תרומת חכמי מרוקו בדורות האחרונים לפיתוח המשפט הציבורי העברי-אביעד הכהן-לבי במזרח כרך ב'

מצאנו לבית דין הגדול שלפנינו ז"ל שכתבו בזה פסק כעין תקנה שכל המגרש לסיבה ידועה, וניכר לבית הדין שאינו מגרש להשבעת עיניו ולנתינת עיניו באישה אחרת רק לסיבה מהסיבות שנזכור, וכיוצא בהן לפי ראות עיני בית דין: האחת, כגון שהה עם אשתו עשר שנים ולא היה לו ממנה זרע של קיימא, שמן הדין יכול לישא אישה אחרת על אשתו מצד התקנה, ולא איתדר ליה [ואינו רוצה] בשתי נשים ולא יוכל לסבול; או אם חלתה האשה חולי מתמיד שלא יוכל לסבול; או אם נחשדה בעיניו ויש רגלים לדבר לפי ראות עיני בית דין וירצה לגרש לאחת מהסיבות שזכרנו, שלא יתחייב לפרוע רק עיקר כתובה דווקא, ונדוניה מה שהכניסה לו כולו במושלם… ואם רצה הבעל להוסיף מעצמו הרשות בידו להוסיף, אף על פי שאמרו בתולה כתובתה מאתיים, אם – רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף, ולזה לא יוכלו חכמי הדורות לתקן – ולגזור על בני דורם שיעשו כתובה מסך עצום מוכרח כל אדם להתחייב כפי המנהג, כי העני העלוב הרוצה לישא אשה לא יוכל לישא אם לא יתחייב בסך עצום, ואנוס הוא במעשיו, וחכמי הדור שסגרו הדלת בעדו.

ולפי האמת הוא פטור גמור ]=מלשלם את ה"סך העצום", אותו סכום עצום שננקב בכתובה[ מן הדין, כי במתנה – אונס לחוד מבטלה, ומה יעשה מי שלא – ירצה ליתן לו אשה אם לא יעשה כמנהג כל חכמי הדור שיהיו, לא יכלו לתקן שיעשו כתובה מסך גדול יותר ממה שאמרו חכמים, ולסגור הדלת בפני כל אדם שלא יישא אשה עד אשר יחייב עצמו בסך גדול, וברור הוא שלא היתה כוונתם אלא כעין קנס להיות שיש איסור גדול לגרש… לזה החמיר עליו כתובה מסך עצום כדי לחזור בו מלגרש.

ועם היות שגם חז"ל היה טעמם כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה, ועם כלזה לא עשו אלא סך מועט. מכל מקום, בראות חכמי הדורות דלא איכשור דרי [=שלא הוכשר הדור[, הטילו עליהם עול כבד לברוח מן הגירושין. ומכל מקום לא נוכל לעשות כן אלא למגרש בלי סיבה כי אם למלאות רצון יצרו. אבל המגרש לסיבה קרובה לאונס, אין כוח בנו לחייבו בתוספת, שלא חייב עצמו הוא בו כי אם מפני המנהג.

מתח זה, שבין הרצון לקצוב סכום גבוה בכתובה כדי "שלא תהא קלה בעיניו להוציאה" (לגרשה) , לבין הרצון לאפשר למי שאין ידו משגת להשיא בנותיו ולשאת בתשלומי הכתובה בעת גירושין ליווה את קהילות מרוקו עוד שנים הרבה. ביטוי לכך ניתן בעדותו החשובה של רבי אהרן בן חסין, מגדולי רבני מרוקו במאה העשרים, בן מכנאס ולימים ראב"ד מוגאדור (אסווירה) שנאמרו בפני מועצת רבני מרוקו  בעניין "סכום הכתובה הגבוה":

רבותי! אחת שאלתי ממעלת כבוד תורתכם לשים עין השגחתם ולהציץ בעד המספחת אשר פשתה בארצותינו ומחץ מכתה תרפאו, של הכתובות הגבוהות אשר הנהיגו בימים הרעים האלה, אשר לא ראו אבותינו ואבות אבותינו .

ורבותינו הראשונים נוחי נפש אשר שמענו ונֵדָעם כי מימיהם נתנו גבול וקצבה, אם מעט ואם הרבה. דרך משל בעיר פאס ובנותיה היו שמים[=עורכים שומה, מעריכים את שווין] הנדוניא ומוסיפים עליה שיעור ומידה לפי רבוי הנדונייא ומיעוטה. ועל המידה אשר מדדו אין להוסיף ואין לגרוע .

וכן בעיר מקנאס בימים הראשונים היו שמים הנדוניא ומוסיפים עליה קצבה אחת, הן לנדונייא מרובה הן למועטת, ודור אחר דור לפי זול המטבע היו מחליפים אותה הקצבה לקצבה אחרת שמתחלה קצבו שבעה דורוס  לעיו"ת, ובדור אחר קצבו עשרה, ואחריהם כ"ח

ובימי נעורינו מצאנו שהבית דין של אותו הדור תיקנו לפי שווי המטבע של זמנם לכתוב כ"ה דורוס עקו"ת והבית דין שאחריהם תקנו להוסיף נו"ן [= 50 ,] ובית דינו של הרב כמוהר"ר יהושע בירדוגו יצ"ו תקנו להוסיף על הנדונייא שליש מלבר .

וגם בעיר ארבט [=רבאט] סאלי וטיטואן ובנותיהם שקצבו לכתוב הן בנדוניה גדולה הן בנדוניה קטנה סך י"ח מאות דורוס בעיותו"ן .

הצד השווה שבהם נתנו שיעור וקצבה לתוספת. וזה כמו עשרים שנה עמדו איזה אנשים רמים וגבוהים בעיניהם, מעצמם בל תקנת ותיקין או שבעת טובי העיר והפריזו על המידה אשר גבלו הראשונים והגביהו התוספת על הנדונייא מאה לעשרה, ואחרים הלכו בעקבותיהם וכתבו על החתן אלף לעשרה, ואחרים כתבו על אחת אלף, ודור אחר דור הולכים ומוסיפים עד שהגיעו לשער הגדול של מיליונים, ואפילו עני שבישראל שאינו יכול להשיג עד ככר לחם כותבים עליו כמה מליונים או לפחות מאת אלפים, עד שנעשה המנהג הזה לשחוק וללעג בעיני בני אדם, כי היאומן כי יסופר כי העני שאין לו פת בסלו יוכל לפרוע מן הסך הגבוה ההוא אפילו שמץ מנהו? זהו שקר מוחלט.

והנה תורתנו הקדושה חייבה הבעל לכתוב כתובה לאשה ורבותינו לפי זמנם לא יכלו להוסיף על סכום הכתוב בתורה עד שקראו לו שם משום חיבת ביאה, וכל זה הוא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. ובתוספת של הזמן הרע הזה נמשך ממנו כמה היזקים. האחד כשהבעל ריקם ריקם [=ריק מנכסים, עני, וריק ממצוות] לגזרה שווה, לא חש לסך הגדול הכתוב בכתובה ובין הוא ובין אשתו אין דעתם סומכת לפרוע הכתובה. וכשהיא רואה שאין לו במה לפרוע אין שואלת ממנו רק הגט, ויצאה חנם אין כסף.

הב', שאם הבעל יש לו כדי כתובתה, וכל שכן פחות מכתובתה ואשתו עקרה ולא ילדה ומוכרח הוא לישא אשה בת בנים, או שיש לה חולי המונע לידה או תשמיש וצריך הוא לגרש, הייטב בעיני ה' לתת לה כל הנמצא אצלו ויישאר משולל וערום ויצא נקי מנכסיו? העבודה! ה' לא ציווה.

וכבר מצינו לרבינו מוהריב"ץ זלה"ה [=רבי יעקב אבן צור] בספר משפט וצדקה ביעקב חלק ב, סימן כ"ט ול' שצעק על מנהג זה ויחרד חרדה גדולה  וכתב שהדבר מסור ביד בית דין לפחות מה שנראה להם שנוסף דרך כבוד בעלמא. וחתומים עמו תשעה רבנים מחכמי ורבני פאס, מקנאס, צפרו, ועשירי קודש מעיר גיבראלטאר .

ועיין לו בסימן ל' וזה לשונו: "אמנם כשעושים הכתובה מסך גדול, כגון בסאלי שכותבים ט"ו אלף וכדומה או בטיטואן שכותבים ה' אלף וכדומה, מי פתי יסור הנה לאמור שעלה על דעת החתן שיפרע הסך הנזכר, והוא מעול לא ראהו, אפילו בחלום, ואנן סהדי [=ואנו עדים] שלא נתכוון אלא לכבוד בעלמא, ולהראות חיבת הכלה וקרוביה וכדומה, ולא עוד אלא שלפעמים מייעצים אותו העומדים שם לאמור שים נא כבוד והרבה לה מוהר ומתן, וכשהוא ממאן קצת אומרים לו למה תמאן, 'מאסמי תעדדהום פלחוך דלעלז', הרי בהדיא [=במפורש] אומרים לן דלאו לפירעון קיימי, ולא מכווני להכי, ועל פי הדברים האלה מתרצה להם ועושה רצונם".

תרומת חכמי מרוקו בדורות האחרונים לפיתוח המשפט הציבורי העברי-אביעד הכהן-לבי במזרח כרך ב'

עמוד 116