ארכיון יומי: 17 בנובמבר 2020


חובת עניית בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ-באדיבותו של אלעד פורטל ס"ט הי"ו

 

נג. הרה“ג אברהם דוד הורוויץ זצ“ל כתב בספרו קנין תורה בהלכה (ח“א סי‘ פח אות ב, ס“ק ז) וזו לשונו: ”ולעניות דעתי אין בזה כדי תפיסה דע‘ בשו“ת מהר“ם שיק או“ח סי‘ נ“א לעניין עניית ברוך הוא וברוך שמו על ברכת שופר דהביא שבבית מדרשו של מרן החת“ס היו עונין ולא מיחה בהם, וכן לענין ברוך הוא וברוך שמו בברכת שהחיינו דשופר כיון דשייך לשופר לא הוי הפסק“.

 

נד. כן כתב הרב חנניא בוגיד סעדון זצ“ל שהיה מנהג תוניס כן כפי שהובא בעלון אור תורה (תשרי תשל“ג, עמ‘ קעח) עיין שם.

 

נה. פדה את אברהם לגאון הרב אברהם מונסה זצ“ל (ח“ב ע‘ שג- דש) כתב וז“ל: ”וזכורני שראיתי למהר“ח פלאג‘י ולבנו רבי אברהם פלאג‘י זיע“א שכתבו שיש לענות ברוך הוא וברוך שמו גם על מה שצריך לצאת י“ח, וברור לכולי עלמא אם ענה ב“ה וב“ש שיצא יד“ח חובה, וכל האומר שלא יצא וצריך לחזור (כי שמעתי מי שהורה כן) אינו אלא מן המתמיהים וגורם לברכות לבטלה, ע“כ הנח להם לישראל… אני על משמרתי אעמודה שהעונה ברוך הוא וברוך שמו אינו מן המתמיהין חס וחלילה, ויש לו על מי לסמוך. וכבר נפיק חורבא וברכות לבטלה. ומזקנים אתבונן בדור שלפנינו, שכל הקהל היו עונים ברוך הוא וברוך שמו על ברכות ההבדלה והיה מצוי אז מו“ר חו“ב וכו‘ דיין באותו הדור זיע“א ולא מיחה כלל, ע“כ הנח להם לישראל“.

 

נו. נהגו העם- לרבי דוד עובדיה זצוק“ל רבה של צ‘פרו ועוד, (הלכות ברכות סעיף יג) כתב כי כן הוא המנהג בכל המערב והסברא והמנהג הם עמודי הוראה שראוי לסמוך עליהם, עיין שם וישמח לבך.

 

נז. הראשל“צ מורנו הרב מרדכי אליהו זלה“ה כתב בספרו מאמר מרדכי )ח“א סי‘ ד‘) וז“ל: ”ושמעתי מהאדמו“ר רבי ישראל אביחצירא זיע“א שאמר בשם סבו האדמו“ר אביר יעקב זיע“א, שחייב לענות ברוך הוא וברוך שמו על ברכות ששומע, גם כאלו שיוצא בהן ידי חובתו. ובספרו שערי תשובה הביא רמזים רבים לעניית ברוך הוא וברוך שמו. על כן אנו (כוונתו ז“ל לנוהגים כהבן איש חי זיע“א וקהילות קודש הבבליים) איננו עונים ברוך הוא וברוך שמו בברכה שיוצאים בה ידי חובה, אך מי שנוהג, יש לו גדולים לסמוך עליהם ולא הוי הפסקעכ“ל. הרי ברור מדבריו שיוצאי צפון אפריקה ואחרים, שנהגו לענות ברוך הוא וברוך שמו בברכות שיוצאים בהן יד“ח, מנהגם מיוסד ובנוי על דברי

הפוסקים, וצריכים הם להמשיך במנהגם. ועוד אוסיף סיפור אחד ששמענו מהגר“מ אליהו זיע“א: סידנא בבא סאלי זיע“א (רבי ישראל אבוחצירא זצ“ל) הזמין את הגר“מ אליהו זלה“ה לערוך חופה וקידושין בחתונת ביתו, עם הרה“צ רבי דוד יהודיוף זצ“ל. לפני ברכות האירוסין הרב אליהו זצ“ל הזהיר את החתן שלא יענה ברוך הוא וברוך שמו, מכיוון שהוא מתכוון להוציאו ידי חובה בברכות אלו, כששמע כך סידנא בבא סאלי זצ“ל היכה במקלו על גבי הרצפה בחוזקה ואמר שהוא לא מוכן להשאר במקום שלא עונים ברוך הוא וברוך שמו כששומעים שם ה(כי יש בזה חילול ה‘, לשמוע שם ה‘ ולא לקיים את הפסוק הבו גודל לאלהינו), וחשב בבא סאלי לעזוב את המקום, אך חכם אליהו זצ“ל ריצהו מיד ובקש מהחתן לומר ברוך הוא וברוך שמו, כפי המנהג.לאחר החופה שאל הגר“מ אליהו זצ“ל את רבי ישראל זיע“א מה מקור המנהג לענות ברוך הוא וברוך שמו גם בברכות שיוצאים בהן יד“ח, ורבי ישראל זיע“א ענהו שסבו מרן אביר יעקב זלה“ה כתב את זה באחד מספריו, הרב אליהו זצ“ל הקשה לשאול: ”והיכן כתב זאת?“, רבי ישראל זצ“ל ענהו ”חפש ומצא!“. לאחר כמה חיפושים שערך הרב אליהו זצ“ל הוא הצליח למצוא את המקור בספר שערי תשובה אופן כ“ג (ראה לעיל דעת מרן אביר יעקב זיע“א) ששם העלה שמי שלא ענה ברוך הוא וברוך שמו באיזו ברכה שכיוון לצאת בה צריך לעשות תשובה. בפגישה הבאה שנערכה בין שני הרבנים סיפר הרב אליהו זצ“ל לרבי ישראל זצ“ל שהוא מצא את המקור ועיין בדבריו של רבי יעקב זיע“א, בבא סאלי ע“ה שמח מאוד וברך את הרב אליהו: ”ברוך המשיב אבדה לבעליה“. (סיפור זה פורסם פעמים רבות וראיתיו בעלון קול צופיך של הגר“מ אליהו זצ“ל, ובספר דורש טוב לעמו, בעמ‘ 104 ועוד).

 

נח. גם יזכר לטוב הרה“ג דוד משאש זלה“ה רבה הראשי של פאריז (אויה לנו כי שקעה השמ“ש בצהריים, ואי על ארעא דישראל דחסרא גברא רבא, בעודנו עסוקים בכתיבת המאמר, התבשרנו על הסתלקותו הפתאומית מן העולם, עין במר תבכה, על צאת צדיק מן חיי העולם, פנה זיוו פנה הדרו של עולם, תנצב“ה), פרסם ברבים וחזר ושנה את דברי מו“ר אביו מרנא ע“ה, דחובה איכא לענות ברוך הוא וברוך שמו על כל ברכה וברכה, וכן נהגו אחריו רבים מבני קהילתו– יהדות צרפת בארץ ובחו“ל.

ויבדלו לחיים טובים ולשלום

 

נט. הרה“ג כמוהר“ר דוד חיים שלוש שליט“א (רבה של נתניה) כתב בשו“ת חמדה גנוזה (ח“ב סי‘ ו‘), ושם העלה טעמים נוספים וראיות חדשות ויצירתיות לענות ב“ה וב“ש גם כשיוצאים יד“ח, ואין זה חשיב הפסק כלל. וסיים בזה“ל: הסר ממנהג נכון וטוב של אבותיו פוגע בכבודם ועונשו גדול, ולכן אסור להורות לבטלו ולסור ממנהג אבותינו הקדושים שיסודם בהררי קדש, חכמי המערב המפורסמים בחכמתם, וביראתם הקודמת לחכמתם, ולהעבירם על מנהג אבותיהם ככתוב: אל תטוש תורת אמך“ ע“ש.

 

ס. הרה“ג כמוה“ר חיים שמעון פינטו שליט“א (רבה הראשי של אשדוד וקרית מלאכי) כתב בספרו נטפי חיים (בדרוש לפרשת בא עמ‘ קכ“ה) וזל“ה: מנהג אבותינו בקהילות מרוקו לענות ברוך הוא וברוך שמו בקול רם ובכוונה עמוקה גם באמצע ברכה הבאה להוציא אותם ידי חובה, ואם כי יש על כך ערעור בהלכה, והדברים ידועים, מ“מ כך היה מנהגם. זאת נהגו על פי הוראת גדולי הפוסקים במערב, אשר הורו להלכה שאין לחוש לכך, ואין בזה הפסק, וכך היה המנהג מדורי דורות. ובדורנו קמו כמה תלמידי חכמים, וכמו מצאו מציאה חדשה שלדעת רוב הפוסקים אין נכון לעשות כן, ולכך הולכים ומפרסמים בין המון העם לחדול ממנהגם. על כך אנו אומרים לאחינו יוצאי מרוקו: אל תשיתו לבכם לכך כלל וכלל! כי מנהגנו זה, מנהג אבות הוא, וקדושי המערב לדורותיהם נהגו כך, ובודאי משום שסברו להלכה, שאין באמירת ברוך הוא וברוך שמו הפסק בברכה. גם הם ידעו כי יש מחלוקת בכך, ואדרבה עלינו לתת שבח והודאה לשמו הגדול יתעלה לעד גם באמצע  ברכה. לכן אין לנו לחוש לאותם המערערים, המזלזלים בנו וקוראים עלינו תגר, אלא עלינו לחוש ולהחמיר במקומות אחרים, בם יש מקום רחב יותר להחמיר, אם בזלזול תלמידי חכמים וכדומה, ולא במקום בו החמירו אבותינו מתוך יראת שמים ואהבת ה‘ שבערה בקרבם, ע“כ לשונו הזכה.

באדיבותו של אלעד פורטל ס"ט הי"ו

חובת עניית בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל- כניסת הצרפתים

קדוש וברוך

ויגזול את החנית מיד הצרפתי

הרב זאב הלפרין מלונדון

במרוצת השנים העמיד מקרבו ה׳צלאח׳ תלמידים שנעשו לתלמידי חכמים מופלגים בחכמה ובקדושה אך התנאים הגשמיים ששררו בו היו דלים. הלימוד נעשה באותו הסגנון ובאותם כלים כבימי קדם, זאת בשעה שהפיתויים והניסיונות של התרבות הצרפתית היו מלווים בכל שכלולי הטכנולוגיה. לחכמי מרוקו, שחשו בסכנה אל מול תקציבי העתק והיכולת הארגונית המשוכללת של האליאנס, חסרה אלטרנטיבה של ממש אותה יציעו להורים. צריך היה לשנס מתניים ולהקים מוסדות לימוד מאורגנים כדבעי שבהם יינתן חינוך יהודי בתנאים המעולים ביותר מבלי להתפשר על קוצו של יוד.

בשעת ערב מאוחרת, בח׳ בכסלו תרע״ב (1912), הופיע הרב זאב וולף הלפרין בשערי מקנס, הקהילה השמורה ביותר במרוקו שטרם נפגעה מרוח ההשכלה. הוא היה תלמיד חכם בעל שיעור קומה, יליד רוסיה שחי באותם הימים בלונדון. בנעוריו למד הרב הלפרין בישיבת וולוז׳ין. הוא הכיר היטב את שיטות הפעולה ההרסניות של המשכילים ואת הדרכים בהן הצליחו גדולי התורה בארצות ליטא ופולין להדוף אותם.

רבי זאב מצא אכסניה במעונו של יהודי מקומי, וכבר למחרת לאחר תפילת שחרית התחיל את סיורו במלאח על שלל סמטאותיו הרבות וי״ט בתי כנסיותיו. הוא תהה על קנקנם של בני המקום ובירר את זהותם של הרבנים ובעלי ההשפעה. ביום שבת קודש בחר להתפלל בבית הכנסת של הרב שלום עמאר, חמיו של רבינו. הרב עמאר כבר לא היה בין החיים ואת מקומו בהנהגת בית הכנסת תפס בנו, רבי מרדכי.

בתום התפילה הציג את עצמו הרב הלפרין בפני רבי מרדכי, וביקש ממנו כי יקהיל את תלמידי החכמים הצעירים שבעיר אל בית הכנסת בשעות אחר הצהריים. בשעה היעודה התקבצו הצורבים הצעירים כאשר בין הבאים היו רבינו ורעיו רבי יוסף משאש, רבי יצחק סבאג ועוד. הרב הלפרין הציג בפניהם את תוכניתו: להעתיק למקנס את מודל הקהילה החרדית, כאשר רק היא מסוגלת לחסום את השפעת ההשכלה.

הרב הלפרין ביקש להתחיל בהקמת כולל אברכים ללימוד ש״ס ופוסקים בו ילמדו מבוקר עד ערב. היה זה הכולל הראשון במקנס שהוקם במתכונת הכוללים המוכרים בימינו. את ההשראה לכך שאב הרב הלפרין מהדוגמה שראה לנגד עיניו בוולוז׳ין המעטירה. הניסיון שנצבר במאבק נגד נגע ההשכלה ברוסיה לימד אותו שהצעד הראשון בבלימת הסחף הרוחני הוא הקמת מעוז של תלמידי חכמים שכל עתותיהם קודש ללימוד התורה ללא הפרעה חיצונית וטרדות פרנסה. רק מתוך מבצר תורה ניתן לצאת ולהשפיע לטובה על הצביון הרוחני של הקהילה כולה.

נאה דורש היה הרב הלפרין ונאה מקיים. כבר באותו שבוע נפתח ׳בית המדרש לרבנים׳ בשם 'בית א-ל ועץ חיים׳ בו התקבצו כעשרים אברכים מטובי למדני העיר. הללו קיבלו מלגה שבועית בסך חמשה פראנקים אותם אסף הרב הלפרין מקרב סוחרי העיר.

מתכונת הלימודים המקובלת עד אז במרוקו הייתה של ׳בית מדרש׳ ־ צורבים צעירים היו לומדים בעצמם בחברותא בבית הכנסת או בקבוצה קטנה שהסתופפה בצלו של אחד מתלמידי החכמים המופלגים בעיר. כדי לכלכל את עצמם היו האברכים צריכים למצוא פרנסה כ׳כלי קודש׳ או מלמדי דרדקי. את תכנית הלימוד קבעו הלומדים על דעת עצמם, ולעיתים צריך היה לשנותה מפאת עיסוקיו האחרים של הרב שעל פי רוב שימש במקביל גם כדיין, פוסק וכדומה.

הרב הלפרין ביקש לשוות למסגרת שלו מתכונת מגובשת, מאורגנת ושיטתית יותר. לשם כך קבע חוקים נוקשים שהיו בבחינת מהפיכה לימודית. הלומדים נתבעו לעמוד בהספק קבוע שיוביל אותם במהרה לבקיאות רחבה בש״ס ופוסקים. בשעות הבוקר למדו גפ״ת עם ראשונים ובשעות אחר הצהריים ׳ארבעה טורים׳ עם בית יוסף.

הלומדים נדרשו למשמעת עצמית גבוהה, הן בהגעתם הקבועה לסדרים והן בצורת הלימוד עצמה:

הלימוד בבקיאות יהיה בלי פלפול ובלי איבוד זמן על איזה קושיה ואיזה פירוש בדברי רש״י והתוספות. רק כל דבר הקשה אחר מעט עיון ישאר כמות שהוא לעיין בו כל אחד בביתו, ולא יאבד בו הזמן בישיבה. (מתוך תקנון הישיבה)

רבינו נמנה עם קבוצת האברכים הראשונה שלמדו בכולל החדש. במשך כשלוש שנים למד בבית היוצר הזה שבו התחשלה דמותו הרוחנית. לימים נוהג היה רבינו לומר כי היו אלו השנים הטובות והמאושרות ביותר בחייו. רבי יצחק סבאג שהיה חברותא של רבינו באותם הימים, סיפר כי בלימודם המשותף סיימו את הש״ס ארבע פעמים וכמה פעמים את השולחן ערוך…

רווחה כלכלית לא הייתה בביתו של רבינו באותם ימים. חמשת הפראנקים הספיקו אך בקושי לצרכי המחיה הבסיסיים. אולם גם באותם ימים לא שכח רבינו את עניי העיר. מדי יום ביומו הייתה הרבנית אופה שני ככרות לחם: האחד – להשביע את רעבון בני המשפחה, ואת השני חילקה לעניים.[ הנהגה זו נלמדה מתקנות עזרא(ב״ק פב ע״א) שתהא אשה משכמת ואופה כדי שתהיה פת מצויה לעניים.]

אם הבנים – נשות מקנס מתגייסות למערכה

לאחר שהעמיד את ה׳כולל׳ על תילו, ניגש הרב הלפרין לשלב הבא בתכניתו: הקמת תלמוד תורה ברוח ישראל סבא שישמש תריס בפני השפעת בית הספר של ה׳אליאנס׳.

הרעיון היה מהפכני.

עד אז ה״מחדשים״ היחידים בתחום החינוך היו אנשי ה׳אליאנס; ואילו הנאמנים לדבר ה׳ לימדו בתנאים דחוקים. בעיני רוחו של הרב הלפרין הצטייר תלמוד תורה מסוג חדש שיהיה נאה ברוחניות והדור בגשמיות: יהיו בו כיתות מחולקות לפי גילאים, ורמה לימודית בהם ילמדו מלמדים יראי שמים בחדרים מרווחים מאווררים ומוארים כהלכה, המצוידים באביזרי הוראה חדישים כדוגמת לוח וגיר. בעיקרו של דבר, ביקש הרב הלפרין לכונן מערכת לימודים רשמית ומאורגנת שבה הלימודים יתנהלו תחת פיקוחם של אנשי חינוך מובחרים.

החזון היה מרנין לב ומרחיב דעת. אולם מנין יימצאו האמצעים הכספיים המופלגים הנחוצים כדי להוציא אותו לפועל? תחילה פנה הרב הלפרין לסוחרים ולגבירים האמידים, אך התקשה למצוא אצלם אוזן קשבת. הללו היו מרוצים מהתמיכה הנדיבה שהעניקו לכולל ולבית המדרש, ולא ראו צורך בהוספת סכומים מופלגים עבור תלמוד תורה מסוג שכמוהו לא ראו מעודם. צריך היה אפוא למצוא מאגר חדש של תורמים להקמת תלמוד תורה.

ואז התנוצץ במוחו של הרב הלפרין רעיון: כלום יש מי שדואג לעתידם הרוחני של ילדי החמד כמו האימהות המסורות? הלוא המה משכימות בטרם יעלה עמוד השחר לאפות פת עבור בני המשפחה, להכין את בגדיהם, לשלוח אותם ל׳צלאה׳ כשהם מסודרים ומאורגנים כהלכה. הן כבר בדור יציאת מצרים היו אלה הנשים הצדקניות שבזכותן נגאלו אבותינו, ובכל עת צורך היו הנשים הראשונות לנדב את עדייהן ותכשיטיהן למען דברים שבקדושה. האימהות המסורות תדענה להעריך את החזון הגדול של הקמת תלמוד תורה חדש.

״שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך״.

מהאימהות המסורות תצמח הישועה!!

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"לכניסת הצרפתים

סימן רמז-אוצר המכתבים חלק א'-רבי יוסף משאש זצוק"ל

רבי יוסף משאש
רבי יוסך משאש

הצפות במקנס בשנת 1917

רמז

אוצר המכתבים כרך א'

רבי יוסף משאש זצוק"ל

תשרי תרע״ח לפ״ק.

כי תעבור כמים אתך אני, ובנהרות לא ישטפוף, כי תלך במו אש לא תכוה, ולהבה לא תבער בף. ישעיה מ״ג פסוק ב׳.

חזון בן אמוץ, הלז׳, היה לי למשיב נפש, וירחיב עז בנפשי, לבלי חת, מזרם מים, ממטר סוחף, אשר נתך ארצה, ברעם וברעש נורא, ברחוב היהודים אשר בזאת המדינה מכנא״ס, יע״א. איך היה הדבר? הדבר היה:

 

בעשרים לירח האיתנים, ששי לחג האסיף, ביום השבת, בשנת חמשת אלפים ושש מאות ושבעים ושמנה [התרע״ח][1917] לבריאת עולם, אחרי תום משתה היום עם גרי ביתי בצל סוכת החג, בגיל וחדוה, מרוב אשישי ענבים אשר הגחנו אל פינו כזרם מים עבות, עד אשר עבשו פרודות תחת מגרפותיהם, כברכת ה' אשר השפיע לנו מאוצרו הטוב כגודל חסדיו, במלא חפנים עמל נטשתי את סוכתי, ובאתי בצל קורתי, לשקוט ולנוח על ערש יצועי, מגאות עשן יין ושכר אשר התאבכו בעורקי דמי, וירתיחוהו כסיר נפוח, והנה כמעט רגע אשר חתלתי גוי בשמיכה, ולטתי פני באדרתי, חבלי שינה עברו שמורות עיני, ויסחבו בידם חזיוני עצב וחדור,, מה הם החזיונות? החזיונות הם:

 

קול קורא שמעתי, מים! מים! מטר סוחף! מטר סוחף! כאוב מארץ, צלצל באזני קול הקריאה הלז, נטשתי השמיכה, השלכתי האדרת, על עמדי עמדתי, כברק רצתי, ברחוב העיר נצבתי, שואל! מה הקריאה? מי הקורא? אחד מהעומדים, קרץ בעיניו, הורה באצבעותיו, אלי לאמר, הבט ימין וראה, מבטן מי הקול קורא! הבטתי וארה, והנה איש נצב על שן סלע גבוה ותלול, מראהו מבעית כל חוזיו. התוכל לתארהו? יש לאל ידי! ה׳ אלהים נתן לי לשון למודים! השמיעני! הט אזנך!

 

האיש הלזה! חסון הוא כאלון בקומתו הנשאר, והרחבה. ראשו! ככדור בעל קרנות, שער צהוב אפף אותה, עליה חבוש כובע ארוך אדמדם, וראש לר כחדק, והיא כפורחת עלתה נצה, קווצת פתילי צמר אפור, נטושים בלי סדרים מכל עבר. משני צדעיו ירדו פיאות שתים כזנב הסוס, והמה מגוללות ממעל לאזניו. פניו שקערורות ירקרקות, והמה פתיחות נקודים וברודים. עיניו, צרות ומשוכות ומרוטות גבות. אפו! ארוך עקוב כגבשושית אדמה, מנחיריו נמצה מיץ צהוב נתעב ונאלח, בלול בעפרורית טוב״ק השואף בהם. על שפם! עשוי שני שבולי שער עבותים, נטויות אנה ואנה על לחייו. פיו פתוח כחמת, ורירו יורד על זקנו הצהוב והרחב, היורד על למדיו, והוא מסובך ומגואל באבק ועפר. שניו! הרוסות ונפולות. שפתותיו עבות וגסות. אזניו, גדולות ורחבות כאזני הפיל.

 

על גוו, לבוש מעיל צמר שחור, סרוח על הארץ מכל קצותיו, קרוע וטלוא, וכרות עד שתותיו, ממול פניו על בטנו הרחב והתלול, שעשה פימה עלי כסל, קבועים קרסי נחשת מרוטים בחול, מובאים בלולאות. אימרת כתנתו יוצאה ממול ערפו, על שפת פי מעילו, מלאה סחי ומאוס, והכנה רוחשת עליה, ברגליו הגסות, נתונות נעלות בלות ומטלאות. בידו האחת מטה זעם מעץ האטד מלא קשרים, מנופף אותו אנה ואנה, ועל גב בוהן ידו השנית, זרוי כשבולת, אבק טובא״ק, אשר הכין לשאוף תוך נחיריו הפתוחים כשני מזחילות, והאח בוערת לפניו, והוא קורא בגרון, את הקריאה, מים! מים! מטר סוחף! מטר סוחף! ומכל אפסים נשמע קול שאון ויללת אדם, ואני! בהביטי באיש הלזה, ובשמעי את ניב שפתיו, אשר עליהם שכן קצף, עם קול יללת האדם, רחפו עצמותי ממגור, ולשוני דבקה מלקוחי, ועצמי עששו, והמגור שם רגלי כבסד, ולא יכולתי לנתר בהם על הארץ לבא חדר בחדר, רק כרעתי על ברכי, ואפול על פני. ויהי בנפלי! והנה נגעה בי יד אדם, ואלי קורא, בני! בני! מה תשתוחחי ומה תהמי, קום לך למה זה אתה נופל על פניך? וכשמעי! נערתי חצני, ואקום ואתעודד, ואראה והנה נצב לימיני, איש מדה, שערות לבנות כצמר צחר אפפו ראשו וזקנו, פניו צחים וטהורים, ורוב ששונים וגילות שטים עליהם. לחייו, אדומים כשני וכאודם שושן הצומח על מבועי מים. עיניו, כעפעפי שחר מפיקים נגה, כל בדי גוו בריאים וטובים, שפתותיו שושנים נוטפות מור ואהלים, על ראשו צניף טהור כמעשה לבנת הספיר, עליו תלבושת נאוה צחה מחלב, ועל סביבה מעשה רוקם מפתיל תכלת. וכלו אומר כבוד. ביד ימינו, מקל תפארה מעץ אלמוג משוח בששר, וראש לו זהב שחוט, מחוקים עלת כרובים ותמורות. על רגליו נעלים חדשים מעשה ידי אומן, אשר על כמוהם שר המשורר במליצתו הנעלה [הראב״ע ז״ל].

אלו לכשם ציר בעת גישתו סנה, לא נאמר לו של אל תקרכ הלום:

ובראותי את האיש, כי נורא מאד מראהו, אחזתי שמורות עיני מהביט בנגה זיו פניו הבוער כאש פלדות, והוא שם יד ימינו על קדקדי, ויברכני ויאמר. כי תעבור במים אתך אני, ובנהרות לא ישטפוך, כי תלך במו אש לא תכוה, ולהבה לא תבער בך.

 

ועוד לא דממו שפתיו מברך, והנה שני ילדים מילדי השכנים נצים על סף הבית אשר הייתי שוכב בתוכה, וקול התאבקם וצעקת המנוצח המוכה והנשוך, צלצלו באזני, ויקיצוני מתרדמת שינתי, והחזון נפרץ.

 

רועד ונפעם קמתי, וצללי החזיונות והמראות, כברקים יצוא ושוב לנגד עיני, ולא ידעתי פשר דבר,

ועוד לא עברה הבהלה, והנה משרת בית התפלה עמד לנגדי, עת בא למנחת ערב, קרא, וכשמעי! קפצתי אל כיור המים, וארחץ בנקיון כפי ופני, ואלבוש את מדי, וארוץ עד בית התפלה. ואחר גמר מנחת ערב, לבי נחלק לפלגות, האחד, יעצני, לך עמי בא בחדריך, וסגור דלתך בעדך, חבי כמעט רגע עד יעבור זעם, ורעיוני דוהים, לא ידעו מה זה זעם. והשני יעץ לאמר, טוב ללכת אל בית חמיך, שם תמצא אסיפת אנשים שמחי אל גיל וחדות מועד, שם ימצו ישתו אחת ושבע גביעי טיי עם לחמי תודה, מלאים שקדים, ועוד מזמרת הארץ מפרי העץ, גם לך יתנו חלק ככל היושבים, ויותר מהמה, ועוד תתעדן בדשן בשיחת הנאספים, זה ישא משלו על סוכתו ושכניו, וזה על חזן ושמש בית תפלתו, גם שיחת קדש לא מעט תשמע, על כפות תמרים ואחזת מרעיו, ועל נענועיו, ועל הקפותיו, ועל החג, וסוכתו, ושמחתו, ותבשיליו, ועל הארץ ומלאה, ותבל ויושבי בה, ועוד עצות שונות יעצוני כליותי, ואני נצב לעומתם, כרחל לפני גוזזיה נאלמה, ולא ידעתי אנה אפנה, ואך כרגע, כפרה סודרה נתקתי מוסרות מחשבות לבי, וכוננתי אשורי ובאתי אל משכני. ועד לא הציגה כף רגלי על סף ביתי, והנה השמים עטו כמעיל קדרות, בעבים כבדים ושחורים, אשר הציקו זועה ובלהות ואימות מות אף בלב היותר אמיץ לבו בגבורים, ומתוכם יוצא ברק נורא ואיום כמראה הלפידים, והוא מסבות מתהפך, פעם ילהב בזיו אדום כדם נפש, פעם פניו יחורו, וקול רעם ורעש חזק מאד, נשמע מכל עבר, אשר לא עמד לדממה, שעות אחדות, והגשם החל לרדת באון ושאון כנחל שוטף, ועמו התלכד ברד כבד, אשר גדלו כדוריו כזית רענן.

 

ובעת החלו הקולות והמטר, באתי חדר בחדר, ואת הדלת סגרתי אחרי בבריחי ברזל, ואחי ובית אבי אפפוני, והמה בוכים במר נפשם, זה צועק י״ג מדות, וזה מזמור יענך, וזה עקידת יצחק, וקול שאון הרעם והגשם אטמו את אזננו, אשר לא ישמע איש שפת רעהו, וקוי אש החזיזים לוהטים עד תוך החדר מבין מחברות לוחי השערים, ומחלוני שקופים אטומים אשר ממעל למשקוף, ומצהירים ומזהירים עלינו את החדר כאור חרם כי יהל, וזרזיפי המטר והברד מכים וחובטים על הדלתות כקנה רובה, ואני נפעם נדהם, פעם תתנחם נפשי מברכת האיש אשר ברך אותי בחזון, פעם יחרד ויתר לבי מזעקת ובכית אחי הסובבים אותי, החרט אשר היה בידי רטב מדמעות עיני הנוזלים כאגלי טל, ועיני צופיה לחסדי ה׳, כעבור שעות מה, השאונות החלו לדום, ותחתם שאון יללת אדם נשמע, חיש מהר פתחנו דלתות הבתים אני ושכני, וכלנו תוהים ורוהים למשמע אזננו, אחד מהשכנים ענה: התרהיב עז לצאת עמי החוצה לדעת מה זה ועל מה זה? כן השבתי! וחיש מהר יצאנו, ונבא עד רחוב העיר, והנה מרחוק לפאת צפון אשר משם נפתחה הרעה, ראינו שטים הנה והנה מאורי אור הפנסים כככבי שמים, רוץ מהר קראתי אל שכן ביתי! לא אוכל לרוץ ענה! מדוע? המקום מלא פחתים, ואור אין! עד לא תם נאם מפיו, והנה איש משכן נשקף בעד האשנב, ופתיל פשתה כהה הוציא ממשקע השמן אשר בנר, ויאר לנו את הלילה, צעדים אחדים צעדנו, והנה המבשרות צבא רב עוברים ושבים, זה אומר בכה, וזה אומר בכה, וקול צוחת בת עמי, הקיף כצמיד פתיל את חלק הצפון מכל אפסיו, קול הוהו ונהי ויללה עם רעם זרם מים עבות גדלו מאד, כי הנהר העובר בקו צפון העיר, גאו למאד מימיו מגשם וממטר אשר הפיץ ענן בשצף קצף, ושטף ועבר על בתי החצרים הקרובים אליו, וחוזק המים הזדונים, בקע צורים אשר תחתם יעבור זעמו, ורצפות הבתים הסוככים עליו, הרגיז והרעיש, והכה אותם לרסיסים ובקיעים, ואבניהם ועפרם צללו אל תוכו, וחסמו לפניו את מסלת דרכו, וכאשר לא מצא נתיב להגיח בו, סג אחור שואג ונוהם כנהמת ים בשוא גליו, ויפלח ויבקע כל קיר ותקרה העומדים נגדו, ויצף על כל הבתים אשר בראש צפון העיר, עד אשר גברו המים באיזה בתים ממסד עד הטפחות, וכל אשר בהם בגדים וכלים ומצעות אבד בחמת כחו, כל כלי חרס וזכוכית כתת ושבר, המצעות המחלצות, והמעטפות והנטיפות, הרטיב והגאיל ברפש וטיט המתלכד עמו, עם קמחים ויינות ושמנים וסלתות ופחמים אשר שטף עמו, ועל פניו יחוגו וינועו גדים ועופות אשר הכינו לטבח לשמחת החג, יש אשר יצא מחנק נפשם, והנשארים לפליטה שטים במר רוחם, עם שברי חביות וצלוחיות, וכוסות ובקבוקים, ודוד וצלחת וקלחת.

 

וכל יושבי העיר נקהלו יחדו במקום ההפכה, זה בא לפצות ממים רבים אהוביו וקרוביו, וזה בא לחזות החזיון המדכא ומכאיב כל לב, וזה בא לעזור לאחיו האומללים, ויש שבא לגנוב כל אשר תמצא ידו מהשלל, ותהי מהומה גדולה ונוראה במקום ההוא, שאון גלי הנהר, עם קול המכים בכשיל וכלפות לעשות נתיב לאשד הנחל, עם קול יללת האדם, התלכדו יחד, ויהיו למהומה כבירה ואיומה, וגרי הבתים ההם עוברים גדודים גדודים, ומי הנהר מגיעים עד דלתי בטנם, ושלמותם רטובים ומגואלים ומקורעים, לחייהם נצרבו ממקור דמעה, והמה רצים כצאן אובדות, הנשים! על כתף נושאות הצאצאים והצפיעים, שלש וארבע עמוסים על שכם אשר, אחת, וקול בכייתם קורע סגור לב. והאנשים! יש נושא אביו הזקן, ויש אמו הזקנה, ויש סוחב שמיכות ומצעות ביתו אשר הציל, כעורות אלפים ר,נסחבים בבתי הטבח, ויש כנפות מעילם מלאים כלים מכלים שונים אשר מצאה ידם להציל, ואשר לא נמצא בביתו רץ כמשוגע ושואל על האשה וילדיה אנה נמלטו, וספרי בעלי בתים קרועים ורטובים מושלכים בחוצות, לב מי לא יקרע לגזרים, ועין מי לא תדמע דמע דם, בהביטה מעמד ומצב אחינו האומלל הנשברים והנדכאים, הנאנחים והנאנקים.

 

אך זאת נחמתנו, כי לא נפקד ממנו איש, וברחובות הגויים היתה מפולת עם שטף נהרות, ומתו אדם ובהמה הרבה, ומבני ישראל לא מת אחד, אלדים דיבר, בקצפי הכיתיך, וברצוני רחמתיד, הוא פלג לשטף תעלה, ודרך לחזיז קולות, ושמים נטהרו, וכוכבים זרחו נגהם, ותהי הרוחה, כל שוכני הבתים הלכו אצל קרוביהם, ואהוביהם ויודעיהם, וכל העם הלכו איש לביתו לשלום, וגם אני ושכני חזרנו אל בתינו עגומי לב, ממראה עינינו ומשמע אזננו, ונבא וננער סוכתנו מדלף טורד, ונעלה נרותיה, ונמלא חובת הלילה, ויהי ממחרת, עמדו אנשי שם, ויקבצו נדבה הגונה מכל בני העיר, וישמחו לב אחינו הנגשים והנענים, ישלם ה׳ פעלם, הוא ברחמיו באבדתו יסך עלינו, ומכל צרה ונזק יצילנו, ויבנה בית קדשנו ותפארתנו, במהרה בימינו, אמן.

אני היו"ם ס"ט

סימן רמז-אוצר המכתבים חלק א'

הצפות במקנס בשנת 1917

17/11/20

 

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 161 מנויים נוספים

נובמבר 2020
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר