ארכיון יומי: 19 בנובמבר 2020


חתונות יהודיות בצפון מרוקו גילה הדר-בקהילות טנג׳יר, תיטואן, לאראצ׳ה, אלקצר כביר, ארסילה, מליליה וסאוטה שבצפון מרוקו ובקהילת גיברלטר.

החתונה היהודית במרוקו

בגדי הכלה

הבגד המפואר שלבשה הכלה בערב טקס החינה כונה במספר שמות: ״בגד הברבריסקה׳״(Traje de berberisca) או ״בגדי הזהב״[Ropas de oro או Paños]

הבגד מורכב ממספר חלקים. הנערה הולבשה חולצה דקה וארוכה (,(camisa מחוך, מכנסי כותנה דקים שבקצותם תחרה רקומה (calzones), ומספר חצאיות כותנה או משי דקות סאייה (saya), שייתנו נפח לחצאית הכ׳יראלדטה (Jiraldeta), שפירושה בספרדית ה״סובבת״. היתה זו חצאית רחבה גזורה מכמה חלקים המחוברים זה לזה בצורת מניפה. החלק הקדמי, הפ׳רונטאל, רקום בחוט זהב, רבע מעגל הממלא את החצאית מלפנים בצורת שריגים, עלים ופרחים.

מעל החולצה לבשה הכלה את הקסוט (kasot) — אפודה ששרווליה קצרים, בית הצוואר רקום בחוטי זהב, ואליה חיברו את השרוולים הרחבים (mangas) מבד משי שזור בזהב. החושן (punta) — אפוד קצר רקום כולו בחוטי זהב, ואותו לובשת הכלה מעל הקסוט. ישנן שמלות נדירות ולהן שרוולי קטיפה רקומים כדוגמת הרקמה של הפ׳רונטאל. למותניה חגרה הכלה חגורה רחבה וכבדה מבד ברוקד רקום בזהב ובקצותיה חוטי משי ששימשו לקשירה (kusak. החצאית והחושן היו בצבע תואם — כחול, שחור, סגול, ירוק טורקיז, בורדו או אדום — ואילו החגורה היתה בצבע שונה, בדרן כלל אדום. מעל השמלה נהגו לעטות רדיד משי גדול כעין גלימה תואם לשרוולים. על המצח ענדה הכלה סרט עבה מאריג נוקשה מקטיפה רקום בזהב וכסף, ספ׳יפ׳ה (Sfifa), ועל ראשה הונח כתר זהב משובץ באבנים יקרות, חמר (.(Hemmar על הכתר הונח צעיף משי אדום שנועד לכסות את שער הכלה.

תכשיטים: הכלה ענדה מחרוזות פנינים, שרשראות זהב בדוגמת ״בצלים״ (cebollas), שרשראות חוליות (cadenas), צמידים עגולים (rollos) וטבעות זהב משובצות באבני חן בפנינים ואזמרגד. לאוזניה ומשני צדי הראש ענדה הכלה עגילים ארוכים ותליונים שהוצמדו לעיטור הראש, אלכ׳ורסאם (.(aljorsas

 

טקסי החתונה

טקס החתונה נמשך כשבוע. ששת הימים שלפני החתונה היו גדושים בטקסים וחגיגות:

  1. יום חמישי — באב אל עורם (Bab el Ors).
  1. יום שבת — שבת טפטאראי(Saftarray).
  1. יום ראשון — הכתובה והצגת הנדוניה.
  1. יום שני — איל דיאה דל בניו(הטבילה במקווה).
  1. יום שלישי — לה נוצ׳ה דל חינה (ליל החינה), או הנוצ׳ה די ברבריסקה.
  2. יום רביעי — קידושין ושבע ברכות.

״באב אל עורס״ (שער החתונה)

ביום חמישי שלפני החתונה נרשמו על דלת הבית, על המשקוף ועל הקירות הפונים לרחוב ברכות כגון ״אושר״, ״חיים טובים״, ״בסימן טוב״, ״הצלחה״. במו כן צוירו לבבות, ועל החצים המפלחים את הלב נרשמו שמות החתן והכלה. כדי לגרש את השדים ולמנוע שמשהו ישתבש(עין הרע) ציירו והטביעו ״חמסות״ בכחול ואבקת זהב, ונתלתה עששית דולקת על המשקוף. בתיטואן חילקו הכלות סוכריות ונרות לילדים. הכלה נהגה ללכת ב״חודריה״(השכונה היהודית) עם דלי סיד, ובהגיעה לבית שבו היו אנשים שרצתה להזמין צבעה את משקוף הדלת מבחוץ והילדים היו הולכים אחריה, פיהם מלא סוכריות דביקות, מניפים את הנרות הדולקים וקוראים ״אוללי, אוללי״. מקור מנהג ה״אוללי״ הוא במעשה יעקב, אשר עבד עבור רחל שבע שנים ובסוף קיבל את לאה. הילדים והמוזמנים קוראים לחתן שיבדוק היטב אם הוא מקבל את הכלה המיועדת.

הערת המחברת: ריאיון עם פורטונה סלמה (לאראצ׳ה); בן דלק, לוס נואססרוס, עמ׳ 424 (עדות מתיטואן 1880). מנהג זה, שהנערה יוצאת לרחוב לצבוע את המשקופים בלבן, נראה מחר; אולם בכל יום חמישי, לכבוד שבת, בכל הקהילות היהודיות הספרדיות בצפון מרוקו נהגו הנשים לסייד את הכניסות לבתים בסיד לבן ולתחום את הכניסה בפס אדום כדי להרחיק מהבית והמשפחה את ״עין הרע״.

הרחיצה הקטנה (El lavado chiquito) : ביום זה נהגה הכלה בתיטואן ללכת למקווה בלוויית מספר קטן של קרובות משפחה. הכלה טבלה, הנשים פיזרו את שערה שהיה אסוף בדרך כלל בצמות והתירו את כל הקשרים, הכלה לבשה שמלה חדשה, ושערה נאסף בסיכה. טקס הטופ׳ירה (Tufera, התרת השער) מסמל את פרדתה של הכלה מבית הוריה ותחילתו של קשר חדש למשפחת בעלה. אותו הערב הניחו את הנדוניה בחדר של הכלה, שרו ״הכלה מפזרת את שערה, החתן מתעלף…״ ו״אשואר חדש״, וכל הקרואים כובדו בסוכריות, שקדים ושאר מיני מתיקה.

שבת ״ספטראי״( (Saftarray

בערב שבת הזמינו הורי הכלה את החתן ובני משפחתו וכן קרובים נוספים לסעודת ליל שבת. בתפילת שחרית הוזמן החתן להיות חתן תורה. המשפחה השליכה על המתפללים סוכריות. לאחר הסעודה היו ההורים מתייעצים יחדיו כיצד לערוך את החתונה: המאכלים, המוזמנים, הפרחים ועוד. הכול כדי להאדיר את היום, את החתן והכלה וכדי להאדיר את כבודם בעיני הקהל, המשפחה והאורחים. בעבר הזמינה משפחת הכלה לאירוע רק נערות צעירות לא נשואות כדי שהמזל ששורה על הבית ידבק בהן והן תינשאנה במהרה.

במוצאי שבת היתה חגיגה של שירים וריקודים. בקהילות תיטואן וטנג׳יר נהגו להביא להקת מענים מוסלמים שניגנו בכינור ועוד, ואילו במשפחות שמרניות המשיכו כמימים ימימה בשירה מלווה בתיפוף בתוף מרים (סונאחה, sonaja ו״קסטנייטות״.

הוגשו מרקחות פרות, שתו Rosoli (ליקר עשוי מנענע או מנדרינה) ואכלו מיני מתיקה ועוגות שקדים וסוכר. בכל ימי הטקס והחגיגות, כשהגיעו האורחים, נהגו לברך כל אורח ומוזמן באופן אישי. היתה זו קבלת פנים לכל אחד מהאורחים, בירכו אותם שהגיעו והביעו תקווה להשתתף בשמחות שלהם. בשיר ״היום נאמר״ (Oi dezir) קיבלו אם הכלה והנוכחים את הקרואים. לנשים ההרות איחלו אושר ועושר ושבלידת הבן/הבת הם ישתתפו בשמחתם; לנערות צעירות לא נשואות ולגברים רווקים איחלו שבקרוב יינשאו, ואת הורי הבנים בירכו שבקרוב ישתתפו בחגיגות הבר־מצווה של בניהם. השרים היללו את בעלי הבית, את המאכלים ואת הטקס, אולם תמיד איחלו וייחלו שטקסי השמחה שיערכו הקרואים יהיו יפים ושמחים אף יותר מאלו שעורכת המשפחה המזמינה.

אצל מספר משפחות בתיטואן נהגו באותו הערב במנהג המתקאל (methkal). החתן וחבריו לבשו בגדי פרשים מרוקאים, עברו בין הבתים רכובים על סוסים לבנים ובכל בית הם כובדו במיני מתיקה.

משפט החתן: בתיטואן באותה השבת לאחר תפילת המנחה נהגו לערוך את ״משפט החתן״. החתן ורעיו התאספו בבית הכלה. נבחרו מבין הבחורים שלושה שופטים רווקים. אבי הכלה ואחד מהרווקים שימשו כתובעים. אבי הכלה האשים את החתן שהוא לוקח את בתו ממנו. התובע והבחורים כינו את החתן ״בוגד״ על שהוא עוזב את חיי הרווקות ומעדיף את חברת הכלה על פניהם, והצליפו בחתן בעדינות בממחטות שאחזו בידיהם. ״השופטים״ שאלו את החתן אם יש לו מה לומר להגנתו, והחתן השיב שהוא בחר אותה מבין כלל העלמות, הוא יפרנס אותה בכבוד, ישגיח עליה כעל בבת עינו ורק המוות יפריד ביניהם. התחייבות החתן בפומבי הפסיקה את ה״משפט״ ואת ההצלפות. הטקס ההיתולי בא להבטיח את התחייבותו של החתן בפגי עדים נוספים שיכבד את בלתו וידאג לה כמנהג הגברים היהודים.

היתה זו שבת ארובה ובעלת משמעות. במקביל לטקסים שנערכו בבית הורי הבלה התאספו קרואים בבית הורי החתן, התפללו ערבית ושרו הימרו פיוטים שתוכנם איחולים לחתן ולכלה, הודיה לאלוהים, אהבת ארץ ישראל וכמיהה לבוא המשיח. בין הפיוטים ״פיוט סימן יצחק״.

חתונות יהודיות בצפון מרוקו-גילה הדר-עמ'328

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל-מחזור השנה – חג ומועד-חגים ומועדים במארוקו-חנוכה

חנוכייה

חנוכּה

החנוכייה — ״חנוכּה״

בין תשמישי־הקדושה המקשטים את הבית היהודי החנוכייה היא החפץ העיקרי. החנוכיות המסורתיות של צפון מארוקו ומרכזה עשויות פליז. אפשר לחלקן לשני סוגים: חנוכיות בעלות מבנה אדריכלי וחנוכיות המעוטרות בערבסקות (סיציליאניות).

מאחר שחג־החנוכה נחוג לזכר חנוכת המזבח וחידוש עבודת המקדש, קבעו היהודים בחנוכיות מרכיבים בעלי אופי אדריכלי — סמל לבית־המקדש. בפולין שאב האמן את השראתו מן הפנים של בית־הכנסת, ואילו באיטליה השפיעו על יצירתו המבצר, על צריחיו וחומותיו, או חזיתות הכנסיות (נרקיס, עמי 26).

 

במארוקו סגנון האדריכלות הוא ספרדי־מאורי. נרקיס (שם, מס׳ 22) מתאר מנורה שהגיעה ממארוקו, אך מוצאה — לדעתו — מספרד. האמת היא, שקשה ביותר להבחין בין האדריכלות הספרדית ובין האדריכלות המארוקאנית בתקופה שבה היו שתי הארצות חלק מממלכה אחת, שאמניה ואומניה חצו את מיצר ג׳בל אל־ טאריק (גיבראלטאר) ללא קושי.

 

מנורה מס׳ 112 שלהלן משקפת, כנראה, את הטיפוס המארוקאני העתיק ביותר. מנורה זו מקושטת בצורות אדריכליות, ובה חמישה חלונות ושני חצאי־חלונות, העשויים בסגנון מודח׳אר. משני צדדיה לוח, שקבוע בו חלון גדול יותר. הקשתות חדות.

למנורה מס׳ 113 שלהלן הותקן קולב כה מפותח, עד שהוא לובש צורת גג. משלימים את המבנה שני מגדלים כשל מינארט. המתבונן במנורה זו אינו יכול שלא להעלות על הדעת את הקשתות המעוגלות ההארמוניות של בית־הכנסת בטולידו, הידוע היום בשם כנסיית סאנטה מאריה לה בלאנקה. מתעורר הרושם, שיהודי ספרד ביקשו לטבוע בחנוכיותיהם את זכר האדריכלות של מולדתם, שאבדה להם פעמיים. לימים התפתח סוג זה, וממדי החנוכיות הלכו וגדלו. באופן כללי אפשר לומר, כי ככל שמנורות־החנוכה קטנות יותר, כן הן עתיקות יותר.

 

לבסוף הופיעו ציפורים על גגות המבנה. בעוד שהמבנה האדריכלי מעלה את זכר בית־המקדש, הרי הציפורים מביעות את הכתוב בתהילים פד: ״נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה׳… גם צפור מצאה בית ודרור קן לה אשר שתה אפרחיה…״ זוהי תחינתו של היהודי הנודד, המבקש — כמו ציפור נודדת — את מנוחתו במשכן המחודש של אלוהיו.

נרקיס (שם, מס׳ 18) מתאר מנורה שהוא מייחס לה מקור סיציליאני. למעשה, דופנה האחורית איננה אלא טבעת־תלייה, מעוטרת בפיתוחי־ערבסקות נאים, שממנה עולה להבה. מאחר שצורתה נקלטה באופן טבעי באמנות המארוקאנית, נעשתה מנורה זו תוך זמן קצר לחפץ עממי (מס׳ 111). היא אינה כה מפות­חת כמו המנורה הסיציליאנית (האם חיקו עושיה דוגמה עתיקה ופשוטה יותרו), ועיטוריה הטבועים מצביעים בלי ספק על מוצאה המארוקאני. את העיטור הזה — עיגולים קטנים טבועים — אנו מוצאים בשורה של מנורות־אבן (להלן, מס׳ 122—124) ממארוקו הדרומית, המצוירות בדרך־כלל בשלושה מיכלי־שמן. צורתן הגיאומטרית והחומר שממנו הן עשויות מורים על מבנן האדריכלי ועל קירבתן למנורות־האבן המזרחיות ולמנורות מן המאות הי״א—הי״ב העשויות שיש מהרי הפירנאים. א ״ק

111

המאה הי׳׳ז

הדופן פשוטה — כנראה פיתוח הקולב שבא לחקות מגדל־מדרגות; שים לב לדגם החוזר של העיגול שבמרכזו נקודה.

פליז; מעשה יציקה, קידוח וטביעה הגובה : 17 ס״מ ; הרוחב: 18 ס״מ אוסף אביגדור קלגסבלד, פאריס.

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל-מחזור השנה – חג ומועד-חגים ומועדים במארוקו-חנוכה

עמוד 72

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
נובמבר 2020
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר