מורשת יהדות מרוקו

כחלק מהמגמה להגביר את קצב העלייה ממרוקו, התנדב ל״מסגרת״ ד״ר ״ברטראן״ רופא בסניף מקומי של קופת־חולים ופעיל במפא״י. ״ברטראךן" היה באותה תקופה בן 49. הוא נולד ברומניה, אך גר שנים רבות בצרפת והחזיק עדיין בנתינותו הצרפתית. אשתו, ילידת שטרסבורג, היתה צרפתיה מלידה ועל כן תעודת הלידה שלה ודרכונה הצרפתי היו אוטנטיים. ראשי מחלקת העלייה עטו על ״ברטראן״ כמוצאי שלל רב. לאחר תקופת הכנה קצרה, יצאו ״ברטראן״ ורעייתו, בקיץ 1956, לפאריס והתגוררו בה כ־3 חודשים. בפרק זמן זה, סייר ״ברטראן״ במוסדות רפואה שונים, הצטייד במכתבי המלצה לשר הבריאות המרוקני ולמרצים בבית הספר לרפואה בקזבלנקה וקרא הרבה ספרים על מרוקו ועל אורח החיים בה. בערב חג המולד, יצאו ״ברטראן״ ורעייתו קזבלנקה, כשהם נושאים עמם צעצוע – דוב גדול, שאותו עמדו להגיש כ״מתנה״ לבני משפחת ידיד, שניהל במרוקו סוכנות להפצת קטעי עתונים. תוכו של ה״דוב״ היה מלא דרכונים מזויפים. שעות מספר לאחר בואו לקזבלנקה, היה כבר הדוב בידיו של ״הנרי" שהפך מעתה גם לאיש הקשר שלו בקזבלנקה. לאחר תקופת התארגנות קצרה, שכר ״ברטראן״ במרכז קזבלנקה דירה מפוארת בת 5 חדרים, בבית השייך לאלמנתו של רופא צרפתי.

באותו בית התגוררו רופאים נוספים, כך שהתנועה בו היתה רבה ולא עוררה שום חשד. "ברטראן״ נועד תחילה עם שר הבריאות המרוקני והגיש לו את מכתבי ההמלצה שהביא מפאריס. הוא סייר בבתי חולים בקזבלנקה ונפגש עם רופאים מקומיים. ה״הולנדית" שהפעילה בקזבלנקה את חוליית ״מקהלה״ (עניני העלייה החשאית), הכניסה למרפאה צעירה יהודיה מקומית, ששימשה בתור מזכירה. תוך זמן קצר הפכה הקליניקה למקום מפגש קבוע עבור חלק מהמתנדבים הישראליים במרוקו. בין כותלי מרפאה זו, נפגש ״ברטראן" לראשונה עם ״לואי" אך מבלי שידע את זהותו האמיתית. "לואי״ בא באותם הימים לקזבלנקה כדי להפגש עם שליחי ה״מסגרת״ ולהנחותם לגבי המשך הפעולה בעתיד.

גיוסו של ״ברטראן״ העיד על מידת התיחכום שאיפיינה את פעולת ה״מסגרת״ במרוקו באותם הימים. הרופא הישראלי לא עסק בבדיקה או במיון עולים ולא היה שותף לשום פעילות מבצעית. את תפקידו ב״מסגרת״ הוא מילא בעצם שמשו כ״תיבת דואר״ וכמסווה לפעולותיהם של המתנדבים האחרים. יכולתו להעניק לאנשי. המבצעים מקום מפגש קבוע, מבלי לעורר חשד כלשהו כלפיו או כלפיהם, היתה בבחינת ״מתנה מהשמיים״.

אך חודשים מעטים לאחר מכן, היה הכרח דחוף לסיים את פעולתו של ״ברטראן" ולהחזירו מיד ארצה. על פי הוראותיו של ״הנרי״, נסעו ״ברטראן" ורעייתו, ב־20 בספטמבר 1957 לטאנג׳יר, כדי לפגוש שם את שני המתנדבים הישראלים ״מוריס״ ו״ילדון״. ״ברטראן״ נסע במכונית ב.מ.וו מתוצרת גרמניה, יחד עם שני מתנדבים מקומיים – בני הזוג"פרגסואה״ שבתם ״פיליס״ שימשה כמזכירתו של ״הנרי״, בחברה להפצת קטעי עתונים. ״ברטראן" ו״פרנסואה״ נפגשו עם ״מוריס״ ו״ילדון״, אך מכוניתם נלקחה לחניית־לילה באחד המוסכים בעיר. למחרת, ב־21 בספטמבר, יצאו שתי המשפחות בדרכן חזרה לקזבלנקה. אולם במרחק 100 ק״מ דרומית לטאנג׳יר, הם נעצרו בידי משמר משטרה מרוקני. הוברר כי בעת חניית הלילה, הוכן במכונית ״סליק״ שבו הוטמנו 146 דרכונים מזויפים על שמם של יהודים מקזבלנקה, פאס, מקנס ומרקש. ״ברטראן״ ו״פרנסואה״ לא ידעו דבר על הטמנת הדרכונים במכוניתם, אך השוטרים לא האמינו להם. שתי המשפחות הובלו למעצר בבית הכלא בטטואן, לא הרחק מבית הכנסת היהודי בעיר. הימים היו ימי ראש השנה ומתאי־מעצרם, לו משפחות ״ברטראן״ ו״פרנסואה״ לשמוע את קול השופר. במשך מספר ימים, הם נחקרו באינטנסיביות רבה בנושא העלייה – מי עומד בראש המבצע, למי עמדו למסור את הדרכונים המזויפים ומי הם הפעילים המקומיים במרוקו. החקירה התנהלה לסירוגין, ביום ובלילה, אך לא היתה מלווה בעינויים. מאחר שהעצורים באמת לא הכירו את כל מתנדבי ה״מסגרת״, הרי הם לא יכלו – גם אם היו נשברים בחקירה – להסגיר לידי משטרת מרוקו אף אחד מהם.

כעבור מספר ימים, שוחררו שתי הנשים מכלאן אך הגברים נותרו במעצר. לאחר שנקטה בכל כללי הזהירות הדרושים, הודיעה גב׳ ״ברטראן" בטלפון, לכתובת מסוימת, על מעצרם של בעלה ו״פרנסואה״ ומיד לאחר מכן יצאה לפאריס.

המעניין בפרשה זו היה שבמשך מספר ימים, ועד להודעתה של גב׳ ״ברטראן״ איש מראשי ה״מסגרת״ לא ידע על המעצרים. האחראי על פעולות ה״מסגרת״ במרוקו, ״יוש״ – אחד מקציני המבצעים המהוללים של לח״י, שהחליף בינתיים את ״ז׳אק״ – היה באותם הימים בצרפת. גם ״הנרי״ – איש הקשר של ״ברטראן״, יצא לבלות את ראש השנה בחיק משפחתו בפאריס. מאחר שהשלטונות המרוקניים לא פירסמו דבר אודות המעצר, אזי גם פעילים אחרים של ה״מסגרת״, לא היו בסוד הענין. הטיפול בשחרורם של ״פרנסואה״ ו״ברטראן״ החל, אם כן, רק לאחר שיחרור נשותיהם, והוא היה מלווה שינויים בהרכב ה״מסגרת״ במרוקו. מאחר שאיש לא ידע אם ״ברטראן״ ו״פרנסואה״ נשברו בחקירה, החליט ״לואי״ לא להחזיר את ״יוש״ לקזבלנקה והוא מינה את ״הנרי״ כאחראי על פעולות ה״מסגרת״ במרוקו. ״הנרי״ חזר לקזבלנקה עם זהות חדשה. במקום הדרכון הצרפתי שהיה ברשותו, ניתן לו עתה דרכון אלג׳ירי. ״הנרי״ לא חזר לדירתו הקבועה בקזבלנקה, אלא שכר חדר במלון קטן במרכז העיר. כעבור מספר שבועות החליף פעם נוספת את כתובתו. רק לאחר שהיה ברור מעל לכל ספק כי ״ברטראן״ ו״פרנסואה״ לא נשברו בחקירה – חזר ״הנרי״ לזהותו הצרפתית הקודמת.

הטיפול בשחרורם של ״ברטראן״ ו״פרנסואה״ היה נמרץ ביותר. שגריר ישראל בפאריס, יעקב צור, פנה בענין זה למשרד החוץ הצרפתי והוא ביקש גם את התערבותם של פייר מנדס־פראנס ואישים אחרים, שהיתה להם השפעה על הסולטאן ועל שדי ממשלתו. אנדריי בלומל, עסקן ציוני ותיק ומחשובי הפרקליטים בפאריס, נתבקש לטפל בשחרורם של שני העצורים. פרקליטה צעירה ממשרדו של בלומל, הגיעה לטטואן וביקשה ללמוד את הנסיבות ואת תנאי המעצר של ״ברטראן״ ו״פרנסואה״. היא שכרה את שירותיו של פרקליט יהודי מטטואן, בן־שבת, והורתה לו לדאוג לכל מחסורם של שני העצורים. אך כל המאמצים לשיחרורם של שני פעילי ה״מסגרת״ העלו חרס. ניכר היה בשלטונות מרוקו, כי הם מבקשים לנצל את המקרה, על מנת להרתיע את היהודים מעלייה לישראל.

ב־28 בנובמבר 1957, פירסם התובע הכללי בטטואן את גליון האישום והודיע על החלטתו להעמיד את שני העצורים לדין, באשמת נסיון להבריח למרוקו 146 דרכונים מזויפים. השגריר צור ביקש שוב את התערבותו של משרד החוץ הצרפתי. נציג ה״קוגגרס היהודי העולמי״, אלכסנדר איסטרמן, בא לרבאט על מנת להיפגש עם שר החוץ המרוקני, מוחמד בלפרייג׳ ועם עבד אל־רחים בועביד. אד גם מאמץ זה עלה בתוהו. בינתיים חלה ״פרנסואה״ בכלא והוא הועבר לטיפול בבית החולים בטטואן. החוקרים המרוקנים ניסו ״לרכך״ את ״פרנסואה והבטיחו לו שיחרור מיידי, אם יסכים, לשתף עימם פעולה. אך ״פרנסואה״ בן ה־64 לא נשבר. רופא בית החולים קבע שהעציר סובל מהתקף לב קל ואין הוא מסוגל לעמוד בתנאי המעצר. מחשש פן ימות בכלא ומחשש שהדבר ינוצל להשחרת פניה של מרוקו בזירה הבינלאומית – שוחרר ״פרנסואה״ ממעצרו. במכתב לאישתו בפאריס, סיפר ״ברטראן״ על שחרורו של חברו ורמז לה כי יש בדעתו ״להתחלות״, מתוך תקוה שאף הוא ישוחרר. אך המרוקנים הוסיפו להחזיק בו והפכו אותו לרופא בלתי רשמי של בית הכלא. ״ברטראן״ טיפל במפקד בית הסוהר ובקצינים וסוהרים אחרים ועקב זאת, הפך לחיוני וזכה ליחס אוהד ביותר.

ככל שמעצרו של ״ברטראן״ התמשך – כן גבר הלחץ היהודי לשחרורו. ד״ר נחום גולדמן פנה באורח אישי לסולטאן המרוקני וביקש את שחרורו המיידי של הרופא היהודי. עורך דין בן־שבת הודיע על החלטתו לצום יום אחד בשבוע – עד לשחרורו של שולחו. אך השלטונות המרוקניים התעקשו להעמיד את ׳׳ברטארן״ לדין. מקץ שישה חודשים, הובא הרופא להיכל המשפט בטטואן. בנצלו רגעי תנומה של שומריו, נמלט ״ברטראן״ לבנין הקונסוליה הצרפתית בעיר. שם הכין לו הקונסול הצרפתי דרכון חדש בשם בדוי והסיעו במכוניתו, בעלת לוחית זהוי קונסולרית, למובלעת הספרדית בסיאוטה. ״ברטראן" טילפן מיד לאשתו על בריחתו ושעות מספר לאחר מכן, עלה על ספינת־מעבורת שהביאה אותו לגיברלטר ומשם יצא בטיסה ישירה לפאריס.

מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב מרוקו פוזלת לעבר נאצר והעולם הערבי…

מותו של יוסף בן צור

תאריך פטירתו של יוסף בן־צור אינו מצוין בתעודות הידועות לנו, אך סביר להניח שלא חי זמן רב אחרי הזמן המיועד לאחר שתוחלתו נכזבה, כלומר תוך שנה מהיום המיועד, שבו עתיד היה להופיע המשיח, ערב פסח תל׳׳ה. ואכן באחד השירים שחובר לכבודו והנמצא בכתב־יד כתוב: "חמשה באדר עלה גואלי לשמי שמימה.״ אין ספק שמדובר בחמשה באדר ״של שנת תל״ו (1676), היינו בחודש לפני זמן היעד השני שנקבע על־ידי תלמידיו להופעת המשיח. להלן קטע מן השיר:

יגיל וישמח ברוב שמחות

עת אזכור שמך נסו אנחות

ינהלני על מי מנוחות

סוד הניח צור

רב יוסף בן צור

 שמך מתוק בפי

מחלי ירפא

חמשה באדר עלה גואלי

 עם שבעים צרים יושבים ממולי

 ולשר עמלק אשר הצר לי

אומתו ישמיד

מאד לבבי

שבתי צבי

 ונתן הנביא

לך היה מסור

 את כל אויביו בצור

 רב יוסף הצופה

 ונגיעי וכאיבי

לשמי שמימה

עשה מלחמה

 יתן נקמה

תהיה עדי אובד וגו׳(107)

סביר להניח שהגואל ״שעלה השמיטה״ הוא יוסף בן צור, שהרי תאריכי פטירתם של שבתי צבי ושל נתן העזתי ידועים לנו. שבתי צבי נפטר אמנם באותה שנה, שנת תל״ו, אך בסתיו ולא באביב (17.9.76), עשר שנים בדיוק לאחר שהתאסלם: ואילו נתן העזתי נפטר מאוחר יותר, בחורף של שנת תל״ה (21.1.68).

עת״ה – שנת הגאולה

ובכן גם שנת תל״ו(1676) חלפה עברה והמשיח לא בא. אך האמונה לא פסה ועודנה קיימת. המשיח מת ואיננו, אך רוחו עודה קיימת והמאמינים ממשיכים להחזיק באמונתם ומחפשים תאריכי יעד אחרים לבוא המשיח. ״אף על פי שמתמהמה חכה לו כי בוא יבוא״. תאריך היעד הבא נמצא ונקבע לשנת עת״ה (1715) – כלומר ארבעים שנה לאחר שנת תל״ה ־ תאריך היעד הראשון שנקבע על־ידי ר׳ מיכאל קארדוזו מטריפולי, ור' אברהם כהן מטנג׳יר ור׳ יוסף בן־צור ממקנם. רמזים לשנת עת״ה (1715), מצאו תלמידי יוסף בן־צור למכביר. הם דרשו ששנת הגאולה נקבעה מלכתחילה לשנת תע״ה, אלא שרצו להקדימה לשנת ״ת(ה)לה לאלוהינו״ (תלה), אך מכיוָן שישראל לא זכו תתקיים בעתה, ככתוב בספר ישעיה (ס׳ ב״ב): ״אני ה׳ בעתה אחישנה״ ואמרו חז״ל: זכו – אחישנה, כלומר אקדימה לשנת תל״ה, לא זכו – בעִתה, היינו בשנת עתה (1715). ר׳ ידידיה צרפתי (כנראה מהעיר פאס) שבתאי אדוק, נותן טעם לשנת 1715. הוא מתבסס על ״מעשה נורא שאירע לו עם הגמון אחד חכם גדול בתכונה״, שסיפר לו שארבעים מלקות העזרים על החוטאים שקולים כעד ארבעים שנה ששהו בני ישראל במדבר. הם עזרו על בני ישראל לאחר מעשה העגל. וארבעים שנה פרושם יום לשנה יום לשנה, היינו: ״ארבעים פעמים ארבעים״ ורק לאחר ״האחד וארבעים״, לאחר חורבן הבית, תבוא הגאו­לה. פרוש החשבון: 41 1708 = 68 + 1640 = 40 x. ואבן מצא ר׳ ידידיה צרפתי אסמכתא לדברי ההגמון בדברי חז״ל בזו הלשון: ״כל מה שלקו ישראל מיד הקב״ה היה כמנין ארבעים שנא.״ אליבא דרבי ידידיה הגאולה תבוא רק לאחר שנת 1708.

אבל הביסוס המוסמך ביותר לקץ הקצין ב־1715 ניתן על־ידי ר׳ דניאל בהלול, וזה לשונו: ״ועוד הקדמה ידועה שדוד שהוא שבתי לא היה ראוי לבוא בי אם בשנת עת״ה (1715) ליצירה כמו שמצינו ביעקב ע״ה שרמז זד לעשיו ׳ואיחר עד עת״ה׳(1715) וגם באלפא ביתא שבאילן הקודש בה תמצא רמוז שהקץ הוא שנת עת׳׳ה. הא כיצד?״ – שואל דניאל בהלול. ובדברי תשובתו הוא נזקק ללהטוטים מספריים על־ידי גימטריאות בחשבון קטן ובמילוי, צירופים וחיסורים הוא מקבל את השנה הרצויה לו, וכך הוא מחשב: ״צרף את כל אותיות האלפא־ביתא לפי סִדרן המסורתי כולל אותיות ׳מנצפך׳ ואז מקבלים סך 1775. שוב מצרפים את האותיות של האלפא־ביתא לפי הסדר החדש של ׳אני מלך׳ וכו׳ ׳שנתחברו האותיות זה עם זה׳ ואז מקבלים סך 3764. אם מצרפים את שני המספרים 3764 + 1775 מקבלים 5539 (מנין האלפים לא נלקח בחשבון) נשארו 539. מחסרים מהם 22 – שמו של משיח בן דוד שהוא שבתי צבי בחשבון קטן, ו־45 שהם שם משיח בן יוסף – יוסף בן צור – גם כן בחשבון קטן, ביחד 67. אם מחסרים מ־539 נשארים 472 (לפי חשבונו יצא 475) היא שנת עת״ה״(1715). ר' דניאל בהלול מצא גם רמז באלפא ביתא באותיות הסופיות לפי סדרן החדש(צמרְנף) שהמשיח עתיד לבוא בערב פסח. גם כאן הוא נזקק לקצת  אקרובטיקה. האות ך שערבה 20 מתחלקת לשני יודין(יוד=10). את היוד |הראשונה מוסיפים למלה שבת ומקבלים שבתי ומוסיפים כל המלה "שבתי״ בהתחלה. היוד הנותרת שמים בסוף ואז מקבלים ״שבתי צמנפי״ שהןראשי תיבות של: ״שבתי צבי מלן נאמן פסח יבוא.״

השרדות התנועה

ובכן גם שנת עת״ה (1715) חלפה עברה והמשיח לא הגיע. למרות כל האכזבות המרות, ההמונים לא נואשו. האמונה בשבתי צבי, בנתן העזתי וביוסף בן־צור תלוה את ההמונים עוד עשרות שנים רבות. בקזבץ שירים ממרוקו, בכתב־יד, כתוב: ״זה הקונטרס שלי אני ע״ה הצעיר יוסף אסייאג, סיימתי להעתיק בשנת התקכ״ו(1766) ה׳ יאמת כל אשר״… אם השירים הועתקו בשנת 1766, היינו מאה שנה לאחר הופעת התנועה, סימן שהיו גם אז נפוצים ושהיהודים נזקקו להם בתפילות ובארועים .משפחתיים שונים.

סודו של יוסף בן צור

מה היה סודו של יוסף בן־צור? איך הצליח להנציח את האמונה בתנועה החדשה בקרב ההמונים? איך הצליח להחדירה בלב רבים מאנשי קהילות המגרב? מה היה סוד הצלחתו דוקא בהתגלות השניה לאחר שזהרה של התנועה הועם וההתלהבות של הראשוניות פגה? למה החזיקו ההמונים באמונה זו עשרות שנים גם אחרי מותו? למה לא הלכה התנועה במרוקו במסילות שפילסו קהילות אחרות במזרח ובמערב? למה לא היו ספיחיה של התנועה כדוגמת הדונְמה או הפרנקיסטים?

מתוך ויקיפדיה:

דוֹנְמֶה (או דֶנְמֶה. בטורקית dönme. בתרגום לעברית: "מהופך" או "מומר") היא כת שבתאית בעלת מאפיינים מוסלמיים ויהודיים שחבריה מתגוררים ומנהלים את אורח חייהם הדואליסטי בעיקר באיסטנבול ובאנקרה שבטורקיה. ראשוני הכת היו יהודים שהתאסלמו לאחר שנכפה על מייסד הכת והמשיח מטעמם, שבתי צבי, להמיר את דתו לאסלאם. מאז המאה ה-20 רבים מהם התבוללו ונישאו עם בני עמים אחרים וכך נטמעו בחברה הטורקית.

"דונמה" הוא כינויים בפי הטורקים, אך הם עצמם מתנגדים לכינוי זה וקוראים לעצמם "מאמינים" (בטורקית: "Mamina". ובלאדינו: "לוס מאמינימס") או "חברים" ("Haberim"). היהודים כינו אותם "מינים" או "יהודים ישנים" (ישנים במובן "לשעבר") ובאדריאנופול נודעו בכינוי "דגים קטנים" ("Sazanicos").

פראנקים – כת של מאמינים קיצונים בשבתי צבי שקבלו את הנצרות. נוסדה ע"י יעקב פראנק שנולד בשנת 1720 בעיר הקטנה בוטשאטש בפודוליא, והיה בן הרב ר' יהודה ליב לייבאוויץ.

בהיותו בן 13 עזב את לימודיו ונסע לבוקרשט והיה משרת לסוחר ר' מרדכי מרגלית, עמו נסע לניקופוליס אזמיר ושאלוניקי. בשאלוניקי התוודע לכת דומני, קבוצה של מאמיני שבתי צבי, התחבר אליהם, וכאשר מת האיש ברכיה שהיה בראש הכת, מילא את מקומו. הוא הוציא קול כי נשמת שבתי צבי בקרבו, ורבים מבני ביתו האמינו לו וכבדוהו.

בשנת 1752 התקשר לחנה מעיר ניקופוליס, שביופיה וערמומיותיה משכה לב אנשים למאות שנעשו למעריצי פראנק.
כאשר החלה פעילתו להתפרסם בשאלוניקי, התעוררו היהודים לעצור בעדו, והאיצו בו לעזוב את שאלוניקי, ולא ילשינו עליו. פראנק הפיץ שמועה כי בת קול ממרום הגידה לו לעזוב את שאלוניקי ולבוא לפולין. עד כאן

מדוע נעו מעגלותיה של התנועה במסלולים שונים מאשר אלה שהיו באירופה? מדוע לא קמו אנשים כמו ר׳ אהרון הסבעוני ור׳ דניאל טולידאנו גם במחזור השני?

כל אלה הן שאלות שהחוקר יצטרך לתת עליהן תשובה. בינתים, דבר אחד נראה לנו פחות או יותר ברור והוא שאחת הסיבות העיקריות להשרדותה של התנועה היא ללא ספק שיוסף בן־צור לא ניסה לערער את המוסכמות. לא הורה לבטל צומות ולא להכניס שנוים בסדרי החיים. הוא לא העז לפגוע כמלוא הנימה במסורות שהתקדשו בעם ישראל: לא עורר כל דבר השנוי במחלוקת ועל־ידי כך לא משך כלפיו חצים ביקרתיים ולא הפנה אליו את זעמם של הרבנים: לא הטיף להמרה ולא ביקש ללכת בדרכו של המשיח. אמנם הוא הצדיק את ההמרה אך רק של המשיח. לא כל מה שמותר למשיח מותר לכל אחד, הוא טען. והביסוס לטענתו הוא שהמשיח הוא קדוש ועל־ידי המרתו הוא ירד לטומאה על־מנת להעלות ממנה את הקדושה, על־ידי כך שניצוצות הקדושה ידבקו בו, ורק משיח מסוגל לכך לכן המרתו מוצדקת. זאת הסיבה שלא הטיף להמרה המונית. ואולי הודות לכך לא קמו ספיחי התנועה כמו הדונמה והפרנקיסטים. ההמונים המשיכו להאמין במשיח ויחד עם זאת המשיכו לדבוק במסורת אבותיהם וקיימו את כל המצוות לכל תגיהן ודקדוקיהן. כל מה שדרש מהם הוא להאמין בבוא המשיח, ובשל כך אולי לא נתקלה האמונה בהתערות רבה כמו בגילוי הראשון, שהרי האמונה במשיח היא חלק מה״אני מאמין״ של כל יהודי, אלא שהיה הבדל אחד: כאן מדובר במשיח מסוים: שבתי צבי שנביאו נתן בנימין ומשיחו יוסף בן־צור. שבתי צבי, אשר שמו יצא לשמצה בקרב חוגים רבניים, נישא עכשיו ברמה בפי רבים. יוסף בן־צור הצליח ליצור אוירה של סובלנות כלפי התנועה והודות לו היא שרדד במשך שנים רבות בתנועה משיחית, ומחשבי הקצין ימשיכו לחשב את קץ הגאולה.

על דרכה המיוחדת של השרדות התנועה השבתאית במרוקו, על המניעים שהביאו לבך, על יחסם הסובלני של הרבנים אליה ועל פרפורי גסיסתה נעמוד בפרק אחר.

התנועה השבתאית במרוקו-אליהו מויאל-שנת תל"ד-1674- מותו של יוסף בן צור

עמוד 134