זכור ימות עולם- -משה חיים סויסה- ישראל ערבים זה לזה-רבי אברהם אביטבול
ישראל ערבים זה לזה
רבי אברהם אביטבול
? – 1945
נולד במראכש לאביו המשורר רבי שלמה אביטבול, מחבר הפיוט ’יפה ותמה; בנו של הדיין רבי יוסף אביטבול. גדל ולמד בישיבות בעירו, אצל רבי אלעזר הלוי ורבי שלמה הכהן. בשנת תר״ף (1920) נשא לאישה את שרה, בתו של הגביר שלמה אלפסי, ממנה נולד בנו יצחק.
לימד תורה בישיבה שבבית הכנסת ’צלאת לעזמא; לצדו של רבי יעקב אדהאן. הוא סירב להצעה לכהן כדיין בעיר.
בשנת תרפ״ה (1925) עזב את העיר ונדד בין קהילות מרוקו. בעיר וואזאן יסד ישיבה, וכיהן בה כרב. לאחר כשנה, עבר לכהן כרב וכראש ישיבה בעיר אל־עראיש שבאזור הספרדי. כעבור שש שנים שב למראכש.
הותיר אחריו תלמידים רבים, מהם: רבי יאיר חפוטא, רבה של באר יעקב ואביו של רבי אברהם חפוטא; רבי לוי סעדיה נחמני: רבי שלום אלבז, רבה של חדרה; הרב גד נבון, הרב הראשי השלישי לצה״ל, ועוד תלמידים.
נפטר במראכש ביום י’ באדר תש״ה (23 בפברואר 1945) ונטמן בבית העלמין היהודי במראכש.
בתלמוד תורה שבעיר מראכש, היה מלמד אחד בשם רבי אלעזר התפרנס ממשכורתו הזעומה, סבל מחסור ועוני, ונפטר בדמי ימיו. אחד מחכמי הקהילה, ראש הישיבה רבי אברהם אביטבול זצ"ל, היה מודע למצוקת העוני והדלות שבה היה חי רבי אלעזר, והתעצב מאוד על פטירתו.
בסיום הלווייתו של רבי אלעזר, ביקש מהקהל להתלוות אליו לבית הנפטר, כדי להתפלל שם תפילת מנחה. כשהגיעו לשם, נשא הרב דרשת תוכחה לקהל. "מדוע צדיק אבד ואין איש שם על לב", פתח ואמר, "הנה כעת באשר עיניכם הרואות את המצוקה שבה היה חי החכם ובני משפחתו , הוא ועוד הרבה מאוד עניים בעיר הזאת. מהמעט שעשינו למענם אינו מספיק כי הם זקוקים למלוא העזרה הראויה לבני אדם מהוגנים".
מנהג היה במראכש, בשעת ההלוויה או אחרי ההספד, החברה קדישא מתרימים את הציבור, לצורכי סעודת ההבראה לאבלים. דבריו של הרב באותו מעמד עשו רושם כביר על הנוכחים, הלב והכיס נפתחו יחד, ונאסף סכום גדול ונכבד. רבי אברהם התרגש מגודל הסכום שנאסף, ופתח בבכי חרישי. דממה כבדה השתררה במקום, איש לא הבין מה פשר הבכי.
הרב הביט בעין בוחנת על סכום הכסף שנאסף, ואמר בקול בוכים: "שערו נא בנפשכם מתי רבי אלעזר ראה סכום כזה בחייו, אם בכלל. ומה היה רבי אלעזר יכול לעשות בסכום זה? מי יודע לו היה לו סכום כזה, כמה זמן עוד ממשיך היה לחיות בתוכנו. הלא על כך נאמר ׳וצדקה תציל ממוות׳ – תרתי משמע, במיוחד כשהיא באה בזמן".
הלא אנחנו בני ישראל ערבים זה לזה״, המשיך רבי אברהם בדבריו, ־והמצב של רבי אלעזר ואחרים הוא ראי שבו משתקפת דמותנו. איך קרה הדבר שהעלמנו עין? מדוע אנו ממתינים עד שיבואו אלינו העניים לפשוט יד. במקום שאנו נקדים ונעמוד על מצוקתם?״.
באותו מעמד ציווה רבי אברהם למנות אפוטרופוס ממכובדי הקהל, כדי לטפל ביתומים ובמשפחה. זו הייתה דרכו של רבי אברהם, לדרבן את בעלי היכולת לשאת בנטל הכבד של עניי העיר.
מעשה היה באחת היהודיות בעיר מראכש, שלדאבון הלב התחתנה עם מושל העיר המוסלמי, עמו חייתה עד יום מותה. בקהילה היהודית איש לא ידע אם תיקבר בבית העלמין המוסלמי, וספק אם היה אכפת הדבר לאיש. אלא שהדבר כאב לאחיה, והגיע אל ראש החברה קדישא ר׳ שלום הלוי, לבקש ממנו כי יארגן הלוויה וקבורה לאחותו כמנהג ישראל.
החברה קדישא חפצו מאוד לסייע לו, אך הדבר העמיד אותם בפני בעיה היכן תיקבר, שכן ברור היה כי המוסלמים לא ייתנו שתיקבר בקבורת ישראל. לאחר התלבטות, הוחלט לקבור אותה בחלקת המסופקים של העיר, שם אין בוררים מקום כלשהו, אלא כבמקרים אלו היו זורקים את המכוש והיכן שהיה נופל שם היו קוברים.
כשנודע הדבר לאחיה של הנפטרת, נעלב מאוד מכך שאחותו תיקבר בדרך במיון. הוא הרעיש עולמות וצעק, לא יקום ולא יהיה. מיד הלך והתלונן לפני המושל המוסלמי, שעירב בעניין את הפחה אלגלאווי. כששמע הפחה את הדברים, הורה בצו לחייב את החברה קדישא לקבור את האישה לפי רצונו של אחיה, ברוב עם ובהלוויה מכובדת. ולא עוד, אלא שראש החברה קדישא בכבודו ובעצמו נדרש בצו מלכותי להספיד לה…
ראש החברה ר׳ שלום הלוי קיבל את הצו וחשכו עיניו. בצר לו שם פעמיו אל ביתו של ראש הישיבה רבי אברהם אביטבול, כדי לטכס עצה. ר׳ שלום נקש קלות על דלת ביתו של הרב, וכשנפתחה הדלת, ראה רבי אברהם את ר' שלום נסער מאוד. ׳׳מה קרה ידידי?״, שאלו רבי אברהם בחיבה. אז סיפר לו ר' שלום את השתלשלות המקרה, ואת הצו המלכותי המחייב אותו.
"אל דאגה", הרגיעו רבי אברהם, ״מוטל עלינו צו של מלכות, ולכן יש לפעול בחוכמה ובתבונה, להידבר עם אחיה היהודי ונשמע מה בפיו".
רבי אברהם שלח לקרוא לאחיה של הנפטרת, ופנה אליו בלשון חיבה: "שמע בני! אחותך תובא לקבר ישראל, אולם אתה מודע לכך שזה לא על פי דין אלא מכוח הצו המלכותי. ואני שואל אותך אם באמת בכך אתה חפץ?! וכי עולה על דעתך שיש בכוחי להכריח יהודים לצעוד אחרי מיטתה של המנוחה נגד רצונם?!. גם אם יכולתי, האם תיקון זה שאתה רוצה לעשות יסייע לעילוי נשמתה של אחותך האומללה?״.
אחיה של הנפטרת נשבר למשמע דברי הטעם והתוכחה של רבי אברהם, אך הוסיף בקול בוכים וביקש מהרב: "זו היא בקשתה האחרונה של אחותי המנוחה, להיקבר כיהודייה. על כן לעילוי נשמתה אבקש למצוא פתח למילוי בקשתה".
רחמי הרב נכמרו למצבה הקשה של המשפחה, ופסק: "ראש החברה לא יספיד את הנפטרת, כי הוא אינו מוכשר לכך. ואני מוכן להספידה, אך טבעה של דרשה להבליט את זכויותיו של הנפטר". האח שהשתכנע מדברי הרב, ביקש ממנו להציע למשפחה תיקון לנשמתה של הנפטרת. בתגובה לכך השיב הרב, כי תיקון אינו נעשה ביום אחד, אלא תהליך ארוך, וידונו על כך בימי השבעה.
הרב הוסיף עוד וביקש, כי להספד שיישא הוא זקוק לזכויות שמומשו על ידי הנפטרת או לאחר פטירתה לעילוי נשמתה, "ומה אני יכול לספר על המנוחה מבלי שיהיו בידי מקצת מהזכויות ללמד עליה?״.
"ומה אני יכול לעשות בנידון?״, שאל האח.
הרב הוציא נייר מרופט מכיסו, בו מופיע רשימת עניי העיר. "היום יום חמישי״, אמר הרב, תוך שהוא מוסר את הנייר לידי אח הנפטרת, ״ובגלל טיפולי בסידורי הלוויה של הנפטרת, נבצר ממני לדאוג להם לצורכי השבת.
אם המצווה הזו תבוא על ידך, הרי פתחת לי פתח לדברים לומר לזכותה של המנוחה, והנה גם אני וגם ראש החברה נוטלים חלק במצווה ותורמים מאה פרנק כל אחד לעניי העיר ולעילוי נשמתה".
אחיה של הנפטרת התרגש עד מאוד מהרעיון, והוציא מכיסו סכום נכבד שהיה בו מספיק והותר לחלוקה לעניים באותו שבוע. הוא אף הוסיף והתחייב לבוא בכל יום לבית הכנסת להתפלל במניין, ולומר קדיש לעילוי נשמת אחותו במשך כל השנה.
הקול יצא ברחבי המלאח, כי רבי אברהם ישתתף בהלוויית הנפטרת השנויה במחלוקת, ואף ידרוש לעילוי נשמתה. רבים מיהודי הקהילה התאספו בבית ההלוויות, והדבר הפך לשיחת היום ולתמיהת כולם מה ידרוש רבי אברהם על אותה נפטרת שנישאה למושל המוסלמי וחייתה עמו עד פטירתה.
״נפלאים דרכי האל״, פתח רבי אברהם את הספדו, ״מי היה מעלה על דעתו שבני הקהילה היהודית רובה ככולה יעמדו במעמד מכובד כזה, למלאות את רצונה ובקשתה של הנפטרת להיקבר בקבורת ישראל, וגזירות שלמטה אינן אלא מימוש של הוראה שבאה עלינו מלמעלה, שכן לימדונו חכמים שאין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן גוזרים עליו מלמעלה. בידינו למתק את אותן גזירות, ולגלגל זכות על ידי זכאי״.
״זכות גדולה עומדת לנפטרת ביום הזה״, המשיך הרב בדרשתו, ״עניים רבים בעירנו יערכו את שולחן השבת, ובנוסף לכך משפחתה של הנפטרת מבטיחים לעילוי נשמתה להמשיך ולעסוק בצורכי הציבור״… אז המשיך הרב לדרוש בחשיבות מעלת הצדקה, ובחובה שעל כל יהודי להשתתף בה בסתר ובגלוי.
מסיפור זה למדים אנו על גדלותם של רבותינו חכמי המערב נ״ע, שבחכמתם הרבה ובמנהיגות ראויה ידעו למצוא את הדרך להתגבר על המחלוקות, ולהביא לתוצאה המקובלת על כל הצדדים.
עוד על מעשי הצדקה של רבי אברהם, ניתן ללמוד מהמעשה הבא.
באחד מימי חמישי יצא רבי אברהם בליווי שני חתניו לשוק, לערוך קניות לכבוד שבת. בדרכם לשוק שהיה מחוץ למלאח, עינו החדה של רבי אברהם צדה יהודי מיואש שישב בקרן הרחוב, בראש מורכן, ומתעלם הוא מהעוברים והשבים. הרב עמד במקום ופנה לאותו יהודי שאותו הכיר בשמו: ״שלום לך ר׳ פלוני! האם כבודו אינו חש בטוב?״.
״רבי, ברוך ה' אני מרגיש די טוב״, השיבו היהודי תוך שהוא קם ממקומו מפני כבודו של הרב.
"אם כן אולי משהו מעיק עליך?׳’, הוסיף הרב ושאל, "הנה מחר יום שישי וצריכים אנו לקבל את פני שבת המלכה בשמחה. יודע אתה בני, שדאגה בלב איש ישיחנה"…
התעניינותו של הרב במצבו עודדה אותו, והוא השיב לרב: "זה מספר שבועות שאשתי חולה, אני לא יצאתי לעבוד כי טרוד הייתי בטיפול בה ובילדינו. בתקופה זו לקחתי בהקפה מצרכי מזון, ועתה לא רק שאין בידי להשיב את אשר לקחתי, אלא גם מתבייש אני לבקש לקנות עוד בהקפה. לפשוט את ידי איני מסוגל, ולכך באתי לפינה זו לבקש את רחמיו של היושב במרומים".
רגשותיו של רבי אברהם לא עמדו לו. כל חייו למד ולימד, ותמיד הסתפק במועט. הוא לא היסס לרגע בפני האיש, ומיד שלח את ידו לכיסו והוציא את כל הכסף שהיה ברשותו, כסף שנועד לקניית מצרכים לשבת עבור ביתו, ומסרו ליהודי הנמצא במצוקה. בלשון אבהית הפציר בו לקחת מידו את הכסף, תוך שהוא מוסיף מילות עידוד וברכה. "אל תדאג, יהיה בסדר", אמר לו הרב, "לך לאשתך ולילדים, הם זקוקים לך. שעה זו תחלוף במהרה, ובאה שבת באה מנוחה – מנוחת הגוף והנפש".
חתניו של הרב שהתלוו אליו, עמדו משתאים מול נדיבות ליבו של הרב. הם ידעו בבירור שגם לו לא נשארה פרוטה בכיסו. אך הרב ביקש מהם להמשיך יחד בדרכם לכיוון השוק.
לפני הכניסה לשוק שמחוץ למלאח, הייתה שורת חנויות של כמה מעשירי הקהילה, חנויות גדולות שבעליהן עסקו במסחר סיטונאי. באחת החנויות ישבו כמה מן העשירים, ושוחחו ביניהם על דא ועל הא. כשהבחינו ברבי אברהם עובר בסמוך אליהם, קמו לכבודו לנשק את ידו, והחליפו עמו כמה מילות נימוס, ואמרו לו: ״ברוך הבא! כבודו בא בזמן. זה עתה סיימנו להתחשבן, והפרשנו סכום כסף לעניים״. אחד מאותם עשירים שהיה מוטרד מחלום שחלם, סיפרו לרב, והלה פתר לו את חלומו לטובה. על כך הגדיל אותו עשיר את תרומתו.
הרב בירכם שיזכו לראות ברכה בעמלם בזכות מצוות הצדקה, והמשיך בדרכו עם חתניו לכיוון השוק. חתניו שוחחו ביניהם על גודל הנס, כי דקות ספורות לאחר שנתן הרב ליהודי במצוקה את כל הכסף שהיה בידו, והנה עתה אוחז בידו סכום כסף כפול, ועתה יהא לרב די כסף לקנות מצרכים לכמה שבתות…
אולם הרב לא העלה בדעתו ליטול את הכסף לצרכיו. הוא ראה בכך סייעתא דשמיא לסייע לעוד כמה עניים להתארגן לקראת השבת. הוא נכנס לשוק ורכש לעצמו מצרכים הנחוצים לו לשבת, כפי מה שהקציב לעצמו מלכתחילה. את יתרת הכסף העביר לגזבר העניים, תוך שהוא מורה לו לחלקם לנצרכים עוד באותו היום.
״הביטו אל אברהם אביכם, אבי יתומים בלב ובנפש. אך בא אל רגבי עפר, והוא מונח על הארץ: טהור במידות, רב המעלות". מילים אלו מתוך נוסח המצבה, מגלמות בתוכן את דרכו של רבי אברהם, לסייע לעניים ולנזקקים ככל יכולתו, כפי שהורו לנו חכמים שישראל ערבים זה לזה.
באחרית ימיו, בזמן מחלתו, לבשה העיר קדרות. רבני העיר ופרנסיה צרו על מיטתו בתפילה ותחינה, אנשי חברה קדישא התחלפו במשמרות, ולא סרו מעליו עד עת עלתה נשמתו למרום באמירת ׳שמע ישראל׳. הכרוז יצא אל הרחובות והכריז בקול חנוק: "קומו להלוויה של העמוד הימני, הפטיש החזק, אדוננו מורנו ורבנו ועטרת ראשינו, רבי אברהם אביטבול״.
אבל כבד ירד על העיר, חנויות ועסקים מכל הסוגים ננעלו על מנעול ובריח, ארשת של עצבות ירדה על הכול, אישה ואיש נער וזקן. הנשים אינן לוקחות חלק בהלוויה, ומתייפחים בבתים פנימה. בכי וכאב על האדם הנערץ ביותר על כולם, אבי העניים, סנגורם של הנדכאים, אבי יתומים ודוברם של האלמנות. לעיתים תכופות את הפרוטות האחרונות שבכיסו היה מוציא למענם.
לו יהי שנזכה ללכת בדרכו.
זכור ימות עולם- -משה חיים סויסה- ישראל ערבים זה לזה-רבי אברהם אביטבול
חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל-מחזור השנה – חג ומועד-חגים ומועדים במארוקו-חנוכה
חנוכּה
החנוכייה — ״חנוכּה״
בין תשמישי־הקדושה המקשטים את הבית היהודי החנוכייה היא החפץ העיקרי. החנוכיות המסורתיות של צפון מארוקו ומרכזה עשויות פליז. אפשר לחלקן לשני סוגים: חנוכיות בעלות מבנה אדריכלי וחנוכיות המעוטרות בערבסקות (סיציליאניות).
מאחר שחג־החנוכה נחוג לזכר חנוכת המזבח וחידוש עבודת המקדש, קבעו היהודים בחנוכיות מרכיבים בעלי אופי אדריכלי — סמל לבית־המקדש. בפולין שאב האמן את השראתו מן הפנים של בית־הכנסת, ואילו באיטליה השפיעו על יצירתו המבצר, על צריחיו וחומותיו, או חזיתות הכנסיות (נרקיס, עמי 26).
במארוקו סגנון האדריכלות הוא ספרדי־מאורי. נרקיס (שם, מס׳ 22) מתאר מנורה שהגיעה ממארוקו, אך מוצאה — לדעתו — מספרד. האמת היא, שקשה ביותר להבחין בין האדריכלות הספרדית ובין האדריכלות המארוקאנית בתקופה שבה היו שתי הארצות חלק מממלכה אחת, שאמניה ואומניה חצו את מיצר ג׳בל אל־ טאריק (גיבראלטאר) ללא קושי.
המאה הט׳׳ז פליז
הגובה : 11 ס״מ ; הרוחב : 18 ס״מ
אוסף אביגדור קלגסבלד, פאריס (112)
חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל-מחזור השנה – חג ומועד-חגים ומועדים במארוקו-חנוכה