ארכיון יומי: 25 בנובמבר 2020


אמנון אלקבץ-הגאויות והעוטפונות בעיר צפרו "לחמלאת די צפרו" 2/3

ברית מספר 27

תיאורו של הרבי רפאל אהרן בן שמעון (רב"ש), שהיה עד לשטפונות, בזמן שליחותו מירושלים לארצות המגרב כשד"ר של הקהילה המערבית בירושלים…ראה את התיאור גם בספר של הרב שלמה דיין " חכמי המערב בירושלים"

 

מפאת אורכו של תיאור השיטפון, אביא כאן (בדילוגין), מדבריו של הרב״ש בהם הוא מספר בזו הלשון:

"…על כל תגמולוהי עלי לטובה, אשר לא נתנני טרף לשיני מים זדונים. ביום הוגה ה' בחרון אפו העיר המהוללה צפרו יע״א (יעזרה א-ל), ליל שבת קודש ז״ך לחדש אייר התר״ן (17.5.1890)… לחזרתי לצפרו, לא היה לי שום עסק ולא היה בדעתי לשוב, כי נחוץ אנוכי לעשות דרכי הלאה לפורטוגל, ומאת ה' היה הדבר, ונשלחתי ע״י ר' רפאל אבן- צור, לחלות פניו לעמוד עלי לשלחני שנית לצפרו. כאב את בן ירצני מיום ראני פנים בראשונה. לרוב אהבתו וענוונותו, לא נתנני ללכת לבדי, ויעטרני רצון בבואו עמי לצפרו, לבית אכסנייתי(אצל מארחו, ר' שמואל בן־חמו), ואתנו גם בנו היחיד, ר' שלמה ועם עוד אנשי-סגולה… בעליצות נפש עברנו את השני ימים ומחצה הראשונים. כי אור יום השישי לפנות בוקר, הוכרח כבי הרב רפאל, יצ״ו, לחזור להיכל כבודו(פאס)… ועזב אתי לחברה את בנו ר' שלמה, עד אחר השבת קודש, בע״ה, ונשוב לפאס.

 

אכן, רגעי הששון והשמחה ההמה, התעופפו חיש קל, ועל מקומם באו אנחה ותלאה איומה אשר השביתו כל זכר למו. האדם, בשגם הוא מבחר הבריאה כולה, כי רק אליו חלק ה' חכמה, בינה ודעת להשכיל… אך יש מגרעת אשר תתאים אותו עם בהמות שדי, הלא היא חסרון ידיעתו במסתרי ומצפוני העתיד. האדם הוזה, שוכב בחיק הזמן, ושנתו ערבה לו, עד אשר המקרה יעוררהו מתרדמת מצבו, ובהקיצו, והנה רגלו לכודה בפח. נשכיל לדעת כי המגרעת הזאת אשר בעינינו היא לחסרון… כרוכה בעצמה לטובת האדם. כי לו הייתה עין בשר רואה למרחוק, והאדם ידע את הצפוי לבא עליו, הלא הפחד והחרדה ידכאוהו כעש, גם בינתו תסתר, ואולי גם פתיל חייו ינתק בלי מועד. כך, הייתה השחתת הבריאה כלה ונחרצה, והאלוקים עשה שיראו מלפניו, והסתיר מעיניהם את זאת, למען ישאו לבם אל א־ל בשמים…

 

כאשר חזרנו מללוות את כב' הרב אל נוהו, נכנסנו אל מקום משכן היהודים הנקרא אלמלאח"… ויהי כנטות היום, השמים התקדרו בעבים, ועננים כבדים ושחורים יפיקו זוועה ובלהות, וחרדת מוות. הגשם החל לרדת בכוח עצום נורא, ופני השמים יפילו חרדה על לב יותר אמיץ… ונבוא אל בית הכנסת של כב' המארי דאתרא, כמוהר״ר רפאל משה אלבאז יצ״ו. הגשם ירד כנחל שוטף, ונבואה לבית ה', ולבנו מלא מורא ופחד. קול הגגות המקלחים מימיהם ארצה היה כקול רעם, כנהמת־ים עת ירומו משברי גליו. בגגות התלכדו המים יחד, ויתוועדו לזרם אחד כביר, מזיתו טרף, להביא על העיר שואה… ובעודנו משוחחים זה עם זה, לפתע פתאום צווחה הקיפה את העיר. הו הו נשמע מכל פינה. צעקת שבר ויליל בכל רחובותיה, תרועת מוות וחרדת אלו-הים. הנהר הסובב את העיר, שטף בתוך העיר, ויטביע במצולות מימיו בתים רבים אשר עקרם מיסוד בנינם כקליפת אגוז, ויוליכם למקום ציה ואבדון, ובהם גם נפש אדם. ובדרכו עשה שמות גדולות. את גשר האלמלאח שעל פני הנהר, הרס, ולא הניח בו אבן על אבן. הנחל בוקע את העיר לשתים, וסובב לצד מזרחה עד התלכדו עם הנחלים הגדולים אשר בארץ. ולריבוי הגשם שהיה ביום הזה, נתקבצו מימיו וירדו בכוח ממורד ההרים, ויכסו את הבתים והחצרות אשר בחלק התחתון של העיר. ויגברו המים יותר משמונה מטר. אור הירח קדר, ובכל העיר איש לא ראה תמונת רעהו, רק שומע קול אנחתו. ומרגע לרגע קול הצעקה הוסיף להתגדל, עד כי דמתה העיר למקום מספד. אני ור' שלמה נשארנו בבית הכנסת כבולי עץ, כי הדרך נגדר בעדנו מזרם המים אשר מילא את הרחוב התחתון. קולות הצווחה ואוסף העם ברחוב, הוסיפו עוד מגור בלבנו, דמנו קפא בעורקיו, ופנינו חוורו כלבנת השלג.

 

כשוך חמת המים הזדונים, ידענו, לדאבון לבנו, כי תבוסת העיר הייתה שלימה. כל החצרות שבחלק התחתון שבעיר הבנויים על יד הנחל, מלאו מים מהמסד עד הטפחות, וישימו קץ לחיי כל הנפשות השוכנים בהם. ומים שבאו אל קרבם, קנו להם שביתה שם, וישימו מחנק לנפשות יושביהן. ועוד מעט והנה המגידים כמלאכי איוב באו. זה בא ואומר כי בחצר פלוני נחנקו פ' ופ'. ועוד זה מדבר ואחר אומר כי בחצר פלונית נחנקו כל שכניה, לא נמלט איש, ועוד… וימס לבבנו, ויהי למים. ונאמר, אהה אלוקים הכלה את עושה לעיר מהוללה, קריה עליזה צפרו? אנא ה' ברוגז רחם תזכור. ונבכה בכי תמרורים בליל שבת קודש אשר הפך לליל צלמוות. כל נשים מקוננות ויודעי הספד, לא יכילו את שברה של הקהילה, ומי יבכה לנפשות טהורות אשר היו יושבים על שולחנם בליל שבת המנוחה. וכרגע היו בתיהם קברם למנוחת עולם? אוי למשפחות שלימות אשר עלה הכורת עליהם ויטרוף באפו האב והאם והבנים גם יחד, וישמיד כל זכר למו. גם כל עזבונם ומרכולתם וכל כלי ביתם, הכל אבד. כל סחרם במסחר השמן־זית, התערבב בעבטיט אשר הביא זרם המים. נוסף על צרתם, רשעת הגויים הפראים ועריצים, אכזרי הלב, בראותם שטף הנהר, וביודעם כי שבת היום, והיהודי לא יבוא, היו פותחים חנויות היהודים שבעבר השני, וגוזלים את סחורתם לעיני כל, ובלי פחד, ואין מורא הממשלה עליהם, ואיש זרוע, לו הארץ.

 

בחצי הלילה קמה הסערה לדממה. קול המספד ונהי התמרורים אשר בכל החצרות שיש שם מת, פילח את כליותינו ואפס כוחנו לסבול עוד. כאור הבוקר יום השבת, היה יום מר ונמהר. בוקר היום הודיע את האבדון אשר עשה ליל החולף. רעדה ופלצות אחזונו בהשקיפנו על פני הכיכר אשר מחוץ לאלמלאח. כל הבתים והחנויות אשר נהרסו, שמו מרחב למבט עין באין מעצור. הכיכר דמה לגיא ההריגה. מלא פגרי אדם, בקר וצאן.

אור היום הודיע מספר הנטבעים, ויהיו תשעה וארבעים נפש (מלבד עשרות רבות של ערבים), כולם כמעט צעירי ימים. ה' יחונן עפרם… ארון אחר ארון מובאים בית מועד לכל חי. בזה האם ושני ילדיה הרכים בין צידיה. בארון השני אב ושני בניו, בשלישי וברביעי משפחה שלימה אשר אבד כל זכר לה. ככה היה היום ההוא מן בוקר עד לילה". עד כאן תיאורו של ר' רפאל-אהרן בן־שמעון.

 

לאחר שניצל מהשיטפון בליל בלהות זה, מתפנה ר' רפאל בן־שמעון לקיים את הבטחתו לר' שלמה אבן־צור, שניצל יחד עמו, ולקיים את נדרו להביא לדפוס את כתבי מור זקנו, ר' יעקב אבן־צור (יעב״ץ). תחילה חשב שאת כתבי־היד יביא לבית הדפוס בשובו לירושלים, אלא שבשנת תר״ן (1890), עם תום שליחותו במרוקו, ובדרכו חזרה לציון, נקרא ע״י נשיאות קהילת יהודי מצרים, ובראשם, רבם הראשי, ר' יום־טוב ישראל, שהגיע אז לגבורות, פרש ועלה לא״י, לעמוד בראש המנהיגות הרוחנית, ולקבל על עצמו את תפקיד הרב הראשי למצרים.

 

 אמנון אלקבץ-הגאויות והעוטפונות בעיר צפרו "לחמלאת די צפרו" 2/3

סיום המאמר: אמנון אלקבץ-הגאויות והעוטפונות בעיר צפרו "לחמלאת די צפרו" 3/3

ברית מספר 27

הכתרתו הייתה ביום כ״ה שבט התרנ״א (3.2.1891), והשולטאן התורכי העניק לו את התואר "חכם באשי". לר' רפאל זאת הייתה הזדמנות להביא לדפוס את כתבי-היד של יעב״ץ כפי שהבטיח. אלה היו שו״ת "משפט וצדקה ביעקב" וספר שיריו"עת לכל חפץ". בתוך ספר זה, הובאו גם ספר השירים "צלצלי שמע" לר' משה אבן־צור ואחרים. הרב״ש שימש בתפקיד כ-30 שנה בהן הנהיג את הקהילה ביד רמה. חוכמתו וידיעותיו הרבות בתחומים רבים, ובכלל זה שליטתו בשפות עברית, ערבית, צרפתית, אנגלית, איטלקית וספרדית, עשוהו רצוי לכל אחיו, ומכובד בחצרי השלטונות המצריים, לתועלת הקהילה. בשנות שהותו במצרים, כתב ספרים רבים בפרשנות למקרא, מנהגי מצרים, תולדות רבני מצרים, דינים ועוד. לעת זקנתו, פרש מכהונתו ועלה לא״י, התיישב ביפו בה הקים בית־מדרש והמשיך לעבור לפני התיבה בתפילות כמנהג יהודי מרוקו. ר' רפאל-אהרן בן־שמעון, נפטר ביום י״א חשון התרפ״ט(25.10.1928), הובא לקבורה בהר הזיתים, והוא כבן 80 שנה.

 

תיאור השיטפון השני שארע ב- -25/09/1950

 

שיטפון חמור אחר שידעה העיר צפרו בשנת תשי״א, מובא ע״י ר' דוד עובדיה בספרו "תולדות רבני עיר צפרו". בספר זה מתאר ר' ישועה-שמעון חיים (ישמ״ח) עובדיה, רבה הראשי ואחד מטובי בניה וחכמיה המוערכים ביותר של העיר, את השיטפון של שנה זו. בשוכבו על ערש דווי והוא בן ע״ט שנים, מספר בפרוטרוט את שראו עיניו ביום האסון. ר' דוד עובדיה שהביא את הסיפור, הוא בנו של ישמ״ח עובדיה, ואחר פטירת אביו, נבחר לשבת על כסאו כמרא דאתרא ואב״ד. כמו-כן שימש כרב ודיין בערים מראכש ופאס, ומאוחר יותר, עם עלותו לארץ ישראל, מונה כדיין בבית הדין הגבוה בירושלים. כך כותב ישמ״ח עובדיה, בלשונו, (בדילוגין):

"…עודנו מחכים לאבינו שבשמים שיטיב אחריתנו מראשיתנו, אך בעוונותינו קיוינו לשמחה, והנה אנחה, לצדקה והנה צעקה. ויהי ב-י״ד בערב לחדש תשרי שנת אשי״ת, (תשי״א) בערב חג הסוכות, (25.9.1950), שכנה עננה הרת זעם על שמי עירנו צפרו. והשמים התקדרו בעבים, ותחשך הארץ. השמש אספה נוגהה, ועלטת אופל וצלמוות ריחפה על העיר. אור וצר חשך בעריפיה (כינוי מליצי לערפל ועננים. א.א.), ותחת אשר כל העם היו שוטפים ועוברים ברחובות קריה, להכין להם מלבושים ומעדני החג לשמחת יום טוב, היו נגדם עבי שחקים שחורי פנים, מכינים חצים ומות, להמטיר על העיר ולהורידה שחת… אחר חצות היום האירו ברקים בשחקים, וקול רעם חזק והזיז נשמע בארצנו, ואז נפתחו ארובות השמים, וימטירו מבועי מים בשטף מרגיז לבבות, וכל הרחובות נהפכו לנחל איתן, ואנחנו מחשים מה יעשה הנהר העובר בין בתרי העיר, אשר תמיד מועד לפרוע פרעות, לבלע ולהשחית בלי כל חמלה. ומה יהיה מהמצוה הנשגבה של הישיבה בסוכה, אשר פזרנו עבורה הון עתק?

 

ויהי בתפילת ערבית, והעיר נהפכה כמרקחה וכל הקריה הומה, ומכל עבר נשמע קול שבר, קול יללה וקול בכיה. תחת אשר לעת כזאת היינו מטים אוזנינו לשמוע אל הרינה, עתה בעוונותינו קול נהיה. ותחת קול שמחה, נשמע קול אנחה. הנהר אשר עובר בין רכסי הרים, אחז דרכו במשעול הכרמים, ומדי עוברו בשטף, הרס בעברתו הגדרים ועצי השדה, ובחיקו ישא רגבי עפר ופסולת הכרמים. כולם עזרו לרעה, ויסכרו מוצאי מימי הנהר, ואז גאו המים האדירים, ויבואו על העיר, ויכסו את כל החנויות ובתי המסחר הצפופים, משני עברי הנהר. גם אל הבתים והחצרים נכנסו המים הזדונים, מהפתחים ומהחלונות, ונתמלאו על גדותיהם, ורכושם של הדיירים, ירד לטמיון. וקול הנחל השוטף נשמע באוזנינו, ואנחנו בתוך ההפיכה כספינה המטרפת בים. רבים התמלטו בעור שיניהם, וימלטו את נפשם דרך גגות. כל עט סופר ילאה לתאר המצב הנורא על מתכונתו. ועדיין לא ידענו לנכון את הנהיה בעיר וביושביה, ואת אשר נגזר עליה, ואנחנו מחשים. אור החשמל כוסה בעלטה, והירח לא יהל אורו. ואחר חצות הלילה שקטה המהומה, והסערה נהפכה לדממה. ויהי בבוקר, והנה אימה חשכה נופלת על העיר, ושמועות מרגיזות לבבות הולכות הלוך וגדל. כל מחסני המסחר נהרסו עד היסוד, והרכוש שבתוכם אבד. כמה בעלי בתים, נעשו עניים מרודים, שבתיהם נהרסו. ותחת ההרס מתו אחד ועשרים(!) נפש, מלבד עשרות ערבים. ונשמע, וימס לבבנו. מכל זה ידענו מידת רחמיו יתברך, לולא ה' שהיה לנו וגזר השיטפון בתחילת הלילה, שבני העיר כולם ערים, וחשו מפלט למו, ברוך פודה ומציל. אחרי הכל, נשארו אלף ומאה עניים נודדים ללחם, באין מקום ומנוח לכף רגלם, ונאספו אל מוסד "אם הבנים", הם ונשיהם וטפם. ("אם הבנים" שימש כבית-ספר ו״תלמוד תורה" בו היו 12 כתות לימוד וחדר אוכל, ושכן בסמוך ל״מסגד הגדול א.א.).אנשי הועד היו מספקים להם לחם ומזון מכסף אשר הקדישו נדיבי עם מארצות המערב. אשריך אברהם אבינו שיצאו אלה מחלציך. ונוספה נחלתנו שהממשלה דאגה למקומות המסוכנים הנוטים ליפול, והפילתם ע״י פצצות. וכל שבעת ימי החג, תחת היותם שמחים, כל עמה נאנחים, ונהפכה שמחתנו לאבל, וכל היום היו עוסקים לפנות רפש וטיט מהבתים, מהחצרות ומן הרחובות. גם לבתי כנסיות חדרו המים, ונתקלקלו ספרי תורה, ונתחלחל יום טוב, בעוה״ר, כמאמר הנביא: "על מה תוכו, תוסיפו סרה". ומההרס הנורא, דמינו לעמורה. והרחובות נהפכו לשממון עד כי כל הבאים מהחוץ אשר ידעו את הארץ, בראותם צורת העיר המבהילה, אמרו מה זאת עשה ה' לארץ הזאת, מה חרי האף הגדול הזה?

 

ה' ברחמיו יסלק חרון אפו מעלינו וישוב ירחמנו, יכבוש עוונותינו…לא תשוב פעמיים צרה, אמן כן יהא רצון."

עד כאן דבריו של ישמ״ח (ר' ישועה שמעון־חיים) עובדיה, כאחד שחוה על בשרו וראה במו עיניו את מוראות השיטפון.

 

העצב על השבתת שמחת החג ואובדנה, הייתה מחמת מנהגם של יהודי צפרו להאדיר ולהרבות ב״שמחת בית-השואבה" בחול המועד סוכות, לקראת ברכת "טל ומטר" על הגשם ב״שמיני עצרת" הקרב. בימי שמחה אלה, נהגו יהודי המקום להשליך אל הנהר מצות שנותרו מפסח, כדי לפייס את הנהר שבעת הגאות, ינוח מזעפו. לטקס זה, היו יוצאים יהודי העיר אל גדות הנהר, ובעת השלכת המצה, כולם היו שרים בנעימות קול "בצאת ישראל ממצרים" (תהלים קי״ד). בכך קיוו שתשרור הרמוניה שתאפשר התפתחות של חיים בצוותא, בין הנהר, העיר ותושביה. המים היו עתידים להגיע לאחר הברכה, אלא שהפעם הקדימו את התפילה לכבודם, ולא לברכה.

 

הנספים בשיטפונות הובאו לחלקות קבורה מיוחדות בבית העלמין היהודי שבמורדות "ג'בל לכביר" (ההר הגדול), בואכה צפונה אל העיר פאס, בסמוך לחלקות הקבורה של גדולי רבניה של צפרו. בתוך האובדן של שיטפון זה, היו 33 סנדלרים יהודים (מתוך 36 סנדלרים שבכלל העיר), שעסקיהם היו סמוך ל״באב אלמלאח" – הוא "באב מקראם" – ו״ג'אמע לכביר" (שער המלאה והמסגד הגדול). אלה איבדו לחלוטין את עסקיהם ואת מקור פרנסתם. נפגע קשה גם בית הכנסת המרכזי הקרוי "סלאת לחכם", ע״ש ר' דוד אראג'יל, ממגורשי ספרד. הנספים הרבים מקרב היהודים וההרס הרב ברכושם, הוא תוצאה ממיקומו של המלאה סמוך לגדות הנהר. בעת השיטפונות, מערכות החשמל והמים היו קורסות, המים היו סוחבים עמם את השפכים של בית-המטבחיים הסמוך לנהר, שבלאו-הכי יצר זיהום סביבתי, ומכלים זעמם בדיירי סביבתם. זה היה גם גורלם של הדיירים הסמוכים לנהר, כמו ברובעים "בני-מדראק", "הקסבא" ו״נאס אדלון" (המרכז המסחרי). השיטפון לא פסח אף על כל הגשרונים הקטנים אשר על הנהר, ובכלל זה תעלות המים הרבות אשר נפגעו קשה או שנהרסו כליל.

 

בתום השיטפון, ועם שוך הסערה, הגיע המלך מוחמד החמישי לביקור ניחומים והזדהות עם התושבים. בעקבות ביקור זה, הוקמו ועדות מטעם הממלכה שטיפלו בעזרה המיידית למקרים הדחופים, ונתפנו להסקת מסקנות. הנזקים החומריים־כלכליים הוערכו למיליונים רבים של פרנקים, על כן נרתמו לגיוס תרומות מבית המלוכה, מתושבי המדינה, ותרומות רבות הגיעו אף מאירופה ומאמריקה.

לאחר האסון, החלו ביישום המסקנות. הורחבו תעלות המים על מנת שיוכלו לקלוט כמות גדולה יותר של מים, ושוקמו תעלות הניקוז שלאורך הנהר. נבנו חמישה גשרים חדשים, גבוהים וחזקים יותר. נהרסו שרידי הבתים שנותרו לאחר השיטפון, ונאסרה הבניה בסמיכות לגדות הנהר. שוקמה בריכת האגירה ששימשה גם כבריכת שחיה, והוקמו מספר סכרים לוויסות זרימת המים בעת רדת הגשמים הרבים. כמו כן, נבנה בית-מטבחיים חדש, רחוק מגדות הנהר. ועם זאת, בשנת 1975, פקד את העיר צפרו עוד שיטפון שגרם נזקים כלכליים, שעד אז, טרם כילו להעמיק את אפיקו המרכזי של הנהר, ואת תעלותיו, אבל זהו כבר סיפור אחר.

 

סיום המאמר: אמנון אלקבץ-הגאויות והעוטפונות בעיר צפרו "לחמלאת די צפרו" 3/3

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון

את אחי אני מבקש

בכל ערב שבת אחרי התפילה, הלכתי לסבתי שחיכתה לי, כדי לאחל לה שבת שלום, לברך לה על היין ולברך ״המוציא״ – שהרי בלי זה לא הייתה אוכלת. היה צר לי לראותה לבד, ובכל זאת מחייכת ומאושרת. רציתי מאוד להישאר אתה כדי שלא תהיה לבד בערב שבת, אבל בבית חיכו והייתי צריך לחזור לשם. עשיתי זאת בלב כבד. מדוע לא באה אלינו? כאשר אני נזכר בכך, זה גורם לי צער עמוק, אבל אודה לבושתנו, שאמא לא הסתדרה אתה. לסבתי ולי הייתה שפה משותפת והבנו זה את זו ללא מילים. החיוך על פניה היה ממלא אותי אושר. היא הייתה סמל הטוב ויראת שמים. לפעמים הייתי הולך אתה לבקר אצל אחיה, הוא חביבי אליהו. מקובל, חכם ונבון, ירא שמים ובר לבב וכולו מעורר יראת כבוד בנועם הליכותיו, בשיחתו השקטה ובהדרת הופעתו. הוא היה מאלו שצמו ממוצאי שבת עד ערב שבת, שבוע ימים, ויצא בשלום. בזכות זה קנה לעצמו הילה של קדושה ושם של צדיק בקהילה. חביבי אליהו היה אחיה של סבתי הצדיקה, מסעודה. שניהם היו נינים לאחד מענקי הרוח של קהילת ספרו – הלוא הוא ר׳ עמור אביטבול, זכר צדיק לברכה ולחיי העולם הבא. רבי עמור היה רב, מלומד, פילוסוף ומשורר בחסד עליון. רבנים מדורי דורות המתייחסים לפרץ בן יהודה.

חביבי אליהו ישב תמיד על כרית רחבה וספרו מונח לפניו על שולחן קטן. לרוב היה זה ספר הזוהר. פניו מעוטרים בזקן לבן כשלג, ושובבות ילדותית נצנצה בעיניו המחייכות. סבתי שירתה את אחיה האלמן באהבה ובמסירות. הוא הבטיח לה שבבוא הזמן ייקח אותה אתו לארץ ישראל והיא הייתה מאושרת מאוד לחיות בתקווה שיום אחד תלך לירושלים הקדושה. כמה עצוב שנפטרה ללא עת בדמי ימיה. חביבי אליהו זכה לעלות לארץ ישראל ונפטר בירושלים בשיבה טובה. בליל הושענה רבה היינו לומדים כל הלילה בביתו של חביבי אליהו, שם למדנו תורה כל הלילה. זה היה היום האחרון המאפשר לזכות בחיים טובים בבית דין של מעלה. סבתי הייתה ממונה על הכיבוד, שהיה מצוי בשפע. תה, ממתקים ומאפי בית מכל המינים, מעשה ידיה. אנחנו למדנו בדבקות ובכוונה גדולה ובעצם כך היינו בטוחים שהשנה הבאה עלינו לטובה תהיה שנת חיים טובים לנו ולכל בית ישראל. המעניין הוא שחביבי אליהו לא התנגד לפעילותנו הציונית, רק הזהיר אותנו בפני הקשיים העומדים בדרכנו, ושעוד לא הגיע הזמן לכך. הימים היו ימי ערב מלחמת העולם השנייה ואין השעה כשרה לכך, הוסיף, אבל תמיד אמרתי לו ״לא בשמים היא״. בידינו הדבר לעשותו, והוא חייך תמיד.

מסבתי למדתי נימוס ואורך רוח, לדבר בנחת ולהתנהג בכבוד עם הבריות, להיות קשה לכעוס ונוח לרצות, להיות סבלן וסלחן. כל חזותה אמרה אצילות נפש. היא אהבה אותי ואני אהבתי אותה מאוד מאוד, כמאמר הכתוב, ונפשי קשורה בנפשה. היא הייתה בעלת שאר רוח, צנועה וענווה. נשמה טהורה של ממש, שנוכחותה עוררה כבוד בכל מקום. מעולם לא הרימה קולה, מעולם לא כעסה! תוכה רצוף היה אהבה, זכה וברה, טהורה ותמה. גם היא, כמו סבא שלמה בעלה, נקטפה בדמי ימיה. היא סבלה את קשיי יומה בגאון ובחן, ללא תרעומת. קיבלה הכל באהבה. כמה נחת רוויתי ממנה!

שנים רבות לאחר מכן, כשהייתי במרחק יום נסיעה ממנה, בעודי תלמיד בקזבלנקה, הרגשתי בנשמתי את השעה שבה נפטרה. היה זה יום שישי אחר הצהריים. לפתע הרגשתי דכדוך נפש וצער עמוק. ישבתי אבל וחפוי ראש ודמעות זלגו מעיניי. לא ידעתי מנוחה. אנשים סביבי שאלו מה קרה לי פתאום. עניתי שסבתי נפטרה בזה הרגע. רציתי לנסוע הביתה, אבל ההנהלה לא הרשתה לי וחשבו שזו סתם הרגשה ושזה לא יכול להיות. אחרי השבת נודע לי שסבתי נפטרה בדיוק בזמן שחזיתי ברוחי.

איזה אסון! צדיקה שנקטפה בדמי ימיה! ומדוע? כדי לכפר על הדור? נפלאות דרכי ה׳!

אני נזכר בגעגועים בסבתי הצדיקה, איך שקיבלה אותי תמיד בחיוך מרנין ובאהבה אמיתית שחדרה ללבי ומילאה אותי אושר נעלה, שלא הרגשתי מאף אחד אחר. בכל פעם שבאתי אליה הייתה לה סוכריה בשבילי. לא ידעתי איך ומאיפה השיגה אותה. תמיד העניקה לי לבוש חדש לחגים מעבודות הרקמה, תפירה וטוויה שעשתה בכישרון ובחוש אמנותי מעולה.

עם סבתי היה לי קשר מיוחד. קשר נפשי שהיה בא לידי ביטוי גם בשתיקה, מסרים בעיניים, הבעות פנים, חיוך, ביטוי של לב טהור, נשמה טובה ואהבה אמיתית. אמון מלא ללא מעצורים, ללא מחיצות. אפשר היה לדבר על הכל ללא חשש לתגובה של כעס, נזיפה או ביטול. יחס הדדי של בני אדם שווים בערכם, יחס של כבוד, התחשבות ודאגה לפרטים הקטנים ביותר. יחס ער למיתרי הקול, להבעת פנים – לקרוא בהם כאב, אכזבה או מרירות ובתגובה מקבלים מילה טובה, עידוד, חמימות, מחסה נפשי. זה היה היחס לסבתא.

תיארתי לעצמי את הלוויה שלה בעצב רב. אספר לכם איך נהגו לטפל בנפטר בעירנו. הייתה ״חברה״, גברים לגברים ונשים לנשים, שעשו את עבודתם בהתנדבות, החל בישיבה יום ולילה ליד מיטת הגוסס וכלה ברחיצה של הגופה בפנים ובחוץ. גופת הנפטר נישאה על הכתפיים באלונקה דרך המללאח וכל אחד מהסוחרים יצא מחנותו, סגר והלך עם הלוויה כברת דרך, או עד בית החיים שהיה מחוץ לעיר מרחק כמה קילומטרים. הזכות לשאת את מיטת הנפטר נקנתה בכסף מלא לכל המרבה במחיר. אם הנפטר היה צדיק או רב, המחיר היה תמיד גבוה, כי הייתה זוהי גמילות חסדים לשמה, חסד של אמת. גם הורדת הגופר לקבר נקנתה בכסף רב. ל״חברה״ היה תמיד קבר מוכן מראש, מאחר והיה קשה לחפור באדמה ההררית שבה נמצא בית-החיים היהודי. שמעתי שלסבתי הייתה לוויה רבת משתתפים בגלל שמה הטוב, שכן כל אחד ראה בה צדיקה בזכות אישיותה הצנועה, טוב לבה כלפי הבריות וייחוסה המפואר של משפחת רבנים, מלומדים וצדיקי הדור. יהי זכרד ברוך ולחיי העולם הבא.

יום אחד, כאשר חזרתי מ״אם־הבנים״, התבשרתי שאנחנו יוצאים מהמללאח והולכים לגור בבית השייך לערבים ידידי המשפחה. אז, היה כבר המללאח צר מלהכיל את הקהילה שהלכה וגדלה ומשפחות רבות התחילו לפרוץ אל מחוץ למללאח. זוגות צעירים בנו בתים בשכונה חדשה ליד ״אם־הבנים״. בתים יפים ומרווחים, לא כמו בתי המללאח הישנים. אבא חזר מפגישה עם ידידו סי מוחמר והחליט שזהו, אנחנו עוברים. שמחתי מאוד לצאת מהרחובות הצרים והאפלים של המללאח. מאפלה לאורה. ואולם, השמחה הייתה מהולה במעט עצבות מפני שקשה היה להיפרד מהסביבה החמה שבה גדלנו יחד, שבה הכינו שורשים ונפגשנו יום יום עם חברים ועם קרובים ברחוב. כאשר שמעתי שגם משפחת ידידיי עוברים לגור מחוץ למללאח, נרגעתי ושמחתי הייתה כפולה.

ראש המשפחה, סי מוחמד, היה אדם אציל נפש, נוח לבריות וחביב מאוד אתנו. כל אישיותו אמרה טוב לב ואנושיות, וכן אשתו ובני משפחתו. אנחנו היינו משחקים עם ילדיו בחצר שלהם ואשתו התייחסה אלינו כבני משפחה. לרוב כיבדה אותנו בפירות, כי ידעה שמאפה בית לא נאכל אצלה. הם אהבו את הבישולים שלנו ובפרט את החמין של שבת שלנו, ונהנו מאוד לטעום ממה שאמא שלחה להם תמיד. למשפחת סי מוחמד היה בוסתן אליו הלכתי לפעמים. השומר הכיר אותי מביקוריי הקודמים וכנראה שסי מוחמר אמר לו לתת לי פירות כל אימת שאבוא. לפעמים, כשהייתי בסביבת הבוסתנים עם חבריי, הסתכלתי דרך הגדר. אם ראיתי את השומר הייתי נכנס אליו כאילו סתם להגיד שלום, אבל תמיד יצאתי עם ״משלוח מנות״ בלי לבקש. פעם היה שם סי מוחמר בעצמו, שקיבל אותי יפה והזמין אותי לשבת לידו. ישבנו ליד נחל קטן שזרם ברשרוש חרישי וממנו השקו את הבוסתן. רשרוש המים התמזג עם זמרת הציפורים וכל האווירה הקרינה שלוות נפש והנאה עילאית בחיק הטבע. סי מוחמד התעניין בשלומי ובלימודים שלי. כשנפרדתי ממנו בנשיקת יד, הוא נתן לי סל מלא פירות בשפע מכל המינים, לקחת למשפחה. הוא דיבר אליי תמיד בחיבה ובנועם אבהי. בביתו הרגשתי כבן בית.

לפעמים, אם עבר ברחוב וראה ילדים ערבים מתנכלים לי, היה מפזר אותם בגערה והיה לוקח אותי בידי הביתה. אחרי מספר פעמים אף אחד לא העז להתקיף אותי ברובע שלנו, כי סי מוחמד היה אדם מכובד בעיר וכל אחד הקדים לו שלום ברחוב, כשהלכתי לצדו וידי בידו. להתקיף אותי היה בבחינת פגיעה בכבודו של סי מוחמד ואת זה אף אחד לא יעז לעשות. זאת היא המסורת במקומנו. כיצד נוצר יחס כזה בין יהודים וערבים ? אספר לכם. סי מוחמד היה קצת יותר מבוגר מאבא אבל הם הכירו מילדות ונהיו ידידים. אביו של סי מוחמד היה ידידו של סבי המנוח שלמה. בזמנים קדומים הייתה משפחת סבא ואביו וסבו לפניו תחת חסותה של משפחת אבותיו של סי מוחמד, וכך נהגו מדורי דורות בעבר. זה הציל לא פעם את משפחתנו. כשהערבים התכוננו להתקיף את המללאח היו בני משפחתנו מוצאים מחסה בבית אבותיו של סי מוחמד עד יעבור זעם. בדור שלנו היחסים הם אחרים. יחס הידידות המצוי בינינו כעת, הוא מתוקף מסורת של דורות. עכשיו יש קרבת רעים כנה ולא יחס התנשאות המהולה ברחמים לבן החסות הנכנע והמושפל. אנחנו אפילו חשדנו בסודי סודות שבעורקי משפחת סי מוחמד זרם דם יהודי. הלוא היו הרבה המרות דת מאונס בעבר ועד היום יש ערבים רבים עם שמות יהודיים מובהקים. סי מוחמד והילדים שלו לא נראו כלל כערבים. הם היו יפים ובהירי עור. סי מוחמד היה גבר נאה וגבה קומה.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-עמוד 55

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 171 מנויים נוספים

נובמבר 2020
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר