יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008-העזיבות הגדולות האחרונות- 1967-1973

באופן פרדוקסאלי, המלחמה הישראלית־ערבית, שבה מרוקו הייתה מעורבת ביותר – באמצעות מישלוח ישיר של כוחות אל הגבול הסורי והמצרי – השפיעה פחות מכולן על הקהילה היהודית המרוקנית. ההתלהמות שציפו לה לא אירעה. האווירה הייתה מתונה יותר, ואמצעי התיקשורת, שנכוו עקב הטראומה של 1967, נמנעו מפרסום הודעות ניצחון רועמות, ומכל מיתקפה חזיתית נגד האזרחים היהודים. היחידות המרוקניות נשלחו לחזית זמן־מה קודם לפרוץ פעולות האיבה, והוצבו בגבולות בסיני ובגולן; בעת התבוסה של הסורים ברמת הגולן, הלוחמים המרוקנים לעומת זאת, עטו תהילה.

מאזן המלחמה, שבאופן כולל היה לטובת ארצות ערב הלוחמות, משום ששיווה להן יוקרה מסויימת בעיני הקהילה הבינלאומית, גרם לכך שדעת הקהל לא הייתה זקוקה לשעיר לעזאזל.

היהודים יכלו לנשום לרווחה, אף כי השבריריות של מצבם נמדדה בכך שנדחקו לשוליים, בתחילת הגיוס הפטריוטי רחב ההיקף לצורך המערכה להחזרת ״ריו דה אורו״, סהרה הספרדית-לשעבר; מערכה אשר גולת הכותרת שלה הייתה ״המיצעד הירוק״ המפורסם.

זה לא מנע מהקהילה היהודית – שהצטמצמה לכדי צל של עצמה עם 25,000 נפשות – לקחת חלק בהתרגשות הלאומית הגדולה, ולצרף את קולה למקהלה של בני ארצה. היא הייתה רחוקה מהכרה באברהם צרפתי, פעיל שמאלני קיצוני ומעיק, כבאחד מבניה, והוא נקט כלפיה אותו היחס. צרפתי, אשר הוקיע את המדיניות ה״קולוניאליסטית״ לדעתו, של מרוקו בסהרה, וכרך אותה בחבילה אחת יחד עם מדיניות ישראל כלפי הפלסטינים, נידון למאסר עולם ב־1977.

למעשה, כפי שנשוב ונראה בחלק אחר של ספר זה, התמיכה באינטרסים של מרוקו מצד יהודים רבים יוצאי מרוקו שהתיישבו בארצות חוץ, אפשרה לפתוח מחדש בדו־שיח פורה בין יהודים אלו לבין מולדתם המקורית, אשר שבה וגילתה את קיומם והחלה לראות בהם את בניה.

האות שסימל את הדבר היה ה״פצצה״ שהטיל ראש הממשלה אחמד עוסמאן, בעת ביקורו בירדן, שכנתה של ישראל. הוא הצהיר אז, שהיהודים המרוקנים החיים בארצות חוץ, אפילו אלו שכבר אין ברשותם דרכון מרוקני בתוקף, רשאים לחזור לארצם בכל עת שירצו בכך. לא היה בכך משום קריאה לחזרה מסיבית להתיישבות קבע של היהודים הללו באופן פיזי – לא מרוקו ולא היהודים המרוקנים מחוצה לה לא היו מוכנים לכך. הרושם המבוקש היה קודם כל פסיכולוגי. הייתה כאן הבעת רצון לפתוח דף חדש, לשוב ולהתאחד, ולשבץ מחדש את ״העובדה היהודית״ כמרכיב יסודי ולגיטימי בתולדות התרבות המרוקנית. היה בכך משום רצון להפסיק להתעלם מעובדה זו, ולהחזיר לה את המקום שהיה לה בעבר.

האווירה החדשה עוררה הדים רבים בעתונות. העורך הראשי של היומון הפרו-ממשלתי ״מארוק סואר״, Maroc-Soir, שר ההסברה לשעבר, אחמד עלאווי, כתב בגיליון של 23 במארס 1976 כך: ״היהודים היוו במרוקו את האישיות המקורית ביותר ומלאת החיות ביותר, ועזיבתם היוותה אבידה במישור התרבותי כמו גם במישור הכלכלי, ושללה ממרוקו מרכיב יסודי באישיותה." אפילו ״איסתיקלאל״, שהתכחש בכך לחטאי העבר שלו, שקע בנוסטלגיה. כתב-העת שלו בשפה הצרפתית, ״ל׳אופיניון״, L’Opinion, פרסם שיר שכותרתו ״לאחי, היהודי ערבי״ שבו יכולים לקרוא את המילים: ״מולדתך הערבית מתייסרת בהיעדרך״.

בהקשר כזה, בעיית ההגירה היהודית, הגירה שנעשתה טיפין־טיפין, כבר לא עוררה התלהמות ופולמוסים. המכשולים שהוצבו בעבר על ידי הרשויות המרוקניות בפני תנועה חופשית של אנשים פרטיים, ובייחוד בפני יוצאי מרוקו היהודים, נדחקו הצדה ונשכחו מלב.

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008-העזיבות הגדולות האחרונות– 1967-1973

עמוד 119