מורשת יהדות מרוקו

ט. הפרי חדש רבינו חזקיה די סילוא זצוק“ל מחכמי ירושלים (על או“ח סי‘ קכד אות ה‘. ובסי‘ קכח סעיף י“ג) ומצא בדבריו יסוד לזה מהש“ס ע“ש. והוא ז“ל דעתו שעל כל הזכרה של שם ה‘ צריך לענות ברוך הוא וברוך שמו, ואע“פ שאין מנהגנו כן, מ“מ הדבר פשוט שדעתו ז“ל שצריך לענות על כל ברכה ששומע. עוד כתב הרב פר“ח זצ“ל (בספרו מים חיים מערכת יוה“כ פרק ב ה“ז) וז“ל: ”שנאמר כי שם ה‘ אקרא מכאן יש לדקדק דעל הזכרת השם אפילו בלא ברכה צריך לומר ברוך הוא וברוך שמו“ ע“כ.

י-הרב הגדול המפורסם הרב יאיר חיים בכרך זצלה“ה כתב בספרו על הש“ע- מקור חיים (סי‘ קכד ס“ה) וז“ל: ”ושמעתי מדקדקים שבכל פעם ששומעים שם ה‘ ב“ה מפי הש“ץ או בקרובץ ובסליחה אף שאינו בברוך, אומרים ברוך הוא וברוך שמו, ואין להפסיק בשום מקום בשביל בהוב“ש, מג“א“, ע“כ ועיין מה שכתבנו בביאור דעת הפר“ח והרב שתלי זתים וצרפה לכאן. עוד הוסיף הרב ז“ל שם: ”ובקריאת ש“ץ בס“ת, ובספר מוסר דמ“ב ע“א ז“ל: וכשישמע מפי הש“ץ ברוך אתה ה‘ יאמר ברוך הוא וברוך שמו, והכי מוכח בס‘ אור חדש דל“א ע“ג דדוקא ברכה, והכי משמע מלשון הרא“ש בשו“ת כלל ד‘ די“ט ולשון הש“ע“, עכ“ל הבהירה והמובנת. עוד הוסיף שם בסוף: ”ויזהרו שלא לומר ברוך הוא וברוך שמו לפני שאומר המברך השם, קל וחומר מאמן חטופה, ובפרט בברכות דשחר, דרבים נכשלו בזה“, ע“כ. וראה בדקדוק לשונו הטהורה, דאף שהכיר הרב זצ“ל את החשש שיש בעניית בהוב“ש שהעונה יכול חלילה להפסיד שמיעת מילה מהברכה, לא ביקש למנוע עניה זו בגלל החשש הזה, אלא רק להזהר ממנו כפי מנהגנו, מפני מעלתה הגדולה כפי שבאר כוונותיה שם.

יא. הרב אליה רבה זצוק“ל כתב (סי‘ קכד ס“ה) וז“ל: ”על כל ברכה וכו‘, נראה דלאו דווקא ברכה אלא אפילו הזכרה בלבד דהא כתב בהג“א הטעם. וכן מצאתי בסוף סי‘ שכ“ג כתב בענין זה שאין להוסיף הגדול אם לא בעשרת ימי תשובה ולא נהגינן גם בעשרת ימי תשובה וכן כתב בקיצור של“ה כ“כ של“ה שם“, עכ“ל. הרי שגם הוא ז“ל דעתו שעונים ברוך הוא וברוך שמו על כל הזכרה שהיא, ובודאי בכל הברכות. עוד כתב הרב אליה רבה ז“ל (בסימן מו סעיף יג) וז“ל: כתב של“ה דף רנ“ו ילמוד אדם בני ביתו שיאמרו כל הברכות בקול רם הן ברכות המצות  הן ברכות הנהנין, חדא שהקול מביא לידי כוונה, ועוד שהשומעים יענו ברוך הוא וברוך שמו ואמן, ע“כ.

יב. הרב הגדול ר“מ ואב“ד כמהר“ר יצחק פאציפיקו זצוק“ל כתב כדברי הרב מעשה רוקח המובא להלן, וחיבר גם הוא פסק על נושא זה כפי שהעיד מו“ר הרב מסעוד חי רקח זלה“ה (בחידושיו על הרמב“ם פרק א‘ מהלכות ברכות הלכה י“א).

יג. מעשה רקח– הרה“ג רבי מסעוד חי רקח זצוק“ל (על הרמב“ם פרק א‘ מהלכות ברכות הלכה י“א) אחר שדחה את כל ראיותיו של הגאון מהר“ש אבוהב זלה“ה, כתב בסוף דבריו: ”עפ“י האמור ומבואר והסברא והמנהג הם עמודי ההוראה שהרי בכל תפוצות ישראל אשר שמענו שמעם, בכל הברכות של הש“ץ מברך להוציא את הרבים ידי חובתם ובכללם ברכת שופר והלל ומגילה וכיוצא, כל הקהל כאחד עונים ואומרים ברוך הוא וברוך שמו וכו‘ ואם כן בואו ונומר ששום אחד מכל קהל עדת ישראל

לא יצאו ידי חובת ברכות אלו מעולם, או שעשו שלא כהוגן, שהרי הפסיקו בברכה בעניית ברוך הוא וברוך שמו. וידוע דגדול המנהג וכמ“ש התוספות בברכות (כא: ד“ה עד) ע“ע ולא לישתמיש שום פוסק

ראשון או אחרון ז“ל דלימא כי הך חידושא. ועוד אני מעיד שאפילו בק“ק ספרדים שהיה מתפלל בו הרב החסיד הנ“ל (מהר“ש אבוהב זיע“א) כאשר הוא מפורסם לכל, לא ראיתי ולא שמעתי מי שעושה כן, ואחר נשיקת עפרות זהב לו, חש לן שלא לחוש לכבוד המקום ברוך הוא ולמנוע עצמינו מלגדל ולרומם שמו הגדול ב“ה לעד, ובפרט ע“פ הסוד שאומרים שיש סוד גדול וכוונה עצמית בעניית ברוך הוא וברוך שמו אמן על כל ברכה ותפלה. גם הרב הגדול ר“מ ואב“ד כמהר“ר יצחק פאציפיקו נר“ו, הודה לדברי, וחיבר גם הוא פסק על זה בראיות נכונות. ע“כ.

יד. הרב דוד מזרחי זצ“ל כתב בשתילי זתים (סי‘ קכד, סעיף ה‘ הערה י“ג) וז“ל: על שם הכתוב כי שם ה‘ אקרא וגו‘ ועוד דאפילו כשמזכירים צדיק ב“ו צריך לברכו שנאמר זכר צדיק לברכה (טור בשם הרא“ש), ומזה נראה דלאו דוקא כששומע ברכה אלא אפילו הזכרת ה‘ גרידא (וכ“כ הפר“ח סי‘ קכח)“, עכל“ה. ואף ע“פ שאין מנהגנו כוותיה וכהפר“ח שהם דעתם ז“ל שצריך לענות בהוב“ש על כל הזכרת שם ה‘, ואנו עונים רק בשם ה‘ המצוי בלשון ברכה, ומנהגנו זה מדוקדק היטב בלשון הטור והש“ע

שכתבו על כל ברכה ששומע וכו‘ (חוץ ממספר מקרים בודדים), מ“מ הרי הרווחנו מהוראתם שודאי סברו שצריך לומר ברוך הוא וברוך שמו גם בברכות שיוצא בהן יד“ח, מדלא חילקו בדבריהם בין ברכה לברכה, ומהוראתם לענות ברוך הוא וברוך שמו על כל הזכרה של שם ה‘ (גם בברכת כהנים). ואחר זה כתב הרב שתילי זתים הנ“ל ז“ל: ”ופשוט דבמקום שאינו רשאי להפסיק אסור לאמרו (עיין מ“א) “ואין להוכיח מפה דהרב ז“ל התכון לברכות שיוצא בהן יד“ח, כי זה אינו, כיוון שהרב כתב שם לעיין במגן אברהם, ששם כתב המג“א ע“ה: ”ופשוט דאם עסוק במקום שאינו רשאי להפסיק אסור לאומרו“ וכוונתו ז“ל לקורא קריאת שמע וכיו“ב, שאינם רשאים להפסיק בעסוקם (וע“ע במג“א סי‘

נו). ואחר המח“ר, כ“ז כתבנו דלא כהרב זית רענן שליט“א שהביא שם סקי“ג) דברים מדיליה ומדברי עוד פוסקים ע“ה, אך לא כהרב שתלי זתים שלא חלק בין הברכות, וכפי שבררנו לעיל ועוד שמעתי כי הרה“צ מהר“ח קורח זלה“ה כתב וז“ל: ”כששומע איזו ברכה מפי איש, צריך לדקדק ולשמוע הברכות מפיו מה הוא מברך, וצריך לענות כששומע מפיו שאומר ברוך אתה יענה ויאמר ברוך הוא, וכשהמברך

מזכיר ה‘ יענה ויאמר ברוך שמו, ואחר שמסיים המברך הברכה יענה אמן“ ע“כ.

טו. סידור רבי אברהם טוביאנה זלה“ה– ממקובלי אלג‘יר, סידור המסודר ע“פ הוראות הרב האר“י זלה“ה (בהלכות חזרת הש“צ) כתב וז“ל: ובחזרה זו יהיה זריז ונשכר לענות אמן… וגם בענין עניית ברוך הוא וברוך שמו כי סודו גדול והוא יחוד ד‘ אותיות שם הקדוש זולת סודות העמוקים בו, ובמדרש אמרו רז“ל, המבטל קדוש וברוך ואמן יהא שמיה רבא גורם למעט העטרה וחייב נדוי עד שישוב וייבא קרבן לפני הצדיקים לעתיד לבא“ עכ“ל.

באדיבותו של אלעד פורטל ס"ט הי"ו

חובת עניית בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ

לאחר שגויסו, עברו האנשים בדיקה רפואית, שנועדה לא רק לקביעת כושרם אלא גם לגילוי מחלות מידבקות, שנוכחותן בין החיילים הגרמנים הילכה אימים בייחוד על האס.אס. את שירות הבריאות ניהל ר׳ פאלדיני והרופאים ספז, מועטי וברטוואס — שמילא גם תפקיד של מתורגמן. שירות זה טיפל גם בפצועים ובחולים במחנות. בהיותו מוסמך להמליץ על שחרורו של מגויס זה או אחר בשל בריאות לקויה, הוא נחשף לגידופיהם של מי שחשו כי נעשה להם עוול ולחשדות הגרמנים, שערכו מדי פעם בדיקות חוזרות. מן ה־15 בדצמבר ועד ה־30 באפריל הגדיר שירות הבריאות 1,765 מגויסים לא־כשירים, אבל הגרמנים שחררו רק 623 מהם: השאר הועסקו בעבודות קלות או הוגדרו מחדש בתור כשירים.

שירות האפסנאות, בניהולו של רנה סולאל, טיפל באספקת מזון, ציוד ודברי לבוש למחנות. אנשיו היו מבקרים במחנות, כדי לפקח על האספקה ועל חלוקת המזון, שאותו קבעה ועדה מיוחדת. אחרי ה־10 בפברואר קיבלו הגרמנים על עצמם את אספקת המזון: סכום שבועי בסך 25 פראנק שולם, לפיכך, לוורמאכט, שהתחייב לספק בתמורה מנות שוות לעובדים היהודים ולחייליו. אולם התחייבות זו לא מומשה מעולם, והוועד הוסיף לשלוח תוספת אספקה למחנות.

כן הקים הוועד שירות תובלה משלו, והוטל עליו להבטיח את הקשר עם המחנות ולדאוג להעברת העובדים, באמצעות כלי־רכב רעועים ובהיעדר מתמיד של דלק.

לבסוף, כדי לשים קץ להחרמות הגרמנים של חפצים מכל הסוגים ולביזתם בבתי יהודים, ראתה הקהילה צורך להקים ׳שירות שילומים והחרמות׳ שהוטל עליו למלא אחר דרישות הגרמנים. הוא הוציא לפועל את החרמתם של בתים וחנויות שבבעלות יהודית, לאחר שערך ׳בדיקה׳ בתוכנם:

רוב המאמצים נעשו כדי למלא אחר תביעה זו, כבדה ככל התביעות שכפו הגרמנים, אגב חלוקה צודקת של הנטל והתחשבות באלה שראו — לא בלי עצב ותרעומת — כיצד נוטלים מהם את חפציהם השימושיים ביותר ופרטי ציוד שקשה היה למצוא להם תחליף. שליחינו השתדלו, על־פי הוראתנו, למנוע חיכוכים ולא להכביד על אנשים צנועים, ולהימנע מלקחת דברים חיוניים מאלה ומיותרים אולי לאחרים. אף־על־פי־כן היו התנגשויות ומריבות. היו שהתרעמו על הארגון ן…]. ייתכן כי אנשי השירותים לא נהגו תמיד בטקט מרבי, אולם אין לחלוק על כך שעמדו בלחץ של תביעות לא־פוסקות.

כדי לעמוד בהוצאות הכרוכות בארגון העבודה, בתשלום הקנסות שכפו הגרמנים ובניהול שירותיו, מינה הוועד ועדת כספים, שחבריה המרכזיים היו ראש סגל עורכי־הדין ויקטור כהן־האדריה, הנרי גז וגי בוקארה. יוזמתה הראשונה של ועדה זו היתה קביעת מס שהוטל על כל חבר בקהילה:

מס זה לא הוטל על־פי קריטריון אחד, אלא לפי נתונים שונים, שאפשרו להבחין בין גימלאי צנוע לבין בעל־הון שמפעלו פעל במלוא הקיטור, בין יהודי מטופל במשפחה לבין מי שפעילותו הופרעה בגלל חוקי הגזע. שירות זה פעל בפיקוחה הקפדני של ה׳קומאנדאנטור׳ שקיבלה את רשימת משלמי המסים. כן החזיקו הגרמנים דינים־וחשבונות על ההכנסה שמסרו היהודים בעת מפקד האוכלוסין שנערך ב־1941. דינים־וחשבונות אלה היו לנגד עיניהם בעת שהטילו קנסות כבדים על יהודי סוסה.

כדי לפקח על שימוש השירותים השונים בכסף, הקים הוועד בתוניס ׳ועדת הוצאות׳ שבדקה את בקשות האשראי שהגישו כל אחד מן השירותים. ניהולה של ועדה זו הופקד בידי יצחק סמאג׳ה. כן הוטל על ׳מבקר כללי׳, אלכד נאטאף, לאשר מראש את כל התשלומים, לפני שביצעם הגיזבר. מתפקידו היה גם לעקוב אחר השימוש שנעשה בסכומים המוקצבים.

מאמצים קפדניים אלה, שהשקיעה קהילת תוניס כדי לכונן, במסיבות מיוחדות ובתוך זמן קצר כל כך, מנגנון מינהלי כה יעיל וראציונלי, יש בהם כדי להפליא. היו מזימות הגרמנים אשר היו, נדמה היה, על־פני השטח, כי ראשי הקהילה סמכו את ידיהם על סגולותיו של מינהל תקין — שעסק בכמות הקאלוריות הדרושות לעובדים באותה רצינות שבה דאג למניעת זיהומים במחנות — כדי ׳להגביל את הנזקים׳. הטובים שבחברה היהודית לקחו חלק במפעל זה, ומעולם לא נראו, לא בימים שקדמו לכיבוש הגרמני ואף לא לאחריו, כה הרבה נציגים של העלית היהודית משתתפים בצורה פעילה כל כך בחיי קהילתם. גיוס כוחות מעין זה נבע ללא ספק מרגשי סולידאריות יהודית עמוקים, שמחקו בעתות של סכנה משותפת כל הבדלי מעמד או מוצא. אולם חממה זו של עורכי־דין, רופאים, אנשי־כספים ונכבדים עשירים שהיו לימים ב׳ועד הגיוס׳ שימשה גם מקלט לצעירים ׳טובי־מוצא׳ ולבעלי אמצעים שביקשו לחמוק מן העבודה במחנות; התפתחות זו נבעה לא במעט מן היכולת שהיתה לראשי הוועד ׳לגייס׳ לשירותם את מי שרצו. לפיכך, בעוד הנשיא בורז׳ל הקיף את עצמו בבנו ובנכדו, עשה פול גז שימוש רב בעמיתיו למקצוע ובירידים כגון ויקטור ביסמוט, ז׳ורז׳ כריאף, אנדרה נאטאף, ארתור עטיאס, פול בונאן ואדמון סמאג׳ה, ששקדו על מילוי התפקידים — החיוניים אמנם — שהוטלו עליהם.

חלוקה מעמדית זו בין ׳מגייסים׳ ו׳מגויסים׳ שזורה ברוב העדויות שנאספו לאחר המלחמה מפי העובדים. המתחים שנבעו ממנה נעמו ביותר לאס.אס. אך חיבלו ביחסים שבין הוועד לבין שאר היהודים.

בעקבות הלשנות תבעו הגרמנים, מפעם לפעם, את גיוסם של ׳בני הבורגנים׳ ושל עובדי הוועד, ששוחררו בידי האחראים. פול גז, ששימש יעד לשנאה שרחש חלק מן האוכלוסייה היהודית כלפי הוועד, תיאר את האירועים הבאים:

8 במארס. עוד הלשנות. הבוקר הגיעו אנשי האס.אס. ובידם רשימה של 150 שמות. הנה רשימה של בורגנים שאינם עובדים. עליכם להציגם לפנינו בתוך שלושה ימים. על־פי קריאה ראשונה מתברר שרבים מהם קיבלו פטור מידי שלטונות גרמניה עצמם. אחרים אינם שייכים כלל לשנתונים המגויסים. אחרים עזבו את תוניס. ביניהם מופיעה גם אשה. מעטים אפוא אלה שאפשר להשתמש בהם.

׳שיתייצבו בכל זאת׳.

אנו מעלימים תחילה את שמותיהם של חיילים שהצטרפו ליחידותיהם ושל מי שהורשעו בעוון תעמולה פוליטית, המסתכנים בעונשים חמורים. נמצא תירוץ מתאים לכל אחד ואחד. אחרים נקראים להתייצב.

9 במארס. היום נערכה בדיקה חוזרת בכל שירותי הקהילה. הלשינו עלינו כי נתנו בהם מקלט למספר רב של בני טובים. כל מקרה מעורר רוגז. עוזרינו ברובם אינם כשירים לעבודה או מעל לגיל. השאר — טכנאים חיוניים. בשירות התובלה יש אמנם אנשי מקצוע ומלווים כשירים, אך מלאכתם אינה קלה.

לבסוף מוציאים מאתנו האס.אס. שבעה אנשים שיישלחו לביזרט. כך יבואו המלשינים על סיפוקם.

ההלשנות לא היו אלא היבט אחד ביחסים הגרועים שבין היהודים והעלית שלהם. פעמים הגיעו הדברים לכדי מהומות. פול גז ושירות הגיוס שלו שימשו כאמור יעדים עיקריים, עמודי ה׳יומן׳ שלו גדושים בתיאורי תקריות אלימות, שבהן הסתערו עליו מפגינים זועמים, שתבעו גיוס ׳עריקים׳. אולם גז לא היה אדם שאפשר להשפיע עליו ב׳גניחות כאלה׳. ב־15 בינואר הגיש אמנם את התפטרותו, ׳מתוך מפח־נפש מוחלט׳, אבל חזר בו בשל מחאותיו הנמרצות של בורז׳ל. עד ליציאת הגרמנים הוסיף לתפקד בתור ׳האיש החזק׳ של הקהילה היהודית.

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו– הגרמנים בתוניסיה (נובמבר 1942— מאי 1943)-עמ'124

תנאי הלימוד הדחוקים ב׳צלאח'

מאיימים על העתיד הרוחני

לפי שעה, המשיכו יהודי מקנס לשלוח את ילדיהם הקטנים ללמוד ב׳צלאח׳ – תלמודי התורה של יהודי מרוקו – כפי שעשו מימים ימימה. בכיתות הלימוד הפשוטות הללו ספגו ילדי ישראל מנות גדושות של אהבת תורה ויראת שמים. השיטות הפדגוגיות החדישות ביותר, לא יכלו להתחרות בתום ובטוהר שרכשו התלמידים מפי מוריהם שהרביצו בהם תורה בדרך ישראל סבא.

דא עקא, שמבחינה גשמית תנאי הלימוד בצלאח היו דחוקים ביותר.במרוקו לא הייתה מערכת חינוך פורמלית. חינוך הילדים היה באחריות ההורה ולא הקהילה. כל הורה הסתדר כמיטב יכולתו. בעלי אמצעים יכלו לשכור עבור ילדיהם מלמד פרטי. אבל רוב ההורים התפרנסו בדוחק, דבר שהשליך על גובה השכר הניתן למלמד. לא היה פיקוח כולל על מערכת החינוך. הכיתות היו צפופות, ולעיתים חשוכות. ספרים לא תמיד נמצאו במידה הדרושה. סדרי הלימוד נקבעו על פי המלמד ולא הייתה אחידות בגילאי התלמידים בכיתה וברמתם הלימודית.

רבינו מרביץ תורה בצעירי הצאן

בעודו אברך צעיר לימים הקדיש רבינו חלק מזמנו להרבצת תורה בצעירי הצאן. בהמשך חייו היה רבינו מרביץ תורה לעדרים ומוסר שיעורים נפלאים בעומקם וברוחבם, אך את צעדיו הראשונים בהוראה עשה דווקא ב׳צלאח', בקרב תינוקות של בית רבן. כמו משה רבינו שמנהיגותו נבחנה בעדרי הצאן, כך התחיל רבינו את שליחותו החינוכית עם הטלאים והגדיים הרכים שבלעדיהם אין תיישים.

רבינו התוודע למציאות הכאובה של המלמדים ב׳צלאח׳ ולתנאים הקשים בהם פעלו. הוא עמד על החשיבות המכרעת של חינוך הדור הצעיר, לא רק לעתידם הרוחני של התלמידים עצמם כי אם לאופי הקהילה כולה. בשדה החינוך יוכרע העתיד. מי שישפיע על חינוך הקטנים יקבע את אורחות חייהם ואת צביון הקהילה לכשיגדלו.

רבינו נכח באותם הימים עד כמה גדול הוא המחסור במערכת חינוך ברוח ישראל סבא המותאמת לצורכי הדור ומסוגלת להתמודד עם אתגריו. היה זה בעיניו חסרון גדול ממנו נשקף האיום הגדול ביותר לעתיד היהדות במרוקו. מכוח תובנה זו, עתיד היה לחולל יוזמות חינוכיות מרחיקות ראות בתחום הרבצת התורה שהשפעתן תהדהד לדורות.

את שיעוריו נוהג היה רבינו לסיים בדברי כיבושין וחיזוק בעניני יראת שמים ועבודת ה׳. מי כמוהו ידע כי תורה שאינה מלווה ביראת שמים טהורה איננה בעלת ערך. תלמידיו מאותן תקופות נזכרים בשיעורים הללו בערגה רבה, וכל שלמדו מרבינו נותר חקוק בליבם לעולמי עד.

עידן חדש במרוקו עם הופעת השלטון הצרפתי

שלוש אניות מלחמה הטילו עוגן בנמל קזבלנקה בי״ב ניסן תרע״ב (1912). הן בישרו על השלב הבא ב׳מהפכה הצרפתית׳ שפקדה את מרוקו. האניות, חמושות בתותחים ובדגלי ה׳טריקולור׳ הצרפתיים שהתנוססו על תורניהן, סימנו את הפיכתה הרשמית של מרוקו למדינת חסות של צרפת. זה מכבר התעצמה והלכה ההשפעה הצרפתית במרוקו, אולם עם חתימת ׳הסכם פאס׳ בין הסולטן עבד אל חפיד לבין ממשלת צרפת בוטלה למעשה עצמאותה של הממלכה. הסולטן הפך לדמות ייצוגית בלבד, וכל סדרי הממלכה הוכפפו מעתה להוראות הפקידים שבאו מפריז.

השינוי במעמדה המדיני של מרוקו לא נעצר במישור הפוליטי. היו לו השלכות מופלגות על מצב היהודים בממלכה. לא עוד היו חייהם ופרנסתם נתונים לשיגיונותיו של כל איש דת מוסלמי קנאי או נסיך רודף כבוד. השלטון הצרפתי הביא אתו סדר, וחיי אדם שוב לא היו הפקר. שוויון זכויות ניתן לבני כל הדתות, והיהודים יכולים היו לזקוף את ראשם לאחר שנים של סבל והשפלה. מאידך, השפעת התרבות האירופאית החילונית גברה והעניקה רוח גבית למאמצי האליאנס לחדור לתוככי הקהילות השמורות.

פרעות ה׳תּרִייתַּל׳

אולם, לפני כל השינויים הללו ציפתה ליהודי פאס עוד פורענות אחת גדולה: פרעות ה׳תרייתל׳.

ההתפרצות החלה בל׳ ניסן תרע״ב (1912), זמן קצר לאחר חתימת ׳הסכם פאס׳ השנוי במחלוקת. יחידה של חיילים מרוקאים הרגו את הקצינים הצרפתיים שפיקדו עליהם, והכריזו מרד גלוי נגד הסולטן הבוגד שמכר את ארצו לאירופאים. באותה שעה הסתערו חמשת אלפים חיילים על ארמון המלוכה ועל בניין השגרירות הצרפתית. לאחר שנהדפו ביריות ובאש ארטילרית שפכו המורדים את תסכולם על מי שהואשמו מאז ומעולם בכל תחלואיה של מרוקו: היהודים, כמובן.

עדי ראיה מתארים בתיאורים קשים את מה שאירע לאחר מכן:

היהודים ניסו לנעול את השער של המלאח תחת מטר יריות החיילים המוסלמים, אך ללא הצלחה. החיילים פרצו למלאח ואחריהם הגיעו גם המוני מוסלמים מתושבי העיר. במהלך הימים הבאים בזזו את החנויות, הבתים הפרטיים ובתי הכנסת במלאח. הטבח והחורבן היו איומים.

שלושה ימים נמשכה ההשתוללות ללא הפוגה. הרוצחים שוטטו ברחובות ושפכו את דמו של כל יהודי שנקלע בדרכם. הם הסתערו על המלאח תוך שהם מכים ובוזזים ללא רחמים. כך מתאר זאת בן־התקופה:

רעידת האדמה החזקה ביותר לא הייתה מביאה לתוצאה מפחידה מזאת…

כל המלאח נשדד ונשרף. המלאח הפך לעיר רפאים שדודה ובזוזה עד היסוד, הרחוב הראשי אינו אלא עיי חורבות עשנים מהם מבצבצים שרידי אדם… בתי כנסת מהם נשרפו ונהרסו, ספרי תורה קרועים מתגלגלים ברחוב בתוך הבוץ וגויים דורכים עליהם בעוה״ר…ספרי תורה שלא נשרפו הוציאו אותם החוצה          קרעו אותם, והשליכו אותם כדי שיהיו למרמס לעוברים ושבים, ושברו הכוסות (כוסות של שמן זית עבור התאורה שבבתי כנסת) וספסלי בתי הכנסת. היהודים, מבוגרים וקטנים, ילדים ותינוקות, לא אכלו ולא שתו. במשך שלושה ימים והולכים נודדים רעבים וצמאים, האמונים עלי תולע חבקו אשפתות. גופות יהודים הרוגים מושלכות בטיט, ועוברי דרך דורכים עליהן.

כשוך הפרעות נמצאו מוטלות בין ההריסות גופותיהם של 51 יהודים הי״ד. עוד מאות רבות נפצעו באורח קשה. 12,000 בני הקהילה היהודית הפכו לחסרי בית. הסולטן פתח בפניהם את שערי ארמונו והעניק לרבים מהם מחסה זמני בגן החיות המלכותי. כך נראו מחזות מזעזעים שבהם לצד כלובי הדובים והאריות ושאר חיות רעות, שוכנו בכלובים הסמוכים מאות משפחות יהודיות חסרות כל.

גם בשעה קשה זו התגלו יהודי מקנס בגדלותם. בהגיע אליהם דבר האסון שפקד את יהודי פאס התארגנה מגבית חירום ספונטנית שבמהלכה גויס סכום עצום של עשרת אלפים פרנק לטובת הניצולים. שכירי יום המתפרנסים ממשכורת דלה של שני פרנק ליום תרמו חמשה ואף עשרה פרנקים. בעלי ממון תרמו מאות פרנקים. ״ברגעים אלה יהודי מקנס נתנו דוגמה שאין לה אח ורע בעולם!" מתאר בהתפעלות אחד מכותבי העיתים.

בחלוף חודשים אחדים שבו החיים למסלולם, אבל האסון טלטל את יהודי מרוקו והמתיש עד כמה רעועה הקרקע שמתחת לרגליהם. שוב הוכח כי שנאת ישראל כמוה כגחלת הלוחשת מתחת לפני השטח. גם כאשר אינה מרימה את ראשה בגלוי די בניצוץ אחד קטן שיהפוך אותה לדליקה משתוללת.

עם בוא הרגיעה הגשמית, גבר האיום הרוחני שנשקף ליהדות מרוקו. בעקבות כינון המשטר הצרפתי במרוקו זכה ארגון ה׳אליאנס׳ למעמד רשמי. הוא נהנה מגיבוי מוחלט מצד השלטונות והכפיל את מאמציו להחדיר את שליחיו גם לקהילות השמורות ביותר.

במקנס החלו הכנות לפתיחתו המחודשת של בית ספר ה׳אליאנס׳ לאחר הפוגה בת עשר שנים. הפעם נזהרו המארגנים מטעויות העבר. כלפי חוץ הם שמרו על זהות מסורתית ורכשו את אמונם של נכבדי הקהילה בטרם יתגלו מטרותיהם האמיתיות. המורים שהביאו היו בחלקם שומרי מצוות ונאמר כי ילמדו לימודי חול רק שעה או שעתיים ביום. בנסיבות הללו גדולה הייתה הסכנה שחפצם של אנשי ה׳אליאנס' יעלה בידם ותחת הזהות המסורתית הקלושה יצליחו להשתלט על הדור הצעיר. לא ארכו הימים, ובית ספר 'אליאנס׳ הוקם מחדש באיצטלא מסורתית, והחל לשכנע רבים מן ההורים לשלוח אליו את ילדיהם.

אך הקב״ה שמר על יראיו, ודווקא בשעה זו זכו נאמני התורה במקנס לתגבורת בלתי צפויה בדמות יהודי שהופיע ממחוזות רחוקים והביא עמו רוח חדשה.

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל– כניסת הצרפתים

מתוך תיקון לגשם

שִׁפְעַת רְבִיבִים יוֹרִיד מִזְּבוּלָיו
לְחַיּוֹת זֶרַע וְלָתֵת פְּרִי יְבוּלָיו
מְטַר יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ יוֹרִיד עִם אֲגָלָיו
הֱיוֹת דָּשֵׁן וְשָׁמֵן כָּל פְּרִי עֵץ וְעָלָיו
חִישׁ וּשְׁלַח עֹפֶר טֶרֶם יְנוּסוּן צְלָלָיו
זָכֹר יִזְכֹּר לִי נוֹטֵעַ אֲשָׁלָיו
קוֹמֵם גַּן נָעוּל וּפַרְדֵּס רִמּוֹן שְׁתִילָיו

157 – ישתבח יה שמך אל אלהי צבאות

נא. יִשְׁתַּבַּח יָהּ שִׁמְךָ 

הודאה. בשיר מדריך דו-טורי וארבע מחרוזות. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף ושני טורי אזור.

משקל: שבע הברות בצלעית.

כתובת: פיוט להודאה לעצירת גשמים, כאשר ירצו הקהל לברך. נועם ׳יה רצה׳. סימן: דוד חזק.

מקור: א־ כו ע״ב; ק- כג ע״ב.

יִשְׁתַּבַּח יָהּ שִׁמְךָ / אֵל אֱלֹהֵי צְבָאוֹת
יוֹם זֶה נְבָרֶכְךָ / בָּרוּךְ אֵל הַהוֹדָאוֹת


דִּלֵּיתָנוּ מִצָּרָה / שָׂבְעָה לָהּ נַפְשֵׁנוּ
הָיִיתָ לָנוּ עֶזְרָה / וְלֹא נְטַשְׁתָּנוּ
5-בְּפַחַד גַּם בְּמוֹרָא / מוֹדִים אֲנַחְנוּ
לְךָ עַל כָּל – יוֹצֵר כֹּל – / טִפָּה שֶׁהוֹרַדְתָּ לָנוּ
יוֹצְרֵנוּ עֻזֵּנוּ / אָדוֹן כָּל הַנִּפְלָאוֹת


וְאִלּוּ פִּנּוּ מָלֵא / שִׁירָה כְּמוֹ יַמִּים
אִם אָמַרְנוּ נְגַלֶּה / חַסְרְךָ, צוּר עוֹלָמִים
10-לְהוֹדוֹת לֹא נְכַלֶּה / בְּלֵילוֹת בְּיָמִים
גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים / הִזַּלְתָּ יָהּ מִמְּרוֹמִים
וְהִשְׁקִיתָ צָמִים / אִילָן, יֶרֶק וּתְבוּאוֹת


דְּשָׁאִים וַעֲשָׂבִים / כָּל שִׂיחַ הָאָרֶץ
גֳּרָנוֹת וְהַיְּקָבִים / יִפְרְצוּ פָּרֶץ
15-כִּי בִּשְׂעִירִים וּרְבִיבִים / מוֹגַגְתָּ אָרֶץ
שׁוֹכֵן בִּשְׁמֵי עָרֶץ / שְׁלַח אִישׁ מִגֶּזַע פָּרֶץ
אֵלֶיךָ נַעֲרִיץ / בַּהֲמֻלּוֹת תְּשׁוּאוֹת



חָזָק בָּאוּ עַד מַשְׁבֵּר / שָׂבְעוּ מְרוֹרִים
לְקַו שָׁבַר עַל שֶׁבֶר / דָּבְקוּ צְעָרִי"ם
20-כָּלוּ מְאֹד בַּשֶּׁבֶר / אֲשֶׁר הֵם שׁוֹבְרִים
תֵּן חֻקָּם, סִפּוּקָם / וְאֶת עַם עָנִי תּוֹשִׁיעַ
תַּרְגִּיעַ תַּשְׂבִּיעַ / נְפָשׁוֹת רָווֹת נְכֵאוֹת

ישתבח: על-פי סיומה של ׳ברכת השיר׳ היא תפילת ׳נשמת׳ המשמשת להודיה על ירידת המטר. 2. ברוך אל ההודאות: זו החתימה ל׳ברכת השיר׳. 3. שבעה לה נפשנו: הצרה אשר שבעה נפשנו, ותיאר את הרעב כשבע מן הצרות, והלשון על-פי תה׳ קכג, ד. 4. היית… נטשתנו: על-פי תה׳ כז, ט: ׳עזרתי היית אל תטשני׳. 6-5. מודים… לנו: לשון ברכת ההודיה על הגשמים במסכת ברכות נט ע״ב. יוצר כל: פנייה לקב״ה, כלומר, מודים אנחנו לך, יוצר כל, על כל טיפה. 7. אדון כל הנפלאות: מלשונות הברכה הנזכרת לעיל. 8. ואילו… ימים: מתוך ברכת השיר. וזהו הפסוק הפותח את תפילת ההודיה על ירידת הגשם. 9.נגלה: נספר ונודיע. 10. לא נכלה: לא נוכל לספר כל חסדיך גם אם נספר לילות וימים, כלשון ׳ברכת השיר׳: ׳אין אנחנו מספיקין להודות לך ה׳ אלוהינו וכו׳. גבורות גשמים: על-פי לשון המשנה: ׳מאימתי מזכירין גבורות גשמים׳ (תענית א,א). צמים: צמאים, והוא על-פי איוב ה, ה. וראה פירוש ראב״ע שם. 14. יפרצו פרץ: יתרבו וימלאו, כמו ׳ויפרץ האיש מאד מאד׳(בר׳ ל, מג). 15. שעירים ורביבים: גשמי הברכה על-פי דב׳ לב, ב: ׳כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב׳,וראה גם טור 13 דשאים ועשבים. מוגגת הארץ: על-פי ׳ברביבים תמוגגנה׳(תה׳ סה,א). 16. איש מגזע פרץ: משיח בן דוד שהוא מזרעו של פרץ בן יהודה. 17. אליך: אותך. בהמולות: בקולות רמים. 18. באו עד משבר: כינוי לבני קהילתו של הפייטן שהיו בצרה והוא על-פי יש׳ לז, ג. 19. דבקו צער״ים: צער דבק לצער, חידוד לשון על-פי שבת ל ע״א ׳דבקו שערים זה בזה׳ והגרשיים באים להבליט את משחק הלשון. השווה רצהבי, לשון הקודש, עמ׳ 239 א. 20. כלו… שוברים: מחמת היוקר נתדלדלו. בשבר… שוברים: בר׳ מז, יד. 21. ואת… תושיע: על-פי שמ״ב כב, כח. 22. נפשות רוות נכאות: נפשות שרוו מן המטר, והיו עד עתה נכאות מן הבצורת.

3. 3. פריחת הספרות הערבית־היהודית

סמוך לבוא הצרפתים החלה מגמה חדשה לחלוטין בנוף התרבותי של יהודי תוניסיה: הוצאה לאור של עיתונים, עלונים, חוברות וספרונים. פרסומים רבים אלה נועדו בחלקם לשעשע ולבדר את הקוראים ובחלקם להחכים ולחנך אותם.

המגמה החדשה התאפשרה, כמובן, בשל החידוש הטכנולוגי של הזמנים החדשים: הדפוס. בוא הצרפתים והתפשטות הכלכלה החדשה שימשו נקודת זינוק להתפשטות הדפוס בתוניסיה. הופעתה של תקשורת המונים בזירה המקומית הצמיחה דפוסים חדשים של מחשבה, לימוד, בילוי ובידור. בעבר היה השימוש בדפוס נדיר והוא יוחד לחיבורים שנחשבו ביותר בחברה המקומית: ספרי הדת. ספרות ושירה עממיות היו כמובן קיימות, אך הן לא הופצו באמצעות הדפוס. מי שרצה להנות משיר מפולפל או מסיפור עסיסי צריך היה ללכת לבית הקפה המקומי, לראות עין בעין את הזמרים או המספר ולהאזין להם. התפשטות הדפוס והתרופפות כוחן של האליטות הדתיות אפשרה להעביר לפסים של ייצור המוני גם סוגים אחרים של יצירות וחיבורים. בתוניס החלו נמכרים בזול עלונים וחוברות ובהם שירים וסיפורים על גיבורים מגיבורים שונים, על מאורעות יוצאי דופן, על בעיות במשפחה ובחברה, ועוד. כל אלה נכתבו כמובן בשפה שהייתה מובנת לציבור הרחב, ולפחות הגברים יכלו לקראה: ערבית־ יהודית באותיות עבריות.

יוזמי המגמה החדשה היו צעירים מוכשרים, יודעי לשון וספר, אינטלקטואלים שהיו בדרך כלל גם בעלי ביקורת ובשורה חברתית, שהוכשרו לתפקידם החדש עוד בתקופה שקדמה לבוא הצרפתים. רוחות המודרניזציה חדרו לארצו של הביי החל ברבע השני של המאה ה־19, ומשכילים מוסלמים ויהודים ניסו לתת בה את הטון בעשרים השנים שלפני 1881. עתה הם החלו להוציא לאור עיתונים שבהם הופיעו זה לצד זה ביקורת פוליטית ותרבותית וכתבות ספרותיות שנועדו לבדר ולשעשע את הקוראים. מאחר שניסו להתקיים מן השוק הספרותי החדש, היה עליהם לתמרן בין דרישות הבידור של הציבור הרחב לבשורות שביקשו להפיץ. המשכילים היהודים יצרו בעיקר בלשון הערבית־היהודית, אך הם ידעו גם לשונות אחרות, כגון עברית, צרפתית או איטלקית. אחדים מהם אף שלטו בערבית הקלסית. עד מהרה החלו לתרגם יצירות נבחרות מלשונות אלה לערבית־יהודית. כך, למשל, תורגם הספר "הרהו ממונטה כריסטו" מצרפתית, והספר ״אהבת ציון״ של אברהם מאפו מעברית.

בחירת היצירות לתרגום התבססה על שיקולים מסחריים, אך ביטאה, כמובן, גם את הנטייה התרבותית והאידאולוגית של המתרגם. בעקבות פריצת הגבולות של הכלכלה המסורתית בתוניסיה זרמו לשוק המקומי

לא רק מוצרים חומריים, אלא גם רעיונות ומושגים רוחניים. משכילי תוניס התוודעו לזרמים התרבותיים שרווחו באירופה וליצירות הספרות שביטאו אותם. השוק התרבותי היה אפוא מגוון, והמתרגמים יכלו לבחור מתוכו יצירות שהלמו את נטיות לבם והתאימו, על פי הבנתם, לדרישות הקהל.

מבדיקת התרגומים והחיבורים המקוריים שראו אור בתוניסיה בתקופה הנדונה עולה, שהמגמה שאפיינה אז את כי״ח לא הלמה את רוב יוצריה היהודים־הערבים של תוניס. הם הסתייגו מהתמערבות מהירה ומנטישת ערכי המסורת והתרבות המקומית. גוויטע לא היה בודד במאבקו התרבותי והפוליטי. בתוניס, ואף בקהילות אחרות, היו לא מעטים שפעלו בדומה לו. הבולט ביניהם היה שלום פלאח, שניהל מאבק נמרץ מול דוד קאזס, מנהל בית הספר הגדול של כי״ח בתוניסיה. הוא ביקש ״להחזיר למוטב״ את כי״ח ולרתום את הארגון לחיזוק התרבות היהודית המקורית. משנכשל בכך, כפי שנכשל גוויטע, הוא ניסה להקים רשת חינוך עברית־דתית שתתחרה ברשת החינוך הצרפתית של כי״ח. גם בזאת נכשל. עם זאת הוא המשיך להקדיש חלק גדול מחייו למאמץ לטפח את הוראת העברית בתוניסיה. לימים נעשה רבה הראשי של העיר סוסה.

דמות בולטת אחרת בחוג היוצרים היה אליעזר פרחי, שהיה כנראה מראשוני הציונים בתוניסיה, אם כי עיקר פרסומו לא בא לו מנטיותיו הפוליטיות אלא מכישרונו כמעבד וכמדפיס של שיר רחב עלילה שהשתרע על פני מאות עמודים וקודם לכן נודע רק מפיו של מספר ערבי בעיר. המשכילים שעיקר יצירתם הייתה בערבית־יהודית חיפשו את שביל הזהב בין דרישות המודרנה ובין ערכי הקהילה היהודית הישנים. המסרים הרוחניים והתרבותיים שביקשו להעביר ליהודי תוניסיה היו מעוגנים במסורת הדתית, בהשכלה היהודית המתונה, ולעתים גם בציונות.

אליעזר פרחי חיבר סיפור ארוך בשם ״ורד בר ואהובה מקל הבמבוק״ (חכאיית אלבנת פרייע אלנשרי מעא קצ׳יב אלח׳יזראן). הוא ראה בו את הטוב שבסיפוריו. זהו סיפור על אב מן הדור הישן, ששמו בספר "המצ׳וקמק״, המועיד את בתו לרב מגוחך בשם רבי זלפתה. ואולם היא מורדת בו, ובעזרת מקל הבמבוק (שמו של אהובה הצעיר) משיגה את שלה. הנה קטע מן הסיפור (את שמה של ורד־בר קיצצנו ל״ורד״, ועשינו עוד שינויים קלים בנוסח כדי להתאימו מעט ללשון של היום):

ביום שישי הזמין המצ׳וקמק (אביה של ורד) את רבי זלפתה, חתנו לעתיד, לאכול אצלו ארוחת צהריים בשבת. הוא יצא וקנה חצי קילו גרעיני חומוס וקצת כמון, שם אותם בסיר חרס, טבל אותם במים ושם בתנור. ״מה לעשות? אמר לעצמו: הרי צריך בכל זאת לעשות רושם טוב על חתני. זה בסך הכל הפסד של קצת כסף. אלוהים יחזיר לי״.

ביום שבת בתשע בבוקר בא רבי זלפתה, החתן לעתיד, לבוש חלוק ועליו יותר ממאה מטבעות, כמו בגד של רקדן כושי; בחוטמו מאה גרם טבק, שנזל על זקנו כמו קפה המזרזף מקומקום; וברגליו – מאה קילו בוץ. ורד הלכה לעמוד מתחת לתריס כדי להביט בו ולצחוק כאוות נפשה.

רבי זלפתה הלך עד חדרו של המצ׳וקמק, וזה קיבל אותו בשמחה, נישק אותו וחיבקו, הושיב אותו לצדו על הספה, ואחר כך התחילו השניים לקרוא ביחד. אבל תוך כדי קריאה היה רבי זלפתה מציץ מלמטה, בניסיון לראות את ארוסתו, ללא הצלחה. המצ׳וקמק הרגיש במאמצים האלה והתחיל לצעוק לעבר בתו: ״ורד, תביאי כוס מים!״ – ״לא, בחייך, אמר רבי זלפתה,

אל תעייף אותה, אני אקום בעצמי.״ – ״לא, לא, אמר המצ׳וקמק, שב, שב! היא תביא לנו״. ושוב קרא: ״ורד!", אין תשובה. ״ורד!״, צעק בקול רם: ״ ורד!״, אין תשובה. הוא פנה לאשתו ושאל אותה ״לאן היא הלכה החולירע הזאת?״ – ״היא שוכבת״, אמרה היא, ״על המיטה. אולי התעייפה ונרדמה פתאום״. המצ׳וקמק קם, וברגליים יחפות רץ אל המיטה: הוא מצא את בתו יושבת על כסא. הסתכל עליה בזעם ואמר לה: ״מה יש לך?

את חרשת היום?״ – ״אם הבאת אורחים״, אמרה היא, ״תביא להם מים בעצמך. אני לא המשרתת של האבא שלו״. ״שקט״, אמר הוא, ״שקט!

איזה אורחים? זה הארוס שלך״. היא ענתה: ״אני, כבר יש לי ארוס משלי שאוהב אותי ואני אוהבת אותו. ואת רבי זלפתה שלך אתה יכול לקחת בשביל עצמך…״.

לא קשה לראות לצד מי עומד אליעזר פרחי, המחבר. הוא שם לצחוק את המבוגרים ומזדהה עם הצעירים. עולם הערכים שלו חדש, עולם של של מרידה במסורת הקפואה ושל זכות האהבה החופשית:

המצ׳וקמק, שחמתו התלקחה בו באש פראית, לקח מקל והחל להרביץ בוורד (שאלוהים יעניש אותו!). האמא זעקה וחבטה על חזה: ״הבת שלי הולכת למות!״ והיא התנפלה על המצ׳וקמק בעלה, הדפה אותו ותלשה מידיו את המקל; ורד נמלטה והתחבאה. המצ׳וקמק יצא, התיישב ליד חתנו, והתחיל מהרהר, לחיו נשענת על ידו. ורבי זלפתה לא חדל להאנח ולומר: ״העולם נעשה הפוך!״. ״אל תיקח את זה ללב, ידידי״, אמר לו המצ׳וקמק, ״אתה הוא שתהיה בעלה, ותמשול בה כפי שיעלה הרצון מלפניך. זו ילדה צעירה, היא נפלה ברשתו של צעיר חילוני מהסוג הקיים בימינו, שבלבל עליה את דעתה, היא תצטרך לבוא באחד הימים לבקש ממך סליחה״. ״אני בנך והיא בתך, השיב רבי זלפתה: מה שתגיד – אני אעשה״.

פרחי שם ללעג את עולמם של הזקנים השמרנים, אבל בעולם הערכים הקולוניאלי נחשבה לנחותה גם בחירתו שלו, ליצור ולכתוב בשפה הערבית־היהודית. העתיד לא היה שייך, לפי תפיסה זו, לתרבויותיהם של המקומיים, ה״ילידים״, אלא לזה של המתיישבים האירופים. עצם הפריחה של הספרות הערבית־היהודית הציבה בעיה, מנקודת מבט זו. חוקר בן הזמן, אוזב ואסל, שהיה מתיישב צרפתי, עמד נדהם מולה, אך ניבא לה חיים קצרים. הוא היה משוכנע שלא ירחק היום והשפות המערביות, ובמיוחד הצרפתית, יתפסו את מקומה כשפת התקשורת והתרבות העיקרית של יהודי תוניסיה.

סיפור תרבות-יהודי תוניסיה וארצות מוסלמיות אחרות-ירון צור-בראשית התקופה הקולוניאלית-תשס"ג-עמוד 55

״אם זה רצונך… הנה שמעי״. התיישב אדם על סלע, פתח ואמר: ״זה קרה לפני שנולדת, בטרם נבראת מצלעי״. הוא נאנח והוסיף: ״כאשר נברא העולם שלטו הרוחות ממעל. אז טרם נצטוו לרדת לשאול תחתיות. הן חוללו סביבי ואני חסר תבונה עדיין. הן קמו והשיאו אותי בעל כורחי עם היפה בשדות, לילית שמה…״

״אהבת אותה?״ קינאה לו.

״האם ניתן לאהוב רוח?״

״לב אישה כרוח בלתי נשלט״ משלה לו.

״הרומזת את חזון לעתיד?״

״את תחושותי אני חושפת״ התוודתה.

״לא אהבתי אחרת מלבדך… ההיפך: שנאתי את לילית עד מחנק, שנאה עצומה ממוות, עזה מהחטא הראשון, אך הייתי חסר אונים.״ אמר נרגשות.

״והיכן היה אלוהים שבצלמו נבראת… אשר יעד אותך אלי…״ קנטרה.

״עסוק היה בכינון חוק־וסדר בעולמו אשר ברא.״ השיב.

״ורזיאל?״

״למלאך לא ניתנה עדיין הרשות להתערב ולמסור בידי את הספר־הקדוש.״ פירש לה.

״ומתי השתחררת מיפהפייה זו?״ דחקה בו.

״התעופפה מעצמה, יש לה כנפיים״ גיחך. חוה הזעיפה פניה.

״אז אהבת אותה בכל זאת אם היא נטשה אותך״ קבעה.

״שנאתי אותה, לא נהגתי בה כבוד ושויון, היא קמה ועזבה.

גם את היית נוהגת כך״, אמר.

חוה הביטה בו, מאמינה לדבריו. סערת רוחה רגעה. קרבה ואחזה בידו. היא נשקה לו וחשבה בלבה כי אין לה בחירה בעולם הזה, בו מצויים רק היא והוא: זה הגבר הראשון, היחידי. היא הייתה סקרנית לדעת מה עלה בגורלה של השדה היפה. ״בלכתה ממני״, השיב לה אדם, ״הקימה מדינה משלה, סמוך לים־המלח, היא ממלכת הסטרא־אחרא, זמר־שד קראה לה. שם התחברה עם השדים והרוחות הרעות, כמו אשמדאי האיום…״.

אדם הפסיק את סיפורו ועיין בספר, אחר המשיך: ״עתידה היא לילית לפתות גברים אין־ספור בכל הדורות שיבואו. היא תיכנס לנשמתם, תפתה אותם ותטה אותם מדרך הישר…״

״גברים פתיים״ העירה חוה.

״הכל באשמת האישה״ סנט בה.

״לי די בחטא־הקדמון אמרה.

״בך דבק עדיין רבב פז של גן־עדן… נראה מה יהא בגורל צאצאיך ממין נקבה״ קינטר אדם כמנבא שחורות. חוה התעלמה מן העתיד והתאמצה לפתור את חידת ההווה.

״מדוע חזרה השדה לכאן?״

״התגעגעה אלי״ הקניט אותה והוסיף: ״מתגלה היא אלי מדי פעם, אך אין לה עלי כל השפעה. מיד כאשר הסתלקה ממני נשלחו שלשה מלאכים להחזירה, הם מלאכי הסוד והקמעות לעתיד, ושמותיהם: סעד, סנסנויה וסמנגלוף. התנגדתי בתוקף להשבתה לארץ.

למזלי סירבה לחזור. גאוותנית היא ואינה רגילה בכך שדוחים אותה. על סרובה היא נענשה…״

אדם עשה אתנחתא, נטל את הספר, אמצו לחזהו והביט אל

האופק.שמעתי את קולך ופחדתי, כי עירום אני״ מלמל אדם.

״מי גילה לך שאתה עירום, האם אכלת מעץ הדעת, למרות שאסרתי זאת עליך?״ הוכיחו אלוהים. חוה לא נתנה לו מנוח: ״ומה היה עונשה?״ שאלה בתאוות נקם.

נאנח אדם והמשיך בסיפורו: ״כשהתחברה לרוחות ולשדים נולדו לה ילדי־רוחות רבים מאוד – אלה ילדי השטן העל־אנושיים. על כל יום של סרוב לשוב אלי הם הענישוה במות מאה מילדיה…״

״זרע הפורענות!״ התנחמה חוה.

״לא שדה כלילית תשב בחבוק ידיים, עתידה היא לפגוע ולנקום באמהות וביילודיהך בישר לה מרה, וצמרמורת עברה בגופה של חוה. הניחה ידה על בטנה וחשה את רחש העובר, ראשון ליילודים. אדם פתח שוב בספר רזיאל וביקש בו חיזוק לאשר חזה:

״מיד לאחר שנוצרת את, חוה, לא פסקה לילית מלעקוב אחרינו. עוד בהיותנו בגן־העדן היא ביקשה להרע. היטב חרה לה לראותנו מאושרים. אני חושד שהייתה לה יד בשיחודו של הנחש, בסיועו של סמאל הרשע, המשתייך כיום לממלכתה…״

״בודאי שמחה לאיד על גירושנו מגן־העדן אמרה חוה.

״כן, אנו לא נהיה עוד בני אלמוות, רעייתי, בעוד שלילית תמשיך לרחף ביקום עד־עולם…״ העיר בצער.

״ומה בכוחה להזיק עכשיו?״ שאלה חוה, מתעלמת שוב מן העבר ודבקה בהווה.

״לילית ניסתה לא אחת למשוך אותנו לעולם הרוחות, אך מאז נמסר הספר בידינו אין בכוחה לשלוט בנו…״ בישר לה.

״ומה עם הנקמה שהזכרת?״ שאלה.

״אינך שוכחת דבר, חוה״ הזכיר לה בצער, ״עתידה לילית לפקוד בדורות הבאים את בתי־היולדות ולהמתין במיטות הילדים, צאצאינו לעתיד, כדי להשמיד את האמהות ויילודיהן…״

קריאה קורעת לב נתמלטה מפיה של חוה: ״מה נורא הדבר!״ מלמלה.

״אל דאגה״ ניחם אותה ״ברוב המקרים לא תצלח דרכה. בני האנוש, יוצאי חלצינו, עתידים בכל זאת לפרות, להתרבות ולמלא את הארץ…״

״יהיה צורך להזהירם מפניה…״ הציעה חוה, חרדה לצאצאיה.

״היא ערמומית, אלף פנים לה. בוא תבוא מחופשת למכשפה או לאישה צעירה, לרוח מלטפת או לקול מפתה שאין לעמוד בפניו…״ אמר אדם.

״וכיצד בכל זאת יינצלו ילדינו מציפורניה?״ תהתה חוה בקוצר רוח, דואגת לבניה לעתיד לבוא.

״בעזרת אליהו הנביא״ גילה לה.

״ומיהו זה?״ שאלה.

״נביא, שליח־האל, טוב ומטיב לזרע האדם. הוא יקשור את ידיה של לילית ויגביל את מעשיה. אליהו יהא מגן האמהות והילדים, ונועד הוא לגרש את לילית מחדרי היולדות…״

״השבח לאל!״ פלטה חוה אנחת רווחה.

״יש תנאי אחד״ הוסיף אדם. ״ומהו?״ שאלה בחרדה.

״רגע אחד״ אמר ״זה כתוב בספר, כפי שכל הפתרונות כתובים בו!״ הוא דפדף בדפים המצהיבים ובהגיעו לסימן המבוקש הסביר: ״התנאי הוא… הנה… כן…: ׳אשא עיני אל ההרים מניין יבוא עזרי, עזרי מעם אדוני עושה שמים וארץ׳. את הפסוק הזה יש לכתוב על קלף, כקמע, ועליו יש להוסיף את שמות שלושת המלאכים שנשלחו בזמנו להחזירה אלי והם: סנוי, סנסנוי, וסמנגלוף…״ אדם סיים את סיפורו וחיבק את חוה אשתו. הלילה רד ובאופק עומעמו הדמדומים בזיו ראשוני, אותו הכיר אדם עוד מגן־העדן. הם קמו יחדיו ופסעו לעבר הבלתי־נודע. עם שחר כרעה חוה ללדת. ציריה ייסרו אותה והיא זעקה לחלל המרחביה, בקול עזוב וחסר אונים. נפש חיה לא נראתה בשמים מעל, ועל הארץ מתחת, רק אדם לבדו, ניצב שם, אוחז בספר־הקודש ונושא כפיו השמימה. פתח פיו וצעק: ״חיים, ח…י…י…ם״ והנה חיים! חוה כרעה ללדת תחת עץ ענף ותלד את בנה בכורה קין. ותוסיף כעבור ימים ללדת את אחיו הבל.

אדם וחוה נפטרו לבית עולמם. מותם היה המוות הראשון ביקום. במות אדם נעלם הספר וחלפו שלשה דורות, מאדם ועד חנוך, עד שנתגלה שוב. איש לא ידע היכן טמן אדם את הספר. לא חלף זמן רב ומת גם בנם השני של אדם וחוה. וכך היה הדבר: הבל היה רועה צאן וקין עובד אדמה. קין הביא מנחה לאלוהים מפרי האדמה, הבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלבהן. תפילתו של הבל נענתה ושל קין נדחתה. בהיותם בשדה קם קין על הבל אחיו והרגו.

״ארור אתה מן האדמה!״ קילל אלוהים את קין ומאז היה נע ונד בעולם.

וכך הוטלה עליו קללת־עולם, לפיה יקום אדם על אדם לקחת את נפשו. קין זה עתיד להיות הראשון שנשמתו תרד לגיהנום כדי לחונכו לרוע, לרשע וליסורים. הרצח היה הקללה השלישית שנצטרפה לגורלו של האדם לאחר אבדן האלמוות ואימתה של לילית. קין חטא, כי ספר רזיאל נעלם ממנו לפקוח את עיניו, לכבוש את יצרו הרע ולהפיח במוחו בינה.

חנוך היה בנו של קין, אך שונה מאביו. הוא נודע כצדיק וירא שמים ולכן האריך ימים וחי שלוש־מאות ששים־וחמש שנה. חנוך לא מת כדרך האדם. עליו נכתב: ״ויתהלך חנוך את האלוהים ואיננו, כי לקח אותו אלוהים״(בראשית ה׳ כ״ד). בחייו אהב אלוהים את חנוך, השפיע עליו מרוב חסדו וגילה לו את סודות היקום.

באחד הימים עמד חנוך ליד מעיין, שנבע מצלע הר והיה מפכה במים חיים וזכים. חנוך טבל בהם והתקדש, והנה נפלה עליו תרדמה עמוקה ויחלום. בחלומו נגלה לו רזיאל ושרביט זהב בידו. קרן אור נשלחה מכותרתו ונחה על מערה רחוקה בקצה ארץ.

״חנוך, קום ולך עם האור!״ שמע קול קורא. כאשר התעורר נעלם המלאך, אך קרן האור שלוחה הייתה מקצה שמים אל האופק. הלך חנוך עד הגיעו לעיר אשר בנה והקרויה על שמו. זו הייתה העיר הראשונה בעולם. בהגיע חנוך לשערי העיר, יצאו תושביה לקראתו והקבילו את פניו בכבוד־מלכים. הוא הודה להם וביקש שיניחוהו לנפשו, כי לא רצה שיתגלה סודו. התפלאו התושבים מדוע כועס עליהם איש־האלוהים, אך כיבדו את רצונו. את לילו הראשון בילה במערה מרוחקת. עם שחר נשא עיניו לשמיים. קרן האור זהרה עדין בקצה רקיע וראשה נעוץ במערה אחרת שבצלע הר. הלך וטפס שמה.

״היכנס חנוך״ שמע קול בוקע מהמערה. אור בוהק ביהלום האיר בה את האפלה. הייתה זו הילת זוהר שאפפה את הספר שהוטמן בה. ניגש ונטל אותו בידיים רועדות. יצא אל הפתח ונשא תפילה לבורא עולם. בן רגע נתקפלה קרן האור השמימית ונעלמה.

מאותו היום לא הניח חנוך את הספר מידיו והיה מתעמק בו ולומד את סודותיו. באמצעותו ידע את קורות העתיד ודברי ימי הדורות הבאים, את רזי אחרית־הימים וחישוב הקץ.

לפני מותו, כשהוא מופלג בשנים, הטמין חנוך את הספר באותה מערה עצמה, שם שכן עד שניתן לנח בן למך, אשר היה צדיק ותמים בדורותיו.

באחד הימים, בהיותו רועה צאן, נשלח לנח המלאך רפאל ואמר לו: ״אני נותן לך ספר זה כי מצאתיך צדיק וישר… ועתה אגלה לך את כל הרזין שבספר״. כך למד נח את החוכמה לבנות את התיבה בתקופת המבול, להישרד אחריו ולחדש את תחיית האדם, החי והצומח על פני כדור־הארץ.

במות נח עבר הספר לבנו, וזה מסרו הלאה עד אברהם אבינו, וממנו ליצחק וליעקב שמסרו ללוי, וממנו למשה, לאהרון ולפנחס, וכן לכל הדורות שאחריהם עד עולם. כל זאת כדי ללמוד רזי־היקום, לצפות אחרית אנוש ולכתוב לכל אדם גורלו ומזלו, כדי שינצל מכל צרה ומצוקה.

עוזיאל חזן-סיפור וקמע-תופעות בעולם הרז והנסתר-2014-הבריאה וסוד הקמע– עמוד 23

השכלה

לבית ספר דתי כבר לא הלכו. כל מי שרצה להקנות לילדיו השכלה ראויה לשמה שלח אותם לבית הספר ״אליאנס״. ההשכלה אומנם הסתימה ברמה עממית אך למדו גם אנגלית, ערבית והרבה צרפתית. השם היה יומרני ״כל ישראל חברים״ אך החברות היתה חברות בלשון צרפתית צרופה…

הרביצו בתלמידים את כל הכרוך בצרפת: ההיסטוריה של צרפת והגיאוגרפיה שלה, את ספרותה ושירתה, ואם לא די בכך הרי כל המקצועות הראליים: כימיה, פיזיקה, חשבון נלמדו אף הם בשפה הצרפתית.

אמת שזכות גדולה נתגלגלה לידי ילדי צפת ללמוד כבר בשחר חייהם על ענקי הרוח הצרפתייים (רסין ומולייר) במקורם. אך שנים עברו עד שיכלו לעמוד על טיבה של זכות זו, ובינתיים הוטל עליהם עול כבד של שנון חרוזים אין ספור, זרים בשפתם וזרים ברוחם. החוכא ואיטלולא הגיעו לשיאם בלמדם את קורות מסעי הצלב. שננו את החומר שנדפס במוסד קתולי בצרפת ודקלמו אותו בכתה כאשר הצלבנים נקראים בפיהם ״לוחמי קודש״ ואלו המוסלמים מכונים ״הבוגדנים״, משל היו התלמידים נוצרים אדוקים רחמנא ליצלן…

הלימודים ב״אליאנס״ חצו את חייהם לשניים. הבית התנהל באורח דתי למהדרין. לא היה בית בצפת שלא דקדק בקלה כבחמורה. מאידך שררה בבית הספר רוח צרפתית מודרנית חילונית. בכתה חויבו לשבת בגלוי ראש. בהפסקות חובה היתה לדבר בלשון צרפת. משגיחים מיוחדים מונו והם ארבו לחבריהם. משנתפס ילד שדבר עברית – קנסו אותו במיל עובר לסוחר.

בפגשם ברחוב את מנהל בית הספר או את רעייתו המנהלת-חובה היתה לגלות את הראש ולהקדים להם שלום בצרפתית כמובן. אגב, המנהל היה יליד תורכיה ורעייתו … לא ניחשתם? ילידת צפת. ושניהם הספיקו להצטרפת. בבית חובשים כובע ובבית הספר גלויי ראש. לחיים חצויים אלה היו לעיתים השלכות חמורות. הנה יושב לו ילד בשבת בבית הכנסת ומתעמק בתפילה מתוך כוונה רבה. תוך כדי קריאה בסדור הוריד את כובעו מעל ראשו והניחו לידו מתוך הרגל של בית הספר. הוא התפלל בקול רם ובהתלהבות רבה. לפתע הבזיק ברק מנצנץ והורגשה צריבה חריפה על לחיו. היתה זו יד אביו שסטרה על פניו בכל עוז, ״גוי״! נשמעה קריאת זעמו של האב. ליתר תשבחותיו מפיו של אבא כבר לא האזין כי היה בדרך מנוסתו מבית הכנסת. רק בהגיעו הביתה הבין על מה יצא הקצף. הוא התקומם בכל לבו על העוול שנגרם לו, שלא באשמתו. אולם אביו השמרן לא היה מוכן לפשרות בכגון דא. לעומתו, אמו הבינה את מצבו המביך והשתדלה כדרכה לישר את ההדורים.

האוירה בבית הספר היתה קשה במיוחד. משמעת ברזל היתה נהוגה בה. על כל טעות קלה בענייני משמעת נאלץ התלמיד לפתוח את כפות ידיו כלפי מעלה ולחכות בדומיה כנועה לסרגלו של המורה הנוחת עליהן פעמים אחדות. הכל לפי גודל החטא ומצב רוחו של המנחית, הידיים צרבו זמן רב לאחר המכות. הסרגל היה עונש ממוסד ומדוד והנענש ידע בוודאות מה מצפה לו, לא היו הפתעות בנידון. אולם לא תמיד שפר גורלו של הנענש. קרה שהמורה יצא מכליו והיה מפליא את סטירותיו על פני התלמיד. ואז הפנים להטו מכאב ומבושה. זעם מאין אונים נצטבר בלבות המוכים ופחד משתק שרר בכתה. אך לא היה מפלט. ההורים ראו במכות סימן מובהק לחנוך טוב שצאצאיהם מקבלים בבית האולפנא המודרני. לא היה, איפוא, טעם לפנות לעזרתם. בית הספר כלל ארבע כתות בלבד. מבנה זה חייב שהייה של חלק מהתתלמידים מספר שנים באותה כתה. בשנת לימודיהם האחרונה היו תלמידים שהגיעו לגיל מתקדם של חמש עשרה ושש עשרה. יכלת לראות, אתה צעיר התלמידים שזה עתה עלית לכתה זו, בנים מגודלים שלא נפלו בקומתם מקומת מוריהם. אך גם הם לא נמלטו מהמכות. אפשר היה לראות את גבריאל הגבוה עומד מול המנהל מביט ישר בפניו ומקבל את סטירותיו בכניעה משפילה. המכה הכה וצעק: ״אל לך לחשוב שמשום היותך גבוה תימלט מהעונש״!

והמוכה ספג את הסטירות בהתאפקות שבגבורה. כי ברור היה לכל שיש ביכולתו לגבור על מכהו.

הגיע יום והסאה הוגדשה. ההתמרמרות פשתה בין התלמידים. לא עצרו כח יותר לראות את חבריהם מוכים ומושפלים, כאשר כל אחד מהם צפוי לאותו טפול. ביום בהיר אחד פשטה שמועה באויר: ״יש לפעול. יש להכריז על שביתת לימודים. הרעיון נפוץ מיד ונקלט היטב במוחות. שתי בנות יזמו את הרעיון וגלגלו אותו כדי להוציאו אל הפועל. יש להכריז על אסיפת כתה שתתקיים במקום סודי לבל יגונב שמץ דבר לאוזני המורים. בית אחד נבחר למטרה זו. האספה היתה סוערת והתסיימה בהחלטה לשבות. כולם יבואו עד לשערי בית הספר ולא יכנסו ללמוד. למחרת באו כמתוכנן והנה מה העיניים רואות: מפירי שביתה מסתננים האחד אחר השני לחצר בית הספר. ההורים לא הרשו לשבות. נשארו מתי מספר מחוץ לשערים וביניהם שתי היוזמות היו בטוחים שהשביתה הוכשלה. אולם לא כך חשבו המורים. הם הוכו בתדהמה. מי שמע בצפת של אותם הימים על מרי בקרב התלמידים. לאחר התדהמה באה ההתפכחות. הם הבינו שהגדישו את הסאה וצריך היה לכבות את השריפה בטרם תגיע השמועה למרחקים. המנהל והמנהלת הטילו את המשימה על המורה האהוב, ונחוצקר. אמת שגם הוא יצא לפעמים מכליו והנחית כמה מהלומות על תלמיד מחוצף. אך ״לזכותו״ ייאמר שהוא עשה זאת בעידנא דרתחא ולא כעונש מתוכנן בקור רוח סדיסתי. הוא יצא לקראת השובתים המעטים והרעיף עליהם תוכחה אבהית: ״הן לא יעשה כדבר הזה. המורים מייסרים אתכם מתוך אהבה. עליכם לשוב ללימודים ולהתנצל על פריקת העול המקרית.

הם נכנעו וחזרו לכתה מבוישים. לא אכולי חרטה חלילה כי אם מובסים על ידי חבריהם שנטשו את המערכה.

מעיין השדים-.(עין אלג'ין).עמנואל שבבו ז"ל– השכלה

87-אִמָא מֵנוֹ מֵנוֹ, אֵמָא כְּללּוֹ כְּללֹּו

או חלק חלק, או הכול

88-אִמָא עֵנְדִי מֵן חְבָּאב, וּמָא סְדוּלֹי בָּאב

כמה ידידים לי, ולא סגרו את הדלת

הכוונה לאשה זקנה ועזובה, שאין מי שיסגור לה את דלת חדרה בערב.

89-אִמָא רִיתִי אֵרָאס ווּמָא בָּאקִּי תְרָא

הו ראש! מה ראית ומה תראה עוד

נאמר על אדם המתלונן על צרותיו.

מזהירים אותו, שנכונים לו עוד מבחנים רבים.

90-אַמְזוּוַקּ מֵן בְּררָּא, אַסְכְבָארְק מֵן דָאכֵל

מקושט מבחוץ, מה שלומך מבפנים

91-אַנָא בּוּכּוּם, ווּנְדֵז עֵלִיכּוּם

אני אביכם, ואעבור ראשון

92-אַנָא בֵלְקְמָא לֵפְמֵק ווּנְתִין בֵּלְעוֹד לְעִינִי

אני מגיש לך אוכל לפה ואתה עץ לעיני

על אדם שהוא כפוי־טובה.

93-אַנָא בֵנְפְסִי, נְסְטֵח פְעְרַסִי

אני בעצמי ארקוד בחתונתי

לאדם שאינו זקוק לעזרה.

94-אַנָא בֵּקְהַלִי, וּואַנָא בְּלָאסִי

יש לי קרובים ואני מחוסר כול

95-אַנָא וּנְתִין, ווּמֵן סְרֵקּ לְפָאס

אני ואתה [בסוד], ומי גנב את המכוש ?

שנינו בעלי הסוד ורק שנינו ידענו על המחבוא,

לכן רק אחד מאתנו הוא הגנב.

96-אַנָא כָּא נֵהְדֵרְלֵק בְּלְעֵגְרִייָּא, ווּנְתִין כָּא תְקּוּללִּי אַסְכְבָאר לווּלַד

אני מדבר אתך אודות עקרות, ואתה אומר לי מה שלום הילד ראה:

97-אַנָא מִיר וּננְּתִי מִיר ווּמֵן יִסוּג לְחְמִיר

אני אמיר ואתה אמיר ומי יוביל את החמורים ?

אלף ואחד פתגמים יהודיים ממרוקו-יששכר בן-עמי-מנוקד

תעודה מספר 33

לאורך כל ההיסטוריה, מקובל היה שנגיד שהתמנה על ידי הקהל או בחיריו, לא ישיא בהוצאולת או בהפסדים שיגרמו לו עקב מעמדו ומשרתו , אך כאן, בתעודה זו, ההיפך ממה שנהוג…ולכן פסקו ברוב קולות, לא לשאת בהפסדים של הנגיד במדיה שייגרמו לו עקב תפקידיו

הת״פז-1727

בהיות כי היינו מקובצים בישיבה שע״ג ב״ה הי״ג והיינו נושאים ונותנים במנהג שהיה נעשה בעיר זו בעניין הנגידות שהיו הקהל נר׳׳ו כותבין לנגיד שכל מה שיפסד והוא בנגידות יתנוהו, ויצא מזה כמה הפסדים לקהל נר״ו בין בהפסד ממון בין בעניינים אחרים בכן נתקבצו יחידי סגולה ראשי קהלינו יש״ץ והם אלו בה״ר יום טוב בן הרוש נר״ו זה, אם קבלה נקבל, ובעצם היום הזה הזמין יצחק הנז׳ לפנינו מיחידי הק״ק והרבה הרוש נר״ו וה' יהודה צבע נר״ו וה׳ יצחק בן חמו נר״ו ועמהם הרבה מהקהל נר״ו והסכימו כולם שמהיום ואילך כל אחד שיהיה נגיד בעירינו זו לא יכתבו לו הקהל נר״ו שמה שיפסד ח״ו הקהל נר׳׳ו יפסדוהו, וגזרו על זה בגזירת נח״ש [נדוי חרם שמתא] ושום יחיד מהקהל שירצה להסכים לכתוב לשום נגיד כנז׳ הוא בכלל ארור ורבצה בו כל ה אלה, וגם אנחנו החותמים הסכמנו על כל הנז׳ והיה זה ביום רביעי בחדש ניסן המעי׳ שנת חמשת אלפים וארבע מאות וששה ושמנים ליצי׳[1726] ומעכשיו מחו בפנינו הקהל הנדז' ושהיו כולם במעמד ששום אחד שיבוא ויכריח לקהל נר׳׳ו עד שיכתבו לו פריעת שום הפסד מעכשיו הכל בטל ולראיה חתמנו פה שתי מלות בני שיטי ושריר וקיים.

שמואל כן חותא ס׳׳ט ישועה כן מו״ה משה כן חמו ס״ט יחייא כן מימון כאמו ס״ט

תעודה מספר 34

ב"ה

בהיות שהרבה והפציר כבוד הרב מרדכי אלבאז ובקש משר העיר להוציאו מהנגידות פעם אחר פעם ושאו"ל [ושמך שלום וכל אשר לך]באחת ועלתה לו לתת את שאלתו ולעשות את בקשתו ויהי אך יצא יצא, דיבר השר ליהודים למנות אחר תחתיו אשר יצא לפניהם, כאשר ייטב העיניהם.

בדקו ולא מצאו מי נדרש לכל חפציהם, ובהיותם מקובצים אצל השר בחר לו השר להידיד יצחק בן יוסף אבוטבול ומנהו לנגיד בפני כולם וענו כל העם המקובצים שם ואמרו אמן מאיש זה, אם קבלה נקבל, ובעצם היום הזה הזמין יצחק הנזכר לפנינו מיחידי קהלת קדש והרבה עמהם, ודבר אליהם אם קבלתם אותי הודו נא לי שטר מנוי בפני עדים בתנאים נאים המפורשים ונדרשים בשטר מנויו של מרדכי הנזכר ויאותו לו לדבר הזה. ובכן העידונו על עצמם בקניין שלם במנא דכשר למקנייא ביה ונשבע שבועה חמורה הרב יצחק בן שטרית והרב מאיר צבע והרב יהודה ג'ייני והרב יעקב בן סיסו.

ובכוח הקניין ושבועה חמורה הודו וקבלוהו ליצחק הנזכר לנגיד על הציבור לעמוד לרשת ולפקח בענייניהם, והוא עומד עליהם ובתנאי ועל מנת שיכלכל דבריו במשפט בהמלכת צעיר הצאן ישועה בן כבוד הרב יצחק אביטבול נר"ו. על פיו יסע ועל פיו יחנה בכל ענייני הציבור ואפילו לא היה מנויו על פי השר ודל מנוי השר מהכא על פי זה הם ממנים אותו ומקבלים אותו בסבר פנים יפות ותפסו בו להיות נגיד על הציבור וחייבו עצמם חיוב ושעבוד גמור בכוח הקניין ושבועה חמורה בעדם ובעד הציבור שכל הפסד או דררא דממונא דתמטי ליה מחמת הציבור כשיעשה הדבר על פי החכם הנזכר.

על הציבור ליהדר וגם האמנוהו בכוח הקניין ושבועה חמורה בעדם ובעד כללות הציבור במה שמכניס ומוציא משל ציבור נאמנות גמורה כשני עדים כשרים אחר שירדו עמו לחשבון שנים מיחידי הקהל מדי חדש בחדשו אין אחר חשבונם כלום.

ובאותו מצב העידונו בקנין ושבועה במנא דכשר למקנייא ביה ונשבע שבועה חמורה הרב אברהם בן סיסו והידיד שלם אלערבי והרב שלמה בן יששכר אדהאן והידיד אהרן בן גיני והידידי יצחק בטאן והידיד יוסף בן מכלוף בן סלאם בן חמו והידיד יעקב אנצ'אם והידיד יהודה בן הרוש והידידי חיים בן סיסו יחד כלם הודו בקניין ושבוע חמורה כלא אחד מהם בפני עצמו והסכימו על כל האמור לעיל הסכמה גמורה בלב שלם ונפש חפיצה.

כל זה נמצא כתוב בכתב ידו של הרב שאול ישועה אביטבול ואחר כך בשולי הדף כתוב עוד :

כאשר נשארה עדתינו כצאן אשר אין להם רועה אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם לפקח בענייני הציבור ובהוצאתם ובהכנסתם.

ובעניין ההטלות והשוחדות והתשורות אשר יצטרך לתת להשר או לשום אחר מאילי הארץ או לאיזה גדול העובר ושב הבלתי נהוגות יעשה על פי המלכת השניים המיוחדים בעדה פה ופה ולא יצטרך לקבץ כלם.

סוף תעודה מספר 34

קהלת צפרו-רבי דוד עובדיה- תעודות-כרך א'- תעודה מספר34-33 –נגידות

הטכסים נגד עין הרע שקית מלח וסכין מתחת לכרית עד שעזבתי הבית . אֵלְחֵרְמֵל  אוֹ סֵבּ ,החומר המינרלי הלבן שקוף (שפעם היו מפסיקים בו הדימום לאחר גילוח ), ברגע שחתיכה ממנו נזרקת לאש הוא מקבל עיוות ולאחר ששמים אותו במים קרים יוצא כול פעם עם חורים צורת עין .שהאימהות אומרות הנה העין הרע .

פְלוּקָּאת פְחָאל לוּלִייָּאת אִיתְזִי מֵרְדָא.        

 עם הזמן כמו האחרים באה איזו מחלה

עיִן רָאעָא, סְכִּין אוּלְמֵלְח תֵחְתְ אֵל מֵכְדָא    

עין רעה ,סכין ומלח תחת הכר.

יִבְּכְרוֹ בֵל חֵרְמַל אוֹ סֵבּ דִי יִעְמַל פָאיְאְידָא.    

עושה קטורת עם החרמל וסב שיצא משהו טוב

טוּל אִיָאמְהָא אוֹ מְעִיסְתָא בְּקָּאת הָאקְדָא       

כל ימיה וחייה  נשארה אותו דבר

הפרק הבא הוא על הרבנים שחלקם היו אכזריים ונהגו באלימות (כך זה נקרא בימנו) יתרה .ילד שלא שם לב או לא שמע הרבי ,חתף כפה ,בראש או סטירה כאילו חפץ, והסדיסטים השתמשו בפאלאקא ,מכשיר עינוי שמרימים כפות הרגליים היחפות ובקצב "והוא רחום" חטפו מכות שמנע לכמה ימים ההליכה על הרגליים לרוב ללא תגובת ההורים ,כנראה ההסכמה בשתיקה . (הילדים מקסימום בני שש)

עֵבָּאאוּנִי אֵלְסְלָא מֵסְבָאח חְתָא לְעְשִׂייָּאה.               

לקחו אותי לבית הכנסת מבוקר עד ערב

אֵלְרְבִּי יִעֵלֵם "וידבר" פֵרָאס בֵּלָא קֵּרָאיּאַה.          

הרבי ילמד "וידבר בעל פה ללא קריאה

הַדוּק ,אִידִיהוּם חְפָאף כֵּל דֵרְבָּא מֵקְדִיָאה.            

אילה ידיהם קלות כל מכה מסודרת

אֵלְפַלָאקָּא עְלָא רֵזְלִין מְסָאת אֵלְמְסִיָּאה.               

והפלאקה על הרגלים הלכה ההליכה.

מקורות חיצוניים על יהודי צפרו מן המאה ה- 19

קהילת העיר צפרו , כ-28 קילומטר דרומית מזרחית לפאס, ולא הייתה מן הקהילות הגדולות במרוקו, זכתה לתיאור עברה ותרבותה, הודות לחריצותו של הרב דוד עובדיה, רבה האחרון של קהילה זו, שלאחר עלייתו ארצה בשנת תשכ"ה הקדיש מאמצים להנציח קהילה זו. הוא הוציא לאור חמישה כרכים, הכוללים 691 תעודות על חיי היהודים משנת רכ"ח עד תשכ"ג 1468 – 1963, וסקירות על עברה, בהן פרטים על הקהילה ומוסדותיה, יחסים בין קהילתיים, התקנות, החינוך, המשפחה, המנהגים, חיי הרוח, תולדות הרבנים, יחסים עם הגויים, ולבסוף על שלוחי ארץ ישראל שפקדו אותה. רוב התעודות והמקורות ההיסטוריים הם עבריים.

במאמר זה אנו באים להוסיף מידע על יהודי צפרו, רובם משנות ה-80 – 90 של המאה ה-19, המבוסס על חומר שפורסם על ידי אירופאים נוכרים, דיווחי כי"ח והאגודה המקבילה בלונדון " אגודת אחים ", [Anglo Jewish Association]וכן על תעודות מארכיון משרד החוץ הבריטי.

לקהילת צפרו זיקה חזקה לקהילת פאס שהייתה החשובה במרוקו בתחום חיי הרוח, המנהגים והתקנות. הובעה הנחה שקהילת צפרו נוסדה על ידי יהודי פאס שעברו אליה בגלל היחס המשפיל של המוסלמים הקנאים כלפי יהודי פאס.

צרפתי שביקר בשנות העשרים של המאה ה-19 במרוקו כותב על מוסלם שאיים להרוג יהודי בצפרו, שסירב לתת לו מה שהיה בידו, והגוי ניסה להוציאו בכוח.

מיסיונרים בריטיים שפעלו במרוקו ביקרו בצפרו בשנות ה-80 ושתי אגודות הקימו בה בסיסים. האחת בשם British and Foreign Bible Society שנוסדה בשנת 1804 והחלה לפעול במרוקו בשליש הראשון של המאה ה-19 ובסיס קבוע היה לה רק החל ב-1883, והשנייה North African Missionשהחלה לפעול במרוקו בשנת 1883.

בדיווחים של השליחים פרטים על יהודי העיר, עמידתם מול פיתויי המיסיונרים, ופרטים אחרים החורגים מהמטרות של שליחותם. רופא בשם רוברט קאר שליח הכנסיה הפרסביטארית שהגיע למרוקו ב-1886 ושהה בה בשליחות מיסיונרית רפואית במשך שבע שנים, אותה תיאר ביומן שכתב שיצא לאור ב-1894. הוא כותב שכבר לפניו ביקרו בצפרו שלוש מיסיונריות שטיפלו בחולים יהודים ומוסלמים, ואגב ניסו לעשות נפשות לנצרות. כמובן שגם מטרתו הייתה זו תוך כדי הטיפול הרפואי. אבל הצלחתם הייתה זעומה למרות הפיתויים הכלכליים.

הוא הגיע לצפרו מפאס, וכדי שיוכל להיכנס לעיר ביקש מכתב המלצה ממושל פאס, שצפרו הייתה תחת שליטתו. אבל זה סירב לתת לו, בטיעון שנוצרים אינם מורשים לבקר בה, אלא ברשותו של הסולטאן. למרות זאת הגיע לצפרו, התייצב בפני המושל המקומי כמקובל לגבי מבקרים, ושם פגש שני יהודים אמידים שהביאו למושל מתנה לכבוד החג, כנהוג. הוא הבחין בכל שהמתנה בערך של ארבעים דולר הייתה מונחת בפני המושל בתור תזכורת לבאים. יומו הראשון בטיפול בחולים היה יום חג ליהודים, ולמרות זאת בא זרם של יהודים לבקר, כמה מהם חולים ואחרים באו מתוך סקרנות. הם היו שקטים ולמרות היותם פקחים ושנונים קשה היה להיכנס אתם בשיחה על נושאים דתיים. כמה מהם הזמינוהו לבקר בבתיהם לשתיה, ואחרים לשם טיפול בחוליהם. הוא לא הצליח לשכנעם לרכוש עותקים של , הברית החדשה, שלדבריהם הוא ספר "בלתי חוקי" אבל היו מוכנים לקבל ללא תמורה ספרי תנ"ך, לדבריו, יהודי צפרו חרוצים, רבים מהם עוסקים בגננות, אחרים עוסקים בסחר עם השבטים בסביבות העיר. הנשים היהודיות של צפרו מצטיינות בקומתן הנמוכה וביופין. יום לפני עזיבתו את צפרו ביקר במללאח היהודי, בה קיבל הזמנות לבקר בבתים, אבל אף אחד לא היה מוכן לקבל את "הברית החדשה" . המסקנה של שהותו כאן היא כי יש הצדקה לפתיחת בסיס קבוע לאגודה המיסיונרית שלו בצפרו, בה שבעת אלפים תושבים מהם שליש יהודים, וכי מכאן ניתן להגיע לשבטים ברבריים הגרים בסביבות העיר.

לפי הערכתו מספר היהודים הוא כ-2300. דומה שהכוונה למספר הנפשות היהודיות, שהן 460 משפחות או קרוב לחמש מאות משפחות. גם הקצין הצרפתי פוקו, שביקר במרוקו בשנים 1833 – 1884, מחופש לחכם יהודי, כותב שמספר של היהודים הוא שליש מסך הכל התושבים. לדבריו חיים בצפרו אלף יהודים מתוך שלושת אלפים תושבים. זו גם הערכתו של מיסיונר מטעם האגודה הצפון אפריקאית בסוף המאה ה-19. יש גם אומדן גבוה יותר, מיסיונרית כתבה בשנות ה-80 שמצאה שמספר היהודים כמעט זהה לזה של המוסלמים. לפי אומדן אחר מספרם נע בין אלף לשלושת אלפים נפשות. בדיווחים של כי"ח החל ב-1880 ואילך יש נתונים שונים. בדיווח החודשי באפריל 1880 נאמר שמספר הנפשות הוא 2092 הגרים ב-523 בתים ( משפחות ), ולהם חמישה בתי כנסת. בדיווח השנתי כתוב שחיים שם 700 יהודים. מספר זה תואם את נאמר במכתב שהגיע מצפרו, באמצעות הרב מרדכי בן ג'ו בטנג'יר כמענה לשאלת כי"ח. בדיווח השנתי של כי"ח ל-1884 – 1885 כתוב שחיים בצפרו אלפיים יהודים. כך גם העריך ופרסם מסיונר בשם ד"ר רושה ב-1897 שביקר בצפרו עם אישתו ושהו בה רק יום אחד.

ב-1899 ביקרו שני מיסיונרים משומדים בשם אליהו סמואל ובלום בצפרו, בה לדבריהם יש הרבה יהודים וניסו את כוחם להעבירם על דתם. בדו"ח שכתבו מופיעים הפרטים כדלקמן:

הקאיד – המושל המקומי – אינו מרשה לנוצרים להיכנס לעיר. וכדי שלא נזוהה כאירופאים ולא לעורר תשומת לב, קנינו בגדי מוסלמים. לא עצרו אותנו אבל בהיותנו זרים לא היו מוכנים להשכיר לנו חדרים. רצינו ללתלונן בפני הקאיד, אבל שומריו לא אפשרו לנו להיכנס לביתו. בכל זאת מצאנו דרך להגיע אליו. הקאיד קרא לשייך של היהודים וציווה עליו לתת לנו חדר מתאים. הקאיד שלח לנו מזון ומספוא, בתוספת פקודה שלמחרת עלינו לעזוב את העיר. רכבנו למללאח, אבל החיילים סירבו לתת לנו להכנס, וחילל ניסה לעצור דרכנו בכוח. הדבר משך תשומת לב היהודים, שלבסוף אכסנו אותנו במללאח.  למחרת בבוקר שלח הקאיד שני יהודים עשירים ידידיו לראות אותנו. גם חכם, שלושה בני חכמים, וכמה תלמידי חכמים ביקרו אותנו, אתם דיברנו עברית. יהודים פחדו להכניסנו לביתם. בנו של הרב הראשי בא לבקרנו ואמר " הלוואי ויכולתי לבוא עמכם " כמה מהם ליוו אותנו אל מחוץ לעיר ".

ניתן ללמוד מהדברים על היחס המסויג של המוסלמים לנוצרים, החשדנות כלפיהם, והחשש מפני פעילות מיסיונרית בקרב המוסלמים, ובאשר ליהודים, נסיונות המיסיונרים לשכנעם להכנס תחת כנפי הנצרות לא עלו יפה, למרות שמצטטים יהודי שהביע רצונו ללכת בעקבותיהם. יתכן שאלה דברים המושמים בפיו של היהודי, על מנת להצביע על הצלחה כלשהי בפני שולחיהם.

מחקרי אליעזר-מקורות חיצוניים על יהודי צפרו מן המאה ה- 19

עמוד 416

מקצץ בנטיעות:

ערעור נוסף למנהגנו, מבהיל הרעיון, הובא בשם כמה גדולים (המובאים בעין יצחק ח“ג עמ‘ קפה) אשר כתבו ”שהמפסיק בין תיבת ה‘ לתיבת אלוקינו, נראה כמקצץ בנטיעות חס וחלילה“ ע“כ. על זה אני אומר

דאחר נשיקות עפרות רגליהם, איך התעלמו מהוראה ברורה של הראשונים שהורו לענות על כל ברכה וברכה (הל“ה הרוקח והרא“ש והטור) מבלי להמציא ראיה לדבריהם מן הראשונים, ועוד דלא חשו לדעת מרן ז“ל שקבלנו הוראותיו שפסק לענות בהוב“ש על כל ברכה, ועוד דעת המקובלים זיע“א שאמרו שיש סוד גדול בעניה זו כהאר“י החי זצ“ל וסידור הרש“ש והשל“ה והרב חיד“א וכל מאורי הדורות ע“ה,

ועוד לטעון חלילה על קדושים אלה שהם מקצצים בנטיעות רחמנא ליצלן. וכיצד הניחו דעותיהם הקדושות וחדשו דברים בהפכם?! ודי בזה לסתור טענתם.

והגאון הרב יצחק יוסף שליט“א (שם) הביא את הטענות הנ“ל כסיעתא לדבריו, ואמר שנכון הדבר בברכות שיוצאים בהן יד“ח שאין לענות בהוב“ש ע“פ דבריהם, אך בברכות שלא יוצאים בהן יד“ח צריך לענות בהוב“ש. ואך אתמהה על חילוקו זה של הרב עין יצחק שליט“א, ממה נפשך? אם כדברי המערערים, שאין להפסיק בברכה בין תיבת ה‘ לתיבת אלוקינו והעושה כן דומה כמקצץ בנטיעות, אזי יהיה כן בכל הברכות כולן, ומה שייך לחלק בזה לברכות שיוצאין בהן יד“ח ולברכות שלא יוצאים בהן. (ואם כדברי מרן הש“ע שעונים בהוב“ש על כל ברכה בכל מקום“, אזי צריך לענות גם בברכות שיוצאים בהן יד“ח וכפשטו).

הסוברים שצריך לענות ברוך הוא וברוך שמו על ברכות שיוצא בהן ידי– חובה:

הרה“ג עין יצחק שליט“א ליקט בספרו (ח“ג עמ‘ קפג) דברי כ“ד אחרונים האומרים שאין לענות בהוב“ש בברכות שאדם יוצא בהן יד“ח, ואמרתי אעלה אל מול קדושתם, את דברי הרבנים החולקים עליהם ז“ל וסוברים שצריך לענות ברוך הוא וברוך שמו גם בברכות שיוצאים בהן יד“ח, ולקטתי דברי הראשונים והאחרונים בסוגיה זו.

וסידרתי את החכמים ומאמריהם ע“פ שנת פטירתם זלה“ה:

א-בסידור התפילה לרוקח (צו, תפיסת התורה עמוד תקמד) כתוב וז“ל: ”כל דבר ודבר שיצא מפי החזן צריכים יראי השם יתברך לומר [א] כמו שאומרים ברוך אתה ה‘ אלוהינו מלך העולם בתפלה יאמרו הקהל" ברוך הוא וברוך שמו“ וכן על כל דבר ודבר“. ושם בהערות על פירושי הסידור כתוב וז“ל: [א] אולי צריך לכתוב על פי סידור ר‘ הירץ: ברוך הוא וברוך שמו.

ב. הרא“ש (בשו“ת הרא“ש כלל ד‘, סי‘ יט) וזל“ה: ”ושמעתי מאבא מארי ז“ל שהיה אומר על כל ברכה וברכה שהיה שומע בכל מקום ’ברוך הוא וברוך שמו‘ וזהו שאמר משה רבינו ע“ה: כי שם ה‘ אקרא הבו גודל לאלהינו“ ע“כ.

ג. רבי יעקב בעל הטורים הביא את לשון אביו (טור או“ח, סי‘ קכד), וכך כתב: ”ושמעתי מאבא מורי שהיה אומר על כל ברכה וברכה שהיה שומע בכל מקום ברוך הוא וברוך שמו וזהו שאמר משה רבינו כי שם ה‘ אקרא הבו גודל לאלהינו ועוד אפילו כשמזכירין צדיק בשר ודם צריך לברכו שנאמר זכר צדיק לברכה“, ובלשונו הטהורה האריך ואמר ”על כל ברכה וברכה“, ”בכל מקום“, והוא ז“ל לא הבדיל בין ברכות שיוצא בהן יד“ח ולברכות שלא יוצא בהם יד“ח, ומשמע שדעתו לענות על כל ברכה.

ד. רבי יוסף קארו ע“ה מרן השלחן ערוך (בסי‘ קכד סעיף ה‘) העתיק את דברי הטור שהעתיק את דברי אביו הרא“ש, וז“ל: ”על כל ברכה שאדם שומע, בכל מקום אומר ברוך הוא וברוך שמו“, עכל“ה. ואם רצה לחלוק על קודמיו (הטור והרא“ש) שגילו דעתם שמתכוונים לכל ברכה, היה לו לכתוב זאת להדיא בפירוש, ומדלא פשט חילוק זה, ואדרבה, האריך בלשונו וכתב: ”על כל ברכה“, ”בכל מקום“, ולא הסתפק להגיד ”על כל ברכה עונה“, משמע כי כלל בזה גם ברכות שיוצא בה ידי חובה, ודו“ק.

ה. הרב בעל הלבוש זיע“א הוא מו“ר הרב מרדכי יפה ע“ה כתב בספרו (לבוש התכלת סי‘ קכד __________סעיף ב) וז“ל: ”וכשמגיע החזן לברכה יאמרו על כל ברכה וברכה שישמעו מפי החזן, והוא הדין בכל מקום שישמע ברכה מפי אחר יאמר ברוך הוא וברוך שמו על שם הכתוב כי שם ה‘ אקרא הבו גודל לאלוהינו“.

ו. השל“ה הקדוש ע“ה כתב (מס‘ תמיד, פרק נר מצוה, אות ע“ט) וז“ל: ילמד אדם את בני ביתו שיאמרו כל הברכות בכל היום בקול רם, הן ברכות המצות הן ברכות הנהנין, חדא שהקול מביא לידי כוונה, ועוד

שהשומעים כשישמעו הזכרת השם יענו ברוך הוא וברוך שמו, וגם יענו אמן, נמצא הם זוכים ומזכים ומצוה גוררת מצוה“. עוד כתב השל“ה הקדוש ז“ל (הביא דבריו מהר“ם אבוחצירא זלה“ה בשו“ת יפה שעה סי‘ יט) בעניין הכוונות בעניית ברוך הוא וברוך שמו וז“ל: בספר שער השמים פירוש התפילה שהביא בשם רבינו האר“י ז“ל וזו לשונו: בקונטרס האר“י מצאתי כתוב וז“ל כוונת ברוך הוא וברוך שמו, כנגד ארבע אותיות הויה ברוך הוא. כי ברוך אות יו“ד. הוא ה“א ראשונה של שם וברוך וא“ו של שם שמו אות ה“א אחרונה של שם וכו‘ ע“כ, ובהגה שם הביא דברי רבינו משה קורדובירו ז“ל וזו לשונו: נהגו בהזכיר ש“ץ השם לומר ברוך הוא וברוך שמו“.

ז. מהר“י יוזפא ע“ה (יוסף אומץ סי‘ רצו, השני) כתב וז“ל: ”צריך להזהר מאד לענות ברוך הוא וברוך שמו, ולאו דוקא על הזכרת השם שבברכות, אלא על כל הזכרת השם צריך לענות, בתפלה ובקריאת התורה ובכל מקום, שכן כתב החרדים בשם המדרש, שעל כל הזכרת השם מחוייב לומר ברוך הוא וברוך שמו, שהוא מצוה מדברי סופרים, ואסמכוה אקרא, כי שם ה‘ אקרא הבו גודל לאלהינו“ ע“כ. ושוב ראיתי מה שכתב הרב זצ“ל (שם, סי‘ ע אות ג) שמנהג העולם לענות ברוך הוא וברוך

שמו אף בברכה שיוצאים בה ידי חובה.

ח. הרב שיירי כנסת הגדולה ע“ה כתב (במילואים לסימן קכח) וז“ל: אומרים ומטו בה משמיה דהרב מהר“ר עזריא יהושע ז“ל דאין לומר ברוך הוא וברוך שמו כשמזכירים הכהנים ה‘ ביברכך וביאר ובישא, ונתן טעם מפני שאין אומרים ברוך הוא וברוך שמו אלא בכשנזכר ה‘ אחר שעונה המברך ברוך אתה ה‘ כו‘ אבל כשאינו אומר ברוך אתה ה‘ אלא שמזכיר ה‘ לבד אינו אומר ברוך הוא וברוך שמו ולא מצאתי סמך לזה דמה שאנו אומרים ברוך הוא וברוך שמו על כל הזכרה יצא לנו מתשובה זו שהביא רבינו הרב ז“ל מאביו הרא“ש ואיברא דממה שכתב ושמעתי מאבא מארי ז“ל שהיה אומר על כל ברכה וברכה שהיה שומע כו‘ ברוך הוא וברוך שמו יש לדקדק דוקא בברכה, לא בהזכרה בלא ברכה ע“כ, לאו דוקא בברכה אלא אפילו בהזכרה מן הראיה שהביא כי שם ה‘ אקרא הבו גודל לאלוהינו דמשמע אפילו בהזכרה לבד, ואף שתדחוק ותאמר כי שם ה‘ אקרא על ידי ברכה הבו גודל לאלוהינו, ממה שכתב אח“כ ועוד אפילו כשמזכיר לצדיק בשר ודם צריך לברכו שנאמר זכר צדיק לברכה, מוכח בפי‘ דאפילו בהזכרה בעלמא צריך לענות ברוך הוא וברוך שמו ויפה השיב החכם השלם כמה“ר שלמה בן עזרא נר“ו, הביא ראיה מסדר אתה כוננת שאומר שם והכהנים והעם כשהיו שומעין את שם המפורש יוצא מפי כהן גדול היו וכו‘ ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, הרי שאע“פ שלא היה שם ברכה אלא הזכרה בעלמא היו אומרים בשכמל“ו, עכ“ל. הרי דעתו של הרב ברורה שצריך לענות אחר כל אזכרה של שם ה‘, לרבות כל הברכות וגם נדוננו. ועיין עוד בביאורנו את דעת הרב בני ציון ליכטמן זצ“ל שהזכיר את השכנה“ג הנ“ל.

באדיבותו של אלעד פורטל ס"ט הי"ו

חובת עניית בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ