מורשת יהדות מרוקו

החינוך היהודי המסורתי ב״חדר״־א-סלא

אם הבנים בצפרו(אסתר אלבאז)

בעיר צפרו, הייתה אשת חיל אחת בדמות ״מלכת״ אסתר אלבאז, נשיאת אם- הבנים ורעיתו של מר רפאל בן־סמחון שהיה יושב ראש הוועד של החברה. מוסד אם־הבנים של העיר צפרו, קיבל גם הוא את דחיפתו הראשונה מהנשים. הראשונות שפעלו בו, כפי שמספר הרב ד׳ עובדיה, היו רבקה שלום, רעייתו של מר דוד הרוש, ושכנותיה עיישא אלקובי ובונינא זאזון. אבל הרוח החיה הייתה אסתר אלבאז שנכחה בעיר פאס במסיבת ייסוד אם־הבנים, ועז היה חפצה לראות מוסד דומה גם בצפרו. ואכן העיר צפרו הצליחה להקים בית־ספר מפואר באזור של פרדסים וגנים. עם כיתות מאווררות. כמו בפאס ובמכנאס, זכו התלמידים לארוחות חמות ולבגדים; ומעל לכל לחינוך יהודי נאות.

המחנכת חפצי-בה בר-ששת מרבאט

אשה רבת פעלים ואשר לה שמור מקום כבוד אצל יהודי מרוקו, במיוחד אצל יהודי רבאט, היא הגב׳ חפצי־בה בר־ששת. יהודי עירה נהגו לקרוא לה בשם חסיבה בלחסן (ע״ש משפחתה). חסיבה היא בתו של רבי יוסף בלחסן ז״ל, או ר׳ יוסף למכנאסי (מהעיר מכנאס), אחד מבין המלמדים הראשונים שעברו לרבאט. רבים רבים למדו אצלו. חסיבה בר־ששת היתה האמא לא רק לאלפי בני נוער ברבאט, אלא גם האמא של המבוגרים והקשישים. כל נזקק בעיר ראה בה מוסד סוציאלי מושלם. היא הייתה אחות, עוזרת למיילדת, עובדת סוציאלית, מורה ומעל לכל יושבת ראש חברת ביקור חולים, מוסד שהקימה בעצמה בשנות העשרים. לא בכדי כתבו עליה השלטונות הצרפתיים, בעת שהעניקו לה אות כבוד גבוה, כציון לשבח על תרומתה לבני עירה: הגב׳ בר־ששת ״מגלמת הכל והכל בה״.

כמחנכת ומורה, היא נלחמה בבערות וחיסלה אותה סה״מללאח״. דור שלם למד והתחנך אצלה. כאחות, היא נלחמה במחלות המידבקות שהיו מאוד נפוצות ב״מללאח״ כמו השחפת, הגזזת, ועוד.

הערת המחבר: כדי להתגבר על ההוצאות הכרוכות בבנין, חברי הועד ובראשם הרב (ישמ״ח) ישועה שמעון חיים עובדיה זצ״ל, רבה של צפרו ואחראי על החינוך שם בימים ההם, היו מבקרים ערב ערב בבתי האמידים בקהילה ומשפיעים עליהם לתרום למפעל הקדוש. הם נענו בעין יפה, כך מספר הרב ד׳ עובדיה, בנו של הרב ישמ״ח עובדיה זצ״ל. ראה קהלת צפרו, ר.׳ב, עמ׳ 216. באשר לחברת ביקור־חולים, מוסד זה הוקם בצפרו, בשנת תרפ״ו(1926). ראה קהלת צפרו, ח״א, עמי 380, תעודה 316.

מרת בר־ששת נולדה במכנאס ובעודנה תינוקת היא עברה עם הוריה לרבאט. כאן היא קיבלה את חינוכה הראשוני בבית-ספר אליאנס שנפתח אז מיד אחרי כניסת הצרפתים לרבאט. לאחר מכן היא נכנסה לקולג׳ הצרפתי, שבו למדו רק הצרפתים וסיימה אותו בהצטיינות. היא הייתה הראשונה בין יהודי רבאט, שזכתה לתואר הראשון. את ראשית דרכה עשתה בהוראה ומונתה מורה בבית־ספר אליאנס בו היא למדה תחת הנהלתו של מר קונקי ושל המפקח מר יום טוב צמח.

בימים ההם, ב-1925, הגיעה אליה השמועה שבמכנאס הוקמה חברת ביקור חולים, לטיפול בנזקקים דלי־אמצעים. מיד היא אספה את כל נשות נכבדי העיר היהודיות, והציעה להן להקים מוסד דומה ברבאט. כל הנוכחות קיבלו בהתלהבות את עצתה, ושלחו אותה למכנאס. היא נפגשה עם היו״ר של חברת ביקור חולים בעיר זו. שההדריך אותה ואף מסר לה את התקנון של החברה, והיא אימצה אותו. היא לקחה את מנהל בית ספרה מר קונקי כמזכיר ביקור חולים וכעוזר, כי המוסד שהלך והתרחב הצריך עוד מאמצים רבים. על מנת להתגבר על העול שלקחה על עצמה, נאלצה גב׳ בר-ששת להתפטר ולוותר על מקום עבודתה בבית-הספר כדי להתמסר אך ורק לביקור חולים. לצורך זה היא למדה את מקצוע האחות והיא הפכה לאחות ולעובדת סוציאלית ב״מללאח״ של רבאט.

כל התפקידים האלה דרשו ממנה מאמצים נוספים, והיא רתמה לעיסוקיה גם את בעלה שמעון שהיה עובד ציבור ומזכיר חברת עוזר דלים, תפקיד שדרש מאמצים לא מעטים. שניהם טיפלו בחולים דלי-אמצעים והגישו עזרה לכל דורש אפילו באמצע הלילה. אשה שתקפוה צירי לידה, או חולה שתקפוהו כאבים ידעו אל מי לפנות. פעם פרצה מחלה מידבקת ב״מללאח״: הגזזת. חמש מאות וארבעים בני נוער נדבקו במחלה, וביתם של שמעון וחסיבה בר-ששת הפך למרפאה. הנפגעים קיבלו טיפול ראשוני ואחר כך נשלחו לקאזבלנקה לקבלת הטיפול הדרוש.

חסיבה בלחסן חינכה דור שלם, והקימה לפני מותה צבא גדול של מתנדבים ומתנדבות שממשיכים את דרכה בארץ. משפחת בר־ששת עלתה לארץ ב-1974 והבעל נפטר כאן ב-1979. רעייתו נפטרה בהיותה בקנדה ב-1987 בשיבה טובה, וגופתה הובאה לקבורה בירושלים.

חינוך הבנות

בעוד שהבן נשלח לחדר בגיל רך ללמוד תורה, הבת נשארה בבית עם אימה, וביתה היה בית ספרה הטוב. כמו כן מאחר והאשה אינה חייבת להשתתף בריטואל הדתי עם הגברים, היא פטורה מלימוד והיא גם נישאת בגיל רך. את חינוכה היא מקבלת ומשלימה בין הנשים, תוך שמירה קפדנית של בית יהודי כשר לאשת חיל היו מקרים שבגיל ארבע-חמש, נמסרה הבת לקרובת משפחה או לשכנה הקרובה, כדי לנדנד לה את עריסת התינוק(הזזאן לקונא) וזו גידלה וחינכה אותה כמו בתה.

גן ילדות(למעללמא)

היו נשים שניהלו בביתן כעין גן ילדים, שאליו נתקבלו רק בנות. גננת כזאת נקראה למעללמא. היא גם לא קיבלה שכר מהורי הילדים.

הילדות שהובאו אל המלעללמא ועל־אף היותן קטנות מאוד, הורגלו והוכשרו לעזור. הן שירתו את הגננת שלהן, כיבדו את הרצפות, נידנדו את עריסת התינוק, עזרו לשכנות באותה חצר ועוד כל מיני מלאכות.

לגננת מסוג זה, הובאו גם תינוקות בגיל שנתיים, ללא כל תשלום, כך שבמידה מסוימת, שני הצדדים יצאו נשכרים.

היה סוג אחר של מעללמאת (בריבוי) שקיבלו בנות גדולות כחניכות, ולימדו אותן את ריקמת הכפתורים(אל-עקאד), מלאכה שבה עסקו רק הנשים היהודיות. הן קלעו כפתורים לאפודות גברים (אל-בדעייא) ולבגדי נשים (אל-עזמי או אל- קפטאן). להכנת העקאד השתמשו בפיסות ישנות של בד־פישתן או כותנה, עשו מהן פתילות וליפפו אותן בקליעה של חוטי משי או חוטי זהב. הקליעה נעשתה בדגמים שונים: לבגדי היהודים קלעו כפתורים שבמרכזם מגן דוד, ולאלה של המוסלמים, כוכב בעל חמישה קצוות. כמו כן, לייצור הכפתורים, הן גם השתמשו בחוט מפליז או מכסף באורך של כעשרים סנטימטר הנקרא, אל-מולדי ושעליו הן ליפפו את הכפתור.

הערות המחבר: מ. לסקר, עמי 171: לרוב הנערות, לא ביקרו בבית-הספר, שכן נתחנכו בבית בידי אימותיהן ובידי נשים מבוגרות אחרות בעניני כשרות, הכנת סעודות לחגים ושמירת השבת; זעפרני, פדגוג׳י, עמי 32-42

גם בירושלים לפני למעלה משישים שנה, הייתה קיימת למעללמא והיהודים הספרדים בירושלים קראו לה מאייסטרא (המורה בספרדית). מ. בורכוף ״הווי בגן ילדים ספרדי בירושלים״, ידע-עם (38-39), כרך ט״ז.

במקצוע זה עסקו כאמור רק הנשים היהודיות, וכולן כמעט התפרנסו ממלאכה זו. הן סיפקו לערבים שהיו מגיעים ממרחקים כמויות אדירות של כפתורים. וכל אמא שרצתה להקנות לבתה מקצוע קל וטוב, לקחה אותה ל-מעללמא.

תמינדארא

מקצועות אחרים שבנות ישראל למדו, היו תפירה (אל-כיייאטא), ריקמה (א-טרז) וכדומה. החניכות לא קיבלו תמורה עבור עבודתן. הן למדו את המקצוע וביום שישי אחר-הצהרים, עם הפסקת העבודה לפני קבלת שבת, ה-מעללמא (המלמדת) נהגה לכבד את חניכותיה ב-תמינדארא (כנראה מלה ספרדית עתיקה): חבילה קטנה ובה גרעינים, ממתקים, אגוזים וכמה פרוטות. היה זה תגמול שבועי שניתן רק לחניכות המתחילות.

הנערה בילתה את רוב זמנה בחברת מורתה ה-מעללמא, שנהגה לשיר בזמן העבודה, שירי חתונה, שירים להולדת הבן או שירי-תוגה של מקוננות. החניכה הקשיבה וחרטה אותם בזיכרונה, וכשבגרה, היא שרה אותם.

על אף העובדה שהבת לא רכשה השכלה פורמאלית בבית-הספר, היא ספגה חינוך מעשי ונסיון חיים בבית הוריה ובבית ה-מעללמא. כאן היא גיבשה ועיצבה את אישיותה, והוכשרה להיות עקרת־בית למופת. ובבוא היום כאשר היא נישאה, היא מצאה את עצמה מוכנה ומסוגלת לנהל כיאות את משק ביתה.

רפאל בן שמחון-החינוך היהודי המסורתי ב״חדר״־א-סלא–אם הבנים בצפרו(אסתר אלבאז)

ראש השנה

א. ערב ראש השנה

חסידים ואנשי מעשה, וכן נשים, מתענים בערב ראש השנה עד לפני מנחה.

בערב ראש השנה לאחר שחרית עושים התרת נדרים.

המנהג בכל קהילות תאפילאלת שלאחר התרת נדרים המתפללים משלמים נדרים, תרומות ועליות שנדבו לבית הכנסת ולחזן בשעת עלייה לתורה, ופורעים את חובם עבור קניית מצוות שקנו מאחרי פורים ואילך.

אין משתטחים על קברי אבות בערב ראש השנה.

1. 1. תפילת ליל ראש השנה

סדר התפילה של ליל א׳ הוא על פי ׳זכור לאברהם׳: ׳לשם יחוד', ׳יהי רצון, ׳ונח מצא חן…׳ עשר פעמים, 'אחות קטנה׳, ׳למנצח׳, ׳טוב להודות׳, ערבית.

בתום התפילה החזן אומר את תפילת הפרנסה: ׳לדוד מזמור הארץ ומלואה׳(תהלים כד), והקהל חוזר על המזמור, ואחר כך החזן אומר ׳יהי רצון, אחר כך קדיש ׳יהא שלמא/ ׳ברכו׳, ׳עלינו לשבח׳ ושוב קדיש ׳יהא שלמא׳ ו׳יגדל/ ואין אומרים ׳לדוד ה׳ אורי וישעי׳.

נוהגים שאחד אומר את תפילת העמידה בקול רם, והכול עוקבים אחריו בלחש בכל התפילות: ערבית, שחרית, מוסף וגם מנחה.

גם בקצר א־סוק אמרו בקול את תפילות העמידה, וגם בחגים ׳אתה בחרתנו׳.

אין מכפילים בקדיש ׳לעילא לעילא׳.

אומרים ׳עושה השלום במרומיו׳.

סדר התפילה של ליל ב׳ כמו בליל א׳, אבל אין אומרים בו לא ׳אחות קטנה׳ ולא ׳חון תחון׳.^״

קידוש וברכות של ליל ראש השנה

אין אומרים את הפסוקים לפי הסדר הכתוב ב׳בן איש חי׳: ׳ונח מצא חן בעיני ה״ (שתים עשרה פעמים), ׳ויזרע יצחק׳(שתים עשרה פעמים), ׳כי עמך מקור חיים׳ (עשר פעמים), ׳אור זרוע לצדיק׳(שבע עשרה פעמים), ׳ואמרתם כה לחי׳(עשר פעמים). כך היה מנהגו של מרא דאתרא יש״א ברכה שלא לאמרם, אבל בארץ יש מי שהחלו לאמרם כ׳בן איש חי

מקדשים על היין או על מאחיא, נוטלים ידיים, מברכים ׳המוציא^,, מטבילים את הפת במלח כרגיל ולא בסוכר.

מברכים על הסימנים לאחר נטילת ידיים וברכת ׳המוציא^,.

סדר ברכות הסימנים הוא כמובא במחזור ׳זכור לאברהם לראש השנה^,: תפוח בדבש, כרתי(במקום כרתי אוכלים לכטרא = סוג של עלי סלק ירוקים וגדולים), סלקא (סלק אדום), תמרים, קרא(=דלעת), רוביא(=שעועית יבשה), רימון, דגים, ראש כבש.

מבין פרות העץ מברכים תחילה על התפוח.

מרא דאתרא יש״א ברכה נהג לאכול גם שומשמין, סמל לריבוי.

בסוף הסעודה אומרים זוהר ומשניות מסכת ראש השנה.

בראש השנה נמנעים מאכילת דברים חמוצים, חריפים או שחורים כמו חצילים.

בקידוש ליל שני של ראש השנה מניחים לכתחילה פרי חדש על השולחן ומברכים ׳שהחיינו׳ בסוף הקידוש, וגם אם אין פרי חדש מברכים ׳שהחיינו׳.

סדר תפילת שחרית

פותחים ב׳רבונו של עולם׳, ׳כל ברואי מעלה ומטה׳, הפיוט ׳יה שמך ארוממך׳ ואחר כך ׳ותתפלל חנה׳.

שלא כבשבתות וימים טובים שבהם מדלגים על פרשת העקדה ומתחילים מ׳אשרנו מה טוב חלקנו׳, בראש השנה מתחילים כמו בחול מפרשת העקדה.

החזן אומר דרוש לראש השנה לפני ׳ה׳ מלך׳.

בקהילות דרום תאפילאלת נהגו לומר לפני ׳ה׳ מלך׳ את הפיוט ׳ה׳ ה׳ אל מושיע וגואל / אל נדרש לכל שואל׳  ואחריו ׳ה׳ מלך׳ בנעימת הפיוט.

בקהילות דרום תאפילאלת אין אומרים ׳יגדל אלהים חי׳ אחרי ׳רננו׳, אלא ׳האדרת והאמונה׳ ואחר כך ׳ברוך שאמר׳.

בכל קהילות תאפילאלת אין מעמידים סומכים בתיבה, והחזן אומר את כל קטעי התפילה.

לפני החזרה אומרים ׳ה׳ שמעתי שמעך יראתי׳, ׳אתאנו לחלות׳, ׳אוחילה לאל׳.

בקהילות דרום תאפילאלת לאחר החזרה של תפילת שחרית אומרים: ׳ה׳ יום לך אערוך תחינה׳ ו׳אלהי אל תדינני׳.

פיוטים לראש השנה – מנהגים ייחודיים לקהילות דרום תאפילאלת

אין מרבים בפיוטים בראש השנה, ובוודאי לא בהפסק תפילה.

הפזמון ׳יה שמך ארוממך׳ לר׳ יהודה הלוי נאמר לפני ׳ותתפלל חנה׳.

הפיוט ׳האדרת והאמונה׳ נאמר לפני ׳ברוך שאמר׳.

הפיוטים ׳ה׳ יום לך אערוך תחינה׳ ו׳אלהי אל תדינני׳ נאמרים לאחר החזרה של תפילת שחרית.

שאר הפיוטים המופיעים ב׳זכור לאברהם׳ – ׳שואף כמו עבד, ׳שופט כל הארץ׳ ו׳ידי רשים׳ – אין נוהגים לאמרם.

גם את הפיוט ׳ונתנה תקף׳ לא נהגו לומר, אבל יש שהיו מלמדים אותו לתלמידים לפני ראש השנה.

אומרים את הפיוט ׳ה׳ שמעתי שמעך יראתי ה״ לפני חזרה של שחרית.

בריסאני ובגיגלאן אומרים את כל הפיוטים הנ״ל בשחרית לפני ׳ותתפלל חנה׳.

בריסאני אומרים ׳ונתנה תקף׳ בחזרה.

בקהילות צפון תאפילאלת, כמו בקצר א־סוק, אומרים את הפיוטים בראש השנה במקומם, כבשאר קהילות מרוקו וכפי שמופיעים במחזור התפילה, בלי חשש להפסק.

דרוש והוצאת ספר תורה

חזנים תלמידי חכמים אומרים דברי תוכחה לקהל בבית הכנסת בראש השנה יותר מפעם אחת, ובעיקר לפני תקיעות השופר.

מרא דאתרא יש״א ברכה נהג לומר דברי כיבושין שלוש פעמים בתפילה: לפני ׳ה׳ מלך/ לפני ׳ברוך שאמר׳ ולפני הקריאה בתורה.

תקיעות בשופר

אין אומרים ׳עת שערי רצון׳ בעמידה ליד ההיכל לפני הוצאת ספר תורה, אלא בישיבה לאחר החזרת ספר תורה להיכל לפני התקיעות.

אין נוהגים למנות תוקע, אלא החזן הוא התוקע.

אין מקריאים לתוקע את סדר התקיעות.

התוקע שוהה קצת בין תשר״ת לתש״ת ובין תש״ת לתר״ת.

סדר התקיעות – כמקובל בשאר הקהילות.

תהלים

קוראים תהלים בראש השנה לאחר סעודת היום.

יש משכימים לומר כל התהלים פעמיים כמניין ׳כפר׳ לפני שחרית בבית הכנסת.

מתפללי בית הכנסת ע״ש בבא צאלי בארפוד היו קוראים מחצית ספר תהלים ביום א׳ ומחציתו ביום ב׳.

בישול ואפייה בראש השנה

נוהגים לבשל בשני ימי ראש השנה דבר יום ביומו.

יש שנהגו לאפות לחם בראש השנה, במיוחד ביום השני של החג שחל בערב שבת.

תשליך

יום ראשון של ראש השנה אחרי תפילת מנחה הולכים המתפללים מכל בתי הכנסת אל הנהר ושם אומרים ׳תשליך׳.

אם חל יום ראשון של ראש השנה ביום שבת דוחים את אמירת התשליך למחרת.

בקצר א־סוק אומרים תשליך גם בשבת.

מוצאי ראש השנה וצום גדליה

בערבית מוצאי ראש השנה החזן מכריז לפני תפילת העמידה שיש לומר את הקטעים ׳זכרנו׳, ׳מי כמוך׳, ׳המלך הקדוש׳, ׳אתה חוננתנו', ׳המלך המשפט/ ׳וכתוב׳ ו׳בספר חיים׳.

בצום גדליה אומרים ׳שמע קולי׳ לפני מנחה.

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפילאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי–ראש השנה

מנהגי ראש השנה

א-נהגו רבים לצום בערב ראש השנה:

ב-נהגו להקפיד בטבילה לכבוד ראש השנה:

ג-נהגו לעלות לקברי הורים, ולהשתטח על קברות הצדיקים, בערב ראש השנה:

ד-נהגו שאין לובשים בגדים חדשים בראש השנה, ויש נהגו לקנות סיר חדש לכבוד היום:

ה-נהגו בערבית של ראש השנה לפתוח את התפלה בפיוט הנורא ״אחות קטנה״, ואחריו מזמור החג, ויש נהגו להיפך, וביום ב׳ פותחים בפיוט ״חון תחון״:

ו-נהגו בערבית של ראש השנה שחל בשבת כסדר זה: מזמור לדוד הבו לה׳, במה מדליקין וקדיש. לכה דודי, מזמור שיר ליום השבת, למנצח על הגתית, ויש שאין אומרים במה מדליקין:

ז-נהגו בראש השנה וביתר ימים טובים כשחלים בחול, מדלגים פסוק מזמור שיר ליום השבת, ומתחילים מהפסוק טוב להודות לה׳:

א-כן הביא בספר נהגו העם (ראש השנה), וכמובא בשו״ע (סימן תקס״א ס״ב), וראה בזה בילקוט״^, מועדים (עמוד פ״ב):

ב-כן נהגו רבים, וראה בזה באורך כה״ח (סימן תקפ״א ס״ק פ״ב):

ג-כן המנהג פשוט, והביאו בקיצור שו״ע להגר״ב טולידאנו(ח״ב עמוד רפ״א), והתפלה שם מתקבלת ביותר עיי״ש:

ד-כן הביא בספר נוהג בחכמה (עמוד ר׳), ובקובץ מנהגים להר״ש דנינו (ראש השנה), וכן כתב בכה״ח (סימן תקפ״א ס״ק ע״ט), וראה בזה גם בקיצור שו״ע להגר״ב טולדאנו (ח״ב עמוד ר״פ), והטעם כדי שלא יסור מורא יום הדין מעליו, וענין סיר חדש מובא בנו״ב (עמוד כ״ז) והוא לסימנא טבא:

ה-כן המנהג פשוט, ובספר חמדת ימים כתב להקדים אחות קטנה למזמור, וראה בזה במחזורים ישנים, ונהרא נהרא ופשטיה:

ו-כן המנהג וכן מצוין במחזורים ישנים, ונהרא נהרא ופשטיה:

ז-כן המנהג פשוט, והובא בספר נוהג בחכמה (עמוד רמ״ב), וכן מצוין במחזורים ישנים, וכן מנהג תוניס ולוב וכמובא בספר גאולי כהונה (עמוד ת״ר) ובמנהגי לוב (יו״ט), וראה בזה בכה״ח (סימן תפ״ח סק״ב), וראה בספר לבי ער (סימן י״ח):

ח. יש נהגו בימים נוראים לכפול בקדיש ״לעילא לעילא״, ואומרים עושה ״השלום״ במרומיו בעושה שלום של העמידה ושל קדיש תתקבל:

ט. נהגו בראש השנה ויום הכפורים, שהחזן מגביה קולו בעמידה.

י. נהגו בראש השנה ויום הכפורים, בפתיחת הפרנסה, והיא נמכרת בדמים מרובים, והזוכה בה פותח את ההיכל לפני עלינו לשבח, ואומר לבדו בנעימה מיוחדת את ״לדוד מזמור לה׳ הארץ ומלואה״, ובסיומו שבים הציבור ואומרים אותו:

יא. נהגו בסדר ליל ראש השנה: קידוש, נטילת ידים והמוציא, ואחריו בסדר זה: תפוחים, כרתי, סלקא, תמרי, קרא (דלעת), רוביא (שעועית), רימון, דגים, וראש כבש, ויש נהגו בסימנים לפני נטילת ידים:

יב. נהגו לטבל המוציא בדבש או בסוכר:

יג. יש נהגו לאכול שומשומין ואומרים: יהי רצון שירבו זכיותינו כשומשומין:

יד. יש נהגו להוסיף ריאה, ואומרים: ראה נא בענינו, וריבה ריבנו, וגאלנו גאולה שלמה וקרובה למען שמך, והאר עיננו במאור תורתך:

טו. נהגו לאכול בליל ראש השנה שבעה מיני ירקות מבושלים:

ח-כן יש נוהגים. וראה במ״ב (סימן תקפ״ב סקט״ז). ובענין השלום ראה בכה״ח שם (סקט״ו):

ט-הנה כן המנהג, וכן פסק מרן בשו״ע (סימן תקפ״ב ס״ט), וראה בזה במקור חיים (פרק ר״י ס״ח), וראה בזה בחוב׳ אור תורה תשרי חשון תש״מ (סימן ה׳) ושם ניסן אייר תש״מ ןסימן נ״ט):

י. כן המנהג פשוט, והובא בספר לקט הקציר (סימןל״א סקכ״ו) ובקובץ מנהגים להר״ש דנינו (ראש השנה), והוא לסימנא טבא ולפרנסה טובה בעת פתיחת שערי היכל, בעת אשר כל באי עולם עומדים לפניו כבני מרון, מי ישפל ומי ירום, מי ייעני ומי יעשר, וענין חשיבות מזמור הזה ראה מש״כ בספר אוצר טעמי המנהגים (עמוד ש״ע): ובכה״ח (סימן תקפ״ב ס״ק טו״ב):

יא. כן הסדר הקדמון וכמובא במחזורי ליוורנו, וראה בזה בשו״ת מקוה המים (ח״ה עמוד ל״ו), ואם זה לפני נטילה או אחרי הנטילה. ידועים המנהגים בזה, וראה באורך בילקוט״י מועדים (ר״ה), ובבית היהודי ח״ג (הל׳ ראש השנה):

יב. כן המנהג פשוט, והובא בספר נהגו העם (ראש השנה), וראה בזה בספר ברית כהונה (מער׳ ר׳), וכה״ח (סימן תקפ״ז סק״ד), והכל לסימנא טבא, שתהיה השנה הבעל״ט מתוקה כדבש:

יג. כן הביא בספר מים חיים (רמ״ב), וכן הביא בקובץ מנהגים להר״ש דנינו (ראש השנה), והטעם משום שיש הסוברים שרוביא היא שומשמין, עיי״ש במים חיים:

יד. כן מנהג יהודי מקנס, וכמובא בספר נהגו העם (ר״ה), ומקורו מהטור (סימן תקפ״ז), וראה בזה בספר מועד לכל חי(סימן י״ב סק״ח), ובכה״ח (סימן תקפ״ז סקט״ו):

טו. כן נהגו רבים, והביא זה בספר מים חיים (רמ״ב), ושבעת הירקות הן: קשואים, דלעת, חומוס, פולים, כרתי, תרד, לפת, וכ״ז לסימנא טבא ע״ד הנאמר: אכלו משמנים וכו׳ כי קדוש היום לאדוננו, שנדרש על ראש השנה כידוע:

טז. נהגו בשחרית של ראש השנה, כשהחזן קם לתיבה עומדים שני אנשים לצידו במשך כל התפלה, ובוחרים באנשים כשרים ובקיאים בתפלה:

יז. נהגו בר״ה ויום הכיפורים, לומר את הפיוט האדרת והאמונה לפני ברוך שאמר, החזן אומר את הקטע, והציבור עונה ״לחי עולמים״ והכל בנעימה מיוחדת:

יה. נהגו לומר את כל הפיוטים שנתקנו במקומם, וכפי שהיה נהוג מימי קדם:

יט. נהגו שהחזן אומר אבינו מלכינו וכר והציבור עונה אמן, למעט ד׳ קטעים בהם כל הציבור אומרים יחד, והם: אבינו מלכינו הראשון והשני, זכור כי עפר אנחנו, והאחרון:

כ. נהגו כשראש השנה חל בשבת, אין אומרים כלל ״אבינו מלכנו״, ויש נהגו לאומרו, בדילוג קטעים המוזכרים בהם חטאים ופשעים:

כא. נהגו להעלות את התוקע לעליית חמישי, בשני ימי ראש השנה:

כב. נהגו בתקיעות דמיושב (לפני מוסף) שהתוקע עומד, והציבור יושבים, ואפילו בברכות:

טז. כן כתב בספר נו״ב (עמוד ק״ד), וראה בזה בשו״ע (סימן תרי״ט ס״ד) ובלקט הקציר (עמוד תקמ״ו), והטעם ע״ד מה שנאמר ״ואהרון וחור תמכו בידיו, מזה אחד ומזה אחד״, ויש לזה גם מקור מהזוהר (פ׳ שמות):

יז. כן מובא במחזורים ישנים, וכן מנהג שאר קהלות הספרדים, והוא הכנה רבתי לתפלת הימים הנוראים, וראה בשערי תפלה (עמוד צ״ח) שמביא בשם הקדמונים, שכשישראל אומ׳ ברוך שאמר, המלאכים אומ׳ האדרת עיי״ש:

יח. כן המנהג פשוט, ובמחזורים ישנים הובאו כולם במקומם, וראה בזה בספר יחוה דעת להגר״י חזן (סימן כ״ה), ובספר מקוה המים להגר״מ מלכה (סימן ל״א), וכן כתב הגר״ש משאש בשו״ת שמש ומגן (ח״א סימן מ״א), ובהסכמתו למחזור נר יצחק, וראה עוד בספר מנהגי החיד״א להרה״ג ר׳ ראובן עמאר (עמוד ק״ג) בשם מהר״י בן ואליד, וכן כתב הגר״ח הלוי בספרו עשה לך רב (ח״ה עמוד פ״א):

יט. כן המנהג פשוט, ואולי משום חשיבותם ותוכנם המיוחד אומרים אותם כולם יחד:

כ. הנה בספר נוהג בחכמה (עמוד רל״ז) ובספר השמים החדשים (סימן פ״ו) ובלקט הקמח (אות א׳) כתבו, שאין אומרים אבינו מלכנו בשבת, וביוה״ב שחל בשבת יש שאומ׳ אותו, ואלו בספר נהגו העם (ר״ה) כתב שאומ׳ אותו בשבת, רק שמדלגים חטאים ועוונות שבו(וראה בכה״ח סימן תקפ״ד סק״ח):

כא. כן נהגו רבים, והביאו בקובץ מנהגים לר״ש דנינו, ומקורו ברמ״א (סימן תקפ״ד ס״ב), והטעם בזה כי התוקעים נמנעים מקבלת שכר, לפי המובא בשו״ע סימן תקפ״ה, לכן כפיצוי מעלים אותם לעליית חמישי, וראה עוד טעם בלבוש (סימן תקפ״ד ס״ב):

כב. כן המנהג. והביאו בקיצור שו״ע להגר״ב טולידאנו(ר״ה), ומשום כך נקראו תקיעות דמיושב:

כג. נהגו לומר את הפיוט ״ונתנה תוקף״, בחזרה, כקטע ועל המדינות וכו', אחרי ״ויצרי מעללי איש״:

כד. נהגו לתקוע במוסף בלחש ובחזרה, ולפני ״תענו ותעתרו״, ותרועה גדולה אחרי עלינו לשבח, ויש נהגו שאין תוקעים בלחש כלל, ומשלימים זה לפני עלינו לשבח:

כה. נהגו רבים בראש השנה לבשל ״כוסכוס״ מתוק, ושולחים לעניים:

כו. נהגו להקפיד שלא לישון בראש השנה ביום, גם ביום א׳ וגם ביום ב^׳:

כז. נהגו במנחה של צום גדליה, להפטיר את ההפטרה ״דרשו לה׳ בהמצאו״:

כח. נהגו באם טעה האדם ואמר ״מלך אוהב צדקה ומשפט״, בעשרת ימי תשובה, אינו חוזר.

כט. נהגו לומר ״אבינו מלכינו״ בעשרת ימי תשובה, שחרית ומנחה, ויש נהגו שאץ אומדים אותו כלל:

ל. יש נהגו לפתוח את תפלת שחרית בימים נוראים בתפלה: אלקינו וא״א, מלוך על כל העולם כולו בכבודך וכו׳:

כג. כן המנהג, וכך מצוין במחזורים ישנים:

כד. כן המנהג פשוט והביאו בספר דרכי דוד (סימן מ״ז), והמנהג השני ג״כ היה קיים באיזה קהלות והביאו בספר נוהג בחכמה (עמוד רט״ו):

כה. כן הביא בספר קיצור שו״ע להגר״ב טולידאנו(ח״ב עמוד רפ״א), והוא עדה״ב אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו, שדרשוהו חז״ל על ר״ה:

כו. כן המנהג, והוא ע״פ המובא בירושלמי, מאן דדמיך בר״ה, דמיך מזליה כוליה שתא:

כז. כן כתב בספר נהגו העם (תעניות) שכן המנהג בפאס, וכנפסק בשו״ע (סימן תכ״ח ס״ה), וכן כתב בעשה לך רב(ח״ה עמוד שס״ו), וראה עוד בזה בספר מנהגי החיד״א (ח״ב עמוד קל״ט), ובספר נר לעזרא (עמוד צ״ח):

כח. כן הביא בספר מים חיים (סימן ש״ז) ובספר נהגו העם (ראש השנה), ובקיצור שו״ע להגר״ב טולידאנו(ח״ב עמוד ק״ה), וכדעת הרמ״א (סימן תקפ״ב ס״א), וכן פסק שם הכה״ח והבן איש חי (פרשת נצבים ס״י), וידועה דעת מרן הגרע״י שליט״א ע״פ מרן השו״ע שיש לחזור:

כט. כן המנהג פשוט וכשאר עדות ישראל, אלא שמנהג התושבים בפאס שלא לאומרו כלל, והביאו בספר נו״ב (עמוד רכ״ח) עיי״ש;

ל. כן מובא במחזורים ישנים, והביאו בספר נהגו העם (ראש השנה):

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה –מנהגי ראש השנה

הקראות

בעוד שהתנועות המשיחיות הכתתיות צצו ובטלו כעבור זמן, נודעה חשיבות לתנועה הקראית, שהתקוממה נגד שלטון הרבנים והתורה שבעל־פה שבידם, וביקשה לבסס את היהדות על התורה שבכתב בלבד, כפי שהם פירשוה. מחולל תנועה דתית זו היה ענן בן דוד (מת בין 790—800) ממשפחת ראשי הגולה. הוא עצמו עתיד היה לרשת את המשרה לאחר מות אחי אביו, אלא שחכמי הישיבות בבבל מצאו פסול בדעותיו ובחרו באחיו הצעיר לראש הגולה, ענן ידע לנצל את המגמות נגד המסורת שבעל־פה המקובלת, שכנראה המשיכו להתקיים מאות שנים לאחר היעלמם של הצדוקים, וגרמו לפילוג ביהדות. השקפותיו מצאו אוזנים קשובות במיוחד באזורים הרחוקים מישיבות בבל ומשם באו גם מנהיגיה של הכת החדשה: בנימין נַהָאונְדי ודניאל אלקוּמִיסִי, שקראו לעצמם בני־מקרא — קראים. אלקרקסאני, שהוא עצמו היה מבני כת הקראים, מרחיב בספרו את הדיבור על החילוקים בין שיטתו של ענן ובין שיטותיהם של ראשי הכת הקראית שלאחריו, ועומד במיוחד על הניגודים הקיצוניים בהלכה למעשה, שנתגלו עקב החופש שניתן לכל אדם לפרש את התורה לפי הבנתו. אך יתכן שדווקא משום כך זכתה הקראות לרכוש מאמינים ולהתפשט בין היהודים בכל ארצות המזרח התיכון, אף באזורים המרוחקים של אפריקה הצפונית ובספרד. בימי תפארתה (במאות התשיעית עד האחת־עשרה) היוותה כת זו סכנה חמורה ליהדות הרבנית. מרכז נכבד של הפלג, שכינה עצמו ״אבלי ציון״, היה בירושלים, אשר בה ישבו הנשיאים שמוצאם מבית ענן, כלומר מזרע ראשי הגולה, וחכמי הקראים שעסקו בתורה ונלחמו ברבנים. עם ירידתה הכללית של ארץ־ישראל במחצית השניה של המאה האחת־עשרה, והשמדת האוכלוסיה היהודית בירושלים על־ידי הצלבנים, נתבטל מרכז זה, ומלחמתו העקבית של רב סעדיה גאון בקראות המעיטה את חשיבותה גם בעיראק. אף כי מרכז הפעולות עבר לביזנץ — נשארו במצרים, בסוריה ובעיראק ואפילו בספרד, עדות נכבדות של קראים. אולם הן פסקו מלהוות סכנה ליהדות הרבנית, והמתיחות שהיתה קיימת במאות הראשונות לאחר הפילוג פגה במידה רבה.

הישיבות בבבל ובארץ־ישראל

עתה עלינו לפנות להערכת מקומם של שני המרכזים הפעילים דאז, בבל וארץ־ישראל, בתהליך ליכודה וגיבושה של החברה היהודית למעור אחד. בשתי הארצות היו אלה הישיבות, שבהן התרכזו המוחות הפעילים והפוריים בעם, והאצילו מרוחם על קרוב ועל רחוק. המשימה העיקרית והראשונית של הישיבות היתד. הרבצת תורה. חלקן של ישיבות בבל בהתפתחות ההלכה וקביעתה גדול היה מחלקה של ישיבת ארץ־ישראל, שבראשית הכיבוש המשיכה לפעול בטבריה ומכאן חזרה לירושלים, אך לעתים נאלצה להעביר את פעולותיה לרמלה. מאידך, נודעה לארץ־ישראל חשיבות־יתר בעניינים שברגש הדתי ובקדושה, באמונות ובכל אותו שטח שהוא מעבר לתחום הראציונאלי. יש להדגיש, כי גם לקראים היה חלק בהתפתחות זו. אל ישיבות בבל נהרו תלמידים — והכוונה לחכמים ולא למתחילים — כדי להעמיק חקר בתלמוד, ומוצאים אנו ביניהם אנשים מביזנץ, ממצרים, מאפריקה, מאיטליה ומספרד, ואף את בנו של אחד הגאונים בארץ־ישראל. אל ארץ־ישראל היו זורמים עולי־רגל מכל הארצות לקיים את המצווה של עלייה לירושלים. בשובם לארצות גלותם היו מביאים עמהם משהו מקדושתה, מפיוטיה, מערגתם של יושביה לגאולה בארץ הקודש.

פעמיים בשנה, ב״ירחי כלה״, חדשי כנסים כלליים, הם אדר ואלול, היה מתכנס בישיבות בבל קהל רב של תלמידי־חכמים, שהיו באים כדי לרענן ולחדש את תלמודם ולקחת חלק בדיוניהם של הגאונים ושל גדולי החכמים. לעומת זאת היו מתכנסים ביום ״הושענא רבה״ כל עולי־הרגל בהר הזיתים מול היכל ה׳ כדי להתפלל שם, להתברך מברכותיו של הגאון ראש החבורה הקדושה שבארץ־ישראל, ולשמוע את הכרזותיו בענייני הלכה וקביעת המועדים לשנה הבאה וגם את הקללות שהיו מקללים את הקראים.

שאלות ותשובות

הרבצת התורה של ישיבות בבל והפצתה לא הצטמצמו לשיעורים שניתנו בעל־פה. גדולה לאין ערוך ועצומה ממנה היתה השפעתה של ההוראה וההדרכה שניתנו בכתב, בתשובות על שאלות שנשאלו הגאונים, ראשי הישיבות בבבל. אם לדון על פי החומר אשר הגיע אלינו, שהיה מיועד בחלקו הגדול רק לארץ אחת — לאפריקה הצפונית, והמסתכם (יחד עם השאלות שרק קטעים וקטעי־קטעים הגיעו אלינו) לעשרות אלפי תשובות, היתה דרך הוראה זו מפותחת ביותר והיא הקיפה את כל השטחים בחיי הדת והרוח. נוסף על שאלות מעשיות בדבר פסק הלכה הדרוש לחיי יום־יום על תופעותיהם השונות, הן של היחיד והן של הציבור, הן ביחסים בין אדם לחברו והן בין אדם למקום, שכיחות שאלות עיוניות בפירוש מקראות, בהסבר מלים ומונחים לא מובנים בתלמוד, בשימוש בכלים אסטרונומיים, בבעיות מופשטות משטח האמונה והדת. תנאי התחבורה והתקשורת גרמו שברגיל היו שואלים שורה של שאלות ובהתאם לזה נשתמרו קונטרסים ובהם קבוצות של תשובות שנשלחו בבת־אחת למקום מסוים. את השאלות היו שולחים אל אחת משתי הישיבות, אל סורא או אל פומבדיתא. היה זה בניגוד למנהג המקובל אילו היו מפנים אותן שאלות אל שתי הישיבות, וכשאירע דבר מעין זה נזף הגאון בשואלים. השאלות היו מופנות אל הגאון, ראש הישיבה, שהיה מברר אותן עם החכמים שישבו בקביעות במקום הישיבה, או שהו בה בפרקי זמן קבועים. לאחר הבירור היה הגאון מכתיב את התשובות לסופר הישיבה, מצרף דברי ברכה בראש הקונטרס ובסופו, וחותם עליו. בישיבות היו קיימים ארכיונים, שבהם נשמרו השאלות והתשובות שניתנו עליהן, ודבר זה הקל במידה רבה על עבודתם של הגאונים. בכל זאת הצריכה ההוראה בדרך זו הימצאות סגל קבוע של חכמים, שתורתם תהא אומנותם. לשם כיסוי ההוצאות המרובות של הישיבה היו השואלים מצרפים לשאלותיהם מתנות בכסף.

הערת המחברת: עיין ע׳ 173 על ה״פתוא״ באסלאם, שגם היא תשובת חכם הלכה על שאלה שנשאלה. יש להניח שצורה ספרותית־הלכית זו הגיעה לאסלאם בהשפעת מרכזי ההלכה היהודיים בבבל. אמנם יש הטוענים שהנוהג המוסלמי הוא שהשפיע על חכמי ההלכה היהודים.

פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-עריכה חוה לצרוס-יפה-היהודים בארצות האסלאם-עמוד 284

רוֹאָה אוֹתְךָ בְּתוֹר הַמּוֹנִית הַשְּׂכוּרָה

אַתָּה נִפְלָא מֹשֶׁה מְנַסֶּה לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֵי כֻּלָּם

עָיֵף וְעַצְלָן

אֲבָל תָּמִיד נֶחְמָד

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ מַגִּיעַ לְמַרְסֵי

עוֹלֶה שָׁם עַל אוֹטוֹבּוּס

אַבָּא שֶׁלְּךָ מִתְעַצְבֵּן

עַל מְנַהֵל מְלוֹן הַמַּעֲבָר

כָּל הַבִּיּוּב סָתוּם

וּמִכָּל מָקוֹם יוֹצֵא חָרָא

הַכּוֹל נִפְלָא

אֲבָל מִכָּל מָקוֹם יוֹצֵא חָרָא

אַתָּה לֹא יוֹדֵעַ מָה מְחַכֶּה לָרַךְ

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ מֹשֶׁה

נוֹחֵת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

חֵצִי מַסְטוּל בִּנְמַל הַתְּעוּפָה

לֹא מֵבִין מָה קוֹרֶה

אֲבָל לֹא מְנַשֵּׁק אֶת הָאֲדָמָה

יוֹתֵר נָכוֹן אֶת הָאַסְפַלְט

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ

שָׁבוּעַ בַּפְּנִימִיָּה שֶׁל עֲלִיַּת הַנַּעַר

שָׁבוּעַ בָּכִיתָ לְלֹא הַפְסָקָה

אֲנִי רוֹאֶה אֶת הַמַּדְרִיכָה הַחֲמוּדָה

שֶׁנִּרְאֵית כְּמוֹ מַדְרִיכַת צוֹפִים

אוֹמֶרֶת לְךָ שֶׁאַתָּה כְּבָר גָּדוֹל בִּשְׁבִיל לִבְכּוֹת

וְאַתָּה בּוֹכֶה עוֹד יוֹתֵר

שֶׁזֶּה יַעֲבֹר

וְאַתָּה בּוֹכֶה עוֹד וְעוֹד

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ מֹשֶׁה

וְלִבִּי אֵלֶיךָ

אֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ מֹשֶׁה

סוֹבֵל אִתְּךָ שָׁם בְּזִכְרוֹן יַעֲקֹב

בארץ המהגרים-מואיז בן הראש-קינת המהגר-המשך…

רבי חיים אלעסרי נוסח המצבה:

כי מוצאי מצא חיים / גבר בגוברין / בנן של קדושים / אראלים ותרשישים / כולם אנשים. כהן לראש עדתנו, סמל הענווה ויראה, כל הכתוב לחיים. זה שמו הטוב הרב חיים אלעסרי, נלב״ע ט׳ ניסן שנת תשל״ט (1979), עזב את ארץ החיים ונפשו צרורה בצרור החיים.

האיש היה מיקיריה ועשיריה של העיר מראקש, שימש שנים רבות כראש הקהילה. בתקופה קשה מאד, שהיו בה שנות הרעב, בצורת ומלחמה. בתקופת מלחמת העולם השניה, היה מטה אוזן לנצרכים בשקט ובשלווה, ומעולם לא החזיר פניהם ריקם. הוא סעד אותם ודבר על לבם, עשה בהתנדבות את עבודתו במשך שמונה שנים, הגמו״ן ׳דוד מימראן׳ שבא אחריו זכה להכרת השלטונות, אחרי החזרתו של המלך מולאי מוחמד החמישי נ״ע למלוכה, וגם קבל שכר על עבודתו מקופת המדינה.

הערת המחבר: דוד מימראן היה חברו וידידו של מולאי אברהים, בנו המועדף של הפחא אלגלאוי, הוא היה מושל אזור האטלס והדרום, עם החזרתו של המלך חשו שניהם סכנה לחייהם ונמלטו לשויצריה. (יעקב לוי ממושב מצליח).

רבי יעקב אלעסרי נוסח המצבה: הח׳ הש׳ רודף צדקה וחסד, לחמו ומימיו נאמנים כמוה״ר שלמה אלעסרי. אשריך ארץ שנטמן בתוכך נברשתא דדהבא, קדוש יאמר לו. כל ההמונים אומרים אחריו מקודש. כל היום לא פסיק גירסא מפומיה, הא למגמר – הא לאגמורי. דיין דנחית לעומקא דדינא הוא הרב הגדול יעקב אלעסרי, ויהי ביום הרביעי בשב׳ נלקח ארון האלוקים י״ב לחו׳ אייר תרפ״ח (1928) תנצב״ה.

רבי יצחק אלעסרי חתום בשנת תרפ״א (1921) בגנזך מראקש, ועוד באותה שנה נזכרו אתו שני האחים משה ויוסף, בעניין ירושה.

רבי מרדכי אלעסרי ראיתי רשום שטר מכירת בית משותף שנמכר ליעקב בן שיטרית הנק׳ ״עכו", וחתום שם אב״ד מו״ה רפאל בן מוחא. נזכר בשטר אחר הח׳ הש׳ והכולל והמפואר מרדכי אלעסרי ז׳׳ל. ועוד נזכר שם כה׳׳ר שלמה אלפסי הנק׳"בן כרואן״. וזמנו ה׳ בשבת ר״ח מיון שנת תער׳׳ב לפ״ק (1932).

רבי שלמה אלעסרי נוסח המצבה: הח׳ הש׳ והכולל כמוה״ר שלמה אלעסרי זלה״ה. נלב״ע בש׳ שבר״ו(1748).

רבי שלמה אלעסרי הב׳ ראיתי שטר חתום ממנו בגנזך מראקש בשנת רוממו׳׳ת (1932).

רבי שלמה אלפאסי נוסח המצבה: ״הה׳ הש׳ והכולל אשרי מהללו/ אכל פרי מעללו/ החזיק בידי עניים ולומדי תורה/ איש ענווה ויראה. צדיק וטוב לו: כמוה״ר שלמה אלפאסי, נתבש״ט כ׳ כסלו תרפ״ט (1929).

רבי משה אלפאסי הח׳ החזן הפייטן המהולל עלה לארץ בשנת הששים והתיישב בירושת״ו הגיה מחדש את הספר שיר ידידות ונקד אותו, נתבש״מ יום שבת עת התפלל תפילת מנחה בשנת תשנ״ב.(1952) הוא נמנה על בחירי חברתו של הפייטן המשורר המנוח רבי חיים עטר, בתקופה זו היו שניים שנשאו אותו שם, ולכן הוסיפו לו משה הקטן.

רבי דוד אלפלאץ הא׳ חתום בפס״ד עם רבני מראקש בשנת תקו״ה (1751) ליצירה. מל״ר, כח טור ב.

רבי דוד אלפלאץ הב׳ ונראה שהוא מצאצאיו של המו״ה דוד אלפלאץ הראשון.

רבי מאיר אלפאלץ נוסח המצבה כתוב: הח׳ הש׳ והעניו. נטע נעמנים. נלב״ע רח׳ חשון תרע״ד (1914).

רבי עמרם אלקיים מל״ר, כתב: ״קרוב אצלי שהוא מחכמי מראקש, חבר פירוש על אזהרות. ואני הצעיר כותב הרב בנאים, יש אתי באוצר ספרי כ״י ממנו, נספח עם פירוש אז ישיר משה למהר״ט אלקיים מחכמי מראקש, מחבר מפתח העקידה. אולם באוסף הרב משה עמאר נ״י, נמצא כתב יד נוסף.

במלכי רבנן דף מה עמוד ב, בערכו של מו״ה יהודה הכהן זצ״ל מחכמי פאם. כותב שהעתק מפתח עניינים פסוקים ומאמרים מתוך הספר, והרב מוסיף: ״חשבון הדפים שהעתקתי, כחשבון הדפים בספר מבקש ה', באותו הסדר. ובסוף הספר היה מצוי מפתח גדול בחכמה נפלאה בספר עקידת יצחק, מועתק בכתב ידו של מוהר״י הכהן. זצ״ל, אבל מחבר המפתח הוא משה אלקיים זצ״ל. בהקדמת המפתח כתב בזה הלשון: אמר הפעוט היתוש הקטן בכמות ואיכות, מצעירי התלמידים, משה בן לאדוני אבי כה״ר עמרם אלקיים ז״ל וכו׳. מצב המפתח מתפורר וכמעט האותיות נושרים ממנו. זהו מפתח יקר ערך המפרש בדרך קלה את הכתוב בספר עקידת יצחק״ יש להדגיש: כי זה (1589).

הערת המחבר: לפי מיטב ידיעתי, יש רק משפחה אחת אלקיים במראקש. אנו גרנו בבית ע׳׳ש רבי מימון אלקיים.

רבי מימון אלקיים נוסח המצבה: ״וזאת לעדה שגזר צור תעודה/ לקחת כלי חמדה. ירדה אש מהשמים/ ולקחה מחמד עינים. אחד מבני עליה/ שישב בשבת תחכמוני על התורה ועל העבודה. מפיו למדו תורה רחוקים/ ונעשו קרובים / זכה וזיכה את הרבים. ענוותן כהלל, ולא מחזיק טיבותא לנפשיה. צדיק שהלך בתומו / מתחסד עם קונו. ידיו רב לו בחכמה וביראה, מעשיו מה גדלו של החכם צדיק והעניו כמוה״ר מימון אלקיים. אשר עלה לשמים בשיר המעלות, בגן עדן עולם הנשמות, בש״ק ששה ימים לח׳ אלול תרפ׳׳ט״(1929).

רבי יוסף אמזלג נוסח המצבה:

״נטע נעמן /צנצנת המן. צדיק באמונתו יחיה/ משביע רצון שוכן סנה / חי מיגיע כפיו תמיד נהנה. זקן מגזע ישישים / אראלים ותרשישים. בן לארץ כמה״ר יעקב אמזלג. בן לאו"ץ יוסף אמזלג. שפיל עייל שפיל נפיק. נלב״ע בן שמונים, חודש שבס שנת תר״ט (1849).

רבי אליהו אסארף נוסח המצבה: מצבת קב׳ הח׳ הש׳ והכו׳ כמוה״ר אליהו אסראף. שלם הוא/ ושלמה משנתו/ מה רבה חכמתו. למד ולמד דעת אחריו את בניו לדרך ישרה, וזכה לחכמה וזקנה. זכה לגבורות ונלב״ע בן שמונים בשנת קרא״ת לפ״ק (1941).

רבי יהודה אסארף חי במאה השביעית הוא נמנה על ארבעת החכמים שהוציאו לאור ספרו של כהר״א אלעזר הלוי ״עבודת הלוי״ אחרי שנלב״ע, והם: הראשון, כהר״ר יהודה אסראף. ואשר על ידו השני, הח׳ הש׳ והכולל כה״ר יצחק הכהן, והטור השלישי כה״ר ידידיה צרפתי והטור הרביעי הגמו״ן ס׳ ישועה בן שושן. הספר יצא לאור בשנת תפא״ר (1921), בא סימן פקודת אלעזר.

רבי מסעוד אסראף נוסח המצבה: נלב״ע א׳ כסליו תשט״ו(1955).

רבי שמואל אסארף כהר״ר שמאל אסראף נזכר בעדות בשנת תרס״ט (1909).

רבי דוד אסבן נוסח המצבה: הח׳ הש׳ כמוה״ר דוד אסבן כ״א טבת שנת תרי״ט (1851).

רבי יוסף אסדו נוסח המצבה: ״כהר״ר יוסף אסדו תרפ״א (1921).

רבי אברהם אסולין חי במאה השישית. ראה בשו״ת ״שופריה דיעקב", ס׳ ל״ד, שם נזכר מו״ה אברהם אסולין זצ״ל שחי במאה השישית והוא חתום ראשון על פס״ד, ואחריו מוהר״ר דוד צבאה ומהר״ר מימון פינטו, ומוהר״ד חזאן, ועוד. נראה חתום בשנת [תקומ״ם 1826]. ראה מל״ר, י״ח טור א/

רבי יחיא אסולין נוסח המצבה: ״ציון לחכם השלם כהר״ר יחיא אסולין י״א לחו׳ טבת ש׳ תער״ג(1913).

רבי אברהם אסייג נוסח המצבה: ״הח׳ הש׳ אברהם אסייג שנת ערבו״ת׳ לפ״ק (1918).

רבי אהרן אסייג נוסח המצבה: "כהר״ר אהרן אסייג חסיד ועניו/ נתן לעניים לחמו ומימיו /נקי כתמר/ צח כעמר. וימת אהרן כ״ג חשון שנת קחו מזמר״ת (1927).

רבי נסים אפריאט נוסח המצבה: הח׳ הש׳ החסיד והעניו כהר״ר נסים אפריאט תש״א (1941).

רבי אברהם אשקאקור על מצבת קבורתו כתוב: המו״ה חח׳ הש׳ והכולל, אור גולל: כמוה״ר אברהם אשקאקור בר הח׳ הש׳ והכולל יעקב אשקאקור זצ״ל. נח נפשו ו׳ שב״ק, נתבש״מ כ״א כסליו שנת תקס״ו(1806).

מעבר לפרטים הכתובים במצבה, לא מצאתי אזכור בכתובים. בביקורי האחרון במראקש בתיעוד האחרון, מצאתי מצבה חדשה שיש בה שנוי קל בסימון התאריך, שנת לא כהת״ה עינ״ו (1806). גם בשם המנוח הל שנוי, שכן בתיעוד הראשון היה כתוב: ׳כמוה״ר אברהם אשקו, ולא ידעתי מה מקור השינוי.

שושלת חכמי משפחת אבן חיים במראקש-חביב אבגי-עמ' קיג

חג המולד

בהגיעי לגיל המכובד של שבע שנים, כבר ביקרתי בכיתה החמישית בבית הספר העממי. לרגל חגיגות חג המולד וערב השנה החדשה הקרבים, הוענקו לנו בבית הספר ספרי אגדות מאוירים בתמונות של "פפה נואל" ומתנותיו הנפלאות. לימדו אותנו שיר פזמון מעניין בנושא האיש הזקן שמגיע מהקוטב הצפוני עם מזחלת גדושה צעצועים לכל ילדי העולם:

פפה נואל הקטן

כשתרד מהשחקים

עמוס רבבות של צעצועים

אל תחמיץ את נעליי הקטנות.

היה זה דבר מאוד מוזר שבבית ספר יהודי יחנכו אותנו על מנהגים הקשורים לדת הנוצרית. דומני שהתאחדות יהודי העולם ראתה בכך נושא חינוכי בלבד. בעינינו, ילדי המלאח, הצטייר "פפה נואל" כאיש זקן נחמד שאהב את כל ילדי העולם והעניק להם באדיבות מתנות, שבוע לפני ערב השנה הלועזית החדשה. בני משפחתי לא הופתעו כאשר בערב חג המולד ביקשתי מסבתי לתלות את הגרב שלי ליד הקנון (תנור בנוי מחמר). במרוקו בימים ההם לא היו ארובות וקמינים, ונדיר היה אם בכלל אחד מאתנו ראה קמין בחייו.

סבתי לא סירבה לבקשותיי המוזרות, אף על פי שהן נראו לה מגוחכות, כמו תליית הגרב לקליטת המתנות של "פפה נואל". נראה שברובע שלנו, משפחות יהודיות גילו סובלנות והסכימו לקבל את "פפה נואל" כסיפור אגדה במקום ליחסו לטקס דתי כלשהו.

אדריאן, חברתי לכיתה, אשר הייתה בוגרת ממני בשנתיים, פנתה אליי ימים ספורים לפני חג המולד ולחשה באוזניי: "מה דעתך לפגוש את פפה נואל אישית ולקבל ממנו כל הצעצועים שאת רוצה?" זימרה לי.

"ודאי שארצה מאוד", עניתי מוקסמת.

"שמעי היטב. הוא אמור לנחות בגינה שלנו מחר בשעה שש בבוקר. האם תוכלי לקום מוקדם ולחכות לי בחצר? אחמוק מביתי ואצטרף אליך".

"אין בעיה, סמכי עלי", עניתי לה, מוצפת אושר.

השכם בבוקר קמתי ושטפתי את פניי וידיי במים קפואים. לבשתי שמלה יפה וסירקתי היטב את שערי. רדומים כולם, איש לא הבחין בנטישתי את הקן. רחובות המלאח היו ריקים מאדם בבוקר חורפי וקר זה, אבל בשמים קרני שמש הססניות בישרו על בואו של יום זוהר.

כעבור שעה לערך,התייצבתי בגינתה של חברתי לכיתה. התבוננתי בשמים ולא גיליתי דבר חריג באופק מלבד עננים זעירים פזורים על פני הרקיע, שהזריחה הבעירה בניחותא. ניסיתי לאתר גזע עץ שעליו אוכל לשבת, אך לשווא. עקב דלות אמצעים, נשענתי על איקליפטוס ענק. דקות חלפו ואף שעות ופעילות מסוימת החלה להתרחש אט אט ברחובות הסמוכים. בלדרים וסוחרים הופיעו כשהם מושכים את עגלותיהם העמוסות. באופק לא נראו לא חברתי אדריאן ולא פפה נואל! מאוכזבת, הייתי על סף דמעות.

־ "מדוע היא אינה באה כפי שהבטיחה לי? למה 'פפה נואל' מתמהמה כל כך?" שאלתי את עצמי.

אדריאן הופיעה רק בשעות הצהריים. "צר לי שלא יכולתי לבוא מוקדם יותר לקראתך, פשוט לא הצלחתי לחמוק מביתי", אדריאן התנצלה בהבעת צער, או שכך דימיתי. "גיליתי לפני דקות אחדות שהגעתו של פפה נואל נדחתה לערב. אני מציעה לך להמשיך ולהביט בשמים ולא להתייאש, הוא יופיע ברגע הכי פחות צפוי".

"את בטוחה?" שאלתי אותה, בציפייה לשאוב ממנה ביטחון.

"בהחלט! מדי שנה הוא בא לבקר אצלי ומביא לי את כל הצעצועים שאני רוצה", השיבה במלא הרצינות. "רק רציתי לשתף אותך בזכויות מיוחדות שלי."

זכרתי היטב שבביקורי האחרון אצלה נותרתי פעורת פה לנוכח תצוגת הצעצועים שלה. "אין ספק", אמרתי בלבי, "אלה לא היו צעצועים רגילים. היא בוודאי קיבלה אותם מפפה נואל. היא היחידה מבין בנות הכיתה עם אוסף גדול כל כך של פרטים מתקדמים וייחודיים".

בודאי הייתי תחת כישוף באותו יום, שכן כלל לא הייתי ערה לכך שבלעתי את כל השקרים שאדריאן הזינה אותי בהם. המשכתי להביט בשמים, משתוקקת לפגוש את פפה נואל ואת צעצועיו מקרוב.

אדריאן שוב הלכה לחפש חברות אחרות ולא שבה עוד. למרבה המזל, מזג האוויר היה נפלא והשמש הפיצה בנדיבות מחומה, אף שהיה זה סוף דצמבר.

אט אט שקעה השמש מאחורי רכס ההרים וחושך ירד על העולם. פפה נואל לא הופיע וגם לא אדריאן. לא אכלתי דבר במשך כל היום, למעט תמרים בודדים שסבתי השאירה בארנקי מאמש. הייתי כה תשושה עד כי הפכתי לאדישה לכל הסובב אותי.

עם נצנוץ שקוף של ראשוני הכוכבים ברקיע, עזבתי את הגן עצובה ומדוכאת. דמעות חמות זלגו מעיניי כשפסעתי לעבר ביתי.

"היכן נעלמת?" שאלה אותי מיד סבתי.

"ביליתי את יומי בציפייה לפפה נואל, אך הוא לא בא", עניתי. "הרעיון היה של אדריאן, היא המליצה לי לחכות לו בגינת ביתה. לא היה לי מקום לשבת ונאלצתי לעמוד כל היום בצלו של איקליפטוס. דבר מהבטחותיה לא התגשם", אמרתי בקול חנוק.

סבתי בחנה את פניי בזהירות, כשברקי זעם פורצים מעיניה. ואף על פי כן, היא חייכה אליי ושאלה אותי בנועם, "אכלת משהו?"

"לא. בירכתי על התמרים שהשארת אתמול בארנקי".

"שבי ואכלי את ארוחתך. אני מציעה שתתרחצי ותלכי לישון. השינה תטיב עמך ומחר הדברים יתבהרו לך כשתראי אותם תחת אור אחר".

הלכתי לישון מיד לאחר ארוחה קלה ומקלחת חמה. הייתי כל כך מותשת ממאורעות היום עד שנרדמתי מיד כשהנחתי את ראשי על הכר. למחרת כשהתעוררתי, ניצבו ליד התנור של סבתי בובה ענקית, זוג נעליים מעור בוהק שחור ובית בובות.

"ממה, מי הביא לי את המתנות הללו?" שאלתי את סבתי בעיניים פעורות לרווחה.

"מיד אחרי שהלכת לישון, הופיע פתאום פפה נואל. הוא התנצל על השעה המאוחרת ואמר שהיה לו יום עמוס במיוחד, עם רשימה אינסופית של צעצועים לחלק. הוא לא ידע איזה צעצוע תרצי והצעתי לו שייתן לך בובה גדולה ובית בובות. הוא הוסיף גם זוג נעליים חדשות לכבוד ראש השנה הקרבה".

"אז פפה נואל הופיע בכל זאת!" צעקתי בשמחה. איזה יום נהדר וכמה שהייתי מאושרת! לקחתי את הבובה הגדולה לבית הבובות והנחתי את הנעליים החדשות בארון הבגדים, ליד השמלה שאמי תפרה לי לאחרונה ורקמה בה פרפרים צבעוניים. "אלבש אותם בראש השנה", אמרתי בקול צלול.

חופשת ראש השנה חלפה ומצאתי את עצמי בכיתתי עם חברותיי ועם אדריאן כמובן. סיפרתי לה על ביקורו הבלתי צפוי של פפה נואל בביתנו, דבר שלא שימח אותה כלל.

"פפה נואל בא אליך?! את רוצה שאאמין להזיות האלה שלך?" אמרה לי אדריאן, צוחקת עד דמעות."את כה תמימה ומגושמת. קל לעבוד עליך ולרמות אותך ואת עדיין מאמינה באגדות ובפיות. האטימות שלך גובלת בטיפשות. צחקתי עלייך ביום שחיכית בגינה שלנו. לראות אותך מביטה בשמים ומחכה לפפה נואל שלך היה עבורי המחזה הכי מבדר שראיתי מעולם. בערב סיפרתי להוריי על התעלול שלי בטרם הלכתי לישון".

"בדיחה או לא, קיבלתי מתנות מרהיבות: בובה ענקית, בית בובות וזוג נעליים מעור שחור בוהק. סבתי אמרה לי שפפה נואל הבטיח להביא לי כל שנה מתנות. ואת, האם את קיבלת מתנות בכלל? מפפה נואל או ממישהו אחר שאת מאמינה בו?"

"מוזר" ענתה אדריאן, מהורהרת. "קיבלת בדיוק את המתנות שביקשתי מהוריי לפני חג המולד. הם לא קנו לי דבר השנה, אבל כשהתעוררתי למחרת, כל הצעצועים שלי נעלמו. אבא שלי סיפר לי שגנב בא באמצע הלילה וניקה את המדפים. הוא פחד לרדוף אחריו, אך בבוקר הוא ניגש למשטרה להתלונן".

"אולי זה לא היה גנב בכלל… אולי היה זה פפה נואל שבא לקחת חזרה את הצעצועים שהוא הביא לך בעבר בגלל התנהגותך הנבזית כלפיי!" אמרתי לה בגיחוך עליז מול פניה הנבוכות והסמוקות.

,צוחק מי שצוחק אחרון !" חשבתי וחמקתי משם במהירות.

ספרי לי אמא על המלאח במרקש-טרז זריהן-דביר- חג המולד

עמוד 36

פרק רביעי

״חברת הלומדים״ הספרדית/מזרחית במדינת ישראל והופעת ש״ס

הספרדים הליטאים שלובים כיום בחברה החרדית במדינת ישראל בעיקר בעולם הישיבות. שילוב זה החל עוד במרוקו בתחילת המאה ה־20 ונמשך באירופה ובארצות־הברית לאחר מלחמת העולם השנייה, ובמדינת ישראל משנותיה הראשונות ועד היום.

שורשיו של ״עולם הישיבות״ כפי שהוא מתנהל במתכונתו הנוכחית התעצבו עם הקמתה של ישיבת ״עץ חיים״ בשנת 1803 על ידי רבי חיים בן יצחק. הישיבה נוסדה בעיירה וולוז׳ין שב״תחום המושב״ היהודי, בגבולות המטושטשים שבין רוסיה, פולין וליטא. ישיבת ״עץ חיים״ שימשה דגם למאות מוסדות שחינכו במשך השנים אלפי תלמידים. ״עולם הישיבות״ היווה מרכיב מרכזי בעיצוב דמותה של היהדות החרדית מתחילת המאה ה־19. הוא קלט לתוכו את התגובות השמרניות למודרניזציה והיווה את חוד החנית במאבק נגד ההשכלה ונגד הציונות. הישיבה סימלה, ועודנה מסמלת, את היעד המרכזי של החברה היהודית המסורתית בעת החדשה והוא: ידיעת התלמוד, התעמקות בו, וטיפוחם של תלמידי חכמים אשר ינחילו ידע קדוש זה וייצרו שרשרת בלתי פוסקת של בני תורה. לתפיסת החרדים הישיבה מסמלת ומבטאת את החיים היהודיים במלואם על הטוב שבהם.

שורשי החורבן של ״עולם הישיבות״ באירופה נעוצים עוד במלחמת העולם הראשונה ובמהפכה הבולשביקית. באותם ימים החורבן לא היה אמנם פיזי, אלא שהשינויים הפוליטיים והתרבותיים שהתחוללו באירופה כרסמו ביכולתן של הישיבות לנהל סדרי לימוד ולקיים את עצמן. החלשת מעמד הישיבות נבע משלושה מקורות: המשטר הקומוניסטי שלל את הדת, נוצרו והתפתחו אידיאולוגיות אוניברסליות חדשות, והתנועה הציונית החלה לצבור כוח. שתי האחרונות התחרו על נפשותיהם של בני התורה.

בשנת 1924 נעשה מאמץ לשיקום הישיבות על ידי שניים מהבולטים שברבני עולם התורה, הרב ישראל מאיר הכהן המכונה ״החפץ חיים״, מהעיירה ראדין, והרב חיים עוזר גרודז׳ינסקי מוילנה. השניים כינסו ועד של ארבע מאות רבנים, שיצג את כל הישיבות בליטא ובפולין, והכריזו שכל יהודי חייב לתרום לקיומן של הישיבות. העיר וילנה, שכונתה ״ירושלים דליטא״, היתה מקום מושבו של ״ועד הישיבות״, ובכל מקום בו היתה קהילה יהודית הוקם ועד מקומי בראשות הרב המקומי שפעל למען הישיבות. מלחמת העולם השנייה ושואת העם היהודי גרמה לחיסולן המוחלט של הישיבות באירופה.

״הצלת יהדות מארקא לתורה״ וקליטתם של בני תורה מרוקאים בישיבות הליטאיות באירופה, קדמו לשילובם ב״עולם הישיבות״ שהוקם ונבנה לאחר השואה במדינת ישראל. במשך השנים הפכה מדינת ישראל למרכז תורני עולמי שירש את מקומן של הישיבות במזרח אירופה.[ זהו ביטוי הלקוח מספר זיכרונותיו של הרב קלמנוביץ המתאר את פעולותיו במרוקו].

״עולם הישיבות״ במדינת ישראל הולך ומתעצם עם השנים ומהווה את הליבה של החברה החרדית. הוקמו מחדש ישיבות הנושאות שמות ״מיתיים״, שמתנהלות על פי מסורות לימודים ייחודיות כמו ״פוניביץ״, ״מיר״, ״קמניץ״, ״סלובודקה״, ״פרשבורג״ וכו'. תנועת ה״חזרה לישיבות״ עמדה במרכז תהליך שיקומה של היהדות החרדית שחרבה בשואה. ה״חזרה לישיבות״ אין פירושה חזרה לחיים הדתיים והחינוכיים כפי שהיו נהוגים בשטעטל במזרח אירופה, או במלאח בצפון אפריקה. החיים ההם אינם קיימים עוד. ה״חזרה לישיבות״ במדינת ישראל פירושה יצירת אידיאל תרבותי חלופי במקום ונגד הציונות החילונית שחברה לתרבות המערבית הדקדנטית. ה״חזרה לישיבות״ קשורה גם לעליות ההמוניות למדינת ישראל ולחדירת התרבות הישראלית החילונית לריכוזי העולים, בעיקר בקרב העולים מארצות האסלאם.

המאבק שניהלו ומנהלות הישיבות, כשבראשן עומדות בעיקר הישיבות הליטאיות שהוקמו לאחר מלחמת העולם השנייה, אינו מסתפק במלחמת הישרדות או מלחמה לשימור המסורת. הוא מאבק המתחולל על דמות החברה הישראלית. בליבו של המאבק עומדת בין השאר הכוונה לעצב מחדש את חייהם של יהודי צפון אפריקה בחברה הישראלית, לאחר ה״אסון״ שחוו בתקופת הקליטה הראשונה בשנות החמישים והשישים. אופי המאבק הזה מוכתב על ידי בני תורה ספרדים/מזרחים שלמדו בישיבות הליטאיות, והמהווים כיום את האליטה המנהיגותית והגרעין הקשה של תנועת ש״ס. המאבק טוטאלי ונוקט בכל האמצעים, מחד גיסא, קעקוע הלגיטימציה של הסדר הקיים ומוסדות השלטון, ומאידך גיסא, השתלבות כוחנית בתוך הממסד המותקף, שימוש בכספי המדינה, הפעלת הסברה ותעמולה, עיצוב הזיכרון הקולקטיבי של העבר, וחינוך על פי האידיאלים החרדיים שקיימים בחברה החרדית האשכנזית. המאבק מתנהל גם באמצעות חקיקה כללית וחקיקה סוציאלית ומאבק תמידי על שליטה במשאבים של המדינה.

ש"ס דליטא-יעקב לופו-״חברת הלומדים״ הספרדית/מזרחית במדינת ישראל והופעת ש״ס

פרי צדיק עץ חיים, החכם השלם והכולל, הן ערכו מי ימלל, מעין המתגבר כלל גדול בתורה, חכם חרשים, גזע ישישים, אתחזי לן כאריה, כמוהר״ר יהודה בנימין יס״ט (יהא סופיה טב) בכה״ה הרב הכולל אור גולל, חן ערכו מי ימלל, זרע רב אור נערב, מאד עניו, ומוכשר בכל עניניו, צדיק כתמר, נקי כעמר הדו״ם כמוה״רר מתתיה יס״ט, בלא״ץ יס״ע החכם השלם רב משרשיא, אילן ששדשיו מרובין, דמי לבר אלהין, אינו אלא שרף תלמוד גדול ומעשה, הרב המובהק, ואח לברק, סוה״ר גוזר ים החכמה לגזרים, איש אלקים קדוש הוא, סבא דמשפטים, מארי מתניתין, הסיד ועניו בישראל גדול שמו, ולכל הוא אור, הדו״מ; כמוהר״ר חיים דוד זצוק״ל; בלא״ץ יס״ע החכם השלם, איש חיל רב פעלים סוה״ר, גוזר ים החכמה לגזרים, הרב המופלא, וכבוד ה׳ מלא, קדוש יאמר לו, צדק ומשפט מכון כסאו, כלל גדול בתורה, נחל נובע מקור חכמה, מוצא לאור כל תעלומה, הדו״ט כמוהר״ר מתתיה זצוק״ל, בלא״ץ יס״ע החכם השלם אב בחכמה, ורך בשנים, סכינא חריפא, טינרא תקיפא, הלן בעמקא של הלכה, כלל גדול בתורה, סוה״ר, גוזר ים החכמה לגזרים, מעין המתגבר, כמוהר״ר מנחם זלה״ה, בלא״ץ החכם השלם והותיק, שייף עייל שייף נפיק, ולא מחזיק טיבותא לנפשיה, גזע ישישים, בנן של קדושים, יראת ה׳ היא אוצרו, כמוהר״ר יהושע זלה״ה, בלא״ץ יס״ע, אור ישראל וקדושו, נזר אלקים על ראשו, פטיש החזק עמוד הימיני, אור נערב, נר המערב, מופת הדור והדרו, יחיד היה בדורו, הרב הגדול, מעה ומגדול, אבן הראשה, נהרא דשמשא, חסידא קדישא ופרישא, מר קשישא, מופלא שבסנהדרין, הגאון המפורסם, סבא דמשפטים, מורינו ורבינו, מוהר״ר מנחם זצוק״ל זיע״א, ברחו״ן, (בר החכם ונבון) כה״ר דוד ז״ל; ברמו״ן ה״ר מנחם נ״ע, בהנו״ח (בר הנבון וחשוב) הר דוד נ״ע (נחו עדן) בר החכם השלם והכולל, חן ערכו מי ימלל, עץ פרי עושה פרי למינהו, הוא הראש אבי התעודה, כמוה״ר שאול זלה״ה, המכונה סירירו.

הרב הכולל, חן ערכו ושבחיו מי ימלל, אור נערב, נר המערב, דבר הדור והדרו הדר״א דקרת״א, מעין המתגבר, כלל גדול בתורה, פלפלא ח ריפא, טינרא תקיפא, זה סיני, מקומן של שבחים, סוה״ר, שמו נודע בשערים, עצו״ר טוב לבית ישראל, הדו״מ כמוהר״ר אבנר ישראל יס״ט, בלא״ץ הרב הכולל, בישראל להלל, סוה״ר, שמו נודע בשערים, שרגא דנהורא, מוצא כל תעלומה לאורה, דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא, כרכא דכולא ביה, כמוהר״ר וידאל זלה״ה, בה״יח השלם כהר״ר שלמה ז״ל, בלא״ץ איש חיל רב פעלים, שלשלת יוחסין, עטרת תפארת שיבה, ממארי מדות, החכם השלם והכולל, ענותן כהלל, שר צבא ישראל, הדו״מ כמוהר״ר ישראל יעקב זלה״ה, בלא״ץ יס״ע המאור הגדול, מעוז ומגדול, רב משרשיא, אילן ששרשיו מרובים, דמי לבר אלהין, אינו אלא שרף, סוהר' גוזר ים החכמה לגזרים, שמו נודע בשערים, הרב המופלא וכבוד ה׳ מלא, איש אלקים קדוש הוא, נחל נובע מקור חכמה, מוציא לאור כל תעלומה, אבן הראשה, לכל דבר שבקדושה, נהורא דשמשא, רישא דעמיה, סבא דמשפטים, תנא דבי אליהו מרינו ורבינו מוהר״ר אליהו זצוק״ל זיע״א, בלא״ץ יס״ע איש חיל רב פעלים, החכם תשלם והכולל, ענותן כהלל, חן ערכו ושבחיו מי ימלל, חסידא קדישא ופרישא, קדוש יאמר לו, בישראל גדול שמו, סוה״ר, גוזר ים החכמה לגזרים, מוהר״ר יוסף זצוק״ל, בלא״ץ יס״ע הרב הגדול, מעוז ומגדול, כרכא דכולא ביה, הרב המובהק ואת לברק, סות״ר גוזר ים החכמה לגזרים, שמו נודע בשערים, השר והטפשר, תורה וגדולה במקום אחד, נחל נובע מקור חכמה, מוציא לאור כל תעלומה, צדק ומשפט מכון כסאו, הדו״מ מוהר״ר יצחק זצוק״ל, בלא״ץ יס״ע אור ישראל וקדושו, נזר אלהים על ראשו אור נערב, נר המערב, סוה״ר, גוזר ים החכמה לגזרים, שמו נודע בשערים פטיש החזק, עמוד הימיני, מופת הדור והדרו, יחיד היה בדורו, איש אלקים קדוש הוא, הרב הגדול מעוז ומגדול; אבן הראשה, לכל דבר שבקדושה מר קשישא חסידא קדישא ופרישא, רבה דעמיה, מדברנא דאומתיה, הגאון המפורסם, מורינו ורבינו, מוהר״ר וידאל זצוק״ל זיע״א, בלא״ץ יס״ע סוה״ר, גוזר ים החכמה לגזרים, שמו נודע בשערים, פטיש החזק עמוד הימיני, אור נערב, נר המערב, הרב המופלא, וכבוד ה׳ מלא, אור יזשראל וקדושו, נזר אלהים על ראשו; סבא דמשפטים, נחל נובע מקוד חכמה, מוציא לאור כל תעלומה, מוהר״ר יצחק זצוק״ל, בלא״ץ יס״ע ראש גלות אריאל, פטיש החזק עמוד הימיני, אור נערב, נר המערב, מופת הדור והדרו, יחיד היה בדורו, סוה״ר, גוזר ים החכמה לגזרים, שמו נודע בשערים, אבן הראשה גהורא דשמשא מר קשישא, חסידא קדישא, ופרישא, הרב הגדול; מעוז ומגדול, מופלא בדורו, סמוך בעירו, הגאון המפורסם, סבא דמשפטים, איש אלקים קדוש הוא, נר ישראל, מבחר העדר וראש הסדר, הוא הראש אבי התעודה, מוהר״ר וידאל זצוקלה״ה זיע״א, בלא״ץ יס״ע חכם חרשים, גדול דעה, הרב המופלא, וכבוד ה׳ מלא, מוהר״ר יצחק זצ״ל, המכונה הצרפתי.

החכם השלם והותיק, ענותן כהלל, ענותן ושפל ברך, יר״א וס״מ (ירא אלקים וסר מרע) בהר״ר חיים דוד הכהן יס״ט, בהנו״ח ה״ר אהרן נ״ע, בהמו״ן ה״ר שלמה נ״ע, בהחה״ש כהה״ר אהרן ז״ל, בה״ח השלם כתה״ר שלמה ז״ל, בלא״ץ החכם השלם והותיק, מארי מתניתין, יראת ה׳ היא אוצרו, כמוהר״ ר יהודה הכהן זלה״ה, בהנו״ח רודף צדקה וחסד, שב גם ישיש, ה״ר שלמה נ״ע, בהנו״ח הולך צדקות ודובר משרים, שב גם ישיש, נגיד ומעולה, ה״ר ישעיה נ״ע, בהנו״ח יר״א ום״מ המרץ ה״ר שלמה נ״ע המכונה אלכלאץ.

החכם השלם והותיק, נטע נעמן, הגזבר הנאמן, כהר״ר רפאל יהונתן יס״ט, בהח׳ השלם יד״א וס״מ גומל חסדים, וקולו מחמדים, נדב נדבות, אוהב צדקות, מרבה ישיבה מרבה חכמה, כמוה״ר יעקב, יס״ט, בלא״ץ הרב הכולל, בישראל להלל, סזה״ר שמו נודע בשערים, דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא כלל גדול בתורה, כמוהר״ר רחמים חיים דוד זלה״ה, בכה״ ר החכם השלם, הדו״ט עטרת זקנים, שייף עייל שייף נפיק, ולא מחזיק טיבותא לנפשיה, יראת ה׳ היא אוצרו, כמוהר״ר שמואל אברהם זלה״ה, בלא״ץ החכם השלם והכולל, הדו״ט חסיד ועניו, ומאושר בכל עניניו, זקן ונשוא פנים, מוהר״ר משה זלה״ה, בהחו״ן סמא דכולא ביה, כה״ר אברהם ז״ל, בה״ח השלם הדו״ט עטרת תפארת שיבה, כמוהר״ר משה זלה״ה, בהחו״ן מאד נעלה, לשם ולתהלה, כהה״ר דוד ז״ל, בהנו״ח (בר הנבון וחשוב) ה״ר משה נ״ע, בלא״ץ החכם השלם והכולל, חן ערכו מי ימלל, הדו״מ הוא הראש אבי התעודה, כמוה״ר יצחק זלה״ה, המכונה אבן זמרה.

החכם הותיק, תם וישר, יר״א וס״בן (ירא א,לקים וסר מרע) כהה״ר יעקב יס״ט, בהנו״ת תם, וישר יר״א וס״מ ישיש ופשר חמו״ן ה״ר מרדכי ג״ע, בהנו״ח ה״ר שם טוב ג״ע, בר החכם השלם כהה״ר מרדכי נ״ע, בה״ח השלם כהה״ר עובד ז״ל, בלא״ץ יס״ע אור ישראל וקדושו, נזר אלקים על ראשו פטיש החזק עמוד הימיני, אור נערב, גר המערב, סוה״ר גוזר ים החכמה לגזרים שמו נודע בשערים, מקור מים חיים, עצו״ר (עצום ורב) מופת הדור והדרו יחיד היה בדורו, מופלא שבסנהדרין, חסידא קדישא ופרישא, אבן הראשה לכל דבר שבקדושה, נהורא דשמשא, ראש גולת אריאל, הרב הגדול, מעוז ומגדול הגאון המפורסם, מורינו ורגמו, מוהר״ר יהודה זצוקלה״ה זיע״א, בן איש חיל רב פעלים, כשר ועניו, יר״א וס״מ (ירא אלקים וסר מרע) טוב ,בעיני אלקים ואדם, החו״ן (החכם ונבון) כה״ר יעקב ז״ל, בר החכם השלם המקובל ממארי מדות, כהה״ר אברהם ז״ל, בר החכם השלם, חסיד ועניו בכתר תורה וכתר שם טוב מועט״ר, כהה״ר יעקב ז״ל, המכונה אבן עטר.

הנו״ח (הנבון וחשוב) ה״ר נחמיה יס״ט (יהא ספיד. טב) בר החכם השלם והותיק, חמר חדת עתיק, שייף עייל שייף נפיק ולא מחזיק טיבותא לנפשיה, מבדח עציבי, שוחט ובודק, כהה״ר משה ז״ל, בר הגו״ח ה״ר שם טוב נ״ע, בר החכם השלם והותיק פרי צדיק עץ חיים, כהה״ר רפאל משה, בלא״ץ יס״ע הרב הגדול, מעוז ומגדול, אבן הראשה, נהורא דשמשא, איש אלקים קדוש הוא בישראל גדול שמו, אור נערב, נר המערב, סוה״ר, גוזר ים החכמה לגזרים, שמו נודע בשערים, הרב המופלא, וכבוד ה׳ מלא, הרים דגל התורה, סבא דמשפטים, מוהר״ר שמואל זצוקלה״ה זיע״א, בלא״ץ ׳החכם השלם והותיק, הולך ביושרו, יר״א, ענותן ושפל ברך, שהיו שגורים בפיו ארבעה טורים כהה׳׳ר יצחק ז״ל, בהחו״ן יר״א וס״מ כה״ר שמואל ז״ל, בהנו״ח המו״ן צניע ומעלי, ה״ר יצחק נ״ע, בר החכם השלם כהה״ר שמואל ז״ל, בהחו״ן דחיל חטאין ועביד טבין, כה״ר יצחק ז״ל, בר החכם השלם והותיק כהה״ר שמואל, בלא״ץ החכם השלם והכולל, תורת אמת היתה בפיהו, כמוה״ר יעקב זלה״ה המכונה בן אלבאז.

הנו״ח ה״ר יוסף, בהנו״ח ה״ר יעקב נ״ע, בהמו״ן משד. נ״ע, בהמו״ן סה״ר יוסף ז״ל הי״ד (ה׳ ינקום דמו) בר החכם ונבון כה׳׳ר משה הרופא ז״ל, בלא״ץ החכם השלם הדו״ט המאור הגדול, הרב המובהק, מאריה דאתרא, סבא דמשפטים, הרופא המובהק, מוהר״ר משה זלה״ה, בלא״ץ החכם השלם והכולל, חן ערכו מי ימלל, הדו״מ הוא הראש אבי התעודה, מוהר״ר אברהם זלה״ה המכונה אלמושנינו.

פאס וחכמיה-אגרת יחס פאס-רבי דוד עובדיה-כרך א-עמוד 145

תולדות הדפוס העברי בקהילות ישראל זכו למספר רב של מחקרים. אולם לדפוס העברי במגרב לא הוקדשה תשומת־הלב הראויה, וההתייחסות אליו במחקר היתה מצומצמת ושטחית. החוסר הזה הושלם במעט הודות לחיבורו של אברהם הטל, שתיאר באופן כללי את תולדות הדפוס העברי בכל עיר ועיר במגרב, תוך איזכור תאריך הקמתו של בית־הדפוס ולעתים גם תאריך סגירתו וציון שמות החיבורים הראשונים שהוציא לאור. מחקרו החלוצי של הטל הצליח לעורר את תשומת־לבם של חוקרים אחדים, שהקדישו חיבורים לבתי־דפוס שונים בצפון־אפריקה. שרה פרנקל חקרה את תולדות הדפוס העברי בג׳רבה, אשר קיימה את ההוצאה־לאור הגדולה ביותר של יצירות וחיבורים של חכמי צפון־אפריקה. מאירה הראש בחנה את תולדות הדפוס העברי בטריפולי שבלוב. אברהם הטל יחד עם מאירה הראש תיארו את הדפוס העברי באלג׳יר.

אלפאסי מסעוד

פאס [?]-תוניס 1775.

משחא דרבותא, [עם בניו] ר׳ שלמה ור׳ חיים באורים על ד״ח הש״ע בפלפולים ושאלות ותשובות, ליוורנו, אליעזר יוסף חיים סעדון, 1805.

לא ברור אם נולד בפאס או אם מוצאו מעיר אחרת במרוקו. בחלק השני של הספר [ערך אורח חיים, סימן קמ״ד ס״ד, דף לח ס״א] הוא מדגיש, ׳כשהייתי במדינת פאס שאלוני בזה ואמרו לי משם הה״ר יהודה אבן עטר נר״ו שנתן טעם…׳. ונשאלת השאלה האם הוא עצמו היה מפאס או רק ביקר בה?

אמסלם מכלוף

אוראן 1837 ־ פאס – ירושלים 1928.

תפוחי זהב במשכיות כסף:

חלק א: מפתחות לפתוח… סודות חכמת קבלה מעשית.

חלק ב: חכמת תכונות י״ח מזלות וסדר הגלגלים ועלייתו וסדר ז׳ כוכבי לכת, ירושלים, דפוס רפאל חיים הכהן, 1979.

בן אלישע מאיר

פאס, 1903– ירושלים 1986.

לב אבות, פירוש על פרקי אבות, ירושלים, מוסדות יד משה תשמ״ט. המהדיר: ר׳ משה בן עבו.

גאגין חיים

פאס, 1450 או 1465– קאסיטיליא – פאס 1535.

עץ חיים: פולמוס הלכתי (בעניין הנפיחה, בין מגורשי ספרד בפאס לתושבים. רמת־גן, הוצאת אוניברסיטת בר־אילן, 1987. מהדיר: משה עמאר.

דברי הימים, קורות יהודי פאס משנת 1552/3 עד 1737, נכתבו על־ידי ר׳ שאול סירירו ורבנים שונים ממשפחת אבן דנאן. מהדיר: ד׳ עובדיה, פאס וחכמיה, א׳, עמ׳ 63-1.

אבן דנאן סעדיה [בה״ר מימון]

גרנאנדה המאה החמש־עשרה – אוראן – אלג׳יר – קוסטנטינה – פאס 1493.

אל צ׳רורי פי אללג׳אה אלעבראניה, תורגם לעברית בשם ׳מלאכת השיר׳ על־ידי אברהם בן יעקב נאיבואיר, פרנקפורט 1865, עמ׳ 18-1.

שאלות ותשובות, כמה מהן נדפסו בספר ׳חמדה גנוזה׳ לר׳ צבי הירש עדעלמאן קעניגסבערג תרט״ז(1856), ובספר ׳פאר הדור', ובתוכן ׳מאמר ע״ד האנוסים׳. ראה חמדה גנוזה עמ׳ 13א-16ב. יצאו לאור מחדש עם הגהות על־ידי הרב דוד עובדיה, פאס וחכמיה, עמ׳ 67-1.

דור דור וחכמיו, תולדות גדולי הדורות מאדם הראשון ועד למלכי ישראל בתוך ׳חמדה גנוזה׳ לר׳ צ״ה עדעלמאן, עמ׳ 25א-31א. יצאו לאור מחת בשם ׳מאמר על סדר הדורות׳, קרונולוגיה על מלכי ישראל, על־ידי דוד עובדיה, פאס וחכמיה, ב, עמ׳ 9־20.

שיר על שישה סדרי משנה, נדפס בתוך ׳עומר השכחה׳ לר׳ אבררב גאבישון, ליוורנו 1748, עמ׳ 125-123 (נדפס שוב בירושלים תשל״ג), נדפס פעם שנייה על־ידי ר׳ יצחק מרעלי בכתב־עת ׳המאסף׳ 1 (1907), ופעם שלישית על־ידי דוד עובדיה, פאס וחכמיה, ב, עמ׳ 87-71.

שיר בשבח ספר מורה הנבוכים ומחברו ז״ל, ולגנות הפתאים המשיבים עליו לפי מחשבתם… נדפס בספר ׳דברי חכמים׳ על־ידי הרב אליעיר אשכנזי, מיץ התר״ט(1849), עמ׳ פא-פב. נדפס מחדש על־ידי דוד עובדיה, פאס וחכמיה, ב, עמ׳ 71-68.

פירוש האותיות וצורתן, נדפס אצל אברהם יוסף בהר״ר ורטהיימר(עורך) גנזי ירושלים, א, ירושלים, כתב יד וספר, 1982. עמ׳ רפז, רצז. ונדפס בחלקו(עד אות ה״א), דוד עובדיה, פאס וחכמיה, ב, עט׳ 67-63.

פירוש על פסוק ׳הנה ישכיל עבדי׳ (ישעיה נב, נג), יצא לאור על־ידי אברהם בן יעקב בתוך ספר ׳פירושי הנה ישכיל עבדי על פי חכמי ישראל׳, אוקספורד התרל״ו (11876, ונדפס מחדש על־ידי דוד עובדיה. פאס וחכמיה, ב, עט׳ 62-55.

אבן דנאן יצחק

פאס, 1900-1836.

ליצחק ריח, שו״ת, שני חלקים, וקונטריס אחרון לליקוטי דיני חשן משפט, ליוורנו, אליהו בן אמוזג, 1902. נדפס מחדש בירושלים, מכון בני יששכר, תשמ״ו.

אבן דנאן שאול

פאס, 1885– מראקש – ירושלים 1972.

הגם שאול, חלק ב, שו״ת, דרשות, פירושים על התורה ופרקי היסטוריה על מרוקו במאה העשרים, ירושלים, דפוס המערב, תשל״ז. המהדיר: ר׳ שלמה אבן דנאן. [החלק הראשון נדפס בפאס, דפוס שרביט וחזן, תשי״ט.]

אבן דנאן שלמה

פאס, 1928-1848.

אשר לשלמה, שו״ת, ירושלים, דפוס שמואל הלוי צוקערמאן, 1906.

בקש שלמה, שו״ת, קזבלנקה, (1931) ,imprimerie nouvelle—Elbaz Frères)

אבן דנאן שמואל

פאס, 1730-1668.

קונטריס פרפראות לחכמה, נדפס עם ספר ׳מנחת העמר׳ לר׳ שלמה אביטבול, ג׳רבה תש״י(1950). המהדיר: הרב דוד עובדיה.

בן הרוש אליהו

פאס, 1817 או 1820 צפרו 1883.

כוס אליהו, הגדה של פסח עם פירוש, ג׳רבה, דפוס חדאד, התרצ״ח(1938). מהדיר: הרב דוד עובדיה. נדפס מחדש בירושלים 1984.

ברכת אליהו, חידושים על פרשיות התורה, ג׳רבה תרצ״ט (1939). מהדיר: הרב דוד עובדיה.

זכור לאברהם, דיני טרפות בחרוזים עם פירושים, מלוקט מכל הפוסקים מגדולי פאס ובסופו פזמונים הנהוגים לומר בכל ערי המערב ביום ראש השנה קודם ׳ברוך שאמר׳ והם ד׳ רשויות, ליוורנו, אליעזר מנחם אוטולינגי, התקצ״ט(1839). המהדיר: ר׳ אברהם אנקאווא.

בן זקן שמואל

פאס, 1745-1670.

פרי עץ הגן, פירוש על התורה והנ״ך, ב׳ חלקים, ירושלים התרס״ד(1904).

גפן פוריה, פירוש על מסכתות הש״ס ושו״ת, ירושלים התרס״ד(1904).

חאגיז יעקב (השני) בן משה

פאס. 1620 – איטליה – ירושלים 1674.

עין ישראל, עיבוד של ׳עין יעקב׳ לר׳ יעקב אבן חביב, עם תוספותיו של ר׳ יהודה אריה ממודעה, וירונה 1645.

תחלת חכמה, נדפס עם ׳ספר כריתות׳ לר׳ שמשון בר יצחק מקינון, כללים מהש״ס, רש״י ותוספות וביאור י״ג מידות, וירונה 1647. נדפס מחדש באמסטרדם 1709; וירונה 1799; ווארשא 1885; קרימונא 1750; ברוקלין 1961; תל־אביב 1963; ירושלים 1965.

אורח מישור, נדפס גם כן עם ׳ספר כריתות׳ לר׳ שמשון בר יצחק מקינון, מוסר השכל לתלמידי חכמים בד׳ פרקים, וירונה 1647. נדפס מחדש בלעמברג 1848, 1874; ווארשא 1859; מונקאטש 1899; ורשה 1900; סאטמר 1939,1909.

דיני ברכות השחר, קריאת שמע ותפילה, הספר כולל הלכות תפילה ומועדים, וירונה 1648.

פתיל תכלת, פירוש לאזהרות של ר׳ שלמה אבן גבירול, ונציה 1652.

עץ החיים, פירוש על המשניות, סדר זרעים, ויתנה 1750. נדפס מחדש בברלין 1716. הספרים האחרים נדפסו בליוורנו 1656-1652 ונדפסו מחדש בברוקלין 1975.

אלמינארה די לה לוז(Almenora de la luz), תרגום ספרדי לספר ׳מנורת המאור׳ לר׳ יצחק אבוהב, ליוורנו 1657.

קרבן מנחה, חידושים ודרושים על התנ״ך ולבסוף בקשה לר׳ ישראל בן שמואל חאגיז, איזמיר 1680.

זכרון לבני ישראל, ענייני מוסר והנהגות ד״א, ד׳ פרקים, נדפס עם ספר ׳לקט הקמח׳, פירוש על המשניות לבנו ר׳ משה חאגיז הידוע בשם המני״ח [הקטן משה נין יעקב חאגיז], ועם ספר ׳זבד טוב׳ לר׳ משה בן מימון (פרקי הצלחה), נדפס באמסטרדם 1697, 1707; המבורגר 1711; וואנזבעק, 1726; וילנא 1837 (עם תרגום ליידיש); יוזעפאף 1840; ורשה 1873, 1874, 1910; לעמברג 1890,1875.

הלכות קטנות, שאלות ותשובות, חלק א׳, רפ״ב שו״ת ובסופו ספר ׳לקט הקמח׳, י״ג תשובות לבנו המני׳׳ח וקונטריס למהריק״ש בדיני נזירות עם תוספות מרובה של׳. חלק ב׳: ׳זבח תודה', שי״ד שו״ת ונלוה לו קונטריס לגיטין בענייני שמות העצם לחד מרבוואתא קמאי שהיה ביד הרב קרבן אהרן ושארי דינים, ובסופו מפתחות מסודרים לארבעה טורים, ונציה 1704; ירושלים 1895; קראקא 1897; ניו־יורק 1958; ירושלים 1981,1974.

הספר והדפוס העברי בפאס-יוסף תדגי-תשנ"ד- רשימת הספדים של חכמי פאס שיצאו לאור מחוץ לפאס-עמ'48

בימי שישי נהגנו ללכת יחד אתו לבית הכנסת לבושים בבגדים חדשים ומלווים אותו, הה עשה לאבא טוב וכבוד, שכל פי שראה אותו הולך עם בניו ברחוב היה מקנא. למשה הבן שאותו אהב עשה בר פצחה מפוארת שכל פי שבא לאירוע היה המום, כי נתן הכל שאירוע זה יצליח, וכל המשפחה רקדה ושמחה עד השעות הקטנות של הלילה, מהקטן ועד הגדול, ואבא היה עליז ושמח ועבר משולחן לשולחן לבדוק אם הכל בסדר. לאחר הבר מצוה הגיע שבת החתן עם פייטנים בבית הכנסת, וכל אחד היה בקולו הערב שר לכבוד החתן כל פיני פיוטים, ואמא והאחיות וכל המשפחה זרקו סוכריות ברגע שהחתן עולה לספר תורה. ולאחר מכן התאספו כמה אנשים וליוו אותו הביתה להמשיך את השמחה, ולטעום משבת חתן. כל אנשי בית הכנסת היו מזמרים ושרים מבית הכנסת עד הבית, שבו היו שולחנות ערוכים עם מפות לבנות וצלחות מכל מיני סוגים, בקבוקי יין מכל טעמים. הכל היה זוהר ונוצץ, ובכניסה למטבח עומדים האחיות והאמא, וכולם נרגשים ומחייכים כשהחתן נכנס לבית עם ההמולה ומתיישבים מסביב לשולחנות ומתחילים לפייט ולשיר, והאבא היקר מכל מתחיל להעמיס את השולחנות עם בקבוקי שתיה, בירות, שתיה חריפה וכל מיני דברים, האחיות מגישות את הכיבודים, הסלטים והמאכלים שאימא הכינה לכבוד האירוע. וכך נחגגה שמחת בר מצווה בהוד והדר ותפארת המשפחה.

אחרי השבת והשמחה במשפחה מתפזרים כל אחד לעיסוקיו ולעבודתו וכולם חוזרים לביתם שמחים ששים וגאים והכל חוזר לשגרה, אבא חוזר לעבודתו שעבד בנגב קרמיקה, עבודה קשה, עומד על רגליו במשך כל היום עד לשעות הערב כשחוזר הביתה על הדרך קונה כמה מצרכים לבית, וישר יושב בסלון ופותח בלימוד תורה שעות ארוכות עד לחצות, לומד ולומד ולא עוזב לדקה את ספר הזוהר או ספר התהילים. במשך כשעתיים קורא מספר התהילים בקול ערב, ואור זוהר מעיניו. קדושת התהילים עמדה מולו, ואותם הרגעים הבית היה מלא אור זורח. מסביבו אשתו וילדיו, וכולם רק מקשיבים לשיריו מתוך ספר התהילים, כגון פסוקים אלו הכתובים ומובאים כאן בספר זה, כדי להיזכר בימים אלו וכך היה פותח את ספר התהילים ומתוך הפסוקים האלו נקרא ספר זה על שמו הקדוש, ״אשרי האיש״ שזהו האיש אבינו רבנו ומורנו שלימד אותנו תורה וחכמה, ולא חסך מאתנו רגע אחד בלי לספר או לשיר.

״למה רגשו גוים, ולאמים יהגו ריק. יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד. על ה׳ ועל משיחו. ננתקה את מוסרותינו ונשליכה ממנו עבותימו. יושב בשמים ישחק, ה׳ ילעג למו. אז ידבר אלימו באפו, ובחרונו יבהלמו. ואני נסכתי מלכי, על ציון הר קדשי: אספרה על חק ה׳ מפר לי בני אתה, אני היום ילדתיך, שאל ממני ואתנה גוים נחלתך, ואחזתך אפסי ארץ. תרעם בשבט ברזל, ככלי יוצר תנפצם: ועתה מלכים השכילו הוסרו שפטי ארץ.

עבדו את ה׳ ביראה וגילו ברעדה. נשקו בר פן נאף ותאבדו דרך כי יבער כמעט אפו אשרי כל חוסי בו.״

זה הפרק מתהלים שאבא תמיד התחיל בו את ספר התהילים. לאחר מכן פתח בסיפורים מדהימים שזכר בהיותו צעיר בנפש, והיה מספר אותם מכל הלב, וכל משפחתו יושבת ומקשיבה. בחוכמתו הרבה היה מפרש מילה במילה כאילו הם כתובים במוחו, מרוב חוכמתו וקריאתו בתורה, את ידיעותיו בתורה למד מאביו רבי שמעון מויאל עוד בהיותו צעיר.

אבא היה אדם צנוע ושקט ולא פגע אפילו בזבוב. תמיד תמך ועזר לכל מי שהגיע אליו, תמיד חייך לזולת, ונתן הכל כדי שאחרים יהיו שמחים בחלקם. תמיד דאג המשפחה תהיה מלוכדת, ואחד יעזור לשני, וגם כשהיה בא מבית כנסת, בדרכו היה עובר דרך הבית של חברו, והיה מקדש להם על הקידוש בליל שבת, כי בעל המשפחה לא ידע לקדש, וכיבד את רצונו ועשה מצווה גדולה מעין זו. לאחר מכן היה בא הביתה, וכולם מחכים לו מסביב לשולחן לקבלת שבת הקדושה. אבא אהב ושמר את השבת יותר מכל דבר, והקדיש את כולה אחר רק ללימוד תורה ותפילות מהבוקר עד הערב.

על פי ששומר שבת כתוב: ׳׳ויברך אלקים את היום השביעי ויקדש אותו״(בראשית ב׳-ג) שממנו ברכה לששת יפי המעשה שאחריו. כפו שאומר אור החיים הקדוש על פסוק זה ״כי בשעת הבריאה לא ברא ה׳ כח בעול זולת כח מספיק לעמוד בכל יום את יומו בלבד, כך שבכל אחד מששת ימי הבריאה נתחכם ה׳ וברא יום אחד שהוא יוודע לה׳ ובו ביום חזור ה׳ ומשפיע נפש לעולם שיעור מהקיים עוד ששת ימים וכן על זה הדרך וזולת זה היום היה העולם חרב בגמר ששת ימים וחוזר לתוהו ומהו וצריך ה׳ להכינו פעם שנהי ובאמצעות השבת העולם עומד, ועיין עוד בדבריו המאירים. יש לדעת כי מציאות השבת בעולם היא קיומו של העולם, כי אם אין מקיימים שבת – אין שבת, וממילא אין את ימי המעשה שאחריו. יוצא מהאמור לעיל כי המקיים שבת עפ״י התורה דינו כשותף – שמכוח מעשיו מושפע לעולם כולו שבוע נוסף, והאדם שמקיים את השבת נעשה שותף להקב׳׳ה במעשה בראשית. ובזכותו ה׳ מקיים את העולם עוד ששה יפים נוספים וכפי שמפרט באריכות מיום שנברא העולם עוד עתה תמיד היה פי שישמור את השבת על הארץ ובכך מתקיים העולם. ומהפסוק הזה לומדים שהשבת היא מלכה.

גם בתקופת החגים, כשבניו ובנותיו היו יושבים מסביבו, היה פותח פיו רק בדברי תורה ומעשים טובים. אבא אף פעם לא היה גאוותן, חי בצניעות רבה והסתפק במועט, והיה יושב ולומד תורה עד השעות הקטנות של הלילה, ולאחר מכן היה עולה לישון, ובבוקר קם מוקדם מתפלל ויוצא לעבודתו כפדי יום.

במשך היום עבד קשה במתקנים קשים וחום כבד מול תנורים גדולים במפעל נגב קרמיקה בירוחם. הוא היה מפעיל את מכונות הערבול, והכל היה תחת ידו, כי בלעדיו המפעל לא עבד ברצף, וזאת עבודתו של אבא כל יום משעות הבוקר ועד הערב. כולם אהבו אותו מאוד במפעל ופרגנו לו בגדול. כשהיה מגיע בבוקר לעבודתו היה מביא אתו כל מיני סוגי עוגות והפועלים היו מחכים שיגיע, ואבא היה מכין להם קומקום תה גדול ומגיש להם כל פיני מטעמים שאימא הכינה להם, וכולם אהבו את התה, ואין אחד שיכל לעשות את התה המרוקאי כמוהו. הוא היה מפנק את כל העובדים, ומדי בוקר ובוקר כולם חיכו ליד החדר שאבא עבד. בערב כשאבא היה מסיים עבודתו, היה חוזר לכיוון הבית ועובר דרך מכלת לקנות מצרכים לבית וכל מה שצריך. כל יום אבא דאג וקנה כל הדברים כדי לפנק את ילדיו ואפילו עד השקל האחרון.

הבית הגדול בשכונת אלי כהן בן 4 חדרים כלל סלון ומטבח נאה, והיה מספיק לגדל בו משפחה כמו של אבא. כשמשפחתנו היתה באה לבקר תמיד היה מקום, ואבא דאג שיהיה הכל כדי שלא יחסר כלום, ירקות פירות שתיה עוגות וכו', וזה תמיד עשה לו שמח בלב, כי את הכנסת אורחים הקפיד לשמור תמיד. כשהאורחים היו פגיעים לבקר את אבא או אמא קיבל אותם בסבר פנים יפות, והיה יושב איתם מסביב לשולחן ומספר להם מעשיות וסיפורים מדהימים. כל אירוע משפחתי שהתקיים אצלו במשפחה תמיד היה בהדרת פאר והוד, והיה שמח. לאבא תמיד היה חיוך על פניו, וזהר מאושר כל הזמן.

איזה אבא מיוחד! קשה למצוא אבא כזה, איננו יודעים אם בכל מקום ישנו אדם מיוחד כזה, שגידל ילדים למופת ונתן להם את אהבתו, את דאגתו לכל אחד מבניו ומבנותיו ולא החסיר להם מאומה וגם לאשתו הצדיקה שגדלה ללא הורים, והתחתן אתה, והיא היתה בשבילו הדבר הכי יקר בעולם. הוא טיפח אותה מאז ומתמיד ודאג לכל מחסורה. תמיד התייעץ אתה בכל נושא ושמע בקולה גדולתו של אבא תמיד מכבד את אשתו ושומע כל מילה במילה שלה. אף פעם בחיים לא הרים קולו עליה, ותמיד כיבד את רצונה, ובשבת היה יושב מסביב לשולחן ומספר בשבחה, איך אמא התמודדה בתקופה קשה, וגידלה עשרה ילדים לבד בלי עזרה. אבא היה עובד לילות כימים, !אמא נשארה לבד וגידלה אחד לאחד, קמה בלילות, והאכילה את הילדים עד שגדלו, והבן הבכור צ׳רלי היה בעזרתה.

גם כמה מהילדים ביל! בבתי חולים, אחת נפלה על מצחה ואושפזה בבית חולים, והשניה נפלה על הראש, השלישי נכווה בחשמל והבן הבכור נכווה ברגלו, ואמא תמיד היתה לצידם בבתי חולים, נכנסת לחדר אחד ועוברת לשני ומטפלת בהם, וכל זה לבדה, בלי עזרה של אף אחד, בלי הורים ובלי אחים, ורק האל בעזרתה. ישנה בבית חולים לילות על לילות, ובראש מעייניה רק ילדיה הקטנים, ודאגה להם. אבא עבד תמיד, ולא היה לו זמן ללכת לבקר כי עבד לבד להביא פרנסה ואוכל לבית. קשה מאוד היה לפרנס עשרה ילדים, אבל אבא היה אדם חרוץ שעבד כל ימיו, כל המשפחה עברה תקופה קשה כשגח בשכונת הגבעה. כך אבא היה מספר לנו כשהיינו יושבים לידו ופותח את ספר הזוהר הקדוש, ולידו אמא, וכל המביט בעיניו היה רואה דמעות זולגות מעיניו. לא קל לאדם לעבור תקופה קשה מעץ זו, כשהכל מסביבו היה קשה, אך אבא ידע להתמודד לבד מול החיים האלו גם בטוב וגם ברע, כל הסיפורים שלו היו מדהימים, כל מילה היוצאת מפיו היתה אמת. אבא לא ידע לשקר ואמר את כל הדברים אחת לאחת, ושמר רוב הזכרונות בליבו. רק כשאדם היה יושב אתו, היה אבא מספר לו בטוב לב.

כשהחגים היו מגיעים אבא היה מאושר מאוד, ודאג שיהיו כל הדברים הטובים והקניות. בראש השנה כל ילדיו היו עוזרים בהכנות עם אמא במטבח, ואבא ראה את כולם עוזרים ומנקים את הבית לכבוד החג. ביום כיפור כולם מסביבו היו הולכים לבית הכנסת, ומבקשים סליחה ומחילה, וכולם בצום.

בחג סוכות הבנים היו מכינים סוכה גדולה שתספיק לכל המשפחה, הבנים היו באים אחד לאחד ובונים סוכה לפי רצונו של אבא, שהיה עושה ביקורת ובודק את הסוכה עוד בטרם כניסתו פנימה. הבנות היו מקשטות את הסוכה בכל מיני קישוטים, ובערב החג יושבים מסביב לשולחן הארוך והערוך בכל מיני מטעמים מאכלים טעימים שאימא הכינה, לבושים יפה, ואבא היה מקדש על היין, ושרים שירי סוכות ביחד. מחוץ לסוכה שלנו היו סוכות אחרות צמודות שגם הם היו שרים ביחד ושומעים את כולם, והקולות היו נשמעים בחוץ עד לשעות הקטנות של הלילה. במשך השנים חג הסוכות אצל אמא ואבא היה יפה ושמח, וכל זה למען ההורים שאת הכבוד אליהם אי אפשר לתאר.

בחג סוכות אחד כל המשפחה היתה מסביב לשולחן, ואמא התחילה להגיש מאכלים, פתאום ירד גשם כבד בחוץ עד שחזר פנימה לתוך הסוכה וכולם יצאו ועלו לבית, אבל אבא המשיך לשבת ולקרוא בתורה ומעליו גשם זלעפות ולא אכפת לו גם שביקשנו ממנו לעלות הביתה, הוא סירב, ונשאר בסוכה עד שסיים לאכול ולקרוא בתורה, ולאחר שהגשם פסק הוא עלה לבית, ואנחנו התפלאנו איך אבא ישב בסוכה הרכה זמן וירד גשם כבד, ולא נרטב אפילו בטיפת גשם, ונשאר יבש. הוא היה אומר לנו, מי שיושב בסוכה הרבה זמן, גם כשיורד גשם, זו מצווה ולא יירטב.

זאת גדולתו של אבא: חכם. נבון. צדיק. נשגב מרוב חוכמתו בתורה. הכל היה מסביבו זוהר, וידע תמיד לפתור בעיות, ולענות תשובות מדויקות ולא להתבלבל.

אחרי החגים שעוברים, כל חג וחג שישבנו מסובין עם אבא, החג הפך למואר ונוצץ, וכל המשפחה שמחה וצהלה ולראות את עיניו של אבא המאושר בחייו, ומחייך מכל הנשמה, ושר לנו שירי חג עם קולו המענג ומסביבו יושבים בניו ובנותיו ומקשיבים לסיפוריו המדהימים היוצאים מפיו דברי קדושה וטהרה. כאשר פתח את ספר הזוהר הקדוש היה מספר לנו מעשיות ומפרש כל מילה ותוכנה כך שנבין את משמעות הדברים והמילים הנשלפים מתוך ספר הקדוש.

כל השכנים שגרו אתנו באותו בנין היו בזמנם החופשי עולים לביתנו ויושבים ליד אבא ועל השולחן קומקום תה ועוגיות שאבא תמיד דאג שיונחו עליו, ואמא היקרה הכינה, והיא אף פעם לא השאירה שולחן ריק, תמיד דאגה שיהיה מלא ובשפע, ואבא שאין שני לו בהכנת התה המרוקאי האמתי, וכשאתה טועם מכוס אחד בא לך עוז, ובביתו של אבא תמיד ביקשת- קיבלת, ואבא היה מתוך הספר מספר לכולם מי מסביבו ומי שיושב לידו, ופותח במעשה מאוצר המעשיות שאסף וליקט, וביקש מבנו צ׳רלי לכתוב ספר ובו מסופרים סיפורים מדהימים להפליא, כל המעשים אבא זכר במוחו ובתוך ליבו המלא באהבה תמיד דיבר דברים טובים ולא שכח כלום.

אוצר מעשיות זה מביא סיפורים קטנים וגדולים שאולי אדם בעולם הזה ילמד ממנו דברים טובים, ומתוכם עולים זכרונות רבים ומרגשים, איך שאבא היה מספר אותם, וכל שכניו יושבים מסובים מסביב לשולחנו לצד משפחתו, ולומדים ממנו חכמה.

אבא הצדיק היה מלא בתורת ה' ידע וחכמה שלמד מגיל צעיר מאביו רבי שמעון מויאל הצדיק בדורותיו. עוד בתקופת חייו במרוקו גידל את בניו לדרך ישרה ודרך חוכמה ותורה, ואבא היה הבכור מבין בניו, ולמד ממנו הרבה דברים גם בגיל מבוגר. המרחק בין אבא לאביו היה נסיעה של עשרים דקות מירוחם לבאר שבע, ובכל פעם שאבא היה נוסע לבאר שבע היה מבקר את אביו ואמו שגרו שם, והיה יושב רוב הזמן עם אביו ומשוחחים על דברי תורה, וממנו אבא למד ולמד, והיה מגיע חזרה לבית ונכנס ישר לתוך החדר הגדול ופותח ספר תהילים או ספר זוהר הקדוש וקורא בו. ספרי הקודש שאבא תמיד קרא בהם נתנו לו אור ופניו היו כמנורה המאירה למרחקים, עיניו נוצצות כאור הכוכבים, וליבו מלא במעשים טובים וגמילות חסדים. תמיד נתן ועזר לכולם וחילק צדקה לכל מי שהושיט ידו, ועזר לזולת תמיד, והכי חשוב גם לבניו ובנותיו. בכל אירוע זה או אחר שהיה מתקיים במשפחה אבא היה שותף תמיד מההתחלה ועד לסוף, ותמיד התייעצנו אתו בכל נושא ונושא, ואם אמר כן היה מתקיים.

השמחה היתה המידה העיקרית והחשובה ביותר לאבא, ומתוך ספרי תורה ומתוך דברי צדיקים תמיד אומרים:

על ידי תוקף השמחה זוכים לאמונה. עלינו להתחזק באמונה בקדוש ברוך הוא, וכשאדם חזק באמונה זה מחדיר בו שמחה, כי באמת שמחה ואמונה תלויות זו בזו, ועל ידי תוקף השמחה זוכים לאמונה, ועל ידי אמונה חזקה בו יתברך זוכים לשמחה עצומה, כי באמת אין עוד שמחה יותר גדולה מזו, שיהודי דבוק בקדוש ברוך הוא, יהודי מרגיל את עצמו לדבר אל הקדוש ברוך הוא. כי כשיהודי מרגיל עצמו לחיות עימו יתברך, כל חייו הם חיים אחרים לגמרי, ולכן אומרים חכמינו הקדושים, לא חרבה ירושלים. אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמונה.

אומר רבנו ז״ל (לקוטי מוהר״ן חלק ב׳ סימן אי) זה ירא שלם. שאדם יפחד רק מהקדוש ברוך הוא. ואיך זוכים לזה. על ידי אמונה שאדם מאמין רק בו יתברך. אזי איננו מפחד מאף אחד. רק ממנו יתברך. ואם אדם חזק בזה. שאין לו בזה העולם רק את הבורא יתברך שמו. הוא אף פעם לא יהיה שבור. ולא יפחד משום דבר כי יודע שאין לו רק את הקודש ברוך הוא. אבל ברגע שנפסקת מהאדם האמונה. בר מינן. שזוהי הצרה הכי גדולה. שיכולה לקרות לאדם. שמאבד את האמונה.

ואבא, מתוך האמונה שהיתה בו בשם יתברך, תמיד שקד והתמיד בלימודי תורה ביום ובלילה, וישב פעמים רבות וקרא מתוך ספר הזוהר הקודש, והיה מפרש לנו מילה במילה, ונתן לנו דרכים להתגבר בחיי היום יום, והבטיח שאם רק נלמד ונתמיד ונשמע בקולו, נצליח בכל דרכינו הרבים.

באותו בית בשכונת אלי כהן גרנו בה הרבה שנים ידענו ימים יפים וידענו ימים קשים. כל המשפחה היתה מלוכדת, וכשהיינו מגיעים לחגים לחגוג עם הורינו השמחה היתה עבורנו גם שמחת החג וגם האושר שהיה לאבא ולאמא בעיניים שלהם שראו את כל בניהם ובנותיהם יחד מסביב לשולחן הערוך עם המטעמים שאימא תבדל לחיים ארוכים הכינה ועמלה קשות מהבוקר המוקדם ועד השעות לפני הסעודה. כשאבא היה יושב מסביב לשולחן ושר לנו שירי החג היינו ביחד שרים אתו מהקטן ועד הגדול וממשיכים עד לשעות הקטנות של הלילה.

כשכולם מתעייפים חלקם נרדמים, היינו אנו הבנים יושבים מסביב לאבא, והוא היה מספר לנו סיפורים ומעשיות, ותוך כדי הסיפורים אבא סנה אליי וביקש ממני לכתוב לו סיפורי מעשיות שלוקט על ידי אבא כד לזכור ולהביא את הסיפורים האלו למי שיקרא אותם בעתיד.

הסיפורים והמעשיות הם אוסף מיוחד שאבא אסף ואותם והצליח לזכור במוחו, ותמיד סיפר אותם, כל פעם שהיינו יושבים מסביבו הקפיד להוציא את המעשיות בצורה דייקנית וזהו רק החלק הראשון. ניסינו ללמוד את חוכמתו של אבא ולהבין את ידיעתו בתורה, ואיך הוא היה שקוע רוב היום מרכיב משקפיים כמה זוגות שמתחלפות ביניהם, ואיתם היה יושב ומפרש את האותיות הקטנות של ספר זוהר הקדוש ואת כל חמשת חומשי התורה. גם בקריאת תהילים היינו שומעים את קולו הערב מילה במילה פסוק ופסוק אפילו טעות אחת לא היתה לו.

אשרי האיש-תולדות הרבנים והאישים לשושלת מויאל והעיר בז'ו-יצחק מויאל-עמ' 40