ארכיון יומי: 2 בנובמבר 2020


מרוקו" בעריכת חיים סעדון-ירון צור- היהודים בתקופה הקולוניאלית

מרוקו - חיים סעדון

לקראת קבלת העצמאות

הדחף לעלייה הקיף רבבות יהודים מרוקאים, אך לא את כולם. הטרור והמצב הכלכלי הקשה השפיעו אמנם על כל מגזרי האוכלוסייה היהודית, אך חוגים רחבים במגזר המתמערב לא איבדו את אמונם בהמשך חייהם במרוקו. רבים הושפעו מן הגל הלאומי המרוקאי והחלו לבחון את שאלת הזדהותם הפוליטית. לפני תמורה זו, שסימניה הברורים ניכרו בקיץ 1955, נהנתה התנועה הלאומית המרוקאית מתמיכה בחוגי השמאל היהודי. כמו כן נהנתה האסתקלאל מתמיכה מסוימת בחוגי הבורגנות היהודית בפנים הארץ, בערים כמו פאס ומכנאס. התמיכה התרחבה במהירות; השכבות הרחבות במלאחים העירוניים הצטרפו להערצת הסולטאן, שהייתה אחד ממאפייניה העממיים של התסיסה הלאומית. חזרתו של מחמד החמישי למרוקו באוקטובר 1955 הביאה תמורה זו לשיא. עוד בדרכו לארצו, בשהותו בצרפת, הוא קיבל משלחות יהודיות שבאו להביע את תמיכתן בו. כשדרכו רגליו על אדמת מרוקו הצטרפו יהודים רבים להמוני המריעים.

לחזרת הסולטאן קדמה החלטת הצרפתים להעניק למרוקו עצמאות. משלהי 1955 נעשו אפוא הכנות למעבר השלטון. מועד העצמאות, מארס 1956, היה קרוב והצרפתים איבדו את עניינם ביהודים. כי״ח התקשתה להתרגל למצב החדש, אך סיסמת השעה הייתה העברה שלווה של השלטון וכינון יחסים טובים בין מרוקו העצמאית למעצמה המחזירה לה את ריבונותה. הכול ידעו מה היה תפקידה החברתי־החינוכי החיוני של כי״ח בחיי היהודים המקומיים, והמרוקאים, שהתכוונו להיעזר בצרפת בתחומים רבים, לא רצו לזעזע יתר על המידה את תפקודה של ספקית החינוך המודרנית הראשית לקהילות. נדרשו אפוא התאמות מסוימות של כי״ח לתנאים החדשים, ובראשן הגברה של הוראת הערבית, אך לא הפסקת פעולתה. גם הארגונים היהודיים המערביים האחרים לא נדרשו להפסיק את פעילותם, בשל תפקידם החיוני במערכת הסעד והבריאות של הקהילות היהודיות, ומשום שהתנועה המרוקאית נזקקה לתמיכה חיצונית והייתה רגישה לדעת הקהל הבין־לאומית. מעמדם האמריקאי של רוב הארגונים היהודיים, ובראשם הג׳וינט, העמיד אותם בעמדה נוחה מבחינה זו. גם בעת חילופי השלטון העניק ההיבט הפזורתי יתרונות חשובים ליהודים.

שונה היה מעמדה של הפעילות הישראלית במרוקו. עם ההחלטה הצרפתית לצאת ממרוקו כמו הופקר השטח להתמודדות בין שתי התנועות הלאומיות על נפש היהודים המקומיים: הציונות ומדינת ישראל מצד אחד וזו המרוקאית מצד שני. לישראל היה חשוב לקבל מן המרוקאים הבטחה שהעצמאות לא תפגע בעלייה, אך התנועה הלאומית המקומית הייתה מחויבת לעניין הפאן־ערבי, והסיכויים לכך היו קלושים. ישראל נאלצה, לפיכך, לפעול באופן נמרץ להוצאת עולים דווקא סמוך לקבלת העצמאות. כמו כן ניסתה ישראל להיעזר במעמדם של הארגונים היהודיים המערביים, והפעילה את הקונגרס היהודי העולמי כמתווך בינה לבין הכוחות הלאומיים. המרוקאים נזקקו לתמיכה בין־לאומית ולא הפריעו לעלייה לפני

קבלת העצמאות; הם אף הניחו לאנשי הקונגרס לחשוב שבעתיד יהיו מוכנים להגיע להסדר שיניח את דעת ישראל.

בניגוד לצרפתים, שביקשו לצייר את שלטונם במרוקו כתקופה של פיתוח וקידמה לארץ כולה וליהודים בפרט, הדגישו שלטונות ישראל והלאומיים המרוקאים את מצוקתם של יהודי מרוקו בתקופה הקולוניאלית, והציבו לפניהם שתי תכניות חברתיות שונות ומנוגדות. ישראל סברה כי במרוקו העצמאית לא ישתפר מצבם של היהודים. אדרבה, היא חזתה להם שחורות, במוקדם או במאוחר, וקראה להם להגר מארצם ולהצטרף ליהודים הבונים את מולדתם בארץ האבות. התנועה הלאומית המרוקאית טענה כי המצוקה היא פרי המצב הקולוניאלי שדיכא את המקומיים, וכי מצבם של היהודים, כמו זה של המוסלמים, ישתפר עם קבלת העצמאות. התנועה הלאומית המרוקאית הבטיחה ליהודים שוויון זכויות מוחלט במרוקו המשוחררת. כאות לכך מינה מחמד החמישי, אחרי חזרתו מן הגלות, שר יהודי בממשלתו – מעשה חסר תקדים בהיסטוריה של יהודי מרוקו. בידי השר, ד״ר ליאון בן־זקן, הופקד משרד הדואר.

תקופת המעבר משלטון קולוניאלי לעצמאות לא גררה עמה הכרעה ביחסי היהודים המרוקאים עם שתי הרשויות, הישראלית והמרוקאית, שביקשו למשוך אותם אליהן. אמת, העלייה הייתה גדולה באותה תקופה, כ־70,000 נפש, ומספר הנרשמים לעלייה היה אף גבוה יותר והתקרב ל־ססס,100, למעלה משליש מיהודי מרוקו באותה תקופה. עם זאת, רוב היהודים, כ־ססס,170, העדיף לנסות את החיים במרוקו העצמאית. החששות כמעט בכל חוגי האוכלוסייה היהודית היו רבים, אך הייתה בכך, בסופו של חשבון, הבעת אמון בשלטון המוסלמי החדש־ישן. העידן הקולוניאלי הביא בכנפיו זעזועים קשים לחיי האוכלוסיה המקומית ולרקמת הקשרים המסורתית, כולל בין היהודים למגינם המסורתי, הסולטאן. אך לא היה בהתפתחויות שהתרחשו בארץ בין השנים 1912 ל־ 1956 לקרוע לחלוטין את הזיקות שקשרו בין היהודים לסביבה המוסלמית, ולבטל את אמונם באפשרות לשקם, על בסיס חדש המתאים לתקופה המודרנית, את החיים המשותפים שניהלו למן התקופה העתיקה.                       

הדמוגרפיה

הגידול באוכלוסייה

הכיבוש הצרפתי של מרוקו פתח בהדרגה את הארץ כולה לתהליכי מודרניזציה, שאחד מסימניהם הראשונים הוא גידול מואץ באוכלוסייה. גידול זה נובע בעיקרו מירידה בתמותה: בשלב ראשון דפוסי הילודה אינם משתנים, אך התמותה יורדת מפני שההיערכות להתמודדות עם רעב ועם מגפות טובה מבעבר. בכל עשור גדל במידה ניכרת מספר תושבי מרוקו המוסלמים והיהודים.

הטבלה משמאל ממחישה בקווים כלליים את הגידול באוכלוסייה תחת שלטון הצרפתים. המספרים עצמם אינם מדויקים, אף שהם מוסרים תוצאות של מפקדים. עד השלמת הכיבוש באמצע שנות השלושים אי אפשר היה למנות את כל תושבי הארץ. יתרה מזאת, מפקדי 1936 ו־1947 אינם נחשבים לאמינים במיוחד. מדויק יותר היה כנראה המפקד שנערך בשנת 1951. ואולם, לשם הדגמת התמורה הדרמטית במספר התושבים שחלה בהשפעת התקופה הקולוניאלית אין חשיבות לדקדוקים מספריים, והתמונה ברורה: האוכלוסייה הכפילה עצמה בתוך כשלושים שנה, מהמפקד הראשון(1921) ועד האחרון (1951). ואף אם הגידול האמיתי היה מתון יותר, השינוי עדיין חד ומרשים. פערי הפיתוח המודרני בתוך מרוקו באו כמובן לידי ביטוי בהבדלים בשיעור הריבוי הטבעי, שכן בשנים הראשונות לכיבוש הצרפתי לא היה שינוי ניכר, ואף בהמשך היו סביבות חברתיות ומקומות שבהם לא חל שינוי עמוק בשיעורי התמותה. החוקרים מעריכים כי שיעור הריבוי הטבעי הממוצע בקרב יהודי מרוקו בתקופת השלטון הצרפתי היה כ־2.5 אחוזים.

מגמת גידול האוכלוסייה נמשכה גם בשנות החמישים, ובמפקד הראשון שנעשה אחרי קבלת העצמאות, בשנת 1960, נמנו יותר מ־11 מיליון מוסלמים. מספר היהודים היה באותה שנה נמוך בהרבה מזה של שנת 1951 – כ־ססס,160 , אך לא היה זה פרי תמורה בדפוסי הילודה והתמותה של יהודי מרוקו, אלא תוצאת ההגירה: החל מ־1947 החלו היהודים בתנועה של הגירה חיצונית, תחילה לארץ ישראל ולמדינת ישראל, ולאחר מכן גם ליעדים אחרים, ובמיוחד לצרפת. מבחינה זו הם הקדימו את המוסלמים, שהחלו בתנועה של הגירה חיצונית לאירופה, אמנם לא המונית כמו אצל היהודים, מאוחר יותר (בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים).

התמונה הדמוגרפית ממחישה את הדמיון ואת השוני בין מוסלמים ויהודים בתקופה הקולוניאלית. שתי הקבוצות נטלו חלק בתהליכים כלליים, כגידול האוכלוסייה; שתיהן נטלו חלק גם בתנועת ההגירה הפנימית, תופעה שנרחיב עליה את הדיבור בהמשך, ואולם המיעוט הקדים את הרוב, ופתח ראשון בהגירה כלפי חוץ בממדים גדולים.

כאמור, המספרים שננקבו במפקדים הצרפתיים אינם מדויקים, והגורמים היהודיים שנזקקו לאומדן מהימן של מספר יהודי מרוקו התלבטו בנושא זה. רוב הארגונים היהודיים החלו לפעול במרוקו סביב 1948, והערכותיהם בתקופה זו נעו בין 250,000 ל־ססס,300 יהודים. כלומר, בין 50,000 ל־ססס,100 אלף נפש יותר ממספרם במפקד של 1951 — הפרש נכבד לכל הדעות. אנשי הג׳וינט הסבירו את ההפרש במספר העולים בתקופת העלייה ההמונית, שהיה למעלה משלושים אלף נפש, בתוספת מספר היהודים שלא נמנו בידי הצרפתים במרוקו הספרדית: כ־25,000, והיהודים בעלי המעמד האירופי, שנמנו במפקדים בקטגוריה ״אירופים״. לפי הערכת הג׳וינט בשנת 1952 התקרב מספרם ל־ 30,000, אך ב־1943 הוערך מספרם רק בכ־15,000 נפש. דומה שהערכת מספר היהודים במרוקו ב־1948 בכ־280 אלף נפש קרובה למציאות.

מרוקו" בעריכת חיים סעדון-ירון צור היהודים בתקופה הקולוניאלית

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
נובמבר 2020
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר