ד׳׳ר דן מנור-על השיר: 'רעידת אדמה באגדיר', לארז ביטון.

ד׳׳ר דן מנור

על השיר: 'רעידת אדמה באגדיר', לארז ביטון.

'בערב ההוא

היו השמים תכולים בעמק המוזהב,

האדמה דממה בשקט של מארב,

והזוכרים אומרים,

שהאויר מתוק בחזה,

בערב שלישי זה היה,

איך קורה, הוי אימא אימא,

שאנשים מכובדים, מיושבים בדעתם,

יקומו באחת לגשש בזעקות בחושך?

איך קורה, הוי אימא אימא,

שעיר שלמה תקום באחת לגשש בזעקות בחושך?

ואחר כך,הוי אימא אימא, מה חושב היושב

מול שאריות ביתו, מול חוסר יקיריו?

מה הדבר הראשון שיעשה באותו בוקר?

הוי אימא אימא, ולוואי לא בא בוקר,

והזוכרים אומרים, כי בערב ההוא

היתה תאוה מתוקה לשינה,

בערב יום שלישי זה היה, הוי אימא',

('מנחה מרוקאית', עמי 40)

השיר-יעל רעידת אדמה באגדירי-הוא מעין הספד פיוטי על הקהילה היהודית בעיר אגאדיר, שזועזעה על ידי רעידת אדמה עזה בליל ראש חודש אדר של שנת תש"ך (1960). המשורר עצמו לא חווה את המאורע, ואף אינו נמנה עם בני הקהילה. אך כרבים מבניה שעלו לארץ לפני כן, אף הוא רגש מן השמועה ששודרה בכלי התקשורת, והביע את צערו בלשון פיוטית כיד בת השיר הטובה עליו.

הפשטות והתום המאפיינים את לשונו ותוכנו של השיר הם סימן להמיית נפש המובעת, לרוב על ידי אליגיה, או במקרה דידן קינה עממית, שאינה מפליגה מעבר לרחשי לבו של המשורר, וממילא אין בה מקום ליסודות הגותיים. לפיכך מצאנו לנכון לבדוק את השיר לפי הבנתנו, כדין כל יצירה הפוקעת מרשות היוצר לרשות הרבים. ואם ירדנו לסוף דעתו של המשורר, יהיה בכך שכרנו.

אכן, היסודות המאפיינים את השיר כקינה הם זכרי לשון של הקינה המקראית המשובצים בו. השאלות:

'איך' הנשנות בשיר הן ביטוי לתהייה, אם על הסדר העולמי ואם על הצדק האלוהי, כמשמעותן במקרא: 'איך נפלו גיבורים, 'איך שודדנו', 'איכה ישבה בדדי. כיוצא בזה קריאת הצער : 'הוי' החוזרת בשיר,מופיעה לעתים במקרא כביטוי להספד : 'ויספדו עליו הוי אחיי, ובקריאת הצער : 'הוי אריאל', הביע הנביא את יגונו על חורבן ירושלים.

בחצות הלילה, לפי המתואר בשיר, זועזעה העיר לפתע. והתושבים התעוררו משנתם בבעתה ופרצו בזעקות שבר כשהם מגששים באפילה : 'הוי אימא, שעיר שלמה תקום באחת לגשש בזעקות בחושך', המהלומה שהייתה כה עזה ופתאומית, כתיאורו של המשורר, עוררה בהלה גם בקרב אנשי מעמד המכונים בפי המשורר : 'כאנשים מכובדים ומיושבים בדעתם', שקרוב לודאי, היו ביניהם גם פרנסי הקהילה. הללו היו אמורים, כיאה למעמדם, לנהוג בקור רוח, להרגיע את מוכי ההלם ולהחיש עזרה לחסרי אונים. אך למרבה האכזבה הם עצמם עמדו כחסרי ישע. ברם, לא עליהם תוהה המשורר, וקריאת ההשתוממות: 'הוי אימא', שנפלטה מפיו אינה מכוונת כלפיהם, אלא כלפי יד הגורל ששיתק אותם והפכם לחסרי תועלת.

אכן,מחזה כזה של מנהיגים אבודי עשתונות בשעת חירום, מזכיר לנו שוב מחזה מקראי אחר מנבואות הפורענות המתאר תוך הבעת תהייה את מנהיגי הדור כאובדי עצות ערב החורבן על פי גזירה אלוהית : 'ואבדה חכמת חכמיו', קונן הנביא על מנהיגי אותו דור. כיוצא בזה, גם תמונת האנשים : 'המגששים בחושך תוך זעקות', כמתואר בשיר, גלומה בה אסוציאציה של תמונה אחרת מנבואות החורבן המתוארת בזו הלשון:'נגששה כעוורים קירי.

אחד היסודות העממיים בשיר הוא הפנייה :'אימא; החוזרת ונשנית. כידוע, האם במסורת העממית מסמלת רגשות של אהבה,רוך וחמלה. היא הדמות הנישאת בפינו בעת שמחה ובעת מצוקה, כפי שהנביא הטיב לבטא : 'כאיש אשר אמו תנחמנו', והפרשן הוסיף הבהרה משלו: לפי שדרך האם לנחם יותר מן האבי. אכן,לולא דמסתפינא [לוּלא הייתי חושֵש (הייתי אומר ש־) – ביטוי של הִסתַייגוּת מראש לפני הבּעת דעה נועֶזת א.פ] הייתי מעז לפרש את הקריאה-, לא רק לאם האנושית, אלא אף לאם האלוהית, הלא היא השכינה הפורשת את חסותה על האומה, נוטלת חלק בסבל בניה ומצירה בצערם.

הביטוי-"בערג יום שלישי זה היה"-המודגש פעמים בשיר אינו תאריך,אלא מעין יום זיכרון, ומיותר להעיר,כי לפי הלוח העברי,יום שלישי בערב הוא ליל רביעי שלילו כיומו, כדין כל ימות השנה שלילם כיומם. מועד האסון הוא, אפוא, יום רביעי, שעליו נאמר במקורותינו : 'לית סימנא טבא בשני וברביעי^,. משמעות הדבר היא שיום רביעי מסמן מזל רע . לפיכך יש להימנע בו מכל חידוש : 'אין מתחילין בב"ד'=(יום ב' וים ד'). לא בכדי קבעו המקובלים שביום רביעי נבראה 'לילית' אם השדים, ובו ביום מתעמעם אורה של השכינה, כשמידת הדין הגוברת עליה נוטה להרס וחורבן בעולמנו. רשאים, איפוא, להניח שמועד-ייום שלישי בערב', (קרי : יום רביעי)- המודגש בשיר, גלום בו הרמז, כי חורבן קהילת אגאדיר הוא תוצאה של מזל רע ,לפי האמונה העממית; או תוצאה של תגבורת הדין בעולמות העליונים בהתאם לתיאולוגיה הקבלית על אודות היחסים בין עולם האצילות לעולמנו.

אולם, לא כל זכרי הלשון מן המקורות המשוקעים בשיר עולים בקנה אחד עם האמונה האורתודוכסית, כפי שראינו כאן, אלא יש שזכר לשון זה, או אחר, מתאר סיטואציה הפוכה מזו של המקור תוך גישה אירונית- סימן לספקנות במסורת. כדוגמה לכך נתייחס לאותו ביטוי עצמו-ייום שלישי בערב^, כפשוטו, כמקובל בעגה העברית של ימינו. דהיינו, יום שלישי ממש. אם כך, הרי על יום שלישי נאמר פעמים :'כי טובי, ומזה משתמע שיום שלישי הוא יום של ברכה. כפילות ספרותית זו -פעמים כי טוב- מתפרשת במשנת המקובלים כשני ייחודים המתרחשים בעולם האצילות, בין הזוג העליון־אבא ואימא והזוג התחתון־תפארת ומלכות. ייחודים אלה משרים חדווה והרמוניה בעולמות העליונים, וכתוצאה מכך זוכים הבריות בעולמנו לשפע וברכה^,. אולם 'יום שלישי^, הנקוב בשיר אינו יום של ברכה, ולא של חדווה, אלא זהו יום של זעם ופורענות שבו נחרבה קהילה שלמה. הרי לנו,איפוא, מה שמוחזק במסורת כברכה, מתואר בשירנו זה כקללה. והפקפוק במסורת המשתמע מהדברים האלה גלוי למדי, כשריח של אירוניה נודף ממנו.

כתובים שונים במקרא, הנוטים לייחס לטבע יסודות אנתרופומורפיים, מציירים תמונה שבה שוררת הרמוניה בין האדם והטבע, עד כדי חוויה זהה ביניהם. חדוות האדם מעוררת גם חדווה בטבע . כשאבותינו חגגו לרגל חירותם משעבוד מצרים, גם הטבע חגג עמהם : 'ההרים רקדו כאלים^,. וביגונם של אבותינו על חורבן הבית השתתף גם הטבע :'גם שמש וירח קדרו^,. כתובים מסוג זה רבים, ואין מקום להאריך.

תפיסה זו על הזדהות הטבע עם האדם מוסיפה להופיע גם ביצירה הפיוטית. נביא כאן לשונן של קינות אחדות על החורבן: 'גם סהר וחמה בקצה זבול נשקעו / וכוכבי עש וכימה ירדו לתחתית האדמה^,. אך לא רק הטבע הדומם, אלא אף עולם החי נוטל חלק באבל על החורבן : 'ועורב יקונן / ויעלות ותנות / מתנות אנייה^,. כיוצא בזה כותב משורר אחר בן המאה השבע עשרה כשהוא מקונן על החורבן: יחפרו וגם חשכו סהר וחמה^,.

בניגוד לתפיסה מסורתית זו בדבר ההרמוניה שבין האדם והטבע, הרי מכמה תיאורים בשירנו מבצבצת, דווקא ,תפיסה שונה המראה על התנכרות הטבע לגורלו של האדם. כך,למשל,בשעה שבני אדם היו שרויים תחת צלו של האסון, מופיע הטבע במלוא יפעתו : 'השמים תכולים בעמק המוזהב^,. זוהי אווירה פסטורלית אפופה צבעי זהב ותכלת, כשהיא מדיפה :'אויר מתוק ונעים בחזה^,. בעיצומה של אידיליה זו אורבת לאדם אווירה אחרת של הרס וחורבן. אם כן, לא זו בלבד שהטבע אינו מצר בצרת האדם, אלא הוא אף חוגג בפידו של האדם, והיסוד האירוני כלפי המסורת בולט       כאן למדי. מן הראוי להעיר,וללא שום התגדרות, שלעגו זה של ביטון על המסורת, מזכיר לנו את שירו של ביאליק, שבלעג שנון הוא מתאר תמונה של טבע זוהר על רקע אווירה של פוגרום ביהודים : 'השמש זרחה / השיטה פרחה / והשוחט שחט'.

עוד זאת, ביטון מתאר אווירה של דממה באותו לילה גורלי לפני פרוץ הזעזוע. אך זו לא הייתה דממה המקרינה על האדם מנוחה ושלווה מעמל היום, וביטחון מפני פגעי לילה בבחינת: 'לא תירא מפחד לילה', אלא מדובר בדממה מתעתעת כדרכו של מארב עוין : 'האדמה דממה בשקט של מארבי. כאן ראוי להעיר, שהאדמה מוחזקת כאם האדם לפי המסורת העממית בהתאם לכתוב : 'וייצר אלוהים את האדם עפר מן האדמה'. והנה עתה אותה אדמה רוקמת בחשאי מזימות נגד האדם, ובכך היא מועלת באימונו בה, כמעילה של אם באימון בנה.

עמדה צינית זו כלפי המוסכם והמקובל נקוטה גם לגבי מוטיב השינה המופיע בשיר. ביטויים שונים מציינים את השינה, לעתים כהנאה לגוף ולנפש : 'ושנתי ערבה לי', הצהיר הנביא לאחר חזון נפלא, ולעתים כמחסה מפני עמל היום: 'מתוקה שנת העובד’, מצהיר החכם המקראי, והחרה אחריו המשורר אשר בטא את בטחונו בשינה : 'בשלום יחדיו אשכבה ואישן'. איוב שלקה בייסורים מרים מצא מזור בשינה, כדבריו : 'ישנתי אז ינוח לי. אומנם, חז״ל הגדירו את השינה כאחד חלקי ששים מן המוות, אך בו בזמן הם טיפחו תודעה בדבר עליית הנשמה למרום כמעין פיקדון בשעת השינה, שישוב לבעליו עם היקיצה; על ידי כך חיזקו את בטחונו של האדם בשינה : 'בידך אפקיד רוחי', כך היהודי פונה לאל בעלותו על משכבו, וכשהוא מתעורר מברך : 'ברוך המחזיר נשמות לפגרים',

אין, איפוא, תימה בכך שהמשפט : 'באותו ערב הייתה תאווה מתוקה לשינה', נראה כביטוי לביטחון שחשו אותם קורבנות בשנתם. ובאוזני הקורא מהדהד הכתוב שהוזכר לעיל : 'מתוקה שנת העובד', אכן, השינה לא הייתה מתוקה כלל, אלא היתה זו שנת עולמים מרה. הלעג המסתמן כאן הוא, כי מה שהוגדר על ידי חז״ל כאחד חלקי ששים ממוות, הפך למוות ממש, ומייד עולה אסוציאציה מיצירה קלאסית אחרת שבה קרא מאן דהו בטון של מחאה: 'מקבת רצח שינה',

תוך כתיבת הדברים עלה בזיכרוני שיר בעל ניגון ערב ששמעתי בילדותי. הניגון היה כה נוגה שכל שומעו היה מזיל דמעה. אך הפזמון בלבד נשתייר מן השיר בזיכרוני ממנו. וזו לשונו של הפזמון: 'מסאוו מגידורין פי לאמן עלא לאמן ועלא לאמן'. תרגום הדברים : נבגדים נספו למרות אמונתם, ודווקא בשל אמונתם. כלומר, אלה שהשליכו את יהבם על ( האל?, הטבע?, האדם?) התרגש עליהם אסון פתאומי שהביא למותם, והמשורר דאז ראה בכך בגידה באימון.

זקני העיר ידעו לספר על עבר רחוק שבו זעזעה פורענות פתאומית את בני קהילת אגאדיר בשנתם. אך על מהות הפורענות יש שתי גרסאות : לפי גרסה אחת הייתה זו רעידת אדמה, לפי גרסה אחרת מדובר בהצפת ים.

(אני פונה בזה לכל היודע פרטים נוספים על השיר ועל רקעו ההיסטורי שיואיל לספק את סקרנותנו, ויבורך על כך).

מכל מקום, תהיה זו רעידת אדמה, או שיטפון, האסוציאציה תואמת את שירו של ביטון, המתאר אף הוא בני אדם, שהלכו לישון לתומם חדורי אמונה, בהשגחה השומרת עליהם מפני כל פגעי לילה, כפי שעתרו לאל בקריאת 'השכבנו' של תפילת ערבית. אלא שלמזלם הרע הם נחרדו בשנתם על ידי מהלומה פתאומית. ושירו של ביטון, כשירו של אותו משורר עלום שם, מתאר את המאורע הזה במעילה באימון מצד הטבע.

ד׳׳ר דן מנור

על השיר: 'רעידת אדמה באגדיר', לארז ביטון.