מרטין גילברט-באוהלי ישמעאל-תולדות היהודים בארצות האסלאם-הנביא מוחמד והיהודים

 

בעקבות התבוסה של יהודי קורייטיה בשנת 628, מוחמד ושבע מאות חסידיו הגיעו להסכם עם שבט קורייש הערבי להפסקת אש של עשר שנים, עם זכות פולחן לאסלאם של שלושה ימים לשנה בעיר מכה, שנשלטה אז על-ידי עובדי אלילים. עתה שהשתחרר מעוינותו של שבט קורייש, התפנה מוחמד לתקוף את הגדולה מבין הקהילות היהודיות של חצי האי ערב – ובעלת־ברית יהודית אחרונה של קורייש נגדו. זו הייתה הקהילה היהודית של חַ'יְיבָּר, נווה מדבר פורה, בו טיפחו היהודים מערכת השקיה איתנה והתפרנסו מתוצריה.

כוחותיו של מוחמד הגיעו לנווה המדבר באין רואים, לאחר כמה שבועות. כצעד ראשון, ובחסות החשיכה, מוחמד שלח 'קומנדו' לרצוח את המנהיגים של יהודי מדינה שמצאו שם מקלט, אשר קרוב לוודאי היו מתנגדים לו. בבוקר, כוחותיו של מוחמד תקפו את החקלאים היהודים שהגיעו מחוץ לעיר, כדי לעבד את שדותיהם. היהודים נשאו מעדרים וסלי סחורות, והמוסלמים היו חמושים בחרבות. לאחר ששרף את מטעי הדקל של היהודים – מקור פרנסתם העיקרי ב חַ'יְיבָּר – מוחמד הטיל מצור על נווה המדבר. תוך חודש, כל שבעת המושבים הנפרדים של יהודי חַ'יְיבָּר, נאלצו להיכנע אחד אחר השני.

נצחונו של מוחמד בקרב הזה, חיסל כל סיכוי של קואליציה יהודית עם קורייש נגד כוחותיו של מוחמד. על פי תנאי הכניעה של חיייבר, כמה יהודים הורשו להישאר כדי לטפל במה שנותר מהדקלים והגנים שלהם. הם קיבלו גם אישור להמשיך לקיים את אמונתם היהודית. אבל בתמורה להמשך מגוריהם בחַ'יְיבָּר, היהודים חויבו לתת חמישים אחוז מיבולם למוסלמים, והבעלות על הקרקע עברה מעתה לידי הקהילה המוסלמית. מוחמד אף בחר לו מתוכם אישה נוספת, סַפֵיָיה, דמות מובילה מבין יהודי חַ'יְיבָּר השבויים, ששועבדו.

תוצאות הקרב על חיייבר היו מרחיקות לכת. בהסתמך על פעולותיו של מוחמד לאחר הקרב הזה וקרבות קודמים, סורה חמישים ותשע של הקוראן קובעת: 'שללם של יושבי הקריות אשר חלק אלוהים לשליחו יינתן רק לאלוהים ולשליח, לקרובי המשפחה, ליתומים, לנזקקים ולהלך בדרכים – זאת למען לא יעבירוהו ביניהם העשירים שבכם., האסלאם דרש חלוקה צודקת של שלל הכיבוש – אבל רק בקרב המוסלמים.

مَّا أَفَاء اللَّهُ عَلَى رَسُولِهِ مِنْ أَهْلِ الْقُرَى فَلِلَّهِ وَلِلرَّسُولِ وَلِذِي الْقُرْبَى وَالْيَتَامَى وَالْمَسَاكِينِ وَابْنِ السَّبِيلِ كَيْ لَا يَكُونَ دُولَةً بَيْنَ الْأَغْنِيَاء مِنكُمْ وَمَا آتَاكُمُ الرَّسُولُ فَخُذُوهُ وَمَا نَهَاكُمْ عَنْهُ فَانتَهُوا وَاتَّقُوا اللَّهَ إِنَّ اللَّهَ شَدِيدُ الْعِقَابِ 7

שללם של יושבי הקריות אשר חלק אלוהים לשליחו יינתן רק לאלוהים ולשליח, לקרובי המשפחה, ליתומים לנזקקים ולהלך בדרכים – זאת למען לא יעבירוהו ביניהם העשירים שבכם, של שהשליח נותן לכם – אותו תיקחו, ואשר ימנע מכם – ממנו תמנעו, היו יראים את אלוהים, כי אלוהים עונש קשות

התנאים שהוטלו על יהודי חַ'יְיבָּר הפכו לתקדים בפסיקה האסלאמית (הוא חוק השָׁרִיעָה) לדרכי טיפול בכל הלא-מוסלמים תחת שלטון מוסלמי, בדורות הבאים. מטרת התקנות הרלוונטיות של השריעה היא להחזיק את הלא־מוסלמים, שנקראים דִ'ימִי – בני חסות – במצב של כניעה ונאמנות, בדומה ליהודי חַ'יְיבָּר. חייהם של מיליוני אנשים לא- מוסלמים הושפעו מכללים אלה במהלך מאות השנים הבאות, ככל שחסידיו של מוחמד המשיכו להרחיב את האימפריה שלהם על פני שטח גיאוגרפי נרחב.

מבחינתם של כמה מוסלמים המביטים אחורה על פרשה זו, כפי שעשה זאת אַמְרוֹזִי בעיר באלי לאחר 1375 שנים, קרב חַ'יְיבָּר סימל את תבוסת אויביהם היהודים הכופרים, והשפלת היהודים בכפוף לנוהלי הד'ימי – הוא מעמד החסות. עבור מי שאינם מוסלמים, חַ'יְיבָּר מסמלת תחילתה של אפליה מוסדרת שנמשכה במשך מאות שנים.

תשלום מס הגולגולת – הגִ'יזיה- הינו היבט דיכוי מרכזי כלפי אלה המשתייכים למעמד בני חסות (ד'ימי), ועל פי המסורת המוסלמית ישנה הבנה ברורה כי מצב זה התחיל עם יהודי חיייבר.

מס גולגולת זה החל כאשר היהודים חויבו למסור חמישים אחוז מיבולם לשליט המוסלמי. המס הורחב בתחילת המאה השתים עשרה על-ידי החיליפה אֵל-אָמִר בִּ־אַחְכָּאם־אִלְלָה של מצרים, ששלט בשנים 1101 עד 1130. החליף האמין כי'השפלה מוקדמת של הכופרים לפני הגיעם לעולם הבא – וזוהי מנת חלקם – נחשב למעשה של אדיקות דתית.' השפלה כזו, שכללה את מס הגולגולת ג'יזיה, היתה 'חובה בסמכות אלוהית', ומבוססת על מילים מהקוראן: יעד אשר ישלמו את הגיזיה במו ידיהם תוך כניעה.'

החיליפה אל אמיר תיאר את מס הג'יזיה כאמצעי של אפלייה והשפלה, לא רק כמקור הכנסה לשליט המוסלמי. הוא התעקש על כך שמושלי המחוזות 'לא יפטרו מתשלום הג'יזיה אף אחד מבני החסות, גם אם אחד מהם הוא חבר מכובד בקהילה; יתר על כן, הם אינם רשאים לאפשר לאיש מהם לשלוח את הסכום באמצעות צד שלישי, גם אם בן החסות הוא אחד מנכבדי או ממנהיגי הקהילה.' תשלום המס באמצעות מוסלמי עבור בן־חסות, יהיה בלתי נסבל. 'יש לגבות אותו ממנו ישירות על מנת לבזות ולהשפיל אותו, כך שהאסלאם ועם האסלאם יתעלו, וגזע הכופרים יושפל לרמה נמוכה. הג'יזיה תוטל על כולם באופן מלא, ללא יוצא מן הכלל.

יהודי חַ'יְיבָּר הוזכרו במפורש כדוגמה שיש לחקותה. הח'ליפה אל אמיר הסביר כי מסורות אלו היו 'בהסכמה הדדית', כי מוחמד החליט בתחילה לגרש את הח'ייברים 'בדיוק כפי שעשה' עם שבטים יהודיים אחרים. אך לאחר שהח'ייברים סיפרו למוחמד 'כי הם היחידים שיידעו כיצד להשקות את מטעי הדקלים ולעבד את אדמת האזור כראוי, הנביא התיר להם להישאר כדיירים; הוא העניק להם מחצית מן היבול, ותנאי זה צויין במפורש. והח'ליפה ציטט כך את מוחמד: 'אנו נאפשר לך להישאר בארץ הזאת כל עוד ינעם לנו הדבר', כך, הסביר אל אמיר, הביא מוחמד את הח'ייברים היהודים למצב של השפלה; הם נותרו לגור על האדמה שהוחרמה, ועבדו בתנאים האלה; לא הוענקו להם שום פריבילגיות, שום הבחנות, שיוכלו לפטור אותם מתשלום הג'יזיה,, או שיבדילו ביניהם לבין בני חסות אחרים '.

בשנת 629, מוחמד הטיל את סמכותו המוחלטת על היהודים במרכז חצי האי ערב. הוא התחיל בהטלת מצור על הישובים היהודיים של ואדי אל-קורה, שבו יהודי קורייט'ה ויהודים אחרים מצאו מקלט לאחר שעזבו את מדינה. הם השיבו לו מלחמה במשך יומיים ואיבדו אחד עשר מלוחמיהם, אך בסופו של דבר נכנעו וקיבלו את התנאים שנכפו קודם לכן על יהודי חיייבר.

לאחר מכן, מוחמד עשה הסכם עם שבט יהודי בנווה-מדבר מוּטַע, שאפשר להם לשמור על דתם כנגד תשלום מס הג'יזיה השנתי. בתמורה התחייב מוחמד להגן עליהם מפני כנופיות של שבטים בדואים במדבר. הוא קיווה להשיג בכך את נאמנותם של היהודים, על שהעניק להם חסות והגנה. אך התוצאה הייתה שחלק מיהודים אלה שנכפה עליהם המעמד הנחות של בני חסות, בעקבות כיבושיו של מוחמד, היו המומרים הראשונים לאסלאם.

במהלך חייו של מוחמד, התפשט האסלאם במהרה. בשנת 630, שמונה שנים לאחר שעזב את מכה עם ארבעים חסידיו, מוחמד חזר לשם עם עשרת אלפים לוחמים וכבש את העיר ללא קרב. מכה היתה מעתה למרכז פולחנו של האל האחד והיחיד של האסלאם. כמי שנדחה על ידי היהודים, מוחמד קבע כי המאמינים המוסלמים לא יתפללו יותר לכיוון ירושלים, אלא לכיוון מכה. 'היפוכו של המנהג' כותב המלומד הנוצרי של תורת האסלאם, סר פְרְסִי סַיְיקְס, יהיה מהלך פוליטי. כי למרות שהדבר חשף את מוחמד כמי שלוקה בחוסר עקביות, זה העניק לעמי חצי-האי ערב ולמכה את המעמד הרם לטקסיות הקבע של הדת החדשה.

בעת מותו של מוחמד בשנת 632, בגיל שישים ושתיים, רוב חצי האי ערב נכבש על ידי האסלאם. כבר בשנת 630, כוחות מוסלמים הרהיבו עוז ויצאו מחוץ לערב הסעודית כדי לכבוש את בחריין בשטחי המפרץ הפרסי. תוך מאה ועשרים שנה למותו של מוחמד, האימפריה האסלאמית השתרעה הרחק מערבה עד לחוף האטלנטי של ספרד וצפון אפריקה, כמו גם הרחק מזרחה עד נהרות אוקסום ואינדוס, והרחק דרומה עד למפרץ עדן. על שטחים נרחבים אלה, השלטון המוסלמי כפה מעמד של בני חסות על כל הנוצרים והיהודים שסירבו להמיר את דתם. הכובשים היו ממשיכי דרכו של מוחמד, והראשון בהם היה אבו בכר, אביו של אשתו הראשונה של מוחמד, שהעניק לתפקידו את השם "חיליפה" – ח'אליפת ראסול אללה('יורשו של שליח האלוהים').

יורשיו של מוחמד תודרכו ביחסם ליהודים, תוך הצבת מחלוקות ברורות שהנביא שלהם התווה בין האסלאם ליהדות. אלה כללו שלוש קללות ספציפיות המופיעות בקוראן נגד היהודים. הקללה הראשונה מזכירה את 'המרד נגד משה במדבר'. על הקללה השנייה נאמר כי הוטחה נגד היהודים הן על ידי דוד המלך והן על ידי ישו: על כי המרו ועברו את גבול המותר. הם לא אסרו זה על זה את המעשה המגונה אשר עשו. מה נורא הדבר אשר עשו., הקללה השלישית הייתה על סירוב היהודים לקבל את דרכי ההוראה של מוחמד: 'הוי אלה אשר קיבלו את הספר, האמינו באשר הורדנו ממרומים למען יאשר את אשר עמכם, בטרם נמחה תווי פרצופים ונסובבם לאחור, או נקללם כשם שקיללנו את מחללי השבת.׳

גם האשמה נגד היהודים קיימת בקוראן, ועל כך נאמר שהם ראויים לעונש: 'וכיוון שכפרו וכיחשו כחש איום על אודות מרים, וכיוון שאמרו, אנו הרגנו את שליח אלוהים, ישוע המשיח בן מתם. ואולם לא הרגוהו ולא צלבוהו, ורק נדמה בעיניהם. מוחמד גם קבע כי היהודים עיוותו את התנ״ך, באומרם כי אברהם ניסה להקריב לאלוהים את בנו יצחק על הר המוריה בירושלים. על סמך מחציתם לפחות של פרשני הקוראן, לא היה זה יצחק, אלא בנו האחר ישמעאל – שהערבים טוענים שהם צאצאיו – שאברהם הציע להקריב לאלוהים. על פי המסורת המוסלמית, זה קרה לא בירושלים, כי אם על האבן השחורה של מבנה הכעבה במכה.

בהרחיקו את האסלאם מן היהדות, התעלם מוחמד משלושת הרגלים שנחגגו על ידי היהודים: פסח, חג השבועות וחג הסוכות. בשלושת החגים הללו, הנציחו בני ישראל את יציאתם ממצרים ומסעם דרך מדבר סיני אל כנען, הארץ המובטחת. המונח שלוש רגלים נגזר מהעלייה לרגל של היהודים לבית המקדש בירושלים לפני שנהרס על ידי הרומאים. במקום שלושת רגלים אלה, מוחמד העניק אופי מוסלמי לעלייה לרגל של עמי ערב למכה: זהו החג', שבו המוסלמים קיימו ־ ועדיין מחויבים לקיים – עלייה לרגל למכה ולו פעם אחת בחייהם, ולא משנה כמה רחוק ממכה הם חיים.

מוחמד לא ציפה להידחות בתקיפות כזו על ידי היהודים של מדינה. מדוע הם סירבו לתמוך בו כנביא העברים? למה הם הפרו את החוזה שלו איתם, להגנה על מדינה 'נגד כל האויבים'? למה כל כך מעטים מתוכם היו מוכנים להתאסלם? מדוע הם הצטרפו לכוחות שקמו נגדו, כאשר יכלו להיות בעלי בריתו בסדרה של ניצחונות שלו בקרב?

במהלך מאות השנים הבאות, המוסלמים נדרשו להחליט על אופי יחסם כלפי היהודים, בין אם לראות בהם עם מקולל, או בני חסות המוגנים על ידי האסלאם. התנהלותו של מוחמד העניקה להם אפשרות לבחור בין אחת משתי הגישות. למרות שהגן על היהודים בכפוף למעמדם כבני חסות והעניק להם את חופש הדת, הוא גם שיעבד והעניש אותם קשות. יחסו כלפיהם אף החמיר לקראת סוף חייו; רצונו האחרון לפני מותו, היה כי'שתי הדתות לא ימשיכו לחיות יחדיו בחצי האי ערב.' ואכן, יהודי ח'ייבר איבדו את הזכות לעבד את האדמות שהיו שייכות להם בעבר, כציות לרצונו האחרון של מוחמד.

במשך אלף ארבע מאות שנה לאחר מותו של מוחמד, היהודים בארצות האסלאם ידעו גם את הקללה וגם את הענקת החסות. כאשר קוללו, הם סבלו; כאשר היו מוגנים, הם פרחו. ההיסטוריה של השנים הללו מראה כיצד הסבל והענקת החסות היו שזורים זה בזו.

מרטין גילברט-באוהלי ישמעאל-תולדות היהודים בארצות האסלאם-הנביא מוחמד והיהודים

עמוד 42

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 166 מנויים נוספים

ינואר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  
רשימת הנושאים באתר