ארכיון יומי: 18 בנובמבר 2020


כבאראת עלא כואננא בארץ ובגולה-שבועון חדשות שחולק בבתי הכנסת במרוקו-דוד גדג׳

כבאראת עלא כואננא בארץ ובגולה

דוד גדג׳

שבועון חדשות שחולק בבתי הכנסת במרוקו

באדיבותו של דוד גדג'

אוגוסט 1954 נשלח יהודה גרינקר מישראל למרוקו על ידי תנועת המושבים במטרה לארגן גרעינים להתיישבות במושבי עולים.

לימים הוא כתב את זיכרונות המסע בספר ״עלייתם של יהודי האטלס״ (1973). באחד העמודים מתוארת תפילת שבת בבית כנסת בקזבלנקה, שבה נחשף גרינקר לעיתון ייחודי:

ביום שבת בשעת קריאת התורה בבתי כנסת קרא החזן את החוזר שנשלח מדי שבוע מטעם הקק״ל בקזבלנקה. באותו חוזר שלשונו ערבית־מוגרבית וכתוב באותיות עבריות, היה משרד הקק״ל מעביר לקהל המתפללים ידיעות מהארץ ודברים הקשורים בענייני עליה. החוזר היה מתחיל ב״אילא כוואנה איל עזז״ (״אל אחינו היקרים״). דבריו של גרינקר מוסרים פרטים בעלי ערך על השבועון הייחודי, כמו מקום הקריאה, המעמד שבו נקרא העיתון, פרטים על המקריאים, המאזינים ושפתם ועל תוכני העיתון. הוא לא דייק במילים הפותחות שנשאו בפועל את שם העיתון – ״כבאראת עלא כואננא בארץ ובגולה״, ובעברית ״חדשות על אחינו בארץ ובגולה״.

חדשות על אחינו בארץ ובגולה

העיתון נוסד בקזבלנקה באוגוסט 1950 ויצא לאור עד אפריל 1956. הוא דגל באידיאולוגיה ציונית שעודדה פעילות תרבותית לאומית במרוקו, תרומה לקרנות ציוניות ועלייה למדינת ישראל.

הוא פורסם כשבועון בערבית־יהודית והוא ייחודי בכך שהופץ בבתי הכנסת במרוקו בימי שישי והוקרא על ידי פעילים ציונים מקומיים או על ידי שליח הציבור למתפללים בבתי הכנסת. בדרך זו נחשפו קהלים רחבים לידיעות מארץ ישראל ומהתפוצות, ששימשו כלי לתעמולה ציונית בכסות דתית. מייסד העיתון, חיים נחמני, יליד העיירה סטאת, היגר לקזבלנקה בשנות ה־20 של המאה העשרים ועסק במסחר. מאמצע שנות ה־30, כשהתרחבה הפעילות הציונית והעברית, לקח בה חלק מרכזי. בתחילה השתתף בוועד המארגן של ״מגן דוד״, אגודה ותיקה להפצת השפה העברית שהוקמה ב־1919 בקזבלנקה. בתקופת מלחמת העולם השנייה הקים אגודה נוספת להפצת העברית בשם ״חובבי השפה״. ב־1946 נמנה עם מייסדיה של ״תנועת המזרחי״

ד״ר דוד גדג' – היסטוריון של יהודי ארצות האסלאם המתמחה בתרבות ובחברה של הקהילות היהודיות בצפון אפריקה בעת החדשה. חוקר בתר־דוקטורט באוניברסיטת בן־גוריון.

במרוקו, ובאוגוסט 1949 השתתף בוועידה העולמית הראשונה של המזרחי שהתקיימה בירושלים. בזמן שהותו בישראל נוצר שיתוף פעולה בינו לבין קרן קיימת לישראל, והוחלט על הוצאת ״כבאראת עלא כואננא בארץ ובגולה״ באופן סדיר אחת לשבוע. עד להוצאת השבועון בחסות קק״ל, פירסם אותו נחמני באופן לא סדיר ובתפוצה מצומצמת.

לאחר עלייתו של נחמני לישראל באוקטובר 1954 החליפו בעריכה הרב מרדכי אלמליח, לימים רבה הספרדי של קריית גת. לאחר עלייתו של הרב אלמליח החליפו יחיאל בוסקילה, מחנך ומשורר עברי, ששימש מנהל המועדון לעברית של אגודת ״מגן דוד״ בקזבלנקה. במרץ 1956 עם קבלת עצמאותה של מרוקו מצרפת וסיום שלטון הפרוטקטורט, עלה גם בוסקילה לישראל והשבועון הפסיק להתפרסם.

לשבועון ״כבאראת עלא כואננא בארץ ובגולה״ קדמו שני עיתונים בערבית־יהודית שיצאו לאור במרוקו במחצית הראשונה של המאה העשרים: ״אלחוררייא״ (״החירות״), שיצא לאור בטנג׳יר בין השנים 1922-1915 על ידי העורך והמדפיס שלמה בניון והעיתון ״אור המערב״ שיצא לאור בקזבלנקה בין השנים 1924-1922 על ידי האחים חדידא, בעלי דפוס וחנות ספרים. התהפוכות הפוליטיות והתרבותיות שהתרחשו במרוקו השפיעו על הקהילה היהודית והביאו לכך שמשנות ה־20 נדחקה הערבית־היהודית לשוליים ופורסמו בעיקר עיתונים בצרפתית שפנו לקהל שאימץ את השפה האירופית. לאחר מלחמת העולם השנייה התפשטה הפעילות הציונית במרוקו לקהלים שלא שלטו בצרפתית ובעברית ועלה הצורך בייסוד עיתון שייתרגם את הרעיון הלאומי יהודי לשפה ולתרבות המקומית.

קק״ל וכתבי העת

״כבאראת עלא כואננא בארץ ובגולה״ הוא אחד מתוך כתבי עת רבים שקק ״ל הוציאה לאור או העניקה להם חסות בתפוצות ישראל. עדיין לא נכתב מחקר מקיף על כל כתבי העת שהוציאה קק״ל, אך בחינה של מצאי העיתונים בקטלוג הספרייה הלאומית מעלה כי מאמצע שנות ה־20 של המאה העשרים יצאו לאור בחסות קק״ל כתבי עת בארץ ישראל, אירופה, אסיה, צפון אפריקה וצפון אמריקה, בשפות מגוונות שכללו שפות יהודיות כמו ערבית־יהודית, לאדינו ויידיש ולצידן שפות לאומיות רבות. בכתבי העת דווח על פעילות קק״ל, פורסמו קריאות לתרומות לקרן, הופיעו רשימות של תורמים והופצו חדשות על קהילות ישראל בתפוצות. לכתבי העת היו גוונים שונים והם הותאמו לאופי הקהילות שבהן פורסמו וכך גם במקרה הייחודי של הקהילה היהודית במרוקו.

חדשות הארץ כחוויה דתית

״כבאראת עלא כואננה בארץ ובגולה״ הודפס במבנה של דף אחד באורך 40 ס״מ. בראש הגיליון הופיעה כותרתו, כתובת המערכת, התאריך בעברית ובלועזית, שנת ההוצאה, מספר הגיליון ופרשת השבוע. בשנים שבהן ערך אותו נחמני, הוא הוסיף בכותרת פסוק מתוך ההפטרה של השבת. השבועון כלל אוסף ידיעות חדשותיות קצרות על קורות היהודים במדינת ישראל, במרוקו ובקהילות באירופה ובארצות הברית. כל ידיעה נפתחה בכותרת שכללה את שם העיר שבה התרחש האירוע שעליו דווח. הידיעות כללו מידע על פעילותם של ארגונים יהודיים בישראל ובעולם, על ההתיישבות במדינת ישראל (בערים, בקיבוצים ובמושבים), על התפתחות המשק הכלכלי בישראל, על יהדות העולם ועל יחסי מדינת ישראל עם מדינות אחרות. דווח על תרומות של יהודי מרוקו לקק ״ל ועל פעילות תרבותית לאומית שהתקיימה בערים השונות במרוקו. העורכים ליקטו את הידיעות מהעיתונות הישראלית, העיתונות הצרפתית ומידיעות שקיבלו מגורמים רשמיים ובלתי רשמיים בישראל. השבועון לא נמכר, ועותקיו נשלחו לבתי הכנסת בערים ובכפרים במרוקו.

רפאל אביטל, שהיה מורה לעברית ופעיל ציוני בעיירה צפרו במרוקו, תיאר את הדרך שבה הופץ השבועון: זה היה כמסורת של קריאת פרשת השבוע, כי בכל יום שישי חכינו בכיליון עיניים ובמתיחות לקבלת אותו עותק של ידיעון (בסטנציל בכתב עברי רש״י בערבית מוגרבית) על מנת להעתיקו מחדש במספר עותקים ולהפיצו בין הרצים – המקריאים אותו בבתי הכנסת בעיר. כל פעיל הוטל עליו בקביעות להיות צמוד מדי שבוע למספר בתי כנסת, ולפני הוצאת ספר התורה, ההקראה של אגרת ותכנה הווה כעין משב רוח קדושה המרחפת בכותלי בית הכנסת. […] הדברים נמסרו מאחד לשני ומבית לבית. (אפריל 1967, ארכיון יד טבנקין) ככל הנראה כמות הידיעונים שנשלחו מקזבלנקה לא הספיקה לכל בתי הכנסת, והם הועתקו על ידי פעילים ציונים מקומיים והוקראו על ידם ביום שבת בבתי הכנסת, לפני הקריאה בתורה בתפילת שחרית או לאחר תפילת מנחה. בחלק מבתי הכנסת הוקרא העיתון על ידי שליח הציבור.

נחמני שזר בידיעון ציטוטים מהספרות המקראית ומהספרות התלמודית והעניק לו גוון של דרשה. הוא הקפיד לסיים כל ידיעה חדשותית בפסוק מהמקורות היהודיים. כך, פרקטיקה לכאורה חילונית של קריאת חדשות על היהודים במדינת ישראל ובתפוצות הפכה לחוויה דתית. הקראת השבועון בבית הכנסת הבליטה את מקומו המרכזי של בית הכנסת במרוקו כמקום שבו התקיימה פעילות ציונית שהכינה את הקהילה לעלייה לישראל. בבתי הכנסת התקיימו שיעורי עברית, פעילות ציונית של תנועות נוער ופעילויות עונג שבת, כל אלה במעטה של פעילות דתית.

העיתון פנה למרבית יהודי מרוקו שגרו בערים הגדולות, הבינוניות ובכפרים שלא נחשפו להשכלה הצרפתית.

הגברים בקבוצה זו התחנכו במסגרות לימוד מסורתיות שהכינו אותם להשתתפות נאותה בפולחן היהודי בבית הכנסת. חינוך הנשים התקיים בחיק המשפחה בלבד. הערבית־היהודית שימשה שפת התרבות של הקבוצה, ומרביתם השתמשו בה כשפה מדוברת ולא ידעו קרוא וכתוב. על כן בחר נחמני בפרקטיקה של הקראה. בדרך זו נחשף חלק ניכר מהציבור לידיעות החדשותיות לא כקורא ישיר אלא כמאזין. הקראת הטקסט בקול רם חצתה גבולות חברתיים ותרבותיים והקיפה את כל שכבות האוכלוסייה, מהעממיות ביותר, שכללה אנאלפביתים, ועד לאליטה הרבנית. בבית הכנסת נחשפו לידיעות בעיקר גברים, אך ישנן עדויות לכך שנשים עמדו בפתח בתי הכנסת והאזינו לשליח ציבור, ושגברים סיפרו לבנות המשפחה את הידיעות בסעודת השבת.

העברית היא צורך השעה

העיתון נכתב בערבית־יהודית מדוברת של יהודי מרוקו, בניב של יהודי צפון מרוקו והמערב הפנימי. העורכים כמעט לא השתמשו ביסודות ספרותיים או במבנים תחביריים של הערבית הקדומה או הערבית הספרותית, שמרבית יהודי מרוקו לא שלטו בה. להלן דוגמה לידיעה חדשותית כפי שהופיעה בעיתון שיצא לאור ב־27 בדצמבר 1952:

ואחד ררבאעא דלולאד בחורים מן למארוק טלעו הד לייאם לישראל ועמלו ואחד לקיבוץ דייאלהום פוצט נגב וסממאווה צאלים עלא יסם ואחד ססזרא די כא תכבר פלמדבר וכא תעמל דלל (צל) כתיר בעד ממא הייא מעדדבא פטבע דייאלהא. האד לבחורים כטארו באס יעמלו לקיבוץ דייאלהום פלמודע די מעדדב והווא די חקמו ופיה יכללקו למעיסא ולחואייז למזייאנין. האד למשל כא יוררי קדדאס כתיר וקווי לכאטר די האד ררבאעא דלבחורים די טלעו מן למארוק די מוראדהום יכדמו בלא ראחא באס יזיינו ארץ ישראל ותרזע לאצלהא, וכא יעלמו פאיידא אוכרא די כא יהזזו בליסם דליהוד דלמארוק. (ההדגשות במקור) תרגום:

קבוצה של ילדים בחורים ממרוקו עלו בימים אלה לישראל והקימו את הקיבוץ שלהם בתוככי הנגב וקראו לו צאלים על שם עץ הגדל במדבר המטיל צל רב למרות שהוא סובל מטבעו. בחורים אלה בחרו לבנות את קיבוצם במקום קשה והשתלטו עליו ובו ייצרו את פרנסתם ודברים טובים. דוגמא זו מראה כמה עז ורב הוא רצונם של קבוצת בחורים אלה שעלו ממרוקו, אשר רצונם לעבוד ללא ליאות כדי לשפר את ארץ ישראל כדי שתחזור למקורה, והם עושים דבר טוב נוסף בזה שהם מרימים את קרנם של יהודי מרוקו.

ניתן להתרשם שבערבית־היהודית נשזר מרכיב עברי שהובלט באמצעות הדגשת המילים. המרכיב העברי שימש השלמה לאוצר מילים יהודי ייחודי שלא היה קיים בערבית ושמקורו בתרבות היהודית. נוסף על המרכיב העברי המסורתי שילבו העורכים אוצר מילים עברי חדש שהיה נפוץ בקרב החברה בישראל שאליה נחשפה הקהילה היהודית במרוקו לראשונה בעיתון, כמו המילים: קיבוץ, בריאות הציבור, חבר, חג העצמאות, חלוץ ועוד. לעיתים ציינו העורכים בסוגריים או במירכאות את התרגום בערבית־ יהודית למילה העברית החדשה.

יחיאל בוסקילה, העורך השלישי של העיתון, הוסיף בתקופתו בכל גיליון ידיעה אחת בעברית. בפעם הראשונה (19.08.1955) הסביר את החלטתו בעברית בידיעה תחת הכותרת ״העברית, צורך השעה״:

בימינו רבים ושונים צרכי היהודי. אחד הדברים הכי נחוצים והחשובים, הוא לדעתנו, ידיעת השפה העברית. כי היום נפגשים יהודים מארבע רוחות העולם. לכל אחד מנהגים, אורח חיים, ומלבושים שונים. לכל אחד שפה מיוחדת. הגלות בללה את לשוננו, ואיש לא יבין את שפת רעהו. הדת הישראלית, אמנם, מיחדת אותנו לעם אחד. אך השפה העברית עושה אותנו לחטיבה אחת, ויוצרת בנו את רגש האחדות, האחווה והאחריות. ועל כולן מביאה השפה, ההבנה והאהבה. אכן, העברית היא צורך השעה!

העברית לדידו של בוסקילה הכרחית כאמצעי להתקשרות בין הקהילות השונות במדינת ישראל, השפה מייצרת את האחדות, האחווה וההבנה במדינה הצעירה, ועל כן ראה חשיבות בהקנייתה במסגרת העיתון השבועי. ■ ■ ■

לשבועון הייתה השפעה עצומה ובאמצעותו נחשפה הקהילה במרוקו לידיעות חדשותיות מארץ ישראל והתפוצות תוך מתן דגש לבניין המדינה והעלייה אליה. ניתן לומר בזהירות כי מבין כל העיתונים המעטים שיצאו במרוקו זכה ״כבאראת עלא כואננא בארץ ובגולה״ לתפוצה רחבה, הוא השפיע תרבותית, חברתית ופוליטית על הקהילה, ויצר אדוות שהביאו לפעולה. רפאל אביטל תיאר את ההשפעה שהייתה לשבועון על קהילתו בצפרו, שקרוב לוודאי משקפת גם קהילות אחרות: היום, בבואנו לעשות חשבון נפש ומאזן, מדגישים כמה השפיעו כרוזים אלה, חרישם היה עמוק, ואיך בצינור זה הועברו כל הידיעות והחדשות בהן היינו מעוניינים מבלי לעורר תשומת לב הערבים והשלטונות אשר היו ערים למתרחש ולכל תנועה חשודה. 1…1 אפשר להגיד היום בביטחון כי הודות לאותן החדשות וההסברים אשר סוננו בין השיטין, הן שפלסו הדרך לא דרך, הכשירו לבבות ועודדו הקהילות השונות לפעולה ממשית ודחופה, להעפלה, לעליה ולהגדלת התרומות לקרנות הלאומיות. )אפריל 1967 , ארכיון יד טבנקין(

כבאראת עלא כואננא בארץ ובגולה

דוד גדג׳

שבועון חדשות שחולק בבתי הכנסת במרוקו

באדיבותו של דוד גדג'

תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו-ח.ז.הירשברג- משה ן׳ עטר ואברהם בן קיקי בשירותו של אסמאעיל

תולדות. הירשברג

משה ן׳ עטר ואברהם בן קיקי בשירותו של אסמאעיל

שיחות־השלום בין שתי המדינות נמשכו כבר מתחילת המאה הי״ח, מזמנם של המלך ויליאם השלישי והמלכה אנה, לאחר שבמחציתה השנייה של המאה שקדמה לה קיים היה לסירוגין מצב של מלחמה ושביתת־נשק זמנית, עקב סיפוח תנג׳ה לכתר הבריטי. האנגלים נזקקו לעזרתו ולתיווכו של הפנדורפ, קונסול הנידר־ לאנדים, לשם סידור ענייניהם ובמיוחד פדיון השבויים והחלפתם. לפי דו״חים משנות 1715—1717 נמצאו אז בג׳בראלטאר שבויים יהודיים ומוסלמים במספר העולה על זה של האנגלים־הנוצרים המוחזקים בשבי אסמאעיל. חליפת־המכתבים העניפה מוכיחה עד כמה מייגע היה המשא־ומתן בין שני הצדדים. אמנם, ידועות לנו רק טענותיהם של האנגלים: לא נשמרו תנאי שביתת־הנשק! הקאידים המארוקאגיים מעלים תביעות כספיות שונות, וקשה להחליט אם הם פועלים על דעת המלך או על דעת עצמם! הקאידים מעכבים את העברת המכתבים וההצעות האנגליות למלך! ומאחורי כל זאת מסתתרת, לדעת המדווחים האנגליים, תאוות הבצע, השוחד והשלמונים של אנשי החצר. באחד המכתבים נאמר בפירוש, כי הנציגים האנגליים נמנעו מללכת למכנאם, שמא יסחטו מהם כופר.

 

על־פי אחד הדו״חים ששלח משה מוקאטה [Mocatta] בשנת 1718 בלכתו לתטואן דרך ג׳בראלטאר מתברר, כי אז עמד כמעט לפני סיומו עניין עריכתו של חוזה־השלום, והמכשול האחרון היתה דרישתם של המארוקאנים לקבל כמות לא גדולה בערך של אבק־שריפה תמורת השבויים האנגליים. נראה שבשלב זה נשלח למכנאס הקפטן נורבורי [Norbury], אולם הוא נכשל במאמציו לסלק את הקשיים. במכתב ארוך, שכתב משה ן' עטר ב־13 בנובמבר 1718 ממחנה סבתה אל הנציג האנגלי (שמו ומקום־מושבו לא נרשמו בתרגום־העתק שבארכיון), הוא בא לתקן את התיאור המסולף שהפיץ נורבורי כדי להסביר את כשלון שליחותו אל מכנאם. אסמאעיל ציווה לאנשי החצר שלו, וביניהם למשה ן' עטר ולשמואל מאימראן, להקביל את נורבורי, לדאוג לכל צרכיו ולהחיש את השיחות בדבר השלום. אולם התנהגותו האווילית של זה בזמן הראיונות אצל אסמאעיל ודרישותיו הבלתי־הגיוניות בנוגע לפדיון השבויים גרמו להפסקת השיחות. ן' עטר מבטיח, כי ישתדל ליישר את ההדורים, והוא מזכיר אגב אורחא, כי שלושה־עשר קפטנים[Captains] שבויים עשו בביתו כמעט שתי שנים, כדי שיוכלו לחזור לארצם. הוא רומז למכתבים שהוא מחליף עם קפטן פארקר ועם האדמיראל בינג [Nietto ° Byng, Bing], ומודיע כי מאחר שאין באפ­שרותו לשהות עוד במחנה סבתה שולח הוא את ידידו יצחק נייטו , כדי שימתין לתשובתו של האדמיראל.

 

בכשרונותיו הדיפלומאטיים ובעזרתו הפעילה של ראובן בן קיקי[Benquiqui], הנקרא ב׳דברי הימים׳ שותפו של משה, הצליח ן׳ עטר, בעמל של שנים אחדות, לערוך את החוזה של 1721 בין אנגליה למארוקו. נציגה של אנגליה היה צ׳ארלס סטיוארט, ומצד מארוקו פעלו הפאשה אחמד בן עלי בן עבדאללה ו׳גזבר הוד קי­סרותו׳, משה ן׳ עטר היהודי. וכשחודש החוזה בשנת 1729 בין ג׳ורג׳ השני (1727—1760) ובין עבדאללה בן אסמאעיל (1729—1757), חל שינוי רק בארבעת הסעיפים הראשונים שבו, בעוד ששאר חמישה־עשר הסעיפים נשארו בתוקפם כמות־שהם. וכן נשאר נוסחו של חוזה זה אב־ טיפוס לכל החוזים שנערכו לאחר מכן(1751,1734).

 

ברשימת המתנות באריגים ובמזומנים שחילקו הבריטים, כנהוג, לאחר עריכת החוזה של 1721 רשומים שמותיהם של משה ן׳ עטר, אברהם ן׳ עטר׳ אברהם מאימראן וראובן בן קיקי.

 

מכתב בלשון הספרדית, בחתימת־ידו בעברית ובאותיות לאטיגיות, ׳עבד ה׳ משה בן עטר׳, שנשלח במארס 1722 מתטואן, מלמדנו, כי משה המשיך בקשריו עם סטיוארט והאדמיראל בינג, וטיפל בפדיון כשלוש מאות השבויים האנגליים שנמצאו עדיין במארוקו. החלטת אסיפת־המעמדות בהאג מאותה שנה מוכיחה, כי בידו מסור היה גם הטיפול בשבויים נידרלאנדיים.

מקורותינו מזכירים את ידם הכבדה של בני אסמאעיל בגביית המסים וההי­טלים, וכן מנהגי פראות, משחקים אכזריים ואף מעשי־רצח של אסמאעיל עצמו במקרים אחדים, אולם נעדרים בהם תיאורי פרעות מאורגנות. גם הסופרים האי­רופיים בני התקופה מקדישים מקום נרחב למדי ליהודים ולמצבם במדינה. רובם ככולם מדגישים את העול הכבד של מסים רגילים ומיוחדים, הרובץ עליהם, את ההיטלים בכסף ובתוצרת שגובים מהם מדי פעם, ושכמעט אי־אפשר לעמוד בהם. ייתכן שאין הגזמה בדבריו של סופר אחד הטוען, כי צפוי עונש מוות למשתמט מתשלום המסים. כמעט בכל התיאורים חוזרת התמונה של ההשפלה והבוז שהם מנת־חלקם; אפילו הנכבדים, רואי פני המלך, אינם פטורים מתקנות ההפליה. גם למשה ן׳ עטר אסור לרכוב על סוס והוא משתמש בפרדה. בערי־הבירה (פאם, מראכש, מכנאם) מתגוררים הם בשכונות מיוחדות; עליהן ממונים ברגיל קאי־ דים מיוחדים, שמתפקידם לדאוג לבטחונם של תושבי המלאח. עניין זה של הב­טחת שלומה ושלמותה של אוכלוסיה זו הולך ונשנה; אבל קשה להכריע, אם הדא­גה ליהודים גרמה להקמת חומות המלאח, כהגנה מפני התקפות, או שריכוזם במ­לאה (לשם מטרות פיסקאליות) שימש מטרה נוחה להתנפלויות.

לאחר שנצרף את הקווים שהעלינו עד כה תצטייר תמונה ברורה של חיי היהו­דים בימי שלטונו הארוך של אסמאעיל, כשאורות וצללים משמשים בה בערבוביה, ולא קשה לקבוע כי מידת פורענות מרובה בה. אולם על הרקע הכללי של שלטון קשה ושליט המתאכזר לבני־משפחתו הקרובים ביותר אי־אפשר שלא לראות בהם גם את הצדדים החיוביים.

תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו-ח.ז.הירשברגמשה ן׳ עטר ואברהם בן קיקי בשירותו של אסמאעיל

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 161 מנויים נוספים

נובמבר 2020
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר