שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988

  • יא עמי שמעון!!… יא עמי שמעון!!… שמע כמתוך חלום. נתעורר בבהלה לקול הקריאה שהפריעתו מהרהוריו. כשפקח עיניו לא ידע ברגע הראשון איפה הוא נמצא אולם כשראה את אבו־עלי הזקן עומד ליד סוסתו חזר לשלוותו.
  • יא עמי שמעון! מה לך כי נמת כה עמוק ? וואלאהי יא וואלאדי(באלוהים בני) אם לצון חמדתי, הייתי מתיר את הפרדות והיית מגיע בלעדיהן. אמר בהלצה. מרחוק קראתי לך ולא שמעתני. אמרתי לנפשי, וואלאהי, דאגה תכרסם בלבו של עמי שמעון והיא תטריד מנוחתו…
  • לא יא אבו־עלי, הפסיקו עמי שמעון בחיוך, פשוט נמנמתי. השמש היכתה על ראשי ונפלה עלי תרדמה.
  • כשראה סימן של אי הסכמה עם נימוקו בפניו של אבו־עלי, שינה את הנושא ואמר לו:
  • אני רואה יא אבו־עלי כי מצאת סוס שלם ובריא!
  • וולאהי יא וואלאדי(באלוהים בני) אילו היה שלי הייתי דוהר עליו עד שאמצא עולם טוב יותר מזה הגהינום שלנו. אלא מאי? פניך מעידות שהן פונות לכימא (אחוזה) ואמרתי בלבי שתגמול חסד לאבו־עלי הזקן ותוביל אתך סוס זה לכימא.
  • אין דבר יותר קל מזה, ענה עמי שמעון,קשור אותו לפרדות ואני אביאו לכימא בשלום אינשאללה.
  • יכתר כירק (טובך ירבה), הודה לו אבו־עלי והלך לו.
  • חום השמש הלך ונחלש וחומה היה נעים עכשיו על גבו. התדשן עמי שמעון בהרגשה הנעימה ונהנה מגל החום העדין שעבר בכל גופו. הניע גופו במהרה הנה והנה ורעדה עברה בו. השמיע קולות של הרגשה נעימה וסיפוק שמילאו את ישותו. גבעות מכוסות כרמים מילאו את האדמה סביבן ועליהם הירוקים כיסו את השדות ועטפו אותם כשמיכה ענקית בצבע ירוק. שעת דמדומי ערביים הלכה וקרבה ונביחות כלבים מכימות רחוקות בליווי יללות תנים, הלכו והדהדו בחלל כאילו ביכו את השמש השוקעת. עמי שמעון חישב שיגיע אחרי שקיעת החמה, עם צינת הלילה. סוסתו צעדה בצעדים מדודים כמנוסה היודעת את אשר בפניה, כשזנבה מתנפנף הנה והנה. השתרכו אחריה הפרדות בעצלתיים תחת משא, באורך רוח ומדי פעם בפעם בריטון שנשמע כנעירה חזקה, שלוּותה באדים היוצאים מנחיריהן. עמי שמעון שוב נפל לחיק הרהוריו…
  • מאז שהתקומם מולאי חפיר נגד אחיו המלך עבד לעזיז, פשטו שבטי הברברים בכל המחוזות. יד שבט אחד הייתה בשני והיהודים נשחקים ביניהם. שבטי איית־יוסי ואיית־חסין, הרימו ראשם כתנים רעבים העומדים ומרחרחים ריח טרף מרחוק ויצאו במרד גלוי נגד שלטון האצילים כששים לקרב. רטנו השריפים בעלי גלימות המשי ואמרו: ״וולאהי יא בנין לכלאב (באלוהים בני כלבים) יבוא יומכם פללאחין (איכרים) נבזים, ונטגן אתכם בשמן רותחים.״ אולם רטינתם זו לא עזרה. בטאזא, התקומם הרשע ושונא היהודים, זילאלי בוחמארא, יימח שמו וזכרו, שנודע לשמצה באכזריותו. חצוף, בור ועם הארץ שרצה לתפוס את המלוכה. בכל מקום שאליו בא חלפה צמרמורת בבשר התושבים ובעיקר ביהודים. הוא לא חס לא על זקנים ולא על נשים הרות. את אכזריותו ראו כולם בהתעללות ברב נכבד מהעיר דברו, הוא הרב משה מרסיאנו, שנקשר בחבלים והושאר תחת קרני השמש הלוהטים בימי הקיץ החמים ולאחר מספר ימים נפח נשמתו מרוב צמא ורעב בייסורים גדולים. אנשי הקהילה נצטוו לחזות במותו האיטי בעל כורחם מבלי שיוכלו להציל את רבם. שוחד ושלמונים לא עזרו. הוא לקח את הכסף ודרש עוד ואת אלה שהעזו לבקש רחמים ציווה להלקות קשה. ״סקתו יא ליהוד לכלאב, יא לכאפרין, נעלאת אללה ועאליכום״(שתקו יהודים כלבים, כופרים, קללת ה׳ עליכם), כך היה צועק על מנהיגי הקהילה, ובראשם הנגיד, כשעמדו לפניו רועדים מפחד כעלה נידף.

 שחצן ונבזה היה, עד שאפילו הערבים, תושבי הערים, התפללו בלבם למותו. בוחמארא ואנשיו, פוחזים היו בני בליעל, הטילו את חתיתם על השיכים, הפחות והקאדים של מולאיעבד־לעזיז. שבע שנים נמשך גהינום זה וההתעללות ביהודים וברכושם לא ידעה גבול. לאחר שמולאי חפיד ניצח את חילות אחיו והוכר כמלך בכל מרוקו, הבין כי נצחונות בוחמארא מהווים סכנה לסמכותו כמלך, ולכן כיוון את כל חילו ומרצו להכריעו. ואמנם עלה הדבר בידו. בוחמארא נתפס על ידי חילות המלך, הושם בכלוב כחיה פראית והוצג לראווה בעיר פאס ברחבת השוק כדי שכל העם יבוא לחזות בו ובמפלתו, והתקיים בו הכתוב: ״על דאטפת אטפוך״. כך נשאר בכלוב עד שנפח נשמתו בייסורים ובהשפלה, לא יקומו רשעים במשפט! אנשי מחנהו פוזרו ומנהיגיהם הוצאו להורג וכל העם נשם לרווחה. כן יאבדו כל אויביך ה׳. אבל בזה לא חזר השקט למדינה. שבטי הברברים עדיין ששו לקרב ולשפיכות דמים. מלחמה פרצה בין אנשי עומר מאיית־יוסי, שמאז ומתמיד היוו גורם לאי שקט במחוז זה ובין בני איית־חללי, אנשי ריב ומדון. אדמת המגרב הוכתמה והושקתה בדם חלליה שנפלו טרף ליצרם ולמזגם הסוער והחם של הברברים, אשר נלחמו בינם לבין עצמם ובינם לבין אנשי הערים המושכים ברסן השלטון. תמיד ששו אלי קרב ועכשיו, כשצויידו בנשק ״רומי״(אירופי) חדיש שקסם להם, פשתה ההפקרות, וחוסר הביטחון בדרכים הפר את סדרי החיים התקינים במדינה.

 שיך מוחמד, שהיה ידוע ומכובד בגלל ייחוסו, היה חרד מן ההפקרות הזו במחוזו ופחד שמא יישמטו מושכות השררה על אריסיו הרבים, שמיבולי שדותיהם הוא חי. הוא התחיל לשאת ולתת עם הצרפתים שהלכו ופשטו ברחבי המדינה בכוונה להכניס סדר ולשים קץ למלחמות השבטים ולהפקדות בדרכים. אחיו הצעיר, שיך סולימן, ככל מוסלמי קנאי, ראה בצרפתים פולשים זרים וכופרים והתמרמר בראותו את השפעתם ההולכת וגדלה במשפחת המלוכה ובענייני המדינה. על רקע זה לא היו יחסי האחים טובים. התקפת שיירת היהודים שנעשתה, לפי הנראה, בידיעת אחיו ויד אנשיו הייתה כדבר, לא נעמה לו. הוא ראה בזה הפרת ההתחייבות וירידת המידות של משפחתו. לא שכאב את מותם של כמה יהודים, אך הפקרת בן־חסות, הייתה בעיניו חילול מסורת עתיקה שרק נקלים מזלזלים בה. מה שקרה המיט עליו בושה אך הוא לא העז לאמר לאחיו הבכור את אשר בלבו. יום אחד נפרד מאמו, עזב את האחוזה והצטרף ללוחמים בצבאות הנוצרים של צרפת, בהרי ריף. שיך מוחמד התעצב בלבו על אחיו הצעיר שלא הכיר במציאות המדינית החדשה אבל לפחות עכשיו לא היה מי שיטריד את מנוחתו.

צינת הערב החלה לחדור לעצמותיו של עמי שמעון וצמרמורת עברה כגלים כבשרו. הרגיש את הקור והקיפאון על כתפיו ועל גבו. הוציא מעל האוכף סלהאם (גלימה פתוחה מלפנים) עשוי צמר עבה שהיה איתו ושם אותו על כתפיו. מיד חלפו הצמרמורת והצינה. מדד במבטו את הדרך שנשארה לועד האחוזה והגיע למסקנה שעד השקיעה יגיע. יום גדוש הרהורים היה זה. הרהורים שמזה זמן רב לא פקדו אותו. לעתים עברו על פניו עדרי בקר, עזים, כבשים, והרועים המכירים אותו בירכו אותו לשלום בעוברו על פניהם. משנעלם העדר, השאיר אחריו תמרות עפר בחלל וגעיות השיות והגדיים הלכו ודעכו אט אט ככל שהתרחקו. חזר עמי שמעון להרהוריו…

בעודו מחלים בביתו, באו ערב אחד לבקרו חבריו, שאותם ארגן באגודה. מטרת האגודה הייתה לעורר את בני הקהילה לקיים חזון שיבת־ציון בימיהם ולעלות לירושלים הקדושה. חברים אלו, שכמה מהם ניצלו ממוות משום מעשה גבורתו של עמי שמעון, היו לחברה אחת שאהבת־ציון והערגה לגאולה, איחדה אותם ומסירותם למטרת אגודתם, משאת נפשם, הייתה רבה. עמי שמעון היה המנהיג והרוח החיה של האגודה. הקרבתו העצמית וטוהר מידותיו קרבוהו וחיבבוהו עליהם. הם התפעלו משכלו החד ומחכמתו העמוקה מני ים, והתפלאו מאין שאב את הידיעות הרבות שהשמיע ! אוזניהם. הם נוכחו לדעת שהערכותיו על המצב במדינה היו תמיד אמת, כי ! חושו ידע את הנעשה בה. בפגישה הראשונה אמר להם שהמלחמות התמידיות בין השבטים השונים, מרד הקבילים בצפון, מלחמות מולאי חפיד באחיו, הריגת הנוצרים בידי הקנאים בקזבלנקה, מרד בוחמארא ועוד מאורעות שנתארעו בימיהם, רק יגבירו את התערבות המדינות הזרות, ובראשן צרפת, בענייני המדינה. ואמנם כך היה. מנהיגי הקהילה נהו עם הזרם ובאזלת ידם השלימו עם המצב הקשה שבו הם נמצאים.

שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988-עמ' 40-37

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

אפריל 2019
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  
רשימת הנושאים באתר