מורשת יהדות מרוקו

עולם הישיבות והקמת ״חברת הלומדים״

את הישיבות בארץ־ישראל אפשר לחלק למספר סוגים בהתאם לתקופות הקמתן.

• הישיבות הוותיקות. ישיבות שהוקמו במהלך המאה ה־19 על ידי תלמידי הגר״א. אלו בעיקרן הישיבות הירושלמיות של ״היישוב הישן״: ישיבות ״עץ חיים״, ״חיי עולם״, ״מאה שערים״, ״שומרי החומות״, ״שער שמים״ ו״אור תורה״ בטבריה.
• הישיבות שהוקמו לאחר מלחמת העולם הראשונה. ישיבות שלמות, על תלמידיהן ורבניהן, עלו והשתקעו בארץ־ישראל. ״סלובודקה״ שבחברון, ״לומדה״ בפתח תקווה, ״בית יוסף״ ו״נוברדהוק״ בבני ברק ותל־אביב. ״פורת יוסף״ הספרדית, ״שפת אמת״ של חסידות גור, ״קול תורה״ שהקימו יוצאי גרמניה, ו״מרכז הרב״ הציונית שהקים הרב אברהם יצחק הכהן קוק, נוסדו בירושלים.
• הישיבות שהוקמו לאחר מלחמת העולם השנייה ובשנים הראשונות להקמת המדינה. ישיבות אלו נשאו שמות של ישיבות מפורסמות שנכחדו בשואה, ״פוניביץ״, ״מיר״, ״חכמי לובלין״, ״סלונים״, ״פרשבורג״, ״קמניץ״, וכו', והתארגנו סביב רבנים ותלמידים ששרדו והגיעו לאחר השואה.
• ״הישיבות התיכוניות״ ו״ישיבות ההסדר״, הקשורות לזרם הציוני ולתנועת המזרחי, שנוסדו לאחר הקמת המדינה. בישיבות אלו לומדים גם לימודי חול במסלול הכנה לבגרות. ב״ישיבות ההסדר״ מתקיים שילוב של המשך לימודים ושירות צבאי.
• משנות השבעים ואילך נוסדו מאות ישיבות חרדיות חדשות וביניהן רבות הקרויות ״ספרדיות״, כגון: ״אור גאון״ של הרב פדידה, ״אוהל משה״ של הרב מלכה, ו״אור ישראל״ של הרב אבגי. ישיבות אלו נקראות ספרדיות משום שראש הישיבה ו/או תלמידי הישיבה הם ממוצא ספרדי. כמו כן נוסדו ישיבות של ״בעלי תשובה״ כגון מוסדות ״אור חיים״ של הרב ראובן אלבז המוגדר כגדול המחזירים בתשובה.
• נוצרו דפוסים שונים של ישיבות. בישיבות של ״היישוב הישן״ לא נקבעו מגבלות גיל ותלמידים לומדים בהן עד סוף ימיהם; ״ישיבות קטנות״ מיועדות לבני שלוש־עשרה עד שבע־עשרה והן משמשות כשלב מעבר בין ״החדר״ או ״תלמוד תורה״ לבין ״הישיבה הגדולה״, המיועדת לבוגרי הישיבות הקטנות. התלמידים המוכשרים מתקבלים לישיבה זו בגיל צעיר יותר. ב״ישיבות הגדולות״ לומדים עד גיל הנישואין ולאחריו ממשיך התלמיד ללמוד ב״כולל אברכים״ המיועד לנשואים ולבעלי משפחות.
• שיטת הלימוד ה״ליטאית״ היא בעלת ההגמוניה הן בישיבות האשכנזיות והן בישיבות הספרדיות. היא אומצה למעשה גם על ידי ״הישיבות התיכוניות״ ו״ישיבות ההסדר״ וגם על ידי רבות מהישיבות הקשורות לחצרות החסידים. השיטה הליטאית גורסת לימוד עיוני מעמיק ומופשט בתלמוד ומפרשיו, ניתוח מעמיק ומפורט של כל סוגייה וסוגייה, קושיות, סברות ותירוצים וסתירתם. אין ראשונים ואחרונים בסדר הלימוד, אלא מעמיקים במקורות שונים לאורך ולרוחב. ה״זמן״ המוקדש לכל סוגייה אינו מותנה בכמות החומר שיש ללמוד אלא ברצון למצות את הסוגייה מבחינת הקונספציה וההמשגה. הלימוד הוא עיוני ומופשט ואינו מכוון למטרה תכליתית. לעומתה, השיטה ה״ספרדית״ תכליתית יותר, כהיגד הארמי: ״לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא״, שמשמעותו היא להגיע למסקנת הסוגייה לפי הלכתה. לומדים סוגיית גמרא ומפרשיה על מנת להגיע למסקנה הלכתית. מלבד מספר מצומצם של ישיבות ספרדיות שלומדים בהן גמרא בשיטת הלימוד הספרדית, ברוב הישיבות הקרויות ספרדיות לומדים כיום בשיטה הליטאית. מטרת השיטה הליטאית היא להצמיח כמה שיותר ״גדולי תורה״, ראשי ישיבות ובעלי תפקידים אחרים, שישפיעו ויקרינו על כל הקהילה.

״ועד הישיבות״ הוא הגוף שמייצג ומאגד את כל הישיבות. כיוון שרוב הישיבות כיום ״דואגות״ לעצמן מבחינה כלכלית, כל אחת באמצעות הקשר הפוליטי שלה, מתרכז תפקידו של ועד הישיבות בייצוג כוללני כלפי חוץ ובעיקר בטיפול לדחיית השירות הצבאי של הלומדים בישיבות. הוועד עסק בהשגת פטור משירות צבאי עד מועד חקיקת ״חוק טל״ בדבר גיוס בחורי ישיבות. לאחר אישור החוק ניטל התפקיד מוועד הישיבות כיוון שהגיוס הוסדר באמצעות חוק. על ועד הישיבות מוטלים גם תפקידים סוציאליים, הוא מפעיל מספר בתי נופש לבני הישיבות ומשפחותיהם, ודואג להלוואות מגמ״חים לצרכי נישואין וצרכים אחרים. בראש ועד הישיבות עמד באופן רשמי, עד ליום מותו, הרב אלעזר מנחם שך (שלא היה פעיל מפאת גילו ובריאותו). לצידו כיהן הרב שלמה זלמן אויירבך ורבנים ידועים ממגוון זרמים.

גל ״החזרה לישיבות״ גדל והתעצם מאז הקמת מדינת ישראל. ניתוח התהליך ומרכיביו העכשוויים מוביל למסקנה שכנראה כך יהיה גם בעתיד הנראה לעין, אם כי ייתכן שבעוצמות מופחתות. מסקנה זו נובעת מהבנת הפן האידיאולוגי, ההיסטוריה של התהליך והרציונל הכלכלי שלו, שהוגדר במשפט אחד על ידי הסוציולוג פרופ׳ מנחם פרידמן: הפיכתה של החברה החרדית ל״חברת הלומדים״.

הערת המחבר: ייתכן שעולם הישיבות לא יגדל באותם ממדים שאפיינו אותו בשנים האחרונות. שני גורמים יכולים להאט את קצב גידולו: הראשון, המצוקה הכלכלית של המדינה כולה והחברה החרדית בפרט, שתדחוף יותר צעירים לעבודה. השני קשור לראשון, והוא הופעתם של ניצני לגיטימציה ללימודי חול ולימודים אקדמיים בסקטורים מסוימים של החברה החרדית, שעשויים להסיט חלק מבני הישיבות ללימודים אחרים.ע"כ

תחילתו של התהליך בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה. החרדים החלו להתארגן לחיזוק ״עולם התורה״ ולעצירת ה״סחף״ שנבע מהמפגש עם ההשכלה ועם התרבות החילונית הציונית שרשמה לעצמה הישגים מופלאים – הקמת מדינת ישראל וניצחון במלחמת העצמאות. פרידמן מדבר על דמותו של משה שיינפלד, מראשי ״צעירי אגודת ישראל״, ורואה בו את האישיות שחוללה את המפנה ברוח הקרב של החרדים. שיינפלד נעשה למבשרה של תרבות נוער חרדית שהתארגנה כ״תרבות נגד״ לתרבות הציונית, וקרא לבנים ולבנות החרדים למרוד בחיים הדתיים במתכונתם הקיימת. שיינפלד חש בהתפרקות המתח האידיאולוגי־חלוצי בתוככי החברה הישראלית שזה עתה הקימה מדינה צעירה ונכנסה לחיי שגרה, שנלוו להם סממנים זעיר בורגנים. האידיאלים הציוניים החלו להתפרק בתוך מציאות קיומית אפורה. כנגד עולם זה הציע שיינפלד אתגר חרדי, אידיאולוגי ורדיקלי, של התמסרות טוטאלית ללימוד התורה במסגרת קהילה סגורה, הלא היא ״הישיבה הקדושה״. מול האידיאל הציוני שמתועל עתה לאפיקים גשמיים, הישגיים ונהנתנים, הציגה החרדיות תרבות נגד של ״הישיבה הקדושה״ שכולה רוחנית, והיא דוחה ובזה ל״תכלית״ ולערכים המיוצגים על ידי החברה הציונית החילונית.

היוצרות התהפכו – במזרח אירופה ביטאה הבריחה מהישיבות מרד נעורים ודחיית אורח החיים הדתי ה״שטעטעלי״; במדינת ישראל ״החזרה לישיבות״ מסמלת ביטוי למרד נעורים שמופנה נגד ההורים והדור הישן, שמחפש ״תכלית״ ודרך חיים זעיר בורגנית במדינה החדשה ובחברה המערבית. ״החזרה לישיבות״ הפכה גם למרד כללי נגד החברה הישראלית.

הפיכת המרד לתופעה חברתית משמעותית כרוכה גם בשינוי סדרי חיים – שחרור הצעירים מעול פרנסה ומחיה, כך שיוכלו להקדיש את עצמם באופן מוחלט ללימוד תורה, ויתנתקו ממגע עם החברה הסובבת שעשויה להשפיע עליהם לרעה.

הנתק המוחלט מהחברה הסובבת, מהקדמה ומהטכנולוגיה, יצרו פערי השכלה בין הצעיר החילוני לבין הצעיר החרדי, ולמעשה נסתמה כל דרך להשתלבותו הכלכלית והיצרנית של הצעיר החרדי בחברה. באופן זה הלכה וגברה תלותם של הצעירים בהוריהם והפכה למוחלטת. משקצרה ידם של ההורים לכלכלם (מדובר בדרך כלל בהורים קשיי יום) התארגנו הישיבות לדאוג לכלכלתם. בשנות החמישים גייסו הישיבות סכומי כסף נכבדים מיהודי העולם שרבים מבניהם פיתחו נוסטלגיה ורגשי אשם כלפי העולם הדתי־מסורתי שנכחד. תורמים רבים ראו בישיבות מעין מוזיאונים שבהם משתמרת המורשת. גם חוקי המס בארצות־הברית, המעודדים תרומות למוסדות דת, הקלו על ההתדמות לישיבות. אולם עם חלוף השנים נידלדל מקור כספי זה כמו כל המגביות שנאספו בקרב יהודי התפוצות. הסיבות מגוונות ונציין אחדות מהן: חילוף הדורות והיעלמותו ההדרגתית של הדור שהכיר את תרבות השטעטל וחש נוסטלגיה ומחויבות להמשיך את קיומה של הדת היהודית; מתן עדיפות לצרכים המקומיים ההולכים וגדלים בתחומי החינוך, והעלויות הגבוהות של קיום החיים היהודיים בתפוצות; מעשי שחיתות שנתגלו בחלק ממערכות ההתרמה ובאורח החיים הבזבזני והראוותני של הגורמים המתרימים. קיומן של הישיבות ו״חברת הלומדים״ חייבו בהדרגה הישענות על מקור כספי אחר – ציבור משלמי המס בישראל. עם השנים, ככל שהתרחבה ״חברת הלומדים״, הלכה וגברה התלות בגורם הזה.

מאז שנות השבעים התקרבה ״אגודת ישראל״ אל הממסד השלטוני עד אשר בשנת 1977, עם ה״מהפך״, הצטרפה לקואליציה של מנחם בגין. ״אגודת ישראל״ לא הצליחה לשמור על התבדלותה בתוך החברה הישראלית והיתה זקוקה לזירה הפוליטית. ההכרעה בעד השתתפות קואליציונית בממשלת המדינה החילונית נעשתה מתוך דאגה לקיומה של ״חברת הלומדים״. ״אגודת ישראל״ יצאה ידי חובה כלפי החרדים בכך שביקשה לא להיות חברה מלאה בממשלה והסתפקה בחברות בקואליציה. אולם היא תפסה עמדות מפתח שלטוניות חשובות כגון: ראשות ״ועדת הכספים״ וראשות ״ועדת העבודה והרווחה״ של הכנסת. עמדות אלו נתנו בידה עוצמה ויכולת השפעה על חלוקת הכספים והחקיקה הסוציאלית, שתתאים לצרכי ״חברת הלומדים״.

ש"ס דליטא-יעקב לופו-״ עולם הישיבות והקמת ״חברת הלומדים״

עמוד 176

70-אִידָא רִיְתוּ נֵהָאר, סְבְּר עְלִיהּ עָאם

אם ראית [אותו] היום, חכה לו שנה

נאמר בעניין הקשור לחוב.

إذا ريتو نهار، صبر عليه عام

 

71-אִידָא רִיְתוּ סָאכֵּתְ, עָארְפוֹ עְלָא כֵ'רִייַּא נָאבֵּתְ

אם תראה אותו שקט, דע שהוא יושב על צואה

נאמר על אדם הזומם רעה.

إذا ريتو ساكت،عارفو على خريا نابت

 

72-אִידָא תְכּוּן נְּייָּא נְּייָּא, יִסָאעוּ מִיָּיא פְזְלָאבִּייָּא

אם התמימות תמימות, ייכנסו מאה בתוך הגלימה

הפתגם קשור לענייני אירוח.

 

73-אִייָּאם אֵללָּאהּ כְּתָאר מֵן דְרָאהְםְ צֵלְטָאן

ימי ה׳ [מרובים] יותר מן הדרהמים [מטבע] של השולטאן

קושרים את הפתגם לסיפור הקשור ללוח השחמט. מלך הבטיח למלא בקשת נתין והאחרון ביקש ליום ראשון אגורה במשבצת אחת, ליום שני 2 אגורות במשבצת השנייה וכך הלאה.

המלך הסכים אבל לא עברה מחצית החודש עד שאוצר המלך התרוקן, ועל זה נאמר:

״ימי ה׳…״ הסבר אחר ששמעתי: אם אדם יאריך ימים הוא יכול להרוויח יותר ממה שיש באוצר המלך. ועוד נמסר לי, שהפתגם נאמר בהזדמנות זו: כשאדם המוזמן לארוחה אינו מופיע, הוא מבטיח, על־מנת לפייס אח המזמין, שיבוא בהזדמנות אחרת באמרו:

״אייאם אללאה…״ מובן נוסף: נחכה ונראה.

ايام الله، كتار من ديرهام سلطان

 

74-אַייִּמָא קּוּם נְתְחְסְבוֹ; קָּאלְתְלְהָא: חֵתָּא יֵמוּתוּ דִי יִעַרְפוּנָא [ווּיִבְּקָּאוְו גִ'יר דִי יִכִּרְהוּנָא]

אמא, בואי ונתגאה; אמרה לה: עד שימותו אלה שמכירים אותנו [ויישארו אלה שמתנכרים לנו]

התוספת המצוינת בסוגריים מיותרת.

אלף ואחד פתגמים יהודיים ממרוקו-יששכר בן-עמי-מנוקד

היו נשים בעלות קרקע או נכסים אחרים. אבות נהגו לחלק מקצת מקרקעותיהם לבנותיהם הבתולות וכן נהגו להוריש לבנותיהם הרווקות או הנשואות. אלמנות וגרושות נהגו לגבות קרקע בכתובתן (אישה גבתה חצר בפרעון כתובתה: בירדוגו, תש״ז, סימן קו; בירדוגו, תרצ״ח, חו״מ, סימן שע. בשנת תר״ל (1870) קיבלה גרושה קרקע בכתובתה: עובדיה, תשל״ה-תשמ״ה, מס׳ 630). בעלים נהגו לתת רכוש לנשותיהם כולל קרקע ואפילו בית־כנסת, וכן היו בעלים שנתנו להן קרקע בעת הגירושין, או הורישו להן רכוש או קרקעות.

הערת המחבר: לאשת ראובן הייתה קרקע ״שירשתם מאביה״: אביטבול, תרצ״ה, חלק א, סימן ס, סא; בירדוגו, תרנ״א, חלק ב, סימן קמב. ״ראובן ציוה בעת מותו שחזקת הבית שהוא דר בו שהיא כתובה לזכות בתו״: בירדוגו, תרנ״א, חלק א, סימן שמד; ״ראובן היה שכיב מרע וכתב בכתב ידו שנתן לבנותיו הנשואות כך וכך ומסר הכתב יד ביד אשתו וסמוך למיתתו אמר בפני עדים כשרים מה שאני מצוה הרי הוא כתוב בכתב ידי ביד אשתי ומה שכתוב שם הרי הוא אמת״: אביחצירא, תרמ״ה, סימן קלט. בת ירשה קרקע מאביה: בירדוגו מרדכי, תש״ז, סימן מח, עב. יתומה מאמה, שאביה השיאה תבעה את חלקה בקרקע: בירדוגו, תרצ״ח, אהע״ז, סימן ט. על פי שטר מתנה מטנג׳יר משנת תרנ״ט ( 1899) נתן חיים פינטו לראויים להיות יורשיו סכום מסוים ואת כל היתרה הותיר לבתו: בן שטרית, תשכ״ג, סימן י. הרב שלמה חיון הניח בשנת תקע״ח (1918) עזבון לשתי בנותיו, כולל בית־כנסת בהנאותיה: אביחצירא, תשל״א, חו״מ, סימן קרא. ע"כ

היו נשים שנתנו רכוש או חזקת קרקע לבעליהן או להוריש להם. בעלים מסוימים מכרו קרקע של נשותיהם (בירדוגו, תרצ״ח, סימן עט). ליהודי הייתה קרקע בשותפות עם אשת אביו(בירדוגו, תש״ז, סימן כה). יהודי אחר הוריש בית לדודתו במכנאס במחצית השנייה של המאה ה־19; ״ואם לא יכשר בעיניה תזכה בבית אחר משאר קרקעותיו״: בן שטרית, תשכ״ג, סימן ג). נשים נתנו מתנות כגון קרקע מרכושן או מזה שהניח הבעל [על פי מקור משנת תקצ״ב (1832). אלמנה שקיבלה את כל רכושו של בעלה נתנה אותו לאדם ״העומד היום בערי אדום׳,: אבן ואליד, תרט״ו, חלק א, סימן טו. אלמנה נתנה קרקעות שהניח בעלה מתנה לשמעון: ידידיה מונסונייגו, תשי״ב, סימן קכט. כן נהגו למסור או להוריש את קרקעותיהן לבנים, לבנות, לנכדים ולקרובים אחרים כגון אח או אחות. לאלמנה אחת מן העיר סלא הייתה חזקה על חנות [אבן צור, תרנ״ד-תרס״ג, חלק א, סימן שט. על פי מקור משנת תקל״ג (1773) לקחה אישה גרושה עלייה של בית: אביטבול, תש״י, חו״מ, סימן כא; עובדיה, תשל״ה-תשמ״ה, מס׳ 580], אישה אחרת ירשה מדודה קרקע(בירדוגו מרדכי, תש״ז, סימן ל). ״אשת איש שהחזיקה אדם בקרקע שלה יותר משני חזקה והיה גובה שכירות כל הקרקע מהדרים״(בירדוגו, תרצ״ח, חו״מ, סימן קסז). אלמנה אחת גבתה קרקע בכתובתה והכניסה אותה לבעלה השני(שם, סימן שע).

נשים בעלות נכסי דלא ניידי במוגדור במאה ה-19

בארכיון משרד החוץ הבריטי מצויה התכתבות אודות נשים בעלות נכסי דלא ניידי במוגדור החל משנות ה־60 של המאה ה־19. בקהילה זו היו סוחרים יהודים מצליחים, שרכשו נכסים, ונשותיהם ירשו אותם. נושאי ההתכתבות הם תביעות וערעורים.

1865: ראמו אביטבול ירשה רכוש מבעלה ופעלה למימוש בעלותה

ב־26 באפריל 1865 כתב סגן הקונסול הבריטי במוגדור, פרדריק קרסטנסן (Carstensen), למשה וליצחק אביטבול בלונדון, שנודע לו מן הממשל המאורי, שראמו אביטבול, אלמנת יוסף חדידה, טוענת לזכותה על רכוש ניכר שהשאיר בעלה, ושהנמענים מונעים ממנה לממש זכות זו. השניים מתבקשים למסור תוך שלושה חודשים פרטים אודות אופי התביעות, שיש להם מראמו אביטבול כדי שהנושא יועבר לטיפולו של בית־הדין במוגדור. משה ויצחק אביטבול ענו ב־29 ביוני ואילו ב־26 ביולי של אותה שנה השיב להם סגן הקונסול. השניים התבקשו למנות בא כוח, שייצג אותם בפני בית־הדין במוגדור, ולתת לו את כל המסמכים הדרושים כדי לאשר את הטיעונים שהועלו במכתבם. השניים השיבו לדיפלומט בנדון ב־22 בינואר וב־20 בפברואר אך לא נענו להצעתו. ב־23 באפריל 1866 כתב להם סגן הקונסול ללונדון, כי הדיון בנדון לא התקיים כיוון שהם לא דאגו למינוי נציג. מסיבה זו הוא עוצר את הדיון למשך שלושה חודשים החל מן ה־1 במאי, אך ניתן לערער על ההחלטה (אין פרטים נוספים בנדון; 4-FO 631/4,2b).

1867: אלמנה קיבלה דמי שכירות על בית

ב־30 בדצמבר 1867 כתב אותו דיפלומט לקונסול צרפת במוגדור, אוגוסט'בומיה (Beaumier), שאלמנה בשם אסתר חלפון, בתו של אברהם כהן, היא המוסמכת לקבל את דמי השכירות מהרופא, ד״ר טבנין (Thevenin). אולם הרופא רשאי, אם זו העדפתו, להפקיד את הדמים בידי הכותב (FO 631/4, 44b).

אישה תבעה משוכר לפנות דירות

סגן הקונסול במוגדור, קרסטנסן, כתב ב־7 בדצמבר 1872 מכתב על פי בקשתה של הגברת מסעודה, אישתו של דניאל דה א׳ כהן.¹¹ זו ביקשה להזכיר בשם בעלה, הנעדר ממוגדור, לסעדיה דה א׳ כהן, שב־ 31 במרס 1873 עליו לפנות את הדירות ששכר מבעלה. בינתיים חזר דניאל דה א׳ כהן למוגדור, וסגן הקונסול כתב שוב (ב־31 בינואר 1873) אל סעדיה דה א׳ כהן והתייחס למכתבו הקודם אליו. הוא הודיעו, שמר דניאל א׳ כהן חזר למוגדור ואישר את ההתראה שניתנה על־ידי אישתו בדבר פינוי הדירות(98-99 ,631/4 FO)

הערת המחבר: החסות: בעקבות התרחבות המסחר בין מרוקו למדינות אירופה ואמריקה במאה וד19 דאגו מדינות אלה להבטיח לנציגיהן מעמד דיפלומטי, כדי שלא יהיו נתונים למרות הממשל, לא יוגבלו על־ידו ולא ייסחטו מהם מסים. נוסף על הסגל הדיפלומטי זכו גם האזרחים הזרים לחסותו של המדינות, שחתמו על ההסכמים, רובן עד שנת 1865. על פי הסכמים אלה, שנחתמו בין השאר עם בריטניה בשנת 1856 ועם צרפת בשנת 1863, היו שני סוגים של בעלי חסות: נתינים מקומיים, שהועסקו על־ידי משרדי הקונסוליות, או מתווכים מקומיים, שהועסקו על־ידי הסוחרים הזרים, ולכל אחד מהם הייתה זכות לשני מתווכים נוספים בכל מקום, שקיים בו סניף של הפירמה הזרה. תעודת החסות העניקה שחרור ממסים לשלטונות, וכן לא חלו עליהם ההגבלות שב״תנאי עומר״, בין השאר שחרור משירות צבאי ואי כפיפות למרות השיפוט המוסלמי. החסות הייתה תקפה לתקופת השירות בלבד ולא עברה בירושה (פרט לבני משפחת בן שימול, ששירתו את צרפת במשך דורות בתפקיד תורגמנים). בפועל נהנו מהחסות לא רק אנשים (ביניהם יהודים), שהיו זכאים לכך מכוח ההסכמים, אלא גם בעלי יכולת, שרכשו תעודות אלה. במקרה שנפגעו זכו להגנה על־ידי הקונסול, שממנו קנו את התעודה. מבחר ביבליוגרפי על הנושא: FO 413/4 Correspondence Respecting Foreign Protection in ;292 -263 ,Morocco 1878-1880; Cruickshank, 1935; Miege, 1961-1963, vol. Ill .1980 ,Kenbib

נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן –נשים בעלות רכוש וממון

חידוש הסמיכה בימינו

רבי רפאל אהרן תמך וסייע רבות בכל איחוד או התאגדות שיש בה תועלת להרמת קרן התורה. אולם כאשר ראה בעינו הבדולח ובחושיו החדים, שכנס זה או איחוד אחר יביא לידי מחלוקת, והנזק יהיה רב על התועלת, הוא התרחק מכל שיתוף פעולה ואף השפיע בדרכים שונות כדי לבטלו. כדוגמא לכך, כאשר הגה רבי אהרן מנדל בהרי׳ן ז״ל את חידוש הסמיכה בימינו רבי רפאל אהרן כתב לו והביע את התנגדותו הנמרצת לרעיון זה, ונימק את התנגדותו בטוב טעם ודעת, ואחד מנימוקיו היה ״כי בדורות לפנים היתה המניעה מסיבות התלויות ביראת שמים, והסיבות המונעות עתה הן מחסרונה״, וכך כותב רבי רפאל אהרן בלשונו הזהב והבהירה, שלמרות שדבריו נכתבו זה רבות בשנים טעמם לא פג והם מקבלים משנה תוקף בימינו:

״שלום וברכה וכל טוב יחדיו יאתיו לראש ידידי וחביבי, אישי כהן גדול הרה״ג המפורסם כקש״ת כמוה״ר אהרן מענדל הכהן בהר״ן, הי״ו.

קבלתי באהבה את הקול קורא הנוכחי, עם כתב בקשתו מעמדי, לשום עיני עליו ולהסכים על מבוקשו.

חיבת עין ימיני! הן מפה לאזן דיברתי עם כת״ר, ביום הגיד לי את הרעיון הנשגב הלזה, אשר התרוצץ בחביון עזו, לחדש ענין סמיכת הרבנות והדיינות בישראל, אחרי אשר ברעיון זה עצמו התלקחה מלחמה איומה ונוראה בדורות הראשונים בין רבני ירושלים ורבני צפת ת״ו, ולא צלחה לצאת לאור, ומעכ״ת נ״י מצא לו כי אותם הסיבות שהיו מונעים את הדבר, בדורנו חלפו למו. ואת לבי גליתי למעכ״ת שיחי׳, כי לפע״ד, הסיבות המונעות בדורנו זה את דבר הסמיכה הם יותר עבים מקורת בית הבד.

והסיבות המונעות את הדבר בדורות לפנים, הם כאפס וכאין מול המניעות העומדות למכשול בדורנו זה. ורק בזאת יבדלו, כי בדורות לפנים, היתה המניעה מסיבות תלויות ביראת שמים, והסיבות המונעות עתה— הן מחסרונה. ומדעתי לא זזתי עד ועד בכלל, ועם רוב הפצרותיו בי לתת ידי אל הענין, יכריחני לתאר על הכתב, את אשר נדברנו שנינו. ואם זה רצונו ולא רצוני, בטלתי רצוני מפני רצונו.

 

שמעני אדוני! הן ביחס עצמו של הענין, אין לכחד כי הוא רעיון קדוש ונקדש, נורא ונשגב הנהו. בו אחוזים וצמודים מטרת הדת, ובנין גדרי חומותיה. תפארת לאום ישראל, והוד והדר ישוה על אמונתו ותורתו. ואין צורך לעדויות והסכמות. ובפה מלא אמרתי אליו, כי הענין הוא נשגב וכביר מכוח אנושי. ואם ה׳ יעזרהו להוציא מחשבתו לפועל, וכבוד רבנינו וגאונינו מאורינו שבתפוצות הגולה יתנו יד אחד לכונן את רעיון הסמיכה על בסיס חזק ונכון, וככל אשר ערך לפניהם בהק״ק הנוכחי, אז אומרה לנפשי כי כבר אנחנו עומדים בדור הגאולה, או כי נושענו כבר, אם לא בחומר אכן ברוח.

הצעיר רפאל  אהרן ן' שמעון

 

מתרחק מן המחלוקת

לאחר פטירתו של הראשי׳ל הגאון יש״א ברכה זצ׳׳ל, פרצה בירושלים מחלוקת גדולה שנמשכה תקופה ארוכה בכיוונים שונים ובין כתות שונות, סביב בחירת חכם באשי וראש״ל במקומו. כל כת שאפה להמליך ולהכתיר את המועמד שלה, כך שהצדדים התגרו זה בזה ואף היו מלשינות ומסירה למלכות. דבר זה גרם לפירוד הלבבות ולמחלוקת נוראה, שלא הוסיפה כלל כבוד לשמה הטוב של ירושלים עיה״ק. כמו כן המחלקת ערערה את מעמדם של השותפים הנאורים בפולמוס.

בראשית שנת תרסי׳ז (1907), הציע הקאימקם אפנדי מקושטא כי הרבנים הדגולים, רבי אליהו חזן רבה של אלכסנדריה, ורבי רפאל אהרן בן שמעון רבה של מצרים, יבואו לירושלים כדי לתווך ולפשר בין הכתות השונות, ולנסות להשכין שלום במחנה העיברים.

תושבי ירושלים ונכבדיה אשר נלאו נשוא את בזיונה של ירושלים והכפשת שמה הטוב, בשל המחלוקת שהסעירה את העולם היהודי, קבלו את הבשורה בשמחה. הם ציפו בכליון נפש לבוא משלחת הרבנים הנ״ל, מתוך תקוה ואמונה שאכן הם יצליחו במשימתם הקדושה להביא שלום אמת, ותשקוט ירושלים ממלחמות ומריבות. כן צורף למשלחת הנ״ל הרב ד׳׳ר משה גאסטר רב קהלות הספרדים והפורטוגזים בלונדון.

ביום ראשון כ׳׳ח אייר, בבקר, נשלחה משלחת של רבנים ונכבדים לנמל יפו, כדי לערוך קבלת פנים ל״משלחת השלום״. על חברי המשלחת נמנו גם הרב גבריאל שבתי, הרב יעקב דאנון, הרב אברהם פינטו, מר חנניה גבריאל והבנקיר ואלירו.

ביום שלישי א׳ בסיון, לעת ערב, באו רבים מנכבדי וחכמי עדת הספרדים, המערבים והתימנים, לתחנת הרכבת בירושלים כדי לקבל את פני הגאון רבי אליהו חזן אשר בא בלוית אשתו הרבנית. הוא התקבל בכבוד מלכים. שני קואסים הלכו לפניו. הרבנים הנכבדים מקבלי פניו, הלכו לצדו, והמון רב אחריהם. רבי רפאל אהרן בן שמעון, לא יכול היה לבוא באניה אחת עם הרב חזן, והיה אמור להגיע לירושלים ביום חמישי ג' סיון. כך מתאר את הצפיה העתון ״השקפה׳׳ (שנה ח׳ גליון ס׳׳ד):

״ביום ג׳ סיון בא לעירנו כבוד הרה״ג המפורסם מוהר׳׳ר אהרן בן שמעון שליט״א חכם באשי בקהרה. לחג השבועות הזה זכתה ירושלים לבית דין גדול, שלשה רבנים ומפורסמים מלונדון, אלכסנדריה, וקהיר. בודאי בית דין הגדול הזה, שהמה אוהבים ורודפים אחר השלום, ישתדלו למען כבוד העיר ירושלים ולמען כבוד עמנו ויעשו קץ וסוף למחלקת בעדת הספרדים ויגמרו את כל הסכסוכים בשלום, ושלום על ישראל.

מי יתן ויעלה ביד הרבנים הגדולים אורחינו אלה יחד עם הרב הגדול ד׳׳ר גסטר מלונדון, לשים סוף וקץ למחלוקת והפרוד בירושלים ולהשיב השלום על מכונו, כאות נפש רוב העם הירושלמי. זכר עושי השלום האלה יהיה לתהלה ולתפארת בכל התבל בכלל ובירושלים בפרט, ושמם הטוב יכתב באותיות זהב בדברי ימי העדה הספרדית בירושלים בהשיבם לה את כבודה הראשון, אמן״.

אך, ניתן ללמוד מהפירסומים של אותן הימים כי רבי רפאל אהרן בן שמעון, בסופו של דבר לא הגיע לירושלים כלל. הרבנים רבי אליהו חזן והרב משה גאסטר, עשו מאמצים כבירים לקרב את הלבבות ולהשכין שלום בין היריבים אך לצערם משימתם לא הוכתרה בהצלחה והשלום המיוחל לא בא על כנו.

יש להניח, כי רבי רפאל אהרן בן שמעון נמנע מלהצטרף למשלחת הנ״ל, עקב הפרסומים הזדוניים של אוהבי ורודפי המחלוקת, בעלי ריב ומדון, שהטילו דופי וספקות ל״כשרותו״ של רבי רפאל אהרן, ובמצח נחושה נתנו טעם להתנגדותם להצטרפותו בכך שהוא ״איננו דתי״.

כן, סביר הדבר שרבי רפאל אהרן הבין כי לא תצמח ישועה ממשלחת זו, מאחר שבקיעים רבים ועמוקים שררו בין הכתות, ומן הנמנע הוא להשכין שלום ביניהם. אכן צדק רבי רפאל אהרן בחישוביו הנכונים, ולא הכניס ראשו בריב לא לו.

 

כבוד חכמים

בכל מקום בואו, דרש רבי רפאל אהרן בכבודם של תופשי התורה והרבנים יושבי כסאות למשפט שבאותו מקום. הוא נהג בהם כבוד רב למען יראו העם וינהגו בהם בכבוד הראוי.

כל תלמיד חכם שהגיע אל ביתו, קבלו בסבר פנים יפות מעל המשוער ונהג בו כבוד מלכים. הוא נהג לעמוד בפניהם לחבקם ולנשקם ונתן להם את מלוא העזרה הדרושה. כמו כן נהג להזמין לבית דינו, רבנים ותלמידי חכמים, כדי שישבו לפניו ויראו את סדרי בית־הדין, חיקור הדין, ודרך המשפט, הלכה למעשה, ולא אחת קיבל הוא את הערותיהם, ושתפם במעשה בית דין.

הגאון רבי עזרא עטייה זצ״ל ראש ישיבת פורת יוסף, אשר במלחמת העולם הראשונה שהה במצרים, נהג מדי פעם ללכת לבית הדין כדי להתרשם מסדרי בית הדין שהיו למופת, ולראות את חכמת המשפט בהם נהג רבי רפאל אהרן, על מנת להוציא דין לאשורו בעשיית צדק במשפט ובמישרים, על הדין על האמת ועל השלום.

פעם ישב רבי עזרא עטייה זצ״ל בבית דין, והיה נוכח בעת נתינת גט בין איש לאשתו, שערך רבי רפאל אהרן. הוא ראה כי הרב נטה באיזה פרט ממה שכתב בספרו ״נהר מצרים״. בענוה יתירה כדרכו בקודש פנה רבי עזרא לר׳ אהרן ואמר לו: ילמדנו רבינו, מדוע כב׳ שינה בפרט זה ממה שכתב בספרו?, רבי רפאל אהרן השיב: ״האמת והצדק עם מר, וטובה אני מחזיק לך על הערתך זו׳׳. מיד בא הדבר על תיקונו.

על גודל ההערכה שרחש הגר״א בן שמעון, כלפי רבי עזרא, תלמד העובדה הבאה, כאשר הגיע חכם עזרא לקהיר, והחל לדרוש, הודיעו לו שהרב הראשי, ר׳ רפאל אהרן בן שמעון, אסר על הדרשנים להשיב לשואלים בעניני הלכה, אלא על השואל לפנות לרב מוסמך, פעם אחת אחר הדרשה ניגש אליו יהודי קהירי, והציג בפניו בעיה, כמובן שחכם עזרא ידע על אתר את התשובה הנכונה, אלא שלא השיב, הוא הלך לביתו של הרב בן שמעון, הציג את הבעיה, ואמר מה היה בדעתו לענות, בבקשו הסכמה לדבריו, הרב בן שמעון התפלא מאד באומרו: לשם זה הגעת הנה בשבת מהלך חצי שעה? אני לא התכוונתי לאנשים כמוך, אתה יכול להורות הלכה ככל שתרצה, פחדתי משאר הדרשנים שהקשר שלהם עם ידיעת הלכה מקרי מאד, האנשים הללו חושבים שהם יודעים הכל, לכן הוצאתי הוראה שלא יענו הדרשנים ולא יפסקו, אך לך אני נותן רשות מכאן ולהבא יורה־יורה ידין־ידין, (ראה: מ. פאר, ״המורה״, מסכת חייו של רבי עזרא עטייה, עמי 78.

רבי רפאל אהרן, התריע מפני המגמה הפסולה של הסופרים וחוקרי דברי הימים שבאירופא, הנוהגים לכתוב דברי ימי הרבנים ללא תואר של כבוד ומזכירים את שמם כאחד מן ההמון. כך הוא כותב בהקדמה לספרו ״טוב מצרים״: ״ואשר אני אחשבה כי ידי המעתיקים האחרונים אשר באירופא… במעל הזה, שהסירו כל תואר רב או חכם ואפי׳ ר׳ בראשי־תיבות הסירו כלה מעל שמות הרבנים לקדושים אשר בארץ, וכתבו השמות מופשטים מכל תואר כבוד, ישמעאל הכהן, יצחק די וילנא, בנימין קאגיגי, וכיוצא. והמנהג הרע הזה שורר באירופא בדור האחרון הזה…, כי בכל ערי הספרד וטורקיא ומזרח ומערב וכו' יחשב זאת לזלזול ובזיון גדול מאין כמוהו, וזה בכלל המבזה את רבותיו, אכן המעתיקים קצרו נאשמו, ואהבת הקיצור עד גדר הזה נגע וקלון ארוך הוא. על זה נאמר ״קצר אפים יעשה אולת״, ודי בזה למי שיש לו לב להתרחק מדרך זו״.

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב-רבי רפאל אהרן בן שמעון

עמוד 209

יוצאים ב'גאון'

באותו הזמן, בני משפחת 'גאון', כשאר היהודים הנאמנים לדרך אבותיהם, החליטו לעזוב את רום משרתם, את מעלתם וממונם ולהגר למדינות שכנות ורחוקות: למרוקו, לסוריה, לפורטוגל, לטורקיה, להולנד ולשאר מדינות אירופה.

תאריך הגירוש נקבע לתאריך ז' באב, הסמוך ליום המר והנמהר בו הורם הנזר והוסרה העטרה, ובו נכפלו צרות קשות לאבותינו, הלא הוא יום תשעה באב. וכך אותם ימי בין המיצרים, קיבלו תחושה קשה של גלות נוספת. ההרגשה ש"עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא" נהיית מוחשית יותר ויותר. וכפי שהגדיר זאת רבינו האברבנאל במילותיו ההדורות (שם(: "

"וילכו בלא כח שלוש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו, מנער ועד זקן, טף ונשים, ביום אחד מכל מדינות המלך, אל אשר שמה הרוח ללכת, ילכו. ויצא מלכם לפניהם וה' בראשם… והנה צרה וחשכה ואפלה מנודה, ומצאום צרות רבות ורעות, השוד והשבר והרעב והדבר… וישארו מעט מהרבה… הן גווענו כולנו אבדנו, יהי שם ה' מבורך". עדות נוספת מצאנו בכתבי החסיד יעב"ץ בספרו אור חיים, וכך כתב: "גלות ספרד, היו בה קרוב לשלוש מאות אלף בעלי בתים עם הגולה אשר הוגלתה באי הנקרה שיזילי"א, והיינו לבז ולמשיסה, הא מננא קטלא חרבא, הא מננא בלעת ימא, הא מינא דמיתו במותנא ברעב ובצמא, בעירום ובחוסר כל, אנשי היחס והמעלה ירדו מכסאותם לשערים, עשירים ונכבדים שאלו לחם, פורש אין להם. ומי ימלל את כל תלאותינו אשר עברו עלינו משנת רנ"ב עד עתה".

בגלות פורטוגל רבים רבים מגולי ספרד, כמאה ושלושים אלף מספרם, העדיפו שלא להרחיק נדוד אלא למצוא מקלט זמני במדינה השכנה – פורטוגל. לבחירה זו, כך חשבו, עדיפות רבה, בפורטוגל יוכלו להמשיך לחיות כיהודים בגלוי, בו בזמן שהדרך להגיע לשם לצד השינוי באורח החיים יהיו מזעריים, השפות דומות, התרבויות כמעט זהות, כך חשבו רבים וכך פעלו. אמנם המקלט אופשר ליהודים אלו רק בתמורה לתשלום מס גולגולת גבוה. אך הללו חשבו כי בכך ימצאו מנוחה. אך גזירה יצאה מלפני ה' ולפיכך גם שם לא רחמו עליהם וגם שם לא מצאו מרגוע לכף רגליהם… באופן רשמי קיבלו הגולים אשרה למשך זמן קצוב של שמונה חודשים, ובמהלכם אלה שלא עמדו בתשלומי המסים, שהלכו ותפחו מיום ליום, הוכרחו ליטול שוב את מקל הנדודים למדינות ויבשות אחרות, או שנלקחו אחר כבוד לשמש כמשרתים ועבדים תמורת להצלתם. ובאותם ימים של תלאות ונידודים, כשההמונים צובאים על שערי פורטוגל, במצב של רעב וצמא מטולטלים ורמוסים, החלה מגיפה קשה נותנת את אותותיה בין הגולים, והממשלה הפורטוגזית החליטה כי על גולי ספרד לעזוב את ארצם באניות מיוחדות שסופקו להם על ידי הממשל. רבים מן הגולים מילאו את בקשת הממשל, ועלו לאניות כשפניהם מועדות למקום בלתי ידוע. כשמטרת ממשלת פורטוגל להשתמש בהם לעבדים ושפחות בקולניות שונות אותם כבשו באותם ימים. ברם, מחשש להידבקות במגיפה, יושבי אתם המקומות לא חפצו לתת מדרס כף רגל לפליטים, והאניות נותרו להטלטל בין משברי ים, משך שבועות  אחדים, בשבפרק זמן זה בעלי האניות מתיחסים בצורה משפילה ובוטה, לניצולים הדוויים הנמצאים בבטן ספינתם – את רכושם וכבודם הזלו, את נשיהם בניהם ובנותיהם לקחו לעבדים ושפחות. הנותרים ממסע זה הצליחו לאחר תלאות רבות להגיע למרוקו.

בפורטוגל – מגורשים בשנית

שארית הפליטה שנותרה בפורטוגל זכתה ליחס נוקשה ואכזרי מצד המלך יואן. מי שלא היה באפשרותו לשלם מס גולגולת נלקח לעבד בבית האצילים הפורטוגזים. חטיפת תינוקות ונשים הפכה לדבר שבשגרה, וחיי היהודים נהפכו לסיוט מתמשך, ביום אמרו מ׳ יתן ערב ולערב אמרו מ׳ יתן בוקר.

תקופה קצרה בלבד עמדה לרווחת היהודים בפורטוגל. היה זה לאחר מות המלך יואן, כאשר יורשו, המלך מנואל הראשון, עלה לשלטון ושחרר את כל הגולים המשועבדים. האינקוויזיציה הספרדית אשר ניסתה במשך זמן רב לנעוץ את צפרניה בפורטוגל השכנה, נתקלה בהתנגדות עיקשת, מצד המלך מנואל וליהודים היתה מעט רווחה.

כל זאת עד לשנת רנ״ז, אז התגלה גם המלך מנואל במלוא רשעותו ואכזריותו, עת נשא לאשה את איזבל הספרדית, אשר גם היא כאמה, מלכת ספרד, חפצה ברשעותה כי פורטוגל תהא נקיה מיהודים, ומנואל – עשה כרצונה.

בתחילה פקד פקודת גירוש על כל היהודים, בפקודה זו אשר יצאה בל׳ לחודש כסליו רנ׳׳ז, ניתן ליהודים זמן של עשרה הודשים לעזוב את פורטוגל. ברם לא עבר זמן רב והחלו גזירות קשות ניחתות על היהודים, ילדים נלקחו ממשפחתם [בתחילה רק עד גיל י״ד ולאחר מכן אף עד גיל כ׳] ואולצו ־להתנצר. כך שלא נותרה להורים רבים ברירה אם חפצים להתאחד עם בניהם אלא להישאר בפורטוגל ולהתנצר בעצמם – או לעזוב ולדעת שאת בניהם מן הסתם לא יראו יותר. מחזות קורעי לב נראו בכל רחבי המדינה, עת ילדים רכים מזרועות אימותיהן, ועוללים רכים נלקחו בכח הזרוע מאבות ממררים בבכי הזועקים לילדם ’שמע ישראל;

את כל זאת עשה מנואל הרשע, מחמת שהבין וידע שכלכלת מדינתו תלויה בחכמת היהודים, ולפיכך לא חפץ לגרשם, אלא להמיר דתם. אך בכך לא הסתפק בראותו שהיהודים מתמידים וממשיכים בהכנותיהם ליציאה מפורטוגל, והבינו כי מאום לא יעמוד לו כנגד עקירתם מהמדינה, גם לא לקיחת ילדיהם, המיר פקודת הגירוש בפקודת הטבלת היהודים כולם לנצרות, אך ליהודים לא גילה זאת. להם הובטח שאם יגיעו לנמל ליסבון יוכלו לעלות על ספינות וליסע לאן שיחפצו, אך בבואם אל הנמל, הוכרחו להתנצר ולטבול, אלו שסרבו נכלאו ועברו מסכת מצמררת של התעללויות, עינויים השפלות וייסורים, מעטים באמת הצליחו לצאת משם [כמה אלפים מתוך למעלה ממאה אלף יהודים שנותרו בפורטוהל באותו הזמן], מגורשים בעירום ובחוסר כל. אך רבים רבים נתפסו והוטבלו בכח לנצרות והפכו לאנוסים בעל כרחם.

כך על אף שרוב היהודים העדיפו את האפשרות הראשונה, בה יוצאים הם אמנם בעוני גשמי משווע, אך בהיותם גאים ביהדותם, הרי שאפשרות זו, לצאת מפורטוהל באניות – כמעט שלא היתה מציאותית מפני שהמלך, על אף הבטחת לא העמיד לרשותם אניות. בסופו של דבר, אותם יהודים עונו ברעב ובהטבלה לנצרות בעל כרחם.

עדות ר׳ אברהם סבע

בין אותם גדולי ישראל שעברו לפורטוגל מספרד מוצאים אנו את מרן ר׳ יוסף קארו זיע״א, בעל השו״ע, שהיה אז צעיר לימים.

כמו את הגאון המקובל, החכם השלם, רבי אברהם סבע זיע׳יא, מחבר ספר ׳"צרור המור"­ על חמשה חומשי תורה. אשר מספר בהקדמתו לספרו ״אשכול הכופר׳’ את אשר ארע בב' הגירושים הנוראים הללו:

״והנה בהיותי בפורטוגל מגורש מגירוש קסטיליה, הדל באלפי, זעירא דמן חבריא.

אברהם סבע, עלה בדעתי לפרש חמש מגילות ופרשתי אותן. ואז חרה אף ה׳ בעמו בגירוש שני של פורטוגל ויצווה המלך לקחת את כל הספרים. והנחתי את כל ספרי בעיר פורטו ושמתי עצמי בסכנה גדולה להביא עמי בהחבא לליסבונה פירוש התורה שחיברתי בעיר פורטוהל עם פירוש חמש מגילות ופירוש מסכת אבות עם חיבור צרור הכסף שחיברתי בימי נעור׳ בעניין הדינים. ובהגיע׳ לליסבונה, באו אלי אנשים יהודיים ואמרו לי שהעבירו קול במחנה שמי שימצא עמו ספר, אחת דתו להמית. ומיד הלכתי וטמנתי אותם תחת זית אחד, וקראתי לו ״אלון בכות״, לפי ששם קברתי כל מחמד עיני: פירוש התורה והמצווה הנחמדים מזהב ומפז רב, לפי שבהם הייתי מתנחם על שני בני שהיו קירות לבי שלקחום בעל רוחם להמיר דתם, לפי שמיד השליכום בבית הסוהר ועמדתי שם מרעיד קרוב לששה חודשים״.

שרשי משפחת פינטו- רבי דוד חנניה פינטו שליט"א-מכון פניני דוד

עמוד 22

 

רבי יהודה הלוי

שלוש הממשלות – סילוק ליום הכיפורים 237

אֱלֹהִים אֶל מִי אַמְשִׁילֶךָ ? / וְאֵין עֲרֹךְ אֵלֶיךָ

בַָּמָה אֲדַמֶּךָ ? / וְכָל דְּמוּת טֶבַע חוֹתָמֶךָ

גָּבַהְתָּ מִכָּל מֶרְכָּבָה / וְגָאִיתָ מִכָּל מַחֲשָׁבָה

דְּבַר מִי יְכַלְכֶּלְךָ / וְלָשׁוֹן מִי תְכִילֶךָ ?

5-הַיֵּשׁ לֵבָב יגורֶךָ / וְיֵשׁ עַיִן תשורֶךָ ?

 

וְאֶת מִי נוֹעַצְתָּ וַיְבִינֶךָ / וְלֹא נוֹצַר אֵל לְפָנֶיךָ ?

זֶה עוֹלָמְךָ יעידֶךָ / כִּי אֵין בִּלְעָדֶיךָ

חָכְמָתְךָ בְּכָל מְבֹאֶרֶת / וְאֶת חוֹתָמְךָ נִכֶּרֶת

טֶרֶם הָרִים יֻלְּדוּ / וְעַמּוּדֵי שָׁחַק עָמָדוּ

10-יָשַׁבְתָּ מוֹשַׁב אֱלֹהִים / וְאֵין עֲמָקִים ואין גְּבֹהִים

 

כִּלְכַּלְתָ הַכֹּל וְכֹל לֹא יְכַלְכְּלֶךָ / וּמָלֵאתָ הַכֹּל – וכֹל לֹא יְכִילֶך

לְבָבוֹת עָמְדוּ מִלִּדְרֹשׁ / וּלְשׁוֹנוֹת נִלְאוּ מִלִּפְרֹשׁ

מַחְשָׁבוֹת חֲכָמִים יִתְמָהוּ / וְרַעְיוֹנֵי מְהִירִים יִתְמַהְמָהוּ

" נוֹרָא תְּהִלּוֹת " נִקְרֵאתָ / וְעַל כָּל תְּהִלָּה נַעֲלֵיתָ

15-שַׂגִּיא כֹּחַ, אֵיךְ נִפְלֵאתָ / וְהַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ מָלֵאתָ

 

–עָמֹק עָמֹק – מִי יִמְצָאֶנּוּ ? / וְרָחוֹק רָחוֹק – מִי יִרְאֶנּוּ ?

פָּעָלְךָ הֵם הַדְּרוּשִׁים / אַף אֱמוּנָתֶךָ בִּקְהַל קְדוֹשִׁים

צִדְקָתְךָ הִיא הַנִּשְׁמַעַת / וְתוֹרָתְךָ הִיא הַנּוֹדַעַת

קִרְבָתְךָ קְרוֹבָה לַשָׁבִים / וּרְחוֹקָה מְאוֹד מִן הַשּׁוֹבָבִים

20-רָאוּךָ הַנְּשָׁמוֹת הַטְּהוֹרוֹת / וְלֹא נִצְרְכוּ לַמְּאוֹרוֹת

 

שְׁמָעוּךָ בְּאָזְנֵי רַעְיוֹנֵיהֶם / כִּי תֶחֱרַשְנָה אָזְנֵיהֶם

תָּמִיד קְדֻשָּׁתְךָ קוֹרְאוֹת. / קָדוֹש קָדוֹש קָדוֹש אֲדֹנָי צְבָאוֹת

יי צְבָאוֹת – שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתְךָ / יי אֶחָד – שֵׁם אֱלֹהוּתֶךָ

הֲמוֹן מַלְכוּתְךָ לֹא יְסֻפַּר וְלֹא יְדֻבַּר / וְאֶל אֱלֹהוּתְךָ שֵׁנִי לֹא יְחֻבַּר.

25-וְכַמָּה פָּנִים לַפָּנִים הַנּוֹרָאִים / וְכַמָּה אֲחוֹרִים לָאֲחוֹרִים הַנִּרְאִים

 

דִּגְלֵי מֶרְכָּבָה הֵקַמְתָּ לְעֵד וּלְאוֹת / כִּי הַדָּבָר מְאַת אֲדֹנָי צְבָאוֹת

הַכֹּל עֲבָדֶיךָ מְשָׁרְתֵי פָּנֶיךָ / גִּבּוֹרֵי כֹּחַ עוֹשֵׂי רְצוֹנְךָ

הֵם הַנַּעֲלָמִים מֵעֵינֵי בְּרוּאֶיךָ / הֵם הַנִּרְאִים לְעֵינֵי נְבִיאֶיךָ

לָהֶם יִקְרְאוּ רְחוֹקִים קְרוֹבִים / וּבְאֵין הֲלִיכָה רָצִים וְשָׁבִים

30-וַהֲלִיכוֹתָם הֲלִיכוֹת אֵלִי מַלְכֵי בַּקֹּדֶשׁ / אֲדֹנָי בָּם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ

 

יְדַבְּרוּ – וְאָכֵן בְּרִשְׁיוֹנְךָ / וְיַעֲשׂוּ – וְאוּלָם בִּרְצוֹנְךָ

בְּזֹאת יֹאמְרוּ שׁוֹמְעֵי מִלֵּיהֶם / כִּי פִּיךָ הַמְּדַבֵּר אֲלֵיהֶם

רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה הָרִאשׁוֹנָה וְחֵילֵיהֶם / וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם נוֹשְׂאֵי כְלֵיהֶם

שָׁכֵן אוֹר עוֹלָם עֲלֵיהֶם / וַיְהִי שָׁלוֹם בְּאָהֳלֵיהֶם

35-מַעְיַן חָכְמָה מֵאִתָּם יוֹצֵא / וּמְקוֹר חַיִּים עִמָּם יִמָּצֵא 

 

וְאֵין חֹשֶׁךְ וְאֵין צַלְמָוֶת / וְאֵין חֶסְרוֹן וְאֵין מָוֶת

אַשְׁרֵי אִישׁ אֲשֶׁר בָּהֶם יִתְעָרֵב / לְהַקְדִּישׁ בִּקְדֻשָּׁתָם בֹּקֶר וְעָרֵב

לִקְרֹא כְּדָוִד לִקְרַאת מַעֲרָכָיו / בָּרְכוּ אֲדֹנָי מַלְאָכָיו

הַמֶּמְשָׁלָה הַשֵּׁנִית צְבָא הַשָּׁמַיִם / וְחַיּוֹת מֶרְכָּבָה גַּבּוֹת מְלֵאוֹת עֵינַיִם

40-מַיְמִינִים וּמַשְׂמאלִים רָצִים וְשָׁבִים / עוֹמְדִים בָּרוּם עוֹלָם נִצָּבִים

 

וְהָאוֹפַנִּים יִנָּשְׂאוּ לְעֻמָּתָם / וּלְהִשְׁתַּחֲווֹת לִשְׁכִינָתְךָ מְגַמָּתָם

דִּגְלֵי רְבָבוֹת חֲיָלִים חֲיָלִים / כֻּלָּם תַּחְכְּמוֹנִים וְרַבֵּי פְּעָלִים

הָעוֹלִים אַחֲרֵיהֶם – שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ / אִישׁ אֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ

לָהֶם יִתְחַבְּרוּ כָּל כּוֹכְבֵי אוֹר / הַנְּתוּנִים לְמֶמְשָׁלוֹת רַבּוֹת וּלְמָאוֹר

 

45-אֲלֵיהֶם יִלָּווּ שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם / וְהַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל הַשָּׁמַיִם

דּוֹרְשִׁים לַעֲבֹד עֲבוֹדַת מֶמְשַׁלְתּוֹ / אִישׁ אִישׁ מִמְּלַאכְתוֹ

וְאֵין לָמוֹ מִכְשׁוֹל וְלֹא מוֹקֵשׁ / וְאֵין בָּהֶם נִפְתָּל וְעִקֵּשׁ

נוֹתְנִים רְשׁוּת זֶה לְזֶה / וּמְקַבְּלִים רְשׁוּת זֶה מִזֶּה

יַחַד יָרֹנּוּ יִשְּׂאוּ קוֹלָם / בְּשֵׁם אֲדֹנָי אֵל עוֹלָם.

50-וְלָהֶם קָרָא הַמְּשׁוֹרֵר בְּמִקְרָאָיו / " בָּרְכוּ אֲדֹנָי כָּל צְבָאָיו !

 

הַמֶּמְשָׁלָה הַשְּׁלִישִׁית וְחַיָּלֶיהָ / הָאָרֶץ וְכֹל אֲשֶׁר עָלֶיהָ

מִפְרְשֵׂי רוּחַ וְאֵשׁ וְתוֹלְדוֹתֵיהֶם / וְהַיָּמִים וְכֹל אֲשֶׁר בָּהֶם

תּוֹצְאוֹת אֵשׁ וּבָרָד וְשֶׁלֶג מֵאוֹצָרוֹ / וְרוּחַ סְעָרָה עוֹשָׂה דְּבָרוֹ

וּפַלְגֵי מַיִם בְּאִמְרָתוֹ הִתְפַּלְּגוּ / וְעַנְפֵי לְבָנוֹן בְּחָכְמָתוֹ הִשְׂתָּרְעוּ

55-דֶּשֶׁא לִזְרֹעַ וְעֵץ לִנְטֹעַ / וְעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה לַבְּהֵמָה לִשְׂבֹּעַ

 

הִשְׁרִיץ דְּגֵי יָמִים וְתַנִינֵיהֶם / וּתְמוּנוֹת צִפֳּרֵי כָנָף לְמִינֵיהֶם

עֲרֹךְ הַשֻּׁלְחָן – וַתוֹצֵא הָאָרֶץ / בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אָרֶץ

לָתֵת הַכֹּל בְּיָּד אָדָם פְּקִידֶךָ / תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ

עֵקֶב תּוֹצִיא מֵחַלְצָיו מְלָכִים / מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וּמַחֲנֶה מַלְאָכִים

60-וּלְהוֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשְׁךָ בְּרָאתָם / וּלְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתְךָ קְרָאתָם

 

נִקְדַשְתָ בְּתוֹכָם וְנִכְבַדְתָ / וּמִפִּי עוֹלָלִים וְיוֹנְקִים עֹז יִסַּדְתָּ

יִתְגַּדֵּל עַל כָּל שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתֶךָ / בְּפִי עוֹשֵׂי מְלַאכְתְךָ וּשְׁלוּחֵי מַלְאֲכוּתֶךָ

וּבְכֵן זִמֵּר נְעִים זְמִירוֹת לְעוֹשָׂיו / " בָּרְכוּ אֲדֹנָי כָּל מַעֲשָׂיו " !

בָּרֲכוּ אֲדֹנָי בְּכָל מְקוֹמוֹת מֶמְשַׁלְתּוֹ / אֵין קָדוֹשׁ כַּאֲדֹנָי, כִּי אֵין בִּלְתּו

65-יְשֻרוּן אֲשֶׁר יָקָר מִזּוֹלֵל הוֹצִיאוֹ / וַיַמְשֵהוּ מַיִם בְּיָד מֹשֶׁה נְבִיאוֹ

 

וַיּוֹרֵד כְּבוֹדוֹ לְמִקְדָּשׁ הֲדוֹמוֹ / וַיַעַל נְבִיאוֹ לְעַנֲנֵי מְרוֹמוֹ

מֶשֶׁךְ נְבוּאָה מָשַׁךְ לְיוֹדְעָיו / וְרוּחַ נְדִיבָה שָׁפַךְ עַל שׁוֹמְעָיו

הִדְרִיכםָ בְּסֵדֶר עֲבוֹדָתוֹ הַנְּכוֹנָה / לְדַמּוֹתָם לַמֶּמְשָׁלָה הָרִאשׁוֹנָה

כְּמוֹהֶם כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מַקְדִּישִׁים / וְתוֹדוֹת קְדֻשָּׁה מַקְרִיבִים וּמַגִּישִׁים

 

70- פָּנָיו מְכַפְּרִים וּמִתְכַּפְּרִים / וּתְהִלּוֹת אֲדֹנָי מְסַפְּרִים

וּמִתְעַטְּפִים כִּשְׂרָפִים וְאֶרְאֶלִּים / וְנִמְשָׁלִים לְתַרְשִׁישִׁים וְחַשְמַלִּים

רָצִים וְאָצִים וּמִתְקַבְּצִים / וְלַלֶּכֶת עִמְּךָ מִתְאַמְּצִים

יִרְאָה לוֹבְשִׁים וּמִתְבּוֹשְׁשִׁים / מִתְאוֹשְׁשִׁים לְעָבְדֵךְ וּמִתְקוֹשֲשִים

מַעֲרִיצִים וּמַקְדִּישִׁים וְקִדֻּשָׁה מְשַׁלְּשִׁים / לְאֵל נַעֲרָץ בְּסוֹד קְדוֹשִׁים

 

ביאורים לשיר.

סילוק של קרובה לשחרית יום הכיפורים.— טורים קצרים בלי משקל החורזים זוגות זוגות. בשורות 1—22 חתום: א״ב: בשורות 23—74 חתום: יהודה הלוי בר שמואל, המודה לאדוניו המתודה על עוניו ביום  הכפורים.

בפיוט זה מתוארות שלוש רשויות "ממשלות" של עולם הבריאה. חלוקה כזאת אינה ידועה למקרא, ואף על פי כן מוצא המשורר לה סמוכין בסיומו של מזמור קג בתהילים, ועל כן משלב הוא את דבר המקרא באלה לסיומיהן של שלוש פסקות משירו ( 38, 50, 63, ).

סמוך לזמנו של יהודה הלוי נזכר עניין שלוש הממשלות בחיבורים עבריים שונים. אברהם אבן עזרא רומז אליו בפירושו על פסוקי התהלים הנ"ל ומרחיב עליו את הדיבור בפירושו על דניאל י, כא : " הוא העולם הראשון… וזה העולם אינו גוף והוא נקרא מראה כבוד השם העליון….והעולם השני שהוא התיכון שם נשמות צורות אמת בלא גופות גם נשמות בגופות…. והעולם השלישי הוא מתחת לרקיע "

בספר הבהיר האנונימי, השייך גס כן למאה הי״ב, נאמר (סעיף פח): ״ובכללן שלשה חילות ושלש ממשלות. הממשלה הראשונה: אור ואור היום כל הימים, הממשלה השנית: חיות הקודש ואופנים וגלגלי המרכבה…״ (בהמשך לכאורה השמ­טה).

1- ואין – ואין לדמות אליך [אחר]

2- טבע חותמך – נטבעה על ידך. ולהגיד גדולתו של הקב"ה שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד כולם דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקב"ה טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחר מהם דומה לחברו.

-3מכל מרכבה – שבעולם וגם מכסא כבודך. עיין כתר מלכות של גבירול שיר 108

5 – יגורך – יכילך : לכאורה מלשון " יגור " ואבן ג'אנאח מפרשו – יקבוץ

6- ואת מי-יש' מ, יד

8 –  ואות חותמך – עייל לעיל, שורה 2

9 – טרם – לפני בריאת הארץ והשמים.

10-ואין – ועדיין לא נבראו מישורים והרים

11-לא יכילך – אנו יודעים שהוא מקומו של העולם ואין עולמו מקומו

12-עמדו –  בר' כט, לה חדלו

16 – עמוק – קהלת

17 הדרושים – רק אותם אפשר לדרוש , וכך להכיר בעקיפין כי אתה יוצרם

קדושים – וגם אמונת החסידים בך משמשת עדות למציאותך

19 – לשבים – לחוזרים בתשובה

השובבים – החוטאים.

20-הנשמות הטהורות – המלאכים שרואים את האור העליון, את כבוד ה'

21-באזני רעיוניהם – שמיעה פנימית, מקביל לראייה פנימית.

22- קדוש – קדושת המלאכים

23- מלכותך – בהיותך מלך לצבאותיך

24- המון מלכותך – קהל המלאכים

לא ידובר – לא יתואר במלים.

25 – פנים – פני ה'

לאחורים הנוראים – כבוד ה', התגלותו הנראית ליחידי סגולה. ב "כזורי" וכבוד ה', הוא הדוף הדק ההולך אחרי חפץ ( רצון ) האלהים, המצטייר כפי שירצה להראות על הנביא, כפי הדעת הראשונה, אך עך הדעת השנייה יהיה כבו דה' כלל המלאכים והכלים הרוחניים, כסא ומרכבה ורקיע ואופנים וגלגלים….ושמא זאת הייתה בקשת משה באמרו " הראני נא את כבודך " ואמר לו " הן " על מנת שיזהר מראות הפנים אשר אין יכולת לאדם לראותם וכמו שאמר " וראית את אחורי ". והכבו דההוא, מה שיוכל לסבלו ראות הנביאים. ויש בעקבותיו מה שראותנו סובלת אותו, כמו הענן והאש האוכלת, ממה שהוא רגיל אצלנו.

26 – דגלי – דגלי מחנות המלאכים שמסביב למרכבה

27 – גבורי כוח – כינוי למלאכים

29 – רחוקים – מבני אדם סתם

קרובים – לנביאים

ובאין הליכה – תנועתם אינה מותנית בחוקי התנועה הרגילים

30-אדוני בם – ה' היה בקהלם בהר סיני בקודש, הוא הפעילם

-32שומעי מליהם – הנביאים

אליהם – את השומעים

-33 ראש – חילי המלאכים הללו נמצאים בראש הממשלה הראשונה, בעוד שהכוכבים השייכים לממשלה השנייה, אינם אלא נושאי כליהם.

34 -עליהם – על חיליהם

36 – ואין מוות – ב "כוזרי" והמלאך יש שהיה נברא לעתו מן הגופים היסודיים הדקים ויש שיהיה מן המלאכים הנצחיים

38 – מערכיו–  מערכותיו

39 – וחיות מרכבה – הנמנות כאן עם המלאכים פחותי הדרגה

מלאות עינים – כמתואר ביחזקאל א, יח

40 – ברום עולם – בשמים

41 ינשאו – כמתואר ביחזקאל א,כ

42 – תחכמונים – חכמים

43 – שואף – לשוב אל מקום בו זרחו אתמול

44 – הנתונים – על הכוכבים הוטל להאיר לארץ, אך יש להם תפקידים אחרים : הם משפיעים על מהלך החיים וממלאים בזה את רצון קונם. ב "כוזרי" וכי אנו דוחים שיש לעליונות מעשה בארציות, אך נודה כי המשכי ההויה וההפסד מחמת הגלגל ( המזלות ) אבל הצורות מאת מנהיגם ומולידם והשם אותם כלים להקמת כל אשר יחפוץ….

45 – שמי השמים – גלגל המזלות

והמים – כאן מכניס המשורר השקפה מקראית לתוך הקוסמולוגיה היוונית

46 – ממלאכתו – במלאו את תפקידו

48 – נותנים…ומקבלים – מלשון תפיל היוצר " וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים זה מזה ונותנים רשות זה לזה להקדיש " וכו….

50 -משורר– דוד המלך

51-52 – הארץ – ארבעת היסודות שמהם מורכב העולם התחתון : עפר, רוח אש, מים

מפרשי – התפשטות

53 -מאוצרו – של הקב"ה

54 -התפלגו – ארבעת ראשי הנהר שיצאו מדן העדן

וענפי – הענפים של ארזי הלבנון, ונדרש גם על עצי עד

56 – ותמונות – וצורות

57 – ערוך – לערוך מזון לאדם

59 – עקב – כדי שבסוף

ממלכת הכהנים – עם ישראל

מלאכים – הנביאים שליחי ה' שקמו בישראל

61 – עוז יסדת – הגדלת את הודך

63 – נעים זמירות לעושיו – דוד המלך לאלהיו

65 – יקר מזולל – אשר אלהים העלהו משפלותו

מים – מים סוף

66 – הדומו – לבית מקדשו בירושלים

נביאו – את אליהו

67 – משך – שפע

רוח נדיבה – כאן רוח הקודש

68 – לדמותם – תפילת ישראל מקובלת לתפילת המלאכים, ולפעמים אף לתפילת צבא השמים.

69 – מקריבים – תפילות במקום קורבנות

71 – ומתעטפים – כלים ומשתוקקים לאל

ואראלים  וחשמלים, ושרפים וכרובים ואופנים – כתות מלאכים

73 – ומתבוששים – שמא לא יכבדוהו כראוי

מתאוששים – ואולם מחליפים כוח ומתאספים

74 – לאל נערץ – תהלים

רבי יהודה הלוי…סילוק ליום הכיפורים-שלוש הממשלות

מסתבר כי הרה–היספניזציה של לשונם של חברי החונטה נבעה משיקול מעשי יותר מאשר ממגמה תרבותית. אולי משום כך השאיפה לרכישת שפה מודרנית לא פגעה באופן מובהק בשפתם המסורתית, ומאפיינים שלה רווחים בספר הפרוטוקולים. מן ההיבט הפונטי יש לציין את השימוש הנרחב בספר בהברה ז' ] ž[, שמקורה בספרדית הימי ביניימית. גם הצליל ג' ] ĵ[ נפוץ בספר, למשל במילה oĵ )אוג'(, שנהגית ונכתבת בספרדית המודרנית hoy . גם מן

ההיבט המורפולוגי ניכרים בספר מאפיינים של השפה המסורתית, למשל הטיות הפועל paguimos , שנכתב ונהגה בספרדית מודרנית pagamos , או בצורת הסובחונטיבו paguemos ; היעדר הדיפתונג המוכר בספרדית מודרנית [eu]צורת הפועל encontran במקום הצורה הקסטיליאנית המודרנית encuentran נוסף על כך קיימת התופעה של הוספת הברות או מקטעי מילה שלמים, למשל המילה המודרנית contigo נכתבה contingo , בתוספת 209.n

מנגד הושמטו הברות המקבלות ביטוי בספרדית המודרנית, למשל ניכרת נטייה לוותר על האותיות men במילית הסיומת הספרדית mente , והמילה probablete הופיעה במקום probablemente , ובדומה לכך המילה המודרנית principar נכתבה בספר לעתים pricipar , ללא האות n. תופעות אלו חוזרות פעמים רבות ועל כן אין לראות בהן טעויות כתיב.

במקרים רבים יש אי אחידות פונטית שבאה לידי ביטוי בחילופי הברות מודרניות וארכאיות. למשל בית כנסת כונה לרוב אזנוגה ) ežnoga (, אך לפעמים הופיעה המילה בצורה המלמדת על הגייה ספרדית מודרנית, אסנוגה esnoga שנעדר בה הצליל הפונטי ז ] 210.]ž במקרים אחרים הופיעה מילה בצורתה הלא–ספרדית המקבילה. כך למשל אותה מילה ממש, 'בית כנסת', וכן המילה הערבית ט'היר, שהופיעה גם בצורתה הספרדית, ;edicto real

לתופעה זו ביטויים רבים נוספים. 211 לעתים הוחלף המין הדקדוקי של מילה על פי ההבדלים בין החכיתיה לספרדית המודרנית. כך למשל ביידוע המילה el costumbre  (המנהג(, אשר צורתה הספרדית מודרנית נקבית ועל כן היא מיודעת בצירוף מילת יידוע נקבית, .la costumbre  דרוש עוד מחקר בלשני מעמיק של ביטויים שונים בספר, אך בכל זאת די בסקירה הקצרה של לשון הספר להבהיר את משמעות השינוי הלשוני המשתקף בו. הקושי לעמוד על דפוס סמנטי שאפיין את השימוש במילים ספרדיות בצורתן הארכאית לעומת השימוש במילים ספרדיות מודרניות, מלמד כי לא הייתה בתודעתם של אנשי החונטה הפרדה חדה של מרחבים לשוניים.

צורות הגייה חכיתיות הופיעו גם בהקשר של מגע עם אירופה ויצירת קשר עם מנגנוניה, וצורות ספרדיות מודרניות הופיעו בהקשרים קהילתיים מקומיים. הספר מעיד על תקופת מעבר מבחינה לשונית, תקופה שצורות מודרניות

וקדומות רווחו בה אלה לצד אלה. ויש לציין שוב לעומת זאת את ההבחנה בין הרכיבים העבריים, אשר שימשו בעיקר כמונחים דתיים, ובין מילים ספרדיות. בספר הפרוטוקולים, שהיה במהותו כלי מודרני שנוצר מתוך שאיפה לאמץ דפוסי לשון וארגון אירופיים, השימוש בלשון אירופית שהותאמה לנסיבות המקומיות נחשב דגם לשוני ראוי.

עם זאת תהליכי התמורה הלשונית המשתקפים בספר הפרוטוקולים היו שונים בתכלית מן הדיגלוסיה הטעונה מבחינה רגשית שהתפתחה מאוחר יותר, ושבמסגרתה ראו המתמערבים בחכיתיה שפת בית המאיימת על מעמדם החברתי בקהילה ומחוצה לה. החונטה שאבה מן השפה הזרה כדי להגדיר מחדש את מעמדה כיעילה ותכליתית, ולא מתוך התנכרות לתרבות המקומית. דווקא בספר הפרוטוקולים, שהציב את שפות אירופה כסמל לקדמה, נעשה המעבר הלשוני ללא מתח חברתי–לשוני או תרבותי נראה לעין, ואף לא התנהל לפי חלוקה נוקשה למרחבי דיבור מסורתיים מול מודרניים כבמאה הבאה.

 

למען עתיד טוב יותר: בריאות, חינוך והגירה

דפוס התמורה הלשונית הוא כמובן דוגמה אחת למשמעות הנהירה אחר ההיצע האירופי. הנוף העירוני המשתנה השפיע מאוד על עיצוב תפיסת אורח החיים העירוני בקרב עיליות מקומיות, יהודיות כמוסלמיות ונוצריות. מועצות

עירוניות חדשות קמו בעיר במטרה להשליט סדר באורח החיים הישן, שנתפס בשיח החדש ככאוטי, ובמסגרת זו השיח על היגיינה, ליתר דיוק על היעדר תנאים סניטריים, מילא תפקיד חשוב בשינוי נופה של העיר.

בעריה המודרניות של מרוקו ובמיוחד בטנג'יר הלכה והתגבשה בקרב מעמד הביניים המתהווה זהות עירונית חדשה. לצד פעילותן למודרניזציה במנגנוני השליטה ביקשו עיליות מוסלמיות מקומיות לשמר ערכים ישנים ולהתאימם לאורח החיים החדש בעיר. במסגרת זו וכחלק מהבניית זהות מרוקנית מודרנית צץ מעת לעת שיח ג'האדי פרוטו–לאומי שהציג את העיר כשבויה בידי צבאות אירופה ותרבותה וכמי שנגזר עליה להילחם על עצמאותה.

העילית היהודית הפרו–אירופית נטתה לבחון רעיונות מודרניזציה בעלי אופי אירופי מתוך גישה טעונה פחות. אמנם שיח ההיגיינה בצורתו הקולוניאלית המובהקת לא עלה בספר הפרוטוקולים, ולא תועדו בו אירועים בעלי משמעות

תברואתית כגון המגפות הגדולות של שלהי שנות השישים של המאה התשע עשרה. אך במסגרת השיח על חובתם העיליתנית של חברי החונטה כלפי בני הקהילה ובהשפעת הסביבה המשתנה יש בספר ביטויים לקבלת אחריות לבריאות גופם של חברי הקהילה ולשאיפה להקים מוסדות בריאות מודרניים.

בפרוטוקול הכינוס שהתקיים ב– 24 ביולי 1864 תוארו מאמצי החונטה לארגן את 'בית החולים' )כך במקור( היהודי בצורה יעילה יותר על ידי הקמת hospital חדש. ניסיונות של החונטה להטיל את מרותה על הקהילה על ידי שליטה במוסדות הבריאות הקהילתיים נזכרו מפעם לפעם בספר, אולם בפרוטוקול זה נחשף במלואו הדגם שאליו שאפו. לראשונה הופיעה בספר המילה הלועזית hospital , והשימוש בה שיקף ברמה הלשונית את מהות ההתייעלות המיוחלת. השאיפה הייתה להקים בית חולים יהודי–קהילתי מודרני בסגנון אירופי שיועסקו בו רופאים אירופים. פרנס בית החולים פנה אל הקונסול הבריטי בטנג'יר תומס ריד ) Reade ( וביקש שיפעיל את השפעתו הפוליטית על הסלטאן להקצות שטח להקמת בית חולים יהודי בעיר. בית החולים היהודי המודרני הראשון בעיר פעל בצו הסלטאן, שהוצא לאחר התערבות מעצמות אירופה, לבקשתם של חברי החונטה. אירוע זה העצים כמובן את תפיסתה העיליתנית של החונטה והיה תמריץ לשיח הפרו–מודרני שלה.

במקביל להקמת בית החולים דנה החונטה בתקנון החדש אשר יקנה למוסד זה רשמיות וחיוניות. היא החליטה לפנות במכתב רשמי אל הרופא הצרפתי בעיר ולבקשו לעבוד בבית החולים. מאחר שלבית החולים עדיין לא היו הכנסות

משלו כדי לשלם לרופא חיצוני )נקבע כי הפעלת בית החולים תמומן מהכנסות בית המרקחת שיוקם לצדו, ושימכור לציבור תרופות(, התבקש הרופא הצרפתי לטפל בחולים העניים ללא תשלום. חברי החונטה ציינו כי אם הרופא הצרפתי לא ייענה לבקשתם, נראה להם על סמך היכרותם עם הרופא הספרדי שהוא יסכים לקבל עליו את השליחות. על פי רוח הדברים נתפסה אירופה כישות פילנתרופית שניתן להיעזר בה – בממשלותיה, בנדבניה וברופאיה – לייעול מנגנוני הקהילה. מנגנוני השליטה ומוסדות השליטה האירופיים שצצו בעיר היו בעיני החונטה דגם ראוי לאימוץ בבואם לארגן מחדש את הנהגת הקהילה. הם היו בעלי יזָמה ואף לא נמנעו מלהפעיל את קשריהם האישיים לטובת הקהילה היהודית בת חסותם.

מראשית ימיה של החונטה נשאו חבריה את עיניהם לרפורמה גם בתחום החינוך כדי לשפר את רמתו. לשם כך תיקנו תקנות לייעול תלמוד התורה, מוסד חינוך מסורתי, ומינו פקידים שיפקחו על שמירתן. בד בבד עם הארגון

מחדש של החינוך הדתי–המסורתי ביקשה החונטה להקים בעיר מערכת חינוך מודרנית, שמורים אירופים יְלמדו בה תכנים אירופיים. מן החודש הראשון לפעילותה ועד 1864 , שנת פתיחתו של בית הספר הראשון של כי"ח בעיר,

עסקה החונטה בגיוס כספים בקהילה ומחוצה לה לשם הוספת לימוד שפות אירופיות לתכנית הלימודים, וניהלה תכתובת ענפה כדי לקדם את הרעיון. החונטה אף התערבה בבחירת המורים שעתידים היו להישלח מאירופה.

אביעד מורנו מתוך "מוסף פעמים"מס' 1 – אירופה ממרוקו:

לחקות את מצבן הטוב של קהילות אחינו מאירופה: הבנייתה של הזיקה לאירופה

שליימו יצא מ״אם הבנים״, תרמילו תלוי בחגורה על כתפו, יורד באלכסון ונח על מותנו הימנית. הלך בצעדים נמרצים כשהוא מפזם את מגילת אסתר בעל־ פה ומכרכר בדילוגים קצובים, פעם ברגל ימין ופעם ברגל שמאל, וגלימתו מתנופפת ברוח. כשראה את סבו, נעצר בתנועה פתאומית, ניגש אליו, לקח את ידו ונשק אותה בהטעמה. סבו שם את ידו על ראשו ובירכו כרגיל. אחר־ כך תחב ידו לכיסו ומשך ממנו סוכריה לשליימו. לא היה בדעתו של שליימו לבלות עם סבו בשיחה על מה שלמד, כי שעתו לא הייתה פנויה בימים אלו, לכן נפרד מהר מסבו ואץ לדרכו. לבו היה נתון לדבר אחר. כשנכנס הביתה, שלף את נעליו, לא משום קדושת המקום חס ושלום, אלא כדי שקול צעדיו לא יישמע. שם ידו על תרמילו ולחצו למותנו כדי שהעפרונות בפנים לא יקשקשו וישמיעו קולם, וגלש בשקט כדי להתחמק מעיניה של אמו. אמו, שהייתה תמיד עסוקה, חיכתה לבואו כדי שייצא לשליחויות שזימנה לו כדרכה. שליימו היה חושב בהתמרמרות: ״אם שליימו לא יביא את הלחם מן לפרראן(תנור ציבורי) יישאר שם הלחם עד הלילה. אם שליימו לא יביא מים מן למעדא (ברז ציבורי) לא יהיו מי שתייה בבית״. ״וכי מאיפה ישתו? הייתה אמו שואלת. ״ממי הבאר של הבית המשמשים לניקיון ושאינם טובים לשתייה ?״ ולא רק דלי אחד היה מביא, אלא שניים בבת אחת, כי אמו הייתה אומרת שזה יותר קל מפאת שיווי המשקל. אבל הוא מעולם לא הבין חכמה זו: איך יתכן שקל יותר לסחוב שני דליים במקום אחד, ולהעלות אותם שלוש קומות במדרגות גבוהות כאלה, זה לא תענוג. מיוזע, עייף ורטוב מהמים שנשפכו על רגליו ועל נעליו, היה שליימו לפעמים מתמרמר על הנטל המועמס על כתפיו הקטנות והיה צועק לאמו בייאוש: ״וכי קניתם עבד בשוק? וכי מצאתם אותי ברחוב שאין לכם רחמנות עלי?״

״תראו אמה חראמי! (ממזר); לשון חדה בפיך. עוד מעט אבוא לחתוך לך אותה ואלמד אותך איך לבלום את פיך החצוף! זאטוט כזה, גם כן למד לדבר! … קאללו: כבר פללוס ורבא ריוס (אמרו: גדל האפרוח וצמחו נוצותיו)״ ובאמת! שבט שלם של אחים ואחיות, בלי עין־הרע, היה בבית. ולמה לא יירתמו גם הם בעול? ולא היא. כל אחד היה סבור שהוא עושה יותר מדי. כשהיו שבים אחר הצהריים מלימודיהם, היו אוכלים פרוסת לחם שְׂיעורים מרוחה בשמן עם כוס תה ריחני, ומסתלקים לרחוב לשחק. אבל שליימו, כמאמר הכתוב, איש תם יושב אוהלים, אהב לשבת בבית על פי רוב ולכן נתפס תמיד לשליחויותיה של אמו, שמפאת עומס עבודה לא התפנתה למחשבות שווא כמו חלוקה צודקת של השליחויות בין ילדי המשפחה. וכך יצא שליימו תמיד מקופח. באותו יום כאמור, היה מנוי וגמור עימו לבצע את תכניתו. וכדי לא להיתפס לשליחויות שנמאסו עליו, ויתר אפילו על תביעת קיבתו הריקה שדרשה במפגיע את שלה. הוא התעלם מזה ובלבד שיהא בידו להתכונן כדבעי לקראת פורים. בצעדי חתול עלה לעליית הגג, מעל לחדר הגדול, כדי לפקוד את אוצרותיו הרבים המסודרים זה ליד זה בתיבות קרטון. ניירות צבעוניים מכל המינים, צילומים של חיות, בעלי כנף ודגים שגזר משבועונים ומספרים. פקקי פח של בקבוקי לימונדה. עטיפות סוכריות ששימשו כשטרות כסף במשחקי הילדים. ומעל לכל, ציורי המן ומשפחתו שהכין במשך השנה ליום פורים, וזה היה עיסוקו כל חודש אדר. ישב על רצפת העץ של העלייה והתחיל לצייר בכוונה רבה על הנייר, בבואה של המן, כיד הדמיון הטובה עליו, מעשה אמן. צייר אדם שעינו האחת פקוחה והשנייה מתפוקקת, אפו מרוסק, שערותיו פרועות וקריאת ״הצילו!״ בוקעת מפיו, ולמטה כתוב בפירוש: ״המן הרשע, ימח שמו וזכרו״, שלא תחול כל טעות, חלילה, במי המדובר. שליימו נהנה מיציר כפיו ומילא פיו צחוק. העמיד את הציור במרחק ניכר כדי שייטיב לראות, שילב ידיו זו בזו, מתמוגג מרוב נחת, וכמשיח עם עצמו, אמר: ״בחיי בוהן רגלי, יא רשע, אם היית נופל לידי, הייתי מורח אותך דבש מן המובחר והייתי מגיש אותך מנחה לדבורים לבני מינן. אז היית טועם טעם גן־עדן, ימח שמך בן כלבים! להרוג ולאבד אמרת? אין בך רחמנות על אף אחד, מנוול שכמוך!״ כך היה שליימו ממשיך ומצייר בכוונה רבה את המן האגגי ובני משפחתו הארורה, בכל המצבים, ועשה מפרצופיהם מטעמים. התרגשותו זו והקולות שהשמיע בהתלהבותו גילו את מקום מחבואו מבלי שהרגיש בכך, כי בעודו שקוע בציוריו, חש לפתע כיצד יד נעלמה לופפת את צווארו ויד שנייה על עורפו מאחורי גבו מרימה אותו כנוצה העפה ברוח. לבו קפץ ממקומו מרוב פחד ועם שנשמתו כמעט פרחה ממנו ובקושי יכול לזוז ולנשום, נפנה בבהלה לראות מי המלאך ״הטוב״ הזה העומד עליו להורגו נפש. לבו ניבא לו שזה אחיו הגדול שקשר קשר עם אמו נגדו. על כן התחיל שליימו צועק ובועט ודוחף כסייח פרא: – הרף ממני קרח שכמותך!

אבל אחיו המשיך להרימו, לפת אותו בזרועותיו ודחף לו תוך כדי כך, דחיפות חדות בצלעותיו ומכות על קדקודו כמאמר הכתוב: ״על קדקודו חמתו תרד״.

-יא לכלב! פה אתה מתחבא! הא? משוגע לניירות ולציורים כמי שנטרפה עליו דעתו! — אמר אחיו וצעק לאמו — אמא!! בואי וראי את הבטלן הזה איפה הוא מתחבא! אמו באה, כולה נושמת ונושפת בכעס ובמרירות. -איפה ראך וולד לחראם (הממזר ההוא), אמרה רותחת מכעס. תוריד לי אותו ואקרענו בשיני! ראה שליימו כי עסק ביש לפניו והריח סכנה, ניסה להשתחרר מידי אחיו על ידי כמה בעיטות, רץ לעבר הסולם הקבוע בקיר בפתח העלייה ושלשל את רגליו במהירות כדי למלט את עצמו מפורענות זו. אבל מאוחר מדי. בעודו משלשל רגליו, תפסה אותן אמו וכיבדה אותן בצביטות נאמנות בידיה המנוסות כמלקחיים ועשתה בו שפטים. ואחיו מלמעלה עט עליו, חרף הבעיטות שקיבל, והיכה אותו על ראשו עד ששליימו צעק צעקה גדולה ומרה כמי שנשכו עקרב והתחיל לבכות בדמעות שליש על מר גורלו. נתקע בחצי גופו בכניסה הצרה לעליית־הגג, אמו מלמטה ואחיו מלמעלה, נדמה היה לו שגורלו רע ומר כגורל המן ובני ביתו הארורים. -אפילו דלי מים לא תביא יא וולד לחראם (בן הטומאה). הלחם עוד מונח בתנור, מי יודע אם לא נגנב עד כה וכל עיסוקך רק בניירות. כל יום נחבא בין הארגזים ומצייר. אני כבר אראה לך, אמרה אמו ברתחה.

• אם אני לא אביא, אף אחד לא יביא, מה אני עבד פה ? ! אמר שליימו בדמעות על פניו.

כתשובה קיבל עוד כמה מכות וצביטות. הבין שסייג לחכמה שתיקה וסתם את פיו. רק בכה בשקט.

• תיבש לשונך! יא לחראמי! (ממזר), אמרה אמו, עוד לדבר אתה מעז! רוץ מהר. תביא מים ואחרי זה תביא את הלחם וראה הזהרתיך! אם תברח נעשה ממך גל עצמות. זוהי צרתי! אם אביך היה פה, היה עוזר על ידי. עכשיו התחילה אמו לתנות צרותיה ומר גורלה וסיימה בבכי כרגיל. שליימו נרגע כשראה את אמו בוכה. אחרי הכל היא אמו ובאמת צריך לעזור לה וכיוון שנתפס הרי נזכר שקיבתו ריקה ותבע את המגיע לו. ״אפילו חמור צריך לאכול״ אמר. לקח פרוסת לחם. התה נגמר. אכל ממה שנשאר והתכונן ללכת למלא אחר השליחויות שהטילה עליו אמו, אחיו עוד זרק לעברו אזהרה אחרונה שלא היה צורך בה.
• אם אתה רוצה לשמור את אבריך שלמים, תראה שלא אתפוס אותך משחק ברחוב.

-תיפח רוחך! חמור!

זרק שליימו לעבר אחיו ורץ כל עוד נפשו בו.

בחודש אדר נוהגים יהודי המללאח לנסות את מזלם. כל החנויות מתמלאות ממתקים ומי שאין לו חנות, מעמיד שולחנות באמצע הרחוב, ממלאם סחורה מפתָה ומושכת עין וכולם מהמרים ומשחקים במשחקי מזל. תאמר: וכי אפשר לנסות את המזל? אלא מאי? באותו חודש באים יהודים בדברים בינם לבין עצמם ואומרים בהאי לישנא: ״שמע נא יא מזל! בימים נוראים שעברו, חזרתי בתשובה. נזהרתי במצווה קלה כבחמורה. נהגתי בצניעות, בענווה ובדרך־ארץ מאז ועד עתה! ולמרות זאת, שכנת בסלע כל השנה רחמנא לצלן ולא נתת לי פרנסה! ועכשיו חדל לך מאכזריות זו! צא מהסלע בו נדבקת כמאמר הכתוב: ונפשו קשורה בנפשו והיה קצת רך וחמים וכל צרכיך עלי ועל ראשי! לא יחסר לך כלום! בשר אאכיל אותך עד שיצא לך מהאף. גם תרנגולת לא תחסר, טעם גן־עדן, יין שכר מהמובחר אשקה אותך ועוד, אבל שמור על התנאי! ראה הזהרתיך! שלא תגרום לי ולך טרדות, צרות וימים אפלים מלאי עוני ודיכאון כל השנה!״. אלה דברים של יישוב הדעת כמאמר הכתוב: ״דברי חכמים בנחת נשמעים״. במקל נועם, בלי רוגז חלילה, אלא בשובה ונחת. אבל ישנם גם חמי מזג שאינם שולטים על קור רוחם. ההתמרמרות על כשלונם במשך השנה הצטברה בהם, פורצת מגרונם בלב עצוב ובנפש מרה והם פונים למזלם בלשון נמרצת, שאינה משתמעת לשתי פנים: ״הא! מזל! יא בן לכלב! אתה שומע ? או עודך נוחר בביב השופכין שלך? פתח אוזניך המזוהמות! הפעם לא תימלט מידי! נין ונכד לכלבים רמי־יחס! כל הזמן התחננתי לפניך במתק שפתיים שתיטיב עמי דרכך הארורה ותתנער מתרדמתך העמוקה ולא שעית לי! לא ריחמת ולא הקשבת! עכשיו נבל בנבלים, אדבר אליך קשות, כיאות לעצלן נבזה שכמוך כמאמר הכתוב: ״עם עקש תתפתל — יקח האופל את אבי אביך! אתה לא שומע הא ? בבוץ וברפש אתה שרוי עד צווארך כל השנה! נקודת אור אחת לרפואה, לחמם את נפשי הקרה, לא הראית לי. קומה, התנער, מה לך נרדם! רק לזה החודש וחזור לביצתך המזוהמת, לא אפריע לך, שמעת? יותר לא אגיד לך כלום!״ כאלה הדברים וכיוצא בהם היו מדברים הבריות, כל אחד לפי רמתו, ונושאים ונותנים עם מזלם, כאילו חוזה הם כורתים ביניהם, כך וכך הם התנאים. גם ברהם, שכנו של שליימו, נהג כך. עליו אמרו הבריות: ״זה גבר! פרנסה מסלע הוא מוציא, מלא מרץ וחמה לאין שעור, ניסה ידו בכל, אלא שאין לו מזל לא עליכם! ועם מזל כשלו, לא יעזור מה שיעשה, לחינם הוא טורח״. בימים אלה, היה ברהם אוזר חלציו, מגרש את הייאוש שנדבק בו ואת העצבות ששכנה בקרבו, וקם שוב לנסות את מזלו. מוכר הוא שארית תכשיטיה של אשתו, לווה קצת כסף בריבית, ממלא חנותו בממתקים, עוגות וכל טוב ומתחיל לסובב את גלגל המזל, הוא גלגל ההימורים עם המספרים עליו. אלא שלא תמיד היה מצליח. פעמים היה יוצא נקי מהעסק ופעמים נוספו חובות והיה צריך לעבוד קשה כל השנה כדי לשלמם.

שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988- פורים בפאס עמוד 53

רבי יעקב אבן-צור, שנולד בשנת תל"ג – 1673 – ונפטר בשנת תקי"ב – 1753 -, היה מגדולי החכמים בגולת מרוקו. הוא למד מפי גדולי התורה שבדורו, וראש להם רבי יהודה אבן עטר.

על חריפותו ובקיאותו בתורה מעידים חיבוריו בהלכה, כגון כרכי השו"ת " משפט וצדקה ביעקב ". עם זאת הוא נקלע לפולמוס נוקב עם אחדים מבני דורו. פרשת חייו היתה רצופת תלאות, נתייתם בגיל צעיר, ידע נדודים רבים, פקדוהו חוליים וייסורים מרים, כגון שישה עשר מבניו ששכל ואך בן אחד, רפאל עובד שמו, נותר לו בחיים.

יוֹצְרִי שְׁעֵה עֶבֶד הסוג:     בקשה.

העת:     לבֹּקר, ׳לדפיקת    השער׳.

התבנית: שיר שְוֵה חרוז; הפייטן חילק את הדלת והסוגר לשתי צלעות משניות.

החריזה: מברחת כנויית.

המשקל:            המתפשט (ושוא שאחרי תנועה גדולה לנח יחשב), בפלס (במשקל)

׳שער פתח דודי׳ (אוצר, ש-2056),* ובפלס ׳שער אשר נסגר׳ (ש-2046).

החתימה:           יעקב אבן־צור.

נדפס:    עת לכל חפץ, דף  א עמ׳ א.

 

יוֹצְרִי שְׁעֵה עֶבֶד / דּוֹפֵק דְּלָתֶיךָ / אֵלָיו פְּתַח פִּתְחֵי / סַף מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ.

עֵינָיו לְךָ יִשָּׂא,/ תָּבֹא לְפָנֶיךָ / אֶנְקַת תְּחִנּוֹתָיו / דּוֹבֵב בְּבֵיתֶךָ.

קַבֵּל תְּפִלּוֹתָיו / וּרְצֵם כְּקָרְבָּנוֹת / עוֹלָה וְנִיחוֹחִים / עַל מִזְבְּחוֹתֶיךָ.

בֹּקֶר, בְּנִיב רַחְשׁוֹ / יַשְׁכִּים לְהוֹדוֹת לָךְ / יָרַח כְּמוֹ מִנְּחָה / מוּל רוֹמְמוֹתֶיךָ.

1 יוצרי: מלת פנייה מרכזית שעליה בנוי הפיוט. והשווה: ׳אלוהי! נשמה שנתת בי…׳, או: ׳אלוהי! נצור לשוני מרע…׳. שעה: פנה. דופק דלתיך, אליו פתח: על דרך הכתוב ׳קול דודי דופק, פתחי לי…׳ שה״ש ה ב. ודרשוהו(מדרש רבה על הפסוק): ׳אמר הקב״ה לישראל פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרוניות נכנסות בו׳. / 2 עיניו לך ישא: על דרך הכתוב ׳אליך נשאתי אתעיני׳תה׳קכג א.תבאלפניך אנקתתחנותיו: תה׳ עט יא.דובב בביתך: מתפלל בביתך, ושיעור הכתוב: יבוא לפניך שיח תחנוניו של העבד, שאותו הוא מבטא בשפתיו בבית תפילתך. / 3 קבל תפילותיו ורצם כקרבנות: על פי ברכות כוע״ב: ׳תפילות כנגד תמידין תקנום׳, וכנגד הדרשה בשיר השירים רבה ה ב: ׳אמרה כנסת ישראל אני ישנה מן הקרבנות ולבי ער לקריאת שמע ולתפילה׳. / 4 בקר, בניב רחשו ישכים להודות לך: שיעור הכתוב: העבד ישכים להודות לך בתפילותיו עם שחר. ירח כמו מנחה: מוסב אל ׳ניב רחשו׳ שבראש הטור, לאמור: תפילתו תערב כניתוח מנחה לפני ה׳ והלשון על פי שמ״א כו יט.

5 -אַמֵּץ זְרוֹעוֹתָיו / צוּר, כִּי בְּכָל לִבּוֹ / יִתְאַו חֲסוֹת תַּחַת / צֵל מֵעֲלוֹתֶיךָ.

בּוֹדֵד כְּצִפּוֹר פַּח / אֲנָא פְּקַח קוֹחוֹ, / אֵלָיו תְּנָה נֹפֶשׁ / חֹפֶשׁ פְּדוּתֶיךָ.

נוֹשְׁכָיו כְּמוֹ נַחַשׁ,/ מוֹנָיו וְגַם שׂוֹטְנָיו / בָּהֶם בְּשֶׁטֶף אַף / תָּעִיר חַמָתֶךָ.

צָמְאָה לְךָ נַפְשׁוֹ / מִנְזָר תְּשִׂימֵהוּ / גַּם תַּעֲלֵהוּ אֶל / הַר נַחֲלָתֶךָ.

וּבְרַחֲמֶיךָ, חִישׁ / תִּבְנֶה כְּמוֹ רָמִּים / מִקְדַּשׁ הַדּוֹמֶיךָ / אַרְמוֹן נְוָתֶךָ

10-רָם! עַמְּךָ גּוֹנֵן / וּבְנֵה וְגַם כּוֹנֵן / צִיּוֹן וְהֵטִיבָה / מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ

5 אמץ זרועותיו: על דרך הכתוב משלי לא יז. צור: הפייטן מרבה להשתמש בפיוטיו בכינוי זה לבורא החביב עליו. חסות תחת צל: על דרך הכתוב תה׳ צא א-ב. צל מעלותיך: צל רוממותך. / 6 בודד כצפור פח: על דרך הכתוב תה׳ קב ח: ׳כצפור בודד על גג׳. פח — מלכודת, וציפור־פח היא הפך ציפור־דרור. פקח קוחו: שחררו, על דרך הכתוב יש׳ סא א. / 7 נושכיו כמו נחש: על דרך הכתוב תהלים קמ ד. מוניו וגם שוטניו: לוחציו ושונאיו. בשטף אף תעיר חמתך: מש׳ בז ד: תה׳ עח לח. / 8 צמאה לך נפשו: על דרך הכתוב תה׳ סג ב; מנזר: בעל משרה מכובדת, וכדברי ראב״ע לנחום ג יז, ׳בעלי הנזר׳; ורש״י פירש לשון שיר. / 9 וברחמיך חיש: על דרך הכתוב: ׳מהר יקדמונו רחמיך: תה׳ עט ח. תבנה כמו רמים: שנאמר בתה׳ עח סט: ׳ויבן כמו רמים מקדשו׳, ובדברי מצודת דוד: ׳בנהו בנין עד כמו השמים׳. ויונתן תרגמו כמו ראמים. מקדש הדומך: על הפסוק באיכה ב א ׳ולא זכר הדם רגליו ביום אפו׳, נאמר במדרש: ׳אין הדום רגליו אלא המקדש׳, (איכה רבה, מהדורת בובר, מט ע״א). ושיעור הכתוב: תבנה מקדש של מטה בחוסן ונצח של מקדש של מעלה. ארמון נותך: הכינוי ארמון למקדש הוא לפי תרגום יונתן ליר׳ ל יח. / 10 ובנה וגם כונן: על־פי שמ׳ טו יז והטיבה מכון לשבתך: על פי תה׳ נא כ.

 פיוטי ר' יעקב אבן צור- בנימים בר תקוה- יוֹצְרִי שְׁעֵה עֶבֶד