יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008- מן הטרגדיה של ״אגוז״ ועד לחידוש ההגירה
מן הטרגדיה של ״אגוז״ ועד לחידוש ההגירה
התקופה האחרונה של מלכותו של מוחמר החמישי התאפיינה בעמימות רבה בפוליטיקה המרוקנית כלפי ההגירה של היהודים. המלך, שבאופן טבעי נטה לגישה מיטיבה בנוגע לעניין, הכפיל ושילש את מחוות הרצון הטוב ואת הפתיחות כלפי אנשי שיחו הרגילים. וכך, נציג ״הקונגרס היהודי״, איסטרמן הגיע למרוקו במרוצת קייץ 1960. בעת מיפגשים סודיים עם הנסיך מולאי חסן, לימים המלך חסן השני, קיבל הבטחות להגמשה לגבי הענקת דרכונים.
הרצון הזה לפיוס התגלם באופן סמלי בזוהר, שאפף את הבעת האיחולים המסורתית לקהילה, לקראת יום הכיפורים. היות שיורש העצר התעכב בישיבת המליאה של או״ם ולא יכול היה להגיע, מסר לקהילה את האיחולים הרשמיים בשם הממשלה, עבד חאלק טורס, ממלא מקום סגן ראש הממשלה, שאך זה חזר מכהונתו כשגריר מרוקו בקהיר. הוא נשא נאום קצר ובו שב והשתמש בנימת הדברים מן הימים היפים של העצמאות, דבר שבנסיבות של אותה תקופה היה פתטי למדי:
״אחיי היקרים, כולכם יודעים באיזו דאגה הוד מלכותו המלך נוהג בכם, ומכירים את העניין המיוחד שיש לו כלפיכם. היהודים מהווים חלק בלתי-נפרד מן האומה הזאת, ואיש אינו מתכוון לגזול מכם את זכויותיכם כאזרחים. באדמה הזאת קבורים הוריכם. על האדמה הזאת ייוולדו ילדיכם. לכם יש זכויות באותה מידה כמו לנו בארץ הזאת. ביום זה, שעבורכם הוא יום הסליחה והכפרה, אני מבקש לשוב ולהזכירכם, שמדיניותו של הוד מלכותו המלך בקשר לבעיותיכם עומדת בעינה: אתם נתינים במלוא מובן המילה. המשיכו לעמול לטובת האינטרסים של הארץ הזאת, שהיא מולדתכם היחידה. אל תחשבו על מולדת אחרת. זוהי ארצכם היחידה, וכל מחשבותיכם צריכות להיות מופנות אליה.״
ועד קהילת קזבלאנקה מצדו – בראשות נשיאו מאיר עובדיה, המקורב ל״איסתיקלאל״ – אשר אזר עוז עקב מחוות הרצון הטוב החדשות הללו, פרסם, לכבוד יום כיפור, קול-קורא בנימה שונה, שהעז לכנות את הדברים בשמם, בקשר לנושאים שבאופן רשמי היו בגדר טאבו עד אז:
״ברצוננו לעדכן אתכם קודם כל בהליכים שנקטה מועצת הקהילות אצל הממשלה, בעניין חופש התנועה, בעניין התכתבות עם בני משפחה השוכנים מחוקי למרוקו, ולגבי כל השאלות הנוגעות לנו. יזמנו בעצמנו אצל המושל שלנו הליכים חדשים הנוגעים בעיקר לעניין הענקת הדרכונים, לחירויות האישיות ולקשיים שמתעוררים בנושא זה.״
אווירת השלווה החדשה לא החזיקה מעמד, למרבה הצער, לנוכח הלהיטות של הדיפלומטיה המרוקנית אחר אקטיביזם אנטי-מערבי. דרך זו הגיעה לשיא עם הקמתה של קבוצת קזבלאנקה. ב־3 בינואר 1961, מוחמד החמישי פתח את המושב של הוועידה הראשונה בפיסגת המדינות האפריקניות הרדיקליות, שבה השתתפו ראשי המדינות של הרפובליקה הערבית המאוחדת (קע״מ), של לוב, של גאנה, של גיניאה, של מאלי, וכן הממשלה הזמנית של הרפובליקה האלג׳ירית.
על סדר היום של הוועידה נמנו קונגו, המאבק נגד החדירה הישראלית לאפריקה, והתמיכה בעם הפלסטיני. בכל הנקודות הללו, משתתפי הכנס אימצו החלטות אנטי-אימפריאליסטיות ללא סייג. משקיפים היו מתקשים לזהות, בנוסח הדיבור של מהפכן מיליטאנטי, את התבונה וההגות הרגילים האופייניים למוחמד החמישי. אולם הדבר פעל במשנה עוצמה לגבי האוכלוסייה היהודית, אשר הייתה שרויה בטראומה ממילא, עקב הכלים התנהגות שלוחת רסן שאפיינה את שהותו של גמאל עבדול נאצר בקזבלאנקה לכבוד הוועידה ההיסטורית.
ביקור הניצחון של ה״ראיס״ המצרי החל בכי-רע עבור הקהילה היהודית. התוצאה הראשונה שהייתה לאווירה הכללית האנטי-ישראלית החריפה, הייתה סטייה מדאיגה מכללי הטכס. בניגוד למסורת, הרב הראשי ונכבדים מן הקהילה היהודית של קזבלאנקה, לא הוזמנו לטקסים הרשמיים, שציינו את הגעתו של הראיס המצרי לשדה-התעופה של קזבלאנקה, ב־2 בינואר 1961. כעס על ההיעדרות הזאת, שהאחריות לה הייתה מוטלת על הרשויות בלבד, הופנה נגד הקהילה היהודית, אשר הואשמה על ידי העתונות של השמאל כמי שמחרימה את ביקורו של נושא דגל הערביזם. השקר היה כה גדול, עד ששלושה ימים אחר כך, העתונים שהפיצו גירסה זו, נאלצו לפרסם הכחשה רשמית מטעם הקהילה שנפגעה. אבל ברור מה ערכן של הכחשות, בייחוד כשהן באות מאוחר מדי.
ההפרה הראשונה הזו של כללי הטכס הוחמרה עוד יותר על ידי גישתם של האחראים מטעם שירותי הביטחון המצריים שבאו כחיל חלוץ למקום. הם נבהלו כשמצאו בקזבלאנקה אוכלוסייה יהודית רבה, גאה וחופשייה לחלוטין בתנועותיה. עקב התעמולה שלהם, היו רגילים לבלבל בין יהודים לישראלים, ולכן האחראים הללו פסקו, שבתנאים שכאלה אין ביכולתם לאבטח את ה״זאים״ במה שכינו ״עיר יהודית לכל דבר״.
גם אנשי שירות הביטחון המרוקני, המבוהלים לנוכח גודל המשימה העדינה שהופקדה בידיהם, הפגינו עצבנות קיצונית, וראו בכל יהודי ־ חשוד. נערכו עשרות מעצרי־מנע ולשם כך השתמשו בתירוצים דימיוניים. רב אחד בעל נתינות שווייצרית, שהלך בשלווה לישיבה שלו עם 25 תלמידיו הצעירים, נעצר יחד איתם באשמה של ״ארגון הפגנת איבה״.
הרב ואניקוף הושלך לכלא, עונה, זקנו גולח וחלק משיניו נעקרו, ואילו תלמידיו אף הם היו נתונים ליחס קשה, ואחדים אף אולצו לחלל את השבת בהדלקת אש על פי פקודה. כאשר יומיים אחר-כך המשטרה רצתה לשחרר את הרב, בעקבות התערבות נמרצת של הקונסוליה השווייצרית, סירב הלה לנטוש את תלמידיו, ונשאר איתם בכלא עד לשחרורם.
שוטרים היכו ילדים שחבשו כיפות בצבעי כחול ולבן, כצבעי דגל ישראל, או בצבע שחור (שפורש כסמל לאבל) או שלקחו אותם למעצר, וקראו לעברם: ״יהודים מלוכלכים! נעשה מכם סבון, חכו, חכו שנאצר ייסע!״
שמש, שקרא כהרגלו למאמינים לתפילה, הואשם שהשמיע סיסמאות הקוראות למות לנאצר . סערת הרוחות האנטי-יהודית כבשה את הרבדים העממיים. בבית-קולנוע בקזבלאנקה, סרט שעסק במעשי-הזוועה של הנאצים, התקבל במחיאות כפיים, ובהבעת צער קולנית על כך שהיטלר לא סיים את מלאכתו. בעת ועידת קזבלאנקה נערכו מדי פעם ביקורות – ללא דיסקרטיות מיוחדת – סביב בתי-הכנסת, כדי לוודא שהמתפללים אינם נושאים תפילות לשלום ציון.
בעתונות, התחרות האנטי-ציונית בין שמאל לימין, שזו הפעם היו מאוחדים בדעתם, גרמה לאוכלוסייה היהודית, שהתחפרה בביתה, לחשוש מפני התפרצויות ותקריות רחוב. הדבר לא אירע, למרבה השמחה, אף כי היו קרובים לכך מאוד. התקריות המצערות שהתרחשו בקזבלאנקה לא התפשטו לרחבי הארץ, מה שהוכיח את האופי שלהן כמעידה מקומית.
אם באותה עת התגובה למאורעות הייתה כה טראומטית, לא היה זה בגלל חומרתם האובייקטיבית – שהייתה בסך הכול מוגבלת בזמן ובמקום – אלא בגלל היותם בלתי רגילים, מנוגדים לרצון הטוב המסורתי של השלטונות. מאז העצמאות, היהודים לא חוו מאורע כה מעורר-דאגה. האם היה מדובר בתפנית, או במעידה חד-פעמית?
למרות שנשיא הקהילה של קזבלאנקה, מאיר עובדיה, לא הצליח להתקבל אצל מושל העיר, הרי שהדוקטור בן זקן, שהפעיל את מלוא יוקרתו בתור שר-לשעבר, הצליח להניע את יורש העצר וסגן־ראש הממשלה, יתן את הפקודות הנחוצות כדי להפסיק את ההטרדות וההשפלות. השקט הושב עד מהרה על כנו. שום דבר לא השתנה במדיניות הרצון הטוב של הכתר כלפי נתיניו היהודים. אפשר היה לחשוב שהשקט עתיד לחזור לתמיד, כאשר התרחשה הטרגדיה של ״פייסיס״.
במלחמה שמאחורי-הקלעים, אשר עימתה את מארגני ההגירה המחתרתית עם המשטרה ועם השירותים החשאים המרוקניים, מוצו כבר דרכי הבריחה הקלאסיות: הוצאת דרכונים מזוייפים ומעבר דרך השטחים בשלטון ספרד, סאוטה ומלילה, בעזרת מבריחים מקצועיים ובהסכמה מצד שלטונות מדריד מטעמים הומניטאריים.
יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008– מן הטרגדיה של ״אגוז״ ועד לחידוש ההגירה
עמוד 83
Bessis-Besnano-Betito
BESSIS
Nom patronymique vraissemblablement d'origine hébraïque, dérivé de la racine bassissa, qui a pour sens écrasé, concassé. Ce fut le nom donné au repas solennel organisé à l'inauguration du Second Temple reconstruit par les exilés revenus de Babylonie au mois de Nissan, le mois prédestiné à la délivrance dans la tradition juive. Le nom de ce plat a persisté dans les communautés juives de Tunisie et de Lybie, accopampgant jusqu'à nos jours la célébration du premier jour du premier mois l'ancien calendrier hébarïque, le mois de Nissan, à base de céréales concassées, la Bsissa. Autre explication possible, altération de Bashish patronyme porté chez les Musulmans comme indicatif d'un trait de caractère: l’homme joyeux, gai. Le rabbin Eisenbeth y voit plus simplement une ethnique de lieu, une des bourgades portant ce nom du du Djebel Nefoussa en Tripolitiane qui avait abrité de prospères communautés juives jusqu'à la fin du XVème siècle. Au XXème siècle, nom peu répandu, porté essentiellement en Tunisie (Tunis, Sousse, Sfax, Nabeul) mais également en Algérie (Constantinois, Algérois).
- YEHOSHOUA (1763-1858): Le plus célèbre des rabbins de Tunisie de deux derniers siècles, connu dans toute l'Afrique du Nord pour son érudition, sa piété et les miracles attachés à son nom. La tradition rapporte que dès sa naissance dans une famille très pauvre, le grand rabbin de Tunis, rabbi Messod Elfassy vint avertir ses parents qu'ils venaient de donner le jour à un prodige, une réincarnation de l'âme de rabbi Itshak Lourié, le Ari Hakadoch, le fondateur à Safed au XVIème siècle de la Kabbale pratique. Effectivement, l'enfant grandit dans l'étude et l'extrême piété et fut tout naturellement élu grand rabbin de Tunis et président du tribunal rabbinique. Il attacha un soin particulier à la propagation de l'étude de la Torah, n'hésitant pas à donner une partie de son propre salaire aux étudiants nécessiteux auquels il versait une pension hebdomadaire. Son amour pour la diffusion de l’étude était tel que la tradition rapporte qu'un jour un talrnid hakham jaloux vint dénoncer son compagnon, affirmant l'avoir vu gaspiller la pension hebdomadaire en friandises pour lui et sa famille. Rabbi Yéhoshoua ne réagit pas à cette dénonciation, mais la semaine suivante quand vint le tour de l'étudiant prodigue de toucher son argent de poche, il lui alloua une somme supérieure, expliquant au dénonciateur interloqué qu'il était bien obligé d'augmenter sa pension au vu de ses besoins gourmands et ceux de sa famille ! Aux riches de la ville il demandait de prendre en charge l'entretien de ses étudiants pauvres, leur expliquant que de cette manière ils participaient eux- mêmes à la mitsva d'étude de la Torah. Unanimement loué par ses contemporains, sa réputation d'érudition dépassa la Tunisie s'étendant au-delà de l'Afrique du Nord, à l'Europe. Son grand ouvrage "Abné Tsedek", les pierres de la justice, parut en deux tomes à Tunis. Le premier, sur le "Yoré Déa" et le second conjointement avec le livre de rabbi Nathan Borgel "Méorot Nathan". Rabbi Yéshoua occupe une place spéciale dans la mémoire collective des Juifs tunisiens pour son extrême bonté, sa sagesse, son érudition, sa piété et son humilité. Après sa mort, sa tombe était devenu un lieu de pèlerinage et il est resté dans la mémoire collective comme un des saints les plus vénérés.
- YAACOB: Rabbin né à Tunis qui décida à la fin de sa vie de monter en Terre Sainte. Il s'installa à Tibériade où il mourut en 1910.
ALBERT (1885-1972): Le premier juif de Tunisie nommé ministre par la Tunisie indépendante. Nommé en octobre 1955 ministre de l'Urbanisme et de l'Habitat par le premier ministre Tahar Ben Arnmar. Né à Tunis, il fit de brillantes études de Droit à Paris. De retour dans sa ville natale, il s'inscrivit au barreau dont il fut bâtonnier dans les années trente. Il fut élu en 1934 comme représentant de la communauté israélite au Grand Conseil de Tunisie. Reconduit à ce poste jusqu'à sa disparition en 1952, il y assuma les rôles de rapporteur général du budget et de président de la Commission Législative. Il fut ensuite appelé à siéger comme représentant de la population juive au Comité des 40 désigné par le Bey en 1952 pour délibérer de l'avenir des relations avec la France. Il participa comme expert à la délégation tunisienne qui négocia l'autonomie interne avec la France en 1955 en tant que ministre du premier gouvemment tunisien de l'indépendance. Il fit partie de l'Assemblée Nationale de 1955 à 1969, date à laquelle il renonça à briguer le renouvellement de son mandat en raison de son âge. Sur le plan communautaire, il oeuvra activement au sein de l’Alliance et de l'ORT-Tunisie dont il assuma la présidence en 1962. Il prit sa retraite en France et mourut à Paris en 1972. ALBERT: Un des dirigeants les plus marquants de la communauté juive d'Alger dans les années quarante.
MARCEL: Fils de Victor Bessis, viticulteur. Médecin et universitaire français né à Tunis en 1917. Professeur agrégée de médecine de l'Uniyersité de Paris. Directeur des laboratoires de recherche du Centre National de Transfusion Sanguine. Directeur de 1966 à 1986 du Centre d’Etiologie cellulaire. De 1946 à 1980 il collabora et fut le rédacteur en chef de la "Nouvelle Revue d'Hématologie". Membre de l'Académie Française des Sciences.
Auteur de nombreux travaux sur le sang, la leucémie et la microscopie.
PIERRE SAMUEL: Fils de Joseph Bessis, directeur de sociétés. Administrateur, né à Tunis en 1931, Après son agrégation de philosophie, il se tourna vers la formation et fut notamment responsable de la formation profesionnelle des cadres de l'E.D.F. et G.D.F. En 1966, il créa sa propre entreprise, l'Institut Pierre Bessis, consultant d'entreprises en marketing. Membre de l'Association pour le Dévelo- pement des techniques de marketing et de l'Furopean Society fpr Opinion and Marketing Research. Auteur de nombreuses études parues dans les revues spécialisées et d'un ouvrage intitulé, "Qu'est-ce que la créativité ?"
JULIETTE SAADA: Historienne
française d'origine tunisienne. Auteur de plusieurs ouvrages sur la Tunisie, dont: "La Méditerrannée fasciste; l’Italie fasciste et la Tunisie (Paris, 1981); "Les fondateurs: index biographiques des cadres syndicalistes de la Tunisie coloniale, 1920- 1985 (Paris, 1985).
SOPHIE: Fille de Juliette, Journaliste, historiénne et économiste française originaire de Tunisie. Spécialiste des problèmes du Tiers-Monde, elle l’auteur de nombreux ouvrages, dont "L'arme alimentaire" (Paris, 1979); "La dernière fontière" (1983); "La fim dans le monde" (1991); en collaboration avec S. Belhacen une biographie du leader de la Tunisie moderne, Habib Bourguiba en deux tomes (1988); et "Femmes du Maghreb: l'enjeu".
BESNAINO
Nom patronymique d'origine arabe, formé de l’indice de filiation abou et de "snaïno", ses dents, l'homme qui a toutes ses dents, sobriquet donné sans doute pour indiquer un trait de caractère: celui qui manage à belles dents, le glouton, ou pour désigner un homme qui a encore toutes ses forces. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté en Tunisie.
BETITO
Nom patronymique d'origine espagnole, sobriquet indicatif d'une particularité physique, le petit de taille, altération phonétique de petito, devenu nom patronymique dans plusieurs communautés sépharades du Maghreb et des Balkans, équivalent de l'espganol Chiquito et de l'arabe As-sghir. Nous avons connu personnellement à Meknès un garçon court de taille appartenant à une famille Cohen que personne ne connaissait autrement que sous ce sobriquet – jugé par elle injurieux, alors que dans le même quartier vivait une respectacle famille portant avec fierté depuis fort longtemps le même patronyme! Autres orthographes: Btito, Betit, Betita, Petite. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté au Maroc (Marrakech, Meknès, Casablanca) et en Algérie (Oran, Constantine, Bône, Tébessa).
ITSHAK RAPHAËL: Notable de Marrakech installé à Jérusalem au milieu du siècle dernier. Il fit partie du premier comité de sept membres établi par rabbi David Bensim'on pour gérér la communauté maghrébine de Jérusalem qui venait d'acquérir son indépendance de la communauté sépaharade, en 1860.
- NAHMAN (1846-1915): Né à Marrakech en 1846, il monta encore enfant avec ses parents qui s'installèrent à Jérusalem. 11 soutint rabbi David Benshi- m'on dans sa lutte pour organiser la communauté maghrébine, qui de quelques dizaines était passée au milieu du siècle dernier à plusieurs centaines d’âmes et pour asseoir son indépendance de la communauté sépharade. En 1872, il se joignit à son tribunal. A la mort du fondateur du Comité de la Communauté Maghrébine, en 1880, rabbi Nahaman fut élu parmi ses sept dirigeants et en 1899 il fut porté la la tête de son tribunal. Connu pour son érudition, sa piété et sa douceur, il fut élu en 1909 grand rabbin sépharade de Jérusalem, Richon-Ie-Sion. De 1907 à 1912, il assura l'intérim du Hakham Bachi, le Grand Rabbin de Terre Sainte reconnu par les autorités ottomanes, avant la désignation du successeur officiel retardée par une grave controverse entre les candidats à ce poste. Sur le plan littéraire, il collabora avec rabbi Hizkiya Shabtaï à l'édition des commentaires du livre de l'Exode, dans le cadre des 24 volumes de commentaires traditionnels de la Bible en ladino "Méarn Lo'ez". Il publia également en 1910 un commentaire du livre de Ruth, "Din oumichpat". Sa fille, Miriam épousa le grand rabbin Nissim Ohana (voir Ohana).
HAY1M BENTOV: Professeur de Talmud à l'Université Bar-Ilan de Rarnat Gan. Né à Meknès, il étudia dans la yéchiva supérieure de Keter Torali dirigée par rabbi Itshak Sebbag. Auteur de nombreuses études sur sur le judaïsme marocain, notamment une histoire de la famille Ben Yuli, du conseiller du sultan Sidi Mohammed Ben Abdallah, Samuel Sumbal et de l'apport original dans le commentaire talmudique de rabbi Raphaël Berdugo. Il prépare avec son proche parent le professeur Henry Tolédano, l'édition des derniers écrits des rabbins de la famille Tolédano.
Bessis-Besnano-Betito
יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- עולמם של החכמים
ר׳ יעקב אבן צור (יעב״ץ)
אחד החכמים הבולטים והפוריים ביותר שקמו ליהודי פאס וליהדות מרוקו בכלל היה יעב"ץ. לפי חיבוריו ומקורות אחרים ניתן לשחזר את מהלך חייו ויצירותיו. הוא נולד בפאס ב־1673 לאביו ראובן, שהיה רבם של יהודי מכנאס. לדברי בנו, היה אביו עוסק בתורה כל היום כשהוא עטוף בטלית ומעוטר בתפילין. יעקב למד תורה מאביו עד גיל 11, שאז אביו נפטר, ואחר המשיך ללמוד בכוחות עצמו ואצל ר׳ וידאל הצרפתי ור׳ מנחם סירירו, חכמי פאם החשובים.
בגיל 18 דרש בפטירת הרב דוד עוזיאל. שנתיים לאחר מכן מונה לסופר בית הדין בפאס. על סמך ניסיונו זה חיבר את הספר "עט סופר", ובו דיני שטרות ונוסחאותיהם. בשנת תסייד (1704) מונה לדיין בפאס, כשאב בית הדין היה ר׳ יהודה אבן עטר. בסוף תע״ז(1717) עבר יעב״ץ למכנאם וכיהן בבית הדין עד שנת ת״ץ (1730). הוא חזר לפאם והמשיך לכהן בדיינות. לאחר כשמונה שנים עבר לתיטואן ובה ישב בבית הדין, ולאחר כשנתיים חזר לפאס ופעל בה עד פטירתו בתקי״ג(1753).
היה לו יחס מיוחד לאו־ץ־ישראל, שהתבטא בשיריו ובפעילותו. הוא צייד את שלוחי ארץ־ישראל בהמלצות, תרם להם, וקיבל על עצמו להיות גבאי צפת לכל ימי חייו.
תרומתו ליצירה: כבר בגיל צעיר העתיק יעב״ץ חיבורים שהודות לו נשתמרו. בגיל 15 העתיק את ספרו של ר׳ יהודה אבן עטר ׳מנחת יהודה׳, ארבע שנים לאחר שחובר, ומהעתקה זו הגיע הספר לדפוס במכנאס ת״ש. כן העתיק את ספר התקנות, ממנו הדפיס אברהם אנקאווא את התקנות ביכרם חמר׳, ח״ב. בגיל 20 העתיק פרטים על חכמים והספדים עליהם, וכן העתיק שירים ומליצות.
נוסף לבקיאותו במכמני השפה העברית, הוא ידע ערבית וספרדית, וחיבר שירי שמחה, קינות, תחינות והודאות בעברית, בארמית ובספרדית, שמהם הודפסו בספרו "עת לכל חפץ" נא אמון תרנ״א. כמו כן רכש כתבי יד והושיב אנשים שיעתיקום בשבילו.
יעב״ץ השאיר אחריו ספרים, והספרייה של משפחת אבן צור היא מהספריות הגדולות שנשארו מחכמי מרוקו. היו בידו גם ספרי קבלה, כפי שעולה מתשובתו לשאלה בדבר התעטפות בציצית בליל שבת:
ומה שכתבת אם נמצא בזה שום טעם כפי הסוד, אמת שבספרי הקבלה הנמצאים בידינו לא ראינו כלום. (׳מוצב״י; ח״ב, סי׳ קח)
טרם הודפסו יצירותיו בפרשנות ודרוש, בקבלה, ולקט מאמרי מוסר. הרב דוד עובדיה פרסם חיבורו ׳לשון למודים׳ הכולל 254 המלצות שכתב לעניים, לאלמנות, להכנסת כלה, לשלוחי ארץ־ישראל ולפדיון שבויים, וכן מכתבי נחמה והקדמות לספרים(יפאס וחכמיה׳, ח״ב, עמי 225־438).
תשובותיו: ספר תשובותיו ׳משפט וצדקה ביעקב׳, ב״ח, שהודפס באלכסנדריה תרנ״ד־תרס״ג, הוא אוצר חשוב להכרת המציאות החברתית והכלכלית של יהדות מרוקו בתקופתו. ממנו מתברר שהיה גדול המשיבים בימיו, וחכמי הדור ראו בו סמכות בענייני הלכה. פנו אליו חכמים מצפרו, אוטאט, מכנאס, סלא, תיטואן, מראכש, אגאדיר, דבדו, תאזה, שישואן, סגילמאסה ותפילאלת. הוא רשם את תאריך התשובה, המקום ממנו נשאלה השאלה, שמות השואלים והנוגעים בדבר, והחכמים שחתמו אתו.
שיטתו בהלכה: הוא התנגד להחמרות ואיסורים שפוסקים לא אסרו. הוא כותב ׳ואין לנו לאסור דבר שלא הוזכר בתלמוד ולא בדברי הגאונים והפוסקים׳, ואם הלכה רופפת לך אחר המנהג(׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ נט).
כבוד כלפי החכמים שקדמו לו: בדיונו בענייני מסים הוא ביטל דעתו בפני חכמים בדורות עברו, ובפסיקתו התחשב במנהג שהיה נהוג על ידי חכמי הדורות שקדמו לו, ׳ואנן מה נענה בתרייהו׳(שם, סי׳ רעב). והמנהג מבטל הלכה בענייני מסים(שם, ח״ב, סי׳ קנד).
אישיות! המוסרית: מהספר ניתן גם להכיר את אישיותו המוסרית ויושרו. הוא התנגד למחלוקת כי יש בה חילול ה׳(שם, ח״א, סי׳ רסב). הוא לא נשא פנים לאילי הארץ ולנגידים תקיפים. הנגיד אברהם מאימראן נתבע בפניו באשמת ניצול סמכותו ונישול הזולת, והנגיד דוד בן שמעון הואשם בכך שנגידותו נרכשה על ידי מתן שוחד לנשי הסולטאן(שם, ח״ב, סי׳ קסט, קפה). יש להניח שעצמאותו גרמה לכך שנאלץ לעזוב את פאס, כפי שציינו לעיל.
בפסיקתו התחשב יעבייץ גם בהיגיון ובצדק, בניגוד לפורמליזם משפטי. מעשה באשה שקיבלה כתובה בסכום ניכר והבעל הוריש לה גם כלי כסף וזהב, ומשאר הנכסים ציווה שתקבל שני שליש והבנים רק שליש. הבנים יצאו אפוא מקופחים.
יעב״ץ אמד את דעתו של המוריש, ומסקנתו היתה שגם הבנים יירשו, והוא כתב: וחס ושלום שתורתנו הקדושה שדרכיה דרכי נועם תסכים על זה, ואנן סהדי(אנו עדים) שגם הבעל כשכתב לה, לא עלה על דעתו שתטול הכל ותניח את בניו. (שם,
ח״א, סי‘ נב)
מידה יפה שהצטיין בה היתה, שלא בוש לחזור בו מטעותו. תחת הכותרת ׳אינו בושה לומר טעיתי אחר שיתברר לי האמת׳ הוא סיים את תשובתו בזו הלשון: דודאי לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו מלומר הדרי בי והוא הודי הוא זיוי הוא הדרי… וכי אם אמנם שגיתי אתי תלון משוגתי אתמהה. יותר טוב שאבוש בעולם הזה ולא אכלם לעולם הבא. (שם, ח״א, סי׳ שנה)
יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- עולמם של החכמים -עמ'120
סיום הפרק נשים בעלות רכוש וממון-אליעזר בשן
1888: הולה בן סוסאן מטנג׳יר – אישה בעלת רכוש חקלאי
יהודייה בשם הולה, אישתו של משה בן סוסאן מטנג׳יר, ירשה מאביה רכוש חקלאי, שכלל בעלי חיים, בסביבות העיר מאזאגאן (היום אלג׳דידה, כמאה קילומטרים דרומית לקזבלנקה). בעלה היה יליד גיברלטר וככזה היה אזרח בריטי שהתגורר בטנג׳יר. הסוכן המוסלמי שלה, חאג׳ בועזה בן אחמד דוקאלי, שהיה אחראי לניהול החווה, נאסר על־ידי מושל, שהתאכזר אליו, ומשה בעלה נקט בצעדים כדי להעניק לו חסות בריטית וכך לשחררו. הגברת הולה נתנה לבעלה יפוי כוח לפנות לממשל הבריטי בנדון.
הפרשה נדונה בהתכתבות בין בני הזוג קירבי גרץ (Kirby Green), השגריר הבריטי בטנג׳יר(בין השנים 1886- 1890), וכן בין סגן הקונסול הבריטי במאזאגאן והמושל שם בין ה־20 בפברואר ל־22 באפריל 1888. השגריר דיווח על כך לשר החוץ הבריטי ב־10באוגוסט 1888. ב־20 בפברואר 1888 כתבה הגברת הולה לשגריר הבריטי, שהרכוש ניתן לה על־ידי אביה לתועלתה, ואין לבעלה כל חלק בו, שכן בעלה והיא מחזיקים בנכסים נפרדים. אם יש צורך לאמת את הצהרתה היא מציעה לפנות אל מר משה נהון, דודה מצד אביה, או אל הרב הראשי של טנג׳יר, שניהם מבצעי הצוואה של אביה (הרב הראשי באותה תקופה, החל משנת 1855, היה הרב מרדכי בן ג׳ו, שפעל רבות למען החינוך והקהילה היהודית בטנג׳יר).
באשר לסוכן המוסלמי(שניהל את החווה) הסתבר, שהיה בעל קשרים עם סוחרים בריטיים, אולם לאחר שנחשף אופיו השלילי הפסיקו את קשריהם עמו, והסוכן הולקה בפקודת המושל. הגברת הולה התבקשה לענות על שאלות באשר לקשריה עם הסוכן, אופי רכושה ושוויו. מן התשובות התברר, שבבעלותה שישים כבשים, שתי פרות, ארבעה שוורים לחריש וכן חיטה, שעורה ושעועית לזריעה בשדות. לדבריה אין בכוונתה לתבוע את רכושה. על פי מידע מן ה־20 במאי 1888 הגיעה אישתו של הסוכן לקונסול במאזאגאן, שחטה כבש מול שער הבית(פעולה מקובלת, המבטאת הכנעה ובקשה), ביקשה לשחרר את בעלה ואת בנה וכן עזרה לקיומו.
פרטים על העינויים שעבר הסוכן פורסמו בעיתון ״אלמגרב אלאקצה״ ב־1 באפריל.
הם הותירו רושם קשה והובאו כטיעון להענקת החסות.
1902: חלוקת רכושה של יהודייה אלמנה מטנג׳יר על־ידי הקונטול הכריטי
ב־2 ביוני 1902 כתב הרברט וייט (White), הקונסול הבריטי בטנג׳יר בשנים 1921-1882, לשר החוץ הבריטי, הרוזן מלנסדאון, את הדיווח הבא: הגברת מסעודה פארינטה היא אלמנתו של אזרח בריטי, שנפטר ב־24 בדצמבר האחרון ולא השאיר צוואה. רכושה כולל בית בטנג׳יר, שאין עליו משכנתה, וכן רהיטים מספר. בדו״ח מצויים פרטים בדבר מכירת הרכוש. הקונסול הציע לממן את הקבורה ואת הנותר לחלק לקרוביה: הבעל של אחותה וילדיהם של שני אחיה.
ב־7 ביולי 1902 מסר שר החוץ הבריטי לקונסול את החלטתו בקשר לרכוש האלמנה וחלוקתו(F099/399).
הערת המחבר: החסות: בעקבות התרחבות המסחר בין מרוקו למדינות אירופה ואמריקה במאה וד19 דאגו מדינות אלה להבטיח לנציגיהן מעמד דיפלומטי, כדי שלא יהיו נתונים למרות הממשל, לא יוגבלו על־ידו ולא ייסחטו מהם מסים. נוסף על הסגל הדיפלומטי זכו גם האזרחים הזרים לחסותו של המדינות, שחתמו על ההסכמים, רובן עד שנת 1865. על פי הסכמים אלה, שנחתמו בין השאר עם בריטניה בשנת 1856 ועם צרפת בשנת 1863, היו שני סוגים של בעלי חסות: נתינים מקומיים, שהועסקו על־ידי משרדי הקונסוליות, או מתווכים מקומיים, שהועסקו על־ידי הסוחרים הזרים, ולכל אחד מהם הייתה זכות לשני מתווכים נוספים בכל מקום, שקיים בו סניף של הפירמה הזרה. תעודת החסות העניקה שחרור ממסים לשלטונות, וכן לא חלו עליהם ההגבלות שב״תנאי עומר״, בין השאר שחרור משירות צבאי ואי כפיפות למרות השיפוט המוסלמי. החסות הייתה תקפה לתקופת השירות בלבד ולא עברה בירושה (פרט לבני משפחת בן שימול, ששירתו את צרפת במשך דורות בתפקיד תורגמנים). בפועל נהנו מהחסות לא רק אנשים (ביניהם יהודים), שהיו זכאים לכך מכוח ההסכמים, אלא גם בעלי יכולת, שרכשו תעודות אלה. במקרה שנפגעו זכו להגנה על־ידי הקונסול, שממנו קנו את התעודה. מבחר ביבליוגרפי על הנושא: FO 413/4 Correspondence Respecting Foreign Protection in ;292 -263 ,Morocco 1878-1880; Cruickshank, 1935; Miege, 1961-1963, vol. Ill .1980 ,Kenbib
משפחת פארינטה היא משפחה ותיקה ומכובדת בטנג׳יר, בתיטואן ובמוגדור. בין בניה היו סוחרים, בנקאים ותורגמנים לקונסולים אירופיים. שלמה פארינטה כיהן בתפקיד תורגמן אצל ארבעה מושלים בטנג׳יר בתקופת הכיבוש הבריטי של העיר: 276 ,1912 ,Routh וכן תורגמן של הקונסול האוסטרי בטנג׳יר בשנת 1886. בנק פארינטה היה הבנק הפרטי הראשון בטנג׳יר, שנוסד בשנת 204:1844 ,1984 ,Morsy בתחילת המאה ה־20 טבע שלמה פארינטה באנגליה מטבעות לסולטאן: 398,420 ,99/376 fo. משה כיהן בתפקיד נשיא הקהילה בשנות ה־70-60 של המאה ה־19 וקיבל את משה מונטיפיורי בדרכו לסולטאן בסוף שנת 1863: ,Guedalla 1880,13.
סיום הפרק נשים בעלות רכוש וממון-אליעזר בשן
זכור ימות עולם- אעופה אשכונה / רבי שלמה בן לחנש המאה ה״16-משה חיים סויסה
וכי נחש ממית או נחש מחיה?
רבי שלמה בן לחנש המאה ה״16
לא נודעו שנת לידתו ושנת פטירתו. היה שד״ר מארץ ישראל שהגיע להתרים את יהודי הכפרים במרוקו עבור אחיהם בארץ ישראל, נפטר בכניסה לכפר בעמק האוריקה, ומנוחתו כבוד שם עד היום הזה.
הנחש נודע כאחד מהסמלים העתיקים ביותר. כבר בתורה מוצאים אנו כשאדם וחווה היו בתחילת הבריאה בגן עדן, עד שהנחש פיתה את חווה לאכול מעץ הדעת, ואז נענשו כשגורשו מגן עדן. כיום משמש הנחש בין היתר לסמל הרפואה, רמז אולי לנחש הנחושת שעשה משה רבינו. היה זה כשהיו ישראל במדבר וקצרה נפשם. אז הלינו אל משה והקדוש ברוך הוא: ׳למה העליתנו ממצרים למות במדבר?׳. על כך נענשו כשנשלחו אליהם ׳הנחשים השרפים׳ שהפילו בנשיכתם חללים רבים. עם ישראל חזרו בתשובה, וביקשו ממשה שיתפלל ויעצור את המכה הנוראה. לאחר שהתפלל לפני הקדוש ברוך הוא, קיבל את הציווי: ׳עשה לך שרף ושים אתו על נס, והיה כל הנשוך – וראה אתו וחי׳. כל מי שהוכש על ידי נחש, הביט אל נחש הנחושת ונרפא (במדבר כא, ה-ט).
על כך אמרו חכמינו ז׳׳ל בתלמוד: ׳וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא, בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים – היו מתרפאין, ואם לאו – היו נימוקים׳(משנה ראש השנה ג, ח). כלומר, הנחש עצמו אין הוא ממית או מחיה, אלא על פי רצונו של הקדוש ברוך הוא. מכיוון שנחש הנחושת שעשה משה היה על מקום גבוה, כאשר איש מישראל שהוכש הביט לכיוונו, למעשה הביט לשמיים ושעבד עצמו לפני האלוהים, ולכך נרפא.
מסורת ואגדות רבות כרוכות מסביב הנחש אצל יהודי מרוקו, שנמסרו מאב לבן במשך הדורות, בעיקר ניסים שאירעו על ידם. על פי אחת המסורות, רבי שלמה אלשאקר, שליח דרבנן שחי במאה ה־16, נשלח על ידי חכמי ארץ ישראל כדי לאסוף תרומות לעניי ארץ ישראל אצל אחיהם שבמרוקו. הוא יצא בליווי שני אחיו: רבי חיים ורבי דוד. על אף מטרת בואם להתרים את יהודי מרוקו למען היישוב היהודי בארץ ישראל, בהגיעם אל הכפרים הנידחים של היהודים בהרי האטלס, ראו את המצב הרוחני הירוד, והחליטו להשתקע במקום ולהרביץ תורה ביהודים שהתגוררו שם.
כשהגיעו בדרכם לעמק האוריקה, למרגלות הרי האטלס, כיום נמצא כ־50 ק"מ מהעיר מראכש, קשרו את הסוסים לעץ ופנו להתפלל. כשסיימו את תפילתם, נפטר רבי שלמה בכניסה לכפר. השמועה על פטירתו של הרב פרשה כנפיים, והגיעה לאוזניו של הקאדי בכפר. מיד ציווה על אנשיו: "צאו מיד אל סוסו של החכם היהודי הישיש שהגיע הנה מהמזרח! שמעתי כי מטרת בואו היא כדי לאסוף כסף עבור יהודים עניים, ואם כך הרי שהשק שנשא עמו מלא בממון, שמעתה יהא שייך לנו״.
אנשי הקאדי מילאו אחר ציוויו של אדונם. אלא שלהפתעתם, כשהתקרבו אל סוסו של רבי שלמה, ראו שני נחשים גדולים מקיפים את השק ומאיימים על המתקרב אליהם. היו אלו רתמות הסוסים, שלמרבה הנס הפכו לנחשים. הם נסו על נפשם כל עוד נפשם בם. כשסיפרו זאת לקאדי, הזדרז להגיע אל המקום, וראה אף הוא את הנחשים כרוכים על צווארי הסוסים. מיד קרא לרב הקהילה והורה לו להתיר את הסוסים. משהתקרב הרב לסוסים, הפכו הנחשים בחזרה לחבלים.
רבי שלמה נקבר בעמק האוריקה, ומנוחתו כבוד שם עד עצם היום הזה. רבים עולים לפקוד את קברו, הנמצא על אם הדרך בצומת דרכים העולה לאתר הסקי אוקמיידן. מאותו היום קיבל את הכינוי: רבי שלמה בן לחנש, כלומר ׳בעל הנחש׳.
מסורת אחרת מספרת, כי פעם אחת ראה הרב יהודי שנכרך סביב גופו נחש אימתני. מיד הרב הרג את הנחש על ידי שימוש בשמות קודש, ומאותו היום קיבל את הכינוי ׳בעל הנחש׳.
מקרה אחר אירע בחכם נוסף, שגם הוא הגיע מארץ ישראל להתרים עבור עניי ארץ ישראל, הוא רבי אברהם מול־נס. מקום מנוחתו בעיר אזימור, הממוקמת כ־90 ק׳׳מ מדרום לקזבלנקה. את העיר חוצה אחד הנהרות הגדולים במרוקו, נהר אום אל־רביע. בגדה הדרומית של הנהר נמצא שער הכניסה למלאח. קברו של הצדיק נמצא בתוך מערה חצובה בסלע, כשעל המערה מצוי בית מגורים. בסמיכות נמצא התלמוד תורה של אזימור, ששימש את הקהילה היהודית שהייתה שם בעבר.
על פי המסורת, באחד מימי החורף ירדו גשמים מרובים, עד שאחד מחדרי מתחם קברו של רבי אברהם הוצף במים. הקהילה היהודית כולה, מקטן עד גדול, התגייסו לפנות את המים מחדר המתחם של הצדיק, כשכולם מצוידים בדליים. תוך כדי פינוי המים שהגיעו עד החזה, ראו נחש צף על פני המים. הילדים נבהלו וברחו, אך המבוגרים שידעו שמקום מאורתו של הנחש הוא במתחם הקדוש, ששמועה הייתה כי שומר הוא על הקבר, ניתבו את דרכו של הנחש עד מעלה המדרגות הסמוך ושם נעלם.
בקרב יהודי מרוקו נפוץ המעשה על גדולתו של רבי אברהם. באחד הימים בתו של המושל באזימור חלתה, ולא נמצאה לה תרופה למחלתה. רבי אברהם נגלה בחלום אל חכם הקהילה ואמר לו: "תבקש מהמושל שיביא לי את בתו שתישן במתחם הקבר שבעה ימים ואני ארפא אותה". כשהשכים משנתו, הלך אל המושל וסיפר לו על דבר חלומו. המושל, שחיפש בכל דרך להמציא תרופה למחלתה של בתו, השיב בחיוב. הוא הביא את בתו למתחם הקבר, שם שהתה במשך שבעה ימים, כשאביה דאג לכל מחסורה. למרבה הנס החולה נרפאה, ומאותו היום בכל שנה היה המושל מציין את ההצלה של בתו בסעודה במתחם הקבר.
שמו נודע בקרב היהודים: רבי אברהם מול־נס, כלומר בעל הנס.
במערת קבורה זו, בחדר נפרד, נמצא קברו של רבי יוסף הגלילי, אחד התנאים של ארץ ישראל. זכותם תעמוד לנו.
רבי אברהם מול־נס, מקום מנוחתו באזימור, במערת קבורה בסמוך למלאח. במתחם נקבר אף רבי יוסף הגלילי, תנא מארץ ישראל.
זכור ימות עולם- אעופה אשכונה / רבי שלמה בן לחנש המאה ה״16-משה חיים סויסה-עמוד 315
01/10/2020
זיכרונות ילדות -משחקי ילדים משולחנו של דוד עייאש
משחקי ילדים
אֵל בְּנָאת יִלְעְבּוּ אֵל קָארֵה אוֹ בֵל חְבָאלָא
יִקְמְלוּ בְּהוֹלָא הוֹפ אוֹ סְתִּיח דִי תִיקְסְבִּילָא.
לוּלָאד יִלְעְבּוּ דִינִיבְריִ ,אוּל חְזָאר דֵל מָאלָא.
דְרְבֵל דְרְבֵל ,אִיד מְל פוּקּ אוּ חְדִּית דְל גֹ'ולָא.
הבנות ישחקו קלאס או בחבל
ימשיכו בחישוק או ריקוד תיקסבילה
הבנים ישחקו משחק הצלה (delivree)וחמישה אבנים
דרבל דרבל יד למעלה וסיפורי הג'ולה.
בְּלְקָארְטָא נְלְעְבוּ רוּנְדָא טוּטּי אוּל כָּאפִיָאה.
דָאמָא בתאסאת ,אול חבל דל טרומביאה.
פְדְיוֹר נְהְדְרוֹ בֵל עַרְבִיָאה אֵל מוֹגְרָאבִיָאה.
פְסְקוּאֵלָא בֵל פְרַנְסְס כְּלְסִי בְּתְכְראוֹאדִייָאה.
בקלפים משחקים (שמות) רונדא טוטי וקפיאה.
דמקה עם פקקים וחבל של טרומביאה
בבתים נדבר ערבית מרוקאית
בבית ספר בצרפתית הכול בערבוביה
בחגים קונים כלי בישול קטנים ומשחקים כמבוגרים בנינו כילדים שלושה גלגלים מקרטון שמנו מספרים ומסמרים בניהם כמו רולטה ומכרנו כרטיסים עם פרסים בדומה לירידים.
פֵל עִיָאד יִתְשְרָאו תוּאִיפְרָאת אוּל קְּדִירָא.
בְּנָאת אוּ לוּלָאד יִלְעְבוּ אֵל מִינְדָארָא.
בֵּל קַרְטוֹן אֵנְסְווּרוּ נֻמְרַאת דִי בָּאלָא בּוּלָא.
פְדָאר נְלְבְשוּ אֵל כְּשָאוֹאִי ,נְעְמְלוֹ תְמְתִילָאת
בחגים נקנה צלחות וסירים קטנים
בנים ובנות משחקים מטבח ילדים
בקרטון נצייר מספרים (מסובבים גלגלים)
בבית נלבש שמלות ועושים הצגות
היינו כילדים עושים הצגות עם תחפושות מכינם שתיה קרה מתרכיזים מתוקים ושלגונים תוצרת בית .לקחנו חתיכת גוש קרח , קופסת סרדינים ריקה מפח עם סכין עשינו חורים מבפנים כלפי חוץ לאורך ולרוב כך שהבליטות היו קלפי חוץ , כשגירדנו את גוש הקרח הפח התמלא עם פתיתי קרח ,דחסנו אותו בכוס קטנה עם צבעי מאכל צבעונים , דחפנו מקל משומשים ששטפנו , והרי לכם שלגון מרוקאי אסלי.
סוּאָחְבִי אוּ אַנָא, אַרְבָאעָא בְּסְפַנִיוֹל אֵילְנִגִ'נָאיָאה
בְּסוּמְבְרְרוֹ פֵרָאס אוֹל קִיסָאן בְלִימוֹנדה פְסְנִייָאה
אֵסְקִימוֹ בְּתְלְגְ' אֵלְמְזוֹקִין אוּחְנָא בְדִיק אֵינִּייָּאה
אֵדֵכְלָא בְּחְמְסָא פְרְנַק ,אוֹ דְחְקוֹ עַל דֻנִייָּאה
חבריי ואני כחבורה בספרדית השירים
בל סומבררו בראש וכוסות של לימונדה במגש
אסקימו בקרח צבעוני ואנחנו באותה תמימות
הכניסה בחמישה פראק וצוחקים על העולם.
עייש דוד
Jacob OLIEL-Le rabbin Mardochée aby Serour
Jacob OLIEL
Le rabbin Mardochée aby Serour
1826-1886
Né à Akka dans une famille de bijoutiers de l'extrême sud marocain, Mardochée Aby Serour est très tôt destiné aux études talmudiques, ce qui le conduit, dès l'âge de 9 ans, à quitter sa famille pour aller "sans guide, sans argent et à la grâce de Dieu” perfectionner ses connaissances à Marrakech puis, après la bar-mitzva, faire sa yéchiva à Jérusalem..
Sa passion pour les voyages naquit, sans doute, avec le périple accompli au nord de la Méditerranée : Mogador, Marseille, Livourne, Venise, Salonique, Constantinople, Smyme, Haïfa et Jérusalem ; autant de communautés avec les rabbins et érudits desquelles il établit des contacts.
A vingt ans, après 4 années d’études et le grade de rabbin en poche, il obtient son premier poste à Alep (Syrie), d’où il entreprendra le voyage de retour, par le sud de la Méditerranée cette fois, avec une caravane, ce qui lui permet de visiter les communautés d’Egypte (Le Caire, Alexandrie, Damanhour), de Libye (Cyrénaïque et Tripolitaine), Tunisie…
Exerçant à Philippeville, puis Alger, il passera 7 ans en Algérie, sans avoir renoncé aux voyages : une excursion au Touat et la découverte du commerce caravanier transsaharien va changer le cours de son existence.
Lorsqu’il prend la décision d’aller à Tombouctou, ignore-t-il que cette ville sainte de l'Islam est interdite aux non-musulmans ? Que parmi ses illustres devanciers, le major britannique Alexander Gordon Laing fut assassiné en 1826? Que Caillié (1828) et Barth (1851) n’ont sauvé leur vie qu’en se présentant comme des Musulmans ayant un nom et un costume arabes, parlant arabe, priant à la mosquée et observant les rites musulmans ?…
Toujours est-il qu’en compagnie de son plus jeune frère Isaac, Mardochée se joint à la grande caravane de l’automne 1858, décidé à faire fortune en vendant les vingt-huit charges'de marchandises qu’il emporte. Il n’imagine pas les difficultés qui l’attendent : arrêté à Araouane, il lui faut déployer toute sa science pour échapper aux menaces du chef des fanatiques Berabich
une charge de chameau : en moyenne 160 kg de marchandises réparties de part et d’autre de la bosse de l’animal
Il devra patienter une année entière avant de pouvoir, en 1860, poursuivre sa route vers Tombouctou où, après bien des péripéties, il obtiendra pour lui, son jeune frère Isaac et tout autre étranger – juif ou chrétien – le droit de résider et exercer ses activités commerciales moyennant un tribut annuel d’une charge de chameau de soufre.
A Tombouctou, Mardochée réussit merveilleusement :
il organise l’approvisionnement du marché de Mogador en or, ivoire et plumes d’autruches destinées à l’industrie de luxe parisienne et devient l’un des hommes les plus riches du Sahara
lors de ses premiers retours au Maroc en 1863 et 1864, il a fait venir au Soudan plusieurs Juifs parents ou alliés originaires d'Akka (Ysou et Abraham Aby Serour, ses frères aînés, ses neveux Aaroun et David ben Ysou, les fils du premier nommé, Moussa Mazaltarim et son fils David, Simoun ben Yacoub, Isaac ben Mouchy, les rabbins Raphaël et Isaac ben Aaroun), dont la présence, pensait- il, briserait son isolement face aux concurrents marocains.
L'aventure dura une dizaine d'années, jusqu'à la confiscation par le gouverneur de Tombouctou des biens de Mardochée, absent pour cause de mariage et qui, revenu en hâte, ne réussit qu’à recouvrer quelques créances, vite converties en poudre d’or. Dépité, il renonce et rentre au Maroc, subit une attaque des pillards et rentre à Akka totalement ruiné.
Par bonheur, son chemin avait croisé, en 1869, celui du consul de France à Mogador, M. Auguste Beaumier, lequel s'était pris d'une grande estime pour cet homme qui allait à Tombouctou à sa guise, connaissait à merveille le désert, ses habitants et leurs différentes langues …
Persuadé que ce rabbin pouvait rendre les plus grands services à la France, Beaumier commence par lui faire raconter son histoire, qu’il publiera en 1870 dans le Bulletin de la Société de Géographie de Paris ; c’est ainsi que la France et l’Europe découvrent l’itinéraire occidental et tous les détails du commerce caravanier (régions traversées, points d’eau, escales et bivouacs mais aussi, composition de la caravane, denrées transportées, prix …
Plus tard, le consul Beaumier mettra le rabbin en relation avec les sociétés savantes parisiennes – Muséum d’Histoire Naturelle, Société de Géographie… – qui lui confient diverses missions : devenu collecteur, Mardochée envoie renseignements et échantillons dans des domaines aussi divers que la géographie, la botanique, la géologie, l’archéologie…
En 1874, à l’occasion d’un voyage à Paris, la presse consacre plusieurs articles (Le Monde Illustré, Le Journal Officiel, l’Exploration…) à ce rabbin qui est reçu par deux ministres, obtient le soutien de Ferdinand de Lesseps et qui, étant une référence en matière d’exploration au Sahara, prodigue ses conseils aux futurs explorateurs Gasselin, Adamoli, Soleillet, Lenz, Flatter s…
En 1879 la Commission chargée d’étudier le projet de chemin de fer transsaharien sollicite le rabbin Mardochée pour effectuer une mission de reconnaissance destinée à préparer le futur tracé
A son retour de Tombouctou, il publie, traduit par Isidore Loeb son récit concernant la découverte, quinze ans plus tôt, dans la vallée du Niger, d’une tribu d’origine juive vivant parmi les Touareg.
En 1883-1884, Mardochée aby Serour est présenté au jeune vicomte Charles de Foucauld, 25 ans, qui a besoin d’un guide expérimenté pour effectuer une « reconnaissance » à travers le Maroc de la dissidence. L’aventure restant trop dangereuse pour un Chrétien à cette époque, Mardochée décide qu’ils voyageront comme deux rabbins collecteurs de fonds pour une yéchiva et qu’ils iront d’un mellah à l’autre pour bénéficier du soutien, de l’aide, de l’hébergement et de la protection des communautés juives dans les régions traversées.
Cette aide précieuse et désintéressée n’a pas désarmé les préventions de l'aspirant explorateur qui supportait de moins en moins son compagnon, comme en témoignent les remarques désobligeantes contenues dans certaines des lettres adressées à sa famille ou à ses amis. Les deux hommes boucleront néanmoins ce long voyage particulièrement éprouvant, et qui se terminera bien en dépit des dangers rencontrés, des nombreux et inévitables incidents dus à leurs désaccords.
Vainqueurs, Foucauld et Mardochée verront leurs routes se séparer, le rabbin ayant été injustement tenu à l'écart, au moment des honneurs : Foucauld, le nouveau héros, est seul, en 1885 à recevoir la médaille d’or de la Société de Géographie.
Le rabbin Mardochée, miné par la maladie déjà avant 1883, est rentré du Maroc au bord de l’épuisement.
Dans son ouvrage fameux, Charles de Foucauld, comme s’il réglait des comptes, émet des jugements plus que désobligeants à l’égard de ses hôtes juifs marocains, si dévoués en 1883-84 qu’ils avaient mis leur vie en danger souvent, pour lui prêter assistance. Il passe aussi sous silence le rôle joué par son vieux compagnon, si précieux tout au long de leur périlleuse aventure.
Est-ce parce que Mardochée avait quitté ce monde deux ans auparavant ? Toujours est-il que Foucauld a fini par reconnaître les mérites de son compagnon :
« J’ai peu parlé de Mardochée dans la relation de mon voyage : à peine lai-je mentionné. Sa part fut grande pourtant, car il était chargé des relations avec les indigènes et tous les soins matériels retombaient sur lui.
« Si j’ai tu tant de services, c ’est que celui qui me les rendit fut en même temps, par sa mauvaise volonté, un obstacle constant et considérable à l’exécution de mon voyage ; tout en contribuant au succès de mon entreprise, il fit, du premier jour jusqu’au dernier, tout ce qui fut en lui pour le faire échouer.
C’était sans doute un peu tard ; le mal était fait puisque le nom de Mardochée aby Serour, totalement oublié, ne devait plus être cité que par les – très nombreux – biographes de Charles de Foucauld, …le plus souvent pour être maltraité.
*Jacob Ouliel est l'auteur du livre "De Jérusalem à Tombouctou"
BIBLIOGRAPHIE
Aby Serour, Mardochée
– Premier établissement des Israélites à Tombouctou, Bulletin de la Société de Géographie de Paris mai-juin 1870 Premier établissement des Israélites à Tombouctou, Bulletin de la Société de Géographie de Paris mai-juin 1870
־ Les Daggatoun, tribu d’origine juive demeurant dans le désert du Sahara, par le rabbin Mardochée aby Serour (trad. Isidore Loeb), Bulletin de l’A.I.U., janvier 1880, Bazin, R. Charles de Foucauld, explorateur au Maroc, ermite au Sahara, 1921 Bazin, René, Ch. de Foucauld, explorateur au Maroc, ermite au Sahara, Paris 1921
Foucauld, Ch. <׳>׳ Reconnaissance au Maroc », Paris, Challamel, 1888 Semach, Y.D. Un rabbin voyageur marocain, Mardochée aby Serour, Hespéris VIII-1928
Mardochée aby Serour est mort à Alger, à l'âge de 60 ans le 6 avril 1886 10Bazin, Charles de Foucauld, explorateur au Mlaroc, ermite au Sahara, Paris, 1921, p. 41
Jacob OLIEL
Le rabbin Mardochée aby Serour
1826-1886
תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט- רבי שמואל הצרפתי- משפחת צרפתי וחכמיה בעיר פאס-משה עמאר.
רבי שמואל עודד את הקורא לנהוג כמוהו בעיונו בדברי רבותינו: ׳וגם אתה תעשה ככה ליגע ולהעמיק ולהבין הדברים על בוריין, כי הדברים יגיעים, כאשר אתה רואה בעין השכל. ומעתה רשאי אני לחתום בשים שלום׳.
אחרי שנים היה רגיל לחזור ולעיין בדברים שכתב, כדי לבחון את דבריו מחדש, בין לעצמם, ובין אם נתעורר לכך מפני ספר חדש שהגיע לידיו וביקש לבדוק אם דברים שאמר צריכים תיקון:
אמר שמואל בימי חרפי ואני בן עשרים שנה, היתה לי תוכחה מגולה ואהבה מסותרת עם הרב הגדול כמוהר״ר עזריה פיג׳ו ז״ל… ועתה בהיותי קרוב לארבעים שנה… חזרתי על הענין בעיון נמרץ כפי כחי, ויטב בעיני הדבר כמו שכבר היה כתוב אצלי….
מדבריו לעיל ומאלה שיבוא להלן, נמצא כי בתיאור שתיאר את יגיעתו ועמלו בתורה, היתה לו מטרה כפולה: מחד, להעיר את תשומת לב הקורא שעליו ללמוד את חידושיו בעיון רב וביישוב הדעת. ומאידך, כדי לשמש דוגמה חיה לאחרים כיצד יש לעסוק בתורה. שמחתו של הר״ש על פירות עבודתו, שהתייגע בה הרבה, פורצת ועולה בדברי שבח והערכה מפליגים לעצמו:137 ׳ותירוץ זה יגעתי בו בעשר אצבעותי וברוך ה׳ אשר האיר את עיני. ומי שיש לו חיך לטעום יראה ויבחין, כי אין ערך כלל לתירוץ זה בס״ד, והבינהו היטב כי נכון עד מאד הוא. ולית בהדין מילתא ספיקא כלל והדברים שמחים כנתינתן מסיני. ודוק היטב…׳.
וכן:
ואתה ידידי המעיין המעמיק, דע שלא תגיע לידע ערך פירושי זה ודברי אלה [אלא] אחר הטורח והיגיעה לעיין כפי שכלך, גם אחר שתראה דברי המפרשים ז״ל בכמה הרכבות ובכמה הלבשות, אשר מעולם לא עלה על דעת התוס׳ ז״ל, ואחר כל זה בודאי הגמור תמצא מרגוע והנחה גדולה לנפשך בס״ד בדברי אלה, אשר הודעתיך קושט אמרי אמת כוונת התום׳ ז״ל, יומתקו דברי לחכך כצפיחית בדבש ותזכרני לטובה בלי שום ספק, שמענה ואתה דע לך.
יתירה מכך, בטחונו הגמור בשיטתו ובפירושיו, הביאוהו לבטל כל פירוש אחר, בין מה שנכתב עד ימיו ובין מה שיכתב לעתיד לבוא:
וכל מה שנאמר בפירוש דברי התוס׳ ז״ל חוץ מדברינו זה, מיום שנכתבו דבריהם עד היום והיום בכלל… דומיא דמה שראיתי למוהר״ש אלגאזי… גם כל מה שיאמר מהיום הזה והלאה עד סוף כל הדורות חוץ מדרכנו זה, הכל כאשר לכל דברי נביאות ודברים שאינם מתיישבים על הלב כלל, מחוסר הבנת דברי התוספות ז״ל. וברור בעיני כשמש בחצי השמים ובצהרים, שלא כיונו התוספות ז״ל אלא לדברינו דוקא, ודבריהם ז״ל ברורים ופשוטים לפנינו ממש כביעתא בכותחא.
או: ׳וכבר נתחבטו המפרשים בכוונתם ז״ל, מהר״א ן׳ חיים, ומהר״ש אלגאזי והרב בעל יד יוסף ז״ל, ולא העלו דבר מחוור לפי דעתי, כמבואר למעיין המעמיק ואין להאריך בדיחוקם ז״ל, והמסתבר לפום עניות דעתין הוא מה שכתבתי ותו לא מידי, ומקום הניחו לנו מן השמים כן נראה בעיני, וק״ל.
הוא עצמו חש שעליו להצדיק את יומרתו זו, מה עוד שהוא חולק על ראשונים שקדמו לו, או מכריע בדברים שחלקו בהם ראשונים, תוך שהוא מחזק דברי האחד ודוחה דברי האחר. תעוזתו, כך הוא מסביר, נובעת דווקא מענוותנותו, שכן למודו נעשה מתוך צמאון עז ושקידה, ומתוך הכרה שאין התורה נרכשת אלא ביגיעה רבה:
ואתה ידידי המעיין הקורא בדברי אלה, אל תאשימני על מה שהכנסתי עצמי בין ההרים הגדולים, רעם היות דלפום ריהטא קושיתך עצומה, דאין ראוי לתולעת ולא איש שפל אנשים כמוני לדבר בפני גאוני עולם, דכולי עלמא מימיהם קא שתו. אבל מה אעשה אהובי, ונפשי מאד חשקה בתורה, ותורה היא וללמוד אני צריך. ולכן הדן אותי לכף זכות, השם ברוך הוא ידין אותו לכף זכות.
ובמקום אחר כתב: ׳ואל יאשימני הרואה במה שאני מכניס ראשי בין ההרים הגדולים, שבאמת אני אומר כי כל זה בא לי מאהבת התורה ואהבת האמת לאמתו. גם מצאתי און לי במה שמצאתי לרבותינו ז״ל יגעת ומצאת האמן, ואין אני שולח יד לכתוב שום דבר, אלא עד שאני טורח לעיין בכל מאמצי כחי, וסוף סוף אין לדיין אלא מה שעיניו רואות׳. או:
הנך רואה בעיניך כי נשאתי ונתתי בהבנת דברי רבותינו הצרפתיים בעלי התוס׳ ז״ל, והעמקתי בדבריהם עד מקום שידי יד כהה מגעת, ונכנסתי לפנים ממחיצתי להכריע בין ההרים הגדולים רבני וגאוני עולם ז״ל. ואין להאשימני על ככה, כי אהבת ושמחת התורה שניהם גרמו, ותורה היא וללמוד אנו צריכין. והאל ב״ה יודע, כמה גדלה שמחתי, ושמחתי שמחה רבה על כי יצאו לאור דברי התום׳ ז״ל בדיבור זה, דאין שמחה כשמחת התורה שתתעלה. יהי רצון מלפניו ית' שתמיד תהיה מחלקי ומגורלי ומחלק זרעי עד סוף כל הדורות, אנס״ו׳.
כבוד והערצה לתורתם של הראשונים
הוא מתאר את יגיעתו הרבה בהבנת דברי האמורא שמואל ודברי הרמב״ם, אך מצרף לה את האני מאמין שלו: זוהי חובתו ושליחותו של המעיין לרדת לעומק מחשבתם של גדולים, באמצעות העיון הקפדני, כדי שלא לשבש ולעוות את כוונתם של הראשונים, מפני כבודם וגודל ידיעתם. הוא אף הוסיף חוב פרטי מיוחד, ספק מחמת ענוה, ספק מחמת גדלות ־ קירבה שברוח עקב הזהות בשם שמואל. מדבריו עולה שמפעל זה הוא ייעוד, שכן אינו אלא גאולת דברי תורה נכוחים מן העירפול ומן השכחה, וככל גואל ומתקן עולם ראוי הוא לקבל שכר. מה גם שנתלוה לכך תפקיד של סנגור, שכן לא הסתפק רק בליבון תלמודם של האמורא שמואל והרמב״ם, אלא גם טרח מאוד לבצר את דבריהם:
והשם ב״ה יודע, כי הרבה טרחתי ויגעתי יגיעה רבה ליישב מילתיה דמר שמואל ע״ה,
גם פסקו של הרמב״ם ז״ל כפי פסק ההלכה, דהיינו כתנא קמא. ומלבד דודאי לפום צערא אגרא, עוד אני מוכרח לזה משום יקרא דשמואל ירחינאה ע״ה, כי שמי בקרבו שמואל שמואל, זכותיהו דשמואל והר״ם במז״ל ע״ה, יהיה בעזרי בהאי עלמא ובעלמא דאתי, אכי״ר מלפני אלהי השמים. ומאחר דהרבה טרחתי ללמד זכות על שמואל והרמב״ם ז״ל, מובטח אני דלעלמא דאתי נפקי לאפיף לאורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לי בזכותם, אמן כן יאמר השם ב״ה לעד, למען שמו ותורתו הקדושה. הכבוד והאהבה שהגה לתורתם של רבותינו הראשונים, גרמו שירתום עצמו להילחם את מלחמת הקודש ללא פשרות, כדי להשיב אחור נסיונות לבטל את דעת הרמב״ן, מטעמים ומנימוקים הזרים לעניין עצמו. אולם, כיון שהקפיד הקפדה יתירה להוציא אמת לאור, טרח הרבה שלא לשגות בעיורון, או להגיע לביטולה של כל השגה, בלא בדיקה רק מחמת קנאתו לתורתם של ראשונים. אומנם מסר את נפשו להשיב על השגות שהשיגו האחרונים כלפי הראשונים. הוא הקדיש לכך חיבור שלם -׳נימוקי שמואל' שבו הירבה להשיג על הרא״ם [-רבי אליהו מזרחי], על אשר העז לחלוק על הרמב״ן בצורה שיטתית:
ומן התימה כי חכמתו של הרמב״ן ז״ל הגדולה והנשגבה והמפוארה, לא נעלמה כלל מעיני הגאון רא״ם ז״ל, והיאך אם כן לפעמים תולה בו בוקי סריקי. ואם מפני כי כונתו היתה להליץ בעד הרב מאור עינינו רש״י, לא מפני זה יוכחש האמת ויקובל האמת ממי שאמרו, ומה גם גברא רבה רבינו הגדול הרמב״ן ז״ל. אשר על כן נתלבשתי קנאה על הרמב״ן ז״ל, וקנאת ה׳ צבאות ותורתו הקדושה וחכמיה וחסידיה תעשה זאת. ונתתי את לבי לעיין ולהעמיק וליגע יגיעה גדולה, עד שאוציא לאור דברי הרמב״ן ז״ל בכל המקומות אשר תמצא ידי יד כהה.
במקום שלא מצא תשובה להשגה, או שסבר כי הרא״ם צדק בהשגתו, שמר ר׳ שמואל על שתיקה, כדי שלא לרפות ידיהם של אחרים במאמציהם ליישב את הדברים: ׳אך במקום אשר אראה לקוצר דעתי כי היטב לראות הגאון מוהרא״ם ז״ל, ויפה השיגו להרמב״ן ז״ל, טובה לי השתיקה, ולהניח הענין למי שדעתו רחבה יותר ממני. וברוך אל עליון אשר לא השבית להרמב״ן ז״ל גואל כמוני אני הקטן שמואל, ממני ילמדו אחרים וכן יעשו, עד שיצאו כל דברי הרמב״ן ז״ל לאור גדול בס״ד׳.
כמו כן, טרח בכמה מקומות ליישב את דברי הרמב״ם, בפרט במקום שנראית שיטתו שונה מדברי רוב הראשונים, וכשהצליח שמח על כך שמחה גדולה: ׳ונתבררו ונתלבנו יפה מילתיה דשמואל ע״ה, וגם פסק הרמב״ם ז״ל. ומחוורין הדברים כתלג חוור וכשמלה חדשה, כנתינתם מסיני בס״ד ודוק היטב והבן שפיר, כי הדברים יגיעים כאשר אתה המעיין המעמיק רואה בעיני שכלך, כי צררתי כל הצדדים אשר בכח האפשרות, כפי קוצר דעתי. אשר אין להשיגם אלא אחר היגיעה הגדולה הרבה יותר מדאי, ויגעת ומצאת האמן כדברי חז״ל. וה׳ ב״ה יודע, כי ששתי כעל כל הון על כי מצאתו חבר לרבינו הגדול הרמב״ם ז״ל, הלא הם אשלי רברבי רבותינו בעלי התוס׳ ז״ל׳.
קנאתו לתורתם של הראשונים היתה עקבית ומבוססת על ההכרה בגדולתם ובסמכותם. בתחום זה נכלל גם מנהגם של ראשונים, הוא לימד זכות על היתר אכילת אורז בפסח, בניגוד לדעת עמיתו היעב״ץ, ונימוקו היה: ׳שלעולם אין לזוז ממנהג הראשונים ולא להתחכם עליהם ׳דאטו קטלי קני באגמא הוו׳. גם על מרן ר״י קארו הירבה להגן.
תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט- רבי שמואל הצרפתי- משפחת צרפתי וחכמיה בעיר פאס-משה עמאר.
בארץ המהגרים-מואיז בן הראש-קינת המהגר-המשך…
שְׁנֵי דְּבָרִים תָּמִיד
תָּמִיד כָּתַבְתָּ וְתָמִיד שָׁמַעְתָּ מוּסִיקָה
מוּסִיקָה
בִּמְיֻחָד אַחֲרֵי שֶׁנָּסַעְתָּ לְבֶן דּוֹדְךָ בְּמַדְרִיד
נָסַעְתָּ דָּתִי וְחָזַרְתָּ אָפִּיקוֹרוֹס
שָׁם קָנִית אֶת הַתַּקְלִיט הָרִאשׁוֹן שֶׁל וַאן מוֹרִיסוֹן
מֵאָז קָנִית אֶת כֻּלָּם
וְעוֹד אֲלָפִים
תָּמִיד מוּסִיקָה וּכְתִיבָה
כְּדֵי לִשְׁמֹר עַל אִזּוּן
כְּדֵי לֹא לְהִשְׁתַּגֵּעַ
בָּעוֹלָם הַמְּשֻׁגַּע הַזֶּה
לַבִּי אֵלֶיךָ מֹשֶׁה הַמְּשׁוֹרֵר
מֹשֶׁה הַמְּשׁוֹרֵר הָאֲמִתִּי
סוֹף סוֹף אֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ
עַל כָּל הַמַּסָּעוֹת שֶׁלְּךָ
עַל כָּל הַסֵּבֶל שֶׁלְּךָ
הָיִיתִי מְחַבֵּק אוֹתְךָ
בְּכָל שָׁלָב מִשְׁלַבֵּי חַיֶּיךָ
מְחַבֵּק וּמְנַשֵּׁק אוֹתְךָ
אֲנִי שֶׁכָּל כָּךְ שָׂנֵאתִי אוֹתְךָ
שֶׁכָּל כָּךְ סָבַלְתִּי מִמְּךָ
עכשיו אני אוהב אותך
את כל האותך שהיית.
עֶשְׂרִים שָׁנָה עֶשְׂרִים שָׁנָה
עָבְרוּ מֵאָז אוֹתָם שְׁבוּעַיִם
שֶׁשִּׁנּוּ אֶת חַיֶּיךָ
הַשָּׁבוּעַ הָאַחֲרוֹן שֶׁל אוֹגוּסְט
וְהַשָּׁבוּעַ הָרִאשׁוֹן שֶׁל סֶפְּטֶמְבֶּר
אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת שִׁבְעִים וּשְׁתַּיִם
כָּל יוֹם שָׁם שָׁנָה אֶת חַיֶּיךָ
בֵּל יוֹם שָׁם שָׁנָה אוֹתְךָ
עָשָׂה אוֹתְךָ מְשׁוֹרֵר
כּוֹתֵב עִבְרִית
בְּאֶרֶץ שֶׁלְּךָ
בְּשָׂפָה שֶׁלְּךָ
וְלֹא סוֹפֵר כּוֹתֵב בְּשָׂפָה זָרָה
בְּאֶרֶץ זָרָה
עֶשְׂרִים שָׁנָה
בָּהֶן נִסִּית לִבְרֹחַ בְּכָל כֹּחֲךָ
לֹא אוֹהֵב אֶת עַצְמְךָ
לֹא רוֹצָה לִהְיוֹת כְּמוֹ הָאֲחֵרִים
כּוֹתֵב עַל הִתְאַבְּדוּת
כּוֹעֵס עַל אֱלֹהִים
עֶשְׂרִים
עִם אַסְתְּמָה וּבְלִי אַסְתְּמָה
עִם פְּרִיחוֹת, אַלֶּרְגִּיּוֹת, אַנְגִּינוֹת
בְּעָיוֹת עִכּוּל
אֲכִילָה מְטֹרֶפֶת, בְּעָיוֹת עִם נָשִׁים
מְנַסָּה לִבְרֹחַ מִן הַמְּצִיאוּת
מִן הַחֶבְרָה הַיִּשְׂרְאֵלִית
נוֹסֵעַ לָחוּל כַּמָּה שֶׁרַק אֶפְשָׁר
וְחוֹזֵר¬לְפָרִיז, בֶּעָקָר לְפָרִיז
חוֹלֵם לִחְיוֹת שָׁם
מִתְחַתֵּן עִם צָרְפָתִיָּיה
כְּדֵי לְהַגֵּר לְצָרְפַת, אֶלָּא מָה,
אֲבָל הִיא, אֶלָּא מָה,
רַק לֹא לַחֲזֹר לְצָרְפַת,
כָּל אֶחָד וְהַבְּדִיחוֹת שֶׁלּוֹ
תָּמִיד חַלָּשׁ בִּפְנֵי נָשִׁים
וּמִתְקַשֶּׁה לַעֲשׂוֹת שְׁנוּיִים
אַתָּה עָדִין כָּאן
עִם כָּל הָאוֹקְסִימוֹרוֹנִים וְהַקַּרְפִּיּוֹנִים
הָאֶפְשָׁרִיִּים בָּרֹאשׁ
מַרְגִּישׁ הֲכִי כָּאן וַהֲכִי שָׁם שֶׁאֶפְשָׁר
הֲכִי קָרוֹב לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל
וַהֲכִי רָחוֹק מִמְּדִינַת יִשְׂרָאֵל
בארץ המהגרים-מואיז בן הראש-קינת המהגר-המשך…
רפאל בן שמחון-החינוך היהודי המסורתי ב״חדר״־א-סלא-המשחקים
המשחקים
בדרך כלל הורים ומלמדים, לא ראו בעין יפה את משחקי ילדיהם וחניכיהם. הם ראו בהם, ביטול תלמוד תורה ופתח לתרבות רעה. חששם הגדול היה, שילדיהם יהפכו חלילה לילדי רחוב(אולאד א-שוק) והם היצרו את צעדיהם. הילדים נמצאו כל הזמן תחת השגחה, אם זה בבית, בבית־ספר או בבית-הכנסת. אך את טבע הדברים אין לשנות.
על־אף ההשגחה ועל־אף היותם סגורים רוב הזמן פי-סלא (ב״חדר״), הם ידעו למצוא את הזמן הפנוי למשחקים. הם ניצלו את הזמן בדרכם הביתה לארוחת צהרים או בסיום הלימודים, את זמן קריאת התורה בשבת בבוקר בבית-הכנסת, ובפרט כאשר זו התארכה לרגל שמחות, את זמן המנוחה של ההורים, ובמיוחד של האב לאחר שהוא היטיב את לבו במשקה בשבתות ובחגים.
על אף הסתייגויותיהם וחששותיהם של הורים ומלמדים, המשחק היווה שסתום טבעי להוצאת המרץ שהצטבר בשעות הארוכות של השהייה בחדר ותרם שלא ביודעין לחינוכם ולחיברותם של הילדים. רק עם פתיחת בתי-ספר של אליאנס, ערך המשחק התחיל לחדור לתודעה, וההפסקה הרשמית בין השיעורים נוצלה כראוי לריצות, לתנועה ולמשחק.
לבנות ולבנים היו משחקים רבים ומגוונים, בהתאם למקום ולעונות השנה. היו משחקים עם חוקים וכללים קבועים, והיו אחרים שהומצאו ואולתרו במקום, כיד הדמיון הטובה. נזכיר אחדים מהם.
משחקי הבנים
א) כדורגל(אל-כּורא),
מאחר שלא הייתה אפשרות לרכוש כדור, מה גם שההורים לא הירשו משחק הכדור בכלל, הילדים הכינו אותו בעצמם מסמרטוטים בלויים שתחבו לתוך פוזמק ישן. הכדור אמנם לא קפץ אבל ניתן היה לבעוט בו. הייתה רק סכנה אחת; בעיטה לא נכונה או נמוכה מדי, הייתה משפשפת את הנעל עם האדמה, ובהרבה מקרים, הסולייה הייתה נפערת. וכך היה מתגלה לאב המחמיר, החטא הגדול של בנו שירד לשפל המדרגה.
המחבואים(א-תכ'בייא),
ילד אחד מתחבא במקום מסתור וחבריו מחפשים אחריו וסורקים חצרות עד שמאתרים אותו. כשהוא נתפס, הוא נכנע ואז תורו לחפש אחרים.
היכן בית המלך(פ’איין דאר א-סלטאן),
עוצמים את עיני הילד במטפחת שכורכים סביב ראשו, והוא מתחיל למשש ולשאול: ״היכן בית המלך?״ וחבריו עונים לו בלעג: ״זיד סוואיי׳ (עוד קצת! עוד קצת!)״, עד שהוא מצליח למצוא ולהגיע ליעד שנקבע מראש.
אל-מהאברא
הילדים לקחו קני־סוף ועשו מהם ״רובים״. כל ילד רץ אחרי חברו, כשהרובה מכוון נגדו כמו לוחם אמיץ. אולם משחק זה היה מסוכן בעיני ההורים והמבוגרים, שהתנגדו לו וכינו אותו בשם מוזר: אל-מהאברא (התגוששות).
קפיצה על החמור, (תנקיז על לחמאר)
ילד מתכופף וחבריו קופצים על גבו, כקופץ אדם על גב חמור. הנכשל הופך לחמור. יש המכנים משחק זה ״שב שבות״.
קפיצה על הגגות(תנקיז על סטיחאן),
ב״מללאח״ היהודי, הבתים היו בני קומה אחת, והגבוהים ביניהם היו בעלי שתי קומות, כך שכל הגגות כמעט התמזגו לגג אחד, וזה הקל על הילדים לשחק עליהם. ביום שבת במיוחד בשעת הוצאת ספר תורה, נהגו הילדים להתפרפר מבית- הכנסת ולשחק בחוץ. הם טיפסו על הגגות ורצו אחד אחרי השני. לפעמים הם הגיעו בדרך זו לביתם. זה היה משחק מעייף מאוד אך גם משעשע.
משחקים נוספים
לצד המשחקים המעייפים שהיו כרוכים בריצה ובתנועה, היו גם משחקים שקטים שדרשו חשיבה ומיומנות: הגולות (אל-לבי מהמלה הצרפתית les billes, הפוררה (טרינבו או טרומבייא), הגילגולים או סקלאייבא, הילד מתגלגל על האדמה כשראשו בין ברכיו כמו כדור.
השוט הילדים הכינו כעין שוט עם המטפחת, וילד החזיק אותו ביד אחת ובשנייה אבן קטנה. הוא סובב את ידיו לאחור והחביא את האבן באחת מהן, על חברו היה לנחש באיזו יד נמצאת האבן. והיה אם ניחש נכונה, הוא לקח את השוט והנחית מכה על־כף־יד חברו. ואם לא הצליח, אז הוא ספג את המכה.
עוד משחק שכיח אצל הבנים ואצל הבנות יחד, והוא ה-קלאס או סרטא, או אלקרה. מסמנים ריבועים בגיר על האדמה, ומדלגים ביניהם עם אבן. כאמור המשחקים היו על־פי־רוב עונתיים: בסתיו משחק הגולות, בחורף משחק הסביבון, באביב משחק חמש אבנים ובקיץ משחק הדמקה.
הבנקאות,
משחקי הבנקאות, התקיימו בדרך כלל לפני פורים. נייר העטיפה של ממתקי ה- כאראמל, נעשה מצרך מבוקש והילדים קיבלוהו והכירו בו ככסף עובר לסוחר. הילדים סחרו בכל, בדברי מאכל ובכל דבר אחר, ומכרו לחבריהם תמורת ניירות העטיפה של ה-קאראמל. מנייר ה-קאראמל עברו הילדים למטבע ״הקלפים״, וגם כאן נוהלה בנקאות סדירה, שהחזיקה מעמד למעלה מהמשוער (שישה חודשים). הילדים גזרו את העיגולים הצהובים והמצויירים בקלפים, והנפיקו אותם ל״שוק״ כמטבע חוקי. מעמדו של מטבע זה היה יותר יציב ויותר חזק מזה של ה-כאראמל. משחקי הבנקאות, החזיקו מעמד יותר מיתר המשחקים העונתיים. כך אנו רואים, שאין חרבות בעולם שמשחקים אינם מצוים בה, וכן כל משחק הוא מהנה, והאפיון הראשוני שבו, הוא השעשוע.
משחקי הבנות
הבנות בדרך כלל העדיפו משחקים שקטים ומשעשעים שלא דרשו כל מאמץ פיזי. הן שיחקו על-פי-רוב עם בנות גילן, בתוך הבית או בסמוך לו.
אל-עזזאף
בתוך הבית כל ילדה שיחקה בל-עזזאף. זהו מטאטא עגול ללא מקל, שאורכו כארבעים ס״מ. הילדות הלבישוהו בכל מיני סמרטוטים, והפכוהו לבובה. משחקי הבובות היו מגוונים ואוניברסאליים, ולא היו שונים מכל מה שמוכר לנו. עוד משחק בלעדי כמעט לבנות הוא משחק הגוגואים (גלעיני המישמש) שנקרא א- ניס בערבית. המשחקים שדרשו מאמץ מצד הבת, היו החבל, סרטא (״קלאס") ומחבואים. משחקים אלו נערכו מחוץ לבית.
החינוך היהודי המסורתי ב״חדר״־א־סלא
סיכום
יש לציין שעל אף העדר הכשרה מספקת של המלמדים ועל אף המחסור בספרי לימוד בסיסיים, הורים, פרנסים ורבנים העניקו לחינוך עדיפות עליונה ועשו כמיטב יכולתם להקנות לדור הצעיר את מורשת האבות. הצאצאים הצליחו בלימודם וההורים ראו ברכה בעמלם, על אף קשיי הפרנסה שלא הייתה תמיד מצוייה, ועל אף תלאות הזמן. התמימות והפשטות שליוו את לימוד התורה, המסירות והמאמצים של ההורים ושל הבנים יחד, כל אלה הניבו בסוף פירות מרובים ומבורכים.
היהודי ראה בלימוד תורה עוגן הצלה, שהציל אותו מירידה לשפל המדרגה. הוא ראה בתורה נחמה יחידה לסיבלותיו ולצרותיו, שהוסיפה שמחה לחייו, והוא השתדל בכל מאודו לקיים את הכתוב: ״והגית בו יומם ולילה״(יהושע א,ח). אין להתעלם מהתמורה הכבירה שחלה בדורנו אנו, עקב פתיחת בתי-ספר ללימוד השפה הצרפתית, על ידי חברת כל ישראל חברים (אליאנס).
נחטא לאמת אם לא נכיר במאמצים הכבירים שהיא השקיעה במרוקו ובמדינות אחרות. חברת כי״ח, הצילה רבבות בני נוער, בנות ובנים, והוציאה מקירבו, מורים ומחנכים, פקידים ובעלי-מלאכה רבים שמצאו את פרנסתם בכבוד. פתחה בפניהם אשנב רחב למערב, ורבים מהם פנו ללימודים אקדמאיים באוניברסיטאות צרפת.
הערות המחבר: מ. לסקר, עמי 189: מצטט את סטנלי אברהמוביץ שכתב: ״דברי ימי החינוך היהודי במרוקו, ראויים להירשם בפירוט רב. זהו פרק מפואר, סיפור הצלחה של ממש בדורותינו כאשר ניצב העולם היהודי בפני משבר כה עמוק בתחום החינוך במערב, יכולה מארוקו לשמש דוגמה להישגים מוחשיים ומרשימים, וזאת על אף התנאים הקשים״ כותב בונסירוון.
Î. Bensirven, (Vie de famille et éducation juive) les juifs de tous les temps ont
attachés un grand prix à l'instruction préfane que sacrée"
נ.. שוראקי, עמי 212. על תרומתה של חברת כי״ח הוא כותב: ״בהתפתחות העצומה, שחלה על על-אף הכל ביהדות המוגרבית מילא בית-הספר תפקיד יסודי, בזכותו קנו להם דורות של יהודים את הרעיונות וההליכות שהביאה צרפת. בבית-הספר גם למדו היטב את הלשון הצרפתית, כלי ומנוף של ציביליזציה חדשה״.
רפאל בן שמחון-החינוך היהודי המסורתי ב״חדר״־א-סלא–המשחקים
נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה –מנהגי סוכות-שמחה תורה והושענא רבה
מנהגי חג הסוכות
א-נהגו להציב ארבעה ״קני סוף״ גבוהים ובולטים במיוחד, כארבע פינות הסוכה,
ונקראים ״עדים״.
ב-נהגו לתלות ״כסא״ בסוכה לכבוד אליהו הנביא ז״ל, ועליו מניחים ספרי קודש:
ג-נהגו להדליק נרות בכניסת יום טוב כמו בשבת, ומברכות ואחר כך מדליקות:
ד-נהגו שאין הנשים מברכות ״שהחיינו״ בהדלקת הנרות:
ה-נהגו לאחל איש לרעהו ביום טוב ״מועדים לשמחה״, והשני משיב ״חגים וזמנים לששון״, ויש מאחלים ״מועד טוב״, והשני משיב ״מועד טוב ומבורך״, ובמוצאי החג מאחלים ״תזכו לשנים רבות״ והשני משיב ״לשמור ולעשות״:
ו-נהגו בכל לילה לקרוא פרקי משניות מיוחדים בכניסה לסוכה (ראה למטה):
ז-נהגו לפתוח את הקידוש בליל סוכות בפסוק: בסכת תשבו שבעת ימים, כל האזרח
בישראל .ישבו בסכת:
א-כן המנהג פשוט, והביאו בקובץ מנהגים לר״ש דנינו (סוכות), והטעם כי הסוכה היא צלא דמהימנותא, ומעלתה נשגבה מאד, והקנים הם עדים נאמנים, כי עם ישראל נאמן לה׳ ותורתו:
ב-כן הביא בקובץ מנהגים הנ״ל, ומקורו מספר מורה באצבע למדן החיד״א (עמוד רפ״ט), והוא הזמנה לאליהו הנביא שיצטרף לז׳ אושפיזין עילאין לברכנו בברכה וחיים:
ג-כן המנהג והביאו בספר נר לעזרא (עמוד קס״ח), וראה בזה בשו״ת רב פעלים (ח״ד סימן כ״ג):
ד-כן המנהג והביאו בספר נר לעזרא(עמוד קע״א) וראה בזה בשו״ת יחוה דעת למרן הגרע״י(ח ״ג סימן ל״ד):
ה-כן המנהג והביאו בקובץ מנהגים לר״ש דנינו, ע״ד מה שנאמר וברכות לראש יעטה, והמברך מתברך מפי עליון:
ו-כן הביא בספר חמד אלקים ע״ד מה שנאמר ״ודבר בעתו מה טוב״, והטעם באלו, משום שבהם יש זכר ורמז לאושפיז השייך לאותו יום, והרי פרקי המשניות לפי סדר הלילות: ליל א׳) פ״ד קידושין, שמוזכר שם אברהם: ליל ב׳) פ״ה דזבחים, שבהם מדובר על זבחים, והוא רמז ליצחק שנעקד ע״ג המזבח: ליל ג׳) פ״ז דחולין שבו מוזכר גיד הנשה שנצטווה עליו יעקב וזרעו: ליל ד׳) פ״ה דאבות, שבו מוזכר משה: ליל ה׳) פ״ה דמדות שבו מוזכר אהרן: ליל ו׳) פ״א דסוטה שבו מוזכר יוסף: ליל ז׳) פ״ב דתענית שבו מוזכר דוד: וה׳ לא ימנע טוב להולכים בתמים:
ז-כן הביא בספר נוהג בחכמה (עמוד קל״ז), והוא כדי לזרז בכל עת על מצות הסוכה ומעלתה, וראה בזה בקיצור שו״ע לררב״ט (סימן תנ״ז ס״ב וס״ג):
ח-נהגו לקשט את הלולב בחוטים צבעוניים ומרהיבי עין לנוי מצוה.
ט-יש נהגו לתת הרבה הדסים וערבות בלולב, והמנהג פשוט לתת ג׳ הדסים וב׳ ערבות בלבד:
י. נהגו לנענע אח הלולב בסדר זה: פניו מול המזרח, ואת ידיו עם הלולב מטה לצדדים, והוא עומד על עומדו ואינו הופך פניו לצדדים, ויש נהגו להפוך פניהם לצדדים, וכנהוג ברוב קהלות ישראל:
יא. יש נהגו שהנשים מברכות ונוטלות, וכן בסוכה, והמנהג פשוט שאין נשים מברכות, ואף לא נוטלות לולב:
יב. נהגו ביו״ט של סוכות לאחר ההלל, מוציאים ספר תורה להושענות, ואחרי ההושענות אומרים קדיש תתקבל, ושוב פותחים את ההיכל לספר תורה שני, ויש שלא נהגו להוציא ס״ת להושענות כלל, רק פתחו את ההיכל והקיפו את התיבה, ויש נהגו לומר הושענות אחרי מוסף:
יג. נהגו לפתוח תפלת ערבית של חול המועד, במזמור החג מתחלת שפטני אלקים וכו', ויש נהגו בחול המועד של סוכות לפתוח ערבית בחוה״מ, במזמור ״נודע ביהודה אלקים״:
יד-נהגו בחול המועד בשחרית, אחרי ההלל מוציאים ס״ת מיד ואומרים הושענות, ואח״כ קדיש תתקבל, וגוללים (מגביהים) ס״ת וקוראים בתורה, ויש שלא הוציאו כלל ס״ת, רק פתחו את ההיכל, וכנ״ל:
ח-כן נהגו רבים, והביאו בספר נהגו העם (סוכות) והוא ע״ד זה אלי ואנוהו, ולולב בגיס׳ חיים, אלא שצריך ליזהר מלקטום ראשו:
ט-כן נהגו רבים, ומקורו מתשובת הרמב״ם (והביאו בשו״ע סימן תרנ״א סעיף ט״ו) וראה בזה בכה״ח (סימן תרנ״ב ס״ק קל״א), ובספר אוצר טעמי המנהגים !עמוד שי״א):
י. שני המנהגים יסודתם בהררי קודש, אלו שאין מהפכים בינהם הוא ע״ד מרן בשו״ע (סימן תרנ״ב ס״ט), והמנהג השני הוא ע״ד האריז״ל, וראה בזה בספר קרית חנה דוד (ח״ב סימן פ״ג):
יא. כן יש נהגו שנשים מברכות על לולב וסוכה והביאו בספר חמדה גנוזה, אלא שבשו״ת תבואת שמש כתב שאין המנהג לברך, וראה עוד בספר מקוה המים להגר״מ מלכא (ח״ד סימן ב׳), ובספר הליכות שבא (סימן ט״ז), וביביע אומר (ח״א סימן ל״ט מ״ב):
יב. כן המנהגים בזה, וראה בזה בספר נהגו העם (סוכות) ובילקוט יוסף (מועדים עמוד ק״פ) ובספר מקור חיים (פרק רכ״ג סט״ו):
יג. כן הביא בספר נוהג בחכמה (עמוד רכ״ו), והוא משום שחוה״מ הוא כעין יו״ט, וענין המזמור נודע ביהודה אלקים, משום ששם נאמר ״ויהי בשלם סוכו״:
יד. כן המנהג, וראה בזה בספר נהגו העם (סוכות):
טו.יש נהגו בשבת חול המועד סוכות לסיים את ברכות ההפטרה, ״מקדש השבת וישראל והזמנים״, וכיום טוב:
טז.נהגו לומר הושענות בשבת, עם הושענות של אותו יום, אבל אין מקיפים את החיבה:
יז. נהגו בחול המועד בסוכות ופסח, לדלג על בית יעקב ושירו של יום, ואומרים רק מזמור החג:
יח. יש נהגו להקל בגילוח הזקן בחול המועד, והמנהג פשוט להחמיר בדבר:
יט. יש נהגו בחול המועד בסוכות ופסח, לגלח את הקטנים בבית הכנסת:
כ. יש נהגו לבקר בבית הקברות בא׳ של חול המועד, בפסח וסוכות:
כא. נהגו בליל הושענא רבא, לערוך תיקון מתוך ״קריאי מועד״ כל הלילה, ומתפלללים באשמורת, ויש נהגו לערוך כפרות בכיפור:
כב. יש נהגו לתקוע בשופר בסליחות שבהושענא רבא, והמנהג פשוט שאין תוקעים:
טו.כן הביא בספר נהגו העם (סוכות), ומקורו מהספר מגן אברהם ושכן מנהג ירושלים. ועיין בספר כפ״ה (סימן ת״צ), והטעם משום דחוה״מ סוכות כל יום רגל בפ״ע, ומשום כך גומרים בו את ההלל, אלא שדעת החיד״א בברכ״י שאין מזכירים והזמנים בשבת חוה״מ וכפסח.
טז.כן המנהג והביאו בנהגו העם (שם), והוא לפי מה שנפסק בשו״ע (סימן תר״ס ס״ג) וכן מצוין במחזורים ישנים, אלא שמנהג ארץ ישראל אינו כן, וראה בזה בספר מנהגי החיד״א (ח״ב עמוד קפ״ט), ובספרו לבי ער (סימן י״ד):
יז. כן המנהג פשוט, וראה במנהגי ר״ח בזה ומשם בארה:
יח. הנה כי כן המנהג להקל, וראה בספר ילקוט יוסף מועדים (עמוד תקט״ז) במקורותיו שם, שכתב שקשה למחות ביד המקלים, ומ״מ ירא שמים יחמיר על עצמו ויחוש לדברי האחרונים המחמירים בזה דשא ברכה מאת ה׳ עיי״ש, ובספר נר לעזרא (ח״ד סימן צ״ב) דן בזה והביא סימוכין חזקים למקילים עיי״ש, וראה בזה בשו״ת מקוה המים (סימן י״א) ובשו״ת שמש ומגן(.סימן נ״ה), ובשו״ת יחוה דעת להגר״י חזן, ובכה״ח (סימן תקל״א סק״ז), ובשו״ת אגרות משה (חאו״ח סימן קס״ג) ובבית היהודי (,מועדים סימן מ״ה ס״ב):
יט. כן הביא בספר נהגו העם, וכן כתב בספר נתיבי עם, ומקורו בשו״ע (סימן תקל״א ס״ס, ויש מתירים רק ע״י עני שאין לו מה לאכול וראה בזה בנתיבי עם שם:
כ. כן הביא בספר נוהג בחכמה (עמוד קע״ח):
כא. כן המנהג פשוט, והביאו בספר נו״ב (עמוד רכ״ו), וראה בכה״ח (סין תרס״ד סק״ט וסק״י וסקי״א), ובעדן כפרות כן נהגו בכמה מקומות וכמובא באוצרות המגרב (סוכות), וכ״ז להדגיש את גמר החתימה:
כב. כן מצוין במחזורים ישנים, וראה בזה בנו״ב הנ״ל, ובכה״ח הנ״ל:
כג. נהגו להרבות בנרות בהושענא רבא, ומוספים הוספות בשחרית, אומרים נשמת כל חי, וכתר כבשבת ויום טוב:
כד. יש נהגו ביום הושענא רבא, שאין נושאים אתם כסף, ולא מדליקים אש, עד יציאתם מבית הכנסת מתפלת שהרית:
כה. יש נהגו להקיף ביום הושענא רבא גם בערבה בלבד, והמנהג פשוט שמקיף רק מי שיש לו לולב בידו:
כו. נהגו לבוא הביתה עם הערבה, וחובטים בנחת על ראשי בני המשפחה, ומאחלים להם שיזכו לשנים רבות:
כז. יש נהגו להבעיר ענף מהערבה, ומסובבים אותו כשהוא בוער:
כח. יש נהגו לשמור ערבה, ומשתמשים בה כעץ לשפוד, ואת הבשר נותנים לעקרות, והיא סגולה גדולה, וכמו כן אשה שאין דמיה מסודרים, מעשנת בית רחמה בעשן הערבה:
כט. יש נהגו לבשל ערבה, ונותנים ממימיה לעקרות והיא סגולה גדולה:
ל. נהגו רבים לשמור את ארבעת המינים, לאפיית מצות או לשריפת חמץ בפסח:
לא. יש נהגו ביציאתם מהסוכה ביום הושענא רבא, מניחים בה עריבת הבצק:
כג. כן הביא בנוהג בחכמה (שם), וראה בזה בכה״ח (סימן תרס״ד סק״י): כד. כנ״ל, וכ״ז משום קדושת היום, שנוהגים בו מעין ימים נוראים ומעין יו״ט, ומנהג ישראל תורה הוא:
כה. כן מובא במחזור זכור לאברהם, וראה בשו״ע (סימן תרס״ד ס״ג), ובכף החיים שם: כו. כן המנהג, והביאו בקובץ מנהגים לר״ש דנינו(סוכות), וכ״ז לסימנא טבא, שהרי זה שיירי מצוה, ושיירי מצוה מעכבים את הפורענות, וראה בזה בכה״ח (סימן תרס״ד סק״ס):
כז. כן הביא בקובץ מנהגים לר״ש דנינו(שם). ובדרך צחות י״ל הטעם, כי הערבה היא בחי׳ הרשעים כידוע, ומזכירים להם את היום בו נאמר כי הנה היום בוער כתנור, כדי שיחזרו למוטב, ושב ורפא לו:
כח. כן הביא בספר נהגו העם (סוכות) וכן מובא בספר טעמי המנהגים (עמוד תקס״ז) בשם רבי פנחס מקוריץ, ורמז לדבר ערב״ה בגימ׳ זר״ע, וראה באוצרות המגרב (סוכות):
ל. כן הביא בספר נהגו העם (שם), בשם הכנסת הגדולה (סימן תרס״ד) ובשם מרן החיד״א בספרו ככר לאדן (דף קס״ב), ומקורו מירושלמי עיי״ש:
לא. כן הביא בספר נוהג בחכמה (עמוד קל״ז), שקבלה בידם שיש בזה סגולה גדולה לגשמי רצון ולברכה בעסה:
לב. נהגו רבים להכין לילדים קני סוף מקושטים ונרות תחובים כהם, והם באים עמם לבית הכנסת ליל שמחת תורה:
לג. נהגו לקשט בית הכנסת בשטיחים וניירות צבעוניים לכבוד שמחת תורה:
לד. נהגו להקיף את התיבה בשמחת תורה, תוך אמירת מזמור לדוד הבו לה/ ויש מקיפים באמירת ״הודו לה׳ קראו בשמו״ במנגינת שבת הידועה:
לה. יש נהגו לקום באשמורת, לפני תפלת שחרית של שמחת תורה, ולערוך הקפות:
לו. נהגו בשמחת תורה, להוציא שלשה ספרי תורה, הראשון עולים בו חמשה עולים של חובת היום, עד ״ובגאותו שחקים״, ושם עולה תוך פיוט ושירה ״חתן מעונה״ עד ״על במותימו תדרוך״, ומעלים את הציבור למוסיף, וכן ילדים קטנים, ואחריהם עולה ״חתן תורה״ בפיוט ושירה, ולו חוזרים מתחלת הפרשה עד סופה, ואחריו עולה ״חתן בראשית״ מיד, ולו קוראים מתחילת בראשית עד ״אשר ברא אלקים לעשות״:
לז. נהגו לפתוח את פרשת בראשית ״בסימנא טבא״:
לח. נהגו לזרוק דברי מתיקה על החתנים, והילדים מתרוצצים לאוספם, תוך תרועת הנשים מהעזרה:
לב. כן המנהג והביאו בקובץ מנהגים לר״ש תינו(שמחת תורה), והוא זכר למצות הקהל וכבוד התורה ע״ד מה שכתוב לכן באורים כבדו ה׳, וזה ע״י הקטנים שנאמר בהם, מפי עוללים ויונקים יסדת עוז, וכמובן עכ״ז צריך ליזהר שלא יבואו בכך לחילול יו״ט:
לג. כן הביא בספר נהגו העם (סוכות), וכן נהגו רבים, והכל לכבודה של תורה:
לד. כן המנהג, והטעם כי שני המזמורים הללו מדברים בכבוד ה׳ וגדולתו, וכבוד התורה וגדולתה, ודבר בעתו מה טוב:
לה. כן הביא בספר נהגו העם (סוכות), והוא ע״ד מה שאמרו חז״ל זריזין מקדימין למצות, ובפרט כשמדובר בשמחתה של תורה:
לו. כן המנהג פשוט, וראה בזה בכה״ח (סימן תרל״ט סק״ב) ובילקוט״י מועדים (הל׳ שמחת תורה) וראה בשו״ת יביע אומר(ח״ד או״ח סימן כ״ב אות ב׳) ובבית היהודי(מועדים סימן י״ד ס״ג), וענין ״חתן תורה״ כי הוא המסיים, ואין המצוה נקראת אלא ע״ש גומרה, ״וחתן מעונה״ משום שאלה הפסוקים סיים משה רבינו ע״ה, שהרי מכאן ואילך יהושע כתבו, ויש בהם ברכות עצומות, ״וחתן בראשית״ מתחיל את תורת אלקים וזו מעלתו:
לז. הנה כן המנהג פשוט, וכן הליץ על המנהג ברב פעלים (ח״ג או״ח סימן מ״ב) וכן מצוין במחזורים ישנים, ולא חששו להפסק, כי ממילא העולה אינו הקורא על דרך כלל, אלא שבילקוט״י מועדים (עמוד קפ״ו) החמיר בדבר, וראה בזה גם בבית היהודי מועדים (סימן י״ד ס״ג):
לח. כן המנהג פשוט, והביאו בספר נוהג בחכמה (עמוד ר״כ), והטעם י״ל, כדי להפליג בשמחתה של תורה גם אצל הילדים, ולהפעיל את לבם לתורה:
לט. יש נהגו להקים כמין חופה מיוחדת, ובה ישבו החתנים במהלך התפלה:
מ. נהגו שחתן תורה עורך סעודה בביתו, ומזמין את הקהל לסעוד אצלו:
מא. יש נהגו בשבת בראשית, לרקוד עם ספר תורה כשיוצא מן ההיכל:
מב. יש נהגו בשבת בראשית: ששה עולים ראשונים קוראים להם עד ״ברא אלקים לעשות״, ואז עולה חתן בראשית, וחוזרים לו מתחלת הפרשה עד סופה:
מג. יש נהגו בשבת לפני ז׳ בחשון, להכריז על ברך עלינו, וללמד הלכותיה בקצרה:
מד. נהגו במשך כמה ימים מתחילת אמירת ברך עלינו, להגביה קול בתחילת ברך עלינו, כדי להזכיר את הציבור בזה, וכן נהגו בברכנו:
מה. נהגו רבים, להשכים קום בלילי שבת שבין פרשת בראשית עד פרשת זכור, לאמירת בקשות מתוך הספר ״שיר ידידות״, ובסיום העונה, עורכים סעודה הנקראת ״סעודת דוד המלך״:
לט. כן המנהג בכמה מקומות והביאו בקובץ מנהגים לר״ש תינו, והכל לכבודה של תורה: מ. כן המנהג והביאו בספר נהגו העם (,סוכות) והוא על פי מה שאמרו חז״ל עושין סעודה לגמרה של תורה, וראה בזה גם באוצר טעמי המנהגים (עמוד ש״ל):
מא. כן הביא בספר נהגו העם (שם), ושכן היה נוהג הגר״ש אלפנדרי ז״ל, וכן הביא בקובץ מנהגים לר״ש תינו, והטעם כי פרשת בראשית היא יסוד כל התורה כולה (ראה ברמב״ן בתתי׳ בראשית):
מב. כן הביא בספר נהגו העם (שם) בשם אבני שיש, והטעם כדי לתת ביטוי למעשה בראשית ולכבד את החתן בראשית:
מג. כן הביא בספר נהגו העם (שם), והטעם שמכיון שזה בא לתקופה, והלכותיו נשכחים, מזכירים ונזכרים:
מד. כן המנהג פשוט, והוא כדי להתרגל ולהזכיר לאחרים שלא ישכחו מלאומרו, ויכנסו בספיקות שונים:
מה. כן הביא בקובץ מנהגים לר״ש דנינו, וכן המנהג בירושלים ת״ו, והוא פשוט, לנצל את הלילות הארוכים של החורף בעיקר בשבת, בדברי שבח ותהילה לבורא העולמים, ישתבח שמו לעד, והטעם שנקראת הסעודה ע״ש דהע״ה. משום שעליו נאמר חצות לילה אקום להודות לך וראה בזה בברכות (ג׳ ע״ב):
נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה –מנהגי סוכות-שמחה תורה והושענא רבה
פיוט מספר 224-סליחה מאת רבי יהודה הלוי
סליחה
יָשַׁן, אַל תֵּרָדֵם / וַעֲזֹב הִתְלַהְלְהֶךָ,
הַרְחֵק דַּרְכֵי אָדָם / וְשׁוּר דַּרְכֵי גְבוֹהֶיךָ
וְרוּץ לְעַבֵּד צוּר קֶדֶם / כְּרוֹץ כּוֹכְבֵי נְגוֹהֶיךָ.
דַּי לָךְ, מָה לְךָ, נִרְדַּם? / קוּם, קְרָא אֶל אֱלֹהֶיךָ!
5-הַקֵּץ לִרְאוֹת שָׁמָיו / וְאֶת מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעוֹתָיו,
וְהַבֵּט אָהֳלִי מֵרוֹמָיו / תְּלוּיִים בִּזְרוֹעוֹתָיו,
וְכוֹכָבִים חוֹתָמָיו- / פִּתּוּחֵי טַבְּעוֹתָיו,
וּפְחַד מִפְּנֵי אֵימָיו / וְיַחֵל אֶת יְשׁוּעוֹתָיו,
פֶּן זְמַן יַגְבִּיהֶךָ / וְרָם לְבָבְךָ בְּגָבְהֶךָ.
10-וְצֵא בַּחֲצוֹת הַלֵּילוֹת / בְּעִקְבֵי אַנְשֵׁי שֵׁמוֹת,
אֲשֶׁר בִּלְשׁוֹנָם תְּהִלּוֹת / וְאֵין תּוֹכָם תֹּךְ וּמִרְמוֹת,
לֵילוֹתֵיהֶם תְּפִלּוֹת / וִימוֹתֵיהֶם צוֹמוֹת,
לָאֵל בְּלִבָּם מְסִלּוֹת / וְלָהֶם בְּכִסְאוֹ מְקוֹמוֹת,
דַּרְכָּם – סֻלָּם לַעֲלוֹת / עַד אֲדֹנָי אֱלֹהֶיךָ.
15-דְּמָעוֹת תַּזִּיל עֵינְךָ / וְתִתְחָרֵט עַל פְּשָׁעִים,
וְהִתְחַנֵּן לְמוּל קוֹנְךָ / וְאַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים,
וְהַשְׁפֵּל מְאֹד אֶת גְּאוֹנְךָ / וְקַח הַטּוֹב כִּי נָעִים.
כָּבֵד אַל מֵהוֹנְךָ / לְעֵת יַעֲלוּ מוֹשִׁיעִים
וְיִשְּׂאוּ קוֹל הֲמוֹנְךָ: / הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ!
20-דַּלִּים-עָפָר יְסוֹדָם / הַחָכְמָה מֵאַיִן?
וּמוֹתַר הָאָדָם / מִן הַבְּהֵמָה אָיִן-
רַק לִרְאוֹת צוּר כְּבוֹדָם,/רְאוּת לֵב לֹא רְאוּת עֵין,
וּמוֹצָא מַעְיְנֵי סוֹדָם / הַטּוֹבִים מִיַּין,
כִּי כֵן, בָּשָׂר וָדָם, / תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ!
25-יָהּ, אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה, / אֲשֶׁר כָּל חֶפְצוֹ פָּעַל,
הַמֵּמִית וּמְחַיֶּה / מוֹרִיד שְׁאוֹל רַעַל,
עֲמֹד לְמִשְׁפָּטוֹ וֶחְיֵה / וַעֲזֹב מֶרֶד וּמַעַל
לֵאמֹר "מָתַי וְאַיֵּה / וּמַה לְמַטָּה וּמָה לְמַעַל?"
וְאוּלָם תָּמִים תִּהְיֶה / עִם אֲדֹנָי אֱלֹהֶיךָ!
סליחה סטרופית. — בכל צלעית שש הברות,- ובעלות השוואים הנעים והחטפים אינן במניינן. חתימת השם: יהו(ד)ה. פיוט זה נמסר בכמה נוסחאות, ונראה שהמחרוזת הרביעית בנוסחנו (15—19) אינה אלא תוספת מאוחרת של מעתיק.
- ישן — כפשוטו, וגם בהוראה: השקוע בשנת הסכלות; התלהלהך (משלי כו, יח) — השתעשעו (בהבלי העולם). 2. גבוהיך (איוב יא, ח) — שחקיך. 3. קדם — קדמון; כרוץ — כתנועת הכוכבים המעריצים את בוראם במהלכם! נגוהיך — מלשון ״מהות״, יש׳ גט, ט. 4. מה לך — פניית רב־החובל אל יונה הנביא (יונה א, ו). 6. אהלי מרומיו (עיין יש׳ מ, כב) — שחקיו! בזרועותיו — לפי ציור, המצוי הרבה בפיוטים, נושא הקב״ה את העולם בזרועו. חותמיו — כעין קישוטים באוהל! טבעותיו (אסתר ג, יב) — המשמשות כחותמות. 9. זמן — גורל! ורם — ויתיהר. 10. אנשי שמות —חסידים. 13. בכסאו — עיין שבת קנב, ע״ב נ נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד. 14. דרכם — דרך חייהם. 16. במרעים — בפושעים. 18. מהונך (משלי ג, ט) — יותר מהונך, ולפי רש״י: מכל מה שחננך אדני מקול ערב, אל תקרי מהונך, אלא מגרונך! מושיעים (עובדיה כא) — לקראת זמן המשיח. 19. הכון — עמום ד, יב. 22. רק לראות — יתרונם של בני אדם ביחס לבהמה דק בזה שהם יכולים לראות וכד! ראות לב — ראיה פנימית. עיין לעיל שיר 222, שו׳ 3. 23. ומוצא — וכמו כן לראות את מקור חייהם המסתורי; הטובים מיין — מקור הביטוי בשה״ש א, ב. 24. כי כן– בראייה פנימית. 25. אהיה אשר אהיה (שמ׳ ג, יד) — אחד משמות האלהים. יהודה הלוי מפרשו ב״כוזרי״ ד, ג: ״והאות הוא שאמצא לך בכל מקום״. 27. עמוד למשפטו— קבל את דינו. 28. מתי ואיה — אל תחטט בעניינים שהם מעל לתפיסתך, על־פי חגיגה פ״ב מ״א: כל המסתכל בארבעה דברים רתוי (=רצוי) לו כאלו לא בא לעולם: מה למעלה מה למטה מה לפנים (הכוונה לזמן) זמה לאחור, וכל שלא חם על כבוד קונו רתוי לו שלא בא בעולם. 29. תמים תהיה (דב׳ יח, יג) — תהיה שלם אתו.
פיוט מספר 224-סליחה מאת רבי יהודה הלוי
קצידת לכבוד הרבנית עיישה כהן בהגיעה לגבורות
אשר כנפו
קצידת לכבוד הרבנית עיישה כהן בהגיעה לגבורות
מי תדמה לך ומי תשווה לך אימא עיישא?
מי ידעה כמוך להיות אם, סבתא, ואישה?
מי כמוך חַיתה חיים של סבל חסר ומצוקה
בלי לשאת כלפי מעלה קול מחאה וצעקה?
בילדותך בכפר ולנילן שבאזור תַלווּאַת׳
ספגת אוירה של קדושה, שם ציפו לביאת־
משיח צדקנו. מסביבך רק אור של תורה
עמל כפים, פשטות ואהבת השם טהורה.
מי תדמה לך ומי תשווה לך אימא טובה?
מי ידעה כמוך להעניק לסביבתך אהבה?
עודך ילדה קטנה בת ארבע עשרה שנה
וכבר עושים קניין ולחופה את מְזֻמָנָה.
ואת נערה צנומה אוזרת כוח וחיל
ושולטת בביתך כאסתר בת אביחיל
מטפלת באישך המתחסד עם קונו
סנדלר ותלמיד חכם כרבי יוחנן בזמנו.
מי תדמה לך ומי תשווה לך אימא נפלאה?
מי ידעה כמוך לשמור עצמך מקנאה ושנאה
נזהרת מלשון הרע כְּהִזַּהֵר אדם מפני אש
כל היום לעשות טוב לאחרים לבך מבקש.
הקמת בית לתפארת למרות גילך הצעיר
על אף צוק העתים, קשיים ותקציב זעיר,
היית עזר-כנגדו לרבי שלום זכר צדיק לברכה
שמרת על מידות גבוהות ודקדוקי הלכה.
מי תדמה לך ומי תשווה לך אימא יקרה?
מי ידעה כמוך לחלץ את ביתך מכל צרה,
לגדל ילדים – חמישה, בְּרוךְ, באהבה ותבונה
לחנכם ללכת לאור התורה ובדרך נכונה?
וכשאבא רבי שלום עלה השמיימה בטהרה
קמת על רגלייך והתגברת על אסונך הנורא,
כי עתה המשימה שלך הייתה קשה פי כמה
לטפל בילדיך לבד, במסירות ובזקיפות קומה.
מי תדמה לך ומי תשווה לך אימא אהובה
מי ידעה כמוך לשמוח למרות היותה עצובה
כי לא רצית שיחסר דבר קטן לילדיך
עבדת מבוקר עד ערב ולקחת הרבה עליך.
בניך חנכת למצוות. בזכותך היו לבני ישיבות,
תמיד אמרת: רק מצוות התורה הן נחשבות,
על כן הקפדת להראות לכולם את הדרך
דבקת במצוות, מותרות בעיניך נטולות ערך.
מי תדמה לך ומי תשווה לך אימא חביבה,
מי ידעה כמוך להרעיף עלינו חיבה כה רבה
את שהשתדלת להקל על אחרים את החיים
לעצמך לא ויתרת, לא נרתעת מקשיים
לקחת על עצמך תעניות פעמיים בשבוע
ובערב ראש חודש, גם כן צמת, זה ידוע.
תענית דבור בשני וחמישי וביום השבת
דבקת בה׳ והתהלכת לפניו ברוב חיבת.
מי תדמה לך ומי תשווה לך אימא אהודה,
מי ידעה כמוך לעזור בלי לבקש תודה,
נטית שכם לתמוך בכולם בלי חשבון,
ידעת תמיד לרוות צימאון ולהשביע רעבון.
אם מישהו כָּשַׁל וַמָט היית ראשונה לחוש
לעזור, לנחם, להרגיע ולרפא כל מיחוש,
מעשי החסד שלך, מי ממנו יוכל למנותם
אך אנו רואים אותם והם על לבנו כחותם.
מי תדמה לך ומי תשווה לך אימא נהדרת,
מי ידעה כמוך להיות אם שאין כמוה אחרת?
מהיכן שאבת כוחות נפש כל כך עילאיים
מי נטע בך אמונה ובטחון ברחמי שמיים?
מאין לך הכוח ל׳סְתִיָיה׳ צום של ששה ימים
כאשר אל פיך לא באים לא אוכל ולא מים
איך הצלחת לחשל את גופך ולחזק את נפשך
והתעלמת מיסורים ושמרת על קור רוחך?
מי תדמה לך ומי תשווה לך אימא מסורה,
מי ידעה כמוך לתמוך ולעודד מוסדות תורה
לרוץ הנה והנה בשביל לעזור לבני הישיבה
לדאוג למחסורם ולפעול למענם כאם אהובה?
מבוקר עד ערב מסרת נפשך לצורכי הקהילה
לא חסכת כל מאמץ למען מוסדות לְדָוִד תְּהִילָה
כקרובת משפחתו של צדיק נערץ בכל עֶרֶץ
הקדוש הנפלא המלובן בנסים רבי דוד פרץ.
מי תדמה לך ומי תשווה לך אימא מֻפְלָאָה
מי ידעה כמוך לבנות ביתה כרחל וכלאה ?
לחנך ולהנהיג דור נהדר של בנות ובנים
נכדות ונכדים ונינים, כולם שומרי אמונים?
והנה הגעת לגיל שמונים ־ גיל הגבורות
וידך נטויה להפליא חסדך 40 שנים אחרות
על כן אנו אומרים לך יישר כוחך אימא
ישלם ה׳ פָעֳלֵךְ ותהי משכורתך שלימה.
תמוז תשס״ד
אשר כנפו
קצידת לכבוד הרבנית עיישה כהן בהגיעה לגבורות