יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930

פרשת חיי שלוש

הוא התחיל להללני בפני הא' טויל את חרוצתי והתנהגותי ושלא נמצא עלי שום עוון כלפי בית הספר במשך זמן למודי, גם מוסר הטיף לי, לבל אדחוק את הקץ ואחוס על בריאותי, כי צר לו לשלחני לבית הורי ופני עיפים ונרגזים. הוא הפציר בי לבל אשאר אלא אסע הביתה לנוח ולשוב בכחות חדשים. מהרתי וספרתי את הדבר לחברי ראובן יחזקאל ולמחרתו נפרדתי ממנו בעל כרחי ובצער רב. יומים לפני ראש השנה באתי ליפו ונתקבלתי באהבה על ידי הורי, שראו בי איש אחר לגמרי אבל רזה וכחוש. התעצבתי מאד על מות זקנתי החביבה, שהייתי ישן בחיקה. הורי אמנם נחמוני, אבל על לבי שלטה תוגה כבירה. את ימי החופש בליתי ברובם בבית. מאין אתי ספרים חדשים הייתי משנן בספרים הישנים וכשנמאסו עלי, הייתי נח לגמרי ומרבה לישון. כשהעיקה עלי הבטלה, הפצרתי באחי המנוח אברהם חיים שימציא לי את הספרים הדרושים לי למחלקה הרביעית ובין ספריו מצא בשבילי חלק מהם, שעליהם התחלתי לשקוד בהתמדה. גם הוא כמנהל בקשני לבל אעשה זאת, כי מוטב שאנוח מעמלי, אבל אחר שהודיעני בבטחה, כי אין משנים בבית הספר את שטת הלמודים, אלא זאת היתה רק תואנה מצד המנהל, כדי לאלצני להנפש, מצאתי שעלי להתכונן למחלקה הרביעית. הספרים החדשים היו מוזרים וקשים בשבילי, אבל אחי המנוח נעתר לבקשתי והורני מדי לילה קטעים שונים, למרות היותו עסוק וטרוד כל היום במשרר [במשרד] או בהנהלת הקורספונדציה.

הגיעו הימים של אחרי החגים והתחלת הלמודים. הורי עשוי לי בגדי חורף חדשים וטרם הפרדי מהם, צלמוני ותמונתי זאת שנשארה לי לזכרון מימי-נעורי הנה נתונה בזה.

אחרי ימים מצער, נפגשתי שוב בבירות עם חברי הבגדדי שהשתעמם מאד בלעדי. הראיתי לו את ספרי החדשים שקבלתי מאחי והוא שמח עליהם שמחה רבה בקראו: אלה הם באמת הספרים הדרושים למחלקה הרביעית, אך חסר אתה עוד איזה חלק מהם. שאלתיו מאין ידוע לו כל זאת, ענני, כי בימי החגים הוזמן לחוג אצל מכירים ונפגש באחד הבתים עם המורה הערבי שספר לו כי אין מחליפים בעונה חדשה את הלמודים, אלא המנהל ברצותו שהתלמיד שלוש ינוח מעמלו, מלמודיו, המציא זאת רק בתור תואנה. למחרתו קבל חברי ספרים חדשים ואני החלק החסר לי ונכנסנו למחלקה הרביעית. סדרנו לפנינו תכנית מראש כיצד לשקוד בלמודים, בלי לעבור על חוקי בית הספר. בלילה לא למדנו וגם בהפסקות הקטנות נחנו כיתר התלמידים. אבל השתדלנו לפני ההנהלה שתותר לנו על שעות הלמודים בעברית, כי לפי הדרגה הנהוגה בבית הספר ידענו את השפה יותר מכל התלמידים, ואחרי הפצרות רבות נענתה ההנהלה לבקשתנו וזה עזר לא במעט להתקדמותנו. ידיעותינו בשפה הערבית עלו בהרבה על ידיעותינו בשפה הצרפתית, משתי סבות: אחת – שהשפה הערבית היתה שפת ארצנו ושנית – שהמורה הערבי הסביר ובאר יפה את שעוריו, בעוד שהמורה הצרפתי למד יותר באופן שטחי.

בכדי לפתח בקרב התלמיד רוח תשוקה ללמודים ואף גם להעצל ביותר, הנהיגו בבית הספר סדרים מיוחדים, שלא ראיתים כיום אף בבתי הספר המודרניים שלנו.

כפי שכבר כתבתי לעיל, נכנסים בבוקר התלמידים לאולם הגדול ומכינים שעורים שהמורים הטילו עליהם. המורה בוחן את התלמידים ומציין לכל אחד מהם את ציונו. אחרי הבחינות מוציא מארונו את יומנו שבו נרשמים שמות התלמידים, מסמן על יד כל תלמיד את ציונו הן לטובה או לרעה, כמו כן כל יתר המורים לכל סוגי הלמודים וגם המשגיח הראשי ביחס להנהגתו של התלמיד. ביום ששי עובר פקיד מיוחד על כל המחלקות, אוסף מידי המורים את כל הרשימות, רושם בטבלא את שמות התלמידים המצטיינים והציון על ידי כל למוד לחוד ובטבלא מיוחדת המסומנת מסביב בקוים שחורים את שמות התלמידים העצלים והמפגרים ומדביקן באולם הגדול. על טבלא בפני עצמה נתלים כל אותות הכבוד מכסף שעל כל אחד מהם מצויר מגן-דוד ומודפסות המלים: "תפארת ישראל". לאותות האלה נקשרים סרטים בעלי גון שונה כגון: לשפה העברית – צבע כחול, לשפה הערבית – צבע ירוק, להנהגה טובה – צבע לבן וכו . ' אחרי הצהרים נפסקים הלמודים, התלמידים מתרחצים לכבוד שבת ומתלבשים. בשעה שלש נכנסים לאולם הגדול ומוצאים שם את המנהל והמשגיחים קוראים לכל תלמיד בשמו והוא נגש למנהל, אם הוא בין המצטיינים נענד באות כבוד, לוחץ את יד המנהל וחוזר למקומו. ובאותו הזמן עומד התלמיד העצל לנגדו מצד שמאל. על פי הרוב אני וחברי הבגדדי היינו עונדים בכל ימות השבוע אותות כבוד כחמשה ששה במספר ולפעמים גם שבעה כי הרשות בידי התלמיד להשאיר אצלו את אות הכבוד לכל השבוע ורק ביום הששי בבקר להחזירהו להפקיד הממונה על אוסף הציונים והרשימות במחלקות. מלבד זה יש לכל תלמיד בגד מיוחד המסמל את בית הספר שהוא מתחיב לעשותו טרם נכנס ללמוד. הבגד הזה נעשה בצורה כללית, עם כפתורי נחושת, כובע כחול כצבע הבגד, מעוטף בסרט-זהב שעליו כתוב "תפארת-ישראל" ובהם השתמשו רק בימות השבת, יום ראשון אחרי הצהרים לשעתים ויום רביעי אחרי הצהרים לשעתים לשם טיול מחוץ לבית הספר, זולת הזמנים הקבועים הקבועים לקבלת פני הממשלה. התלמידים המצטינים היו מחויבים לשאת על חזיהם את אותו הכבוד במלבושים הרשמיים האלה ולעומת זאת, לתלמידים העצלים אסרו באותו שבוע ללבוש את בגדיהם הרשמיים והלכו בבגדיהם הרגילים כדי שיובלטו לעיני הרואים, שיבדילו בין התלמידים הטובים והרעים. על ידי זה היו מתמעטים התלמידים המפגרים ומתקדמים גם הם בלמודיהם.

בסוף שנת 1887 בגמר הלמודים, עברנו אני וחברי הבגדדי את הבחינות בהצלחה. במעמד המנהל, המורים ואורחים נכבדים, חלקו מתנות לתלמידים, ספרים בכריכות הדורות ושעל כל ספר היה מודפס שם התלמיד והמקצוע שבו הצטיין, ספר ספר לכל מקצוע על ידי שלחן גדול, שעליו הונחו ספרי המתנות, ישב המנהל. אחד הנכבדים שנתכבד על ידי המנהל, נגש לשלחן לחלק המתנות והיה קורא מכל ספר את שם התלמיד ואת סוג הלמוד שקבל בעדו את המתנה. התלמיד היה נגד ביראה ובכבוד, מקבל את מתנתו ולוחץ את ידיהם. זכורני, שאני וחברי הבגדדי התכבדנו בשבעה ספרים, בשעה ששאר התלמידים קבלו משנים עד ארבעה. יומים אחרי קבלת הספרים היו מציגים בבית הספר חזיון היסטורי מתקופת החשמונאים שאותו בקרו כל התלמידים, המורים ומשפחותיהם הגרים בבירות. כשישבתי והסתכלתי בחזיון, נתקבלה טלגרמה מאבא למנהל ובקשני לשלחני ליפו עם ילדי מויאל באניה "הכדוית" לחג הפסח. למחרתו הפלגנו ליפו אני ובני מויאל, יחד עם חפצי, המתנות והתעודה שקבלתי מבית הספר. בשמחה רבה רבה נתקבלתי בבית הורי, אבי התפאר בי לפני מבקריו על התקדמותי בלמודים ויש שהיה מראה לאורחיו גם את הספר שנתכבדתי בהם.

בית הספר הזה התקים במשך עשר שנים תמימות והרבה הצטערו על סגירתו. המנוח זכי כהן בראותו שנוהרים לבית ספרו צעירים לרוב מהארצות הסמוכות, וגם מאירופה, חפץ בכל נפשו לשכלל את בית ספרו ולהביאו אל הקדמה שהוא ראה אותו בחזון מרוחו. אולם כונתו היתה טובה, אך לדאבוננו לא הצליח בדרכו. הוא רכש לו כברת אדמה על אחת הרמות מחוץ לעיר בירות והשקיע בה הרבה כספים ונכנס גם בחובות של כמה אלפי פונטים והרבית הגדולה היתה בעוכריו, ולמרות התלבטויותיו המרובות וצערו הכביר על שעליו להפרד מילדו הרוחני הזה שטפל בו בכל כך מסירות ואמונה היה מוכרח לסגור את בית ספרו מה שגרם לו עגמת נפש מרובה, והוכרח למכור את הבית הבנוי בסכום מצער כדי לסלק את החובות, ויחד עם משפחתו עזב את בירות ונסע בחוסר כל למצרים. אנשי מצרים שידעו להוקיר את המנוח זכי כהן התיחסו אליו בתשומת לב מרובה ומנו את ארבעת בניו במשרות הגונות שפרנסו בכבוד את המשפחה ואביהם נשאר בבית סגור בחדרי חדריו הוגה בתורה ומתעצב על בית ספרו עד יום מותו. ישמש נא דברי המועטים האלה זכרון לנשמתו העילאית.

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 161 מנויים נוספים

נובמבר 2020
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  
רשימת הנושאים באתר