מורשת יהדות מרוקו

פרופ׳ הרב משה עמאר

הרב משה עמאר נולד בעיירה הקטנה והמרוחקת אוטאט אולאד לחאד, שבמרכז מזרחה של מרוקו. משה נתייתם מאביו בהיותו רך בשנים, בן שלוש, ואמו המסורה שקדה על גידולם ועל חינוכם של ששת ילדיה. בחינוכו הוא השכיל לצרף הכשרה תורנית בשתי ישיבות בחוץ לארץ ובשתי ישיבות וכן במכון רבני בארץ עם לימוד סדיר באוניברסיטת בר־אילן. הוא הוסמך לרבנות בידי שישה־עשר מגדולי הרבנים וראשי הישיבות בדור הקודם ובדור הנוכחי, ובהם הרב עמרם אבו רביע, שהיה רבה של פתח־תקווה, ר׳ רפאל קוק ור׳ מאיר ועקנין, שהיו רבני טבריה, והרבנים יוסף ושלום משאש, הרב אהרן בורנשטיין, שהיה ראש ישיבת ׳חיי עולם׳, הרב אברהם שפירא, שהיה ראש ישיבת ׳מרכז הרב׳, הרב עובדיה יוסף הראשון לציון והרב הראשי לישראל בשנים תשל״ג־תשמ״ג ורבנים אחרים, מנוחת כולם כבוד. לימים אף קיבל תעודת כושר של רב אזורי (בשנת תשנ״א) ותעודת כושר של רב עיר (בשנת תשנ״ג) מהרבנות הראשית לישראל. ועם זאת הלך במסלול האקדמי וקיבל חינוך מדעי מן התואר הראשון עד לתואר השלישי. הוא כתב עבודת דוקטור חשובה על הנושא ׳דיני סרכות הראה – מקורם והתפתחותם׳ והוענק לו עליו הציון ׳מעולה׳. זהו חיבור שיש בו תרומה תורנית ומדעית כאחד.

זה שנים רבות שכמעט אין כינוס מדעי או פרסום מדעי על יהדות המגרב שמשה עמאר אינו משתתף בהם ומרים להם תרומה חשובה בזכות ידיעותיו הענפות וגישתו המדעית הראויה לציון. מי שיידרש לרשימת פרסומיו הרואה אור בקובץ הזה ימצא כאן היקפים שאך מעטים כמותם. והכמות לא קיפחה את האיכות. העוקב אחרי מסלול חייו של ר׳ משה מגלה שכבר בצעירותו היה לתלמיד חכמים ולחוקר בשל. גדולי החוקרים והרבנים שקיימו קשרים אתו הוקירו ומוקירים אותו מאוד בשל בקיאותו ובזכות דרכי עיונו.

מרבי שלום משאש, זכר חכם לברכה, שהיה רבה של ירושלים עד להסתלקותו בניסן תשס״ג, שמענו את שבחיו של רבי משה. אף הוא כתב עליו דברי הערכה מצוינים. וגם הגאון רבי שלמה משה עמאר, הראשון לציון ורבה של ירושלים, הפליג בשבחיו של משה עמאר. הוא מחשיב מאוד את תרומתו לעולם התורה של חכמי המגרב. וכבר צוין שגדולי הרבנים הסמיכוהו בתואר ׳יורה יורה׳. וזו דעתם של כל החוקרים של יהדות המגרב בארץ ובחוץ לארץ. רבים מהם נדרשים למחקריו בקביעות, ויש מהם שאינם מפרסמים את מחקריהם בלא שנועצו בו וזכו למלוא חופניים מידע מרוחב ידיעותיו ומהבנתו.

לא בכדי זכה משה עמאר לקבל כמה פרסים על מפעלותיו, ובהם פרס ׳חכמת ישראל׳ ע״ש ד״ר יוסף בורג, מטעם אוניברסיטת בר־אילן וארגון המועצות האזוריות (בשנת תשמ״ב); ׳פרס גאון׳ של תנועת ׳ביחד׳ על חקר יהדות המגרב (בשנת תשמ״ח); הפרס לעידוד המחקר ע׳׳ש ד״ר יעקב הרצוג (בשנת תשמ״ט), ׳פרס ירושלים לחקר יהדות המזרח׳ בשנת תש״ן על כלל עבודתו המדעית (בשנת תש״ן); אות ׳כל ישראל חברים׳ לשנת תשע״ו; אות הוקרה למחולל תחיית יצירתם התורנית של רבותינו מטעם עיריית ירושלים ואיחוד הקהילות ובתי הכנסת יוצאי מרוקו(תשע״ו).

משה עמאר נמנה עם קבוצה של חוקרים שבאו מעיירות קטנות במרוקו והטביעו את חותמם בתחומי המחקר שהם עוסקים בהם. כאלה הם משה בר־אשר, אהרן ממן ושמעון שרביט, הבלשנים וחוקרי מסורות הלשון, יוסף שיטרית, חוקר לשונות היהודים וספרויותיהם במרוקו, שמעון שטרית המשפטן, עוזיאל חזן הסופר המוכשר, ומאיר נזרי, חוקר השירה והמנהג. בשעה שאחרים דיברו ויש ביניהם שהרבו רעש, משה עמאר והמלומדים הנזכרים הרבו מעש, שקדו על תורתם ועל יצירתם הענפה והמקיפה, ורשמו הישגים חשובים איש־איש בתחומו.

ר׳ משה עמאר העמיד לרשות עולם התורה ולרשות עולם המדע רשימה ארוכה של פרסומים, ובכללה ספרים שכתב וספרים שערך ומאמרים רבים. הוא חיבר בעצמו יותר מעשרה ספרים. בכללם מוצאים את ספרו המעמיק והיסודי על ׳עץ חיים׳ לרבי חיים גגין, רמת־גן תשמ״ז; וכן שני חלקים של שו׳׳ת רבי שמעון בן צמח דוראן (הרשב״ץ), חכם אלג׳יר, שראו אור בירושלים בשנים תשס׳׳ב, תשס״ז. צריך היה איש כמשה עמאר, הבקי בספרות חדל ובהלכה וגם מכיר את תורתם של חכמי המגרב, כדי להעמיד את הספרים הללו וספרים אחרים שהוא כתב.

זאת ועוד, הודות לבקיאותו וללמדנותו יכול היה משה עמאר לההדיר, להוסיף מבואות ולכתוב שפעי הערות פירוש לעשרות ספרים של חכמי המגרב ושל חכמיהן של קהילות אחרות, כמו שעשה כשההדיר את ספרו של רבי יצחק אלמאליח, ׳שיח יצחק ־ שו״ת ואיגרות׳, ירושלים תשמ׳׳א; או ספרו של רבי יעקב פאריינטי, ׳שארית יעקב – דרשות, שו״ת ואגרות׳, ירושלים תשמ׳׳ג; והחיבורים החשובים, ׳דברי שמואל׳ ו׳ערוגות הבושם׳ לרבי שמואל הצרפתי; שניהם ראו אור בלוד בשנת תשנ״ז, ועוד ועוד.

בעבודת נמלים שקדנית ולמדנית גאל את יצירתם המפוזרת והזנוחה של חכמים רבים, מהם מוכרים יותר, בשני הספרים שהקדיש ליצירתו של ר׳ רבי יהודה בן עטר, שנתכנה רבי לכביר (=החכם הגדול), ראב״ד פאס לפני כשלוש־מאות שנה. ספרים אחרים שההדיר הם ׳עדות ביהוסף׳, ׳רפואת הנפש׳, ׳צפנת פענח׳ ו׳ספר התפוח׳ לרבי יוסף אלאשקר (ממגורשי ספרד בתלמסאן) ו׳שרביט הזהב׳ לרבי רפאל בירדוגו, ראב״ד מכנאס. אף הוא כינס את דרשותיו של רבי רפאל ל׳שבת הגדול׳ וליקט את ביאוריו להגדה של פסח והוציאם לאור בספר קטן כמות ורב איכות, ׳שלל ר״ב׳, שנתפרסם בלוד בשנת תשנ״ב.

משה עמאר גאל גם את חיבוריהם הנשכחים של חכמים מוכרים פחות לקהל הרחב ולחוקרים, כגון כתביהם של רבי אברהם, רבי רפאל אהרן, רבי ידידיה (הראשון), רבי יהושע ורבי ידידיה (האחרון) ממשפחת מונסוניגו, מחכמי פאס, אחת המשפחות של מחזיקי הזכות על השררה. בזכותו של הרב עמאר אנו יודעים כיום שרבי יוסף בן נאים לא היה רק ספרא דדיינא בבית־הדין של פאס במחצית הראשונה של המאה העשרים וביבליוגרף נודע שפרסם בשנת תרצ״א בירושלים את הספר ׳מלכי רבנן׳ על חכמי מרוקו, אלא גם חכם שכתב ספרים העוסקים בהלכה ובמנהג. ארבעה מהם ההדיר משה עמאר והקדים להם מבואות, כגון הספרים ׳נוהג בחכמה׳, ׳צאן יוסף׳, ׳שארית הצאן׳ ועוד. למעשה עשרה מספרי ר״י בן נאים הוהדרו בידי עמאר, מקצתם מכתבי־יד נדירים (מדובר בכמה כרכים).

לא בכדי נדרשו לעזרתו תלמידי חכמים שבאו לפרסם עבודות שלהם או של אחרים.הנה כמה דוגמות: כאשר רצו אנשי ׳מכון ירושלים׳ להוציא את החלקים ב, ג של שו׳׳ת רבי שמעון בן צמח דוראן, לא יכלו למצוא איש מתאים יותר למימושה של המשימה הזאת ממשה עמאר. ועוד דוגמה: כל החלק החשוב שמציג את חכמי פאס בספר הנודע ׳פאס וחכמיה׳(חלק א, ירושלים תשל״ט, עט׳ 367-249) הוא מעשה ידיו של רבי משה, בלא שנקרא שמו עליו. לעומת זאת, רבי רפאל בן רבי אברהם בירדוגו, שישב בערוב ימיו בחיפה, ידע להוקיר את מלאכתו של רבי משה בההדרת החיבור ׳שרביט הזהב׳ של אבי המשפחה, רבי רפאל בירדוגו הראשון, הוא המכונה ׳המלאך רפאל׳.

זאת ועוד אחרת, כאמור, רבי משה נטל חלק פעיל בהרבה כינוסים מדעיים ונשא בהם הרצאות חדשניות ואף פרסם עשרות מאמרים בעלי ערך. נזכיר כאן אך שניים מהם: ׳קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור, שראה אור בקובץ ׳ממזרח וממערב׳, כרך ג, בשנת תשמ״א, וכן ׳רבי דוד צבאה – תקופתו ויצירתו׳, שראה אור בכרך ז של ׳מקדם ומים׳ בשנת תש״ס. בבירורים האלה עסק משה עמאר בשתי דמויות רבניות שונות כל כך זו מזו. האחד ארי שבחבורת חכמי פאס, רבי יעקב אבן צור, היעב״ץ המגרבי, הידען והחכם, התקיף והדעתן. במאמרו הנזכר שרטט לפנינו עמאר את דמותו של אבן צור. והדמות השנייה היא רבי דוד צבאה, שלא נודע כל כך ברבים. עתה זכה להיות מוכר במלוא שיעור קומתו כאישיות רבנית חשובה הודות למאמרו הנזכר של עמאר. הרב עסוק בימים אלו ממש בהכנת מהדורה מדעית של החיבור ׳לשון לימודים׳ לרבי יעקב אבן צור, בשיתוף עם פרופ׳ אפרים חזן. המפעל הזה זכה למענק מחקר מהקרן הלאומית למדע. עמאר מצוי עכשיו בשלבי הכנה מתקדמים למהדורת שאלות ותשובות ׳משפט וצדקה ביעקב׳, בתוספת הרבה תשובות על פי כתבי־יד, הכול מלווה בהערות ובמבואות.

ואף זאת, יש להחזיק טובה מרובה לרב עמאר שכיתת את רגליו למקומות רבים גם בארץ גם במרוקו כדי ללקט כתבי־יד של חכמים וכן פנקסי בית־דין ותעודות אחרות שהיו אובדות, כמה שקרה לאלפי כתבי־יד שבלו, התפוררו או אכלם עש במרוצת הדורות, לפי שבתי־דפוס הוקמו במגרב רק במחצית השנייה של המאה הי״ט. רבי משה כבר ההדיר ופרסם לא מעט מהם. לפני שנים איתר במרוקו את קובץ שירתו של רבי אברהם אבן זמרה, ממגורשי ספרד במרוקו, ובשיתוף פרופ׳ אפרים חזן הוא מכין מהדורה מדעית על פי כתב־יד יחיד שהוא אוטוגרף. גם המיזם הזה זכה למענק מצד הקרן הלאומית למדע.

עמאר שוקד עתה על הכנתם של כתבי־יד אחרים לדפוס. רבים בעולם המדע ובעולם התורני מחכים לכל חיבור שהוא מפרסם. עד היום כמעט לא מצאנו חכם מגרבי שרבי משה אינו מכיר אותו ואת כתביו, והוא יכול לספר על פועלו ועל משקלו כיוצר או כמנהיג. בזה הוא נבדל מדיינים חשובים יותר וחשובים פחות מיוצאי המגרב היושבים על מדין בבתי־דין אזוריים, ששמע חכמי המגרב לא הגיע עדיהם; ואם הגיע, הם מדירים את עצמם מכתביהם, ונמצאו מפסידים את חוכמת המעשה ורוחב הדעת של חכמים אלו.

רבי משה הוא איש עניו ואפילו עניו מאוד, ורבים פירשו את ענוותנותו פירוש מוטעה. אתה מוצא שיש שניזונו משולחן עבודתו ולא הכירו לו את הטובה שהוא ראוי לה. וכבר נרמזו הדברים לעיל. ענוותנותו של משה עמאר לא קלקלה את שורת המחקר שלו ולא סימאה את עיניו, ובמקום שראה לפניו חכם בינוני לא גידלו ולא השיאו רק משום שנולד במגרב. הוא אף לא התרפס לפני בעלי שררה, שלא היטיבו את עיניהם במפעלותיו. מה שנקרא בפי העם לא פרגנו לו. ברבות הימים מקצתם יישכחו, ומה שהעמיד משה עמאר לא יישכח כדרכם של בעלי נכסים בני קיימא.

ואף זאת, מאות חיבורים של רבנים יצאו ויוצאים לאור בדור האחרון חדשים לבקרים בידי רבנים מן המגרב. די להשוות השוואה ראשונית את רוב המהדורות הללו – ודוק: רוב המהדורות ולא כולן – לאלו שהוציא משה עמאר כדי לראות עד כמה נבדלה עבודתו באיכותה ובדיוקה מרוב העבודות הללו. גם כתיבתו נעדרת אפולוגטיקה ריקה ונבובה. במקום שאין שבח אינו משבח, ובמקום שאין חידוש אינו מכריז על חידושים מדומים.

כל מי שעבד אתו עמד על כוח שיפוטו הזהיר והשקול. הוא אינו נושא פנים לאיש ומביע את דעתו כבר סמכא אבל בעדינות ובכבוד מרובה לכל הכותבים.

לא פגשנו בעולם הרבנות מישהו שמכיר את היצירה הרבנית של חכמי המגרב כרב משה עמאר, ועבודותיו כתובות באמות המידה המקובלות ומוערכות בעולם המדע ולא רק בעולמו של בית־המדרש הישן. ואיננו מכירים בעולם המדע מישהו שעוסק ביצירה הרבנית של חכמי המגרב, שמכיר אותה היכרות קרובה ויסודית כל כך ומצוי בה לפני לפנים כד״ר כרבי משה עמאר.

ואין לשכוח שמשה עמאר מצודתו פרושה לא רק על היצירה הרבנית במגרב לשלוש ארצותיו העיקריות – מרוקו, אלג׳יריה ותוניסיה – אלא גם מחוץ לארצות המגרב. די להזכיר שהוא עסק גם ברש״י וברכותיו ואף הקדיש מחילו לתורתם של חכמי סלוניקי. מעידה על זה רשימת פרסומיו העשירה המציגה את מחקריו ואת ריבוי פניהם. רק מעטים לא עמדו על מלוא היקף יצירתו, ואתם תלון משוגתם. ספק בעינינו אם יוכלו לתקן את אשר עיוותו ואת אשר חדלו מעזוב עמו.

זה שנים שרבי משה עמאר מלמד במכללה האקדמית באשקלון. ראשיה ידעו להוקיר את הישגיו והעריכו את מעמדו. בזכות פעולתם הכתירו אותו גופי המל״ג לפרופסור במכללה. ושם הוא מרביץ תורה.

רבי משה ממשיך בעבודתו התורנית והמדעית. דורות רבים יידרשו אנשים רבים – וביניהם רבנים וחוקרים – לפרות עבודותיו. הוא דובב ומדובב שפתי ישנים וביניהם גדולי הדורות, ועל כל זה הכול־הכול חבים לו חוב שאין לו שיעור. רבי משה מדובב את תורתם גם בבית־המדרש לרבנים של המוסד החשוב ׳ממזרח שמש' שיזם יהודה מיימראן ובראשו עומד החכם החשוב רבי יצחק שוראקי. מי שבא ללמוד שם נחשף לתורתם של חכמי המגרב ונהנה מתורתו של הרב עמאר.

נעבור עכשיו ללשון נוכח ונאמר לך ידידנו, רבי משה, מתוך הוקרה לפעלך החשוב נתקיים הכינוס המפואר לכבודך בי״ז באדר שני תשס״ח. נטל בו חלק קהל רב ומגוון, ונישאו בו שתים־עשרה הרצאות על פסיקה ועל היסטוריה ותפילה, על שירה ופיוט, על הלכה ומנהג ונסקרה בו פעילותך המדעית. וזכית שבזכותך ולכבודך נזדמנו לאכסניה אחת הראשון לציון רבי שלמה משה עמאר לצד חוקרים חשובים. כל ההרצאות נישאו בניצוחם של ארבעה יושבי ראש נכבדים – כולם מוקיריך הם. על ארגונו של היום הזה שקדה ועדה של ארבעה מחבריך: שמעון אוחיון, אפרים חזן, משה חלמיש ושמעון שרביט, ועל המימוש שקדו מאיה אזולאי ובמיוחד אורה קובלקובסקי. וכולם עשו זאת בהוקרה ובאהבה.

ועוד זאת, אל יהי הדבר קל בעיניך ובעיני כל מי שנמצא כאן. רבים באו לכבד אותך ולומר לך ברכת טוב ולהשמיע לך דברים שבלב. מצטרפים אליהם מנעימי זמירות ישראל, המשמיעים פיוטים ומנגינות שהובאו מהתם להכא. כל זה נועד כאמור לכבד אותך ואת פועלך ובא לפרוע חוב גדול לך כחכם וחוקר, צנוע ומרבה מעש.

עמדנו שם בשם כל הקהל שישב שם ובשם מוקירי עבודתך ומחשיבי תרומתך למדע, כדי לאחל לך אריכות ימים ובריאות הגוף ונהור מעולה מתוך יישוב הדעת ושלוות הנפש. אנו מאחלים לך רוב נחת ממשפחתך היקרה לאורך ימים ושנים.

ולפי שהיינו אז קרובים מאוד לחג הפסח, חתמנו את דברינו בברכה שאבותיך ואבותינו ואבותיהם של רבים מיושבי האולם היו משמיעים איש לרעהו במוצאי חג הפסח, באותם הימים שליל המימונה ויומו שמרו על הדרם ועל צבעם היהודי בטרם נצבעו בצבעים המוניים מגונים ונחותים. הכוונה לפסוק מספר משלי(ג, ב), שהיה נאמר אחד מקרא ואחד שרח – כלומר בנוסחו העברי ובתרגומו לערבית מוגרבית – ובניגון קצבי כמנהג של פעם:

ארך ימים ושנות חיים !שלום יוסיפו לך ־ טול לייאם ופניו לחייא ולמעפייא יזידו אילך. כה לחי, רבנו משה.

העורכים

[1] עיקרם של הדברים המובאים בזה מבוססים על דברים שנאמרו בכינוס שנערך לציון פרישתו מאוניברסיטת בר־אילן, ביום י״ז באדר שני תשס״ח (24 במארס 2008).

מחקרי מערב ומזרח– פוו־פ׳ הרב משה עמאר-דברי העורכים

סא. ראב“ד מקודש, של עיה“ק והמקדש, הרה“ג מעו“מ רבי אליהו אברז‘ל שליט“א בשו“ת דברות אליהו (ח“ז סי‘ א‘) שם ביאר בטוב טעם ודעת כיד ה‘ הטובה עליו שצריך לענות בהוב“ש על כל ברכה וברכה, ואסור לשנות ממנהגי מרוקו המיוסדים על הררי קודש, עיין שם וישמח לבך.

סב. הרה“ג המפורסם רבי שלמה דיין שליט“א האריך כיד ה‘ הטובה עליו בשו“ת עטרת שלמה (סי‘ ו‘) והעלה שמנהגנו צודק בטעמים יקרים ובעיון רב. (ואעפ“כ כתב עליו הרה“ג עין יצחק שליט“א ח“ג עמ‘ קפ“ט דברים קשים וז“ל: ”ומה שנתלה בדברי עטרת שלמה דיין, ערבך ערבא צריך, שאין דבריו נכונים כלל ועיקר, והם דברי התעקשות בלא שום טעם. ומה לו להביא דבריו כנגד גדולי עולם שרק תורתם אומנותם“ עכ“ל. ולשון זו קצת קשה, כיון שהרואה יראה שכל דבריו נחוחים ונעימים ויש בהם חידוש שלא נראה אצל קודמיו, וכוח עיונו וסברתו צודקים עד כדי כך שכתב על דבריו עט“ר מרן הגר“ש משאש זלה“ה (שומ“ג ח“ב סי‘ לד) וז“ל: ”ובעודי בזה היה בביתי ובחומותי, ידידי הרה“ג

שלמה דיין שליט“א… הביא לי את החוברת ושם ראיתי חידוש“ וכו‘ עיי“ש דבריו באורך, שפתים ישקו, שאין אלה דברי התעקשות ב“מ, אלא דברי טעם, עטרת זקנים בני בנים).

סג. מו“ר הרה“ג שלמה טולידאנו שליט“א כתב בספרו דברי שלום ואמת (ח“א עמ‘ 152 ) טעמים יקרים לקיום מנהג זה וקדמוניותו, כיד ה‘ הטובה עליו.

סד. שו“ת באר שרים להרה“ג אברהם יפה שלעזינגר שליט“א (סי‘ מ“ה אות ט) כתב וז“ל: ”אך היות והמהר“ם שיק מעיד בתשובתו דבבית מדרשו של כק“ז מרן החתם סופר זכותו תגן עלינו אמן, ענו הקהל ברוך הוא וברוך שמו בברכת השופר ולא מחה עליהם, אם כן אנן יוצאי ירכו גם לא נמחה בכך, והרוצה להחמיר כדעת הדגול מרבבה יחמיר“.

סה. בסידור עוד אבינו חי מאת הרה“ג לוי נחום שליט“א (עמוד 347 ) דן בהרחבה בבירור מנהג זה ומעיד שם על מנהג לוב לענות ב“ה וב“ש בברכות שיוצא בהן יד“ח עם ראיות רבות. ברוך הוא וברוך שמו

וכן כתבו הרבנים הגדולים:

הרה“ג אליהו ביטון שליט“א (נתיבות המערב, הלכות שבת קודש אות נ“ט, מהדורת התשס“ז) קובץ מנהגי מרוקו, ועוד חזר הרב שליט“א על דבריו גם בספרו נחלת אבות, קובץ מנהגי יהודי לוב (הל‘ שב“ק אות מ“ה).

וכ“כ הרה“ג חיים אמסלם שליט“א וציין בכתביו שזהו מנהג כל צפון אפריקה ואבותיו הקדושים ע“ה, ואין לבטל המנהג.

וכ“כ ב“זוכר ברית אבות“ להרב רפאל משה דלויה שליט“א (עמ‘ 57 ועיין בהארותיו והרחבותיו, שם הביא כי כן אמר לו הרה“ג שלום גבאי שליט“א, והרב המחבר נ“י אמר כי כל פסקיו המובאים בספר זה הם מנהגים אשר נהג בהם ראש משפחתו הרה“צ המפורסם רבי יצחק דלויה זלה“ה, והמנהגים האלה נשמרים אצל בני המשפחה דור אחר דור הי“ו.

וכ“כ הרה“ג מיכאל פרץ שליט“א כתב באוצר פסקי הסידור (עמ‘ קכ“ט- ק“ל) שהמנהג לענות בהוב“ש בברכות שיוצא בהן ידי חובה, הוא מנהג נפוץ מאוד בהרבה גלויות כמו מרוקו ארם צובה וכן בהונגריה. והוא כדעת הטור ומרן בש“ע, ואסור לבטלו, ואדרבה צריך לקיימו ולהחזיר העטרה ליושנה. ואין לשמוע ביד מי שאומר לבטל מנהג זה שהופיע כבר בראשונים, ובעיקר מכיוון שאין למבטל שום ראיה מהראשונים, והמוציא מהמנהג עליו הראיה מהראשונים“, וע“ש שהאריך לברר גם

דעת הזוה“ק והמקובלים.

וכן מצאנו כתוב בספר ”מגן אבות“ להרה“ג מרדכי עקיבא אריה לבהר שליט“א (סי‘ קכ“ד סעיף ה‘, החל מעמוד ק‘) שמנהג מרוקו לענות ברוך הוא וברוך שמו אף בברכות שיוצא בהן ידי חובה.

וכן כתב הרב מאיר אלעזר עטיה שליט“א בשם כמה מגדולי חכמי מרוקו, שיש לשומע ברכה לענות בהוב“ש אחר כל ברכה וברכה.

וכן מצאתי בספר מנהגי החיד“א (עמ‘ קמז) שכתב הרב המחבר שליט“א שהמנהג לענות בהוב“ש בברכות שיוצא בהן יד“ח קרוב יותר לדעת מרן הרב חיד“א (וכפי שבארנו לעיל), וכן ראוי להורות, איישר חיליה. גם הרה“ג זכריה זרמתי שליט“א (ראש מכון תורת אמ“ת) כתב ודרש לקיים המנהג לענות ברוך הוא וברוך שמו על ברכות שיוצא בהן יד“ח, כמנהג אבותיו חכמי אלג‘יר וכמנהג כל יוצאי צפון אפריקה.

וכ“כ הרב דוד סיטבון שליט“א בספרו על מנהגי תוניס- עלי הדס (פרק ד‘ אות יב).

וכ“כ הרה“ח משה חיים סויסה שליט“א בספרו היקר עטרת אבות (ח“א הל‘ ברכות, הלכה כ“ד).

וכ“כ רבי יעקב עובדיה שליט“א כתב (פסקי חכמי המערב, הלכות ב“ה וב“ש) לחזק המנהג ע“פ מסורת חכמי המערב בטוב טעם ודעת. וגם נמצא בספר מאור השמ“ש (ספר הזכרון להגר“ש משאש זלה“ה) (עמ‘ שפ“ז- שצ“ד). תשובות מאת הרב מנחם הכהן שליט“א והרב אהרון דגן שליט“א המבררים מקחו של צדיק ומעלים להלכה שצריך לענות ב“ה וב“ש בברכות שיוצא בהן ידי חובה.

וב“תורת אמך“ לרבי מיכאל אזרד שליט“א כתב בעמ‘ טו- יט שכן הוא המנהג וצריך לקיימו, והביא גם סיעתא לדבריו ממה שאומרים (או מהרהרים) בוידוי בין התקיעות בראה“ש ”לא ענינו ברוך הוא וברוך שמו“, דמזה נראה ברור שמתקני הוידוי הזה חששו לאיסור בכך שיהודי שומע ברכה ואינו עונה ב“ה וב“ש. ובסוף דבריו כתב וז“ל: ”וכאמור גלוי לעין כל שמדובר כאן במנהג שכל כולו אומר אהבת

השי“ת“.

וגם הרב יוחנן אלול שליט“א מרכסים, כתב קונטרס בירור בסוגיה זאת, והביא את דעת חכמי המערב לענות בהוב“ש על כל ברכה. וכן ראיתי שכתב הרב שאול עזריאל שליט“א בחוברת פסקי רבותינו

מן המערב. ואחר גמר כתיבת המאמר הלזה, הגיע לידי הספר החשוב ”ידי עלמ“א“ של הרה“ג משה אליעזר עבדלחק שליט“א ושם (בסימן ב‘) הביא באריכות ובבקיאות רבה את כל תוכן הסוגיה דידן, וחתם בזו הלשון: ”מסקנתא דמילתא: מנהג ישראל בכל מקום לענות ברוך הוא וברוך שמו על הברכות ששומעים ולדעת הרבה פוסקים יש למנהג זה מקורות נאמנים וכן דעתו של מר“ן הבית יוסף. ולכן צריך להזהר בו הרבה. וגם על כל ברכה וברכה שאדם שומע צריך לענות בהוב“ש אפילו אם היא ברכה שהוא יוצא בה ידי חובה כגון ששומע קידוש, שופר ומגילה ואין בזה שום הפסק מאחר שנהגו כך כל תפוצות ישראל וכדברי מרן החבי“ף דהבאנו לעיל“ וכו‘ ע“ש.

היבטים רוחניים (מטא-הלכתיים) במנהג עניית בהוב“ש:

מנהגי ישראל מעבר לקיומם הפשוט, משפיעים על הקהילה ומאפייניה. ברובם של המנהגים הקהילתיים יש משום קביעת זהות מיוחדת לקהילת מקיימיו, לא רק בהשתייכות לקבוצה חברתית, אלא אימוץ של רעיון עמוק המובע בקהילה מסויימת על ידי המנהג, כי המנהג הוא כלי להבעת תכונה או רעיון הייחודיים למקיימיו, ויש שהמנהג עצמו הוא יוצר תכונה או רעיון המובעים במקיימיו. וכך כותב מני“ר הרה“ג אליהו בקשי דורון שליט“א:

”תורת האם אינה רק כתוספת לתורת האב, המנהגים והמסורות אינם עוד נדבך נוסף מעל גבי ההלכה, הם למעשה התוכן הפנימי העמוק של קיום ההלכה. בהלכה למשה מסיני נקבעו גדרי המצוות, הביצוע המעשי. התוכן הפנימי והרגש העמוק שבמצוות נוצר על ידי המנהגים, וכיון שעיקר תכלית המצווה אינו בעצם קיומה, אלא ברגשות ובצורה של העושה המתפעל ממנה, כך המנהג והמסורות חשובים לא פחות מגדרי המצווה עצמה“, ע“כ. (בניין אב, המנהג כבסיס לכל תקנה ולהלכה) דוגמא לדברינו: המנהג לעמוד בזמן קריאת עשרת הדברות בקריאת התורה, משפיע באופן ישיר על חיבת התורה ותוקפה אצל מקיימי המנהג, דעל ידי העמידה שהם עומדים, הם מרגישים כאילו הם נותנים עוד תוקף לתורה הקדושה ובזה היא מתקבלת בלבבם יותר והם מתיראים ממנה, וכך כתב מרן הגר“ש משאש זלה“ה (שומ“ג ח“א או“ח סי‘ נז): ”עניין עמידת הקהל בעשרת הדברות, והנה האמת מנהג עתיק יומין במרוקו, והיו מקפידין על זה לעמוד בזמן שהש“ץ אומרם, ובזה היתה חרדה גדולה בבית הכנסת, ואין שוחח ואין מדבר“. דוגמא נוספת: המנהג לענות ”אמת תורתנו הקדושה“ סמוך ונראה אחר קריאת התורה קודם ברכת ”אשר נתן לנו את תורתו“, יש בו משום קיבוע דברי התורה הקדושה בלבבות וחיזוק אמיתותה בנפש. כי באמירה זו מתבטא עיקר גדול מאוד שהתורה נתונה מן השמים והיא אמת גמורה ולעולם לא תשנה ח“ו. ואך למפורסמות לא צריך ראיה, ואין התורה ואמיתותה זקוקות לאישורנו, אך מ“מ זקוקים אנו לקבע בלב את ידיעת אמיתות התורה, כי היצר עומד תמיד להכניס הספקות, ומה גם רבו בדורנו כופרים המושכים בכזבם המון טועה, ומערערים את יסודות האמונה, על כן יש לחזור באר היטב ולקבע את אמיתות ומוחלטות התוה“ק בלבנו.

דוגמא נוספת: מנהג אמירת פסוקי יראו עינינו בתפילת ערבית לאחר ברכת השכיבנו בנעימה המסורתית, (המובא בתוס‘ ברכות ד: ובש“ע סי‘ רלו ס“ב) מחזק בקרב מקיימיו את הציפיה לישועה. ע“י אמירת פסוקי תפילה הסובבים סביב גאולת ישראל מתעוררת הנפש בכיסופיה וערגתה למימוש חזון הנביאים, ההולך ונרקם במדינתנו.

הערך הרוחני בעניית ברוך הוא וברוך שמו:

ומכאן לנדון דידן סוגיית ”ברוך הוא וברוך שמו“, נראה לקוצ“ד דרגילות עניית ברוך הוא וברוך שמו, מחזקת את יראת השמים של אומרה ומרבה את כבוד השמים, כי בכל פעם שהוא שומע את שמו הקדוש של ה‘ יתברך מיד הוא נרגש ועונה במטבע שבח יקר על דרך מה שכתוב ”הבו גודל לאלהינו“, כי איננו מסוגל לשמוע את שם ה‘ ולא להפגין כבוד, כאילו ששמע שם של אדם פשוט. ועוד דמנהגנו אפילו כשמזכירים שם של צדיק בשר ודם מיד מוסיפים ברכה על דרך הפסוק במשלי ”זכר צדיק לברכה“ וכגון: עליו השלום, נוחו עדן, זצ“ל וכו‘ ויש שנוהגים אף לנשק אצבע צרדה (היא האצבע הסמוכה לאגודל) כאשר שומעים שם של צדיק (עיין בנתיבות המערב, מנהגים שונים

עמ‘ ש, שנתן טעם וצרף מקורות) ועל אחת כמה וכמה צריך ליתן שבח כששומעים את שם צדיקו של עולם מלך מלכי המלכים, וכעין זה בדיוק כתב הרב משנה ברורה (סי‘ קכ“ד ס“ק כ“ב) ע“ש. ומופה“ד מרן הגר“ש משאש זלה“ה כתב (שומ“ג ח“ב סי‘ ל“ד) וז“ל: ”וכשאני לעצמי, כמו צער בנפשי, כשאני רואה צבור שאינם עונים ברוך הוא וברוך שמו. נראה לי חס וחלילה כמזלזלים בכבוד ה‘ יתברך על ידי אותה דומיה השוררת, בלי להתחרד ולהיות כל הגוף מירתע לענות ברוך הוא וברוך שמו בקול רם ולהרבות כבוד שמים. ולקוצר דעתי לא יפה עשו להפוך ולבטל מנהג העולם שהוא עומד על בסיס חזק ואיתן, במנהג לא יפה שלא לענות בהוב“ש). גם על ידי אותה דומיה יבואו להסיח דעתם מן הברכה למחשבות אחרות. לא כן באמירת ברוך הוא וברוך שמו, נשאר

קשור עם המברך ומכוין מתחלה ועד סוף. ואני מרגיש בעצמי, שאם אפסיק מלענות, נראה לי כאלו לא ברכתי כלל“, עכ“ל הטהורה. הרי שדעת מרן הרב זיע“א, שכאשר עונים בהוב“ש מתרבה כבוד שמים, ומתוספת חרדה והתרגשות הגוף מפני שמו של ה‘ יתברך, וזה ודאי מוסיף יראת שמים. ובהמנעות מעניה זו יש זלזול בכבוד ה‘, עד כדי כך שהרגיש הרב זצ“ל שלא ברך את ה‘ כלל, אלא סתם כשומע דברי חולין. וזה המשך ישיר לדבריו של הרב מעשה רוקח זלה“ה שכתב על הרב דבר שמואל זלה“ה (חידושים על הרמב“ם, הלכה י“א) ”ואחר נשיקת עפרות זהב לו, חש לן שלא לחוש לכבוד המקום ברוך הוא ולמנוע עצמינו מלגדל ולרומם שמו הגדול ב“ה לעד“ ע“כ, הרי דעתו ז“ל שע“י עניית ברוך הוא וברוך שמו יש התגדלות והתרוממות לשם ה‘, וזה ודאי מוסיף יראת שמים. ובשו“ת מהר“ם שיק זצ“ל (חאו“ח סי‘ נא) כתב שזה אחד הטעמים שמנעו ממנו לחלוק על מנהג זה, וז“ל: לא יאה ולא נאה לגעור באיש העונה ואומר שבח לרבון העולם“. ומרן אביר יעקב אבוחצירא זיע“א כתב (שערי תשובה אופן כג) דעל ידי עניית ברוך הוא וברוך שמו, מתרבה קדוש ה‘ בעולם וז“ל: ”בעניה זו יש יחוד גדול, שעל ידה מתיחדים שמותיו של הקב“ה“.

מכאן תוכחה מגולה, לכל בעלי דעה צלולה, (בשקט ובלי המולה) כי כאשר חכם מתנגד למנהג ישראל כל שהוא, הוא מתנגד גם לרעיון הבונה את זהות הקהילה, ומתנגד למידה שהמנהג מתייחס אליה. ובנדוננו, הרוצה לבטל מנהג עניית ”ברוך הוא וברוך שמו“ חייב להוסיף לשיקוליו את העובדה שהוא מתכוון למעט כבוד שמים רח“ל, ואף גם לפגוע ביראת שמים של ציבור הנוהג להתיירא תמיד משם ה‘ ועתה יפסיק ממנהגו בר מינן, וכן יתמעט ע“י הוראתו קידוש ה‘ בעולם, ה‘ יצילנו.

ומזקנים אתבונן, שרבים ויראים מבני עדתנו הי“ו נתבקשו מספר פעמים מאברכים צעירים להפסיק לענות ברוך הוא וברוך שמו בברכות שיוצאים בהן ידי חובה, ולא הסכימו מעולם כי מדמים הם

מעשה זה לזלזול בכבוד שמים ח“ו, והוא רחום.

ריעותא גדולה:

מופה“ד מרן הגאון מוהר“ש משאש זלה“ה המשיך וכתב (שומ“ג ח“ב או“ח סי‘ לד) על הפגיעה הגדולה שנוצרה עקב ההימנעות מעניית ברוך הוא וברוך שמו בברכות שיוצא בהן אדם ידי חובתו, וז“ל: ”גם ריעותא גדולה יצאה מאלו הנזהרים שלא לענות. שראיתי במו עיני שכל כך הרגילו עצמם שלא לענות, עד שאפילו ברכות שאין חייבים בהם, או כבר יצא ידי חובה, אין עונין עליהם ברוך הוא וברוך שמו. פוק חזי שכן הוא, ונמצא שיצא שכרם בהפסדם, שמפסידין מצוה שהיא חובה לכולי עלמא לענות ברוך הוא וברוך שמו על כל ברכה שאינה חובה או כבר יצא בה ידי חובה שיש בה משום הבו גודל לאלהינו, שהוא מוסכם אליבא דכולי עלמא. בשביל ריוח פורתא של ברכה שחייב בה שיש בה מחלוקת הפוסקים ושכולם מעידים על מנהג העולם לומר ברוך הוא וברוך שמו“. עוד כתב (שם): ”ולא כמו שעושין שאין עונין (בהוב“ש) על שום ברכה, שבזה יש מכשול גדול“.

ואין צריכין חיזוק דברי הרב, ובטח לא מאדם המשול לעפר רגליו, אך כתיב ע“פ שנים עדים יקום דבר, ועל כן הנני מצטרף לעדותו ז“ל, כי בדידי הוה עובדא שראיתי לאנשים רבים הנזהרים שלא לענות ברוך הוא וברוך שמו בברכות שיוצאין בהן ידי חובה עד כדי כך שנגררו להימנע מעניה זו גם בברכות שאין יוצאין בהן, וכמעט שרק העדות הנוהגות לענות בהוב“ש בברכות שיוצאין בהן ידי חובה זוכות וזוכרות לענות על כל ברכה (כדעת מרן הש“ע, קכ“ד ס“ה).

עוד כתב לי בעניין הנ“ל, ידי“ן הרה“ח כפיר דדון שליט“א וזו לשונו:”עוד יש לומר שאלו המשתיקים אחרים באמצע הברכה שלא לענות בהוב“ש וקוראים בקול גדול או דופקים על השולחן, הם אילו שעושים הפסק יותר גדול מהעונים ברוך הוא וברוך שמו, כיון שמי שעונה יש לו על מי שיסמוך על פי מנהג אבותיו ודעת מרן, אך המוחה איו לו על מי לסמוך על קול מחאתו וההפסק הרב שעושה, ונוסף גם הוא שמפריע לאחרים“ עכ“ל.

זאת עולה מן המדב“ר: דמנהג מרוקו וצפון אפריקה ועוד קהילות רבות, לענות ברוך הוא וברוך שמו על כל ברכה וברכה, לרבות ברכות שיוצא בהן ידי חובה, מנהג נכון וטוב הוא, והוא כדעת כמה מהראשוניםומרן הש“ע, וחובה לקיימו, ו“אל תטוש תורת אמך“ כתיב.

באדיבותו של אלעד פורטל ס"ט הי"ו-חובת עניית בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ-סיום המאמר.