ארכיון יומי: 10 בנובמבר 2020


רפאל בן שמחון- טכס הבר-מצווה ומנהגיו

הווי ומסורת רפאל בן שמחון

בן שלש עשרה למצוות (אבות ה׳ כא)

פרק עשירי

טכס הבר-מצווה ומנהגיו

בנוסף לחובות המוסריות שתורת־ישראל מטילה על כל יהודי, היא מחייבת אותו גם במצוות מעשיות המקיפות את כל אורח חייו.

בהגיע הילד היהודי לגיל הבר־מצווה שהוא שלוש־עשרה ויום אחד, נשלמה קומתו והרי הוא יהודי שלם לכל דבר. אפשר לצרפו ל״קדיש״, ל״ברכו״, ל״קדושה״ ולכל הטכסים הדתיים שחיובם הוא רק בעשרה -״מנין״. ביום זה, נחשב הנער היהודי לבר־דעת והוא חייב במצוות: ״בן שלוש-עשרה״ למצוות (אבות ה, כא). אולם במרוקו נהגו להכניס את הבנים לעול המצוות, עוד בהיותם בני שמונה ולכל היותר בני עשר. ואף־על־פי שלמספר שלוש־עשרה, חשיבות מיוחדת במסורת ישראל, כמו שנראה להלן, יהדות מרוקו העדיפה להקדים במצווה זו – ״זריזין מקדימין למצוות״(פס׳ ד ע״א)

א-בצלאל בן־אורי בן־חור נכנס לעבוד במלאכת המשכן בהיותו בן י״ג שנים.

ב-שלוש־עשרה מידות הרחמים.

ג-שלוש-עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן.

ד-שלוש-עשרה שנה התבודדו רשב״י ובנו רבי אלעזר במערה.

ה-שלוש־עשרה שנה קיבל על עצמו רבינו הקדוש (רבי יהודה הנשיא) ייסורים לטובת בני דורו.

ו-שלושה-עשר עיקרי האמונה להרמב״ם.

ז-שבעים הזקנים שתרגמו את התורה בשבעים חדרים נפרדים עבור תלמי המלך, שינו בתרגומם שלוש־עשרה תיבות בתורה, לפי שלא ניתנו להיתרגם כפשוטו של מקרא.

ח-אותיותיהם של אבות האומה: אברהם, יצחק, יעקב=שלוש-עשרה.

ט-גם אותיותיהן של אימהות האומה: שרה, רבקה, רחל, לאה= שלוש־עשרה.

י. יעקב אבינו הינו הדור השלושה-עשר מנוח, והיו לו שלושה־עשר ילדים (י״ב בנים ודינה אחותם).

יא. בן שלוש-עשרה למצוות.

חגיגות הבר־מצוה במרוקו דמו לחתונות. חתן הבר־מצווה נקרא מול-תפיללין (בעל התפילין) והחגיגה עצמה תפפיללין.

הערות המחבר: השם ״בר מצווה״ נזכר לראשונה במדרש תנחומא, סוף פרשת בא, וראה: ״לאות ולזכרון׳ מאת: י. ריבקינד, עמי יד, הערה 16.

אוצר המכתבים, ח״ג, עמ׳ קפד: אפילו בן־שש ובן שבע, כך היה המנהג במרוקו ובאלג׳יריה (הרב עצמו הניח תפילין בהיכנסו לגיל שבע, וכך נהג עם אחיו ועם בנו הוא) מים חיים, ח״ב, סי׳ א, מציין כי הזריזים מקדימים לחנך את בניהם כשהם עוד בני 9- 10 ומכנה אלה שמאחרים עד הגיל שלוש עשרה ל״כת העצלנים״; קהלת צפרו, ח״ג, עמי 89,: בצפרו הניחו תפלין טרם מלאת י״ג שנה לנער, ברונו-מלכה, עט׳ 319: יש שעורכים אותה לפני גיל 13 (גם הח״מ הניח תפלין לפני הגיל 13, כמנהג העיר מכנאס).

ההכנות

כחודש או חודשיים לפני עריכת החגיגה, באו ההורים למלמד(א-רבבי) והודיעו לו על כוונתם להכניס את בנם לעול המצוות. באותה הזדמנות הביאו עוגות, ממתקים, תה וריבה של פלחי הדרים. טכס זה נקרא: לחלאווא די מול-תפללין (הממתקים לבר-המצווה). בממתקים אלה התכבדו הנערים הלומדים עם הבן. בעלי יכולת הוסיפו מתת־כסף למלמד, כדי שיכין את הבן כיאות ליום המיוחל.

הכנת הדרשה

הרב מצידו התגייס למשימה במלוא המרץ ולימד את הילד את כל מה שדרוש. קודם־כל הוא שינן לו את ברכות השחר ו-אלהי נשמה בעל פה, אשר עליו לדקלם ביום הבר־מצווה בבוקר לפני האורחים, ואחר כך את הדרוש. כדאי להזכיר, שלכל המלמדים היו ״דרושים״ מהמוכן, משום שנהגו להכינם בשעות הפנאי שלהם הדרושים היו דומים בתבניתם ובתוכנם. הם נסבו על מצוות ציצית ותפילין, על מעלת קדושתן והשפעתן על היצר הרע וכולם או רובם כללו דברי אגדה.

המעניין הוא, שאף בר-מצווה לא הכניס לדרשתו, פרשנות כלשהי על פרשת־השבוע או דברי הלכה, כלשהם כי הרבי־המלמד לא טרח לחדש חידושים. לעומת זה, הוא לימד את הנער את הקטע מפרשת־השבוע וכן את ההפטרה במידה והנער היה אמור לעלות בשבת למפטיר. יש להזכיר כי בעלי־אמצעים נהגו לקנות לבניהם את ההפטרה ולהרגיל אותם לאומרה בשבתות אף שטרם הגיעו לגיל הבר-מצווה.

אם הנער היה יתום, המלמד הכין לו דרשה נוספת ומיוחדת ״דרשה דליתים״

הוא לימד אותו לומר את הקדיש בע״פ ביום הבר-מצווה. והוא עלה, ל״עליית שלישי״ ואמר ״קדיש״.

הערות המחבר: ההורים דאגו שהבן שלהם ילמד קודם־כול את ברכות השחר בעל פה, או ״אלהי נשמה״ כפי שרבים נהגו לכנות את כל ברכות השחר, אולם היו יהודים תמימים מקרב עמך אשר היו פונים למלמד ומתחננים בפניו ובעגה המקומית (הערבית):״ אי-רבבי! נפ״די-חס יסמיכ, קבל מא תבדא תיעללמו דראס, טללעלו בעדא א-נשמה״ הו רביז אהיה כפרה עליך, לפני שתתחיל ללמדו את הדרשה, למד אותו קודם כול את אלהי נשמה״ אלא שכאן, לפי התרגום המילולי של המילים ״טללעלו א-נשמה״, הוצא: ״נטול ממנו קודם־כל את הנשמה״, או ״תוציא לו את הנשמה״. (תודתי העמוקה למכובדי הפרופ׳ הנרי טולידאנו מארה״ב, שהוא בן עירי, שהשכילני וציין את האימרה הזאת במאמרו המקיף והמעניין ״טכסי בר-מצווה ומנהגיהם בקהילת מכנאס, בספר: מחקרים בתרבותם של יהודי צפון־אפריקה, בעריכת ד״ר י. בן־עמי, ירושלים).

זוכרני בילדותי, המלמד שלנו ר׳ ברוך טולידאנו זצ״ל, היה מתיישב אחר־הצהרים בין ארבע לשש ועם קולמוס מקנה-סוף, הוא היה כותב דרשות ומצפין אותן בארון קטן שעמד באחת מפינות החדר.

בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים, נמצא אוסף של דרושים לבר־מצוה ממרוקו שמספרן: 80-2168; ראה גם יששכר יואל, ״דרושים לבר-מצווה ממרוקו׳׳ תרביץ, כ׳׳ג תשי״ב עמי 227-230; גם במכון ״יד־בן־צבי בירושלים, יש מספר דרושים בכ״י ממרוקו, לפי המספרים: 1307, 1309, 1346, 1362.

גיזרת החליפה (לפסאלא)

בזמן שהמלמד הכין את תלמידו ליומו הגדול, עשו ההורים את ההכנות הדרושות ובין היתר הם הזמינו אלכייאט (החייט) הביתה אשר גזר את החליפה המיוחדת לבר-מצווה, לעזמי-מין קפטאן ארוך הדומה לתלבושת הגדולה של הכלה. בטכס הזה הנקרא לפיסאלא (הגיזרה), גוזרים את החליפות בעבור הבר־מצווה ובני הבית. ה-זגיראתאת מנצחות על המעמד בקריאות-גיל צורמות. לכבוד המאורע מכבדים את הנוכחים המוזמנים בתה, בעוגות ובריבה החדשה שהוכנה בבית, למעזון. באותו יום, הוזמנה גם א-סככארא דתפללין, תיק רקום לזוג התפילין ותיק לטלית אצל הרוקם המומחה.

הרוקם =א-טרראז. זהו אומן בשכונה היהודית שהכין מעילים רקומים לספר תורה, כיסויי־מזוזה אל-כטא דל־מזוזה (יהודי מרוקו נוהגים לכסות את בית המזוזה בכיסוי, עשוי בד קטיפה ועליו רקום שם המפורש ״שדי״ ושם עקרת הבית). הרוקם הכין גם מפות רקומות להיכל (הפרוכת). בנוסף, הוא הכין חגורות רקומות ומיוחדות לנשים. הן חגרו את החגורה או ״למדממא״ על התלבושת הגדולה (לכסווא לכבירה), לכן הרוקם נקרא גם למדאיימי (עושה חגורות). כמובן הוא גם עושה ורוקם את התיק לתפילין ולטלית.

 

בתחילת שנות הארבעים יצאה אופנה חדשה (במיוחד במכנאס): א-סככארא דנקרא – תיק מכסף. זהו תיק קטיפה, מכוסה לוחות כסף טהור. על הלוח הקדמי של התיק חקוק וקדוח שם הבר־מצווה, ולפעמים גם שם אביו, ציורים, ומגן דוד.

ה-ערראדאת המזמינות

אחרי שה=רבבי הכין את הדרוש וההורים תפרו את החליפות והכינו את יתר הדברים כגון מחייא (עראק), סוגי עוגות שונים, ריבות וכדומה, קובעים את התאריך המדוייק של יום החגיגה. קודם־כול, קובעים מי תהיינה המזמינות (אל-ערראדאת), כי יש לזכור שלא השתמשו בכרטיסי הזמנות בשמחות, אלא הזמינו כל אחד אישית או על־ידי שליח. נהגו בדרך כלל לקבוע ששלוש נשים צעירות תהיינה ה-ערראדאת (המזמינות). הן חייבות להיות נשים מאושרות שזה עתה נישאו או אימהות לילדים קטנים. הצעירות התחילו במבצע שבוע או שבועיים לפני החגיגה על מנת להספיק ולהזמין את כל האורחים.

המזמינות נהגו ללבוש לעזאמא, כעין קפטנים יפים, ולענוד הרבה תכשיטים. תפקיד ה-ערראדאת היה להזמין את הנשים בלבד כי הגברים יוזמנו על-ידי אביו של בר־המצווה. הנשים שהוזמנו על ידי ה-ערראדאת ביקשו תמיד שישלחו להן את חתן הבר-מצווה כדי לראותו ולברכו: ״א-כיתי! סיפידולנא מול-תפייללין נראוה״ (גברתי שילחו־נא לנו את חתן הבר-מצווה לראותו), והן נענו.

חבר־מצווה מזמין את חבריו

חתן הבר־מצווה הזמין גם הוא את חבריו הלומדים עימו וכל מוזמן הביא לו ל- ג'ראמא (מתנה כספית). הכסף שהנער קיבל, נמסר במקום למלמד ותמורתו הוא שיחרר את הנערים אשר לקחו חלק בשמחת חברם. אולם אלה שלא הביאו מתנה, לא שוחררו ולא השתתפו בשמחה גם אם היו קרובי משפחה של בר־המצווה.

רפאל בן שמחון- טכס הבר-מצווה ומנהגיו

עמוד 226

טקסי הבר מצוה ומנהגיהם בקהילת מכנאס-הנרי טולידאנו-1991-מחקרים של יהודי צפון אפריקה בעריכת יששכר בן עמי-דרשת יתום

מחקרים-יששכר

אם הנער היה יתום, המלמד הכין לו דרשה נוספת ומיוחדת ״דרשה דליתים״ הוא לימד אותו לומר את הקדיש בע״פ ביום הבר-מצווה. והוא עלה, ל״עליית שלישי״ ואמר ״קדיש״.

הווי ומסורת –רפאל בן שמחון

דרשת יתום — דוגמה טיפוסית מקור ערבי

ועלא קיד בעונות הרבים נלקח ממני אדוני אבי ולא זכה לעשות לי האד זוז דלמצות די כאן במחשבתו הטובה לעשותם לי, וענדנא מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, ולזכור זכותו היום נפשרו האד לפסוק ״כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט״. נחבו נערפו אס הווא טעם די קאל ״אשר יצַוֶּה״, די משמע דציווי בעלמא די כאן אברהם מצוה לבניו ביהא באס עזו הקב״ה ולא קאלסי אשר ילמֵד את בניו? אלא לכוונה הייא, אלוואחיד די יכון מחשב לעשות המצוה ונאנס ולא עשאה בא יחשב עליה הקדוש ברוך הוא כאלו עשאה בפועל, לפי שמחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה וכא יכלסו שכר דלמצוה כאמיל, פחאל האד נדון די אדוני אבי נוחו עדן, די כאן במחשבתו הטובה באס יעמללי האד זוז דלמצות, גיר בעונות, נאנס באונס מיתה ולא זכה לעשותם לי, בודאי באיין הקב״ה יחשבלו כאלו עשה אותם לי. והיינו טעמא די קאל לפסוק ״כי ידעתיו״ די הייא לשון חיבה, למען אשר יצוה את בניו, דהיינו בציווי בעלמא די כאן אברהם מצוה לבניו לשמור דרך ה׳, כליה למצוה מאזאל מא עמלהא, כליה האדסי, ידעתיו, דהיינו הווא עזיז ענדי, לאיין מחשבה טובה די כאנת פבאלו, מניין תך למצוה לידו ותבתהא, הווא מצוה אותם, אני מצרפה למעשה, ומעלה אני עליו כאלו טרח ויגע בקיום המצוה.

 

תרגום עברי

ולפי שבעוונות הרבים נלקח ממני אדוני אבי ולא זכה לעשות לי את שתי המצוות [ציצית ותפילין] שהיה במחשבתו הטובה לעשותן לי, וקיימא לן ״מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה״, [לכן] לזכור זכותו היום נבאר את הפסוק ״כי ידעתיו למען אשר יצַוֶּה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט״. אנחנו רוצים לדעת מה הטעם שאמר הפסוק ״אשר יצוה, שמובנו שבשביל הציווי לבדו שהיה אברהם מצוה לבניו חיבבו הקב״ה, ולא אמר למען ילמד את בניו? אלא הכוונה היא, שמי שחשב לעשות מצווה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הקב״ה כאילו עשאה בפועל, לפי שמחשבה טובה מצרפה הקב״ה למעשה ומשלם לו שכר המצווה בשלמותו, וכמו הנדון הזה של אדוני אבי נוחו עדן שהיה במחשבתו הטובה לעשות לי את שתי המצוות האלו, אלא שבעוונות נאנס באונס מיתה ולא זכה לעשותן לי, בוודאי הקב״ה יעלה עליו כאילו עשה אותן לי. וזהו הטעם שאמר הפסוק ״כי ידעתיו״ שהוא לשון חיבה, למען אשר יצווה את בניו, דהיינו בציווי בעלמא שהיה אברהם מצווה לבניו לשמור דרך ה׳, אף שעוד לא עשה את המצווה, אעפי״כ ידעתיו, דהיינו הוא חביב עלי, בשביל המחשבה הטובה שהייתה בלבו, שכשתבוא המצווה לידו הוא יקיים אותה. הוא מצווה אותם, ואני מצרפה למעשה, ומעלה אני עליו כאילו טרח ויגע בקיום המצווה.

 

דברי סיום לדרשת יתום

אחלה פני אל איום ונורא, יקבוץ שה פזורה, ויחזיר ליושנה עטרה, בעגלה ובמהרה, ונפש אדוני אבי בצרור החיים צרורה, אמן כן יהי רצון.

  1. 39. דרשת יתום המובאת כאן הועתקה בסוף הדרוש של תפילין של אברהם לענקרי בכתב־היד המתואר למעלה בהערה 32.

 

טקסי הבר מצוה ומנהגיהם בקהילת מכנאס-הנרי טולידאנו-1991-מחקרים של יהודי צפון אפריקה בעריכת יששכר בן עמי-דרשת יתום

עמוד 113

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 161 מנויים נוספים

נובמבר 2020
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר