ארכיון יומי: 1 בנובמבר 2020


מי אתה ישראל מיר – עוזיאל חזן

מי אתה ישראל מיר

מי אתה ישראל מיר

עוזיאל חזן

הרומן ״מ׳ אתה ישראל מיר״ פורס לפנינו מקרה אמיתי ומרגש, עם חוט בלשי, המספר את קורותיו של יעקב ממן. ממן היה בחור מוכשר ויפה תואר מהעיר פס, במרוקו. יעקב רצה לממש חלום של חופש ועצמאות אישיים ומוצא עצמו נלחם על עצמאותה של ארץ, בה הוא ראה את מקומו האמיתי, יחד עם חבריו, אשר למרביתם לא הייתה ההכשרה והאימון המתאימים לטבילת אש ראשונה.

כל זאת, על רקע מלחמת תש״ח, דרך העלייה הבלתי ליגלית, ההגליה למחנות המעצר הבריטים בקפריסין וההתגייסות לפלמ"ח. גרעין הסיפור מתמקד בדמויותיהן של שני גיבורים טרגיים: יעקב ממן וישראל מיר. האחד, מציאותי והשני הזוי ומסתורי. הסיפור רקום בפרשיית אהבה מרגשת בין גיבור הספר, צעיר מצפון אפריקה, ובין עלמה ניצולת שואה. שפת הקשר ביניהם הייתה לשון היידיש, אותה למד ממן, בעל חוש לקליטת שפות, בשהותו במחנות המעצר בקפריסין, שם פגש בה לראשונה.

עוזיאל חזן, סופר וחוקר, כותב בין השאר על אורח חייהם של יהודי מרוקו ועל העיר ירושלים, בה הוא מתגורר. בין ספריו הקודמים: קובץ הסיפורים: "נביחות אל ירח כבו׳״; הנובלה "ארמנד" וספר הילדים "אל שלגי האטלס", שנכללו בזמנו בתוכנית הלימודים לבתיה״ס. הרומנים ״חותם ברברית", "מבחן החלב" ו״בוא אלי לאימלשיל"; המחזה "כקליפת אגוז"; ספר החניכה "ילדי הנמל" והספר-אלבום האיזוטרי"סיפור וקמע". ספרו"מבחן החלב" הופק כסרט בשם זה. חזן הוא זוכה פרם ראש הממשלה לסופרים לשנת תשנ״ח, והפרס הספרותי של הסוכנות היהודית לרגל שנת היובל לעליית הנוער. מיצירותיו תורגמו לשפות זרות.

דפים מיומן-ג'ו גולן-תשס"ו 2005- שבועת אמונים להגנה

דפים מיומן - ג'ו גולן

הבית במושב

אביחיל של אותם ימים היה כפר חבוי בין פרדסים וירק. שישים בתים, זהים, שני חדרים, אמבטיה, מטבח ומרפסת הנפתחת אל הגינה. כל משפחה השקיעה בבית משהו משלה, לשפר, להרחיב, ועם הזמן היה לכל בית אופי ייחודי משלו. אביחיל נוסדה בידי ותיקי הקרבות של ״המלחמה הגדולה״, על אדמות שרכשה הקרן הקיימת.

יאשה אבי מעולם לא חשב להיות חבר מושב. הרוח החיה מאחורי המיזם הזה, סמל (בדימוס) בּוֹבּרוֹב מגדוד נהגי הפרדות, ביקש ממנו להצטרף אל קבוצת המייסדים. יאשה הסכים מתוך סולידריות חברית. מאז אותו חודש מאי 1934 היה שולח בקביעות דמי־חבר ל״מושב־שבדרך״.

הרעיון להתיישב ביום מן הימים באביחיל היה חשוב לבתיה אמי. היא הכירה את המיזם לפרטי פרטיו. לכל יחידה יהיו עשרים דונם אדמה: ארבעה צמודים לבית, עשרה לפרדס, וארבעה נוספים באדמות הבוציות של העמק (חפר), לגידולי מספוא. התכנון היה שלכל משק יהיו כמה פרות חולבות. עוד לפני

החלוקה ליחידות הופרשו מכל נחלה שני דונם לצורכי ציבור: דרכים פנימיות, תחנת שאיבה, בית ספר, מרפאה, בית כנסת, גן ציבורי, בית נוער, מכולת, מאפייה וכו.

עם השלמת התשתיות ובניית הבתים, נבחרו החלקות על פי הגרלה. ליאשה כלל לא הודיעו על כך, ולא הוקצתה לו חלקה. כשחזר לארץ ישראל, בעיצומה של המלחמה, היו ידיהם של הגופים המיישבים מלאות עבודה, ולאיש לא היה זמן להתעסק בבניית בית נוסף באביחיל. אבל בתיה עמדה על כך שתוכל להתיישב על אדמותיה. מפעם לפעם הייתה מבקרת באביחיל, לראות אם אין מישהו שרוצה לעזוב את המושב ולמכור את המשק שלו. ואכן, הזדמנות כזאת צצה כששומר הפרדסים מצא עבודה בעיר. אך קניית נחלה במושב אינה הליך פשוט. תסבוכת מינהלית אמיתית עיכבה את המבצע. בתיה לא ידעה כיצד לנהל את הפרשייה הזאת, ויאשה ידע עוד פחות ממנה. העניין היה תלוי בשלושה ארגונים שונים – הקרן הקיימת, שהייתה בעלת האדמות והחכירה אותן למתיישבים לתקופה מתחדשת של חמישים שנה, הסוכנות היהודית, שהכשירה את הקרקעות האלה לחקלאות ומימנה את בניית התשתיות והבתים, וההסתדרות הכללית, שהמושב היה מסונף אליה. כל אחד משלושת הארגונים האלה ביקש לכפות את הנהלים שלו. ברוב ייאושה הלכה בתיה אל ידידה יצחק בן צבי, שהתערב אישית והביא להתרת הפקעת הסבוכה.

מבלי לאבד רגע התיישבה המשפחה באביחיל. אשר ובנו התקבלו לתיכון החקלאי מקווה ישראל, ובתיה קיוותה שאחרי סיום הלימודים יתיישבו שניהם, או לפחות אחד מהם, במושב, ויהפכו את היחידה למשק משגשג.

מיד עם הגיעה למושב, התעקשה בתיה להיות חלק מן היוזמות החקלאיות, מן הסתם כדי לתת משנה תוקף להשתייכותה. בעת ההיא העביר הצבא הבריטי הזמנה לדלועים שישמשו להכנת ריבות, ובתיה גייסה את שני אחי הצעירים, החקלאים לעתיד, לגידול דלועים באדמות הביצה שבעמק. היבולים היו מצוינים. אלא שהאנגלים נמלכו בדעתם פתאום, והחליטו להעדיף תפוזים מרים. לא הייתה שום דרך למכור את הדלועים לקניינים אחרים.

לא היינו היחידים ש״נתקעו״ עם דלועים. בתיה הורתה להעביר את היבול לחצר שליד הבית, והדלועים נערמו שם בפירמידה שגובהה עלה על שני מטרים. כדי לעשות בהן שימוש כלשהו, למרות הכול, הגישה לנו בתיה דלועים בכל הצורות ובכל הטעמים. ריבות דלעת, סלטי דלעת, מרקי דלעת, מחיות דלעת ומי יודע מה עוד – עד שכולנו פיתחנו סלידה אפילו ממראה של דלעת, תהא צורתה אשר תהא.

סופו של סיפור הדלועים הוא שאשר ובנו לקחו בהשאלה את הדחפור של השכן, ובשלושה מהלכים חפרו בור גדול וגרפו לתוכו את כל הדלועים, שכבר התחילו להרקיב. הבור כוסה באדמה. כדי לנחם את בתיה על הנזק ועוגמת הנפש, סיפרו לה שהדלעות יהפכו לקומפוסט מצוין לדישון העצים שנטענו רק זמן קצר קודם לכן. ההרפתקה החקלאית הראשונה הזאת הותירה עקבות עמוקים בחיינו. מאז ועד עצם היום הזה, אף אחד מהמשפחה לא מוכן לשמוע על דלעת, מכל סוג, צורה או צבע…

1940 – המלחמה

צבאותיהן של מדינות הציר עמדו בשערי מצרים, וביישוב היהודי בארץ ישראל החלה לנשב רוח ההתגייסות. משה שרתוק, כמו מנהיגים אחרים במפלגת הפועלים, יצא בקריאה לצעירים להתגייס ליחידות הצבאיות או הפרה־צבאיות. המטרה הייתה להקים מנגנון הגנה בתוך האוכלוסייה.

רציתי להתגייס מבלי לדעת למה בדיוק. האפשרות הראשונה הייתה הפלמ״ח, שהיה כידוע הזרוע הצבאית של ה״הגנה״. בן דודי אברהם ברמן היה בפלמ״ח. הלכתי לדבר איתו במשמר העמק, שם הוצב עם היחידה שלו. אברהם תיאר לי את ההרכב החברתי של הפלמ״ח, בעיקר צעירים יוצאי תנועות הנוער. אני הייתי זר בחוג הזה, והפלמ״ח נראה לי קצת כמו חניכי צופים נושאי נשק. לא בעזרת הצעירים האלה נעשה מלחמה, חשבתי לעצמי כשיצאתי מהפגישה עם אברהם בקיבוץ.

הרגשתי חסר תועלת, והייתי חייב להתגייס כדי להיחלץ מהסיוט שרדף אותי. הייתה האפשרות של הנוטרים – כוח מקביל לזה של המשטרה, מעין לגיון זרים. השירות שם אנונימי מדי, אמרו לי. התייצבתי, לא בלי ספקות, בלשכת הגיוס שלהם. האימון נמשך שלושה שבועות והתנהל ב״קישלה״, המבצר ההיסטורי שבעיר העתיקה בירושלים, שבזמנו שימש לטורקים בית כלא. במבצר הזה שוכנים עד היום המשטרה ושירותי הביטחון של העיר העתיקה.

מיד עם סיום האימונים הציבו אותי ליחידה שהופקדה על שמירת הר הצופים, שם היו בית החולים הדסה ומכוני המחקר שלו, האוניברסיטה העברית והמעבדות שלה, ובמיוחד – הספרייה הלאומית.

שותפי לשמירה בערב הראשון היה אחד רוז׳ינקה, גבר צנום, גרום פנים, שרצה להיות עיתונאי. כעבור שנים אחדות, עם קום המדינה, שינה את שמו לצימוקי. גם לו זו הייתה היציאה הראשונה לשמירה. הוראות הסמל שפיקד על היחידה היו ברורות: לפטרל סביב המיתחם של מרכזי המחקר ובית הספר לאחיות. הלילה היה בהיר, והשמים זרועי כוכבים. נדמה שחצי־הסהר צולל לעבר ים המלח. רודינקה ואני

צעדנו זה בצד זה, כל אחד נושא רובה טעון וכמה מחסניות, להבריח את האויב. ברגע מסוים נדמה היה לי שידיו ורגליו של שותפי רועדות. שאלתי אותו אם קר לו, כי באותו לילה של נובמבר היה קריר למדי על פסגת הר הצופים. ״לא, לא קר לי. אני מפחד״. ״מפחד ממי?״ ״מהאויבים״.

״אבל אין פה שום אויבים״. ״אם כך, מה אנחנו עושים כאן ?״

שבועת אמונים להגנה

כעבור כמה ימים הודיע לי יעקב פת, מפקד ה״הגנה״ בירושלים, שהוא מבקש להיפגש איתי. קבענו פגישה בלשכת המנהל של סניף קופת חולים, שנעדר באותו יום. פת אמר לי שאוכל להיות להם לעזר רב מפני שגדלתי בארץ ערבית. ״אתה מכיר אותם!״ אמר. הוא סיפר לי שהיה אצלנו בדמשק ושהכיר את אמי עוד לפני שהפליגה לאלכסנדריה. באותו יום של נובמבר 1940 נעשיתי חבר ב״הגנה״. נשבעתי אמונים בטקס רציני ומרגש, והרגע הזה נותר מאז חרות בזיכרוני. היינו חמישה־עשר גברים, מכל הגילים. בשעה היעודה התייצבתי במגדניית ״פת״, שהייתה בבעלות אחותו של יעקב. המקום היה סגור לרגל שיפוצים, כך שהיה אפשר לפעול בו באין מפריע. יעקב הסביר לנו מהי ה״הגנה״. אחר כך אמר שרק אלה המוכנים לשרת במטרה להגן על היישוב יוכלו להישבע אמונים. הוא קרא את הטקסט המיועד למעמד זה וביקש מאיתנו לחזור אחריו משפט משפט. אחר כך הנחנו, בזה אחר זה, את ידינו על התנ״ך, כיסינו את ראשינו ואמרנו בקול רם: ״אני מתחייב על התנ״ך לשרת את עמי וארצי ולהישמע להוראות מפקדי ההגנה״.

במבט לאחור אני וכמה מסתורי נשק, ידעו אנשי ה״הגנה״ שהם עתידים לגייס אותי לשורותיהם. והמפגש הזה במגדניית ״פת״ היה אקט הסיום הרשמי של תהליך הגיוס. הגב׳ פת הגישה תה ועוגיות, ואחר כך אמרו לנו לעזוב את המקום בזוגות או בשלשות.

ירושלים היא עיר קרה ועצובה, במיוחד בחורף. לא היה שום דבר מלהיב בחיי שם. בערבים הייתי משוטט ברחובות, ובסופו של דבר נוחת ב״פינק״, בר שהצעירים, לפעמים גם חיילים, במיוחד אוסטרלים, נהגו להיפגש בו. שם מצאתי תמיד מישהו לדבר איתו.

דפים מיומן-ג'ו גולן-תשס"ו 2005 שבועת אמונים להגנה

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
נובמבר 2020
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר