המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19

המנהיג המזרחי הראשון

הוא המשיך וסיפר כי בחודש אלול, לקראת ראש השנה, נאלץ לצמצם את התמיכה, ״ולבבי הכה על זה בסתר, בידעי אל נכון, כי אי אפשר לחיות בסכום הזה״. הגדרתים באו אליו וקבלו על הצמצום דווקא בחודש החגים, כאשר הם קיוו שלא להסתפק, כדבריהם ב״לחם צר״. מויאל, לפי עדותו, לא יכול היה לעמוד בפניהם, והחזיר את התשלום לקדמותו. הגדרתים, לאור האמור לעיל, ראו במויאל את מיטיבם. אחד מהם, דב לייבוביך, כתב על קשריהם אתו: ״האיש מויאל, ספרדי מארצות המערב, תושב יפו מימים ימימה, ודעתו מעורבת עם יושבי הארץ, וישם לבו עלינו לטובה״.

כשלושת רבעי שנה לאחר עלייתם על הקרקע כתבו הביל״ויים מכתב נוגה במיוחד למויאל, שכלל את המשפטים האלה: ״אם נאמר לתאר לפניך את כל התלאות אשר מצאונו מיום דרכו כפות רגלינו על אדמת גדרה עד היום, כי אז עצור במילים מי יוכל… מה שהיה כבר עבר… נדבר הפעם ממצבנו הנוכחי ונחזה לנו גם עתידות… אין בגדרה כי אם בית אחד ככף איש ובו אנחנו יושבים, עשרה אנשים, איש על כתף רעהו, כי קצר המצע מהשתרע וצר הבית מלהכיל את כולנו. יש לנו גם חמור אחד, וזולת זאת אין דבר, ובכל זאת גדרה בין המושבות תמנה ואנחנו בין עובדי האדמה!״ בהמשך מכתבם למויאל קבלו הגדרתים על כך כי חובבי ציון צמצמו בהרבה את התקציב שקיבלו. בצורה זו אין כל עתיד לגדרה, ״ואנחנו, אנה נוליך את חרפתנו? הלעולם נושיט ידינו לעזרה? הנאכל לחם חסד, אם יש את ידינו להוציא לחם מן הארץ בכבוד?״ אנשי גדרה ביקשו ממויאל שיסייע להם בשלוש בקשות: הקמת בית נוסף או שניים, השגת אישור להקמת כל בתי המושבה וחפירת באר. את דבריהם סיימו בהבעת תקווה כי מויאל יוכל לסייע בידם: ״ואתה, אדון נכבד, ידעת אמיתת הדברים האלה, כי נהירים לך שבילי ישוב ארץ ישראל ונקווה, כי לא תוציא מתחת ידך דבר שאינו מתוקן כל צרכו, ואם לא: לאט תעשה מעשיך, כי לא תיבנה עיר פעם אחת, הלוא תבחן ותעשה את הנחוץ בעתו. ה- מכבדיך ומוקיריך כערכך הם״.[הגדרתים אל אברהם מויאל ביפו, 18 באוגוסט 1885, דרויאנוב-לסקוב, כרך ג', עמ׳ 449-448]

ייאושם של הגדרתים וסיועו של מויאל להם הגיע לעיתון הצבי, שהוציא אליעזר בן־יהודה בירושלים: ״מגדרה מודיעים לנו כי הייאוש החל להתגבר בלבות אנשי ביל״ו. לפי הנראה לעת עתה אין תקווה להם כי יוכלו לזרוע השנה הזאת, וידיהם רפו ולא ידעו מה יעשו, ובני הנעורים האלה אשר בלי ספק הועילו הרבה לחזק את רעיון הישוב ברוסיה, רואים עתה כ­אחרי שנות עמל ונדודים, יגון ומכאובים ותקווה רעה, אין לפניהם דרך אחרת בלתי אם לעזוב את הארץ הזאת אשר דבקה נפשם בה…״[ הצבי,4 בספטמבר1885.]

אך ייאוש זה לא התקבל בקרב חובבי ציון בעין יפה, והיו שניסו לטשטשו. תחת הכותרת ״ייאוש שלא מדעת״ כתב משה ליב לילינבלום בהמליץ, בצטטו את הקטע מהצבי על ייאושם של הבילו״יים בגדרה: ״כדבר ברור שהוא למעלה מכל ספק אוכל להודיע לכל חובבי ציון, שייאוש בני ביל״ו היה ייאוש שלא מדעת, וכי עתה לא בלבד שסר הייאוש ההוא מלבם, הנה כבר הוכנו להם מעונות וגם מקומות לבהמותיהם…"[ המליץ, 28 בספטמבר 1885]

מתיישבי גדרה עצמם הכחישו את דבר הייאוש. כחודש לאחר פרסום הידיעה בהצבי, כתב עורכו, אליעזר בן־יהודה: ״בני ביל״ו הודיעונו כי האדון אברהם מויאל הבטיח להם לתת לכל אחד סוס וכלי מחרשה וכל הדברים הדרושים להעבודה, ובימים האלה יביאו להם שני אהלים לשבתם, ותקוותם חזקה כי יזרעו בשנה הזאת את אדמת גדרה. ויוצאים המה במחאה גלויה כנגד הדברים הנאמרים בהצבי גיליון מ״ד כי הייאוש החל להתגבר בלבותם חס וחלילה. כמאז כן עתה יושבים המה לבלי חת וכל מפריע וכל שטן לא יפיל את רוחם ומוטב להם כי תפזרנה עצמותיהם על אדמת ארץ ישראל מאשר ישובו ויחיו בארץ אשר יצאו מתוכה. אונים חדשים שאפו ויחזקו וכמאז כן עתה נכונים המה למלחמה עם פגעי החיים והתלאות, עם פגעי בני אדם והדיבות הרעות, עד באם אל מטרתם״.

בן־יהודה התנצל על דבריו הקודמים בדבר ייאושם של הגדרתים, וקשר את התנצלותו לפועלו של מויאל: ״והנה אנחנו כתבנו את הדברים ההם לפי אשר הבינונו מדברי אחדים מאנשי החבורה הזאת בדברנו אתם, והננו שמחים כי שגינו הפעם, ובהשתדלות הגביר הנכבד האדון אברהם מויאל הי״ו חדשה התקווה בלבם כנשר נעוריה, ובני הנעורים האלה, אשר נשאו עמל ותלאות רבות זה שלוש שנים באהבתם אל הרעיון הקדוש, עוד חזקים בתוכם, לא נפל לבם ולא נס ליחם, ומקומם בא״י לא יניחו. ונקוה גם אנחנו כי עשה יעשו חו״צ [חובבי ציון] ברוסיה כל אשר לאל ידם ולהביא את בני הנעורים האלה אל הנחלה ולשית לץ לתלאותיהם ולתת להם יכולת לחיות על יגיע כפיהם ועל פרי אדמת הקודש אשר יעבדו בזיעת אפיהם״.[ הצבי, גל׳ 9,2 באוקטובר ]1885 .

נראה כי באותה תקופה העסיקה גדרה את מויאל ביום ובלילה. הוא סיפק להם סוסים, כלי עבודה, זרעים חומרי בניין וכן את התמיכה החודשית. נוכחותו של איש כמויאל הייתה חיונית, שכן עלה בידו לרומם את הרוחות ולתת לאנשי גדרה את ההרגשה כי מישהו דואג להם, וכי הדואג הוא אדם בעל מעוף. ייתכן כי תרומתו העיקרית של מויאל בתקופה הקצרה שכיהן בתפקידו הייתה שהוציא את העניינים מן השגרה וגרר אחריו את חובבי ציון ועל ידי סיכונים מחושבים בהוצאות כספים, שהיו בבחינת זריקות מרץ למתיישבים, אפשר להם להחזיק מעמד.

מויאל היה מליץ היושר העיקרי של מתיישבי גדרה אצל הנהגת חובבי ציון. במכתב מפורט לפינסקר באמצע נובמבר 1885 הוא שטח בפניו את קורות גדרה מאז קניית אדמתה, והסביר את מהות הסכסוך בינה לבין שכנתה הערבית. קשייה הרבים של גדרה נבעו משתי סיבות עיקריות: יחסו העוין של הכפר הערבי השכן, קטרה, וקשיים מכוונים שהערים על התפתחות המושבה השלטון הטורקי. בתחילת דבריו התנצל מויאל בפני פינסקר, שכמה חודשים התמהמה לכתוב לו על ״העניינים המסוכסכים״, כהגדרתו, ועשה זאת משום שהוא עצמו לא ידע איך העניין יתפתח ויסתיים, והעדיף להמתין עם דיווחו. גדרה, כפי שעולה ממכתבו של מויאל לפינסקר, אינה גן של שושנים. בעטו של מויאל נרשמו הדברים כך: ״…מצב העניין כמו שהוא, למען ידע ויבין, כי לא נשות על שושנים, וכי על כל צעד וצעד נפגוש חתחתים ומכשולים. אין מושבה שיסדו אחינו בארץ הקודש, עד היום הזה אשר הקיפוה מכשולים ממכשולים שונים כגדרה, אבל המסובבים [הסיבות] האלה נובעים ויוצאים ממקור שתי סיבות: א) האדמה אשר נקנתה בגדרה היא היא הנפש והרוח של הכפר הנזכר [קטרה]. האדמה הזאת לוקחה מאת האיכרים [הערבים] על-ידי תחבולות שונות. ה׳ פוליבֶר הצרפתי הלווה בריבית לבני הכפר וכה עלו והשתרעו החובות על צוואריהם, עד כי נאלצו לתת אדמתם מחיר נִשְׁיָם [חובם שעליהם להחזיר], אם כי מבלעדי האדמה הזאת אי אפשר להם להתקיים אפילו שנה אחת. והנה כל עוד שה׳ פוליבר היה בעל האדמה לא הרגישו הפלחים בכובד אסונם, יען הוא היה נותן להם האדמה בחכירה. אבל עתה, אחרי אשר נוכחו הפלחים לראות כי אחינו בעצמם יעבדו את האדמה, וכי לא ישיגו עתה את האדמה בחכירה, לו גם יתנו מחירה כתם אופיר וזהב פרוָיִם, עתה נלחצים הם לעמוד על נפשם, כי מאין יביאו לחמם? ולכן לא ייפלא עוד אם בני הכפר קטרה יפזרו אבני נגף וצורי מכשול על דרך התפתחות המושבה הנזכרה בחשבם פן ואולי יקוצו אחינו בזה וילכו להם למקום אחר״.

הסיבה השנייה קשורה להתנגדותו התקיפה של מושל ירושלים, ה״פחה״ כהגדרת מויאל, העושה ככל יכולתו להצר את צעדיה של גדרה. הוא ניסה את כוחו, כבר קודם לכן, נגד ראשון־לציון, ונבלם על ידי הפקיד הראשי של הברון רוטשילד, אליהו שייד. בעקרון היה זה מויאל עצמו, שמנע מהמושל העוין למנוע את הקמת הבתים, ועתה הוא נטפל למושבה הקטנה גדרה וסבור כי יצליח להורידה מאדמתה. מסייע לו בכך מושל עזה, שבתחום שלטונו נמצאת גדרה.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

אוגוסט 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  
רשימת הנושאים באתר