את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-ילדות במרוקו.

אחד הרופאים לא אהב יהודים, וזכור לי שתמיד דיבר אלינו בגסות ובזלזול. היו אלה רופאים שזה עתה סיימו ללמוד ושלחו אותם לבית החולים כחלק משירותם הצבאי. אני לא יודע אם היו בקיאים בכל רזי הרפואה, שכן הרבה מאוד אנשים מתו תחת ידם. והנה מקרה שקרה: באחד הימים הגיע אלינו בחור צעיר, בן עשרים לערך, וגיבסו אותו בדיוק כמו את חיים. בדומה לחיים, גם לו הותירו רק חלון קטן מרובע מעל חזהו כדי שיוכל לנשום. ואולם, נראה היה לנו שהבחור אינו שליו וחם מזג הוא, כי מקץ שלושה ימים התחיל לצעוק שאינו יכול לחיות ככה. שם את ידיו כל אחת בצד אחר של חלון הגבס בחזהו וקרע את הגבס! הרופא בא בבהלה, ראה מה שהבחור עשה, קילל אותו, צעק, רגז על כולנו היהודים, ונתן מיד הוראה להוריד לו את הגבס ולזרוק אותו מבית החולים. כולנו נבהלנו ואמו בכתה והתחננה לרופא שירחם עליה וישאיר אותו בבית החולים, ואולם הרופא בשלו. וכך היה. דאגנו מאוד לבחור הזה, ותהינו מה יעלה בגורלו. כאשר יצאתי מבית החולים לאחר שנים, פגשתי אותו ברחוב. ממש התפלאתי לראות שהוא הולך כרגיל. ניגשתי אליו ושאלתי אותו בתמיהה מה קרה לאחר שזרקו אותו מבית החולים, והוא ענה ״כלום״! חשבתי שאולי הלך לבית חולים בעיר אחרת. ואולם, לא! הוא חזר ואמר: ״אתה רואה, אין לי כלום״. התפלאתי והתפעלתי, ולתמהוני לא היה גבול. לא הייתי משוכנע בדבר בריאותו, אך כאשר ראיתיו שוב לאחר שנים רבות ושאלתיו שוב בנוגע לבריאותו, ענה נחרצות ״אין לי כלום, יימח שם אותו רופא! סתם ממזר!״ ואני חשבתי על חיים המסכן, ששכב כך שלוש שנים ואולי לא היה זה נחוץ כלל וכלל – ואף לא בעבורי. לאחר שדיברתי עם הבחור הזה נזכרתי בבת דודתי יקות ז״ל, שלה הקדשתי סיפור בספרי(״שערי ספרו״, הוצאת כרמל, ירושלים תשמ״ח 1988, ע׳ 116) שהגיעה לבית החולים בעקבות הפלה, ומתה לאחר הטיפול הרפואי שקיבלה. השמועה אז סיפרה שתוך כדי טיפול קרעו את רחמה ומזה נפטרה. צעירה כבת עשרים, יפהפייה בגוף ובנפש, צנועה וענווה. את כאב מותה נשאתי אתי כל השנים מפני שהרגשתי שהרופאים הרגו אותה ברשלנותם. בזמן כתיבת הסיפור עליה עיניי זלגו דמעות ללא הפסק כאילו רק עכשיו נפטרה. הייתה עוד עלמה צעירה ויפה בעלת חיוך מקסים שהייתה באה מביתן הנשים לשבת אתנו, וכולנו אהבנו אותה.

 יום אחד ישבה אתנו משוחחת ומחייכת כרגיל. היה לה קול נעים והייתה עליזה תמיד. פתאום התלוננה שהיא מרגישה חולשה. אמא שלה לקחה אותה לחדרה לנוח ואמרה שתחזור מאוחר יותר. נפרדנו ממנה בצחוק והמשכנו בשיחתנו על כוס תה. לא עברה שעה קלה ושמענו צעקה גדולה ומרה, קורעת לב ומבשרת רעות. צווחה לא רגילה שביטאה זעזוע וייאוש, שפילחה את האוויר והגיעה אלינו. לרגע השתתקנו בדממה של חרדה. אמא רצה מהר לראות מה קרה ובחזרה הודיעה שהעלמה נפטרה! כך פתאום, פרלה הלכה לעולמה. נשארנו המומים מכאב ויגון והתחלנו כולנו לבכות בשקט על תעלולי החיים ועל הלא נודע הצפון בהם. דמעות נוזלות ללא הרף וללא מעצור על התאכזרות החיים לעלובים ולנדכאים, לטהורים ולתמימים. הנה עלמה בדמי ימיה, בימי פריחתה, נקטפה כפרח לפני שלבלב במלוא יופיו והדרו. כשמה כן היא – פנינה טהורה. בא המוות וקטע את חייה. ככה, ללא הודעה מוקדמת. עדינה ששבתה את לבנו בהתנהגותה האצילית והפשוטה. סבלה כאבים וייסורים בשקט ובלי תרעומת. היא גרמה לנו עונג ונחמה בנוכחותה. חכמה וצנועה, והנה פתאום – איננה! דיכאון וקדרות אפפוני ימים רבים. כך היה גם עם נער בן גילי שמת לעינינו. מעודי הייתי רגיש ובעל לב רך, וכאבם של אחרים נגע בי מאוד. השתתפתי בצערם עם כל הלב. לא פעם ראיתי את המוות עומד למולי וכל כמה שזה כאב, לא נפלתי ברוחי. על כל אסון היינו אומרים מה שלמדנו במסכת ברכות כ׳ וכן ״ה׳ נתן ה׳ לקח, יהי שם ה׳ מבורך״. כך קיבלנו את כל מה שפקד אותנו – בהכנעה ובלב כואב. התגברתי על כאבי וצרת נפשי באמצעות קריאה בתהלים, שבהם תמיד מצאתי עידוד ונחמה. אין כמו מזמורי תהלים לרומם את הנפש ולחדור לנשמה, ללמד ענווה ואמונה בה׳. רק נסו לקרוא את מזמור כ״ז בכל פעם שמצב נפשכם ירוד, כפי שאני עושה, ותיווכחו במזור ללבכם!

״לדוד אדוני אורי וישעי ממי אירא״. מילים נשגבות ונפלאות. אני נושא אתי תמיד ספר כיס של תחלים וקורא בו בכל עת כשאני בחוץ ואין לי מה לעשות, כמו לחכות בתור לרופא וכו'. התגברתי על כאבי ועל צרת נפשי והתעודדתי להמשיך לשאת באחריות כבן אדם וכיהודי. התמסרתי ללימודיי ולקריאת הספרים שבלעתי בזה אחר זה. יום אחד עמדנו בפני הפתעה נעימה. מי מופיע בביתנו להחליף תחבושות ולחלק תרופות? לא אחר מאשר ידידי הגדול, סי לכדר, בן סי מוחמר בעל הבית והשכן שלנו מספרו. אמא ואני שמחנו כל כך לראות אותו, כמו שנפגשנו בבן משפחה. הוא חייך תמיד כמו שהיה צעיר. מתברר שהוא גר עכשיו בפאס. הוא למד להיות אח ועכשיו התחיל לעבוד בבית החולים. עזרתו למחלתי הייתה גדולה לאין ערוך ולא מעט הבראתי בזכותו. הוא היה לנו לעזר רב בכל המובנים, וכל יום בא לבקר אחרי העבודה. הוא ידע מה קרה לי וכל משפחתו הצטערה על המקרה. לא פעם הוא בא לבקר אותנו כשחזר מבית הוריו בספרו והביא לנו סל פירות מהמובחר.

בבית החולים נתנו לנו מנות, שזה ביצים, לחם וחלב. מהם היינו צריכים להתקיים, אבל בזכות ידידינו, הנזירות וסי לכדר היינו מקבלים מנות נוספות. מהחלב המיותר עשינו גבינה, חמאה וכל מיני מטעמים שלמדנו מאחרים. הקרובים והידידים שבאו לבקר אותנו הביאו לנו אוכל מבושל או עוף ובשר שאמא בישלה בחצר. ידידים של אבא מערים אחרות באו לבקר והיו נותנים לאמא סכומי כסף שעזרו למחייתנו, כי באותו זמן, למרבית הצרה, גם אבא היה חולה ולא הייתה פרנסה. לקראת סוף השנה השלישית שוחררתי מבית החולים והייתי הולך פעם בחודש לביקור אצל הרופא.

מה עושה ילד בן תשע בבית עם גבס על הרגל? מלחמת העולם הייתה עדיין בעיצומה ואז היו קבלנים שונים שהיו ספקים של הצבא לדברי לבוש. הקבלנים חילקו את העבודות לנשות המללאח – תפירת מדים, סריגה של סודרים, כפפות וגרביים בחתיכה אחת. כל משפחה עבדה כדי לעזור בפרנסת הבית. אני למדתי לתפור במכונת תפירה ידנית מדים, מכנסיים ומעיל, וכן סריגה בחמישה מחטים. עזרתי לאמא גם בבישול ובאפיית לחם יום יום. עסקתי בזה בנוסף על הלימודים שהתמדתי בהם וקריאת ספרים. כמו כן תפרתי וסרגתי, תיקנתי וגיהצתי, וכל זה בישיבה. כשגמרתי את העבודות האלה הייתי נוהג לשבת ברחוב שלנו והייתי קורא בספר או עושה שיעורים. בין הילדים הרבים שהכרתי הייתה גרסיה לוי, ילדה חיננית בשמה, חכמה כמו שהייתה יפה ומקסימה. חייכה תמיד והקרינה טוב לב וגדלות נפש כבר בגיל זה. היא הייתה באה לשבת על ידי ולדבר אתי בקולה הנעים, מתעניינת ושואלת מה אני לומד ומקשיבה בערנות. היא דובבה אותי וזה עזר לי, כי הייתי ביישן. לימים דרכנו תיפרדנה ויעברו כחמישים שנה עד שניפגש שוב בארץ, לגמרי במקרה. כעת היא הפכה ללבנה אלבז. חשבתי עליה תמיד בחיבה ובגעגועים. היא הביאה לי שמחה בלב בחברתה הנעימה. כך עברו להן השנים, ולא האמנתי כאשר בביקור האחרון, כשהרופא הוריד לי את הגבס, הוא בישר לי שאני בריא ושאוכל ללכת הביתה. חיים הלך הביתה לפניי אבל הוא לא שכח אותי. המשכנו להתראות והוא המשיך לעזור לי בלימודיי. אם ייסורי נגמרו, הרי שייסוריו לא תמו. אף על פי שעזב את בית החולים הוא לא הבריא לחלוטין. דרכינו נפגשו עוד בעולמנו הקטן הזה. לימים, כשעזבתי את פאס, שמרתי אתו על קשר עד שעליתי ממרוקו לארץ. יום אחד כשהייתי בפריז, שבה שהיתי כעיתונאי, שמעתי מפי ידיד נעורים שפגשתי שם, שחיים נמצא לצורך ניתוחים בבית החולים האמריקאי המפורסם. הלכתי לבקר אותו ולשמחתי לא היה גבול. כמו אח גדול הוא היה לי. אהבתי אותו בכל לבי. מה דאב לבי לשמוע שהוא עוד עובר ניתוחים למכביר שעלו הון ובכל זאת שום דבר לא עוזר. עברו שנים ואני עדיין בחו״ל ובביקור אחד מיני רבים בארץ, רואיינתי בקול ישראל. הוא הקשיב לשידור ודרך התחנה נודע לו כיצד להתקשר אתי. נפגשנו שוב, בשמחה גדולה, ומאז אנחנו בקשר. ייסוריו תמו רק כשקטעו לו את הרגל מהירך שגרמה לו ייסורים כל ימי חייו. כשראיתי אותו בלי רגל, חשבתי לעצמי שמישהו אחר היה בוכה לבטח על מר גורלו, אבל לא הוא. אותו החיוך, אותה חדוות החיים, שלא סרה ממנו כל חייו. הוא חי בשיבה טובה ובמצב רוח מרומם, כדרכו. סוף סוף יצא לי לשאול אותו: ״מדוע היית מכה אותי במקל על היד?״ והוא ענה בחכמתו כרגיל: ״רציתי לדעת עד כמה חשוב לך ללמוד. אבל אל תגיד שהכאבתי לך!״. ״לא, באמת לא״, עניתי. נפרדנו בחיוך ובתקווה שנמשיך להתראות, ושמרנו על קשר עד שנפטר בשיבה טובה.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-ילדות במרוקו.