ארכיון חודשי: אוקטובר 2020


זיכרונות ילדות -משחקי ילדים משולחנו של דוד עייאש

קוסקוס אתר עם שורשי

משחקי ילדים

אֵל בְּנָאת יִלְעְבּוּ אֵל קָארֵה אוֹ בֵל חְבָאלָא             

יִקְמְלוּ בְּהוֹלָא הוֹפ אוֹ סְתִּיח דִי תִיקְסְבִּילָא.           

לוּלָאד יִלְעְבּוּ דִינִיבְריִ ,אוּל חְזָאר דֵל מָאלָא

דְרְבֵל דְרְבֵל ,אִיד מְל פוּקּ אוּ חְדִּית דְל גֹ'ולָא.       

הבנות ישחקו קלאס או בחבל

ימשיכו בחישוק או ריקוד תיקסבילה

הבנים ישחקו משחק הצלה (delivree)וחמישה אבנים

דרבל דרבל יד למעלה וסיפורי הג'ולה.

 

בְּלְקָארְטָא נְלְעְבוּ רוּנְדָא טוּטּי אוּל כָּאפִיָאה.       

דָאמָא בתאסאת ,אול חבל דל טרומביאה.          

פְדְיוֹר נְהְדְרוֹ בֵל עַרְבִיָאה אֵל מוֹגְרָאבִיָאה.          

פְסְקוּאֵלָא בֵל פְרַנְסְס כְּלְסִי בְּתְכְראוֹאדִייָאה.       

בקלפים משחקים (שמות) רונדא טוטי וקפיאה.

דמקה עם פקקים וחבל של טרומביאה

בבתים נדבר ערבית מרוקאית

  בבית ספר בצרפתית הכול בערבוביה

 

בחגים קונים כלי בישול קטנים ומשחקים כמבוגרים  בנינו כילדים שלושה גלגלים מקרטון שמנו מספרים ומסמרים בניהם כמו רולטה ומכרנו כרטיסים עם פרסים בדומה לירידים.

 

פֵל עִיָאד יִתְשְרָאו תוּאִיפְרָאת אוּל קְּדִירָא.            

בְּנָאת אוּ לוּלָאד יִלְעְבוּ אֵל מִינְדָארָא.                   

בֵּל קַרְטוֹן אֵנְסְווּרוּ נֻמְרַאת דִי בָּאלָא בּוּלָא.          

פְדָאר נְלְבְשוּ אֵל כְּשָאוֹאִי ,נְעְמְלוֹ תְמְתִילָאת    

בחגים נקנה צלחות וסירים קטנים

בנים ובנות משחקים מטבח ילדים

בקרטון נצייר מספרים  (מסובבים גלגלים)

בבית נלבש שמלות ועושים הצגות

 

היינו כילדים עושים הצגות עם תחפושות מכינם שתיה קרה מתרכיזים מתוקים ושלגונים תוצרת בית .לקחנו חתיכת גוש קרח , קופסת סרדינים ריקה מפח עם סכין עשינו חורים מבפנים כלפי חוץ לאורך ולרוב כך שהבליטות היו קלפי חוץ , כשגירדנו את גוש הקרח הפח התמלא עם פתיתי קרח ,דחסנו אותו בכוס קטנה עם צבעי מאכל צבעונים , דחפנו מקל משומשים ששטפנו , והרי לכם שלגון מרוקאי  אסלי.

 

סוּאָחְבִי אוּ אַנָא, אַרְבָאעָא בְּסְפַנִיוֹל אֵילְנִגִ'נָאיָאה   

בְּסוּמְבְרְרוֹ פֵרָאס אוֹל קִיסָאן בְלִימוֹנדה פְסְנִייָאה   

אֵסְקִימוֹ בְּתְלְגְ' אֵלְמְזוֹקִין אוּחְנָא בְדִיק אֵינִּייָּאה      

אֵדֵכְלָא בְּחְמְסָא פְרְנַק ,אוֹ דְחְקוֹ עַל דֻנִייָּאה          

חבריי ואני כחבורה בספרדית השירים

בל סומבררו  בראש וכוסות של לימונדה במגש

אסקימו בקרח צבעוני ואנחנו באותה תמימות

הכניסה בחמישה פראק וצוחקים על העולם.

 

עייש דוד

זכור ימות עולם- אעופה אשכונה / רבי שלמה בן לחנש המאה ה״16-משה חיים סויסה

יהדות-מרוקו

וכי נחש ממית או נחש מחיה?

רבי שלמה בן לחנש המאה ה״16

לא נודעו שנת לידתו ושנת פטירתו. היה שד״ר מארץ ישראל שהגיע להתרים את יהודי הכפרים במרוקו עבור אחיהם בארץ ישראל, נפטר בכניסה לכפר בעמק האוריקה, ומנוחתו כבוד שם עד היום הזה.

הנחש נודע כאחד מהסמלים העתיקים ביותר. כבר בתורה מוצאים אנו כשאדם וחווה היו בתחילת הבריאה בגן עדן, עד שהנחש פיתה את חווה לאכול מעץ הדעת, ואז נענשו כשגורשו מגן עדן. כיום משמש הנחש בין היתר לסמל הרפואה, רמז אולי לנחש הנחושת שעשה משה רבינו. היה זה כשהיו ישראל במדבר וקצרה נפשם. אז הלינו אל משה והקדוש ברוך הוא: ׳למה העליתנו ממצרים למות במדבר?׳. על כך נענשו כשנשלחו אליהם ׳הנחשים השרפים׳ שהפילו בנשיכתם חללים רבים. עם ישראל חזרו בתשובה, וביקשו ממשה שיתפלל ויעצור את המכה הנוראה. לאחר שהתפלל לפני הקדוש ברוך הוא, קיבל את הציווי: ׳עשה לך שרף ושים אתו על נס, והיה כל הנשוך – וראה אתו וחי׳. כל מי שהוכש על ידי נחש, הביט אל נחש הנחושת ונרפא (במדבר כא, ה-ט).

על כך אמרו חכמינו ז׳׳ל בתלמוד: ׳וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא, בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים – היו מתרפאין, ואם לאו – היו נימוקים׳(משנה ראש השנה ג, ח). כלומר, הנחש עצמו אין הוא ממית או מחיה, אלא על פי רצונו של הקדוש ברוך הוא. מכיוון שנחש הנחושת שעשה משה היה על מקום גבוה, כאשר איש מישראל שהוכש הביט לכיוונו, למעשה הביט לשמיים ושעבד עצמו לפני האלוהים, ולכך נרפא.

מסורת ואגדות רבות כרוכות מסביב הנחש אצל יהודי מרוקו, שנמסרו מאב לבן במשך הדורות, בעיקר ניסים שאירעו על ידם. על פי אחת המסורות, רבי שלמה אלשאקר, שליח דרבנן שחי במאה ה־16, נשלח על ידי חכמי ארץ ישראל כדי לאסוף תרומות לעניי ארץ ישראל אצל אחיהם שבמרוקו. הוא יצא בליווי שני אחיו: רבי חיים ורבי דוד. על אף מטרת בואם להתרים את יהודי מרוקו למען היישוב היהודי בארץ ישראל, בהגיעם אל הכפרים הנידחים של היהודים בהרי האטלס, ראו את המצב הרוחני הירוד, והחליטו להשתקע במקום ולהרביץ תורה ביהודים שהתגוררו שם.

כשהגיעו בדרכם לעמק האוריקה, למרגלות הרי האטלס, כיום נמצא כ־50 ק"מ מהעיר מראכש, קשרו את הסוסים לעץ ופנו להתפלל. כשסיימו את תפילתם, נפטר רבי שלמה בכניסה לכפר. השמועה על פטירתו של הרב פרשה כנפיים, והגיעה לאוזניו של הקאדי בכפר. מיד ציווה על אנשיו: "צאו מיד אל סוסו של החכם היהודי הישיש שהגיע הנה מהמזרח! שמעתי כי מטרת בואו היא כדי לאסוף כסף עבור יהודים עניים, ואם כך הרי שהשק שנשא עמו מלא בממון, שמעתה יהא שייך לנו״.

אנשי הקאדי מילאו אחר ציוויו של אדונם. אלא שלהפתעתם, כשהתקרבו אל סוסו של רבי שלמה, ראו שני נחשים גדולים מקיפים את השק ומאיימים על המתקרב אליהם. היו אלו רתמות הסוסים, שלמרבה הנס הפכו לנחשים. הם נסו על נפשם כל עוד נפשם בם. כשסיפרו זאת לקאדי, הזדרז להגיע אל המקום, וראה אף הוא את הנחשים כרוכים על צווארי הסוסים. מיד קרא לרב הקהילה והורה לו להתיר את הסוסים. משהתקרב הרב לסוסים, הפכו הנחשים בחזרה לחבלים.

רבי שלמה נקבר בעמק האוריקה, ומנוחתו כבוד שם עד עצם היום הזה. רבים עולים לפקוד את קברו, הנמצא על אם הדרך בצומת דרכים העולה לאתר הסקי אוקמיידן. מאותו היום קיבל את הכינוי: רבי שלמה בן לחנש, כלומר ׳בעל הנחש׳.

מסורת אחרת מספרת, כי פעם אחת ראה הרב יהודי שנכרך סביב גופו נחש אימתני. מיד הרב הרג את הנחש על ידי שימוש בשמות קודש, ומאותו היום קיבל את הכינוי ׳בעל הנחש׳.

מקרה אחר אירע בחכם נוסף, שגם הוא הגיע מארץ ישראל להתרים עבור עניי ארץ ישראל, הוא רבי אברהם מול־נס. מקום מנוחתו בעיר אזימור, הממוקמת כ־90 ק׳׳מ מדרום לקזבלנקה. את העיר חוצה אחד הנהרות הגדולים במרוקו, נהר אום אל־רביע. בגדה הדרומית של הנהר נמצא שער הכניסה למלאח. קברו של הצדיק נמצא בתוך מערה חצובה בסלע, כשעל המערה מצוי בית מגורים. בסמיכות נמצא התלמוד תורה של אזימור, ששימש את הקהילה היהודית שהייתה שם בעבר.

על פי המסורת, באחד מימי החורף ירדו גשמים מרובים, עד שאחד מחדרי מתחם קברו של רבי אברהם הוצף במים. הקהילה היהודית כולה, מקטן עד גדול, התגייסו לפנות את המים מחדר המתחם של הצדיק, כשכולם מצוידים בדליים. תוך כדי פינוי המים שהגיעו עד החזה, ראו נחש צף על פני המים. הילדים נבהלו וברחו, אך המבוגרים שידעו שמקום מאורתו של הנחש הוא במתחם הקדוש, ששמועה הייתה כי שומר הוא על הקבר, ניתבו את דרכו של הנחש עד מעלה המדרגות הסמוך ושם נעלם.

בקרב יהודי מרוקו נפוץ המעשה על גדולתו של רבי אברהם. באחד הימים בתו של המושל באזימור חלתה, ולא נמצאה לה תרופה למחלתה. רבי אברהם נגלה בחלום אל חכם הקהילה ואמר לו: "תבקש מהמושל שיביא לי את בתו שתישן במתחם הקבר שבעה ימים ואני ארפא אותה". כשהשכים משנתו, הלך אל המושל וסיפר לו על דבר חלומו. המושל, שחיפש בכל דרך להמציא תרופה למחלתה של בתו, השיב בחיוב. הוא הביא את בתו למתחם הקבר, שם שהתה במשך שבעה ימים, כשאביה דאג לכל מחסורה. למרבה הנס החולה נרפאה, ומאותו היום בכל שנה היה המושל מציין את ההצלה של בתו בסעודה במתחם הקבר.

שמו נודע בקרב היהודים: רבי אברהם מול־נס, כלומר בעל הנס.

במערת קבורה זו, בחדר נפרד, נמצא קברו של רבי יוסף הגלילי, אחד התנאים של ארץ ישראל. זכותם תעמוד לנו.

רבי אברהם מול־נס, מקום מנוחתו באזימור, במערת קבורה בסמוך למלאח. במתחם נקבר אף רבי יוסף הגלילי, תנא מארץ ישראל.

זכור ימות עולם- אעופה אשכונה / רבי שלמה בן לחנש המאה ה״16-משה חיים סויסה-עמוד 315

01/10/2020

סיום הפרק נשים בעלות רכוש וממון-אליעזר בשן

נשות-חיל-במרוקו

1888: הולה בן סוסאן מטנג׳יר – אישה בעלת רכוש חקלאי

יהודייה בשם הולה, אישתו של משה בן סוסאן מטנג׳יר, ירשה מאביה רכוש חקלאי, שכלל בעלי חיים, בסביבות העיר מאזאגאן (היום אלג׳דידה, כמאה קילומטרים דרומית לקזבלנקה). בעלה היה יליד גיברלטר וככזה היה אזרח בריטי שהתגורר בטנג׳יר. הסוכן המוסלמי שלה, חאג׳ בועזה בן אחמד דוקאלי, שהיה אחראי לניהול החווה, נאסר על־ידי מושל, שהתאכזר אליו, ומשה בעלה נקט בצעדים כדי להעניק לו חסות בריטית וכך לשחררו. הגברת הולה נתנה לבעלה יפוי כוח לפנות לממשל הבריטי בנדון.

הפרשה נדונה בהתכתבות בין בני הזוג קירבי גרץ (Kirby Green), השגריר הבריטי בטנג׳יר(בין השנים 1886- 1890), וכן בין סגן הקונסול הבריטי במאזאגאן והמושל שם בין ה־20 בפברואר ל־22 באפריל 1888. השגריר דיווח על כך לשר החוץ הבריטי ב־10באוגוסט 1888. ב־20 בפברואר 1888 כתבה הגברת הולה לשגריר הבריטי, שהרכוש ניתן לה על־ידי אביה לתועלתה, ואין לבעלה כל חלק בו, שכן בעלה והיא מחזיקים בנכסים נפרדים. אם יש צורך לאמת את הצהרתה היא מציעה לפנות אל מר משה נהון, דודה מצד אביה, או אל הרב הראשי של טנג׳יר, שניהם מבצעי הצוואה של אביה (הרב הראשי באותה תקופה, החל משנת 1855, היה הרב מרדכי בן ג׳ו, שפעל רבות למען החינוך והקהילה היהודית בטנג׳יר).

באשר לסוכן המוסלמי(שניהל את החווה) הסתבר, שהיה בעל קשרים עם סוחרים בריטיים, אולם לאחר שנחשף אופיו השלילי הפסיקו את קשריהם עמו, והסוכן הולקה בפקודת המושל. הגברת הולה התבקשה לענות על שאלות באשר לקשריה עם הסוכן, אופי רכושה ושוויו. מן התשובות התברר, שבבעלותה שישים כבשים, שתי פרות, ארבעה שוורים לחריש וכן חיטה, שעורה ושעועית לזריעה בשדות. לדבריה אין בכוונתה לתבוע את רכושה. על פי מידע מן ה־20 במאי 1888 הגיעה אישתו של הסוכן לקונסול במאזאגאן, שחטה כבש מול שער הבית(פעולה מקובלת, המבטאת הכנעה ובקשה), ביקשה לשחרר את בעלה ואת בנה וכן עזרה לקיומו.

פרטים על העינויים שעבר הסוכן פורסמו בעיתון ״אלמגרב אלאקצה״ ב־1 באפריל.

הם הותירו רושם קשה והובאו כטיעון להענקת החסות.

1902: חלוקת רכושה של יהודייה אלמנה מטנג׳יר על־ידי הקונטול הכריטי

ב־2 ביוני 1902 כתב הרברט וייט (White), הקונסול הבריטי בטנג׳יר בשנים 1921-1882, לשר החוץ הבריטי, הרוזן מלנסדאון, את הדיווח הבא: הגברת מסעודה פארינטה היא אלמנתו של אזרח בריטי, שנפטר ב־24 בדצמבר האחרון ולא השאיר צוואה. רכושה כולל בית בטנג׳יר, שאין עליו משכנתה, וכן רהיטים מספר. בדו״ח מצויים פרטים בדבר מכירת הרכוש. הקונסול הציע לממן את הקבורה ואת הנותר לחלק לקרוביה: הבעל של אחותה וילדיהם של שני אחיה.

ב־7 ביולי 1902 מסר שר החוץ הבריטי לקונסול את החלטתו בקשר לרכוש האלמנה וחלוקתו(F099/399).

הערת המחבר: החסות: בעקבות התרחבות המסחר בין מרוקו למדינות אירופה ואמריקה במאה וד19 דאגו מדינות אלה להבטיח לנציגיהן מעמד דיפלומטי, כדי שלא יהיו נתונים למרות הממשל, לא יוגבלו על־ידו ולא ייסחטו מהם מסים. נוסף על הסגל הדיפלומטי זכו גם האזרחים הזרים לחסותו של המדינות, שחתמו על ההסכמים, רובן עד שנת 1865. על פי הסכמים אלה, שנחתמו בין השאר עם בריטניה בשנת 1856 ועם צרפת בשנת 1863, היו שני סוגים של בעלי חסות: נתינים מקומיים, שהועסקו על־ידי משרדי הקונסוליות, או מתווכים מקומיים, שהועסקו על־ידי הסוחרים הזרים, ולכל אחד מהם הייתה זכות לשני מתווכים נוספים בכל מקום, שקיים בו סניף של הפירמה הזרה. תעודת החסות העניקה שחרור ממסים לשלטונות, וכן לא חלו עליהם ההגבלות שב״תנאי עומר״, בין השאר שחרור משירות צבאי ואי כפיפות למרות השיפוט המוסלמי. החסות הייתה תקפה לתקופת השירות בלבד ולא עברה בירושה (פרט לבני משפחת בן שימול, ששירתו את צרפת במשך דורות בתפקיד תורגמנים). בפועל נהנו מהחסות לא רק אנשים (ביניהם יהודים), שהיו זכאים לכך מכוח ההסכמים, אלא גם בעלי יכולת, שרכשו תעודות אלה. במקרה שנפגעו זכו להגנה על־ידי הקונסול, שממנו קנו את התעודה. מבחר ביבליוגרפי על הנושא: FO 413/4 Correspondence Respecting Foreign Protection in ;292 -263 ,Morocco 1878-1880; Cruickshank, 1935; Miege, 1961-1963, vol. Ill .1980 ,Kenbib

משפחת פארינטה היא משפחה ותיקה ומכובדת בטנג׳יר, בתיטואן ובמוגדור. בין בניה היו סוחרים, בנקאים ותורגמנים לקונסולים אירופיים. שלמה פארינטה כיהן בתפקיד תורגמן אצל ארבעה מושלים בטנג׳יר בתקופת הכיבוש הבריטי של העיר: 276 ,1912 ,Routh וכן תורגמן של הקונסול האוסטרי בטנג׳יר בשנת 1886. בנק פארינטה היה הבנק הפרטי הראשון בטנג׳יר, שנוסד בשנת 204:1844 ,1984 ,Morsy בתחילת המאה ה־20 טבע שלמה פארינטה באנגליה מטבעות לסולטאן: 398,420 ,99/376 fo. משה כיהן בתפקיד נשיא הקהילה בשנות ה־70-60 של המאה ה־19 וקיבל את משה מונטיפיורי בדרכו לסולטאן בסוף שנת 1863: ,Guedalla 1880,13.

סיום הפרק נשים בעלות רכוש וממון-אליעזר בשן

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- עולמם של החכמים

יהדות-מרוקו-עברה-ותרבותה

ר׳ יעקב אבן צור (יעב״ץ)

אחד החכמים הבולטים והפוריים ביותר שקמו ליהודי פאס וליהדות מרוקו בכלל היה יעב"ץ. לפי חיבוריו ומקורות אחרים ניתן לשחזר את מהלך חייו ויצירותיו. הוא נולד בפאס ב־1673 לאביו ראובן, שהיה רבם של יהודי מכנאס. לדברי בנו, היה אביו עוסק בתורה כל היום כשהוא עטוף בטלית ומעוטר בתפילין. יעקב למד תורה מאביו עד גיל 11, שאז אביו נפטר, ואחר המשיך ללמוד בכוחות עצמו ואצל ר׳ וידאל הצרפתי ור׳ מנחם סירירו, חכמי פאם החשובים.

בגיל 18 דרש בפטירת הרב דוד עוזיאל. שנתיים לאחר מכן מונה לסופר בית הדין בפאס. על סמך ניסיונו זה חיבר את הספר "עט סופר", ובו דיני שטרות ונוסחאותיהם. בשנת תסייד (1704) מונה לדיין בפאס, כשאב בית הדין היה ר׳ יהודה אבן עטר. בסוף תע״ז(1717) עבר יעב״ץ למכנאם וכיהן בבית הדין עד שנת ת״ץ (1730). הוא חזר לפאם והמשיך לכהן בדיינות. לאחר כשמונה שנים עבר לתיטואן ובה ישב בבית הדין, ולאחר כשנתיים חזר לפאס ופעל בה עד פטירתו בתקי״ג(1753).

היה לו יחס מיוחד לאו־ץ־ישראל, שהתבטא בשיריו ובפעילותו. הוא צייד את שלוחי ארץ־ישראל בהמלצות, תרם להם, וקיבל על עצמו להיות גבאי צפת לכל ימי חייו.

תרומתו ליצירה: כבר בגיל צעיר העתיק יעב״ץ חיבורים שהודות לו נשתמרו. בגיל 15 העתיק את ספרו של ר׳ יהודה אבן עטר ׳מנחת יהודה׳, ארבע שנים לאחר שחובר, ומהעתקה זו הגיע הספר לדפוס במכנאס ת״ש. כן העתיק את ספר התקנות, ממנו הדפיס אברהם אנקאווא את התקנות ביכרם חמר׳, ח״ב. בגיל 20 העתיק פרטים על חכמים והספדים עליהם, וכן העתיק שירים ומליצות.

נוסף לבקיאותו במכמני השפה העברית, הוא ידע ערבית וספרדית, וחיבר שירי שמחה, קינות, תחינות והודאות בעברית, בארמית ובספרדית, שמהם הודפסו בספרו "עת לכל חפץ" נא אמון תרנ״א. כמו כן רכש כתבי יד והושיב אנשים שיעתיקום בשבילו.

יעב״ץ השאיר אחריו ספרים, והספרייה של משפחת אבן צור היא מהספריות הגדולות שנשארו מחכמי מרוקו. היו בידו גם ספרי קבלה, כפי שעולה מתשובתו לשאלה בדבר התעטפות בציצית בליל שבת:

ומה שכתבת אם נמצא בזה שום טעם כפי הסוד, אמת שבספרי הקבלה הנמצאים בידינו לא ראינו כלום. (׳מוצב״י; ח״ב, סי׳ קח)

טרם הודפסו יצירותיו בפרשנות ודרוש, בקבלה, ולקט מאמרי מוסר. הרב דוד עובדיה פרסם חיבורו ׳לשון למודים׳ הכולל 254 המלצות שכתב לעניים, לאלמנות, להכנסת כלה, לשלוחי ארץ־ישראל ולפדיון שבויים, וכן מכתבי נחמה והקדמות לספרים(יפאס וחכמיה׳, ח״ב, עמי 225־438).

תשובותיו: ספר תשובותיו ׳משפט וצדקה ביעקב׳, ב״ח, שהודפס באלכסנדריה תרנ״ד־תרס״ג, הוא אוצר חשוב להכרת המציאות החברתית והכלכלית של יהדות מרוקו בתקופתו. ממנו מתברר שהיה גדול המשיבים בימיו, וחכמי הדור ראו בו סמכות בענייני הלכה. פנו אליו חכמים מצפרו, אוטאט, מכנאס, סלא, תיטואן, מראכש, אגאדיר, דבדו, תאזה, שישואן, סגילמאסה ותפילאלת. הוא רשם את תאריך התשובה, המקום ממנו נשאלה השאלה, שמות השואלים והנוגעים בדבר, והחכמים שחתמו אתו.

שיטתו בהלכה: הוא התנגד להחמרות ואיסורים שפוסקים לא אסרו. הוא כותב ׳ואין לנו לאסור דבר שלא הוזכר בתלמוד ולא בדברי הגאונים והפוסקים׳, ואם הלכה רופפת לך אחר המנהג(׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ נט).

כבוד כלפי החכמים שקדמו לו: בדיונו בענייני מסים הוא ביטל דעתו בפני חכמים בדורות עברו, ובפסיקתו התחשב במנהג שהיה נהוג על ידי חכמי הדורות שקדמו לו, ׳ואנן מה נענה בתרייהו׳(שם, סי׳ רעב). והמנהג מבטל הלכה בענייני מסים(שם, ח״ב, סי׳ קנד).

אישיות! המוסרית: מהספר ניתן גם להכיר את אישיותו המוסרית ויושרו. הוא התנגד למחלוקת כי יש בה חילול ה׳(שם, ח״א, סי׳ רסב). הוא לא נשא פנים לאילי הארץ ולנגידים תקיפים. הנגיד אברהם מאימראן נתבע בפניו באשמת ניצול סמכותו ונישול הזולת, והנגיד דוד בן שמעון הואשם בכך שנגידותו נרכשה על ידי מתן שוחד לנשי הסולטאן(שם, ח״ב, סי׳ קסט, קפה). יש להניח שעצמאותו גרמה לכך שנאלץ לעזוב את פאס, כפי שציינו לעיל.

בפסיקתו התחשב יעבייץ גם בהיגיון ובצדק, בניגוד לפורמליזם משפטי. מעשה באשה שקיבלה כתובה בסכום ניכר והבעל הוריש לה גם כלי כסף וזהב, ומשאר הנכסים ציווה שתקבל שני שליש והבנים רק שליש. הבנים יצאו אפוא מקופחים.

יעב״ץ אמד את דעתו של המוריש, ומסקנתו היתה שגם הבנים יירשו, והוא כתב: וחס ושלום שתורתנו הקדושה שדרכיה דרכי נועם תסכים על זה, ואנן סהדי(אנו עדים) שגם הבעל כשכתב לה, לא עלה על דעתו שתטול הכל ותניח את בניו. (שם,

ח״א, סי‘ נב)

מידה יפה שהצטיין בה היתה, שלא בוש לחזור בו מטעותו. תחת הכותרת ׳אינו בושה לומר טעיתי אחר שיתברר לי האמת׳ הוא סיים את תשובתו בזו הלשון: דודאי לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו מלומר הדרי בי והוא הודי הוא זיוי הוא הדרי… וכי אם אמנם שגיתי אתי תלון משוגתי אתמהה. יותר טוב שאבוש בעולם הזה ולא אכלם לעולם הבא. (שם, ח״א, סי׳ שנה)

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- עולמם של החכמים -עמ'120

Bessis-Besnano-Betito

une-histoire-fe-familles

 

BESSIS

Nom patronymique vraissemblablement d'origine hébraïque, dérivé de la racine bassissa, qui a pour sens écrasé, concassé. Ce fut le nom donné au repas solennel organisé à l'inauguration du Second Temple reconstruit par les exilés revenus de Babylonie au mois de Nissan, le mois prédestiné à la délivrance dans la tradition juive. Le nom de ce plat a persisté dans les communautés juives de Tunisie et de Lybie, accopampgant jusqu'à nos jours la célébration du premier jour du premier mois l'ancien calendrier hébarïque, le mois de Nissan, à base de céréales concassées, la Bsissa. Autre explication possible, altération de Bashish patronyme porté chez les Musulmans comme indicatif d'un trait de caractère: l’homme joyeux, gai. Le rabbin Eisenbeth y voit plus simplement une ethnique de lieu, une des bourgades portant ce nom du du Djebel Nefoussa en Tripolitiane qui avait abrité de prospères communautés juives jusqu'à la fin du XVème siècle. Au XXème siècle, nom peu répandu, porté essentiellement en Tunisie (Tunis, Sousse, Sfax, Nabeul) mais également en Algérie (Constantinois, Algérois).

  1. YEHOSHOUA (1763-1858): Le plus célèbre des rabbins de Tunisie de deux derniers siècles, connu dans toute l'Afrique du Nord pour son érudition, sa piété et les miracles attachés à son nom. La tradition rapporte que dès sa naissance dans une famille très pauvre, le grand rabbin de Tunis, rabbi Messod Elfassy vint avertir ses parents qu'ils venaient de donner le jour à un prodige, une réincarnation de l'âme de rabbi Itshak Lourié, le Ari Hakadoch, le fondateur à Safed au XVIème siècle de la Kabbale pratique. Effectivement, l'enfant grandit dans l'étude et l'extrême piété et fut tout naturellement élu grand rabbin de Tunis et président du tribunal rabbinique. Il attacha un soin particulier à la propagation de l'étude de la Torah, n'hésitant pas à donner une partie de son propre salaire aux étudiants nécessiteux auquels il versait une pension hebdomadaire. Son amour pour la diffusion de l’étude était tel que la tradition rapporte qu'un jour un talrnid hakham jaloux vint dénoncer son compagnon, affirmant l'avoir vu gaspiller la pension hebdomadaire en friandises pour lui et sa famille. Rabbi Yéhoshoua ne réagit pas à cette dénonciation, mais la semaine suivante quand vint le tour de l'étudiant prodigue de toucher son argent de poche, il lui alloua une somme supérieure, expli­quant au dénonciateur interloqué qu'il était bien obligé d'augmenter sa pension au vu de ses besoins gourmands et ceux de sa famille ! Aux riches de la ville il demandait de prendre en charge l'entretien de ses étudiants pauvres, leur expliquant que de cette manière ils participaient eux- mêmes à la mitsva d'étude de la Torah. Unanimement loué par ses contemporains, sa réputation d'érudition dépassa la Tunisie s'étendant au-delà de l'Afrique du Nord, à l'Europe. Son grand ouvrage "Abné Tsedek", les pierres de la justice, parut en deux tomes à Tunis. Le premier, sur le "Yoré Déa" et le second conjointement avec le livre de rabbi Nathan Borgel "Méorot Nathan". Rabbi Yéshoua occupe une place spéciale dans la mémoire collective des Juifs tunisiens pour son extrême bonté, sa sagesse, son érudition, sa piété et son humilité. Après sa mort, sa tombe était devenu un lieu de pèlerinage et il est resté dans la mémoire collective comme un des saints les plus vénérés.
  2. YAACOB: Rabbin né à Tunis qui décida à la fin de sa vie de monter en Terre Sainte. Il s'installa à Tibériade où il mourut en 1910.

ALBERT (1885-1972): Le premier juif de Tunisie nommé ministre par la Tunisie indépendante. Nommé en octobre 1955 ministre de l'Urbanisme et de l'Habitat par le premier ministre Tahar Ben Arnmar. Né à Tunis, il fit de brillantes études de Droit à Paris. De retour dans sa ville natale, il s'inscrivit au barreau dont il fut bâtonnier dans les années trente. Il fut élu en 1934 comme représentant de la communauté israélite au Grand Conseil de Tunisie. Reconduit à ce poste jusqu'à sa disparition en 1952, il y assuma les rôles de rapporteur général du budget et de président de la Commission Législative. Il fut ensuite appelé à siéger comme représentant de la population juive au Comité des 40 désigné par le Bey en 1952 pour délibérer de l'avenir des relations avec la France. Il participa comme expert à la délégation tunisienne qui négocia l'auto­nomie interne avec la France en 1955 en tant que ministre du premier gouvemment tunisien de l'indépendance. Il fit partie de l'Assemblée Nationale de 1955 à 1969, date à laquelle il renonça à briguer le renouvellement de son mandat en raison de son âge. Sur le plan communautaire, il oeuvra activement au sein de l’Alliance et de l'ORT-Tunisie dont il assuma la présidence en 1962. Il prit sa retraite en France et mourut à Paris en 1972. ALBERT: Un des dirigeants les plus marquants de la communauté juive d'Alger dans les années quarante.

MARCEL: Fils de Victor Bessis, viticul­teur. Médecin et universitaire français né à Tunis en 1917. Professeur agrégée de médecine de l'Uniyersité de Paris. Directeur des laboratoires de recherche du Centre National de Transfusion Sanguine. Directeur de 1966 à 1986 du Centre d’Etiologie cellulaire. De 1946 à 1980 il collabora et fut le rédacteur en chef de la "Nouvelle Revue d'Hématologie". Membre de l'Académie Française des Sciences.

Auteur de nombreux travaux sur le sang, la leucémie et la microscopie.

PIERRE SAMUEL: Fils de Joseph Bessis, directeur de sociétés. Adminis­trateur, né à Tunis en 1931, Après son agrégation de philosophie, il se tourna vers la formation et fut notamment responsable de la formation profesionnelle des cadres de l'E.D.F. et G.D.F. En 1966, il créa sa propre entreprise, l'Institut Pierre Bessis, consultant d'entreprises en marketing. Membre de l'Association pour le Dévelo- pement des techniques de marketing et de l'Furopean Society fpr Opinion and Marketing Research. Auteur de nombreuses études parues dans les revues spécialisées et d'un ouvrage intitulé, "Qu'est-ce que la créativité ?"

JULIETTE SAADA:  Historienne

française d'origine tunisienne. Auteur de plusieurs ouvrages sur la Tunisie, dont: "La Méditerrannée fasciste; l’Italie fasciste et la Tunisie (Paris, 1981); "Les fondateurs: index biographiques des cadres syndicalistes de la Tunisie coloniale, 1920- 1985 (Paris, 1985).

SOPHIE: Fille de Juliette, Journaliste, historiénne et économiste française origi­naire de Tunisie. Spécialiste des problèmes du Tiers-Monde, elle l’auteur de nombreux ouvrages, dont "L'arme alimentaire" (Paris, 1979); "La dernière fontière" (1983); "La fim dans le monde" (1991); en collabo­ration avec S. Belhacen une biographie du leader de la Tunisie moderne, Habib Bourguiba en deux tomes (1988); et "Femmes du Maghreb: l'enjeu".

BESNAINO

Nom patronymique d'origine arabe, formé de l’indice de filiation abou et de "snaïno", ses dents, l'homme qui a toutes ses dents, sobriquet donné sans doute pour indiquer un trait de caractère: celui qui manage à belles dents, le glouton, ou pour désigner un homme qui a encore toutes ses forces. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté en Tunisie.

BETITO

Nom patronymique d'origine espagnole, sobriquet indicatif d'une particularité physique, le petit de taille, altération phonétique de petito, devenu nom patronymique dans plusieurs communautés sépharades du Maghreb et des Balkans, équivalent de l'espganol Chiquito et de l'arabe As-sghir. Nous avons connu personnellement à Meknès un garçon court de taille appartenant à une famille Cohen que personne ne connaissait autrement que sous ce sobriquet – jugé par elle injurieux, alors que dans le même quartier vivait une respectacle famille portant avec fierté depuis fort longtemps le même patronyme! Autres orthographes: Btito, Betit, Betita, Petite. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté au Maroc (Marrakech, Meknès, Casablanca) et en Algérie (Oran, Constantine, Bône, Tébessa).

ITSHAK RAPHAËL: Notable de Marrakech installé à Jérusalem au milieu du siècle dernier. Il fit partie du premier comité de sept membres établi par rabbi David Bensim'on pour gérér la communauté maghrébine de Jérusalem qui venait d'acquérir son indépendance de la communauté sépaharade, en 1860.

  1. NAHMAN (1846-1915): à Marrakech en 1846, il monta encore enfant avec ses parents qui s'installèrent à Jérusalem. 11 soutint rabbi David Benshi- m'on dans sa lutte pour organiser la communauté maghrébine, qui de quelques dizaines était passée au milieu du siècle dernier à plusieurs centaines d’âmes et pour asseoir son indépendance de la communauté sépharade. En 1872, il se joignit à son tribunal. A la mort du fondateur du Comité de la Communauté Maghrébine, en 1880, rabbi Nahaman fut élu parmi ses sept dirigeants et en 1899 il fut porté la la tête de son tribunal. Connu pour son érudition, sa piété et sa douceur, il fut élu en 1909 grand rabbin sépharade de Jérusalem, Richon-Ie-Sion. De 1907 à 1912, il assura l'intérim du Hakham Bachi, le Grand Rabbin de Terre Sainte reconnu par les autorités ottomanes, avant la désignation du successeur officiel retardée par une grave controverse entre les candidats à ce poste. Sur le plan littéraire, il collabora avec rabbi Hizkiya Shabtaï à l'édition des commentaires du livre de l'Exode, dans le cadre des 24 volumes de commentaires traditionnels de la Bible en ladino "Méarn Lo'ez". Il publia également en 1910 un commentaire du livre de Ruth, "Din oumichpat". Sa fille, Miriam épousa le grand rabbin Nissim Ohana (voir Ohana).

HAY1M BENTOV: Professeur de Talmud à l'Université Bar-Ilan de Rarnat Gan. Né à Meknès, il étudia dans la yéchiva supérieure de Keter Torali dirigée par rabbi Itshak Sebbag. Auteur de nombreuses études sur sur le judaïsme marocain, notamment une histoire de la famille Ben Yuli, du conseiller du sultan Sidi Mohammed Ben Abdallah, Samuel Sumbal et de l'apport original dans le commentaire talmudique de rabbi Raphaël Berdugo. Il prépare avec son proche parent le professeur Henry Tolédano, l'édition des derniers écrits des rabbins de la famille Tolédano.

Bessis-Besnano-Betito

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008- מן הטרגדיה של ״אגוז״ ועד לחידוש ההגירה

יהודי מרוקו בארץ ובעולם

מן הטרגדיה של ״אגוז״ ועד לחידוש ההגירה

התקופה האחרונה של מלכותו של מוחמר החמישי התאפיינה בעמימות רבה בפוליטיקה המרוקנית כלפי ההגירה של היהודים. המלך, שבאופן טבעי נטה לגישה מיטיבה בנוגע לעניין, הכפיל ושילש את מחוות הרצון הטוב ואת הפתיחות כלפי אנשי שיחו הרגילים. וכך, נציג ״הקונגרס היהודי״, איסטרמן הגיע למרוקו במרוצת קייץ 1960. בעת מיפגשים סודיים עם הנסיך מולאי חסן, לימים המלך חסן השני, קיבל הבטחות להגמשה לגבי הענקת דרכונים.

הרצון הזה לפיוס התגלם באופן סמלי בזוהר, שאפף את הבעת האיחולים המסורתית לקהילה, לקראת יום הכיפורים. היות שיורש העצר התעכב בישיבת המליאה של או״ם ולא יכול היה להגיע, מסר לקהילה את האיחולים הרשמיים בשם הממשלה, עבד חאלק טורס, ממלא מקום סגן ראש הממשלה, שאך זה חזר מכהונתו כשגריר מרוקו בקהיר. הוא נשא נאום קצר ובו שב והשתמש בנימת הדברים מן הימים היפים של העצמאות, דבר שבנסיבות של אותה תקופה היה פתטי למדי:

״אחיי היקרים, כולכם יודעים באיזו דאגה הוד מלכותו המלך נוהג בכם, ומכירים את העניין המיוחד שיש לו כלפיכם. היהודים מהווים חלק בלתי-נפרד מן האומה הזאת, ואיש אינו מתכוון לגזול מכם את זכויותיכם כאזרחים. באדמה הזאת קבורים הוריכם. על האדמה הזאת ייוולדו ילדיכם. לכם יש זכויות באותה מידה כמו לנו בארץ הזאת. ביום זה, שעבורכם הוא יום הסליחה והכפרה, אני מבקש לשוב ולהזכירכם, שמדיניותו של הוד מלכותו המלך בקשר לבעיותיכם עומדת בעינה: אתם נתינים במלוא מובן המילה. המשיכו לעמול לטובת האינטרסים של הארץ הזאת, שהיא מולדתכם היחידה. אל תחשבו על מולדת אחרת. זוהי ארצכם היחידה, וכל מחשבותיכם צריכות להיות מופנות אליה.״

ועד קהילת קזבלאנקה מצדו – בראשות נשיאו מאיר עובדיה, המקורב ל״איסתיקלאל״ – אשר אזר עוז עקב מחוות הרצון הטוב החדשות הללו, פרסם, לכבוד יום כיפור, קול-קורא בנימה שונה, שהעז לכנות את הדברים בשמם, בקשר לנושאים שבאופן רשמי היו בגדר טאבו עד אז:

״ברצוננו לעדכן אתכם קודם כל בהליכים שנקטה מועצת הקהילות אצל הממשלה, בעניין חופש התנועה, בעניין התכתבות עם בני משפחה השוכנים מחוקי למרוקו, ולגבי כל השאלות הנוגעות לנו. יזמנו בעצמנו אצל המושל שלנו הליכים חדשים הנוגעים בעיקר לעניין הענקת הדרכונים, לחירויות האישיות ולקשיים שמתעוררים בנושא זה.״

אווירת השלווה החדשה לא החזיקה מעמד, למרבה הצער, לנוכח הלהיטות של הדיפלומטיה המרוקנית אחר אקטיביזם אנטי-מערבי. דרך זו הגיעה לשיא עם הקמתה של קבוצת קזבלאנקה. ב־3 בינואר 1961, מוחמד החמישי פתח את המושב של הוועידה הראשונה בפיסגת המדינות האפריקניות הרדיקליות, שבה השתתפו ראשי המדינות של הרפובליקה הערבית המאוחדת (קע״מ), של לוב, של גאנה, של גיניאה, של מאלי, וכן הממשלה הזמנית של הרפובליקה האלג׳ירית.

על סדר היום של הוועידה נמנו קונגו, המאבק נגד החדירה הישראלית לאפריקה, והתמיכה בעם הפלסטיני. בכל הנקודות הללו, משתתפי הכנס אימצו החלטות אנטי-אימפריאליסטיות ללא סייג. משקיפים היו מתקשים לזהות, בנוסח הדיבור של מהפכן מיליטאנטי, את התבונה וההגות הרגילים האופייניים למוחמד החמישי. אולם הדבר פעל במשנה עוצמה לגבי האוכלוסייה היהודית, אשר הייתה שרויה בטראומה ממילא, עקב הכלים התנהגות שלוחת רסן שאפיינה את שהותו של גמאל עבדול נאצר בקזבלאנקה לכבוד הוועידה ההיסטורית.

ביקור הניצחון של ה״ראיס״ המצרי החל בכי-רע עבור הקהילה היהודית. התוצאה הראשונה שהייתה לאווירה הכללית האנטי-ישראלית החריפה, הייתה סטייה מדאיגה מכללי הטכס. בניגוד למסורת, הרב הראשי ונכבדים מן הקהילה היהודית של קזבלאנקה, לא הוזמנו לטקסים הרשמיים, שציינו את הגעתו של הראיס המצרי לשדה-התעופה של קזבלאנקה, ב־2 בינואר 1961. כעס על ההיעדרות הזאת, שהאחריות לה הייתה מוטלת על הרשויות בלבד, הופנה נגד הקהילה היהודית, אשר הואשמה על ידי העתונות של השמאל כמי שמחרימה את ביקורו של נושא דגל הערביזם. השקר היה כה גדול, עד ששלושה ימים אחר כך, העתונים שהפיצו גירסה זו, נאלצו לפרסם הכחשה רשמית מטעם הקהילה שנפגעה. אבל ברור מה ערכן של הכחשות, בייחוד כשהן באות מאוחר מדי.

ההפרה הראשונה הזו של כללי הטכס הוחמרה עוד יותר על ידי גישתם של האחראים מטעם שירותי הביטחון המצריים שבאו כחיל חלוץ למקום. הם נבהלו כשמצאו בקזבלאנקה אוכלוסייה יהודית רבה, גאה וחופשייה לחלוטין בתנועותיה. עקב התעמולה שלהם, היו רגילים לבלבל בין יהודים לישראלים, ולכן האחראים הללו פסקו, שבתנאים שכאלה אין ביכולתם לאבטח את ה״זאים״ במה שכינו ״עיר יהודית לכל דבר״.

גם אנשי שירות הביטחון המרוקני, המבוהלים לנוכח גודל המשימה העדינה שהופקדה בידיהם, הפגינו עצבנות קיצונית, וראו בכל יהודי ־ חשוד. נערכו עשרות מעצרי־מנע ולשם כך השתמשו בתירוצים דימיוניים. רב אחד בעל נתינות שווייצרית, שהלך בשלווה לישיבה שלו עם 25 תלמידיו הצעירים, נעצר יחד איתם באשמה של ״ארגון הפגנת איבה״.

הרב ואניקוף הושלך לכלא, עונה, זקנו גולח וחלק משיניו נעקרו, ואילו תלמידיו אף הם היו נתונים ליחס קשה, ואחדים אף אולצו לחלל את השבת בהדלקת אש על פי פקודה. כאשר יומיים אחר-כך המשטרה רצתה לשחרר את הרב, בעקבות התערבות נמרצת של הקונסוליה השווייצרית, סירב הלה לנטוש את תלמידיו, ונשאר איתם בכלא עד לשחרורם.

שוטרים היכו ילדים שחבשו כיפות בצבעי כחול ולבן, כצבעי דגל ישראל, או בצבע שחור (שפורש כסמל לאבל) או שלקחו אותם למעצר, וקראו לעברם: ״יהודים מלוכלכים! נעשה מכם סבון, חכו, חכו שנאצר ייסע!״

שמש, שקרא כהרגלו למאמינים לתפילה, הואשם שהשמיע סיסמאות הקוראות למות לנאצר . סערת הרוחות האנטי-יהודית כבשה את הרבדים העממיים. בבית-קולנוע בקזבלאנקה, סרט שעסק במעשי-הזוועה של הנאצים, התקבל במחיאות כפיים, ובהבעת צער קולנית על כך שהיטלר לא סיים את מלאכתו. בעת ועידת קזבלאנקה נערכו מדי פעם ביקורות – ללא דיסקרטיות מיוחדת – סביב בתי-הכנסת, כדי לוודא שהמתפללים אינם נושאים תפילות לשלום ציון.

בעתונות, התחרות האנטי-ציונית בין שמאל לימין, שזו הפעם היו מאוחדים בדעתם, גרמה לאוכלוסייה היהודית, שהתחפרה בביתה, לחשוש מפני התפרצויות ותקריות רחוב. הדבר לא אירע, למרבה השמחה, אף כי היו קרובים לכך מאוד. התקריות המצערות שהתרחשו בקזבלאנקה לא התפשטו לרחבי הארץ, מה שהוכיח את האופי שלהן כמעידה מקומית.

אם באותה עת התגובה למאורעות הייתה כה טראומטית, לא היה זה בגלל חומרתם האובייקטיבית – שהייתה בסך הכול מוגבלת בזמן ובמקום – אלא בגלל היותם בלתי רגילים, מנוגדים לרצון הטוב המסורתי של השלטונות. מאז העצמאות, היהודים לא חוו מאורע כה מעורר-דאגה. האם היה מדובר בתפנית, או במעידה חד-פעמית?

למרות שנשיא הקהילה של קזבלאנקה, מאיר עובדיה, לא הצליח להתקבל אצל מושל העיר, הרי שהדוקטור בן זקן, שהפעיל את מלוא יוקרתו בתור שר-לשעבר, הצליח להניע את יורש העצר וסגן־ראש הממשלה, יתן את הפקודות הנחוצות כדי להפסיק את ההטרדות וההשפלות. השקט הושב עד מהרה על כנו. שום דבר לא השתנה במדיניות הרצון הטוב של הכתר כלפי נתיניו היהודים. אפשר היה לחשוב שהשקט עתיד לחזור לתמיד, כאשר התרחשה הטרגדיה של ״פייסיס״.

במלחמה שמאחורי-הקלעים, אשר עימתה את מארגני ההגירה המחתרתית עם המשטרה ועם השירותים החשאים המרוקניים, מוצו כבר דרכי הבריחה הקלאסיות: הוצאת דרכונים מזוייפים ומעבר דרך השטחים בשלטון ספרד, סאוטה ומלילה, בעזרת מבריחים מקצועיים ובהסכמה מצד שלטונות מדריד מטעמים הומניטאריים.

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008 מן הטרגדיה של ״אגוז״ ועד לחידוש ההגירה

עמוד 83

אלף ואחד פתגמים יהודיים ממרוקו-יששכר בן-עמי-מנוקד

יהדות-מרוקו-יששכר בן עמי

75-אַייִּמָא קּוּם תְרָאנִי וּכְּלָאם אֵנָאס עִייָּאנִי

אמא, קומי וראי, כי דברי אנשים עייפוני

נאמר על אדם חסר־מגן שכולם נגדו.

 

76-אִילָא תְפווּהֵת, נְחְסְבְלַק סְנָאנְק

אם תפהק, אספור את שיניד

אל תחשוף את עצמך. ראה: בן־שנב, מם׳ 1332.

 

77-אַלְהֵם מֵן סְדַר לְסְדַר, כָּא יִתְפָאזָא מוּלָּאהּ

הצער מאדם לאדם, אז יוקל לבעליו

 

78-אֵללָּאהּ יָארִיק, מוּל סְטָאר ווָאחֵד

אלוהים ישמרך מזה שיש לו שטר אחד

בעל שטר אחד אינו מרפה מן הנתבע.

 

79-אֵללָּאהּ יִחֵרְקְבּוּ כָּאסְ דְהֵב פָאס נְתְקּיִיָּא לְמְרָאר

אלוהים יקלל כוס הזהב, אשר בה אקיא מרה

לפי וסטרמארק (מם׳ 735) מתייחס הפתגם למישהו שעבד במקום־עבודד. טוב.

לאחר שבעל־הבית פיטר אותו וגילה שוב נכונות לקבלו בחזרה, מסרב העובד באמרו: ״אללאה…׳׳

היהודים משתמשים בפתגם בעניין הקשור בבגידה של בעל או אשה

 

וסטמארק מביא שני פתגמים מספר 735 ו-736 שפירושם זהה

الله ينعل الكاس دذهب دنشرب فيه المرورة

אֵללָּאהּ יֵנְעֵל אֵלְכָּאסְ דְדְהֵב דִנְשֵרְבּ פִיהּ אֵלְמְרוּרָאת

 

نعلة الله على كاس الذهب إذا كان فيه المرار

נֵעְלָאת אֵללָּאהּ עְלָא כָּאס אֵלְדְהַב אִידָא כָּאן פִיה אֵלְמְרוּר

 

אלף ואחד פתגמים יהודיים ממרוקו-יששכר בן-עמי-מנוקד

לעיצוב דמותה של גיבורת תרבות על פי טקסטים-הרוגת המלכות סול חאגוייל ממרוקו-  ז׳ולייט חסין

אשה במזרח-אשה ממזרח

שיח הקדושים, תכליתו להדר ולפאר את הקדוש המעונה, שיח כזה בא לידי ביטוי בספרו של רומרו, El martirio de la joven Hachuel, ó la Heroína hebrea שיצא בספרד בשנת 1837, וחובר סמוך מאוד לאירוע בעקבות עדות ראייה(על פי המחבר). יצירה זו שימשה גם מקור למחזה של דון אנטוניו קאלה(Don Antonio Calle) שהתפרסם בסיביליה ב־1858 תחת אותה הכותרת.

הטקסט של רומרו נכתב ברוח הרומנטיקה של תחילת המאה התשע־עשרה. ניכרת בו המגמה של איש הרומנטיקה היוצא למאבק בקנאות הדתית כדי להגן על יהודי מרוקו המדוכאים בידי עריצים אכזריים. לפיכך הצגת הדברים בו מצטיינת בראייה קוטבית — המוסלמים של מרוקו הם החושך והיהודים הם האור. עם זאת ראוי לציין ממד שלא הודגש דיו בשירת נשים ובקינות רבנים הידועות לנו, והוא ממד ״האחיזה במציאות החיים״(Sitz im Leben) על פי ההרמנויטיקה של וילהלם דילתי. לגבי הרוגת המלכות עיקרון זה מתייחס להוויית חייה במרחב ובזמן. כיוון שספר זה לא זכה עד כה לתרגום לעברית, כדאי לציין מתוכו פרטים רלוונטיים לדיוננו, ואלה יסייעו לנו להלן גם בהשוואה עם הדרשה של בן נאים בפרטים מסוימים:

סול נערה יפת תואר בת שבע־עשרה חיה בבית הוריה; ויכוחיה עם האם הביאוה לשפוך את לבה באוזני שכנה ערבייה ושמה טהרה דה מסמודי, שכבר חרשה מזימות בתארה את הדת וגורל המאמין המוסלמי באור יקרות. סול הקשיבה לדבריה בשוויון נפש בהיותה משוכנעת בצדקת אמונתה שלה. יום אחד ניצלה השכנה רגע של משבר ואמרה לה ״הפכי למאורית ותהיי חופשיה מכל דיכוי [של האם]…״. ״הצעתך מחרידה ידידתי״, ענתה סול, ושבה לביתה. השכנה אצה רצה אל מושל טנג׳יר, עַרְבִּי אַסִידוֹ, וסיפרה שהנערה נשבעה אמונים לדת האיסלם. מכאן התגלגלו הדברים עד לסופם המר. המושל ניסה לשכנע אותה בצדקת דתו. היא הצהירה על רצונה העז לשוב לחיק אמה ושמעולם לא הבטיחה להתאסלם. ״נולדתי עברייה וברצוני למות כעברייה״, אמרה בענווה, ושיטחה בפניו את קורותיה עם השכנה כדי לשכנעו שלא היה בהם שמץ של שבועת אמונים לאיסלם. מאסרה מפתיע את הוריה הכואבים. נשות המושל וכלותיו מובאות כדי לשדל את סול ומבטיחות לה אוצרות רבים ומלבושים יפים אם תישאר מוסלמית. אחרי שתכניתן לא צלחה, החליט המושל לנהוג בה בנוקשות ולאיים עליה בעינויים. הנערה עונה לו בשטף של משפטים קשים כנגד דתו, והיא נלקחת מביתו לבית הכלא. בסופו של דבר מובלת סול לפאס בליווי משמר להישפט בבית המשפט המוסלמי. המסע על גבי פרדה שארך שבעה ימים היה רצוף ייסורים ותלאות. תחילה התארחה הנערה בארמון המלך. רומרו מתאר את הוויכוחים המתנהלים בינה ובין נשות החצר ברוח הפילוסופיה הרומנטית, לפיה האדם הוא תבנית נוף מורשתו ודתו, הטבע מטביע בו מלידה את אמונתו ואין דבר שיש בכוחו לבטלה אלא המוות, כדברי סול(עמ׳ 82). המלך הודיע לה באמצעות הקאדי שעלה בדעתו לגמול לה לפי יופייה ולתת אותה לאשה לאחד מאחייניו.

אבל ההצעה נדחית בעוז בידי הנערה. רומרו מוסיף מידע מכריע בחשיבותו. המלך מספר לה שהוא שוחח ארוכות עם חכמי הדת היהודית על מצבה וכך מצוטטים דבריהם מפי המלך. ״הם הבטיחו לי שאם את מסרבת להמיר את דתך מחשש לאובדן חיי העולם הבא, הם נוטלים את כל האחריות על עצמם ועל מצפונם וערבים לכך שתזכי לחסדי ה׳ ובלבד שלא תקפחי את חייך״. לפי רומרו, מזימה זו נרקמה בידי הקאדי והמלך אשר זימנו את החכמים היהודים והבהירו להם ״שאם לא ישכנעו את העברייה היפה להפוך למאורית, דמם בראשם והם יחוו על בשרם את זעמו של המלך״. החכמים הבטיחו לייעץ לסול להמיר את דתה. לה אמרו שבאו לנחמה ולשמוע מפיה את מניעיה לדחות את הצעות המלך ולבסוף הודו שבאו למלא את חובתם כמתחייב ממעמדם ומהנסיבות. סול הגיבה בסערת נפש, ״היש כוח על פני כדור הארץ אשר יכול לשנות את אשר כתבה יד ימינו של בורא עולם…״(עמ׳ 103-102). הם משיבים לה שאסור להם לפעול נגד הסמכות הגדולה של המדינה המארחת אותם. ״יתרה מזו, במקרים מסוימים של פיקוח נפש, אלוהי אברהם מוכן לסלוח לנו על אשר עברנו על מצוותיו״. החכמים מזהירים שבנוסף לצרות שיבואו עליה עקב התעקשותה, תסבול גם משפחתה וגם כל היהודים במרוקו, והם עלולים להיפרע מידי המוסלמים. שוב נושאת הנערה נאום ובו הצהרה שאין ברצונה להמיר את דתה או לחיות כאנוסה.

הקאדי שהקשיב לשיחה בחדר סמוך נוכח שהחכמים אכן קיימו את המצווה עליהם. הוא ניסה לעורר פחד בלב הנערה ותיאר באוזניה כיצד יתגלגל ראשה על הארץ ודמה יכסה את פני האדמה. ״העלמה נאלמה ונותרה במקומה שקועה בהתעלות רוחנית…״. בשל נחישותה ציווה המלך על ביצוע גזר הדין ברוב עם. ברגע האחרון קודם הוצאתה להורג, שוב ביקר אותה הקאדי בבית האסורים בתקווה שתשנה את דעתה, ומשסירבה, אמר ״זיכרון דמותך לא ירפה ממני עד יום מותי״. ההוצאה להורג הוכנה על במה בכיכר השוק מוקפת חיילים וברוב קהל. היהודים הציעו למלך סכום כסף גדול כדי שהגופה תימסר לידיהם לקבורה והוא נענה לבקשתם. מול המון רב, צוהל ונלהב, הובאה הנערה מלווה בתלייניה. הצהלות שקטו כשהתליין שלף חרב חדה. סול ביקשה לבנים לכסות בהם את בשרה לבל ייחשף שעה שגופה נטול החיים ייפול ארצה. אז הרימה את עיניה הדומעות השמיימה וקראה ״שמע ישראל״. התליין נגע בחרבו על צווארה ואמר לה שעדיין לא מאוחר לשנות את גזר הדין, והיא צוותה עליו לכרות את ראשה. לפי התיאור, הערבים הניחו את גופת הנערה באריג עדין ומסרו אותה ליהודים, ואלה הביאו אותה לקבר ישראל בכבוד רב. ראוי לציין כאן יסוד חשוב בשיח הקדושים והוא יסוד השכנוע בצדקת דתו של האחר. גם המלך, גם הקאדי, גם נשות החצר, ואפילו התליין כולם מנסים להבהיר לנערה כי דתם צודקת ונכונה. סירובה ואי מוכנותה להיכנע מעצימים את דמותה כקדושה וכמופת.

תיאורו המפורט של רומרו את ההוצאה להורג מעורר יראת קודש כיאה לטרגדיה המועלית על במה, בהשראת הפואטיקה של אריסטו. כפי שכבר נאמר, עדותו היא המפורטת ביותר וקרובה להתרחשויות, ויונקת את סגולתה מעקרונות הכתיבה הרומנטית ומהאידאלים ההומניטריים שבהם דגלה. כיאה לתיאורי טבע ברוח הכתיבה הרומנטית, סול (שמש בספרדית) שבפתח הספר קמה בבוקר כדי להאיר את היום בנוכחותה, ה״אלה״ הזאת נוטלת את ידיה ומתפללת תפילת שחרית, כמנהגה כל יום. העדות נחתמת כשהיא נופלת חלל ו״שוקעת״ אחרי שנטלה את ידיה ואמרה ״שמע ישראל״. הפרשה ההיסטורית מעוצבת בידי רומרו כקומפוזיציה אסתטית מושלמת, וגם מוסר השכל בסופה, המחבר פונה לבנות גילה של סול ״לבל ישכחו שהאסון אשר פקד אותה נגרם בשל בגידתה של חברה בלתי נאמנה״ (pero no olviden jamás que quien labro su desdicha fué una infiel…“ ”amiga).

המידע הרב שמספק ספרו של רומרו מעורר תהיות ושאלות במיוחד בנושא החכמים האנוסים על פי צו המלך לשכנע את הנערה להמיר את דתה, שכן החלטתה עלולה לסכן קהילה שלמה. עניין זה אינו נזכר כלל בשירו של מונסונגו. מלבד הקושי בחקר האותנטיות של פרטים אלה, מסירתם מפי קרובי משפחה של סול(על פי רומרו וריי) היא בעלת משנה חשיבות. אנו עדים לפבולה המתגבשת סביב זכרה, ובמוקדה מסכת של קידוש ה׳ על כל מורכבותה.

בסיפור המסעות של ריי ברחבי מרוקו Souvenirs d'un voyage au Maroc שראה אור בצרפת בשנת 1844, יוחד חלק נרחב לפרשת סול חאגוייל ובו שמה לדיציה. המפגש בינה ובין חכמי פאס המלווים כאן באחיה ושמו יהושע(ולא יששכר כגרסת רומרו) דומה בקווים כלליים לזה של רומרו והנימוקים גם הם לאומיים: גלותם של ישראל היא בבחינת כפרה על חטאים, וסופה סוד נסתר. גורל השבויה האנוסה הוא חלק מאותו עונש וריצויו. החכמים־ הרבנים מציעים לנערה לחיות כמוסלמית ביום, ובלילות תישא תפילה לאלוהי האמת. הם מבטיחים לה שיתפללו למענה לה׳ כדי לקרב את יום גאולתה. היא דוחה בשאט נפש את הצעתם של ״כוהני ישראל נציגי הנביאים״(עמ׳ 171-169) באותם נימוקים הנזכרים אצל רומרו. בטקסט זה הרבנים באו מיזמתם שלהם ולא כאנוסים בצו המלך. דבר זה מלמד עד כמה עניינה של הנערה העלה פרובלמטיקה שלא באה על פתרונה מאז ״איגרת השמד״ של הרמב״ם. פרשת הרבנים כפי שנמסרה בעדותם של שני יוצרים לא מרוקנים ולא יהודים, מסמנת מומנט תרבותי שהוא מורכב מזה העולה מן העובדה ההיסטורית.

דיווחיו של ריי על טנג׳יר של אותם הימים, על המלבושים, על תנאי חייה של הנערה בבית הוריה ועל פרשת העלילה מצטיינים בדיוק אופייני להווי התרבותי על כל גווניו ומרכיביו. אך בנוסף ל״אחיזתם במציאות החיים״(Sitz im Leben), המעובדת טוב יותר מבספרו של רומרו, נזכרים כאן גם פרטים על תלאותיה של הקהילה עד הבאת הנערה לקבר ישראל. על פי ריי, ההמון המוסלמי הצוהל והמתלהם ביקש לעשות שפטים בגופה. בהיותם מודעים לסכנה הזאת, השכילו פרנסי הקהילה מבעוד מועד לשלם למלך בעבור משמר מלווה מטעמו, שיבטיח את הלוויה עד לבית הקברות היהודי. ההמון, שלא רצה ש״הכופרת״ תזכה לקבר וללוויה, צר על חומות הרובע היהודי במשך שלושה ימים. בתחבולות רבות נטמנה הנערה בקבר ישראל, ועליו הוקם מאוזוליאום קטן שנהרס לאחר מכן בהוראת המואזין. ״ומאז קברה נסתר תחת חורבות״, כעדותו של ריי.

בטקסטים של הרב א״י הצרפתי, של הרב מונסונגו, של רומרו ושל ריי חומרים רלוונטיים להבנייתה של סול חאגוייל כגיבורת תרבות, ואלה לבשו צורה ופשטו צורה בטקסטים מאוחרים. להלן קווי היסוד להתהוות דמותה של גיבורת תרבות: הגיבורה כבת טנג׳יר — טנג׳יר היא עיר חוף מול חופי ספרד, ונבחרה להיות עיר מושבן של

השגרירויות הזרות. עיר תפר זו שבין אירופה וארצות המאגרב הייתה למן אמצע המאה התשע־עשרה מוקד משיכה והתעניינות למדינות אירופה עד שנעשתה למרכז בין־לאומי בראשית המאה העשרים. הריחוק ממרכז מרוקו ומדרומה הקנו לעיר ממד פיוטי ונכסף בעיני בני מרוקו.

בת העם — כור מחצבתה מאנשים פשוטים מצד ייחוסם ומצד השכלתם ואף על פי כן מידותיה נאצלות.

יפי התואר — ליופייה של הנערה(ברה כחמה) תפקיד בעלילה, ועם הזמן הוא נעשה לסמל ולמשל. משנה חשיבות נודעת לו על רקע סכנת אינוס נערות יהודיות להתאסלם. יופייה מילא תפקיד לעניין השידול, ועמידתה מנגד מעצימה את דמותה. צניעות — השמירה על תומתה ועל צניעותה מאפיינת אותה אפילו ברגעי השיא בשעת הוצאתה להורג בכיכר השוק. ענווה — לא התפתתה לחיי שועים בחצרות הנכבדים.

אמונה עמוקה באלוהי ישראל ובתורתו — גם בוויכוחיה בארמון וגם בטענות כלפי הרבנים היא ידעה את יסודות דתה ואת עיקריהם.

כוח המוסר — העדיפה למות ברווקותה ובבתוליה על פני בגידה בעקרונותיה.

דעתנות והשכלה — יודעת להבדיל בין עיקר לטפל, מתמצאת במנהגי היהדות ובתפילות ואפילו במחשבת ישראל, ויודעת מה שתשיב.

נחישות והתמדה — אפילו רבני ישראל ודברי הכיבושין שלהם לא הניאו אותה מעמידתה האיתנה.

נאמנות ואהבה לעם ולמשפחה — אין בלבה טינה כלפי המשפחה גם בנסיבות הקשות.

נבגדת — כל תלאותיה נגרמו עקב בגידתה של השכנה המוסלמית שהייתה נאמנה עליה.

תעוזה — מבטאת עמדתה גם כלפי המלך וגם כלפי שופטים וקטגורים.

ללא חת — הנערה לא ידעה פחד גם שעה שתוארו בפניה בקווים פלסטיים של המראות שלאחר הגרדום. גם החרב שנשלחה מוחשית אל צווארה לא הרתיעה אותה.

בדידות — מורחקת מקרוביה ומאוהביה נאבקה בפיתוי וברשע. עמידתה בכל הפרשה מציבה אותה תמיד כאחת מול הרבים או מול השררה.

חסד — אישיותה מבטאת את ניצחון הרוח על החומר. בהיותה מוכנה לוותר על טובתה למען עקרונות היהדות ולפאר אותה.

קידוש ה׳ — המחשבה על הזדמנות לקידוש ה׳ עוררה בה התעלות רוחנית ומיסטית.

יד לזיכרון — הובאה לקבר ישראל בתחבולות ובסיכונים; לא ידעה מנוחה גם אחרי מותה. גופה לא העלה רימה ולא הבאיש ריחה.

האגדה והמיתום — המעשה הנעלה החד־פעמי עורר את דמיון היוצרים, ודמותה נעטפה במעטה של אגדה שהייתה למיתוס.

לעיצוב דמותה של גיבורת תרבות על פי טקסטים-הרוגת המלכות סול חאגוייל ממרוקו-  ז׳ולייט חסין עמ' 43  

Langues et folklore des Juifs marocains-Pinhas Cohen-2014- La Hiloula de Ouezane

Langue et folklore

La Hiloula de Ouezane

C’est l’un des pèlerinages juifs le plus importants du Maroc, qui a lieu le 33ème jour du décompte de l’Orner ( Lag Baomer) . Il draine chaque année des foules nombreuses venues du Maroc et de l’étranger pour pèleriner sur le tombeau d’un saint éminemment connu et vénéré, réputé pour son pouvoir de guérisons miraculeuses, Rabbi Amram Ben Diwane .Ce pèlerinage (l’équivalent du mousem musulman) donne lieu à de grands débordements de ferveur mystique et à des réjouissances populaires accompagnées d’allumage de bougies, de chants et de récitation de poèmes liturgiques en hébreu et en judéo-arabe . Nous en avons choisi un exemple.

Muwwal

Lukan hakmi f-iddi

 Ma nrahno ma nbe‘o

 Wa lakin hakmi f-idd-el-gher

 Ulazem ‘liya nte‘o

 

Ha huwwa za Rabbi ‘Amran

 Ha huwwa za idawina

 Rabbi ‘Amran teht -es-sezra

Ifekkna men had-el-qahra

 Ihann ‘la r-razel u-l-mra

Ya sba‘ y a Rabbe ‘Amran

 

 Kol wahed f-khzanto gales

 Ka i 'ain izor el mqeddes

 Men ‘ando imsiu ‘rais

U ifarho b-Rabbe ‘Amran

 

 Men Dar-l-Beda l-Wazzan

 Zayyin m-bin-l-khalwan

Beshal homa men qoman ?

 

Qasdin gher l-Rabbe ‘Amran

 Zayyin men kol mdina

 U ifarho farht sidna

 Huwwa di ihann ‘lina

Ya -t-tbeb ya Rabbe ‘Amran

 

Voici Rabbi Amran, il est venu pour nous guérir .

Sous son arbre il repose ; de l’oppression il nous délivrera Pour l’homme et la femme il compatira.

Ô toi Lion ! Ô toi Rabbi Amran !

Tous, dans leurs tentes, attentent de se recueillir enfin Sur la tombe du Saint.Ils s’en retourneront le cœur serein Et se réjouiront de Rabbi Amran

De Casablanca à Ouezane les gens affluent des contrées lointaines Avec une seule pensée Rabbi Amran de Ouezane Ô combien nombreux sont-ils !

Accourant de toutes les cités pour se réjouir de ta sainteté Toi seul pourras leur prodiguer ta pitié

Ô toi, le docteur Rabbi Amran !

Langues et folklore des Juifs marocains-Pinhas Cohen-2014- La Hiloula de Ouezane

 

חובת עניית בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ-ע"ה אלעד פורטל ס"ט

התודה למר אלעד פורטל מחבר מאמר ארוך זה על אודות סוגייה שעדיין יש מחלוקת לגביה..
אביא בע"ה את המאמר בשלמותו בהמשכים כמובן, ובסיומו אביא את מאמרו של מופת הדור רבי שלום משאש….

באדיבותו של אלעד פורטל ס"ט הי"ו

חובת עניית

בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ

מאמר בירור למנהג העולם לענות

”ברוך הוא וברוך שמו

אף בברכות שאדם יוצא בהן ידי חובתו.

חברתיו בחסדי ה‘ עלי המצפה לישועת הכלל

ע"ה אלעד פורטל ס"ט

ניסן התשע"ב, אשקלון.

בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ

פתח דבר:

מאמרנו זה יעסוק בע“ה בבירור אודות מנהג עניית ”ברוך הוא וברוך

שמו“ בברכות שיוצא בהן אדם ידי חובה.

 

ברכות שיוצא בהן ידי חובה:

פירוש המושג "ברכות שיוצא בהן ידי חובה" הוא: ברכות שאין אדם אומר בעצמו ובפיו, אלא שומע באזנו מפי אחר ומכוון בליבו להפטר באותה הברכה שהוא שומע, שהרי המברך הוא כעין שלוחו, וכלל

הוא בידינו ששלוחו של אדם כמותו, והיוצא מזה שהשולח כאילו ברך בעצמו, ומיד לאחר שמיעת הברכה צריך השומע לעבור לעשיית פעולת הברכה, כגון לשתות יין לאחר שמיעת ברכת בורא פרי הגפן.

מצב כזה בו מכוון אדם לצאת ידי חובת ברכה, ורעהו מכוון להוציאו ידי חובתה, יכול להתקיים בכל הברכות, וכן נעשה מידי יום שבוחרים אנשים מכמה טעמים או אילוצים לצאת ידי חובת ברכה ע“י שמיעתה מאחר המכוון להוציאו, כדין "שומע כעונה". אמנם ראוי לכל אדם לברך את ה' בפיו ובשפתיו דווקא ולא לצאת ידי חובה ע"י שמיעת ברכה מחבר (בכל מקום שאין חשש ספק ברכות), כי כלל הוא

בידינו" ”שמצוה בו יותר מבשלוחו", ואינו דומה אדם הנפטר בברכת חברו לאדם המברך את ה 'בפיו ובשפתיו, וכבר נאמר "כל עצמותי תאמרנה", ועוד כתיב בתהלים "ימלא פי תהלתך". וכל חכמי ישראל

היו משתדלים לברך את רבונו של עולם בפיהם ובשפתם דווקא.

אולם ישנן כמה ברכות שנהגו ישראל לכתחילה שלא היחיד מברך עליהן, אלא דווקא אב המשפחה או החזן וכיו"ב מברכים וכל הקהל שומעים ברכתם ומתכוונים בלבם לצאת ידי חובתן של הברכות  וכגון

בקידוש של ליל שבת וימים טובים, ברכת המוציא, ברכת הבדלה, ברכת שופר, ברכת מגילה, ברכות החופה) שעתה נהגו שהרב המקדש מברך את הברכות והחתן והכלה מתכוונים לצאת ידי חובת הברכות),

ברכה על ההלל בר"ח, ברכת הדלקת נרות בחנוכה, וכדו'.

הערת המחבר: ראיתי שמרן הגר"ש משאש זלה"ה היה מחמיר להגיד הברכות בפיו כל שיכול- כגון בברכה על ההלל בר"ח כשהתפלל במניין היה הרב מכוון בדעתו לא לצאת יד"ח בברכת החזן והשתדל לומר את הברכה בפיו וטעמו ז"ל "מצוה בו יותר מבשלוחו", וכן הוא הדין במהדרין לעשות נר חנוכה לעצמם, ובברכת נטילת לולב וכל כיו“ב) וכמ“ש בתבואות שמ“ש חאו“ח סי‘ סח). אמנם הגאון מהר"ם אבוחצירא זלה"ה השיג על דרך זו וכתב שרק מי שגדול מהש"ץ יכול לא להפטר בברכתו וכו' ולא כל האזרח (עיין בשו“ת יפה שעה סי‘ י“ג).ע"כ

בברכות אלו, חייב אדם להיות בשקט ובהאזנה ולשמוע כל מילה מפיו של המברך ולענות אמן אחריו, ואין זה כעונה אמן אחר ברכותיו שאסור, כי מ"מ השומע לא ברך בשפתיו ממש את הברכה אלא שמעה וכן היא דעת מרן הש"ע זיע"א) וכ“כ בפירוש הרב בעל הלבוש זלה“ה בסי‘ קכד סעיף ב). כמו כן אסור להפסיק בדיבור או בשהייה ממושכת בין חתימת הברכה לעשיית הפעולה השייכת לברכה. דברים אלה מוסכמים לכולי עלמא.

אמנם לגבי עניית "ברוך הוא וברוך שמו" מצד שומע הברכה המתכוון בלבו לצאת ידי חובתה, רבו הדעות והחקירות, ישנם חכמים שחייבו וישנם חכמים שפטרו, ישנם חכמים שאסרו וישנם חכמים שהתירו.

וכאן בחיבורנו זה ליקטנו בחסדי ה' את רוב המקורות המקיימים את מנהג העולם לענות ברוך הוא וברוך שמו גם בברכות שיוצאים בהן יד"ח.

מקור המנהג:

איתא בש"ס דיומא (ל"ז ע"א) וז"ל:  "תניא רבי אומר: "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו) דברים ל"ב, ג (אמר להם משה לישראל: בשעה שאני מזכיר שמו של הקב"ה אתם הבו גודל. חנניה בן אחי ר' יהושע אומר: "זכר צדיק לברכה" (משלי י, ז) אמר להם נביא לישראל: בשעה שאני מזכיר צדיק עולמים אתם תנו ברכה: " ע"כ. ומכאן הביא הרא"ש ויתר הפוסקים זיע"א את המקור לעניית ברוך הוא וברוך שמו אחר הזכרת שם ה', וע"ע, בחידושי הגר"א ז"ל על הש"ע (או"ח סי‘ קכד ס"ה).

מטבע הלשון-ברוך הוא וברוך שמו:

מטבע הלשון "ברוך הוא וברוך שמו"קדום הוא מאוד ומקורו במדרש וכפי שמעיד בעל הספר חרדים זיע"א (פרק ל“ח אות יז) שמצא מקור לעניית ברוך הוא וברוך שמו, והשתמש בלשון "מדרש", הביא דבריו הרב חיד“א (בברכ“י סי‘ קכד סק“ז), וכעין זה כתב הרב יוסף חיים זצללה"ה בשו"ת רב פעלים ח“ב או“ח סי‘ לז, ד“ה ועוד אני אומר) וז“ל:"המדרש המובא בספר חרדים זה תיקון חז“ל לענות אחר הזכרת השם, ברוך הוא וברוך שמו“ ועוד דהמשנה להוסיף על מילות ברוך הוא וברוך שמו, ”הרי זה כדין המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות, ואינו אלא טועה“, ועוד כתב שם: ”שבסידור האר“י יש כוונות עמוקות באמירת ברוך הוא וברוך שמו“ ע“כ, וכן הובא בכף החיים (סי‘ ה‘ ס“ק יב). וכמה מסודות כוונת עניית ברוך הוא וברוך שמו הובאו בשערי תשובה למרן אביר יעקב אבוחצירא זצללה“ה (אופן כ“ג), וכן ראיתי ביאור של מספר כוונות בספר שומר אמונים של הרה“צ אהרן ראטה זלה“ה (ח“ב עמ‘ רסב).

 

סיפורה של עזיבת קהילת יהודי סאפי.        מסיפורי משפחת עזרן רפאל-  פרק 3/4                                                 

סיפורה של עזיבת קהילת יהודי סאפי.                                                                           מסיפורי משפחת עזרן רפאל-  פרק 3/4

בהתקרב D-Day, היום החשוב בחיי יהודי סאפי, הרגשת העקירה נהיתה מוחשית יותר, כל המטענים נשלחו ומה שהולך איתנו היה מוכן.

נותר רק לקבל סימן ליציאה ולחשוב על רעיון איך להתאסף ואיפה להיפרד מהנשארים מאחור. הודיעו לנו ששני אוטובוסים יועמדו לרשותנו לתחילת המסע מהעיר סאפי לכיוון קזבלנקה עד שדה התעופה אנפא במרכז העיר. לא רצו שנצא מבית הנתיבות הגדול הראשי של נואסר NOUACEUR כדי לשמור על דיסקרטיות המבצע.

מדוע מבצע? שנים לאחר מכן, נודע לי שהיינו חלק ממבצע "יכין" המפורסם, שכלל את מרבית יהודי מרוקו ואשר נעשה תחת חסותו של המלך חסן השני, אשר אפשר לכל יהודי החפץ בכך – לצאת את מרוקו על טפו, רכושו וחפציו תוך תשלום כופר נפש על כל ראש. הסיפור המלא נכתב על ידי מי שריכז המסגרת, ידידי, מאיר קנפו בספרו "מבצע יכין".

התארגנו ועדים שונים עם נציגי כל משפחה, כי הקבוצה הזאת היתה במרביתה בנוייה ממשפחות מרובות ילדים, הורים וזקנים. לכן חובה היה בתיאום מלא בין ראשי השבטים. חייבים להיפגש ולהיפגש שוב כדי לתאם את פרטי הפרטים כי השעה חמורה וחשובה.

גורלנו היה על המאזניים, הן בהרגשת העקירה הקרובה, הן מפחד השלטונות, הן מדרך הנסיעה, כי עבור רבים מאיתנו היתה זו הפעם הראשונה שהם טסים או שיוצאים לחו"ל בכלל, תוך שהם מקיימים את האמירה לשנה הבאה בירושלים בקדושה ובטהרה.

כך באסיפה אחת, הוחלט שנתאסף ליציאה בבית הקברות היהודי, המבודד והמוסתר מאחורי בית הספר אליאנס שלנו. בית הספר הזה, שידע דורות שלמים של מורים, מחנכים ותלמידים שיצאו לעולם והפיצו חוכמה וידע של קהילה יהודית קטנה ידועה ברצינותה וחריצותה למשך אלפי שנים. כל פינה ואבן בבניין הזה מדברות אלינו. היה צריך לראות באיזה הוד והדר כל בוגרי המקום מייחסים הרבה כבוד למוסד הזה.                      בית קברות זה נרכש על ידי אבות אבותינו והוא בית העלמין היחידי במרוקו שרשום רשמית בבעלות הקהילה היהודית של סאפי. יש ברשותנו שטר מכר תקף עד היום בניגוד לכלל בתי העלמין במדינה שניתנו לחכירה לשנים ויכולים להיעלם ביום מן הימים. זקני העיר ידעו מה הם עושים למעננו.

מחשש שכלל יהודי העיר ינהרו לבית המנוחות בהמוניהם, ובכך נמשוך את תשומת לב השלטונות, הגינו את רעיון   הילולה לצדיק רבי ברוך אסבאג, שקברו נמצא בחלקה  בלב המקום. אז השלטונות רצו להצטרף ככל ההילולות במשך שנים רבות. מוסלמי סאפי האמינו בצדיקים שלנו ותמיד דרשו נוכחותם בעת עלייה לקבר.   לכן שינינו את הסיבה להלוויה מדומה, בה אנו קוברים יהודי, לזה לא היו משתתפים ויניחו לנו לנפשנו.

כך היה שיהודים רבים התאספו להלוויה עם ארון מתים ריק, בעוד כולם אחריו בוכים באמת מעצב עצם הפרידה.                                                                                                                             הפרידה. מי יודע מתי ניפגש שוב. מובן שדרכנו נפרדות כאן ולא כולם יזכו להתאחד שוב בארץ, כי לכל אחד היו יעדים שונים. מי יעלה לארץ? מי יהגר לקנדה? מי יעצור בצרפת או בספרד? לכן בכינו על הפרידה והביחד הזה שארך מאות שנים מאז אבות אבותינו. הנהירה התחילה עם רדת החשיכה בשעת הדמדומים המאוחרת של חודשי הקיץ, מלווה בחום אימים באתר הזה, ללא מים ושירותים ואפילו נקודת חשמל שלא היתה קיימת.            

למרבה הפלא, כולם ראו את כולם, ועם עיניים זולגות זוהה מי שזוהה. צעקות ויללות מתוך החשיכה העירו כל פעם מחדש את התרגשות כל הנוכחים, זעקת עצב אחת בוקעת בין הקברים בהם טמונים כל יקירינו, סבות ואבות אבותינו. הרי אנו נפרדים מהם, ומשאירים אותם פורקן לכל יד זרה. בכינה אחת גדולה ביקשנו סליחה על שמצוות העלייה לארץ חשובה לנו מכל. לבבותינו קרועים, ואנו משוכנעים שלעולם לא נזכה עוד להשתטח על האבן הקרה עליה מתנוצץ שמנו. כבוד מתינו מושרש עמוק במנהג, וזו השעה הקשה שכל כך חששנו לעמוד בה.

אוטובוס ראשון הגיע ליד השער בעוד השני הוחזק במרחק מה עד מילויו, כולל ביצוע רישום מדוקדק ובדיקות שכל המטען עלה. נהגי האוטובוסים והפועלים הנלווים הכירו היטב את העבודה הזו. החברה נבדקה על ידי אנשי המסגרת וידענו שהבעלים היו יהודים. למרבה המזל, הרכב הדליק אורות והראייה השתפרה במעט. הקריאה השמית החלה תוך בכי עמום שכיסה על ההזדנבות לרכב. על הגג שני פועלים מרוקאנים העמיסו את מטעננו מבלי להוציא הגה, כי הבינו שהשעה קשה ובמהלך טמון מתח עצום. בכל פעם שמישהו ירד מהאוטו לעוד חיבוק קורע או עוד נשיקה רטובה, אפשר היה לראות את העצב בחשיכה, ולחוש את מתח העולה וגואה עד עילפון.

לרגע שני צידי הרכב היו רטובים מהבכי רב העוצמה מלווה בשאגת כאב. מי שידע שלא יזכה להגיע לארץ ומי שמירר שלא היה איתנו במסע. מתוך הגבעה הזו עלתה תפילה אחת גדולה "לשנה הבאה בירושלים".פתאום השתררה דממה. בציפייה מתוחה כל ראש שבט בדק את שלמות קבוצתו. מתוך העלטה הזאת וקריעת החושך, מנועי האוטובוסים החלו בתזוזה איטית עם הזדנבות כמה מחברינו הנשארים, אשר רצו להצדיע לנו עד הנפנוף האחרון, כבר מלאי געגועים, איך בכמה שניות עובר מולך סיפור חייך. סיפור של קהילת עתיקת יומין שנטעה שורשיה מלפני אלפיים שנה, והנה הרגע ההיסטורי בו עמנו נקרא לקיים חזון חלקנו בהקמת מדינה יהודית משלנו, והיא מדינת ישראל!

הרכב דהר בלילה החם ואנו בשקט התבוננו אחורה איך סאפי התחילה להיות קטנה עד היעלמותה המוחלטת, כלא מאמינים שלא נזכה עוד לחזור, ונושאים תפילה אחת בלב שיקירנו יבואו בעקבותינו. היינו חדורי אמונה שאנו עושים הצעד שהתבקש מאיתנו ואיש איש עשה זאת מרצונו ובאהבה. כל נוסע התכנס בתוך עצמו והרהר בדאגה על העזיבה וגם על העתיד ביחד. כעבור כמה קילומטרים שקט מוחלט ותרדמה נפלה על מרבית הילדים והצעירים שבחבורה. המבוגרים החליפו כמה מילות עידוד בקול חנוק ורועד מהאירוע, הוציאו כמה מוצרי מתיקה וכיבודים כדי לשכך את המתח ואפילו כיבדנו את הנהג שלנו כדי שלא יירדם מפאת השעה המאוחרת.

אני, נמצא בצומת החיים שלי, נכנסתי להרהור עמוק לסכם בנסיעה הזאת לקזבלנקה את כל 17 שנות קיומי, כאילו רציתי להשאיר מאחוריי העבר ולרכז כוחי בבאות, בהרפתקאות שבדרך ובעתיד שעומד להתגשם. כל שניה אני מפנה את מבטי לכיוון אבי, רפאל, יושב ומתפלל כי אני חש מה ליבו טומן באחריותו על רעייתו ותשעת ילדיה. עיניי סרות ממנו לאמי, סול, אשת המעשים, עמוד השדרה שלנו. איך ליבה יכול לכלול כל כך הרבה אהבה לכל אחד מאיתנו – מעולם לא הרגשנו שהיא אהבה אחד יותר מהשני, השוויון הטבעי אפשר להגיד. פניה היפות נראו שמימיות ורק ברק עיניה הכחולות בהק בחושך. טוב שהיה חושך כי זה אפשר לכל אחד להרהר בלבו מבלי שיראו אותו. בבר, אחי, ישב לידי ונרדם על כתפי וזה עזר לי מאוד להרגיש החום שלו כחלק מהמציאות העכשווית. הוא היה לעזר רב באיסוף הקטנות ואני מניח שגם הוא מכונס בחלומות נעורים מהולים בעייפות הימים האחרונים. שוב אני בודק את אחותי הלן, שריכזה כל הבנות הקטנות תחת חסותה, חוץ מבני אחי שהתכרבל בתוך אימי. סימונה, מרטין ורותי תמיד יד ביד לא נפרדות מהלן ששולטת עליהן ביד רמה וקיבלו את מרותה כי הבינו את הוראת השעה. אני רואה את כל עולמי כאן, אהבתי כאן בהתגלמותה, ועיניי דומעות מרוב אושר ושמחה שהם כאן איתי וחווים את המסע איתי.

יצאנו את העיר בשעה שנקבעה, חצות, כי היה עלינו להגיע לקזבלנקה בזריחת השמש. במשך היום אנו צפויים כבר לטוס למרסיי. היום קם לו כרצונו ולאט לאט תכולת הרכב מתחילה להתעורר ולחזור למציאות. בדהירה חלקה, נכנסו לתוך העיר שזה אך עתה התעוררה בקושי. אנו מגיעים למרכז העיר שעדיין שומם ונכנסים אחורנית עם שני הרכבים למחסן ענק במרכז ליבה של קזבלנקה. זה היה מאחורי מלון "מרחבא" בירידה לכוון הנמל והים.

חיכו לנו אנשי המסגרת, בקשונו לרדת ולהישאר במוסך עד התפתחות העניינים. ירדנו לחלץ רגלינו וגם לארגן אוכל מהצידה שלקחנו איתנו מסאפי. שעת היציאה נקבעה ב 18.00 בערב לשדה התעופה. ישבנו שם משך כל הבוקר ואין יוצא או נכנס מאיתנו. רק המארגנים באו והלכו מדי פעם. לקראת הערב, שום תזוזה לא ניכרה באולם וכולם התארגנו ליציאה הצפוייה. הגיעו אנשי המסגרת ובלחש הודיעו לנו שיש בעייה ופועלים לפתור אותה. הטיסה בוטלה להיום ועלינו להמתין עד מחר בבוקר לקביעת שעה חדשה.             

 

חובת עניית בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ-אלעד פורטל

באדיבותו של אלעד פורטל ס"ט הי"ו

חובת עניית

בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ

מאמר בירור למנהג העולם לענות

המשך……

 

אמנם מופה"ד הגר"ע יוסף שליט"א כתב (יחוה דעת ח“ד סי‘ ט) וזל"ה:"ולפע"ד מה שכתב החרדים, מכאן שעונים ברוך הוא וברוך שמו, אין זה מהמדרש (כי מדרש חז“ל הנ“ל הוא מה שאמרו ביומא לז.), ורק מסקנת הספר חרדים היא, שמכאן סמך למנהג הרא“ש, וכמו שכתב הטור וכו 'עוד כתב (שם, הערה ב‘) וזל“ה: ”ומעתה אין זה מטבע שטבעו חכמים, שאינו אלא מנהג חסידות“, ע“כ. אך מופה“ד מו“ר הגר"ש משאש זצ"ל חלק עליו וכתב (שומ"ג  ח"ב סי‘ לה) וז"ל: ”ולפקוצ"ד אם כדבריו לא היה כותב (החרדים) ’מדרש‘ והיה כותב ש“ס ביומא כתוב… אלא ודאי דמצא זה במדרש“. ואך הרה“ג עין יצחק שליט“א (ח“ג עמ‘ קפב) חלק על דברי הגר“ש משאש זצ“ל וכתב ”מצינו בכמה מקומות שקוראים לדבר

שהובא בגמרא בשם מדרש אם זה הובא בתורת דרשה ואגדה ולהכי קרי ליה ספר חסידים (צ“ל: חרדים) בשם מדרש, כלומר מדרש חז“ל שדרשו כן“ עכ“ל ושם הביא ראיות לדבריו. אמנם אחר המחילה רבתי

בפני הרבנים הגאונים הנ“ל שליט“א, מה שכתב הרב משאש זלה“ה בשם החרדים הוא האמת, כי כבר נמצא במדרש מטבע הלשון ”ברוך הוא וברוך שמו“, שהיו משרתיו של הקב"ה משוררים לשמו כמה פסוקים, וגם לשון ”ברוך הוא וברוך שמו“ בתוכם, והנה לשון המדרש 🙁 (אוצר המדרשים אייזנשטיין, היכלות עמוד 111.

 

”בשם יהדריא“ל אלקי ישראל המסגל עדתו, מלך נסים מלך גבורות, מלך נפלאות מלך נוראות מלך פרישות, כסאך מעופף משעה שתקעת יתד אריגת המסכת של שכלול העולם כלו, ומסלולו עומד עליה שני

הברות רוחות לאין חקר ולאין מספר, לא הניח רגליו על קרקע ערבות אלא כעוף מתעופף ועומד תחתיו גאי גאים קשורי קשרים (כתרים), וכל מלכים ראשי מדות שברא חבושים עומדים תחת כסא כבודו והיו

מנטלים אותו בעוז ותוקף, ואף הם לא הניחו רגליהם בקרקע ערבות אלא כעוף מתעופף ועומדים תחתיהם, ושלשה פעמים בכל יום כסא כבודו משתטח לפניו ואומר: יהדריאל אלהי ישראל תתכבד ושב עלי מלך מפואר, לפי שמשאך חביב עלי, שנאמר קק“ק ה‘ צבאות מלא כל הארץ כבודו, מי כה‘ אלהינו מי כאדוננו מי כמלכנו מי כיוצרנו, אין קדוש כה‘ כי אין בלתך ואין צור כאלהינו. – אמר ר‘ ישמעאל כל

השירות הללו וכל המעשה הזה שמע ר‘ עקיבא כשירד למרכבה ותפס ללמוד אותם מלפני כבודו, שהיו משוררים לפניו משרתיו ברוך הוא וברוך שמו, ויברכו את שם כבודך, ומתרומם על כל ברכה ותהלה.

תם ונשלם מסכת היכלות, תהלה לאל נורא עלילות“ עכ“ל.

 

אתה הראת לדעת כי מטבע הלשון ”ברוך הוא וברוך שמו“ קדום הוא, ומופיע כבר במדרש (ודלא כפי שהשיגו המערערים) והוא הנוסח שהיו משוררים משרתי ה‘ שבעליונים לפניו לאחר ששמעו את שמו

יתברך. ולכך יש בו כוונות רבות ועמוקות והוא מטבע לשון קדום וקדוש, והמשנה להוסיף על מטבע לשון זה, ”הרי זה כדין המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות, ואינו אלא טועה“ כפי שכתב הרב בן איש חי זצ“ל (רב פעלים ח“ב או“ח סי‘ לז), ועוד חכמים ז“ל.

 

הופעת עניית ברוך הוא וברוך שמו בראשונים זיע“א:

נטיית לבם של כל הפוסקים לומר שמטבע ”ברוך הוא וברוך שמו“ הופיע לראשונה אצל הרא“ש ואביו רבי יחיאל זיע“א, אמנם הוכחנו לעיל שהמקור הראשוני מופיע כבר במדרש. אבל הפליאה גדלה כאשר אנו מוצאים מקור מתקופת הראשונים (שקדם לרא“ש ז“ל) שכתב את מטבע הלשון הזה, והוסיף שצריך לאומרו אחר כל ברכה, ומקור זה נעלם מעיניהם הקדושות של רבים מחכמי ישראל. המקור הזה הוא בסידור הרוקח לרבי אליעזר מגרמיזא זצ“ל שכתב וז“ל: כל דבר ודבר שיצא מפי החזן צריכים יראי השם יתברך לומר כמו שאומרים ברוך אתה ה‘ אלוהינו מלך העולם בתפלה יאמרו הקהל "ברוך הוא וברוך שמו“ וכן על כל דבר ודברע“כ, ודקדוק ישר בדבריו יעיד שהתכוון הרב ז“ל לענות בהוב“ש אחר כל הזכרת ה‘, ובזה ריבה גם את הברכות שיוצאים בהן יד“ח, וגם מדלא חילק בין ברכות . והזכרות דיוצאים בהן ודלא יוצאים בהן, מוכח כי כן כוונתו.

 

הערת המחבר: מכאן תשובה מוצאת גם לקונטרס ”ברוך הוא וברוך שמו“ המתפרסם בתוך ”צקון לחשי“ של הרה“ג ישראל יוסף פרידמן הי“ו, שכתב שם רבות בשבח מעלת עניית ברוך הוא וברוך שמו בכל הברכות, והוכיח את אותם שאינם עונים, איישר חיליה דמר. אבל נראה מספרו שאין לענות בהוב“ש בברכות שיוצא בהן יד“ח, עוד כתב שם שכנראה הרא“ש הוא זה שיסד את עניית בהוב“ש בברכות, ואך אחר המח“ר, הרי שזריזים הקדימוהו כפי שציינו. ע

 

לאחר מכן מנהג עניית בהוב“ש הוזכר גם ברא“ש ז“ל (בשו“ת הרא“ש כלל ד‘, סי‘ יט) וזל“ה: ושמעתי מאבא מארי ז“ל שהיה אומר על כל ברכה וברכה שהיה שומע בכל מקום ’ברוך הוא וברוך שמו‘ וזהו שאמר משה רבינו ע“ה: כי שם ה‘ אקרא הבו גודל לאלהינו“ ע“כ, וגם דקדוק ישר בדבריו יראה שבא הרב ז“ל לרבות ”כל ברכה וברכה“, והוסיף עוד לומר" בכל מקוםובודאי כלל בזה גם את הברכות שיוצאים בהן יד“ח.

רבי יעקב בעל הטורים זיע“א, צטט את דברי אביו הרא“ש ז“ל ופסקם להלכה וכך כתב: ”ושמעתי מאבא מורי שהיה אומר על כל ברכה וברכה שהיה שומע בכל מקום ברוך הוא וברוך שמו וזהו שאמר משה רבינו כי שם ה‘ אקרא הבו גודל לאלהינו ועוד אפילו כשמזכירין צדיק בשר ודם צריך לברכו שנאמר זכר צדיק לברכה“ ע“כ, ובלשונו הטהורה האריך שוב ואמר ”על כל ברכה וברכה“, ”בכל מקום“, והוא ז“ל לא הבדיל בין ברכות שיוצא בהן יד“ח ולברכות שלא יוצא בהן יד“ח, ומשמע שדעתו

לענות על כל ברכה, בין שיוצאים בה ובין שאינם יוצאים בה.

 

דעת מרן הש“ע בסוגיה:

מרן הש“ע כתב בשלחנו הטהור (חאו“ח סי‘ קכד ס“ה) וז“ל: על כל ברכה שאדם שומע, בכל מקום אומר ברוך הוא וברוך שמו“, עכל“ה. ואת זה הוא הביא כציטוט ישיר מדברי הטור שהביא את דברי אביו הרא“ש. ואם רצה לחלוק על קודמיו (הטור והרא“ש) שגילו דעתם שמתכוונים לכל ברכה, היה לו לכתוב זאת להדיא בפירוש, ומדלא כתב חלוק זה, ואדרבה, האריך בלשונו וכתב: על כל ברכה“, ”בכל מקום“, משמע כי כלל בזה גם ברכות שיוצא בהן ידי חובה.

 

ואם לא כדברנו, יש לשאול אמאי לא הסתפק מרן להגיד ”על כל ברכה שאדם שומע עונה ברוך הוא וברוך שמו“? אלא ודאי דאריכות דבריו מורה שכן דעתו לענות גם בברכות שאדם יוצא בהן ידי חובה.

 

באדיבותו של אלעד פורטל ס"ט הי"ו

חובת עניית

בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ

מאמר בירור למנהג העולם לענות

סיום המאמר: השתמדותו של יצחק אלחראר במוגאדור ב-1932- יוסף שיטרית

מחקרי מערב ומזרח

השתמדותו של יצחק אלחראר במוגאדור ב־1932 | 445

מסמך י ־ שירו של אברהם חיים הלוי על פרשת יצחק אלחראר

׳האד לקצידא די יצחק אלחראר; חן: בנת בן דוואן, יא למוסלימין׳ [זהו השיר על יצחק אלחראר; על פי הלחן של השיר ׳בת דוואן, הו מוסלמים׳]

אברהם חיים הלוי היה המשורר העממי של מוגאדור בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים. הוא חיבר עשרות רבות של שירים בערבית יהודית, ורק כעשרים מהם שרדו. הוא לא רק תיאר את ההווי הקהילתי של יהודי מוגאדור ושל קהילות אחרות במרוקו כמו מכנאס, אלא גם ייחד שירים לניסיונו האישי כחייל שהתנדב לצבא הצרפתי ושירת בחיל הלגיון. הוא היה חסר פרנסה קבועה ונע ונד בין הקהילות היהודיות כדי למכור לעוברים ולשבים את שיריו שהדפיס על עלים תלושים. הוא גם שר אותם לעתים לפני קהלים קטנים ורחבים בכיכרות בשכונות היהודיות, כדי למשוך קונים, אך לרוב לא הצליח להשיג סכומים ראויים למחייתו. באחד השירים הידועים שלו – ׳ליך יא רבי נסכי ובאקי בא נבכי׳ [אליך אלי אבוא בתלונה ובבכי אמשיכה] – הוא מתאר בצבעים קודרים חיים אלה של ייאוש ונדודים. כתיבתו נגעה גם בנושאים קהילתיים כלליים, כמו שירו על פרשת יצחק אלחראר המובא כאן, השיר בשבח ארץ ישראל החדשה או שירו על היטלר והנאצים שהוא כתב לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.

השיר שלפנינו נושא תבנית מעין אזורית המורכבת ממדריך המשמש רפרן עם חריזה מברחת תתת ומשש חרוזות בנות שלושה טורים דו־ענפיים עם חריזה סדירה: אאאתאת, בבבתבת, גגגתגת, דדדתדת, וכו'. משקל הענפים נד בין שש לשמונה הברות. מקור השיר: דף יחיד שהודפס במוגאדור או בקזבלנקה על שני טורים.

אזיו תסופו, יא אלעבאד, / מא כאן סאר פי האד אלבלאד.

יצחק אלחראר תסממאד, / מא כאפסי רבבי אלעאלאמין,

בררזזא או לקפטאן זדאד, / וללא פי דין אלמסלמין.

טכיטייא

יא למוסלימין, / יא למוסלימין, / האדא מכתוב רב לעאלאמין.

בואו לראות, הו חברים, מה קרה בעיר זו,

יצחק אלחראר המיר דתו, לא ירא מריבון העולמים.

במצנפת וקפטן חדשים, השתמד והפך למוסלמי.

רפרן

הו מוסלמים, הו מוסלמים, זה מה שגזר ריבון העולמים.

 

יעזבני נחכי כיף צאר, / באס נביין האד אלכבאר,

כיף כאן יצחק אלחראר, / ווכוואנו ליה מוטאייעין.

הווא מול רראייאט אלכבאר, / ויקבלו כלאמו כאמלין.

יא למוסלימין, / יא למוסלימין, / האדא מכתוב רב לעאלאמין.

ברצוני לספר מה קרה, ולהבהיר את זה העניין.

איך חי יצחק אלחראר ואחיו נשמעו לו.

הוא היה איש העצות החשובות, ודבריו התקבלו כולם.

 

מזווז או בולאדו, / עממרו מא כרז מן בלאדו.

עמדא עלינא כיף עאדו / ב[כ]כאווני בדמוע אלעין.

עממרי מא נסאסי האד[ו] / פי מודדא עאמאיין ושנין.

יא למוסלימין

נשוי ואב לילדים, מעולם לא יצא את עירו.

רחמי על מצבם החדש, הביאו אותי להזיל דמעות.

כלל לא נגעתי בעניינים אלו במשך שנתיים ימים.

 

סיר אייאם ואזי אייאם, / פצוירא בנאלהום חמאם,

מקיום מן כולסי בתמאם, / או זמיע ננאס ליה דאכלין.

מא גדבתסי פי אלכלאם, / מסחור ענד אננאס כאמלין.

יא למוסלימין

עם הזמן באסווירה הוא בנה להם בית מרחץ,

שהיה מצויד בכל הדרוש, והכול השתמשו בו.

אינני אומר דברי שקר, העניין ידוע לכולם.

 

סיבאני כא יתעזרא / מעא מסלמא זינת אננדרא.

בעד בראתו בלהדרא / תכלאת פי קלבו אלחנין.

זאת או קאלתלו אמדרא / ואס מוראדך תבדדל אדין.

יא למוסלימין

בגיל העמידה נהג כבחור עם בחורה מוסלמית יפה.

אחרי שהתחילה אתו בדברים נכנסה ללבו האוהב.

אז שאלה אותו: מה דעתך? אתה מעוניין להמיר את דתך?

 

זאוובהא שמע וטאעא, / ונוואזבך יום זמעא.

בעד נסרילך סי סלעא / ונזיבהאלך, יא דאוו אלעין,

ונסאליוו האד אלקרעא / מן אלכמר ארראפעין.

יא למוסלימין

ענה לה: הקשיבי לי, אתן לך תשובה ביום שישי,

אחר כך אקנה לך מתנה, ואביאנה אלייך, את אור עיני,

ואז נגמור לשתות את בקבוק היין המשובח.

 

קאלתלו מא נעאדיס כיאלך, / וזמיע רזאל יכונו פחאלךּ.

כא תכסר עלייא פמאלךּ. / טלב וכוד, יא דאוו אלעין.

וסי מא טחת פי באלך, / מן אלכלאם אללי חנא סאמעין.

יא למוסלימין

אמרה לו: פניך טובות, הלוואי כולם יהיו כמוך.

אתה מוציא עלי את הונך; בקש וקבל, אתה אור עיני.

ואל תיקח ללב את כל הדיבורים שאנו שומעים.

 

האד אלמסלמא טמעיטו / ובסחורהא סכתיתו.

פייאם קלאל סמדיתו / ווללא מעא אלמסלמין.

בעד טאוועהא עזזיתו, / ועאדו בזוז מתוואלמין.

יא למוסלימין

מוסלמית זאת חשקה בהונו, ובקסמיה שיתקה אותו.

תוך ימים ספורים הביאה להשתמדותו, הפך למוסלמי.

לאחר שנשמע לה הוקירה אותו, והתאימו זה לזה.

 

בעד מסא ענד אלקאדי / קאללו שוף פאס גאראדי.

טרכת מראתי אוולאדי / יעזבני דין אלמסלמין.

והאדא פאם מוראדי / אלמפדדל פלדייאן כאמלין.

יא למוסלימין

אחר כך הלך אל הקאדי ואמר לו, הנה רצוני:

עזבתי את אשתי וילדי, מצאה חן בעיני דת המוסלמים,

ובה חשקה נפשי, שכן היא נעלה על כל הדתות.

 

זאוובו אלקאדי בהאדסי, / יא וולדי מא נקדרסי.

וצלטאן ענאיית ראסי / הווא מול סרועאת כאמלין.

סיר לרבאט מן הנא תמסי, / מא תעודסי מן אלוואחלין.

יא למוסלימין

ענה לו כך הקאדי: בני, לא אוכל לעשות זאת,

המלך עטרת ראשי הוא השופט שאין עליו עוררין.

סע לרבאט, מכאן תצא, שלא תישאר במבוכה.

 

צאפר לרבאט ורזע זא / בזזלאבא מעא ררזא.

ותסאמיר פוק אלקמזזא / כלט לצוירא יום לתנין.

כאף לאמא יתבזזא / וללא ידוז בין אלמסלמין.

יא למוסלימין

נסע לרבאט וחזר, לבוש גלימה וחבוש מצנפת,

עם הגלימה מעל לחולצה, והגיע לאסווירה ביום שני.

פחד שמא יבזו אותו, החליט לעבור בין מוסלמים.

 

בעד כרז אלבאב דאר / וולאד אלבלאד שמעו אלכבאר.

תלאיימו עליה סגאר או כבאר, / ורזמוה בלקרד כאמלין.

כא יטוופוה, אייא לחדאר, / ודמאייאת בקאוו סאיילין.

יא למוסלימין

כשיצא משער ביתו נודע הדבר לבני הקהילה.

נאספו סביבו קטנים וגדולים וזרקו עליו אבנים.

התעללו בו, הו השומעים, ודמו ניגר וניגר.

 

קדדאם ליהוד בקא מבזזי, / טריבונאל עמללו סיזי.

בעד ציפד עליה באס יזי, / קאללו נמסילךּ יום אלתנין.

וכלאמי ראהו דוואזי, / מעקול ענד ננאס כאמלין.

יא למוסלימין

בקרב היהודים היה בזוי, ובית הדין הכריז עליו פושט רגל.

כשהזמין אותו לדיון, אמר שיבוא ביום שני.

ודברי אינם חידוש, הם ידועים לכול.

 

ציפדו עליה יעטי גיטו, / ומעטטף בטליתו.

קבאלת כוואנו ופאמילתו / עטאהא אלגיט, יא שאמעין.

קטטע קדדאמהום סאסייתו, / בככאהום בדמוע אלעין.

יא למוסלימין

שלחו לקרוא לו כדי שייתן את הגט כשהוא עטוף בטליתו.

לעיני אחיו ובני ביתו נתן לה את הגט, הו השומעים.

קרע לידם את כיפתו, והביא אותם להזיל דמעות.

 

אלמכזן סי מא יעמללי, / ואנא נייא ובוהאלי.

האדי הייא אלמעיסא דיאלי, / מעקול ענד ננאס כאמלין.

ורזזאייא פרבבי אלעאלי, / מסהור ענד יהוד ומסלמין.

יא למוסלימין

הממשל לא יכול לעשות לי דבר, ואני פתי וחסר דעת.

זוהי פרנסתי, אני מוכר לכולם.

את תקוותי אני שם באל העליון, מפורסם אני בקרב יהודים ומוסלמים.

 

עמדא עלא מראתו אלמסכינא, / כיף נהייא בלגבינא.

יא רבבי, תוב עלינא, / והנא ליך מתאייבין.

שוף פינא מא תכלינא, / פי כול יום ראנא מעדבין.

יא למוסלימין, יא למוסלימין, האדא מכתוב רב לעאלאמין.

 

רחמי על אשתו המסכנה, על היגון שבו היא שרויה.

אלוהי, שובה אלינו ואנו אליך בתשובה חוזרים.

הבט בנו ואל תוסיף לדכא אותנו, כל יום אנו שרויים בצער.

הו מוסלמים, הו מוסלמים, זה מה שגזר ריבון העולמים.

 

ע׳׳ה [עבד ה׳] אברהם חיים הלוי. כל זכויות ההעתקה שמורות.

סיכום

בתולדות יהודי מרוקו לא היתה פרשת התאסלמות של יהודי מרצון שעוררה הדים קהילתיים וחוץ־קהילתיים כה רבים כמו זו של יצחק אלחראר. הדבר נבע קודם כול ממאבקו הממושך של היהודי המומר להשתחרר מן החובה המשפטית שלו לשלם את כתובתה של אשתו ואת מזונות ילדיו כדי לאלץ, לטענתו, את בני משפחתו להצטרף אליו ולחיות כמוהו כמוסלמים. אם יעמדו בסירובם, הוא רצה ליהנות ממעמדו החדש של מומר שקיבל עליו את חוקי האסלאם ואינו מחויב עוד להלכה או למסורת היהודית. ואולם בית הדין הרבני במוגאדור לא הרפה ממנו, ובסיוע פקידי השלטון הצרפתי שהיו ממונים על אכיפת החוק ופסקי הדין של בתי הדין הרבניים הוא תבע מן המתאסלם לפרוע את חובותיו לפני שגירושיו מאשתו היהודייה ייכנסו לתוקפם. על אף כל תכסיסיו ופניותיו לגורמים מוסלמיים וצרפתיים נאלץ לבסוף יצחק אלחראר לקבל עליו את חובות פסק הדין הרבני. הוא שילם לילדיו את מזונותיהם ולאשתו פרע את כתובתה ומסר לה גט כשר במו ידיו לעיני בני משפחתו כשהוא עטוף בטלית.

הסיפור המשפחתי והקהילתי הזה שבו היתה אמורה מלכתחילה פרשה זו של המרת דת להיות תחומה ומנוהלת הפך מראשיתו לאירוע בעל היבטים הרבה יותר מורכבים ומשולבים, שכל גורמי השלטון וספיחיהם שהתקיימו אז במרוקו השתתפו בקידומו ובניפוחו. גורמים אלו כללו את הקהילה המוסלמית של מוגאדור, ובראשם הקאדי, שקיבלה באהדה ואף באהבה את התאסלמותו של יהודי בעל אמצעים ותלמיד חכם גם אם מניעיו אולי היו בתחילה רומנטיים בלבד. על אף גאוותו של הקאדי על צעדו האמיץ של הגר החדש, הוא יעץ לו להיות מתון בציפיותיו ובמהלכיו, בהכירו היטב את סדרי המשפט החדשים שהנהיג השלטון הצרפתי ובהיותו מקורב אליו. הוא הפנה אותו אל פקידים בכירים בממשל המח׳זן שישבו ברבאט הבירה כדי שימצא אצלם סעד משפטי ותמיכה מוסרית ואולי אף חומרית. גם אלה קיבלו אותו תחילה באהדה ובאחווה ועודדו את רוחו, אך לבסוף נאלצו להודות שבגלל עמדתו הנחרצת של השלטון הצרפתי הם אינם יכולים למלא את מבוקשו ולהכיר בגירושיו מאשתו היהודייה בלא קבלת גושפנקה משפטית מבית הדין הרבני. הם בוודאי גם הפנו אותו אל עורך הדין הצרפתי שקיבל על עצמו לייצג אותו בפני השלטונות הצרפתיים, אך אלה התעלמו בעקשנות מפניותיו הרבות וסימנו לאלחראר באופן הברור ביותר שאין לו אלא לקבל את פסק הדין הרבני בעניינו. דעתם היתה כנראה נחרצת עוד יותר לאחר פרסום הכתבה על הפרשה בביטאון הפריזאי של המפלגה הסוציאליסטית, שהתקיפה את המדיניות הקולוניאלית של השלטון הצרפתי ונכתבה בידי אחד ממתנגדי הפרוטקטורט החריפים ביותר, שהיה מצאצאיו הישירים של קארל מרקס. בכתבה זו הועמדה פרשת ההתאסלמות האומללה של יצחק אלחראר כמקרה מבחן של חירות המצפון והאמונה במרוקו, חירות שנשללה כביכול מן היהודי המומר בידי השליטים הצרפתים והקהילה היהודית שגם רדפו אותו לטענתו.

לעומת הצגה מגמתית ופוליטית זו של הפרשה, התמקדו שני כותבים יהודים שצמחו בקהילת מוגאדור וידעו את פרטיה מכלי ראשון, בתיאור היבטיה הקהילתיים־ההלכתיים והמשפטיים מכאן ובהיבטיה האנושיים והמשפחתיים מכאן. הראשון, יעקב אוחיון, היה בזמנו העיתונאי היהודי הבכיר שצמח במרוקו והיה מוערך הן בעיני קהל הקוראים הצרפתי והכללי של העיתון La Vigie Marocaine והן בקרב קהל הקוראים היהודי של השבועון הציוני L’Avenir Illustré. בגלל חינוכו הצרפתי והזדהותו עם השלטון הצרפתי הוא השקיף על התאסלמותו של אלחראר כעל אירוע חסר חשיבות וחסר משמעות מבחינה תרבותית וחברתית משום שהוא נוגע לענייני דת, המנוגדים לגבי דידו לתבונה ולרציונליות, אך יש לו לעומת זאת משמעות קהילתית, משפחתית ומשפטית ברורה. הוא הצדיק אפוא את מדיניותו הבלתי מתפשרת של השלטון הצרפתי ואת דחייתו את ניסיונות ההתחמקות של אלחראר. לעומת יעקב אוחיון כתב אברהם חיים הלוי, שהיה משורר עממי נודד בקהילות מרוקו, מעין בלדה ערבית־יהודית על פרשת אלחראר ובה הדגיש את היסודות הרומנטיים והמגיים שייחסו לה היהודים. בו בזמן הוא הביע רגשי אמפתיה וסולידריות כלפי האישה היהודייה וילדיה, שאב המשפחה עזב אותם לטובת נערה מוסלמית שהפעילה עליו את כשפיה.

ריבוי ההיבטים העולה מפרשת יצחק אלחראר על פי המסמכים שהוצגו כאן בהרחבה הוא שעניין אותנו מלכתחילה בסיפורו של יהודי זה שהתאסלם במוגאדור ונאחז כה חזק בזהותו הדתית החדשה עד כי התנכר עד כדי עוינות לאשתו, לילדיו ולקהילתו ואף ניסה להילחם בהם.

סיום המאמר: השתמדותו של יצחק אלחראר במוגדור ב-1932- יוסף שטרית

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוקטובר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר