מורשת יהדות מרוקו

ב. הרציונל הכלכלי

קיומה של ״חברת הלומדים״ כוללת תחומים רבים מלבד הכלכלה. תוך כדי גיבושה של ״חברת הלומדים״ הוקמה מערכת סעד מלאה שתומכת במתבגר הצעיר ומלווה אותו בנישואיו כמשפחה צעירה, דואגת לו לקורת גג ולשחרורו מחובת הגיוס לצבא. מערכת סעד ענפה זו הפכה עם השנים למערכת ממלכתית, באמצעות חוקי הביטוח הלאומי, משרד הדתות ומערכות אחרות ש״תפורות״ בין היתר על פי הצרכים היהודיים של ״חברת הלומדים״ (גם אם הדברים לא נאמרים במפורש בלשון החוקים והתקנות). ניתן לבחון זאת באמצעות ניתוח מצבם של תלמידי הכוללים.

כ־40% מהשכר הממוצע במשק. למרות התנגדות הממשלה, הצעת החוק עברה בכנסת. עם יישומו של החוק, יכול היה אברך צעיר נשוי ואב לארבעה או חמישה ילדים להגיע באמצעות מערכת התמיכות והסעד שהמדינה והחברה החרדית העמידה לרשותו, להכנסה של 4,500 עד 6,000 שקלים נטו לחודש. מספר הילדים במשפחה החרדית הממוצעת עמד על 7.8 ילדים למשפחה, לכן קצבת הילדים הממוצעת גדלה עם כניסת החוק החדש לתוקף ל־4,797 ש״ח לחודש. אברך שהוא אב לשמונה ילדים ואשתו אינה עובדת יכול היה להגיע להכנסה של 8,800 ש״ח נטו לחודש. לשם השוואה יש לציין שהשכר הממוצע במשק, נכון לחודש יוני שנת 2000, עמד על 6,928 ש״ח ברוטו.

מערכת הסעד שעמדה לרשות אברך נשוי ואב לילדים כללה את מלגת ה״כולל״, הבטחת ההכנסה ממשרד הדתות, קצבאות הילדים, פטור מארנונה, מענקי הלידה המוגדלים, הנחות במעונות יום וגני הילדים, ותשלום סמלי בלבד לביטוח הלאומי ולביטוח בריאות. סעדים אלו השאירו בידי משפחת האברך הכנסה חודשית נקייה ממס מעל ומעבר למה שנשאר בידי משפחה ממוצעת שלה מפרנס אחד, המשתכר ברמה של השכר הממוצע במשק. גם אם נשווה את הכנסתו של האברך להכנסת משפחה המקבילה בגודלה למשפחתו (המקבלת קצבאות ילדים באותה רמה), כאשר ראש המשפחה עובד ומשתכר ברמת השכר הממוצעת במשק, הבדל הנטו ביניהן יהיה קטן ביותר. במבחן ההכנסות למשקי בית, הכנסתם של האברכים הציבה אותם באמצע, בין משק בית ותיק לבין משקי הבית של העולים החדשים והערבים אזרחי מדינת ישראל. הכנסה זו אפשרה קיום מכובד (אמנם צנוע) למשפחות האברכים בסטנדרטים ישראלים.

חוק תוכנית החירום הכלכלית שהתקבל בכנסת במרץ 2003, הפחית חלק מקצבאות הביטוח הלאומי ובתוכן קצבאות הילדים. מעתה, קצבאות הילדים שיישולמו יהיו שוות לכל ילד ללא קשר למקום הילד במשפחה. כיוון שהמשפחות החרדיות הן מרובות ילדים, תהיה זו פגיעה משמעותית בהכנסתיהן כמו גם במדרג הסוציו־אקונומי של משפחות אלו בחברה הישראלית.

על פי הדו״ח השנתי על מצב העוני בישראל, שהוצג ב־19.12.2000 על ידי המוסד לביטוח לאומי, נקבע רף העוני על ״50% מההכנסה החיצונית הפנויה במשק״. קו העוני למשפחה של שש נפשות הוא 5,404 ש״ח לחודש, ולעשר נפשות הוא 8,848 ש״ח. על פי קריטריונים אלו משפחות האברכים מצטרפות למשפחות החילוניות הנושקות לקו העוני.

ניתן לתאר את העוני בחברה החרדית כ״עוני סטטיסטי״, כיוון שהמערכת הקהילתית והעזרה ההדדית מפותחות מאוד במגזר זה, והן מהוות בלם כנגד הידרדרות של פרטים או משפחות לעוני עמוק שמביא לידי התפוררות. על פי דו״ח הביטוח הלאומי, העיר הענייה ביותר בישראל היא ירושלים ואחריה בני ברק. ההסבר לנתון זה נעוץ בריכוז הרב של משפחות חרדים המתגוררות בערים אלו.

מימון תלמידי הישיבות אינו הדרך היחידה בה מדינת ישראל מסייעת לגיבושה של ״חברת הלומדים״. המדינה פטרה למעשה מחובת השירות הצבאי אברכים שהוגדרו ככאלה ש״תורתם אומנותם״, ובכך יצרה מציאות שבה רוב הזכרים הנולדים בתוך החברה החרדית הופכים בבגרותם לתלמידי ישיבות ש״תורתם אומנותם״, גם אם אינם מתאימים ללמוד בהן. רובם ממשיכים בלימודים עד אחרי גיל 41, שבו יקבלו פטור כללי מהשירות הצבאי. המפלגות החרדיות ״הנציחו״ מציאות זו על מנת לבצר את חומות ה״גיטו״ התרבותי ולמנוע מהצעיר המתבגר כל קשר עם הסביבה החילונית, שלטעמן היא עלולה להשפיע עליו לרעה.

במהלך גיבוש ובניית ״חברת הלומדים״ חל שינוי בגישות השמרניות לגבי עבודת נשות האברכים. לאחרונה, שלא כמו בשנים קודמות, החברה החרדית מעודדת את נשות האברכים לצאת לעבודה, והן מתפרנסות בדרך כלל במקצועות ההוראה, ניהול חשבונות, פקידות, ובשנים האחרונות אף פנו לתחומים טכנולוגיים. בחברה החרדית חל מהפך בחלוקת התפקידים הקלאסית במשפחה הגרעינית, האשה יוצאת לעבודה בעוד שהבעל מתמסר לחלוטין ללימוד תורה. אמנם, חברה זו מגבילה את קשת המקצועות המיועדת לנשות האברכים ויציאת נשים לעבודה מתבצעת תחת עין בוחנת ופיקוח הדוק של הרבנים, אך כורח המציאות המחייב לפרנס את האברכים שמתמסרים ללימוד התורה הוא חזק יותר. הלגיטימציה ליציאת האשה לעבודה נומקה באופן הלכתי על בסיס עקרון השותפות בין יששכר (לומדי תורה) וזבולון(מחזיקי תורה המממנים את האברכים). הפסיקה ההלכתית קבעה שאשה המקיימת בעבודתה את בעלה ומשפחתה, ומאפשרת לו להקדיש את עצמו ללימוד תורה היא שותפה מלאה לבעלה, ו״שכרו״ בעולם הבא מתחלק שווה בשווה ביניהם. מהפכה זו הונהגה על ידי ״החזון איש״, הרב אברהם ישעיהו קרליץ, מנהיג החברה החרדית בשנות החמישים. הנשים נענו בהתלהבות לאתגר זה, למרות שהן מטופלות בילדים רבים, כיוון שחשו שהן שותפות למעשה ערכי שהעניק להן ״מעמד שווה״ בחברה שבתוכה הן חיות. כתוצאה משינויים אלו שהונהגו תוך כדי גיבושה של ״חברת הלומדים״, התפתח גם האינטרס הכלכלי האישי של תלמיד הישיבה. באופן סכמתי ניתן לתארו כך: להינשא מוקדם ככל האפשר, להוליד שני ילדים (נתון שמאפשר לו שחרור משירות צבאי), ללמוד ב״כולל״ ולהקים משפחה גדולה, ואחרי מספר שנים להשתלב באחד התפקידים הכלכליים במערכת מוסדות החינוך או שירותי הדת שהחברה החרדית מציעה.

הערת המחבר: אין להסיק מהאמור שרק שיקול זה עומד בבסיס המוטיבציה של האברך להינשא ולהביא הרבה ילדים. משולב ראן עניין אמוני ותרבותי. הרציונל שמוצג להלן הוא הכלכלי בלבד.ע"כ

כלכלתו של הצעיר החרדי המנהל את חייו כתלמיד ישיבה וכאברך צעיר נשוי ואב לילדים, תלויה לחלוטין במערכת הקהילתית שבה הוא חי, והמערכת הקהילתית תלויה באופן מוחלט בתקציב המדינה. אולם לא רק כלכלת הצעיר תלויה במסגרת בה הוא חי, גם הוריו תלויים בה. לזוג צעיר נדרשים דירה, רהיטים, כלי בית – ״סידור״ כפי שמקובל לכנות זאת בחברה החרדית. ״סידור מלא״ ניתן לאברכים המוגדרים כעילויים ואילו לאברך רגיל מספקים ״חצי סידור״. נטל ה״סידור״ חל בעיקר על הורי הכלה. כיוון שבמרבית המשפחות יש גם בנים וגם בנות הרי שנטל ה״סידור״ חל על כולן, וזו מעמסה כספית כבדה שאינה מצויה בהישג ידן של משפחות רבות. חלק מההורים היו בעצמם תלמידי ישיבות ומצבם הכלכלי אינו מאפשר להם הוצאות כספיות גבוהות. כיוון שמספר ילדים רב דורש במהלך חיים רגיל ״סידורים״ רבים, גם ההורים החלו להיסמך מבחינה כלכלית על הקהילה בה הם חיים ובפתרונות שהיא מסוגלת לספק.

אחת הבעיות הקשות ביותר למשפחות צעירות מרובות ילדים היא בעיית הדיור. ב״חברת הלומדים״ ואורחות חייה הבעיה כה החריפה עד שהמפלגות החרדיות עשו כל מאמץ לשלוט במשרד השיכון, ולבנות קריות למגזר החרדי.

 בשנים האחרונות נבנו אלפי דירות בקריות שמיועדות לציבור החרדי (על פלגיו השונים) כגון: העיר עמנואל בשומרון, בית״ר, אלעד, רמת בית שמש, מודיעין עילית, תל־ ציון, קריית ספר, אחוזת ברכפלד, כפר חסידים, רכסים, רכס שועפת (ליד רמות בירושלים). לפי נתוני משרד הפנים הגידול שחל בשנת 1999 במספר המתנחלים נבע בעיקר מהגידול הרב ביישובים החרדים: בית״ר גדלה ב־19% וקריית ספר גדלה ב־29%, ביתר המקומות נרשמו עליות הרבה יותר קטנות. הבנייה המואצת של הקריות החרדיות נעשית פעמים רבות תוך אפליה ואי שוויון כלפי זוגות צעירים מהמגזר החילוני. נציגים של זוגות חילוניים הזקוקים לפתרונות דיור, פנו לבג״ץ בתביעה שיתערב וימנע את האפליה כלפי הציבור החילוני.

כיוון ש״חברת הלומדים״ גדלה מאוד והיא נזקקת למשאבים שאין בכוחה הכלכלי של הקהילה החרדית לספק, שוב התהפכו היוצרות במדינת ישראל בהשוואה לחזונו של משה שיינפלד. עבור הצעיר החרדי הכניסה לישיבה אינה מהווה כיום מרד ובריחה מחיי ״תכלית״ לחיי לימוד ורוחניות טהורה, אלא גם ברירת מחדל המסייעת להגיע ל״תכלית״ ולהימנע מהשירות הצבאי. כיצד יכול צעיר חסר השכלה ומקצוע, שכל חייו עסק בלימוד תלמוד, לחסוך כסף רב או לקחת על עצמו חובות של מאות אלפי שקלים להם הוא זקוק להקמת משפחה? הדרך היחידה היא באמצעות קהילתו וכוחה הפוליטי הרב. זו יצרה עבורו בחברה הישראלית כלים מתאימים להתמודד עם הבעיה הכלכלית ולפתור אותה בצורה סבירה.

ש"ס דליטא-יעקב לופו-״ עולם הישיבות והקמת ״חברת הלומדים״– הרציונל הכלכלי

עמוד 182

מחזור השנה – חג ומועד

חגים ומועדים במארוקו

החג, נוסף על תפקידו הדתי־הלאומי, משמש גם הזדמנות להשתחרר מחיי־היומיום האפורים והשיגרתיים של הפרט ולהשתתף בחיי הכלל. החג יש בו גם משום טשטוש מעמדות, שכן על־אף העובדה שכל אחד חוגג את חגו בהתאם למצבו ולמעמדו, הרי יש בכל חג חוויות כלליות, המלכדות את כל הקהילה. המצה, הסוכה, הלולב וכו' אינם רק סמלים לחגים, כי־אם גם סמלים לליכוד העדה.

שבועות אחדים לפני בוא החג כבר מתחילות ההכנות לקראתו. בתוך הבית שוררת אנדרלמוסיה: מסיידים את הקירות, צובעים את הדלתות ואת החלונות, ואין דבר, קטן כגדול, שלא תעבור עליו רחיצה, שטיפה או מריקה. גם הרחוב לובש צורה אחרת: בעלי החנויות מוציאים את מרכולתם החוצה כדי לסייד ולצבוע את חנויותיהם, וחזיתות הבתים עוטות סיד לבן וצבעים רבים.

מנורת זכרון {קנדיל) מיוחדת לשבת כנראה ממוגאדור, נמאה העשרים

כסף מעשה קודוח וחיקוק, השווה דפנות החנועיות וכיסויי המזוזות

הגובה 29 ס"מ, הרוחב 14 ס"מ.

אוסף מיכאל קניאל, ירושלים

אברהם מאימראן

אברהם מאימראן קשור היה בענייני פדיון שבויים לפחות משנת 1688. בשנת 1690 מודיע אסטל [J. B. Estelle], הקונסול הצרפתי בסלא, כי אברהם קיבל זיכיון לגבות אחוז אחד ממאה מכל הסחורות הבאות או היוצאות דרך נמלי מארוקו; לאחר־מכן הופ­חתה אגרה זו למחצית האחוז. בזמן ביקוריו במכנאס היה אסטל מתגורר בביתו של אברהם, וכן ביקר אותו השגריר הצרפתי פראנסוא פידו [Pidou de Saint Olon]. על קשריו עם ארצות השפילה כבר שמענו, ויש עדויות שהוא השתדל לטובת הסוחרים והשבויים הנידרלאנדיים. אסמאעיל הגן על משרתו, וכשנתפסה בשנת 1693 בקאדיקס ספינה נידרלאנדית עם סחורותיו של מאימראן ציווה לשים בבית־הסוהר את כל הנזירים הפראנציסקאנים, שעסקו במיסיון ובפדיון שבויים. הנזירים שיערו — בוודאי בדין — כי הדבר נעשה לפי דרישתו של מאימראן, והשתמשו בדבר כדי להסית נגד היהודים, וזאת אף כי ידועה היתה עמדתם הפרו־צרפתית של בני מאימראן, שהתנגדו להשפעות אנגליות. לפי הדו״חים של אסטל השתתף מאימראן גם בשי­חות של חוזי־השלום ושל פדיון שבויים, שהיו כרגיל כרוכות אלה באלה, אשר התנהלו בין צרפת ופורטוגאל ובין מארוקו, ובניסוח ההצעות של חוזי־השלום. לצרפתים נראה משונה הדבר, כשהסביר להם מאימראן, כי יש לתת שוחד לפקידי המלך. מובן שמאימראן לא הזניח גם את ענייניו הפרטיים, ואסטל מטעים, שהוא ידע לגרום את כשלונם של סוחרים נוצריים.

אביו של אברהם מאימראן מת, כמסופר, מיתה טראגית, ובדבר הזה קרה גם לאחיו. אסטל מוסר, שפעם, כששהה אברהם בצפון הארץ, בתנג׳ה ובתטואן, הרג אחמד אל־ד׳הבי, אחד מבניו של אסמאעיל, בירייה את אחיו, שהיה בשירותו של אסמאעיל בסלא. אסטל מלא שבח לנרצח, שהיה האדם הראוי ביותר לתהילה בארץ זו, ידיד־נפש של אסטל, ודואג להצלחת המסחר הצרפתי. אסמאעיל לא ענש את בנו, כי אמו, שהיתה אשתו האהובה של אסמאעיל, ביקשה רחמים עליו. לדעת אס־טל ישפיע מעשה זה לרעה על המשך הדיונים עם הנידרלאנדים, שלא יוכלו לע­שות דבר בלי מאימראן.

מעמדו של אברהם מאימראן בחצר אסמאעיל וקשריו עם מדינות אירופה העלו את כבודו בעיני בני־עמו, והוא נחשב ל׳נגיד המעולה׳ בין חבריו הנגידים במקו­מותיהם. אבל בעוד שיחסיו עם בני משפחת טולידאנו היו טובים, גם בשל קירבת־משפחה, והם היו שותפים לפעולות רבות, קיימת היתה התחרות בינו לבין משה בן־עטר, שעליה מסופר בצורה אנקדוטית, כי כל אחד ביקש לסלק את יריבו על­ ידי מתן סכום רב לאסמאעיל, אולם זה השלים ביניהם, ובן־עטר נשא את בתו של מאימראן לאשה. אברהם מאימראן מת בשנת תפ״ג/1723, לפי המסופר ברעל ש­שם לו רופא מוסלמי לתוך תרופה.

מן הראוי להזכיר כאן את הערכתו של בּינו, שעמד במשך שנים בקשרים קבו­עים עם אברהם מאימראן. הוא מתאר אותו כאדם פיקח מאוד, בעל ניסיון רב, ואילו רצה היה ביכולתו לשרת את ענייני הנוצרים. הוא היה מקבל את השליחים שבאו בעניין פדיון שבויים ונוהג כלפיהם לפי טקסי שגרירים. הם היו מתאכסנים במ­לאח של מכנאם, שרחובותיו מרווחים וחנויותיו מלאות כל טוב — בניגוד למצב בעיר הערבית. אברהם היה מספק את כל צורכיהם, אבל בסוף היה מגיש חשבון על כל דבר — ואין אנו יודעים אם דבר זה נעשה על־פי פקודה מגבוה, או שתאוות־בצע הניעה את אברהם, מסיים האב בינו

משה ן׳ עטר ואברהם בן קיקי בשירותו של אסמאעיל

מוצאו של משה בן שם טוב ן׳ עטר ממלא, שבה נודעו בני המשפחה בתורתם ובכש­רונותיהם המסחריים. בסוף ימיו גר אביו במכנאס ושם נפטר (בשנת תם״א/1701). לפי המסופר ב׳דברי הימים׳ של פאס (עיין למעלה עט׳ 264) נקלע משה לראשונה לתארודאנת ושירת שם את אחד מבני אסמאעיל. בעשור השני של המאה השמונה־עשרה עבר למכנאס והתחיל לספק כאן לחצר אסמאעיל תכשיטים וסחורות אחרות. מחליפת־המכתבים הדיפלומאטית יש להסיק, כי עסק במסחר עם מדינות אירופה ובפדיון שבויים, ומן־הסתם היה עשיר. במקורות אלה הוא נקרא גזבר־המלך, אולם נראה כי ראוי היה לקרוא לו ׳אוצר׳ המלך, כי אסמאעיל היה סוחט ממנו סכומים רבים בצורת קנסות שהטיל עליו. ועם זה היה רוחש אמון אליו׳ ובשלב מסוים הטיל עליו תפקיד קשה, לנהל את שיחות־השלום עם אנגליה.

לפי ׳דברי הימים׳ מינה אסמאעיל לאחר מותו של אברהם מאימראן את משה לנגיד על כל היהודים שבממלכתו (תפ״ד/1724). הידיעה על המינוי הרשמי מתאשרת בדבריו של ר׳ יעקב אבן צור, האומר עליו: ׳להיותו רב ונגיד, אין שום אדם יכול לי תן לו כתף סוררת כנודע ומפורסם׳. הוא לא האריך במשרה זו, כי מת לשנה הבאה. ייתכן כי ראובן בן קיקי מילא אחריו את התפקיד של הנגיד בחצרו של אסמאעיל.

שמו של משה ן׳ עטר נתפרסם כאחד ממיופי־הכוח של אסמאעיל, שכרתו ב־ 1721 את חוזה־השלום בינו ובין מלך אנגליה ג׳ורג׳ הראשון. החומר הרשמי העוסק בפרשה זו מאפשר לנו דרך אגב להרחיב גם את ידיעותינו על משה עצמו ואופי עסקיו.

תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו-ח.ז.הירשברג– אברהם מאימראן

עמוד 274