מורשת יהדות מרוקו

רבה הראשי של קהילת צפרו, רבי דוד עובדיה, סיפר לימים בספרו ׳קהילת צפרו', כי על פי הוראתו של פטן, נצטוו היהודים להצהיר במסמכים על רכושם. לכאורה היה זה על מנת לאפשר לשלטונות לקבוע את שיעור המס שאותו ייטלו למימון הוצאות המלחמה. אלא שרק היהודים חויבו בכך, ולכן רווחו שמועות עקשניות לפיהן זהו רק צעד ראשון להחרמת רכושם של היהודים, וסופו של תהליך מי ישורנו. יהודי מרוקו בכל הערים והכפרים מילאו את טפסי הצהרת הרכוש, אך לא נודע מה היה איתם. על פי השמועה, המטוס שבו הטיסו את כל טפסי ההצהרה לצרפת הופל, וכל החומר הושמד, ומשבאו לשוב ולבקש מהיהודים טפסי הצהרה כבר נכנסו בעלות הברית למרוקו והגרמנים לא הצליחו להוציא לפועל את תכניותיהם.

עם פרוץ הקרבות גבר זרם הפליטים אל הקהילות היהודיות שברחבי מרוקו. רבים מפליטי יהודי אירופה שברחו למרוקו, נותרו בלי ניירות ובלי אמצעי פרנסה, וצפוי היה שיישלחו למחנות עבודה.

יהודייה אחת, מהגיבורות היהודיות העלומות בתקופת השואה, שהצילה את חייהם של עשרות אלפי יהודים פליטים שנמלטו מאירופה העשנה לצפון אפריקה. הייתה זאת גב׳ הלן קאזס בן־עטר, עורכת דין במקצועה, צאצאית למשפחה מכובדת מטנג׳יר. סיפורה המופלא של בן־עטר אינו ידוע כמעט לאיש, גם לא לעולים רבים ממרוקו, מלבד לקומץ חוקרי יהדות צפון אפריקה בתקופת השואה. אביה, איש העסקים עמרם קאזס, התיישב בקזבלנקה וזכה לאזרחות צרפתית בזכות תרומתו למפעלה של צרפת במרוקו, בעוד אמה החזיקה באזרחות אנגלית. במשך שנות המלחמה, תוך שהיא מסכנת את חייה ועל אף טרגדיות אישיות שחוותה, הקימה בן־עטר מערך הצלה ותמיכה לעשרות אלפי יהודים, דאגה להם לטיפולים רפואיים, לינה, אוכל ודמי קיום וסייעה להם להמשיך הלאה בדרכם אל החופש המיוחל.

החיים האישיים של בן־עטר הצעירה היו רוויי טרגדיה. בתה התינוקת נפטרה באופן פתאומי, וזמן מה לאחר מכן היא איבדה גם את בעלה, והוא בקושי בן 39. אך האבל האישי שלה לא עצר אותה. מלחמת העולם השנייה  השתוללה אז, ובן-עטר הגבירה את פעילותה הציבורית. היא החלה לקבל מידע על גורלם של היהודים באירופה, וגמלה בה ההחלטה לסייע להם בכל דרך אפשרית.

את מרצה הבלתי נדלה העמידה לאורך כל המלחמה לסיוע לפליטים. לשם כך הקימה בקזבלנקה את וועדת הסיוע לפליטים. לימים תספר, כי הכול התחיל בתמוז ת׳׳ש (יולי 1940), כשעגנו בנמל קזבלנקה כ־30 אוניות שהפליגו מצרפת. על סיפונן מספר רב של פליטים בעלי אזרחויות שונות שברחו מארצות שנכבשו על ידי גרמניה, ובהם יהודים רבים. השלטונות לא ידעו כיצד לטפל בפליטים, והם נותרו באוניות בתנאים קשים ביותר. אחד הנוסעים, יליד וינה, הכיר את בעלה המנוח של הלן שסחר בבולים, והעביר אליה קריאה נואשת לעזרה: ״תצילו אותנו! ברחנו מאירופה לאפריקה, אבל לא נותנים לנו לרדת לחוף, ומתייחסים אלינו כאל מצורעים. אנו עומדים למות מרעב ומצמא, ובכל יום יש יותר ויותר ילדים חולים".

היא פנתה מיד לראש העיר, המפקח האזרחי שהכירה מפעילותה למען גיוס לצבא של הצעירים היהודים, והוא נעתר ואפשר להם לרדת, בתנאי שקליטתם תהיה על אחריותה האישית. בגילוי של רגש אנושי הסכים להקציב לפעולה סכום ראשוני, וכך נמנעה מהם השהות במחנות ההסגר.

איש לא חשד באישה נמוכת הקומה ושחורת העיניים שהתרוצצה בין היהודים המבוהלים שירדו מהספינות בנמל קזבלנקה, לאחר שנמלטו מציפורני הנאצים. האישה לבושת השחורים ניגשה אליהם, הציעה את עזרתה, אמרה מילה טובה וחייכה במאור פנים. מאחורי החיוך הסתתרה הלן קאזס בן־עטר.

כחלק מן הסיוע, נרתמו רופאים יהודים לטפל בפליטים החולים. וועד קהילת קזבלנקה העניק לוועד הסיוע הלוואה ללא ריבית, שהוחזרה רק לאחר המלחמה. כדי לשכן זמנית חלק מהפליטים הראשונים, העמידה עירייה קזבלנקה לרשות וועד הסיוע מחנה נטוש מטונף בפרבר העיר. צעירי תנועת נוער התגייסו למשך כמה ימים, ניקו את המחנה והכינו אותו לקליטת מאות הפליטים. הם אספו אצל המשפחות והסוחרים מצרכי מזון, כלים, מזרונים, שמיכות, רהיטים ומכל הבא ליד. חלק מהפליטים שהגיעו ללא אשרות, נעצרו ונכלאו במחנות המעצר של משטר וישי, והלן סייעה להם בזמן המעצר וייצגה אותם בהתנדבות כעורכת דין בבתי המשפט, כשאת חלקם אף הצליחה לחלץ.

כאשר המעמסה הכספית סיכנה את המשך הסיוע, יצרה הלן קאזס בן־עטר בחודש תשרי תש״א (אוקטובר 1940) קשר עם נציג ארגון הג׳וינט בליסבון. הנציג לא הכיר אותה אך התרשם מפעילותה, והתחיל להעביר לה הקצבה למימון הפליטים. כך זכו הפליטים לקבל קצבה שבועית, טיפול רפואי, הלוואות זעירות ועוד. הוועד דאג גם לביקורים תכופים לפליטים שבמחנות ההסגר. לפי ההערכות, סייעה בן־עטר בהצלת כשלושים אלף יהודים, תוך שהיא מסכנת לא פעם את חייה, וחשופה למעצר של השלטון האנטישמי. בין היתר הצליחה להשיג אשרות מזויפות לעשרות ילדים יהודים מפריז, שהובאו למרוקו וחייהם ניצלו.

מספר פקידים בנציבות הצרפתית לא חיבבו את פעילותה של הלן קאזס בן־עטר, בלשון המעטה, ומחו בפני פטן על היחס הטוב שהיא מקבלת מנציגי השלטון במרוקו. כשנה לאחר מכן הוציא המפקח האזרחי, אנטישמי מובהק, את הוועד מחוץ לחוק, ואף הוסיף ואיים כי ישלח את בן־עטר למחנה ההסגר בבו דניב.

באחת הפעמים, נעצרו שני פליטים שנמלטו ממחנה מעצר. בחקירתם סיפרו על פעילותה של בן־עטר. בעקבות עדותם, נעצרה אחת העוזרות שלה. זמן קצר לאחר מכן, הגיעו שוטרים לביתה כדי לעצור גם אותה, אך היא חמקה מהבית עוד טרם בואם. במקרה אחר הגיעו קצינים נאצים לביתה, לחפש אחר חומר מרשיע. בן־עטר, שצפתה את בואם, מיהרה להסתיר את המסמכים ובהם שמות היהודים ושמות הארגונים שסייעו לה. אלא שבעוד שמצילי יהודים כאוסקר שינדלר זכורים לכל, הרי שבן־עטר נשכחה עם השנים.

כך בשנות מלחמת העולם השנייה מצאו אלפים מיהודי אירופה מקלט זמני בערי החוף במרוקו, בחפשם מנוח לכף רגלם. הם שהו בממלכה שבועות, חודשים ולעתים שנים.

חלק מן הפליטים נקלטו במשפחות יהודיות בקזבלנקה ובערי השדה כמו פאס, מראכש, מזאגאן וסאפי. ז׳ק חרבון, תושב העיר מראכש, סיפר על אירוח פליט בביתם: "הגיעו שמועות על המלחמה. היה זה נושא השיחה היחידי. מספר, זעום עדיין, של פליטים שברחו מגרמניה, אוסטריה ומקומות אחרים התחילו להגיע למרוקו. הם התארחו אצל משפחות, עד שימצאו מקור פרנסה. אירחנו בביתנו את אחד האומללים האלה. הוא דיבר צרפתית במבטא קשה ושיחק שחמט. הוא היה מספר להורי ולחברים שלהם על זוועות הנאצים. הוא סיפר פעם על תלאות היהודים בגרמניה בבית הכנסת ביום השבת״.

פליט צעיר מבלגיה שברח למרוקו עם משפחתו, סיפר לימים על האירוח אצל משפחה יהודית במוגאדור: ״יום אחד הורו שלטונות וישי להעביר את הניצולים לסאפי ולמוגאדור. היינו 300 ניצולים מבלגיה. התחלקנו פחות או יותר לשתי קבוצות. רצה גורלנו והגענו למוגאדור. כך גרנו בבית משפחת כנפו. היו לנו שני חדרים נוחים. אהבנו אותם מיד. ילדיהם מחונכים להפליא. משפחה חמה ומכניסת אורחים שאץ כדוגמתה. שיחקנו עם ילדיהם ועם ילדי המשפחה המורחבת. שהייתנו אצל משפחת כנפו בפרט, ובמרוקו בכלל, מחממת לי את הלב כאשר אני נזכר בימים ההם״.

כך גם גב׳ סופי פרדד, שנולדה בשנת 1924 בוינה, ולאחר סיפוח אוסטריה לרייך השלישי ברחה יחד עם משפחתה לפריז. כשטבעת החנק החלה להתהדק, ימים ספורים לפני כיבוש פריז על ידי הגרמנים, נסו למרסיי ומשם הפליגו בחודש כסלו תש״ב (דצמבר 1941) לקזבלנקה, והתגוררו בה במשך כשנה עד שקיבלו ויזת כניסה לארצות הברית ובה הקימו את ביתם החדש. פרויד שהגיעה למרוקו כנערה בת שמונה עשרה, זכרה אירועים ופרטים רבים, ומאוחר יותר כתבה את זיכרונותיה בספרה ׳חיים בצל משפחת פרויד׳ (Living in the Shadow of the Freud Family), בו תיארה את התקופה שבה שהתה עם משפחתה במרוקו בתקופת המלחמה. בימי שהותה במרוקו, צילמה אף מספר תמונות מרשימות על חיי הקהילה היהודית בקזבלנקה, שנמסרו מאוחר יותר לארכיון השואה בוושינגטון.

״טיילנו ברובע הערבי״, סיפרה פרויד, ״קשה לתאר עוני כמו זה. אנשים לבושים סחבות, שוכבים ברחובות, ללא כל חוש לניקיון. דומה שנוח להם בעליבותם. מגוון של אנשים צועד ברחובות. הנשים מכוסות בכל גופן ורק עיניהן בולטות מתוך צעיף לבן. ניתן לזהות את היהודים לפי הכובע השחור שהם חובשים, אך גם לפי המבע החכם ותווי פניהם העדינים. ישנם יהודים רבים, והם מלוכלכים כמו האחרים, אך לבושים בבגדים שחורים. רבים מהם עיוורים״.

בקזבלנקה מצאה מקלט בבית משפחת קוריאט, שפתחו בפני משפחתה את ביתם ואפשרו להם חיים שפויים לצד משפחות בקהילה היהודית. ״עברו עלי עשרה חודשים נהדרים״, תיארה. היא הוקירה את הכנסת האורחים של משפחת קוריאט, ״משפחת קוריאט הפכה תקופה בלתי נסבלת לנסבלת ואף לנעימה. אני עדיין אסירת תודה למשפחה ומצטערת שלא התאפשר לי לגמול להם על החסד שעשו עמדי. אימוצנו על ידי משפחת קוריאט עשה את ההבדל עבורי, והפכתי למעשה לבתם המאומצת״. היא מציינת כי בית המשפחה היה פתוח גם עבור פליטים נוספים שמצאו מקלט בקזבלנקה ובכל הארוחות סעדו סביב לשולחן יותר מעשרה אורחים.

צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה.גב' הלן קזאס בן-עטר

עמוד 247

בכל שלב של רדיפת היהודים בארצות ערב על ידי הנאצים, על ידי שלטונות וישי ועל ידי איטליה, ובכל מקום שזו התרחשה, סייעו הערבים לרודפים. ״קדימה, קדימה, אני רוצה להיות אתך, היטלר״, היו המילים של שיר ברברי פופולרי בן התקופה. רבים מהערבים היו טרודים בראש ובראשונה בתקופה זו בבעיות הקיום היומיומי, אולם היו גם רבים ששיתפו פעולה כנגד היהודים.

היו כמה נכבדים ערבים שראו בהטלת החוקים כנגד היהודים של משטר וישי הזדמנות לשפר גם את מצבם הכלכלי האישי. הווזיר הגדול מוחמד אל־מוקרי הסביר זאת לשר החוץ של משטר וישי, פול בודואן: ״לפני שהצרפתים כוננו את מדינת החסות שלהם במרוקו, נזקקו היהודים לעשרים שנה כדי לצבור הון, ושמרו עליו במשך עשר שנים עד שהממשלה גזלה אותו, ואחר כך התחילו את המחזור מחדש. אבל עשרים ושמונה שנים של הגנה צרפתית היו עלולות לשבש את המחזוריות, כך שלמרוקנים נותרו רק שנתיים לפעול במשותף עם משטר וישי כדי לבזוז את היהודים ולהשאיר את מחזור שלושים השנה בעינו״

הרבה פקידי ממשל מרוקנים היו מוכנים לסייע בהשגת היעד הזה. הפחה של מראכש, למשל, יצא נגד הקהילה היהודית כדרך להגן על עצמו מפני האישום המביך והמסוכן של תמיכה מוגזמת בצרפתים. לא זו בלבד שהוא המליץ לחייב את היהודים ללבוש בגדים מיוחדים שיבדילו אותם מהערבים, הוא גם המשיך והנחית ׳מהלומה קשה’, כהגדרת אחד ההיסטוריונים, על יהודי המלאח כאשר הטיל מס בשיעור 100,000 פרנק על התושבים היהודים המקומיים, כפי שסופר לעיל. בדומה לכך, הפחה של סאלה, פרסם צו שאסר על היהודים להעסיק מוסלמים. ובעיירה בני מלאל חברו יחדיו המושל המוסלמי המקומי והמפקח האזרחי הצרפתי לפרסם צו ולפיו כל אירופי שרוצה להתיישב בעיירה רשאי לבחור לו בית שדייריו יהודים.

רדיפת היהודים שיובאה מאירופה לצפון אפריקה, היה בה כדי להפיק עונג וסיפוק לתושבים המוסלמים המקומיים, בראותם את הדיכוי של אותו מיעוט יהודי בארצם, שרבים חשבו אותם לעשירים ולבעלי זכויות יותר מן המגיע להם, ואולי ניתן יהיה להרוויח תוך כדי כך מעט מזומנים שהיו דרושים מאוד בתקופת המלחמה. אלא שערבים רבים לא רק עמדו סתם על המדרכה והריעו בעת שיהודים הוצעדו לעבודת כפייה. רבים נרתמו להיות שומרים, משגיחים, נהגי קמרים ועוד, מה שאיפשר את המשך הרדיפה. לא מעטים מבין אלה ביצעו את המשימות ברצון, אפילו בהתלהבות.

המשתתפים מרצון ברדיפת היהודים היו בכל מקום, וביצעו כל מלאכה שנדרשה כדי להניע את גלגלי הרדיפה. לחיילים, לשוטרים ולפועלים ערבים היו חלק, גדול או קטן, בהחלת התוכניות של הרודפים האירופים על יהוד צפון אפריקה: מאכיפת חוקים אנטי יהודיים, עד לגיוס עובדי כפייה יהודים ולהפעלת מחנות עבודת כפייה. מפרברי קזבלנקה עד למדבריות שמדרום לטריפולי בלוב, היו ערבים ששימשו דרך שגרה כשומרים, משגיחים ומפקחים במחנות עבודת הכפייה האלה. למעט מקרים נדירים, השבויים היהודים פחדו מאוד ממשרתים נאמנים אלה, שמילאו בשמחה את הוראות אדוניהם הנאצים ואנשי וישי.

קצין בריטי ששירת בוועדה של בעלות הברית שנשלחה לחקור, ובסופו של דבר לשחרר, את עובדי מחנות עבודת הכפייה של משטר וישי, תיאר את תפקידם של אותם חיילים ערבים מקומיים ילידי השטחים הדרומיים, במחנה עונשין קטן לא רחוק מעיירת המכרות והרכבת בו ערפה, בדרום־ מזרח מרוקו: "המחנה בעין אל־אוראק כפוף לפיקודם של שישה נגדים לשעבר של לגיון הזרים", תיאר אותו קצין בריטי, ״על השמירה והניהול ממונה פלוגת ערבים מקומיים שבה כשישים איש. הם מונעים ניסיונות בריחה על ידי 'הטלת משמעת׳ על האנשים. הם שומרים על המחנה עם רובים מכודנים, והפקודות מורות להם להשתמש ברובים אם מישהו ינסה לברוח, והם אף מפקחים על חלק מהעבודה שמבצעים הכלואים״.

השומרים הערבים, היו בעצם גם המענים של המחנה. הם היו אלה שהשגיחו על ה׳קבר׳ שתואר לעיל, ודאגו לכך שהאסירים השוכבים בתוך הפרשותיהם יישארו דוממים ללא תנועה כל שהיא, ולא יזוזו כדי להרוג זבוב או להתחמק מעקרב. לדבריו של הקצין הבריטי, ״אלה שהעזו להרים את ראשיהם נחשפו לברד של אבנים שיידו השומרים הערבים, או חטפו בעיטות ומכות מקתות של רובים".

אולם היו מעט מעשים אנושיים של השומרים הערבים במחנות העבודה של משטר וישי במרוקו. בעדויות על מחנה העונשין עין אל־אוראק בסמוך למחנה בו ערפה, סיפרו האסירים מאוחר יותר, כי שלושים שומרים ערבים סיירו במחנה, בפיקודו של סמל צרפתי, ״אך הוחלפה אחת לחודש מחשש שהערבים יתחילו לחוש אהדה לאסירים". באחת הפעמים, כשהטמפרטורה הייתה גבוהה ביותר וחום עז שרר במחנה, הם לא קיבלו מים כל היום, וסירבו האסירים להמשיך בעבודתם. הם פנו אל מפקד המחנה, שהיה קודם לכן עוזר טבח גרמני בעל אזרחות צרפתית, כדי לבקש מים. הוא סירב והורה להם לשוב לעבודה. כשהם סירבו להתפזר, הוא הורה לשומרים לפתוח באש לעברם. השומרים הערבים החטיאו בכוונה, אך שני שומרים צרפתים פצעו שני אסירים. אותם שומרים שהחטיאו בכוונה תחילה, הצילו חיים של יהודים.

משכילים ופשוטי העם בקרב האוכלוסייה הערבית, שמחו לראות את הצרפתים ׳חוזרים בתשובה׳ ומעמידים את היהודים במקומם, ואת היהודים מרכינים ראש ומאבדים את תחושת השוויון שהעניק להם עד כה השלטון הצרפתי. ובכל זאת, היה קשה להעתיק למרוקו את התעמולה של גרמניה הנאצית במלואה, המציגה את היהודים כעשירים מופלגים השולטים במחשכים בכלכלת המדינה, שכן לא היה זה סוד שהיהודים ברובם היו עניים ביותר והגיעו עד פת לחם.

כך גם סיפר רבי דוד עובדיה על קהילת היהודים בצפרו, כי יחסם של הערבים לא השתנה כלפי היהודים, שכן רובם היו אנאלפביתים ולא ידעו בדיוק מה מתרחש בעולם. אך הערבים המשכילים קימעה, ציפו לניצחון הנאצים, וחיכו שיבואו למרוקו על מנת להתחיל בפתרון ׳שאלת היהודים׳.

יום תשעה באב תש״ד (1944) בקהילת היהודים צפרו שבמרוקו. באותם ימים, חנה גדוד חיילי ה׳גום׳ בקרבת העיר. היו אלו חיילים ברברים, כשכל שבט חייב היה להפריש לצבא מכסה קבועה מאנשיו, ואומנו על ידי הצבא הצרפתי, כך שאף הם נטלו חלק במלחמת העולם השנייה. גדוד זה תכננו ביניהם פשיטה על היהודים, וחיפשו עילה שתביאם למימוש תוכניתם.

בבוקרו של יום תשעה באב, התפתחה קטטה בין יהודי מהקהילה לבין חייל מגדוד זה. החייל היכה את היהודי נמרצות, ומשראה היהודי שאין לאל ידו להתגבר עליו, נכנס רצוץ לביתו וסיפר לאחותו את אשר קרהו. האישה שהייתה נמרצת ופעילה, יצאה ומצאה את החייל, ודרשה ממנו שיתלווה אליה לתחנת המשטרה הקרובה. הלה סירב לדרישתה ואף היכה אותה וחבל בה. יהודי בשם ישועה אלקסלאסי שנזדמן למקום, נכנס בקטטה עם החייל, על מנת להציל את האישה מידיו. אלא שתוך דקות ספורות, התפזרו חיילי הגדוד בכל קצות העיר, והגיעו גם לחוותו של מר שמואל חמו הרחוקה מן העיר, והחלו להכות ולחבוט בכל יהודי שהזדמן בדרכם. הם יידו אבנים על בתי היהודים, שברו דלתות וניפצו שמשות, ואף נכנסו לבזוז את בתי היהודים.

באותו בוקר, יום תשעה באב, היו כל חנויות היהודים סגורות, ובעליהן בבתי הכנסת בוכים ומקוננים על חורבן בית המקדש. חיילי הגדוד פרצו לבית הכנסת ׳אם הבנים׳, שהיה באותה העת מלא במתפללים. הם זרקו עליהם אבנים והיכו בהם. כעשרים יהודים נפצעו, ביניהם בצורה קשה, עד שהיה צורך לפנותם מיידית לבית החולים בפאס. אחד היהודים שעשה דרכו לתחנת המשטרה כשהוא מלווה על ידי שני שוטרים שבאו לחוקרו, מצא עצמו מוקף בחיילי הגדוד, שמשכו בזקנו והיכוהו, ללא כל התערבות של מלוויו השוטרים. משהגיע לתחנת המשטרה, מצא שם את הרב ואת נשיא וועד הקהילה, שאף הם הוזמנו. מפקח המשטרה לא היה במקום, וסגנו של המפקח קיבלם. אלא שבמקום להתנצל בפניהם על אוזלת ידה של המשטרה שלא נקפה אצבע כדי להבטיח את שלומם של היהודים, התרה בהם ואמר: ״אתם אחראים על היהודים לבל ינסו לארגן מהומות ופרעות. עליכם להימנע מפרובוקציות, ולשמור על השקט והסדר!״.

ארבעה ימים היה עוצר על קהילת היהודים, אין יוצא ואין בא. על שמירת המלאח הופקדו חיילי גדוד ה׳גום׳, שלא נתנו לאיש לצאת מביתו. בבתים רבים לא נמצא מים, והיהודים עלו לגגות לצעוק לשכניהם שיצילו אותם ויביאו להם מים לשתייה. אלא שגם אם היה מי משכניהם שנכמרו רחמיו עליהם, לא היה לאל ידו להושיעם, כי חיילי הגדוד לא נתנו להם להיכנס.

ביום השני הגיע הקצין של מחוז פאס ופמלייתו, לעמוד על הדברים מקרוב. אלא שהוא הוסיף וחיזק את העוצר. הוא לא הסתפק בכך, ואף הורה על מעצרם של כ־200 יהודים שיוכנסו מיידית לבית הסוהר על ידי פקיד המשטרה שהופקד על כך ששמו ׳בן עלי בן לחסן', שהעליל עליהם כי היהודים הם שגרמו להפרת השקט והסדר.

ביום הרביעי קרא הקצין של מחוז פאס לנשיא הוועד, ומסר לו על הכוונה להפסיק את העוצר, אך תוך שמירה על התנאים הבאים: מעתה ייאסר על היהודים להיראות בבתי קפה, וכן ייאסר עליהם להופיע במקומות ציבוריים שבעיר החדשה. כמו כן, היהודים שנכלאו בבית הסוהר לא ישוחררו ויישארו שם לריצוי עונשם.

אחד מחברי הוועד התלונן בפני הקצין על מכות שספג מאחד מחיילי הגדוד, אך הקצין האנטישמי השיבו: ״טוב לכם יותר אם היו באים כאן הגרמנים". קצין של לגיון הזרים שנכח שם, העלה חשש שמישהו הסית את חיילי הגדוד להתנפל על היהודים. אולם הקצין האנטישמי השיבו: "הס מלהעלות דברים אלה על דל שפתיים. לולא שאתה נכבד וזקן, הייתי מעניש אותך על דברי הסתה אלה"…

הימים עברו, והחל לחץ גדול מצד התומכים במהפכה הלאומית אל מול צרפת של וישי. הם התלוננו שמרוקו נותרה מאחור, והאשימו את הגנרל נוגס ־ הנציב הצרפתי העליון במרוקו – ׳בפשרנות׳. הם החליטו שהגיע הזמן להמריצו לצאת לפעולה תקיפה יותר כלפי היהודים. עתה שממשלת וישי מונהגת על ידי הצורר האנטישמי פייר לאוואל, שבחר בשיתוף פעולה הדוק יותר עם הנאצים, יש להעלות את המאבק בדרגה, לא רק נגד ההשפעה היהודית אלא נגד נוכחותם וקיומם בכלל.

לאוואל רצה להרחיב את החובה לענוד את הטלאי הצהוב הידוע לשמצה, לא רק בצרפת אלא גם במדינות צפון אפריקה שתחת כיבושה. כך גם הוא הסכים לראשונה למשלוחים של יהודים למחנות ההשמדה, תחילה יהודים זרים לא צרפתים, ובהם יהודים ילידי מרוקו שהתיישבו בצרפת. רבים מהם מצאו את מותם במחנות ההשמדה הארורים בפולין.

לצורך כך, הקים יחידת עילית ׳לגיון הלוחמים׳ במרוקו, במטרה להוות חוד החנית של המהפכה הלאומית ושיתוף הפעולה עם הנאצים. אזכור שמה בלבד, זרע טרור ובהלה בקרב הקהילות היהודיות. מאוחר יותר, לאחר שחרורה של צרפת על ידי בעלות הברית, ניסה לאוואל להימלט לאוסטריה, אך הוסגר לכוחות צבא ארצות הברית. הוא הועמד לדין באשמת בגידה ושיתוף פעולה עם הנאצים, תוך רדיפת היהודים ושילוח לעבודות כפייה. נידון לגזר דין מוות, והוצא להורג בידי כיתת יורים.

יום ו׳ בכסלו תש׳׳ג (15 בנובמבר 1942), יום שבועת האמונים ההמונית של לוחמי הלגיון בקזבלנקה, נקבע כמועד למעבר לפעולה ישירה נגד היהודים. כרוזים הופצו, וכרזות הקוראות להתייצב בשערי המלאח הודבקו על הקירות בכל עיר. לימים נודע, שהוכנו רשימות חיסול של מנהיגים יהודים מבעוד מועד, בהם הלן קאזס בךעטר שסייעה לפליטים.

כדי להכין את דעת הקהל המוסלמי המרוקאי לקראת ׳הפתרון הסופי׳ לבעיית היהודים, החלה העיתונות המקומית להפיץ שנאה וארס אנטישמי כלפי הקהילה היהודית. הכותרת הייתה ׳פלוגות הסדר של הלגיון בעד הטיהור מהצרעת היהודית׳. נטען שם כי אין בעולם עם גזעני יותר מהעם היהודי. מכוחם הכספי הם נעשים בכל מקום לגורם מסוכן. "תמיד היהודים ניסו להסתנן למרכזי השלטון כדי לכפות את עקרונותיהם הרי האסון.

כשנתקלו בשלטון חזק, היו הנזקים מזעריים. כך, מימי הביניים הגבילו חוקים את פעילותם הנוגדת את האינטרס של צרפת. המהפכה הצרפתית שחררה אותם, ואפשרה להם לשוב ולחלום על השליטה בעולם. הכנסת האורחים המוגזמת של ארצנו הביאה לנפילתה של צרפת בידי היהודים. והנה בימים החשוכים שאנו חיים בהם, הצבנו לעצמנו יעד להיטהר מהזוהמה הזאת".

הקריאה לפוגרום ולפרעות ביהודים נפוצה בכל רחבי קזבלנקה. קריאה זו זרעה פאניקה בקרב הקהילה היהודית, שהייתה ערה למשמעות מסע התעמולה המתוכנן. עמרם דרעי, אחד מתושבי העיר שהיה אז נער, סיפר איך בשכונת מגוריו במלאח, התכוננו התושבים היהודים למצור והכינו אוכל לימים שיהיה מסוכן בהם לצאת לרחוב.

הפאניקה לא הייתה נחלת העם הפשוט בלבד. כך כתב ביומנו נשיא הקרן קיימת לישראל במרוקו מר שמואל דניאל לוי: "מחר מתכנן הלגיון לתקוף את המלאח. יש להיזהר ולא לצאת מהבתים. המבצע תוכנן היטב, והוא כולל את כל שטח מרוקו. נקבעו יעדים למאות המתפרעים, ואחדים מבטיחים שהם מכינים לנו ׳הפתעה נוסח גרמניה׳״.

הדים לתכנון זה אנו מוצאים במכתב ששלח רבי יוסף משאש לרב משה ליטר בניו יורק, שנים אחדות לאחר המלחמה, ובו הוא מספר על תלאות קהילת מכנאס ׳בימי המבול’: "סבלנו הרבה מחוסר אוכל נפש בכל דבר, ומה גם! ומה גם! מקול פחדים אשר עלה יום יום באזננו מהערבים שכנינו שהיו אומרים לשלול אותנו ולהשמיד. ובפרט גדל הכאב מאוד מיום תפיסת הגרמנים את צרפת, ובאו ראשיהם לפה, כי תיכף גזרו אומר שכל היהודים יפנקסו את נכסיהם קרקע ומטלטלין, מחוט ועד שרוך נעל, וכל אחד ימסור פנקסו בידם וכן עשינו. ובכל יום היו נמצאים כתבים תלויים על הכתלים והחומות, מלאים חרפות וגידופים לישראל, וכמה הסתות להמון הפרוע לקום עלינו״. הוא מספר אף כי שמעו את השואה המתחוללת ביהודי אירופה "כי נפלו בידי זרים בעינויים וכל מיני ייסורים וכל מיני מיתות המחתכים בני מעיים של כל שמעם".

״והצרה האחרונה", ממשיך רבי יוסף לתאר, "כי יום אחד בשבת כ״א חשוון תש׳׳ג, נמצאו ניירות דבוקים בכתלים כתובים באותיות גדולות בהם מכריזים שכל שונאי ישראל יהיו מוזמנים להיות עתידים ליום ה־15 לחודש הנזכר להשמיד לשונאיהם של ישראל ושללם לבוז בכל ערי מרוקו, כגזירת המן ממש. והממשלה ראתה ושתקה ולא חקרה על זאת, שזה אות שגם ידה היה במעל. מה מאוד גדל הפחד והרתת והחלחלה, ונתבלבלו המוחות ולא ידענו מה לעשות, רק צום ובכי וצעקה וצדקה". מכתב זה נדפס בספרו שו׳׳ת ׳אוצר המכתבים׳.

צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה-רדיפת היהודים במרוקו

 

רבנו-אור-החיים-הק':

פרשת תזריע רומזת לתהליך גאולתנו, ע"פ שתי אפשרויות:

א.  'אישה כי תזריע' – 'אישה' רומזת ל'כנסת ישראל' הזורעת מצוות ומעשים טובים: בבחינת "זרעו לכם לצדקה", ולכן הגאולה תהיה בצורה פלאית ונסית.

וילדה זכר – גאולתנו תהיה בבחינת זכר, תעמוד לנצח, בניגוד לגאולת מצרים.

 

ב.  "וטמאה שבעת ימים –  אם לא נהיה ראויים חלילה, כוח הטומאה שנוצר ע"י חטאינו, יגרום 7 שנות חבלי משיח כדברי הגמרא (סנהדרין צז): 'שבוע שבן דוד בא… בשישית קולות, בשביעית מלחמות, במוצאי שביעית בן דוד בא'      {כמו השנה תשפ"ג. מתוך חסד ורחמים}

 

ג.  וביום השמיני ימול בשר עורלתו  – רמז לגאולה בשנה השמינית, בה יסיר הקב"ה מאתנו את 'עורלת הלב', ע"י אותן שבע שנות יסורין ואורך הגלות.

 

"אישה כי תזריע וילדה זכר…

וביום השמיני ימול בשר עורלתו" (ויקרא יב א-ג).

אמר רבי יוסי:  "הקב"ה מבחין בין טיפה של זכר לטיפה של נקבה,

והוא גוזר עליה אם תהיה זכר או נקבה".

 יוצא שההחלטה על בן או בת – היא בידי הקב"ה.

כל זה, לא מונע מהאדם להתפלל לקב"ה לפני ההריון.

 

מדוע הלידה גורמת לטומאה

לבן – 7 ימים. לבת – 14 ימים.

 ימי טהרה: לבן – 33 ימים. לבת 66 ימים?

תשובה: אישה הרה, נושאת בתוכה שתי נשמות.

 לאחר לידת התינוק, נוצר וואקום אלוקי

 המסמל את הטומאה, לכן צריכים להיטהר.

 

בלידת הבת – הטומאה והטהרה כפולים משתי סיבות:

א. בבריאה נוצרה פעמים. ב. התינוקת אמורה ללדת בבגרותה.

רבנו-אור-החיים-הק' שלא נפקד בבנים אומר:

"והבנים בני – אלה תלמידי,

לומדים ב"מדרש כנסת ישראל… שותי מימי" (הקדמה ל"פרי תואר").

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

כאשר האישה יולדת בן זכר, התורה אומרת: "וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא: וביום השמיני ימול בשר עורלתו, ושלושים יום ושלושת ימים תשב בדמי טהרה", ואילו כאשר יולדת בת, התורה מכפילה את ימי טומאתה וטהרתה: "וטמאה שבועיים כנדתה, וששים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה" (ויקרא יב ב-ג).

 

השאלה המתבקשת היא: מדוע בלידת בת, יש צורך בארבעה עשר ימי טומאה ליולדת, וששים ושישה ימי טהרה, בניגוד ללידת בן בו מסתפקת התורה בשבעת ימי טומאה, ושלושים ושלושה ימי טהרה?

 

שתי תשובות בנידון:

א. זה קשור בתהליך בריאת האישה ע"י הקב"ה. בהתחלה, נבראו זכר ונקבה מחוברים גב אל גב. אח"כ הקב"ה הפרידם מגבם, ובנה {"ויבן את הצלע"} את האישה מחדש מהצלע אותו לקח מהאדם, כך שהאישה נבראה פעמיים. דרך היצירה הנ"ל גב אל גב ע"י ה', נועדה לכך שהאדם יחזר אחרי אבדתו כדי להינשא.

ב.  התינוקת נושאת ברחמה את האפשרות ללדת בעתיד, כך ששיש לה מעין שתי נשמות. לכן, בלידת בת, הכל כפול.

 

בני הזוג מהווים נשמה אחת לפני לידתם, וכשנולדים הם נפרדים עד לתהליך התחברותם מחדש עם נישואיהם. כאשר הם עומדים שמחים ומחייכים תחת החופה, הם שוב מתאחדים כפי שהיו טרם יציאתם לאוויר העולם.

כל זה מסביר, מדוע בשבע ברכות אנחנו מברכים שתי ברכות הקשורות ביצירה. – "יוצר האדם".

בברכה השלישית מברכים "יוצר האדם", ובברכה החמישית "אשר יצר את האדם בצלמו, בצלם דמות תבניתו, והתקין לו ממנו בנין עדי עד, ברוך אתה ה' יוצר האדם".

הברכה הראשונה, רומזת ליצירה החדשה מבחינה גופנית, ואילו הברכה השנייה מתייחסת לחיבור הרוחני דוגמת התבנית שלהם בגן עדן, ע"י מתן הנשמה. לכן, השימוש בזמן הווה – "ברוך אתה… יוצר האדם".

 

פועל יוצא מכך:

עם הנישואין, הזוג מתחיל את דרכו בחיים, עם נשמה מאוחדת אחת כפי שהוא היה תחת כיסא הכבוד. הזוג יכול לחיות את חייו על מי מנוחות כשהכול "נופת צופים", והכל בבחינת 'אעשה לו עזר' ולא 'כנגדו'. זוגות מבני עליה, יחיו את חייהם בבחינת: 'אעשה לו' =  ל"ו צדיקים (ברית הנישואין. הרב יצחק גינזבורג).

במשך ימי "שבע ברכות", האורחים משמחים את הזוג, ומשדרים לו שע"י שמחה, חייו ישגשגו על זרי דפנה המסמלים ניצחון, כך שהתנהלות חיי הנישואין של בני הזוג כ"עזר", או "כנגדו", תלויה אך ורק בהם.

 

הרמב"ם מונה 37 מצוות הקשורות בהקמת משפחה יהודית, כאשר רובן מופיעות בספר ויקרא, והראשונה שבהן היא "תורת היולדת" הפותחת את פרשת השבוע "תזריע" (רמב"ם, הלכות "איסורי ביאה").  לכאורה, התורה הייתה אמורה להתחיל במצוות איסורי חיתון  בין קרובי משפחה, או איסורי "אלמנה וגרושה וחללה לכהן הגדול", ורק אחר כך לעסוק  ב"תורת היולדת".

 

התשובה לכך היא, שתורתנו הקדושה רוצה להעביר לנו מסר חשוב על קדושת המשפחה, ולכן היא פותחת בפסגת חיי הנישואין כאשר במרכזם, הבאת ילדים מתוך טהרה, דבר שמצריך את היולדת להתייצב בפני בוראה בבית המקדש ב"מלאת ימי טהרה".

מבחינה קבלית, הרעיון המרכזי בקיום מצות פריה ורביה, קשור "לחיקוי האדם העליון" העשוי בדמות זכר ונקבה = אב ואם, בן ובת. לכן, כדי  ש"זוג היונים" יגיע לשלמות רוחנית בעולם הזה, עליו  לזכות בבן + בת המסומלים באותיות ו"ה, וכן לאב ואם המסומלים באותיות י"ה, ובכך נשלם שם הוי"ה על בני הבית. (רעיא מהימנא ח"ג לד/א).

 להלכה נפסק: בהולדת בן ובת, מקיימים מצות "פרו ורבו" (אבן העזר, א). מדברי חכמים, מצוה להמשיך בפריה ורביה.

 

 

 

 

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

"וטמאה שבעת ימים, כימי נידת דותה תטמא –

וביום השמיני ימול בשר עורלתו" (ויקרא יב, ב-ג).

טהרת האישה – סגולה לברית מילה.

רבנו-אור-החיים-הק' לומד מסמיכות הכתובים "נידת דותה תטמא" למצות ברית מילה –  "ימול בשר עורלתו",  "שאים ישמור מצות נידה, יוסיף לזכות עשות מצות מילה… עוד ירמוז הכתוב, לצד שעיקר הבנים היא האישה".

כלומר, עיקר סגולת הולדת בנים, תלויה בעיקר בהתקדשותה של האישה בזמן הזיווג. הרקע לכך הוא: היות והאישה לא חייבת במצות "פרו ורבו", אלא רק הבעל, ועלולה לומר לעצמה מה אני צריכה את כל הצער הזה הכרוך בהריון, בלידה, ובגידול ילדים, אם אני לא זוכה במצוה כמו הבעל.  בכל זאת הרי היא נישאת, ואז עלולה לחשוב בעיקר על מילוי תשוקותיה. לכן הקב"ה מבטיח לאישה: "אם תעשה כסדר האמור, יהיה לה יתרון ומעלה כזכר… פירוש, תהיה כוונתה בהזרעתה לתכלית הלידה, ולא לתאווה בהמית" כדברי קדשו.

 

 הרמב"ן: "ההרהור והמחשבה גורמים לוולד להיות צדיק או רשע… כי אותן המחשבות יחולו על הזרע ויציירוהו כצורתם בזיווג". ידוע ומפורסם סיפור בניו הרשעים של חזקיהו, בגלל שאשתו הגתה באיש אחר בזמן הזיווג. 

 

הרה"ג יצחק גינזבורג שליט"א כותב בספרו "מעין גנים" לפרשה ע"פ הרבי מליובאוויטש: תורת היולדת ותורת הצרעת קשורות זו בזו, בכך "שבכוח שמירת הברית – לבטל ולהעביר צרעת מהאדם… כאשר אור המילה דוחה את חושך הצרעת, ופועל בה רפואה. אותיות רפואה = אור פה".

הפה הוא הספירה האחרונה – ספירת המלכות אליה זורם השפע דרך הספירות הקודמות, ולכן רק כאשר נזהרים שלא ל-הוציא-רע = "מצו-רע" מהפה – זוכים לשפע אור אלוקי דרך הפה. אחרת, צנרת הספירות נסתמת.

 

הגמרא (מגילה יז, ע"ב) שואלת: מדוע ברכת 'רפאנו' היא הברכה השמינית בתפילת 'שמונה עשרה'? היא משיבה: משום שברית המילה המסמלת טוהר, נעשית ביום השמיני ללידה. כלומר, טהרה מובילה לרפואה.

טהרת הפה מתקשרת עם טהרת הברית כאשר הרמז לכך: פה = 85. מילה = 85.

 שורש המילה "תזריע" = זרע. שורש המילה "צרעת" = צרע. אותיות ז+צ מתחלפות.

 

רבנו-אור-החיים-הק': כאשר הזיווג נעשה בטהרה גם ללא אפשרות הולדה כמו אצל אברהם ושרה שהייתה עקרה, מושפעות ממנו נשמות גבוהות המתגיירות של זכרים מצד אברהם, ונשמות גבוהות של נקבות מצד שרה.

גדולי חכמים בעמ"י היו גרים, או מזרע גרים כמו אונקלוס שתירגם את התורה לארמית, ואת פירושו אנו קוראים במסגרת "שניים מקרא ואחד תרגום".

 

רבי עקיבא בן יוסף עליו נאמר ע"י משה רבנו לקב"ה, שהוא ראוי שהתורה תינתן על ידו, היה מזרע גרים.

 

רבי מאיר בעל הנס שהאיר עיני חכמים בהלכה, היה גם כן מזרע גרים.

 

טהרת המחשבה,

סגולה לילדים הגונים.

 

רבנו-אור-החיים-הק': "כפי הכוונה אשר יכוון המזריע, ימשיך לזרע הנפש. אם יחשוב מחשבות רעות ימשיך לטיפה נפש טמאה. ואם יחשוב בטהרה, ימשיך נפש קדושה. צא ולמד מבניו של הצדיק המופלא חזקיה המלך ע"ה אשר נשא את בת הנביא ישעיה חפצי בה, ולצד שחשבה האישה בעבדי מרודך בלאדן, המשיכה נפש רעה לשני בניה – מנשה ורבשקה".  זהו סיפור טראגי של שני גדולי הדור:

 

החתן: חזקיהו המלך שזכה שמן השמים נלחמו עבורו כאשר המלאך גבריאל הרג 185,000 חיילים ממחנה סנחריב (מ"ב יט, לה). ובימיו, אפילו תינוקות של בית רבן שלטו בדיני טומאה וטהרה.

 

אבי הכלה:  ישעיהו הנביא גדול הנביאים אחרי משה. והנה בגלל מחשבות זרות של האישה בשעת הזיווג, הועברו תכונותיהם לילדיה שעבדו עבודה זרה. מנשה בנה, אף הרג את סבו – הנביא ישעיה. וכך נאמר בגמרא: "לסוף יהב ליה {ישעיהו למלך חזקיהו} ברתיה – (ביתו), נפק מיניה (יצאו מהם), מנשה ורבשקה." (ברכות י ע"ב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' כותב בפרשת קדושים (ויקרא יט, ל) שעל האב להיזהר במספר דברים, כך שביתו לא תצא לזנות כפי שנאמר בפסוק הקודם (יט כט): "אל תחלל את בתך להזנתה". והכוונה לדעת רבנו-אוה"ח-הק': "שלא ינהג בה מנהג חולין להראות לפני כל, ולהתנאות לפניהם. אלא כבודה בת מלך פנימה,  והגם שיתכוון בה להנאת זיווגה… עם כל זה, יצוו הא-ל כי חילול הוא לה, והיוצא מזה הוא להזנתה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מונה שלוש סיבות הגורמות להולדת יצירה לא הגונה:

האחד: אם בזיווג יכוון להנאת המשגל ולא לסיבת מצות הבורא, זה יוליד בנולד תגבורת המין".

השני: פירוש, מצד האישה – שמעשיה לא טובים, "רחלא בתר רחלא אזלא" (כתובות סג ע"א). 

השלישי: המולידים אב או אם שחשבו בבחינת הרע בהיסח הדעת, וכמעשה חזקיה המלך עליו השלום  אשר מחשבתם סבבה הולדת בלתי הגון, הגם היותם יסודי עולם".

 

 

פועל יוצא מדברי קדשו:

התורה פתחה בלידת ילדים ככתוב: "אישה כי תזריע וילדה זכר" שזה דבר משמח,

ואילו בהמשך, היא עוסקת בנגעי צרעת. חכמים אומרים שהסיבה לכך היא:

אתם רוצים ילדים בריאים בנפשם ובגופם ללא נגעים, תשמרו על קדושת חיי המשפחה.

הזהר אומר שאין טומאה יותר גדולה מטומאת הנידה. לכן, יש לשמור את גדרי הטהרה.

 

 

כח השפעת המחשבה הטובה.

 

הבעל שם טוב: "במקום מחשבתו של האדם – שם הוא נמצא".

 

האדמו"ר ה"צמח צדק": "חשוב טוב – יהיה טוב".

 

האדמו"ר האחרון הרב מנחם שניאורסון, הדגיש את חשיבות המחשבה הטובה, היכולה לשנות את המציאות.

"הרהורי עבירה – קשים מעבירה", כך קבעו רבותינו בגמרא (יומא כט ע"א). נכון שמעשה העבירה חמור יותר מהמחשבה לחטוא. אלא, חכמים דייקו בדבריהם באומרם "קשים מעבירה". כלומר, הרהורי עבירה יכולים להזיק לנפש האדם, ויובילו אותו בסופו של דבר לבצע את העבירה.   

התלמוד הירושלמי (יומא פרק ח, הלכה ז) אומר שקרבן עולה מכפר על הרהורי עבירה העולים בלב האדם. מצאנו גם שאיוב, העלה עולות לה', היות ובניו השתתפו במשתה, ופחד שמא חטאו בהרהורי עבירה. וכך נאמר באיוב: "ויהי כי הקיפו ימי המשתה, וישלח איוב ויקדשם, והשכים בבוקר והעלה עולות מספר כולם – כי אמר איוב: אולי חטאו בני וברכו אלוקים – בלבבם" (איוב א, ה).

 

כמו שקרבן עולה, עולה כל כולו על המזבח, כך המחשבות הטורדניות עולות ומציפות את מח האדם.

סגולה לביטול הרהורי עבירה: א. לעסוק בתורה. ב. לומר: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ויקרא ו, ו).

 

מילתא דבדיחותא:

 

האישה בחדר לידה, והבעל הולך אנה ואנה כשכל כולו דרוך כקפיץ,

ומצפה להתבשר ע"י האחות בברכת מזל טוב להולדת בן זכר.

האחות יוצאת ומבשרת לו: אשתך ילדה הרגע, בת במזל טוב.

האיש שלנו צועק: בת, לי בת, לא יתכן? תבררי עוד פעם.

האחות השניה יוצאת: למה אתה צועק? אשתך ילדה בן.

ידעתי גם ידעתי אחותי, בלי צעקות – לא ניתן להביא בנים לעולםםםםםם……

 

 

"אור זרוע לצדיק"

למקובל האלוקי רבי חיים ויטאל,

תלמידו המובהק ומעביר תורתו של רבנו האריז"ל.

יום ההילולא שלו – ל' ניסן – ר"ח אייר ה'ש"ף (1620).

רבנו חיים ויטאל כותב בנושא הסיבות המביאות את הגוי להתגייר:

"כמתגייר, נכנס בתוכו נפש הגר, הנוצרת מקליפת נוגה הכלולה מטוב ורע,

ונעשים מזיווגן של צדיקים בגן עדן בארץ" (שער הגלגולים פ"ט עמ' יט).

כפי שהוסבר במאמר, כמו מביאת אברהם ושרה שהייתה עקרה..

 

רבי חיים ויטאל החל ללמוד את תורת הנגלה בבית מדרשו של המקובל הרב משה אלשיך בגיל 14, שגם הסמיך אותו לרב. בהמשך, הוא למד בבית מדרשו של המקובל הרב משה קורדברו שם רכש את תורת הקבלה. כאשר מרן רבי יוסף קארו פגש לראשונה את רבי חיים ויטאל בהיותו בגיל 14, הכיר ביכולותיו הרוחניות, וביקש מהרב אלשיך לשים עליו את עינו, היות ונועד לגדולות.

 המפנה בחייו, חל עם עלייתו של האר"י הק' ממצרים לצפת בשנת 1570, כאשר הרב ויטאל היה בן 27.

בתחילת דרכו בצפת, האר"י הצטרף לבית מדרשו של הרמ"ק, אבל תוך מספר חודשים הרמ"ק נפטר, ושישה חודשים אח"כ, הרב ויטאל הפך להיות תלמידו המובהק של האר"י הק', אבל רק לתקופה קצרה, היות והאריז"ל נפטר בגיל צעיר מאוד, בהיותו בן 38 בלבד, ביום ה' אב של"ב (1572).

רבנו האריז"ל ציוה שרק תלמידו המובהק רבנו חיים ויטאל, יעסוק ויערוך את תורתו. הוא גם טען שכל מטרת בואו לצפת הייתה – להעביר את תורתו לתלמידו רבי חים ויטאל.  במשך 28 שנים, עמל הרב ויטאל על ספר "עץ חיים" הכולל שמונה שערים מתורת רבו: הקדמות, שער הכוונות, שער המצוות, שער הייחודים, שער הגלגולים, שער רוח הקודש, שער מאמרי רשב"י וכו'.

 הוא פרסם עוד ספרים כמו "שערי קדושה", "ספר החזיונות" המשמש ספר אוטוביוגרפי בו הוא כותב על התגלויותיו, כח נשמתו, חזיונות להם זכה בחלום וכו'. ספריו האחרים: ספר התכונה, דרך חיים, ספר הגורלות, עץ הדעת טוב.

הרב חיים ויטאל גנז את כתביו, היות וחשש שמא לא הבין נכון את תורת רבו.

אחרי מותו, תלמידיו: בנו רבי שמואל ויטאל, הרב חיים הכהן מארם צובא מחבר "מקור חיים" על שו"ע אורח חיים" בדרך הפרד"ס, רבי ישראל סרוק, הרב יוסף צמח, והרב אברהם אזולאי בעל ה"חסד לאברהם" וכו' שעלה מפס שבמרוקו, עשו שאלת חלום, האם יכולים לפרסם את כתביו. לאחר שנענו בחיוב, הרב אברהם אזולאי אסף את כתביו מהגניזה, והוחל בעריכתם. הרב שמואל ויטאל, בנו של רבי חיים ויטאל היה מגדולי תלמידי אביו, ושימש כמעתיק ומסדר את כתביו וכתבי האר"י, כפי שמעיד החיד"א בספרו "שם הגדולים".

בשער הגלגולים הוא מספר שרבו האריז"ל ביקש ממנו לעבור לגור בירושלים, שם תיקונו. וכך הוא כותב: "אמר לי מורי ז"ל שאלך לדור בעיר הקודש  תובב"א ירושלים – כי שם מקום דירתי האמתית, ושם עיקר השגתי וטובתי". אכן, הוא התקבל יפה בירושלים, ויש האומרים שאף הוכתר כרב המקום.

לאחר מס' שנים בירושלים, הוא נאלץ לברוח לדמשק, היות והמושל הטורקי עבר יום אחד מעל נקבת השילוח ושמע פכפוכי מים. כאשר שאל את עוזריו לפשר הדבר, הם סיפרו לו שהמקום חתום וסתום עוד מימי חזקיהו מלך יהודה שחסם את המקום, כאשר הגיע סנחריב מלך אשור כדי לכבוש את ירושלים.

השליט ששמע על גדולת רבי חיים ויטאל, דרש ממנו לפתוח את המקום ע"פ שמות הקודש. הרב ויטאל חשב שבמקרה דנן, אין להשתמש בנסים, וברח לדמשק שם שימש כרבם של היהודים האיטלקים, היות ואביו הרב יוסף ע"ה שהיה מקובל עצום, עלה לצפת מאיטליה.

האריז"ל נגלה אליו בחלום ואמר לו, שהוא גלגולו של חזקיה, והשליט הטורקי של סנחריב, ואם היה פותח את נקבת השילוח, היה מביא את הגאולה.

 חז"ל אומרים שחזקיה היה בבחינת משיח, וסנחריב היה בבחינת גוג, ואם חזקיה היה אומר שירה על מפלת סנחריב מתוך נסים ונפלאות, היינו נגאלים.

 

הרב שמואל בנו של רבי חיים ויטאל, שימש כרב ודיין בדמשק, ופרסם ספרים רבים.

 הוא היה נשוי לג'מילה בתו של רבי יאשיה פינטו.

הקשר למשפחת פינטו, מסביר את פעילותו של הרב חיים פינטו – רבה הראשי של קרית מלאכי.

 

 בביקורי בבית העלמין בקרית מלאכי, נאמר לנו שהרב פינטו שליט"א,

 העלה במבצע חשאי את עצמותיו של הרב חיים ויטאל ע"ה מדמשק,

 אותם הוא קבר במתחם מיוחד בבית העלמין בקרית מלאכי!!!!

 

"אור זרוע לצדיק"

למידת הענווה של המוהל הרה"צ רבי צדקה חוציין ע"ה,

ורוח הקודש של מרן הראשל"צ הרב מרדכי אליהו ע"ה.

 

המוהל הצדיק הרה"ג רבי צדקה חוציין ע"ה, התעטר באמנות המילה, וזכה למול אלפי תינוקות בעם ישראל, בנוסף להיותו גדול בתורה, ובעל מידות טובות, כאשר בכתרן – מידת הענווה.

יום אחד, הרב הוזמן לעשות ברית מילה בשבת בשכונת "ימין משה". בגלל המרחק הרב ממקום הברית וקדושת השבת, הרב נאלץ ללכת דרך ארוכה עד למקום הברית, למרות גילו המתקדם. בהגיעו לבית הכנסת בו היתה אמורה להתקיים הברית, התברר לו שאבי הבן הביא מוהל אחר לעריכת הברית. האב שחשש תחילה לספר לרב, הופתע לגלות שהרב חוציין מחל על כבודו, ונענה לבקשת האב שמוהל אחר יעשה את הברית במקומו.

להפתעת האורחים, התברר שהמוהל החדש לא הביא אתו את כלי המילה, וכנראה הסתמך על הכלים של הרב חוציין. האב חסר הבושה, ביקש מהרב חוציין שישאיל למוהל החדש את הכלים. גם לכך הרב נענה בשמחה.

 

בדרכו חזרה, העוזר שלו כעס על הפגיעה בכבוד הרב. הרב חוציין הסביר לו:

 אדם שחשב לעשות מצוה ונאנס, כאילו עשאה. זו מצוה נטו, היות ורק הקב"ה יודע על כך.

מוסר השכל: "לעולם יתפוס אדם ענווה – ואחר כך ישאל בינה מהקב"ה'" (תנא דבי אליהו רבה ה').

 

 

מספרים על הראשל"צ מרן הרב מרדכי אליהו ע"ה, שיום אחד, באו אליו מרחוק, בחור ובחורה כדי להתברך לקראת נישואיהם.  ע"פ לבושם, הם נראו כחרדים לכל דבר ועניין. הם סיפרו לרב שהם עומדים להינשא, ומבקשים ברכה מהרב להקים בניין עדי עד על אדני התורה.

הרב ביקש מהם ללכת להירשם ברבנות, ואחר כך לבוא להתברך. הם יצאו מאוכזבים מדברי הרב, וביקשו מהשמש שישתדל אצל הרב שבכל זאת יברך אותם, היות והם הגיעו מרחוק.

השמש פנה לרב, היות והיה קשה לו עם זה שכביכול הזוג יצטרך לשוב לירושלים מרחוק, וכל זאת, בגלל ענין טכני של רישום ברבנות. הרב הסביר לשמש שהבחור בכלל לא מהול ואינו יהודי, דבר שהבחורה לא יודעת.

בברכת תורת אלוקים חיים,

משה אסולין שמיר.

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. סבא רבי משה בר רחל לבית בלישע ע"ה, יששכר בן נזי ע"ה.

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. הרב דוד חיים שלוש בן הרב יוסף ודינה שלוש ע"ה, רבי ישראל אביחצירא ע"ה המכונה בבא סאלי ע"ה בן רבי מסעוד ע"ה. רבי יחיא דהן ע"ה נכד האביר יעקב ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה. רבי יגאל בן מיכל לבית בן חיים ע"ה. יגאל חיון ע"ה

 

לברכה והצלחה, בריאות איתנה ונהורא מעליא למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. ליונתן בן קרן ואורי בן ענבל – נכדי היקרים – שירות משמעותי ואמוני למען תורת ישראל ועם ישראל בארץ ישראל.

אורה שהיא תורה ושמחה בעזהי"ת, להמשך כתיבת הספר החדש "להתהלך באור הגאולה", כהמשך לספר הקודם "להתהלך באור החיים" שזכה לפרסום רב, והמהדורה הראשונה אזלה, ובעזהי"ת נוציא מהדורה נוספת.

שהקב"ה יזכה אותנו שגם הספר החדש "להתהלך באור הגאולה", יכתב כל כולו ליחוד שמו יתברך, ויזכה להתפרסם כקודמו מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות, ויתקבל בחן, אהבה ושמחה ע"י הציבור וחכמיו.

 

 

הגאון החסיד רבי מסעוד הכהן אלחדאד זצוק״ל.

מגדולי חכמי המערב בירושלים.

רבי מסעוד הכהן אלחדאד זצ״ל, עלה בצעירותו ממרוקו לירושלים. בלוית אביו רבי דוד זצ״ל שהיה ת״ח חשוב, ולימים מהרבנים הבולטים בקרב העדה המערבית בירושלים.

לאחר שהשתלם רבי מסעוד בישיבותיה של ירושלים, בתורת הנגלה ומלא כרסו בש״ס ופוסקים. התמסר כל כולו לתורת הנסתר, והסתופף בצלם של גדולי המקובלים בישיבת ״ק״ק חסידים בית־אל״. בשנת תרס״ג נתמנה רבי מסעוד, לראש הישיבה וקיבל את התואר ״הרב החסיד״ שהוא התואר הניתן לראש ישיבת המקובלים ״ק״ק חסידים בית־אל״.

במשך עשרים וארבע שנים (תרס״ג— תרפ״ז, 1927־1903) שימש בה כראש הישיבה. ושמו נודע לשם ולתפארת בשל גדולתו חסידותו וקדושתו שהיה להפליא, ונודע לאיש אלהים קדוש. בשנות חייו האחרונות סבל יסורים רבים, כי ניטלה ממנו היכולת להלוך ברגליו, ומעריציו הרבים נשאוהו על כתפותיהם אל בית התפלה הנ״ל בימי מועד ושבת. תקופה ארוכה היה מוטל על ערש דוי, והיה נושא את גורלו בדומיה. שנים רבות נחשב לזקן המקובלים. הוא האריך ימים, ובשנת ק״ז לחייו נתבש״מ בעש״ק כ״ד סיון תרפ״ז.

מחיבוריו: ״כח מעשיו הגיד לעמו״, דרושים לשבתות ולמועדים (ירושלים תרס״ו). ״בן יכבד אב״ חידושים על התורה וש״ס (ירושלים תרס״ו). ״שמחת כהן״ שו״ת על הקבלה. ערכוהו וסדרוהו לדפוס הגאונים והמקובלים טובים השנים, רבי שלום הדאיה ובנו רבי עובדיה הדאיה זצוק״ל. (נדפס ירושלים תרפ״א). אודותיו ראה: יהודי המזרח בא״י. נר המערב טולידאנו. מלכי רבנן. שו״ת ישכיל עבדי חלק שמיני בח׳ דע״ה והשכ״ל. ובישכיל עבדי ח״ב— דרוש שנשא עליו הגהמ״ח. זיע״א.

רבים הם הסיפורים והנפלאות, שנרקמו סביב קדושתו של רבינו מסעוד הכהן זצ״ל. שמו נודע ונתפרסם כמלומד בניסים, אשר דבריו הקדושים ותפילותיו, היו נשמעים בשמים. רבים היו המשכימים לפתחו ומתדפקים על דלתותיו, כדי לבקש ממנו ברכה וישועה לסבלם ולמצוקתם,

 

רבים נושעו על ידי תפילותיו, והיו מספרים על הנסים ועל הנפלאות שנעשה להם על ידי ברכותיו של צדיק.

כאן המקום להעלות שתי מעשיות, הממחישים את כח קדושתו של רבינו מסעוד זצ׳׳ל, ואינן אלא שתי טיפות בודדות, מתוך ים גדול של מעשים מופלאים שנעשו על ידו, בכח תפילותיו וצדקתו.

 

המספר הינו איש אמונים. רבי משה דוד חדאד בן הרה׳׳ג נסים זצ״ל מעיר נאבל שבטוניסיה, שהיה מקורב וידוע אצל כל גדולי הדור, ואף הכיר את רבינו מקרוב, והיה ממעריציו, (ישנם שו״ת ממנו בספר ״ישכיל עבדי׳^, להגר״ע הדאיה זצ״ל)(את סיפור המעשה העלה אותם ר׳ משה הנז׳ בספרו, ״מאמר אסתר״ שהוציא לאור בשנת תש״ו, לזכר אשתו הצדקת, מרת אסתר בת הר״ר יעקב מאמו ז״ל ונכדת הרה״ג הדיין המצויין, רבי יהודה בהרה״ג יעקב חי גז זצ״ל. המכונה הרב יג׳ץ (ר״ת יהודה גז נר״ו), בעל המחבר ג׳ ספרים על התורה, על חומש בראשית נדפס בירושת״ו בשנת התרע״ה, חלק שמות ויקרא, נדפס בשנת תרצ״ג. וחלק במדבר דברים, נדפס בשנת תרצ״ו. כל החלקים הנז׳ קרא את שמם ״נחלי יהודה״ וגם ״נחלי יעקב׳׳, ״אבי הנחל״, ׳׳ירך יעקב״. כי שיתף עם ספריו דברי אביו הרה״ג ר׳ יעקב חי גז זצ״ל.

הרב יג׳׳ן הנז׳, בימי זקנתו עזב את משרתו כסא הרבנות בעירו נאבל שבמחוז תוניסייא, ועלה לירושלים ונלב״ע ביום כ׳ סיון התר״ן.

בבוא הרב יג״ן לירושלים, נתמנה בתור דיין בבית הדין של העדה המערבית. הרב אברהם צוקרמאן בעל הדפוס צוקרמאן בירושלים, סיפר לרבי משה חדאד הנז׳, כי סיבת התמנותו של הרב יג״ן זצ״ל לדיין, היה ע״י מעשה, שפעם אחת, כשהיה הרב יג״ן מתפלל בבית הכנסת ר׳ יוחנן בן זכאי, נכנס לשם רב אחד צדיק ומקובל, ונגלה לפניו עמוד אור מזהיר על ראשו של הרב יג״ן, ואז נתפרסמה גדולתו וקדושתו, ובחרו בו לשרת ברבנות בעדת המערבים.)

הר״ר משה חדאד הנז׳ מספר כי בעת לידתה של אשתו מרת אסתר, בשנת תרנ״א. ״היה מתארח בביתם ידיד נפשי רבין חסידא הרה״ג המקובל האלהי המפורסם בפלאיו לשם ולתהילה, כמהר״ר מסעוד הכהן חדאד זצוק״ל, ראש עדת בית אל קהל חסידים בעיה״ק ירושת׳׳ו, שבא בכבודו בתור שד״ר לטובת עדתו הקדושה, ואז הוא עשה לה זבד הבת ונתן לח שם אסתר, וברכת צדיק נתקיימה בה, כי חננה היוצר חכמה בינה ודעת ושכל טוב ויראת ה׳ היא אוצרה…״.

 

הוא מוסיף ומספר, דברים שהוא עצמו היה עד להם:

הרמה״ח זצ״ל (ר״ת הרב מסעוד הכהן חדאד) בשנת התרס׳׳ב בא לעירינו בתור שד״ר ״בית אל״ פעם שנית. ועד ראיה אנכי שנעשה על ידו עובדה פלאית. והיא: בזמן ההוא היה מושל ישמעאלי שמו אצדק ג׳ינב שונא ליהודים בעירנו. והיה מתנגד לגביר אחד, שמו שלמה פארינתי. ובשבוע ההיא ממש, היה רודף אחרי בניו, לתופשם ולתתם בבית הסוהר, והם בורחים ממנו. ותביעתו עליהם, על כי הם אומרים שיש להם בידם הרשאות ממשלת צרפת שהם נתינים לה, והוא מכחיש אותם. כשיצא הרב הנז' לקחת נדבתו מגבירי עדתנו והלכנו יחד עמו, כשבאנו לגביר הנז', אחר שקבלנו בכבוד גדול. אמר לו, סלח נא אדוני הרב, אני שמעתי על הוד כבודו שהוא בעל פלאות וכמה נסים נעשו על ידו. הנני מחלה את פני קדשו, למלא את בקשתי, ולבקש רחמים מאל צור עולמים, שיעקור מעירנו את המושל שלנו.

וספר לו את העובדה הנז'. אחרי התבוננות הרב היטב בדבריו. אז השיבו:

יהיה לבו בטוח בהשי״ת, כי אחרי שלושה ימים יתעקר המושל הזה מהעיר.

וכן היה ביום ג׳ ממש, המושל, קבל תילגראם מאת הממשלה לצאת מהעיר.

וכל העם מקצה המה ראו כן תמהו על הנס הגדול שנעשה ע״י הרב. והגביר הנז' בא לפני הרב, והיה מחבק ומנשק לו את ידיו ורגליו, והעניקו במתנה גדולה. ונדר על עצמו להתנדב נדבה שנתית לעדת בית אל לכל נפש מב״ב סך מה, והתמיד לתת את נדבתו הנז' עד יום מותו ובניו אחריו.

ועוד שמעתי מפי מגידי אמת רבות מפלאיו. אך אספר פה ב׳ מעשים מפליאים, ששמעתי מפי ידי״ן הרה״ג הראב״ד כמהר״ר ציון ביתאן הרב הראשי לטריפולי נר״ו שנעשו לפניו.

 

א׳. המנהג היה בטריפולי, בעת שהשד״ר רוצה לנסוע לכפרים, לא יסע יחידי, כי אם שולחים עמו החכם הנכבד של העיר, ללוותו בשליחותו לשם.

ובבוא הרמה״ח ז״ל בשליחותו, בהיות שהוא איש קדוש בעיני העם. בחרו לשלוח עמו, רב נכבד הרצ״ב הנז'. כשנסעו יחד לכפר מרצתה. והם באמצע הדרך, והעגלון לפתע פתאום צעק ואמר: אהה אדוני הרבני, הנה אבדנו,אבדנו, עומדים אנו כעת בסכנה גדולה. ופנה להרצ״ב: הלסטים פ׳ וד׳ חבריו באים לקראתנו מזוינים,ואלו ידועים ומפורסמים שאין מידם מציל. אז הרצ״ב חרד חרדה גדולה. ופנה להרב וגעה בבכיה. ואמר לו, אדוני הרב לא שמעת מה אומר העגלון, שאנו עומדים בסכנת דרכים ועת צרה גדולה היא לנו. השיב הרב לו, מה יש, מה יש. ? השיב הרצ״ב, הנה לסטים מזוינים לפנינו להרגנו. אז הרב שתק ושם ידיו על עיניו שלושה רגעים, ואח״כ הסב פניו לעגלון ואמר לו, אל תירא ואל תחת, לך לשלום. ושום אדם לא יראה אותנו, ולא יוכלו ליגע בנו, ולא יעשו לנו שום דבר. העגלון הלך לדרכו הוא ירא ומפחד. והלסטים קרבו לעגלה והיא הולכת. ועברו לדרכיהם ולא פנו להם כלל ועיקר. וכשעברו את הדרך המסוכן. העגלון העמיד את העגלה וירד, ונפל לפני רגלי הרב, והיה מנשק את עפר מנעלו ואומר, ברוך אלהי ישראל שהצילנו מכל רע ועל ידי רו״מ, וברוך אתה לאלהיך שהוא מקבל ברצון בקשתך ותפלתך, ברוך פודה ומציל. בהגיעם לעיר הנז' העגלון, לא רצה לקבל מהרב בשום אופן שכרו. עד שנתכעס עליו הרב, אז לקח בצער גדול. ובהגיעם, העגלון פרסם את כל המעשה לכל יהודי העיר. ואז נתפרסם הרב לבעל הנסים.

 

ב. בבואם לבית בעה״ב הקבוע של שד״ר בית אל. מצאו כל בני הבית בוכים ומבכים על בנם היחיד, שהוא חולה. והרופאים אמרו נואש, ומהומה גדולה ביניהם. בהכנס הרב לבית, ושומעו בא אחריו, אז נקבצו כל בית הבעה״ב, ואביו ואמו של החולה. ונפלו לארץ לפניו, בבכי ובתחנונים שיבקש רחמים על בנם לפני ה^׳, שיקום מחליו. אז הרב נכמרו רחמיו ואמר, הוציאו כל איש מעלי מהבית. ורחץ את ידיו, ונכנס לחדר החולה. עמד והשתקע בתפלה שהשתפכה בתוך קסם מתעלה. וכשגמר תפלתו, יצא שש ושמח. ופנה אל הבעה״ב ואמר לו, הנני מבטיחך בעזר הבורא רופא חולים, כי בנך יתרפא מחליו, וישוב לאיתנו בריא אולם, ולא יאונה לו כל רע. וכן היה, אחר איזה שעות נהפך החולה לטובה ונתעורר מחוליו ודרש מים לשתות. ונראו עליו סימני החיים. ומעט מעט הוטב מצבו בחמלת ה׳ עליו. וכשבאו הרופאים לבקרו, המה ראו כן תמהו. כי נפלא הדבר בעיניהם. הוריו, כמעט נשתגעו מרוב שמחה מפעולת הצדיק, אשר נתקדש שם ד׳ על ידו. ומב׳ המעשים האלו נתודע שמו ברבים לאיש קדוש בעל מעשים פלאיים, וכל בני עיר העריצוהו בכבוד גדול והעניקוהו בנדבתם כראוי לו, והצליח בשליחותו הצלחה מרובה. אם אמרתי אספרה כמה גדול כחו בקדושה ממעשיו ומפלאיו לא יכילם ספר.

הרב הנז' זכה לזקנה ולשיבה מכשורה. האריך ימים על כסא הרבנות בעדת חסידים עד מאה ושמונה שנים. נתבש״מ בעיה״ק ירושלם תו״ב, עש״ק כ״ד לח׳ סיון התרפ״ז אחר חצות היום. חבר כמה ספרים כח מעשיו. בן יכבד אב. שמחת כהן ב״ח. שו״ת ע״ד הסוד ודרשות. כלם נדפסו בירושלים. זיע״א.״.

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב– הגאון החסיד רבי מסעוד הכהן אלחדאד זצוק״ל.

ילדת בת 7 נאנסת על־ידי בן־אחיו של מושל טנג׳יר

אונס של נערות ושל נשים יהודיות על־ידי בני מרום הארץ וכן על־ידי מוסלמים אחרים אירעו במרוקו במקומות שונים, בעיקר בעתות של מהומות והתנפלויות.

שלמה אבן וירגא, מחבר ׳שבט יהודה׳, כותב כי זמן קצר לאחר שהגיעו המגורשים לפאס ׳בא ערבי אחד, וראה נערה יפה מבנות ישראל, ולעיני אביה ואמה בא עליה והלך לו׳. בהמשך מסופר כי תקע בבטנה רומח כדי להורגה כי חשש שמא התעברה.

בפאס נאנסו בנות ונשים יהודיות בשנת שי״ח (1558). במכנאס בשנת תפ״ח (1728). ר׳ משה בירדוגו(1731-1679), שפעל במכנאס, כותב על אשה שבעלה הלך למדינת הים, והיא הלכה לבית שר העיר (מושל) של טנג׳יר ונאנסה על־ידו. לפי תשובת החכם היא נאמנת, כי העידו עליה שהיא אשה צנועה ושיצאה מבית השר בוכייה ובגדיה קרועים. על גוי שניסה לאנוס אשה יהודייה בביתה בפאס כתב ר׳ שאול ישועה אביטבול(1809-1739) שפעל בצפרו.^״ לפי ידיעה שפורסמה בשבט תרמ״א (1881) עונתה יהודייה על־ידי אחד מקרוביו של מושל מחוז.

 

אונס נערות וחילול כבודן של נשים יהודיות (1897-1829)–אליעזר בשן

עמוד 126

הרה״ג רבי שמעון אשריקי זצ״ל .

ראב״ד לעדת המערבים בירושלים (תרפ״ב — תרפ״ז)

רבי שמעון אשריקי נולד בשנת תרי׳׳ט -1859- בעיר מוגאדור שבמארוקו. אביו ר׳ חיים, היה סוחר עשיר ומפורסם בעירו, בזכות מעשה הצדקה הרבים, יושרו ועדינות נפשו. הוא גם פעל בהנהגת הקהילה. וניצל את קשריו הטובים עם ה״קאיד״ כדי לסייע לאחיו מעול גלותם, ולהקל מעליהם את המיסים הכבדים שהטילו חדשים לבקרים, אדוני הארץ.

ביתו של ר׳ חיים, היה בית ועד לחכמים, לעניים, ולכל עובר אורח. שמו הטוב הלך לפניו כאיש עדין, אדיב, ובעל לב רחב. ישר ונאמן במשאו ומתנו, נקי כפיים ובר לבב. ועל כן התחבב על כל מכיריו ויודעיו, וכולם פה אחד הללו את שמו וברכוהו.

בשנת תרכ״ד החליט ר׳ חיים לעלות לארץ ישראל עם אשתו ובנו שמעון, כדי לחונן את עפר ארץ ישראל המקודשת, שאותה כה אהב וכה חלם עליה. הוא היה בין החלוצים הראשונים שהשתקעו בעיר יפו. אך לא זכה לדאבון לב להאריך ימים, וכעבור שנה מיום עלותו ארצה השיב את נשמתו לבוראו, בעוזבו אחריו אלמנה צעירה ובנו שמעון שאך מלאו לו שש שנים.

אשתו האלמנה שהצטיינה בחכמתה חריצותה וחסידותה, מסרה את בנה בידי הגאון רבי שלמה בוחבוט זצ״ל כדי שיספוג ממנו תורה ויראה.

[רבי שלמה בוחבוט היה יליד העיר רבאט שבמארוקו. ובצעירותו עלה לאה״ק והתישב ביפו, ושם הרביץ תורה ברבים. בין שומעי לקחו נמנו אנשים שאח"כ התפרסמו בשמם הטוב. כגון הרבנים מסעוד הכהן אלחדאד ראש ק״ק חסידים בית אל. שמעון אשריקי ראב״ד לעדת המערבים ואחרים. הוכר כאחד הרבנים הגדולים בדורו, ונודע במדותיו התרומיות ובתכונות נפשו הנעלות. בו התמזגו כל המעלות אשר מנו חכמים באנשי המופת. הצטיין בדרשותיו ונועם אמריו שצודדו נפשות הקהל. מתוך רצונו שלא ליהנות מזה, התעסק במסחר שעות אחדות ביום וממנו מצא מחיתו, כאשר כהו עיניו מזוקן, בעיקר מרוב עיונו בספרים בלילות, עלה לירושלים ונחשב בין יחידי ישיבת ״חסד אל״. נלב״ע ביום י״א תשרי תרס״א, ונספד ע״י חבריו הרבנים נחמן בטיטו ומנשה שמחון. (החבצלת שנה ל״א תרסייא גליו! ב.) חבר ס׳ קהלת שלמה, ביאור אגדות על התנ׳׳ך. כ״י בידי בנו הרב שבתי בחבוט נ״י. (מ. ד. גאון. בספרו יהודי המזרח בארץ ישראל, כרך בי). בנו של הרה״ג הנז^,, הגאון רבי שבתי בוחבוט זצ״ל שימש כראש הרבנים בארם צובא (חלב) ובביירות. חיבר הרבה ספרים באגדה, בדינים, במוסר ובמדות, וכן שו״ת כלם כ״י. אחדות מתשובותיו הובאו בשרית ישכיל עבדי להגר״ע הדיה זצ׳יל, ובמאסף. ופסק אחד בענין עגונה הובא בס' ״עם מרדכי״ להגר״מ עזראן זצ״ל. נלב״ע בביירות י״ז אייר תש״ח, והובא למנוחות בירושלים בכ״ז אדר בי תשיי׳א],

בישיבתו של הר״ש בוחבוט הנז׳, למד רבי שמעון אשריקי מספר שנים, ועשה חיל בלמודיו. כשרונותיו הגדולים, פקחותו המופתית והבנתו הגדולה, סייעו בידו לגדול בתורה וביראה, ושמו הטוב הלך לפניו כבחור מורם מעם, עילוי, ולמדן מופלג.

תקופה חדשה בחייו של רבי שמעון, החלה כאשר אמו הצדקת נישאה בהסכמתו, למופת הדור, הגאון הצדיק רבי אברהם אשכנזי זצ״ל, ששמש באותם ימים הראש״ל ורבה של ירושלים.

הראש״ל רבי אברהם אשכנזי אשר היה ידוע ומפורסם לאיש מופת, צדיק וגאון מפורסם ובעל מדות תרומיות. הביא לביתו את רבי שמעון, ואימץ אותו כבן. בבית צדיק זה, גדל רבי שמעון על ברכיהם של גדולי וגאוני הדור. בפקחותו בהתמדתו ובכשרונותיו העילויים, שאב מתורתם, שתה בצמא את דבריהם, והתאבק בעפר רגליהם. אביו החורג, לא מנע כל טוב ממנו. הדריכו ולמדו בכל מקצועות התורה, עד כי רכש לו ידיעה עמוקה ויסודית בכל מכמני התורה והמשפט.

בין רבותיו ומכריו של רבי שמעון אשריקי, נמצא הגאון רבי אברהם פנסו. מגדולי רבני ירושלים המפורסמים. אשר גילה את כשרונותיו ותכונותיו המיוחדים של רבי שמעון, והציע לו את בתו בוליסה סול לאשה. [ארבע בנות היו לו לרבי אברהם פנסו. שהשיאן לת״ח: והם, רבי נסים אלישר, בנו של הראש״ל יש״א ברכה. רבי שמעון אשריקי. רבי רפאל כהן שאקו, הנמנה בין רבני ירושלים וטובי עסקניה, פעמים אחדות היה שד״ר הכוללות לחו״ל, תחלה בשנת תרמ״ה לתורכיה, ואח״כ נסע מטעם כוללות עדת המערבים, כולל חברון, ביה״ח משגב לדך, וק״ק חסידים ״בית אל״, להודו, תוניס, אלגי׳ר, מרוקו, ועוד. היה חבר בבית דינו של הראב״ד רבי וידאל חנון אנג׳ל זצ״ל, והעמיד תלמידים הרבה. והחתן הרביעי, רבי אלעזר מיוחס].

 

בבית חותנו, מצא רבי שמעון אשריקי מעין חדש שממנו שאב תורה והשכל, בהיות שבית חותנו היה מרכז לתורה ובית ועד לחכמים. כאן ניתנה לו האפשרות להתמסר לתורה בלי כל דאגות.

בן כ״ד שנים נשלח רבי שמעון, בשליחות הכולל ע״י ישיבת ״בית אל״ לערי מרוקו. הארת פניו היפים, חכמתו ותבונתו, דבורו הצח וקולו הנעים, עזרו לו מאד בשליחותו זו. בכל מקום שדרכה רגלו נתקבל בסבר פנים יפות, וכולם הרימו את תרומתם ביד נדיבה לטובת ישיבת ״בית אל״. בשליחות זו שהה משך כארבע שנים, והוכתרה בהצלחה גדולה. לאחר שבע שנים, שוב יצא כשד"ר לערי מרוקו, והפעם מטעם הכולל לעדת המערבים. רי״ח ילוז בספרו ״תולדות אליהו״ מציין, כי בהרבה כפרים במרוקו, נפגשו הוא ואביו זצ״ל, עם ר׳ יוסף ארוואץ שהיה שד"ר לעדת החסידים ״בית־אל״ ועם ״הרה״ג נעים זמירות ישראל ר׳ שמעון שריקי ז״ל שד״ר המערבים, ומאוד התענגו בחברתם במשך ימי שבתנו יחד״.

כעבור זמן מה יצא שוב ר׳ שמעון כשד"ר לערי טוניס מטעם העדה הספרדית. גם בית החולים ״משגב לדך״ שלחוהו לכלכותה שבהודו, כדי ליישב את הסכסוך אשר פרץ בין גבאי המוסד ובין נציב אחד בשם כהן שלא רצה להתפשר בענין תרומתו.

את תפקידו כשד"ר מלא רבי שמעון באמונה. לא עשה ממנו עושר, וכל ימיו חי בצמצום ובצניעות, והתמסר כל כולו למען הכלל והפרט. שנים רבות שימש כחבר בבית דין הצדק של העדה הספרדית, וכאשר נפטר הראב״ד של עדת המערבים, רבי יוסף חיים הכהן זצ״ל בשנת תרפ״א, נבחר רבי שמעון לממלא מקומו, וינהל את כל עניני עדתו בכשרון רב. חבריו בבית דין, היו הרבנים הגדולים רבי אליהו לעג׳מי, ורבי יעקב בן עטר, זכר צדיקים לברכה.

רבי אליהו אלעג׳מי זצ״ל, נולד בשנת תרל״א במרוקו, ולאחר עלותו לאה״ק נמנה לאחד מראשי המקובלים המכוונים בישיבת ״בית אל״, והיה ידוע ומפורסם לאיש אלקים קדוש, כן היה בקי בכל כתבי האר״י ז״ל.

 

ומכוין כל הכוונות ומסדרם על נכון, בבקיאותו וידענותו בקבלת האר״י הוא ערך וסידר את סידור הכוונות של הרש״ש. מלבד היותו חסיד, ומראשי המקובלים בבית אל, היה מראשי עדת המערבים בירושלים. נלב״ע כ^, אייר תרפ״ז.

רבי יעקב בן עטר זצי׳ל. בצעירותו עלה מעיר אזמור שבמרוקו לירושלים, ויהי בין מייסדי עדת המערבים. פעמים רבות יצא כשד״ר לטובת העדה, ובלה במסעותיו הממושכים חליפות כ׳׳ה שנים, הוא חיבר את הספר ״בית אלקי יעקב״. והוא המחבר את הפיוט המפורסם ״אערוך מהלל ניבי״ בשבח הגאון אדמו״ר רבי יעקב אביחצירא זיע״א. נלב״ע ר״ח מנ״א התרפ״ד.

כעת הגיעו לידי כת״י מהר״ר שמעון רביבו ז״ל, ושם כתוב לאמור שר^' יעקב בן עטר סיפר לו כי בהיותו שד״ר בפעם הראשונה במארוקו הלך לעיר אופראן כדי להשתטח על קברות הקדושים שבמערת אופראן הידועה בקדושתה בשל הקדושים הקבורים בה שמסרו נפשם על קדוש ה׳. וכאשר הוא נכנס לתוך גבול המערה היה נדמה לו שהוא מהלך על גבי קוצים ולא יכול היה להמשיך ללכת עד שהוכרח לחזור לאחוריו, ובמו עיניו ראה שלא היו שם קוצים כלל וכלל, וידע שקדושתם של הטמונים שם גדולה עד מאוד.

בספר הנפלא ״הסבא קדישא אדמו״ר סידנא בבא סאלי זיע׳׳א׳׳ (נתיבות תשמ״ה). מסופר כי בביקורו של האדמו״ר יש״א ברכה זצ״ל בירושלים בשנת תרפ״ב. הוא הקדוש פנה לבית הדין של עדת המערבים בכדי לקבל את הסכמתם להדפסת ספרי הרב הקדוש ״עטרת ראשנו״(כך מכנים את הגאון הקדוש וחסיד רבי דוד אביחצירא זיע״א שנהרג על ק״ה). ומצא שם את שאהבה נפשו. שלשה גדולי עולם, וכל אחד מהם עמוד משלושה עמודי עולם. עמוד התורה — הראב״ד ר^' שמעון אשריקי זצ״ל, למדן מופלג ובקי עצום בש״ס ופוסקים. מעיין רשום, הפותר כל בעיה קשה וסבוכה כלאחר יד. עמוד העבודה— עבודת שמים המקובל האלקי ר׳ אליהו לעג׳מי זצ״ל. עמוד גמילות חסדים— הרה״ג יעקב בן עטר זצ״ל. לשלשה גדולי עולם אלה נקשר אדמו״ר הבבא סאלי זצ״ל באהבה רבה, וקבע ללמוד אתם יחדיו ובנפרד, ועד ימיו האחרונים הזכירם לטובה והתגעגע לאותם ימים טובים, ימי השלוה והמנוחה בלימוד התורה כחפצו בלי כל טרדה. מכל אחד מהם כפי ערכו למד והשתלם, מר׳ שמעון — הנהגת בית הדין ולהתנהג עם בעלי דינין ודרך ההוראה והפסק, מרי אליהו — כוונות הרש״ש. מרי יעקב— כל מידות טובות והנהגות שראה בגדולי עולם במשך מסעותיו הארוכים.

על דברי ימיו של רבי יעקב בן עטר זצי׳ל, יש להוסיף, כי בשנת תרנ״א, הוא הגיע ללישבואה שבפורטוגל, בתור שד״ר לק״ק חסידים בית אל, שם פגש ביהודי עשיר שהיה מילדי המערב הפנימי, ושמו מסעוד כהן, שהגר בצעירותו לעיר באיאה שבברזיל, ולרגל מסחרו הגיע ללישבואה.

ר״י בן עטר, שהיה בעל מתק שפתים, ובעל השפעה רבה. הציע לעשיר הנז׳ לייסד ישיבה בירושלים לעדת המערביים, בה ילמדו עשרה תלמידי חכמים מבני העדה. והוא העשיר, יספק להם את התמיכה הדרושה לפרנסתם ולמחייתם; העשיר השיב בחיוב, והקציב סך מסויים לעשרה לומדים וכן דמי שכירות מקום לישיבה. הישיבה נקראה בשם ״משמרת כהונה״, ושימש בה רבי יעקב כראש הישיבה. הנדיב מסעוד כהן הנז׳, עמד בהתחייבותו, ובמשך כל ימי חייו לא פסק מלשלוח את הקצבה לישיבה הנז׳, ואף אחרי מותו בצוואתו הניח קרן לישיבה הנז׳ שמפירותיו תמשיך הישיבה להתקיים. (ראה בשו״ת ״רחמים פשוטים״ להרחמ״ן נאים זצ״ל, בהלכות צוואות ומתנות סימן ו׳ עמי מ״ט, תשובה ארוכה מארץ מדה ע״ע הצוואה של הנדיב הנז׳).

מיתת בתו של רבי שמעון אשריקי זצ״ל, מרת וידה אשת הסופר החכם ר׳ יצחק יחזקאל יהודה בי״ד אדר תרפ״ז, העכירה את רוחו, ומני אז סבל יסורים מריס וקשים שקבלם באהבה, מרוב יגונו נסתמא מעיניו ונפל למשכב, והוא האריך בחליו על ערש דווי במשך שנתיים עד כי נתבקש לישיבה של מעלה בכ״ו סיון תר״ץ והוא בן שבעים ושתים שנה, זיע״א.

 

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב– הרה״ג רבי שמעון אשריקי זצ״ל

 

עמוד 316

6. 6. זמירות שבת והפיוט ׳מזמור שיר ליום השבת׳

שרים זמירות שבת ובכללן פיוטים נוסח ׳יגל יעקב׳, ובמרכזם הפיוט ׳מזמור שיר ליום השבת׳ לר׳ מסעוד אביחצירא. כך היה מנהגו של ר׳ ישראל אביחצירא לשיר מזמור זה תחילה לאחר אכילת הדגים, ולאחר מכן היה שר שירים שהוא עצמו חיבר, ובכללם שירי דודו, ר׳ יצחק אביחצירא.

להלן הפיוט ׳מזמור שיר ליום השבת' כולו, מלווה בפירוש ומקורות.

 

מזמור שיר ליום השבת

תבנית השיר: השיר עשוי בתבנית מעין אזורית ובו שלוש עשרה מחרוזות. בכל מחרוזת שבעה טורים: שלושה טורי ענף דו צלעיים תואמי חריזה, ועוד צלע בחריזת קבע אזורית.

חריזה: אב. אב. אבב. גא(=רפרין). דה.דה.דה.א / וז.וז.וזא / …

משקל: שמונה הברות בכל טור.

סימן(=חתימה): מסעוד אביחצירא. מקור: יגל יעקב, נתיבות תשס׳׳א, עט׳ קיד.

הרפרין(הפזמון) ׳סוד שבת זכור ושמור / אות ברית בינו וביני׳ מושר בסוף כל מחרוזת.

 

מבוא לפיוט: הפיוט מתמקד בהכנות לשבת ביום שישי, בתפילת מנחה וערבית של שבת, הכול על פי מקורות האריז״ל: שער הכוונות ופרי עץ חיים לר׳ חיים ויטאל. הפיוט פותח בהשפעה של השבת על ימות החול, עובר להכנות של יום שישי: הקניות והבישול; קריאת פרשת השבוע שניים מקרא ואחד תרגום; טבילת מצווה; רחיצת פנים, ידיים ורגליים שסגולתה לבטל את הקליפות; לבישת ארבעה בגדים לבנים ומשמעם הסמלי, תפילת מנחה והכוונה בה לעילוי הנשמות; ׳יציאת שדה להקביל / את פני שבת מלכתא׳, ותכליתה להעלות ׳ניצוצות קין והבל / לעלות מגו עמיקתא׳; הדלקת שני נרות כנגד ׳שני מאורות מזהירים / אד־נו״ת פשוט וא״ל מלא׳; עניית ׳ברכו׳ שיש בה להשפיע ברכה והמשכה של קדושה; תפילת עךבית באימה / בקול גדול בסוד טעם / ברכות שמע בנעימה / בבונה ובטוב טעם׳… ועדות הקידושין ב׳ויכולו׳.

 

מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת / אֶעֱנֶה חֶלְקִי גַּם אֲנִי

לְעוֹרֵר לִבִּי אַהֲבַת / צוּר עֲשָׁנִי וַיְכוֹנָנִי

וּלְעָבְדוֹ תָּמִיד בְּחִבַּת / רֹב חַסְדּוֹ אֲשֶׁר זִכַּנִי

לְהַלֵּל בְּפִי וּלְשׁוֹנִי

5 סוֹד שַׁבָּת זָכוֹר וְשָׁמוֹר / אוֹת בְּרִית בֵּינוֹ וּבֵינִי

 

סְגֻלַּת שַׁבָּת יְקָרָה / מַשְׁפַּעַת בְּיָמִים שִׁשָּׁה

שָׁלֹשׁ מִשַּׁבָּת שֶׁעָבְרָה / וּמִן הַבָּאָה שְׁלֹשָׁה

צָרִיךְ כָּל אָדָם זְכִירָה / לְהַמְשִׁיךְ עָלָיו קְדֻשָּׁה

 

מזמור…השבת: פתיחת הפיוט בפתיחת המזמור מתה׳ צב, א, והוא השיר הראשון שהושר לכבוד השבת על ידי אדם הראשון(זהר ח״ב קלח ע״א). אענה…אני: עדה״כ איוב לב, יז ׳אענה אף אני חלקי אחוה דעי אף אני׳. כאן: גם במובן אשיר(אחבר שיר), כמו ׳ענו לה׳ בתודה׳(תה׳ קמז, ז) במובן שירו(רד״ק), וכן ׳עלי באר ענו לה׳(בט׳ כא, יז) שאונקלום תרגם ׳שבחו לה׳. 2. לעוךר…ויכונני: לעורר את לבי ואת אהבתי לה׳ שבראני. לעורר לבי אהבת: עדה״כ שה״ש ב, ז. צור עשני ויכונני: עדה״כ דב׳ לב, ו. 3. ולעבדו…זפני: לעבוד את ה׳ מתוך אהבה על חסדיו אתי. ולעבדו תמיד בחבת: כמו ׳ולעבדו בכל לבבכם׳(דב׳ יא, ג). 5. סוד…ושמור: השיר מוקדש לענייני השבת ורעיונותיו הקשורים בזכירתו ובשמירתו. שבת זכור ושמור: מצוות השבת האמורה בי׳ הדברות בשמות כ, ח, ׳זכור את יום השבת לקדשו', ובדברים ה, יב, ׳שמור יום השבת לקדשו׳. אות…וביני: השבת היא אות בין ה' לישראל, על פי שמות לא, יז. 6. סגלת שבת יקרה: כוחה של השבת וברכתה חשובות. משפעת ממים ששה: השבת משפיעה מכוחה הרוחני על כל ששת ימי החול. 7. שלש…שלשה: מבחינה הלכתית הימים א-ג נחשבים ונכללים במושג ׳אחר שבת׳(שעברה), וימים ד-ו במושג ׳לפני שבת' (הבאה) לעניין גטין ולעניין הבדלה, שמי שלא הבדיל במוצ״ש יכול להבדיל עד יום ג׳ ועד בכלל(בבלי פסחים קו ע״א וש״ע או״ח הלכות שבת, סימן רצט, סעיף ו), אולם כאן כוונת המשורר בעיקר לעניין הרוחני של השבת, על פי שער הכוונות לאריז״ל(להלן: שעה״ב) ב, עט׳ טז-יז, ופרי עץ חיים (להלן: פע״ח) ב, עט׳ שפ- שפב, המשמשים מקור השראה לפיוט. על פי שעה״כ האדם זוכה בקבלת השבת לתוספת נר׳׳ן (נשמה, רוח, נפש) המסתלקים במוצ״ש וחוזרים לאחר סעודה רביעית. שליש משבת שעברה: הנשמה נשארת כל יום א׳ ומסתלקת בליל ב׳, הרוח נשארת עד יום ב׳ ומסתלקת בליל ג׳, והנפש נשארת עד יום ג׳ ומסתלקת בליל ד', וזה הכוח שהשבת משפיעה ל׳שלוש משבת שעברה׳. לפיכך על האדם לכוון את מחשבתו הטובה ביום א׳ כנגד הנשמה, להגביר לימוד תורה ביום ב׳ כנגד הרוח ולעסוק במעשים טובים ביום ג׳ כנגד הנפש, כגון ביקור חולים. ומן הבאה שלשה: ימים ד-ו. בימים אלה על האדם לכוון ולהתכונן לקבל תוספות נר״ן של השבת הבאה: ביום ד׳ יתכונן לתוספת נפש על ידי מעשים טובים, ביום ה' יתכונן לתוספת רוח על ידי הגברת לימוד תורה, וביום ו׳ – לתוספת מחשבה טובה. 8. צךיף…זכירה: בכל יום על האדם לזכור את יום השבת ולהתכונן לקראתו, לכן הימים נזכרים בצמוד לשבת: ׳אחד בשבת/ ׳שני בשבת׳״. כמו הנוסח בשיר של יום, ׳השיר שהיו הלויים אומרים׳: ׳היום שני בשבת/״ ובקהילות תאפילאלת ואחרות אומרים ׳בשבת קודש׳.

 

 

כְּדַל כֶּעָשִׁיר כֶּעָנִי

 

10 עֶרֶב הַשַּׁבָּת יוֹם שִׁשִּׁי / תִּקְנֶה כָּל צֹרֶךְ שַׁבָּתְךָ

תָּכִין בְּעַצְמְךָ תַּעֲשֶׂה / וְלֹא עַל יְדֵי זוּלָתְךָ

אֶל מֶלֶךְ יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא / אֹרֵחַ הַבָּא לִקְרָאתְךָ

מָה תֹּאמַר וּמָה תַּעֲנֶה

 

וּלְקַדֵּשׁ נֹגַהּ חֵן תִּמְצָא / פָּרָשַׁת שָׁבוּעַ תִּקְרָא

15 שְׁנַיִם מִקְרָא בִּקְדֻשָּׁה / וְאֶחָד תַּרְגּוּם בְּמוֹרָא

טְבִילַת מִצְוָה לְרַחְצָה / תִּטְבֹּל בְּמִקְוֵה טָהֳרָה

אָז בִּצְדָקָה תְּכוֹנְנִי

 

 

דִּין מַיִם חַמִים תַּדִּיחַ / פָּנִים יָדַיִם רַגְלַיִם

סוֹד שַׁלְהֶבֶת יָהּ תָּשִׂיחַ / פָּסוּק הַכָּתוּב לְחַיִּים

להמשיך עליו קדשה: כדי להמשיך עליו את קדושת השבת. 9. כדל כעשיר כעני: זכירת השבת מוטלת על כל אחד. 10. ערב…שבתך: על פי בבלי שבת קיז ע״ב: ׳לעולם ישכים אדם להוצאות שבת שנא׳ ״והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו״(שמות טז, ה)׳, ושו״ע שם, סימן מ, סעיף א. 11. תכין…זולתך: מן הדוגמאות של חכמי התלמוד על פי בבלי שבת קיט ע״א: ר׳ אבהו היה נופח באש, רב ספרא היה חורך את הראש, רבא מלח דגים… והשווה ש״ע שם. 12. אל…כסא: ה׳ הוא אורח השבת הבא אצלנו על פי נוסחי ׳אתקינו סעודתא׳. ארח…תענה: מה תענה לאורח הפוקד אותך אם לא התכוננת לכבודו. 14. ולקדש נגה חן ונמצא: על ידי קריאת שניים מקרא ואחד תרגום (=שמו״ת) מעלים את קליפת נוגה לקדושה (פע״ח, שם, עט׳ שפג). 15. שנים…תרגום: על פי בבלי ברכות ח ע״א: ׳אמר רב הונא… לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור שנים מקרא ואחד תרגום', וראה גם שו״ע שם, סימן רפח. על פי שעה״ב, עמ׳ כד, גם קריאת שמו״ת היא הכנה לשבת, ׳והכינו את אשר יביאו׳. 16. טבילת…טהרה: האר״י היה טובל לאחר קריאת שמו״ת, שאז יש באדם כוח לקבל תוספות קדושת שבת(שעה״ב, עט׳ כה). המקור לטבילה בערב שבת על פי שעה״ב שם הוא על פי זהר תרומה קלו ע״ב, ׳דרב המנונא סבא עליו השלום היה סליק מנהרא כל ערב שבת׳. 17. בצדקה תכונני: על פי יש׳ נד, יד. כאן: כנראה, על ידי הטבילה מתכונן לקבל תוספות קדושת שבת. 18. דין מים…רגלים: על פי בבלי שבת כה ע״ב: ׳כך היה מנהגו של ר׳ יהודה בר אלעאי ערב שבת מביאים לו עריבה מלאה חמין ורוחץ פניו ידיו ורגליו׳, וכן נדרש שם על הפסוק ׳ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה׳(איכה ג, יג) – ׳זו רחיצת ידים ורגלים בחמין/ וראה שו״ע, הלכות שבת, סימן רס, סעיף א. 19. סוד…תזניח: המים החמים בערב שבת הם מעשה סמלי לשלהובא דאשא (=שלהבת אש), והוא כוח של גבורה היורד מלמעלה כל ערב שבת כדי להכניע ולהוריד לתהום את הקליפה הרוצה גם היא לעלות מעלה לקבל שפע על חשבון הקדושה. על ידי רחיצת פנים, ידיים ורגליים בחמין ערב שבת מכניעים את הקליפה של מעלה ומסירים את הזוהמה הדבקה באדם במקומות אלה(שעה״כ שם, עמ^׳ כח-כט, ופע״ח ב, עט׳ שפד). שלהבת יה: על פי שה״ש ח, ו, ׳רשפיה רשפי אש שלהבת יה׳. כאן: כוח אש רוחני, שלהובא דאשא, המכניע את הקליפה.

 

קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי- מזמור שיר ליום השבת

עמוד 52

אמרתי לו שאין לי לאן ללכת אחרי שחרורי. הוא נתן לי את הכתובת של ההורים שלו בתל-אביב ואמר שהם יעזרו לי עד שאסתדר. איזה אדם טוב, בעל לב זהב! הודיתי לו מאוד על עזרתו ונפרדנו לשלום. הייתי עצוב ממה ששמעתי. היה קשה לי להאמין. כשהסתובבתי במחנה פגשתי חבר ותיק מהאנייה ״יהודה הלוי״. הוא סיפר לי שידיד שלי, בן עירי, נמצא בחיפה ואמר לי היכן הוא גר. שמחתי מאוד. כעת אני אזרח רגיל. קיבלתי מקצין העיר תלושים ללינה ואוכל לשבועיים ועליי לחפש עבודה. בכל מקום אליו נשלחתי כדי למצוא עבודה, עברתי את כל המבחנים ועל פניו הכל היה נראה בסדר. ואולם, משנודע מקום מוצאי, ראיתי פרצופים מתפתלים שאמרו לי שאינני מתאים לעבודה. ראו פלא – לפני כמה דקות הייתי מתאים והנה פתאום אני לא מתאים! הכיצד יהודים מרשים לעצמם דברי שקר, כזב ומרמה ללא בושה? נגמרו תלושי הלינה, אוכל ועבודה אין. נזכרתי בידידי רחמים עובדיה והלכתי לראות את משפחתו, שם קיבלו אותי בחמימות. הם חיכו לי, שכן שמעו עליי מהבן שלהם. סיפרתי להם שהתלושים שהיו לי נגמרו ועבודה אין, וכי אין לי מקום לשהות בו. הם הזמינו אותי להישאר אצלם עד שאסתדר. יש עוד אנשים טובים בעולם הזה, חשבתי לעצמי. זה חימם לי את הלב. הודיתי להם מאוד. באחד הימים שלחו אותי מטעם הלשכה לבית הספר החקלאי מקווה ישראל, שם חיפשו פקיד לעבודה במשרד. נסעתי לשם ביום גשום, בחנו אותי בכל עבודות המשרד ונראה היה כי הכל כשורה. אמרו שאוכל להתחיל בשבוע הבא. שמחתי מאוד. לפני שיצאתי קראו לי, ושאלו כבדרך אגב – ״מאיפה אתה?״ עניתי לתומי: ״ממרוקו!״ ואבוי לאשר רואות עיניי – בן רגע מבע פניהם משתנה והנה מודיעים לי שאינני מתאים לעבודה זו! שוב! ״תאלמנה שפתי שקר הדוברות… בגאווה ובוז״. לבי איים לפרוץ מחזי מרוב הכעס והעלבון שחשתי. זעמתי על השקר! על הטמטום ועל עזות המצח! שאלתי אותם בכעס: ״אתם יודעים בכלל מי הקים את המקום הזה שבו אתם עובדים? לא? לא יודעים? הקימה אותו חברת ״אליאנס״ בשנת 1860. אתם בוגדים בכל העקרונות של ארגון זה, שמתבסס על שוויון, עזרה ליהודים, מלחמה בגזענות ובאנטישמיות, בדיוק ההפך מכפי שאתם נוהגים עכשיו נגד חייל משוחרר, בוגר ״אליאנס״ במרוקו. כנראה לא עלה על דעת המייסדים, שיהודי בישראל יצטרך עזרה נגד גזענות כמו בארץ של גויים אנטישמים. ״אליאנס״ האמינה במימרה ״כל ישראל ערבים זה בזה״,וקראה לעצמה ״כל ישראל חברים״. איפה הערבות כאן? אתם גזענים עלובים ויהודים ללא בושה!״ אף אחד לא ענה לי. הקשיבו ולא ענו. יצאתי משם נרגז, כעוס ומתוסכל עד מאוד. אני פשוט לא מבין, מה הבעיה שלהם? האם לקבל עבודה זה בבחינת מתת חסד? האם אין זו זכותו של כל אדם להתפרנס בכבוד? אני פשוט לא מבין את האנשים האלה. והם קוראים לעצמם תרבותיים? לרוע מזלי ירד גשם חזק, ולא מצאתי מחסה מהגשם. עד שהאוטובוס הגיע הייתי כל כך רטוב, שכבר לא שמתי לב ואף לא היה אכפת לי אם מת אני או חי באותו רגע. דמעות ירדו מעיניי, ״אפפוני מים עם נפש״,״ואשאל את נפשי למות״, וחשתי כי טוב מותי מחיי. אינני יכול להבין את השנאה הזו. איך אפשר לבנות מדינה על יסודות מושחתים כאלה? והרי עודנו בתחילת תהליך הקמת המדינה. עולי מרוקו באים מאהבת ארץ- ישראל ולא כדי לתור אחר חיים טובים יותר. הם חיכו לגאולה וזו בשבילם הגאולה! המצב מבחינת האפליה, סביר להניח, ילך ויחמיר. אי אפשר לייסד מדינה על יסודות מוסריים מושחתים. חברה כזו סופה שתתמוטט. הודעתי לאנשים הטובים שאני רוצה לנסוע לחיפה לבקר ידיד שלי ואולי שם אמצא עבודה. על כל פנים, הם הצטערו מאוד על אכזבתי ואמרו לי שאם דרכי לא תצלח בחיפה, אוכל לחזור אליהם וכי הם ישמחו תמיד לראותי. נסעתי לחיפה, פניי מועדות לכתובת שהייתה באמתחתי: רחוב סטנטון, שכעת נקרא ״שיבת-ציון". הגעתי בערב שבת. אשת ידידי פתחה את הדלת. מקץ שיחת חולין מנומסת, ולאחר שהזדהיתי, שאלתי היכן בעלה. היא ענתה שהוא בחדר האמבטיה, ועל כן ישבתי והמתנתי. ראיתי לפניי שולחן מלא סלטים מפורסמים שלנו ממרוקו. כל היום לא בא אוכל לפי, ואני משתאה למראה שולחן זה, ערוך ומלא דברים שאני זוכר מבית אבא ושטרם טעמתי מאז. ישבתי וחיכיתי עד שידידי יסיים עיסוקיו. כשיצא אמר שלום, אך שלום קר שאינו מבשר טובות. לא היה חיבוק ואף לא שמחה להיפגש עם ידיד ותיק מקץ זמן רב. כעת הוא נשוי לאישה ממרוקו. זאת הבנתי מהסלטים שהיו על השולחן. השיחה הייתה קרה, מרוחקת ובקושי מנומסת. לא הרגשתי נוח בכלל. לא הציעו לי אפילו כוס מים. ישבתי נדהם ונכלם! לא כזאת הם ילדי ספרו! וכי מה אירע? בזמן קצר נהפכו לזרים? שכחו את קבלת הפנים וקבלת האורחים שלנו? אבוי לנו! הזוהי השפעתה של המדינה? התארחתי בביתו שעה או שעתיים, עד שלבסוף הבנתי שהם מחכים שאלך טרם שיתחילו לסעוד את לבם. קמתי ונפרדתי מהם נבוך ומתבייש, ויצאתי. כשהגעתי לרחוב, נפגשתי עם מישהו אחר מיוצאי ספרו. הוא נדהם לראות אותי עם דמעות בעיניים. ״מה קרה לך?״, שאל בדאגה. סיפרתי לו על אכזבתי המרה. ״באתי במטרה לבלות אתם את השבת, והנה לא הציעו לי אפילו כוס מים״. גם הוא נדהם! קשה להאמין! מה קרה לאנשים שלנו? כל כך מהר שכחו את המנהגים המקודשים שלנו? ואז אמר לי: ״לא רחוק מפה, במורד הרחוב, גר קרוב משפחה שלך, יקותיאל עוליאל״. ״באמת?״ שאלתי, ובלבי שמחתי מאוד. הוא הורה לי בכיוון הבית, ואכן שם הייתה קבלת פנים כפי שהייתי מצפה לה. זו כבר רוח אחרת! ממש שמחה גדולה לראות אותי.

יקותיאל היה הבן של הדודה, אחותה של סבתי מצד אבא. אלו תמיד הצטיינו ביחסי קרבה חמה בין קרובי המשפחה. סיפרתי להם מה עבר עליי עד שחרורי זה עתה מן הצבא, ומה קרה לי עכשיו אצל פלוני, ודמעות ירדו מעיניי. הם אמרו לי, ובפרט בתו יעל, שהייתה לה נשמה טובה, שאשאר אצלם ככל שאני רוצה. זה הקל על לבי מאוד. יקותיאל היה תלמיד חכם ויכולנו לקיים שיחה מעניינת ומרגשת. גם הם היו עולים חדשים, אבל כבר מסודרים. ערכנו קבלת שבת מפוארת בשירה ובזמרה, וחשתי כי שמחת החיים שבה אליי. בפרט שמחת השבת האהובה עליי, שבה תמיד הרגשתי את הנשמה היתרה. ביליתי אתם את השבת והם לא נתנו לי לחזור לתל-אביב אלא הפצירו בי לנסות את מזלי בחיפה, העיר שאהבתי מאוד. אהבתי את הכרמל שהוא הנוף הראשון שראיתי בארץ; אהבתי את הנוף על הים, את הצמחייה, הכל נראה קסום ומזמין, עיר אירופית של ממש, עם נוף מקסים. השבת עברה בשלום. הגיע יום ראשון. הלכתי ללשכת עבודה. בדרך קניתי עיתון כדי לדעת מה הולך בארץ. כשנכנסתי ללשכה, עומד תוהה ובוהה מהיכן להתחיל ולאן ללכת, שלף לפתע מישהו בכוח מתחת ידי את העיתון ושאל בכעס: ״איך אתה מעז לבוא לכאן עם עיתון כזה?״, לא הבנתי על מה הוא מדבר. שאלתי אותו מה קרה. ממש נבהלתי. האיש שאל: ״אתה לא יודע מה אתה קורא?״ עדיין לא הבנתי. ״שב!״ אמר לי, ״אתה לא יודע איזה עיתון זה?״ עניתי שלא. אמר לי: ״תראה, זה עיתון של הפשיסטים עוכרי ישראל!״ אני נדהם ולא מבין מה זה בכלל פשיסטים, אבל עוכרי ישראל אני מבין מה זה. התפתחה שיחה ונודע לו שאני חייל משוחרר ממרוקו, עולה חדש. הוא התחיל להסביר לי על החיים בארץ ועל המפלגות. ״העיתון שבידי הוא עיתון ״חרות״ של אנשי אצ״ל ופה זה הסתדרות העובדים״. ״זה לא שייך אחד לשני״, אמר לי, ״תזרוק את העיתון הזה לזבל, כי פה הם שונאים את זה. תקנה עיתון ״דבר״ של ההסתדרות ותדע לך שאם לא תהיה חבר מפא״י לא תגיע לכלום ולא תקבל עבודה. מפא״י שולטים במדינה ובכל דבר כאן״. הוא נתן לי קורס מזורז על מפא״י ועל מאבקי הכוחות של המפלגות בארץ.

הודיתי לו ונזכרתי במה שאמר לי ידידי הקצין ממחנה השחרור. ״עוד דבר״, אמר לי, ״אם אתה רוצה להתקבל לעבודה תשנה את מבטא העברית שלך, תבטא כמו האשכנזים וככה לא ידעו שאתה מזרחי, מפני שאתה לא נראה מזרחי״. אוי ואבוי! – חשבתי, לאן הגענו. הודיתי לו מאוד על עזרתו ועל עצותיו והלכתי להירשם, אבל המבטא שלי הוא המבטא הנכון ואני לא מוכן לסרס ולעקם אותו. מדי יום הלכתי ללשכה ועמדתי בתור. תור ארוך, עומדים ומדברים, יום אחרי יום, ועבודה בשבילי אין. איכשהו החברים שהכרתי בתור ודיברו יידיש – קיבלו עבודה, ואני היחידי שעדיין לא מצאו לו עבודה. אחרי שבוע התחלתי לחשוד שמשהו פה לא בסדר. הגעתי לאשנב ושאלתי את האיש בפנים: ״איך זה שכל אלו שהיו אחריי בתור קיבלו עבודה ורק אני לא?״ הוא ענה שאתאזר בסבלנות. עברו עוד כמה ימים ודבר לא השתנה. באחד הימים שאלתי אותו: ״אדוני, יש לך ילדים?״ והוא ענה: ״כן״. אמרתי לו: ״אני פה לבד. אין לי משפחה ואין לי מה לאכול, אני רוצה לעבוד, לא צדקה. כמה זמן עוד?״ הוא הרים עליי את הקול ואמר שאני מפריע. עניתי לו שאני לא הולך מפה עד שייתן לי עבודה והוא ענה בכעס: ״תלך מפה או שאקרא למשטרה!״. ״באמת?! מה אני, פושע בעיניך? מפני שאני רוצה לעבוד לפרנסתי? אני אומר לך שאני לבד פה ואין לי מה לאכול או איפה לישון! תן לי עבודה!״. ״אנחנו נמצא לך, עכשיו תן לאחרים בתור לגשת, אתה סתם מפריע״. ראיתי שוב שעל שכמותו נאמר ״והבור ריק אין בו מים״, אבל נחשים ועקרבים יש בו למכביר. ראיתי שאין לו לב, לא של יהודי ולא של בן אדם. זדים ורשעים אנשי חמס. זהו מצב מייאש! לא תיארתי לי שיש שנאה כזו נוקבת ויורדת עד תהום בין יהודים. מה זה? כולם פה משוגעים? איך זה שאנחנו אהבנו כל יהודי וכאן אני סובל מיחס כל כך גרוע מיהודי כמוני? אני מבין שהערבים שנאו אותנו בגלל הדת שלנו שהיא שונה, אבל כאן אנחנו יחד, שייכים לאותו עם ולאותה דת, אני פה בשביל מטרה נעלה ונאצלת, לבנות את המדינה, לקלוט את בני עמנו מארצות שונות. איך ניצור עם אחד עם שנאה תהומית כזו? אני באמת סובל בנשמתי יותר מאשר בלבי הקרוע. אין פה לא הבנה ולא רחמנות. יש אטימות ואכזריות. מקץ שבועיים חשתי אי נעימות כלפי מארחיי – הקרובים שלי – וחשבתי, אולי אנסה שוב בתל-אביב. נפרדתי מקרוביי. הם לא רצו שאלך, אבל עמדתי על כך. הודיתי להם ונסעתי לתל-אביב. אולי שם יתמזל מזלי. התחלתי לצחוק. מדוע? ובכן, נזכרתי בבלעם שבלק מלך מואב הביא אותו לקלל את בני ישראל מפני שפחד מהם. אבל בלעם, במקום לקלל, נמצא מברך. בכל פעם בלק אומר לו – אולי נשנה את המקום ומשם תוכל לקלל את העם. מאום לא עזר. אני, אם כן, משנה מקום ואולי אשנה מזל. יש לי עסק עם אנשים בעלי לב אבן ומטומטמים. בלי אהבה, הבנה ועזרה הדדית נקים פה עמים שונים עם תהום רובצת ביניהם, ללא גשרים, עד שכל העסק ירד לטמיון. הלוא עוול אי אפשר לסבול לנצח. לזה חיכינו אלפיים שנה? מגיע זמן שזה יתפרץ מאליו, ואז מה? לתקן את המעוות, כמובן! אז למה לחכות? אפשר לתקן עכשיו! על זה נאמר עם חכם ונבון? איפה החכמה? איפה התבונה? בלית ברירה חזרתי למשפחה הזו בתל-אביב, משפחת אפרים ותמר עובדיה שבנם שלח אותי אליהם. הם שמחו לראותי. סיפרתי להם על ההרפתקאות שלי בחיפה. הם הבטיחו לעזור באמצעות הקשרים שלהם. למחרת קראו בעיתון שמחפשים פקיד במשרד הדתות. הסבירו לי איך להגיע ואיחלו לי הצלחה. הגעתי למשרד הדתות. נתנו לי כל מיני מבחנים והיו מרוצים מאוד, אבל בסוף, שוב חזרה השאלה ״מאיפה אתה?״, ועניתי כרגיל ״ממרוקו״. כנראה שהם היו סקרנים באשר למבטא שלי, והנה שוב הפרצופים מתעקמים וההבעה מתפתלת, ולא יודעים איך לשקר ולהגיד לי שעבודה זאת לא מתאימה לי. בלי בושה! אלו דתיים ? ! ככה נוהגים יהודים דתיים ? בשקר ובשנאת יהודים ? גזענים! התמלאתי זעם. אמרתי להם: ״אתם מחללים את דת ישראל! אפילו על גר כתוב בתורה ׳וגר לא תונה ולא תחלצנו׳. איך אתם לוחצים ומרמים אותי? איך אתם כאנשים דתיים מתנהגים כך?״

ואולם הם התעלמו ממני, ואני עמדתי מזועזע ומאוכזב. התרסתי בפניהם: ״שפתכם שפת שקר ולשונכם לשון רמייה״, ויצאתי בטריקת דלת. חזרתי ללשכה ושם נפגשתי עם ידיד ותיק. תוך כדי שיחה סיפרתי לו על אכזבתי מהאפליה הזאת. הוא אמר לי: ״אתן לך עצה. תראה, אם לא היית אומר לי מאיפה אתה, לא הייתי מנחש שאתה ממרוקו. למה אתה לא משנה את המבטא שלך? תבטא כמו האשכנזים ותגיד שאתה מצרפת. האמן לי שרק ככה תשיג עבודה״.

ואלו הם הדברים שכתב עליי מאוחר יותר ק׳ שבתאי במאמר ״חדש בקיבוץ״, שהיה אשכנזי:״…יש מרוקנים ויש מרוקנים. כאלה שמבט אחד דיו להעמידך על כך. שהם באים מקזבלנקה, מביזרט או מעיר אחרת מצפון־אפריקה וכאלה שעד אשר תשמע מפיהם כי הם באים משם, לא תעמוד על כך מדעתך אתה. הבחור הצעיר שנכנס לביתי נמנה בהחלט על הסוג השני. לא צבע הפנים ולא אופן הכניסה, לא סגנון דיבורו ולא שיחו. וסיגו, לא העברית הטהורה הגנדרנית שמקצת שבפיו ולא הקומה הנורמלית ומבנה גופו. בקיצור, שום דבר לא העיד עליו שהוא בא מאחת הארצות שבצפונו של אותו חלק עולם שאין לו ׳עיתונות טובה׳ לא בעולם הגדול ולא אצלנו בעולמנו הקטן. עד שלא סיפר כי משם הוא, לא הבינותי כי אכן כך הוא… שקענו בשיחה. הבחור דיבר על חייו בארץ זו, שהם פקעת של צרות צרורות, עלבונות, מרירות, אפליות וכיוצא באלה, ועל החיים שם באפריקה… ועל מנת חלקם של אחיו עולי צפון־אפריקה אצלנו במדינת ישראל. הדברים הללו היו חדורים משהו, שגם בעיניי, הסבור כידוע, ש׳מרוקני משול ליהודי׳ נראה חדש מעיקרו. מכל מה ששמעתי ממנו היה כה רך ועדין, כה בלתי רגיל בפיו של בחור ממרוקו, שישבתי ותמהתי: מנין לו ל׳מרוקני׳ צעיר זה, היושב בארץ זמן כה קצר, בערך שנתיים וחצי, הבחנה כה דקה בדברים כה מסובכים…״.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-הקליטה

עמוד 273