ארכיון חודשי: דצמבר 2021


Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano-Bouzaglo

une-histoire-fe-familles

Bouzaglo

Nom patronymuque fort repandu au Maroc dont le sens est controverse. Abraham Laredo y decele une origine berbere ayant pour sens le fabricant de joug pour l'attelage des bœufs, ou l'homme aux perches. Comme on sait qu'en milieu berbere particulierement l'artisant du bois était dans le passe une specialite juive, l'explication parait tout a fait plausible. Mais la seconde ne l'est pas moins qui se base sur la racine arabe : deformation de Abou Zaghlou qui signifie celui qui a sa propre affaire, l'independant qui ne travaille pas chez autrui, ideal de la societe juive traditionnelle. Ce qui est certain c'est que ne c'était au depart qu'un surnom ajoute au nom principal. On sait par exemple que ce surnom a été tres anciennement adopte par une branche de la celebre famille Azoulay de Marrakech et de la famille De Paz de Mogador. Ce surnom est devenu nom patronymique effacant le souvenir du patronyme originel, au Maroc des le debut du XVIeme siecle, figurant sur la liste Toledano des noms usuels a l'epoque, sous la forme de Abouzaglo. A partir de la seconde moitie du XVIIIeme siecle, des membres de cette famille marocaine ce sont installes en Europe, en particulier en Angleterre et a partir du milieu du XIXeme siecle au Portugal. Au XXeme siecle, nom moyennement repandu, porte presque uniquement au Maroc, ou il faisait partie des 40 noms les plus frequents, essentillement au sud du pays, Marrakech, Safi, Mogador, Atlas, mais egalement dans le nord a Rabat, Casablanca, Tanger, Larrache. Bien qu'il ne soit pas le patronyme marocain le plus repandu, ils est devenu curieusement en Israel le synonyme de Marocain de " basse extraction, au point de donner naissance a un critere juridique : " L'epreuve de Bouzaglo " pour detreminer qu'un traitement egal est donne a tous les accuses, qu'ils soient d'humble extraction comme un vulgaire Bouzaglo " ou qu'il appartiennent a l'elite economique et sociale achkenaze. Se prononce aussi : Abouzaglo, Bouzaglou

  1. YAMIN: Un des rabbins des Tochabim (indigènes) de Fès au début du XVIème siècle qui s'opposèrent à la prétention des Mégourachim d'étendre aux Tochabim l'autorisation de consommer la viande abattue selon la règle de l'insuflation du poumon, la ”Néfiha" (voir Hayim Gaguine).
  2. MORDEKHAY: Célèbre kabbaliste de l'école dite du Drâa qui a prospéré dans cette région du sud du Maroc aux XVII- XVIIIèmes siècles. Selon la tradition, le prophète Elie lui serait apparu pour lui commander de monter en Terre Sainte. Il s'installe d'abord à Jérusalem puis à Safed avec son compagnon rabbi Abraham Shlush, pour étudier auprès du successeur du Ari, rabbi Hayim Vital. Il est l'auteur d'un traité de Kabbale, "Ma'yanaot Hakhoma", les sources de la Sagesse, dont le manuscrit a été perdu.
  3. ABRAHAM AZOULAY- ABOUZAGLO: Fils de Réouben, fils de Nahman, commerçant et rabbin à Marrakech au début du XVIIème siècle. Envoyé en 1620 par son proche parent, le Naguid Abraham Benouaïch acheter à Venise des objets précieux pour le sultan Moulay Zidan, il y resta bloqué un an et demi dans l'attente du navire amenant le financement. Mais Moulay Zidan tout occupé à lutter contre la révolte de son frère Moulay Abdallah, ne songea pas à lui envoyer les sommes nécessaires. De plus, il eut un différent avec un marchand local et pour se gagner les faveurs du ciel, il édita des Minchnayot peu connues du Talmud avec les commentaires de Maimonide. Dans sa préface où il raconte les circonstances qui l'ont amené à publier le livre, il fait remonter sa généalogie à la famille Azoulay expliquant que son nom n'était qu'un surnom ajouté. Autre confirmation du lien avec la famille Azoulay ־ le célèbre rabbin Shalom Bouzaglo.
  4. SHALOM BOUZAGLO: Fils de Moché, frère de Joseph de Paz. Rabbin kabbaliste à Marrakech début du XVIIIème siècle, disciple de son proche parent, rabbi Abraham Azoulay. Il quitta Marrakech pour la Terre Sainte et il fut ensuite envoyé comme émissaire en Europe. Sur les circonstances qui l'ont amené à quitter le Maroc, il ne donne pas de détails sauf qu'à deux reprises il a échappé à la condamnation à mort dans le four à chaux. Il publia à Amsterdam en 1750 son chef d'oeuvre, le commentaire sur le Zohar, "Mikdach Melekh", recueil de commentaires mystiques de quatre rabbins marocains, qui devint vite célèbre et fut réimprimé à Londres en 1755 et à Bné Berak en 1976. Mort à Londres en 1780 laissant trois manuscrits non encore édités: "Kissé Melekh", "Hadrat Melekh" et "Hadérot Hod" tous consacrés à la Kabbale. Pendant son séjour à Londres, il fut consulté sur la conformité de la vaccination contre la variole – cultivée sur la vache – qui venait d’être mise au point par Jenner. Contrairement à l'opinon des ultra-orthodoxes, il se prononça en faveur de cette nouveauté médicale estimant qu'elle ne portait pas atteinte à l'intégrité de la personne humaine, tout en sauvant des vies.

JOSEPH BOUZAGLO DE PAZ: Fils de Moché. Promoteur, commerçant né à Marrakech, il s'installa à Londres qu'il quitta au bout de quelques années pour la France. Là pour des motifs obscurs, il fut arrêté et envoyé aux galères pour dix ans. Après sa libération, il continua sa vie aventureuse à travers l'Europe et arriva à Copenhague. Il revint au Maroc en 1751 avec une délégation commerciale danoise pour signer un traité de commerce avec le Maroc, car il savait que le sultan Moulay Aballah était très intéressé à développer les relations commerciales avec l'Europe, au- delà des relations déjà étroites avec l'Angleterre et la France. Mais arrivés à Safi, il eut un différend avec le chef de la délégation danoise qui le soupçonna d'avoir détourné une partie de l'argent destiné à acheter les cadeaux habituels en la circonstance pour le roi du Maroc. L’accord fut tout de même signé, mais les Marocains refusèrent de le ratifier accusant les Danois de l'avoir violé. Il fallut l'intervention de l'interprète conseiller du sultan, Samuel Sumbal, qui se rendit à Copenhague pour débloquer la situation et contresigner enfin en 1753 le premier traité de paix et de commerce avec un pays nordique. Il fonda alors une maison de commerce spécialisée dans les relations avec ce pays. Tombé en disgrâce, il revint à la Cour comme secrétaire du sultan pour la langue française, avant de repartir pour l'Angleterre où il mourut en 1763.

YAACOB: Fils de Moché. Négociant à Marrakech et installé à Londres où il se lança avec succès dans le négoce interna­tional avant de faire faillite en 1774. Ses fils Eliahou et Aharon s'installèrent en Hollande où ils fondèrent une nouvelle branche de la famille qui existe à nos jours.

ABRAHAM: Fils de Shalom. Après avoir participé avec son frère Joseph à l’établis­sement de relations commerciales avec le Danemark, il s'installa en Angleterre où il se rendit célèbre comme inventeur et où il mourut en 1788.

SHALOM: Un des premiers juifs du Maroc à s'installer au Portugal dès la levée de l'inquisition en 1821. Né à Mogador en 1790, il s'installa d'abord à Gibraltar, puis fort de sa nationalité anglaise, il passe pour ses affaires à San Miguel des Açores en 1819.

  1. MESSOD: Saint vénéré à Tanger. La tradition rapporte que c'est lui qui apparut en rêve au drogman du consulat de France, David Azencot, alors qu'il s'était endormi sur la navire de l'amiral de Joinville en 1844 à la veille du bombardement de Tanger. Il lui ordonna de se lever, ce qu'il fit quelques secondes avant qu'un boulet de canon ne vienne mettre en pièce la chaise qu'il occupait, (voir David Azencot)

SHELOMO: Fils de David, né à Marrakech, il monta enfant en Terre Sainte en 1860. Son père s'installa à Haïfa et fut le premier représentant des machines à coudre Singer en Palestine. Eductaeur, instituteur dans les écoles de l’Alliance en Syrie et en Egypte. Militant sioniste, il consacra de grands efforts à organiser la communauté sépharade de Haifa, et fut un des fondateurs en 1920 de l’organisation sépharad., la Histadrout Hasfaradit.

SALOMON: Fils de Jacob. Notable de la communauté de Tanger qu'il représenta en 1929, puis en 1933 à l'Assemblée Législative établie par le Statut international, comme l'un des 3 rep­résentants attribués par le traité de Paris à la communauté juive. Il fut le directeur de l'importante maison de commerce Braunschwig à Tanger. Après sa mort, c'est son fils Moses qui lui succéda à l'Assemblée Législative.

  1. DAVID (1902-1975): Le plus illustre poète hébraïque du Maroc au XXème siècle. Né à la Zaouia près de Marrakech, il s'installa dès l'âge de 16 ans à Casablanca où il enseigna au Talmud Torah. Passionné de musique, il étudia les secrets de la musique andalouse et son adaptation au chant des bakachot. Il perdit la vue en 1949, mais continua son activité littéraire et musicale. Grand érudit doué d'une mémoire exceptionnelle, il pouvait répéter mot à mot des pages des commentaires de Maimonide qu'on venait de lui lire. Grammarien, hébraïsant de premier plan, il fut le secrétaire de l'Asssociation "Maguen David" pour la propagation de l'étude et de l'enseignement de l'hébreu moderne. Poète, il ajouta aux thèmes classiques de la Guéoula, la délivrance, et de la nostalgie de Sion, des thèmes d'actualité. C’est ainsi qu'il écrivit un poème pour saluer le retour du sultan Mohamed V au Maroc le comparant à Joseph qui pardonna leurs fautes à ses frères. D'une grande humilité, il refusa de publier ses poèmes qui ont été receueillis par ses disciples. Il refusa également de laisser enregistrer sa voix exceptionnellement belle qui l'aida à populariser le chant des bakachot qui autrement auraient disparu au Maroc comme cela arriva en Algérie, où fut pourtant imprimé le premier recueil de Bakachot. Pour attirer les jeunes et les hommes du peuple, il adapta les poèmes hébraïques aux canons de la musique andalouse et de la musique populaire marocaine. Après sa Alya en Israël en 1965, il continua à enseigner les secrets de formant des dizaines de disciples. Mort à Haïfa en 1975. On raconte qu'au moment de son agonie, il corrigea le lecteur du texte du prophète Ezechiel qui avait sauté une phrase.

MORDEKHAY: Payatn israélien né à Casablanca spécialisé dans le chant liturgique juif marocain.

YAACV BAZAK: Administrateur israélien, né à Marrakech, directeur du département des Relations Publiques de la Municipalité de Haïfa. Chargé des relations avec la ville-jumelle de Marseille, il a été décoré à ce titre de la médaille française du Mérite.

HAIM: Fils de Achriel. Jeune cinéaste israélien né à Jérusalem d'une famille de Marrakech. Ses deux premiers films ont connu un grand succès de critique "Divorce tardif' sur un homme qui quitte sa famille et passe quelques jours avec des ouvriers arabes israéliens et palestiniens; " La saison des cerises ", sur la guerre du Liban, produit par Huguette Elhadad.

Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano-Bouzaglo.

Culte des saints musulmans  dans l’Afrique du Nord et plus spécialement au Maroc-Edouard Montet -Sîdi Boù-Selhâm.

Sîdi Boù-Selhâm.

Lorsqu’après avoir traversé Larache, on se dirige au sud en parcourant la region côtière, au bout d’un peu plus d’un jour de marche, on aperçoit le grand bassin salé de l’Ez-Zerga, séparé de l’océan par une étroite bande de terre. Entre l’Ez-Zerga et l’Atlantique se dresse la qoubba du célèbre marabout Sîdi Boû-Selhâm. On raconte beaucoup de légendes sur ce personnage, un des grands saints du Maroc. Comme je demandais si l’Ez-Zerga se déversait dans l’océan, j’appris qu’autrefois la lagune était en communication avec la mer. Mais un beau jour, Sîdî Boû-Selhâm, qui suivait le bord du rivage, étant arrivé au canal qui reliait d’Ez-Zerga à l’Atlantique et voulant passer à pied sec, jeta son manteau sur l'eau qui se retira et fut remplacée par un bourrelet de sable. C’est de ce miracle que le saint a pris le nom de Sîdî Boû-Selhàm (Mon Seigneur l’homme au manteau).

D’après les renseignements recueillis par Mouliéras le vrai nom du saint serait Aboû Yezîd el-Maçrî (l’Egyptien). Son surnom de Boû-Selhàm (l’homme au burnous) serait dû à ce vêtement spécial -, habituel aux musulmans de l’est, qu’il avait continué de porter au Maroc, en dépit de la coutume des Marocains qui revêtent tous la jellâba, grande robe de laine avec capuchon et de courtes manches.

Egyptien de naissance, Sîdî Boû-Selhàm était parti, dit-on, des bords du Nil, avait suivi le rivage de la Méditerranée, et, après avoir traversé le Rîf, qui ne lui plaisait pas, était venu s’établir sur les bords de l’Atlantique à l’endroit où se dresse aujourd’hui son mausolée. C’est là qu'il demeura jusqu’à sa mort. L’époque à laquelle il a vécu est tout à fait inconnue.

Le derviche Moh'ammed ben T’ayyeb a raconté à Mouliéras une autre version delà légende del’Ez-Zerga. D’après cette variante intéressante de la tradition populaire, le saint, à peine arrivé à l’endroit où se trouve aujourd'hui l’Ez-Zerga, se mit à faire ses ablutions dans la mer. Témoin du fait, un saint de la contrée Sîdî t’-T'eyyar interpella l’étranger d’un ton méprisant : « Eh! l'homme, tu es assurément de basse extraction ! Quand je veux faire mes ablutions, les vagues de l’océan viennent d’elles-mêmes jusqu’à moi, pour me laver. »

Boû-Selhâm, sous l’injure, se releva plein de dignité et répondit : « Puisque tu parles ainsi, je jure que la mer, par la puissance d’Allâh, montera jusqu’à Fez, et que les filles de la cité viendront s’y baigner. »

Gravissant la dune en laissant traîner son bâton, le saint s’avançait vers l’intérieur du pays, et, à mesure qu’il marchait, les eaux de l’océan le suivaient pas à pas, et envahirent bientôt la dépression où se trouve maintenant l’Ez-Zerga.

C’est alors qu’une sainte Lâlla Mîmoûna Tagnaout, se tournant du côté de la ville de Moûlaye Idrîs, fit avec la main des signaux désespérés. Aussitôt deux belles dames de Fez apparurent et descendant la berge du nouveau lac, se plongèrent dans ses eaux. «Arrête-toi! Boû-Selhâm, cria la sainte, ta prophétie s’est réalisée : les filles de Fez se baignent dans l’océan. » Boû-Selhâm s’arrêta et la mer n’alla pas plus loin.

Culte des saints musulmans  dans l’Afrique du Nord et plus spécialement au Maroc-Edouard Montet -Sîdi Boù-Selhâm.

רבי דוד בן אהרן חסין-אוֹחִילָהּ לְצוּר גְּאוֹנִי 

תהלה לדוד

15 – אוחילה לצור גאוני – פיוט

רכה. אוֹחִילָהּ לְצוּר גְּאוֹנִי 

בבקשת הגאולה. שיר מעין אזור ובו מדריך דו-טורי ושמונה מחרוזות. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור אזור המתחלק לשניים. טור א במדריך מתחלק לשניים וטור ב לשלושה.

חריזה: א/ב א/ב/ב גגגב/ב דדדב/ב.

משקל: שמונה הברות בטור, ובטור האזור צלעית נוספת בת ארבע הברות.

כתובת: פיוט. נועם עאראבי ׳לוכאן עממי יעטיני בנתו.

סימן: אני דוד חזק. מקור: א-יח ע״ב; ק-יד ע״א.

 

אוֹחִילָהּ לְצוּר גְּאוֹנִי / הָאֵל אֱלֹהֵי אֲבוֹתַי
עַל
 בָּמוֹתַי יַדְרִיכֵנִי / לַמְּנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹתָי / וּזְמִירוֹתָי

נֵר
 לְרַגְלִי דְּבָרֶיךָ / בְּיוֹם צָרָה וַחֲשֵׁכָה
ה' מִי
 כָמוֹכָה / תֹּאמַרְנָה כָל עַצְמוֹתַי / וְכִלְיוֹתַי

יוֹם
 וָלַיִל לִבִּי שׁוֹאֵל / מֵאַל יָחִישׁ בִּיאַת גּוֹאֵל
כָּל
 מַעְיָנַי זוּלָתִי אֵל / אֱלֹהִים כָּל מְזִמּוֹתָי / וּמַחְשְׁבוֹתָי

דָּוֶה
 לִבִּי עֵת אֶזְכְּרָה / הוֹד בִּנְיַן בֵּית הַבְּחִירָה
הַשֻּׁלְחָן
 וְהַמְּנוֹרָה / וְכֹהֵן מַדְלִיק נֵרוֹתָי / וּמִשְּׁכְּנוֹתָי

 

וְעַתָּה עָלַי שָׂחֲקוּ / צְעִירִים מִמֶּנִּי עָתְקוּ
עַד
 הִבְאִישׁוּ וְנָמַקּוּ / פְּצָעַי וְחֲבוּרוֹתַי / וּמַכּוֹתַי

דְּבָרַי
, אֵל טוֹב וְסַלָּח / תִּרְצֶה כִקְטֹרֶת מְמֻלָּח
תְּכַפֵּר
 תִּמְחַל וְתִסְלַח / פִּשְׁעֵי וְחַטֹאתָי / וַעֲוֹנֹתַי

חִזְקוּ
 בְּדַת אֶל מוֹשִׁיעַ / יַצְרִיחַ יַבִּיעַ יָרִיעַ
אַשְׁרֵי
 אָדָם שֹׁמֵעַ / לִי לִשְׁקֹד עַל דַּלְתוֹתָי / וּמְזוּזוֹתַי

זִכְרוּ
 זֹאת וְהִתְאֹשָׁשׁוּ / מִשְׁפָּט וּצְדָקָה תַּעֲשׂוּ
וּפְנֵי
 ה' בַּקֵּשׁוּ / יִבְנֶה מַהֵר אֶת חָרְבוֹתַי / וְשׁוֹמְמוֹתָי

קַוֵּה
 קִוִּיתִי ה' / יִשְׁמַע אֶת קוֹל תַּחֲנוּנַי
לִשְׁמֹר
 אֶת הַבָּנִים – בָּנָי / וְהַבָּנוֹת – בְּנוֹתָי / וְזַרְעִיּוֹתָי

 

  1. 1. אוחילה: אייחל לאל כי יעזרני בשירתי. 2. על… בנגינותי: על-פי חב׳ ג, יט, וכאן עניינו שהקב״ה ידריך את הדובר באמירת שירו. 3. נר לרגלי דברך: תה׳ קיט, קה, דבריך מאירים את דרכי. 4. ה׳… עצמותי: על-פי תה׳ לה, י, ומשולב בתפילת ׳נשמת׳. 6. כל… ומחשבותי: מחשבותיי ורעיונותיי עוסקים בה׳ בלבד. זולתי: רק. כל מעייני: תה׳ פז, ז. אלהים כל מזמותי: על-פי תה׳ י, ד, והשמיט מילת השלילה. 7. בית הבחירה: כינוי לבית המקדש על-פי הגדה של פסח ׳ובנה לנו את בית הבחירה׳. 9. ועתה… ממני: על-פי איוב ל, א. 9. עתקו: דיברו דברי גאווה כעדי. 10. עד… ומכותי: מרוב ביזיון והשפלה. 11. דברי: שיר ותפילה. כקטורת ממולח: כמעשה הקטורת על־פי שמי ל, כה. 13. חזקו: פנייה אל כלל ישראל. יצריח יביע יריע: הקב״ה מכריז ואומר לנו. 14. אשרי… דלתותי: על-פי מש׳ ח, לד. 15. והתאוששו: והתחזקו. 16. יבנה מהר: בזכות הדבקות בו ומעשה הצדקה. 18. הבנים… כנותי: על-פי בר׳ לא, מג. וזרעיותי: הצאצאים של כלל ישראל.

שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988- הנסיעה לצדיק

שערי ספרו

משחר ילדותי הייתי, לא עליכם, חולני וכחוש, רזה ודל בשר. עצמותי בלטו וגון פני חיוור. אמא אמרה שנראיתי כאדם שברח מהקבר לאחר שדר שם זמן הגון. כל כמה שפיטמה אותי, הייתי כמו הפרות דקות הבשר של חלום פרעה. כל האוכל שבלעתי לא נתן בי אותותיו ולא נודע כי בא אל קרבי. אמי טיכסה עצה עם נשים יודעות דבר כדי לדעת מה לעשות, ואלה החליטו שתולעת גדולה שוכנת בקיבתי והיא זוללת את כל האוכל שאני בולע ולא משאירה לי כלום. ולכן, למרות שאני אוכל הרבה, שום הבדל לא ניכר בי. החליטו שראשית חכמה, צריך להיפטר מהתולעת. השקוני כל מיני סממנים להרוג את התולעת ושום דבר לא עזר. איך אני יודע? מפני שבמקום להשמין, הלכתי וכחשתי עוד יותר. את האוכל שהשאירה לי התולעת, פלטתי בשלשולים הבלתי פוסקים, כתוצאה מכל הרפואות שבלעתי. כך שבין התולעת ובין הרפואות, נשארתי חיוור וכחוש וכל רואי נבהלו ושאלו את אמי: ״מה יש לו? מדוע הוא דל ונראה כבר מינן?״. אמא תמיד ענתה שהטילו בי עין־הרע ושצריך לעלות לקברו של צדיק גדול, כי רק צדיק כזה יכול לבטל את כוחה של עינא בישא.

אמא כנראה באה בדברים עם דודתי בענייני ודודתי ייעצה לה לעלות לקברו של הצדיק הגדול רבי רפאל אנקאווה, זכותו תגן עלינו אמן, שהיה קבור ליד עירה ולכן נסענו להשתטח על קברו. אולי יוטב לי בעבורו, ואולי בזכות צדיק זה אפסיק גם להרטיב את מיטתי בלילות ואהיה כאחד האדם… הרבה נסים ואגדות נרקמו על פעלי הצדיק הזה. זה גם כן סיפור בפני עצמו. יהודים וערבים כאחד נהו מכל קצות המדינה להשתטח על קברו. ואם כבר החלטנו לנסוע, הייתה מצווה גדולה אחרת שהתגלגלה לידינו בהיסח הדעת: רחימו, ילדה של שכנתנו עיסה שבעלה מת בעצם עלומיו, לא עליכם, והשאיר לה היתום הקטן הזה, נער בגילי, אלא שמוחו בל עימו. אמו ניסתה הכל. השקתה אותו כל מיני רפואות, סובבה אותו בלחישות נגד עין־הרע, ענדה לצווארו קמיע, הרבתה במכות ושום דבר לא הועיל. הלך, כמו שאומרים, ראשו בעננים. לא זכר דבר ולא פתח פיו, ובכן, ליתום כזה הצדיק בוודאי יעזור בזכות נשמת אביו שנקטף בדמי ימיו. שכנתנו ששמעה מפי אמא על נסיעתנו לעיר הגדולה, התחננה לפני אמא ואבא שנקח איתנו את רחמים בנה. קרובים לה בעיר הזו, הוא רק ייסע אתנו וקרוביו יבואו לקחת אותו מידינו מיד לכשנגיע ולא יהיה למעמסה עלינו. אמא סירבה בהתחלה, אבל השכנה בכתה, נשקה את רגלי אמא ולא זזה עד שאמא הסכימה ונעתרה לה, ואולי בזכות עשיית חסד עם יתום, שהיא מצווה גדולה, יקבל הצדיק את תפילתנו. ובכן גם רחימו נוסע איתנו. אני מתבייש להודות, לא אהבתי את רחימו זה. תארו לעצמכם נער כבן שש ועודנו יושב על ברכי אמו ומתנהג כתינוק. ממש בושה! עצל ופוחז והולך כל הזמן עטוף בתוך גלימתו כזקן בא בימים. אני מטבע ברייתי, הייתי ער וקל, מקפץ ומדלג כתיש פרא, עד שאמא הייתה אומרת לי שהשדים מצאו להם משכן בתוכי והוסיפה:

— אילו היית שמן וחזק, היית מחריב עולמות, יא ווילי יא ווילי(אוי לי), אין לו ישבן לשבת עליו, להבה בוערת בו כל הזמן, ראשו רק למשחקים… תגידו אתם, איך אני יכול להתחבר עם רחימו כזה שהלך כצב ותמיד שכח איפה הוא נמצא והיה צריך תותח כדי להזיזו ממקומו. לא מדבר, לא משחק, הולך לו כסל זיתים שחורים כבדים ומצומקים ? אבל מה לעשות ? כיוון שהוא נוסע איתנו התחיל להתקרב אלי ואני לא דחיתיו חלילה. ראשית משום שיתום היה ולא נאה לילד יהודי להתייהר יותר מדי, ושנית אם אני טוב ליתום יראהאת זה הצדיק וישלח לי רפואה, כך אמרה אמא.

בא היום הגדול. כל אותו לילה שלפני הנסיעה, לא נתתי תנומה לעיני, אלא הזיתי בעיר הגדולה ותיארתי בדמיוני אחת ומאה פעמים שאני כבר מטייל בה להנאתי. שדרות נאות ורחבות, עצי תמר גבוהים באמצע, בניינים יפים ועוד. ודווקא לפני עלות השחר, נפלה עלי תרדמה מתוקה וחלמתי שאני בדרך לעיר הגדולה. מישהו משך בגלימתי ולא נתן לי להיכנס בשערי העיר ואני נאבק איתו בכל כוחי. פתאום התעוררתי מתוך בהלה ואני רואה את אמי המושכת אותי מן המיטה ואומרת:

— קום כבר, מה לך ישן שנת ישרים? ראו נא איך עיניו אדומות, נראה לי שלא ישנת כל הלילה, כמו שאני מכירה אותך. קום כבר ולך להתרחץ ולהתפלל מהר ונשים לדרך פעמינו. הכל היה מוכן, גם רחימו עמד מכווץ בין המטלטלים. כנראה שלא נעמה לו קימה זו לפני עלות השחר. אבי כבר עמד בשמונה־עשרה ובני המשפחה עמדו נבוכים ורק כשעמדנו לעזוב את הבית תפסו את הנעשה ונתנו קולם בבכי כשיות אובדות. אז נוכחתי לדעת איזה בן מזל אני והרגשתי כאדם חשוב. יצאנו מהבית כשקול בכי, צעקות ויללות מלווים אותנו. הסבתא שלי מצד אמא באה לטפל באחי ובאחיותי בזמן היעדרנו. השכנים מהקומות האחרות של הבניין בירכו אותנו בנסיעה טובה. קרובים וידידים נקהלו סביבנו ויצאו איתנו עד התחנה של האוטובוס, מחוץ לחומות העיר. עזרו לנו לסחוב את המטלטלים שלנו וכך יצאנו לרחוב, המולה גדולה וכבודה. אתם צריכים לדעת שבעיר ספרו הקהילה הייתה פשוט משפחה אחת גדולה ואין אדם בה שאינו מכיר כל אחד בשמו עד אביו וסבו. פשוט, זה היה כספר פתוח, בו כל אחד יכול לקרוא הטוב והרע על כל אחד, כמו שנאמר: ״אין דבר נעלם ממך ואין נסתר מנגד עיניך״. לכן, אם אתם חושבים שנשאר מישהו בעיר שלא ידע על נסיעתנו, אינכם אלא טועים. אנשים עמדו בפתח הבניינים או הסתכלו דרך החלונות של הקומות העליונות ובירכו אותנו לשלום, ואלה שהיה להם יותר עניין בנו ליוו אותנו, וככל שהלכנו הלך מחננו וגדל כמו שנאמר: ״ברוב עם הדרת מלך״. עד שהגענו לבאב־אלמקאם, שם הייתה התחנה המרכזית של החברה היחידה שהיה לה אוטובוס אחד מימי מתושלח. סוף סוף הגיע זמן הפרידה. שלום ובכי מהול בתחנונים, מצד אלה שהיה להם עניין בנו, לתת מכתב זה וחבילה זו לקרובים בעיר הגדולה, כאילו היינו סניף גדול של הדואר. לכל אלה שהתלוו אלינו ״והיה להם עניין בנו״ היה משהו לתת למישהו. בעל האוטובוס בא אלינו בצעקות ורצה לגרש את כולנו. הוא טען שאין מקום בשביל כל החבילות האלה והייתה תאניה ואניה. אמא ואבא הוצפו בבקשות ואיכשהו קיבלו את המכתבים ללא הרבה טענות ומענות. אבל בעניין החבילות, זה דרש משא ומתן ארוך ומייגע, תחנונים ובכי לאמא, לאבא ולנהג עד שבסופו של דבר, כולם היו מרוצים.

יצאנו בהרגשה של רווחה וחשיבות, על כך שהיינו שליחים לדבר מצווה וזאת סגולה טובה בנסיעה מסוכנת כזו, כמו שנאמר: ״שלוחי מצווה אינן נזוקיI. בתוך ההמולה, היינו צריכים לשמור על המטלטלים שלנו בשבע עיניים, ואולי שכחתם את רחימו? תארו לכם, לא רק שלא עזר לשמור על הדברים שלנו אלא שאני נצטוויתי להשגיח עליו, שאיזה ערבי לא יגנוב אותו יחד עם המטלטלים שלו. אני מבטיח לכם שאם מישהו ירים אותו וילך איתו לא ירים אפילו את קולו בצעקה, אלוהים יצילנו! רק זה חסר לנו שיקרה לו משהו. אתם לא מכירים את אמא שלו. אני רציתי לנסוע על גג האוטובוס. אבל אמא ואבא התנגדו בכל תוקף ופחדו שהרוח תגרוף אותי ואעלה בסערה השמימה חלילה, ועל זה חרה לי. אמא קנתה כרטיסי ישיבה בפנים האוטובוס שהם יותר יקרים וככה היינו צריכים לנסוע. תפסנו לנו מקומות טובים ליד החלון והתכוננו לדרך. האוטובוס היה מלא. היו שנסעו בעמידה או על הגג. מזלם של אלה שאותו יום היה יפה ולא היה גשם או סערה העלולים לקלקל להם את נועם הנסיעה. האוטו דהר על הכביש וגמע את הדרך בנסיעה מטורפת. העצים משני צדי הכביש עברו בשריקה מלווה בחריקת הצמיגים על הכביש. האורות התלויים ועומדים על עמודים גבוהים, רמזו בנצנוץ הולך ומחוויר עם עלות השחר, כשאור השמש הולך הלוך וחזק והשמש מפזרת עלינו את חומה ואת אורה הנעים. כשהתרחקנו מהעיר, קרני השמש ציירו את האופק בצבע אדמומי והבליטו את גבנוני הרי האטלס הקטנים, המכוסים עצים מכל המינים ומכל הצבעים. ריח האביב ניכר באוויר הקר והרך של הבוקר הרווי רסיסי טל, וריחו המבושם השרה עלינו תנומה מתוקה אשר ניסינו להתגבר עליה כדי ליהנות מהנוף היפה. אט אט, התחילה השמש להתגלות במלואה וקרניה בוקעים גושי עננים כבדים המבריקים בלובן מכסיף כנציבי קרח. לעתים ידמה גוש ענן לישפה צבעונית מלאת זוהר ויפעה. הנוף שהתגלה לעינינו, היה מרהיב ביופיו. שדות, הרים, נחלים ואגמים עברנו בדרכנו. מתוך מתיקות האוויר שטפח על פני ושריקת הגלגלים שהדהדה באוזני בניגון חד גוני, נרדמתי. כשהתעוררתי, לקול רעש גדול, מצאתי את עצמי לבד באוטובוס ונבהלתי, לאט לאט הבנתי מה קרה. אוטובוס עלוב זה, נתקע בעלייה, והנוסעים נתבקשו לרדת אחר כבוד ולעזור בדחיפת האוטובוס. זה קרה כמה פעמים בנסיעתנו, כל פעם שהאוטובוס נתקע בעלייה תלולה, ירדנו כולנו, בנערינו ובזקנינו ודחפנו אותו כשמנועו משתעל ופולט רעמים כאלה בצרורות מצחיקים כתותח ישן העומד להתפקע. כשחזרנו עמדה השמש באמצע הרקיע וחיממה את הארץ במלוא עוזה. אני רק אחת שאלתי: מתי נגיע לדודתי? הייתי כולי תמיהה על המרחבים האין סופיים של השדות וההרים. רציתי לבלוע כל מה שראיתי ולחרוט אותו בזכרוני.

שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988- הנסיעה לצדיק

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-ילדות במרוקו.

את אחי אני מבקש

נסענו לפאס, שם הייתה כבר גרה משפחת אמא מלפני שנים. אחרי הביקור הראשון בבית החולים התברר שהטיפול יהיה ארוך, שאני זקוק להרבה ניתוחים שיבוצעו על ידי מומחים, כדי לתקן את המעוות ושכל המשפחה תצטרך לעבור לפאס. מדובר היה במבצע רציני מאוד. אין הדבר דומה למעבר דירה, שזה כשלעצמו דבר גדול. אולם מעיר לעיר? על אחת כמה וכמה. ומדוע כל המשפחה צריכה לעבור לפאס? מפני שאמא צריכה להיות אתי ולטפל בי בבית החולים. אבא ימשיך בנסיעות העסקים שלו, ויתר בני המשפחה יהיו אצל סבתא ואצל קרובים אחרים. עכשיו אנחנו כבר חמישה ילדים במשפחה. זה לא קל. שפר עלינו מזלנו שיש לנו משפחה ענפה וכולם עוזרים בעת צרה. אמא בכתה על צרותיה ואני הרגשתי רע מאוד שבגללי התחוללה כל המהפכה הזאת בחיי המשפחה. לאמא יהיו מעתה חיים קשים והיא תיאלץ למצוא סידור – גם לטפל בי וגם לדאוג ליתר בני המשפחה. אבא נשאר בערי מסחרו והוא בא רק פעם בכמה חודשים. והנה, הגיע היום הגדול ופנינו מועדות בחרדה רבה לבית החולים, כדי להתקבל לטיפול ממושך. דודי אהרן נסע אתנו ועזר להרים אותי. נסענו לבית החולים בכרכרה וכל הדרך הרהרתי בלבי, חשבתי, הייתי מודאג ולבי בל עמי. דאגות באשר ללימודיי ולבריאותי, ונמלאתי פחד – מה יהיה עליי? מתי המשבר יהיה מאחוריי? בבית החולים שיכנו אותנו בביתן מיוחד ליהודים, עם חצר גדולה ורחבת ידיים, מכוסה עצים ושיחים. חיים חדשים התחילו בשבילי. בית החולים לא היה סתם איזה בניין או שניים, אלא היה זה כמו כפר גדול. מה אומר לכם, עיר ממש! האחיות היו נזירות עם עוזרים ערבים, גברים ונשים. ניתנה לי ההזדמנות להכיר נזירות מקרוב, שעם הזמן התיידדו אתנו ומשסיימו עבודתן אף היו באות לשתות כוס תה ולשוחח אתנו. התרשמתי עמוקות מהמסירות שהפגינו כלפי החולים ומגמילות החסדים שקיימו. הן למעשה הקדישו את חייהן בעבור מעשיהן הטובים. הן היו טובות לב, מחייכות תמיד ומוכנות לעזור. תלבושתן השחורה הייתה ללא רבב. צעיף לבן כיסה את ראשן. רובן היו צעירות ושמחות לראות איך אני קורא בעברית או בסידור. הן אהבו לשמוע אותי מדקלם להן בעל פה מזמורי תהלים בעברית, ועקבו בתרגום הצרפתי שהיה להן. נזירה אחת אפילו רצתה שאלמד אותה עברית. אחרי הביקור הראשון, הודיע לנו הרופא המומחה שהטיפול יהיה ארוך ויימשך שלוש שנים. לשמע הגזרה חשכו עיניי וראיתי לנגד עיניי את סוף חיי. הייתי מדוכא ושפל רוח ונדרשו לי כמה ימים כדי להתגבר על הבשורה המרה ולחזור למצב רוחי הרגיל. קיימתי את מה שלמדתי, ואמרתי ״גם זו לטובה״. כבר אז הבנתי בחוש מיוחד, שלבכות על מר גורלי רק יוסיף לסבל שלי – סבל נפשי בנוסף לסבל הגופני. מה טעם לכעוס, לבכות או להתמרמר על אי הצדק בעולם? שלוש שנים מחיי ילד קטן, שנגזר עליו להיות מרותק למיטה – זה עונש חמור שלא מגיע לאף אחד. פירושו של דבר ללא משחקים, בילויים ויציאות עם חברים, כמו גם בדידות וריחוק מהכל. עולם ילדותי שחרב. מה אפשר היה לעשות, שזה לא יהיה גרוע יותר? ״… מאין יבוא עזרי? עזרי מעם ה׳…״ ה׳ הוא המקור ממנו אני שואב כוח, ומקווה לטוב כדרכי בחיים. לא נותר לי אלא לקבל את הגזרה ברוח טובה ולנצל את הזמן שיעמוד לרשותי על מנת ללמוד ולהתקדם לקראת היום שבו אוכל לחזור לחיים רגילים. מה שעודד אותי בחיי הקשים באותם הימים, הייתה היכרותי עם אדם נפלא ומיוחד במינו שאיתו אני עתיד לבלות שנתיים מחיי. הוא סבל בחיוך נעים שלא מש מפניו וללא תרעומת. עליו אפשר לומר ״נקי כפיים ובר לבב״, ירא שמים ובעל מידות אצילות של אדם נעלה. אמו טיפלה בו כמו שאמי טיפלה בי. מיטותינו היו מקבילות זו לזו בחדר גדול, בו היו מיטות רבות. לימים, עתידים אנו להיות הוותיקים ביותר בביתן הזה. הכרנו את כל בני משפחתו של חיים שהיו באים לבקרו. כולם אנשים טובים ודואגים ואנחנו שומרים על קשר בינינו.

חיים מימרן היה איש משכיל ומנוסה בייסורים. הוא לימד אותי שני דברים שילוו אותי בדרכי בחיים. ראשית, שאפשר להמשיך בתכנית הלימודים שלי בהדרכתו ובעזרת הנזירות שהתמידו להביא לי ספרי לימוד וקריאה. אומר לשבחן שהן אף פעם לא דיברו אתנו על הדת. הן פשוט אהבו אותנו באמת ובתמים, דווקא בגלל יהדותנו. הן העריכו מאוד את התנ״ך ואת העם היהודי. על ישו אף פעם לא דיברו. הן ידעו שאנחנו דתיים. לפעמים ביקשו רשות לראות אותי בעודי מתפלל. הן פשוט אהבו את הדת היהודית ואת השפה העברית, שבשבילן הייתה לשון הקודש. אם היה חג, הן תמיד התעניינו ורצו לדעת הכל אודותיו. כך בנוגע לקבלת שבת שלנו. הן אהבו לשמוע איך עושים קידוש ואיך אני שר שירי שבת. שנית, חיים לימד אותי לקבל כל דבר בחיים, בין טוב ובין רע, בלי תרעומת. לברך על הטובה ולא להתרעם על הרעה. למעשה, את זה למדתי כבר בלימודי היהדות שלי, אבל הוא המחיש לי את זה הלכה למעשה. הוא היה אומר ״דיה לצרה בשעתה״, מה שידעתי כבר מלימודיי במסכת ״ברכות״. מדוע להוסיף עוגמת נפש על זו הקיימת ממילא? אם רוצים להבריא גופנית, צריכים להרגיש טוב נפשית כדי להתגבר ולעזור לגוף להילחם במחלה. למעשה לא הכל אבוד. לדברים הרעים שקורים לנו בחיים יש גם צד טוב – הוא הלקח שלומדים מהמקרה הרע. את זה למדתי מאוחר יותר בכתבי אחד העם, במסתו ״חצי נחמה״, בה הוא כותב ש״אין רע בלי טוב, כלומר בלי לקח טוב״.

לכן, תמיד צריך לחפש את הצד החיובי בכל דבר ולהפיק ממנו לקח. בכל רע לשמור על הבריאות הנפשית כמו שכתב במסתו ״חשבון הנפש״: ״באין מרגוע לנפש אין אשר ואין חיים״. גם את זה למדתי מאוחר יותר בלימודיי בתורת הנפש. הגוף החולה זקוק לכוחות נפשיים לעזור לו להיאבק. זה קשה שבעתיים כשמישהו שנקשרנו אליו בתוך הביתן שלנו מת לעינינו, מפני שאנחנו חוששים שסופנו יהא זהה לשלו במוקדם או במאוחר. ובכל זאת, גם עם המוות לומדים לחיות בשלום, כי זה חלק מהחיים. לא יעזור להתמרמר ולהתקומם נגד החיים. טוב יותר לקבל הכל באהבה ולהמשיך לחיות בשלום ובשלווה עד בוא יומנו. אם כך רואים את החיים, אנו מגלים בעצמנו כוחות פיזיים ונפשיים שלא ידענו שיש בנו. כך יוצאים ממצב טרגי מחושלים יותר, חכמים יותר וחזקים יותר. לומדים להיות ענווים נוכח אפסותנו בחיים. לומדים להיות אדם טוב ורחמן המקבל את עצמו ואת זולתו. חיים היה אומר: ״הכל עובר״! כמה נכון! לא חשוב כמה זה כואב, לא חשוב כמה הסבל קשה. זה עובר כמו כל דבר בחיים, וצריך לנצל כל רגע – לעשות משהו חיובי. לא להיות במצב של אפס מעשה. כל רגע בחיים הוא יקר. עובר ולא חוזר. החיים שלנו קצרים כענן פורח, כחץ יעוף ״אנוש כציר ימיו כי רוח עברה בו ואיננו״. אנחנו אורחים בעולמנו בכל כורחנו. עוברים בעולם זה כפרוזדור, בלא שנדע מתי נצא ממנו. כמו שאמר דוד המלך עליו השלום ״הודיעני ה׳ קצי ומדת ימי מה היא אדעה מה חדל אני״.  דוד המלך רצה לדעת את יום מותו. בתלמוד אנו קוראים מדרש יפה על הפסוק הזה: ״אמר דוד לפני הקב״ה: ריבונו של עולם! הודיעני ה׳ קיצי! אמר לי גזרה היא מלפני שאין מודיעין קצו של בשר ודם. מדת ימי מה היא? ענה לו: גזרה היא מלפני שאין מודיעין מדת ימיו של אדם. דוד ממשיך: אדעה מה חדל אני? אמר לו בשבת תמות…״. אבל לא גילה לו איזו שבת והנה אפילו שזה ניתן לו לפי האגדה, מלאך המוות הערים עליו ולקח את נשמתו כשדוד הפסיק מלימוד התורה שהגנה עליו מהמוות ויצא לראות מה קורה בגינה שלו שענפי עץ התנועעו חזק. ברגע שהפסיק מלימודו בתורה ויצא החוצה, מלאך המוות שלט בו. מוטב שלא נדע, שהרי אם ידענו יום מותנו היינו דואגים ומתייסרים על כל יום שמקרב אותנו ליום זה. מה שכן יכולים לעשות, במקום לדאוג על יום מותנו, זה להתכונן לכך בתשובה ובמעשים טובים. להיות שפל רוח, עניו ונוח לבריות. מכך נפיק נחת גם לעצמנו, לא לגרום רעה לאחרים, להתנהג ביושר ובהגינות, להיות זהיר בכבוד הזולת ולהתחשב ברגשותיו, להתנהג כאדם אחראי כמו שכתוב: ״יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך״.ועוד אומר רבי(רבי יהודה הנשיא, מצאצאיו של הלל ועורך המשנה): ״איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעשה ותפארת לו מן האדם״. ראיתי איך חיים סובל ייסורים רבים ממני, ולא שמעתי ממנו אף פעם תלונה על גורלו המר. תמיד חייך והיה מלא חיים. מצבי בהשוואה אליו היה הרבה יותר טוב. אני יכולתי לשבת ולזוז. הוא שכב עם גבס מהצוואר ועד הבהונות. כשהובלתי לבית החולים הוא כבר שכב שם שנה, כל הזמן על הגב בלי לזוז, ובמצב זה עשה עבודות יד בעבור בית החולים. הוא עזר לי לשקוד על לימודיי, ואני שתיתי בצמא את דבריו ורציתי להתקדם עוד ועוד. הצימאון לדעת וללמוד היה ונשאר אתי מנעוריי, וודאי יישאר עד סוף ימיי. אם לא הכנתי את שיעוריי כראוי, היה מעניש אותי במכות על יד עם מקל שהיה בידו. כמובן שיכולתי שלא לתת את היד, כי הוא לא יכול היה לזוז, אבל רציתי ללמוד וקיבלתי את העונש באהבה. ואולם, הוא לא באמת הכאיב לי.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-ילדות במרוקו.

Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc

 

בן אחרפי           Ben Aharfi

Ben Eherfi

Nom apparemment berbère signifiant «Sec» dans le dialecte des Nti- fa. Cf. :         «littéral», en arabe dialectal : «seul», «dépourvu de tout».

Ce nom pourrait bien être une déformation de החריפי (I Chron XII, -5), dérivé du nom de חריף dont les descendants retournèrent de la cap- tivité de Babylone avez Zerubabel

Jacob Ben Aharfi, surnommé בן שעיא «Ben Sha'ya», rabbin juge au Maroc au Xlle

 

אטביב   (Attabib) Etbib

Atbib, Tbib

Nom arabe: «Médecin».

 

אטאחוני            Atahuni

Etahoni, Attahoum

Nom arabe: «Le meunier».

Judah Atahuni, rabbin à Marrakech en 1966

 

אטוויל  Attawil

Attaouil, Attaouil, Altaouil, Atuil, Etuil, Altaouil, Al-Tawil

Nom arabe: «Le long».

Est souvent trouvé sous les graphies de  טויל(Ribash, 309) et אלטאוויל ׳et figure dans les anciens documents espagnols sous les formes de Tahuel, Atahuel et Tauhell.

Ali Ben Abraham Al-Tawil, Karaïte à Ramleh (Egypte) au Xlle s. Auteur d’un commentaire sur la Bible qui n’existe plus

Isaac Tahuel, secrétaire du Call (Qahal) de Barcelone fait l’objet d’un acte de Don Pedro III, Roi d’Aragon, en date du 30 juin 1285

Azmel Atahuel, de Teruel, est mentionné dans une lettre du Roi Don Pedro au Bailli de Teruel en date du 3 juillet 1348

Humer Tauhell, physicien, «adelantado» de l’«Aljama» de Va­lence, fait l’objet d’une lettre de l’Infante datée à Valence le 3 septem­bre 1371, au sujet d’un jugement rendu par lui et les autres «adelanta- dos». Baer I, 307.

Mosheh Attauil, rabbin à Fès, signataire d’une Taqqanah de- l’année 5310 (1550). MR.

Salomon Attauil, fils du Cheikh Al-Yahud de Damas au XVe s. Riblin.

 

בן אטאוויל        (Ben Attawil) Benatuil.

Ben Tawil

Même nom que l’antérieur, précédé de l’indice de filiation. Autre g'raphie : בן טאוויל

Figure dans les anciens documents espagnols sous les graphies de Ben Atahuel et Habetahavel.

Salomon Bar Ribbi Mahalef (Mokhluf) Ben Atahuel, notaire à. Séville, figure comme légalisateur de signature dans des documents de cette ville le 3 décembre 1393

Symuel Habetahavel, de Malaga, figure dans le recensement des- contributions de l’«Aljama» de cette ville à la guerre, en juin 1490, com­me interprète d’arabe du Roi

Mose, fils de Jacob Benatuil, membre distingué de la «Hebrah' Shel Gemilut Hassadim» de Tanger en 1871, IL, 398.

Salomon Benatuil, Consul du Brésil à Tanger vers 1900 et mem­bre de la Commission d’Hygiène de cette ville

 

אטורקי  (Atturki) Eturqui:

Eturki, El Turquí, Turquí

Nom arabe désignant un originaire de Turquie: «Le Turc».

Isaac Eturqui, rabbin à Salé aux XVIIe-XVIIIe s. Fut le pro­fesseur du rabbin Aharon Ha-Sib'oni.

 

Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc.

ר׳ ישראל ב״ר מסעוד אביחצירא – חייו ויצירתו-מאיר נזרי-אֶפְתַּח פִּי בְּדִינֵי שַׁבַּת קֹדֶשׁ

מאיר נזרי-ר׳ ישראל ב״ר מסעוד אביחצירא – חייו ויצירתו

תולדות חייו: ר׳ ישראל אביחצירא הידוע בשם בבא־סאלי הוא בנו של ר׳ מסעוד ב״ר יעקב אביחצירא זלה״ה. נולד ברה״ש תר״ן/1890 בריסאני שבמחוז תאפילאלת עשר שנים לאחר פטירת סבו ר׳ יעקב. לר׳ ישראל שני אחים: ר' דוד הי״ד המכונה ׳עטרת ראשנו׳ ור׳ יצחק הידוע בשם בבא־חאקי ואח חורג בשם ר׳ מסעוד שטרית המכונה ׳בבא סידי׳.

מגיל צעיר נתחנך ר׳ ישראל לסדר יום, שכולו עבודת ה׳: השכמה לתיקון חצות, טבילה במקווה, תפילת ותיקין וקריאת חק לישראל, טעימת בוקר קלה ולימוד תורה כל היום. מגיל צעיר רכש לו את ההסתפקות במועט וחיי צנע. סמוך לגיל בר מצווה עשה לראשונה תענית הפסקה שבועית רצופה ממוצאי שבת ועד ליל שבת, שחזר עליה כמה פעמים בימי חייו. בנעוריו למד תורה מאביו ר׳ מסעוד ומר' יחיא אדהאן, נכדו של ר׳ יעקב מסטרא דנוקבא. בגיל שש עשרה נשא את אשת נעוריו מרת פריחא לבית אמסללם, שממנה נולדו ר' מאיר הידוע בFינוי בבא־מאיר ושתי בנות: רחמא ושרה. בשנות העמידה נשא אישה נוספת בשם מרים למשפחת אמסללם, שממנה נולדו ר׳ ברוך ואחיותיו. עם פטירת ר׳ מסעוד אביו עוברת ההנהגה לאח הגדול ר׳ דוד, שהיה גם ראש בית מדרש ללומדים נבחרים יחד עם ר' משה תרג׳מן, שר׳ ישראל ראה בו את רבו המובהק. בתקופה ההיא פרץ מרד בתאפילאלת נגד הצרפתים הכובשים, ובשבת י״ד כסליו תר״ף נהרג ר׳ דוד על קידוש ה׳ בחשד של שיתוף פעולה עם הצרפתים. מאורע זה היכה בהלם את ר׳ ישראל, שהתאבל עליו זמן רב, חיבר לזכרו שתי קינות חרוזות רבות רושם והקדמה מקיפה לספרי אחיו המעידות על האוצר התורני לענפיו, שבו מילא ר׳ ישראל את כרסו. לרגל מאורעות תר״ף עברו ר׳ ישראל ומשפחתו לבודניב, שבה כיהן עד תרצ״ג. בתרצ״ד עבר לארפוד וכיהן בה כמרא דאתרא של קהילות תאפילאלת עד תש״י. החל מתשי״א מינה במקומו את בנו ר׳ מאיר, והוא עבר לריסאני מקום הולדתו. שלוש פעמים עלה ר׳ ישראל לירושלים: בתרפ״ג/1923, בתרצ״ג/1933 ובתשי״א/ 1951. בתשכ״ד/1964 עלה סופית ארצה וקבע את מושבו האחרון בנתיבות. במקום זה נתפרסם ר׳ ישראל כאיש מופת, שרבים שיחרו לפתחו. בפסח תשמ״ג/1983 נפטר לבית עולמו בנו בכורו ר׳ מאיר, ובכ׳ טבת תשמ״ד נסתלק גם ר׳ ישראל לישיבה של מעלה. במשך ביקוריו בארץ נפגש עם חכמי ירושלים וזכה לכבוד רב כאיש מופת, כתלמיד חכם וכנכדו של ר' יעקב אביחצירא זצ״ל.

ר׳ מסעוד, אביו של ר׳ ישראל, נשא את מרת עישה לאחר התאלמנותה מבעלה בשם ר׳ מסעוד שטרית. בעת שבעלה נפטר הייתה עישה הרה, ולפיכך קראה לבן מסעוד על שם אביו, מכיוון ששם בעלה הראשון מסעוד וגם בעלה השני מסעוד החלו לקרוא לבן ׳בבא סידי' על שם אביו.

אנו מוסיפים באן עדותו של ראש ישיבת אופקים, הרב יעקב הורוביץ זצ״ל(תש״ג-תש׳ ע שכיהן בה 32 שנים(בשמו של חתני, ר׳ אדיר ברטוב, שלמד שם ושמע ממנו את הדברים. ר׳ ישראל נהג לבקר בישיבה בשנות השמונים, לבחון תלמידים בתלמוד ולחלק להב פרסים כספיים. הרב הורוביץ ציין, שהוא לא הכיר מעולם תלמיד חכם הבקי כל ב־ בגפ״ת ורשב״א כמו הבבא סאלי. עוד סיפר הרב הורוביץ בגילוי לב על ניסיונו לבקש ברכה מבבא סאלי להיפקד בזרע של קיימא, אך ר׳ ישראל השיב לו ׳לא יהיו לך בנים תלמידיך הם בניך׳, ומאז הוחלט אצלו העניין, והחל להתמקד בריבוי תלמידים לישיבה.

 חכמתו התורנית: ר' ישראל היה תלמיד חכם המצוי בבל ענפי התורה, ונודע גם כשוחת מוהל, חזן ודרשן בתאפילאלת. אמנם לא הניח ספרים תורניים מסודרים מחמת טרדות של ההנהגה ומסעות תכופים, אבל הקדיש מעטו לכתיבת הקדמות והסכמות לספרים וקבצים בכתבי יד של מעשה בית דין. את הקדמתו הראשונה כתב לספריו של אחיו ר דוד בהיות ר׳ ישראל בן 31. הקדמה זו בת שישה עמודים צפופים בארמית רבי רושם ושופעים מקורות מכל ענפי היהדות. רק הקטע האחרון כתוב בעברית. ההקדמה נדפסד על פני תשעה עמודים ומלווה ב־214 מקורות. הנה מבחר קטעים קצרים ממנה: בתחילה מבקש הוא רשות לכתוב, כשהוא מבטא את הצער, שנגרם על ידי הרג אחיו ואומר צידוק הדין:

בריש הורמנותא דמלכא קדישא רישא דכל רישין… / מכל קהלא קדישא גזעין ושרשין / אימא מילתא בלחישי מכאבא דנפשין / אנן גוברין דפומין אתמלי חצץ ושנן גרוסין / דאתקפתגן עקא וכרוכין עקרבין ונחשין / מכד הוינא טליא דא לדא נקשן מסיפא לרישא כולהו קשין / לא ראי זה כראי זה ולא וכד.

בהמשך מונה הוא את שבחי אחיו ועובר לתאר את ספריו:

חזינן להני ספרי דבי רב דווקני וחמותי חזיתי אורה גדולה דבולהו יומי דרבי דרופקתא דאורייתא עבוד פרישה כחשיבה כאורה / כפרצידא דתותי קלא עד דנבע בהני מרגלאן דלית להו טימי דרב שימי טוביאנא דחבימי אדון הבירה…

ההקדמה נחתמת בעברית בקטע, שכולו הגיגים וערגה לארץ ישראל, כאשר הגיע להדפסת הספרים.

קראתי שמך ה׳ ותענני / כי חסדך גדול עלי ומה אני אשר זיכיתני / לבוא עד הלום אה״ק ת״ו ארץ מגיני / על קברי הצדיקים בחפצי ורצוני / כי מעודי עד הנה נפשי הציקתני / וברוב רחמיך הרבים לטובה הזכרתני /…

יצירתו הפיוטית: שירתו כוללת 12 פיוטים ו־ 12 קינות, נושאי דיוננו בהמשך.

ב. אֶפְתַּח פִּי בְּדִינֵי שַׁבַּת קֹדֶשׁ

סוג השיר:         שבת קודש.

התבנית: קבע       דו טורי. השיר בנוי מבתים דו טוריים בשני חרוזים.

החריזה: אב.

המשקל:            עשר הברות בכל  טור.

החתימה:אני ישראל בן לאדון אבי מסעוד אביחצירא חזק אמיץ.

מקורות:            יגל יעקב, ירושלים תשכ״ב/תשכ״ח, עט׳ סו; תשנ״ה, עמ׳ קיב; אשדוד

תשמ״ז, עט׳ רכב; נתיבות תשס״א, עבר קכג; תשס״ח, עבר קלא; נהריה תשע״ג, עט׳ 300.

 

אֶפְתַּח פִּי בְּדִינֵי שַׁבַּת קֹדֶשׁ / גַּם בִּקְדֻשַּׁת נְשָׁמָה יְתֵרָה

נָאֶה לָנוּ לְהַלֵּל לְקַדֵּשׁ / הָעוֹטֵר יִשְׂרָאֵל בְּתִפְאָרָה

יָהּ רָם יִתְרוֹמֵם בָּחַר וְקִדֵּשׁ / עֲדָתוֹ מִכָּל אֻמָּה נִבְעֲרָה

יוֹם הַשִּׁשִּׁי הַשְׁכֵּם לֵךְ לְשַׁמֵּשׁ / צָרְכֵי שַׁבָּת חֶמְדָּה נִבְחֲרָה

5 שִׂים נָא לִבְּךָ אַל תִּהְיֶה חוֹשֵׁשׁ / חָלִילָה עַל כָּל כָּבוֹד וּשְׂרָרָה

 

רָאָה בְּנִי בַּתַּלְמוּד וְחַפֵּשׂ / מַאֲמָר קַדִּישִׁין שִׂים עֲטָרָה

אָז תַּכִּיר מְעוּט עֶרְכְּךָ כִּי קְלִישׁ / נֶגֶד רַבָּנָן נֶחֱשָׁב כְּעַפְרָא

לִכְבוֹד עֹנֶג הַשַּׁבָּת לֹא תָחִיס / עֵינְךָ עַל הַמָּמוֹן כִּי לֹא תִּירָא

בְּנִי הַבֵּט בְּזֶה וְלֹא תַּרְגִּישׁ / הַלֹּא בְּתִשְׁרֵי קִצְבָּה נֶעְדָּרָה

10 לְכָל דִּינֵי הָעֵרוּב תְּחַפֵּשׂ / כְּדֵי שֶׁתִּתְנַנְהֵג בָּם כַּשּׁוּרָה

 

אֶת צִפָּרְנֶיךָ מַהֵר תְּקַצֵּץ / עֶרֶב שַׁבָּת חוֹבָה נֶאֶמְרָה

דַּע לְךָ וְהַבֵּן כִּי דִּינָם בָּאֵשׁ / תְּלַהֵט רְשָׁעִים אֵשׁ בּוֹעֵרָה

וְהִזָּהֵר בְּנֵי מְאֹד לְהַכְנִיס / הַשַּׁבָּת עוֹד שֶׁמֶשׁ בִּגְבוּרָה

נָכוֹן גַּם יָשָׁר לְךָ לְקַדֵּשׁ / אֶת עַצְמְךָ בְּמִקְוֵה טַהֲרָה

 

15 אָז תָּבִין אִם אַתָּה בַּעַל נֶפֶשׁ / וְתַכִּיר בִּקְדֻשָּׁתְךָ כִי גָּבְרָה

בְּמַיִם חַמִּין צָרִיךְ שֶׁתַּרְחִיץ / וְאָז תָּאִיר נִשְׁמָתְךָ הַיְּקָרָה

יֵשׁ כֹּחַ לְךָ בְּזֶה לְגָרֵשׁ / הַקְּלִפּוֹת לְעֻמְקָא דְּבֵירָא

מִצְוָה רַבָּה יַקִּירָא שֶׁתַּלְבִּישׁ / כְּסוּת נְקִיָּה אַרְבַּע סְדוּרָה

סוֹדָם עָמֹק וְנִסְתָּר בַּקֹּדֶשׁ / רְמוּזִים לְאוֹתִיּוֹת הַנּוֹרָא

 

20 עוֹד יֵשׁ לְךָ לְזֹהַר לְפַשְׁפֵּשׁ / אַחַר שֶׁמֶן זַיִת זַךְ לְאוֹרָה

אֶת שְׁתֵּי הַנֵּרוֹת תַּדְלִיק בְּמֶרֶץ / לְצַד הַדָּרוֹם הוּא סוֹד מְנוֹרָה

בִּתְפִלּוֹת אַרְבַּע מָתְנֶיךָ שַׁנֵּס / תִּתְפַּלֵּל בְכַוָנָה גְּמוּרָה

יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ וְתָשִׂישׂ / בְּקִיּוּם הַסְעֻדּוֹת בְּמוֹרָא

חֲתֹם פִּיךָ הִשָּׁמֵר לְאֵין קֵץ / מִדִּבְרֵי חֹל כִּי נֶחֱשַׁב לְזָרָא

 

25 צָרִיךְ בְּנִי גַּם בְּזֶה תִּתְאַמֵּץ / הִתְרַחֵק מִכָּל מִינֵי הִרְהוּרָא

יְהִי לְמוּדְךָ בְּיוֹם זֶה בְּפַרְדֵּס / מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר לוֹמֵד בִּתְדִירָא

רוּץ נָא מַהֵר פֶּן תֵּעָנֵשׁ / הִתְלַמֵּד מִפִּי סוֹפְרִים וְסִפְרָא

אֶת הִלְכוֹת שַׁבָּת הֵם ט"ל תְּבַקֵּשׁ / אַךְ בְּתוֹלְדוֹתֵיהֶן לְךָ לְחֻמְרָא

חַזֵּק עַצְמְךָ עֲמֹד בַּפֶּרֶץ / אָז תִּזְכֶּה לְנַחֲלָה גְּמוּרָה

 

30-זֵכֶר בְּנֵי עֵת סִינַי בַּקֹּדֶשׁ / זָכוֹר וְשָׁמוֹר בְּחַד אֲמִירָא

קָדֵשׁ נִשְׁמָתְךָ כְּעִיר וְקַדִּישׁ / לְבַר אֱלָהִין תִּדְמֶה בְּיָשְׁרָה

אַל חַי לָנֶצַח עָלֵינוּ פּוֹרֵשׁ / סֻכַּת שְׁלֹמֹה זַכָּה וּבָרָה

 

מִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ יַבִּיט וְיָצִיץ / קֵץ יָמֵינוּ יְגַלֶּה בִּמְהֵרָה

יִשְׁלַח מְשִׁיחֵנוּ הוּא בֶּן פֶּרֶץ / אָז שִׁירָה חֲדָשָׁה אֲזַמֵּרָה

צִיּוֹן הִיא עִיר קָדְשֵׁנוּ יְחַדֵּשׁ / כְּעִיר אֲשֶׁר יַחְדָּיו לָהּ חֻבְּרָה

 

1-בקך־שת נשמה יתרה: שזוכים בה בשבת. 2. נאה…לקדש: לשבח לה׳. העוטר ישראל בתפארה: שבחר בעם ישראל (בבלי ברכות ס ע״ב). 3. יה…נבערה: ה׳ בחר בישראל מכל חאומות הנבערות. 4. יום…נבחרה: על פי בבלי שבת קיז ע״ב ׳לעולם ישכים אדם להוצאות שבת שנא׳ ׳והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו׳(שמות טרה) ושו״ע שם סימן רן סעיף א. 5. אל…ושררה: אל תחוס על כבודך. 6. מאמר קדישין: דברי חכמים הקדושים על פי בבלי שבת קיט ע״א (ראה בפיוט הקודם הערה 22). שים ;עטרה: לראשך. 7. קליש: קלוש. נגד… בעפרא: הנחשב לעפר בהשוואה לחכמים. 8. לכבוד…הממון: אל תחוס על ממונך ־צמצם בהוצאות השבת. בי לא תירא: לא תפסיד. 9. בתשרי קצבה נעדרה: על פי בבלי ב־צה טז ע״א ׳כל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה ועד יום הכפורים, חוץ מהוצאת שבתות וימים טובים והוצאת בניו לתלמוד תורה, שאם פחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו.

  1. 10. לכל…תחפש: ללמוד, בשורה: כהלכה. 11. צפרניך…נאמרה: ראה שו״ע או״ח הלכות שבת סימן רס סעיף א. 12. כי…בוערה: את הציפורניים יש לשרוף על פי בבלי נדה יז ע״א ׳השורפן חסיד, קוברן צדיק והזורקן רשע׳. תלהט רשעים אש: על פי תה׳ קו,יה. 13. בעוד שמש בגבוהה: מבעוד יום. 14. לקךש…טהרה: לטבול בערב שבת. האר״י היה טובל לאחר קריאת שמו״ת, שאז יש באדם כוח לקבל תוספות קדושת שבת (שעה״ב עמ׳ כה). מקור לטבילה בערב שבת על פי שעה״כ שם הוא על פי — תרומה קלו ע״ב ׳דרב המנונא סבא עליו השלום היה סליק מנהרא כל ערב שבת׳.
  2. 15. אז…גברה: לאחר הטבילה תחוש את הקדושה. 16. במים…שתרחיץ: על פי בבלי שבת כה ע״ב ׳כך היה מנהגו של ר׳ יהודה בר אלעאי ער״ש מביאים לו עריבה מלאה חמין ורוחץ פניו ידיו ורגליו/ וראה שו״ע הלכות שבת סימן רם סעיף א. 17. יש…דבירא: על ידי רחיצת פנים ידיים ורגליים בחמין ערב שבת מכניעים את הקליפה של מעלה ומסירים את הזוהמה הדבקה באדם במקומות אלה: פנים, ידיים, רגליים (שעה״ב שם, עמ׳ כח-כט ופע״ח ב, עמ׳ שפד). 18. מצוה…סדורה: מצווה גדולה ויקרה ללבוש ארבע בגדים לכבוד שבת. ראה בבלי שבת קיג ע״א ׳וכבדתו מעשות דרכיך׳(יש׳ נח,יג) שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול׳ ושו״ע שם סימן רסב סימן ב ׳ישתדל שיהיו לו בגדים נאים לשבת׳. 19. סודם…בקדש: על פי שעה״ב(שם, עט׳ ל) ארבע בגדים לשבת הם סמל גם לבגדי כהונה ולכהן גדול המשרת בארבע בגדים לבנים. רמוזים לאותיות הנורא: רמז לארבע אותיות שם הוי״ה(שעה״ב שם). 20-עוד…לאורה: שמן זית מצווה מן המובחר (שו״ע או״ח הלכות שבת סימן רסד, סעיף ו).

21-שני ….מנורה: מצווה להדליק שני נרות בצד דרום בבחינת ׳שולחן בצפון ומנורה בדרום' (בבלי יומא כא ע״א). 22. בתפלות ארבע: ערבית, שחרית, מוסף ומנחה. מתניף שנס: התחזק. 23-יהי שלום בחילך: על פי תה׳ קבב,ז. ותשיש…במורא: תקיים את הסעודות בדחילו ורחימו. 24-חתם…חל: הימנע מכל דיבור של חול. לזךא: לגיעול. 25. צריך…הרהורא: להימנע מכל הרהור של חול. 26. בפרדס: בקבלה. משנה…בתדירא: בנוסף ללימודך התדיר יום יום. 27. התלמד…וספרא: למד הלכות שבת מסופרים וספרים. 28. את…תבקש: ללמוד הלכות שבת וט״ל מלאכות (משנה שבת ז,ב). בתולדותיהן לך לחמרא: אבות – תולדותיהם כיוצא בהן(בבלי קמא ב ע״א). 29. חזק…בפרץ: לשמור את השבת כהלכתה. אז…גמורה: בעוה״ב.

30-זכר…אמירא: על פי בבלי רה״ש כז ע״א ׳זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו׳. סיני בקידש: על פי תה׳ סח,יב. 31. כעיר וקדיש: כמלאך וקדוש. לבר…בישרה: תדמה למלאך באמת. 32. עלינו..שלומו: יגן עלינו. 33. ממעון…ויציץ: כמו ׳השקיפה ממעון קדשך מן השמים׳(דב׳ כו, טו). קץ …במהרה: קץ הגאולה. 34. ישלח משיחנו: אלינו. הוא בן פרץ: מצאצאי פרץ בן יהודה על פי רות ד,יח. אז…אזמרה: של הגאולה. 35. בעיר…חברה: על פי תה׳ קכב,ג. היא ירושלים העושה את כל ישראל חברים(ירושלמי חגיגה ג, ו).

סיכום

שירתו של ר׳ ישראל עשירה במקורות. מקרא, תלמוד, מדרש, הלכה וקבלה חוברים בה יחדיו להבהיר רעיונות, להעשיר את החוויה של הגאולה, של התוכחה ושל השבת ולעצב דמויות הצדיקים: אליהו הנביא, ר׳ מאיר בעל הנס, רשב״י,… שירתו גם מאירה באור כלולות אלגורי ייחודי את דמויות הרעיה ישראל עם דודה ודמות השבת כבת זוג לישראל. זו גם שירה דידקטית מחנכת הבאה להשפיע על הקורא להתקרב אל אמונת הגאולה, לעשות חשבון נפש על מעשי האדם החי בעולם באופן ארעי, לחוות את חוויית השבת ולקיים את מנהגיה והלכותיה וללמוד מן הדמויות הקלאסיות של עם ישראל. שירתו של ר׳ ישראל שופעת אופטימיות וראייה של עין יפה הן בנושא הגלות ואפילו בשירי התוכחה לאדם החוטא.

אמצעים דידקדטיים ואמנותיים ניכרים בשירה זו להצגת תכנים ורעיונות: א. מבע עשיר של תארי חיבה והערכה הן לדמויות ישראל והשבת והן לדמויות הצדיקים. ב. תיאור הכלולות האלגורי בשירי הגאולה והשבת המוסיפים חן ומרככים את האווירה שבגלות הדוד והרעיה והן את אווירת ההלכה הנוקשה בשירי שבת.

רעיונותיו של ר, ישראל בשירתו מובעים בצורה בהירה וברורה הן על ידי הפנייה אל השכל והן על ידי הפנייה בדבר התועלת הרוחנית הכדאית כמו בקיום מנהגי השבת.

הטיעון וההנמקה מלווים את המסרים ובמיוחד בשירי התוכחה ובשירי השבת. הנומרולוגיה שבה מעוצבות הדמויות מגוונת את השגרה הפיוטית ומוסיפן פן מסתורי של תורת החן.

זוהי שירה ידידותית מובנת ובהירה לקריאה, מלאת חן ותקווה, אף־על־פי שמכנסת בתוכה מגוון מקורות ומגוון רבדים לשוניים. השירה עשויה גם על פי כללי הפרוסודיה, וכללי הכתיבה בתבנית, בחריזה ובמשקל נהירים לו למשורר.

קובץ זה על פיוטי ר׳ ישראל אביחצירא מצטרף לקובץ הקינות האישיות של המשורר, המופיע במהדורה זו במדור הקינות ושניהם משקפים את השכלתו התורנית העשירה של ר׳ ישראל המוכיחה, כי המחבר הוא בו בזמן תלמיד חכם וגם משורר אמן. שני הקבצים נשלחו בזמנם לפרסום בכתבי עת של אוניברסיטת בר אילן.

ר׳ ישראל ב״ר מסעוד אביחצירא – חייו ויצירתו-מאיר נזרי

פרשת וארא-הרב משה אסולין שמיר

אור-החיים-הקדוש

 

דרכה של גאולת בני ישראל ממצרים וגאולתנו אנו,

ע"פ שמות ה' : , הוי-ה, אהי-ה, אלוקים, אל שד-י.

   

פרשת וארא משקפת את עולם האורות והמראות האלוקיים,

הבאים לידי ביטוי בשמותיו הקדושים של הקב"ה,

והרומזים לתהליך הגאולה אז וכיום.

 

"וידבר אלוקים אל משה, ויאמר אליו: אני ה'"{=הוי-ה}

"וארא אל אברהם , אל יצחק ואל יעקב ב-  א-ל  ש-די" וארא ו', א-ב

"וידבר אלוקים אל משה:  אהי – ה אשר אהי – ה …שלחני" (שמות ג' יד')

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר,

המצפה לגאולה ברחמים – בקרוב מאוד מאוד.

 

"אשגבהו כי ידע שמי – יקראני ואענהו" (תהלים צא' יד').

הצורך בידיעה והבנת שמות ה'.

 

פרשת וארא משקפת את עולם האורות והמראות האלוקיים הבאים לידי ביטוי בשמותיו הקדושים של הקב"ה:

 אהי-ה, אלוקים, הוי-ה,  דרכם התגלה הקב"ה למשה רבנו מושיעם של ישראל, ועל פיהם גאל את עם ישראל ממצרים, ובקרוב מאוד, הוא יגאל גם אותנו ברחמים. בשם א-ל שדי, התגלה לאבותינו הקדושים.

השאלה המתבקשת, מה משמעותו של כל אחד משמות הקודש הנ"ל?

 

השל"ה הקדוש אומר על הפסוק: "אשגבהו כי ידע שמי (תהילים צא' יד') – הוא סוד לימוד חוכמת הקבלה המחכימה פתי … כי אז יבין וישכיל סוד אחדותו ברוך הוא, וסוד השגחתו" (של"ה ,בעשרה מאמרות, מאמר ראשון). כלומר, הרוצה שהקב"ה "ישגב" אותו ויקיים בו את המשך הפסוק הנ"ל, "יקראני ואענהו", מן הראוי שילמד וידע את מהות שמותיו של הקב"ה. להלן, ננסה לפרט במקצת את מהות השמות, ברבדים היותר גלויים.

 

 "חותמו של הקב"ה אמת" (רבנו יעקב אביחצירא).  

א.  "אהי-ה אשר אהי-ה" (שמות ג' יד').

 

רבנו-אור-החיים-הק' כותב על המפגש הראשון של הקב"ה עם משה רבנו, ובו מתגלה אליו במראה הסנה בשם הק' "אהי-ה אשר אהי-ה", וכך דברי קודשו: "ושם זה יתייחד למידת הרחמים, אשר הוא בחינת המוציא מעבדות לחרות". הוא מסתמך על המדרש: "שם שכולו רחמים גמורים, ויכולים להינצל אפילו שלא על פי זכויותיהם" (ש. רבה ג, ו).

 

 

 2.

רבנו יעקב אביחצירא בספרו "פיתוחי חותם" לפרשת שמות כותב על כך: "וזהו המובן –אהי-ה אשר אהי-ה – דהיינו "אהי-ה" עם האדם ברעה, ואם חזר בתשובה – "אשר אהיה" – עמו בטובה, והוא הדין בהיפך … ולפיכך אמר לו "אהי-ה אשר אהי-ה" – לרמוז לו ש- אהי-ה * אהי-ה = אמת = 441", וזה חותמו של הקב"ה אמת.  משה הרי שאל את הקב"ה איך יתכן להיגאל עכשיו, הרי חלפו רק 210 שנות שיעבוד, ואמורים להשתעבד 400 שנה כפי שנגזר בברית בין הבתרים? הקב"ה ענה לו: "בני ישראל עמדו באמונתם ושמרו ברית קודש, ולפיכך נהפך להם ה', מדין לרחמים". ולא ח"ו שכאילו ה' חזר בדיבורו, אלא חותמו אמת.

השם אהי-ה מתייחס לעתיד כדברי רבי שמעון בר יוחאי "בא וראה כמה חביבים ישראל לפני הקב"ה , שבכל מקום שגלו, שכינה עמהם … ואף לעתיד כשעתידים להיגאל, שכינה עמהם" (מגילה כט' ע"א). כלומר, השם הזה יצר עבורנו תקדים ותקווה שלא נתייאש בגלותנו הארוכה. בגאולת מצרים ה' הבטיח למשה במראה הסנה לגאול את בני ישראל. למרות זאת, הגאולה התעכבה במשך 6 חודשים בהם עם ישראל סבל קשות כאשר נדרשו לקושש תבן, ומשה נאלץ לחזור למדין עם אשתו ובניו למשך 6 חודשים. העיכוב בגאולה נבע מהשתמטות הזקנים מהמפגש עם פרעה מתוך חוסר אמונה ופחד, כך שהעיכוב בגאולה, נבע מהם חותמו של הקב"ה אמת. גם גאולתנו הקרובה, זה עדיין מתעכב, בגלל מיעוט אמונתנו בגאולה כפי שיצוין  אבל הקב"ה "אל רחום וחנון".

 

ב. ידבר אלוקים אל משה , ויאמר אליו אני ה' ,

וארא אל אברהם… ב-אל  שדי" שמות ו' א-ג)

 

רבנו-אור-החיים-הקדוש שואל, מדוע הקב"ה משתמש בשלשה שמות שונים בדברו עם משה? כדרכו בקודש, הוא מאיר את עינינו בדרכי הנהגתו של הקב"ה. הגאולה תלויה בנו, בבחינת הכתוב בתהילים: "היום, אם בקולו תשמעו", דבר הבא לידי ביטוי בסיפור המפורסם על רבי יהושע בן לוי שפגש את המשיח בשערי רומי. לשאלתו "מתי אתי מר", המשיח ענה לו: "היום". כאשר נשאל למחרת מדוע לא בא? הוא ענה שהוא מוכן ומזומן לבוא בכל יום, רק שישנה בעיה קטנה אותה עלינו לפתור והיא, לשוב אל צור מחצבתנו, ולהאמין בגאולה: "היום- אם בקולו תשמעו".

 

רבנו-אור-החייםהקדוש עונה מספר תשובות לשינויים בשמות ה'.

.הקב"ה מדבר עם משה בשם "אלוקים" המסמל את מידת הדין לאחר שבפרשה הקודמת הוא טען "למה הרעתה לעם הזה". הקב"ה עונה לו: "אני ה'" = ומידתי מידת החסד והרחמים, וטוב אני לכל".   הנביא ירמיה אומר: "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב" (איכה ג, לח). וכן "תייסרך רעתך" (ירמיה ב, יט). כלומר, הרע הניתן לאדם, הוא פועל יוצא של מעשיו הרעים, לעומת זאת מעשי ה' – חסד ורחמים. לכן ה' הסביר למשה שהעיכוב בגאולה ממצרים, נבע מכך שהזקנים שבאו עם משה ואהרון לפרעה, נשמטו מפחד שנבע ממיעוט אמונה, ולכן הקפיד עליהם הקב"ה.

 

הרד"ק אומר שהגאולה מתעכבת בגלל ההשלמה של עם ישראל עם הגלות. בשביל להיגאל, צריך לרצות להיגאל, והוא הבסיס לגאולה גם בימינו.

הגר"א אומר על הפסוק: "אני בעתה אחישנה", גם כשמגיע זמן הגאולה של "בעתה", יש להחיש אותה.

בעצם, ה' התגלה למשה בפרשת שמות בשם אהי-ה המדבר על העתיד, לעומת זאת בפרשתנו, ה' מתגלה אליו בשם הוי-ה שהוא מידת חסד, בה פרץ ה' את כל מסגרות הטבע והיכה במצרים 10 מכות – ניסים מעל הטבע.

 

 "אתה הוראת לדעת כי ה' הוא האלוקים – אין עוד". על הפס' הנ"ל אומרים חכמים: נסים מעל הטבע דוגמת הניסים  במצרים, לא יחזרו שנית ="אין עוד". אלא העולם יתנהל על פי נסים בתוך הטבע בבחינת השם "אל ש-די".

לעתיד לבוא בימות המשיח, יחזרו שוב הנסים הגלויים ואת השם הוי- ה שמו של הקב"ה, יהיה מותר להשמיע ולא רק לכתוב כפי שקיים כיום כדברי הגמרא (פסחים נ ע"א): שואל  רבינא: "כתיב התם (שמות ג) "זה שמי לעלם", וכתיב, "וזה זכרי לדר דר"?" – זה שם שאומרים אותו בפה, או שרק זוכרים אותו במחשבה?

על שאלת רבינא עונה רב אבהו: "אמר הקב"ה: לא כשאני נכתב אני נקרא, אני ביו"ד ה"א ונקרא אני באל"ף דל"ת. שם הוי-ה מותר בזכירה במחשבה בלבד. מותר לכתוב אותו, לראות אותו ולהרהר בו, אבל אסור להשמיע אותו בפה. את זאת לומדים מאופן כתיבת המלה "לעלם" בפסוק: "זה שמי – לעלם" בלי האות ו' דבר הרומז על העלם לעיתים.

לעתיד לבוא בימות המשיח עליהם נאמר: "ימלוך ה' לעולם אלוקיך ציון – לדור ודור הללויה (תהלים קמו י) , וכן על פי הנביא זכריה בפרק האחרון המתאר את מלחמת אחרית הימים וגאולת עם ישראל שבסיומה כל העולם יכיר במלכות שדי בעולם: "והיה ה' למלך על כל הארץ – ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה יד, ט).

 אז יכתב שם השם ביו"ד ה"א, ויקרא ביו"ד ה"א.

3.

ג. "וארא אל אברהם , אל יצחק, ואל יעקב בקל שדי"

 

  הקב"ה אומר למשה רבנו שהוא מתגעגע לאבות הקדושים שהבטיח להם הבטחות לעתיד כדברי הרמב"ן האומר: "כי נראה ה' לאבות בשם "שדי" לעשות עמהם ניסים גדולים בהם לא נתבטל נוהג העולם, והם ניסים נסתרים", ובכל זאת האמינו בו אמונה מוחלטת.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "טעם שם שדי – שאמר לעולם די… שהוא הדרגה למטה מדרגת הוי-ה".

לפי זה יוצא שהגילוי לאבות היה לעתיד, ובכל זאת האמינו בו והיוו מרכבה לשכינה, ואילו למשה מתגלה  בשם "הוי-ה" = "היה הווה ויהי-ה". כלומר, הקב"ה מממש  הבטחותיו ושולט בזמן.

לפי רבנואור-החיים-הק', הגילוי החדש למשה רבנו הוא "איחוד ב' שמות יחד, והוא סוד אומרו: "ה' הוא האלוקים… פירוש ב' שמות יחד: הוי-ה ואלוקים – שהדין יעשה רחמים, ורחמים יעשה משפט". וכך יש לכוון במצוות קריאת שמע בוקר וערב.

 

הגאולה ממצרים – והגאולה בימינו בקרוב.

 

הקב"ה מתגלה בעולמו בשלושה ממדים:

  1. הממד הראשון האלוקי המתבטא ע"י התגלות ה' כבעל הכוחות שברא שמיים וארץ – "בראשית ברא אלוקים".
  2. הממד השני גנוז בשם ש-די המשקף התגלות ה' בעולם המזינה אותו כמו אימא המניקה את בנה, ולכן השם

   ש-די מלשון שד של אישה המניקה את תינוקה בטפטוף איטי אבל בטוח. כך הקב"ה מפרנס אותנו ודואג לנו. על                     כך עלינו להודות לו מידי יום ביומו. ישתבח שמו לעד ולעולמי עולמים.

  1. הממד השלישי גנוז בשם הוי-ה כמנהיג השולט בממד הזמן – היה, הווה, ויהי-ה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' קושר בין  ארבע לשונות הגאולה: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי,  לא רק לגאולת מצרים, אלא גם לגאולות העתידיות: בבל, יוון, פרס, אדום {בימינו}, וכל אחת מהן, כנגד אחת מ-4 אותיות שם הוי-ה. וכך הוא מתאר את שלבי הגאולה מן הקל אל הכבד:

והוצאתי: הקלה בשעבוד לאחר מכת הדם.

והצלתי: התנתקות לגמרי מהשעבוד.

וגאלתי: יציאת מצרים וקריעת ים סוף והטבעת המצרים.

ולקחתי: קבלת התורה במעמד הר סיני. רבנו-אוה"ח-הק' שואל הרי הקב"ה הבטיח להביא את בני ישראל לארץ, ככתוב:

והבאתי אתכם אל הארץ" (שמות ו, ח). תשובתו: "והייתי לכם לאלוקים וידעתם כי אני ה' אלוקיכם". רק אם "תדעו" ותאמינו בה', אז תיגאלו. בני ישראל חטאו במרגלים ומאסו בארץ חמדה, ולכן לא נגאלו. נאמין בה' – ניגאל.

 

תהליך הגאולה מכיל אורות וצללים,

צללים ועיכובים – ואחרי זה גאולה

 "רבי חייא רבה ורבי שמעון בן חלפתא שהיו מהלכים בתוך בקעת ארבל בהשכמת הבוקר קודם שהאיר היום, וראו איילת השחר שבקע אורה. אמר  רבי חייא הגדול לרבי שמעון בן חלפתא: אדם גדול! "כך היא גאולתם של ישראל: תחילה קמעא קמעא. כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת. מה הטעם? "כי אשב בחושך ה' אור לי". (וכן אנו מוצאים בנס פורים) תחילה, "ומרדכי יושב בשער המלך", ואח"כ "ויקח המן את הלבוש ואת הסוס", ואח"כ: "וישב מרדכי אל שער המלך" ואח"כ: "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות". ואח"כ "ליהודים היתה אורה ושמחה".(ירו' ברכות פ"א א)

רואים מפה שהגאולה תבוא בשלבים – קמעא קמעא.

 

רעיון דומה שהגאולה תתגלה בשלבים מופיע בזוהר פרשת וישלח: "רבי יהודה פתח ואמר: "מי זאת הנשקפה כמו שחר, יפה כלבנה, ברה כחמה, איומה כנגדלות…". מי זו הנשקפה? אלו הם ישראל. בזמן שהקב"ה יעמידם ויוציאם מן הגלות, תחילה יפתח להם פתח של אור – דק מן הדק וקטן, ואח"כ יעמידם ויוציאם מן הגלות, וכך בקרוב בימינו,

 הקב"ה יפתח לנו שערים עליונים ותחתונים – לארבע רוחות העולם".

 

4.

"אראנו נפלאות"

למשורר, לפרשן, לרופא ולפילוסוף – רבי יהודה הלוי.

סוד עלייתו של ריה"ל לארץ ישראל.

 

רבי יהודה הלוי בסוף ספרו "הכוזרי", מחליט לעלות לארץ ישראל. מלך כוזר מתקשה להיפרד ממנו, ושואל אותו שאלות נוספות: הלא העלייה לארץ תטיל עליך עול נוסף של מצוות התלויות בארץ?

כמו כן, האם לא מספיק בכך שאתה חושק בארץ ישראל?

 

לשאלה הראשונה הוא השיב: האדם משתדל להשתחרר משעבוד לבני אדם, אבל השעבוד לקב"ה מהווה את שיא החרות. {"אל תקרא חרוט על הלוחות אלא – חרות", חז"ל}.

 

לשאלה השנייה הוא השיב: לא מספיק לרצות את הארץ, אלא יש לבצע את הרצון ולעלות כדברי דוד המלך: "כי רצו עבדיך את אבניה – ואת עפרה יחוננו" (תהלים קב, טו). ישנם פה שני פעלים: "רצו", "יחוננו".  וכדברי קודשו: "כי ירושלים אמנם תבנה – כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף עד שיחוננו אבניה ועפרה". 

לא מספיק לרצות, אלא יש לחונן את עפרה כפי שעשה  רבי יהודה הלוי, למרות גילו המתקדם, הוא עלה לארץ.

 

רבי יהודה הלוי נולד בטולדו שבספרד לפני שנת 1075, גם רבי אברהם אבן עזרא נולד שם, ויש אומרים שהיה חתנו. הוא נדד בספרד בגלל המלחמות בין הנוצרים למוסלמים.

 בראשית דרכו הוא פגש/למד את/עם הרי"ף ותלמידו רבי יוסף אבן מיגאש רבו של רבי מימון הדיין אביו של הרמב"ם בעיר אליסנה שבדרום ספרד.

הוא היה משורר פורה שכתב מעל 750 שירים, מהם כ- 300 שירי קודש, פרשנות שאבדה, ספר הכוזרי וכו'.

 

הוא התפרנס מן הרפואה בשירות המלך, עסק במסחר מול חברו במצרים חלפון הלוי. כך שמעמדו הכלכלי והחברתי היה גבוה מאוד, ובכל זאת החליט לעלות לארץ ישראל עם רבי יצחק בנו של רבי אברהם אבן עזרא בשנת 1140 כשהוא בן 65. ידוע לנו שהגיע לאלכסנדריה באלול תת"ק (8/9/1140) שם זכה לכבוד מלכים.

 

רבי גדליה בן יחיא בעל "שלשלת הקבלה" משנת 1587 מספר על אחריתו של רבי יהודה הלוי:

"וקבלתי מזקן אחד שבהגיעו אל שערי ירושלים, קרע את בגדיו והלך בכרסוליו על הארץ לקיים מה שנאמר "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו". והיה אומר הקינה שהוא חיבר, האומרת: "ציון הלא תשאל לשלום אסיריך" {המתארת את סגולותיה של ציון ואת הכאב על חורבנה. את הגעגועים אליה ואת התקווה לגאולה קרובה, וחידוש חיי העם היהודי בארץ ישראל}, וישמעאל אחד לבש קנאה עליו מרוב דבקותו – והלך עליו בסוסו וירמסהו וימיתהו".

בנושא עלייתו לארץ, ישנן דעות אחרות

 שבת שלום ומבורך  – משה שמיר.

 

לברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הספר "להתהלך באור החיים" מאת משה אסולין שמיר, לפרסומו הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, לימוד והגות בתורתו, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה.

 

לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. הרה"צ רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה ורעייתו עליה ע"ה . הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. אברהם בן חניני ע"ה. יגאל בן מיכל למשפחת בן חיים ע"ה

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

 

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. לאדיר אביחי בן עליזה עישה. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. זוהר והדר בנות שרה. מרים בת זוהרה. דניאל ושרה בני מרלין.

 

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 183 מנויים נוספים

דצמבר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר