עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"- גלות וגאולה בהגות חכמי מרוקו

פירוש קבלי יותר, המבוסס על פיזור ישראל בין העמים ועל תכלית הגלות כאיסוף הניצוצות, מופיע ב"אור החיים"  לספר שמות:

ירמוז סתר עליון, לפי מה שקדם לנו כי ענפי הקדושה נתפזרו בעולם, ואין מציאות להם להתברר זולת באמצעות ישראל, וביותר באמצעות עסק התורה, שהיא כאבן השואבת ניצוציה במקום שהם, ואותם ניצוצי הקדושה גם להם ייקרא סגולה, והוא אומרו והייתם קרינן ביה והויתם, פירוש בא מלאפו"ם, כי הם יהיו הוית סגולה, מכל העמים אשר נפוצו שם, באמצעות התורה, ואומרו כי לי כל הארץ, כאן רמז שיש לו סגולה מפוזרת בכל הארץ, וזה טעם פיזור ישראל בארבע רוחות העולם, לחזור אחרי הסגולה שהיא אבידתם, והנה זולת עוונם של ישראל היו יכולים השגת הדבר בלי פיזור בעולם, אלא בכול עוצם תורתם היו מוליכים בכל העולם, ושואבים כל בחינות הקדושות מכל מקום שהם, ובאמצעות החטא תש כוחם וצריכין לרדת שמה לברר הטוב ההוא.

רבי משה אדרעי, דרשן ואיש הלכה מהמאה השמונה עשרה, מחבר הספר" יד משה" כתב על תופעות קשות שהגלות גורמת: עזובה דתית, פריקת עול מצוות, שחיתות מוסרית וירידה במספר המבקרים בבתי הכנסת, וגם הבודדים שמגיעים מקילים ראש ואינם מטים אוזן לתוכחות מוסר "אלא עוסקים בצפצופים ובדברי הבאי ובדברים בטלים אחרים".

רבי משה ברדוגו, פרשן על הש"ס ואיש הלכה שחי במאה השמונה עשרה במכנס, ראה במצוקה החומרית של הגלות את הסיבה לאדישות העם בנוגע לשאיפות הלאומיות: "כי הגולה ממקומו מצד עניות אינו מתאווה לחזור לארצו אלא טרוד לבקש אוכל לנפשו".  לדבריו, הדאגה לענייני חולין באווירת שעבוד מרוקנת את הלב מן השאיפות הלאומיות, שהעיקרית שבהן היא השאיפה לשוב לארץ ישראל. פיזור האומה בגלות אינו סימן לביטול ההשגחה אלא דווקא הוכחה להשגחת האל על ישראל ומימוש הקללות הנזכרות בתורה: "והטענה והתשובה היא בכל הגויים אשר כולם משלו עליך ונתפזרת בד' כנפות הארץ היא הקללה".  הצלחת האומות ושליטתן בישראל מביאות את היהודי לראות את מצוקת הגלות כעוול אלוהי המשקף את התופעה המעוותת בהנהגת האל: "שפחה כי תירש גבירתה".

רבי ראובן בעל "כתר תורה"  הגן על כבוד התורה ותלמידי החכמים ומוקיע את פרנסי הקהילה שנוגשים בתלמידי החכמים שישלמו מיסים, ובגללם תלמידי החכמים פורשים מלימוד תורה. בגלל הלחץ והמחסור שבגלות אין יכולת להגיע לשלמות דתית על ידי לימוד תורה וקיום מצוות; בגלל הגלות גם המנהיגים הרוחניים של הקהילה מבוזים ומולקים בפרהסיה, המוסר החברתי נפגע ויש תופעות של זנות ושכרות וניוון חברתי ומוסרי. היהודים חשים ספקנות ומבוכה לנוכח גדולתה של מלכות האסלאם בהשוואה למצבם העגום, והמצב יכול להתפרש בעיניהם כסימן לנחיתותה הרוחנית והמוסרית של היהדות ולהביא לחץ רוחני על היהודים.

ואולם עם התפתחות הקבלה חל מפנה של ממש ביחס לגלות, והמקובלים העתיקו את מרכז המאורעות מן התחום הארצי לתחום האלוהות ובכך שיוו לגלות משמעות קוסמית. בקבלה הטרום-לוריאנית הושם הדגש על גלות השכינה, ואחרי קבלת האר"י זוהי גלות האלוהות כולה: "גלות ישראל בין העמים אינה אלא בבואה של גלות הניצוצות האלוהיים בין הקליפות".

בעיני רבי יעקב אבוחצירא, מקובל בן המאה התשע עשרה, הגלות היא עונש: "ובמה שמדדו בני ישראל מדדתי להם".  במקום התפיסה הרואה את הגלות כמסע של שחרור האלוהות מכבלי הקליפות, נטה רבי יעקב אבוחצירא להבליט את הגלות כמשא כבד שהעם כורע תחתיו ומצפה להשתחרר ממנו, כחלק מהתפיסה הדטרמניסטית כי האל מחויב בשחרור השכינה. אבוחצירא נדרש בעיקר לטרגדיה האלוהית המתבטאת בפיזורו של העם בין האומות בכל העולם ובשעבודו תחת שלטון הגויים.

דיונו של רבי יעקב אבוחצירא בגלות האלוהות מתמקד בגלות השכינה על כל המשמעויות של פירוד השכינה מבעלה, ניתוקה מעולם האצילות ודחיקתה לעולמות בי"ע  (בריאה, יצירה ועשייה  (הזהות בין גלות השכינה לגלות ישראל מונחת ביסודה של הדעה המרכזית כי השכינה היא האם הרוחנית של עם ישראל, וגורל שניהם זהה. זהות הגורל בין השכינה לישראל היא הערובה לגאולת ישראל, כי על פי הצדק עם ישראל אינו ראוי לגאולה בגלל מעשיו, אבל מאחר שבני ישראל מצטערים בצער השכינה ומשאלתם היא גאולת השכינה, עם ישראל והשכינה ראויים לגאולה.

הטרגדיה הלאומית של עם ישראל נזכרת בשני ניסוחים: האחד הוא זיהוי גורלה של ירושלים עם גורלה של השכינה והאחר הוא סימון המפלה הלאומית כמפלה של האלוהות. בגלות יש ריצוי עונש והדגשת הייעוד הרוחני-לאומי של ישראל. בדרך זו טשטש רבי יעקב אבוחצירא את המשבר הקוסמי שבגלות על פי תפיסת האר"י, והדגיש את המשבר הלאומי. מכיוון שעל פי תפיסת האר"י הגלות מוסברת בצורך לברר את הניצוצות מהסיטרא אחרא, רבי יעקב אבוחצירא תרגם זאת ללשון הפשט וכתב לא על הניצוצות אלא על בני ישראל שמפוזרים בין האומות, מוכים, נשדדים ונרמסים בלחץ הגלות: "יש מהם שדנים אותנו בהריגה ויש מהם שדנים אותנו לשלול ממוננו ויש מהם שדנים אותנו במכות ועונשים".

לדעת רבי יעקב אבוחצירא, אורך הגלות עלול להביא רבים לידי ייאוש המעורר ספקות באשר למעמדו של עם ישראל כבחיר האל בעיני מי שאינו מבין את התפיסה ההיסטוריוסופית של הנביא ואת גורלו של עם ישראל כחורג ממסגרת הטבע ויכול להעלות קושיות על האל וההשגחה, ולכן גם את אורך הגלות יש לראות כגזרה אלוהית המעידה על השגחה.

ואולם עם כל זיקתו לקבלת האר"י לא היה רבי יעקב אבוחצירא יכול להשתחרר מן התודעה שהגלות היא פורענות קשה ללא נשוא לגבי עם ישראל. אין בתפיסתו ניסיון לשמש מליץ יושר לתפיסת האר"י כי הגלות היא שליחות המעניקה טעם לסבלו של העם היהודי ויכולה להתפרש כשנאה של האל כלפי עם ישראל. רבי יעקב אבוחצירא מתאר את הטרגדיה הלאומית בכתיבתו על הגלות והגאולה בתיאור מיסטי-קבלי, וכך לדעתו צריך להתייחס גם לאורך הזמן של הגלות, שהוא ללא קץ, לכובדה של הגלות האופייני לזמנו ולצורך לברר את הניצוצות מן העקבים של הסיטרא אחרא על פי תורת האר"י, שממנה הושפע.

רבי רפאל ברדוגו, שהיה פוסק, איש הלכה, פילוסוף ומקובל וכתב פירוש על התורה, "רב פנינים", ראה בגלות ובפיזור ישראל בקרב הגויים מזימה של אומות העולם להכפשת כבוד עם ישראל. הגלות אינה חסד אלוהי מכיוון שהביזיון וההשפלה שחוו היהודים במרוקו יצרו רגש של פחד ופקפוק בכוחו הפיזי והרוחני של עם ישראל. רבי רפאל ברדוגו מתייחס לרעב בשנת תקמ"א  (1781) תזכורת למה שכתבו הנביאים: "כאשר בא עלינו הרעב בשנת תקמ"א נתפרש לי הכתוב הזה על אשר ראו עינינו כי היו כתות כתות מהם אשר לא עצרו חיל".  בכתביו יש הרבה ביקורת על הלחץ החומרי, על נטל המיסים, על שוד רכוש יהודי, פרעות והוצאות להורג.

בעיני רבי רפאל ברדוגו הגלות היא מצב של הסתר פנים. מן ההשגחה האלוהית לא נותר אלא רושם בלבד, וההוויה כולה אדישה לסבל האומה הנאנקת תחת עול המשעבד: "בעולם הזה כל ישראל דוויים ומטורפים משעבוד מלכויות".  ברדוגו מתאר מצב שבו היהודים נתונים לשוד ולביזה, מוכים ונהרגים באין מפריע ועולם כמנהגו נוהג, אולם הגלות אינה נובעת מחוקיות טבעית כמו בהשגחה על אומות העולם, אלא היא תוצאה של גזרה אלוהית שבאה בעקבות החטא. לעם ישראל יש ייעוד לתיקון העולם, ומכאן שורשה של המצוקה הלאומית בנכונותו של עם ישראל להתמסר לאידיאלים רוחניים ומוסריים לתיקון העולם אף שהוא נמצא בשפל לאומי ובהסתר פנים.

בעניין הסיבות לגלות כתב רבי רפאל ברדוגו כי יש קושי לראות את השגחת האל בעולם ואת התכלית של הגלות, שהיא לטובה, כי מחמת הסכלות האדם אינו יכול לראות את הטוב שנמצא בתוך הרע ואינו נראה לעין, כי בחוקי ההנהגה האלוהית אין רע מוחלט, ולכן בגלל סכלותו האדם סבור כי אין שכר למצוות ואין גמול.

בתפיסתו את המציאות הפשוטה רבי רפאל ברדוגו תופס את הגלות כמציאות מעוותת שבה משתבשים כליל חיי האומה. הגלות מזמינה משיחי שקר, ועם ישראל משלם עליהם בדיכוי נוסף של השלטון: "יען כי בהיותנו בגלות המר הזה ובעו"ה מרוב הייחול והתקווה עברו כמה משיחי שקר שכולם לא לבד שלא הועילו לישראל אך הרעו להם לתת חרב ביד האומות להרגנו".

רבי רפאל ברדוגו ראה מצד אחד חיוב במחסור ובלחץ, כי שפע חומרי יכול לפגוע ביכולת להגיע לשלמות מוסרית, אבל מצד אחר המחסור גם יוצר לחץ גדול וקושי להתקיים ולקיים מצוות. לדעתו, הגלות פגעה ביכולת האומה להשיג קניינים הן במישור החומרי הן במישור הרוחני.

עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"– גלות וגאולה בהגות חכמי מרוקו

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 140 מנויים נוספים

מרץ 2020
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  
רשימת הנושאים באתר