מורשת יהדות מרוקו

 

שמעון אשריקי

נולד בשנת תר״כ בסאפי שבמרוקו. בהיותו בן חמש עלה לא"י עם אביו׳ שהיה מעשירי עירו, ואמו שהצטינה בחכמתה׳ חריצותה וחסידותה. אביו כאיש מעשה התישב ביפו. שם התמסר הנער ללמודי התורה ויהי תלמיד ותיק להרה״ג שלמה חזן. לא עברו שנים מעטות ואביו נפטר שם. אחר פטירת אביו העתיק את דירתו לירושלים. בינתים נתפרסם שמו כעלוי ולמדן מופלג. סמוך לעת ההיא נישאה אמו בהסכמתו, להרה״ג הראש״ל אברהם אשכנזי אשר אמצהו כבן. הודות לכשרונותיו, רכש לו ידיעה עמוקה ויסודית בכל מקצועות התורה. עודו צעיר לימים נשא לאשה את בתו של החכם והעשיר ר׳ אברהם פינסו, שהיה ממגהיגי העדה וראשיה. עד מהרה נשלח בשליחות הכולל לערי הודו ובבל, ערי המערב וספרד וכו', ואת תפקידו זה מלא באמונה. לא עשה ממנו עושר, וכל ימיו חי בצמצום ובצניעות. בשובו מערי חו״ל נתמנה לחבר בי״ד הספרדי, ובחדש טבת תרפ״א אחרי פטירת הראב״ד יוסף חיים הכהן, נבחר לממלא מקומו, וינהל את כל עניני עדתו בכשרון רב. התעסק גם בצרכי צבור, והיה אחד מחברי ועד העיר המאוחד בשנים הראשונות להוסדו. בנגוד לחסידותו היה סבלן גדול בעניני דת ואמונה, ונוטה להקל ככל האפשר. בין שאר סגולותיו יצוין כי היה מטיב שיר, ושמחת החיים לא עזבתו גם באחרית ימיו׳ לאחר שאפפוהו צרות רבות וקשות. מרב יגון נםתמא וגם נפל למשכב. במשך שנתים סבל יסורים מרים שקבלם באהבה. נפטר בירושלים ביום כ״ו סיון תר"ץ.

בנו החכם, מר חיים אשריקי׳ עשה עוד בימי עלומיו חיל רב בשפת הארץ, ובערב מלחמת העולם הורה ערבית בבית מדרש למורים של חברת ״העזרה״. עתים כהן כש״צ כי חונן בקול ערב עד להפליא. בשנים האחרונות מתגורר בתל אביב, ונושא משרת מורה ראשי ללמודי השפה הערבית בנמנסיא׳,הרצליה״.

 

יצחק ב״ר מיכאל באדהב

נולד בירושלים ד׳ כסלו תר״כ. מאביו ז״ל ניטלה האפשרות לטפל בבנו זה בילדותו, לרגלי מסעיו הדחופים בשליחות הכולל כי בהיותו בן ג׳ עזבהו, ויוטל על אמו לדאג לחנוכו ולהתפתחותו. בקיץ תרכ״ו  בפרוץ החולירע בעיר, העתיקה דירתה ליפו כדי להציל את ילדיה מהנגף. ואולם כעבור ירחים אחדים נוגעה גם יפו במחלה הנ״ל, ובי״ח חשון תרכ״ז מתה האם ובנה הקטון משה. הרה״ג יוסף רפאל עוזיאל, בן אחות אבי יצחק, — אסף את הנער היתום אליו, ובהעצר המגפה בירושלים הביאו עמו. מורו הראשון היה ר׳ יוסף רחמים אופלטקה, בן הרה״ג יצחק מפראג, מיסד ביה״ס ״דורש ציון" לילדי הספרדים. אחר זה שמע לקח מפי ר׳ שלמה יוסף מחכמי שלוניקי שהתישב בירושלים. למודיו היו תלמוד, סוד ובית יוסף. בחזור אביו משליחותו התמסד לבנו בכל לב, והוא גדלהו וחנכהו בדרך התורה והיראה. בשנת התרל״ח, בהיותו בן י״ט התיתם גם מאביו, ויהי מאז תתת השגחת דודו הראב״ד יוסף רפאל עוזיאל. הוא השתדל להשיאו את בת יהודה קואינקה, והיה סמוך על שלחן חותנו במשך שנה אחת. מהעת ההיא ואילך הקדיש את עצמו לתורה, ויהי מבאי בית המדרש ״שבת אחים״. בראשית תרמ״ז נסע בשליחות ק״ק ״בית אל״ לטריפולי המערבית. במסעו זה שהה בחו״ל כשנה ובחורף תרמ״ט חזר לירושלים. הר״י באדהב היה בין מיסדי חברת  ״שומר מצוה״ ומלביש ערומים, בהשתתפות חבריו הרבנים אברהם עזריאל יעקב חי בורלא ובכור יעקב פאפולא. החברה הנ״ל הציבה לעצמה למטרה לבא לעזרת היתומים וילדי העניים ההוגים בתורה בעיה״ק. הכנסותיה באו בעיקר מיחידים קבועים ומנדיבי הגולה והיא עשתה הרבה במשך שנות קיומה. פעולתו המאומצת לטובת החברה האמורה הזכיר הר״י באדהב בדו-שיח אשר פרסם בספרו ״בנין ירושלים — שנות חיים״: ״עד שנת תרנ״ג הייתי טרוד בעסקי החברה הקדושה והוספתי לה בית מדרש לנערים בעלי מלאכה לשחר בו מדי שבת בשבתו ולתת למו פרס ובגדים ושנקרא מדרש ״שומר שבת״. הספר הנ״ל מכיל בין השאר רשימת תולדותיו של הרב המחבר בצורת דו-שיח בינו ״האזרח״, ובין איש יקר ונכבד המכונה ״הגר״. במרוצת הדברים מספר האזרח לאיש שיחו, כי הנהו מגזע ספרד ויום טו״ב שבט לו לעד, היות והוא חוגג יחד עם בני שראגושה את החג המסורתי למצאי עיר זו, החל באותו יום. אשר ליחסו אל שבטי ישראל, הספרדים והאשכנזים הוא עונה ל״גר״ על שאלתו: ״הלא אל אחד בראנו, אב אחד לכלנו, כספרדי כאשכנזי ואין הבדל בינותינו רק כי הגלות בין העמים הבדילנו ויקראו אשכנזי, ספרדי״. בהוסד הישיבה ״מנחם ציון" ע״ש הגביר מנחם אליהו ז״ל בהתאם לנאמר בצוואתו, נמנה גם הר״י באדהב בין עשרת הת״ח הלומדים בה, ששכר כל לומד היה ק״ע פר׳ לשנה. בזה קטע מזכרונותיו המכיל פרטים אודות השנויים שחלו בחייו לפתע, בהלך רוחו, יסוריו, תלאותיו והרפתקאותיו:

 

האמן נא יקירי כי בקבלי הספקת הישיבה כדי מחיתי ומחית נפשות ביתי ומצא לי. כי איש כמוני חלש המזג רפה־נו, ורק התורה היא משאת נפשו אילולא המחזיקים ותומכים בימין צדקי ח"ו הייתי . . . כי לא אוכל לצאת לחו״ל לדפוק על דלתי נדיבים, אף לא אוכל לעשות שום מסחר מקנה וקנין. בשכבר הימים — בשנת תרנ״ט — נסיתי כחי לקחת סך גדול בהלואה בדרך עםקא ואביא ספרים מליוורנו, ספרי בעלי בתים, סדורים, משניות, זהרים ואפתח חנות למכרם. אד ההצלחה פנתה אלי ערף ובעלי חובותי כתרוני, ומנוחה הדריכוני ובשנת התר״ס חליתי מרב יגוני. בשנה שלאחריה ברחתי מנושי אל אחי אשר במצרים ושם ישבתי כמשלש חדשים ולא חפצתי ליהנות מדברי תורה ואשבה בדד בבית מדרש קטן של הר' ברוד חנן ז״ל׳ יום יום, ורק שלשת ימים הייתי שמה יום וליל. ובליל ט״ו אדר . . . הזיקוני חבלוני׳ ואני לבדי בביהמ״ד אין זר אתי עד כחצות לילה׳ עדי אחזני חלי הרוח׳ ובאו אנשי משמר אנשי חיל והובילוני לבית המשטרה ערום ויחף מתגולל בדם עד שהאיר היום. וישבו כסאות למשפט ושלחו אחרי אחי הנזכרים לדרש הדבר איך קרה זאת, ואח"כ הובילוני בעגלה עם איש חיל לבית החולים של הממשלה, ואשב בבית החולים שלשת ימים לילה ויום, לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי רק חלב וארפא. . . . ומצוה עלי לספר ביציאת מצרים׳ ובי נשבעתי לבל אחזור עוד שם״.

 

באייר תרס״א נםע לחברון כדי להורות שם לנערים ש״ם וכו' בישיבתו של הרה״ג חיים חזקיהו מדיני ז״ל. אולם לא האריך שבת שם, כי שוב תקפתהו מחלת העצבים ובט״ו תמוז חזר לירושלים. בין הזמנים התגולל חליפות בבתי חולים שונים בירושלים, בסבלו פעם ממחלה זו ופעם ממחלה אחרת. תוך כדי כך הוכרח ללוות סכומי כסף מסוימים כדי להשיא את שתי בנותיו ולשלם בעדם רבית. בעקב זה נדלדל ומצבו החמרי הורע. פרק מיוחד בחייו תופשת עבודתו הספרותית וכדאי להאריך עליה. את ראשית מגעו עם הספרים מזכיר הר״י באדהב במלים אלו: ״מזמן שתרותי היתה תשוקתי לקנות לי ספרים יקרי ערך, תלמוד, טורים, רמב״ם, דפוסים חדשים יקרים, ספרי פוסקים ראשונים ואחרונים, חדשים גם ישנים עדי היו רבים, וגם כתבי יד חשובים״.  ראשית פעולתו היתה מצערת ובמשך הזמן הלכה והסתעפה ותגדל ותשגא. מתוך חבתו היתרה לספרים עלה בידו לגלות מצפוני תרבות, שכמה מהם היו גנוזים ובלתי ידועים. כל סכום כסף אשר הגיע לידו הקדישו לרכישת ספרים עתיקים וכ״י, ולאט רכז בישיבתו הפרטית המון חבורים יקרי־עדך, תעודות חשובות ומסמכים, שיוכלו לשמש מקור לחקר תולדות הישוב העברי בא״י. בקיאותו בעניני ספרות וספרים מפליאה באמת. בהצטרך סופר או חוקר לדעת איזה פרט על מציאות כת״י וכיוצא, אז יזכרו את הרב באדהב ועמלו ופעלו וסבלו , ויבואו אליו לשאב חמר ממנו. על הכל יודע הרב לספר, להעיר ולחוות דעה, ספרי מדרשים, שו״ת, ספרי מחקר, יחסי הרבנים בא״י בינם לבין עצמם בדורות עבדו, וכו' וכו', הכל מקופל בזכרונו בסדר מופתי, ואמריו הנובעים ברעד ובתום לב כזרם מים אדירים, מעידים על שקדנותו העצומה וצלילות דעתו למרות חולשתו הגופנית הרבה. בודד כנזיר אלהים קדמון, יושב לו בישיבתו כל היום, מוקף ערמות ספרים וצרורות של תבילות מכ״י הגנוזות בקופםות פח, ובהתאמצות בלתי שכיחה מוציא הוא לפרקים לאור דבר בה מהם, וכפוף לעבודת הקודש באין הרף, מעיין וכותב מעיין וכותב. בשנים האחרונות עוסק בחבור ספר רב הכמות והאיכות אשר יקרא ״שם הגדולים הכללי״ בספר יזכר שמותיהם של אלפי רבנים, זמנם וקורותיהם, ספריהם אשר נדפסו, ואלה שהם עדיין בכ״י ומקום המצאם.

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני– אשריקי– באדהב

פרק ט': בין בנין והריסה

כמה שנים שקטות * בנין בתי פיינגולד ביפו * נסיעתי לפורט-סעיד * המכירה הפומבית שברי אניה אנגלית “שטס” * הרמאי * סופו של רמאי * נסיעתי למצרים בשליחות אבי פגישתי עם חבר בית הספר ברוך כהן * הצלחתי במסחר * בנין בית הספר לבנות ביפו * נגרים עברים שלא ידעו את מלאכתם * אזהרתי על הסכנה שבבנין * המפולת * חות דעתם של האקספרטים מהנדסים מירושלים * מי האשם? בנין בית הספר של כל ישראל חברים ביפו על ידי

בשנת 1903 כמעט שלא נתהוו חדשות במהלך חיי הקבוע ובתנועת עסקי, מלבד הכנסי לשותפות עסק העצים שהיינו מביאים אותם בספינות מפרש מרודוס ועוד. עסק זה התנהל על ידי שלשה אנשים בני דתות שונות גורגי עבדל נור נוצרי, חליל דומיאטי מושלמי והיהודי – אני. שני שותפי היו ידועים לסוחרים גדולים ומומחים במסחר העצים. שנים אחדות עבדתי עמם יחד בעסק זה והרוחים עלו יפה. מדי פעם קבלנו עלינו הוצאתם לפועל של כמה בנינים וביניהם גם הממשלתיים כמו: “בית המכס” ו“בית הקרנטינה” וכו'. ברם, אחרי גמר הבנינים שבנינו יחד נאלצנו לפרק את השותפות הזאת.

בשנת 1904 הוצאתי לפועל את הבנינים של בתי פיינגולד על שפת הים, הודות ליחסיה הטובים של הגברת פלמר שנתנה אמון בדברי ובמעשי. באותו הזמן קבלתי טלגרמה מאת מכירי אברהם טוב לבוא לפורט-סעיד ולהשתתף בקנית שברי אניה שנטבעה בים. לקחתי עמי מאות אחדות לירות אנגליות ונסעתי לפורט-סעיד. על המקום מצאתי כמה סוחרים מערים שונות שבאו להשתתף בקנית האניה. סוחר אחד יוני נבון, אסף את כל הסוחרים 28 במספר והשפיע עליהם להתאחד ולעשות שותפות. בין הסוחרים האלה היה גם הסוחר הידוע הערבי מוחמד אלהיטא. הארגון נוצר וכל אחד ואחד מהסוחרים חתם על כתב התקשרות. אחרי זה פנה כל חבר בארגון הנ"ל על ידי מכתב לחברת תעלת סואץ ובקש לקנות חלק מהאניה וצרף שיק על סכום ידוע לפי דרישת החברה וכעבור שלשה ימים נאספו כל הסוחרים באולם החברה וחכו לפתיחת המכתבים ונמצא שכל סוחר מלא את תפקידו באמונה לפי שהוטל עליו מהארגון. גם אני הצעתי לחברה שברצוני לקנות את כל הנחושת שבאניה שלשה טון וחצי ובמחיר שקבע לי הארגון. כשנקראו המכתבים התגלו פנים חדשות, סוחר ערבי ממצרים שבשעת יצירת הארגון לא ראיניהו והוא שלח מכתבים בודדים לחברת האניה על כל קניה וקניה והציע מחירים מעט יותר גבוהים ממה שקבע הארגון שלנו, משנים ועד חמשה למאה מכל מין, כמובן שלפי החוק זכה הסוחר הערבי בכל הקניות.

כיצד נתגלו פרטי הארגון זה היה לפלא בעיני כלנו. כל השותפים התהלכו כמטורפים, כי נשללה מאתם האפשרות להרויח אלפים פונטים ויותר ולבסוף התברר שהסוחר הערבי מפורט סעיד מוחמד אלהיטא בגד בארגון והזמין את הסוחר הערבי ממצרים ומסר לו את כל פרטי הארגון והתנאים והורהו כיצד לקבוע את המחירים במכתביו. ברור שבאופן זה הרים הסוחר הערבי את המחירים וזכה בקניות. מוחמד אלהיטא חשב להתעשר ברמאות על ידי קניה כללית של האניה בסכום של שלשים אלף לירות. ברם, מה עשה הקב"ה על פי התנאים היה מחויב כל קונה להעביר את מקנהו מהמקום במשך שבוע ימים, אם לא עליו לשלם קנס סכום ידוע, וכעבור שבועים אחרי הקניה משלם העובר על התנאי סכום כפול. אחרי שלשה שבועות הקנס מתגדל פי שלש ואחר ארבעה שבועות, משלם הקונה קנס בסכום הגון והסחורה חוזרת לחברה. אלהיטא הרמאי הסתתר בעצמו ושלח את בא-כחו לסדר את העברת הקניה. אולם הסוחר הערבי ממצרים היה זר בפורט-סעיד ולא ידע כיצד להשיג אנשים שהם מומחים להעביר את כל חלקי הקניה, ועברו כשלשה שבועות והסחורה נשארה במקומה. יום יום שלחו ראשי הארגון לרגל ולהודע בברור יד מי היתה במעל הזה וכשנודע הדבר על דבר מעשי אלהימא [אלהיטא] המגונים, נאספו חברי הארגון וטכסו עצה. הוברר שלפי החוק לא נוכל לעשות שום דבר, כי שם הרמאי אלהיטא לא נזכר בשטר הקניה. חברי הארגון לא הסכימו לעבור בשתיקה על העלבון שנגרם להם והכריזו בכל העיר על דבר הבגידה הזאת, והענין נודע למקטון ועד גדול, להסבלים ולחברה. החברה לא האשימה את חברי הארגון כי אם את הבוגד. חברי הסבלים ובעלי המשא התארגנו יחד ונשבעו לא להסיע את חלקי האניה ולהעשיר בזה איש על ידי רמאות. החברה התנהגה עם הקונה בכל חומר הדין ולא ותרה כעל קוצה של יוד ומנהלי הארגון צוו עלינו לבל נעזוב את העיר טרם נראה בתוצאות. והתוצאות היו אמנם מענינות. אלהיטא הבוגד היה מוכרח למכור את כל הבתים הגדולים שלו בפורט סעיד כדי לסלק את סכומי הקנסות אחרי שעברו שלשה שבועות והקניה לא הועברה למקומה וכמו כן עליו היה לשלם את הסכומים שקבל בבנקים וכך יצא מרמאות זאת בלי סחורה וידיו על ראשו וכל הונו הלך לטמיון. כן יאבדו כל אויביך ה'.

צר היה לי לשוב הביתה מבלי שעשיתי איזו פעולה ממשית אחרי שביליתי יותר משלשה שבועות בפורט-סעיד ועל כן החלטתי לנסוע למצרים לחפש אחרי סחורה. בעברי ברחוב נפגשתי את אדון בן-ציון אמזלג וספרתי לו את כל הקורות ורצוני עתה לקנות איזה סחורות. מפיו נודע לי על דבר זקן אחד שסחר במסחר כלי ברזל ופח מצובעים, קדרות, צלחות, כוסות וכו' ועכשו אומר הוא לעשות ליקוידציה מעסקיו מסבת זקנותו. מיד בקרנו את בית המסחר ובחנו את טיב הסחורות וביחד אתו קנינו וסדרנו הסחורות בארגזים ושלחנום ליפו. בבואנו ליפו שכרנו מחסן מיוחד וסדרנו את הסחורה אולם עוד טרם שהספקנו להוציאם למכירה בא מירושלים העסקן יעקב טג’ר ומכרנו לו את כל הסחורה ברוח של מאתים נפוליאון.

אחרי עבור ימים אחדים קראני אבי למשרדו והראה לי מחרוזת פנינים יקרות ואבן יקרה (דימנט) [יהלום] שקנה במשך החודש ובהיות ואין קונים טובים בארץ לחפצים אלה הוא מבקשני לנסוע לאלכסנדריה ולמכרם שם על פי המחיר שהוא קובע לי. נסעתי לאלכסנדריה והתחלתי להתחקות על המחירים אצל הסוחרים. הצגתי לפניהם את החפצים ובקושי רב עלה בידי עד שנמצאו הסוחרים שקבעו כמעט את אותו המחיר של אבי. החלטתי לא למהר ונסעתי לקהיר.

למחרתו, בעברי ברחובות קהיר נתקלתי במקרה בבית מסחר לתכשיטים יקרים ומעל השלט קראתי את המלים “ברוך כהן”. למקרא השם הזה נתעוררו בי זכרונות ונזכרתי שעם האיש הזה ביליתי בבית הספר בבירות. נכנסתי לבית המסחר ושאלתי על המנהל ומיד הכניסוני אל חדרו. הכרנו זה את זה וחבקנו איש את רעהו. התחלנו להעלות בזכרונותינו את ימי הנעורים ובילינו יחדיו בשיחה נפשית וידידותית. הצגתי לפניו התכשיטים וספרתי לו על דבר המחירים שקבעו לי הסוחרים והבעתי לו את אמוני הגמור בסכום שהוא יקבע. הא' ברוך כהן קרא אחרי עוזרו ובקש מאתו לעשות חשבון מדויק לפי המחירים שעל בית מסחרו למכור את החפצים האלה. העוזר יצא לעבודתו כשבידו התכשיטים ואנו המשכנו את השיחה על כוס קפה וסיגריות. כעבור חצי שעה נכנס העוזר והודיע את החשבון העולה על המחירים שנקבעו על ידי אבי במאה ושנים עשר פונט יותר.

הסכום הכללי בעד התכשיטים הוא שבע מאות ושלשים ושמונה פונט – קרא אלי מר כהן כשהוא שואלני את הסכמתי. – הלא אמרתי לך מלכתחילה כי הנני מסכים לכל מחיר שתקבע – עניתיו ומבלי לחשוב הרבה הוסיף עוד על הסכום הכללי חמישים פונט וכך צוה לשלם לי שבע מאות ושמונים ושמונה פונט. על פי בקשתי שלם לי בפונטים אנגלים. אחרי זה הפציר בי שאשאר בביתו ימים אחדים והייתי נאלץ לשבת בביתו יום שעבר עלי בעונג רב. שבתי ליפו עם יתרה של מאה ושמונים לירה אנגליות מהמחיר שקבע לי אבי, מסרתי לו את הסכומים והקורות אתי.

בשנת 1908 התנדב יהודי מסיביריה מר פינברג מאירקוטסק להקים על חשבונו בית ספר לבנות על האדמה שנקנתה בשותפות עם חברת כל ישראל חברים, הגובלת עם אדמתנו שעליה עומד בית החרושת שלנו וביתנו. לועדת הבנין נמנו ה“ה זלמן דוד לבונטין, מ. דיזנגוף וד”ר ח. חיסין בתור בא-כח של חובבי-ציון. ועדה זאת עבדה את התכנית ומסרה לידי להקים את הבנין בקבלנות. התכנית שנעשתה על ידי אדריכל חדש בארץ שלא היה בקי בתנאיה, פגשה בקושיים מרובים על דרך הוצאתה לפועל, מפני שבארצנו לא נמצאו אז אמנים ובעלי מקצוע יהודים אלא ערבים היודעים לבנות לפי שיטות הבנין המקובלות במזרח. בכל זאת הזמנתי אמנים ערבים מומחים ונגשתי להקמת הבנין לפי כל הקשוטים והכיורים שצוינו בתכנית. בעת שהתחלתי לכסות את הגג ברעפים, באה מרוסיה קבוצת יהודים ובקשה עבודה. מכיון שהבנין נגמר ועבודת הנגרות נעשתה כבר על-ידי אמנים יהודים, נשארה רק עבודת התקרה שהבטחתיה לשני יהודים מקומיים הבקיאים בעבודה זאת. אולם על פי דרישת ועדת הבנין נאלצתי למסרה להקבוצה שנמצאה בתנאים כלכליים קשים.

הזמנתי אלי את חברי הקבוצה ובקשתי מהם לבחור מתוכם את האמנים היותר בקיאים כדי לגשת מיד לסדור חשבון מדויק על כמות הקרשים ומהותם, טיבם ומדותיהם “כלנו מומחים” – ענו חברי הקבוצה. בכל זאת על פי בקשתי נבחרו שלשה אנשים. ישבנו לסדר את המדות והם מניעים ראשם לאות הסכמה. הדבר עורר בי חשד שהם אינם בקיאים במלאכת הנגרות אך דנתי אותם לכף זכות אולי אינם מבינים עוד את התכנית. מסרתי להם את התכנית ובקשתי מהם לעיין במשך הלילה ולמחרתו להשיבה לי בצרוף חשבון מדויק. למחרתו באו בלוית נגר מקומי שהמציא רשימת מספרים ובחנתי את הרשימה ומצאתי בה כמה טעויות. שוב דנתי אותם לכף זכות: אולי המה באמת נגרים טובים אך אינם יודעים לערוך חשבון. שלחתי אותם לליטבינסקי הזקן שסחר אז בעצים להביא קרשים על פי הזמנתי והעבודה החלה. בראותי כיצד הנגרים נוסרים את הקרשים ביחוד במקומות החבור התחלתי להתריז ולהזהירם על הדבר, אולם הנגרים הרימו עלי קול צעקה: “האם תבוא ללמדנו כיצד לעבוד?” והמשיכו את העבודה לפי שיטתם והבנתם. ראיתי שעבודה זאת היא ללא תועלת ועוד עלולה לגרום לידי נזק והפסד דרשתי ישיבה תכופה של ועדת הבנין והסברתי להם את הסכנה העלולה לבוא מסבת אי ידיעת העבודה של חברי הקבוצה. אולם אלה שדברו ברוסית עם הועדה, העלילו עלי דבות שאיני יודע את העבודה והם נגרים מומחים מרוסיה. הועדה חשבה שבהיות ואני קבלן אין לי כל מושג בעבודות הנגרות ובקשה ממני להרשותם לעבוד לפי הבנתם. עבודת הנגרות נגמרה, הקרשים סודרו והחלו לשים את הרעפים. באותו הערב אחרי חצות לילה, שמעתי קול מפולת, מהרתי החוצה והנה כל הגג קרס. כל הלילה היה צערי גדול מנשוא בחשבי עד כמה מחוסרי אחריות היו האנשים האלה להבאיש את שמי וטיב עבודתי ברבים.

למחרתו רבו האנשים שבאו לראות במפולת וביניהם גם הועדה והנגרים. צר היה לי לשמוע את דבות האנשים עלי, שקמצתי וצמצמתי בחמרים ועל כן לא יכלו הכתלים להחזיק עליהם את הקרשים מרוב כובד. נשאתי את הכל בדומיה וחיכיתי עד שיצא לאור צדקי בידעי כי נקי אנכי מכל אשמה ועוון.

הועדה החליטה להזמין אקספרטים ומהנדסים מירושלים שיחוו דעתם על המצב ויתנו רפורט שיבאר במי האשמה, בי? או בנגרים? בין המהנדסים היה מהנדס גרמני שבנה את הארמון הגרמני בירושלים על הר הצופים והבית שבו היה גר הרברט סמואל, השני היה המהנדס הראשי במוסדות הרוסיים בירושלים, והשלישי יהודי שהקים אז בית חולים. ועדת המהנדסים בקרה את המקום, בחנה היטב את הקרשים, וכל עבודת הבנין ונכנסו למשרד להועץ יחדיו. המהנדס הגרמני מצא על השלחן את הניר שעליו שרטטתי את אופן הנסירה שלי לכל עבודת הנגרות של התקרה והוא שאל מחברי ועדת הבנין למי שרטוט זה. אמרו לו שזו היא רשימת הקבלן, מיד צוה לקראני. נכנסתי למשרד והמהנדס פנה אלי בשאלה: “האתה זה ששרטטת את השרטוט הזה?” עניתיו כן, ועוד לפני כשבועיים פניתי לועדת הבנין בשרטוט זה והזהרתיהם על הסכנה שבעבודת הנגרות לפי האפנה מדותיהם ומספריהם.

חבר המהנדסים צוה עלי לצאת והוא נגש בכתיבת הרפורט. כתום שעה קלה נפתחה הדלת וחברי הועדה נכנסו והפרוטוקול הוקרא להם בגרמנית. פניתי לחברי הועדה ובקשתי מהם לבאר לי את תוכן הראפורט אולם חשבתי כי קשה להם הדבר. אז דברתי עם הא' דיזנגוף וחיסין והסברתי להם שעצם החורבן לא איכפת לי כלל כי הנני מוכן גם להקים הכל מחדש על חשבוני אלא שרצוני לדעת במי האשמה. כשחברי הועדה שמעו את דברי נכנסו אתי למשרד ותרגמו לי את הרפורט שכולו היה לטובתי ולרעת הנגרים שהם היו הסבה למפולת, לבסוף חדשתי שוב את הבנין לפי שיטתי אני והבנתי בעזרת הפועלים המומחים שהזמנתים. ובניתי את בית הספר לבנות שהנהו עומד כיום ברחוב בתי הספר בנוה-צדק, הנקרא על שם הסופר המנוח א. ל. לוינסקי, בהתאם להוספות אחדות של חבר המהנדסים.

אחרי עבור חדשים אחדים שנגמר בנין בית הספר הזמנני מנהל בית הספר כי“ח אז הא' לופו לקבל על עצמי בנין בית הספר לאליאנס. הוא מסר לנו את התכנית שעובדה על ידי מנהל הדואר האוסטרי ביפו וסדרנו על פי התקציב להוצאות הבנין ואחרי שהשתוונו שולחה התכנית לאשור לפריז לחברת “כל ישראל חברים”. את העבודה נהלתי, בדיקנות רבה ובשקט מבלי כל הפרעה. לא היתה כל התאוננות משום צד הן בטיב העבודה והן בחמרים, וכך יכולתי למסור במשך ארבעה חדשים את הבנין בשלמותו בן שתי קומות ובית להמנהל שהיה שבע רצון. זכורני שלאות חבה הצטלמנו אז יחד. הלא זהו בית הספר כי”ח ביפו העומד כיום ברחוב כל ישראל חברים מול בית הספר לבנות.

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930- פרק ט': בין בנין והריסה

רבי יוסף הצרפתי

רבי יוסף ב״ר יצחק הצרפתי נולד ביום ד׳ י״א תמוז שנת ת״ב (1642 ), אין לנו פרטים רבים עליו, הוא היה מפורסם בחסידות, מסוגר בבית מדרש ושקוע בתלמודו. כפי שמתאר אותו היעב״ץ: ׳החכם השלם החסיד יושב אהל התורה מנעוריו עד יום מותו, זקן ושבע ימים, לא פסיק גירסא מפומיה, לומד בצינעא בעליית בית מדרשו, לא ראה פני השוק מימיו׳. תיאור דומה כתב עליו בנו רבי אליהו הצרפתי, בשער ספרו ׳נער בוכה׳: ׳צדיק וחסיד, שלם בתורה, שלם במעשה, שלם בדיעותיו, חסידא קדישא, מר קשישא, הדר הוא לכל חסידיו, החכם השלם החסיד העניו כמוהר״ר חמד אלהים… ׳.

הרא״ה כותב, שאביו רבי יוסף ואחיו רבי יצחק היו שותפים בסוכנות לעורות של הסוחר ר׳ שלמה ישורון, וכשנפטר האב, הלך רבי יצחק לבדוק את הסחורות שבמחסן ומצא שהסחורה נגנבה. לא היה בידו לשלם את מה שנגנב, לכן הוא הצהיר בשבועה על הרכוש שיש לו, ׳ונשבע גם כן להבא שכל היתר על צרכו, יתנהו לבעל חובו. והתדיין עם רבי שלמה ישורון לפני רבי יהודה בן עטר, אם מספיק שבועה פעם אחת או יצטרך לישבע כל שלשה חודשים מחדש שאכן עדיין אין באפשרותו לשלם את הנזק.

רבי יוסף נפטר ביום שני כ״ז חשון שנת תע״ח, בן 75 שנה וחצי, והיעב״ץ קונן עליו בפטירתו. מבניו של רבי יוסף ידועים שלשה: רבי אברהם, רבי יצחק ורב אליהו. רבי אברהם היה תלמיד חכם מופלג, הוא נפטר ביום ראשון כ״ו חשון תפ״ב (1722), והיעב״ץ ששהה במכנאס בתקופה זו, כששמע על פטירתו, קונן עליו קינה. ובפתיחתה כתב: ׳אל שמועה כי באה ונמס כל לב ורפו כל ידים, כי נלקח בפאס החכם השלם הותיק כהה״ר אברהם הצרפתי ז״ל בן החכם השלם החסיד כמהר״ר יוסף זלה״ה…׳. מהמשפט בקינה: ׳כוכבים אספו נגהם, שמש ירח חשכו, צרחו הה כי לא ארכו שני אברהם׳. ניתן ללמוד כי ר׳ אברהם נפטר בעודנו צעיר.

רבי יצחק, נמנה על חכמי העיר, בחודש אב שנת התנ״ח היה בין החכמים החותמים על תקנה המחייבת לצמצם בהוצאות לנדוניות ולחתונה. בתקנה זו חתומים שנים בשם זהה ׳יצחק צרפתי, יצחק [הצרפתי] בן יוסף׳. זה האחרון נפטר באדר שנת תצ״ז (1737), ואחיו רבי אליהו דרש ׳בפקידת החדש של אדוני אחי החכם השלם השלם הותיק כהה״ר יצחק הצרפתי ז״ל ניסן שנת התצ״ז ליצירה׳. מדבריו לומדים שהיה תלמיד חכם העוסק בתורה, בעל צדקות בסתר, ומשאו ומתנו היה באמונה. דומה כי גם ר׳ יצחק לא הגיע לגיל הזקנה, כי רבי אליהו בדרוש שנשא עליו דן בשאלה, איך זה שיש תלמידי חכמים המתים בחצי ימיהם. ר׳ יצחק צרפתי, במחצית הראשונה של המאה הי״ח פעל חכם בשם זה כדיין בעיר סאלי. לא ידוע לי איך הוא משתלב בשושלת המשפחה. הוא מוזכר ראשון בין חכמי סאלי הרבנים ר׳ שלמה הכהן ור׳ שמואל קארו. ובפניה לרבי משה בן חמו כנראה על ידי אחד מחכמי סאלי,מתמרמר הפונה רבי חביב טולידאנו ׳הה על הזמן שנעשה יצחק צרפתי פוסק׳. לדברי רי״מ טולידאנו הוא נפטר סביב שנת ת״ץ (1730 ).

כמו כן בשנת התס״ו (1706) היעב״ץ כתב אגרת המלצה לבחור שלמה בר יצחק צרפתי ממכנאס שעמד לעלות לארץ ישראל. לא ידוע לי איך הוא משתלב בשושלת המשפחה.

רבי אליהו הצרפתי

רבי אליהו הצרפתי נולד בשנת התע״ה (1715), לאביו החסיד רבי יוסף הצרפתי, עוד בהיותו כבן שלוש התייתם מאביו. ימי נעוריו של רבי אליהו היו ברובם ימים קשים ליהדות מרוקו בכלל וליהודי פאס בפרט. בשנת תפ״ח (1728) מת המלך מולאי סמאעיל, ועל כס המלכות ניטשה מלחמה בין יורשיו, מלחמה שארכה עשרות שנים, בהן כשזה קם זה נופל, השלטון במדינה התרופף ורבו הפגיעות ביהודים, בנוסף כל מי מבני סמאעיל שתפס את השלטון לתקופה קצרה, הטיל מיסים על הקהילה היהודית מחדש. המהומות נמשכו כעשרים שנה עד לשנת התק״ז(1747). בשנה זו התייצב שלטונו של מוחמד בן עבדאללה. בנוסף התרבו פגעי טבע מגפות ובצורות, וביותר בצורת הקשה של שנת התצ״ח, אשר בגללה שממו ערים גדולות במיוחד העיר פאס, אשר מרבית תושביה היהודים עזבו את העיר למרחקים לחפש אוכל לנפשם, חלקם הגיעו לצפון מרוקו לעיר תיטואן, ששמה הבצורת לא היתה חזקה. הדים לבטחונם המעורער של היהודים בתקופת שלטון מולאי סמאעיל ולסבלם הרב לאחר מותו, משתקפים בחיבורו של היעב״ץ, כבר מעת שחלה מולאי סמאעיל, התחיל הפחד לקנן בלב היהודים ממה שעלול לקרות לאחר מותו: ׳מעת בוא השאלה לא ראינו מאורות ואין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו מצוק העתים והחתחתים בדרך, מעת חלות המלך יר״ה ואני בעניי נהייתי ונחליתי מקול פחדים אידים כידים ופידים׳.

ואכן הוא מעיד, כי מאז מיתת המלך רבו לפקוד את יהודי מרוקו מקרי שוד, אונס ורצח. מתוך כעשרים ושניים מקרי שוד המוזכרים בשו״ת מוצב״י, אירעו שבעה-עשר בין השנים התפ״ח-התק״ה, ומתוך כשישה־עשר מקרי רצח אירעו אחד־עשר מקרים בתקופה זו. אלו, לבד מעשרות היהודים שנהרגו בפרעות יום ההפיכה ביום כ״ח וכ״ט באב התפ״ח.

בשנת תצ״א (1731) היתה שנת בצורת ויוקר המחיה האמיר, המלך מולאי עבד אלאה הטיי על הקהילה היהודית בפאס, לטפל ב׳ילדי אדום… להאכילם, והיתה חמלא כתירא׳. עלינו להוסיף לכל האמור גם את פגעי הטבע הרבים שפקדו את האזור בתקופה זו, ובמיוחד שנות בצורת ורעב התפ״א-התפ״ד (1721-1724) והתצ״ז – התצ״ח (1737-1738). חורבן נשקף לקהילה היהודית בפאס בשל הרעב. במוצב״י יש הדים רבים לעוצמת הרעב של שנת התצ״ח. רבים מתו ברעב; היו מקרים שבהם ״הבעל ראה שכל בני משפחתו מתו בדבר וברעב״. בין טענות אחד המתדיינים (בן למעמד הבינוני ויותר מבחינה כלכלית) לפני היעב״ץ עולה התיאור הבא: ״וכאשר באו ימי הרעב הגדול שהיה בשנים הללו וגדל הכאב… ולא אשיג אפילו לפת שעורים חרבה, עד שהגעתי לאכול ברגל [=בחג] שרשי עשבי השדה הנקרא איירנא״. אחרים נאלצו לנדוד ממקום למקום לחפש אוכל להשיב את נפשם, בעוזבם בעיר את ביתם ואת רכושם. רבים מהנודדים עזבו למדינות אחרות, ״דבר פשוט הוא שאין אדם צריך לשאול על כל אותם שיצאו מערי המערב [=מרוקו] בשנות הרעב לתפ״ץ דבורחים מפני סכנת נפשות מקרו דהא אין לך סכנת נפשות גדולה הימנה״.הרכוש שנשאר בעיר ללא בעלים, נפל כשלל קל לפני בוזזים מבני-ברית ושאינם בני-ברית, אשר לקחו מכל הבא ליד מיטלטלים, שטרות, ופרקו אפילו קורות ודלתות מבניינים. ביזה זו רק הגבירה את תחושת חוסר האונים שליוותה את הרעב ואת ההגירה, כדברי היעב״ץ: ׳אבל אם היה מכת מדינה, כמו שאירע בשנים הללו, שני בצורת ורעבון. אשר אם שאו ערים מאין אדם ובתים מאין יושב, ומכל עבר באו שודדים ומקעקעים כל הבירה לגזול מריש קורה, ונשסו הבתים מאין יושב ואין אומר השב׳. בדומה מסכם רבי אבנר ישראל הצרפתי את הרעב של התצ״ח (1738) :

נחרבה פאס מתוקף הרעב… והיו שכנינו הרעים עם פריצי עמנו מחריבים בתים וחצירות

ומוכרים לוחות ארז וקורות וכו׳. ומתו בעוונותינו רוב אנשי המדינה ברעב והנשארים

הרה נסו. והרבה גלו לתיטוואץ. ולא נשאר בעיר רק כמו ארבעים בעלי בתים ונתקבצו

כולם במבוי הנקרא אלצאבא.

גם בית הכנסת של משפחת הצרפתי, נחרב בשנה ההיא, וכפי שהזכיר הרא״ה בקונטרס הפיוטים שנהגו לאומרם בבית כנסת זה, וז״ל: ״פיוטים שהיו נוהגים לאומרם בבית הכנסת

הי״ג שלנו, שנחרבה בשנת ח״ץ מאלף הששי, שהיה רעב חזק בעולם, לא תקום צרה פעמים״.

בתקופה קשה זו גדל ולמד רבי אליהו, בתשובותיו הוא מזכיר את תקופת לימודיו ׳דבשנת צ״א [=התצ״א] לפר״ק שנדונו לפניו, היה לי אני החותם שבע עשרה שנה, והייתי יושב בין ברכי חכמים ולומד תלמוד ופוסקים. אם כי הוא לא הזכיר שמות החכמים שלמד לפניהם, מוזכר כי על רבותיו נמנו רבי שמואל אלבאז, ורבי חיים בן עטר.

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט- רבי שמואל הצרפתי- משפחת צרפתי וחכמיה בעיר פאס-משה עמאר.

פרשת בשלח

 (390) — בקשה — סי׳ אברהם חזק

ע״מ ז-ז / ז-ז הגאים בבתים ו-ז / ו-ז — באזור

נועם ״עלבון הבת היקרה״

 

זִכְרוּ שַׁבָּת הַיְּקָרָה / שִׁמְרוּהָ בְּטָהֳרָה

אֻמָּה יָפָה טְהוֹרָה / כִּי בּוֹ בָּחַר אֵ־ל נוֹרָא

 

עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ / נִתְעַלָּה בְּתִפְאָרָה —

צוּר, וִיקַדֵּשׁ אוֹתוֹ / שָׁבַת מִכָּל־מְלַאכְתּוֹ:

 

אַחַת דִּבֶּר אֱ־לֹהִים / מָרוֹם שׁוֹכֵן גְּבוֹהִים

זָכוֹר שָׁמוֹר בִּשְׁתֵּיהֶם / שָׁמַע עַם בְּאָזְנֵיהֶם —

 

מִפִּי גְּבוּרָתוֹ / מַלְאָכִי רוֹם תְּמֵהִים —

אִישׁ מִגַּעֲרָתוֹ / שָׁבַת מִכָּל־מְלַאכְתּוֹ:

 

בְּרִנָּה וּבְצַהֲלָה / נִשְׂמְחָה וְנָגִילָה

יוֹם קָדוֹשׁ הוּא נַעֲלָה / מִכָּל־יָמִים נִתְעַלָּה

 

חֶמְדַּת יָמִים אוֹתוֹ / קָרָא אֵ־ל, וְנַחֲלָה —

לָנוּ הִנְחִיל אוֹתוֹ / שָׁבַת מִכָּל־מְלַאכְתּוֹ:

 

רָצָה וּבָחַר בְּנוֹ / מִכָּל־עַם רוֹמְמָנוּ

שַׁבָּת קָדְשׁוֹ יָרַשְׁנוּ / וְצִוָּה לֹא יִשְׁכְּנוּ —

 

זָרִים בִּמְנוּחָתוֹ. / בְּמַלְכוּתוֹ יָרֹנוּ —

עַמּוֹ צֹאן מַרְעִיתוֹ / שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ:

 

הוּא נֶאֱסַר בִּמְלָאכָה / מַעֲשִׂוֹת דְּרָכֶיךָ

וּמִמְּצוֹא חֶפְצְךָ / יַעַן כִּי צִדָּהּ כָכָה —

 

צוּר אֲשֶׁר אֵין בִּלְתּוֹ / לְבַל יִהְיֶה עֶסְקֶךָ —

כִּי אִם בְּתוֹרָתוֹ / שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ:

 

מְאֹד הֱווּ זְהִירִים / לְכַבְּדוֹ בָּאוּרִים

תִּרְאוּ זֶרַע יְשָׁרִים / הֲגוּנִים גַּם כְּשֵׁרִים —

 

עוֹבְדֵי עֲבוֹדָתוֹ / זְרִיזִים וְנִשְׂכָּרִים

לִשְׁמֹר אֶת מִשְׁמַרְתּוֹ / שָׁבַת מִכָּל־מְלַאכְתּוֹ:

 

חוֹבַת שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת / זִכְרוּ, כִּי בָּהֶם סוֹדוֹת

מְדֻבָּר בָּם נִכְבָּדוֹת / לֶחֶם מִשְׁנֶה לְעֵדוּת —

 

הַמָּן בִּירִידָתוֹ / בְּשִׁשִּׁי שְׁתֵּי יָדוֹת

עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ / שָׁבַת מִכָּל־מְלַאכְתּוֹ:

 

קְדוֹשִׁים גַּם טְהוֹרִים / בִּגְדֵי קֹדֶשׁ יְקָרִים —

תִּלְבְּשׁוּ־בּוֹ. נִבְחָרִים / לָכֶם אֹמְרָה, שׁוֹמְרִים —

 

שַׁבָּת כְּהִלְכָתוֹ, / בִּשְׂכַר־זֹאת, יוֹצֵר הָרִים —

יִגְאָל אֶת עֲדָתוֹ / שָׁבַת מִכָּל־מְלַאכְתּוֹ:

 

כנפי שחר        

390 — הנושא: שבת ושכרה.

זכרו שבת… — שמרוה — ל׳ זכירה יפול על מצות־עשה, ול׳ שמירה — על מצות־ לא־תעשה. כי בו בחר — ראה מעשה חרש. ואולי צ״ל: כי בה בחר, יהיה הנושא שבת או אומה יפה. ויקדש אותו… — א־ל נורא. אשר ״שבת מכל מלאכתו״. אחת דבר… זכור ש׳מור… — זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו. תמהים איש מגערתו… — עומדים נדהמים כל אחד מקולו האיום של ה׳ אשר שבת מכל מלאכתו. נעלה — תואר. מעולה; ראשונינו ניקדו למ״ד־קמץ במקום סגול. נתעלה— נבחר ונתקדש. חמדת ימים — היקר והנכבד שבימים.

לנו הנחיל אותו… — ה׳ אשר שבת מכל מלאכתו. לא ישכנו.— לא ינוחו, לא ישבתו. במלכותו… — רק עמו של ה׳, אשר שבת מכל מלאכתו, רק הם ישמחו במלכותו. צאן מרעיתו — מנהלו ומכלכלו. דרכיך — עסקיך. חפצך — עניינך. יען… — מפני שכך צוה הצור אשר אין זולתו, אשר שבת מכל מלאכתו, שלא תשא־ותתן רק בתורתו. לכבדו באורים… — לכבד השבת בהדלקת נרות, כי בשכר זאת תזכו לבנים חשובים. עובדי עבודתו….- דבק למעלה, זרע ישרים ועובדי עבודתו, יראי שמים. ראה מעשה חרש. זריזים ונשכרים….- רצים לעבודת ה׳ ומקבלים שכר. משמרתו… — פקודתו של ״שבת מכל מלאכתו״, תואר לה׳. סודות — רזים, רמזים נסתרים. נכבדות — מעלות נשגבות. לחם משנה לעדות… בירידת המן במדה כפולה ביום הששי יש עדות שה׳ שבת מכל מלאכתו, ולכן לא ירד בשבת. שתי ידות… — כאן: שני חלקים, חלק אחד יותר על מה שהיו רגילים ללקוט. קדושים… — פניה. אתם הקדושים הטהורים, לבשו בגדים מפוארים ביום השבת. נבחרים… — פניה. אתם הנבחרים, לכם אני אומר ״אם תשמרו שבת כהלכתו, גם ה׳ יביא לכם גאולתו״. יוצר הרים… — כנוי לה׳ אשר שבת מכל מלאכתו

 

אעירה שחר כרך ג', פרשת בשלח- הרב חיים רפאל שושנה-פיוט שבת ושכרו

פיוט 390

שיר לכבוד הצדיק ר׳ יעקב אבוחצירה זצ״ל

לחן — קדדאם מאייא

מילים — ר״ד בוזגלו זצ״ל

 

יא מוּלָאנָא נְעַם וָאלָא תְּחַאפִינָא,

וְסֶמַח לִינָא פִּי מָא זָרָא;

כזָר פִּנָּא בְּעַיִן רצ'א וְחָאמִינָא

פִּי נָהָאר אֶצֹּ'ק ווֹלְחֻצְרָא;

 

פִּזְמוֹן: קְדָדמְנָא לִיךְ דָּאֵךְ לָעְזִּיז עֲלֵינָא

סִידַנָא רַב אַבְּיַחֲצִירָה;

 

רַחְנָא זִ'ינָא בִּקְלַבּ מִכְּסוּר.בְּצְפָּאוות לִקְלַבּ וְּנְיָא;

מָזָאווֹגִין פִּי מָנְּבְע אְנְוֹר.בְּיַחֲצִירָה זִיִן אַסְמִיָּא.

יָאֲךּ מִן טָאוְּעוֹ יְעְוּד מִצְּ'רוֹר.וְצִיב חָזָתוֹ מְקְדְיָא.

 

אָנָּא וּמִן מְעָאיי לִיךְ יָא רְבִּי זִ'ינָא לִיךְ לְאַמְר וּלְקוֹדְרָא

רְגְב מִן סְמָאֵךְ וְרְחֲמנָא וְעַאפִּינָא.מָא יְזוֹרְנָא בְּלָא וּוָלָא דְּרורָא;

פִּזְמוֹן

 

טְלְבְנָא מַנְּנְךּ יָא לְגִ'יאָת.תְּלְת מְסַיֵיְל מְחְסוֹבָא

לִפְרְז מִן זָמִיעַ לִבְלִיאָת.וּרְזְק לְחְלָאֵל כוּל נוּבָא;

לוּלָד צְבִיָאן וּצְבִיאַת מַאֶסִיֵיֵן פֶּטְרִיק תּוּבָא;

 

קְדְדְמְנָא לִיךְ בֶּן עַמְרָם נְבִיַּנָא. יִזְּמְע מָא קְרָא וּמִן קְרְרָא

אָמְר מִן סַמְמָא וּמָשִׁיחַ יָזִ'ינָא.יַפְדִּי זִמְעְתְךּ לְפְּקִירָא;

 

פִּזְמוֹן

רבי דוד בוזגלו-"שירי דודים השלם-יא מוּלָאנָא-עמוד 144

שירת ההודיה לה' על הגאולה בים סוף , –
ושירת ההודיה על הגאולה בימינו, –
בתורת רבנו אור החיים הקדוש . – – –
שירת הגברים מול שירת הנשים בים סוף:
שירת הגברים: "אז ישיר משה ובני ישראל ,
את השירה הזאת ליהו ה ,

ויאמרו לאמר: אשירה ליהו ה.. ." )שמות טו, א( .
שירת הנשים: " ו תען להם מרים :
שירו ליה ו ה כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים" )שמות טו, כא( . –
שירת הגאולה :
"ביום ההוא יושר השיר הזה …
פתחו שערים ויבוא גוי צדיק ש ומר אמוני ם" )ישעיה כו', א יט ( –
מאת: הרב משה אסולין שמיר
"בשלח " שמה של פרשת השבוע, מעיד על תוכנה ומהותה: –

הקב"ה משלח את בני ישראל מגלות מצרים, למרות ההתנגדות העיקשת של פרעה לשלח את העם מארצו .
פרעה טוען בפני משה רבנו: "את עם ישראל לא אשלח" )שמ' ה, ב(. משה רבנו לעומת זאת, אינו מתייאש, ודורש בכל
תוקף לשל ח את העם: "שלח את עמי ויעבדוני" )שמ' ז, כו(. הסיפור מתמקד במילות מפתח מהשורש ש.ל.ח .
הדבר בא לידי ביטוי גם בגימטריא של שם הפרשה: בשלח = 340 = ספר. כלומר, בפרשת "בשלח" הנמצאת בספר
הספרים, מתואר השלב השלישי בתכנית האלוקית לגאול את עמ"י מתוך נסים ונפלאות, כדברי הכתוב: "וגאלתי
אתכם בזרוע נטויה" )שמ' ו , ו(, דבר הבא לידי ביטוי בקריעת ים סוף לעמ"י, והטבעת פרעה וחיל ו )רבנו אוה"ח הק'(. – –
פרשת "בשלח " גם מתארת איך הקב"ה דואג לעמ"י כאבא לצאצאיו, והוא מלווה אותם במסע המדברי לכיוון
א"י "בעמוד ענן לנחותם הדרך, ולילה בעמוד אש, להאיר להם ללכת יומם ולילה " )שמ' יג כא(.

הקב"ה גם דואג לפרנסתם "דבר יום ביומו", ע"י הורדת לחם מן השמים, בדמות המן בו הרגישו כל טעם שרצו.
רבנו אור החיי ם הק ' מסביר את מטרת מתן המן: "למען אנסנו הילך בתורתי אם לא' כי לחם מן השמים לא – – – –
יצטרך שום תיקון, ובזה יהיו פנויים מכל ואראה הילך בתורתי אם לא" )שמ' טז, ד(. זה בעצם הניסיון: האם ינצלו את –
הזמן הפנוי ללימוד תורה .
בימינו, לרבים מאתנו יש זמן פנוי. השאלה, איך בוחרים למלא אותו, תורה או בטלה.
בפירושו השני, רבנו מסביר את סיבת ההזדקקות למן 'דבר יום ביומו', ולא פעם בשנה לכל השנה. ההזדקקות היום
יומית למן }פרנסה{ תוביל לתפילה לקב"ה לקבלתו, מידי יום ביומו . –
רבי שמעון בר יוחאי הביא משל לכך: מלך שפסק לבנו תקציב שנתי. הבן הפסיק להתעניין באביו. ברגע שהמלך
החליט לתקצב את בנו מידי יום, הבן התייחס בכבוד יותר לאביו. כך אנו מול הקב"ה )יומא עו ע"א(.
הג שמים בארצנו, מהווים את המקורות העיקריים לתצרוכת מי השתיה והחקלאות, בניגוד למצרים, אירופה ואמריקה
המשופעות במים. הסיבה לכך, הקב"ה רוצה שנתפלל אליו לגשמי ברכה, כפי שאנו עושים בתפילת העמידה – –
"ותן טל ומטר לברכה".
פועל יוצא מהאמור לעיל: הקב"ה שולט בעולמו ביבשה, באויר ובים, כפי שראינו בעשר המכות ובקריעת ים
סוף, וכן במחשבת פרעה, בכך שנאלץ להסכים לשלוח את עמ"י ממצרים, אחרי מכת בכורות.
פרעה גם אולץ ע"פ רצון ה' לרדוף אחרי עמ"י אל תוך הים, דבר המנוגד לכל הגיו ן, היות והרי קודם לכן, הוא טען:
"אנוסה מפני ישראל כי יהוה נלחם להם במצרים " )שמ' יד, כה(. – –
הקב"ה אוהב את עמ"י ודואג להם בכל מצב, ואפילו במדבר. הם זכו למסע במעין ספינת תענוגות ממוזג ת, כאשר
ענני כבוד סוככו עליהם, סעודות מצוה חינם, עמוד ענן ועמוד אש שהיו להם לשמירה ולהכוונה, כמו "וואז ".
רבנו אור החיי ם הק ' אומר על השלב השלישי בגאולת מצרים: "וגאלתי אתכם היא יציאתם מארץ מצרים, – – – –
ובכלל זה היא קריעת ים סוף". כלומר, "וגאלתי" הוא השלב השלישי בגאולתם של בני ישראל הרואים במו עיניהם,
איך מעניהם המצריים טובעים לעיניהם במצולות ים .
המדרש מספר שכל מצרי נשטף ע"י גלי הים לחוף, היישר לרגלי היהודי אותו עינה, ורק אח"כ מת, כך שכל יהודי
ראה איך הקב"ה מפעיל "מידה כנגד מידה ", בכך שהקב"ה משלם למצרים הרשעים כרשעם וכרעתם, ובאותו מטבע.
כמו שהמצרים הטביעו את ילדי העברים ביאור, כך ה' הטביע אותם בים סוף .
התופעה הנ"ל של הענשת אויבי עם ישראל, תחזור על עצמה בבוא משיח צדקנו, בבחינת דברי הנביא עובדיה: "ועלו
מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו והיתה ליהוה המלוכה " )עובדיה א, כא(. –

"מצודת דוד" אומר על כך: "ר"ל, המושיעים שבהר ציון הם מלך המשיח ושריו, כאשר יעלו בהר שעיר לעשות בהם
משפט על מה שהרעו לישראל, אז תהיה לה' המלוכה. ר"ל, אז הכל יודו במלכותו ויקבלוהו". –
כל זה, יהיה מתוך נסים ו נפלאות ככתוב: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות " )מיכה ז, טו(. –
נ פלאות נאמר, ולא פלאות. לומר לנו, הנסים והפלאות בגאולה הבאה יהיו פי נ' = פי חמישים. – –
האדמו"ר הרה"צ רבי ישראל אביחצירא בבא סאלי ע"ה, כותב בפיוטו הנפלא: –

"יודו לך רעיוני, אל מבטן יוצרי":
"אתה הוא האלוקים העד והדיין / קום נא לקראת גבהים צא נא מזויין /
לנקום נקמתך מהם, להשלים כל ענין / שמך וכיסאך, שהם מעין כל חי נעלם" .
פרשת בשלח שבת שיר ה . –
"שבת שירה" : השבת נקראת גם "שבת שירה", היות וקוראים בה את "שירת הים" )ירושלמי מגילה פ"ג ה"ז(.
השירה כוללת ח"י פסוקים, כאשר המילה "ים" מופיעה 8 פעמים, דבר המשתלב בגימטריא של המילה "אז" = 8 ,
הפותחת את השירה: "אז ישיר משה ובני ישראל וכו'".
המילה "אז" = ח', רומזת לספירת הבינה שהיא מעל הטבע, בבחינת: "למנצח בנגינות על השמינית" )תהילים ו, א(.
רבנו אור החיי ם הק ' שואל: "לא היה צריך לומר 'אז', אלא וישר משה וגו'. והדבר מובן כי אז שוררו". כלומר, – – – –
הפס' מובן גם ללא המילה 'אז'.
רבנו מ שיב: "אכן יכוון הכתוב להודיענו הבנת המושג, כי כשנכנסה בליבם יראת הרוממות והאמונה השלימה אז זכו –
לומר שירה ברוח הקודש" כדברי קדשו.
כלומר, המילה 'אז' לא באה לציין רק את זמן אמירת השירה, אלא מהותה. המילה 'אז' פותחת גם שירות אחרות
בתנ"ך, כמו שירת הבאר: "אז ישיר ישראל " )במ' כא, י כ(. –
שני הפס' המרכזיים מתוך "שירת הים", המבטאים את חיסול הכוחות המצריים, ומצד שני גאולת עמ"י הם :
"סוס ורוכבו רמה בים" )שמ' טו, א(. "רמה" במשמעות השליך והטביע את החילות המצריים בים . –
"ובני ישראל יוצאים ביד רמה" )שמ' יד, ח( "רמה" מלשון לרומם ולהושיע את עמ"י. – –
יוצא שהביטוי "רמה", מהווה תקבולת ניגודית. ההסבר לכך הוא: הקב"ה המנהיג את עולמו בדין, מסוגל באותה עת
לבצע דברים מנוגדים. מצד אחד, לרומם את בני ישראל שקיבלו את מלכותו יתברך, ובאותה מידה, להטביע את
המצרים שהמשיכו ברשעם לרדוף את עמ"י, למרות הנסים.
"יהוה הוא האלהים": הביטוי הנ"ל, מהווה גם כן ת קבולת ניגודית. מצד אח ד, ה' מסמל מידת החסד, מצד שני
"אלוקים" מסמל מידת הדין. כנ"ל בקריאת שמע: "שמע ישראל, יהוה אלהינו…".
רבנו אור החיי ם הק ' מסביר שהקב"ה טוב כלפי הטובים, כפי שבאותה מידה, הרשע ישלם על רשעו, בבחינת: – – –
"תייסרך רעתך" )ירמיה ב, יט(. רעת האדם גורמת לו ל יסורים, היות ו"מפי עליון לא תצא הרעות והטוב" )איכה ג לח(.
השלב הרביעי בגאולה: "ולקחתי אתכם לי לעם…", רומז לקבלת התורה שתהיה בהמשך בפרשת "יתרו" ביום
השישי ו' בסיון, כפי שהקב"ה הבטיח למשה רבנו בסנה. כל זאת, לאחר מט' ימי ספירת העומר, בהם תיקנו בני
ישראל את מט' שערי טומאה, ונכנסו למט' שערי קדושה.
"שירת הים כאיש אחד ובלב אח ד" ,
בתפילת שחרית .
רבנו אור החיי ם הק ' אומר על שירת הים אותה אנו שרים כל בוקר בתפילת שחרית: "נכנסה בליבם יראת – – –
הרוממות והאמונה השלמה. אז זכו לומר שירה ברוח הקודש. ואומרו "ישיר " לשון עתיד… שישנה לשירה גם
לעתיד, וכל הבא לשיר שירה זו לפני ה' יש לאל ידו". –
או ירמוז למצוה, שמצו ה לאומרה תמיד" כדברי הזוהר בפרשתנו )ח"ב נד ע"ב(: "כל אדם שאומר שירה זו בכל יום
ומכוון בה, זוכה לאומרה לעולם האמת… ונתלים עליה כל אותם תשבחות האחרות שאומרים עליונים ותחתונים".
רבנו אור החיי ם הק ' אומר לאור זאת: "קבעוה בתפילת שחרית בכל יום". – – –
"אשירה לה'" : "אשירה " בלשון יחיד, למרות שנאמר ע"י בנ"י, והיה ראוי לומר נשירה. –
רבנו אור החיי ם הק ' מיישב כך: "שיאמרו שירה יחד, בלא בחינת השתנות וההפרדה – עד שיהיו כאי ש אחד, – – – –
הגם היותם רבים ".
מסר חשוב: בתפילת שחרית, יש לשיר את שירת הים בשירה ובכוונה, כדברי הזוהר ורבנו אוה"ח הק'. – –
רבי נחמן מברסל ב אומר על מעלת השירה:
"טוב לאדם להרגיל את עצמו, שיוכל להרים את עצמו עם איזה ניגון – כי ניגון הוא דבר גדול וגבוה מאוד, ומעלת –
הניגון אי אפשר לשער ".
"שירו ליה ו ה כי גאה גא ה
סוס ורוכבו רמה בים" )שמ ' טו כא( .
שירת הנשים מול שירת הגברים . –
"בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור, נגאלו ישראל ממצרים " )סוטה יא' ב'(. מאחורי הגברים
במצרים, הסתתרו להן נשים צנועות, מאמינות ובוטחות בישועת ה', שהניעו את הגאולה.
רש"י הק' שנפטר לפני 914 שנים }תשע "ט( אומר: "מובטחות היו צדקניות שבדור, שהקב"ה עושה להן ניסים
והוציאו תופים ממצרים " )רש"י שמות טו' כא(.
הנשים האמינו בניסים שיהיו להן גם אחרי יציאת מצרים, ולכן הכינו מראש את התופים.
"שירת הנשי ם " מתמקדת בפסוק אחד בלב ד: "שירו ליהו ה כי גאה גאה – סוס ורוכבו רמה בים" )שמות טו –
כא(, מול ח"י פסוקים של הגברים. מרים הנביאה זכתה לתמצת את כל השירה בפסוק אחד שחציו הראשון עוסק
בגאות ה', כלומר שלטון ה' בים, ככתוב: "מושל בגאות הים" )תהילים פט' י'(, ואילו החלק השני של הפסוק מתייחס
לניצחון על המצרים "סוס ורוכבו רמה בים ", כאשר בני ישראל עוברים דרך יב' שבילים "ביבשה בתוך הים". –
"ותיקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה ": על מרים מעידה התורה שהייתה נביאה ואחות אהרון, כדי
להראות את דבקותה בתכונה הבולטת אצל אחיה אהרון – מידת השלום, בבחינת "אוהב שלום ורודף שלום". עקב –
כך, היא זכתה עם בעלה נחשון בן אבינדב שהיה הנחשון הראשון שקפץ לים, להעמיד את זרע המלכות דוד המלך –
ומלך המשיח שיבוא בעזרת ה' ובקרוב. וכן את בצלאל בן אורי בן חור בונה כלי המשכן.
חוקרי השירה קבעו:
משורר טו ב , הו א האיש המסוגל לתמצת רעיונות נשגבי ם ,
ב מ ילי ם ספורות מלשון ספיר ויהלו ם ,
דוגמת מרים הנ ביא ה,
שהצליחה לתמצת ח"י פסוקים של הגברים בפסוק אח ד . –
"ויאמר יהו ה אל משה: מה תצעק אלי ,
דבר אל בני ישראל ויסעו .
ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו ,
ויבואו בני ישרא ל בתוך הי ם ביבשה " )שמ ' יד, טו טז( . –
כוחה של אמונה ומסירות נפש .
רבי מאיר בעל הנס סנגורם של ישראל. –

כאשר בני ישראל עמדו מול ים סוף, הם נדהמו לגלות שפרעה וכל חילו שועטים אלי קרב אחריהם, דבר שגרם לפחד
אימים ככתוב: "ויראו מאוד, ויצעקו בני ישראל אל יהו ה. ויאמרו אל משה, המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות
במדבר… " )שמ' יד, י יא(. –
רבנו אור החיי ם הק ' אומר שהפחד שלהם נבע משרו של עשיו שניצב בראש המחנה המצרי, ושמו "מצרים", – – –
ככתוב: "ופרעה הקריב, וישאו בנ"י את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם ויראו מאוד " )שמ' יד, י(. – –
על כך אומר רבנו: "פירוש, שר של מצרים". רבנו מבדיל בין "פרעה הקריב", לבין "והנה מצרים נוסע אחריהם".
פירוש רבנו מבוסס על המדרש: "תלו עיניהם לשמים וראו שרו של מצרים פורח באויר…" )שמו"ר כא, ה(.
משה מרגיע אותם ואומר להם: "אל תיראו, התייצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום … ה' ילחם לכם, ואתם
תחרישון" )שמ' יד, י יד(. כלומר, הקב"ה מנהל את המלחמה נגד השר של מצרים, ונגד פרעה וחילו . –
רבנו אור החיי ם הקדוש אומר בפירושו הראשון לפס' הנ"ל: הרי פחדם נבע משרו של מצרים שהוא שר – – –
שמימי, ובני אדם כידוע, לא יכולים להילחם נגדו, ורק הקב"ה יוכל להילחם בו, לכן אין להם מה לפחד .
בפירושו השני אומר רבנו: "כי לא לעזרה לבד יהיה להם במלחמה, אלא הוא יערוך כל המלחמה", כפי שעשה
הקב"ה לחזקיה המלך במלחמתו נגד סנחריב. חזקיה אמר: "אין בי כוח לא להרוג ולא לרדוף, ולא לומר שירה – אלא –
הריני ישן במיטתי ואתה עושה". אכן, מלאך ה' חיסל את כל חילות סנחריב בלילה אחד )ילקו"ש ש"ב רמז קסג(.
בעם ישראל, נוצרו כיתות שונות המתנצחות ביניהן כדברי המדרש:
רבי מאיר בעל הנ ס אומר: "אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו עומדים
ומתנצחים, קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה… לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזין לגבורה. }בעל אכסניא
לשכינה. רש"י: שבית קודשי קודשים בנוי בחלקו{. שנאמר: "ובין כתפיו שכן".
כלומר, כל השבטים רצו לקפוץ לים, אלא שכל שבט כיבד את השני.
אמר לו רבי יהודה: לא כך היה המעשה. אלא זה אומר: "אין אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אין אני יורד
תחילה לים". מתוך שהיו נוטלים עצה אלו מאלו, קפץ נחשון בן עמינדב ושבטו אחריו לתוך הים. לפיכך זכה יהודה
לעשות ממשלה בישראל. שנאמר: "היתה יהודה לקודשו, ישראל ממשלותיו " )תהלים קי"ד, ב(. אמר להם הקב"ה: מי
שקידש שמי על הים, יבוא וימשול על ישראל" )סוטה לו ע"ב לז ע"א(. –
מהמדרש הנ"ל עולה, שרבי מאיר בעל הנס מפרגן כדרכו בקודש לב"י, אותם הוא רואה כ"כולם צדיקים לעולם ירשו
ארץ", המוכנים לקדש שם שמים ברבים.
רבנו אור החיי ם הק ' שואל מספר שאלות: – – –
"מה תצעק אלי קשה, ולמול מי יצעק אם לא לה' אלוקיו, ובפרט בעת צרה…" כדברי קדשו . –
כמו כן, "עוד קשה אומרו דבר אל בני ישראל ויסעו להיכן יסעו, אם רודף מאחור, והים לפניהם…". –
סדר האירועים בפס' הנ"ל, היה צריך להיות כך: "הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו", ורק אח"כ ל ומר: "דבר
אל בני ישראל ויסעו", דבר המתאים להתפתחות העלילה.
רבנו אור החיי ם הק ' מיישב את הקושיות כך : הזוהר הק' אומר ששרו של עשיו קטרג על עם ישראל: 'מה אלו – – –
עובדי עבודה זרה אף אלו עובדי עבודה זרה', לכן לא מגיע לעם ישראל להינצל )זוהר ח"ב קע ע"ב(. הקב"ה אומר –
למשה: "מה תצעק אלי אין הדבר תלוי בידי, הגם שאני חפץ לעשות נס, אלא הדבר תלוי במעשיהם של ישראל. לכן –
אמר ה' למשה: "דבר אל בני ישראל, פירוש זאת העצה היעוצה להגביר צד החסד והרחמים… ויתעצמו באמונה –
בכל ליבם, ויסעו אל הים שיחלק. על סמך הביטחון אני אעשה להם נס, ובאמ צעות זה, תתגבר הרחמים, ויבקע
הים כי גדול הביטחון והאמונה הלז להכריעם, ואתה הרם את מטך פירוש, באמצעות מעשה הטוב נעשה להם – – –
הנס לטובה. ותמצא שכך היה, וצדיק הראשון הוא נחשון בן עמינדב ונכנס עד גרונו, ולא נבקע הים, עד שאמר "כי
באו מים עד נפש " כמאמרם ז"ל…" כדברי קודשו .
ארבע דרגות בעבודת ה '
לאור משנת רבנו אור החיים הק': – – –
א. יראת העונש ב. יראת הרוממות ג. אמונה ד. שירה .
"ויושע יה וה ביום ההוא את ישראל מיד מצרים .
ויר א ישראל את מצרים מת על שפת הי ם .
ויר א ישראל את היד הגדולה אשר עשה יה וה במצרים .
ויר או העם את יהוה. ויאמינ ו בה' ובמשה עבדו .
אז ישיר משה ובני ישרא ל" )שמות י ד ל ל א. טו א( . –
א. יראת העונש .
רבנו אור החיי ם הק' : "אבל יראת העונש, מן הסתם היתה להם קודם במצרים" )שמ' יד, לא(, כאשר – – –
הם ראו את משעבדיהם נענשים במשך שנה שלמה ב י' מכות ע"י הקב"ה, בבחינת "מידה כנגד מידה". –
הרש"ר היר ש בפירושו לתורה )שמ' ז, ט"ו( אומר: דבר זה גרם להם להפנים את נושא שכר ועונש.
תהליך השעבוד במצרים, היה מורכב משלושה שלבים: גירות, שעבוד ועינוי ככתוב: "כי גר יהיה זרעך בארץ לא
להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" )בר' טו, יג(.
הרב הירש חילק את המכות לשלש קבוצות:
א. המכות: דם, ערוב וברד מסמלות את הגי רות, היות והן מכות חיצוניות, מהן ניתן לברוח . –
ב. המכות: צפרדע, דבר וארבה מסמלות את ה עבדות, היות וקשה להתפטר מהן . –
ג. המכות: כינים, שחין וחושך מסמלות את העינוי, היות והן גורמות לעינוי הגוף, ולא ניתן להשתחרר מהן. –
להלן הדגמות ע"פ "הנתיבות שלום", לאור פירושו של הרב יהודה עובדיה ע"ה, במאמרו לפרשת וירא:
במכת הדם, היאור בו הטביעו את ילדי ישראל, ובו תלו את ביטחונם האלילי והכלכלי, הפך לדם, ובכך החלו לאבד
את תחושת האדנות על המיעוט העברי.
במכת הצפרדע המצרים ניסו למחוק את זהותם וייחודם של ב"י. הקב"ה במקביל, שלח להם צפרדעים שהם –
יצורים זהים שחדרו לכל פינה בביתם.
במכת הכנים חסרי הזהות, נגרמה להם השפלה רבתי כפי שהם השפילו את עמ"י.
במכת הערוב, התבטלו הגבולות בין העיר ליער, כאשר חיות טרף טרפו מצרים כאוות נפשם, דבר שטשטש גבולות,
והשרה בהם חוסר ביטחון .
במכת הברד השתנו סדרי בראשית, היות וגשם כמעט ולא יורד במצרים, כל שכן ברד, דבר המוכיח להם, שרק –
הקב"ה שולט ביקום.
בשלש המכות האחרונות , הקב"ה החשיך עליהם את עולמם בשלבים: תחילה הארבה המסתיר את עין הארץ.
אח"כ החושך עליו כתב רבנו אוה"ח הק' שהיה חושך מהגיהנם, וכדברי קדשו: "יש מרבותינו שאמרו שחושך זה היה – –
מהגיהנם… ב' חושך היה… ג' ימים לא ראו איש את רעהו. ג' ימים שלא קמו", כאשר לעם ישראל אור במושבתם.
במכת בכורות הקב"ה בכבודו ובעצמו עבר במצרים, וכל הבכורים כולל של הבהמות מתו מאליהם, כנתינת עין של –
חכמים ברשעים, ועושים אותם גל של עצמות" כדברי קדשו. רבנו מסביר בהמשך, שרק אחרי מכת בכורות עמ"י יכל
לצאת ממצרים, היות והבכורים היוו את הקליפה האוחזת בקדושה, וע"י חיסול הבכורים בסוד "בירורי ניצוצי
הקדושה", הבכורה עברה לבכורי עם ישראל, בבחינת "בני בכורי ישראל" )שמ' ד, כב(.
ב. ויראו העם את יהו ה " )שמ ' יד, לא( .
יראת הרוממות .
במסגרת שרשרת הניסים בים, הם ראו את המצרים טובעים בים לעיניהם, כאשר כל יהודי ראה את מעבידו לשעבר
מושלך לשפת הים כשהוא גוסס, ורק אח"כ מת. כל זאת, "כדי שיכירו בהם ישראל בעודם חיים, ותכסה אותם
בושה" כדברי קודשו.
רבנו אור החיי ם הק ' אומר שמדובר פה "ביראת הרוממות". כלומר לאחר שבני ישראל ראו את הניסים בים . – – –
בעל העיקרים אומר: "כמו אצל אברהם אבינו עליו נאמר: "עתה ידעתי כי יראה אלהים אתה", והיא התכונה
האחרונה שאדם מגיע אליה באמצעות מצוות התורה " )מאמר ג, לב'(.
הרמח"ל: "עיקר היראה היא יראת הרוממות, עליה צריך האדם לחשוב ולכוון בעודו מתפלל או עושה מצוה " )מסילת
ישרים יט(. אברהם אבינו זכה ליראת הרוממות לאחר העקידה, ככתוב: "עתה ידעתי כי יראה אלהים אתה…".
ג. "ויאמינו ביה וה ובמשה עבדו " )שמ ' יד, לא( .
האמונה בה' כמקפצה לרוח הקודש. –
רבי נחמיה אומר:
כל המקבל עליו מצוה אחת באמונה,
כדאי הוא שתשרה עליו רוח הקודש,
שכן מצאנו באבותינו,
שבשכר שהאמינו בה',
זכו ושרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה. שנאמר:
"ויאמינו ב יהוה ובמשה עבדו אז ישיר משה ובני ישראל" )מכילתא, בשלח( . –
הגר"א: האמונה הזכה בה', דומה לאמונת תינוק באמו או באומנת המטפלת בו, בהן הוא בוטח במאת האחוזים,
כדברי לפסוק בתהילים: "ודוממתי נפשי, כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי )קל"א ב'(. הוא מדמה }"ודוממתי"{ את –
נפשו המאמינה בה', לתינוק הבוטח ומאמין באמו, ככתוב בשירת הים "ויאמינו בה' ", מלשון אומן = א מ ן = א ל מ- – – –
לך נ אמן. על כל מה שקורה לו, הוא אומר "אמן", ורואה בקב"ה "מלך נאמן", המנהל את עולמו מתוך אמונה. –
באמונה, יש גם את ממד האמנות והיצירתיות, היות ובשביל להאמין בה' באמת בבחינת "וצדיק באמונתו יחיה" –
)חבקוק ב, ד(, חייב האדם להתעלות בעבודת ה' מתוך למדנות יצירתית.
באמונה, קיים גם ממד הביטחון בה', על ידי אמירת אמן על כל מה שקורה לנו, היות והכל מאתו יתברך .
אברהם אבינו נקרא אבי אבות המאמינים בה', היות והמשיך להאמין בה' למרות עשרת הניסיונות. המאמין בה' נמדד
ברגעי מצוקה כשהוא מפנים את הקורה אתו, ואומר תמיד: "אמן", "גם זו לטובה". }ראה בסוף המאמר את סיפורי נחום
איש גם זו שקבע את הכלל: "גם זו לטובה". וכן רבי עקיבא שקבע: "כל מאן דעביד רחמנא, לטב עביד{.
רבנו בחיי אבן פקודה הספרד י בעל "חובות הלבבות" אומר על מהות הביטחון בה': "מנוחת נפש
הבוטח, ושיהיה לבו סמוך על מי שבטח עלי, שיעשה הטוב והנכון לו בעיניו אשר יבטח עליו כפי יכולתו ודעתו, במה
שמפיק טובתו " )ח. הלבבות שער הבי טחון פ' א(. כלומר, על המאמין בה', להיות רגוע ולא מודאג. ויאמין שה' עושה רק
טוב בשבילו .
ד. "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזא ת ליהוה " )שמות טו, א( .
עבודת ה' מתוך שירה לה' .
הדרגה הגבוהה בעבודת ה' היא כאמור עבודה מתוך שירה, לכן נאמר בשירת הים "ישיר" בלשון עתיד. תלמוד
לומר "ישיר" – שישנה בשירה זאת גם שירה לעתיד, "וכל הבא לשיר שירה זאת לפני ה', יש לאל ידו . –
או לרמוז למצוה, שמצוה לאומרה תמיד, קבעוה בתפילת שחרית בכל יום" )רבנו אוה "ח הק'(. יש לה מנגינות רבות. – –
לעבוד את ה' מתוך שירה, זה לעבוד את ה' מתוך שמחה.
"ויבאו מרתה, ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם.. . –
ויאמר אם שמוע תשמע לקול יהוה אל היך, והישר בעיניו תעשה,
והאזנת למצוותיו, ושמרת כל חוקי ו ,
כל המחלה אשר שמתי במצרי ם, לא אשים עלי ך ,
כי אני יהוה רופא ך" )שמ' טו, כג כו( . –
מן ההנהגה הנסית האלוקית שמעל הטבע בים סוף,
ירדו אל ההנהגה ההתנסותית, בה ניסה אותם ה' ע" פ הטבע במרה. –
המים מרים יש להתפלל לקב"ה כדי לרפא אותם, ולא להתלונן . –
בקריעת ים סוף ראינו ניסים עצומים כאשר עמ"י נשאר פסיבי לגמרי, בבחינת "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" )שמ' – –
יד, יד(. השאלה המתעוררת היא: האם ככה צריך להתנהל העולם? שרשרת האירועים הבאה אח"כ, מראה שהקב"ה
מנהל את עולמו ע"פ ניסים בתוך הטבע, ולא ע"פ נסים גלויים מעל הטבע כפי שהיה בקריעת ים סוף.
עם ישראל הולך ג' ימים מים סוף למדבר שור, ולא מוצא מים, וכאשר הוא מוצא, המים מרים. הם מתלוננים בפני
משה הצועק ומתפלל לקב"ה, שמורה לו להשליך עץ למי מרה, דבר שגרם להמתקת המים.

רבנו אור החיים הק': הקב"ה מסר להם במרה: "מקצת מצוות, שבת ודינים, }וכן, פרה אדומה וכיבוד אם ואם{ קודם – – –
לנסותם אם ישמעו למצוות אלו יצוום תורה כולה, והוא אמרו למעלה 'שם, שם לו חוק ומשפט, ושם נסהו' )שמ' טו, –
כה(. פירוש: אם יעמוד בקבלת התורה. ותמצא שכאן רמז הכתוב ד' מצוות: ללמוד וללמד, לשמור, ולעשות.
כנגד ללמוד אמר 'אם שמוע תשמע לקול יהוה אלה יך' זו תלמוד תורה. וכפל השמיעה לטעם הנזכר. גם לרמוז – –
להם שיהיה עסק התורה בחשק גדול שהגם שעודנו לומד, יתאווה ללמוד עוד. וזה יגיד שאינו שבע וקץ בלימודו.
וכנגד ללמ ד }אחרים{, אמר 'והישר בעיניו תעשה'. על דרך אומרם ז"ל, 'מה אני בחינם, אף אתם בחינם' )נדרים לז ע"א(.
וכנגד מצות עשה, אמר ה כתוב: 'והאזנת למצוותיו,
וכנגד מצוות לא תעשה, אמר 'ושמרת כל חוקיו', לשון שמירה הצודקת על לא תעשה", כדברי קדשו.
התורה מציינת את השכר על קיום המצוות הנ"ל: "כל המחלה אשר שמתי במצרים, לא אשים עליך כי אני יהוה
רופאך" )שמ' טו כו(.
רבנו אור החיי ם הק ' מפרש: הקב"ה ירפא את עושי רצונו, גם על מחלות שנגרמו באשמתם, כגון "ציני ם ופחים " – – –
)כתובות ל, ע"א(. לדוגמא, אדם שיצא לקור מבלי להתלבש בהתאם, או נחשף למכת שמש וכו'.
יש המסבירים את הביטוי: "והישר בעיניו תעשה" לנהוג לפנים משורת הדין . –
בעל הטורים אומר: "מחלה } 83 { אותיות הלח ם, ואותיות המלח. לומר לך ששמונים ושלושה מיני חולאים תלויים –
במרה, ופת שחרית }הלחם{ במלח וקיתון של מים מבטלתן, ולכך סמך לו עינות מים".
בפרשת משפטים )כג כה( נאמר: "ועבדתם את יהוה אלהיכם וברך את לחמך ואת ממך והסירותי מחלה מקרבך ". – –
המחלות נובעות בעיקר מאכילה ושתיה לא מפוקחות, כגון שתיית משקאות ממותקים, והפרזה באכילה וכו', כדברי
הרמב"ם בהלכות דעות: "כל המנהיג עצמו בדרכים אלו שהורינו }להימנע ממאכלים לא טובים וכו'{ – אני ערב לו שאינו –
בא לידי חולי כל ימיו, ואינו צריך לרופא" )דעות פרק ד ל(.
ה"כלי יקר " אומר: בניסיון במרה, רצה הקב"ה להפנים בליבם ובליבנו את האמונה בקב "ה שהוא הרופא האמתי
המסוגל לרפא. כמו שהוא מסוגל להפוך מים מרי ם למתוקים, כך יכול לרפא כל מחלה. לכן, הקב"ה ביקש ממשה רבנו
לזרוק עץ למים, דבר שהמתיק את המים.
כמו שהחולה סומך על הרופא ושותה תרופות מרות מבלי לדעת מה טיבן, כך עלינו לסמוך על הקב"ה.
ישנה דעה בחז "ל האומרת, שזה היה עץ זית שהוא כידוע מר, דבר המסמל את תהליך לימוד התורה. רק אחרי
כתישה, זוכים לקבל ממנו שמן שהאיר את המנורה במקדש, ולאורו למדו תורה.
כך בלימוד תורה. עלינו להשקיע מאמצים בלימוד, דבר שמוביל אח"כ ללימוד מתוך מתיקות, בבחינת "תורת יהו ה
תמימה משיבת נפש }חמש מלים כנגד ה' חומשי תורה{… ומתוקים מדבש ונפת צופים" )תהלים יט א יא(. – –
הם הלכו שלושה ימים ללא תורה, היות והתעסקו יותר מידי בביזת הים, לכן התיקון ע"י המים המסמלים את התורה.
מסר אמוני : עמ"י חייב לעסוק בתורה ולשמור את מצוותיה בשביל לקבל שכר, ולא כפי שהיה בנסי המדבר, אותם
קיבלו בחינם. מהיום אין ארוחות חינם. עמ"י עבר מנסים להתנסות טבעית בעולם הטבע הנוהג כמנהגו, תחת – –
הנהגה אלוקית.
עשר שירות בתנ"ך נחתמות בשירת הגאולה . –
האות הראשונה במילה "ישיר" היא י' הרומזת ל י' שירות שעמ"י שר וישיר: –
ים, באר, האזינו, יהושע, דבורה, חנ ה, דוד, שלמה, חזקיה ושירה לעתיד )ב. הטורים, טו'(.
במילה "לאמר", יש מרבותינו האומרים שכל האומר אותה בעולם הזה,
יזכה לאומרה לעולם הבא, לתחיית המתים וגם במלחמת גוג ומגוג.
השירה העשירית לעתיד. מופיעה בישעיה ,
ויש בה ח"י פסוקים כמו בשירת הים:
"ביום ההוא יושר השיר הזה…
פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים…" )כו', ב יט(. –
"נחית בחסדך עם זו גאלת . –
נהלת בעוזך אל נוה קדשך }בזמן הגאולה{ . –
שמעו עמים ירגז ון : }העולם יתנגד לגאולתנו{.
חיל אחז יושב י פלש ת }הפליסטינים יזדעזעו{.
אז נבהלו אלופי אדו ם }הנוצרים יבהלו{ .
אילי מוא ב יאחזמו רע ד }הערב רב ירעדו{ .
נמוגו כל יושבי כנע ן… }ערביי ארצנו יפחדו{.
ת ב יאמו ותטעמו בהר נחלתך.. .
מקדש יהו ה כוננו ידך" }הגאולה ובנין המקדש { )שמ' טו, יב יח(. –
תהליך הגאולה באחרית הימי ם לאור שירת הי ם ,
במשנתם של רבנו אוה"ח הק' ורבנו הגר"א . – –
רבנו אור החיי ם הק ' אומר ששירת הים רומזת לימות המשיח. וכדברי קדשו: "אז נבהלו וגו'. אומרו 'אז', לומר – – –
כי אינו בזמן שדיבר בו עד עתה, שהוא זמן של הנכנסים לארץ אלא על זמן ביאת גואלינו", ולזה אמר 'אז נבהלו –
אלופי אדום', וכן הוא אומר 'והיה אדום ירשה' )במ' כד יח(, }כלומר, כיבוש אדום בימינו{. וגם אז, יחול זמן לזכות במואב
ועמון, ולזה אמר 'אילי מואב יאחזמו רעד".
רבנו אומר שבזמן המשיח, עם ישראל יזכה גם באותן ג' ארצות: אדום, מואב ועמון, ארצות אותן לא כבשו יוצאי
מצרים כמצות ה'. עמון אמנם לא הוזכרה, אבל היא כלולה במואב, היות ושניהם נולדו מאותו אב .
רבנו מסתמך על הזוהר הק' האומר על שירת הים: "תא חזי: שירתא דא אתמר על ההוא זימנא דיתער מלכא –
משיחא. דכתיב 'ימינך ה' תרעץ אויב רעצת }בזמן עבר{ לא נאמר, אלא תרעץ" }בעתיד{. )זוהר בשלח, נז ע"ב(. –
הזוהר גם אומר שכאשר יתגלה מלך המשיח בעולם, ולו תינתן המלכות, ובני העולם… ימצאו בצרה תוך צרה –
ושונאי ישראל יתגברו כאשר יתעורר מלך המשיח עליהם וישמיד לאדום החוטאים, וכל ארץ אדום תישרף בא ש –
כמו שכתוב 'וישראל עושה חיל' )זוהר ח"ב, בלק ריב ע"ב(.
הגאון מוילנ א אומר בפירושו לחבקוק בפסקה שהושמטה ע"י הצנזור: "אלה השלושה הם שלושה מיצרים של
א"י: מואב ממזרח, אדום מדרום, פלישתים ממערב.
מואב היא אבות הטומאה שנטמאו בו ישראל }ע"י בנות מואב בשיטים{. –
אדום הוא אבות הנזיקין שהזיקו לישראל ביותר }בפגיעה בגוף וברכוש{. –
פלישתים הצרו לישראל במאוד ולא הניחו להם שום ממשלה ושלטון" }בעבר, וכפי שעינינו רואות כיום{ . –
שלוש האומות: פלשת, אדום ומואב יפריעו לעמ"י בימות המשיח, כפי שצ וין לעיל ע"י הזוהר הק' ורבנו אוה"ח- –
הק', בבחינת "נחית בחסדך… אל נוה קדשך שמעו עמים ירגזון: חיל אחז יושבי פלשת. אז נבהלו אלופי אדום, –
אילי מואב יאחזמו רעד. נמוגו כל יושבי כנען ". פחד אוחז בהם, למראה עמ"י השב לארצו.
א. אדו ם מאז ומעול ם, אדום מבקש לחסל את עמ"י. עשיו ניסה לחסל את יעקב אבינו כאשר קידם את פניו עם –
400 לוחמים, בשובו לארץ מלבן הארמי, וכדברי הגר "א: "הוא מבקש את גופו, את עצם קיומו עלי אדמות. הרי הוא
אבות נזיקין, שהזיק לישראל ביותר".
לאורך ההיסטוריה, אדום ביצע רצח עם בישראל. זה התחיל בגזירות השמד בימי בית שני, דרך חורבן הבית, וכלה
בשעבוד וחיסול שארית הפליטה. בימי הביניים, יהודי אירופה סבלו קשות מרדיפות ואנטישמיות, גזירות שמד
וגירושים המוניים כמו גירושי ספרד ופורטוגל, החרבת קהילות יהודיות במהלך מסעי הצלב. בימינו, השואה הנוראה,
ההגבלות על העליה לארץ ע"י הרוסים והאנגלים וכו' .
ב. פלש ת רבנו הגר"א כותב עליהם: "הצרו לישראל במאוד, ולא הניחו להם שום ממשלה ושלטון". –
בראשית מלכות שאול, הפלישתים נלחמו נגדו. כאשר שמעו שדוד נמשח למלך, הם ניסו להרוג אותו, כדי שלא ימלוך
מלך בישראל, והם ימשיכו לשלוט על עמ"י ככתוב: "וישמעו פלישתים כי נמשח דוד למלך על כל ישראל ויעלו כל –
פלישתים לבקש את דוד. וישמע דוד ויצא לפניהם… ויכו את מחנה פלישתים מגבעון ועד גזרה… ויצא שם דוד בכל
הארצות. וה' נתן את פחדו על כל הגוים" )דברי הימים א. יד, ח יז(. –
בפרקי דרבי אליעזר )עמ' קב( נאמר: "רבי ישמעאל אומר: חמישה עשר דברים עתידים בני ישמעאל לעשות בארץ
באחרית הימים. ואלו ה ן: ימדדו את הארץ בחבלים, ויעשו בית הקברות למרבץ צאן ואשפתות… וירבה השקר, ותיגש
האמת, וירחק חוק מישראל… ויבנו את החרבות, ויפנו הדרכים, ויטעו גנות ופרדסים… ובימיהם יעמוד צמח בן
דוד…".
בעמ' ק "ח נאמר: "ולמה נקרא שמו ישמעאל שעתיד הקב"ה לשמוע בקול נאקת העם ממה שעתידים בני – –
ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים. לפיכך נקרא שמו ישמעאל, שנאמר: 'ישמע אל ויענם" )תהלים נה, כ(.
אכן, עלינו להתפלל לקב"ה שיציל את עמ"י מקללתו של ישמעאל, השוכן סביבנו, בתוכנו וכנגדנו .
ג. מוא ב רבנו הגר"א אומר: כי מואב הרי הוא אבות הטומאה, שנטמאו בו ישראל. והוא כידוע ממזר, היות ונולד – –
מאבי אמו. מואב גם שלח את בנותיו להחטיא את בני ישראל בשיטין.
מסר אמוני:
אדו ם לאירופה של ימינו, היה תפקיד מרכזי נגד עמ"י בגלות. וכן, להפריע לו לעלות לארץ ישראל, כפי שהדבר בא –
לידי ביטוי בהגבלות על העליה לארץ ע"י הבריטים, הרוסים וכו'.
פלישתי ם הפליסטינים היושבים בתוכנו, מסביבנו וכנגדנו, תפקידם היה והווה להפריע לעמ"י למשול בארץ. – –
מואב מסמל הפקרות, ממזרות וחוסר צניעות . –
רבנו או החיי ם הק ' אומר: כאשר עמ"י ישמור צניעות יגאל, בבחינת: "כִּי יהוה אֱלֹהיךָ מִּתְהַלֵּךְ בְ קֶרֶב מַחֲנֶךָ – – – –
לְהַצִּילְךָ וְלָתֵּת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ, וְלאֹ יִּרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָבָר וְשָב מֵּאַחֲרֶיךָ" )דב' כג טו( – .
"כי האדם עץ השדה" )ד ב ' כ, י"ט( . –
חשיבות הנטיעות בארץ ישראל .
ט"ו בשבט יחול בסמיכות לפרשת "בשלח" . –
אמר להם הקב"ה לישראל: "כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכ ל " )ויקרא יט כג'(. אף על פי שתמצאו את
ארץ ישראל מלאה כל טוב, לא תאמרו נשב ולא ניטע, אלא היו זהירים בנטיעות … כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות
שנטעו אחרים, אף אתם נוטעים לבניכם. שלא יאמר אדם – אני זקן, כמה שנים אני חי, מה אני עומד ומתייגע –
לאחרים? לא יבטל אדם מן הנטיעות, אלא יוסיף עוד ויטע " )מדרש תנחומא(.
אמר רבי אלעזר בן עזריה: "כל שחכמתו מרובה ממעשיו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובים ושורשיו
מועטים, והרוח באה ועקרתו, והופכתו על פניו. אבל מי שמעשיו מרובים מחכמתו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו
מועטים ושורשיו מרובים. ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזות אותו ממקומו. שנאמר: "והיה כעץ
שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו, ועלהו לא יבול – וכל אשר יעשה יצליח" )תהילים א' ג(. –
מעשה באדם שהיה הולך במדבר והיה רעב, עייף וצמא, ומצא אילן שפירותיו מתוקים, צלו נאה, ואמת המים עוברת
תחתיו. אכל מפירותיו, שתה ממימיו, וישב בצלו. וכשביקש ללכת, אמר: אילן, אילן, במה אברכך? אם אומר לך שיהיו
פירותיך מתוקים, הרי פירותיך מתוקים, שיהא צלך נאה, הרי צלך נאה, שתהא אמת מים עוברת תחתיך, אמת המים
עוברת תחתיך. יהי רצון שכל נטיעות שנוטעים ממך יהיו כמוך". –
"שירת הים" –
ו"שירת העשבים" ט"ו בשבט . –
הזוהר הק' : "תניא אמר רבי אליעזר: אדם שאומר שירת הים בכל יום ומכוון בה, זוכה לאומרה לעולם הבא" )זהר
בשלח ח"ב נד' עב'( שנאמר: "ישיר" ולא "שר".
רבנו אוה"ח הק': הדרגה הגבוהה בעבודת ה' היא, עבודה מתוך שירה. לכן, בשירת הים נאמר: "ישיר" בלשון עתיד: – –
"וכל הבא לשיר שירה זאת לפני ה' יש לאל ידו". וכן הוא אומר: "שכל הבריאה אומרת שירה לפני הבורא": –
האילנות שרים: "אז ירננו עצי היער מלפני ה'…". התמר שר: "צדיק כתמר יפרח". הרימון שר: "כפלח הרימון רקתך
מבעד לצמתך".
"ויקרא את שמם אדם ביום הבראם" )בר' ה, ב( .
המשותף לאדם ולאדמה, לאדם ולנוות בית ו .
"אֱ ל הים מ ו שִׁיב יְחִׁידִׁים בַּיְתָ ה, מ וצִׁיא אֲסִׁירִׁים בַּ כ ו שָר ו ת… )תה ' סח ז(,
הכתוב מדבר על בני זוג שאך זה נישאו היושבים בביתם כיחידים .
המילה "בכושרות" = בכי + שרות.
על הזוג להחליט האם לחיות בבכי, או מתוך שירה.
"ויקרא את שמם אדם ביום הבראם " )בר' ה, ב(. הקב"ה קרא את שמם של אדם וחוה "אדם". השאלה
המתבקשת, מדוע לא נקראו "נשמה" מצד שורש נשמתם? כ"כ, מדוע בלשון יחיד?
הרב חרל"פ אומר: אדם מלשון אדמה. כשם שהאדמה זקוקה לטיפול יסודי כדי להצמיח פירות, כך האדם. עליו לטפל
בעצמו כדי לצמוח ולהתעלות בעבודת ה'.
כנ"ל בין בני זוג. עליהם לטפל ולתחזק את הזוגיות כמו שמטפלים בצמח, כך שהזוגיות תעלה על דרך המלך – מלכו –
של עולם, דבר שיזכה אותם להתצמיח בנין עדי עד על אדני התורה.
כשם שבכל צמח יש זרע אותו זורעים שוב, כך במצוות: האדם זורע דרכן מלאכים. "כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל
דרכיך" )"מי מרום". תה' צא, יא(.
השימוש במילה אדם בלשון יחיד, בא ללמדנו שכל זוג הוא נשמה אחת היורדת לעולם בזוג, שכאשר נישאים, הם
מתחברים מחדש לנשמה אחת. לכן, מברכים פעמיים בשבע ברכות את ברכת "יוצר האדם", הרומזת לחיבור מחדש
מבחינה גופנית, וכן מבחינה רוחנית כפי שהיו בגן עדן. כל זוג יכול לח יות את חייו לפי הדגם הקודם בגן עדן. הוא רק
צריך לרצות .
להתבש ם באור החיים – למוצש"ק . –
"אור זרוע לצדיק"
לחוני המעגל שהיה גדול בתורה, ובעל מופתים .
הקשר בין חוני המעגל והנטיעות בארץ ישראל .
חוני המעגל היה מהלך בדרך. ראה אדם נוטע חרוב, אמר לו חוני: החרוב לכמה שנים נוטע פירות?
אמר לו האיש: לשבעים שנה. אמר לו חוני: כלום יודע אתה שתחיה שבעים שנה? אמר לו האיש: מצאתי את העולם
בחרובים. כשם שנטעו אבותי, אף אני אטע לבני".
הרקע למעשה, הם דברי רבי יוחנן על חוני המעגל: "כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על מקרא זה )תהלים קכו, א(:
"שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון }אחרי שבעים שנות גלות{ – ה יינו כחולמים". שאלתו של חוני המעגל –
הייתה: איך יתכן שהאדם ישן = כחולמים, במשך שבעים שנה?
חוני ישב לאכול ליד עץ החרובים אותו נטע האיש, ונרדם. הסלע שהייתה ליד העץ, כסתה אותו מעיני האנשים.
כשהתעורר, ראה אדם שליקט חרובים מאותו העץ . חוני שאל אותו: האם אתה נטעת את החרוב? תשובתו הייתה:
סבי הוא זה שנטע, ולכן הבין שחלפו שבעים שנה. הלך לביתו ושאל על בנו. אמרו לו שהוא נפטר, אבל נכדו בחיים.
אמר להם: "אני חוני", אבל בני ביתו לא האמינו לו.
הלך לבית המדרש ושמע את התלמידים אומרים שעכשיו מאיר להם הלימוד, כמו בזמן חוני המעגל שהיה מתרץ
לחכמים את כל הקושיות. הארת הלימוד נבעה מעצם נוכחותו בביהמ"ד.
אמר להם: "אני חוני", ולא האמינו לו. חלשה דעתו של חוני והתפלל לה' שיעלה אותו לגנזי מרומים, ואכן נשמתו
עלתה השמימה. רבא סיכם את העניין בביטוי: "או חברותא או מי תותא" )תענית כ"ג ע"א(.
אגדה נוספת מספרת על תקופת בצורת בה לא ירדו גשמים. חוני המעגל התפלל לגשם אבל לא ירדו גשמים.
"עג עוגה ועמד בתוכה… אמר לפניו: ריבונו של עולם! בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך, נשבע אני בשמך
הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך. התחילו גשמים מנטפין… אמר: לא כך שאלתי אלא גשמי בורות, שיחין –
ומערות… ירדו גשמים בזעף. אמר: לא כך שאלתי, אלא גשמי ברכה ונדבה. ירדו כתיקנן.
שמעון בן שט ח שהיה גדול החכמים באותו הדור, כעס על חוני ואמר: אלמלא חוני אתה – גוזרני עליך נידוי. שאלו –
שנים, כשני אליהו הנביא שמפתחות גשמים בידו, לא נמצא שם שמים מתחלל על ידך?! אבל מה אעשה לך שאתה
מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך, כבן שמתחטא בפני אביו ועושה לו רצונו… ועליך הכתוב אומר: "ישמח אביך
ואמך, ותגל יולדתך.." )משלי כג, כה, תענית ע"א(.
שמעון בן שטח כועס עליו היות וכאשר לא יורדים גשמים כמו בימי אליהו הנביא והמלך הרשע אחאב, עמ"י צריך
לשוב בתשובה, וחוני המעגל במעשהו, דילג על הקטע הזה של חזרה בתשובה ע"י בני ישראל.
מעשיו של הקב"ה מורכבים מאוד ושלמים כדברי הכתוב: "גדול אדונינו ורב כוח לתבונתו אין מספר" )תהלים קמז(. –
היה צריך לכתוב "אין חקר לתבונתו" היות והתבונה אינה ניתנת למספור. התשובה לכך היא, שזה רומז לדברים
ולמספרים הרבים בהם שולטת תבונתו יתברך. כל דבר בעולם, מורכב ממיליוני פרטים כמו פאזל ענק. לכן הנס
משנה סדרי בראשית, וראוי לפעול בתוך עולם הטבע.
ידועים סיפורים רבים בהם הדברים שונו על ידי נס, והפכו אחר כך למפגע , כמו אותו רב מני שביקש מרבו רבי יצחק
בן אלישיב שיתפלל על בית חמיו שיהיו עניים, היות מצערים אותו. נהיו עניי ם, אבל כעת יותר מצערים אותו. ושוב
ביקש שיחזרו להיות עשירים, וכך היה. שוב ביקש על אשתו שתהיה יפה. מאז שנהיית יפה, החלה לצער אותו, ואז
ביקש שתחזור למצבה הקודם.
המסר האמוני:
לומדים מפה שהמצב בו נמצא האדם,
זה המצב המתאים לו, ולכן, קבע לו הקב"ה כך.
בשם "חוני" טמונים רמזים של "חנון" ובעל "תחינה" – היודע להתפלל. –
באגדות הנ"ל הוא מתואר כתלמיד חכם שתירץ את כל השאלות שהועלו ע"י החכמים בבית המדרש. כמו כן, כבעל
מופתים הדואג לעמו, והקב"ה נענה לתפילותיו. גם גדול הדור וראש הסנהדרין שמעון בן שטח מכיר ומוקיר את
סגולותיו כבן בית אצל הקב"ה.
יוסף בן מתתיהו המכונה יוספוס פלביוס מספר, שחוני חי בתקופת מלחמת האחים הורקנוס ואריסטובלוס, ומכיוון
שרדף שלום, התחבא במערה כדי להישאר ניטראלי. הוא התגלה ונדרש בכוח להתפלל על ניצחונם במלחמה כנגד
הכוהנים הנצורים בבית המקדש, דבר שלא עשה. הוא התפלל כך: "ריבונו של עולם, העומדים מסביב, עמך הם.
והנצורים – כהניך הם. אבקש שלא תשמע לאלה נגד אלה. רגמו אותו והרגו אותו" –
)פלביוס יוסיפוס – קדמוניות היהודים, ספר י"ד, פרק ב', סימן א'. וכן בספר יוסיפון, חלק א' עמ' – 148–149 .)
בברכת תורת אלוקים חיי ם ,
משה אסולין שמיר .
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב "ן רבי
מסעוד אסולין ע"ה .
א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.
הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין ע"ה – חתנו של –
הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ
משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. יגאל בן חיים בן מיכל ע" ה
לברכה והצלחה בעזהי"ת להפצת הספר "להתהלך באור החיי ם" בקרב עם ה' המחובר לתורת אלוקים חיים . –
ברכה והצלחה לסיום הספר החדש "להתהלך באור הגאולה "
לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי
ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.
לזיווג הגון ליהודה }אודי{ בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. לאדיר אביחי בן עליזה עישה. אשר
מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. זוהר והדר בנות שרה. מרים בת זוהרה. דניאל ושרה בני מרלין.

 

 

הבדלה

מנהג הנשים שאינם טועמות מכוס של הבדלה. ראיתי בבית מנוחה, בדינים השייכים לכוס הבדלה דף רפט ע״א, שכ׳ משם השל״ה, וז״ל: נהגו שלא לטעום לנשים מכוס הבדלה, מטעם דעץ הדעת גפן היה. וע״י החטא ניתנה לה דם נדות להבדילה מן האדם, של״ה עכ״ל. ועיין בס׳ קרית חנה דוד, הנד״מ ח״ב סי׳ לז, שנתן טעם אחר לזה. ועיין במרדכי ריש מס׳ יומא, שהאריר בזה. ומג״ א סי׳ רצו סק״ד, כתב דגם לשאר ב ״ב אינם נוהגים ליתן מכוס הבדלה והטעם הפשוט בזה בכדי שישתה הבעה״ב כל הכוס. ויוכל לברך ברכה אחרונה. דאם ישתה רק מלא לוגמיו יהיה בזה ספק ברבה אחרונה, וכשו״ע או״ח, סי׳ רי סעיך א, והובא במשנה ברורה רצו ס״ק ו. עיין במאסף, חוברת ה, סי׳ נה, מ״ש מו״ה שבתי סופר ז״ל.

 

מנהג על הרוב מברכין ברכת הבשמים על ההדס, זולת אם לא היה מצוי. ומצאתי בתשב״ץ החדש, לרבינו שמשון בר צדוק ז״ל, שאסר מרבו מהר״ם מרוטנבורג זצ״ל, בדיני הבדלה, אות פו, וז״ל: ואני ברור קבלתי על ההדס מצוה מן המובחר, וסמך לדבר ותחת הסרפד יעל ההדס וסמיך ליה כל שומר שבת וכו׳. ושמעתי מאיש אחד שראה באיזה ספר שהטעם שבחרו בהדס, דאין ריחו נודר אם לא ע״י חיכוך בידים ובהכי לא תהוי ברכה לבטלה שיריח קודם הברכה בשאר מיני בשמים.

 

מ נ ה ג ליל מוצאי שבת שחל ביו״ט, וליל קריאת המגילה שחל במוצאי שבת, וליל ת״ב שחל במוצאי שבת, אני זוכר שבליל מוצאי יו״ט לעולם הש״ץ מכריז קודם העמידה ותודיענו, וכשמגיע הש״ץ לותודיענו הוא מסדר אותו בקול רם והקהל נמשכים אחריו. וכ״ז עושים לפי שלא הדליקו הנר ויש מן הצבור שאינו יודע ותודיענו בע״פ, לכן מסדר אותה הש״ץ. וכן היום נתפשט בכל בתי כנסיות שמאחרין ערבית עד שהשמש מתפלל ערבית, וכשגומר תפלתו מברך ברכת מאורי האש, ואח״כ מתחילין הצבור להתפלל מתוך הסדור. ועם כל זה אומרים כל הקהל בקול רם ותודיענו. וחפשתי ומצאתי להרב החסיד מוהר״א הלוי בן טובו זיע״א, בס׳ פקודת אלעזר, סי׳ רצ״ב, שעמד על זה ולא הניח זוית ופנה ופוסקים ראשונים ואחרונים בזה וחילוקי דעות, ולבסוף הלכה העלה דיברו בורא מאורי האש תחילה בליל מוצאי יו״ט ובליל פורים ובליל ת״ב. ואין מה לדבר אחריו כמו שיראה הרואה בדבריו הקדושים. ואני עני כבר כתבתי בזה בספרי שארית הצאן, חוברת ראשונה, סי׳ קט, ועיין להחבי״ף, ז״ל בס׳ מועד לכל חי, סי׳ י, אות מו, וז״ל: ואם חל במ״ש יזהרו לברך בורא מאורי האש קודם קריאת מגילת איכה, עיין ע״ש ד׳ עג ע״א, וגו״א, וערך השלחן, ומ״ז בפריו והוא מהגי׳ משם אבודרהם ועיין הטעם בט״ז, ועיין בס׳ הנז׳ סי׳ יג, אות ה, שב׳ בליל ר״ה שחל במוצאי שבת מתפללין מן הסידור ולא יהיה חושש בשביל שעדיין לא אמרו בורא מאורי האש דיש להקל בדבר, שערי תשובה, סי׳ תקצט.

 

מנהג שצוחקין במוצאי שבת כשאומרים בהבדלה ברכת בפה״ג, ויש שצוחקין בשרואין ומסתכלים בצפורניהם בברכת מאורי האש. וראיתי בס׳ פקודת אלעזר, שכ׳ שזה מנהג עיה״ק ירושלים ת״ו, וציין להרב נפש חיים, מערכת צי, אות כג, וכתב וזכורני שכתוב אצלי סגולה למנוע השחוק שיסתכל בצפרניו.

 

הגעלה

מנהג במחז״ק פאס יע״א, יש חצר אחת הנקראת ע״ש הרה״ג מוהר״ר שמואל אלבאז זצ״ל (הוא הרב המחבר ס׳ ויאמר שמואל, עיין בספרי מלכי רבנן מ״ש אודותיו), שקודם פסח עושים שם הגעלה, שקורא כרוז בכל העיר ההגעלה בחצר פלונית, וכל בני אדם מביאים שם כליהם ועושים הגעלה. ועומדים שם איש נבון וחכם לראות סדר ההגעלה שתהיה ע״פ הדין. ומנהג זה נתייסד ע״י הרב הנז׳ בחצירו הנז׳ הנקראת על שמו. ועד היום אחד מצאצאי הרב הנז', מוציא מכיסו וממונו הוצאה הצריכה לזה, יזכרהו השם לטובה וישלם לו גמולו.

 

הטלת מים

מנהג בני אדם נזהרין שאין להטיל מים בלילה בשדה או באיזה מקום.

מצאתי בס׳ יפה ללב, ח׳ יוד״ע, סי׳ קנו, אות טו, וז״ל: אזהרה שמענו מהמקובלים, דאין להשתין בלילה בשדה ובגינה אפי׳ בחצר במקום שאינו עשוי לבית הכסא, דמעותד לפגוע בו מזיקים. וכן שלא לזרוק שום דבר חלילה חוץ לביתו לשוק או לגינה ושדה, ואפי׳ לחצר דימצאון שם מזיקים וחובלים בו, כמ״ש בס׳ עיני כל חי ז״ל, דף קטו ע״ב, ואפי׳ לשפוך מים צלולים. ואם הוא צריך לשפוך איזה דבר בלילה חוץ לבית, יאמר קודם ברשות בלחש ובלשון שיהיה ואח״ב על הארץ תשפכנו כמים בנחת. ועיין בזוה״ק, ואתחנן, דך סה ע״ב, וכו׳ עיי״ש מה שציין עוד.

 

הלולא

מנהג בהילולת הרשב״י זצ״ל וזיע״א, נוהגים להדליק שמן זית בעששיות בבתי כנסיות ובבתים. ואנשי חברת גו״ח נאספים בבית הכנסת הידועה להם נקראת ע״ש הרשב״י זצ״ל, ומתפללים שם ערבית בפיוטים וזמירות וניגונים ושמחים הרבה, ולומדים אדרא זוטא — ומזמינים לשם אנשי שורה אגשים עשירים. ומדליקים עששיות, ומוכרים ע״י הכרזה בסרסור מי שיזכה להדליק בידו, ומהנקבץ עושים סגולה לחילוק צדקה, והייתי אומר כי הדלקת שמן זית לעילוי נשמת הרשב״י ע״ה שנתבש״ם ביום ההוא. ומן השמים זכו לי שמצאתי בס׳ שערי תורה_; בקונטריס קרא משה, אות ה/ למו״ה זקן משה מאגוז זצ״ל, וז״ל: הלולא הנה נהגו בכל ישראל להדליק את הנרות בשמן לכבוד הרשב״י ביומא דהלולא, אפ״ל כי שמן ר״ת שבת מילה נידה, וכנודע כי רשב״י ע״ה בטל את גזרת מלכות הרשעה באלו, וכמ״ש בש״ס דמעילה, עכ״ל. ובני ידידי הי״ו שם רמז במ״ש בפזמון לכבודו שמן ששון מחברך, שמן ר״ת הנד, עכ״ל.

 

הנקה

מנהג גם הגרושה תטול חצי הנקה כמורדת. עיין בס׳ התקנות, סי׳ קמה, ועיין בליקוטים שבסיר ס׳ אשר לשלמה, אות ב וג (וכעת הסכימו במועצת הרבנים שהגרושה תטול שכר הנקה במושלם).

 

הספד וצדוק הדין

מנהג אין עושין הספד וצדוק הדין בר״ח, בחנוכה ופורים. והרשב״ש[שלמה בן שמעון דוראן], סי׳ שס״ו, השיב לשואלו הנח להם לישראל כמו שנוהגין ומנהגינו לאומרו, עיי״ש. ועיין זרע אמת, ח׳ יוד״ע, סי׳ תקנו, מ״ש בזה. ובעתון התורני המאסף כ׳ הרב שמעון משה פסח ז״ל, וציין בזה לעיין בס׳ דמשק אליעזר למהר״א פאפו ז״ל,[ רבי אליעזר פאפו] בדיני צדוק הדין בר״ח וחנוכה ובפורים וביו״כ ובחו״ה, דזה תלוי במנהגי העיירות. ועיין גם כן בס׳ הנז' בדיני הקדיש, דין כב, והביאו הרב קנין פירות, דף לח ע״א, דין נב, ושם בדף צט ע״א, דין יד משם שו״ת יכין ובועז וכו'. ושם בדמש״א הנז׳ בדין וכו׳ וכ״כ השו״ג או״ח, סי׳ תכב דף ב ע״ב, בסיום דבריו שם, וז״ל: כי מנהג קדמון בשאלוניקי להספיד בפני המת כדרכו בחול בין ת״ח בין ע״ה, וכמ״ש רבינו ז״ל ביוד״ע, סי׳ תא סעיר ו, וז״ל: אומרים על המת צה״ד וקדיש דרבנן וכן ביו״ט שני וכ״ש בניסן וכו׳. ושם בס״ק ז, פסק וז״ל: ע״מ שפסק מור״ם ז״ל, אין אומרים צה״ד בכל חודש ניסן פסק השו״ג הנ״ל כאלה הדברים במלכותו קאמר, דאלו במקומינו המנהג לאומרו בפני המת כמ״ש בסמוך. וכ׳׳כ זכו״ל, או״ח סי׳ קכט, דר פד ע״א, משם השו״ג הנ״ל, עכ״ל. (ובענין סעודת הבראה בחנוכה עיין בש״ס ירושלמי במ״ק, פ״ג הל׳ ב, דנראה דאין מברין. ועיין בס׳ שדה יהושע, דכתב דעכשיו נוהגין לעשות הבראה בחנוכה ופורים ולא בחו״ה, יע״ש. ועיין בס׳ דמשק אליעזר למהר״א פאפו, ח׳ יוד״ע, בדיני אבילות לפורים, דין ו, מ״ש ע״ז ומה שציין בסו״ד) ועיין לעיל אות אבל, מ״ש בעניו הבראה בחוה״מ. והכלל הוא מה שאנו נוהגים בהספד לת״ח דמספידין אותו בפניו בר״ח ובחנוכה ובפורים ובחוה״מ, ואין מספידין להמונים אפי׳ אם יהיה אדם כשר. וסעודת הבראה עושים בבל הימים הללו, אלא שבחוה״מ עושים שינוי קצת, דאם הם מברין בביצים וזיתים שחורים, משנים ומברין בפת הבאה בכסנין. וביו״ ט שני של גלויות מברים בזה הדרך שאומרים לאיזה שכן של האבל או קרובו להביא לו איזה דבר מאכל או לשתות קפה עם פת הבאה בכיסנין או רקיקיו [וכ׳ הכלבו, הלכות אבילות, דה פז ע״ה, דנוהגים לומר צידוק הדיו בחול המועד ולהברות אבלים, מ״ע].

 

נוהג בחכמה-להרה"ג רבי יוסף בן נאיים זצ"ל – הרב משה עמאר –תשמ"ז

פתגם מצרי

كلب سايب ولا سبع مربوط

כַּאלְבּ סָאֵייבּ וֹלָא סְבְּעְ מַרְבּוט

Kelb sayib ula sebe3 marbut

מוטב כלב חופשי מאשר אריה קשור

מוטב לחיות חיים עלובים ( חיי כלב ) אך חופשיים, מאשר לחיות חיים טובים אך נטולי חופש

 

פתגם כלל ערבי

لا يستقيم الظل إذا اعوج العود

לָא יֵסְתָאקיִם ל-טַ'ל, אִידָ'א אַעוּאָגְ' לְ-עוֹד

La yistakim e-d'el, ida a3uaj' el3ud

אין הצל יכול להיות ישר, אם המקל הוא עקום

לא ניתן להסתיר מעשים רעים.

לא ניתן לחפות על מגרעת או על מום

 

פתגם מצרי

الشمش ما تتغطاش بالكف

ל-שַמְס מַא תִתְעַ'טַאש בִּאלְכַּף

El shemsh ma tatag'tash bel-kaf

את השמש לא ניתן לכסות בכף היד

השמש גדולה ומפיצה אור, ואין שום אפשרות להסתירה

דבר ברור וגלוי – טוב או רע – לא ניתן להסתירו ולטשטשו
נ.ב: הניקוד והאותיות הלועזיות הם תוספת שלי לפתגם המקורי א.פ

לדמותו של הגאון רבי יוסף משאש זצוקלה״ה

מאת הרב פרופ' שלמה טולידאנו שליט״א

החכם ר׳ אלעד פורטל תיאר בכישרון רב את תולדות חייו, את דמותו, את פעלו ואת השקפת עולמו של אחד השרפים שהכירה קהילת מכנאס בסוף ימיה – הלא הוא מו״ר הנשר הגדול הגר״י משאש זצוקלה״ה. ר׳ אלעד עשה זאת ע״י חקירה מצויינת של חיבורי הרב וע״י ליקוט עדויות ממשפחת הרב ומכריו. ברצוני במבוא זה, לתאר את הרב, מתוך חוויותי האישיות בימי ילדותי. תיאור זה יוסיף מימד לספרו הקדוש של ר׳ אלעד פורטל – מימד חוויתי – שכן לא דומה מראה עינים למשמע אזנים.

מלאך ה' צבאות

ובכן, זכורני כי כאשר הלך הגר״י משאש ע״ה ברחוב, הוא השרה הוד והדר על כל הרובע היהודי. הוא היה הולך בנחת, פניו לוהבות, זקנו הלבן על גלימה בהירה, היה כשלג בראש ההר. הכובע האגדי חום בהיר מוקף למעלה בסרט אדום, דמה לענן ה׳ השורה על המשכן. מלאך משמים הילך ברחובות האור. כל הולכי הרגל נזהרו לא להימצא בארבע אמותיו. כולם שמרו על מרחק, מרחק של כבוד ויראה. ואנחנו הילדים הקטנים היינו רצים לתפוס את ידו הימנית ולנשק אותה בלהט. והיה מניח את ידו על ראש כל ילד ואומר לו: ״ברוך תהיה״. חשנו כי השכינה שוכנת בתוכנו.

היה לנו עוד רב, עוד מלאך משמים. זה היה הרה״ג ר׳ רפאל ברוך טולידאנו זצוקלה״ה. נשמתו היתה חצובה מתחת לכסא הכבוד. כולו אמר קודש. אך שונים היו שני המלאכים האלה: הגר״ר ברוך טולידאנו היה נמרץ, רץ, בוער, והגר״י משאש היה שלו, שקט, רגוע; האחד עמוד האש והשני עמוד הענן; האחד משה רבנו והשני אהרן הכהן; ושני המלאכים ביחד ריחפו על קהילת מכנאס, ותהי עדת ה׳ כקדושים אשר בארץ המה, ואשר כל חפץ ה׳ בם.

דרשותיו בבית הכנסת החדש ברובע החדש

עוד תמונה שהותירה בי רושם עז – תמונת דרשותיו של הרב בשבת לפני תפילת מנחה. לפי מה ששמעתי על בן איש חי ע״ה, מדובר בתופעה דומה. זה היה בית הכנסת הכי גדול במכנאס. שעה לפני הזמן, אנשים הצטופפו בבית הכנסת. רבים ידעו מראש כי אין עוד מקום, ותור ארוך של אנשים נושאי כסאות השתרך ברחוב שליד בית הכנסת. וגם זה לא הספיק. אחרי שהרב נכנס, התחילו אנשים לצבוא על הפתח. ופתח בית הכנסת היה רחב. זה היה למעשה שער. אך הפתח נסתם מרוב עם. ואנשים השתרכו ברחוב, ועמדו בחלונות.

הרב נכנס, רחש בקהל, דומיה משתררת, תפילת מנחה.

הרב עומד לפני התיבה, מתח באויר, כולם דרוכים לעבר פני המלאך. הרב מתחיל לדבר: ברשות מורי ורבותי! כל הציבור ענה: ברשות שמים! הרב: קהל קדוש ונכבד! הוא אומר את הנושא ומדקלם סוגיה שלמה של גמרא בעל-פה. אח״כ הוא מתחיל לפרש אותה. אחרי כחצי שעה, הרב מתחיל לספר סיפור. דממת הס נזרקה בחלל. הסיפור מותח. וכשיוצאים מבית הכנסת, הציבור הרב גודש את הרחוב, ועיניו של כל אחד מתקשות עדיין להתרגל לאוירה של הרחוב. כאילו יצאו מקודש הקדשים.

כוחא דהיתרא

ברצוני לציין כאן שלשה מאורעות ועניינים בהם הפעיל הגר״י משאש את כוחא דהיתרא שלו. לגבי יתר המקרים נא לעיין בגוף הספר של ר׳ אלעד פורטל.

1-בגיל ארבע עשרה למדתי הלכות שחיטה יחד עם אחי וראש הרה״ג ר׳ דוד טולידאנו. התכוננו לעבור את מבחן הסמיכה לשחיטת עופות. היינו אז יתומים ואין אב, בתוך שנת פטירתו של אבינו ומורנו עט״ר ר׳ חביב טולידאנו זלה״ה. ר׳ דוד אחי, אז כבן שש עשרה, שחט עוף. הוא בדק שוב את כנפיו אחרי השחיטה, ומצא בו כנף שבורה. ביקש ממני לרוץ מיד אל הגר״י משאש:

האם אחיך בדק את כנפי העוף לפני השחיטה? – שאל הרב.

הוא אינו זוכר ־ עניתי – אבל מסתמא בדק, כי כך למד לעשות.

לך לבדוק אם השבר רחוק כאגודל מן הכתף, ואז העוף כשר – הציע הגר״י משאש ע״ה.

ואם לא אמצא כך, מה יהיה רבי? – שאלתי בדאגה של ילד יתום שחי בדלות.

מותר בני! מותר! מותר! מותר! – זעק הרב כשדמעות בעיניו.

אהבה עצומה לקב״ה ולתורתו השתלטה עלי. הרגשתי את רחמי ה׳.

על כזה אמר דוד המלך ע״ה: ״כי עמך הסליחה למען תורא״(תהלים קל, ד). דוד המלך אומר כי הסליחה של הקב״ה מביאה לידי יראתו. וזה פרדוקס: היינו מניחים כי העונש הוא המביא לידי יראה! אלא פרדוקס זה נובע מהגדרה לא נכונה של יראת ה׳. יראת ה׳ אינה יראת העונש, היא אינה יראה מעריץ ח״ו. יראת ה׳ היא יראת הרוממות, היא תחושת הנשגב, היא גילוי בתודעת האדם של התהום המסחררת שבין אפסותו של האדם לבין אינסופיותו של האלהים, שבין זיהומו, טומאתו וחטאיו של האדם, לבין קדושתו של הקב״ה. יראה זו היא יראת הרוממות, והיא המבוא לאהבת ה^׳.

אם הרב מרחם – אמרתי – אם הוא מוכן להתיר למרות ספקותיו, הרי שהתורה היא תורת רחמים.

2-עוד זכורים לי שיעוריו בעניין הדלקת החשמל ביום טוב וכיבויו. רוב הקהל נהג על פי הוראתו, הדליקו וכיבו חשמל ביום טוב. הוא טען כי החשמל הוא אש מצויה, שהרי האלקטרונים מצויים באופן קבוע בתוך חוטי החשמל. ולגבי הכיבוי, הוא טען שאם נאסור את הכיבוי, לא ידליק אדם הרבה חשמל לצורך יום טוב, ונמצא שהוא נמנע משמחת יום טוב. והוא היה מסתמך על המשנה הבאה במסכת ביצה(פ״א, מ״ה): ״בית שמאי אומרים: אין מסלקין את התריסין ביום טוב, ובית הלל מתירין אף להחזיר״. ופירש רבנו עובדיה מברטנורא: ״תריסין – מוכרי בשמים יש להן חנויות העשויות כמין תיבות, ועומדות בשוק, ואינן מחוברות לקרקע. ותריסין הן דלתות שסוגרין בהן פתחי אותן תיבות, ופעמים שמסלקים אותן תריסין מפתח התיבה ושוטחין עליהן הסממנין שבחנות: מתירין אף להחזיר – בתריסין שאין להם ציר כלל, כולי עלמא לא פליגי דשרי אפילו לנעול בהן פתח בית שבתוך החצר; ובתריסין שיש להן ציר מן הצד, כולי עלמא לא פליגי דאסור לנעול בהן אפילו פתחי חנויות, דדמי לבנין; כי פליגי בתריסין שיש להן ציר באמצע כעין בליטה, ותוחבין אותה בחור שבאמצע דופן פתח החנות – ב״ש סברי גזרינן ציר באמצע אטו ציר מן הצד, וב״ה סברי לא גזרינן בתריסי חנויות, ושרי להחזיר, משום דבעי לאפוקי תבלין, ואי לא שרית ליה לאהדורי לא פתח ואתי לאמנועי משמחת יום טוב״.

ובכן אמר הגר״י משאש: איסור כיבוי החשמל אינו אלא מדרבנן אפילו בשבת, שהרי הכיבוי אינו עושה את הפתילה פחם, ולכן יש להתירו ביום טוב כדי שלא ימנע מלהדליק את החשמל לצורך יום טוב ויבוא לידי ביטול שמחת יום טוב.

אינני מספר סיפור זה כדי להתיר בימינו את הדלקת החשמל וכיבויו ביום טוב. בימינו כמעט כל הפוסקים הגיעו למסקנה שהאלקטרונים אינם חשובים אש מצויה. וכן האמצעים הטכנולוגיים העומדים כיום לרשותנו, כגון כל שעוני השבת המשוכללים למיניהם, מבטלים את הטענה שהאדם יבוא להימנע משמחת יום טוב. אבל בתנאים של אז, הטענה של הגר״י משאש היתה הגיונית, גם אם היתה נועזת עד מאד.

3-והנה עוד סיפור שנוגע להוצאה מרשות לרשות: בעיר מכנאס היו שתי שכונות יהודיות צמודות: הרובע הישן והרובע החדש. שניהם היו מוקפים מחיצות שלימות לצורך העירוב של שבת, כדעת הרמב״ם ומרן. הרובע החדש היה מוקף במערב, בצפון ובמזרח, בחומה ההיסטורית של המלך מולאי אישמעיל. בצד דרום בנו היהודים קיר אבנים. בימים ההם עדיין לא הכירו היטב את הבטון, והמלט היה עשוי מחול בלבד. חלקים מן הקיר היו נופלים מדי פעם בפעם בגלל הרוחות, והיהודים דאגו לבנותם מחדש.

ויהי היום, לא הספיקו לסתום את הפרצות בזמן. הגר״ר ברוך טולידאנו זצוקלה״ה שלח שליח להגר״י משאש לאמר לו כדברים האלה: ״רוב הציבור במכנאס מגיע לדרשתך כל שבת. נא לפרסם בשעת דרשתך כי אין עירוב וכי אסור להוציא שום דבר מן הבית חוצה בשבת״. הגר״י משאש סירב, ופלט: ״מי אומר שאסור?״. אני גם זוכר כי הגר״י משאש אמר בפנינו: ״אני עצמי צריך שתהיינה עלי באופן קבוע, חמש ממחטות: אחת לנקות את האף, אחת לזיעה, אחת להתעטש … השמועה התפשטה כאש בשדה קוצים כי הגר״י משאש מתיר הוצאה בשבת. תוך כמה ימים קיבלנו בספריה התורנית של הקהילה, פסק בן שמונה עמודים בכתב צפוף, בו מנמק הגר״י משאש את ההיתר. אני זוכר איך כל החכמים ישבו ללמוד ולדון בנושא. עיקר ראייתו של הגר״י משאש ע״ה היתה שלדעת מרן אין רשות הרבים בזמן הזה. לפיכך הוא החליט שגם הגזירה של כרמלית אינה קיימת עוד, שכן אם בטל הטעם בטלה הגזירה, בעיקר בעניין שרוב הציבור אינו יכול לעמוד בו.

הגר״ר ברוך טולידאנו זצוקלה״ה שלח אז להגר״ש משאש שהיה דיין בקזבלנקה, כדי לבקש ממנו להגיב על ראיותיו של הגר״י משאש. הגר״ש משאש באמת דחה את ראיותיו של הגר״י משאש, ותשובתו הרמתה פורסמה בשו״ת ״תבואות שמ״ש״(חלק או״ח, סי׳ סה).

שפה משותפת גם עם הדור הישן וגם עם הדור החדש

זכורני כי בניגוד לשאר הרבנים במכנאס, הקהל הרב שצבא על דרשותיו ושיעוריו של הגר״י משאש זצוקלה״ה, לא היה מורכב רק מאנשי הדור הישן, כמו אצל יתר הרבנים, אלא נראו בו צעירים רבים, כולל מאלו שלמדו באוניברסיטאות. לרבנים במכנאס לא היתה בד״כ שפה משותפת עם הדור החדש. הם לא ידעו את הרעיונות שמציעה התרבות המערבית. לא ידעו מה אומרת הפילוסופיה, ומה כתוב בספרות המערבית, ומה אומר המדע המערבי. יוצא דופן היה הגר״י משאש זצוקלה״ה. גם הוא כיתר הרבנים למד רק תורה בימי עלומיו. הוא לא ביקר בבית ספר של אליאנס. אולם פתיחותו לכל חידושי התרבות המערבית היתה מדהימה. הוא נהג לקבל עיתונות מארץ ישראל והיה מעודכן בכל מה שקורה בעולם. בשיעוריו הוא לימד לא רק תורה, אלא גם דיבר בהתמדה על התגליות המדעיות ועל ענייני דיומא בטכנולוגיה, ברפואה ובמדע. וזכורים לי בחורים רבים שהיו רחוקים מן התורה והמצוות, שבסופו של דבר חזרו לדבוק בה׳ ובתורתו, בזכות שיעוריו ודרשותיו ומתק לשונו של הגר״י משאש זצוקלה״ה.

תורה עם דרך ארץ

רב של חב״ד בשם הרב מיכאל ליפסקר זצ״ל, הקים ישיבה במכנאס, אליה הביא מאות תלמידים מן הכפרים. הם למדו רק תורה, ובכל לילה, הילדים הקטנים האלה זכו לשיעור על התניא מפי הרב מיכאל.

ויהי היום, הגר״י משאש פגש את הרב מיכאל ויאמר לו: ״במה יתפרנסו הילדים האלה כשיגדלו? האם באת אלינו כדי להקים פבריקה (בית חרושת) של עניים״. הרב מיכאל ליפסקר ע״ה הבין את הרמז, וזמן קצר אח״כ הקים מפעל לייצור תפילין בתוך הישיבה, וכך למדו הילדים מקצוע שיאפשר להם להתפרנס בכבוד.

באמת זכורני כי במכנאס לא היה שום אדם שלמד תורה ולא עבד לפרנסתו. הדיינים כמובן עבדו לפרנסתם בזה שדנו את עם ישראל. הבחורים שהקדישו את כל זמנם ללימוד התורה התכוננו לבחינות הרבנות והדיינות, כדי שפרנסתם לא תתבסס על צדקות. והם היו בודדים בלבד. כמעט מאה אחוז מן הציבור עבד לפרנסתו שלא בתחום התורה. וכמעט כולם היו אנשי תורה.

אהבת הבריות

אין לתאר את עצמת אהבתו של הגר״י משאש זצוקלה״ה לכל יהודי באשר הוא. הוא דן כל אדם לכף זכות. הוא התייחס בכבוד לכל אדם. דבריו היו מתוקים מדבש. היה נדמה לנו כי לא ידע מהו כעס. רק פעם אחת, זכורני כיצד זעק כנגד מי שנסע בשבת בתוך הרובע היהודי: ״את ה׳ הוא מגדף״, והדבר השאיר עלי רושם עז. ועוד פעם, נתחדש מנהג רע שכמה יהודים התחילו לעבוד אצל הצרפתים בשבת. העבודה התחילה בשעה שמונה בבוקר. היו מתפללים בבית כנסת אחד בחמש בבוקר. כששמע הגר״י משאש את הדבר, הוא ציוה לסגור להם את בית הכנסת. הרב הקדוש הזה שעשה הכל כדי לקרב את הרחוקים, שהבין את הדור החדש, ידע היכן עובר הקו האדום. על כזה אמר רבא: ״האי צורבא מרבנן דרתח – אורייתא הוא דקא מרתחא ליה, שנאמר: הלוא כה דברי כאש נאם ה״׳(תענית ד, ע״א).

עמדתו בלפי מדינת ישראל

היום מכניסים את הגר״י משאש אל תוך המשבצת של הרבנים הציונים. כתוצאה מכך הרבנים החרדים מרגישים אי-נחת בהתייחסותם אליו. לענ״ד יש כאן טעות רבתי. ברור לי שהגר״י משאש ע״ה לא הזדהה ח ״ו עם מנהיגים ישראלים שהתנתקו מן היהדות. אך ראשית הוא ראה בהם יהודים, והוא לא התיאש לעולם משום יהודי. שנית וזה העיקר, הוא ידע בבירור כי לא הם הקימו את מדינת ישראל, אלא הקב״ה. הוא ידע כי ההיסטוריה של עם ישראל מנוהלת ישירות ע״י אבינו שבשמים. והקב״ה רצה כי אנשים רחוקים מעולם התורה יהיו שלוחיו במשימה זו. ואין לנו להרהר אחר מידותיו. אנחנו רק צריכים לעמול כדי לתקן את המצב הרוחני בארץ ישראל. ובנו תלוי הדבר להפוך את המדינה הזאת למדינתו של המשיח.

הגאונות

הרושם שהיה לכולם מהגר״י משאש הוא שהוא ידע כל דבר, וכל רז לא אניס ליה. הוא ציטט בדרשותיו סוגיות גמרא שלמות בעל פה. הוא פסק בכל תחומי התורה ובכל הבעיות האקטואליות, הוא כתב שירה נפלאה, הוא ידע דקדוק כאחד ממדקדקי ספרד, הוא שלט בהיסטוריה גם של עם ישראל וגם של אומות העולם, הוא הבין בגיאוגרפיה, הוא התעדכן בהתקדמות המדע והטכנולוגיה, הוא היה בין הבודדים במכנאס שנתן שיעור במורה נבוכים בקבוצה סודית.

אפשר לומר על מו״ר הגר״י משאש מה שאמרו על רבן יוחנן בן זכאי: ״שלא הניח מקרא ומשנה, גמרא, הלכות ואגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, וקלין וחמורין, וגזרות שוות, ותקופות, וגמטריאות, ומשלות כובסים ומשלות שועלים, שיחת שדים ושיחת דקלים, ושיחת מלאכי השרת, ודבר גדול ודבר קטן״(ב״ב קלד, ע״א). זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל אכי״ר.

לדמותו של הגאון רבי יוסף משאש זצוקלה״ה

מאת הרב פרופ' שלמה טולידאנו שליט״א

יום שני – ט"ו בשבט – "ראש השנה לאילן" (ר"ה א, א).

חשיבות הנטיעות בארץ ישראל,

 והדימוי בין האדם לעץ,

"כי האדם – עץ השדה".

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

"ראש השנה לאילן", מוזכר לראשונה במשנה בהקשר למצוות התלויות בארץ:

 "ארבעה ראשי שנים הם… באחד בתשרי ר"ה לשנים ולשמיטין וליובלות, לנטיעה ולירקות.

 באחד בשבט ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי. בית הלל אומרים: בחמישה עשר בו" (ראש השנה פרק א' משנה א').

הרמב"ם מצטט את דברי המשנה ומוסיף פרט חשוב: "וט"ו בשבט ראש השנה – למעשרות האילן" (הלכ' תרומות ה, יא). הרמב"ם במילותיו המדודות, קובע שההלכה כבית הלל, וכן את ההקשר ההלכתי של היום, שאין מביאים מעשר מפירות האילן שחנטו לפני ראש השנה לאילן, על פירות האילן שחנטו אחרי ראש השנה לאילן.

 

בגמרא לא נאמר שט"ו בשבט הוא יום שמחה. הראשון שדן בזה היה המהר"ם מרוטנברג בשם רבנו גרשום מאור הגולה (תשובות המהר"ם מרוטנבורג חלק ד' סימן ה'), שפסק שאין להתענות בט"ו בשבט. כנ"ל המרדכי (ר"ה סימן תשא) שפסק שאין להתענות בט"ו בשבט, היות ובמשנה הנ"ל נמנו כל ראשי השנים, וכשם שלא מתענים הראש השנה, כך בשאר ראשי השנים כמו א' בניסן, א' אלול, א' תשרי, כך ט"ו בשבט.

 

מרן השולחן ערוך פוסק בהלכות נשיאת אפיים (קל"א סעיף ו):

"נהגו שלא ליפול על פניהם בט"ו באב ולא בט"ו בשבט, ולא בר"ח, ולא במנחה שלפניהם וכו'".

 

"המשנה ברורה" מוסיף: "בט"ו בשבט – שהוא ר"ה לאילנות, ונוהגים האשכנזים להרבות אז במיני פירות של אילנות".

 

"אדני פז" – כותב על  שולחן ערוך: "כתב במגן אברהם סימן קט"ז: נוהגים באשכנז להרבות בו במיני פירות של אילנות. ואפשר לומר טעם למנהג זה, כי ע"י זה שמרבים בפירות, יזכור שהוא ר"ה לאילנות ויתפלל עליהם שיתברכו הפירות, כדאיתא במסכת ר"ה: מפני מה אמרה תורה הביאו שתי לחם בעצרת, מפני שבעצרת זמן פירות אילן. אמר הקב"ה: כדי שיתברכו להם פירות אילן – ומשום הכי מרבין בפירות לזכור להתפלל עליהם

(שלחן ערוך אורח חיים, סימן קל"א לרב אפרים בן שמואל זנוויל).

הרב עובדיה יוסף תמה על דברי ה'אדני פז'. הרי נאמר במפורש בגמרא (ראש השנה ט"ו ע"א): בארבעה פרקים נידון העולם: בפסח על התבואה, בעצרת (שבועות) על פירות האילן (ולא בט"ו בשבט עליה רמז ה'אדני פז

 

 

מנהג אכילת פירות בט"ו בשבט.

המנהג לאכול פירות בט"ו בשבט,

מוזכר לראשונה בספר "תיקון יששכר",

מאת הרה"ג חכם יששכר בן שושן מערבי

– כינוי ליוצאי מרוקו שהגיעו לארץ.

 

רבנו היה מגדולי רבני צפת במאה השש עשרה – תקופת מרן השו"ע והאר"י הק', וכך כתב:

 "יום ט"ו בשבט… ראש השנה לאילנות, ואין מתענים בו, ואין עושים בו נפילת אפיים בתפילה, ונוהגים האשכנזים להרבות בו מיני פירות האילנות לכבוד שמו של יום".

 

חשיבות הברכות:

הגמרא (בבא קמא  ל) אומרת: "האי מאן דבעי למהוי חסידא – לקיים מילי דברכות".

פירוש: הרוצה להתחסד עם קונו, ידקדק בברכות. כלומר, גם אם מעיקר ההלכה אנחנו פוסקים כשיטה אחת, יל להחמיר שלא לבוא לידי מחלוקת. דוגמא: יש מחלוקת בפוסקים אם אדם אכל ענב אחד או גרגיר רימון שלום.יש הפוסקים שבגלל שזו בריה שלמה, יברך אחרי האכילה ברכת מעין, שלוש, ולהלכה לא יברך היות ואין בו שיעור כזית. הפתרון: יאכל שיעור כזית ואז יברך מעין שלוש, ובכך יצא ידי חובת כולם.

בעלי המוסר למדו מכך מוסר השכל לכל אחד מאתנו. גם באמצע החיים, האדם יכול לתקן את דרכיו אחרי נפילות. ניתן לקום בכוחות מחודשים ולצמוח מחדש, כמו העץ ב-ט"ו בשבט שהיה בשלכת בימות בחורף, והוא מתעורר לחיים מחדש, עד שלבסוף נותן לנו את פירותיו העסיסיים.

הקב"ה קרא את שמו אדם, בבחינת אדמה הנותנת מפריה לאחר חרישה וזריעה…,

כך על האדם לעמול כדי שיוכל לתת פרי.

 

 

המשותף לאדם ולאדמה,

לאדם ולנוות ביתו.

 

"ויקרא את שמם אדם ביום הבראם" (בר' ה, ב).

 

הקב"ה קרא את שמם של אדם וחוה "אדם".

השאלה המתבקשת, מדוע לא נקראו "נשמה" מצד שורש נשמתם? ומדוע בלשון יחיד?

הרב חרל"פ: אדם מלשון אדמה. כשם שהאדמה זקוקה לטיפול כדי להצמיח פירות,

כך האדם. עליו לטפל בעצמו כדי לצמוח ולהתעלות בעבודת ה'.

 

כשם שבכל צמח יש זרע אותו זורעים שוב, כך במצוות:

האדם זורע דרכן מלאכים בבחינת הכתוב:

 "כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך" ("מי מרום". תה' צא, יא).

 

השימוש במילה אדם בלשון יחיד,

בא ללמדנו שכל זוג הוא נשמה אחת היורדת לעולם בזוג,

שכאשר נישאים, הם מתחברים מחדש לנשמה אחת.

לכן, מברכים פעמיים בשבע ברכות ברכת "יוצר האדם",

הרומזת לחיבור מחדש מבחינה גופנית, וכן מבחינה רוחנית כפי שהיו בגן עדן.

כל זוג יכול לחיות את חייו לפי הדגם הקודם בגן עדן. הוא רק צריך לרצות.

 

"אֱלֹוקים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה, מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת, אַךְ סוֹרֲרִים שָׁכְנוּ צְחִיחָה (תה' סח ז),

הכתוב הנ"ל נאמר על בני זוג שאך זה נישאו היושבים בביתם כיחידים.

 המילה "בכושרות" = בכי + שרות. על הזוג להחליט האם לחיות בבכי, או מתוך שירה.

 

 

 

"כי תבואו אל הארץ,

ונטעתם כל עץ מאכל" (ויקרא יט' כג').

 

אמר להם הקב"ה לישראל:  "כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל" (ויקרא יט' כג'). אע"פ שתמצאו את ארץ ישראל מלאה כל טוב, לא תאמרו נשב ולא ניטע, אלא היו זהירים בנטיעות … כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם נוטעים לבניכם".

שלא יאמר אדם – אני זקן , כמה שנים אני חי, מה אני עומד ומתייגע לאחרים? לפיכך לא יבטל אדם מן הנטיעות , אלא כשם שמצא – יוסיף עוד ויטע" (מ' תנחומא).

 

 רבי אלעזר בן עזריה אומר: "אם אין תורה אין דרך ארץ. אם אין דרך ארץ אין תורה… הוא היה אומר: כל שחכמתו מרובה ממעשיו, למה הוא דומה? לאילן  שענפיו מרובים ושורשיו מועטים

והרוח באה ועוקרתו, והופכתו על פניו. אבל מי שמעשיו מרובים מחכמתו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מועטים ושורשיו מרובים. ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו,

אין מזיזות אותו ממקומו, שנאמר: "והיה כעץ שתול על פלגי מים" (תהילים א' ג'. אבות ג, יז).

 

מעשה באדם שהיה הולך במדבר והיה רעב, עייף וצמא.מצא אילן שפירותיו מתוקים, צלו נאה, ואמת המים עוברת תחתיו. אכל מפירותיו, שתה ממימיו, וישב בצלו.וכשביקש ללכת, אמר: אילן, אילן, במה אברכך? אם אומר שיהיו פירותיך מתוקים, הרי פירותיך מתוקים, שיהא צלך נאה, הרי צלך נאה, שתהא אמת מים עוברת תחתיך, אמת המים עוברת תחתיך. אלא יהי רצון שכל נטיעות שנוטעים ממך –  יהיו כמוך" (תענית ה ע"ב).

המעשה הנ"ל נאמר על רבי יצחק, כאשר רצה לברך את רב נחמן, שהיה לו לחברותא בלימוד תורה, וממנו כל כך נהנה בחידושיו הנפלאים, וכעת נאלץ להיפרד ממנו.

 

חוני המעגל שהיה גדול בתורה, ובעל מופתים.

הקשר בין חוני המעגל והנטיעות בארץ ישראל.

 

חוני המעגל היה מהלך בדרך. ראה אדם נוטע חרוב, אמר לו חוני: החרוב לכמה שנים נוטע פירות?

אמר לו האיש: לשבעים שנה. אמר לו חוני: כלום יודע אתה שתחיה שבעים שנה? אמר לו האיש: מצאתי את העולם בחרובים. כשם שנטעו אבותי, אף אני אטע לבני".

הרקע למעשה, הם דברי רבי יוחנן על חוני המעגל: "כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על מקרא זה (תהלים קכו, א): "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון {אחרי שבעים שנות גלות} – היינו כחולמים". שאלתו של חוני המעגל הייתה: איך יתכן שהאדם ישן = כחולמים, במשך שבעים שנה?

חוני ישב לאכול ליד עץ החרובים אותו נטע האיש, ונרדם. הסלע שהייתה ליד העץ, כסתה אותו מעיני האנשים. כשהתעורר, ראה אדם שליקט חרובים מאותו העץ. חוני שאל אותו: האם אתה נטעת את החרוב? תשובתו הייתה: סבי הוא זה שנטע, ולכן הבין שחלפו שבעים שנה. הלך לביתו ושאל על בנו. אמרו לו שהוא נפטר, אבל נכדו בחיים. אמר להם: "אני חוני", אבל בני ביתו לא האמינו לו.

הלך לבית המדרש ושמע את התלמידים אומרים שעכשיו מאיר להם הלימוד, כמו בזמן חוני המעגל שהיה מתרץ לחכמים את כל הקושיות. הארת הלימוד נבעה מעצם נוכחותו בביהמ"ד.

אמר להם: "אני חוני",  ולא האמינו לו. חלשה דעתו של חוני והתפלל לה' שיעלה אותו לגנזי מרומים, ואכן נשמתו עלתה השמימה. רבא סיכם את העניין בביטוי: "או חברותא או מיתותא" (תענית כ"ג ע"א).

 

אגדה נוספת מספרת על תקופת בצורת בה לא ירדו גשמים. חוני המעגל התפלל לגשם אבל לא ירדו גשמים.          "עג עוגה ועמד בתוכה… אמר לפניו: ריבונו של עולם! בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך, נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך. התחילו גשמים מנטפין… אמר: לא כך שאלתי – אלא גשמי בורות, שיחין ומערות… ירדו גשמים בזעף. אמר: לא כך שאלתי, אלא גשמי ברכה ונדבה. ירדו כתיקנן.

 

שמעון בן שטח שהיה גדול החכמים באותו הדור, כעס על חוני ואמר: אלמלא חוני אתה – גוזרני עליך נידוי. שאלו שנים, כשני אליהו הנביא שמפתחות גשמים בידו, לא נמצא שם שמים מתחלל על ידך?! אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך, כבן שמתחטא בפני אביו ועושה לו רצונו… ועליך הכתוב אומר: "ישמח אביך ואמך, ותגל יולדתך.." (משלי כג, כה, תענית ע"א).

 

שמעון בן שטח כועס עליו היות וכאשר לא יורדים גשמים כמו בימי אליהו הנביא והמלך הרשע אחאב, עמ"י צריך לשוב בתשובה, וחוני המעגל במעשהו, דילג על הקטע הזה של חזרה בתשובה ע"י בני ישראל.

 

מעשיו של הקב"ה מורכבים מאוד ושלמים כדברי הכתוב: "גדול אדונינו ורב כוח – לתבונתו אין מספר" (תהלים קמז). היה צריך לכתוב "אין חקר לתבונתו" היות והתבונה אינה ניתנת למספור. התשובה לכך היא, שזה רומז לדברים ולמספרים הרבים בהם שולטת תבונתו יתברך. כל דבר בעולם, מורכב ממיליוני פרטים כמו פאזל ענק. לכן הנס משנה סדרי בראשית, וראוי לפעול בתוך עולם הטבע.

ידועים סיפורים רבים בהם הדברים שונו על ידי נס, והפכו אחר כך למפגע, כמו אותו רב מני שביקש מרבו רבי יצחק בן אלישיב שיתפלל על בית חמיו שיהיו עניים, היות מצערים אותו. נהיו עניים, אבל כעת יותר מצערים אותו. ושוב ביקש שיחזרו להיות עשירים, וכך היה. שוב ביקש על אשתו שתהיה יפה. מאז שנהיית יפה, החלה לצער אותו, ואז ביקש שתחזור למצבה הקודם.

לומדים מפה שהמצב בו נמצא האדם,

 זה המצב המתאים לו, ולכן, קבע לו הקב"ה כך.

 

בשם "חוני" טמונים רמזים של "חנון" ובעל "תחינה" – היודע להתפלל.

 

באגדות הנ"ל הוא מתואר כתלמיד חכם שתירץ את כל השאלות שהועלו ע"י החכמים בבית המדרש. כמו כן, כבעל מופתים הדואג לעמו, והקב"ה נענה לתפילותיו. גם גדול הדור וראש הסנהדרין שמעון בן שטח מכיר ומוקיר את סגולותיו כבן בית אצל הקב"ה.

יוסף בן מתתיהו המכונה יוספוס פלביוס מספר, שחוני חי בתקופת מלחמת האחים הורקנוס ואריסטובלוס, ומכיוון שרדף שלום, התחבא במערה כדי להישאר ניטראלי. הוא התגלה ונדרש בכוח להתפלל על ניצחונם במלחמה כנגד הכוהנים הנצורים בבית המקדש, דבר שלא עשה. הוא התפלל כך: "ריבונו של עולם, העומדים מסביב, עמך הם. והנצורים – כהניך הם. אבקש שלא תשמע לאלה נגד אלה. רגמו אותו והרגו אותו"

(פלביוס יוסיפוס – קדמוניות היהודים, ספר י"ד, פרק ב', סימן א'. וכן בספר יוסיפון, חלק א' עמ' 148-149

ט"ו בשבט – "שירַת הָעֲשָׂבִים".

רַבִּי נַחְמָן מִבְּרֶסְלַב הָיָה אוֹמֵר:

                              

דַּע לְךָ שֶׁכָּל רוֹעֶה וְרוֹעֶה,
יֵשׁ לוֹ נִיגּוּן מְיוּחָד מִשֶׁלּו.
דַּע לְךָ שֶׁכָּל עֵשֶׂב וְעֵשֶׂב,
יֵשׁ לוֹ שִׁירָה מְיוּחֶדֶת מִשֶׁלּוֹ,
וּמִשִׁירַת הָעֲשָׂבִים  נעֲשֶׂה

 נִיגּוּן שֶׁל רוֹעֶה.

 

כַּמָּה יָפֶה 'כַּמָּה יָפֶה וְנָאֶה,
כְּשֶׁשׁוֹמְעִים הַשִּׁירָה שֶׁלָּהֶם.
טוֹב מְאֹד, לְהִתְפַּלֵּל בֵּינֵיהֶם,
ובְיראה לַעֲבֹוד אֶת ה',
וּמִשִׁירַת הָעֲשָׂבִים,

 מִתְמַלֵּא הַלֵּב וּמִשְׁתּוֹקֵק.

 

וּכְשֶׁהַלֵּב 'מִן הַשִּׁירָה מתעורר,
וּמִשְׁתּוֹקֵק אֶל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
אוֹר גָּדוֹל, אֲזַי נִמְשָׁךְ וְהוֹלֵךְ
מִקְּדוּשָׁתָהּ שֶׁל הָאָרֶץ, עָלָיו
וּמִשִׁירַת הָעֲשָׂבִים
נַעֲשֶׂה נִיגּוּן שֶׁל הַלֵּב

 

מדרשיר – שירת הבריאה.

 

השיר הנ"ל עובד ע"י נ. שמר לאור מילותיו של רבי נחמן מברסלב שכתב:

"דע כי כל רועה ורועה, יש לו ניגון מיוחד, לפי העשבים ולפי המקום שהוא רועה שם, כי כל עשב ועשב יש לו שירה, ומשירת העשבים נעשה ניגון של רועה. הוא היה אומר: הלוואי והייתי זוכה לשמוע את כל השירות והתשבחות של העשבים, איך כל עשב ועשב אומר שירה לה' יתברך, בלי תהייה ובלי שום מחשבות זרות, ואינם מצפים לשום גמול. כמה יפה ונאה ששומעים את השירה שלהם, וטוב מאוד בניהם לעבוד את האלוקים ביראה".

 

רבי נחמן אומר שלכל עשב ועשב יש שירה מיוחדת לכבוד בורא עולם, דבר היוצר הרמוניה על פני שדה המרעה.

מאותה "שירת העשבים", הרועה יוצר ניגון מיוחד דרכו ניתן לעבוד את ה' מתוך יראת הרוממות.

רבי נחמן הביא כדוגמא את "שירת העשבים" מתוך כלל "שירת הבריאה" המופיעה ב"פרק שירה" הנעשית מתוך טוהר המחשבה, והיוצרת תזמורת אחת גדולה עליה מנצח האדם – לפני הקב"ה בבחינת: "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת". כל עם ישראל שר כאיש אחד ברוח הקודש, היות ולא למדו את המלים קודם לכן.

 

רבי נחמן מתאר את היחסים המתפתחים בין המנגינה העולה מחלילו של הרועה, לזו העולה מרחש העשבים. הרועה אינו יוצר מנגינות משלו, אלא משתלב עם המנגינות העולות משדות המרעה, ומבעלי החיים אותם הוא רועה.

המנגינות נותנות כוח לעשבים לגדול, בבְּחִינַת הכתוב בשיר השירים: 'הַנִּיצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ'. כלומר, הניצנים גדלים, בעזרת ניגוני הזמיר.

יצחק אבינו גם התפלל בשדה: "ויצא יצחק לשוח בשדה"  (בר' כד, סג).

 

רבנו חיים ויטאל כותב בשער מאמרי רשב"י {פירוש על פרק שירה}: לכל אחד מהנבראים בעולם, "יש מלאך אחד ושוטר ושר עליו בשמים, וזהו סוד מ"ש רז"ל: אין עשב למטה שאין מזל עליו למעלה המכה בו ואומר לו גדל, וע"י השר ההוא הממונה עליו, נמשכת החיות והשפע אל הנברא ההוא. והנה השר ההוא – אינו יכול להשפיע בו עד שהוא יאמר לפני השי"ת השורה הראויה אליו כפי מקורו, ועל ידי כך ישפיעו בו, ואח"כ הוא ישפיע חיות ומזון אל הנברא ההוא.

נמצא כי כל אותן השירות הנזכרות בפרק שירה הנזכר, הם מה שמשוררים השרים והמזלות העליונים הממונים על כל התחתונים… ולכן, כשהאדם אומר בכל יום אותם השירות {פרק שירה} ויודע לכוון כל אלו הנבראים התחתונים איך נרמזים בו ונתלים  באיבריו, ויאמר אותן השירות הראויות לכל אחד ואחד – הרי הוא גורם שפע ומזון לכל הנבראים התחתונים, כי כולם תלויים בו, ולכן זוכה לכל המעלות".

 

רבנו-אור-החיים-הק':  כותב על חשיבות השירה לפני ה': "וכולם נותנים שיר ושבח והודאה לבורא יתעלה שמו, בסוד "כל פעל ה' למענהו" (משלי טז, ד). למעלה מהם, השיר והשבח העולה מהנשמות אשר הם בעולם הזה, אשר הם תוך הבשר, והוא מונעם מהכיר ה', והם מתעצמים לאהוב ה' ולשבחו ולהודות למאמרו. זה עליון וחשוק אצל הבורא למעלה מהכל, וכמו שמורחבים הדברים בהרחבה בספר הזהר, גם בדברים ז"ל".

 פעל יוצא מדברי קודשו: תפקידנו בתוך כלל הבריאה – לשיר ולהלל לבוראנו."

רבנו מציין כדוגמא, את רבן יוחנן בן זכאי {אבי "יבנה וחכמיה" – מייסד התורה שבעל פה}, "שלא הניח מקרא ומשנה, תלמוד והלכות, שיחת מלאכי השרת, שיחת דקלים ומשלי שועלים" (סוכה כח ע"א).

כלומר, ריב"ז ידע את שפת הדקלים והחיות דוגמת אדם הראשון וחווה שדברה עם הנחש "בצפצוף אשר ידברו בו בעלי חיים בלתי מדברים, ואז היו מכירים כל צפצופי וכו', ואפילו שיחת הדומם, כי כל מה שברא ה', יש לו כפי בחינתו דיבור לטעם אשר ישבח את קונו כאומרו במשלי (טז ד): "כל פעל ה' למענהו" (רבנו "אור החיים" הק' בראשית ג א).

 

להלן דוגמאות משירת "פרק שירה" המורכב מששה פרקים:

 התאנה שרה: "נוצר תאנה יאכל פריה". הרימון שר: "כפלח הרימון רקתך מבעד לצמתך".

 התמר שר: "צדיק כתמר יפרח…". שיבולת החיטה שרה: "שיר המעלות ממעמקים..".   

        

ציורי לשון בשיר = אמצעים אמנותיים.

 

בית א: רבי נחמן משתמש באמצעים אמנותיים כמו האנשת העשבים השרים לפני הבורא,                                               "שכל עשב ועשב, יש לו שירה מיוחדת משלו", מהם יוצר הרועה ניגון מיוחד – "ניגון של רועה".

 

בית ב: רבי נחמן משתמש בארמז מקראי לתפילת האדם בשדה המשתלבת יפה עם "שירת העשבים", דבר היוצר הרמוניה, דרכה זוכים לעבודת ה' מתוך יראה כמו יצחק אבינו עליו נאמר: "ויצא יצחק לשח בשדה".

 

בית ג: הבית מתאר בצורה מטאפורית את היווצרות "הניגון של הלב" משילוב של "שירת העשבים"

 וההשתוקקות ל"אור הגדול הנמשך והולך מקדושתה של ארץ ישראל".

 

ש-ב-ט = שמחה – ברכה – טובה.

כמו העץ, גם האדם יכול לפרוח וללבלב.

משה אסולין שמיר

 

מִבֵּית עֲבָדִים צוּר פְּדִיתָנוּ

פיוט

נועם: שבעה שחקים

סימן: אני דוד חזק

רשות ובה פזמון וז׳ בתים, ובכל בית ג' :ו­­ענף וטור מעין אזור, ומשקל הטורים עשר הברות לטור:

 

מִבֵּית עֲבָדִים צוּר פְּדִיתָנוּ(ב), יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּנוּ(ג)

אוֹדֶה ה' גָּדוֹל וְנוֹרָא, בְּשִׁיר וּשְׁבָחָה הַלֵּל וְזִמְרָה(ד), אֶת רֹב חֲסָדָיו בְּפִי אֶזְכְּרָה, כְּעַל כָּל אֲשֶׁר גָּמָל אוֹתָנוּ(ה):

יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּנוּ  

 

נָאוֹר וְאַדִּיר שׁוֹכֵן שָׁמַיִם(ז) , הוֹדִיעַ לְאָב הֲמוֹן כָּל גּוֹיִם(ח), כִּי גֵּרִים יִהְיוּ בָּנָיו(ט) וְשׁוֹבִים(י) , יַעַבְדוּ בָּהֶם וְגַם יֵעָנוּ(יא):       

יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּנוּ

 

יָהּ נִשָּׂא וְרָם(יב) יוֹצֵר יְצוּרִים(יג), קִיֵּם גְּזֵרַת בֵּין הַבְּתָרִים, וְהוֹרִיד אִישׁ תָּם(יד) לְבֵין הַמְּצָרִים(טו), הוּא וְכָל זַרְעוֹ(טז), עַד תֹּם קִצֵּנוּ(יז):

יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּנוּ

 

 דָּן הַגּוֹי אֲשֶׁר שִׁעְבְּדוּ בָּהֶם(יח), וְהוֹצִיאָם בְּטֶרֶם זְמַנֵּיהֶם, לוּלֵי ה' שֶׁהָיָה לָהֶם(יט), עֲדַיִן אָנוּ וּבְנֵי בָּנֵינוּ(כ):

יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּנוּ

 

וַיְהִי בַּחֲצִי לַיְלָה בְּעָצְמָה(כא), הִכָּה כָּל בְּכוֹר(כב) אֶל שׁוֹכֵן רוּמָה(כג), מִבְּכוֹר פַּרְעֹה עַד בְּכוֹר הָאָמָה(כד), וְעַל בָּתֵּינוּ פָּסַח יוֹצְרֵנוּ(כה):

יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּנוּ

 

דְּבָרוֹ הֵקִים(כו) צוּר חוֹצֵב לַהַב(כז), וְהוֹצִיא עִמִּי מֵאֶרֶץ רַהַב(כח), בִּשְׂמָלוֹת לָרֹב כֶּסֶף וְזָהָב(כט), לֹא נִשְׁאַר דָּבָר אֲשֶׁר לֹא לָקַחְנוּ(ל):    

יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּנוּ

 

חַנּוּן וְרַחוּם וְטוֹב וּסְלַח(לא), זְכֹר בְּרִית תַּם לְעַם נֶאֱלָח(לב), קָמָיו הַעֲבֵר מַהֵר בַּשֶּׁלַח(לג), יִרְאוּ עֵינֵינוּ יִשְׂמַח לִבֵּנוּ(לד):

יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּנוּ

           

ביאור הפיוט: רינת יעקב

ב. ראה דברים ז, ח ושם ת ו: ג. ע״פ נוסח שבח ״ישתבח״: ד. ע”פ נוסח הנ״ל: ה. ע״פ ישעיה סג, ז: ו. מא- העולם ואדיר מכל, והמליצה ע״פ תהלים עו, ה: ז. השוה עם ׳ושכינת עזו בגב- מרוטים': ח. הוא אברהם אבינו ע״ה, ראה בראשית יז, ה: ט. בארץ לא להם: י. המה המצרים: יא. ע״פ בראשית טו, יג: יב. ע”פ ישעיה ו, א: יג. ׳יוצר׳ הוא הוא הפועל ויצורים׳ הם הנפעלים. והשוה עם תפילת ראש השנה ’ויבין כל יצור כי אתה יצרתו יד. הוא כינוי ליעקב אבינו ע״ה: טו. כינוי למצרים, שהמקום ״צר״ לבני ישראל מפד הטומאה, כי שם ערות הארץ: טז. שבא למצרים הוא וכל זרעו לא נותר אחד שדא.

בא, כי היו כולם בכלל הגזירה: יז. עד אשר נשלם קץ הגלות: יח: ע"פ בראשית טו, יד, ובביאור להגדש׳׳פ הארכתי לבאר מדוע נענשו מצרים, הלא היה בגזירת מלך, ע׳׳ש. וראה מש״ב רבנו הרמב׳׳ן בפי' התורה על הפסוק וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי (בראשית טו, יד):            יט. ע״פ תהלים קכד, ב:

כ.משועבדים לפרעה במצרים, והמליצה ע״פ נוסח הגדש״פ: כא. בעיצומו של חצי הלילה ראה שמות יב, כט, ודברי הגמ' ברכות ג, ב והבן: כב. שמות יב, כט: כג. ע"פ לג, טז: כד. ע״פ שמות יב, כט: כה. שם שם, כז: כו. ראה מ״א יב, טו:

: כז: ע"פ תהלים כט, ז: כח. כינוי למצרים, ראה ישעיה ל, ז: כט. ע״פ שמות יב, לה:

ל: דברי הגט׳ ברכות ט, ב ופסחים קיט, א שכשיצאו ישראל ממצרים עשו את _ כמצודה שאין בה דגן וכמצולה שאין בה דגים: לא. ע”פ נוסח ברכת ׳חנון ־ לסלוח׳: לב. לעם שהשחיתו בו האויבים הרבה, ראה תהלים יד, ג: לג. תפילה —ת על בני ישראל הגולים שימהר לשלחם ולהוציאם מגלותם: לד. ע״פ נוסח ברכת "יראו עיננו״ שאומרים בתפילת ערבית, ונדפסה בכל סדורי ליוורנו, וראה תוס׳ ברכות ב, א ד״ה מברך, ושם ד, ב ד״ה דאמר:

ישיר ישראל המפואר

נכתב, נערך, עוצב והוגה ע"י שלמה סויסה הי"ו

סֵדֶר שְׁלֹשִׁים מִינֵי פֵּרוֹת

עֲשָׂרָה מִינִים מֵהֶם, הֵם פְּרִי גָּמוּר, וְאֵין בָּהֶם קְלִפָּה, לֹא בִּפְנִים וְלֹא בַּחוּץ. וְהֵם מְכֻוָּנִים כְּנֶגֶד עוֹלָם הַבְּרִיאָה.

וַעֲשָׂרָה מִינִים הֵם, הַפְּרִי מִבַּחוּץ, וְהַגַּרְעִין שֶׁלָּהֶם בִּפְנִים. וְהֵם מְכֻוָּנִים כְּנֶגֶד עוֹלַם הַיְּצִירָה.

וַעֲשָׂרָה מִינִים מֵהֶם, הַקְּלִפָּה שֶׁלָּהֶם מִבְּחוּץ, וְהַפְּרִי בִּפְנִים. וְהֵם מְכֻוָּנִים כְּנֶגֶד עוֹלַם הָעֲשִׂיָּה, וְאֵלּוּ הֵם:

 

עֲשָׂרָה שֶׁכְּלָם פְּרִי:

עֲנָבִים, תְּאֵנִים, תַּפּוּחִים, אֶתְרוֹגִים, לִימוֹנִים, אַגָּסִים,חֲבוּשִׁים, תּוּתִים, סַרְבַּשׁ (חוזרר), חֲרוּבִין.

 

עֲשָׂרָה שֶׁהַגַּרְעִין בִּפְנִים:

זֵיתִים, תְּמָרִים, גֻּדְגֵדָנִיּוֹת (דֻּבְדְּבָן מָתוֹק), שֵׁיזָפִים (שׁוֹפָאִיפָאשׁ), אֲפַרְסֵק, שְׁזִיפִים, מִשֶּׁמֵּשִׂים, דֻּבְדְּבָן חָמוּץ, עֻזְרָדִין (זערור אַקְרָאנִים), שֶׁסֶק.

 

עֶשְׂרֵה שֶׁהַקְּלִפָּה בַּחוּץ:

רִמּוֹנִים, אֱגוֹזִים, שְׁקֵדִים, פְּרִישִׁין (קוֹקוֹס), עַרְמוֹנִים,

לוּזִים (בנדק), אַלּוֹנִים (בלוט), פִּסְתּוּקִים, פִּנְיוֹנִים (צנובר האורן), בְּטָמָה (פְּרִי אֵלָה).

 

עמוד 135

ישיר ישראל-שלמה סויסה-פיוט לט"ו בשבט