הראשונים לציון, אברהם אלמליח-הרב עובדיה ירא מברטנורא (הרע״ב)-ירושלים במאה ה-15
הרב עובדיה ירא מברטנורא (הרע״ב)
רבה של ירושלים אחרי הרב יהונתן שולל היה הרב עובדיה ירא מברטנורא. הוא היה יליד איטליה (בשנת קע״ח), ובגיל המשים שנה עלה לירושלים והתיישב בה בשנת רמ״ח. הוא היה כנראה אלמן וחשוך בנים.
רבנו עובדיה יצא מעיר מולדתו קאסטילו (איטליה) בראש חדש כסלו שנת רמ״ו (סוף 1485) והלך לרומא וממנה לנאפולי שאליה הגיע ביום י״ב בכסלו בשנה ההיא; משם עבר לסאלרנו ולפאלרמו, בה נתעכב יותר משלשה חדשים, ומפאלרמו הגיע לאלכסנדריה. בעיר זו נפגש עם יהודי ״אשר נדר ללכת לירושלים לחוג שם את חג המצות, הוא ואשתו ושני בניו״, והצטרף אליו והלך אתם לקהיר, שאליה הגיע בתחלת חדש אדר רמ״ח (1488). הוא עזב את קהיר ביום כ׳ באדר, הלך בשיירת גמלים דרך מדבר סיני והגיע לעזה ביום ז׳ בניסן רמ״ח (1488)-, מעזה נסע דרך חברון ובית־לחם, והגיע לירושלים ביום י״ג בניסן רמ״ח (1488), שנתים וארבעה חדשים וחצי אחרי צאתו מביתו באיטליה.
בהגיעו לירושלים נתקבל בכבוד גדול, כי שמו הלך לפניו בכל העולם היהודי כמפרש המשנה, שפרושו נתקבל בכל תפוצות ישראל, וכגדול בתורה וביראה וכדרשן מפורסם. הוא היה גם עשיר וע״י כך לא עשה את תורתו קרדום לחפור בו.
מספר התושבים היהודים בירושלים בהגיע ר׳ עובדיה מברטנורא אליה היה קטן מאד, כלם עניים מרודים, ואפילו ספר תורה לא היה להם. מיד ניגש הרב לעבודת קימום הקהלה, ומשנה מרץ השקיע בעמלו הקדוש אחרי שהנגיד הרב נתן שולל הפקידו על ביתו והעמידהו בראש הקהלה. בתחלה לא ראה רבנו עובדיה ברכה רבה במעשיו, אולם במשך הזמן הצליח להקים בירושלים מרכז רוחני חשוב מאד ולישיבתו יצאו מוניטין בכל הסביבה. בודאי היו לו לעזרה הפליטים היהודים הרבים שנהרו לא״י אחרי גרוש ספרד ומביניהם העמיד תלמידים הרבה.
מיד לאחרי בואו והתמנותו לרבה של ירושלים ולמנהיג היהודים בה, התחילה תקופה חדשה ליהודיה.
מצבם של יהודי ארץ־ישראל בכלל, ויהודי ירושלים בפרט, בהגיע הרב עובדיה מברטנורא אליה, היה איום ונורא. הנוסע ר׳ משולם מוולטירה שהגיע לירושלים בחדש תמוז רמ"א 1481)) להשטתח על קברות הצדיקים, מצא בירושלים כעשרת אלפים מוסלמים וכמאתיים וחמשים בעלי־בתים — ורבם ר׳ יהונתן שולל שנזכר לעיל.
רבנו עובדיה מברטנורא שהתישב בירושלים כשבע שנים אח״כ (בשנת רמ״ח) מספר באגרתו מירושלים לאביו, באותה שנה, לאמר:
"ומבית לחם לירושלים כשלשה מילים, וכל הדרך מלאה כרמים וזיתים, והכרמים בגליל הזה כעין הכרמים של מחוז רומאניה כי הגפנים שפלי הקומה וגסים, ומרחוק מירושלים כשלשת רבעי מיל, במקום שיש שם כעין מעלות ומתחילים לרדת משם, נגלתה העיר המהוללה, קרית משושנו, ושם קרענו את בגדינו כחובה, וכאשר עברנו
עוד מעט נגלה אלינו בית קדשנו ותפארתנו ההרוס, וקרענו קריעה שניה על המקדש.
ובאנו עד שערי ירושלים ונכנסנו בה בשלשה עשר לחודש ניסן רמ״ח בצהרים. בעצם היום ההוא עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים. ושם בא לקראתנו רב אשכנזי אחד, אשר נתגדל באיטאליאה, שמו ר׳ יעקב די קולומבאנו והביאני אל ביתו, ונתאכסנתי עמו כל ימי הפסח.
וירושלים רובה חרבה ושוממה, ואין צריך לומר שאין לה חומה סביב. והעם אשר בה, כפי מה שספרו, הם כארבעת אלפים בעלי בתים, ומן היהודים לא נשארו בה היום שבעים בעלי בתים מדלת העם, אשר אין להם המחיה וכמעט לא נשאר בה איש שלא יחסר לחמו. ואשר יהיה או ימצא לו לחם לשנה אחת, הוא נקרא עשיר במקום הזה לעת כזאת. ואלמנות רבות, זקנות וגלמודות, אשכנזיות ספרדיות ומשאר לשונות, רבות בתוכה, שבע נשים כנגד איש אחד. ועתה הארץ שלוה ושקטה, כי ניחמו הזקנים על הרעה אשר עשו, כי ראו כי אזלת יד, וגם הם נשארו דלים ומדולדלים יותר מאשר היו בתחלה. והם מקרבים עתה כל הבא לשבת בארץ, ומכבדים ומנשאים אותם ומרבים להתנצל על כל הרעה אשר עשו, באמרם כי הם לא יבקשו רעה אלא למי שירצה להשתרר עליהם, ועד היום הזה לא אוכל לומר (אלא) שעשו עמדי רק טוב ובשלום ובמישור הלכו אתי, וברוך ה׳ יום יום.
ואמנם מן הישמעאלים אין גלות ליהודים כלל במקום הזה. והלכתי בכל הארץ לארכה ולרחבה, ואין פוצה פה ומצפצף, והם מרחמים מאד על איש נכרי, וביותר למי שאינו יודע הלשון, וכי יראו הרבה יהודים יחד, לא יקנאו כלל. ולפי דעתי, אם היה בארץ הזאת איש נבון וחכם בהנהגת המדינות, היה שר ושופט גם ליהודים גם לישמעאלים, כי אין בכל היהודים אשר במחוזות אלו חכם חרשים ונבון דבר להיות דעתו מעורבת עם הבריות, כי כולם אנשים מדבריים, שונאים את הבריות, ואין עיניהם ולבם כי אם אל בצעם.
נעשיתי קובר מתים בירושלים, כי לא ימצא בה נושאים מתים והולכי אחר המטה.וכבר היה מעשה באשה אחת שמתה, ובחצי הדרך הוכרחנו לקרוא לנשים שתבאנה ותשאנה, כי לא היה עמנו איש. ולולי נשים רבות הצובאות ללכת אחרי המטה וקצת בעלי תשובה אשר מזרע האנוסים המה, היה המת מוטל, שאין לו קוברים, כי אנשי הארץ עצמה לא יחמלו ולא ירחמו.
ורעה חולה ראיתי בארץ הזאת, ורבה היא, אשר כשיחלה איש נכרי, כל אוהביו ושכניו וידועיו ייראו מגשת אליו ומלהכנם בביתו, כי יראו מפני הזקנים פן יעלילו עליהם שגנבו או שמו בכליהם, כי הזקנים עיניהם פקוחות ויחלו כמטר שימותו הגרים הבאים בארץ, למען יירשום, כי אומרים שהם גזברים על ההקדש, וממון הנכרים שאין להם יורשים, נכסיהם להקדש, ורוב האנשים והנשים הדרים בירושלים גרים הם, הבאים מארץ רחוקה, ואין להם יורשים ידועים בארץ. וגם כי לפי משפטי המדינה נכסיהם למלך, הם חולקים עם הישמעאלים שרי הארץ ועושים כרצונם. כאשר ידעו באיש שהלך לבקר את רעהו לפני מותו, יעלילו עליו, כי לקח ממונו או הטמין או קבל פקדונות מידו למען הציל אותו מידם, ויביאוהו לפגי השופטים ויכוהו במקלות ובשוטים, עד אשר יתן על פיהם, או עד שתצא נפשו. ובכל יום ויום נופלים ירושות, אם מעט ואם הרבה, להקדש ירושלים מזקנים וזקנות המתים פה, ולוקחים הכל הזקנים, ואומרים שפורעים מהם החובות שעשו בשביל בנין בית־הכנסת זה כמה שנים, ותמיד החובות קיימים, כי עדיין אומרים שיש להם חוב יותר מאלף פרחים זהב בגלל הדבר הזה.
ובית הכנסת של ירושלים היום, אין בה ספרי תורה כי אם מעט מזער, תחת אשר היו בה, לפי הנשמע, יותר משלש מאות ספרי תורה. ואין צריך לומר שאין בה לא מעילים של זהב ולא כלי כסף גם אחד, כי מכרום הזקנים, ועשו במעות כרצונם. ובית הכנסת של ירושלם הוא בנוי על גבי עמודים, וארוך וצד ואפל, ואין נוגה לו, כי אם מן הפתח, ובתוכו בור של מים. ובחצר בית הכנסת, קרוב מאד, יש במה ומוסקיטה [מסגד] לישמעאלים כי היה הבית ההוא בתחילה של יהודי אחד, ומפני קטטה ומחלוקת שהיה לו עם היהודים, נעשה ישמעאל, ובראות אמו כי בנה המיר דתו על כל הכעסים שהכעיסוהו היהודים, עמדה והקדישה את ביתה, אשר בחצר בית הכנסת, לבית תרפות של ישמעאלים ולעשות בו מוסקיטא להנקם מן היהודים. והוא אשר גרם את כל הרעה אשר באה להחריב את בית הכנסת ולאבד ממונם של ישראל. וכמעט אבד זכר ישראל מלשבת בירושלם, לולי רחמי ה׳ אשר נתן אותם לרחמים אז בעיני המלך, ונגד רצון כל שריו ועבדיו וכל עם ארצו, צוה לבנות את הבית כבתחילה, ולרומם האחרון מן הראשון. והחצר אשר בו בית הכנסת, גדולה מאד, ובתוכה בתים רבים וכולם הקדש מאשכנזים, ואשכנזיות אלמנות יגורו בו. וחצרות רבות היו בירושלם ברחוב היהודים, כולן של הקדש, וכולן מכרו הזקנים ולא נשאר בהן אחת, רק הקדש האשכנזים לא יוכלו למכור כי חק לאשכנזים וחלקם הוא, ואין לעניים אחרים חלק בו.
רחוב היהודים ושכונתם היא גדולה מאד, והם יושבים בציון, ובתים רבים היו להם, וכולם נהרסות ונשמות והיו תל עולם ולא תבנינה, כי מדתי הארץ ומשפטיה שלא יוכל היהודי לבנות את ביתו ואת חצרו, אף אם יפלו, שלא ברשות, ופעמים שהרשות צריך הוצאה מרובה יותר משבח של בגין הבית. וכל בתי ירושלם מכפות של אבנים, ־א מתקרה ומעזיבה.
הראשונים לציון, אברהם אלמליח–הרב עובדיה ירא מברטנורא (הרע״ב)–ירושלים במאה ה-15
Le rocher d'origine-Haim Shiran (Shkerane)&Fabienne Bergman
Le rocher d'origine
Haim Shiran (Shkerane)&Fabienne Bergman
La Companie Litteraire
2013
Le Rocher d’origine, c’est l’histoire, racontée à la première personne, d’un garçon pauvre issu de l’ancien mellah de Meknès.
« Ce sont les rêves qui m’ont porté, qui m’ont poussé, qui m’ont orienté. »
Par delà le récit de son enfance, c’est aussi Meknès avec ses deux mellahs et ses trois communautés – la juive, l’arabe et la française – qui nous est racontée avec une tendresse parfois mordante et non exempte d’amertume. Le héros y connaît la pauvreté, l’amitié, l’amour, mais aussi l’Autre, l’arabe, tant de choses qui marqueront sa vie, fertile en expériences. Toujours attaché à sa ville natale, il saura saisir les clins d’œil du destin et débarquera à Paris où son acharnement et ses dons pour le théâtre lui permettront d’entamer une carrière artistique qu’il développera avec succès en Israël.
« En face du vrai bonheur, les richesses valent l’ombre d’une fumée. » Sophocle, Antigone
Le Rocher d’origine est un chant de liberté envoûtant empreint d’une grande sagesse. C’est un parcours initiatique haut en couleur, une envolée dans le monde du théâtre et une incursion surprenante dans le coeur d’un homme : Haim Shiran.
J’ai commencé ce récit en parlant de la nécessité qui s’est imposée à moi de porter sur mon passé un regard plus objectif, plus vrai et plus personnel que je ne l’avais fait dans mes films. »
Haïm Shiran a dirigé le théâtre Inbal à Tel Aviv après avoir été metteur en scène pendant plus de 30 ans à la télévision éducative israélienne.
Ce livre est le fruit d’une collaboration entre Haïm Shiran, dont l’histoire est contée ici, et Fabienne Bergmann, traductrice, comédienne, historienne et écrivain.
Il est tellement facile d'ecrire ses souvenirs quand on a une mauvaise memoire.
Arthur Schnitzler
Preface d'Albert Memi
Merci, cher Haïm Shiran, de m ,avoir confié le manuscrit de votre livre. Je l’ai lu non seulement avec plaisir, mais pour mon édification : Ainsi il a existé une condition commune a tous les juifs du Maghreb.
Il n’y a pratiquement plus de juifs en Afrique du nord ; il en demeure plus que la mémoire : vous avez apporté une pierre à cette mémoire.
Vous avez fait mieux : votre héros (vous-même) a gagné la France où il s’est construit une seconde vie. Peut-être que l'exil n’est pas exclusivement négatif. Vous êtes devenu un cinéaste. Le seriez-vous devenu si vous étiez resté à Meknez ?
Puis vous avez gagné Israël, dernière étape de votre itinéraire, où vous avez entrepris une troisième dimension.
Votre livre sera certainement consulté par ceux qui voudront se souvenir de ce que nous fûmes, ce que nous ne sommes plus, ce que nous sommes tout de même encore.
Je vous souhaite tout le succès que mérite votre courageuse entreprise.
Soyez-en remerciés
Akbert Memmi Paris, Août 2013
Le Comédien
LE NOUVEAU MELLAH de Meknès avait déjà abrité un théâtre juif et ce, dès les années vingt. J’ai d’ailleurs moi- même inséré dans un film de retour aux sources, des photos de la pièce Joseph et ses frères, créée par les anciens de l’Alliance Israélite. Ce théâtre amateur, comme la plupart des troupes de théâtre juif qui fonctionnaient alors au Maroc, s’inspirait presque exclusivement de thèmes bibliques.
Melpothalie, le nouveau théâtre créé par Maurice Ben- hamou vers 1951, se voulait, lui, délibérément français. Il monta des pièces classiques comme Ruy Blas, Andromaque, Le malade imaginaire ou Les fourberies de Scapin ainsi que des comédies modernes de Labiche, Feydeau et Courteline. Cette orientation reflétait l’esprit de ses mécènes, tous des anciens élèves de l’Alliance Israélite Universelle, qui désiraient par-dessus tout s’assimiler à la culture française.
Évoquant aujourd’hui la Meknès de mon adolescence, je me flatte toujours de cette extraordinaire richesse culturelle et cultuelle qui y régnait et imprégnait l’ensemble de la communauté juive qui vivait alors, selon moi, son véritable âge d’or. Sans doute ai-je puisé dans ce foisonnement d’expériences la fierté de mes origines et ce patriotisme de clocher qui ne m’ont jamais quitté.
Meknès avait été la capitale administrative du Maroc sous le règne de Moulay Ismail. Ce sultan alaouite construisit ses édifices, ses jardins, ses portes monumentales, ses remparts, ses gigantesques murailles sur plus de 40 kilomètres et ses nombreuses mosquées qui lui valent son appellation de “ville aux cent minarets”. C’était certainement aussi la ville aux cent synagogues et on disait que c’est à Meknès que se trouvaient les rabbins les plus savants du Maroc. En effet, les mellahs – tant l’ancien que le nouveau – étaient de hauts lieux d’études talmudiques et les yechivot y abondaient. On y côtoyait tous les jours d’éminents chefs spirituels, comme cet ancien élève de mon grand-père, rabbi Yehochoua Berdugo, qui plus tard présidera le tribunal rabbinique de Casablanca. Les commerçants étaient régulièrement harangués par les deux rabbins Baroukh Tolédano – le Petit et le Grand, comme on les appelait – qui les sommaient d’avancer l’heure de clôture de leurs échoppes le vendredi après-midi. Mon père, toujours le dernier à fermer boutique, était particulièrement fustigé. Je voyais souvent rabbi Yossef Messas, d’autant que j’ai travaillé un temps comme tailleur chez son fils, Elie. Le rabbin Shalom Messas, ancien directeur du Talmud Tora, qui lui aussi présidera la Haute cour rabbinique de Casablanca, était un cousin de ma grand-mère. Son fils, David Messas, était avec moi aux scouts. Rabbi Aharon Hassine, qui professait à Meknès, puis à Mogador, avait écrit une élégie à la mort de mon grand-père.
Voici la traduction de l’hébreu qu’en a faite le Professeur Yossef Chetrit : "Ce poème élégiaque, je l’ai écrit en premier lors du premier anniversaire de la mort du sage parfait et érudit, qui a enseigné la Torah à un grand nombre de disciples, qui a montré la voie aux repentants, qui était un homme pieux, saint et vertueux, notre honorable maître et rabbin HAIM MORIGON, que sa mémoire soit bénie, qui est décédé après avoir souffert d’une grave maladie le mercredi 22 du mois de Heshvan 5684 [soit le 1er novembre 1923].
L’air de l’élégie est celui du poème: “Lorsque se sont émues mes entrailles…”. Acrostiche: ’ANI ’AHARON BEN HASIN.
Ce maître merveilleux était un descendant de rabbi David Hassine, grand poète du dix-huitième siècle sur lequel j'ai eu plus tard le privilège de réaliser une dramatique, inspiree deson livre Hommage à David. Longtemps, Meknès s'avère avoir été une véritable pépinière de dirigeants religieux pour Israël et le monde juif en général.
Par ailleurs, à quelques kilomètres de distance du niellah et cependant si loin, la ville nouvelle regorgeait de vitalité culturelle. Ce que nous appelions “la ville nouvelle” etait le quartier européen de Meknès où vivaient plus de cinquante mille ressortissants français. Les musulmans en riaient pratiquement absents et seuls quelques rares Juifs y habitaient. Ceux-ci étaient, pour la plupart, des riches commerçants, des avocats ou des fonctionnaires qui n’en étaient pas moins actifs au mellah et certains, comme les berdugo ou les Mrejen, présidaient même à la bonne marche de la communauté. La plupart des Juifs n’avaient en général que peu de contact avec les Européens, en raison de la distance considérable qui séparait le quartier juif du reste de la ville.
La France avait établi à Meknès une base d’aviation, à l’ouest de la cité. Celle-ci était la deuxième en importance, outremer. Son école de pilotage avait d’ailleurs eu ses heures de gloire. Les pilotes et l’ensemble du personnel n’entendaient pas renoncer aux agréments de la vie en métropole. Les femmes s’habillaient à la dernière mode parisienne et le niveau de vie de ces gens, qui voulaient recréer sur place “un petit Paris”, était élevé. Naturellement, la vie culturelle se devait d’être très riche et le gouvernement français, par le biais de ses institutions, finançait sans lésiner. L’Alliance Française avait créé des cercles d’études, des chorales et un excellent ciné-club à qui je dois une grande partie de ma culture cinématographique. On y projetait des films italiens, français et américains. Souvent, le film était suivi d’un débat auquel j’aimais participer.
Le rocher d'origine
Haimm Shiran (Shkerane)&Fabienne Bergman
צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה
צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה
אילו הייתי נדרש לתת שם משני לפרק זה, הייתי מכנה אותו בשם "הסיפור שלא סופר". כפי שניווכח בפרק זה, השואה האיומה של העם היהודי, אולי האסון הגדול ביותר שאירע מאז חורבן בית המקדש, שמלווה אותנו בכל צעד ושעל עד היום הזה ממש, לא פסח גם על יהודי צפון אפריקה בכלל ועל יהודי מרוקו בפרס. אלא שהמודעות לכך דלה ביותר.
רק בשנים האחרונות, החלו רבים להיחשף לסיפור השואה של יהודי ארצות הספרדים והמזרח. כך לדוגמה, השואה שהתחוללה ביהודי טריפולי וביהודי תוניס, קיבלה במה ותהודה רק בעשורים האחרונים. כל מי שפגש אי פעם באדם מבוגר שעלה ארצה בנערותו, היה שומע ממנו על ימי נערותו בין עולים מאירופה, שהיו מביטים בו בתחושה לאמר: ׳אנחנו אלו שסבלנו׳…
לעולם אין לערוך השוואה בין אסונות שפקדו את העם היהודי. אנשים אחים אנחנו, וסבלם של אחינו יהודי אירופה מלווה אף אותנו ומשפיע עד היום הזה. אילולא נעצרה חרבו של השטן, הרי שהייתה ממשיכה אף לארצות הספרדים והמזרח במלא המובן, כפי שנראה בהמשך הפרק. ועם זאת, גם יהודי צפון אפריקה חוו על בשרם מאותם מאורעות, אך המודעות לכך טרם קיבלה את מעמדה ומקומה.
בשנת תש״ע (2010), הכירה גרמניה ביהודי מרוקו כמי שחוו אף הם את מאורעות השואה, והחליטה להעניק להם פיצוי כספי חד־פעמי. הכרה מאוחרת זו הסבה את תשומת הלב לתקופה דרמטית בתולדות יהודי מרוקו, גם אם קצרה ופחות ידועה. הכרה זו אכן מפתיעה במבט ראשון, שכן הצבא הגרמני לא דרך בפועל על אדמת מרוקו, ואף יישום המדיניות האנטישמית לא היה באחריותה הישירה של גרמניה הנאצית. אלא שגם אם אין ספק שמשטר וישי היה האחראי הישיר על רדיפות יהודי מרוקו, הרי שהוא הושפע עמוקות מרוח הנאצים, דגל בשיתוף פעולה הדוק עם גרמניה ואיחל לניצחונה. שלטון וישי אף ניצל את מאורעות המלחמה כדי להרחיב את מדיניותו האנטישמית לצפון אפריקה, בניסיון לרצות את גרמניה. בפרק זה ניחשף למקצת מאותם מאורעות שחוו יהודי מרוקו על בשרם.
בפתח פרק זה, אזכיר לטובה את יוסף טולדנו, מומחה לתולדות יהדות המגרב, שכתב את הספר ׳רדיפה והצלה׳ המתאר את סיפורם של יהודי מרוקו תחת שלטון וישי. וכן את הסופר היהודי־אמריקאי רוברט סטלוף, מומחה לפוליטיקה ערבית ואסלאמית ולמדיניות המזרח התיכון, שכתב את הספר ׳בין צלב הקרס לסהרה׳, ותורגם לעברית על ידי ׳יד ושם׳. ספרים אלו חשפו בהרחבה את השואה שהתחוללה בקרב יהודי מרוקו, וחלק נכבד מפרק זה מסתמך עליהם.
בשלהי חודש אדר ב׳ תשע׳׳ט (סוף מרץ 2019), זכיתי בפעם השנייה לצאת למסע 'עדים במדים' לפולין, בה שימשתי כרב משלחת צה״ל. מפקד המשלחת היה ידידי תא׳׳ל יאיר ברקת. המלצתי לו כי 'ערב המפקד' ביום הרביעי למסע, יוקדש לסיפור יהדות צפון אפריקה בשואה. המפקד קיבל את המלצתי, ונתן את משימת ההיערכות לצוות 3 בראשות אל״מ ד. זהו היה אחד הרגעים המרגשים בחיי, לפתוח את הערב במספר מילות פתיחה, ולחשוף בפני המשלחת כולה את סיפור יהדות צפון אפריקה בשואה. הצוות נערך לקראת ערב זה, בקטעי עדות ושירה מן הניצולים ששרדו, ולראשונה נחשפו רבים ל׳סיפור שלא סופר'. עם שובי לארץ, הבנתי כי עלי להביא סיפור זה לידיעת הכלל, וזהו הפרק שלפניכם.
העשורים הראשונים של תחילת המאה ה־20, היו רגעים משמחים ביותר בהיסטוריית יהודי מרוקו. הצרפתים כבשו את מרוקו, ופרשו עליה את חסותם. לראשונה נשמו היהודים את סיסמת צרפת 'חופש, שוויון, אחווה׳ (Liberté, Égalité, Fraternité), לאחר שנים כה רבות שהיו תחת שלטון מוסלמי במעמד נחות ביותר. עתה שמחה גדולה הייתה, לאחר שקיבלו אזרחות צרפתית, ומעתה יהיו שווים בזכויותיהם ובמעמדם לשכניהם המוסלמים. האזרחים החדשים גמלו על כך טובה והוקרה לצרפתים, והתנדבו בחפץ לב להילחם במלחמת העולם הראשונה לטובת פורסי החסות עליהם. "עם ישראל בכללותו ולא כל יהודי כפרט הוא זה שחייב לעזור לצרפת ולבעלות בריתה להשיג ניצחון על האויב המשותף", נכתב במאמר המערכת בעיתון היהודי של קזבלנקה מעט לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, בחודש דצמבר 1939.
אלא שעם פרוץ מלחמת העולם השנייה, הספיקה צרפת לגולל לאחור את שטיח קבלת הפנים שהציעה ליהודים. כבר בשנות השלושים של המאה העשרים, גדל מספרם של הצרפתים שראו ביהודי צרפת – החל מהמוני המהגרים שברחו מהתפשטות הנאצים באירופה, ועד לאזרחים שאבותיהם ישבו בצרפת דורות רבים – כמזהמים, וכן מקור לחולשה הלאומית ולשפל הכלכלי שפקד את צרפת. גל של אנטישמיות ושנאה החל לפקוד ולרדוף את יהודי צפון אפריקה וכן את יהודי צרפת.
כך לדוגמה, לאחר עלייתו לשלטון צרפת של ראש הממשלה היהודי לאון בלום בשנת 1936, אחד מחברי הפרלמנט קונן בנאומו על כי"מי שמושל באומה של איכרים כמו צרפת, מוטב שיהיה אדם ששורשיו, ולו מקצתם, נטועים עמוק באדמתנו, ולא חכם תלמוד מעודן". גם ממשלות ליברליות ביבשת צרפת, החלו להטיל מגבלות קשות על התנועה של הפליטים המתרבים והולכים, רובם יהודים. כך גם הטילה צרפת מגבלות נוקשות על תושבים חדשים שחפצו לעסוק במקצועם או לפתוח עסק. עוד קודם נפילת צרפת לידי הגרמנים, כל זר שנתפס ולא היה בידו היתר מגורים או היתר עבודה תקף, נכלא ללא הגבלת זמן במחנות מעצר, כך שרבים מהיהודים נמקו במחנות אלו.
תקופת המתח ניכרה גם בקרב הקהילות היהודיות במרוקו. באמצע חודש תמוז ה׳תרצ״ג(יולי 1933), התפשט המתח לטיטואן, בירת האזור הספרדי שבמרוקו. סכנת התלקחות באזור זה הייתה גדולה הרבה יותר, בשל השורשים העמוקים שנטעו בה, תוך עצימת עין של השלטונות המקומיים, הן התעמולה הגרמנית והן ההסתה של מנהיגי המוסלמים. ימים ספורים קודם לכן, נצבעו סיסמאות על קירות העיר: 'תחי גרמניה! יחי היטלר! מוסלמים התאחדו לגרש את היהודים!׳. אלא שלמרות מספר ההתנכלויות כלפי שכניהם היהודים ורכושם, הן לא הגיעו לממדים מדאיגים.
באחד הימים, בעקבות ריב סתמי בין יהודי ונהג מוסלמי, פלשו מפגינים מוסלמים צעירים לרובע היהודי, והתהלכו ברחובותיו כשהם קוראים קריאות נגד היהודים. הסוחרים היהודים מיהרו לסגור את חנויותיהם מחשש לביזה. טביעת האצבעות הגרמנית הייתה ברורה לראש הקהילה יצחק טולדנו, ואילו הרב הראשי המליץ לתושבים היהודים להימנע מכל תקרית ׳בידיעה כי שום כוח לא יכול להגן עליהם מפני איומי המוסלמים׳.
צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה.
Le rocher d'origine-Haim Shiran (Shkerane)&Fabienne Bergman
Un des animateurs les plus assidus et les plus brillants de ce ciné-club était le prof de philo du lycée Poeymirau, un bel homme, grand de taille, dont j’ai oublié le nom. Je le retrouverai quelques années plus tard à la Maison du Maroc de la cité universitaire, dans des circonstances moins glorieuses, si je peux dire. J’étais alors étudiant à Paris et sa chambre était attenante à la mienne. Un weekend, je n’ai pu fermer l’œil du vendredi – où je l’avais vu arriver avec une jolie femme – au lundi matin, quand je le vis ressortir de sa chambre en titubant…
Meknès avait aussi une vie économique active. La ville comptait de nombreux restaurants et plusieurs cinémas. J’avais très tôt pris goût au septième art grâce à un de mes oncles, projectionniste au cinéma Caméra, qui me fit entrer, littéralement et métaphoriquement, dans ce monde fabuleux. Dès l’âge de neuf ou dix ans, j’y passais presque tous mes dimanches après-midi, et j’ai ainsi vu tous les films de l’époque, cette salle affichant chaque semaine une nouvelle production. Je me suis soûlé de westerns qui façonnèrent ma vision du monde, divisé entre bons et méchants.
Le cinéma Le Régent qui projetait des films de tous genres, abritait aussi le ciné-club toujours plein à craquer… Un jour, on me demanda de préparer une séance sur le Voleur de bicyclette et d’animer ensuite le débat. J’ai dû compulser assidûment des ouvrages de référence sur Vittorio De Sica à la bibliothèque municipale, et j’espère avoir été à la hauteur de la tâche.
J’ajouterai que mon avidité cinématographique me poussa aussi, à l’âge de l’adolescence, vers la médina, où les salles Appolo et Mondial avaient l’exclusivité meknassie des films égyptiens que j’appréciais aussi. Je payais ces entrées avec l’argent de poche que me donnait ma mère – des deniers qu’elle gagnait dans ce but en cousant inlassablement la nuit, des boutonnières de caftans.
Par ailleurs, venaient de Paris des conférenciers, des orchestres symphoniques et surtout, des pièces de théâtre diffusées par les productions Karsenti. Je crois n’en avoir manqué aucune. Deux spectacles m’ont sans doute particulièrement marqué: Antigone d’Anouilh et Bérénice avec Marie Bell et Jacques Dacqmine.
Mais l’institution française la plus prestigieuse de la ville était alors à mes yeux le Conservatoire de théâtre et de musique, le plus renommé du Maroc. Il y avait là plusieurs classes de solfège et d’instruments de musique et surtout une classe de théâtre, dirigée par France Ellys. Cette tragédienne, qu’on a comparée à Rachel, avait échoué là à cause du climat sec de la région, salutaire pour ses rhumatismes. Ce conservatoire possédait aussi une chorale dans laquelle je chantais et un orchestre symphonique, dirigé par Monsieur Néri, qui était aussi le directeur de l’établissement.
Peut-être ce qui se passait en ville nouvelle irradiait-il à l’intérieur des murs du nouveau mellah. Quoi qu’il en soit, lui aussi foisonnait d’associations de toutes sortes.
Les anciens de l’Alliance Israélite, forts de leur formation française, chapeautaient nombre d’activités, des causeries sur des thèmes généraux, (toujours suivies avec intérêt), aux séances de cinéma, sans oublier les nombreuses activités sportives. Il y avait dans le kilomètre carré du mellah quelques dizaines d’équipes sportives. Y fonctionnaient activement des clubs de football, de volley, de basket pour hommes et pour femmes. Il y avait même une fameuse équipe de rugby et, comme si ce mellah se voulait une réminiscence moderne de l’antique culte grec du corps, on y comptait aussi des gymnases bien équipés où des éphèbes juifs de mon acabit venaient faire de la musculation avec des poids, des barres et des haltères. Ce culturisme était d’ailleurs loin d’être la manifestation la plus négligée de la culture meknassie puisque les salles s’affrontaient entre elles et le Monsieur Muscle local devenait d’office un modèle édifiant pour la jeunesse…
Les mouvements de jeunesse, sionistes ou autres, entretenaient entre eux une rivalité stimulante pour attirer dans leurs rangs les potaches du nouveau mellah et, plus rarement, quelques jeunes de l’ancien. Ces derniers étaient surtout recrutés par les Unités Populaires pour qui l’ancien mellah constituait un terrain d’action privilégié. Celles-ci avaient été conçues par Edgar Guedj (Lynclair de son totem) qui eut un immense ascendant sur moi. Je le considère un peu comme mon guide, mon Maître ou même mon père spirituel. C’est lui qui m’a appris à donner aux autres et m’a fait comprendre ce qu’il y a de gratifiant dans cet acte. Les Unités populaires ont sauvé beaucoup d’enfants de la délinquance et il est certain que le travail éducatif dévoué des moniteurs permit à ces jeunes laissés pour compte du vieux mellah de s’épanouir. J’étais alors “routier” aux EIF et j’ai eu le privilège d’encadrer ces enfants. Tous les dimanches, nous partions en randonnées vers des endroits verdoyants, comme la ferme Pagnon, le jardin Elhaboul, la piscine ou d’autres lieux loin de l’univers clos du mellah et pendant les vacances, nous faisions ensemble des camps d’été. Plus tard, nombre de nos jeunes se hisseront à des postes de responsabilité, tant au Maroc qu’en Israël.
C’est donc sur un tel terrain d’activités multiples que va naître, au nouveau mellah où habitait Maurice Benhamou ainsi que la plupart des membres de la troupe, ce théâtre juif qui arborera le titre pompeux de troupe Melpothalie. Pourquoi Melpothalie? titra un jour le journal local, ce à quoi il répondit non sans fatuité: « Pour nos lecteurs qui ont quelque peu oublié leur mythologie, rappelons que Melpo- mène est la muse de la tragédie et Thalie, celle de la comédie. C’est donc à Melpomène qui a vu son nom abrégé et à Thalie que la troupe israélite meknassie, dont nous parlons, .1 consacré son activité ».
Maurice, bien avant moi, prenait des cours de théâtre chez France Ellys. Il excellait particulièrement dans les roles; comiques. Il s’était adressé aux jeunes des mouvements de jeunesse, les incitant à venir passer une audition, et les jeunes premiers postulants répondirent à cet appel, avides de plaisir et de gloire. Naturellement aucun d’entre eux ne pensait vraiment faire carrière sur les planches, moi moins que tous. Maurice était perfectionniste et méticuleux. Il avait acquis de bonnes connaissances de théâtre. Il etait féru de littérature française et souvent, il nous réunissait pour discuter d’un livre qu’il avait aimé. Il est certain que son charisme agissait et nous devinrent vite des émules assoiffés de théâtre et de poésie française. Maurice avait aussi des dons de dessinateur et j’ai encore chez moi un cahier de mise en scène d’une pièce de Labiche, Permettez Madame, où il décrit avec maints détails les personnages et les didascalies, avec dessins en couleur à l’appui. Véritable petite œuvre d’art!
Un jour, un militant du mouvement sioniste Dror, Shlomo Sebbag, enseignant à l’école de l’Alliance et écrivaillon à ses heures perdues, demanda à Maurice Benhamou de monter avec sa troupe une de ses créations et nous eûmes ainsi l’honneur de jouer Le départ, pièce inédite de son cru, sur l’immigration en Israël des Juifs du Maroc. J’y ai tenu, aux côtés de ma cousine Henriette, le rôle du jeune s’apprêtant à partir en Israël. Si depuis, années obligent, j’ai pour ma part totalement oblitéré le texte, ma partenaire quand je la revois, prend un plaisir nostalgique, près de cinquante ans après son heure de gloire, à déclamer des débris de monologues de cette première. La pièce, qui ne fut jouée qu’une seule fois, fit cependant du bruit car elle traitait d’une cuisante actualité. Elle racontait l’histoire d’un garçon qui voulait partir en Israël dans le cadre de l’Alyia des Jeunes, contre l’avis de ses parents. Le père accepte la décision de son fils, mais sa mère s’y oppose. En fin de compte, il part, s’engage dans l’armée et meurt au combat. La mère accuse son mari d’être à l’origine de la mort de leur enfant.
Les jours étaient en effet ceux du départ en masse des Juifs du Maroc. L’immigration en Israël des jeunes Meknassis divisait la communauté et déchirait les familles. D’autant plus que les gens recevaient des lettres de leurs proches, partis vers le jeune État d’Israël, et ce qu’ils lisaient dans ces missives avait parfois de quoi altérer leurs velléités sionistes ou pouvait les faire douter des promesses des émissaires de l’Agence Juive. Au-delà de l’intérêt biographique personnel, je serais curieux de pouvoir comparer cette œuvre à celles qui se jouaient à l’époque pour glorifier l’épopée nationale, ou à celles qui se jouent actuellement sur les affres familiales et individuelles des nouveaux immigrants de l’État naissant, sur les planches de Tel-Aviv. Mais même la mémoire d’Henriette est défectueuse et hélas, il ne reste aucune trace de l’œuvre, puisque après l’indépendance du Maroc, Sebag, devenu maître du barreau, s’était rallié à l’Istiqlal, parti contestataire et nationaliste de gauche, et en avait brûlé tous les exemplaires, afin de ne pas être accusé d’activité sioniste, au cas où sa maison serait fouillée. Lui-même immigrera d’ailleurs en Israël en 1969.
Le rocher d'origine-Haim Shiran (Shkerane)&Fabienne Bergman
מרכוס חנונה-חתונת ארטישוק, גירושי שזיפים- חוכמת הפתגם של יהודי מרוקו
- היופי אינו מביא אוצר
זְ־זִין מָא יְ׳זִ׳יב כְזִין
גרסה דומה לפתגם 7, כאשר עְזִ'ין; (בצק) מוחלף בכְזִין; (אוצר). הכוונה כאן היא שאת היופי לא ניתן להסתיר ולחסוך לשעת הצורך.
מסר סמוי: היופי אינו מהווה מחסום ואינו ערובה כנגד פגעים שונים.
לעניות דעתי, יש כאן שיבוש המילה "כזין" שפירושה בערבית חנות, היה צריך לומר קנז, שאולי שובשה בשפה המדוברת, קנז בערבית פירושו "אוצר –א.פ
- כסי את רגליו, הוי טיפשונת, היופי הוא מן הלידה
כְטְטִי רְזְ׳לִיק יָ׳א חְמִיקָּא, לָא זִין, אִילְלָא זִין לְ־כְלִיקָּא
מסר סמוי: כסי את רגליך, הוי טיפשונת, לא יופי אלא יופי הגנדור.
המענא מחליפה כאן את כליקא (לידה) בחליעא(גנדור). דהיינו, היופי אינו בחשיפת הגוף אלא בלבוש מתאים המכסה את הגוף. מילה זו מזכירה את הטקס היהודי חלקה, התספורת ראשונה לילד בן ארבע, במיוחד בל״ג בעומר, שמקורה במילה הערבית חלאקה, תספורת.
- אני יפה והדאגות הפכו אותי בלויה
אָנָא מְזְיָ׳אנָא אוּ לְ־הְמְם בְּלְלָאנִי
מסר סמוי: אני יפה והעוררות גרמה לי ללחלוחית; המסר הסמוי מציג תמונה הפוכה למסר הפשוט.
מרכוס חנונה-חתונת ארטישוק, גירושי שזיפים- חוכמת הפתגם של יהודי מרוקו
יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-היסוסי הממשל.
יהודי מרוקו תחת שלטון וישי
סירוב משפיל
ליהודי מרוקו לא ניתנה ההזדמנות להוכיח את יכולתם הצבאית, והם נתקלו בשתיקה רועמת ומתמשכת של הנציבות שרק ציננה את התלהבותם. בניסיון אחרון לדלות מענה חיובי, כתב יום טוב צמח נציג כי״ח במרוקו להנהלת הארגון בפריז, בתחילת נובמבר 1939, וביקש להתערב לטובתם בפני ממשלת צרפת:
[[Archives de l'AIU, Paris, dossier Maroc
״נפגשתי מספר פעמים עם אדון בונאן (עו״ד ידוע ופעיל קהילתי יליד תוניסיה) ומר זגורי (נשיא ועד הקהילה בקזבלנקה ומפקח על המוסדות היהודיים במרוקו), והיו לנו הזדמנויות לשוחח עם הפקידים הצרפתים בעניין גיוס המתנדבים, קליטת הפליטים מגרמניה והאנטישמיות. מספר צעירים יהודים, בריאים, חובבי ספורט, בני המעמד הגבוה, ביקשו כידוע להתגייס ברגע של התלהבות ומתוך אהבה כנה לצרפת, ועד היום לא קיבלו תשובה חיובית. הם כבר אינם מעיזים לצאת לרחוב מרוב בושה… האם אין אפשרות להתערב בפריז כדי לשים קץ למצב המביש הזה? עד מתי יהיו יהודי מרוקו קורבנות של הטעות שנעשתה עם כינון הפרוטקטורט, לקטלגם כילידים? אין להם אפשרות להיטמע בתוך האירופים, אליהם הם מתקרבים כל יום יותר בהשכלתם ובאורח החיים, והם אינם נחשבים למרוקאים, כי אינם מוסלמים״.
אבל היה זה בדיוק הסיוט של השלטונות הצרפתים. הם נמנעו בכל כוחם מ״לחזור על הטעות״ שעשו באלג׳יריה, כאשר הפרידו את היהודים מהילידים המוסלמים והפכו אותם לצרפתים. נראה שהרצון להימנע מטעות זו השפיע לא מעט על ההחלטה לא לחפש פתרונות יצירתיים, ולהיענות בשלילה לבקשות של הצעירים היהודים להתנדב. עבור הצרפתים היה ברור שכאשר יהיה צורך בחיילים, לא יהיה קשה לגייס אלפי לוחמים ברברים עזי רוח, המוכנים לכך כפי שכבר קרה במלחמת העולם הראשונה, ולא יהיה צורך להזדקק למספר מתנדבים יהודים. נגד להט הצעירים היהודים גייס הממשל הצרפתי את הנשק המתיש ביותר – האינרציה! ללא כל הכרזה, נקברה סוגיית ההתנדבות לצבא תחת מעטה שתיקה. יתר על כן, לצנזורה ניתנה הוראה לא להתייחס כלל לנושא, כפי שמעיד ביומנו האישי העיתונאי יעקב אוחיון:
מכון בן צבי, ירושלים, אוסף רפאל בן אזראף.
״מה עלה בגורל טופסי ההתנדבות? כנראה נזרקו לפח! בהיותי מזכיר מערכת העיתון La vigie Marocaine קיבלתי הוראה מהצנזורה לא להוציא כל ידיעה בנושא, בנוסף על הוראה להצניע ככל האפשר גם את השתתפות היהודים בקרן הסיוע למאמץ המלחמתי: Fraternité de guerre. אלה היו הנחיות הנציב- בזמן ממשלת דאלאדי Daladier הדמוקרטית״
קל להבין את גודל האכזבה וההשפלה של המתנדבים הצעירים המוזמנים לחכות בסבלנות לקריאה לשירות שלא תגיע לעולם. השבועון L'Avenir illustré לא הסתיר את מורת רוחו וקרא לחשבון נפש:
״בוודאי מותר להצטער על שתרומתנו לא התקבלה באותה ספונטניות שבה היא הוצעה. אבל אין לתת להסתייגות זו לרפות את ידינו ולפגוע ברגש הנאמנות שלנו. להיפך, עלינו לרדת עמוק יותר לתוך לבנו ונפשנו כדי לחפש את הסיבות להסתייגות זו המכאיבה לנו בצורה כל כך אכזרית״.
היהודים היחידים שגויסו בסופו של דבר היו כשלוש מאות תושבי הכפרים המסורתיים מדרום המדינה, שנשלחו לצרפת כ״עובדים קולוניאליים״ כדי לעבוד בבתי חרושת לנשק, בעיקר באזור ליאון.
לעומת זאת, כל יהודי המרכזים העירוניים נקראו להשתתף כמו כלל התושבים בהגנה האזרחית ולכבד את הוראות עוצר הלילה ולעמעם את האורות בבתים וברחובות, כאמצעי מניעה נגד התקפת מטוסי האויב. הם נצטוו לחפור מסביב למללאח תעלות מקלט למקרה של התקפה אווירית. החשש הגדול, שריד ממלחמת העולם הראשונה, היה מפני התקפות גזים. כך למשל הוקמה במללאח של מכנאס יחידה להגנה אזרחית, אשר הפיצה עלון כתוב בערבית יהודית באותיות עבריות, ובו הנחיות ליצור עצמי של מסכות גז מאולתרות. חוברת ההסברה שהופצה בן התושבים פתחה בדברי הרגעה:
״מדובר רק באמצעי זהירות. כי מה שלא יקרה, לא קיימת כרגע כל סכנה. צרפת היא מדינה חזקה ואויביה פוחדים ממנה. ובכל זאת עדיף להתכונן לכל אפשרות, לדעת מראש איך להגיב במקרה הצורך, ולא לצפות לנסים… על כן שימרו על חוברת זו כעל דבר יקר. אל תזלזלו בה, קראו בה מעת לעת, עד שתדעו את תוכנה בעל פה. מי ייתן ולא תצטרכו לה לעולם, ושהאל הרחמן ישלח לנו במהרה בימינו את משיח צדקנו, אמן!״
כך למרות מאמציהם ובניגוד לרצונם, נשארו יהודי מרוקו כצופים מן הצד על המלחמה העומדת לפרוץ בכל רגע. נחמה פורתא הייתה מנת חלקן של האליטות דוברות הצרפתית, שנוכחו לדעת שבאנגליה היה שר המלחמה הור בלישע (Beiisha Höre) אחד ״משלנו״, דלאלנה. הור היה צאצא למשפחת בלישע ממוגדור שהתיישבה באנגליה במחצית השנייה של המאה התשע עשרה. העיתון L’avenir illustré בירך את השר הליברלי הצעיר ״שלו קרוב משפחה בקזבלנקה, ידידינו ז׳ק קאנסינו״. היומון הצרפתי ״פריז סואר ״ (Soir Paris) העלה על נס את ״הכישורים הספורטיביים, ההומור ולהט העשייה של האיש שרבים מנבאים שיהפוך לאחד מגדולי ראשי הממשלה באנגליה, דישראלי החדש. היומון שיבח את החלטתו להחזיר את שירות החובה הצבאי ולשקם את היכולות של הצבא האנגלי.
האכזבה בקרב יהודי מרוקו הייתה גדולה, כאשר כמה חודשים לאחר מכן, בינואר 1940, התפטר בלישע במחאה על היחס הפייסני של ראש ממשלה צ׳מברליין (Chamberlin) להיטלר. בפרשנות על התפטרותו הדרמטית, חזר ופירט העיתון של קזבלנקה את קרבתו של המדינאי הדגול ליהדות מרוקו:
״התפטרותו של הור בלישע הייתה הזדמנות לעיתונות להזכיר את שורשיו המרוקאים של השר הפורש. משפחתו כמו משפחות רבות של הקהילה הספרדית באנגליה – אפריאט, יולי, גדליה, קאנסינו, סבאג, קורקוס – מקורה במוגדור, עיר הנמל שהייתה במהלך המאה התשע עשרה מרכז מסחרי גדול תחת השפעה אנגלית. כל המשפחות הללו חולקות אותה אהבה למרוקו, שבה יש להן עדיין שורשים עמוקים וקשרים משפחתיים ענפים. סבו של השר המתפטר נולד במוגדור וקשרי המסחר שלו עם אנגליה הביאו אותו בסוף להשתקע בה״.
למרות הצבתם שלא מרצונם כמשקיפים שאינם נוטלים חלק במלחמה, התנחמו יהודי מרוקו בכך שלפחות חלקו אותן דאגות עם יתר חלקי האוכלוסייה. כאמור המלך, בשיתוף פעולה מלא עם הנציב, הציב את ארצו במחנה החירות והצדק נגד ברבריות. מנהיגי התנועה הלאומית באזור הצרפתי, שלא נשבו בקסמי התעמולה הגרמנית, תמכו במדיניות בית המלוכה, וזאת למרות צעדי הדיכוי של השלטון הצרפתי נגד תנועתם, סגירת עיתוניהם והגליית חלק מהם במאורעות 1937. עוד לפני פרוץ המלחמה, ב-23 באוגוסט 1939, שיגרו מנהיגי התנועה הלאומית איגרת לנציבות, ובה הבטיחו לא רק שלא ינקטו כל צעד העלול לפגוע במאמץ המלחמתי הצרפתי, אלא הכריזו על נכונותם להושיט כל עזרה שתידרש. זוהי הוכחה לכך שהתעמולה הגרמנית לא הצליחה לערער את האמונה בכוחו הבלתי מנוצח של הצבא הצרפתי, וביכולתו ־להגן הן על אדמת ארצו והן על האימפריה האדירה שלו.
כך יכול היה הנציב נוגס להבטיח לפריז באגרת מ-11 בספטמבר 1939 ש״מצב הרוח של האוכלוסייה המוסלמית מצוין, גם אם אנו עדים להתפשטות של אנטישמיות שקטה״. אלפי חיילים מרוקאים שגויסו בחופזה בעת משבר הסודטים בצ׳כיה, נשלחו לחזית בצרפת מיד עם הכרזת המלחמה.
יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-היסוסי הממשל
Joseph Toledano-Epreuves et liberation-les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale-Interdiction d’emploi de domestiques musulmane
Interdiction d’emploi de domestiques musulmanes
Cette requête, nous l’avons évoqué, n’avait rien de nouveau et avait été maintes fois soulevée par le Makhzen dans les années trente, sans aboutir à une décision sur le plan national. Répondant aux pressions des pachas de Marrakech et Salé, la Résidence avait fini par accepter un compromis " à titre d’essai " , qui limitait sans l’interdire, l’emploi de jeunes domestiques musulmanes par les familles juives.
Le 27 novembre 1940, le Conseiller du Gouvernement chérifien informait le Résident qu’à l’occasion des négociations sur le Statut des Juifs, Sa Majesté le sultan avait de nouveau appelé son attention sur les graves inconvénients sur les plans religieux, social et moral — relations sexuelles entre les patrons ou leurs fils et les jeunes servantes — qui résultent de l’emploi de la main d’œuvre féminine musulmane dans les maisons israélites. Les autorités du Protectorat qui s’étaient opposées jusque-là à la mesure globale préconisée par certains pachas d’interdire purement et simplement l’accès aux mellahs aux femmes musulmanes, s’étaient toutefois résolues à prendre des mesures pour complaire au Makhzen en envoyant, aux pachas et aux services municipaux, une circulaire en ce sens, datée du 15 novembre 1940, prévoyant :
- — A dater du 1er janvier 1941, toutes les jeunes filles musulmanes employées au mellah devront être renvoyées et remplacées par des femmes âgées.
- — Toute domestique recrutée devra obligatoirement être en possession d’une carte de travail délivrée par le service municipal de placement.
- — Les agents de recrutement recevront l’ordre de ne diriger sur le mellah que les servantes d’un âge respectable.
- – Le Comité de la Communauté Israélite sera chargé, sous sa propre responsabilité, d’assurer la stricte observance de ces dispositions prises dans l’unique but d’éliminer autant que possible toutes sources de discordes et conflits entre les Musulmans et les Juifs.
Toutefois, ces limitations autorisaient librement l’emploi de servantes musulmanes dans les maisons israéütes, aussi bien marocaines qu’étrangères, de toute nationaüté, habitant en dehors des mellahs, de même que l’emploi de main d’œuvre féminine musulmane, dans les usines et ateüers tenus par des Juifs, notamment dans les conserveries de Safi, Mogador et Marrakech. Elles furent donc jugées tout à fait insuffisantes par les autorités du Makhzen. Le Grand Vizir ordonna alors des mesures plus radicales dans la circulaire 372, datée du 4 janvier 1941, adressée aux gouverneurs des villes et des ports, rappelant pour la première fois, de la manière la plus officielle, que les Juifs n’avaient pas perdu leur condition canonique de protégés, dhimmis :
« Il est parvenu, de différentes sources, à Notre connaissance chérifienne, qu’un grand nombre de femmes musulmanes travaillent, en qualité de domestiques dans des maisons juives.
Cette situation, que vous n’êtespas sans connaître, porte atteinte au respect de la femme musulmane et rabaisse sa dignité. En outre, elle lui crée me réputation que notre religion condamne et qui est de nature à inciter les juifs au mépris des Musulmans et à l’oubli de leur condition de dhimmis, alors qu’en aucun cas, ils ne doivent, sous peine de s’exposer aux dangers qu’ils appréhendent, s’écarter de leur vie traditionnelle et des limites à l’intérieur desquelles celle-ci s’était de tout temps déroulée.
Pour suivre les glorieuses traces de Nos augustes ancêtres — Dieu sanctifie leur âme Nous avons maintenu les Israélites dans les bienfaits de la sécurité. Nous leur avons permis de vivre avec Nos sujets musulmans dans une atmosphère de calme et de paix. Mussi, poussé d’une part par Notre volonté de sauvegarder la dignité de la femme musulmane et d’autre part par le souci de mettre un terme à une situation susceptible de provoquer des troubles graves, Nous vous ordonnons d’interdire, d’une façon expresse et formelle, aux Musulmanes de travailler, publiquement ou en secret, dans les maisons juives et de tenir la main à ce que cette interdiction soit rigoureusement et effectivement observée. Faites surveiller l’exécution de cet ordre pour le maintien duquel Nous vous enjoignons defaire preuve d’une grande diligence et d’une fermeté sans défaillances. »
Pris entre les directives contradictoires du Palais Royal et de la Résidence — les Contrôleurs Civils les incitant à faire preuve de grande tolérance – les pachas appliquèrent, avec plus ou moins de sévérité, cette interdiction venant encore plus alourdir la condition des familles juives. Alors que dans les autres domaines, le sultan s’efforcerait d’alléger autant que possible les mesures législatives contre ses sujets juifs, il se montrerait intraitable sur cette question, en raison du caractère religieux qu’il lui attachait. A la fête du Mouloud, en avril 1941, le sultan rappela aux pachas venus lui présenter leurs vœux à quel point il tenait à l’application la plus stricte de cette directive. Il avait publiquement blâmé les pachas de Mogador et d’Agadir pour leur tiédeur dans son application. Le Contrôleur Civil de le Région leur avait fait valoir qu’il n’était pas possible d’envisager la suppression radicale de la main d’œuvre féminine musulmane dans certains établissements industriels et commerciaux juifs. Cela priverait de moyens d’existence de nombreuses familles musulmanes et provoquerait de sérieuses perturbations dans la vie économique de la cité.
Pendant sa visite à Fès, en août 1941, le sultan donna pourtant, à nouveau, publiquement au pacha de la cité des instructions tendant à tenir énergiquement " la main à l’exécution stricte de la circulaire vifirielle 372 La détermination du Palais sur ce sujet était telle que le Conseiller aux Affaires chérifiennes préconisa la prudence, dans son courrier au Résident Général du 12 août 1941, pour éviter un affrontement avec le Palais :
« Je me trouve confirmé dans mes intentions, sauf instruction contraire de Monsieur le Résident Général, par le souci qu’a toujours affiché le Makhzen, au cours des discussions récentes, etparfois ardues, sur le Statut des Juifs marocains, de s’opposer à ce que les sujets musulmans soient, à un titre ou à un autre, placés sous les ordres ou la dépendance des Israélites marocains. Cette position de principe a provoqué des difficultés, au sujet de l’article du Statut des Juifs, relatif aux professions commerciales ou industrielles. Une nouvelle intervention de ma part serait donc, sans aucun doute, vouée à l’échec. Notre action auprès des pachas doit donc se borner à des conseils persuasifs, donnés de vive voix, en vue d’une certaine tolérance et du respect de certaines situations particulières. E ncore les autorités de contrôle ne doivent-elles donner des conseils que sous une forme discrète et nuancée, pour ne pas éveiller la susceptibilité du Makhzen. »
En fin de compte, une telle politique produisit effectivement ses fruits et l’application de cette directive ne fut jamais uniforme. Elle dépendait du bon vouloir du gouverneur local et de l’influence de l’autorité de contrôle. Aussi quand elle finit, au fil des années, par tomber en désuétude, nul ne se préoccupa de son annulation formelle. Jusqu’à ce qu’en 1945, le Comité de la Communauté israélite de Port Lyautey se plaigne que le pacha de la ville l’ait remise en vigueur — suite au scandale d’une jeune domestique tombée enceinte de son patron.
Le refus obstiné du Makhzen d’abroger cette discrimination " de caractère religieux et non racial", fut alors envisagé comme une arme possible contre le sultan, dans le conflit aigu qui l’opposait à la Résidence et qui devait finalement se terminer par son exil à Madagascar. Le Directeur des Affaires Politiques alertait ainsi — en 1952 ! — le Conseiller du Gouvernement chérifien :
« J’ai l’honneur de vousfaire savoir que la circulaire 372 a effectivement été inspirée par la vague d’antisémitisme qui déferla sur l’Europe, à l’instigation des naffis en 1941. En effet, s’il est exact que le Makhzen avait proposé, en 1935, de prendre des mesures analogues à celles présentées dans la circulaire du 4 janvier 1941, il ne l’avait fait que timidement. Plus exactement, il avait approuvé les dispositions que nous lui avions proposé de prendre, à titre d’essai à Salé et Marrakech… Nous sommes loin de la circulaire 372, facteur brutal et haineux dans la forme et le fond. Je suis d’accord de demander, par écrit, au Makhzen l’abrogation de la circulaire et d’exiger une réponse par écrit. Si le Makhzen accepte l’abrogation, nous obtenons satisfaction. S’il refuse, nous aurons la faculté de soumettre sa réponse auprès de certaines opinions pour leur demander ce qu’elles pensent de ce qui tient tant, vis-à-vis des puissances étrangères, à se faire admettre comme un souverain ami du progrès mais ordonne et maintient actuellement l’application d’un tel texte… »
Cette parenthèse close, nous revenons à la manière dont, en général, le Statut des Juifs fut appliqué sur le terrain
Joseph Toledano-Epreuves et liberation-les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale-Interdiction d’emploi de domestiques musulmane
יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו- הגרמנים בתוניסיה (נובמבר 1942— מאי 1943)
נוסף על ההתפוררות ההדרגתית של קווי ההגנה של הגרמנים והאיטלקים, הביאה פעילותם של ספז וחבריו להתרוקנות המחנות מאסיריהם היהודים, שבועות רבים לפני יציאתם של הגרמנים: ב־19 בינואר יצאו כבר לחופשי יותר משליש העובדים; באותו חודש הגיע מספר הבורחים מביזרט ליותר מ־200; לקראת אמצע פברואר ירד מספר העובדים במחנה זה ל־600, מפאת הבריחות ההמוניות, שעה שכלל העובדים היהודים המגויסים לא עלה עוד על 2,500; בסוף חודש מארס ירד מספר העובדים באיזור האיטלקי מ־930 ל־160, ובסוף אפריל נותרו עוד 1,556 עובדים יהודים בפיקוד הגרמנים:1,198 עובדים יומיים בתוניס ובסביבתה, ורק 358 במחנות שבפנים הארץ, כולל ביזרט.
שלטונות גרמניה ניסו להחזיר לידם מפעם לפעם את השליטה במצב. הם שלחו סיורים לתוניס כדי לחפש את העובדים הנמלטים, אולם תחושת חוסר־אונים דבקה גם בקציני האס.אס. צווקה ופוהל, והם לא הצליחו באיומיהם לבלום את זרם הבריחות או להגדיל את מספר המגויסים. בלית ברירה, הטילו באמצע פברואר קנס בסך שלושה מיליוני פראנקים על הוועד, בתור גמול על ׳מחדליו׳ בשאלת הגיוס. כן הוטלו קנסות על יהודי סוסה, ספאקס, גאבֶּס וג׳רבה.
סכומי הכסף שניטלו מן היהודים נועדו תחילה באורח רשמי לפצות את האזרחים שנפגעו מהפצצותיהן של בעלות־הברית, ואילו מטרת הקנסות החדשים לא היתה אלא לספק את תשוקת הביזה של צבא הולך ומתפורר, נתון בקשיי אספקה: החיילים הגרמנים באו בתביעות שונות ומגוונות הן בתוניס הן בסוסה: רהיטים, שמיכות, מגבות, שעונים, סחורות, לבנים, מזוודות, מקלטי־ראדיו, מכונות־כתיבה. וכך סיפר ג׳ פנחס:
בהתקרב מועד נסיגתם מסוסה תבעו קציני הגסטאפו בכל הדחיפות — אגב איומים, כדרכם — תכשיטים להם ולמשפחותיהם, בהבטיחם כי ישלמו על ערך הקנייה. את צרור התכשיטים הראשון הם דחו, כיוון שלא תאם את ציפיותיהם; אך הם השאירו אותו בידם בתור ערבות לקבלת הצרור השני; וכשנמסר זה — נטלו עמם את הכול.
ב־13 בפברואר נתבעו יהודי ג׳רבה לשלם קנס בסך 10 מיליון פראנקים. הגרמנים ידעו כנראה כי לא יאריכו ימים באי ולפיכך דרשו מראשי הקהילה לשלם להם סכום זה בתוך שעתיים; אולם ליהודי ג׳רבה לא היו מזומנים, ולכן הסכימו הגרמנים לקבל 50 קילוגרם זהב:
אף כי היה זה שבת, יום קדוש ומנוחה לקהילה חרדית כשל ג׳רבה, סיירו הרב הראשי וראשי הקהילה במכונית בערי האי(חארה כבירה וחארה צע׳ירה) כדי לאסוף את הזהב הנדרש.
בלחץ הזמן, הם נאלצו להתרכז במשפחות העניות שנותרו בערים, שעה שהמשפחות האמידות שהו באחוזות הקטנות שלהן בכפרים. ומה שנמסר לידי הגרמנים כלל אפוא תכשיטי משפחה וחפצי מזכרת צנועים, שמשקלם הגיע באותו יום לכדי 43 קילוגרם.
הגרמנים נתנו ליהודים שהות להשלים את החסר עד למותרת, אך לא שבו עוד אל האי.
ב־27 במארס, ערב צאתם מגאבס שבדרום תוניסיה, הורו הגרמנים לפתוח את כספות הבנקים ולמסור לידם את כספי היהודים שהופקדו בהן. השלל הסתכם ב־000,400 פראנקים בקירוב.
בצד מעשי סחיטה ׳רשמיים׳ אלה, היו גם מעשי ביזה רבים שביצעו יחידים; הם נענשו לעתים בכל חומרת הדין בידי המטה הגרמני, אולם יש בהם כדי להעיד על התרופפות המשמעת של חיילי גרמניה, שבועות מעטים לפני כניסת בעלות־הברית לתוניס. נקל היה אפוא לוועד להשיג מאנשי האס.אס. כי יאסרו את הגישה ל׳חארה׳ (הגיטו היהודי) לחיילים הגרמנים, שבאו לשם בליווי פרחחים ערבים ואירופים, כדי לסחוט כסף ומזון מן התושבים. ה׳חארה׳ הוכרזה איזור מוכה מגיפות, והחל מאמצע ינואר, פקדו את המקום תכופות סיורים של המשטרה הצבאית, שאסרו את החיילים השיכורים שסובבו ברובע.
המגע היומיומי עם כוחות הכיבוש אפשר עד מהרה למתורגמני הוועד לעמוד על מידת המבוכה שפקדה את הגייסות הגרמנים. קציני אם.אס. ביקשו — כפי שעשה פוהל — להחזירם לברלין, לשם טיפול בכאבי בטן פתאומיים, ואילו החיילים הגרמנים רשמו בלי להניד עפעף את תדרי השידורים של הבי.בי.סי. בשפה הגרמנית, שמסר להם התורגמן נוריץ׳, ביחד עם מקלט־ראדיו — אחד מאלה שנלקחו מן היהודים. וכך כתב בגוזמת־מה מאקסימיליאן טרנר:
בדרך זו החדירו מקלטי־הראדיו של היהודים את ה׳רעל׳ נגד היטלר אל תוך שורות הנאצים הנידחים ביותר, ותרמו רבות לניצחונן של בעלות־הברית בתוניסיה ן…]. היו אלה בראש־וראשונה משתמטים ן…], אחראים על מחסני אספקה, מובילי תחמושת וכדומה, שנטשו את עמדותיהם, ובכך גרמו לבלבול רב […]. דבר זה יש לזקוף בחלקו הגדול לזכות מקלטי־ראדיו שנגנבו מן היהודים ולזכות מלאכתו של פולני קטן שביקש לסדר חשבונות עם הגרמנים.
דעת־הקהל בתוניסיה נוכח גורל היהודים
אדישות כללית שזורה בגילויי ידידות מחד גיסא ובביטויי עוינות מאידך גיסא היה יחסה של האוכלוסייה בתוניסיה כלפי יהודי הפרוטקטורט במשך ששת חודשי הכיבוש הגרמני־איטלקי.
כמשקיף מן הצד, לא יצא המינהל הצרפתי מגדרו כאשר חלק מנתיניו היה ל׳רכוש גרמני, לאחר שהוא בודד אותו משאר האוכלוסייה; זאת עשה כאשר לכד את היהודים בתוך רשת תחיקת הגזע מבית היוצר של וישי. נכון כי האדמיראל אסטווה ומונצף ביי התערבו בכמה הזדמנויות לחילוץ נכבד יהודי זה או אחר מציפורני הגרמנים או לביטולה של גזירה זו או אחרת; אולם התערבויות אלה מוגבלות היו בתכלית והן הוכתבו מתוך הדאגה לשמור את הסדר הציבורי ולקיים את הסמכויות הריבוניות של צרפת ולא מתוך רצון מפורש לשמור על הקהילה היהודית מפני הגורל שציפה לה.
הנציב העליון נטש את הנימה התקיפה שאיפיינה את העמדות שנקט תחילה ואימץ במהלך הימים גישה של נייטרליות צוננת: ב־14 בדצמבר נזף במשה בורז׳ל ובפול גז — שביקשו ממנו לעשות למען דחייתו של גיוסם של עובדי הכפייה היהודים — על חוסר משמעת ואי־השלמה ביחסם כלפי הגרמנים. הוא עצמו השלים אמנם עם חוסר האונים כגזירת הגורל וראה ב׳נטל הכבד׳ אות להיבחרו בידי אלוהים ׳כדי לכפר על עוונות׳ הזולת. לפיכך העצה הטובה ביותר שיכול היה להשיא לבני שיחו היתה כי ימלאו את שליחותם ׳עד תום׳… ולהודות לאל הכל יכול.
אף־על־פי־כן, הודות לשירותיו של האדמיראל אסטווה יכלו קהילות תוניס, ספאקס וסוסה לשלם את הקנסות הכבדים שהטילו עליהם הגרמנים. מפאת קוצר הזמן שהוקצה להם לכך, לא יכלו יהודי תוניס לגייס את הסכומים הדרושים ללא סיועו של המינהל; הרי כי כן, הנציב העליון ביקש בתוניס מן הבנק למשכנתאות (Caisse Foncière) לאשר לקהילה הלוואה מידית בתנאי משכנתא, בסך 20 מיליון פראנקים; וזה לשון ההוראה שהעבירה הנציבות אל הבנק:
עם חתימת המסמך בידי הנוגעים בדבר, יש מקום לשחרר את הכסף בלי לחכות למתן תוקף חוקי לחתימות, לרישום הנוטריוני של המסמך או לרישומו בספרי הנכסים.
פעולות בנקאיות דומות בעיקרן נעשו בספאקס, שם הוטל על הקהילה ב־26 במארס קנס בסך 15 מיליון פראנקים ובתחילת אפריל — בסך 20 מיליון פראנקים. חלקה של קהילת סוסה שפר עליה: באמצע מארס נתבעה לשלם קנס בסך 15 מיליון פראנקים אך ניתנה לה — דבר יוצא דופן — שהות של שמונה ימים כדי לסלקו. וכך העיד ג׳ פנחס:
[קנס זה] הוטל עלינו מתוך איום לגמול במעשים אכזריים. נראה היה כי האיום רציני, שכן כאשר באתי לנציבות הכללית לדווח על מצבנו הומלץ לפני להיענות לתביעות הגרמנים למען שלוותה של האוכלוסייה היהודית וביטחונה ולטובת תוניסיה כולה.
יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו– הגרמנים בתוניסיה (נובמבר 1942— מאי 1943)
יצחק ירנן המפואר-רבי יצחק רואש הי"ו
יצחק ירנן המפואר-רבי יצחק רואש הי"ו
לשבת קדש
פיוט – לר׳ יצחק רואש הי״ו, נועם ״פתח שער הרחמים״
שִׁירָה מִפִּינוּ לֹא תֻּשְׁבַּת / לִכְבוֹד יוֹם הַשַּׁבָּת
אֵ-ל, יָם עָשָׂה / גַּם יַבָּשָׁה / עָבַד בְּיָמִים שִׁשָּׁה
אֵ־ל, יָם עָשָׂה / בְּיָמִים שִׁשָּׁה / וּבְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת
בָּרָא שְׁנֵי הַמְּאוֹרִים / אוֹר עוֹלָם מְאִירִים
וְהַבְּהֵמוֹת / וְגַם חַיּוֹת / בָּרָא בְּיָמִים שִׁשָּׁה
וְהַבְּהֵמוֹת / וְגַם חַיּוֹת / וּבְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת
יָצַר הָאָדָם בְּחָכְמָה / לִמְשֹׁל עַל אֲדָמָה
לִנְצֹר שַׁבָּת / כְּמוֹ בְּבַת / לַעֲמֹל בְּיָמִים שִׁשָּׁה
לִנְצוֹר שַׁבָּת / כְּמוֹ בָּבַת / וּבְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת
פיוט – לר׳ יצחק רואש הי״ו, נועם ״ענדי בנייא:׳
דָּר עֲלִיָּה בְּרֹב חִבַּת / הִנְחִיל לָנוּ אֶת הַשַּׁבָּת
כִּי בָּהּ אֵ-ל יָ-הּ, נַח וְשָׁבַת / בָּהּ נָאֶה זִמְרָה
כִּי בָּנוּ שׁוֹרָה נֶפֶשׁ יְתֵרָה / בְּיוֹם שַׁבָּת
אֵ־ל, הִנְחִילָה לְעַם אֱמוּנִים / צַו לְשׁוֹמְרָהּ אָבוֹת וּבָנִים
כִּי בָּהּ כִּלָּה שׁוֹכֵן מְעוֹנִים / כָּל מְלָאכָה, וּבָהּ שָׁבַת
וְגַם הִיא, אוֹת בֵּינוֹ וּבֵינִי / וּמֵהַלְּלָהּ, נִכְרַת יוּמַת
דָּר עֲלִיָּה / בְּרֹב חִבַּת…
אֵ־ל נְתָנָהּ לָנוּ בְּמָרָה / מִכָּל יָמִים הוּא הֶעֱטִירָהּ
בָּהּ תִּלְבַּשׁ סוּת נָאָה הֲדוּרָה / עֶרֶשׂ רַעֲנָנָה לִמְצֹא נַחַת
חִישׁ תַּצִּיעַ בְּתִפְאָרָה / גַּם בְּיַיִן עַנֵּג שַׁבָּת
דָּר עֲלִיָּה / בְּרֹב חִבַּת…
עָרוֹךְ שֻׁלְחָן לֶחֶם חֲמוּדוֹת / וְגַם חַיָּב בִּשְׁלֹשׁ סְעוּדוֹת
וְלַהּ' נָאֶה לְהוֹדוֹת / אָב וְהַבֵּן וְגַם הַבַּת
שֵׁשֶׁת יָמִים שִׂים עֲבוֹדוֹת / וּכְמוֹ בָּבַת, נְצוֹר שַׁבָּת
דָּר עֲלִיָּה / בְּרֹב חִבַּת…
יצחק ירנן המפואר-ר' יצחק רואש
פיוט – סי׳ ישראל, לאמרו לפני ההבדלה- יצחק ירנן המפואר-ר' יצחק רואש.
יצחק ירנן המפואר-ר' יצחק רואש
נמצא בכתבי קדש של רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצ״ל, בעל המחבר ספר ״קדושת לוי", וזה לשונו: שיאמרו אנשים, נשים וטף בקשה זו, בכל מוצאי שבת קודם ההבדלה, שלש פעמים, ובטוח אני, שיצליחו בודאי אי״ה.
אֱלֹהֵי אַבְרָהָם, אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב, שְׁמוֹר עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲהוּבֶיךָ מִכָּל רַע, לְמַעַן שֵׁם תְּהִלָּתְךָ.
הִנֵּה שַׁבַּת קֹדֶשׁ הָאֲהוּבָה יוֹצֵאת. שֶׁיָּבוֹא עָלֵינוּ הַשָּׁבוּעַ, לֶאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, לֶאֱמוּנַת חֲכָמִים, לְאַהֲבַת חֲבֵרִים, וְלִדְבֵקוּת הַבּוֹרֵא בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנַּאֲמִין בִּשְׁלֹשָׁה עֶשֶׂר עִקָּרִים שֶׁלְּךָ, וּבִגְאֻלָּה קְרוֹבָה בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ, וּבִתְחִיַּת הַמֵּתִים, וּבִנְבוּאַת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם:
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַתָּה הַנּוֹתֵן לְיַעַף כֹּחַ, תֵּן כֹּחַ גַּם לִילָדֶיךָ רְחוּמֶיךָ הַיְּהוּדִים, לְהַלֵּל שִׁמְךָ וּלְעַבְדֶּךָ, אוֹתְךָ לְבַדְּךָ.
וְהַשָּׁבוּעַ, יָבוֹא עָלֵינוּ לִבְרִיאוּת וּלְמַזָּל, וּלְהַצְלָחָה, וְלִבְרָכָה, וּלְחֶסֶד, וְלִבְנֵי, חַיֵּי וּמְזוֹנִי, וּלְכָל יִשְׂרָאֵל, וְנֶאֱמַר אָמָּן:
(19) פיוט – סי׳ ישראל, לאמרו לפני ההבדלה
יערב לך, שיר ומהלל / ;ערב לך, שיר יוצרי
אָיְימְתא, יִזִ׳י אֵלִיָּהוּ / דָאוּ לְהְלָאל
ולמשיח, הווא סולטאני / אַהּ, יָא סִידִי
יִפֵאךּ אולאדו / די הומא דְלָאל
מן ייד לגוי, ונצראני / אה, יא סירי
יום, יז׳י אליהו / כיף אלערוס
יפרראז/ עלא לְגְרְבָּאני / אה, יא מידי
יז׳מע אולאדו / מן אג׳באל סוס
ושארק, ולגראב, וסוראני / אה, זיא סידי
גפלא, יז׳מע / ג׳מאעאת ישראל
יבני למקדש, וְּלַעַזָרָה / אה, יא סידי
ובני מוסא / תרכב על סרוג׳, וסרוג׳ דדהאב
אליאקוט, ולימאני / אה, יא סידי
ובני מוסא / תרכּבּ סְרָאתָא
ולכיל, תְזְהְאר וּתְּנָאדי / אה, יא סידי
בזכות מוסא / ולאבות בְּתְלָאתָא
תְפְכְּנָא מן האד אלגלות / אה, יא סידי .
יֶעֱרַב לְךָ, שִׁיר וּמַהְלָל…
קְרָב נָא קֵץ הַגְּאֻלָּה / וּפְדֵה לְיִשְׂרָאֵל כֻּלָּם
בְּשִׁיר וּבְרָכָה וּתְהִלָּה / נְהַלֵּל לְאֵ־ל יוֹצָרִי
וּבִרְשׁוּת הָאֵ־ל / נְבָרֵךְ, "בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן"
שַׂמֵּחַ לֵב עֲגוּמִים / הָאֵ־ל, אָב הָרַחְמָן
קָרֵב לָנוּ הַיָּמִים / תְּגַלֶּה בָּם, קֵץ וּזְמַן
וְיִוָּדַע בָּעַמִּים / כִּי אַתָּה הוּא, אֵ-ל הַנֶּאֱמָן
אָז, נַקְרִיב לְךָ קָרְבָּן / וּקְטֹרֶת הַסַּמִּים
וּבִרְשׁוּת הָאֵ-ל, נְבָרֵךְ / בּוֹרֵא עֲצֵי בְּשָׂמִים
רוֹמֵם יָ־הּ, שֵׁם כְּבוֹדְךָ / וְהַשֵּׁב כֹּהֲנֵינוּ
וּבֶן־דָּוִד מְשִׁיחֶךָ / מְהֵרָה, תָּבִיא לָנוּ
וּלְבֵית מִשְׁכַּן כְּבוֹדְךָ / לְצִיּוֹן, תַּעֲלֵנוּ
וְאָז, נַדְלִיק לְךָ נֵרוֹת / וְהַמְּנוֹרָה תִּתְחַדֵּשׁ
וּבִרְשׁוּת הָאֵ־ל, נְבָרֵךְ / "בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ"
אֵלִיָּהוּ, עִם הַגּוֹאֵל / תִּשְׁלַח אֶל הַגּוֹלָה
יְהוּדָה, עִם יִשְׂרָאֵל / הֵם יַעֲלוּ, כְּבַתְּחִלָּה
בְּבוֹא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל / יִהְיוּ, לְשֵׁם וְלִתְהִלָּה
חַזֵּק אֶת עַמְּךָ / וּלְחַטָּאתָם, יָ־הּ תִּמְחֹל
וּבִרְשׁוּת הָאֵ־ל, נְבָרֵךְ / הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל
(19) פיוט – סי׳ ישראל, לאמרו לפני ההבדלה– יצחק ירנן המפואר-ר' יצחק רואש.