ארכיון חודשי: דצמבר 2021


"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה.מאת: משה אסולין שמיר.

"המלאך הגואל אותי מכל רע –

יברך את ה נ-ער-ים…" (בר' מח, טז).

נ – ער – ים: ער = עין רעה. נ = נון בארמית = דגים – ב- ים.

 "ברך אותם… שיהיו בהדרגת שלושה אבות…

והמשילם לדגים שאין עין הרע שולטת בהם" (רבנו-אור-החיים-הק').

 

מאת: משה אסולין שמיר.

לע"נ א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה,

 שיום פקידת שנתה יחול ביום חמישי י"ב טבת

 

"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה.

ויהי ימי יעקב שני חייו,

שבע שנים וארבעים ומאת שנה".

 

"צדיקים במיתתם – קרויים חיים" (ברכות חי, ע"א).

 

פרשת "ויחי" החותמת את ספר בראשית, מהווה סגירת מעגל בחייהם הסוערים והמורכבים של אבות האומה, ובפרט של בחיר האבות יעקב אבינו ע"ה ובניו. זהו בוודאי רגע מאושר ליעקב אבינו ע"ה המוקף ב-י"ב שבטי יה אותם הוא מברך לפני מותו. בנושא הזה, יעקב אבינו הלך בדרכי יצחק אביו שברך אותו: "…בעבור תברכך נפשי בטרם אמות" (בר' כז' ד') . משה רבנו הלך בעקבות האבות וברך את ב"י לפני מותו ככתוב: "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל, לפני מותו" (דב' לג' א').

חז"ל אומרים שיעקב נפטר ביום א' של חג הסוכות, ונקבר בחנוכה. ה"חתם סופר" אומר, שהוא נקבר ב-י' בטבת.

 

"ויחי יעקב" – "צדיקים במיתתם קרויים חיים" (ברכות חי, ע"א). כלומר, חיי הצדיקים הם חיי נצח, חיים שמעל הזמן, כאשר הפרידה מהעולם הזה, היא רק פרידה מהגוף ומעולם החומר. מעין תחנת ביניים לעולם כולו טוב.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את דברי הגמרא האומרת: "יעקב אבינו לא מת" (תענית ה ע"ב).  לאחר שסיים לברך את בניו נאמר: "ויכל יעקב לצוות את בניו, ויאסוף רגליו אל המיטה, ויגוע ויאסוף אל עמיו" (בר' מט, לג). כלומר, ליעקב הייתה שליטה על רגע המוות, כך שמבחינה רוחנית, יעקב לא מת. וכדברי קדשו: "שאילו שלט בו המוות – לא הייתה לו שליטה עד עת יחפוץ לאסוף רגליו. וצא ולמד מה שאמרו ז"ל בפירוש הפסוק 'ואין שלטון ביום המוות (קהלת ח, ח), שאין מי שיתלה אינקומא" {טענות לביטול המיתה}. כלומר, מלאך המוות לא מחכה לאיש, ואפילו למלך, כדברי המדרש (דב' רבה ט, ג).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפירושו ה-כ"א לפס': "אם בחוקתי תלכו" בספר ויקרא (כו, ג), שבזכות עמל התורה, האדם כן יכול לקבוע את יום מותו, כמסופר על רב שילא שאמר לאשתו שתכין לו תכריכים, כי ברצונו למות. אכן, לאחר הכנת התכריכים, הוא נפטר. וכדברי קדשו: "הרי שבערך בעלי התורה – יכולים ללכת לעולם העליון כשהם חפצים… ואפיל שעדיין לא הגיע זמנם… והוא מאמר 'אם בחוקתי' – בסיבת בחוקתי! שאתם עמלים בהם – אתם ברשות עצמכם, אם תרצו ללכת – תלכו".

הקב"ה כידוע, שינה את שמו של יעקב לישראל – "ויאמר לו אלוהם: שמך יעקב. לא יקרא שמך עוד יעקב – כי אם ישראל יהיה שמך. ויקרא שמו ישראל" (בר' לה, י). רבנו דן בהרחבה בפס' הנ"ל בפרשת 'וישלח', שם הבאנו בפירוט רב את נושא שם האדם ומהותו. רבנו אומר שם: "השם יעקב לא נעקר". כלומר, השם יעקב ממשיך ללוות אותנו.

 

האלשיך הק' מסביר בהרחבה את נושא "יעקב אבינו לא מת". בכל המקומות בפרשה בהם מוזכר נושא מות יעקב, מופיעה המילה ישראל ולא יעקב: "ויקרבו ימי ישראל למות, ויקרא לבנו ליוסף" (בר' מז , כט). "וישתחו ישראל על ראש המיטה" (בר' מז, לא)."ועיני ישראל כבדו מזוקן" (בר' מח, י). פועל יוצא מהפס' הנ"ל, שישראל מת, ולא יעקב.

לדבריו, השם יעקב ממשיך ללוות את עמ"י לאורך הגליות, ובביאת המשיח יופיע השם ישראל המבטא נצחיות.

 

רבנו-אור-החיים-הק'  שואל בראשית דבריו, מדוע "הוצרך לומר מה שחיה בארץ מצרים {"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה"}. הרי נאמר בפרשה הקודמת שיעקב היה בגיל 130 שנה כאשר נפגש עם פרעה. וכאשר הוא נפטר, הוא היה בגיל 147, כך שאם נפחית, נגיע ל- 17 שנה.

שאלה שניה. לא היה צריך לומר אלא "ויהי ימי יעקב, שבע שנים וארבעים שנה, ומאת שנהו".

שאלה שלישית. מדוע התורה משתמשת בביטוי "ויחי יעקב… שני חייו"? הרי מדובר במות יעקב?

 

שאלה רביעית. במניין שנותיו נאמר "שני חייו – שבע שנים וארבעים שנה, ומאת שנה". מדוע מתחיל עם האחדות, עובר לעשרות, ואח"כ למאות, שלא כמו אצל אברהם שם נאמר: "ואלה שני חיי אברהם אשר חי, מאת שנה ושבעים שנה, וחמש שנים" (בר' כה, ז). כנ"ל אצל יצחק ושרה. מתחיל במאות, עובר לעשרות, ורק בסוף האחדות.

שאלה חמישית. מדוע מנין שנותיו לא מופיע בצמוד למיתתו, כמו אצל אברהם: "ואלה שני חיי אברהם אשר חי… ויגוע וימות" (בר' כה, ז+ח). אצל יעקב, מספר שנותיו מופיע  בתחילת הפרשה (בר' בר' מז, כח), ורק אחרי 60 פס' מציינים את מותו – "ויכל יעקב לצוות את בניו, ויאסוף רגליו אל המיטה, ויגווע ויאסף אל עמיו" (בר' מט, לג). המילה מיתה לא מופיעה – "צדיקים במיתתם נחשבים חיים" כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לפס'.

 

בראשית תשובתו, אומר רבנו שהשימוש בשם יעקב – "ויחי יעקב", ולא בשם ישראל = "לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל" (בר' לה, י), נובע מכמה סיבות.

א. "כי לצד שם נפשו הקבועה בו אשר שמה יעקב… ולצד שעודנה באיבו, לזה לא יעקר שמה, וב' שמות יקראו לו" כדברי קדשו. כל זאת, בניגוד לאברהם ושרה ששינוי שמם, היה מוחלט.

ב. רבנו מתאר שהשם יעקב מופיע, כאשר הוא נמצא בצער, והשימוש בשם ישראל "שהוא בחינת קדושה עליונה", כאשר הוא בשמחה. רבנו מביא דוגמא משבת בה זוכים אנו לנשמה יתירה, בגלל שהשבת באה ממקום עליון, ולכן מצווים להתרחק מהכעס ומהיגון, ולענג אותה.

להלן כמה דוגמאות: במיתת רחל נאמר: "ויצב יעקב מצבה על קבורתה" (בר' לה, כ).  באהבת יוסף נאמר: "וישראל אהב את יוסף מכל בניו" (בר' לז, ג). רבנו מביא עוד דוגמאות.

מסר אמוני: כדי לזכות בקדושה עליונה, עלינו להיות תמיד בשמחה.

 

 לגבי השימוש בביטוי: "ויחי יעקב בארץ מצרים… שני חייו", רבנו מתאר את הסבל הרב שעבר יעקב, פרט ל-טו"ב = 17 שנים שהיה במצרים, ולהלן דברי קודשו: "כל ימי יעקב לא נח ולא שקט, כי כשנולד, נולד שטנו {עשיו}, ועדיין לא שקע שמשו {של עשיו}, עמד לבן, ואלה מוסיף לרע לו, ואחריו הוקם על צערה של דינה. ועוד לו, ויבוא רוגז אבדת יוסף, הוא שאמר הכתוב: "ויחי יעקב בארץ מצרים י"ז שנה – אלו היו חייו, ולא קודם, וסמך לזה אומרו 'ויהי ימי יעקב שני חייו', לרמוז שהן הנה היו ימיו שהיה לו בהם חיות. והוא אומרו 'ויהי ימי יעקב', פירוש אותם י"ז שנה. שני חייו, פירוש, שהיה לו בהם חיים… כל מי שסוף ימיו בטובה, כאילו כל ימיו בטובה, כדברי תנא דבי אליהו רבה (פרשה ו): 'כל שהשיגתו  שנה אחת טובה סמוך לזקנתו – סימן יפה לו… יעקב היה בטובה י"ז שנה…"  (רבנו-אוה"ח-הק' בר' מז, כח).

כשהסוף טוב, זה מכסה על העבר הלא טוב, בבחינת: "טוב אחרית דבר – מראשיתו" (קהלת ז, ח). וכן ע"פ הפס' באיוב "והיה ראשיתך מצער – ואחריתך ישגה מאד" (ח, ז), כדברי קדשו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מביא עוד פירושים, כמו "טובי"ם השניים מן האחד". כלומר, חייו הטובי"ם היו פעמיים כי טו"ב: טו"ב {17} שנים הראשונות כשלימד ופרנס את יוסף עד למכירתו, ועוד טו"ב שנים בהן יוסף פרנס את יעקב, בבחינת 'פעמיים כי טו"ב' = 34, השווים בגימטריה "ויחי".

 

לגבי השאלה מדוע הכתוב מקדים את האחדות והעשרות למאות במניין שנותיו, רבנו עונה: בגלל שרוב שנותיו בצער, וכדברי קדשו: "ואולי כי הקדים מניין המועט, שהוא האחרון שבו היה בשלוה וחיים טובים".

 רבנו גם עושה חשבון שהייתה לו שלווה רק ב- 47 שנים בהם היה עם רחל ויוסף, ובשש שנותיו כילד.

 

דעת זקנים בעלי התוספות: יעקב אבינו היה צריך לחיות 180 שנה כמו יצחק, אלא בגלל שהתלונן בפני פרעה על שנותיו שהיו "מעט ורעים היו שני חיי, ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי בימי מגוריהם", הורידו לו 33 שנה, שנה על כל מילה (בר' מז, ח – ט).

מסר אמוני חשוב: לא להתלונן, ולקבל את הכל מאת ה' – מתוך אהבה ושמחה.

 

"ויקרא יעקב אל בניו ויאמר:

האספו – ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים.

  הקבצו – ושמעו בני יעקב, ושמעו אל ישראל אביכם" (בר' מט, א).

 

רבנו יעקב אביחצירא שיום ההילולה שלו יחול בכ' טבת אומר:

"מתוך שנסתם ממנו הקץ, התחיל לומר להם במה הוא תלוי:

 

 בשלום ובאחווה שישררו ביניהם, שאמרו:

גדול השלום שעבורו אין מידת הדין נוגעת באדם…" (ע"פ תנחומא צו, ז).

 

איסוף {"האספו"} וקיבוץ {"הקבצו"} השבטים לקבוצה מאוחדת

תחת כנפי השכינה – כתנאי לגאולת עם ישראל.

 

"ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" – ביקש יעקב לגלות את הקץ, ונסתלקה ממנו שכינה, והתחיל לומר להם דברים אחרים" (רש"י  בר' מט' א', ע"פ פסחים נו' ע"א).

רבנו החיד"א אומר: יעקב רצה לגלות להם את הקץ, היות וראה שאין בבניו אותיות ח"ט, אבל הקב"ה אמר לו: כשם שאין בהם אותיות ח"ט, כך אין בהם אותיות ק"צ, ונסתלקה ממנו השכינה, והתחיל לומר דברים אחרים = לברכם". (החיד"א. 'פני דוד' בשם תוספות רי"ד).

 

 המדרש אומר: אמנם יעקב אבינו לא גילה להם את קץ הגלות, אבל מסר להם את המפתח לגאולה ובמה היא תלויה. הביטויים בדברי יעקב: "האספו… הקבצו", מבטאים את תהליך אחדות העם וגיבושו, כבסיס לגאולה.

"האספו" – יעקב אבינו מזמן את בניו לאסיפת צוואה ברוח הקודש {ע"פ המדרש}, היות והיו מפוזרים במצרים.

 באסיפה הנ"ל, נקבעו מטרותיה של 'קבוצת עם ישראל', בכך שהשבטים קיבלו עליהם את עול מלכות שמים, בהכריזם כאיש אחד: "שמע ישראל, יהוה אלהינו, יהוה אחד", ויעקב עונה להם: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (פסחים נו, ע"א).  אלה הם שני הפס' הפותחים את ק"ש, והמוזכרים ערב ובוקר ע"י כל יהודי באשר הוא, תמידין כסדרן.

"הקבצו" – קבלת עול מלכות שמים הפכה אותם לקבוצה – {"הקבצו"} מגובשת המאמינה בא-ל אחד ובתורתו.

יעקב נהג כך, היות וחשש שמא יש פסול בזרעו, לאחר שלא יכל לבשר להם את מועד הגאולה.

 

אכן, ברכת יעקב אבינו עשתה פרי, בכך שבני ישראל צלחו 210 שנות שיעבוד כקבוצה משועבדת לפרעה, אבל מגובשת ומאוחדת באמונתה שהגאולה בא תבוא, כפי שהבטיח יעקב ליוסף: "ויאמר ישראל אל יוסף, הנה אנוכי מת, והיה אלהים עמכם – והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם" (בר' מח, כא), וכדברי רבנו-אוה"ח-הק' לפס' הנ"ל: "הודיעו שיהיו נפקדים לשוב שבותם, באין ספק בדבר", כפי שאכן קרה כאשר הם נגאלו וקיבלו עליהם את תורתנו הקדושה במעמד הר סיני, על שלל מצוותיה מתוך אחווה ואחדות – "כאיש אחד ובלב אחד", ובכך הפכו להיות שוב, קבוצה מאוחדת ומגובשת כאשר האמונה בא-ל אחד מהווה את הבסיס העיקרי לכך, כפי שהיה במעמד הפרידה מאביהם במצרים, ע"י אמירת "שמע ישראל, יהוה אלהינו, יהוה אחד".

כהוכחה להצלחת ברכת יעקב, ניתן לציין שגם כיום לאחר יותר מ- 3530 שנים לאחר אותה הברכה, ולאחר למעלה מ- 3333 שנים מאז קבלת התורה, עמ"י שב לארץ ישראל כישות עצמאית שאינה נשלטת ע"י הגויים, וכל יהודי בעולם, יכול לעלות ולהתעלות בארץ ישראל, מתוקף חוק השבות.

קולה של התורה הקדושה כבסיס קיומנו וגאולתנו, נשמע ביתר שאת בהיכלי התורה הרבים בהם ספונים תלמידי חכמים העוסקים בתורה יומם וליל.

 

רבנו "אור החיים" הק' אומר על כך: "כי גלות רביעית בה יתגלה הגואל העצום –

צריך שתהיה ביד ישראל מצות עסק התורה, וזולת זה – יתעכב מבוא" (בר' מט, יא).

 

"הזהיר אותם מפני המחלוקת ואמר, תעשו אגודה אחת,

          והתקינו עצמכם לגאולה" (בר' רבה צח).

"האספו… הקבצו" {עם תיבותיהם} = משיח = 358 (רבנו ה"אביר יעקב").

 

אחדות  עם ישראל – כבסיס לגאולה.

 

רבנו יעקב אביחצירא המכונה ה"אביר יעקב" שיום ההילולה שלו יחול בכ' טבת {סמוך לפרשתנו} אומר: "מתוך שנסתם מיעקב אבינו הקץ, התחיל לומר במה הוא תלוי, בשלום ובאחווה שישררו בניהם. שאמרו: גדול השלום,

 

 שעבורו אין מידת הדין נוגעת באדם (ע"פ תנחומא צו, ז). ואין השטן נוגע בו (ספרי נשא מב), ולא גלו אבותינו עד שהניחו השלום, ותפסו במחלוקת. והוא ניתן לבעלי תשובה, ככתוב "שלום שלום לרחוק ולקרוב".  הכתוב מקדים את הרחוק שהתקרב וחזר בתשובה, ורק אח"כ מזכיר את הקרוב. ואין הקב"ה מנחם את ירושלים אלא בשלום. ועל ידו תבוא הגאולה, וזהו שנאמר "האספו… הקבצו" {עם ג' תיבות} "משיח" = 358.

רבי יעקב אביחצירא" שהיה בדרכו לא"י, עבר דרך מצרים שם עלתה נשמתו לגנזי מרומים, דוגמת יעקב אבינו.

שלש המלים הראשונות "ויחי יעקב בארץ" הפותחות את פרשת "ויחי", רומזות ע"פ נוטריקון לשם "רבי יעקב אביחצירא". הכינוי "אביר יעקב", שווה מבחינת האותיות, לשם "רבי עקיבא".

 

מספרים על זקן אחד שאסף את בניו לפני מותו ונתן לכל אחד קרש דק, וביקשו לשבור אותו. הבוחן עבר בקלות. לקח חבילת קרשים וביקש מכל אחד לנסות ולשבור אותה. הניסיונות כצפוי לא הצליחו.

"בני – אמר להם האב: עד עכשיו השתדלתי להיות הגורם המאחד, אחרי מותי, זו המשימה שלכם. כאשר תהיו מאוחדים כמו חבילת העצים, איש לא יוכל עליכם" – בהצלחה.

 

 

רבי דוד בן ברוך אזוג הכהן ע"ה, המלומד בנסים מרבני מרוקו כותב: "הגאולה תלויה כשתסתלק שנאת חינם בינינו. ולא נתארך הקץ ולא נתעלם, אלא בשביל זה. וחמורה מצוה זו מכל המצות שבתורה.

גם חמורה מצוה שעובר עליה בכל רגע ורגע, שאם אחד בלבד ישנא אותו, הרי באותו יום כמה אלף פעמים רגעים יש בו, ובכל רגע ורגע הוא עובד על 'לא תשנא את אחיך בלבבך', ועל 'ואהבת לרעך כמוך'. ואם יעלה האדם על ליבו דבר זה – אין ספק שיתגבר על יצרו, ובפרט אם יכיר וידע שהגאולה תלויה בזה, בוודאי שיקום ויתגבר כארי" (רבי דוד בן ברוך, בספרו 'לדוד ברוך').

 

רבנו בחיי בר אשר שואל: איך יתכן שיעקב ביקש לומר לבניו אודות הגאולה האחרונה באחרית הימים, ולא הודיעם על גאולת מצרים. הוא מתרץ שאכן יעקב סיפר להם על גאולת מצרים ונסיה ככתוב: "והיה אלהים עמכם, והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם", והאריך בה. אך לאחר מכן, ביקש לדבר אודות הגאולה העתידית והקבלתה ליציאת מצרים כמו שנאמר: "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאות" (מיכה ז טו)… ולא הניחוהו ממרום לגלות את הקץ.

רבנו בחיי מביא ג' פירושים: לפי הפשט, הדרש והקבלה.

לפי הפשט, הוא מגלה להם בדרך רמז את העתיד, והברכה לכל אחד.

לפי הדרש, הברכות שקיבל כל אחד, אינן מוציאות אותו מכלל הברכות לכלל האחים.

לפי הקבלה, "איש אשר כברכתו ברך אותם, יב' שבטים הם דוגמת י"ב צינורות של מעלה, ועליהם רמז דוד בתהלים (קכב' ד): "ששם עלו שבטים שבטי י-ה. הזכיר "שבטים" – על י"ב של מעלה, ו"שבטי י"ה" על י"ב של מטה, החתומים יו"ד ה"א בראש ובסוף (במדבר כו, ז) "הראובני" ו"השמעוני". וזהו שאמר: "איש אשר כברכתו ברך אותם – כברכתם למעלה – ברך אותם למטה".

כלומר, "ששם עלו שבטים" = העליונים, "שבטי יה" = השבטים התחתונים, דוגמת "ירושלים של מטה שהיא כנגד ירושלים של מעלה". כשאמר "ששם עלו שבטים" – כנגד יב' שבטים של מעלה שהם יב' צינורות רוחניים, ואילו "יב' שבטי יה", הם כנגד יב' שבטי י-ה של מטה.

עלינו מוטלת החובה לנסות להוריד את האורות הרוחניים ע"י מצוות ומעשים הטובים. כמו כן, לכל שבט מעם ישראל נועד תפקיד חשוב בהפצת אורו יתברך של הקב"ה.

בנוהג שבעולם, אדם לפני מותו מחלק את רכושו לבני ביתו, וכאשר הרכוש הוא רב, היורשים "מגיעים" לעיתים קרובות לבתי דין. יעקב אבינו הולך בדרך אביו יצחק, ומוריש את ברכותיו הרוחניות המהוות קניינו הרוחני

"המלאך הגואל אותי מכל רע –

                יברך את ה נ-ער-ים …" (בר' מח, טז).

נ – ער – ים: ער = עין רעה. נ = נון בארמית = דגים – {הנמצאים} ב- ים.

 "ברך אותם… שיהיו בהדרגת שלושה אבות…

והמשילם לדגים שאין עין הרע שולטת בהם" (רבנו-אור-החיים-הק').

 

 

'שיהיו בהדרגת שלושה אבות' (רבנו-אוה"ח-הק').

רבנו רומז שבכל יהודי קיימות דרגות מסוימות מהאבות

 של חסד, גבורה ותפארת – אותן יש לפתח.

 

 ברכת יעקב אבינו לנכדיו אפרים ומנשה,

 מהווה דגם לברכת אבות לצאצאיהם.

 

לפני ברכת הבנים, יעקב אבינו ברך את הנכדים אפרים ומנשה בברכה שנקבעה לדורות: "בך יברך ישראל לאמור, ישמך אלוקים כאפרים וכמנשה…". בברכה הזו, מברכים האבות את בניהם בלילות שבת.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "ברך אותם כל כך ברכות, עד גדר שאין ברכה למעלה ממנה, עד שהכול אומרים בך ראוי לברך ישראל". על הביטוי בברכה "ויקרא בהם שמי ושם אבותי", אומר רבנו-אוה"ח-הק' שיהיו בהדרגת שלושה אבות". את המילה "ויקרא בהם" מסביר רבנו, מלשון יקר וגדולה. כלומר, האבות יזכו ליקר וגדולה לאור התנהגותם הטובה של הבנים ההולכים בדרכי אבותם. הקב"ה מייקר את אפרים באומרו "הבן יקיר לי אפרים וגו' (ירמיה לא, יט). אפרים כידוע, עסק בתורה, ואילו מנשה סייע בידי אביו בשלטון.

המדרש (ב"ר מח, יז-יט) מדגיש שבזכות העטרה שעיטר יעקב את אפרים, נקראים ראשי בנ"י בתואר "אפרתי": "ודוד בן איש אפרתי" (שמ"א יז יב), "ירבעם בן נבט אפרתי" (מל"א יא, כו) עם ישראל נקראים אפרתי (ויק"ר ב, א).

 

לגבי תוכן הברכה "וידגו לרוב בקרב הארץ" אומר רבנו-אוה"ח-הק': "שהמשילם לדגים שאין עין הרע שולטת בהם, וכפי זה אומרו 'בקרב הארץ'. פירוש, הגם שהיו בקרב הארץ, ובזה הם בגדר עליון מהדגים. ידוע שבשביל להוליד יש צורך בחום הגוף, והדגים נמצאים בתוך המים הקרים בניגוד לכך, לכן הקב"ה ברכם שידגו לרוב, כך שיוכלו להתרבות למרות קור המים.

את אפרים ומנשה הוא ברך שיהיו יותר מהדגים, כך שלא תשלוט בהם עין הרע, למרות שהם בארץ כדברי רבי יוסי בר חנינא: "מה דגים שבים – מים מכסים עליהם ואין העין שולטת עליהם, אף זרעו של יוסף אין העין שולטת בהם" (ב"ב קיח, ע"א-ע"ב).

בהקשר לשימוש בביטוי "המלאך הגואל אותי מכל רע" אומר רבנו-אוה"ח-הק': "מלאך הרגיל אלי בצרתי, כעניין שנאמר: "ויאמר אלי מלאך האלהים בחלום יעקב… אנוכי הא-ל…" (בר' לא, יא-יג)… והוא כוונתו באומרו המלאך וגו'. פירוש: שיהיה מימרא דה' בסעדם ויברך אותם… שיהיו בהדרגת שלושה אבות…".

 

רבנו-אור-החיים-הק' רומז בביטוי 'שיהיו בהדרגת שלושה אבות', שבכל יהודי קיימות בפוטנציאל דרגות ומידות מסוימות מהאבות כמו החסד, הגבורה והתפארת, וע"י הברכה, המברך מנסה להוריד את השפע הרוחני למתברך, כדברי הנצי"ב מוולוז'ין האומר: תפקידה של הברכה הוא, להוציא את הכוח שיש באדם לפועל.

'ברכה' – מלשון להבריך/להרכיב/לחבר. לחבר בין העולם הרוחני לעולם הגשמי

 

"תרגום יונתן" אומר שאת הברכה "בך יברך ישראל לאמור: ישימך אלהים כאפרים ומנשה", מברכים את התינוק ביום המילה. בתינוק קיים הפוטנציאל להיות כאפרים שעסק בתורה, או כמנשה שעסק בצרכי ציבור עם אביו, ואנחנו מברכים אותו שיצליח באשר יבחר, כדברי הנצי"ב מוולוז'ין. וכך לשון תרגום יונתן: "בך יוסף ברי יברכון בית ישראל ית ינוקא ביומא דמהולתא למימר: ישוינך כאפרים וכמנשה".

ה"כתב סופר" מוסיף שהרי כל אב מחויב ללמד את בנו תורה. מצד שני, "אלף נכנסים למקרא, ואחד להוראה". לכן, מברכים את התינוק שגם אם ירצה להיות כמנשה, ילמד תורה בצעירותו, וכשיגדל יעבוד, וכן יקבע עיתים לתורה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע יעקב שואל את יוסף אודות בניו "מי אלה", הרי ידוע שיעקב לימד אותם תורה במצרים? על כך הוא עונה: "כדי שתהיה הברכה בתגבורת האהבה והחיבה, ולזה שאל מי אלה. כדי שישמע מפי בנו החביב אצלו לומר: בני הם, ויהמו מעיו להם. והוא סוד "מדי דברי בו וגו' רחם ארחמנו וגומר" (בר' מח, ח).

רבנו יעקב אביחצירא אומר: יעקב חשב שבגלל שהם נולדו בגלות, אולי הפרידו בשם אלהים בבחינת אותיות "מי אלה". יוסף ענה לו: "חס ושלום! "בני הם אשר נתן לי "אלהים", ונעשו בקדושה, וזהו "אשר נתן לי אלהים בזה" – דהיינו, אין בהם חס וחלילה שום פירוד בשם אלהים. אז אמר לו יעקב: קחם נא לי ואברכם".

 

רבנו הרמ"ק מדגיש שיש להיזהר מעין הרע, לכן על האדם לא להבליט את הצלחותיו ונכסיו מפני עין הרע. וכדברי קדשו: "וראוי לאדם שברכתו מצויה, שיעלימנה מבני אדם ויסתיר מעשיו – ויתרבו נכסיו". (עין כל תמר ה, פרק לה).

חז"ל מסבירים את הביטוי "נ – ער – ים" כך: ער = עין רעה. נ נון בארמית = דגים הנמצאים ב- ים. הם יהיו מבורכים כמו הדגים הסמויים מהעין ככתוב: "יצו יהוה אתך את הברכה ב- אסמך – בדבר הסמוי מן העין".

 

 

   אחווה ורעות בין הנכדים,

מבטאת המשכיות בשרשרת הדורות.

 

נשאלת השאלה, מדוע יעקב אבינו מקדים את ברכת נכדיו לברכת בניו? כמו כן, מדוע ברכת הנכדים חשובה כ"כ עד שנקבעה לדורות, כדברי הכתוב "בך יברך ישראל"?

הבהמה מגדלת את צאצאיה, ולא מכירה את המושג נכדים. בהמה = בה מה = בה מה שיש, היות ואין בה נשמה.

האדם לעומת זאת, מכיר ומוקיר את נכדיו, היות ויש להם נשמה אלוקית ששורשיה נטועים בעולמות העליונים. לכן, ישנה המשכיות וייחודיות הבאה לידי ביטוי בשרשרת הדורות. 

 

לברכת יעקב לנכדיו, נודעת חשיבות עצומה, היות ואפרים ומנשה היו האחים הראשונים בעולם היהודי שלא שררה ביניהם מחלוקת. שני בניו של אברהם אבינו יצחק וישמעאל, נאלצו להיפרד זה מזה, דבר שיצר מריבה מתמשכת עד לימינו, וכנראה עד אחרית הימים. אצל שני בניו של יצחק יעקב ועשיו, הייתה מלחמת חורמה מצד עשיו, דבר הנמשך עד לימינו. הפתרון יהיה באחרית הימים כדברי הנביא חבקוק: "והיה בית יעקב אש, ובית יוסף להבה, ובית עשו לקש, ודלקו בהם ואכלום, ולא יהיה שריד לבית עשיו – כי ה' דיבר" (חבקוק א, יח).

גם בין האחים בני יעקב שררה מלחמת חורמה דוגמת מכירת יוסף, ולאחר מכן בין מלכות יהודה למלכות אפרים.

לצערנו, הפילוגים לא מדלגים על ימינו, ועלינו ללמוד מן הניסיון, ולפעול ביתר שאת לאחדות המחנה, למרות שהפתרון המושלם והאידאלי יהיה רק ע"י מלך המשיח ככתוב: "… וקבצתי אותם מסביב, והבאתי אותם אל אדמתם. ועשיתי אותם לגוי אחד בארץ בהרי ישראל, ומלך אחד יהיה לכולם למלך, ולא יהיו עוד לשני גויים, ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד" (יחזקאל לז כא – כב).

 

אפרים ומנשה לעומת זאת, מייצגים מערכת יחסים אידיאלית בין שני האחים, אליה אנו אמורים לשאוף בחינוך הדורות הבאים. עובדה זו גם מסבירה מדוע יעקב אבינו משכל את שתי ידיו, כאשר הוא מברך את אפרים [הצעיר מבין שני האחים], לפני שברך את מנשה הבכור. על ידי שיכול הידיים, יעקב ביקש להצביע על העובדה, שבין שני האחים, לא שררה יריבות או מחלוקת (בר' מ"ח, יג-יד).

שיכול הידיים גם מצביע על התופעה הסימבולית הבאה: כאשר שני בני אדם עומדים איש מול רעהו, יד ימין החזקה של כל אחד, מופנית כלפי שמאלו החלשה של הצד השני. לעומת זאת, כאשר משכלים את הידיים, הימין מול הימין, וכנ"ל גם השמאל. כל זה מצביע שאיש אינו רוצה לנצח את השני.

ההורים המברכים את בניהם בערב שבת, מנציחים למעשה את כוונתו של יעקב. משום שאין בעולם ברכה חשובה, מאשר השכנת שלום בין האחים הצעירים המהווים את הדורות הבאים, כדברי דוד מלכנו: "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" (תהילים קל"ג א).

 

אפרים ומנשה, הם הילדים היהודיים הראשונים שנולדו בגלות. כאשר נעיין היטב במשמעות השמות, נגלה שיוסף הצדיק רומז לדילמה בה נמצא היהודי בגלות. מצד אחד, ההצלחה הכלכלית בבחינת  "אפרים – כי הפרני אלהים בארץ עניי" (בר' מא, נב), מצד שני, למרות ההצלחה, הוא נזכר במשפחתו "בית אבי", בבחינת "מנשה – כי נשני אלהים את כל עמלי ואת כל בית אבי" (בר' מא, נא), גם אם זה בהקשר השלילי הרומז לפרשת המכירה.

לפני מותו, יוסף ביקש להעלות את עצמותיו לקבורה בא"י בזמן גאולת עמ"י, למרות שיכל להיקבר בפירמידה מפוארת דוגמת מלכי מצרים. בעצם, הוא הלך בעקבות אביו.

 ה"משך חכמה" מסביר את המסר אותו רצה יעקב ללמד את זרעו {כמו גם יוסף}: "ואם היה יעקב אבי כל שבטי ישראל קבור שם {במצרים} – הלא היו מתייאשים מארץ כנען, והיו משתקעים במצרים…." (ויקרא כו, מד).

למעשה, יוסף  מסמל את היהודי בגלות המצליח בעסקיו ושמח בהם. מצד שני, הוא מקושר לארץ ישראל, דבר המסביר את סיבת עליית מיליוני יהודים לארץ ישראל, למרות שאבות אבותיהם נולדו וגדלו בגולה.

 

"ראובן בכורי אתה כחי וראשית אוני, יתר שאת ויתר עז…

פחז כמים אל תותר, כי עלית משכבי אביך…

שמעון ולוי… ארור אפם כי עז" (בר' מט' ג-ד).

 

"הפזיזות מן השטן" של ראובן – והכעס של שמעון ולוי.

 

 

חכמים אומרים שהברכה הסמוכה לשעת המיתה כמו אצל יעקב אבינו, היא הברכה הראויה והיעילה. הדוגמה לכך היא, בקשת אלישע הנביא מאליהו הנביא שיברך אותו בטרם עלייתו השמימה: "ויהי נא פי שניים מרוחך אלי".

ברכות יעקב לבניו מתחלקות לשלש קבוצות מרכזיות:

בקבוצה הראשונה, נמנים ראובן, שמעון ולוי אותם הוא לא רק שאינו מברך, אלא אף נוזף בהתנהגותם.

את הקבוצה השנייה הוא מברך ברכות נאצלות כמו יהודה, יוסף וגד וכו'. "יהודה אתה יודוך אחיך וכו'". "בן פורת יוסף וכו'", "גד גדוד יגודנו".

על הקבוצה השלישית נמנים כאלה המקבלים בעיקר תיאור מצב כמו "נפתלי איילה שלוחה".

 

ניתן לשאול, מדוע יעקב לא מברך את כל בניו בברכות נאמנות ונאצלות, כך שכולם יהיו מרוצים.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך בפסוק החותם את הברכות: "איש אשר כברכתו ברך אותם – פירוש {הברכה} הראויה לו כפי בחינת נשמתו וכפי מעשיו, כי יש לך לדעת כי הנשמות כל אחת יש לה בחינת המעלה. יש שמעלתה כהונה, ויש מלכות, ויש כתר תורה, ויש גבורה, ויש עושר, ויש הצלחה. ונתכוון יעקב בנבואה לברך כל אחד כפי ברכתו הראוי לה, המלך במלכות, והכהן בכהונה, וכן על זה הדרך – ולא הפך המסילות" (בר' מט כח).

כלומר, כל אחד והברכה המתאימה לו לאור אישיותו ושרש נשמתו. בהתאם לכך, כל אחד ימנף את התכונות החיוביות, ויתקן את השליליות.

 

הרב יהודה עובדיה ע"ה, נין למקובל הרב יהודה פתיה ע"ה אומר: "הברכה קשורה לזהות הפנימית של האדם – לשמו של האדם. את כוחה של הברכה והשפעתה על האדם מסביר ה"שם משמואל": "והנה ענין הברכה היא המשכה של אורות אלקות ממעלה – ממקום גבוה לנמוך ממנו… והוא חיבור עליונים בתחתונים מלמעלה למטה…" (שם משמואל, ויקרא תרע"ח). כלומר, במובנה העמוק של הברכה, היכולת לתרגם עולמות עליונים בעולמות נמוכים. כל תהליך הברכה הוא תהליך הפנמה – יצירת תוכן מהדבר העמוק ביותר בהוי-ה, כדברי קודשו.  

לכן, אומר רבנו-אוה"ח-הק' בהקשר לברכת יעקב לנכדים אפרים ומנשה: "שיהיה מימרא דה' בסעדם ויברך אותם… שיהיו בהדרגת שלושה אבות". כלומר, להוריד את השפע האלוקי של האבות – אל הנכדים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר במבוא לברכות, לאחר הקדמה ארוכה ע"פ הקבלה: "ובזה נבוא לביאור הכתובים כפתור ופרח" – ביטוי בו הוא משתמש כדי להסביר וליישב רעיונות מורכבים. בכך ניתן לראות שיעקב אבינו מצליח לחדור כקרן לייזר בתוך ערפילי ההיסטוריה הקרובה {גאולת מצרים}, וגאולה רחוקה {באחרית הימים}, בהצביעו על הגואל האחרון שהוא מלך המשיח שיבוא מזרעו של יהודה, ולא של ראובן הבכור שהתנהג בפזיזות – "פחז כמים אל תותר", ולא של שמעון ולוי ששלטה בהם מידת הכעס. שתי תכונות שאינן הולמות מנהיג.

 

רבנו-אור-החיים-הק' ממשיך ואומר: "ועל כל פנים, מימי יעקב ניטלו כל המעלות מראובן כאומרו "אל תותר" – ונתן יעקב ב' מעלות: אחת ליוסף {נחלת הארץ לאפרים ומנשה}, ואחת ליהודה {המלכות}, והשלישית {הכהונה}, תלויה ועומדת עד שנתנה הקב"ה לראוי לה אשר ניסהו בפרשת העגל", הלא הוא שבט לוי ממנו יצאו משה ואהרן ע"ה.

ראובן הפסיד את המתנות הנ"ל בגלל הפזיזות בה נהג, בכך שבלבל יצועי אביו כדברי רבנו-אוה"ח-הק': "אתה פחזת לבלבל יצועי, ולא כבשת יצרך, אלא שמיהרת כאיש פוחז, ולא עכבת עצמך לניצוח ניצוץ הרע שנשרש בך, לזה לא יהיה לך יתרון מכל הג' יתרונות – ונעשה פשוט".  

 

רבנו-אור-החיים-הק' מציין את דברי הזהר הק' (וישלח קעו' ע"ב) האומר שבעצם, ראובן נולד מטיפה ראשונה, ולא ילד לפניו, וגם לא ננערה קשתו מעולם. וכדברי קדשו של רבנו  : "בכורי" – שלא ילדתי בן קודם לך. "כוחי" – שלא יצא ממני זרע קודם. "ראשית אוני" – שלא ננערה קשתי. הא למדת כי יעקב מושלל מבחינה זו של ניאוף בהחלט". כך שבעצם, ראובן הוא זה שגרם לעצמו לאבד את הבכורה לאור התנהגותו הפזיזה.

הזהר ממשיך ואומר, שיעקב אבינו חשב בליל הכלולות שהוא נמצא עם רחל, לכן הבכור חייב להיות יוסף לאור מחשבת יעקב. לכן, גם מהסיבה הזו, יוסף ראוי לבכורה ולא ראובן, גם אם הוא לא אשם בכך.

 

בעל "קדושת לוי" אומר: מהאדם הכועס, ניטלת נשמתו. המילה "כעס" {עם המילוי} כאעס, בגימטריה "אל ק.נ.א", וכן "מקוה" = 151, כך שעל הכועס לטבול במקוה כדי להיטהר, וגם כדי "להתקרר".

כמו כן, יעקב אבינו, מבליט באזני בניו את התכונה האופיינית לכל שבט, ומצד שני, האמונה המשותפת באל אחד כדברי רבי שמעון בן לקיש: "ויקרא יעקב… ביקש לגלות לבניו את קץ הימין, ונסתלקה ממנו השכינה. אמר שמא חס ושלום יש במיטתי פסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל וכו'. אמרו לו בניו: "שמע ישראל יהוה אלהינו יהוה אחד". יעקב פתח ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

 

"גור אריה יהודה, מטרף בני עלית.

כרע רבץ כאריה, וכלביא מי יקימנו".

לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו עד כי יבוא שילה…

אוסרי לגפן עירה, ולשורקה בני אתונו" (בר' מט, ט-י).

 

א. המלכות – מזרעו של יהודה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שלגבי הברכות אותן בירך יעקב אבינו את יהודה, ישומן מתחיל כבר מעכשיו, היות ואחיו מקבלים את הנהגתו, וזאת בניגוד לאחיו שהברכות נועדו לזמנים רחוקים. וכדברי קודשו: "אין השררה מתחילה לעתיד כדרך שאר הברכות האמורות לשאר האחים שהם לזמנים רחוקים, אלא אתה בעצמך יודוך אחיך". יהודה מכונה "גור" לפני מעשה תמר, ואילו לאחר מעשה תמר, הוא בבחינת "אריה", ממנו יצאו פרץ וזרח שהם "מלכותו מלכות כל עולמים עד כי יבוא שילה". הוא מדגיש שמורכבות מעשה יהודה ותמר כלתו – יד ההשגחה בדבר.

 

רבנו יעקב אביחצירא {שיום ההילולה שלו ושל הרמב"ם בכ' בטבת}, מסביר בהרחבה את מעשה יהודה ותמר ע"פ רבנו האר"י הק' (שער הגלגולים סוף הקדמה טו): "יש נשמות קדושות עליונות עשוקות ביד הסטרא אחרא שאינה מניחה אותן לצאת מתחת ידה, כי בעודן תחת ידה יש להן רווח גדול – שמגיע להם חיות מרובה, ובצאתן מתחת ידה, תתמעט חיותה, ולכן אינה מניחה אותן להיכנס במקום קדוש, שמא יפלטו מידה ולא ישובו להם… הקב"ה יתברך שמו מביא ע"י אדם גדול {כמו יהודה}, דבר שנראה לסטרא אחרא שהוא עוון גדול ופגם, ומניחים לנשמות להיכנס…" כמו במקרה של יהודה ותמר כלתו מהם יצאה מלכות יהודה ומלך המשיח.

לכן אומר רבנו יעקב אביחצירא: "וזה אות מובהק דמעשה תמר בקדושה נעשה, דאי לא תימא הכי, היכי שייך שיצאו צדיקים, חסידים ומלכים קדושים ממעשה זה. אלא וודאי בקדושה היה הדבר" ('פיתוחי חותם' ויחי, מט, ח-יא)

 

                                 ב. "עד כי יבוא שילה".

ש-י-ל-ה = משה = 345. מ-ש-ה = "מש-היה ה-וא שיהיה…" (קהלת א, ט).

משה רבנו היה הגואל הראשון, ויהיה הגואל האחרון.

 

הפרשנים דנים במשמעות השם "שילה" המסמל את מלך המשיח.

רש"י: "מלך המשיח שהמלוכה שלו… ומדרש אגדה: "שילה = שי לו. שנאמר, "יובילו שי למורא" (תהלים עז, יב).

רבנו בחיי: שילה – מלשון שליית אישה. המשיח יוולד בלידה טבעית משליית אשה, בניגוד למסורת הנוצרית.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "מלכותו מלכות כל עולמים, כי קנה יסוד המלוכה עד כי יבוא שילה, שאליו אנו מקווים יום יום, ציפינו לישועה". {הכוונה למלך המשיח אליו מייחלים אנו}.

ש-י-ל-ה = משה = 345. מ-ש-ה = "מה שהיה הוא שיהיה…" (קהלת א, ט). משה רבנו היה הגואל הראשון, ויהיה הגואל האחרון. לגבי השאלה המתבקשת, הרי משה רבנו משבט לוי, ואילו המשיח אמור להיות משבט יהודה? על כך עונה רבנו: "יש לך לדעת כי בחינת נשמת משה ע"ה, היא כלולה מי"ב שבטי ישראל, כי כל הס' ריבוא היו ענפים ע"ה, וענף שבטו של דוד במשה הוא. ולזה תמצאנו בארץ מדבר שהיה מלך, כהן, לוי, נביא, חכם וגיבור – שהיה כולל כל הענפים שבקדושה, ולעתיד לבוא תתגלה בעולם שורש המלכות שבמשה, שהוא עצמו מלך המשיח והוא דוד, והוא ינון, והוא שילה".

הרב רפאל הירש: שילה – מלשון שוליים. כלומר, גם כאשר עם ישראל נמצא לעיתים בשוליים, הוא עוד יקום וינצח את אויביו ע"פ הכתוב: "ולו יקהת עמים" – יקום וירש אויב.

עם ישראל מתנהג לעיתים כגור אריות. ברגע שפוגעים בו, הוא יסתער על אויביו כאריה.

 

 

                    ג. "אוסרי לגפן עירה, ולשורקה בני אתונו" (בר' מט, יא).

עירה, אתונו" – המשיח והחמור.

 

בברכתו ליהודה, יעקב אבינו מציין את האתון נקבת החמור ובנה העיר, ובכך הוא רומז למלך המשיח, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בדברי הנביא זכריה המנבא את ימות המשיח, וכך הוא אומר: "גילי מאוד בת ציון, הריעי בת ירושלים, הנה מלכך יבוא לך, צדיק ונושע – עני ורוכב על חמור" (זכריה ט, ט).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפירושו השני לפס', שהביטוי "אוסרי לגפן עירה" בברכה ליהודה, רומז לגאולת ישראל ממצרים בבחינת הכתוב: "גפן ממצרים תסיע" (תהלים פ, ט), ואילו הביטוי "ולשורקה בני אתונו", רומז לגאולתנו בבחינת הכתוב: "אשרקה להם ואקבצם" (זכריה י, ח). הפעל "אשרקה" בזמן עתיד, רומז לקיבוץ {"אקבצם"} עמ"י בגאולה העתידה.

 

שלושה מנהיגים השתמשו בחמור, כסמל לתהליך הגאולה: אצל אברהם נאמר: "ויחבוש את חמורו" – חבש את החומריות שבו, והצליח לגייר בודדים. אצל משה רבנו נאמר: "וירכיבם על החמור" – לקח עם שלם, והעלה אותם מעל לחומריות. מלך המשיח – "עני ורוכב על חמור" – יעלה את כל העולם מעל לעולם החומר.

החמור הולך לאט, וגם אמין בניגוד לסוס המשתולל. גם גאולתנו בוא תבוא, גם אם קימעא קימעא.

 

ד.  "כיבס ביין לבושו – ובדם ענבים סותה".

הגאולה מתוך רחמים – בזכות עסק התורה, או חלילא מתוך דם ויזע.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהיין רומז לעסק התורה כדברי חז"ל לכתוב: "הביאני אל בית היין" (ש. השי' רבה ב). ואילו  הביטוי "ודם ענבים סותה", רומז לגאולה מתוך יסורים בבחינת "עני ורוכב על חמור". הביטוי "סותה" הוא בגד תחתון שאינו מהודר ביופיו, ולכן הוא מסמל גאולה מתוך צרות.

 הביטוי "לבושו" לעומת זאת, מסמל מלבוש עליון האמור להיות מהודר, ולכן הוא מסמל את הגאולה מתוך חסד ורחמים בבחינת הכתוב בדניאל: "וארו עם ענני שמיא, כבר אינש אתא" (דניאל ז, יג).

הרב סעדיה גאון אומר שבזמן הגאולה, העננים ינמיכו טוס, ועליהם יעלו יהודי הגולה לארץ ישראל. בפשט הכתוב, ניתן להתייחס לעליית מיליוני יהודים לא"י ברכבת אווירית לה אנו עדים כיום.

"מי אלה כעב תעופינה, וכיונים אל ארובותיהם" (ישעיה ס, ח). הרב קוק אומר: ישנם שני סוגי עולים לא"י. כאלה העולים בגלל סערות ורדיפות בגלות, דבר הדומה לעבים {עננים} המתקדמים כתוצאה מרוח סערה. העליה המשיחית לעומת זאת, דומה ליונים השבים אל קניהם גם ממרחקים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש בנושא גאולתנו: "גלות רביעית בה יתגלה הגואל… צריך שתהיה ביד ישראל מצוות עסק התורה. וזולת זה יתעכב" (בר' מג, יא). אכן, לאור דברי קדשו, צריכים להתחזק בעסק התורה.

 

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

 "אור זרוע לצדיק"

לכבוד הנשר הגדול הרמב"ם – כ' בטבת.

קבורת הרמב"ם בטבריה – על פי נס.

 

הנשר הגדול רבנו משה בן מימון – הרמב"ם, קבור במרכז טבריה עריסת התורה שבעל פה, לצדם של רבן יוחנן בן זכאי וחמשת תלמידיו: רבי אליעזר בן הורקנוס, רבי יהושע בן חנניה, רבי יוסי הכהן, רבי שמעון בן נתנאל, ורבי אלעזר בן ערך – המהווים את הדור הראשון של התנאים, ואבות התושב"ע. למעשה, הם מהווים את אבות ההלכה כפי שהתפתחה ע"י תלמידם הגדול רבי עקיבא וחמשת תלמידיו: רבי מאיר בעל הנס, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יוסי בר חלפתא, רבי יהודה בר אלעאי, ורבי אלעזר בן שמוע המוזכרים מאות פעמים בגמרא.

רבי יהודה הנשיא הלך לאורם של קודמיו אליבא דרבי מאיר, וערך את המשנה המהווה ספר היסוד של ההלכה.

 

 

רבנו הרמב"ם, הלך בדרכו של רבי יהודה הנשיא וחיבר את חיבורו המונומנטלי "משנה תורה – היד החזקה", בו קיבץ וכינס פסקי הלכה מכל מקצועות היהדות. את הספר הוא ערך בצורה אנציקלופדית לפי נושאים, כך שניתן למצוא בו בקלות כל הלכה.

בעצם, הרמב"ם שכלל את פסקי הרי"ף – הרב רבי יצחק פאסי מהעיר פס שבמרוקו, הבנויים ע"פ רצף הגמרא.   

הרמב"ם מעיד על עצמו שלקח לו עשר שנים מאומצות לכתוב את החיבור, וכדברי קדשו: "טרחתי יומם ולילה כמו עשר שנים רצופות בקיבוץ חיבור זה" (איגרת הרמב"ם לרבי יהונתן הכהן מלוניל). את החיבור החל בגיל ל"ו.

 

נכדו של הרמב"ם רבנו דוד הנגיד כותב בספר "סדר הדורות": בלילה בו השלים הרמב"ם את הספר, הוא חלם את אביו רבנו מימון הדיין הספרדי המגיע אליו כשהוא מלווה באדם אחר. אביו אמר לו: "הנה לך, זה משה רבנו ונבהל, שאמר לו: באתי לראות מה שעשית. וכשראה אמר: "יישר כוחך".

רבנו הרמב"ם ציווה לפני מותו, שיעלו את עצמותיו בתוך ארון לארץ ישראל, אולם לא ציין באיזו עיר יקברו אותו. לדברי פרופ' זאב ווילנאי בספרו "מצבות הקודש בארץ ישראל", החליטו ראשי הקהילות לאפשר לגמל ללכת עם הארון, ובמקום בו יחנה, שם יקברו אותו. ההחלטה הנ"ל נבעה מכך, שכל קהילה בארץ ישראל, תרצה שהרמב"ם יקבר בעירה, ולא חסרות ערים קדושות בארץ ישראל.

הגמל נחת בטבריה, במתחם קברי רבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו – אבות ההלכה כפי שהיא מופיעה במשנה, דבר המהווה אות וסימן מן השמים שתורת ההלכה של הרמב"ם – זכה וטהורה, המהווה המשך ישיר של תורתם.

מתחם הרמב"ם עבר לאחרונה שיפוץ מפואר, כיאה לשוכנים בתוכו כבוד.  

 

בברכת "חזק חזק ונתחזק", נחתום בעזהי"ת השבת, את ספר בראשית.

את נוסח הברכה מוצאים אנו אצל יואב בן צרויה שר צבא דוד

 שבירך את אחיו אבישי בצאתם למלחמת מצווה נגד ארם ובני עמון, וכה בירך:

"חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוהינו –  וה' יעשה הטוב בעיניו" (שמואל ב, י, יה).

המלבי"ם מפרש: "ציווהו שיתחזק: א. בעד עם ה' ב. בעד ערי אלוהינו…

כי תשועת ה' צריכה שתי הכנות:

א. ההכנה הטבעית {להילחם}. ב. וההכנה המחשבתית {לשם ה'}.

 

 

 שבת שלום ומבורך

 משה א. שמיר.

לברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הספר "להתהלך באור החיים" מאת משה אסולין שמיר, לפרסומו הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה. והצלחה לספר החדש "להתהלך באור הגאולה" ההולך ומתהווה בע"ה.

לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. אברהם בן חניני ע"ה. יגאל בן מיכל למשפחת בן חיים ע"ה

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. לאדיר אביחי בן עליזה עישה. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. זוהר והדר בנות שרה. מרים בת זוהרה. דניאל ושרה בני מרלין

השירה העברית בספרד ובפרובאנס-חיים שירמן-יהודה הלוי-כרך ב'

יְהוּדָה הַלֵּוִי

נולד בטודילה שבצפון ספרד לכל המאוחר בשנת 1075, מת כפי הנראה במצרים ב־1141

תקופת־הזוהר בקורות יהודי אנדלוסיה מסתיימת בחדירתה של כת המוראביטים לדרום ספרד(1090). כחמישים שנה לאחר מאורע זה פורצים למדינה המואחידים: אף הם ברברים מצפון אפריקה, אלא שקנאותם הדתית גדולה היתה בהרבה משל המוראביטים, והם מביאים שואה וחורבן על היישוב היהודי באנדלוסיה. אולם ברווח הזמן שבין שני הכיבושים מגיעה התפתחותו התרבותית של ישוב זה למרום שיאה. זוהי תקופתו של יהודה הלוי, המשורר שאיחד ביצירתו את כל התכונות המעולות של בני האסכולה הספרדית. ונוסף על כך היה גם בעל אישיות, וחותמה הוטבע על כל מה שהוציא מתחת ידו.

חוקרי ספרותנו מבליטים בצדק את המקום החשוב, שציון תופסת בשירתו. ואמנם, מזמן המקרא ואילך לא השמיע משורר עברי דברים כמוהו בשבחה של ארץ־ישראל ועל כיסופי העם אליה. גם הוויכוחים שקדמו לעלייתו ותיאור עלייתו משתקפים ברבים משיריו. והרי אלה הם ענינים, שהיו מחוץ לכלל הנושאים המקובלים על משוררי התקופה. אולם עם כל החידוש שהיה במעשהו זה, אין להעלים עין גם מיתר יצירותיו. יהודה הלוי לא נצטמצם בתחום מסוים: הוא לא רק ניסה את כוחו בהרבה סוגי שירה, אלא גם הצליח בהם. וכשם שהפליא לשיר בפיוטיו על אלוהים ועל הברית שבינו לבין ישראל עמו, שר גם על עולם הבריאה והמלאכים, על הנשמה והחטא וכו' — היינו עניינים שרבים כבר ניסו את כוחם בהם, וכן שיווה נוי חדש אף לנושאים נדושים בשירת־החול, כגון לדברי שבח וידידות, קינות על מתים, זמרי־אהבה, יין, מכתמים היתוליים, חידות ועוד. כדרכו מעריך אלחריזי את שיריו בסגנון מסולסל ביותר, אבל רעיונו היסודי פשוט ונכון: כשרונו המופלא של יהודה הלוי מתגלה בכל דבר שכתב. ״…כי במלאכת הפיוט / לשונו חץ ברור ושחוט / ובשירי תהלותיו אין מי יועידנו / ובשירי תפלותיו ימשוך כל לב ויכבשנו / ובשירי חשק ניבו כשכבת הטל וגחלים בערו ממנו / ובקינותיו יזיל ענן הבכי ויבקענו / ואם יחבר אגרת או מגלה / תימצא כל מליצה טובה בה כלולה / כאלו מכוכבי רום גזולה / או מדוח הקודש אצולה״.

אבו אלחסן יהודה בן־שמואל הלוי נולד לכל המאוחר ב־1075 בטודילה, כיום בתחומי נאבארה ובאותה תקופה עיר בנסיכות סאראגוסה המוסלמית הסמוכה לחלק הנוצרי של ספרד. ייתכן, שטודילה וסביבתה נחשבו אז בעיני היהודים מפני אופי תושביהן כשטח נוצרי(הספרדים כבשון רק ב־1115); אפשר כמו כן, שיהודה הועבר עוד בילדותו לאחת המדינות הנוצריות. מכל מקום, כשהופיע בראשונה באנדלוסיה הדרומית, בירכו משה אבן־עזרא וציין, כי הנער בא אליהם מארץ אדום!

הֵן מִשֵּׂעִיר (-מאדום) זֶרַח לָאִיּר אֹרֶךְ עוֹלָם וּמְכוֹן רָחְבּוֹ

(ילדי ימים, 14)

 

[174]

[שיר חתונה]

"מָה יָפִית, יְפַת הָעַיִן

וּשְׁכוּרַת וְלֹא מִיַּיִן!

 

הַיָּפָה, אָנָה תֵּזְלִי

וּלְאַט עֲלֵי לְבָבוֹת מִשְׁלִי!

5 הָעָל חַטֹּאתָם תִּכְלִי

שֶׁחָטְאוּ בְּמַרְאֵה עַיִן?

 

נָא הַרְאִי אֶת מַרְאַיִךְ!

מָה תַּחְשְׁכִי אֶת פָּנַיִךְ

בַּל יֶחֱזוּ בָּךְ חוֹזַיִךְ?

10 מִמֵּךְ לֹא תִּשְׂבַּע עַיִן!

 

הֵן לִבְנַת סַפִּיר לֶחְיֵךְ

וּמִתָּאֳרֵךְ עָדִית עֶדְיֵךְ.

אֵיךְ לֹא יְאַו לְהַבִּיט יָפְיֵךְ

הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעַיִן?"

 

15 "דּוֹדִי, אֲשֶׁר יָעִיר לְהָבִים,

לְכָה נִתְעַלְּסָה בַּאֲהָבִים

מִיֵּין חִכִּים, כִּי טוֹבִים

דּוֹדֶיךָ מִיַּיִן".

 

שְׁתוּ, דּוֹדִים, וְשִׂכְרוֹ, רֵעִים,

20 בְּבֵית נָדִיב מַטַּע שׁוֹעִים

וּבְשִׂמְחַת בֶּן־שַׁעֲשׁוּעִים

הַשְׁקוּ הַנְּזִירִים יַיִן!

 

[174]

שיר אזור (זגיל). בכל טור שבע הברות ובעלות השוואים הנעים והחטפיש אינן במניין. 114: דברי החושק. 1518: דברי הנערה. 1922: דברי המשורר.

  1. 2. ושכורת (יש׳ נא, בא) — מכוון לגופה המתנועע בשעת ההליכה. 3. תזלי (יר׳ ב, לו) — תלכי. 4. ולאט — בנחת: לבבות — של חושקיך. 5. תכלי (=תכלאי, תה׳ צי, יב) — את רחמיך, תתאכזרי. 6. במראה עין — רק בהסתכלם ביפיך. 8. תחשכי — תמנעי. 9. בל — למען לא. 11. לבנת ספיר (שט, כה י) — תכלית הלובן. 12. עדיך — תארך כעדי לך, אינך זקוקה לקישוטים. 14. שתום העין (במ׳ כד, ג) — בעל עיניים פקוחות. 15. להבים — אש חשקי. 17. מיין חכים — משתיית הרוק שבפינו, והוא דימוי לנשיקה. 18. מיין —שה״ש א, ב; ולפי דעת רב סעדיה גאון מוסב ״דודיך״ על הרוק. 20. נדיב — עורך המשתה: בעל בית־היין, או (אם הכוונה למשתה חתונה) אביה של הנערה; מטע שועים — בן טובים. 22. השקי — שימוש היתולי בכתוב עמום ב, יב: שם מעשה נבלה וכאן רוצה לומר שבשמחה יש לשתף אפילו את אלה שנמנעים משתייה.

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-האתוס הקהילתי של המשורר

שירה ופיוט אצל יהודי מרוקו

5.2 האתוס הקהילתי של המשורר

על אף היסודות האירועיים־ההיסטוריים המודגשים של שירתו המאוחרת של רד״ב אין שירים אלה מציגים תמונה של ה״אני״ השר השונה מזו המוצגת בשיריו הקודמים. כמו בכל שירת הפיוט דמות ה״אני״ מצטיירת בהם קודם כול כדמות של דובר בשם ציבור רחב יותר, הקהילה בדרך כלל, שגבולותיה במבעים השונים מטושטשים ותוחמים ישויות ציבוריות שונות. אלה כוללות בהתאם להקשר האמירה את בני משפחתו של המשורר, את אנשי חוגו, את הקהילה שבה הוא חי או מכלול הקהילות היהודיות במרוקו, את עם ישראל החי בארץ או את עם ישראל כולו לכל דורותיו. רק לעתים רחוקות ביותר הדמות האישית והפרטית של המשורר מוארת באופן ישיר בטקסט השירי. זה קורה בעיקר בשיריו הערביים־היהודיים, במיוחד בשירים שהקדיש לתשובה ולבקשת סליחת עוון וכן בקינות שכתב לזכר הקרבנות של רעידת האדמה באגאדיר וחללי מלחמת ששת הימים. פרט לשיר מיוחד אחד הידוע לנו גם המדווים הרבים והמחלות הממושכות שלו לא הניעוהו להקצות מקום מיוחד לרגשותיו האישיים ולענייניו הפרטיים בשירתו. כשהוא מעלה אותם באופן כללי באחדים משיריו אין העתירות לרפואה אישית מובדלות מתפילותיו לרפואת כלל עם ישראל, גם בשעה שהן נאמרות בגוף ראשון.

הערת המחבר: קטעים מן השיר התפרסמו במסגרת כתבה שהקדישה ע׳ זרטל למשורר בדבר השבוע מיום 22.6.1966 ומובאים בידי ח׳ דהן(ראה דהן, בוזגלו, עט׳ 5, 27). לנוחיות הקורא אנו מביאים כאן קטעים אלה בעריכה חדשה ובניקוד חדש ומתוקן(הטור העשירי משובש במקור, כנראה הן בדלת והן בסוגר). השיר נכתב לאחר שרד״ב עלה לארץ. עד כמה שידוע לנו זהו השיר היחידי שכתב ר׳ דוד בוזגלו על פי המשקל הכמותי של יתדות ותנועות, בתבנית המרנין. זהו גם השיר בעל החריזה המברחת היחידי שכתב, כנראה כחיקוי לשירת ספרד וכדי להראות את כוחו גם במשקל זה. בשיר מתאר המשורר את תחושות הייאוש שלו לאחר שהתעוור ומשווה את מצבו למוכי גורל אחרים.

1 אֱנוֹשׁ נִלְאֶה, נְשׂוּא תֵּבֵל, / אֲפוּף יֵאוּשׁ וּמַר שִׂיחָה,

הֱצִיקַנִי בְּהֶבֶל פִּיו / וְשָׁת עָלַי בָּאֵשׁ קוֹדְחָה:

הַקּוֹלְךָ זֶה, הַקּוֹלְךָ זֶה / ?????? חֲסַר בִּטְחָה?

וְאֵיךְ תִּשְׂמַח בְּנֵי אֶל גִּיל / וְלֹא אַרְבֶּה לְךָ שִׂמְחָה ?

5 הֲלֹא אַתָּה חָשׁוּךְ רוֹאוֹת, / וְאוֹר עֵינְךָ כְּמוֹ נִמְחָה.

וְאִישׁ לָקוּ מֵאוֹרוֹתָיו / בְּעִוְרוֹן עַד כְּבָר נִדְחָה.

מִצֵּרַע יוֹם אֲשֶׁר נֻגַּע / וְעַל מִצְחוֹ שְׁחִין פָּרְחָה;

וְדַל אֶבְיוֹן מְחֻסָּר כֹּל / וְנַפְשׁוֹ מֵעֳנִי שָׂחָה;

הַלֹּא תִּקְוָה תְּפַעֵם בָּם / וְהִיא לָהֶם כְּמַבְטִיחָה

10 לְדַל כִּי יִפְתְּ אֱלֹהִים / לְרוֹקֵם חֶלְדּוֹ בְּהַצְלָחָה;

וְשָׂחוּן כִּי יָגֵל שָׂפָם / בְּאֵין מְגַלָּה וְאֵין לֵחָה.

וּמָה תִּקְוַת מְגַשֵּׁשׁ קִיר, / וּבַת עֵינוֹ מְקֻפָּחָה,

בְּעֵת רָפוּ יְדֵי רוֹפְאוֹ, / וְהוּא בָּקִי וְהִתְמָחָה ?

 

במילים אחרות, שירתו של רד״ב המשיכה להיות שירה קהילתית גרידא, ולא הושפעה כהוא זה מן הרוחות החדשות שנשבו בקהילות היהודיות העירוניות במרוקו במאה העשרים, ואשר הביאו בחוגים מסוימים לידי יתר הדגשה של ה״אני״ הפרטי לצד ה״אני״ הקהילתי, ובחוגים המודרניים לדחיקתו של השני. גם תמונות הזמן הנבנות או המועלות בשירים השונים שייכות לרוב לזמן הקהילתי, הזמן המחזורי של מעגל השנה היהודי ושל מעגל החיים היהודי או הזמן הנמשך של הגלות ושל הציפייה לגאולה. רק בשירים המאוחרים שכתב רד״ב לאחר עלייתו לארץ ובמיוחד בשירי הניצחון שלו שכתב בעקבות מלחמת ששת הימים תמונות הזמן הופכות להיות יותר ממוקדות וקשורות לאירועים מיוחדים. אולם אפילו בשירים אלה תיאורי ההתרחשויות הופכים יותר לנקודות מוצא ולמציבי מסגרת לאמירה בעיקר, וכמעט אינם מציגים שחזור עובדות או תהליכים; האמירה לובשת בהם חיש מהר צורה של פולמוס ושל לעג וקלס כלפי האויבים או של שבח והלל לאתריה הקדושים של ארץ ישראל ולאלוהי ישראל. גם הקפיצות החדות הרבות – והטבעיות עבורו – בשירים אלה בין ההווה המסעיר לבין העבר היהודי המעיק והמרנין בה בעת כאילו היו חטיבת זמן אחת ויחידה מעמעמות את התמונה החדשה והאקטואלית של הזמן המצטיירת בשירים אירועיים אלה. באופן פרדוקסלי תמונת הזמן החדה ביותר בשירת רד״ב היא דווקא תמונת העתיד הרחוק של הגאולה השלמה, שצייר אותה לאחר מלחמת ששת הימים, עת אחזה האופוריה בכל שכבות האוכלוסייה היהודית בארץ כתוצאה מן הניצחון המוחץ של צה״ל ומכיבוש – או שחרור – השטחים והחזרה לקברות האבות. ראייה אופטימית וברורה כזאת, עם נימים נבואיות כמעט, מופיעה במיוחד בשירו הדו־לשוני ״ירושלים, אשרך ומה רמה קרנך!״, שכתב אותו לאחר איחוד העיר ובו הוא מעלה את חזיון חידוש הפולחן בבית המקדש. אולם גם תמונה זאת היא חלק בלתי נפרד מן התפיסה הדתית־התרבותית – והאידאולוגית אם כך – של היהדות הרבנית.

השינוי העיקרי בשירתו המאוחרת של רד״ב נוגע בלא כל ספק לתמונות המקום והמרחב שהוא העלה בשירים שכתב לאחר עלייתו לארץ. מן המפורסמות הוא, ששירת הפיוט העברית בכל ארצות הגולה התעלמה כמעט כליל מן המרחב המקומי שבו חיברו המשוררים את שיריהם, ואף התנכרה אליו ממש בהיותו מרחב של סבל ושל ״שבי״; בה בעת היא העלתה על נס מקום רחוק וחלום, המרחב של ארץ ישראל ושל אתריה המיתיים. לכן אין לצפות לשירי טבע או לשירי נוף בשירה זאת, פרט להזכרה מקרית או תיעודית של. אתרים ששימשו עילה לכתיבת פיוט זה או זה. כך גם בשירים הרבים שכתב רד״ב במרוקו. לשווא תחפש שירים הנוגעים למקומות הרבים – או המזכירים אותם בלבד – שבהם הוא עשה במרוקו כהיענות להזמנות מעריציו, ובכלל זה קזבלנקה, עיר מגוריו במשך עשרות שנים. אצלו, כמו אצל המשוררים שקדמו לו בכתיבת שירי גלות וגאולה, המרחב הגלותי מוצג באופן גלובלי בלא כל בידול או ייחוד של מקומות ואתרים, צבוע בצבעי שחור ושכול ומנותק מהווייתו העמוקה והמשמעותית של המשורר. עם עלייתו לארץ השתנתה תמונה מנותקת זאת מן המרחב הקיומי. המקום קיבל מחדש את ייחודו ואת פרטיו – את סימניו הטופוגרפיים, את נופיו, את גידוליו, את פירותיו, את אתריו החדשים והעתיקים. נוכחות כזאת של המקום ומשמעויותיו מתפרצת במיוחד בשיר שהקדיש לדו־שיח בינו לבין המולדת, וכן בשירים שהקדיש לירושלים לפני איחודה בעקבות מלחמת ששת הימים ולאחריו. אולם גם פה תמונות המרחב שאובות מן הטקסטים המייסדים של התרבות הקהילתית ולא רק מן החוויות החדשות ומן הסיורים ברחבי הארץ, מה עוד שעיוורונו של המשורר לא אפשר לו להתרשם במישרין מן המקומות שעשה בהם או ביקר בהם. עם זאת בשיריו אלה הצליח סוף סוף לגשר – כמו שעשו כל אלה שעלו לפניו ואחריו – בין המקום החלום והנכסף בגולה לבין המקום המציאותי שעל אדמתו הוא ניצב.

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-האתוס הקהילתי של המשורר

Une nouvelle Seville en Afrique du Nord-Debdou-Une miniature de Jérusalem.

debdou-1-090

J'avoue que j’affectionne tout particulièrement les origines de ma sainte communauté. Je ne puis oublier mon village, ses petites ruelles où je me suis nourri d’un Judaïsme authentique et intègre, naturel et spontané.

Du reste, on remarque que Debdou avait beaucoup de points com­muns avec la Jérusalem d’antan, la ville du Temple. Pour n’en citer que quelques uns :

  • comme à Jérusalem, les Cohanim et le reste de la population vivaient à Debdou côte à côte : «une royauté de Cohanim, et un peu­ple saint», Cohanim d’une part et Israélites de l’autre;

־ comme à Jérusalem, la communauté de Debdou regroupait la postérité de trois tribus :

Lévi (les Cohanim), Yéhouda (familles Marciano, Benaim, Benhamou, Benguigui et autres), et Binyamin (rappelons que la famille prestigieuse des Bensoussan fait remonter son lignage à Binyamin);

  • au cœur de Jérusalem se trouvait le Temple, au cœur de Debdou le petit Temple ancestral – la synagogue de Dougham ־ que les fidèles vénéraient énormément;
  • dans le Temple se trouvait l’Arche d’Alliance de D-ieu et dans la synagogue de Dougham se trouvait un Séfer-Torah redoutable, sacré et antique;
  • Jérusalem est une ville entourée de montagnes; Debdou l’est aussi.
  •  

Les Juifs de Debdou

Ce texte est extrait de «Etude sur l’histoire des Juifs et du Judaïsme au Maroc», publié en 1906 par Nafioum Slouschzy écrivain, historien, archéologue, traducteur et ardent sioniste; né en Russie, puis étudiant et professeur à (Paris. (De 1906 à 1914 if a exploré l'Afrique du Nord a titre d'archéologue. Il en est résulté notamment plusieurs ouvrages sur fes Juifs de fa région, dont celui mentionné plus haut. A toutes fins pratiques, cet extrait est réactualisé.

La region de Debdou et ses habitants

Le massif montagneux de Debdou est comme un contrefort avancé du Moyen-Atlas dont il est séparé par la vallée de la Moulouya. La vallée de Debdou entourée de montagnes constitue une région dis­tincte, presque fermée, située au Sud-ouest de Taourirt, en dehors de la grande route qui, par la trouée de Taza, mène de l’Algérie à Fès. Les caravanes arrivent à Debdou de trois côtés. Du nord, elles viennent de Melilla en passant par le Rif et la basse Moulouya pour arriver, en trois étapes, à Debdou. Une autre voie très fréquentée se dirige vers le sud par la plaine de la Moulouya passant par Kasbat el-Makhzen et Outat pour aboutir à Bou Hanan et au Tafilalet. Cette dernière est l’ancienne route courue des caravanes du désert qui prennent le chemin du littoral méditerranéen.

Par l’Est, la route qui est de beaucoup la plus fréquentée sert, depuis l’Occupation française, aux convois militaires et elle permet de se ren­dre à Debdou avec une sécurité relative. Cette route va d’Oujda à Taourirt, à travers un Tell dominé par les massifs montagneux qui por­tent les noms des tribus berbères des Béni Snassen et des Zekkara. On traverse alors la grande vallée de Tafrata pour atteindre vers le Sud- ouest, après 52 kilomètres d’un pays coupé d’oueds, le Foum Debdou (la Bouche de Debdou), d’où se déroule, pour le voyageur, le tableau magnifique qui comprend l’ensemble de la Gada. La vallée qui se trouve à 900 mètres d’altitude est dominée par la crête, ou la Gada proprement dite, qui atteint 1.650 mètres. C’est un paysage qui rappelle le centre de la France, verdoyant et pittoresque, abritant une population paisible.

Laissons la parole au premier voyageur européen qui put visiter la place de Debdou(־) :

«Debdou apparaît : une petite ville dominée par son minaret étale à mes pieds ses maisons roses au fond d’une vaste vallée; alentour s'étendent des prairies et des jardins; au-dessus s'élèvent de hautes parois de roc, aux crêtes boisées que couronne la Gada. Je descends vers ce lieu en riant. Un chemin pierreux, raide et pénible y conduit.

Debdou est situé dans une position délicieuse, au pied du flanc droit de la vallée qui s'élève en muraille perpendiculaire à 80 mètres au-dessus du fond; il forme une haute paroi de roche jaune, aux tons dorés, que de longues lianes rayent de leur feuil­lage sombre. Au sommet se trouve un plateau avec une vieille forteresse, dressant avec majesté, au bord du précipice, scs tours croulantes et son haut minaret. Au delà du plateau, une succession de murailles à pic et de talus escarpés s’élève jusqu'au faîte du flanc. Là, à 500 mètres au-dessus de Debdou, se dessine une longue crête couron­née d’arbres, la Gada. Des ruisseaux se précipitent du sommet de la montagne, bondissent en hautes cascades le long de ces parois abruptes et en revêtent la surface de leurs mailles d’argent. Rien ne peut exprimer la fraîcheur de ce tableau. Debdou est entouré de jardins superbes : vignes, oliviers, figuiers, grenadiers, pêchers y for­ment auprès de la ville de profonds bosquets et au delà s'étendent en ligne sombre sur les bords de l'Oued. Le reste de la vallée est couvert de prairies, de champs d'orge et de blé se prolongeant sur les premières pentes des flancs.»

  1. Nehil, après M. de Foucauld, nous donne des renseignements sur la répartition de la population vers la fin de 1910. L’Occupation française, au printemps 1911, n’ayant rencontré aucune résistance effective, n’a d’ailleurs pas modifié sensiblement la situation ethnique des tribus qui peuplent la Gada et dont voici un exposé som­maire :
  2. Nehil a classé en quatre groupes principaux la population musulmane de la Gada :
  • les Ahl Debdou ou les habitants de la place Debdou proprement dite;
  • le groupe maraboutique des Chorfa Koubbanyyin et des Flouch, marabouts eux aussi, formant deux petites collectivités séparées du reste de la population;
  • le groupe des Alouana, Granza, Sellaouit, qui, au point de vue de l’impôt, forment un groupe distinct;
  • le groupe des Béni Fâchât, des Béni Ouchguel qui sont semi- nomades.

Quelques familles du Ouanan, originaires des Ahlaf arabes errent dans la vallée.

Les Ahl Debdou ou habitants de la place de Debdou sont groupés comme suit :

  1. — Les habitants du village de Debdou proprement dits.

IL — Les Ahl el-Qaçba.

  • — Les Ahl el-Meçalla.
  1. — Les Oulad el-Qela’i.
  2. — Les Khelifit.

Ces quatre dernières factions sont quelquefois désignées sous l’appellation commune de Meraçan.

  1. — Les Ahl Bou’Ayyach.

VIL — Les Ahl Rekna״).

On a lu plus haut la description faite par M. de Foucauld de la place de Debdou, description à laquelle il n’y a pas grand chose à ajouter. D’après ce voyageur et d’après M. Nehil, Debdou comprend environ 400 maisons construites en pisé et non pourvues de puits. On ne compte, pour les Juifs, dans le Mellah, que 101 cours, ce qui s’explique par le fait que plusieurs habitations donnent sur une seule cour. On compte en outre 60 cours dans les quartiers musulmans. La ville qui s’étend sur une pente au-dessous du plateau de la Kasbah n’a pas de murs d’enceinte. Elle est divisée en cinq quartiers dont quatre musulmans : Kiadid, Oulad Abib, Oulad Youssef, Oulad Amara : le Mellah occupe le centre et constitue la plus grande partie de la ville.

La ville arabe ne possède qu’une seule mosquée située dans le quartier des Oulad Amara près de la rivière. C’est un pittoresque édi­fice de teint rose-gris, entouré de jardins verdoyants.

Debdou compte 2,000 habitants dont 1,400 Juifs.

Les Musulmans de Debdou sont d’origines diverses; fort peu de familles seraient originaires de la ville et on trouve sur celles-ci des ren­seignements assez détaillés dans la notice précitée de M. Nehil.

Les autres groupes musulmans forment de petits dechra (village) de quelques huttes seulement pour la plupart.

L’ensemble de cette population ne dépasserait pas 700 fusils y com­pris les 250 semi-nomades, Berbères pour la plupart, qui errent dans la vallée.

Certains de ces groupes, notamment les Kiadid, rattachent leurs origines aux Mérinides qui, autrefois, dominaient le pays; ce sont les seuls Musulmans qui puissent se réclamer d’un séjour assez ancien dans la Gada. Tous les autres groupes semblent s’y être établis en des temps relativement récents.

La Kasbah de Debdou, vieille forteresse située sur un plateau, com­prend encore 160 habitations en pisé ou 60 fusils et quelques centaines d’individus. Ceux-ci se groupent en deux factions : les Oulad Bouzat et les Oulad Belkaçem (ces derniers seraient venus de Kenadja)<5). Les Ahl el-Kasbah sont les protecteurs des groupes qui habitent le village et qui sont connus sous le nom de Meraçan.

Une nouvelle Seville en Afrique du Nord-DebdouUne miniature de Jérusalem.

Francine Kaufman -André Chouraqui et le Centenaire de l'AIU-Brit 30 Eté 2011

  1. b) Chouraqui et la redaction des Cent ans d’histoire de l’A.I.U.

Le Comite du Centenaire a bien des raisons de s’inquieter, d’autant qu’installe a Jerusalem, Chouraqui n’est plus en mesure de consulter les archives de 1’Alliance, dont il depend etroitement pour la redaction de son ouvrage. Cette preoccupation revient sans cesse dans la correspondance et, de fait, il faudra attendre 1964 (annee ou Chouraqui demissionne de ses fonctions de conseiller de Ben Gourion) et surtout 1965 (annee ou il passe plusieurs mois a Paris pour travailler dans les archives de 1’Alliance) pour que le volume soit enfin pret et qu’il paraisse, en automne 1965, obtenant bientot le Prix Louis Marin de l'Academie des Sciences morales et politiques. Au meme moment, Chouraqui devient, pour quatre ans, maire- adjoint de Jerusalem apres l’election de Teddy Kollek qui l’avait place en second sur sa liste electorate, puis les quatre annees suivantes, conseiller municipal (octobre 1965-fin 1973).

Il aura done fallu 8 ans pour que le livre entame en 1957 aboutisse. Mais les activites multiples de Chouraqui (voyages, conferences, redaction et publication de livres, action politique, culturelle et religieuse au nom de l’Alliance ou d’lsrael) et la croissance de sa famille ne sont pas les seules causes de ce retard. Certes, des avant son depart en Israel, la Commission du Centenaire (prevoyante) avait commande parallelement a Gerard Israel une brochure illustree d’environ 65 pages sur l’histoire de TAlliance. Le livre de Chouraqui etait prevu pour 300 a 400 pages et Rene Cassin se disait dispose, en mai 1959, a veiller a ce que les deux ouvrages ne se fassent pas concurrence (a condition toutefois que Chouraqui livre a temps son manuscrit dont l’historien affirmait alors avoir «engage une part essentielle »). En juillet 1959, Cassin ecrivait a son protege qu’il avait regie le probleme avec Gerard Israel : « son projet que vous avez vu sera ecourte, surtout dans la premiere partie et la deuxieme partie (activites culturelles) sera plus etoffee». La brochure de Gerard Israel, reorientee vers les « activites modernes » et publiee par l’A.I.U. parait a temps, en 1960, sous le titre : l'Alliance Israelite Universelle : 1860-1960 cent ans d'effort pour la liberation et la promotion de l'homme par l'homme. Il s’agissait essentiellement d’un ouvrage d’information et d’hommage a l’action de l’A.I.U. Beaucoup plus erudite et documentee, l’histoire redigee par Chouraqui (dans le cadre de ses fonctions et donc sans honoraires particuliers, sinon le paiement de droits d’auteur sur chaque exemplaire vendu) se devait d’être plus exhaustive mais aussi de se plier aux exigences de ses commanditaires. C’est ainsi que Cassin précisait :

Nous sommes d’ailleurs d’accord pour que, tout en dévoilant beaucoup de ce qui s’est fait depuis la période décrite par Narcisse Leven, vous mettiez au point avec tact la position de l’Alliance entre 1910 et 1940. Ce n’est pas, sans manquer au devoir de vérité et d’objectivité, à nous de verser de l’huile sur le feu. (Lettre du 6 mai 1959).

La remarque portait notamment sur la position de l’Alliance face au sionisme.

D’autres problèmes concernaient la composition même de l’ouvrage. Je crois bon de reproduire ici, presque intégralement, une lettre de Chouraqui à Cassin (lettre elle aussi confiée par Annette Chouraqui) qui illustre les difficultés d’écriture :

19 avril 1960 : Monsieur le Président,

Maintenant que j’ai réuni et dépouillé la documentation sur l’histoire de l’Alliance, je me heurte aux difficultés inhérentes à la rédaction d’un livre de ce genre. Dans une lettre en date du 30 octobre 1959, je vous avais transmis le plan de l’ouvrage tel que j’avais l’intention de l’écrire :

Introduction

  • Perspectives générales de l’histoire d’Israël
  • Le XIX° siècle : l’ère de l’émancipation juive.
  1. Première partie

Fondations et destinées de l'Alliance Israélite Universelle

  1. Deuxième partie

L’action politique de l'Alliance Israélite Universelle 1° 1860-1914 2° 1914-1940 3° 1940-1960

  1. Troisième partie

L’action éducative et sociale de l'Alliance Israélite Universelle 1° Les écoles 2° Les migrations 3° Les communautés 4° L’entraide et la culture

  1. conclusion

Maintenant que je suis mieux rentré dans le sujet, je vois bien que l’histoire de l’Alliance s’est faite autour de quatre hommes :

1° Crémieux et l’action politique Leven et l’émancipation par l’école 3° Sylvain Lévy et l’humanisme mis en cause 4° René Cassin et la renaissance.

Je pense écrire mon livre autour de cette idée centrale, qui, bien que devant être nuancée, me paraît correspondre à la vérité et me paraît devoir donne־ plus de relief à l’ouvrage qu’une nomenclature abstraite. Ces quatre parties de l’ouvrage me permettront d’analyser d’une manière assez complète In­différents aspects de l’œuvre.

J’ai, Monsieur le Président, sur vos trois prédécesseurs, des données biographiques suffisantes pour me permettre d’étoffer mon ouvrage. Je serais très heureux de recevoir de la part de votre secrétariat une notice bio­bibliographique qui puisse me permettre d’écrire la dernière partie de cet ouvrage.

Maintenant que les travaux fondamentaux sont faits, j’espère aller assez vite pour la rédaction de ce livre et l’achever dans le courant de l’année 1960.

Le mois suivant, Chouraqui rend compte à son mentor de l’éclat particulier qu'ont revêtu, en Israël, les célébrations du centenaire de l’Alliance et des 90 ans de Mikvé Israël. La presse écrite et la radio se font l’écho de ces manifestations et le discours prononcé sur place par David Ben Gourion à cette occasion (et à la veille de son voyage en France où il est invité par de Gaulle) est largement relayé. Chouraqui attire l’attention de Cassin sur la profession de foi de Ben Gourion qui « s’affirme de plus en plus comme un adversaire résolu du mouvement sioniste ». Dans son discours comme dans une rencontre en cercle fermé devant les membres de la Histadroute, Ben Gourion ne cesse d’affirmer que « le sionisme a constitué l’échafaudage qui a servi à la construction de l’État d’Israël. Maintenant que l’État est bâti il faut enlever l’échafaudage qui fait écran entre l’État et les Juifs du monde entier. » Pour Ben Gourion « l’État d’Israël doit remplacer le mouvement sioniste comme pôle de la vie juive » si bien, constate Chouraqui, que « par un curieux paradoxe, l'Alliance Israélite Universelle devient un mouvement d'avant-garde, puisque ses structures non sionistes, non politiques et strictement culturelles s’harmonisent avec les visions d’avenir du président du Gouvernement d’Israël » (lettre du 26 mai 1960).

Chouraqui est en France en juin 1960, pour la célébration à l'UNESCO du centenaire de l'A. I. U., donnant une communication aux côtés, notamment de René Cassin, du vice-président de l’Alliance Jules Braunschwig, d’Edmond Fleg (pressenti pour préfacer l’histoire préparée par Chouraqui), et du Grand Rabbin Jacob Kaplan.

Mais le livre n’avance que lentement. Il est vrai que malgré plusieurs courriers de rappel, Cassin n’a pas envoyé à Chouraqui les documents biographiques demandés, ce dont se plaint l’écrivain dans une lettre du 16 octobre 1962 :

Mon livre sur l’Alliance est en bonne voie d’achèvement, vous dis-je : un énorme dossier est devant moi. Il contient l’historique de l’Alliance depuis ses origines jusqu’en 1960 qui est le point terminal de mon analyse. Il me reste différents chapitres à revoir : dans la deuxième partie à propos de Leven et de la création de l’immense réseau scolaire, dans la troisième partie sur l’action en Afrique du Nord et sur ses relations avec les organisations juives mondiales, dans la quatrième partie les chapitres sur votre personne, sur l’Action de l’Alliance en Israël, sur ses activités culturelles, enfin sur son action dans le domaine des droits de l’homme. Une fois que ces différentes lacunes seront comblées (l’une je l’espère grâce à vous), il me faudra, bien entendu, reprendre tout le travail pour lui donner plus d’unité, vous le soumettre et recueillir le bénéfice de vos remarques et de celles des principaux de vos collègues du Comité central. Il ne me restera plus ensuite qu’à mettre la dernière main à ce gros livre et à le présenter à l’éditeur de langue française.

Je l’ai dit, cette dernière phase durera trois ans. Durant cette époque Chouraqui voyage aux quatre coins du monde pour effectuer de nombreuses missions culturelles ou diplomatiques, pour l’Alliance ou pour Israël, publie de nombreux livres, voit grandir sa famille. Quand le livre tant attendu paraît, Chouraqui reste encore pendant plus de quinze ans délégué permanent de l’Alliance (tout en assumant les fonctions de maire-adjoint de Jérusalem, chargé de la culture et des relations interconfessionnelles, mais aussi de l'orientation de la politique urbaniste de la ville trois fois sainte, et de son équipement en égouts modernes, écoles et jardins). Libéré de ses fonctions à la mairie en décembre 1973, de ses fonctions à l’Alliance en 1982, Chouraqui se consacre désormais tout entier à la traduction des écritures saintes des trois religions monothéistes : Bible (Ancien et Nouveau Testament) et Coran. C’est par cette dernière œuvre qu’il s’acquiert une gloire internationale.

Mais le moment est sans doute venu, pour les chercheurs, à l’heure du cent cinquantième anniversaire de l'A.I.U., de relire et de réévaluer son œuvre pionnière d’historien du monde juif et d’apprécier, outre son exceptionnelle Saga des Juifs en Afrique du Nord (parue sous des formes diverses jusqu’à l’édition définitive de 1972), cette part de ses publications que René Cassin considérait dès 1959 comme « un triptyque absolument unique » : l’histoire (restée inédite) des établissements agricoles du baron de Hirsch en Palestine (la I.C.A.), sa biographie de Herzl (le grand film qui devait en être tiré restant encore à faire) et l’ouvrage de plus de cinq-cents pages qui fait désormais date, entrepris pour marquer le Centenaire de l'A.I.U., dont l’ampleur et la richesse font oublier aujourd’hui les péripéties qui l’ont vu naître.

 

Francine Kaufman André Chouraqui et le Centenaire de l'AIU-Brit 30 Eté 2011

ברית כתב העת של יהודי מרוק קיץ תשע"א מס' 30 אשר כנפו- שיר לכבוד חברת כי"ח להרמ"א- שלום אלדר 

אשר כנפו

אָעוֹרֵר זִמְרַת רְנָנִי

פיוט בשבח חברת כל ישראל חברים (כי״ח), במיוחד שלושת הנכבדים המוזכרים בשמותיהם בכתובת לפיוט ובפיוט עצמו. בפיוט ט״ז מחרוזות מרובעות. במחרוזות שלושה טורי ענף וטור אזור המסתיים בחרוז אחיד במילה יצדק',

החריזה: אאאב // גגגב. המשקל: שמונה הברות בדלת ושמונה בסוגר. החתימה: אני רפאל משה

הכתובת: פיוט כוננתיהו לכבוד השר באסאדור סי' פיירו אשר שולח מאת ממשלת פראנסא ריפובליך לשחר פני

המלך לטובת אהב״י, גם צווה מאת החברה הקדושה חברת כל ישראל חברים לדרוש ולתור בענין בנ״י

פזורים בארצות המערב לתור להם מנוחה. ובא עמו הגביר המרומם ה״ה חיים בן שמול אשר על ידו שלחו

מתם איש יודע ספר ולשון וחכמת המספר ה״ה כה״ר שלמה עולייל והמשגיח עליהם במתא פאס יע״א

הוא ידידנו אור יקרות החה״ר כהה״ר יעקב בן זמרא יש״ץ, ויהי שירו לנוי יגלה כבוד מלכותך. ומתוכו

סי׳ אני רפאל משה.

המקורות: שיר חדש, צבע, עמי כט-ל; רבדים עמי ח/ב-יט/ב.

 

אֲעוֹרֵר זִמְרַת רְנָנַי / מֵיטַב לִקְחִי וְהֶגְיוֹנַי

מַה נִּכְבָּד יוֹם רָאוּ עֵינַי / שַׂר וְגָדוֹל אוֹהֵב צֶדֶק

אֲדוֹן יָקָר אִישׁ תִּפְאָרָה / מְיַלְדֵי פָּארִיז הַבִּירָה

צִיר מֶמְשָׁלָה הַנְּאוֹרָה / הַצָּרְפָתִים רוֹדְפֵי צֶדֶק

 

5  שָׁם נָגַהּ אוֹר חֶבְרַת שָׂרִים / שֶׁל כָּל יִשְׂרָאֵל חֲבֵרִים

לִשְׁלוֹם אֲחֵיהֶם שׁוֹחֲרִים / הֵם פָּתְחוּ שַׁעֲרֵי צֶדֶק

 

נר הִלָּם מֵעֵת הוֹפִיע / נַפְשוֹת אֶבְיוֹנִים הוֹשִׁיעַ

וּלְקַצְוֵי אֶרֶץ הִגִּיעַ / רֹב חַסְדָּם וְעַנְוָה צֶדֶק

 

יָשׁוֹמּוּ עַל עֵקֶב בָּשְׁתָּם / אוֹיְבִים וּמְבַקְּשֵׁי רָעָתָם

10 אֵל עֶלְיוֹן יַתְמִיד שַׁלְוָתָם / יַנְחֵם בְּמַעְגְּלֵי צֶדֶק

 

רַבִּים שָׁתוּ מִיֵּין שִׁפְעָם / הֵם הֵרִימוּ בָּחוּר מֵעָם

לְאֶחָד קָרָאתִי נֹעַם / הוֹלֵךְ תָּמִים ופועֵל צֶדֶק

   

פְּאֵר הַזְּמַן הָדָר הוּא / חָפֵץ חַיִּי"ם וְחֶסֶד הוּא

כָּל גּוֹיִם יְאַשְּׁרֻהוּ / יֶחֱזוּ פָנָיו בְּצֶדֶק

 

15 אֵל יַשְׁפִּיעַ לוֹ רֹב אוֹנִים / יֵשׁ זָהָב וְרָב פְּנִינִים

נַחֲלַת יְיָ בָּנִים / לְפָנָיו יְהַלֵּךְ צֶדֶק

 

לְלַמֵּד לִבְנֵי יְהוּדָה / כְּתָב וְלָשׁוֹן וְחִידָה 

שָׁלְחוּ מִתָּם כְּלִי חֶמְדָּה / אִישׁ אֱמוּנוֹת דּוֹבֵר צֶדֶק

 

לְחַנֵּךְ אֶת הַנְּעָרִים / דַּרְכֵי צֶדֶק וּמֵישָׁרִים

20 אַתָּה יְיָ תִּשְׁמְרֵם / יָצִיצוּ יִלְבְּשׁוּ צֶדֶק

 

הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ / עַל יַד אִישׁ יָקָר מַצְלִיחַ

כִּסֵּא שְׁלֹמֹה יָפִיחַ / אֱמוּנָה וְיַגִּיד צֶדֶק

 

נָא אֵל עֶלְיוֹן צוּר עוֹלָמִים / בֵּיתוֹ תִּבְנֶה כְּמוֹ רָמִים

יִרְאֶה זֶרַע אֹרֶךְ יָמִים / יִהְיֶה אָזוּר מָתְנָיו צֶדֶק

 

25 וּלְאָדוֹן פֵירוֹ הַטִּפְסָר / רֹב טוּב וְכָבוֹד אַל יֶחְסַר

מִדַּרְכֵי הָאֱמֶת לֹא סָר / יָדִין עַמְּךָ בְצֶדֶק

מַשְׁגִּיחַ הוּא עוֹמֵד בַּפֶּרֶץ / הוּא אוֹפַן אֶחָד בָּאָרֶץ

יְהִי בֵיתוֹ כְּבֵית פֶּרֶץ / יִרְאֶה נוֹרָאוֹת בְּצֶדֶק

 

שְׁמוֹ הַטּוֹב יָאִיר נֵרוֹ / שֶׁאֵל יַעֲקֹ"ב בְּעֶזְרוֹ

30 זִמְרָ"ה וּשְׁבָחָיו סַפְּרוּ / עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק

 

אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵל רָם / כַּשֶּׁמֶשׁ תִּזְרַח אוֹרָם

וְלָעַד לֹא יִכְבֶּה נֵרָם / נָא שִׁמְעָה יְיָ צֶדֶק

 

תְּשֻׁאוֹת חֵן עַל פְּנֵיהֶם / יְבַלּוּ בַטּוֹב יְמֵיהֶם

אֵל גְּמוּלוֹת הָשֵׁב לָהֶם / גְּמוּל כְּצִדְקָתְךָ צֶדֶק

כתובת השיר מבשרת לנו שמדובר בפעילות של כי״ח בעיר פאם, בבניית בי״ס אליאנס בעיר בניהולו של שלמה עולייל', כנראה הכוונה לביה״ס הראשון של'אליאנס' לבנים שנבנה בעיר בשנת 1881, סמוך לשנה זו או לכבוד המאורע חובר השיר. הרמ״א נפטר בשנת 1896 כאמור( יום שישי בשבת, כב תמוז התרנ״ו), ולא זכה לראות ביסוד ביה״ס לבנות בעיר פאם שנוסד בשנת '1899. כמו כן, בכתובת של הפיוט, מציין הרמ״א שמות של ארבעה אישים, שלהם הוא חולק דברי שבח וכבוד. ניסינו למצוא עקבות של אישים בדפי קורות הימים, ואלו הפרטים , שדלינו אודותם. 1

פייר, או פיירו, אשר רשום בכתובת כמי שנשלח ע״י ממשלת צרפת למלך מרוקו' ככל הנראה מדובר במלך חסאן הראשון(1873־1894), ששמו הוזכר בהקשר ליועידת מדריד, כדי להשתדל עבור היהודים ולהיטיב את מצבם. פייר מופיע בכתובת כמי ששימש כשר בממשלה וכיאמבסדור', שאולי הכוונה לשליח, ולא קונסול או שגריר. פרופסור יוסף שטרית, ציין בשיחה עמו, כי מדובר בראש המשלחת של הממשלה הצרפתית במרוקו, שישבה בעיר טנגיר (שהיתה כנראה בירת מרוקו בימים ההם א.ש.). פיירו שימש בתפקיד זה כבר משנת 1870.

לצידו של פייר, מוזכר שמו של חיים בן שימול 2, שהיה מתורגמן של הקונסוליה הצרפתית בטנגיר שבמרוקו. כמו כן, הוא שימש כחבר ועד הקהילה בעיר. בין היתר ידוע שבשנת 1889 יזם את הקמתו של בית החולים היהודי בעיר (נהרס ע״י הרשויות במרוקו 121 שנה לאחר שהוקם). בפיוט הרמ״א חולק לו כבוד'הגביר המרומם',

שלמה עולייל, (לעיתים מצויין שמו בן עולייל) ידוע שהיה מנהל בי״ס אליאנס ביאלראש' ולאחר מכן בפס. בכתובת של הפיוט, מציין הרמ״א שהוא נושא בתואר 'רב' וכן'איש יודע ספר…כתב ולשון וחכמת המספרי(מתמטיקה). ייתכן שבעת שהותו בפאס היה מעורב גם בניסיונות להקים בי״ס אליאנס בעיר צפרו.

יעקב בן זמרא – בכתובת הפיוט מציין הרמ״א ליד שמו את התארים יאור יקרות', 'החכם השלם' וכמובן התואר 'רבי. תפקידו היה להיות 'המשגיח', כנראה דמות הרב במוסד, שהיווה סמכות הלכתית כלפי ״תלמידים וכלפי הוריהם וייתכן, שגם שולב בהוראת מקצועות היהדות.

ביבליוגרפיה

ש.אלדר – שירת ר' שמואל אלבאז-מבוא ופרקים ממהדורה מדעית, עבודת ד״ר, בר-אילן תשס״ד. א.בשן, היהודים במרוקו במאה ה-19 והמיסיון האנגליקני, הוצאת בר-אילן רמת-גן 1999.

א.בשן, התמורות במעמדה החברתי וההשכלתי של האשה היהודיה במזרח התיכון, מכללת הרצוג, דעת לימודי יהדות ורוח.

־. בן שמחון, יהדות מרוקו-הווי ומסורת, הוצאת אורות יהדות המגרב, לוד, תשנ״ד, פרק תשיעי עמי 221-155.

ת. זעפרני, אלף שנות חיים יהודיים במרוקו, היסטוריה ותרבות דת ומיסטיקה, ספר המקורות, לוד תשמ״ו.

ני. נזרי- ברית 28, עורך א.כנפו, קיץ תשס״ט

מ.ל0קר- בתוך קהילות ישראל במזרח במאות התשע עשרה והעשרים־מרוקו, עמי 142-129.

מיכאל מ' לסקר, החינוך היהודי במרוקו, בתוך פעמי מערב, מחקרים על יהדות צפון־אפריקה, עמי 189-168 עורך: יצחק בצלאל, חוצי בן־צבי, ירושלים תשמ״ג. ד.עובדיה, צפרו, ג', ד', ירושלים תשל״ו.

יצחק ע. צבע, שיר חדש, עמותת בית הכנסת ע״ש הרמ״א בלוד, 1996 (מאה שנה לפטירת הרמ״א). יצחק עמרם צבע, הוצ״ל רבדים דפוס בע"מ, שיר חדש וקול בוכים, 1977. נתן א. שוראקי, קורות היהודים בצפון־אפריקה, הוצאת עם עובד, תל-אביב 1975. ״סף שטרית, שירה ופיוט ביהדות מרוקו, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים התשנ״ט.

ברית כתב העת של יהודי מרוק קיץ תשע"א מס' 30 אשר כנפו שיר לכבוד חברת כי"ח להרמ"א- שלום אלדר 

סוף המאמר " שכונה חלוצית בירושלים – מאת רות קרק-מתוך הספר "חלוצים בדמעה"

מחנה ישראל לפני בניית הגשר

הבנייה מחוץ לחומת

יסוד השכונה – את הבנייה של השכונה המערבית ״מחנה ישראל״ בממילא יש לראות בהקשר הכללי של היציאה מן החומות בירושלים. תהליך זה החל בשנות החמישים של המאה הקודמת. עד לאמצע שנות השישים נבנה מחוץ לעיר העתיקה מספר קטן של בתים וכן שלושה מכלולים גדולים – משכנות שאננים (1860-1857), מגרש הרוסים (1858 ואילך) ובית־היתומים הסורי של שנלר (1860 ואילך).

בניית משכנות שאננים (או בתי יהודה טורא) היתה אמנם, כפי שמציינים רבים מפעל ההתיישבות היהודית הראשון מחוץ לחומות. עם־זאת מדגישים הוא ואחרים, כי גורם יהודי מחוץ־לארץ יזם את יעודו ובנייתו וכי יהודי ירושלים קיבלוהו בהיסוס.

 

על־פי שני מקורות משנת 1866 מסתבר ללא כל ספק כי בני העדה המערבית היו הראשונים מקרב יהודי ירושלים, שקנו קרקע ובנו שכונת מגורים מחוץ לעיר העתיקה. התעודה החשובה ביותר לענייננו זה נכתבה באלול תרכ״ו (1866) ועוסקת במכירת חלקות שדה בסמוך לברכת ממילא. בתחילתה נאמר:

ב״ה להיות שפעה״ק [פה עיר הקודש] ירוש׳ ת״ו [ירושלים תיבנה ותכונן] כשיוצאים מפתת שער העיר, יש אמת המים מהבריכה של מאמילה…….      [המקור קרוע, ר״ק], לצד דרום יש חצר בנויה וגינה ידוע להערל יורייאי, ולמעלה מהחצר נז' [נזכרת] קנו שדה א׳ [אחד] הה׳ [החכם] המי [המופלג] כה״ר [כבוד הרב] מכלוף זירגואל יצ״ו [ישמרהו צורו ויחייהו], והח' המ'…. מערבי הי״ו [השם יחייהו וישמרהו], ובחרו חלקם, וכל א׳ בנה בתים בחלקו, ונשאר לכל אחד ג״כ שדה פנוי בלתי בנין כידוע, והח׳ הר׳ אליהו עזרא הי״ו נז׳ מכר מהשדה הנשאר לו פנוי, חתיכה אחת להח׳ המי כה״ר נסים גוזיז הי״ו בן הח׳ המי כה״ר שבתי המכונה מירקאדו גוזיז נ״ע [נוחו עדן]…

 

מעיון בדברים, לא נותר צל של ספק בכך שכבר בסוף שנת תרכ״ו היו שטחי קרקע בממילא בבעלות בני העדה המערבית, ועליהם היו בנויים כבר בתים. נראה שהאדמה נקנתה על־ידי אחדים מבני הקהילה, שמכרו לאחר מכן חלקים ממנה למשפחות נוספות. החצר הבנויה והגינה המוזכרת בתעודה נראות בבירור באתר במפת ירושלים של וילסון משנת.1864/5.

הקנייה והבנייה בשנת תרכ״ו מתאשרות אף מידיעה המופיעה בעיתון הלבנון מסיוון אותה שנה. לפיה:

… בעבור שמעו אחינו בירושלים כי עם לבב הצדיק סיר מונטיפיורי הי״ו לבנות עוד בתים מחוץ לעיר, קנו כעת רבים מבני המערבים ואיזה מבני האשכנזים חלקת שדה במגרש העיר ויבנו למו בתים וגם ביהכנ״ס, כי עתה יגדל הישוב מאחינו בכרם משה, גם שאר אחינו שיתישבו מחוץ לחומה לא יפחדו מפני המזיקין גם בלילה.

 

רוב המקורות המאוחרים יותר שכתבו על השכונה המערבית ״מחנה ישראל״ קבעו את שנת יסודה לתרכ״ז-תרכ״ט, ונראה שיש להקדים תאריך היסוד לתרכ״ו ואולי אף לתרכ״ה.״ קרקע השכונה השנייה נחלת שבעה (הנחשבת בצבור לראשונה) – נקנתה בתרכ״ז ובתיה הראשונים נבנו רק בשנת תרכ״ט.

יש להפריך בהזדמנות זו דעה מקובלת נוספת הנוגעת לקניית ויסוד השכונה על־ ידי הרדב״ש וכולל המערביים. היא נוסדה ביוזמתם של יחידים ובהמשך הפך חלק ממנה לאחוזת כולל המערביים. הרדב״ש החל בפעולתו בשכונה רק בשנת 1869. באלול תרכ״ט דווח על כך בה ל ב נ ו ן:

"אחינו ק״ק המערביים מאפריקא ובראשם הרב המובהק וצדיק מוה׳ דוד בן שמעון נ״י קנו חורבה אחת מחרבות ירושלים ובעזרת נדיבו אחב״י מחו״ל- ונדיב אחד התנדב ארבעה אלפים פראנק-והנם בונים שם חדרים תחתים ושנים להכנסת אורחים ותלמוד תורה (כי רבו המערבים הבאים מארקא לשמע שוא אשר ישמעו כי תכונן ציון בעבודת האדמה והמה מתבוססים בדמי נפשם בקרב חוצות). ברוך ה׳.אשר לא השבית גואל היום מירושלים!"

בחצר עדת המערביים והבניין שבה, המצויים עד היום בשכונת מחנה ישראל, קבועים שני לוחות מימי היסוד. הלוח השבור הקבוע על קיר הקומה הראשונה מתייחס לאותה תרומה של ארבעת אלפים פראנק שהוזכרה בהלבנון לעיל.

בלוח הקבוע בקיר הקומה השנייה של הבית, מצוינת תרומתו של משה ו׳ [בן] סטרית והגברת רחל די תאבת ״…אשר הקדישו סך גדול לעזר קנית החצר הלזה לשם ק״ק [קהילת קודש] המערבים יכב״צ [יכון בצדק] על ידי זריזות והשתדלות ידידנו מד פקידא לטב הגביר החכם השלם כמ״ה [כבוד מורנו הרב] רחמים שלמה אבישדיד…״

הרדב״ש קנה חלקת קרקע נוספת למען בניית בית־כנסת בעבור כולל המערביים באייר תר״ל, על־פי תעודה אחרת המצויה בארכיון הציוני. החלקה נקנתה מרבקה ואליהו עזרא במקום בו ״…עשו ישוב מע׳ [מאור עיני] המערביים הע״י [ה׳ עליהם יחיו] המערביים הע״י מחצר ובתים…״ מצוין בה ״…שקנה אותו לצורך כוללות ק״ק [קהילת קודש] מערביים הי״ו [השם יחייה וישמרה] ובמעות כוללות הנז׳ [הנזכרת]…״ כזכור, נשלחו שני שד״רים לחוץ־לארץ לאסוף כספים לבניית ״בתי מחסה לעניי כולל המערבים״, ולצורך כך נקנתה הקרקע ב״מחנה ישראל״.

מתוך הספר חלוצים בדמעה עמוד 76

 

הרחבת שכונת ״מחנה ישראל״-בין זמן יסוד השכונה שנת 1866 ועד לסוף שנת 1872 נמשך השלב הראשון של הבנייה. הוצאות המימון של בתי הצבור (בית־כנסת, בתים להכנסת אורחים ובתי־מחסה לעניים המרודים) עברו כנראה את המצופה והרדב״ש שקע בחובות אותם היה עליו לשלם בהמשך. על ־פי תיאורה של השכונה בעיתון באותה שנה: ״…בנויים בהדר בתים נחמדים גחלת בני המערבים ולהם בית הכנסת ישבו יחד בשלום ושלוה כעשרים בעלי בתים״. גידולה של ״מחנה ישראל״ נראה יפה מהשוואת החצר והבית היחיד שנראו במקום במפת וילסון משנת 1864/5 עם הבתים שנוספו סביבה ובתוכה במהדורה המעודכנת של מפתו שהודפסה בשנת 1876 .

 

בשנים האחרונות לפעילותו של הרדב״ש הוסיף ובנה בשכונה בית־מדרש גדול ובית תלמוד תורה. ייתכן שזהו המבנה הגדול והיפה בן הקומתיים העומד כיום במרכז השכונה ומשמש כמוסד חינוכי. אותה פעילות מעורבת בין פרטיים ובין הכולל ורבניו נמשכה ב״מחנה ישראל״ אף לאחר פטירתו של הרדב״ש, בניסן תרמ״ג (1883), לדוגמה, נמכרה חלקת שדה שבבעלות כולל המערביים לפרטיים מבני העדה.

בשני העשורים האחרונים של המאה הקודמת גדלה השכונה שכונתה גם ״ברכת ממילא״ אך מעט. ירידתה הארגונית והחומרית של הקהילה הביאה אף להידרדרות במצבם של בתי הכולל שלה. לפי דברי מבקרים בהם בשנים 1908-1907 התאפיינו בצפיפות, מחנק וקור, והותירו בלב המבקר ״רושם עכור״. הם הוסיפו כי: ״העוני והדלות יתנו אותותיהם בבתיהם בעיר וגם בשכונות אשר מחוצה לעיר והם עושים רושם קשה על האיש הבא מן החוץ״.

התעוררות־מה ונסיון לשיפור מצב הדיור המדכא חלה בשנים 1904-1902. בכרוז שהוצא על־ ידי רב העדה ומנהיגיה מתואר המצב האומלל של העניים והאלמנות, שאין יד הכולל משגת לשלם להם דמי שכירות:

ע״כ [על כן] קמנו ונתעודד והזמין ה׳ לנו קרקע פנוי מחוץ לעיר סמוך לבית הכנסת הגדולה אשר נבנה בהשתדלות הרה״ג [הרב הגדול] הצדיק עט״ר נר המערבי כמוה״רר צוף דב״ש זצוק״ל בחברה הנקראת בשם מחנה יב״ץ וקנינו אותו כדי לבנות בו בתי מחסה לעניי כוללינו בני מערבא, ועל זה שלחנו שליח… ר׳ יעקב בן עטר… [ההדגשה במקור].

הוקם ועד מיוחד לבניין בתי־המחסה לעניי העדה, ובכספים שגויסו על־ידי השד״ר שנשלח וממקורות אחרים נעשו שתי פעולות למען הכולל:

א.         נקנתה קרקע מיורשי הר׳ משה מלכא, עליה נבנו בשנת תרס״ב/ג בניין, בור מים ותנור.

ב.         נקנתה (מהאלמנה זוהרא דטבול) חצר ״שיש בה ה׳ חדרים ובית האוצר ובתי תבשילין ובור מים״, וכן חלקת קרקע גדול הסמוכה לחצר זו.

 

בשנים תרס״ט מונה ועד נוסף לבניית בניין שני לבתי־מחסה לעניי העדה. ועד זה החל בבנייה בתחילת שנת תר״ע (סוף 1909). לאחר קניית החומרים הדרושים (סיד, עפר, אבנים, אבני אש [אבני צור], ברזל לחלונות החדרים ואבני גזית) הוחל בבנייה. הכספים שעמדו לרשות הוועד אזלו בסיוון תר״ע, לאחר בניית ה׳ בתים והכוונה כנראה לחדרים, ר״ק]. עקב כך פנה הוועד בבקשה נוספת ״לנדיבי אחינו מחו״ל״ לשלוח כספים להשלמת הבניין אל הבנקאי יעקב ולידו.

בניית שני בתי־המחסה הושלמה עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה. האחד מהם ממוקם כנראה עד היום בדרום השכונה והשני מצוי כנראה בשוליה הדרום־מערביים. זאת אפשר לקבוע על־פי עיון בתצלום אוויר של שכונת ״מחנה ישראל״ משנת 1918 על שלב אחרון בהתפתחות שכונת המערביים מוסר גראייבסקי בחיבורו ספר הישוב. נראה כי בשנת 1934 בנה ועד עדת המערביים את הבתים בשכונה מחדש.

 

אופי השכונה-מן הנאמר לעיל וכן ממפת התפתחות השטח הבנוי ב״מחנה ישראל״ בין השנים 1918-1864 שהוכנה למאמר זה (איור 2) בולטים שני שלבים בגידולה. הראשון חל בימי כהונתו של הרדב״ש, והשני בימי רבנותו של הר׳ נחמן בטיטו, בעשור הראשון של המאה הנוכחית.

בסך־הכל מדובר בשכונה קטנה למדי במספר בנייניה ואוכלוסייתה. בשנת תרל״ג (1871) נמנו בה כעשרים בעלי־בתים. מספר זה עלה לשלושים בתי־אב בשנת 1897 בזמן מלחמת העולם הראשונה (בשנת 1916) ירד המספר לעשרים ושניים בתי־אב שכללו 51 נפשות.

הספירה של שנת 1916, אם כי אינה שלמה לחלוטין, מביאה אף פירוט ביחס להשתייכותם העדתית של תושבי השכונה ועבודתם. 43 נפשות מתוך הגרים בת (19 בתי־אב) היו מערביות ו־8 הנותרות (3 בתי־אב) ספרדיות. לרובם (44 נפשות) היתה נתינות עות׳מאנית. מספר הנקבות שגר בה היה כמעט כפול ממספר הזכרים (33 לעומת 18), מה שמזכירנו את תיאורי האלמנות שלעיל. הדבר מסביר אף את המספר הקטן של מפרנסים (ראשי 6 בתי־אב) שעסקו באומנות, כלי קודש ועבודות שונות.

עד סוף התקופה העות׳מאנית נבנו מבנים של לא־יהודים רק ממערב לשכונה, כאשר מצפון גבלה עם בית־הקברות המוסלמי בממילא, בדרום עם המטעים של היוונים אורתודוקסים בניקופוריה ובמזרח בשטח שהיה ברובו טרשי. מפאת מיקומה היתה ״מחנה ישראל״ מבודדת במקצת מן השכונות היהודיות שרובן צמחו בצפון מערב העיר העתיקה. יש להניח לכן שרוב הקשר של בני השכונות התנהל עם העיר העתיקה, מה גם שרוב בני העדה המערבית עדיין שכנו בתוכה.

בתי השלב הראשון נבנו כפי הנראה בהתאם לצורת החלקות, ועל־כן היו בעלי צורות בלתי־סדירות, מלבניות ובעלות אלכסונים מוזרים לעתים. הם גבנו כולם באבן גיר והיו בני שתי קומות ברובם. בחלק גדול מהם היו חצרות פנימיות. שני הבתים שהוקמו בשלב השני היו בתים טוריים, חד־קומתיים ומורכבים מחדרים, חדרים בדומה לבתי־כולל אחרים בירושלים (ראה באיור 3) הבית שבפינת רחוב הס ורחוב דוד המלך.

רוב הבנייה התנהלה על ־פי הטכניקות והסגנון המסורתי והתאפיינה בחדרים מקומרים בעלי קירות אבן עבים מאוד עם מילוי המכונה דבש. הפתחים היו מקושתים וכן חלונות כפולים מקושתים ובעלי קשת תומכת מעל לקשת החלון. הגגות הראשונים היו כיפתיים או שטוחים (ראה איור 2), ובבניינים שנבנו בסוף התקופה, בעלי גגות רעפים. בחלק מהבניינים קיים שימוש באבן מצבע וסיתות שונה סביב החלונות והדלתות, וברצועה שמתחת לגג.

הבית המצוי במרכז השכונה הנו מבנה מעניין במיוחד והופעתו מונומנטלית (ראה איור 3). פינותיו מקושטות בשינוץ של אבן לבנה. יעודו בתקופה העות׳מאנית לא התברר לי בבטחון עד היום. הבניין נבנה ברובו בתקופה אחת, עם מעט תוספות מאוחרות יותר. התכנון החיצוני שונה במקצת בשתי הקומות, כשבראשונה נראה שילוב פתחים מרובעים ומקושתים, ובעליונה מקושתים בלבד. התכנון הפנימי כמעט זהה בשתי הקומות, כשהוא מבוסס על אולם מרכזי, ממנו יוצאים חדרים גדולים ומקומרים לשני כיוונים.

 

סוף דבר

במאה הקודמת הונחו היסודות לצמיחתה וקיומה של עדה מערבית בירושלים. הנחתם קשורה לאישיות מיוחדת במינה, הרב צו״ף דב״ש שמאז עלותו לארץ־ישראל והשתקעותו בירושלים בשנות החמישים ועד מותו בסוף שנות השבעים לא נח ממאמציו למען המערביים בירושלים. לאחר עשור של הכנת הקרקע, הגיעו פעילותו והצלחתו לשיא מאמצע שנות השישים ואילך.

מאמציו התמקדו בנסיון לשיקום העדה המערבית בירושלים ושיפור קיומה העצמאי מבחינה ארגונית. כמו־כן השתדל כל ימיו למצוא פתרונות חדשים להקלת מצבה החומרי של העדה. אלו הורכבו משילוב של מתן תמיכות מתרומות רבות שגויסו ביוזמתו ברחבי העולם היהודי בארץ ובחוץ־לארץ, ושל חיפוש מקורות פרנסה שונים עירוניים וכפריים (כגון התיישבות במוצא, או בפרדם מונטיפיורי ביפו).

אחד מן ההישגים הממשיים של הרדב״ש היה בתחום הבנייה. הודות להשתדלותו נבנו מוסדות דת, חינוך ורווחה של קבע לבני קהילתו, כמו גם בתי־מחסה שהקלו על מצב הדיור השפל ששרר באותם ימים. המוסדות ובתי־המחסה הוקמו הן בתוך העיר העתיקה והן מחוצה לה בשכונת המערביים.

גם השכונה החלוצית ״מחנה ישראל״, שנבנתה ביוזמתם של יחידים מבני הקהילה כשכונה היהודית הראשונה של בני ירושלים שמחוץ לחומה, גדלה בהמשך בזכות השתתפותו של כולל המערביים שבהנהגת הרדב״ש והוועד המבצע שעזר בצדו. התפתחות נוספת חלה בה בימי כהונתו של הרב נחמן בטיטו בעשור הראשון של המאה. שכונה קטנה זו, המסמלת את ראשית תהליך היציאה מן החומה בירושלים, היתה אחד ממוקדי החיים של העדה המערבית במאה שעברה.

סוף המאמר " שכונה חלוצית בירושלים – מאת רות קרק-מתוך הספר "חלוצים בדמעה"

עמוד 80

22/12/2021

התיישבותם של היהודים המערביים בירושלים-מיכל בן יעקב.

התיישבותם של היהודים המערביים בירושלים

מיכל בן יעקב

בפסיפס הקהילות היהודיות בירושלים במאה ה-19 בולטת נוכחותם של היהודים המערביים יוצאי המגרב (מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה ולוב) בקרב הלא-אשכנזים בעיר. מאמר זה מתמקד בהתיישבותם של היהודים המערביים בירושלים, ומשחזר את חיי הקהילה, תוך התייחסות אל המבנה הדמוגרפי של בני העדה, קיומם הכלכלי והשפעותיה של פעילות השד"רים (שלוחי דרבנן) על החיים בעיר. דגש מיוחד הושם באיתור מקומות המגורים של בני העדה בעיר ומקומות מתקני מוסדותיה שם החל בסוף שנות השלושים של המאה ה-19 ועד מלחמת העולם הראשונה. במאמר זה נתמקד בירושלים בלבד, תוך בדיקת התהליכים המיוחדים לעיר זו. יש לזכור עם זאת, שירושלים היא עיר מיוחדת במינה, ולא רק בשל מרכזיותה של "ירושלים של מעלה" בחיי העם היהודי, אלא גם בשל המאפיינים המיוחדים ל"ירושלים של מטה", שאינם אופייניים לערים אחרות בארץ ישראל. רק דיון מקיף בכל מוקדי ההתיישבות בארץ, בערים ובהתיישבות החקלאית, ייצור את התמונה של כלל בני העדה המערבית בארץ ישראל בשלהי התקופה העות'מאנית .

 

א. השלכות התמורות בצפון-אפריקה ובארץ ישראל על העלייה בשלהי התקופה העות'מאנית

 

בשנת 1830 החלו תמורות מרחיקות לכת הן בצפון-אפריקה והן בארץ ישראל, והן אפשרו, ואף עודדו, זרימה מוגברת של עולים מהמגרב וגידול היישוב היהודי בארץ. בצפון-אפריקה כבשו הצרפתים את אלג'יריה, וטיהרו את הים התיכון משודדי הים, שסיכנו את התחבורה הימית ואת הביטחון בערי החוף. בעקבות כיבוש אלג'יריה חדרו מעצמות מערב אירופה למגרב, וחל שיפור במצבה של האוכלוסייה בכלל ובמצבם של היהודים בפרט בתחומי חיים שונים. תמורות כלכליות, פוליטיות וביטחוניות השפיעו על מצבם של היהודים בשני כיוונים : מחד גיסא השתפר מעמדם האזרחי הרשמי, ונפתחו בפניהם אפשרויות כלכליות חדשות ; מאידך גיסא נתערער מיקומם המסורתי של היהודים בחברה. במרוקו במיוחד נתערערה היציבות הפוליטית, הכלכלית והביטחונית, והיהודים נדרשו להתמודד עם בעיות שנבעו מהתערערות השלטון. תחושה של חוסר ודאות לגבי גורלם החלה אופפת אותם, ורבים ברחו מקהילותיהם וחיפשו את עתידם במקומות חדשים. מרביתם העתיקו את מגוריהם למקומות אחרים במגרב, היו שהגיעו עד למצרים ועד לארץ ישראל, ומעטים הרחיקו לכת לאירופה ול"עולם החדש".

בשנת 1912 הוחל הפרוטקטורט הצרפתי על מרוקו, ארץ מוצאם של מרבית העולים. כתוצאה מתקוותיהם של היהודים לשיפור מצבם בחסות הצרפתים פחת מספר העולים ארצה משם, וחלה ירידה משמעותית בקשרים בין הקהילות בארץ לבין אלה שבמרוקו, חלקם בשל מגבלות שהטילו הצרפתים. באותה עת נפתחו בפני בני העדה בארץ ישראל אפשרויות חדשות עם התפתחות "היישוב החדש" בארץ והקמת מוסדות כלליים חדשים. המסגרות העדתיות, ביניהן גם של המערביים, החלו להתרופף ולאבד את חיוניותן. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914 נחלש עוד יותר הקשר בין הקהילות שבמגרב לבין אלה שבארץ ישראל.

 
   

 

* המחקר הנוכחי הוא חלק מעבודת דוקטור הנכתבת בהדרכתה של פרופ' רות קרק באוניברסיטה העברית בירושלים, ומומן בחלקו בעזרת מענק מחקר של "האגודה הישראלית לקרנות מחקר וחינוך".

חוסר הביטחון בקהילות היהודיות במגרב וגזרות כלכליות קשות שהוטלו עליהן, לצד שיפור הביטחון בדרכים ובגורמי התעבורה בים התיכון, חברו אל הידיעות על סובלנות יתר מצד השלטונות התורכיים כלפי לא-מוסלמים בארץ ישראל ואל הזיקה הדתית המסורתית לארץ הקודש שילוב של גורמי דחיפה מהמגרב וגורמי משיכה אל ארץ ישראל הניע רבים מן היהודים המערביים למצוא את הפתרון לבעיותיהם בעלייה ארצה. בשנת 1831 נכבשה ארץ ישראל בידי מחמד עלי, שליט מצרים. הוא השליט סדר מסוים, העניק ביטחון יחסי, עודד את פיתוח הארץ והפגין יחס אוהד לזרים, וביניהם גם ליהודים. אמנם שלטונו החזיק מעמד כעשר שנים בלבד, אך עד שובו של השלטון העות'מאני הספיקו מוסדות חדשים להתבסס, והתחוללו שינויים בחיי הכלכלה והחברה, בעיקר בערים. המעצמות פרשו את חסותן על יהודים רבים, ועם שובם של התורכים לארץ דרבנו המעצמות את השלטונות העות'מאניים לעשות רפורמות. משנות החמישים ואילך חל שיפור ניכר ביחס אל היהודים : הובטחו זכויות לקבוצות לא מוסלמיות, ונפתחה הארץ ליזמות כלכליות מקומיות וליזמות מחוץ לארץ כל התנאים האלה סיפקו פתרון לחלק מבעיותיו של היהודי מהמגרב. הלה יכול היה להשתחרר ממעמדו כד'ימי (בן חסות של האסלאם) ולהגשים את חלומותיו הרוחניים על עלייה ועל יישוב הארץ. גלי העלייה – לפי מועדם ומוצאם – שימשו פתרון ייחודי למתיחויות שנוצרו בארצות המוצא.

התשתית האידיאולוגית וההלכתית לעלייה הייתה איתנה ומבוססת היטב בצפון-אפריקה בכלל ובמרוקו בפרט. חכמי מרוקו מהמאה ה-18 – כגון ר' רפאל בירדוגו, ר' פתחיה בירדוגו, ר' ישועה אבוטבול, בעל "אור החיים", רבי חיים בן עטר ואחרים – טיפחו את הזיקה לארץ ישראל, והיהודים במרוקו במהלך המאה ה-19 ינקו מהשפעתם ומהשראתם של אלה. נוסף על מצוות העלייה ויישוב הארץ היו האמונה המסורתית בביאת המשיח, התקוות והגעגועים המסורתיים "שגרא דלישנא" של הזמן והמקום. מבחינה זו לא הייתה המאה ה-19 שונה מתקופות שקדמו לה; ברם יש להפריד בין הזיקה המסורתית של יהודי המגרב לארץ ישראל לבין המניעים לעלייה של ממש: החיבור בין המסורת הטמונה ביהודי במגרב לבין ההתפתחויות הפוליטיות והכלכליות הגביר את התנופה לגלי העלייה ולהתפתחותם של ריכוזי המערביים בערי הארץ. על פי המקורות השונים שנכתבו בצפון-אפריקה קשה – ואולי אף בלתי אפשרי – להפריד בין העדויות על אלה שרצו לעלות, שיצאו לדרך, אך לא הגיעו ליעדם, לבין אלה שאכן עלו ארצה. ההבחנה בין משאלות לב לבין המציאות ניטשטשה לעתים. כמו כן נחשבת "ירושלים" מונח נרדף ל"ארץ ישראל", ואין לדעת מניסוח הדברים, היכן התיישבו בפועל בארץ.

קנה מידה אחד למדידת ההגשמה של הזיקה לציון, מההיבט הארץ-ישראלי, הוא מספרם של העולים שאכן הגיעו ארצה והתיישבו בה. מבחינה החברה הקולטת בארץ ישראל היה משקלם של העולים מן המגרב ניכר בארץ, אם כי חלקם בקהילות היה שונה מקהילה לקהילה: בצפת ובטבריה, בחיפה וביפו היו ילידי צפון-אפריקה בלבד יותר ממחצית הקהילה הספרדית. בירושלים, לעומת זאת, לא עלה מספרם של ילידי צפון-אפריקה על 15 אחוזים מכלל הספרדים בעיר. גם במקומות אחרים בארץ, כמו עכו, שפרעם וחברון, ישבו מערביים, אך במספרים קטנים. לעומת חלקם הנכבד של יהודי המגרב בקרב היישוב היהודי בארץ היה מספר העולים זעום ביחס לכלל היהודים שישבו בקהילות מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה ולוב. יציאתם לא השפיעה ולא שינתה כלל את המערך הדמוגרפי בקהילות המוצא, ואף לא את מוסדות הקהילה בצפון-אפריקה.

התיישבותם של היהודים המערביים בירושלים-מיכל בן יעקב.

22/12/2021

הילולת הרמב"ם ורבי יעקב אביחצירא – יום שישי הקרוב – כ' טבת.מאת הרב משה שמיר-אסולין.

הילולת הרמב"ם ורבי יעקב אביחצירא – יום שישי הקרוב – כ' טבת.

 

                                 יום שישי כ' טבת – יום ההילולה ה- 817 של   

                                     הנשר הגדול הרמב"ם = רבנו משה בן מימו

 

הרמב"ם – רבנו משה בן מימון, נולד בקורדובה שבספרד בערב פסח בשנת ד"א תתצ"ח [1138], ונפטר בפוספאט {קהיר הקדומה} שבארץ מצרים, ביום כ' טבת ד"א תתקס"ה [1204] .               

"ויקרא אליו אלוקים מתוך הסנה ויאמר: משה, משה. ויאמר הנני". בהקשר לביטוי "ממשה רבנו ועד רבנו משה בן מימון, לא קם כמשה". ניתן לומר בדרך צחות, ממה שנאמר פעמיים משה:

פעם כנגד – משה רבנו, ופעם שניה כנגד – רבנו משה בן מימון.

הרמב"ם הפך להיות הדמות התורנית המפורסמת והמשפיעה מאז תקופת הגאונים ואילך, והענק שבענקים שהשפיע על דורו ועל הדורות הבאים בכל תחומי היהדות, החל מפסיקת ההלכה, ראה ספרו המונומנטלי "משנה תורה לרמב"ם – היד החזקה", דרך הפרשנות – הפירוש למשנה, שמונה פרקים, ספר המצוות, אגרות השמד ותימן, וכלה במחשבת ישראל – "מורה נבוכים".

כמו כן, ספריו בתחום הרפואה, וספרים  שאבדו.  כל היבול הזה בתקופה כל כך קצרה – 66 שנות חייו, כשבחלקן הגדול נדד ממדינה למדינה בגלל רדיפות המוסלמים. כבר בגיל 13, הרמב"ם ומשפחתו נדדו בתוך ספרד בגלל כיבוש ספרד על ידי המוסלמים -"המוחדון", ובשנת 1160, מגיעה המשפחה לעיר פס שבמרוקו שם שהתה עד 1165. אחרי זה, שוב בגלל רדיפות המוסלמים,  המשפחה עלתה לארץ ישראל, ומשם למצרים שם שימש כרופא המלך ונגיד עם ישראל, כך שיכל לעזור לאחיו באשר הם כמו ביטול הגזירות על יהודי תימן.

אביו של הרמב"ם, רבי מימון הדיין, השפיע רבות על הגותו, וכן רבו המובהק של רבי מימון – רבי יוסף אבן מיגאש. הרב אבן מיגאש שהיה תלמידו של הרי"ף – רבי יצחק אלפסי, אמר על הרמב"ם בהיותו ילד: "זה הילד אדם גדול יהיה, ולאורו ילכו כל בני ישראל ממזרח שמש עד מבואו".

גם הגויים העריכו מאוד את הרמב"ם. וכך כותב עליו סופר ערבי מאותה תקופה: "בידיעותיו הוא עומד בראש רופאי דורנו, בחכמתו ריפא אף חולי הסכלות, אם יבוא אפילו הירח לבקש עזרה, מיד נתרפא …" הרמב"ם העיד על עצמו במכתב לתלמידו רבי יוסף: "ואודיעך כי נתפרסם שמי ברפואה בין הגדולים".

מרן הרה"ג עובדיה ע"ה נשאל ע"י מלך ספרד חואן קרלוס: "מדוע מכונים בני עדות המזרח – ספרדים?  תשובתו:  הדבר נובע מייחוסנו ל"רמב"ם הספרדי", אשר לאור תורתו אנו הולכים".

הרמב"ן מתאר את השפעתו הגדולה של הרמב"ם על יהודי תימן: "הרמב"ם האיר עיני היהודים אשר בתימן בהליכות התורה, והעמידם בקרן אורה, ויבטל מהם גזירות קשות וכובד המס… שמעתי ממגידי אמת שבכל תימן קהילות רבות עוסקות בתורה ובמצוות לשמן, והיו מזכירים שם הרמב"ם בכל קדיש וקדיש: "בחייכון וביומיכון ובחיי דרבנא משה בן מימון. הרמב"ם קבור בטבריה ששימשה כמרכז התורה בתקופת התנאים, ליד רבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו שהחלו לבסס את ההלכה לאחר החורבן, דבר המבטא את המשכיות התורה, כהמשך ישיר לתושב"ע.

 

 

צופן קצר המתמצת את משנת הבריאות לרמב"ם, המשלבת בין בריאות הנפש לבריאות הגוף.

ב ר י א ו ת

בולם רוגזו, יגביל אכילתו, ויגביר תנועתו.


הרמב"ם עמוד התפילה

ההשגחה העליונה זיכתה את הרמב"ם לקבוע להלכה שמצות התפילה היא מן התורה, וכך דברי קודשו: 

א. "מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר: "ועבדתם את יהוה אלוהיכם" (שמות, כ"ג, ה). מפי השמועה למדו שעבודה זו תפילה שנאמר: "ולעבדו בכל לבבכם" (דברים יא, י"ג). אמרו חכמים: איזו היא עבודה שבלב? זו תפילה".

ב. ואין מניין התפילות מן התורה. ואין משנה{נוסח} התפילה הזאת מן התורה. ואין לתפילה זמן קבוע מהתורה".

(משנה תורה – יד החזקה, סדר אהבה, הלכות תפילה פרק א, הלכות א – ב).

האיש החסיד במבוא ל- "שמונה פרקים לרמב"ם".

 

"ברצות ה' דרכי איש", ננסה להאיר באור יקרות את מטרת הרמב"ם בכתיבת "שמונה פרקים" בהם הוא מפרט את מהותו של החסיד, המהווה את הדרגה הגבוהה בעבודת ה'.

הרוצה להיות חסיד, עליו לקיים דברי רבא: "האי מאן דבעי למהוי חסידא – לקיים מילי דאבות" (ב"ק ל' ע"א). הגמרא מזכירה עוד שני דברים: לקיים מילי דנזיקין ומילי דברכות, לכן ננסה להתמקד במבוא ובפרק השישי מתוך שמונה פרקים הדן בהבדל בין החסיד המעולה, לבין הכובש יצרו ומושל בנפשו.

כל זה משקף נאמנה את מטרת פרקי אבות מהם נוכל ללמוד איך להתחסד עם בוראנו, ושמונה פרקים מתווים עבורנו את הדרך בה נוכל להפוך את האמרות הטהורות של פרקי אבות, לדרך חיים בהליכותינו היומיומיות.

 

הקדמת הרמב"ם לשמונה פרקים.

 

בהקדמתו הקצרה לשמונה פרקים, הרמב"ם מתייחס לארבע נקודות עיקריות המהוות את תשתית לפירושו רב האיכות, לאמרות הטהורות שבפרקי אבות.

א. דברים הנראים קלים להבנה, אך הם עמוקים – רובד גלוי ורובד סמוי. לכן יש צורך בפירוש רחב לפרקי אבות.

ב. התכלית של פרקי אבות – כיצד להיות חסיד.

ג. פירושו של הרמב"ם מבוסס ומושתת על רבותינו – חכמי התורה

ד. "שמע האמת למי שאמרה" – לרבות חכמי אומות העולם כמו אריסטו.

   להלן אתייחס בקצרה לנקודה הראשונה כפי שהיא עולה במשנתו הזכה והטהורה של הרמב"ם.

 

הרובד הגלוי והרובד הסמוי בפרקי אבות.

 

מטבעות הלשון בהן משתמשים התנאים בפרקי אבות כתובות בלשון קצרה, ובמבט ראשון אף בהירה וקליטה להבנה, כך שהדברים שווים לכל נפש, והרוצה ליטול, יבוא ויטול.

הרמב"ם מדגיש בהקדמתו: "לדבר בזאת המסכת בעניינים מועילים ולהאריך בה קצת אריכות, מפני… שאין כל העניינים מובנים מבלי פירוש ארוך עם היותה מביאה לידי שלמות גדולה והצלחה אמתית, ומפני זה ראיתי להרחיב בזה המאמר, וכבר אמרו רז"ל (בבא קמא ל' ע"א) "האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דאבות" – ואין אצלנו מעלה גדולה מחסידות אלא הנבואה, והיא המביאה אליה, כמו שכתבו רז"ל (עבודה זרה ב' ע"ב) – חסידות מביאה לידי רוח הקודש". באיגרת תימן (דף קע"ד) כותב הרמב"ם שחזרת הנבואה, היא הקדמת משיח.

פועל יוצא מדברי הרמב"ם הנ"ל, שהוא מייחס חשיבות רבה לאמרות הטהורות בפרקי אבות המהוות סולם בו יעלה האדם ויתעלה בעבודת ה' דרגה אחר מדרגה, עד למעלת מידת החסידות המהווה את היהלום שבכתר עבודת ה'. הרמב"ם מדגיש שאמנם ישנם דברים שנראים קלים להבנה כמו "עשה לך רב והסתלק מן הספק" (אבות א' משנה ט"ז). ברובד הגלוי נראה פשוט – אם תבוא לידך הוראה בעניין שאינו מפורש, וצריך להשתמש בסברא, ולפי זה להורות הלכה למעשה, עשה לך רב כדי להתייעץ אתו, שלא תבוא תקלה על ידך (פירוש הרב פנחס קהתי).

הרמב"ם רואה בזה רובד עמוק, כך שניתן להסביר את הביטוי "עשה לך" כהידבקות בתורת הרב כפי שמובא בפרקי אבות (פ' א' משנה ד') "והוי מתאבק בעפר רגליהם, והוי שותה בצמא את דבריהם".

הרמב"ם סובר שמסכת אבות הינה ספר משלים, אבל האמת עמוקה ונסתרת הרבה יותר, כפי שמובא בהקדמתו: "היותה מביאה לידי שלימות גדולה והצלחה אמתית". כלומר, יש ללמוד את הדברים, ולנהוג לאורם.

 

הרה"ג שלמה אבינר שליט"א: "מטרת פרקי אבות לכוון את המהלכים הפנימיים נפשיים, המציאות מופשטת, לכן גם כלי ההסבר יהיו מתאימים לעניינים מופשטים…". ("שיעורים בשמונה פרקים לרמב"ם" עמוד 66)

הרב אבינר מדגים זאת באמצעות תקבולת ניגודית מתחום המצוות המעשיות כמו ציצית ותפילין שם ניתן להפעיל את מבחן התוצאה, היות והכל מוחשי. בפרקי אבות לעומת זאת, מדובר בהדרכות פנימיות לתוך נפשו של האדם, אותן יש להפנים ראשית כל, ורק אחר כך ליישמם הלכה למעשה. לכן קבעו חז"ל שיראת ה' היא החכמה האחת בבחינת הכתוב:

"סוף דבר הכול נשמע – את האלוקים ירא, ואת מצוותיו שמור –  כי זה כל האדם" (קהלת י"ב פ' י"ג),

 

שלמות האדם בעיני הרמב"ם – אשר בה יתפאר באמת:

שהגיע להשגתו יתעלה כפי יכולתו,

וידע השגחתו על ברואיו בהמצאתם והנהגתם היאך היא,

ויהיו הליכות אותו האדם אחר אותה ההשגה מתכוון בהם תמיד – חסד צדקה ומשפט".

 

(דברי הרמב"ם בסוף מורה נבוכים).

 

                        כ' טבת – ההילולה ה- 141 של "אביר יעקב"

                                     רבנו יעקב אביחצירא ע"ה.

   

 

 

 

"ויחי יעקב בארץ…" (בר' מז, כח).

 

הפסוק "ויחי יעקב בארץ…" רומז {נוטריקון} לשם:

'אביר יעקב רבי יעקב אביחצירא'.

 אביר יעקב = {אותיות}  רבי עקיבא.

 

בדומה ליעקב אבינו שחי את שבע עשרה שנותיו האחרונות במצרים, גם ה"אביר יעקב חי את ארבע שנותיו האחרונות במצרים לאחר שהיה בדרכו ממרוקו לארץ ישראל דרך מצרים, ונאלץ להישאר שם כדי ללמד את יהודי המקום תורה ומצוות. אכן הישוב היהודי קיבל אותו בכבוד מלכים כיאה למלך. "מאן מלכי? רבנן"  כדברי חז"ל.

 

החיד"א בספרו "שם הגדולים", מייחס את השם  אביחצירא לרבי שמואל אלבז – אבי שושלת משפחת אביחצירא שהיה מתבודד בחצרו בקדושה ועוסק בתורה, ומאז המשפחה נקראת  אביחצירא.

סיבה נוספת שבגינה מכונה המשפחה אביחצירא, קשורה בנס שנעשה לרבי שמואל, שכאשר ביקש להפליג בספינה מיפו לאיסוף תרומות עבור לומדי התורה, לא היה בידו די כסף להפלגה. רב החובל סירב להסיעו בחינם, וכך התיישב לו רבי שמואל על מחצלת = חצירא (בערבית) על המזח, והחל בלימוד תורה. כאשר האנייה הפליגה, הנוסעים נדהמו לראות איך האיש על החצירא שט בעקבותיהם, וכך דבק בהם השם אביחצירא = אבי המחצלת.

רבי שמואל שלמד תורה אצל תלמידי רבי חיים ויטל בדמשק, הורה לבנו רבי יוסף לעקור מסוריה ולעבור למרוקו, וכך הגיעה  המשפחה לתאפיללת במחוז ריסאני.

 

ספריו הקדושים של ה"אביר יעקב".

 

1."פיתוחי חותם" על התורה   2. "דורש טוב" 3."יורו משפטיך ליעקב" 4. "גנזי מלך"   5. "פרוש בר"ז (207) פנים למילה בראשית. 6. "מחשוף הלבן" על התורה 7. "לבונה זכה" על התלמוד. 8. "מעגלי צדק" על תהילים. ועוד.

מסופר בשמו של רבי מאיר אבוחצירא שזקנו ה"אביר יעקב", הוא גלגול של רבנו-אור-החיים-הק'. שניהם כותבים לאור הקבלה: ה"אביר יעקב" מפשט את הקבלה, ואילו רבנו-אור-החיים-הק' נוהג בבחינת -"כבוד ה' – הסתר דבר".

 

 רבנו ה"אביר יעקב" – ואהבתו לתורה הקדושה.

 

על אהבתו לתורה של מרן ה"אביר יעקב" הוא כותב בספרו "לבונה זכה" (מהד' תשס"א עמ' קס"ט) על הפסוק: "מה אהבתי תורתך – כל היום היא שיחתי (תה' קיט' צז')  הוא כותב שמרוב אהבתו לתורה הוא זוכה שיתגלו לו רזי תורה נפלאים. כלומר, מכוח אהבת התורה הזכה, מופיעה אצלו רוח הקודש ומגלה לו רזי תורה. "שיחתי"  = מלשון הופעת שיח רוח הקודש המשוחחת אתו ומחדשת לו חידושים, ולקב"ה יש הנאה מחידושיו הזכים. "שיחתי" = גם מלשון שיח, הצומח ומתגלה לנגד עיננו. גם את ברכת כוהנים, מסביר רבנו יעקב אביחצירא בהקשר לתורה.

 

"כה תברכו את בני ישראל" = ברכת התורה.

 "אמור להם" = עיסוק בכל חלקי התורה".

"ושמו את שמי" = כנגד הסוד שהוא ידיעתו יתברך.

"ואני אברכם" = אז, יקוים בנו המשך הפסוק: "ואני אברכם".

 

"שמירת העיניים"

אצל הרבנים לבית אביחצירא.

 

רבנו ה"בבא סאלי" נכד ה"אביר יעקב" נשאל פעם:

מדוע הקב"ה אינו משיב ריקם את  תפילת רבני המשפחה? הוא אמר שגדולתם נובעת מכך ששמרו על "קדושת העיניים". את זה ניתן להסביר ע"פ הכתוב: "תנה בני ליבך ליועיניך דרכי תיצורנה" (משלי כג' כו').

 

הקב"ה מבקש מאתנו את הלב – "תנה בני ליבך לי", דבר שניתן לעשותו ע"י שמירת העיניים ע"פ המשך הפ': "ועיניך דרכי תיצורנה". העיניים מהוות את השער לנשמה, לכן הן רגישות, בניגוד לנפש הנמצאת בכבד, והרוח בלב.

רבני אביחצירא אכן נהגו להתעטף בצעיף שכיסה את ראשם והגיע עד עיניהם, כדי שלא יכשלו בראיות אסורות.

 

 

"יהודה אתה יודוך אחיך,

ידיך בערף איביך ישתחוו לך בני אביך.

גור אריה יהודה…

לא יסור שבט מיהודה, ומחקק מבין רגליו ,

עד כי יבא שילה…" (בר' "ויחי" מט –יא).

 

רבנו ה"אביר יעקב" מסביר את הפס' הנ"ל בהקשר לפרשת יהודה ותמר. על פניו המעשה נראה תמוה.

רבנו מסביר את המעשה לאור דברי רבנו האר"י הק' (שער הגלגולים סוף הקדמה ט"ו). יש נשמות קדושות כמו נשמותיהם של פרץ וזרח שהיו ביד הסטרא אחרא שאינה מאפשרת להן לצאת, היות ושם יש להן חיות מרובה.

הקב"ה גלגל את יציאת הנשמות הקדושות ע"י מעשה שנראה כעוון גדול, כך שהסטרא אחרא תשחרר את הנשמות.

תופעה דומה הייתה אצל לוט ובנותיו מהן יצאה רות המואביה – אימא של מלכות. כנ"ל אצל דינה ושכם בן חמור מהם יצא שורש נשמתו של רבי חנינא בן תרדיון = "ארץ ר-ח-ב-ת" = רבי חנינא בן תרדיון.

 

בברכתו ליהודה, יעקב אומר לו לעיני אחיו שהמעשה שעשה עם תמר, מכוון מן השמים, ולכן אחיו מודים לו:

"יהודה, אתה יודוך אחיך". כמו כן, בשם "יהודה" רמוז שם הוי-ה.

ואדרבה, בגלל המעשה עם תמר, "ישתחוו לך בני אביך".

בהמשך אומר יעקב ליהודה כדברי "האביר יעקב": "ידך בעורף אויביך" – "מה שפשטת ידך בתמר הוא משום ש"אויביך", שהם הקליפות {הסטרא אחרא} – קשי עורף, וכשיש בידם נשמה עליונה, אינם מניחים אותה לצאת זולת בראותם מקום פגום, לכך אירע לו אותו מעשה… ועל זה "ישתחוו לך בני אביך".

 

"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה.

את יעקב איש וביתו באו" (שמות א, א).

 

ה"אביר יעקב" מסביר "שעיקר ביאת האדם לעולם הוא כדי להשלים רוחו ונשמתו, והשלמתה היא ע"י עסק התורה ודבקותו במצוות ובתפילה כראוי, וכשיזכה לתיקון נפש רוח ונשמה, בזה יזכה להידבק בשכינה…". ("ארבע מאות שקל כסף" לאריז"ל דף צ"ז דפו"ח). לכן את הפס' הוא מסביר כך:

בני ישראל הבאים מצרימה = גימטריא שכינה = 385.

בני ישראל הצליחו בכך ששמרו על המידות הרמוזות בשם י-ע-ק-ב:

י חוד – שמו יתברך. ע – ענווה – בכל מעשיהם.

ק – קדושה – יקדשו עצמם. ב – ברכות – ברכות בכוונה. "איש וביתו באו" – קדושת הבית – המשפחה.

 

"אראנו נפלאות"

  לרבנו יעקב אביחצירא ע"ה.

 

אמו של ה"בן איש חי" – אצל ה"אביר יעקב".

 

היא נסעה דרך מדבריות מבגדד למרוקו כדי להתברך בזרע של קיימא אצל ה"אביר יעקב".

כאשר התקרבה לבית מדרשו של ה"אביר יעקב", הצדיק הרגיש ברוח קדשו בבואה, ושלח לה את אחד מתלמידיו שיבשר לה שתזכה לבן זרע של קיימא שיאיר בתורתו לעמו ישראל.

אכן, היא נפקדה באורו של עולם רבנו יוסף חיים – הלא הוא "הבן איש חי".

ברכותיהם של רבני אביחצירא ידועות ומתקבלות בשמים,

ורבים נושעו מברכתם – כולל עבדיכם הנאמן.

 

"וראו כל עמי הארץ

כי שם ה' אלוקיך נקרא עליך" (דברים כ"ח, י).

אלו תפילין שבראש" (ברכות ו' א')

 

בעיר מראקש שבמרוקו, ביקש ה"אביר יעקב" מסופר מומחה שיכתוב לו תפילין, ובתנאי שיטבול ויכוון לפני כתיבת שמות ה'. בתמורה, שילם לו שכר הגון.

הסופר מילא את בקשתו, אך בשם ה' האחרון בתפילין של יד, הוא שכח לכוון, והוא התלבט האם למוסרם כך, או לכתוב מחדש את התפילין. לבסוף, החליט לא לתקן.

ה"אביר יעקב" בדק את התפילין וגילה ברוח קודשו שהסופר לא כיוון כמו שצריך.

הסופר הצטער, וכתב מחדש את התפילין.

 

"ארבע מאות שקל כסף – עובר לסוחר" (בר' כג' יד').

 

רבנו בבא סאלי מספר על סבו ה"אביר יעקב" שלמד בספר "ארבע מאות שקל כסף" שחיבר רבי חיים ויטאל זיע"א תלמיד האר"י הקדוש, ולהפתעתו גילה שחסרים בו 30 דפים. בבקיאותו כי רבה, רבנו השלים את 30 הדפים החסרים מהזיכרון.

להפתעת כולם, כאשר הובא הספר המקורי, התגלה להם שה- 30 דפים אותם כתב, תואמים לספר המקורי "ארבע מאות שקל כסף".

 

רבנו מכלוף אביחצירא ע"ה סיפר, שכאשר למד עם בבא סאלי ע"ה, ואחיו רבנו יצחק אביחצירא ע"ה, היו מכסים בדף את פירוש רש"י, וכל אחד מהם ניסה להסביר את הגמרא מכוח הבנתו, בבחינת "סיעור מוחין" כמקובל בשדה החינוך בימינו, כדי לחדד את המוח.

 

במרוקו נהגו לשנן בע"פ.

בהיותי תלמיד בישיבת "נווה שלום" בקזבלנקה, נדרשנו מידי יום ביומו, לדעת בע"פ את דף הגמרא כולל התוספות.

באליאנס במרוקו, נדרשנו ללמוד בע"פ את "הרזומה" היומי של כל אחד מהמקצועות אותם למדנו.

ב"פורת יוסף" בירושלים בה למדתי, קיבלנו שקל על כל משנה שלמדנו בע"פ, וב"ה זכיתי תמיד בהרבה ₪, היות והיה לי קל ללמוד בע"פ.

שנזכה ללכת לאורם של מאירי ומאורי עם ישראל:

רבנו הרמב"ם ורבנו ה"אביר יעקב".

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה -מאת: הרב משה אסולין שמיר.

שעבוד בני ישראל בכור הברזל במצרים וגאולתו,

כדגם לגאולתנו בחסד ורחמים, על פי:

 רמב"ן, רמ"ק, אריז"ל, השל"ה, הרב שמואל אבן דנן,

הרב חיים משאש, אביר יעקב, רבנו-אור-החיים-הקדוש.

 

וכדברי קודשו של רבנו-אור-החיים-הק':

 

"כי באמצעות העינוי, תתברר בחינת הטוב מהרע ותיסמך אל חלק הטוב,

 ותתברר בחינת הרע מחלק הטוב, ותיסמך אל בחינת הרע…

והוא עצמו שאמר הכתוב: "וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ".

"כן ירבה" כשיעור העינוי היו מבררים חלק הטוב, וכך מתרבה חלק הטוב…  

"וכן יפרוץ" שהיה נפרץ ממנו חלק הרע שהיה דבוק בו {ועובר למצרים},

 והוא הצירוף אשר צירף ה' אותם בכור הברזל במצרים"

 (רבנו-אור-החיים-הק'. שמ' א, יב)

 

"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה

את יעקב איש וביתו באו" (שמות א, א).

"וכאשר יענו אותו – כן ירבה וכן יפרוץ" (שמות א, יב).

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 

בספר בראשית, נוצרה המשפחה היהודית הגרעינית הראשונה הכוללת "שבעים נפש יוצאי ירך יעקב".

בספר שמות לעומת זאת, המשפחה הנ"ל התפתחה לעם שלם, הלוא הוא עם ישראל המשתעבד במצרים אחרי מות יוסף וכל הדור ההוא, וזוכה להיגאל ביד חזקה ובזרוע נטויה מתוך נסים ונפלאות, לאחר 210 שנות שעבוד.

הראשון שקרא לבני ישראל "עם", היה פרעה שאמר: "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו" (שמות א, ח). פרעה הבחין בין מיעוט אתני לעם.

בימינו, אויבינו הרבים החונים בתוכנו וסביבנו, אינם מוכנים להכיר בנו כעם, אלא כ"ישות דתית", תופעה המוכרת לנו מהעבר הרחוק והקרוב ע"י הכובשים הזרים כמו הרומאים והאנגלים שקראו למדינתו פלשתינה, ע"ש הפלישתים שהיו בארץ לפני עם ישראל, כך שלעם היהודי אין קשר לארץ ישראל. הערבים מסביבנו מכנים אותנו "ישות ציונית".

לפני קום המדינה, הייתה תנועה יהודית של אינטלקטואלים כמו המשורר יהונתן רטוש, נשיא האוניברסיטה העברית וכו' שנקראת "התנועה הכנענית" שדגלה בביטול השייכות של עמ"י לארץ ישראל. 

התנגדות השמאל כיום, ל"חוק הלאום" הקובע שמדינת ישראל היא מדינת העם היהודי וכו', נובעת מאותה אג'נדה הדוגלת ב"מדינת כלל אזרחיה" – יהודים כערבים, נוצרים, דרוזים וכו'.

 

רבנו-אור-החיים-הק': הייתה הדרגתיות בתהליך השעבוד: "ואולי כי יכוון הכתוב לומר כי היו הדרגות בדבר,

כי במיתת יוסף – ירדו מגדולתם, שהיו מעולים יותר ממצריים, ונעשו שווים להם.

ובמיתת האחים – ירדו למטה ממדרגתם, שהיו בעיניהם נבזים, אבל לא היו משתעבדים בהם.

ובמיתת כל הדור – התחילו להשתעבד באמצעות קנאתם אשר ראו הפלגת ריבויים של ישראל, שנתמלאת ארץ מצרים בהם… ופשט הכתוב אני רואה שלא אמרו 'הבה נתחכמה לו', אלא אחר מיתת כל הדור  ההוא, והשווהו הכתוב {את יוסף} לכל אחיו"

2.

שלבי השעבוד: שלושת שלבי השעבוד לאור הספר (תורה סדורה, מאת: הרב יאיר הס):

  1. שנות גירות – "גר יהיה זרעך בארץ לא להם". זה מתחיל מירידת בנ"י למצרים, ולידת יוכבד בין החומות, וזה נמשך עד מות אחרון השבטים – לוי בן 137.

30 שנות עבדות – "ועבדום". זה מתחיל לאחר גזירות פרעה: בניית "ערי מסכנות לפרעה: פתום ורעמסס וכו'".

87 שנות עינויים – "ועינו אותם". זה התחיל עם לידת מרים, אהרן ומשה. המתה והטבעת הבנים בים וכו'".

 

ההנהגה היהודית במצרים הייתה בידי יוכבד ועמרם, וכאשר החל תהליך הגאולה, ההנהגה עברה לצאצאיהם – משה, אהרן ומרים, ששימשו כגוף מקשר בין הקב"ה לעמ"י. הם זכו לכך, בגלל מסירות יוכבד ומרים למען הילודה.

 

הרמ"ע מפאנו אומר שהשכינה ליוותה את יעקב ובני ביתו עד הכניסה למצרים, והיא נכללת בין ה- 70 נפש יוצאי ירך יעקב. היות והשכינה אינה יורדת לגלות, היא הופיעה בדמותה של יוכבד שנולדה בין החומות, ובדמותם של צאצאיה משה, אהרן ומרים שהנהיגו את עמ"י לאורך 40 שנה עד הכניסה לא"י.

עמ"י זוכה לקבל את התורה בהר סיני, ובונה את המשכן ע"פ ציווי ה' בו שוכנת השכינה, בבחינת הכתוב: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמ' כה, ח) – בתוך בני ישראל.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר בפתיחת ספר שמות, מדוע נאמר "ואלה" עם וא"ו החיבור, ומה בא להוסיף?

כידוע, הביטוי "אלה" פוסל את הראשונים, "ואלה" מוסיף על הראשונים, דוגמת הפתיחה לפרשת משפטים שם נאמר: "ואלה המשפטים" – מה הראשונים מסיני, אף אלה מסיני כדברי חז"ל.

השאלה השניה אותה שואל רבנו היא: מדוע בני ישראל נמנו מחדש, לאחר שכבר נמנו בפרשת "ויגש"?

בתשובתו הראשונה, רבנו מציין שהגלות החלה "מימי אברהם משנולד יצחק, והוא אומרו ואלה וגו' הבאים מצרימה. מוסיף על הראשונים. לומר לך, שגם הראשונים בגלות היו – ואלה עמהם" כדברי קודשו. הם ראו את עצמם כגרים.

בתשובתו השניה, רבנו מזכיר ש"הראשונים ידעו והכירו בגלות – וקבלו עליהם ועל זרעם, כמו כן אלה. והוא אומרם ואלה – מוסיף על הראשונים… הבאים לסבול עול הגלות במצרים, 'את יעקב' – אתו בדומים לו בהסכמה אחת לפרוע שטר חוב הגלות. לזה דקדק לומר "הבאים".

בהמשך, רבנו מוכיח מן הכתובים שגם האחים באו להשתעבד מרצונם: "וזה לך האות – "איש וביתו באו", כאדם שמכין עצמו על הדבר. ואילו ירדו למצרים לסיבה ידועה {לפרנסה} – לא היו עוקרים את דירתם ובאים…" כדברי קודשו.

בהמשך, מביא הוכחה אחרונה שאכן האחים הגיעו מרצונם, בכך שכאשר עלו לקבור את אביהם במערת המכפלה, לא נשארו בארץ ישראל, אלא חזרו לסבול את עול הגלות במצרים, ובכך לקיים את גזירת ברית בין הבתרים.

 

יעקב חשש שבניו יתקלקלו במצרים, לכן הוא עמד על המשמר שימשיכו במורשת אבות בבחינת "איש וביתו באו" – דהיינו, כל אחד מהם הביא את ביתו היהודי השורשי למצרים ושמר עליו.

גם השימוש בביטוי "הבאים מצרימה" בזמן הווה, מלמד שהרגישו כל העת, כאילו רק כעת הם הגיעו.

כמו כן, השימוש בביטוי יעקב וגם ישראל – "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, את יעקב…" , רומז לנו שבני ישראל נהגו כגרים כלפי המצרים כמו יעקב אביהם, בבחינת "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם", כפי שנאמר לאברהם בברית בין הבתרים.

ניתן גם למצוא רמז לכפילות  של המילים הבאות: "הבאים" {בהווה}, וכן "באו" {בעבר}:

באו – מתייחס ליעקב ובני ביתו שירדו למצרים.

הבאים – רומז לכל היהודים הבאים, וממשיכים לבא לצערנו, לגלויות הרבות בארבע כנפות הארץ. 

 

בניהם לעומת זאת, נהגו כ"ישראל", מלשון שררה ומלכות בשמירת מורשתם היהודית, ולא למדו מהמצרים.

יעקב אבינו ציווה את יוסף בנו לקבור אותו במערת המכפלה שבארץ ישראל, "כדי שלא ישבו השבטים במצרים ויאמרו: "אילולא היא ארץ קדושה, לא נקבר בה יעקב אבינו" כדברי רבי אליעזר במדרש (משנת רבי אליעזר, יט).

כנ"ל יוסף הצדיק המצווה להעלות את עצמותיו לקבורה בארץ ישראל, כפי שאכן היה.

זוהי אמירה לדורות המלווה את עם ישראל מאז ומעולם בגלות. הביטוי "לשנה הבאה בירושלים" שליווה כל שתיית לחיים בגולה בכלל, ובגולת יהודי מרוקו בפרט – שורשו בציווי יעקב ליוסף. כנ"ל כתיבת אלפי שירי צפייה לגאולה דוגמת "ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך" לריה"ל – שורשם בבחיר האבות יעקב אבינו. 

 

הסיבות לשעבוד – ע"פ תורת הנגלה ותורת הנסתר.

"בירור ניצוצות הקדושה – שהיו שבויות במצרים" (רבנו-אוה"ח-הק'. שמ' א, ו)

 

המדרשים והפרשנים שואלים: מדוע היינו צריכים להשתעבד במצרים, הרי עמ"י היה בסה"כ בראשית התהוותו כעם, הכולל משפחה של שבעים נפש בלבד?

3.

לגבי הגלויות האחרות, מוזכרות סיבות שונות. חורבן הבית הראשון והגלות לבבל, בגלל "עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים". חורבן בית שני וגלות אדום, בגלל "שנאת חינם" (יומא ט ע"ב).

לגבי סיבת גלות מצרים, נאמר במדרש רבה (א', י'): "כשמת יוסף, הפרו ברית מילה, ואמרו נהיה כמצרים". כלומר, התבוללות. הגמרא במסכת שבת אומרת: בגלל כתונת הפסים ליוסף, דבר שגרם לקנאת האחים (י, ע"ב).

 

הרמב"ן אומר: הגלות במצרים נגזרה, בגלל אברהם אבינו שסיכן את אשתו כאשר הגיע למצרים וטען שהיא אחותו, ולא בטח בה' שיציל אותו. עוד שגגה עשה אברהם, ירד למצרים בגלל הרעב. "ועל המעשה הזה – נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה.

על התשובות הנ"ל ניתן לשאול: הרי גזירת השעבוד נגזרה מאות שנים קודם לכן בברית בין הבתרים, ככתוב: "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם – ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה (בר' טו, יג).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: במצרים היו שבויות ניצוצות קדושות, ועל עם ישראל הוטל לברור אותן. וכדברי קדשו: "כי באמצעות העינוי תתברר בחינת הטוב מהרע, ותיסמך אל חלק הטוב, ותתברר בחינת הרע מחלק הטוב ותיסמך אל בחינת הרע… והוא עצמו שאמר הכתוב "וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ" – כשיעור העינוי היו מבררים חלק הטוב, וכך מתרבה חלק הטוב… "וכן יפרוץ" – שהיה נפרץ ממנו חלק הרע שהיה דבוק בו, והוא הצירוף אשר צרף ה' אותם בכור הברזל במצרים" (רבנו-אוה"ח-הק', שמ' א, יב).

רבנו-אור-החיים-הק' מסתמך על הזהר הק' (ח"ב צה ע"ב, וכן ח"א פג א) המפרש את הפסוק (קהלת ח, ט)  "עת אשר שלט האדם באדם – לרע לו". שעל ידי  עשיית הרע לישראל ע"י המצרים, תתברר בחינת הטוב מהרע שהם המצרים, ותתחבר לחלק הטוב שהוא עם ישראל בבחינת "כן ירבה", כך שגם החלק הרע של עם ישראל עובר למצרים בבחינת הכתוב "וכן יפרוץ", וכך נגאלו ממצרים כשהם מזוקקים רוחנית, ומסוגלים לקבל את התורה בסיני.

 

הרמ"ק אומר שבמצרים היו נשמות קדושות = כסף בסיגים, המסמל  נשמות קדושות (פרדס רימונים שער יג, ג).

האריז"ל אומר בשער הכוונות "וכל ענין הגלות הזה של מצרים, היה לצרף ולתקן בחינת ניצוצות, בסוד "ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים" (מהדו' אשלג עמ' קלח).

 

רבנו הרמב"ן מכנה את ספר שמות – "ספר הגלות והגאולה", כאשר הפרשה הראשונה שלו מתארת את 210 שנות השעבוד של בני ישראל במצרים ככתוב: "וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים" (שמ' א, יד). "בחומר ובלבנים": הביטוי הנ"ל מקפל בתוכו את סוד הגלות והגאולה. בניגוד לאבנים, את ה"לבנים", יש לייצר ע"י עבודה קשה מ"חומר" הטיט. מבחינה מטאפורית, "הלבנים" הן סמל לניצוצות הקדושה שהיו מוסתרות בתוך המצרים ובתוך רכושם, לכן נאמר: "ויצאו ברכוש גדול" = יצאו עם ניצוצות של קדושה.

המילה "לבנים" באה מהשורש "לבן", בבחינת הכתוב: "אם יהיו חטאיכם כשני, כשלג ילבינו". כלומר, ע"י עבודתם, הם הצליחו "להלבין" את "החומר", ולהוציא דרכו את ניצוצות הקדושה.

הרמב"ן גם מסביר את ענין ו' החיבור בתחילת הפרשה "ואלה שמות". החיבור בין הבנים במצרים לאבות. אצל אבותינו שרתה השכינה – ענן קשור על האהל, ברכה בעיסה {לחם הפנים}, נר דלוק מערב שבת לערב שבת {המנורה}.

גאולת עמ"י האמתית תהיה, אחרי קבלת התורה והקמת המשכן – אז יקרא 'חזרו למעלת אבותם, לכן ספר שמות מחובר לספר בראשית.

 

השל"ה הק': "וכוונת הענין הוא, רצה הקב"ה להטביע בליבם ענין העבדות להרגילם בעבדות, כדי שיהיה להם נקל אחר כך לעבודת הבורא יתברך, ולקיים התורה לעבדה ולשומרה. וזהו שאמר: "אנוכי יהוה אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים – מבית עבדים" (שמות כ) – שתהיו עבדים…לקב"ה" (בר', פר' לך לך. תורה אור. אות ב).

בהמשך, מביא רבנו סימוכין לדבריו: ארץ ישראל נקראת ארץ כנען, על שם כנען הבן של חם עליו נאמר: "ארור כנען, עבד עבדים יהיה לאחיו" (בר' ט, כה), דבר המסמל הכנעה. וכדברי קדשו: "וזהו קיום הארץ – שנהיה עבדי ה'. וכשפרקנו עול ולא היינו עבדים לו, אזי עבדים משלו בנו. ועיקר מעלת וקיום הארץ היא – בהיותנו נכנעים ועבדים לו".

 

רבנו האר"י הק' שואל: מדוע התורה מספרת שוב, שבני ישראל באו למצרים דבר שכבר סופר עליו בפרשת "ויגש"? תשובתו: התורה מספרת לנו בספר שמות על ירידת הנשמות המהוות כוחות רוחניים לגופות שכבר ירדו.

 

הרה"ג שמואל אבן דנן מגדולי רבני מרוקו, כותב בספרו "לשד השמן" כך: בפסוק הראשון בפרשה נאמר: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, את יעקב איש וביתו באו" (שמות א, א). מדוע נאמר הביטוי "הבאים" (בזמן הווה) הרי כבר נאמר בסוף הפס' "באו" (בזמן עבר)? כלומר, כבר היו במצרים.

רבנו לומד מהמילה "הבאים" ללא ה' הידיעה, רמז לכל הגלויות: "ב-א-י-ם": ב = בבל. א – אדום. י – יון. מ – מצרים. לכן, נאמר "הבאים מצרימה" – הגלות הראשונה תהיה במצרים.

4.

פועל יוצא מדברי קודשו: גלות מצרים מהווה זריקת חיסון לכל הגלויות של עמ"י, שלא להתייאש מהגאולה.

כשם שנגאלנו ממצרים מתוך ניסים ונפלאות, כך ניגאל משאר הגלויות, ובכללן – גלות אדום ממנה ניגאל קמעא קמעא, כאשר האור בקצה מנהרת הגאולה הולך ומאיר בבחינת "קומי אורי כי בא אורך – וכבוד ה' עליך זרח. כי הנה החושך יכסה ארץ, וערפל לאומים – ועליך יזרח ה', וכבודו עליך יראה, והלכו גוים לאורך…" (ישעיה ס, א).

 

"וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי: ותהר האישה ותלד בן,

ותרא אותו כי טוב הוא – ותצפנהו שלשה ירחים" (שמ' ב, ב).

 

המהר"ל שואל: מדוע התורה לא מציינת את שמות הוריו של משה רבנו – עמרם ויוכבד?

בדרך כלל, תכונות ההורים עוברות לילדיהם. אצל משה רבנו גואלם של ישראל שהוא "מחציו ולמטה אדם, ומחציו ולמעלה מלאך" כדברי חז"ל, כל המהות שלו היא יצירה אלוקית ללא קשר להורים.

משה רבנו שונה מכל הנביאים, היות ואצלו השכינה שורה כל העת, ויכול להתנבא בכל עת שירצה

אם התורה הייתה מציינת את שמות ההורים, היינו משייכים את גדולתו להוריו, ולא היא.

לכן הכתוב אומר: "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי: ותהר האישה ותלד בן" מבלי לציין את שמות ההורים.

 

בהמשך נאמר: "ותרא אותו כי טוב הוא – ותצפנהו שלשה ירחים" (שמ' ב, ב).  

חז"ל שואלים: מהי מהות הטוב המוזכרת אצל משה – "כי טוב הוא". דעת אחת אומרת שהוא נולד מהול. דעה שניה – הבית התמלא אורה כדברי רש"י: "כי טוב הוא": כשנולד – נתמלא הבית כולו אורה.

 המהר"ל אומר שזה האור הגנוז שחפף על משה רבנו.

 

רבנו-אור-החיים-הק': "ולזה כשאמר הכתוב 'כי טוב' הרי זה מראה באצבע כי משולל מהיכר רע שהיא העורלה". כלומר, משה רבנו היה משולל עורלה – משולל כל רע, וכולו רק טוב גמור, כמו אדם הראשון לפני החטא.

רבנו מסביר את ענין אדם הראשון שמשך בעורלתו לאחר החטא, כדברי רבי יצחק (סנהדרין לח ע"ב). כוונת הדברים: "מה שאמרו ז"ל כי אדם הראשון חטא באכילת עץ הדעת קודם זמן התרו שהוא בחינת עורלה … וזהו סוד דבריהם שאמרו 'אדם מושך בעורלתו היה, – זו היא עורלתו…"

רבנו מסתמך על דברי רבנו האריז"ל (שער הפס' פרשת שמות ד"ה 'ועתה נבאר ענין גאולתם): "ונמצא כי משה היה שורש הדעת עצמו בבחינת הטוב של הקדושה".

"ותצפנהו" – האור האלוקי שהאיר על הגואל הראשון והאחרון משה רבנו, הוא הצופן של הגאולה, הבא לידי ביטוי בשמו של הקב"ה אותו אמר ה' למשה: "אהיה אשר אהיה" (שמ' ג, יד). על כך אומר המדרש: "אמר ה' למשה: …אני הייתי עמכם בשעבוד זה – ואני אהיה עמכם בשעבוד מלכויות. הווי – אהיה אשר אהיה" (ברכות ט ע"ב).

 

"וייטב אלוקים למיילדות, וירב העם ויעצמו מאוד.

ויהי כי יראו המיילדות את האלוקים,

 ויעש להם בתים" (שמות א כ-כא).

"תפארת בנים – אמהותם". משה רבנו הולך בדרכי אמו יוכבד.

 

פרשת שמות מתארת את ההתפתחות הנסית והפלאית של עם ישראל במצרים. ממשפחה בת 70 נפש בבחינת "סוד = 70 ליראיו", בני ישראל פרו ורבו בניגוד לטבע, והגיעו למספר שיא של 60 ריבוא. כל זאת למרות הניסיונות האכזריים של פרעה לדלל את הריבוי הבלתי טבעי.

הרה"ג רבי חיים משאש ע"ה מגדולי רבני מכנאס שבמרוקו, כתב בספרו "נשמת חיים" על הפסוק "ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב – שבעים נפש, ויוסף היה במצרים" (שמ' א, ה): אותם "שבעים נפש" נקראו "נפש" אחת, היות ושררה ביניהם אהבה ואחווה כאילו היו נפש אחת. כמו כן, הם התעסקו בעיקר בצורכי הנפש, ופחות בצורכי הגוף המסמל את חיי העולם הזה – עולם ההבל.

 

על הכתוב: "ובני ישראל פרו וישרצו, וירבו ויעצמו במאוד מאוד – ותמלא הארץ אותם" (שמ' א, ז) ניתן לומר, שבני ישראל מילאו {"ותמלא"} תפקידים בכירים בכל התחומים, כך שנוכחותם הורגשה היטב בכל ארץ מצרים, בבחינת "ותמלא הארץ אותם", דוגמת היהודים באמריקה, ובעבר בספרד בה החזיקו בתפקידי מפתח במדינה.

 

 

5.

הרה"ג אליהו צרפתי ע"ה ממרוקו, כותב בספרו "אדרת אליהו": במדרש (ויקר"ר לב, ה) נאמר: "אמר רבי אבא אמר רב הונא: בשביל ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים: לא שינו את שמם, לא שינו את לשונם, לא גילו מסתורין שהיו על לב אחד, ולא נמצא בהם אחד הרגיל בעריות". פירוש, היות ולא היו פרוצים בעריות וכו', הקב"ה הצליח את דרכם בבנים "ובני ישראל פרו", והיינו "ותמלא הארץ אותם…".

 

"ותחיין את הילדים" (שמות א, יז),

לכן הקב"ה תיגמל את יוכבד ומרים – בבתי כהונה, לויה ומלוכה.

 

משה ואהרן זכו להנהגת עמ"י –

בזכות יוכבד ומרים, שמסרו נפשן על ילדי ישראל (רבנו-אוה"ח-הק').

 

תהליך השעבוד במצרים.

 

שלב ראשון: פרעה גזר על עם ישראל עבודת פרך ככתוב: "בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה" (שמ' א, יד), דבר שלדעתו יצמצם את הילודה, היות והם ישובו הביתה מהעבודה המאומצת, חבולים ומותשים.

 

שלב שני: לאחר שעם ישראל המשיך להתעצם למרות גזירת עבודת הפרך, ניתנה פקודה למיילדות העבריות "שפרה {יוכבד} ופועה {מרים}, להמית {לחנוק} את הזכרים ביציאתם מרחם אמם, פקודה שלא בוצעה בגלל יראתן את האלוקים – ותחיין את הילדים" (שמ' א, יז). הקב"ה תיגמל את המיילדות בבתי כהונה ולויה ככתוב: "ויהי כי יראו המיילדות את האלהים – ויעש להם בתים" (שמ' א, כא) – בתי כהונה ולויה {משה ואהרון} מיוכבד, ובתי מלוכה ממרים אשת נחשון בן עמינדב משבט יהודה, אשר מזרעו יצא דוד מלכנו.

 

"וייטב אלהים למיילדות, וירב העם ויעצמו מאוד.

 ויהי כי יראו המיילדות את האלהים, ויעש להם בתים" (שמ' א, כ).

 מדובר בשכר המיילדות יוכבד ומרים.

רבנו-אור-החיים-הק' שואל:  לכאורה, החלק האמצעי בפס' "וירב העם ויעצמו מאוד" נראה כמיותר, היות ותחילת הפס' מדבר על "וייטב אלהים", וסוף הפס' על מהות "ההטבה". 

בתשובתו הראשונה אומר רבנו: היות והמיילדות סיפקו מזון לתינוקות, הקב"ה הטיב עמן, בכך ש"נתן להן רב טוב, ובאמצעותו היה להן יכולת לספק מזון – ובזה וירב העם… ואח"כ הזכיר ה' שכרן הטוב שעשה להן בתים".

בתשובתו השניה אומר רבנו: "והוא אומרו 'וייטב וגו'. ומה היא הטובה – 'וירב העם', שבזה יגדל זכותם – כי כולם יחשבו להם כשלא הרגום . ואולי כי לטעם זה זכו משה ואהרן בישראל, כי בשלם {יוכבד ומרים} זוכים, לצד כי יוכבד ומרים נתנו נפשם עלינו ועברו פי מלך. ועוד להם שזנו ופרנסו משלהם – לזה יחשבו עליו הוא אבינו, הוא מלכנו, הוא מושיענו. לזה סבלה יוכבד עולנו להגן בעדינו". כלומר, משה ואהרן זכו – בגלל יוכבד ומרים שמסרו נפשן.

משה רבנו זכה להיות שקול כנגד כל עם ישראל, בזכות אמו יוכבד שמסרה נפשה על כל ילד שלא ימות, כך שהיא הפכה להיות האימא של כולנו, דבר שעבר בירושה לבנה משה רבנו, שהקדיש את כל חייו למען עם ישראל.

 

מוסר השכל: בכל מעשה שאנו עושים למען הכלל או הפרט, נחשוב ראשית כל, שזה לשם שמים גם כאשר יש שכר בצדו. זה יכול להיות הר"ם המלמד 40 תלמידים בכיתה, השוטר הניצב מול המחבל, או הרופא המציל נפש, וכן על זה הדרך. בדרך זו, נוכל לזכות בשכר בעולם הזה, ועוד יותר בעולם הבא.

זוכר אני את אותו מחלק הלחם שהגיע מידי יום ביומו לישיבת "נווה שלום" בה למדתי במרוקו, ואמר לנו בחיוך אבהי: "אני שמח לראות אתכם עוסקים בתורה, וגם נהנים מפרוסת לחם חמה – תאכלו לחם לשם שמים".

האיש בוודאי חילק לחם בתשלום, אבל השמחה שלו הייתה, כאשר הוא ראה תלמידי ישיבה נהנים מיגיע כפיו לשם שמים, בבחינת "צדיק אוכל לשובע נפשו" (משלי יג, כה), כדי שיוכלו לעסוק בתורה.

 

שלב שלישי: פרעה פקד "לכל עמו לאמור: כל הבן הילוד, היאורה תשליכוהו, וכל הבת תחיון" (שמ' ב, כב).

הפקודה הנ"ל, כללה גם בנים מצריים. תכנית ההשמדה הנ"ל, לא רק שלא הצליחה, אלא אף הגבירה את הריבוי של עמ"י בבחינת: "וכאשר יענו אותו – כן ירבה {בכמות}, וכן יפרוץ" {באיכות}.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס' הנ"ל: "כן ירבה" לשיעור אשר יספיקו העובדים בעבודה = {בכמות}, וגם ה' נתן בהם כוח לשיעור אשר יתמעט מכוחם מהעינוי = "כן יפרוץ" {באיכות} (רבנו-אוה"ח-הק', שמ' א, יב).

6.

דווקא מתוך הגזירה הקשה האחרונה של השלכת הילדים לים, צמח גואלם של ישראל = משה רבנו, לאחר שאמו יוכבד נאלצה לשים אותו לנפשו בתיבה ביאור, והקב"ה מציל אותו על ידי בתיה בת פרעה המגדלת אותו בארמון, כנסיך הנועד להנהגה. מצד שני, אנו עדים למחזה סוריאליסטי בו השלטון המצרי רודף את בני ישראל, כאשר משה מושיעם גדל בין ברכי פרעה, וחבר מרעיו יושבים על מדוכת השמדת עם ישראל ומושיעם.

תופעה דומה אנו מוצאים אצל אסתר המלכה הגדלה בבית אמנה אצל מרדכי היהודי, ומצילה את עמ"י מגזירת המן  בשליחות ה', מתוך ארמון אחשוורוש הרשע, ובנה דריווש השני משלים את בנין בית המקדש השני.

למשה רבנו שגדל בבתים של עבודה זרה אצל פרעה ויתרו, לא היה שום סיכוי להתקבל אצל עם ישראל כמנהיג. לכל דור, הקב"ה ממנה את הפרנס ההולם אותו. "הדור לפי הפרנס – והפרנס לפי הדור" כדברי הפתגם.

גם בדורנו, תהליך הגאולה מורכב, ועלינו להתחזק באמונתנו שהגאולה השלמה, בא תבוא.

 

"ויגדל משה ויצא אל אחיו, וירא בסבלתם,

        וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו" (שמ' ב יא).

הקב"ה בחר במשה כגואל עמ"י – בגלל השותפות גורל עם בני עמו.

הראיה הרוחנית של משה רבנו (רבנו-אוה"ח-הק').

 

רש"י אומר על הכתוב: "ויגדל משה… – אמר רבי יהודה בר"א, הראשון {"ויגדל הילד"} לקומה, והשני {"ויגדל משה"} לגדולה – שמינהו פרעה על ביתו", כמו יוסף שהיה ממונה על בית פוטיפר. רבי יהודה מדגיש את גדולת משה רבנו, בכך שעזר לבני עמו למרות הסכנה. המדרשים מספרים על עוד פעולות שיזם משה כדי לבטל את השעבוד.

"וירא בסבלתם"נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם". רש"י מדגיש את צערו העמוק של משה רבנו, ושותפות הגורל שהייתה טבועה בו כלפי אחיו בני ישראל. 

הרמב"ם שיום ההילולה שלו יחול ב-כ' בטבת הסמוך לפרשתנו, מונה אחד עשרה מעלות בנבואה, כאשר המעלה הראשונה היא: "יזרזו לעשות טובה גדולה כגון הצלת חסידים מרשעים" (מ. נבוכים ב' מד – מה). אכן, זה מה שעשה אדון הנביאים משה רבנו, שהרמב"ם – רבי משה בן מימון קרוי על שמו – "ממשה ועד משה – לא קם כמשה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הכתוב: "וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו – דקדק לומר מאחיו, ירמוז כי הביט בו שהיה מהצדיקים שבישראל, כי היו אז בישראל רשעים". לעומת זאת, כאשר ראה "שני אנשים עברים נצים", לא נאמר 'מאחיו, היות אלה היו רשעים – 'דתן ואבירם'. וזה משתלב יפה כפתור ופרח עם דברי הרמב"ם שנאמרו לעיל: "יזרזו לעשות טובה גדולה – כגון הצלת חסידים מרשעים".

 המדרש אומר שהמוכה היה בעלה של שלומית בת דברי בה נתן עיניו אותו רשע מצרי, שאף היה אתה לאחר שהוציא את בעלה לעבודת פרך עם עלות השחר, וכך נולד אותו "מקלל בן האישה הישראלית" (ויקרא כד, י). לאחר שהמעשה נודע לבעלה, המצרי התנכל אליו להורגו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' משתמש בפירושו בביטוי הביט, כדי להדגיש את הראיה הרוחנית שהייתה למשה רבנו כך שהיה מסוגל להבדיל בין צדיק לרשע בראיה בלבד. בכך, הוא כיוון לדברי הרמב"ם: "כגון הצלת חסידים מרשעים".

חז"ל אומרים שמשה רבנו נבחר ע"י הקב"ה להנהיג את ישראל, בזכות שותפות גורל למען כל יהודי ויהודי באשר הוא, כמו במקרה שלנו בו היה מוכן לאבד את מעמדו כנסיך בבית פרעה, ובלבד שיציל יהודי אחד ממכהו המצרי אותו הרג בשם המפורש.

 

ההיחלצות והעזרה של משה רבנו לאנשים במצוקה אותה ראינו לעיל, היא זו שהפכה אותו למנהיג בו בחר ה' לרעות את עמו, דבר הבא לידי ביטוי במדרש המספר על משה רבנו המרחם אפילו על גדי קטן שרץ לאמת המים לשתות, ומשה הרים אותו על כתפו וריחם עליו, כאילו היה בנו.

תופעה דומה ראינו אצל המיילדות יוכבד ומרים המכונות בתורה "שפרה ופועה" על כך "ששפרה משפרת את הוולד, ופועה מדברת… ומפייסת את הוולד" (רש"י) ומרגיעה את התינוק.

תופעה דומה, רואים גם אצל דוד המלך אותו בחן הקב"ה בצאן. דוד היה מוציא תחילה את הגדיים הקטנים כדי ללחך את העשב, אח"כ את הזקנים, ולבסוף את החזקים היכולים לאכול את העשב הקשה.

מוסר השכל: גדלותו של אדם – נמדדת ע"פ מעשים קטנים כלפי הזולת, הנמצא במצוקה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר:  משה רבנו נבחר להיות גואלם הראשון של עמ"י, ויהיה גם גואלם האחרון בגאולתנו.

על הפס' "לא יסור שבט מיהודה… עד כי יבוא שילה" (בר' מט, י), אומר רבנו:

ש-י-ל-ה = משה = 345. מ-ש-ה = ה שהיה הוא שיהיה…". (קהלת א, ט). משה גואל ראשון וגואל אחרון.

לגבי השאלה הנשאלת, הלא מלך המשיח יהיה מזרעו של יהודה כאשר משה רבנו מזרעו של שבט לוי?

 

7.

רבנו-אור-החיים-הק' עונה: "יש לך לדעת כי בחינת נשמת משה עליו השלום, היא כלולה מי"ב שבטי ישראל. כי כל הס' ריבוא היו ענפים, וענף שבטו של דוד במשה הוא. ולזה תמצאנו בארץ מדבר שהיה מלך, כהן, לוי, נביא, חכם וגיבור, שהיה כולל כל הענפים שבקדושה, ולעתיד לבוא תתגלה בעולם שורש המלכות שבמשה, שהוא עצמו מלך המשיח, והוא דוד, והוא ינון, והוא שילה".

 

"ויקח משה את מטה האלהים בידו" (שמות ד', כ).

מטה האלוקים – ומטה הקסם.

"אהיה אשר אהיה" = אהיה {21} * אהיה {21} = 441 = אמת"

הקב"ה אמת וחותמו אמת (פיתוחי חותם. פר' ויצא).

 

רבנו יעקב אביחצירא שיום ההילולה שלו יחול בכ' בטבת בסמוך לפרשתנו אומר: "יש להקשות, מה זו שאלה שאל משה "ואמרו לי מה שמו", וכי ישראל אינם יודעים שמו של הקב"ה?

רבנו יעקב מסביר את שאלת משה רבנו: הרי עם ישראל השתעבד עד כה רק 210 שנים, בבחינת "רד"ו {210} בהם", כאשר אצל עמ"י, הייתה קיימת מסורת שהשעבוד ימשך 400 שנה כנאמר בברית הבתרים, וכדברי קודשו: "תמה משה ואמר: איך אפשר שהקב"ה אמר הדיבור וחזר בו, חס ושלום, והרי הוא אמת וחותמו אמת… כשאומר לבנ"י שהגיע הקץ, לא יאמינו לי?

 

הקב"ה עונה למשה רבנו: "אהיה אשר אהיה" = אהיה {21} * אהיה {21} = 441 = אמת" – הקב"ה אמת וחותמו אמת. וזה בא להודיע דכל גזירותיו והבטחותיו של הקב"ה לעשות רעה… אינן אלא על תנאי… והאמת, תלויה באמת שתהיה" ('פיתוחי חותם' שמ' ג, יג – יד).

עם ישראל כידוע, חזר בתשובה ככתוב: "ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בנ"י וכי ראה את ענים" (שמות ד, לא), לכן הקב"ה מוריד להם ק"ץ  {190} שנים. כמו כן, המצרים שעבדו אותם מעל למותר, כדברי קודשו. 

 

רבנו "האביר יעקב" גם מסביר את מטרת הניסים עם המטה, הצרעת, והפיכת המים לדם.

לאחר שהקב"ה ביקש ממשה לשמש כשליחו לגאול את עמ"י, משה עונה: "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי, כי יאמרו לא נראה אליך ה'" (שמות ד, א).  הקב"ה עונה לו: "ישראל הם מאמינים בני מאמינים משום שהם זרע קודש, ומה שנראים במצרים כקשי עורף, משום דגלו ממקומם… ובודאי כשישובו למקומם, יחזרו לקדושתם ואמונתם. ועשה לו הקב"ה ג' סימנים על זה הדבר, להראות לו שאינו דומה דבר הנשאר שמור במקומו, ליוצא חוץ למחיצתו".

נס המטה ההופך לנחש: כאשר הוא משליך את המטה, הוא הופך לנחש, היות ויצא ממקומו. וכאשר אוחז בזנבו, הוא הופך להיות מטה, בגלל שחזר למקומו הטבעי בידו של משה רבנו.

כנ"ל בצרעת. כאשר הוא מוציא את ידו מחיקו, היא מצטרעת. לעומת זאת, כאשר הוא מחזיר את ידו לחיקו, שזה מקומה הטבעי, היא חוזרת להיות בריאה, היות וחזרה לשורשה.

כנ"ל לגבי המים ההופכים לדם, כאשר יוצאים ממקומם ליבשה. וכן להיפך.

סיכום: התנהגותם נובעת מכך, שהם לא במקומם בא"י, אלא בגלות. כאשר יעלו לארץ, הם יתנהגו אחרת.

 

"ויקח משה את מטה האלהים בידו" (שמ' ד', כ) – מטה האלוקים של משה רבנו.

.רבנו יעקב אביחצירא: מטה = מט"ה. המטה מסמל את התורה הנדרשת מ"ט פנים טמא וכן מ"ט פנים טהור (שיה"ש רבה ב, יב).  מטה – מלשון הטיה.

מט"ה ניתן להטות את התורה המסומלת ע"י האות ה'. וכדברי קדשו: "ורמז לו דהמטה שהיא התורה, צריכה שתהיה שמורה ביד העוסק בה להגות בה יומם ולילה. ואם ירפה ידיו ממנה – בזה מעורר עליו הנחש העליון. וזהו שאמר לו: "השליכהו ארצה, וישליכהו ארצה, ויהי לנחש" – רמז לו, כשיעזוב התורה וירפה ידיו ממנה, חוזרת לנחש ומקטרגת עליו. ויאמר אליו: "שלח ידך ואחוז בזנבו", בא לרמוז שאם התגבר עליו היצר הרע ועזב את התורה – "יתחיל לאחוז אפילו במעט מן התורה וכו'" .

כנ"ל בכל תחום, לאדם יש חופש בחירה, ויכול להטות את דרכו כמו מטה לאן שיחפוץ. כאשר בוחרים בטוב, זוכים לטוב אלוקי בהתאם. מצד שני, חייבים לדעת שכאשר בוחרים ברע, הנחש הקדמון מחכה בפינה כדי לקטרג.

"מטה האלוקים" נברא בערב שבת בין השמשות (פ. אבות ה, ו), והוא המטה בו עשה משה רבנו נסים ונפלאות. המטה היה עשוי מחומר סנפרינון, שהוא מעין אבן ספיר דוגמת לוחות הברית. המטה היה מגולף מארבע צדדיו, ובו היו חקוקים שמות קודש. המטה ניתן לאדם הראשון ע"י הקב"ה לאחר הגירוש מגן עדן. המטה עבר לחנוך, נח, שם בנו, האבות, יוסף. כאשר נפטר יוסף, המטה נלקח לבית פרעה. יתרו שהיה בין חרטומי מצרים, לקח את המטה כאשר עזב את מצרים, ותקע אותו בגינתו, ומאז לא הצליח להוציאו עד שהגיע אליו משה רבנו.

על יעקב אבינו נאמר: "כי במקלי {המטה} עברתי את הירדן הזה…" (בר' לב, יא).

 

8.

"כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאות" (מיכה ז, טו).

גאולת עם ישראל – אז והיום.

גאולתנו הקרובה – תהיה מלווה ב- נ' פלאות (מרן הרב עובדיה יוסף ע"ה).

 

רבי שמעון בר יוחאי אומר: הדגם של גאולת מצרים, ישמש כדגם הגאולה העתידית והנצחית. הביטוי "כימי" בפסוק "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאות", מבטא את הדמיון בין שתי הגאולות. "כימי" – רומז ליומיים {מיעוט רבים שניים}. היום הראשון הוא היום בו נגאלו אבותינו ממצרים, וזה היה ביום ט"ו בניסן.

 היום השני והאחרון החותם את הגלות, יהיה ביום הגאולה הנצחית, עת בוא מלך המשיח לו אנו מצפים.

הגאולה בבית שני הייתה זמנית. בין שני הימים הללו נמתח "מיצר – ים" {מצרים} של צרות מהן עם ישראל סבל וסובל, עד שיברור את כל ניצוצות הקדושה שהתפזרו בין הקליפות, כפי שהיה במצרים כדברי רבנו-אוה"ח-הק'.

 

אמר רבי אליעזר הגדול: "מתוך חמישה דברים נגאלו אבותינו ממצרים.

א. מתוך צרה: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה.

ב. מתוך תשובה: "ותעל שוועתם אל האלהים".

ג. מתוך זכות אבות": "ויזכור אלהים את בריתו".

ד. מתוך רחמים: "וירא אלהים את בני ישראל.

ה. מתוך הקץ: "וידע אלהים".

 

גם הגאולה העתידית – גאולתנו, תהיה באותה מתכונת לפי הכתוב: (דב' ד, ל – לא).

א. מתוך צרה: "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה".

ב. מתוך תשובה: "ושבת עד יהוה אלהיך".

ג. מתוך רחמים: "כי א-ל רחום יהוה אלהיך".

ד. מתוך זכות אבות: "ולא ישכח את ברית אבותיך".

ה. מתוך הקץ: "באחרית הימים" (המדרש הגדול ב, כה').

 

מרן הרב עובדיה יוסף ע"ה אמר פעם בשידור בלווין: נסי הגאולה העתידית יהיו פי 50 מאשר במצרים. את זאת הוא לומד מהייתור של האות נ' במילה "נפלאות" בפס' "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאו" (מיכה ז, טו).

הנביא יכל לכתוב "פלאות" במקום "נ-פלאות".



"וארד להצילו מיד מצרים" (שמות ג, ח).

"לעתיד לבוא, ישפיע בנו אל עליון – תורת חיים" (רבנו-אוה"ח-הק' שמ' ג, ח).

"ולזה נתארך הגלות, כי כל עוד שאין עוסקים בתורה ובמצוות,

אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה" (רבנו-אוה"ח-הק', שמ' כז כ).

 

גאולתנו כיום – תלויה בעיקר  בלימוד תורה מתוך קדושה.

 בנוסף למידת האחדות עליה רמז יעקב אבינו בברכותיו, בפרשת "ויחי".

 

רבנו-אור-החיים-הק': אומר על הפס': "וארד להצילו מיד מצרים": "כי עיקר הגלות לברור הניצוצות שנטמעו ב-נ' שערי טומאה… ותדע שעם ה' השיגו בבחינת כללותם הכלולה במשה – מט' שערי בינה… והובטחו כי לעתיד לבוא ישפיע בנו אל עליון תורת חיים שבשער ה-נ'… מה שאין כן דורות האחרונים – באמצעות תורתם ישיגו להיכנס לשער החמישים" (רבנו-אוה"ח-הק' שמ' ג ח).

 רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפרשת תצוה: ולזה נתארך הגלות כי כל עוד שלא עוסקים בתורה ובמצוות – אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה" (שמ' כז, כ).

רבנו רומז לגאולתנו כיום, שרק בזכות לימוד התורה נזכה לגאולה. לכן, מן הראוי שכל אחד מאתנו ירבה בלימוד תורה ויתמוך ברוחב לב ובעומק כיס – בעמלים בתורה: "הרוצה לנסך יין על המזבח, ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין". כלומר, לתמוך בהם בעין יפה.

 

9.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "כי המחזיק ידי לומדי תורה, חולק עמהם שכר כידוע, ולכן נאמר בפסוק "וארזים עלי מים" – שחוזקם גם כן, הוא "עלי מים" שהיא התורה לפי שמחזיקים ידי האנשים הלומדים בתורה שנמשלה למים" (במ' כד, ו). למרות שכידוע "רק פרי התורה יקרא פרי".



"ו-א-ל-ה  ש-מ-ו-ת" =

"ו-חייב א-דם ל-קרוא ה-פרשה ש-ניים מ-קרא ו-אחד ת-רגום".

 

"לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור, שניים מקרא ואחד תרגום, שכל המשלים פרשיותיו עם הציבור, מאריכים לו ימיו ושנותיו" (ברכות ח ע"א). מרן השולחן ערוך פוסק: "אף על פי  שאדם שומע את כל התורה כולה כל שבת בציבור,

חייב לקרוא לעצמו בכל שבוע, פרשת אותו שבוע, שניים מקרא ואחד תרגום" (סימן רפה, ס"א).

הביטוי "עם הציבור" אומר דרשני. על פניו, נראה כמיותר. הרה"ג שלמה גולדרייך שליט"א אמר על כך:

 ברגע שכל יהודי יקרא שניים מקרא ואחד תרגום, יהיה לו על מה לדבר עם כל יהודי בכל מקום בעולם.

 כנ"ל, הרעיון מאחורי "הדף היומי". יהודי בכל מקום, יוכל להשתלב בדברי תורה.

 

 

להאיר באור החיים – ליום שבת קודש.

 

ימי ה- שובבי"ם = ימים המסוגלים לתשובה וטהרה.

"שובו בנים – שובבי"ם" (ירמיה ג כב):

ש-מות, ו-ארא, ב-א, ב-שלח, י-תרו, מ-שפטים.

 

רבנו אריז"ל: ב- מ"ב הימים של שש הפרשות הנ"ל, ישנה סייעתא דשמיא

לאלה הבאים לתקן את עוונותיהם, ובפרט העוון הידוע – טומאת הקרי.

 

"תנה בני לבך לי – ועיניך דרכי תצורנה" (משלי כג, כו).

"והמעלה השניה בתורה – שמאירה העיניים…

כדי שיוכלו ליהנות מזיו השכינה…

כי באמצעותה יגדל כוח אור עינינו…

המושג בהביט אל האלוקים" (רבנו-אוה"ח-הק'. ויקרא כו, טז).

 

 

בימי השובבי"ם, מצווים אנו לעמול על תיקון ג' דברים מרכזיים:

  • כוח התורה. ב. כוח הטהרה. ג. כוח התפילה.

 

               א. תיקון כוח התורה.

 

הפרשות הנ"ל דנות בגלות עם ישראל במצרים וגאולתו [שמות, בא, בשלח}, דרך קבלת התורה במעמד הר סיני {יתרו}, וכריתת הברית בין ה' לעם ישראל ע"י קבלת התורה בבחינת "כל אשר דבר יהוה נעשה ונשמע"  (משפטים כד, ז) שזה יעוד הגאולה כדברי ה' למשה רבנו בתחילת השליחות: "וזה לך האות כי אנוכי שלחתיך – בהוציאך את העם ממצרים – תעבדון את האלהים על ההר הזה" (שמ' ג, יב).

פועל יוצא מהדברים הנ"ל הוא: בכדי להיגאל דבר אותו מבקשים אנו יומם וליל, מחובתנו לקבל על עצמנו מידי יום את הציווי: "נעשה ונשמע", ונתחיל לעשות את מצוות ה' גם אם לעיתים אנו לא מבינים, היות ועל ידי  ש-"נשמע" = נלמד תורה, נוכל בעזהי"ת גם לנסות להבין, וכדברי רבנו-אור-החיים-הק': "המעמיק בתורה – יוכל להרגיש במשמעות הכתובים עצמם – את אשר חשב ה' לומר בהם" (במ' יב, ו).

רבנו-אור-החיים-הק' גם מדגיש, שגם תלמיד חסר יכולות, יוכל להגיע להישגים ברגע שישקיע בלימוד תורה, וכדברי קדשו: "האדם יכול להשיג מה, כפי התעצמותו בתורה וכו', אפילו יהיה במדרגה שאין למטה ממנה. אם יטריח, ישיג הדרגות עליונות – כפי שיעור היגיעה" (ויקרא כב, יב). 

 

10.

רבנו-אור-החיים-הק' נותן לנו מרשם  איך להתגדל בתורה. בברכה ליששכר נאמר: "בני יששכר למשפחתם: תולע משפחת התולעי, לפוה משפחת הפוני, לישוב משפחת הישבי, לשמרון משפחת השמרוני" (במ' כו, כג- כד).

 בלימוד תורה יש לנהוג בבחינת "תולעת ספרים", לפנות את פינו מדברים בטלים ולזכור שבתוך פינו קיימת אות ו' של שם השם: פ – ו – ה המחברת את פינו לקב"ה. בלימוד תורה יש לשבת בישיבה, וכדברי רבנו: "צריך להרבות בישיבה, ולא דרך עראי. גם צריך להתיישב בכל פרט ופרט מהתורה עד שיעמוד על עיקרו כמצטרך בעומק ההלכה, כי הוא עיקר התורה". רק כך ניתן להעמיק באורות התורה, וכן לשמור את המצוות התורה, ורק אז נזכה להישמר ולהיקרא "בני יששכר".

"יששכר" = יש שכר. יש = ש"י. שנזכה בעזהי"ת  ב- שכר ש"י עולמות כדברי רבנו-אוה"ח-הק'.

על הארת תלמידי חכמים בתורה אומר רבנו: "מארי תורה – מאירים כצהרים, ותורה אור שהוא הסוד שאותיות רז 
{בגימטריא} אור – ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" (ראשון לציון, שיר השירים א, ז).

 

 

ב.  תיקון כוח הטהרה.

 

"תנה בני לבך לי – ועיניך דרכי תצורנה" (משלי כג, כו). בפסוק הנ"ל, מבקש מאתנו הקב"ה לתת לו את הלב. על השאלה איך עושים זאת? עונה שלמה המלך בהמשך הפס': "ועיניך דרכי תצורנה"שמירת העיניים. היות וכידוע העיניים תרות לכל עבר, ועלינו להישמר ב"שמירת עיניים" ככתוב בפסוק אותו אנו קוראים פעמיים ביום בקריאת שמע: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שבשביל לזכות בראיית השכינה, יש להישמר בשמירת העיניים, דבר המושג ע"י לימוד תורה מתוך קדושה וטהרה. וכדברי קודשו: "והמעלה השניה בתורה – שמאירה העיניים… כדי שיוכלו ליהנות מזיו השכינה… כי באמצעותה יגדל כוח אור עינינו… המושג בהביט אל האלוקים" (רבנו אוה"ח הק'. ויקרא כו, טז).

 

 

"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה

         את יעקב איש וביתו באו" (שמות א, א).

 

 

רבנו יעקב אביחצירא זצ"ל שההילולה שלו תחול ב- כ' טבת אומר בתחילת הפרשה (פיתוחי חותם א, א): "בני ישראל זכו להידבק בשכינה הנקראת מצרימה. שכינה = מצרימה = 385. איך זכו? בזכות "איש וביתו", דהיינו שיש בהם המידות הרמוזות בראשי התיבות של המילה:   י – ע – ק – ב:    י = יחוד. ע = ענוה. ק = קדושה. ב = ברכות.

יחוד = שיהיו מייחדים את ה' כראוי בכל עומק ליבם.

ענוה = בכל שהם עושים, יהיו ענווים ולא יתנשאו.

קדושה = שיקדשו עצמם כראוי בקדושה ובטהרה, ויהיו עוסקים בתורה הקדושה;

ברכות = שיהיו נותנים ליבם בכל הברכות לברכם כראוי".

"איש וביתו באו" – "שיטרחו בקדושה ובטהרה כדי להשלים נפש רוח ונשמה הנקראים "איש וביתו" (שער הליקוטים ריש שמות). וכשיהיו בהם כל המידות הללו, יהיו ראויים הם להידבק בשכינה" (האביר יעקב, "פיתוחי חותם", שמ' א, א).

"ואלה שמות": המילה "שמות" רומזת למצוות שבגינן זכו להיגאל:

ש = שבת; מ = מילה; ות = ותפילין; בעצם, אלו הן המצוות בהן מצוין ברית.

 

רבנו "בבא סאלי" – האדמו"ר רבנו ישראל אביחצירא זצ"ל – נכדו של רבנו יעקב ע"ה, שיום ההילולה שלו יחול בד' שבט בימי השובבי"ם, נשאל בזמנו: מהו סוד כוחם של רבני משפחת אביחצירא? שמירת העיניים, הוא השיב, תופעה שאכן ראינו גם אצל בנו ונכדיו: האדמורי"ם רבי מאיר ע"ה, רבי אלעזר ע"ה, ואחיו רבי דוד שליט"א. וכן אצל אחיו האדמו"ר רבי יצחק – בבא חאקי ע"ה.

 

ג. תיקון כוח התפילה.

 עמוד התפילה – רבנו משה בן מימון = הרמב"ם,

     שקבע ופסק, שמצות עשה מן התורה להתפלל בכל יום.

 

רבנו הרמב"ם שההילולה שלו תחול ב- כ' טבת, פוסק בהלכות תפילה: (יד החזקה, סדר אהבה, תפילה, פ"א)

א. "מצות עשה להתפלל בכל יום, שנאמר: "ועבדתם את יהוה אלהיכם" (שמ' כ"ג, ה). מפי השמועה למדו, שעבודה    זו היא תפילה, שנאמר: "ולעבדו בכל לבבכם" (דב' יא, יג). אמרו חכמים: איזו היא עבודה שבלב? זו תפילה.

 

11

ב. ואין מנין התפילות מן התורה. ואין משנה {נוסח} התפילה הזאת מן התורה. ואין לתפילה זמן קבוע מן התורה.

ג. אם היה רגיל, מרבה בתחינה ובקשה… וכן מניין התפילות, כל אחד כפי יכולתו.

ד. כיוון שגלו ישראל…. וכיון שראה עזרא ובית דינו כך, עמדו ותיקנו להם שמונה עשרה ברכות על הסדר…

    עד לפסיקת הרמב"ם שמצות עשה מן התורה להתפלל כל יום, לא נקבעה הלכה בנושא מצות התפילה. האם זו מצוה מן התורה או מדרבנן.

אכן, ההשגחה העליונה זיכתה את הרמב"ם לקבוע להלכה, שמצות התפילה היא מן התורה.

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

"אור זרוע לצדיק"

לרבנו הרמב"ם ורבנו אברהם אבן עזרא.

 

רבנו הרמב"ם – עמוד ההלכה, הפרשן, הפילוסוף והרופא, שימש כרופא ויועץ המלך במצרים, ונגיד הישוב היהודי שמצודתו הייתה פרוסה על קהילות יהודיות שמעבר לים. מתוקף תפקידו כיועץ המלך, הוא דאג לקהילתו שבמצרים, וגם ליהודי הגולה כמו בתימן. במצרים, הוא הקים בית חולים לקהילה היהודית שם קיבלו טיפול רפואי בחינם.

רבנו אברהם אבן עזרא – הפרשן לתורה, המשורר, הרופא, האסטרונום והמדקדק הגדול שכתב 60 ספרים, מחליט  לפגוש את הרמב"ם במצרים. אכן, ידידות רבה שררה בניהם של שני ענקי הרוח.

 

הרמב"ם מחליט לעזור לידידו רבי אברהם מבחינה כלכלית, אבל רבנו האבן עזרא סירב בכל תוקף.

רעיון יפה נצנץ במוחו של הרמב"ם. בכל בוקר, האבן עזרא יוצא לתפילת שחרית בביהכנ"ס הסמוך לביתו, כאשר בדרכו, הוא עובר על גשר סמוך. אשים לו על הגשר שטרות כסף, והרי לפי ההלכה המוצא מעות מפוזרות הרי הן שלו, וכך יוכל האבן עזרא לזכות בכסף מדין מציאה, ולא מדין צדקה.

ברוך אומר ועושה. עם שחר, הרמב"ם התייצב על הגשר, וממש סמוך לבואו של הרב אבן עזרא, פיזר את השטרות, ומיד הסתתר מאחורי הגשר, וציפה לבואו של ידידו הטוב. כדרכו בקודש, הרב אבן עזרא עבר על הגשר, אבל מה רבה הפתעתו של הרמב"ם, כשראה את רבי אברהם עובר את הגשר כשעיניו עצומות, ואינו מבחין בשטרות הכסף.

 

אחרי התפילה, הרמב"ם שאל את ידידו, מדוע חלפת על הגשר בעיניים עצומות? ענה לו הרב אבן עזרא: כל יום אנחנו קוראים בברכות השחר את ברכת "פוקח עיוורים", רציתי להרגיש עד כמה חשובה הברכה הזאת, כדי להודות ביתר שאת לרופא ובורא עולם הקב"ה.

שמע זאת הרמב"ם וסיפר לרב אבן עזרא את תכניתו על הגשר. ענה לו הרב כהאי לישנא: האדם מקבל רק מה שמזומן לו משמיא. ומה שלא מגיע לו, לא יעזרו לו תחבולות, ואם בכל זאת יצליח לקבל דבר שלא מגיע לו כדין, זה ילקח ממנו בדרכים אחרות, ולבורא עולם לא חסרות דרכים.

 

  שבת שלום ומבורך – משה שמיר.

 

לברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הספר "להתהלך באור החיים" מאת משה אסולין שמיר, לפרסומו הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, לרכישתו ע"י רבים וטובים מבני ישראל, לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה.

 

לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. אברהם בן חניני ע"ה. יגאל בן מיכל לבית בן חיים ע"ה.

 לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

 

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. לאדיר אביחי בן עליזה עישה. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. זוהר והדר בנות שרה. מרים בת זוהרה. דניאל ושרה בני מרלין.

 

פִּיּוּט לִכְבוֹד הַקָּדוֹשׁ רַבִּי יַעֲקֹב אַבִּיחָצִירָא זִיעָ"א-סִימָן אֲנִי יחייא אִדָּהָן חָזָק אַמִּיץ

פִּיּוּט לִכְבוֹד הַקָּדוֹשׁ רַבִּי יַעֲקֹב אַבִּיחָצִירָא זִיעָ"א

סִימָן אֲנִי יחייא אִדָּהָן חָזָק אַמִּיץ

אֲלֵיכֶם אִישִׁים קוֹלִי אֶקְרָא. שִׂמְחוּ בְּשִׂמְחַת

אַבִּיחָצִירָא

 

נָאֶה הָיָה דּוֹרֵשׁ וּמֵקִים . בְּתוֹרַת אֵל אֱלֹהִים חַיִּים . בָּהּ זָכָה לְחַיִּים. נִצְחִיִּים כְּמוֹ יַעֲקֹב שְׁמוֹ נִקְרָא:

יָדַע אֶת הַשֵּׁם מִנְּעוּרָיו . וּמָאַס בָּעוֹלָם וּשְׁקָרָיו . גַּם הִצְלִיחַ בְּכָל דְּבָרָיו. לְשֵׁם הָאֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא:

 

יִרְאַת יְיָ הִיא טְהוֹרָה . הָיְתָה בּוֹ בְּגָלוּי וּבְסִתְרָה. . וְגַם עֲנָוָה בּוֹ יְתֵרָה . מֵשִׁיב שָׁלוֹם לְכָל הַנִּבְרָא:

חֶסֶד וּצְדָקָה תָּמִיד עָשָׂה . כָּל מַעֲשָׂיו הָיוּ בִּקְדֻשָּׁה. . וְאֶת נַפְשׁוֹ לַשָּׁוְא לֹא נָשָׂא . אֱמֶת לְיַעֲקֹב נִבְחָרָה:

 

יוֹם וָלַיְלָה עָסַק בַּתּוֹרָה . בְּמִשְׁנָה וְגַם בַּגְּמָרָא . בְּפִלְפּוּל וְדִינֵי הַתּוֹרָה. הוֹצִיא מֵחֲשֵׁכָה לְאוֹרָהּ:

יַחַד הֶעֱמִיד כַּמָּה תַּלְמִידִים . צַדִּיקִים הָיוּ וַחֲסִידִים . הַכֹּל לְשֵׁם מוֹשִׁיב יְחִידִים .בִּדְרִישָׁה גַּם בַּחֲקִירָה.

 

אוֹר הַתּוֹרָה עָלָיו הוּא זֶרַח . גַּם בְּמִצְווֹת יָגַע וְטָרַח . הָיָה צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח. לְקַיֵּם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה:

אֶת סוֹדוֹת הַתּוֹרָה הוּא גִּלָּה . בַּנִּסְתָּר וְגַם בְּהַנִגְלָה . בַּשָּׁמַיִם שָׂם לוֹ מְסִלָּה לַעֲלוֹת בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה:

 

דִּין אֱמֶת וְגַם בְּצֶדֶק . בְּמַעֲשָׂיו הָיָה מְדַקְדֵּק . לֶקֶט הַשּׁוּשַׁן מִבֵּין חֵדֶק. בִּתְפִלָּתוֹ וּבְתַלְמוּד תּוֹרָה:

הֲלִיכוֹתָיו הָיוּ בַּקֹּדֶשׁ . אֶת עַצְמוֹ מְטַהֵר וּמְקַדֵּשׁ. . בִּטְבִילָה גּוּפוֹ מְחַדֵּשׁ. בְּיוֹם הַשֶּׁלֶג וּבְיוֹם קָרָה:

 

נִשְׁמַת הַצַּדִּיק מִמְּקוֹם רָם . יֵשׁ בּוֹ נִצוֹץ מֹשֶׁה בֶּן עַמְרָם .הָעוֹלָמוֹת כֻּלָּם חֲבֵרָם . זוֹ הַתּוֹרָה וְזוֹ שָׂכְרָה:

חִבּוּרָיו רַבִּים וְנִכְבָּדִים . יְקָרִים מִפָּז נֶחְמָדִים . בְּפַרְדֵּס כֻּלָּם מִיְּסֵדִים. בְּמִדָּה מִשְׁקָל וּמְשׂוּרָה:

 

זֶה הָאִישׁ יְרֵא אֶת יְיָ . הָיָה שָׁלֵם בְּכָל עִנְיָנָיו . גַּם הִקְרִיב רְחוֹקָיו וּשְׁכֵנָיו. אֶל הַתְּשׁוּבָה וְהַתּוֹרָה:

קְדֻשַּׁת שַׁבָּת עָלָיו חָלָה. כָּלוּל מִכָּל מִדָּה מְעֻלָּה. תִּקֵּן וְקִשֵּׁט אֶת הַכַּלָּה. לַעֲלוֹת אֶל מְקוֹם הֲדָרָהּ.

 

אֶת שֻׁלְחַן הַטָּהוֹר הֶעֱרִיךְ. י"ב כִּכְּרוֹת עָלָיו מַעֲרִיךְ. וְהָדַס וְיַיִן הוּא צָרִיךְ. לְהַקִּיף הַשֻּׁלְחָן בְּטָהֳרָה.

מֵימָיו נֶאֱמָנִים הוּא נִתַּן. לֶחֶם לְעָנִי פִּזֵּר נָתַן. צִדְקָתוֹ בַּסֵּתֶר הִיא מַתָּן. כָּפָה אַף וְגַם חֵמָה גָּבְרָה.

 

יוֹם עָלָה אֲדוֹנִי בִּסְעָרָה. הֶרְאָה נִסִּים בְּעֹז וּגְבוּרָה. בְּדַמַנְהוּר הָיְתָה לוֹ קְבוּרָה. בְּגִזְרַת אָיֹם וְגַם נוֹרָא.

צַדִּיקִים שָׂמְחוּ בְּבִיאָתוֹ. נִתְקַבְּצוּ כֻּלָּם לִקְרָאתוֹ. כְּחָתָן יוֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ. לַעֲשׂוֹת לוֹ כֶּתֶר עֲטָרָה.

חָסִיד נִתְאַזַּר בְּזִקְנָתוֹ. לִשְׁכֹּן בְּאֶרֶץ נַחֲלָתוֹ שַׁכֵּךְ אֶת הַיָּם מֵעֶבְרָתוֹ. אָמַר הִגִּיעַ עֵת בְּשׂוֹרָה:

 

זְמַן הַקֵּץ עוֹד לוֹ נִתְגַּלָּה. בִּרְצוֹן אֵל רָם וְגַם נַעֲלָה. אָז הַצַּדִּיק עָלָה לְמַעְלָה. לַחֲזוֹת בְּנֹעַם הַתּוֹרָה.

קָרֵב נָא אֶת קֵץ הַגְּאֻלָּה. לְמַעַנְךָ נוֹרָא עֲלִילָה. בִּזְכוּת כָּל יְחִידֵי סְגֻלָּה. קוֹל מְבַשֵּׂר נִשְׁמַע בִּמְהֵרָה.

פִּיּוּט לִכְבוֹד הַקָּדוֹשׁ רַבִּי יַעֲקֹב אַבִּיחָצִירָא זִיעָ"א -סִימָן אֲנִי יחייא אִדָּהָן חָזָק אַמִּיץ

עמוד סח

כ' טבט תשפ"ב

יהדות מרוקו- פרקים בחקר תרבותם-יששכר בן עמי-1975 – מעשה נסים. רבי דניאל השומר אשכנזי-בערבית יהודית כולל תרגום לעברית.

4

גם כן סיפרו לי על גויה, אשה זקנה, קרובת משפחתו, שיום אחד הייתה עוקרת עצים ליד המצבה של הצדיק ויצאו מעין שני אריות, והיו נושכים אותה ומשסעים אותה וחתכו אותה חתיכות חתיכות וכך לקחו אותה משם מתה. כן יאבדו כל אויביך ה׳.

 

תרגום: ג״כ כאן יעאודלי עלא ואחד לגויה מרא שיבאנייא די כא תזיה פלפאמיליא, באיין ואחד נהאר כאנת תקטע אסזר מן חדא למצבה דצדיק. ודזבאדולהא פחאל זוז דסבועא וכאנו יעצצוהא וימרמדוהא. וקטטעוהא טראף טראף ורפדוהא מן הנאד מייתא כן יאבדו כל אויביך ה׳.

 

5

גם כן מסרו לי על־אודות יהודי ממאראקש שהיה משותק בידיו וברגליו. הוא היה עשיר. הוא בא עם משפחתו ולן לילה אחד ליד הקדוש ש״ל. הוא הבריא והתחיל לצעוד על רגליו. והיתד. לו שמחה גדולה. והוא אמר להם, שלא ירכב על הבהמה, והלך ברגל כל הדרך. הבריא והלך שמח לביתו. ש״ל כל שנה הוא מבקר את הצדיק הוא ומשפחתו ואנשים ששמעו על הגסים האלה.

 

תרגום: ג״כ עאודלי באיין זא ואחד ליהודי מן מראקיס די כאן זהחאף מן ידיה ורזליה. והווא עשיר וזא מעא לפאמיליא דיאלו, ובאת לילא אוחדה פלחכם. וש״ל ברא קאם כא יתסארא עלא רזליה. וזאתו פרחא כבירא וקאללהום מא ירכבס עלא לבהימא. ובקא יתסארא עלא רזליה. טריק כאמלא וברא ומשא פרחאן לצ׳ארו ש״ל וכול עאם כא יזורו מן צדיק הווא ולפאמיליא דיאלו ונאש די שמעו האד נסים.

קעג

 

 

6

גם כן גוי אהד היה בונה חדר בשביל היהודים מכפר סידי רחחאל ליד הצדיק הנ״ל, ומרוב גאווה שהיתר. לו זלזל בצדיק. הוא לקח קומקום מים והלך עד למצבת הצדיק וישב עליה והתחיל להתרחץ על־מנת להתפלל. ובזכות הצדיק כל מקום בגופו שעליו שפך מים היה מתנפח והוא היה מבקש דין צדק. בני משפחתו באו ומצאו אותו מנופח, והוא סיפר להם מה שקרה לו. אחד מבניו הלך לקרוא ליהודי בעל החדר, וכשראה אותו כך, התחיל לשבח את הקב״ה. הוא ביקש ממנו להביא בהמה ולשחוט ליד הצדיק, וכן היה. הביאו בהמה ושחטוה. פרש האיש את כפיו והתוודה ליד הצדיק והבריא. והוא פחד ולא רצה להמשיך בבנייה וחזר לביתו. וביום השביעי בא לו אהד בחלום והיה מכה אותו מכות אכזריות, ולמחרת הלך לקרוא ליהודי, וסיפר לו את הכול. והיהודי אמר לו, שהוא חייב להשלים את הבניין, ואז ירווח לו. ובאותו היום הלך לצדיק והתחיל לבנות עד שגמר את הבנייה, ואז שב לביתו. והוא לא רצה לקחת מאומה תמורת העבודה. ובעל החדר שהוא יצחק אוחיון הוא שסיפר לנו מה שקרה למוסלמי ״כ׳י׳כ׳א׳ה״'.

 

 

6

תרגום: ג״כ ואחד לגוי די כאן יבני ואחד לבית די יהוד זאוית סידי רחחאל. פצדיק הנז״ל. ומן כתרת לגאוה די כאנת פיה ומא טללע חסאב לצדיק, קבד ק׳אפיתירא דלמא פיידו ומשא חתתא לפוק למצבה דלחכם וגלם כא יתווצ׳צ׳א באש יצללי, ובזכות דצדיק זמיע למוצ׳ע פלחמו די כא יכב עליה למא כא יתנפך וכא יטלב שרע. וזאוו לפאמיליא דיאלו וצאבוה מנפוך פאוצט לחכם ועאודלהום די זראלו, ואחד מן לולאד משא זאב ליהודי מול לבית מן זאוויא, ומן די צאבו האגדאך מנפוך כא יעטי שבח לקב״ה. וקאל לולאדו יזיבו דביחא ידבחותא עלא לחכם וכן היה. משאו זאבו דביחא ודבחוהא ותדררע ותחאטא קדדאם צדיק וברא. ותכ׳לע ומא חבבס יכממל לבניאן ומשא פחאלו לצ׳ארו. ונהאר שבע אייאם זאה ואחד פלחלום וכא יצ׳רבו מכות אכזריות, וקאם פצבאח ציפד עלא ליהודי ועאודלו כולסי. וקאללו ליהודי לאזם יכממל לבניאן עאד יכון האני. ופהאדאך נהאר טלע ללחכם ובדא כא יבני חתתא כממל לבניאן ומשא לצ׳ארו. וחתתא מן ליזארא דלבניאן מא חבבס יתכ׳ללץ פיהא. ומול לבית די הווא יצחק אוחיון הווא די עאודלנא עלא מא תעמאל פהאדאק למסלם כ׳י׳כ׳א׳ה׳:

 

יהדות מרוקו- פרקים בחקר תרבותם-יששכר בן עמי-1975 – מעשה נסים. רבי דניאל השומר אשכנזי-בערבית יהודית כולל תרגום לעברית.

התיישבותם של היהודים המערביים בירושלים-מיכל בן יעקב.

ב. מאפיינים דמוגרפיים של עולי המגרב בארץ ישראל במאה ה-19

 

עומד לרשותנו מקור נדיר, באיכות ובכמות, המספק אוצר של מידע על היהודים בארץ ישראל באמצע המאה ה-19: "מפקדי מונטיפיורי". אלו המפקדים של יהודי ארץ ישראל שנערכו ביזמתו של משה מונטיפיורי. חמש פעמים בהפרשי עשור במשך ארבעים שנה בקירוב – בשנים תקצ"ט (1839), תר"ט (1849), תרט"ו (1855), תרכ"ו (1866) ותרל"ה (1875) – אסף מונטיפיורי פרטים דמוגרפיים על היהודים בקהילותיהם בארץ. רשימות אלו משמשות בסיס לא רק להערכת גודל העדה המערבית ולניתוח דמוגרפי של בניה, אלא גם למיפוי גלי העלייה ומוצאם של העולים.

 

  1. גלי העלייה וגידול הקהילה המערבית בירושלים במאה ה-19

על פי מפקדי מונטיפיורי מסתמן גל עלייה ברור לארץ החל בראשית שנות השלושים. עולי המערב באותה עת התרכזו בצפון הארץ, והיו הקבוצה הגדולה ביותר בקרב הספרדים בערי הקודש צפת וטבריה. ילידי המגרב בלבד היו שם כמחצית הגברים הספרדים. עולים מאלג'יריה ומרוקו הגיעו גם לקהילות החדשות של יפו וחיפה. לעומת זאת הגיעו לירושלים בראשית שנות השלושים אך מעטים מעולי המגרב. במפקד מונטיפיורי הראשון, משנת תקצ"ט (1839), נמנו בירושלים 26 גברים, ראשי משק בית, ילידי צפון-אפריקה (ברוב המקרים רשום "מקום מולדתם – המערב", ובקצתם "ארג'יל" [אלג'יריה] או "תוניס"). יחד עם בני ביתם, ועוד כשלושים אלמנות, הם מנו כ-105 נפש. היישוב היהודי בירושלים מנה אז כ-3,000 נפש (מתוך כ-13,000 תושבים בני כל הדתות). המערבים בירושלים היו אז כ-10 אחוזים בלבד מכלל עולי המערב בארץ.

באמצע שנות הארבעים של המאה ה-19 הגיע מן המערב אל הארץ גל עלייה נוסף, כנראה כתוצאה מהחיבור בין גורמי דחיפה מקומיים בקהילות מוצאם, כגון רעב ובצורת, וכן מתחים ואי-יציבות פוליטית באלג'יריה ובמרוקו, לבין שיפור במצב הביטחון והתנאים בארץ ישראל. מספר ילידי צפון-אפריקה הרשומים בירושלים בשנת תר"ט (1849) עלה לקרוב ל-135 גברים ראשי משק בית. אמנם הם עדיין היו חלק קטן בין הספרדים בעיר (פחות מ-4,000 נפש, כולל המערביים), אך חלקם בכלל המערביים בארץ עלה לכדי 35 אחוזים. נראה כי בתקופה זו העתיקו מספר מערביים את מגוריהם מערי הצפון צפת וטבריה אל ירושלים, אך אין עדויות ברורות לכך.

 

לאחר שפל מסוים במספר העולים מהמגרב במחצית השנייה של שנות הארבעים שוב גבר מספר העולים, בעיקר ממרוקו, בשנות החמישים של המאה ה-19, על רקע התסיסה הפוליטית וחוסר הביטחון שם. בין העולים לירושלים בתקופה זו היה ר' דוד בן שמעון, מייסד ועד העדה המערבית בעיר ; ו"אחרי עלית הרה"ג הנז' [הרב הגאון הנזכר] ירושלימה התעוררה תנועה גדולה בין אחינו במרוקו ויחקוהו וינהרו המונים המונים אל הארץ הקדושה ומספרם בירושלים הלוך ורב".

 

אמנם הגידול לא התבטא במפקד שנערך בשנת תרט"ו (1855) – וזאת בעקבות הבצורת, הרעב והמגפות שפקדו את ירושלים בראשיתו של גל זה – אלא במפקד של שנת תרכ"ו (1866) לאחר עשור של עלייה מוגברת נמנו בירושלים יותר ממאתיים גברים ילידי המערב, ועם בני ביתם הסתכם מניינם בכ600- נפש. כדי לאמוד את הגידול בעדה ואת התעצמותה יש להוסיף עליהם כמאה אלמנות וילידי הארץ מהורים שעלו בגלים הקודמים. באותה שנה היו יותר מ-6,000 יהודים בעיר, בתוך אוכלוסייה כללית של כ-20,000.

גל העלייה הגדול ביותר בעצמתו החל בשנות השבעים של המאה ה-19, ובידינו תיאורים של נוסעים ועיתונאים ואומדני אוכלוסייה בלבד לתקופה זו. המפקד האחרון שנערך בעבור משה מונטיפיורי נרשם בשנת תרל"ה (1875), בראשיתו של גל זה. בשנה זו נמנו בירושלים 645 גברים ילידי צפון-אפריקה ובני ביתם. כזכור, למספר זה יש להוסיף אלמנות וילידי הארץ שהשתייכו לעדה המערבית. שש שנים לאחר מכן נאמד גודל העדה ב-1,290 נפש (בלא הגדרה מדויקת). על אף הגירה מן העיר בשנות השמונים בשל תנאי הקיום הקשים, מגפות ורעב, גדלה העדה לכדי 2,420 נפש בשנת תרנ"ח (1898). כעבור יותר מעשור, בשנת תרס"ח (1908), נאמד מספרם ב-2,200 נפש. בסוף המאה נאמד מספר היהודים בעיר ב-35,000 נפש, בתוך אוכלוסייה כללית של כ70,000- תושבים.

לאחר מכן ירד מספר המערביים בירושלים, אם בשל רישומם כ"ספרדים" ולא כ"מערביים", ואם כתוצאה מתמותה ומעזיבה, בלא תוספות לאוכלוסייה כתוצאה מעלייה. במהלך מלחמת העולם הראשונה פחת באופן משמעותי מספר היהודים בעיר. התמותה ממחלות ומרעב הייתה גבוהה, נתינים של מדינות אויבות לאימפריה העות'מאנית (ביניהם צרפתים) גורשו, גברים נתינים עות'מאנים גויסו לצבא התורכי, ואחרים עזבו את העיר בשל התנאים הקשים. באביב תרע"ו (1916) נמנו 1,029 יהודים כמערביים בספירה של יהודי העיר בתוך כלל יהודי העיר, שמנו 26,605 נפש.

 

  1. מאפיינים דמוגרפיים וכלכליים של בני העדה המערבית בירושלים במאה ה-19

 

ההרכב המשפחתי והגיל: מתוך המפקדים עולה הרכב משפחתי מלא של יוצאי המגרב, ובו גברים, נשים וילדים, בגיל ממוצע צעיר באופן יחסי. הגיל הממוצע של הגברים ראשי משק בית ילידי המערב בירושלים היה כ-40 שנה. כ-10 אחוזים בלבד היו בני 60 ומעלה. מרבית הגברים, כ-90 אחוזים, היו נשואים. שחזור הנתונים מצביע על עליות של משפחות בעיקר, ולא של יחידים. המשפחות היו קטנות, כ-2.7 נפש למשפחה מערבית בירושלים, כולל בני משפחה נלווים למשק הבית, כגון חמות, נכד או אחיין. לכשליש מן הזוגות לא היו ילדים כלל, ואפילו בחישוב של זוגות צעירים בלבד, בני 20 עד 45 שנה. ממצאים אלה תואמים את הממצאים של כלל האוכלוסייה היהודית בעיר. בערי החוף, חיפה ויפו, היו שכיחות יותר משפחות גדולות יחסית, ובהן שלושה ילדים ויותר.

יש להוסיף למשפחות אלה את האלמנות, שלא נכללו בדיוננו. בירושלים במיוחד נמצאו רשימות ארוכות של אלמנות, רבות מביניהן ממוצא מערבי. ברשימת האלמנות שבלוח המערביים משנת תרט"ו (1855), לדוגמה, נרשמו 49 אלמנות, וזאת נוסף ל-53 גברים ילידי המגרב ברשימת "בני ישראל דק"ק המערבים". במפקד תרכ"ו (1866) נרשמו 89 אלמנות בלוחות המערביים, וזאת נוסף ל-195 גברים ראשי משק בית.

 

הקיום הכלכלי: עוני רב שרר בארץ לכל אורך התקופה, והיה בולט באופן מיוחד בירושלים. אפשרויות הפרנסה היו מוגבלות, ופיתוח כלכלי איחר לבוא. רבים נתמכו באופן מלא או חלקי על ידי כספי ה"חלוקה", שנשלחו מיהודי הגולה. כל אלה יצרו מצב חברתי-כלכלי שונה ביישוב היהודי בירושלים לעומת המצב ביתר ערי הארץ. בני העדה המערבית בארץ עסקו בשלושה תחומי פרנסה עיקריים : האחד – מסחר, רוכלות וחלפנות; השני – מלאכה לסוגיה, ייצור ובנייה; והשלישי – לימוד תורה ועיסוק בתפקידים שהם "כלי הקודש" של הקהילה. מעטים עסקו במקצועות חופשיים או בשירותים. בחישוב ארצי על פי מפקדי מונטיפיורי (1875-1839) עסקו כשליש מן הגברים המערביים במסחר ברמות שונות ("חנווני", "מוכר ירקות", "רוכל"), וכשליש במלאכה ("מתקן נעליים ישנים", "תופר", "צורף", "מתקן שברי כלים בדיל"); עוד כ-20 אחוזים למדו או שירתו ככלי קודש ("לומד", "יושב בישיבה", "עוסק בתורה", "חכם"). פחות מ-10 אחוזים הוגדרו כפועלים בלתי מקצועיים ("פועל", "משרת"), ועוד מספר קטן, בעיקר בעלי מום או חולים, לא עבדו כלל. בירושלים היה ההרכב המקצועי שונה במקצת : גבוה ביותר היה שיעורם של הלומדים והעוסקים בענייני קודש, והם הסתכמו בכשליש מהגברים הרשומים במפקדים. עם זאת יש לציין, שכנראה חלקם החלו לרשום "יושב בישיבה" או "לומד" כ"מקצוע" רק כאשר פרשו ממלאכתם בגיל מבוגר, שהרי גיל הלומדים היה גבוה מזה של שאר העובדים. כרבע מן הגברים הרשומים בירושלים עסקו במסחר, פחות מן הממוצע הארצי (שליש), כנראה כתוצאה מהעוני בעיר ; ופחות משליש עסקו במלאכה.

 

אף שעבדו למחייתם לא הספיקו להם הכנסותיהם הדלות אפילו לא לקיום המינימלי. הם נזקקו להקצבות (ה"חלוקה") להשלים את פרנסתם. בשיטה הנהוגה בעדה הספרדית קיבלו תלמידי חכמים מובהקים הקצבות כדי להתקיים, ואילו עניי העדה קיבלו לכל היותר מענק חד-פעמי, אף הוא זעום, לפני חג הפסח. אלמנות ו"מקרים סוציאליים" מובהקים קיבלו הקצבות נוספות. אחת מאבני המחלוקת בין המערביים לבין הספרדים הייתה שיטת ה"חלוקה" (על מחלוקת זו נרחיב את הדיבור בהמשך). לדעת המערביים צריך היה לעזור לעניים מתוך קופת הקהילה עד כמה שניתן. כדי לסייע לאחיהם העניים בני העדה המערבית נשלחו מטעמם שד"רים לחוץ-לארץ לאסוף כספים, במיוחד מקהילות צפון-אפריקה. היו שאספו כסף למטרות מוגדרות, כגון הקמת בתי מחסה או תשלום מסים, והיו שאספו לכלל צורכי הקהילה, שכללו בעיקר הקצבות לעניים. כל שד"ר קיבל מהכנסותיו שיעור מוגדר מראש, מעין "קומיסיון" תמורת עבודתו. נוסף על אלה היו גם שיצאו "בשליחות עצמית", לצורכיהם שלהם, חלקם באישור ראשי העדה. לפיכך יש לכלול את השד"רות בין עיסוקיהם של יהודי ירושלים (כמו ערי הקודש האחרות), ואת ההכנסות ממנה כחלק חשוב מן המערכת הכלכלית של העיר בכלל ושל העדה המערבית בפרט. היו גם מספר בעלי יכולת שעלו ארצה והתיישבו בירושלים ותרמו לקופת הקהילה מממונם, כגון שלמה אבושדיד, אברהם הרוש ואליעזר הלוי בן טובו.

 

בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, בשנת תרע"ו (1916), הצהירו 343 בתיאב (שהם 1,029 נפש) בירושלים על השתייכותם העדתית כמערביים, בספירה מטעם המשרד הארץ-ישראלי של ההסתדרות הציונית. באותו מפקד נרשמו "סוגי הפרנסה" ל-124 מהם בלבד. אפשר שלא נרשם מידע על האחרים, ואפשר שהעדר המידע מצביע על האבטלה הגואה בעיר, שנוספה למצוקה ולמחסור שפקדו את ירושלים בזמן המלחמה. סקירה של מקצועות המערביים בעת ההיא מראה, ששיעורם של החכמים והלומדים ירד לכדי 15 אחוזים, וכן ירד שיעור העוסקים במסחר לכדי 16 אחוזים ; לעומתם עלה חלקם של העוסקים במלאכה לכדי 44 אחוזים, וביניהם בולט מספר הסנדלרים. אחרים עסקו בשירותים (עגלון, שומר), בעבודות בלתי מקצועיות ועוד. קשה להתייחס לנתונים אלה כמשקפים את המצב בעיר בשלהי התקופה העות'מאנית, ויש לראות בהם ביטוי תעסוקתי למצוקה הכלכלית הנוראה בעת המלחמה.

התיישבותם של היהודים המערביים בירושלים-מיכל בן יעקב.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 183 מנויים נוספים

דצמבר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר