תולדותיהם, חייהם ופועלם של צדיקי בית פינטו זיע"א- רבי דוד חנניה פינטו שליט"א-מכון פניני דוד
עדות ר׳ אברהם סבע
בין אותם גדולי ישראל שעברו לפורטוגל מספרד מוצאים אנו את מרן ר׳ יוסף קארו זיע״א, בעל השו״ע, שהיה אז צעיר לימים.
כמו את הגאון המקובל, החכם השלם, רבי אברהם סבע זיע׳יא, מחבר ספר ׳"צרור המור" על חמשה חומשי תורה. אשר מספר בהקדמתו לספרו ״אשכול הכופר׳’ את אשר ארע בב' הגירושים הנוראים הללו:
״והנה בהיותי בפורטוגל מגורש מגירוש קסטיליה, הדל באלפי, זעירא דמן חבריא. אברהם סבע, עלה בדעתי לפרש חמש מגילות ופרשתי אותן. ואז חרה אף ה׳ בעמו בגירוש שני של פורטוגל ויצווה המלך לקחת את כל הספרים. והנחתי את כל ספרי בעיר פורטו ושמתי עצמי בסכנה גדולה להביא עמי בהחבא לליסבונה פירוש התורה שחיברתי בעיר פורטוגל עם פירוש חמש מגילות ופירוש מסכת אבות עם חיבור צרור הכסף שחיברתי בימי נעור׳ בעניין הדינים. ובהגיע׳ לליסבונה, באו אלי אנשים יהודיים ואמרו לי שהעבירו קול במחנה שמי שימצא עמו ספר, אחת דתו להמית. ומיד הלכתי וטמנתי אותם תחת זית אחד, וקראתי לו ״אלון בכות״, לפי ששם קברתי כל מחמד עיני: פירוש התורה והמצווה הנחמדים מזהב ומפז רב, לפי שבהם הייתי מתנחם על שני בני שהיו קירות לבי שלקחום בעל רוחם להמיר דתם, לפי שמיד השליכום בבית הסוהר ועמדתי שם מרעיד קרוב לששה חודשים״.
דה פינטו
בינות הרבים שיצאו את יציאת ספרד, וזכו לצאת אף שלמים ברוחניותם מפורטוגל, אל עבר הלא נודע, בעוני ובאוני, במקום להמיר דתם ולכפור בא-ל אחד, היו בני משפחת פינטו.
חלקם עשו את דרכם להולנד, ועד היום נזכר שמם במדינה זו כ״דה פינטו, ואף בנין שלם אשר עדיין עומד על תילו מכונה ״בנין דה פינטו״.
מביניהם, המוכר ביותר, הוא ר׳ יצחק דה פינטו אשר שימש כפרנס הקהילה באמסטרדם, ואף ־עלה על הכתב את כל קורות משפחתו מעת צאתם מפורטוגל עד אחר השתקעותם באמסטרדם, [את ספרו סיים לכתוב בשנת של״א (1671 למנינם) אך הספר נדפס רק כתשעים שנים מאוחר יותר],
אל הספר אף צורף איור של אילן היוחסין של המשפחה, שהייתה אחת המשפחות האמידות והמשפיעות בקהילה. אילן היוחסין עוצב כעץ תמר, כשהפסוק שנבחר לעטרו היה "צדיק כתמר יפרח״ בתרגומו הפורטוגלי
tamaral como justo floressera
עדות נוספת מוצאים אנו, בבית הקברות אודקורק באמסטרדם, שם נמצאת מצבתו של ר׳ דניאל פינטו. אשר נפטר בשנת תמ״א – 1681 כמעט מאתיים שנים לאחר הגעת בני המשפחה להולנד
באנקונה שבאיטליה
חלק אחר מבית משפחת פ׳נטו, עשה את דרכו לפורטורל – היו אלו ר׳ שלמה ור׳ יוסף ובני משפחתם, אשר הצליחו להגיע לאחר זמן לעיר אנקונה שבאיטלה עם בואם לשם החלה מתפרסמת בינותם ליהודים ולנכרים צדקותם פרישותם ומעלתם היתירה, אך אליה וקוץ בה, פירסומם הגיע עד לראש הפתנים האכזר. הלא הוא האפיפיור בעצמו.
הלה ברשעותו כפה עליהם להתווכח עם חכמי דתו, ובראותו כ׳ יד היהודים על העליונה ונצחום בני פינטו ניצחון מוחלט, פקד כי יועלו על המוקד אלא אם יסכימו להתנצר.
אך לא קדושים שכאלה יטנפו נשמתם ויטילו ספק באמונתם. ר׳ שלמה ואשת הועלו על המוקד הי״ד, בעוד רב׳ יוסף ובני משפחתו הצליחו לברוח מאיטליה לעיר דמשק שבסוריה, בה התקיימו חיי קהילה יהודיים לצד מסחר פורה ותוסס.
רבי יוסף פינטו
ר׳ יוסף, שאך בקושי נמלט מגיא ההריגה, לא נפל ברוחו. על אף היותו כבר בשנות השבעים לחייו, החל נושא בעול. מסכת חיים חדשה פתח, מסכת של תורה וגדולה. שלח ידו במסחר, עשה חיל והתעשר.
וכך מתארהו בנו בהקדמתו לספר ״כסף מזוקק׳’: ״גיבור וחכם לתהילה, נישא ומאד נעלה וב״כסף נבחר״ הרחיב את היריעה: ״גביר אביר הרועים, איש חיל רב פעלים, בא באנשים, חכם חרשים, נישא ומאד נעלה, לשם ולתהלה ואחר זאת החל מתארו: ״ברוב אונים ותעצומות ירע בו כמה יגיעות בגופ וממונו, כי היה בו מדעת קונו״.
כאמור בדמשק שבמדינת סוריה, עסק בעסקים, וההצלחה האירה לו פנים מזלו עלה ושרשר ועד מהרה הפך לאחד מעשירי דמשק. וכגודל עשרו, כך גודל צדקת פזרונו לצדקה וחסד, תמך בעניים ובבני תורה ונודע כאחד ממחזיקי התורה הגדולים בדורו.
רבי יוסף פינטו ע״ה, זכה גם לעושר רוחני גדול. לעת זקנותו, בשנת שכ״ה נולד לו בנו ׳אשיהו, מי שלימים האיר את עיני ישראל בתורתו וקדושתו, וזכה לחבר כמה ספרים חשובים שמהם שותים בצמא רבבות אלפי ישראל.
תולדותיהם, חייהם ופועלם של צדיקי בית פינטו זיע"א- רבי דוד חנניה פינטו שליט"א-מכון פניני דוד
עמוד 24
"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל- כניסת הצרפתים
כניסת הצרפתים
ה׳אליאנס׳ מנסה לתקוע יתד במקנס
יום כ״ח שבט תרס״ב(1902) התכנס קהל רב בשערי המלאח. צעיריה ומבוגרים הביטו בסקרנות בבני הזוג ולדז׳י שהופיעו לבושיה מחלצות אירופאיות, ובעקבותיהם משתרכת עדת סבלים הנושאים את צרורותיהם. רגילים היו יהודי מקנס באורחים שפקדו אותם מכל רחבי העולם היהודי, אולם שני אלה לא היו אורחים רגילים.
להשתקע באו.
להשתקע ולהשפיע באו.
אדון ולדז׳י שלף מכיסו מטפחת צחורה ומחה את אגלי הזיעה שצצו על מצחו. הוא לחץ בנימוס את ידיהם של נכבדי הקהילה שבאו להקביל את פניו וחילק הוראות לסבלים.
"שמא יאמר כבודו כמה מילים?" הציע אחד הנכבדים לאדון ולדז׳י.
הלה נשא את עיניו נוכח הקהל הגדול שהתגודד סביב, כחכח בגרונו, פתח ואמר: "בני קהילת מקנס היקרים! יום חג הוא לכם היום הזה. היום הפציעה עליכם שמש התרבות הצרפתית הנאורה! זכיתם שארגון ה׳אליאנס׳ נאות להקים בעירכם בית אולפנא שיקדם אתכם ויוביל אתכם אל הארץ המובטחת של המודרנה. כולי תקווה שתדעו להעריך את המתנה היקרה שאנו נותנים לכם, מתנת התרבות האירופאית, ותסייעו לנו בבניית עתיד חדש לדור העתיד!״
אם נשמעה נימה קלה של התנשאות ויוהרה בנאום הקצר הזה – הרי שלא היה זה במקרה.
בני הזוג ולדז׳י היו מורים שנשלחו מפריז על מנת להקים במקנס בית ספר במתכונת מודרנית מטעם ה׳אליאנס׳ – או כפי שנודע גוף זה בכינויו העברי ׳ארגון כל ישראל חברים׳(כי״ח). הם היו הסנונית הראשונה שבישרה על האתגר הרוחני הגדול הצפוי לקהילת מקנס בשנים הבאות.
המורים, בוגרי המכון להכשרת מורים של האליאנס, זלזלו ב״דפוסי החשיבה המיושנים״ של הקהילות בהן באו ללמד. כבני התרבות האירופאית האנינה התייחסו בזלזול מופגן כלפי ״המסכנים" שלא זכו לטעום את טעמה של תרבות נאורה זו ועודם שרוים בחשכת העבר.
מטבע הדברים, הרבנים וראשי הקהל התייחסו אליהם בחשדנות. הם לא ששו להפקיד את ילדיהם היקרים להם מכל בידי מחנכים בני תרבות זרה. בחלקות לשונם הסבירו מורי כי״ח כי כל שהם מבקשים, הוא רק להנחיל שיטות חינוך מתוקנות בהתאם לעקרונות הפדגוגיה המודרנית ולא לגעת בתכנים. בפועל, היו מטרותיהם אחרות לגמרי: הם ביקשו לשנות מן השורש את הצביון הרוחני של הקהילות המסורתיות, צביון בו ראו אבן נגף מיותרת.
מורי ה׳אליאנס׳ באו לחולל במרוקו את המהפכה הצרפתית.
מי היה ה׳אליאנס׳?
בשנת תרי״ח (1858) זעזעה את יהדות אירופה ׳פרשת מורטירה׳. הילד אדגרדו מורטירה, בן למשפחה יהודית מבולוניה, נחטף באישון לילה בידי שליחי האפיפיור בתואנה כי בינקותו הוטבל בחשאי לנצרות על ידי המשרתת הנוצריה של הבית, ועל כן יש לגדלו בהתאם לדתו החדשה. לא הועילו מחאות יהודי העולם ופניות נרגשות של אישים ידועים מכל רחבי תבל. האפיפיור סירב להחזיר את אדגרדו למשפחתו והלה גדל עד אחרית ימיו כנזיר נוצרי.
פרשת מורטירה זעזעה במיוחד את היהודים המשכילים בצרפת ובאנגליה שדימו בנפשם כי דברים כאלה לא יתכנו עוד באירופה ״המודרנית והנאורה״. בשנת תר״ך (1860) התכנסו בפריז קבוצת יהודים ובראשם המנהיג הצרפתי- יהודי אדולף כרמיה ויסדו את ארגון ה׳אליאנס׳ במטרה ״להגן על כבודם וחירותם של היהודים בכל העולם״.
ראשי הארגון החליטו כי לצד שתדלנות פוליטית להצלת יהודים במצוקה מוטלת עליהם גם חובה חינוכית להביא את בשורת ההשכלה המערבית ליהודי המזרח השרויים כביכול ב״בערות״. הם הסתייעו בממשלת צרפת שביקשה להגביר את השפעתה הפוליטית בצפון אפריקה באמצעות הפצת התרבות הצרפתית ומצאה בארגון ה׳אליאנס׳ בעל ברית נאמן למימוש שאיפה זו.
ה׳אליאנס׳ ביקש לשנות מהשורש את צביון הקהילה היהודית בצפון אפריקה, מקהילה המבוססת על אמונת חכמים וקיום מצוות התורה, לקהילה ״מודרנית״ המבוססת על הלשון הצרפתית והתרבות האירופאית עם ניחוח יהודי קלוש. הגדיר זאת אחד ממנהיגי האליאנס: ״מטרתנו לעודד ולסייע לרפורמה הפנימית של אחינו על ידי ההשכלה, זו הדרך המבטיחה את הבראת הקהילות…״ ראשי האליאנס לא הסתירו כי המפתח להשתלטות על הקהילות עובר דרך חינוך הדור הצעיר: ״הישיש חושש מפני השינוי והקנאי הדתי דוחה אותו. הילד הוא האדמה הברוכה המוכנה תמיד לקבל את הזרע החדש…״
רבני מרוקו חששו מפני הסכנה הרוחנית הצפונה בהצעת העזרה של ארגון האליאנס, אולם אנשיו היטיבו להסתיר את כוונותיהם מאחורי מסווה של ״מסורתיות״ כביכול. ראשי האליאנס ידעו כי הורים יסרבו לשלוח את ילדיהם למוסד חילוני מובהק. לפיכך, בדרך של פשרה טקטית ניאותו להותיר בידי הרבנים את הפיקוח על מקצועות הקודש שנלמדו במוסדות עד שיבשילו התנאים לסילוקם הגמור של מקצועות אלה מתוכנית הלימודים.
תלמידי ה׳אליאנס׳ התחנכו להערצה עיוורת של התרבות הצרפתית שהוצגה בפניהם כמקור לכל הטוב והנאה בעולם. גם במקומות בהם נלמדו מעט ׳מקצועות קודש׳ ידעו המורים החדורים בקנאות חילונית כיצד לגרום לתלמידים להבין אלו מקצועות חשובים באמת. במקרים רבים הוכרחו התלמידים לשבת בגילוי ראש בכיתה; שמעו דברי זלזול קשים בקיום מצוות; וכפו עליהם לאמץ לעצמם שמות צרפתיים. אף כי מעט לימודי קודש נכללו בתוכנית הלימודים הרשמית של ה׳אליאנס׳ הרי שבעת הגשת תעודת הגמר לא ייחסו כל משקל לציוני התלמידים במקצועות היהדות – ללמדך אלו מקצועות היו מבחינתם ״השכלה״ אמיתית ואלו היו בעלי ערך מועט…
בדרך זו הפכו אפוא בתי הספר של כי״ח לסוכן השינוי המשמעותי ביותר בהחדרת תרבות אירופאית חילונית בשכבות רחבות של ציבור יהודי מרוקו, בניפוץ חומות ההגנה ששמרו על הצביון הרוחני מקדמת דנא ובחילונו של הדור הצעיר. המאבק על נפש התלמיד היה אפוא לשדה המערכה החשוב ביותר על עתידה הרוחני של יהדות מרוקו.
בתחילה האמינו רבני הקהילה במקנס כי כוונת אנשי ה׳אליאנס׳ היא רק לשפר את תנאי הלימוד ואת שיטות ההוראה – דבר שלא עורר התנגדות. אשר לתכנים הנלמדים – מוסכם היה שאלה יקבעו בידי הרבנים. הואיל וכך, ניאותו פרנסי הקהילה להקצות לבית הספר החדש סכום של שלושים דירהם לחודש, עלות כבדה עבור קהילה שהכנסותיה מועטות.
אולם הבעיות לא איחרו לבוא.
תחושת האדנות והיוהרה של המורים החדשים גברה מיום ליום. קשה היה להתעלם מזלזולם המופגן בכל הקדוש והיקר, מה עוד שהם עצמם לא הקפידו על שמירת המצוות כראוי. האדון ולדז׳י אטם אזניו בפני כל ביקורת. בזחיחות דעתו לא יכול היה להבין היאך לא מודים לו בכל יום על המתנה הנפלאה שהביא אתו: הכנסת ילדי המלאח תחת כנפי התרבות. ברור היה לו שקודם בואו לא הייתה לילדים הללו כל תרבות. השיא היה כאשר המורים מנעו מהרבנים לפקח על ההתנהלות הכוללת של בית הספר והגבילו אותם למקצועות הקודש בלבד. ״אנחנו מלמדים, ואילו אתם תשלמו ותשתקו!״ אמרו להם.
כאן כבר פקעה הסבלנות.
רבני מקנס ובהם רבי יעקב טולידאנו יצאו למאבק נחוש נגד בית הספר.את שמו של המוסד, ׳אסקואלה׳ בשפת הלדינו, שיבשו בכוונה ל״אש-אוכלה״ – היינו מוסד חינוכי שהוא במאכלת אש עבור כל הבא בשעריו. בעקבות מאבק זה, חלה ירידה תלולה במספר הילדים בכיתות כי״ח. באחד ממכתביו למרכז כי״ח בפריז, מתאונן אדון ולדז׳י על ה״עוול הגדול״ שעושים לו הרבנים אותם הוא מאשים כמובן בקנאה וצרות עין. נשגב מבינתו כיצד אנשים שמציעים להם את מתנת התרבות הנאורה מסוגלים לסרב לה…
מאבקם הנמרץ של רבני מקנס הוכתר בהצלחה. חודשים מעטים לאחר הגעתם החגיגית למקנס נאלצו האדון והגברת ולדז׳י לעזוב את העיר בבושת פנים. חומות המלאח של מקנס שוב היו מוגנות מפני התרבות הקלוקלת. בתי ספר של כי״ח היכו שורשים במרבית קהילות צפון אפריקה, אולם מקנס שמרה על מעמדה כ״שמורת טבע״ רוחנית שהשפעות החילוניות לא חדרו לתוכה.
אולם, היה זה רק הקרב הראשון מני רבים. המערכה הממושכת עתידה הייתה להימשך עשרות בשנים, לפשוט צורה וללבוש אדרת אחרת. כוחות ההשכלה נהדפו לאחור למשך עשר שנים עד אשר שבו בכוחות מחוזקים.
"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל– כניסת הצרפתים-
אַבִּיעָהּ רְנָנוֹת אֲמְלֵּל -לכבוד ר׳ שלם די לאמאר מחכמי מזאגן-רבי דוד בן אהרן חסין
אביעה רננות אמלל—-קפה
השירים האישיים של רבי דוד מפוזרים בין השערים השונים והם כלולים במדורים שונים. זיקתם לתולדות המשורר, לשאיפותיו ולהשקפת עולמו ניכרת כבר בדברי הכתובת שהקדים המשורר עצמו לשיריו, ובהם הוא מספר לנו על נסיבות כתיבתו ועל הרקע המיוחד לשיר. שירים שונים שכתב המשורר על אירועים בחייו כוללים יסודות אוטוביוגרפים ומאפיינים אחרים של שירים אישיים, כגון הקינה שכתב על מות בנו וחתנו שמתו תוך שנה לנישואיהם. או שיר שבח שכתב לכבוד מי שתמך בו בשנת הרעב וכן מעשים של הצלה שהיו לו או למשפחתו.
לגדולי תורה. לכבוד ר׳ שלם די לאמאר מחכמי מזאגן, סוחר עשיר ומקורב למלכות (ראה עליו: מלכי רבנן דף קיב ע״ב¡ נר המערב, עמ׳ רלד).
שיר מעין אזור בעל מדריך דו־טורי ו־יא מחרוזות. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור אזור. טורי המדריך מתחלקים לשניים.
משקל: תשע הברות בטור ובצלע א במדריך. שמונה הברות באזור (לרוב) ובצלע ב במדריך.
כתובת: פיוט יסדתי ושלחתי להחכם השלם, מוכתר בכתר תורה וכתר מלכות, ויש לו שם בחכמת הקבלה, כהה״ר שלם די לאמאר. נועם ׳יפטירו שפתי׳. סימן: אני דוד בן חסין.
אַבִּיעָהּ רְנָנוֹת אֲמְלֵּל / אֵל אֱלֹהֵי מַעֲרָכוֹת
אָבוֹא בָּם אוֹדֶה וַאֲהַלֵּל / אִישׁ אֱמוּנוֹת רַב בְּרָכוֹת
נִבְחַר הוּא מִמִּין הָאֱנוֹשִׁי
אֶעֱדֶנּוּ כֶתֶר לְרֹאשִׁי
5- יְדִידוּת רוּחִי וְגַם נַפְשִׁי
חָקַק בְּקִרְבִּי חָק תּוֹכוֹת
יָדָיו רַב לוֹ בֶּאֱמוּנָתוֹ
בְּהוֹן וְעֹשֶׁר בְּבֵיתוֹ
עֲדֵי עַד עוֹמֶדֶת צִדְקָתוֹ
10-שְׁתֵּי יָדָיו כְּאַחַת זוֹכוֹת
דַּעְתּוֹ דַּעַת זַכָּה וּבָרָה
בְּעִיּוּן וּבִסְבָרָא
וּמֵטִיל בְּגַנָּהּ שֶׁל תְּמָרָה
קְצָרוֹת וְגַם אֲרוּכּוֹת
15-וּמִכָּבוֹד יָקָר וְחָכְמָה
שָׁלֵם וּמִשְׁנָתוֹ שְׁלֵמָה
וְאַחֲרֵי עֲצָתוֹ הֵמָּה
דִּבְרִי מַלְכוּת הֵן נֶחְתָּכוֹת
דְּבָרָיו מִפָּז הֵם יְקָרִים
20-מְעֻטָּר בִּשְׁנֵי כְּתָרִים
וְעַל רֹאשׁוֹ הֵמָּה קְשׁוּרִים
כֶּתֶר תּוֹרָה, כֶּתֶר מַלְכוּת
בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת
דַּעְתוֹ הַשַּׂעֲרָה קוֹלַעַת
25-עַד מָקוֹם שֶׁיָּדוֹ מַגַּעַת
עֵינָיו כְּחֶשְׁבּוֹן בְּרֵכוֹת
נְאוֹת דֶּשֶׁא יִרְבַּץ וְיֵשֵׁב
מַעֲלָה מִמַּעַל לְחֵ"שֶׁב
וְלִפְנֵי מְלָכִים יִתְיַצֵּב
30-יִמְצָא סַעַד גַּם סָמוֹכוֹת
חִלִּיתִי פְּנִי דָר כְּרוּבִים
יָשִׂים זָרְעוּ כְּמַיִם רַבִּים
לְקוֹלָם חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים
בְּכָל יוֹם שׁוֹנִים הֲלָכוֹת
35-סְחוֹר סְחוֹר יָהּ סוֹבְבֵהוּ
מֵעֹשֶׁק אָדָם פְּדֵהוּ
הוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ
בַּעֲקֵבָיו יִהְיוּ כְּרוּכוֹת
יֶחֱזוּ אוֹיְבָיו וְיִכָּלְמוּ
40-בְּחַרְבּוֹ יִשְׂכַּלֵמוֹ
וְגַם יִדְרֹךְ עַל בָּמוֹתֵימוֹ
כַּעֲנָבִים הַדְּרוּכוֹת
נֹפֶךְ סַפִּיר וְלֶשֶׁם שְׁבוֹ
הֵן שְׂפָתִי לָךְ יֶעֶרְבוּ
45-וְעַל סִפְרְךָ יִכָּתֵבוּ
שְׁמוּרוֹת וְגַם עֲרוּכוֹת.
- 1. אלהי מערכות: על־פי שמ״א יז, מה. 2. אבוא בם אודה: על-פי תה׳ קיח, יט. בם: ברנג ות. איש… ברכות: כינוי למהולל, על-פי מש׳ כח, כ. 3. נבחר…האנושי: שהוא איש המעלה. 4. כתר לראשי: שאני מתכבד בו והוא ראש לידידי. 6. חקק… תוכות: אהבתו חקוקה בלבי ובתוכי. משחק לשון, על-פי גיטין כ ע״א, ושם עניינו דרכי כתיבה. 7. ידיו רב לו: דב׳ לג, ז. ידיו… באמונתו: על-דרך ׳ויהי ידיו אמונה…׳(שמ׳ יז, יב). 9-8. בהון… צדקתו: על-פי תה׳ קיב, ג. 10. שתי… זוכות: שהוא נותן מלוא חפניים. 14-13. ומטייל… ארוכות: ציור לעיסוק בחכמת הקבלה (ראה חלמיש, מבוא, עט׳ 16 26). שלם: רמז לשם המהולל. 18-17. ואחרי… נחתכות: אחרי ששומעים את עצתו הטובה מתקבלת ההחלטה. המה… הן: אוגד כפול לחיזוק ובשינוי סדר המשפט. נחתכות: צורת נקבה לדוחק החרוז. 23-20. בשני… מלכות: על-פי אבות ד, יג וזכה ר׳ שלם גם למעמד אצל השלטון וגם להיות תלמיד חכם. 24. דעתו השערה קולעת: דבריו מדויקים ונכונים, על-פי שופ׳ כ, טז. 25. עד… מגעת: בכל עניין שהוא פונה אליו ונוגע בו, הלשון על-פי פסחים ח ע״א. 26. עיניו כחשכון כרכות: רואה דברים לעתיד ולרחוק. הלשון על-פי שה״ש ז, ה. 27. נאות דשא ירבץ: על-פי תה׳ כג, ב. 28. ממעל לחשב: על-פי שמי כח, כז. וברכתי כי תהיה מעלתו רמה אף מעל ל׳חשבון׳. 29. ולפני מלכים יתיצב: על-פי מש׳ כב, כט. 30. ימצא… סמוכות: יזכה לעזרת ה׳. 32. זרעו כמים רבים: על-פי במ׳ כד, ד. 33. לקולם חברים מקשיבים: לפי שיהיו למדנים וחכמים, על-פי שה״ש ח, יג. 34. ככל… הלכות: על־פי נידה, עג ע״א. 35. סחור… סוכבהו: הגן עליו והיה סביב לו. סחור סחור: על-פי ע״ז, יז ע״א. 36. מעושק אדם פדהו: תה׳ קיט, קלד. 37. הוד והדר תעטרהו: על־פי תה׳ ח, ו. 38. בעקיכיו יהיו כרוכות: על־פי ברכות ה ע״א, ועניינו שהוד והדר יהיו קשורים בו תמיד. 39. יחזו אויביו: יראו גדולתו וכבודו. 40. ישכלמו: יפגע בהם. 41. ידרוך על במותימו: על־פי דב׳ לג, כט. 42. כענבים הדרוכות: יהיו האויבים, ולשון נקבה בדוחק החרוז. 43. נופך… שבו: כינויים של שבח, על-פי שמות אבני החושן (שמ׳ לט, יב־יג). 44. חן שפתי: ד ברי שירתי הנאים. יערבו: יהיו לרצון וימצאו חן לפניך. 45. ועל ספרך יכתבו: שתזכור לי הדברים לטובה, על-פי תה׳ קלט, טז. 46. שמורות וגם ערוכות: על-פי שמ״ב כג, ה.
הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו- פרק ארבעה עשר. קורות המאה הששית – תק – תר 1740 – 1780.
פרק ארבעה עשר.
קורות המאה הששית – תק – תר 1740 – 1780.
מצב היהודים בחצי הראשון של המאה הששית. המקרים בשנות תשלום ממשלת מולאי עבד אללאה. המצב המזהיר בימי המושל שאחריו בנו מולאי מחמד. עשרה יהודים רכבו לפני מרכבתו בלבוש מלכות. המעטת כובד המסים. היהודים מגדולי המלכות ידידיו של מולאי מחמד. משה בן מאמאן. רבי שלום ורבי מרדכי די לאמאר. שני אחים למשפחת קרדוזו. אליהו לוי. מרדכי אשרקי־לחזן בבא. מסעוד בן זכרי. יעקב עתאלי ואחיו. ר׳ שלמה די אבילא. מפעלותם ויחוסם אל עמם. רעב בשנת תקל״ט—מ״ב. מקרי הרג ושוד., מות מו׳ מחמד בשנת תק״ן ושלטון אליזיד העריץ בנו. נקמתו כיהודי מארוקו. המצב המדוכא אז. פרעות ורציחות ובזה ונאצות כיהודים. יהודי תיטוואן ומכנאס. הצלת יהודי פאס בפעם הראשונה ע״י אם אליזיד נוצרית־אנגלית. פרעות והטלות על יהודי תאזא. טאנגיר. ארזילא. אלקאסר. לאראג'. ראבאט. מוגאדור. וכמכנאם ועוד. מיתות משונות בהיהודים ידידי אביו של אליזיד. גירוש יהודי פאס מהאלמלאח להאלקסכא מחוץ לעיר. וקורותיהם כמשו כ״ב חדשים. הריסות בית־הקברות של יהודי פאם ומערת רכני קאשטיליא. התחדשות החק שלא ללבוש גוון ירוק. הריסות מבתי כנסיות ובנין בית־מסגד גתל באלמלאח. תפיסת יהודי פאס ע״ד הונו של החזן בבא הנהרג. ותשועתם ע״י שר אחד בפאס. מלחמת אליזיד במראכיש ומחשבתו אז לשוב ולעשות ליהודים כהמן. מות אליזיד בסוף שבט תקנ״ב. שבות יהודי פאס להאלמלאח ותקומתם בימי המושל אחריו מו' סלימאן. הריסות בית המסגד והמבצר של אליזיד באלמלאח. ע״י היהודים. ההיתר ללבוש ירוק. חזרת אנוסי־אליזיד לדתם. מפלת האמהווסים צוררי־היהודים. התחזקות השפעתם של. צוררי־היהודים אצל מו׳ סלימאן. עלילות ופרעות. שמועת בוא המשיח כשנת תקע״ו. המושל החדש מו׳ עבד־ארחמן. רעב בשנת תקפ״ה—פ״ו. פורים כ״ב כסליו תקצ״ב. שלל ע״י חיל הספרדים. רציחת :העלמה סוליכא סגוויל. מגפה שנת תקצ״ה. הטלות מסים בשנת תקצ״ט והריגת דון יאודה אברבנאל ממארוקה ובתו וחתנו.
כמו במאה הקודמת, כן גם במאה הזאת הששית היה במחצית הראשון ממנה המצב של היהודים ויחס המדיני לא רע, ופעמים היה גם טוב ומאושר, אמנם כן, בשנים הראשונות, בעוד היה חי המושל מולאי עבד אללאה, לא נשתנה אז מצבם מאשר היה כבר בסוף המאה החולפת. והיד האכזריה של המושל ההוא נחתה עוד עליהם ותרוצץ אותם, מלבד זאת הוסיפו להציק להם גם מקרים רעים שונים אשר קרו אז, אחרי הרעב של שנות תצ"ח – 1738 פרצה מגפה בשנת תק"ב – ג' ומספר נפשות מיהודי מרוקו מתו אז.
בשנות תק"ד ותק"ז התקוממו שבטי ערביים בערים אחדות במרוקו ויפילו חתתם על מגרשי היהודים בם, את יהודי מכנאס שללו אז בשנת תק"ז, בכל פה, וישאירו עוד מצור עליהם משך כחצי שנה. בשנת תק"ט הייתה עוד מגפה חזקה שארכה מספר ירחים, ויש יום שהיו מתים – במכנאס – עשרים בני אדם, ורבים היו עוד אשר נאלצו לעזוב את בתיהם ולהתגורר באהלי הערביים על פני המדבר, אחרי כן בא גם רעב, שנמשך עד שנת תקי"א – 1751. ויוסיף עוד לדכא את חייהם.
ככה התגלגלו המקרים האלה בשנים מעטות ההם, ואמנם בה בשנה ההיא בשנת תקי"א זרחה שמש צדקה ליהודי מרוקו ותשנה את מצבם לטובה, המושל ההוא מולאי עבד אללאה מת אז בשנת תקי"א ותחתיו מלך בנו מולאי מחמד, שנודע בפי יהודי מרוקו אז ביותר, "אוהב ישראל". וכן אמנם המושל החדש ההוא לא היה קנאי כאבותיו, ויתיחס בחבה אל היהודים, אכן הוא היה גם אוהב בצע, ונוח להתהפך מיד מאוהב לאויב עריץ, אך בכלל אהבתו אל היהודים הייתה חזיון מצוי ונפרץ, רבים מהם נחשבו לאוהביו וידידיו ואנשי סודו ותמיד "היו עשרה יהודים מריעיו ומיודעיו אלה שרכבו עמו לפני מרכבתו, לבושי מכלול ועדויי עדי.
היהודים האלה ידידיו של מולאי מחמד לא התחשבו גם עם החקים וההגבלות ששררו עד כה על יהודי מרוקו, אך לא הביטו על קנאת התושבים ושנאתם, ויתהלכו בגאון בכל המדינה, רוכבים על סוסים ופרדות, ונעליהם ברגליהם דבר שהיה עד כה נמנע ואי אפשרי.
ממשלת מולאי מחמד נמשכה קרוב לארבעים שנה תק"ב – תק"ן 1751 – 1790, ובכל השנים ההם לא העמיס מולאי מחמד מסים כבדים על קהלות היהודים כמו מולאי ישמעאל זקינו, ורק הוא נטל עליהם סכום מסוים, לתת מידי חדש בחדשו לבית גניזיו.
ואמנם אחדים מבניו של מולאי מחמד שאחד מהם היה בלי ספק, מולאי אליזיד העריץ, הם הכבידו אכפם פעם כפעם להטיל איזה הטלות על היהודים. בכל זאת יכול יכלו יהודי מרוקו אז על ידי יחוסו הטוב של המושל מולאי מחמד, להקים כמעט את הריסותיהם אחרי החרבן הנורא של סוף המאה החולפת, מסחרם פרך אז ויתפתח וקהלותיהם השתכללו ביחוד ניכר היה השינוי לטובה בהקהלות שנושבו מערי חוף אחדים, כמו מוגאדור, אל קצר לעראייש, מזאגאן, ועוד, שעד כה לא נחשבו כמעט לקהלות, בערי החוף כאלה מצאו גם ממשלות חוץ באירופא עזר ביהודים, בתור אמצעים למסחרם ומערבם, ויש שמילאו גם תפקיד של צירים ופקידים בהקונסוליה.
מידידיו של מולאי מחמד, ונושאי משרות גבוהות בממשלתו, אשר חיו אז בין שנות תק"י – תק"ן, ידענו את שמות האנשים האלה, משה מאמאן, רבי שלום די לאמאר, רבי מרדכי די לאמאר, שני אחים ממשפחת קרדוזו, אליהו לוי, מרדכי אשריקי, שנקרא " לחזן בכא ", מסעוד בן זכרי, יעקב עתאלי אחיו, רבי שלמה די אבילה, רובם חיו במכנאס.
הראשון משה בן מאמאן, חי עוד בימי מולאי עבד אללאה, אך לא היה מעמדו איתן ופעמים נתפש בעלילות ויושם במאסר. ואמנם בימי מולאי מחומד נחשב לשר וגדול בעדתו ויהי חשוב בחצר המלכות במכנאס, הוא היה גם בעל תורה נדיב לב ועסקן צבורי. אך כבודו ועושרו נהפו לו אחר כך לרועץ, המון עם הארץ קנאו הו קנאה עזה וישטמו אותו, וביום כ"ד שבט בשנת תקכ"ג נהרג רבי משה בן מאמאן על ידי מושלימי אחד שהתגנב להכנס אליו בהיותו יושב לבדו ויתקע חרב בבטנו.
רבי שלום די לאמאר, ורבי מרדכי די לאמאר, כנראה אב ובנו, פעולתם בין תק"ל – ק"ן בערך, האחרון ישב בעיר מאזאגאן וינהל יחד עם שני אחיו שישבו אתו שם ועם עוד אח רביעי שישב במוגאדור, מסחר גדול ובית באנק, שבו עבדו מספר מסוים של יהודים וצרפתים. וימלא גם תפקיד של סוכן אוצר הממשלה שמה, שניהם רבי שלום ורבי מרדכי די לאמאר, היו עוד נדיבים וחכמי לב, הם נחשבו מגדולי יועציו ומנהיגיו של מולאי מחמד, ופעם כפעם לוו אותו עוד במסעו בערי המדינה, אחד הפייטנים בן הדור ההוא בפיוט לכבוד רבי שלום די לאמאר, יאמר :
אחר עצתו דברי מלכות הן נחתכות…ועל ראשו קשורים כתר תורה וכתר מלכות…לפני מלכים יתיצב ימצא סעד וסמיכות…יחזו אויביו יכלמו, בחרבו ישכלמו, וגם ידרוך על במותימו.
להלן הפיוט השלם מספרו של רבי דוד בן אהרן חסין " תהלה לדוד "
אביעה רננות אמלל.
פיוט יסדתי ושלחתי לחכם השלם, מוכתר בכתר תורה וכתר מלכות, ויש לו שם בחכמה ובקבלה, כהה"ר שלם די לאמאר.
אביעה רננות אמלל / אל אלהי מערכות
אבוא בם אודה ואהלל / איש אמונות רב ברכות
נבחר הוא ממין האנושי
אעדנו כתר לראשי
ידידות רוחי וגם נפשי
חקק בקרבי חק תוכות
ידיו רב לו באמונתו
בהון ועושר בביתו
עדי עד עומדת צדקתו
שתי ידיו כאחת זוכות
דעתו – דעת זכה וברה
בעיון ובסברא
ומטיל בגנה של תמָרָה
קצרות וגם ארוכות
ומכבו יקר וחכמה
שלם ומשנתו שלמה
ואחרי עצתו המה
דברי מלכות הן נחתכות
דבריו מפז הם יקרים
מעוטר בשני כתרים
ועל ראשו המה קשורים
כתר תורה, כתר מלכות
בחכמה בתבונה ובדעת
דעתו השערה קולעת
עד מקום שידו מגעת
עיניו כחשבון ברֵכות
נאות דשא ירבך וישב
מעלת ממעל לחֵשֶב
ולפני מלכים יתיצב
ימצא סעד גם סמוכות
חיליתי פני דר כרובים
ישים זרעו כמים רבים
לקולם חברים מבקשים
בכל יום שונים הלכות
סחור סחור יה סובבהו
מעושק אדם פדהו
הוד והדר תעטרהו
בעקיביו יהיו כרוכות
יחזו אויביו ויכלמו
בחרבו ישַכְּלמו
וגם ידרוך על במותימו
כענבים הדרוכות
נופך ספיר ולשם ושבו
חן שפתי לך יערבו
ועל ספרך יכתבו
שמורות וגם ערוכות
הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו- פרק ארבעה עשר. קורות המאה הששית – תק – תר 1740 – 1780.
עמ' רלד
חובת עניית בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ-אלעד פורטל…המשך
באדיבותו של אלעד פורטל ס"ט הי"ו
חובת עניית
בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ
מאמר בירור למנהג העולם לענות
שאלה: האם בתקופת הראשונים היה חכם אחד שסייג דברים אלו ואמר שאין לענות ברוך הוא וברוך שמו בברכות שיוצאים בהם ידי-חובה?
תשובה: לא. הראשונים שעסקו בסוגיה זו לא חילקו, ואדרבה מדוקדק מלשונם שהייתה כוונתם לרבות את כל סוגי הברכות, ולא די בכך אלא שגם כל העולם נהגו לענות בהוב“ש על כל ברכה (וכפי שמעיד
הרב חיד“א זיע“א), ועוד דמר“ן מלכא זיע“א הביא בשלחנו הטהור את דעות הראשונים הנ“ל להלכה, ופסק כפי לשונם שצריך לענות ברוך הוא וברוך שמו ”על כל ברכה“ ”בכל מקום“. הערעור על ההלכה
שהורו הראשונים לענות ברוך הוא וברוך שמו גם בברכות שיוצא בהן יד“ח, החל רק בתקופת האחרונים. נדון בערעורם בסמוך בעזרת החונן לאדם דעת.
כוונות בעניית ברוך הוא וברוך שמו:
רבים מגדולי ישראל לאורך כל הדורות שיבחו מאוד ענייה זו ואמרו עליה שבחים רבים וגם רמזו בה כוונות רבות וכעין מה שכתב הגאון השל“ה הקדוש ז“ל (הביא דבריו מהר“ם אבוחצירא זלה“ה בשו“ת יפה שעה סי‘ יט) בספר שער השמים פירוש התפילה שהביא בשם רבינו האר“י ז“ל וזו לשונו: בקונטרס האר“י מצאתי כתוב וז“ל כוונת ברוך הוא וברוך שמו, כנגד ארבע אותיות הויה ברוך הוא. כי ברוך אות יו“ד. הוא ה“א ראשונה של שם וברוך וא“ו של שם שמו אות ה“א אחרונה של שם וכו‘ ע“כ. ובהגה שם הביא דברי רבינו משה קורדובירו ז“ל וזו לשונו: נהגו בהזכיר ש“ץ השם לומר ברוך הוא וברוך שמו וכו‘ ועוד שם דברים מופלאים. ומרן אביר יעקב אבוחצירא זלה“ה (שערי תשובה אופן כ“ג) האריך מאוד בעומק הכוונות שיש לכוון בעניית ברוך הוא וברוך שמו ואלה דבריו בקיצור רב: ”כי לקח טוב נתתי לכם“ סופי תבות ”בחיים“, לרמוז דעקר החיים בעולם הזה ובעולם הבא היא ענית הברכות כרמוז ב“כי לקח טוב“, כמו שכתבנו, ועל זה אמרה התורה (דברים ל, יט): ”ובחרת בחיים“. ואפשר לומר עוד בזה מה שאמר הכתוב (שם טז, כ) ”צדק צדק תרדף למען תחיה“ וכו‘. דמלת צדק גימטריא אהי“ה[ ס“ג] אדני מ“ה, שהם כונת ”ברוך הוא וברוך שמו“, כמו שכתבנו.“ עוד כתב הרב זלה“ה: ”ישוב ירחמנו יכבש עונתינו ותשליך במצולות ים כל חטאתם“, ישוב ראשי תבות: ברוך יהו“ה וברוך שמו… דבשביל העניה שעונה האדם ומשיב באמרו ”ברוך הוא וברוך שמו“, על ידי זה ה‘ ירחמנו ויכבש עונותינו“, עכת“ד זצ“ל.
עוד ראיתי מה שכתב הסבא מקלם זצ“ל (הובאו דבריו בספר בני בנימין פירוש לפ“ב ועוד) שכדאי היה להקב‘‘ה לברוא את העולם למשך ששת אלפים שנה כדי שיהודי יזכה לומר פעם אחת בלבד בכל משך זמן הבריאה "ברוך הוא וברוך שמו".
מנהג ישראל– דין הוא:
המנהג שהוא יסוד חזק להישען עליו היה פשוט לענות ברוך הוא וברוך שמו בברכות מעין אלו בפזורה הספרדית בצפון אפריקה, מרוקו, אלג‘יר, תוניס, ג‘רבה, לוב, מצרים. הוא גם הופיע בלבנון, סוריה,
טורקיה, איטליה, בוכרה, בארץ הקודש– בצפת, בירושלים וגלילותיה, וכן בכמה מארצות אשכנז.
אמנם בארץ ישראל קראו תיגר מספר חכמים גדולים שליט“א, על המנהג שהיה פשוט בהרבה ממסורות ישראל לענות ברוך הוא וברוך שמו גם בברכות שיוצאים בהן ידי חובה, וטענו שהעונים כן עושים "הפסק“ בברכה. ולפלא הדבר בעינינו תהייתם זו, כי הרי ידוע שמנהג שנהגו ישראל ע“פ הוראת איזה חכם ובהסכמתו עוקר את ההלכה, ובוודאי אם למנהג אחד יש מספר מקורות בפוסקים קמאי ובתראי
שהוא עוקר הלכה, ועל אחת כמה וכמה מנהג שיש לו עשרות מקורות הכתובים וגלויים אצל ענקי הפוסקים שהוא עוקר כל הלכה, ובכל זאת כמה חכמים גדולים מצוקי ארץ שליט“א מדורנו עזבו את כלל זה והרימו יד במנהג זה ובאחרים עד כדי כך שכתבו (עין יצחק ח“ג עמ‘ קסה): ולא כאחרים המתעקשים לומר בקול רם ברוך הוא וברוך שמו“, ולא היא כי אמת של תורה צריכה להיאמר, בְּקֹלות וּבְרָקִים, וההולך אחר מנהג אבותיו איננו ”עקשן“ ח“ו אלא צדיק, ומקרא מלא הוא (משלי):"שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך“, ועוד ”דאסור לזלזל במנהג ישראל אפילו כל שהוא“ (חת“ס זיע“א, חאו“ח סי‘ נא).
הערעור על המנהג
ספק ברכות להקל:
יש מערערים למנהגנו הקדוש שכולו אהבת ה‘, בטענה כי במקום ספק ברכות נקטינן להקל, ואם כן שב ואל תעשה עדיף, וכדאי לחשוש לאותן דעות הסוברות שענייה זו מהווה הפסק, ולא לענות ברוך הוא וברוך שמו.
אך ידוע ומפורסם הכלל ש“ספק ברכות להקל במקום מנהג לא אמרינן“, וכעין מה שכתב הגאון הרב חיים סתהון זצ“ל (בארץ חיים, קונטרס הכללים, כלל י) וז“ל: ”והיכא שכבר נהגו לברך במילתא דאיכא פלוגתא דרבוותא לא שבקינן מנהגא… ואפילו היכא דמרן ז“ל ס“ל כהפוסקים לא לברך“ ע“כ; ועיי“ע בברכ“י לרב חיד“א זצ“ל (סי‘ ז אות ב); בן איש חי פרשת לך-לך; כף החיים (סי‘ יז אות ב); שדי חמד (ח“ו מערכת ברכות סי‘ א אות ו) ועוד רבים, ואם כן כאשר יש מנהג לענות ברוך הוא וברוך שמו בברכות שאדם יוצא בהן ידי חובתו, נדחה הספק, ונוהג המנהג. ועל אחת כמה וכמה כאן בנד“ד, שהספק אינו בברכה עצמה, כי עניית ברוך הוא וברוך שמו איננה ברכה, אלא עניה ממין הברכה.
באדיבותו של אלעד פורטל ס"ט הי"ו
חובת עניית
בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ
מאמר בירור למנהג העולם לענות
המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19
מויאל הותיר רושם עז על הגדרתים, שהתעצם עוד יותר לאחר מותו הפתאומי. עדות לכך יכולים לשמש דברים של יהושע אוסובצקי ויעקב הרצנשטיין שהוזכרו לעיל: ״עלינו להעיר פה, כי מאוד השתוממנו על תוקף עוז הכרת הטובה הפועם בחזקה בלבב צעירי אחינו בגדרה, אשר למקטנם ועד גדולם יזכירו עד היום ביראת הכבוד את שם המנוח מויאל ז״ל, אשר ידע להוקיר ערך הקולוניסתים הצעירים בגדרה, אומץ רוחם, ודאג לטובתם״.
סיכום מאוחר יותר הוא של חוקרת העלייה הראשונה, שולמית לסקוב, שכתבה: ״תרומתו העיקרית של אברהם מויאל לגדרה, בצד ציודה בסוסים, זרעים וחומרים להקלת מצוקת הדיור, הייתה מוסרית: הוא נטע במתיישבים את ההרגשה שמעריכים את פועלם, ולא מעט החזיקו הללו מעמד בתנאיהם הבלתי אפשריים בזכות הערכה זו״. ואותה חוקרת כתבה במקום אחר באותו נושא: ״תרומתו החשובה ביותר של מויאל [לגדרה], שהצליח לעודד את המתיישבים, לעורר בהם אמון ולנטוע בקרבם את ההרגשה כי ייעשה למענם כל שאך אפשר״.
חיים חיסין, מראשוני הביל״ויים, ראה את פעילותו של מויאל לטובת גדרה בפרט ומושבות חובבי ציון בכלל, מזווית שונה: ״למרבה הצער קשה מאוד היה למצוא בין היהודים המקומיים, כלומר הספרדים, אדם שיהיה מוכן להתמסר לאינטרסים הרציניים של עמו מתוך אהבה והתעוררות פנימית. כאן אין העשירים נרתעים מלנצל את ההתיישבות ככל שאפשר… לכן יקר היה לנו על אחת כמה וכמה אברהם מויאל, היחיד בין הספרדים המקומיים, שהתעלה והבין לתנועת התחייה היהודית…״
עלילותיהם של ראשוני גדרה וסיועו של מויאל להם קיבלו גם ניסוח ספרותי לאחר שנים. הסופר ישראל זרחי(אביה של המשוררת נורית זרחי) פרסם ב־1946 את הספר ארץ לא זרועה על ראשיתה של גדרה. עמוד אחד הוא הקדיש למויאל: ״ביפו ישב אברהם מויאל, יהודי מעדת הספרדים שהיה עתה נאמנם של חובבי ציון. בידו הופקד הכסף בשביל גדרה והוא שדאג עתה לבניינה. מויאל ידע את עם הארץ וכל דרכי המזרח היו נהירים לו. איש זריז ופיקח, יודע מנהגי מסחר והוויות עולם, מסור בכל לבו לביל״ויים, שביקשו לבנות ביתם בשממת הדרום. שנים רבות לא נתן מויאל לבו על כבשונה של אומה [סודות העם], ראשו שקוע בעסקיו, מצליח במסחרו ורואה עולמו בחייו, אך כשבאו אותם אחים רחוקים מארץ רוסיה נתעוררה דעתו על רעיון ישוב ארץ ישראל ונפקחו עיניו לראות שממונה של הארץ וגורלו של עמו השסוע ומבוהל כשה פזורה לכל רוח. עתה נסער לבו לעבודת התחיה וכל חייו היה מוסר מנפשו בשביל להקל סבלותיהם של השבים לגבולם והיה מדריכם בעצה טובה ומורה אותם מנהג הארץ במקומותיהם החדשים״.
זירה נוספת שבה פעל מויאל הייתה פתח-תקווה. מושבה זו זכתה למעמד מיוחד בתולדות ההתיישבות היהודית בארץ ישראל: היא הייתה המושבה הראשונה שהוקמה, עוד לפני תחילת העלייה הראשונה. פתח-תקווה נוסדה בט״ו אב תרל״ח (יולי 1878) על ידי קבוצה של יהודים ירושלמים, שמאסה נפשם בחיי ה״חלוקה״ וביקשה לחדש את ישיבת העם על אדמתו, כפי שהיה בימי הקדם, לפני היציאה לגלות.
עורך העיתון הירושלמי יהודה וירושלים, יואל משה סלומון, שהיה אחד היוזמים להקמת מושבה יהודית ראשונה בארץ, כתב בעיתונו בערב ראש השנה תרל״ח: ״בלב מלא תקוה נפרד מעל שנת תרל״ז, בתקותנו כי היא האחרונה אשר דבר ישוב ארץ ישראל היה אך בעולם המחשבה והדבור, ובעינים נשואות למרום נברך את שנתנו החדשה הנצבת למולנו, כי תהיה ראשונה לתוצאות הדבר הגדול הזה אל עולם המעשה״.
ואכן, לאחר כחצי שנה סגר סלומון את עיתונו, בעת שהתכונן עם חבריו להקים את פתח-תקווה, וכך כתב: ״הנני עוזב את מלאכת עריכת מכתב-העת [עיתון – בעברית של המאה ה-19] יהודה וירושלים, וימתקו לי רגבי האדמה אשר אשדד מאלפי דברים ונאומים רבים״.
ההתחלה נראתה מבטיחה ובחנוכה של שנת תרל״ט(דצמבר 1878) חגגו המתיישבים ברוב עם את חנוכת יישובם והזמינו את תושבי יפו להשתתף בשמחתם. הרב הישיש והחולה של קהילת יפו, ר' יהודה הלוי מראגוזה, ניסח מכתב ברכה, שאותו מסר בידי משלחת, שכללה את אהרן שלוש, את חיים אמזלג ואת שני האחים לבית מויאל – יוסף ואברהם. כך קרה שאברהם מויאל בן ה-28, סוחר ואיש כספים מצליח מיפו, שלאחר שנים אחדות יהיה אחראי לפתח-תקווה מטעם חובבי ציון, זכה להיות נוכח בטקס החנוכה המכונן של המושבה הראשונה בארץ ישראל. ההמשך, כפי שנכתב בראשיתו של פרק זה, היה מתסכל. הקשיים והאכזבות הביאו לכך שהניסיון ההתיישבותי החלוצי הזה דעך לאחר שלוש שנים. ראשוני פתח-תקווה לא עמדו בלחץ מחלת הקדחת וההתנפלויות להם – ושבו לירושלים. כך קרה שכאשר הגיעו חלוצי העלייה הראשונה ב־1882, ומיד לאחריהם חברי תנועת ביל״ו, הם סברו שהוטל עליהם להקים את המושבה הראשונה, שכן פתח-תקווה לא הייתה קיימת באותה עת. אולם ראשוני פתח-תקווה – יואל משה סלומון, האב אליעזר ובניו יהודה ושמואל ראב, דוד גוטמן, יהושע שטמפר, זרח ברנט וחבריהם – לא ויתרו. ב-1883 הם החלו לחזור למושבתם.
לפי שעה לא בדיוק אליה, אלא לאדמתם, בעודם מקימים יישוב זמני סמוך לכפר הערבי יהודיה (בתחומי סביון של ימינו). ליישובם קראו יהודית, ומויאל נקרא לסייע גם לו. אל המייסדים הראשונים הצטרפו חובבי ציון שבאו מביאליסטוק שבפולין ב-1883. ביהודית זו, שנחשבה תחילה למושבה חדשה בארץ ישראל שתקום לצד פתח-תקווה, חלה הרעה במצב, דווקא משום שפתח-תקווה הלכה והתאוששה, וראשוניה – אלה שהתגוררו ביהודית – החלו לנטשה. מויאל שלח משלחת של שלושה אנשים לבדוק את המצב. היא כללה את מזכירו אלעזר רוקח, את זרח ברנט, מראשוני פתח־תקווה ואת אחיו הצעיר שלום מויאל, שאף הוא כשאר אחיו היה סוחר ביפו ומפעם לפעם סייע לאחיו אברהם בפעילותו הציבורית בשליחות חובבי ציון.
המשלחת שהתה ביהודית במשך שלושה ימים, ובשובה דיווח רוקח באריכות למויאל את שראו עיניהם: ״חקרתי ודרשתי את מצב הישובים [יהודית ופתח תקוה] ומצב הקולוניסטים בפרט… מאד השתוממתי לראות השנוי העז והעצום אשר נהיה במושב יהודית מאז הייתי שם עם הרב הגביר היקר ק״ז ויסוצקי [כמה חודשים לפני כן]… אם כי גם היום מצאתי את מספר הבתים כמספרם אז, אבל עין בעין ראיתי כי חלף ועבר הרוח החי מכאן, שבת גאון הישוב. מכל האנשים היושבים שם לא מצאתי בבתיהם, אחרי אשר כמעט כולם התעתדו לכונן מושבותיהם בפתח תקוה״.
רוקח הביע את צערו על שיישוב חדש, שתלו בו תקוות כה רבות, הולך ונעזב, דווקא משום קימומה של פתח-תקווה הסמוכה. ״לעת עתה תחרב יהודית מבנינה של פתח תקוה, ויותר אשר יגדל הישוב בפתח תקוה, יתמעט ויקטן ביהודית״. הוא הציע למויאל לשנות את בסיסה התעסוקתי של יהודית: במקום שתהיה מושבה חקלאית, דוגמת פתח־תקווה הסמוכה, מן הראוי שתהפוך ל״מקום חרושת המעשה״, כלומר ליישוב שיתבסס על מלאכה ואולי גם על חרושת בעתיד.
המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה–19 –עמ' 81
סיום המאמר: השתמדותו של יצחק אלחראר במוגאדור ב-1932- יוסף שיטרית
השתמדותו של יצחק אלחראר במוגאדור ב־1932 | 445
מסמך י ־ שירו של אברהם חיים הלוי על פרשת יצחק אלחראר
׳האד לקצידא די יצחק אלחראר; חן: בנת בן דוואן, יא למוסלימין׳ [זהו השיר על יצחק אלחראר; על פי הלחן של השיר ׳בת דוואן, הו מוסלמים׳]
אברהם חיים הלוי היה המשורר העממי של מוגאדור בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים. הוא חיבר עשרות רבות של שירים בערבית יהודית, ורק כעשרים מהם שרדו. הוא לא רק תיאר את ההווי הקהילתי של יהודי מוגאדור ושל קהילות אחרות במרוקו כמו מכנאס, אלא גם ייחד שירים לניסיונו האישי כחייל שהתנדב לצבא הצרפתי ושירת בחיל הלגיון. הוא היה חסר פרנסה קבועה ונע ונד בין הקהילות היהודיות כדי למכור לעוברים ולשבים את שיריו שהדפיס על עלים תלושים. הוא גם שר אותם לעתים לפני קהלים קטנים ורחבים בכיכרות בשכונות היהודיות, כדי למשוך קונים, אך לרוב לא הצליח להשיג סכומים ראויים למחייתו. באחד השירים הידועים שלו – ׳ליך יא רבי נסכי ובאקי בא נבכי׳ [אליך אלי אבוא בתלונה ובבכי אמשיכה] – הוא מתאר בצבעים קודרים חיים אלה של ייאוש ונדודים. כתיבתו נגעה גם בנושאים קהילתיים כלליים, כמו שירו על פרשת יצחק אלחראר המובא כאן, השיר בשבח ארץ ישראל החדשה או שירו על היטלר והנאצים שהוא כתב לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.
השיר שלפנינו נושא תבנית מעין אזורית המורכבת ממדריך המשמש רפרן עם חריזה מברחת תתת ומשש חרוזות בנות שלושה טורים דו־ענפיים עם חריזה סדירה: אאאתאת, בבבתבת, גגגתגת, דדדתדת, וכו'. משקל הענפים נד בין שש לשמונה הברות. מקור השיר: דף יחיד שהודפס במוגאדור או בקזבלנקה על שני טורים.
אזיו תסופו, יא אלעבאד, / מא כאן סאר פי האד אלבלאד.
יצחק אלחראר תסממאד, / מא כאפסי רבבי אלעאלאמין,
בררזזא או לקפטאן זדאד, / וללא פי דין אלמסלמין.
טכיטייא
יא למוסלימין, / יא למוסלימין, / האדא מכתוב רב לעאלאמין.
בואו לראות, הו חברים, מה קרה בעיר זו,
יצחק אלחראר המיר דתו, לא ירא מריבון העולמים.
במצנפת וקפטן חדשים, השתמד והפך למוסלמי.
רפרן
הו מוסלמים, הו מוסלמים, זה מה שגזר ריבון העולמים.
יעזבני נחכי כיף צאר, / באס נביין האד אלכבאר,
כיף כאן יצחק אלחראר, / ווכוואנו ליה מוטאייעין.
הווא מול רראייאט אלכבאר, / ויקבלו כלאמו כאמלין.
יא למוסלימין, / יא למוסלימין, / האדא מכתוב רב לעאלאמין.
ברצוני לספר מה קרה, ולהבהיר את זה העניין.
איך חי יצחק אלחראר ואחיו נשמעו לו.
הוא היה איש העצות החשובות, ודבריו התקבלו כולם.
מזווז או בולאדו, / עממרו מא כרז מן בלאדו.
עמדא עלינא כיף עאדו / ב[כ]כאווני בדמוע אלעין.
עממרי מא נסאסי האד[ו] / פי מודדא עאמאיין ושנין.
יא למוסלימין
נשוי ואב לילדים, מעולם לא יצא את עירו.
רחמי על מצבם החדש, הביאו אותי להזיל דמעות.
כלל לא נגעתי בעניינים אלו במשך שנתיים ימים.
סיר אייאם ואזי אייאם, / פצוירא בנאלהום חמאם,
מקיום מן כולסי בתמאם, / או זמיע ננאס ליה דאכלין.
מא גדבתסי פי אלכלאם, / מסחור ענד אננאס כאמלין.
יא למוסלימין
עם הזמן באסווירה הוא בנה להם בית מרחץ,
שהיה מצויד בכל הדרוש, והכול השתמשו בו.
אינני אומר דברי שקר, העניין ידוע לכולם.
סיבאני כא יתעזרא / מעא מסלמא זינת אננדרא.
בעד בראתו בלהדרא / תכלאת פי קלבו אלחנין.
זאת או קאלתלו אמדרא / ואס מוראדך תבדדל אדין.
יא למוסלימין
בגיל העמידה נהג כבחור עם בחורה מוסלמית יפה.
אחרי שהתחילה אתו בדברים נכנסה ללבו האוהב.
אז שאלה אותו: מה דעתך? אתה מעוניין להמיר את דתך?
זאוובהא שמע וטאעא, / ונוואזבך יום זמעא.
בעד נסרילך סי סלעא / ונזיבהאלך, יא דאוו אלעין,
ונסאליוו האד אלקרעא / מן אלכמר ארראפעין.
יא למוסלימין
ענה לה: הקשיבי לי, אתן לך תשובה ביום שישי,
אחר כך אקנה לך מתנה, ואביאנה אלייך, את אור עיני,
ואז נגמור לשתות את בקבוק היין המשובח.
קאלתלו מא נעאדיס כיאלך, / וזמיע רזאל יכונו פחאלךּ.
כא תכסר עלייא פמאלךּ. / טלב וכוד, יא דאוו אלעין.
וסי מא טחת פי באלך, / מן אלכלאם אללי חנא סאמעין.
יא למוסלימין
אמרה לו: פניך טובות, הלוואי כולם יהיו כמוך.
אתה מוציא עלי את הונך; בקש וקבל, אתה אור עיני.
ואל תיקח ללב את כל הדיבורים שאנו שומעים.
האד אלמסלמא טמעיטו / ובסחורהא סכתיתו.
פייאם קלאל סמדיתו / ווללא מעא אלמסלמין.
בעד טאוועהא עזזיתו, / ועאדו בזוז מתוואלמין.
יא למוסלימין
מוסלמית זאת חשקה בהונו, ובקסמיה שיתקה אותו.
תוך ימים ספורים הביאה להשתמדותו, הפך למוסלמי.
לאחר שנשמע לה הוקירה אותו, והתאימו זה לזה.
בעד מסא ענד אלקאדי / קאללו שוף פאס גאראדי.
טרכת מראתי אוולאדי / יעזבני דין אלמסלמין.
והאדא פאם מוראדי / אלמפדדל פלדייאן כאמלין.
יא למוסלימין
אחר כך הלך אל הקאדי ואמר לו, הנה רצוני:
עזבתי את אשתי וילדי, מצאה חן בעיני דת המוסלמים,
ובה חשקה נפשי, שכן היא נעלה על כל הדתות.
זאוובו אלקאדי בהאדסי, / יא וולדי מא נקדרסי.
וצלטאן ענאיית ראסי / הווא מול סרועאת כאמלין.
סיר לרבאט מן הנא תמסי, / מא תעודסי מן אלוואחלין.
יא למוסלימין
ענה לו כך הקאדי: בני, לא אוכל לעשות זאת,
המלך עטרת ראשי הוא השופט שאין עליו עוררין.
סע לרבאט, מכאן תצא, שלא תישאר במבוכה.
צאפר לרבאט ורזע זא / בזזלאבא מעא ררזא.
ותסאמיר פוק אלקמזזא / כלט לצוירא יום לתנין.
כאף לאמא יתבזזא / וללא ידוז בין אלמסלמין.
יא למוסלימין
נסע לרבאט וחזר, לבוש גלימה וחבוש מצנפת,
עם הגלימה מעל לחולצה, והגיע לאסווירה ביום שני.
פחד שמא יבזו אותו, החליט לעבור בין מוסלמים.
בעד כרז אלבאב דאר / וולאד אלבלאד שמעו אלכבאר.
תלאיימו עליה סגאר או כבאר, / ורזמוה בלקרד כאמלין.
כא יטוופוה, אייא לחדאר, / ודמאייאת בקאוו סאיילין.
יא למוסלימין
כשיצא משער ביתו נודע הדבר לבני הקהילה.
נאספו סביבו קטנים וגדולים וזרקו עליו אבנים.
התעללו בו, הו השומעים, ודמו ניגר וניגר.
קדדאם ליהוד בקא מבזזי, / טריבונאל עמללו סיזי.
בעד ציפד עליה באס יזי, / קאללו נמסילךּ יום אלתנין.
וכלאמי ראהו דוואזי, / מעקול ענד ננאס כאמלין.
יא למוסלימין
בקרב היהודים היה בזוי, ובית הדין הכריז עליו פושט רגל.
כשהזמין אותו לדיון, אמר שיבוא ביום שני.
ודברי אינם חידוש, הם ידועים לכול.
ציפדו עליה יעטי גיטו, / ומעטטף בטליתו.
קבאלת כוואנו ופאמילתו / עטאהא אלגיט, יא שאמעין.
קטטע קדדאמהום סאסייתו, / בככאהום בדמוע אלעין.
יא למוסלימין
שלחו לקרוא לו כדי שייתן את הגט כשהוא עטוף בטליתו.
לעיני אחיו ובני ביתו נתן לה את הגט, הו השומעים.
קרע לידם את כיפתו, והביא אותם להזיל דמעות.
אלמכזן סי מא יעמללי, / ואנא נייא ובוהאלי.
האדי הייא אלמעיסא דיאלי, / מעקול ענד ננאס כאמלין.
ורזזאייא פרבבי אלעאלי, / מסהור ענד יהוד ומסלמין.
יא למוסלימין
הממשל לא יכול לעשות לי דבר, ואני פתי וחסר דעת.
זוהי פרנסתי, אני מוכר לכולם.
את תקוותי אני שם באל העליון, מפורסם אני בקרב יהודים ומוסלמים.
עמדא עלא מראתו אלמסכינא, / כיף נהייא בלגבינא.
יא רבבי, תוב עלינא, / והנא ליך מתאייבין.
שוף פינא מא תכלינא, / פי כול יום ראנא מעדבין.
יא למוסלימין, יא למוסלימין, האדא מכתוב רב לעאלאמין.
רחמי על אשתו המסכנה, על היגון שבו היא שרויה.
אלוהי, שובה אלינו ואנו אליך בתשובה חוזרים.
הבט בנו ואל תוסיף לדכא אותנו, כל יום אנו שרויים בצער.
הו מוסלמים, הו מוסלמים, זה מה שגזר ריבון העולמים.
ע׳׳ה [עבד ה׳] אברהם חיים הלוי. כל זכויות ההעתקה שמורות.
סיכום
בתולדות יהודי מרוקו לא היתה פרשת התאסלמות של יהודי מרצון שעוררה הדים קהילתיים וחוץ־קהילתיים כה רבים כמו זו של יצחק אלחראר. הדבר נבע קודם כול ממאבקו הממושך של היהודי המומר להשתחרר מן החובה המשפטית שלו לשלם את כתובתה של אשתו ואת מזונות ילדיו כדי לאלץ, לטענתו, את בני משפחתו להצטרף אליו ולחיות כמוהו כמוסלמים. אם יעמדו בסירובם, הוא רצה ליהנות ממעמדו החדש של מומר שקיבל עליו את חוקי האסלאם ואינו מחויב עוד להלכה או למסורת היהודית. ואולם בית הדין הרבני במוגאדור לא הרפה ממנו, ובסיוע פקידי השלטון הצרפתי שהיו ממונים על אכיפת החוק ופסקי הדין של בתי הדין הרבניים הוא תבע מן המתאסלם לפרוע את חובותיו לפני שגירושיו מאשתו היהודייה ייכנסו לתוקפם. על אף כל תכסיסיו ופניותיו לגורמים מוסלמיים וצרפתיים נאלץ לבסוף יצחק אלחראר לקבל עליו את חובות פסק הדין הרבני. הוא שילם לילדיו את מזונותיהם ולאשתו פרע את כתובתה ומסר לה גט כשר במו ידיו לעיני בני משפחתו כשהוא עטוף בטלית.
הסיפור המשפחתי והקהילתי הזה שבו היתה אמורה מלכתחילה פרשה זו של המרת דת להיות תחומה ומנוהלת הפך מראשיתו לאירוע בעל היבטים הרבה יותר מורכבים ומשולבים, שכל גורמי השלטון וספיחיהם שהתקיימו אז במרוקו השתתפו בקידומו ובניפוחו. גורמים אלו כללו את הקהילה המוסלמית של מוגאדור, ובראשם הקאדי, שקיבלה באהדה ואף באהבה את התאסלמותו של יהודי בעל אמצעים ותלמיד חכם גם אם מניעיו אולי היו בתחילה רומנטיים בלבד. על אף גאוותו של הקאדי על צעדו האמיץ של הגר החדש, הוא יעץ לו להיות מתון בציפיותיו ובמהלכיו, בהכירו היטב את סדרי המשפט החדשים שהנהיג השלטון הצרפתי ובהיותו מקורב אליו. הוא הפנה אותו אל פקידים בכירים בממשל המח׳זן שישבו ברבאט הבירה כדי שימצא אצלם סעד משפטי ותמיכה מוסרית ואולי אף חומרית. גם אלה קיבלו אותו תחילה באהדה ובאחווה ועודדו את רוחו, אך לבסוף נאלצו להודות שבגלל עמדתו הנחרצת של השלטון הצרפתי הם אינם יכולים למלא את מבוקשו ולהכיר בגירושיו מאשתו היהודייה בלא קבלת גושפנקה משפטית מבית הדין הרבני. הם בוודאי גם הפנו אותו אל עורך הדין הצרפתי שקיבל על עצמו לייצג אותו בפני השלטונות הצרפתיים, אך אלה התעלמו בעקשנות מפניותיו הרבות וסימנו לאלחראר באופן הברור ביותר שאין לו אלא לקבל את פסק הדין הרבני בעניינו. דעתם היתה כנראה נחרצת עוד יותר לאחר פרסום הכתבה על הפרשה בביטאון הפריזאי של המפלגה הסוציאליסטית, שהתקיפה את המדיניות הקולוניאלית של השלטון הצרפתי ונכתבה בידי אחד ממתנגדי הפרוטקטורט החריפים ביותר, שהיה מצאצאיו הישירים של קארל מרקס. בכתבה זו הועמדה פרשת ההתאסלמות האומללה של יצחק אלחראר כמקרה מבחן של חירות המצפון והאמונה במרוקו, חירות שנשללה כביכול מן היהודי המומר בידי השליטים הצרפתים והקהילה היהודית שגם רדפו אותו לטענתו.
לעומת הצגה מגמתית ופוליטית זו של הפרשה, התמקדו שני כותבים יהודים שצמחו בקהילת מוגאדור וידעו את פרטיה מכלי ראשון, בתיאור היבטיה הקהילתיים־ההלכתיים והמשפטיים מכאן ובהיבטיה האנושיים והמשפחתיים מכאן. הראשון, יעקב אוחיון, היה בזמנו העיתונאי היהודי הבכיר שצמח במרוקו והיה מוערך הן בעיני קהל הקוראים הצרפתי והכללי של העיתון La Vigie Marocaine והן בקרב קהל הקוראים היהודי של השבועון הציוני L’Avenir Illustré. בגלל חינוכו הצרפתי והזדהותו עם השלטון הצרפתי הוא השקיף על התאסלמותו של אלחראר כעל אירוע חסר חשיבות וחסר משמעות מבחינה תרבותית וחברתית משום שהוא נוגע לענייני דת, המנוגדים לגבי דידו לתבונה ולרציונליות, אך יש לו לעומת זאת משמעות קהילתית, משפחתית ומשפטית ברורה. הוא הצדיק אפוא את מדיניותו הבלתי מתפשרת של השלטון הצרפתי ואת דחייתו את ניסיונות ההתחמקות של אלחראר. לעומת יעקב אוחיון כתב אברהם חיים הלוי, שהיה משורר עממי נודד בקהילות מרוקו, מעין בלדה ערבית־יהודית על פרשת אלחראר ובה הדגיש את היסודות הרומנטיים והמגיים שייחסו לה היהודים. בו בזמן הוא הביע רגשי אמפתיה וסולידריות כלפי האישה היהודייה וילדיה, שאב המשפחה עזב אותם לטובת נערה מוסלמית שהפעילה עליו את כשפיה.
ריבוי ההיבטים העולה מפרשת יצחק אלחראר על פי המסמכים שהוצגו כאן בהרחבה הוא שעניין אותנו מלכתחילה בסיפורו של יהודי זה שהתאסלם במוגאדור ונאחז כה חזק בזהותו הדתית החדשה עד כי התנכר עד כדי עוינות לאשתו, לילדיו ולקהילתו ואף ניסה להילחם בהם.
סיום המאמר: השתמדותו של יצחק אלחראר במוגדור ב-1932- יוסף שטרית
חובת עניית בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ-אלעד פורטל
באדיבותו של אלעד פורטל ס"ט הי"ו
חובת עניית
בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ
מאמר בירור למנהג העולם לענות
המשך……
אמנם מופה"ד הגר"ע יוסף שליט"א כתב (יחוה דעת ח“ד סי‘ ט) וזל"ה:"ולפע"ד מה שכתב החרדים, מכאן שעונים ברוך הוא וברוך שמו, אין זה מהמדרש (כי מדרש חז“ל הנ“ל הוא מה שאמרו ביומא לז.), ורק מסקנת הספר חרדים היא, שמכאן סמך למנהג הרא“ש, וכמו שכתב הטור וכו 'עוד כתב (שם, הערה ב‘) וזל“ה: ”ומעתה אין זה מטבע שטבעו חכמים, שאינו אלא מנהג חסידות“, ע“כ. אך מופה“ד מו“ר הגר"ש משאש זצ"ל חלק עליו וכתב (שומ"ג ח"ב סי‘ לה) וז"ל: ”ולפקוצ"ד אם כדבריו לא היה כותב (החרדים) ’מדרש‘ והיה כותב ש“ס ביומא כתוב… אלא ודאי דמצא זה במדרש“. ואך הרה“ג עין יצחק שליט“א (ח“ג עמ‘ קפב) חלק על דברי הגר“ש משאש זצ“ל וכתב ”מצינו בכמה מקומות שקוראים לדבר
שהובא בגמרא בשם מדרש אם זה הובא בתורת דרשה ואגדה ולהכי קרי ליה ספר חסידים (צ“ל: חרדים) בשם מדרש, כלומר מדרש חז“ל שדרשו כן“ עכ“ל ושם הביא ראיות לדבריו. אמנם אחר המחילה רבתי
בפני הרבנים הגאונים הנ“ל שליט“א, מה שכתב הרב משאש זלה“ה בשם החרדים הוא האמת, כי כבר נמצא במדרש מטבע הלשון ”ברוך הוא וברוך שמו“, שהיו משרתיו של הקב"ה משוררים לשמו כמה פסוקים, וגם לשון ”ברוך הוא וברוך שמו“ בתוכם, והנה לשון המדרש 🙁 (אוצר המדרשים אייזנשטיין, היכלות עמוד 111.
”בשם יהדריא“ל אלקי ישראל המסגל עדתו, מלך נסים מלך גבורות, מלך נפלאות מלך נוראות מלך פרישות, כסאך מעופף משעה שתקעת יתד אריגת המסכת של שכלול העולם כלו, ומסלולו עומד עליה שני
הברות רוחות לאין חקר ולאין מספר, לא הניח רגליו על קרקע ערבות אלא כעוף מתעופף ועומד תחתיו גאי גאים קשורי קשרים (כתרים), וכל מלכים ראשי מדות שברא חבושים עומדים תחת כסא כבודו והיו
מנטלים אותו בעוז ותוקף, ואף הם לא הניחו רגליהם בקרקע ערבות אלא כעוף מתעופף ועומדים תחתיהם, ושלשה פעמים בכל יום כסא כבודו משתטח לפניו ואומר: יהדריאל אלהי ישראל תתכבד ושב עלי מלך מפואר, לפי שמשאך חביב עלי, שנאמר קק“ק ה‘ צבאות מלא כל הארץ כבודו, מי כה‘ אלהינו מי כאדוננו מי כמלכנו מי כיוצרנו, אין קדוש כה‘ כי אין בלתך ואין צור כאלהינו. – אמר ר‘ ישמעאל כל
השירות הללו וכל המעשה הזה שמע ר‘ עקיבא כשירד למרכבה ותפס ללמוד אותם מלפני כבודו, שהיו משוררים לפניו משרתיו ברוך הוא וברוך שמו, ויברכו את שם כבודך, ומתרומם על כל ברכה ותהלה.
תם ונשלם מסכת היכלות, תהלה לאל נורא עלילות“ עכ“ל.
אתה הראת לדעת כי מטבע הלשון ”ברוך הוא וברוך שמו“ קדום הוא, ומופיע כבר במדרש (ודלא כפי שהשיגו המערערים) והוא הנוסח שהיו משוררים משרתי ה‘ שבעליונים לפניו לאחר ששמעו את שמו
יתברך. ולכך יש בו כוונות רבות ועמוקות והוא מטבע לשון קדום וקדוש, והמשנה להוסיף על מטבע לשון זה, ”הרי זה כדין המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות, ואינו אלא טועה“ כפי שכתב הרב בן איש חי זצ“ל (רב פעלים ח“ב או“ח סי‘ לז), ועוד חכמים ז“ל.
הופעת עניית ברוך הוא וברוך שמו בראשונים זיע“א:
נטיית לבם של כל הפוסקים לומר שמטבע ”ברוך הוא וברוך שמו“ הופיע לראשונה אצל הרא“ש ואביו רבי יחיאל זיע“א, אמנם הוכחנו לעיל שהמקור הראשוני מופיע כבר במדרש. אבל הפליאה גדלה כאשר אנו מוצאים מקור מתקופת הראשונים (שקדם לרא“ש ז“ל) שכתב את מטבע הלשון הזה, והוסיף שצריך לאומרו אחר כל ברכה, ומקור זה נעלם מעיניהם הקדושות של רבים מחכמי ישראל. המקור הזה הוא בסידור הרוקח לרבי אליעזר מגרמיזא זצ“ל שכתב וז“ל: כל דבר ודבר שיצא מפי החזן צריכים יראי השם יתברך לומר כמו שאומרים ברוך אתה ה‘ אלוהינו מלך העולם בתפלה יאמרו הקהל "ברוך הוא וברוך שמו“ וכן על כל דבר ודבר“ ע“כ, ודקדוק ישר בדבריו יעיד שהתכוון הרב ז“ל לענות בהוב“ש אחר כל הזכרת ה‘, ובזה ריבה גם את הברכות שיוצאים בהן יד“ח, וגם מדלא חילק בין ברכות . והזכרות דיוצאים בהן ודלא יוצאים בהן, מוכח כי כן כוונתו.
הערת המחבר: מכאן תשובה מוצאת גם לקונטרס ”ברוך הוא וברוך שמו“ המתפרסם בתוך ”צקון לחשי“ של הרה“ג ישראל יוסף פרידמן הי“ו, שכתב שם רבות בשבח מעלת עניית ברוך הוא וברוך שמו בכל הברכות, והוכיח את אותם שאינם עונים, איישר חיליה דמר. אבל נראה מספרו שאין לענות בהוב“ש בברכות שיוצא בהן יד“ח, עוד כתב שם שכנראה הרא“ש הוא זה שיסד את עניית בהוב“ש בברכות, ואך אחר המח“ר, הרי שזריזים הקדימוהו כפי שציינו. ע"כ
לאחר מכן מנהג עניית בהוב“ש הוזכר גם ברא“ש ז“ל (בשו“ת הרא“ש כלל ד‘, סי‘ יט) וזל“ה: ”ושמעתי מאבא מארי ז“ל שהיה אומר על כל ברכה וברכה שהיה שומע בכל מקום ’ברוך הוא וברוך שמו‘ וזהו שאמר משה רבינו ע“ה: כי שם ה‘ אקרא הבו גודל לאלהינו“ ע“כ, וגם דקדוק ישר בדבריו יראה שבא הרב ז“ל לרבות ”כל ברכה וברכה“, והוסיף עוד לומר" בכל מקום“ ובודאי כלל בזה גם את הברכות שיוצאים בהן יד“ח.
רבי יעקב בעל הטורים זיע“א, צטט את דברי אביו הרא“ש ז“ל ופסקם להלכה וכך כתב: ”ושמעתי מאבא מורי שהיה אומר על כל ברכה וברכה שהיה שומע בכל מקום ברוך הוא וברוך שמו וזהו שאמר משה רבינו כי שם ה‘ אקרא הבו גודל לאלהינו ועוד אפילו כשמזכירין צדיק בשר ודם צריך לברכו שנאמר זכר צדיק לברכה“ ע“כ, ובלשונו הטהורה האריך שוב ואמר ”על כל ברכה וברכה“, ”בכל מקום“, והוא ז“ל לא הבדיל בין ברכות שיוצא בהן יד“ח ולברכות שלא יוצא בהן יד“ח, ומשמע שדעתו
לענות על כל ברכה, בין שיוצאים בה ובין שאינם יוצאים בה.
דעת מרן הש“ע בסוגיה:
מרן הש“ע כתב בשלחנו הטהור (חאו“ח סי‘ קכד ס“ה) וז“ל: ”על כל ברכה שאדם שומע, בכל מקום אומר ברוך הוא וברוך שמו“, עכל“ה. ואת זה הוא הביא כציטוט ישיר מדברי הטור שהביא את דברי אביו הרא“ש. ואם רצה לחלוק על קודמיו (הטור והרא“ש) שגילו דעתם שמתכוונים לכל ברכה, היה לו לכתוב זאת להדיא בפירוש, ומדלא כתב חלוק זה, ואדרבה, האריך בלשונו וכתב: ”על כל ברכה“, ”בכל מקום“, משמע כי כלל בזה גם ברכות שיוצא בהן ידי חובה.
ואם לא כדברנו, יש לשאול אמאי לא הסתפק מרן להגיד ”על כל ברכה שאדם שומע עונה ברוך הוא וברוך שמו“? אלא ודאי דאריכות דבריו מורה שכן דעתו לענות גם בברכות שאדם יוצא בהן ידי חובה.
באדיבותו של אלעד פורטל ס"ט הי"ו
חובת עניית
בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ
מאמר בירור למנהג העולם לענות
סיפורה של עזיבת קהילת יהודי סאפי. מסיפורי משפחת עזרן רפאל- פרק 3/4
סיפורה של עזיבת קהילת יהודי סאפי. מסיפורי משפחת עזרן רפאל- פרק 3/4
בהתקרב D-Day, היום החשוב בחיי יהודי סאפי, הרגשת העקירה נהיתה מוחשית יותר, כל המטענים נשלחו ומה שהולך איתנו היה מוכן.
נותר רק לקבל סימן ליציאה ולחשוב על רעיון איך להתאסף ואיפה להיפרד מהנשארים מאחור. הודיעו לנו ששני אוטובוסים יועמדו לרשותנו לתחילת המסע מהעיר סאפי לכיוון קזבלנקה עד שדה התעופה אנפא במרכז העיר. לא רצו שנצא מבית הנתיבות הגדול הראשי של נואסר NOUACEUR כדי לשמור על דיסקרטיות המבצע.
מדוע מבצע? שנים לאחר מכן, נודע לי שהיינו חלק ממבצע "יכין" המפורסם, שכלל את מרבית יהודי מרוקו ואשר נעשה תחת חסותו של המלך חסן השני, אשר אפשר לכל יהודי החפץ בכך – לצאת את מרוקו על טפו, רכושו וחפציו תוך תשלום כופר נפש על כל ראש. הסיפור המלא נכתב על ידי מי שריכז המסגרת, ידידי, מאיר קנפו בספרו "מבצע יכין".
התארגנו ועדים שונים עם נציגי כל משפחה, כי הקבוצה הזאת היתה במרביתה בנוייה ממשפחות מרובות ילדים, הורים וזקנים. לכן חובה היה בתיאום מלא בין ראשי השבטים. חייבים להיפגש ולהיפגש שוב כדי לתאם את פרטי הפרטים כי השעה חמורה וחשובה.
גורלנו היה על המאזניים, הן בהרגשת העקירה הקרובה, הן מפחד השלטונות, הן מדרך הנסיעה, כי עבור רבים מאיתנו היתה זו הפעם הראשונה שהם טסים או שיוצאים לחו"ל בכלל, תוך שהם מקיימים את האמירה לשנה הבאה בירושלים בקדושה ובטהרה.
כך באסיפה אחת, הוחלט שנתאסף ליציאה בבית הקברות היהודי, המבודד והמוסתר מאחורי בית הספר אליאנס שלנו. בית הספר הזה, שידע דורות שלמים של מורים, מחנכים ותלמידים שיצאו לעולם והפיצו חוכמה וידע של קהילה יהודית קטנה ידועה ברצינותה וחריצותה למשך אלפי שנים. כל פינה ואבן בבניין הזה מדברות אלינו. היה צריך לראות באיזה הוד והדר כל בוגרי המקום מייחסים הרבה כבוד למוסד הזה. בית קברות זה נרכש על ידי אבות אבותינו והוא בית העלמין היחידי במרוקו שרשום רשמית בבעלות הקהילה היהודית של סאפי. יש ברשותנו שטר מכר תקף עד היום בניגוד לכלל בתי העלמין במדינה שניתנו לחכירה לשנים ויכולים להיעלם ביום מן הימים. זקני העיר ידעו מה הם עושים למעננו.
מחשש שכלל יהודי העיר ינהרו לבית המנוחות בהמוניהם, ובכך נמשוך את תשומת לב השלטונות, הגינו את רעיון הילולה לצדיק רבי ברוך אסבאג, שקברו נמצא בחלקה בלב המקום. אז השלטונות רצו להצטרף ככל ההילולות במשך שנים רבות. מוסלמי סאפי האמינו בצדיקים שלנו ותמיד דרשו נוכחותם בעת עלייה לקבר. לכן שינינו את הסיבה להלוויה מדומה, בה אנו קוברים יהודי, לזה לא היו משתתפים ויניחו לנו לנפשנו.
כך היה שיהודים רבים התאספו להלוויה עם ארון מתים ריק, בעוד כולם אחריו בוכים באמת מעצב עצם הפרידה. הפרידה. מי יודע מתי ניפגש שוב. מובן שדרכנו נפרדות כאן ולא כולם יזכו להתאחד שוב בארץ, כי לכל אחד היו יעדים שונים. מי יעלה לארץ? מי יהגר לקנדה? מי יעצור בצרפת או בספרד? לכן בכינו על הפרידה והביחד הזה שארך מאות שנים מאז אבות אבותינו. הנהירה התחילה עם רדת החשיכה בשעת הדמדומים המאוחרת של חודשי הקיץ, מלווה בחום אימים באתר הזה, ללא מים ושירותים ואפילו נקודת חשמל שלא היתה קיימת.
למרבה הפלא, כולם ראו את כולם, ועם עיניים זולגות זוהה מי שזוהה. צעקות ויללות מתוך החשיכה העירו כל פעם מחדש את התרגשות כל הנוכחים, זעקת עצב אחת בוקעת בין הקברים בהם טמונים כל יקירינו, סבות ואבות אבותינו. הרי אנו נפרדים מהם, ומשאירים אותם פורקן לכל יד זרה. בכינה אחת גדולה ביקשנו סליחה על שמצוות העלייה לארץ חשובה לנו מכל. לבבותינו קרועים, ואנו משוכנעים שלעולם לא נזכה עוד להשתטח על האבן הקרה עליה מתנוצץ שמנו. כבוד מתינו מושרש עמוק במנהג, וזו השעה הקשה שכל כך חששנו לעמוד בה.
אוטובוס ראשון הגיע ליד השער בעוד השני הוחזק במרחק מה עד מילויו, כולל ביצוע רישום מדוקדק ובדיקות שכל המטען עלה. נהגי האוטובוסים והפועלים הנלווים הכירו היטב את העבודה הזו. החברה נבדקה על ידי אנשי המסגרת וידענו שהבעלים היו יהודים. למרבה המזל, הרכב הדליק אורות והראייה השתפרה במעט. הקריאה השמית החלה תוך בכי עמום שכיסה על ההזדנבות לרכב. על הגג שני פועלים מרוקאנים העמיסו את מטעננו מבלי להוציא הגה, כי הבינו שהשעה קשה ובמהלך טמון מתח עצום. בכל פעם שמישהו ירד מהאוטו לעוד חיבוק קורע או עוד נשיקה רטובה, אפשר היה לראות את העצב בחשיכה, ולחוש את מתח העולה וגואה עד עילפון.
לרגע שני צידי הרכב היו רטובים מהבכי רב העוצמה מלווה בשאגת כאב. מי שידע שלא יזכה להגיע לארץ ומי שמירר שלא היה איתנו במסע. מתוך הגבעה הזו עלתה תפילה אחת גדולה "לשנה הבאה בירושלים".פתאום השתררה דממה. בציפייה מתוחה כל ראש שבט בדק את שלמות קבוצתו. מתוך העלטה הזאת וקריעת החושך, מנועי האוטובוסים החלו בתזוזה איטית עם הזדנבות כמה מחברינו הנשארים, אשר רצו להצדיע לנו עד הנפנוף האחרון, כבר מלאי געגועים, איך בכמה שניות עובר מולך סיפור חייך. סיפור של קהילת עתיקת יומין שנטעה שורשיה מלפני אלפיים שנה, והנה הרגע ההיסטורי בו עמנו נקרא לקיים חזון חלקנו בהקמת מדינה יהודית משלנו, והיא מדינת ישראל!
הרכב דהר בלילה החם ואנו בשקט התבוננו אחורה איך סאפי התחילה להיות קטנה עד היעלמותה המוחלטת, כלא מאמינים שלא נזכה עוד לחזור, ונושאים תפילה אחת בלב שיקירנו יבואו בעקבותינו. היינו חדורי אמונה שאנו עושים הצעד שהתבקש מאיתנו ואיש איש עשה זאת מרצונו ובאהבה. כל נוסע התכנס בתוך עצמו והרהר בדאגה על העזיבה וגם על העתיד ביחד. כעבור כמה קילומטרים שקט מוחלט ותרדמה נפלה על מרבית הילדים והצעירים שבחבורה. המבוגרים החליפו כמה מילות עידוד בקול חנוק ורועד מהאירוע, הוציאו כמה מוצרי מתיקה וכיבודים כדי לשכך את המתח ואפילו כיבדנו את הנהג שלנו כדי שלא יירדם מפאת השעה המאוחרת.
אני, נמצא בצומת החיים שלי, נכנסתי להרהור עמוק לסכם בנסיעה הזאת לקזבלנקה את כל 17 שנות קיומי, כאילו רציתי להשאיר מאחוריי העבר ולרכז כוחי בבאות, בהרפתקאות שבדרך ובעתיד שעומד להתגשם. כל שניה אני מפנה את מבטי לכיוון אבי, רפאל, יושב ומתפלל כי אני חש מה ליבו טומן באחריותו על רעייתו ותשעת ילדיה. עיניי סרות ממנו לאמי, סול, אשת המעשים, עמוד השדרה שלנו. איך ליבה יכול לכלול כל כך הרבה אהבה לכל אחד מאיתנו – מעולם לא הרגשנו שהיא אהבה אחד יותר מהשני, השוויון הטבעי אפשר להגיד. פניה היפות נראו שמימיות ורק ברק עיניה הכחולות בהק בחושך. טוב שהיה חושך כי זה אפשר לכל אחד להרהר בלבו מבלי שיראו אותו. בבר, אחי, ישב לידי ונרדם על כתפי וזה עזר לי מאוד להרגיש החום שלו כחלק מהמציאות העכשווית. הוא היה לעזר רב באיסוף הקטנות ואני מניח שגם הוא מכונס בחלומות נעורים מהולים בעייפות הימים האחרונים. שוב אני בודק את אחותי הלן, שריכזה כל הבנות הקטנות תחת חסותה, חוץ מבני אחי שהתכרבל בתוך אימי. סימונה, מרטין ורותי תמיד יד ביד לא נפרדות מהלן ששולטת עליהן ביד רמה וקיבלו את מרותה כי הבינו את הוראת השעה. אני רואה את כל עולמי כאן, אהבתי כאן בהתגלמותה, ועיניי דומעות מרוב אושר ושמחה שהם כאן איתי וחווים את המסע איתי.
יצאנו את העיר בשעה שנקבעה, חצות, כי היה עלינו להגיע לקזבלנקה בזריחת השמש. במשך היום אנו צפויים כבר לטוס למרסיי. היום קם לו כרצונו ולאט לאט תכולת הרכב מתחילה להתעורר ולחזור למציאות. בדהירה חלקה, נכנסו לתוך העיר שזה אך עתה התעוררה בקושי. אנו מגיעים למרכז העיר שעדיין שומם ונכנסים אחורנית עם שני הרכבים למחסן ענק במרכז ליבה של קזבלנקה. זה היה מאחורי מלון "מרחבא" בירידה לכוון הנמל והים.
חיכו לנו אנשי המסגרת, בקשונו לרדת ולהישאר במוסך עד התפתחות העניינים. ירדנו לחלץ רגלינו וגם לארגן אוכל מהצידה שלקחנו איתנו מסאפי. שעת היציאה נקבעה ב 18.00 בערב לשדה התעופה. ישבנו שם משך כל הבוקר ואין יוצא או נכנס מאיתנו. רק המארגנים באו והלכו מדי פעם. לקראת הערב, שום תזוזה לא ניכרה באולם וכולם התארגנו ליציאה הצפוייה. הגיעו אנשי המסגרת ובלחש הודיעו לנו שיש בעייה ופועלים לפתור אותה. הטיסה בוטלה להיום ועלינו להמתין עד מחר בבוקר לקביעת שעה חדשה.
חובת עניית בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ-ע"ה אלעד פורטל ס"ט
התודה למר אלעד פורטל מחבר מאמר ארוך זה על אודות סוגייה שעדיין יש מחלוקת לגביה..
אביא בע"ה את המאמר בשלמותו בהמשכים כמובן, ובסיומו אביא את מאמרו של מופת הדור רבי שלום משאש….
באדיבותו של אלעד פורטל ס"ט הי"ו
חובת עניית
בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ
מאמר בירור למנהג העולם לענות
”ברוך הוא וברוך שמו“
אף בברכות שאדם יוצא בהן ידי חובתו.
חברתיו בחסדי ה‘ עלי המצפה לישועת הכלל
ע"ה אלעד פורטל ס"ט
ניסן התשע"ב, אשקלון.
בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ
פתח דבר:
מאמרנו זה יעסוק בע“ה בבירור אודות מנהג עניית ”ברוך הוא וברוך
שמו“ בברכות שיוצא בהן אדם ידי חובה.
ברכות שיוצא בהן ידי חובה:
פירוש המושג "ברכות שיוצא בהן ידי חובה" הוא: ברכות שאין אדם אומר בעצמו ובפיו, אלא שומע באזנו מפי אחר ומכוון בליבו להפטר באותה הברכה שהוא שומע, שהרי המברך הוא כעין שלוחו, וכלל
הוא בידינו ששלוחו של אדם כמותו, והיוצא מזה שהשולח כאילו ברך בעצמו, ומיד לאחר שמיעת הברכה צריך השומע לעבור לעשיית פעולת הברכה, כגון לשתות יין לאחר שמיעת ברכת בורא פרי הגפן.
מצב כזה בו מכוון אדם לצאת ידי חובת ברכה, ורעהו מכוון להוציאו ידי חובתה, יכול להתקיים בכל הברכות, וכן נעשה מידי יום שבוחרים אנשים מכמה טעמים או אילוצים לצאת ידי חובת ברכה ע“י שמיעתה מאחר המכוון להוציאו, כדין "שומע כעונה". אמנם ראוי לכל אדם לברך את ה' בפיו ובשפתיו דווקא ולא לצאת ידי חובה ע"י שמיעת ברכה מחבר (בכל מקום שאין חשש ספק ברכות), כי כלל הוא
בידינו" ”שמצוה בו יותר מבשלוחו", ואינו דומה אדם הנפטר בברכת חברו לאדם המברך את ה 'בפיו ובשפתיו, וכבר נאמר "כל עצמותי תאמרנה", ועוד כתיב בתהלים "ימלא פי תהלתך". וכל חכמי ישראל
היו משתדלים לברך את רבונו של עולם בפיהם ובשפתם דווקא.
אולם ישנן כמה ברכות שנהגו ישראל לכתחילה שלא היחיד מברך עליהן, אלא דווקא אב המשפחה או החזן וכיו"ב מברכים וכל הקהל שומעים ברכתם ומתכוונים בלבם לצאת ידי חובתן של הברכות וכגון
בקידוש של ליל שבת וימים טובים, ברכת המוציא, ברכת הבדלה, ברכת שופר, ברכת מגילה, ברכות החופה) שעתה נהגו שהרב המקדש מברך את הברכות והחתן והכלה מתכוונים לצאת ידי חובת הברכות),
ברכה על ההלל בר"ח, ברכת הדלקת נרות בחנוכה, וכדו'.
הערת המחבר: ראיתי שמרן הגר"ש משאש זלה"ה היה מחמיר להגיד הברכות בפיו כל שיכול- כגון בברכה על ההלל בר"ח כשהתפלל במניין היה הרב מכוון בדעתו לא לצאת יד"ח בברכת החזן והשתדל לומר את הברכה בפיו וטעמו ז"ל "מצוה בו יותר מבשלוחו", וכן הוא הדין במהדרין לעשות נר חנוכה לעצמם, ובברכת נטילת לולב וכל כיו“ב) וכמ“ש בתבואות שמ“ש חאו“ח סי‘ סח). אמנם הגאון מהר"ם אבוחצירא זלה"ה השיג על דרך זו וכתב שרק מי שגדול מהש"ץ יכול לא להפטר בברכתו וכו' ולא כל האזרח (עיין בשו“ת יפה שעה סי‘ י“ג).ע"כ
בברכות אלו, חייב אדם להיות בשקט ובהאזנה ולשמוע כל מילה מפיו של המברך ולענות אמן אחריו, ואין זה כעונה אמן אחר ברכותיו שאסור, כי מ"מ השומע לא ברך בשפתיו ממש את הברכה אלא שמעה וכן היא דעת מרן הש"ע זיע"א) וכ“כ בפירוש הרב בעל הלבוש זלה“ה בסי‘ קכד סעיף ב). כמו כן אסור להפסיק בדיבור או בשהייה ממושכת בין חתימת הברכה לעשיית הפעולה השייכת לברכה. דברים אלה מוסכמים לכולי עלמא.
אמנם לגבי עניית "ברוך הוא וברוך שמו" מצד שומע הברכה המתכוון בלבו לצאת ידי חובתה, רבו הדעות והחקירות, ישנם חכמים שחייבו וישנם חכמים שפטרו, ישנם חכמים שאסרו וישנם חכמים שהתירו.
וכאן בחיבורנו זה ליקטנו בחסדי ה' את רוב המקורות המקיימים את מנהג העולם לענות ברוך הוא וברוך שמו גם בברכות שיוצאים בהן יד"ח.
מקור המנהג:
איתא בש"ס דיומא (ל"ז ע"א) וז"ל: "תניא רבי אומר: "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו) דברים ל"ב, ג (אמר להם משה לישראל: בשעה שאני מזכיר שמו של הקב"ה אתם הבו גודל. חנניה בן אחי ר' יהושע אומר: "זכר צדיק לברכה" (משלי י, ז) אמר להם נביא לישראל: בשעה שאני מזכיר צדיק עולמים אתם תנו ברכה: " ע"כ. ומכאן הביא הרא"ש ויתר הפוסקים זיע"א את המקור לעניית ברוך הוא וברוך שמו אחר הזכרת שם ה', וע"ע, בחידושי הגר"א ז"ל על הש"ע (או"ח סי‘ קכד ס"ה).
מטבע הלשון-ברוך הוא וברוך שמו:
מטבע הלשון "ברוך הוא וברוך שמו"קדום הוא מאוד ומקורו במדרש וכפי שמעיד בעל הספר חרדים זיע"א (פרק ל“ח אות יז) שמצא מקור לעניית ברוך הוא וברוך שמו, והשתמש בלשון "מדרש", הביא דבריו הרב חיד“א (בברכ“י סי‘ קכד סק“ז), וכעין זה כתב הרב יוסף חיים זצללה"ה בשו"ת רב פעלים ח“ב או“ח סי‘ לז, ד“ה ועוד אני אומר) וז“ל:"המדרש המובא בספר חרדים זה תיקון חז“ל לענות אחר הזכרת השם, ברוך הוא וברוך שמו“ ועוד דהמשנה להוסיף על מילות ברוך הוא וברוך שמו, ”הרי זה כדין המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות, ואינו אלא טועה“, ועוד כתב שם: ”שבסידור האר“י יש כוונות עמוקות באמירת ברוך הוא וברוך שמו“ ע“כ, וכן הובא בכף החיים (סי‘ ה‘ ס“ק יב). וכמה מסודות כוונת עניית ברוך הוא וברוך שמו הובאו בשערי תשובה למרן אביר יעקב אבוחצירא זצללה“ה (אופן כ“ג), וכן ראיתי ביאור של מספר כוונות בספר שומר אמונים של הרה“צ אהרן ראטה זלה“ה (ח“ב עמ‘ רסב).
Langues et folklore des Juifs marocains-Pinhas Cohen-2014- La Hiloula de Ouezane
La Hiloula de Ouezane
C’est l’un des pèlerinages juifs le plus importants du Maroc, qui a lieu le 33ème jour du décompte de l’Orner ( Lag Baomer) . Il draine chaque année des foules nombreuses venues du Maroc et de l’étranger pour pèleriner sur le tombeau d’un saint éminemment connu et vénéré, réputé pour son pouvoir de guérisons miraculeuses, Rabbi Amram Ben Diwane .Ce pèlerinage (l’équivalent du mousem musulman) donne lieu à de grands débordements de ferveur mystique et à des réjouissances populaires accompagnées d’allumage de bougies, de chants et de récitation de poèmes liturgiques en hébreu et en judéo-arabe . Nous en avons choisi un exemple.
Muwwal
Lukan hakmi f-iddi
Ma nrahno ma nbe‘o
Wa lakin hakmi f-idd-el-gher
Ulazem ‘liya nte‘o
Ha huwwa za Rabbi ‘Amran
Ha huwwa za idawina
Rabbi ‘Amran teht -es-sezra
Ifekkna men had-el-qahra
Ihann ‘la r-razel u-l-mra
Ya sba‘ y a Rabbe ‘Amran
Kol wahed f-khzanto gales
Ka i 'ain izor el mqeddes
Men ‘ando imsiu ‘rais
U ifarho b-Rabbe ‘Amran
Men Dar-l-Beda l-Wazzan
Zayyin m-bin-l-khalwan
Beshal homa men qoman ?
Qasdin gher l-Rabbe ‘Amran
Zayyin men kol mdina
U ifarho farht sidna
Huwwa di ihann ‘lina
Ya -t-tbeb ya Rabbe ‘Amran
Voici Rabbi Amran, il est venu pour nous guérir .
Sous son arbre il repose ; de l’oppression il nous délivrera Pour l’homme et la femme il compatira.
Ô toi Lion ! Ô toi Rabbi Amran !
Tous, dans leurs tentes, attentent de se recueillir enfin Sur la tombe du Saint.Ils s’en retourneront le cœur serein Et se réjouiront de Rabbi Amran
De Casablanca à Ouezane les gens affluent des contrées lointaines Avec une seule pensée Rabbi Amran de Ouezane Ô combien nombreux sont-ils !
Accourant de toutes les cités pour se réjouir de ta sainteté Toi seul pourras leur prodiguer ta pitié
Ô toi, le docteur Rabbi Amran !
Langues et folklore des Juifs marocains-Pinhas Cohen-2014- La Hiloula de Ouezane
לעיצוב דמותה של גיבורת תרבות על פי טקסטים-הרוגת המלכות סול חאגוייל ממרוקו- ז׳ולייט חסין
שיח הקדושים, תכליתו להדר ולפאר את הקדוש המעונה, שיח כזה בא לידי ביטוי בספרו של רומרו, El martirio de la joven Hachuel, ó la Heroína hebrea שיצא בספרד בשנת 1837, וחובר סמוך מאוד לאירוע בעקבות עדות ראייה(על פי המחבר). יצירה זו שימשה גם מקור למחזה של דון אנטוניו קאלה(Don Antonio Calle) שהתפרסם בסיביליה ב־1858 תחת אותה הכותרת.
הטקסט של רומרו נכתב ברוח הרומנטיקה של תחילת המאה התשע־עשרה. ניכרת בו המגמה של איש הרומנטיקה היוצא למאבק בקנאות הדתית כדי להגן על יהודי מרוקו המדוכאים בידי עריצים אכזריים. לפיכך הצגת הדברים בו מצטיינת בראייה קוטבית — המוסלמים של מרוקו הם החושך והיהודים הם האור. עם זאת ראוי לציין ממד שלא הודגש דיו בשירת נשים ובקינות רבנים הידועות לנו, והוא ממד ״האחיזה במציאות החיים״(Sitz im Leben) על פי ההרמנויטיקה של וילהלם דילתי. לגבי הרוגת המלכות עיקרון זה מתייחס להוויית חייה במרחב ובזמן. כיוון שספר זה לא זכה עד כה לתרגום לעברית, כדאי לציין מתוכו פרטים רלוונטיים לדיוננו, ואלה יסייעו לנו להלן גם בהשוואה עם הדרשה של בן נאים בפרטים מסוימים:
סול נערה יפת תואר בת שבע־עשרה חיה בבית הוריה; ויכוחיה עם האם הביאוה לשפוך את לבה באוזני שכנה ערבייה ושמה טהרה דה מסמודי, שכבר חרשה מזימות בתארה את הדת וגורל המאמין המוסלמי באור יקרות. סול הקשיבה לדבריה בשוויון נפש בהיותה משוכנעת בצדקת אמונתה שלה. יום אחד ניצלה השכנה רגע של משבר ואמרה לה ״הפכי למאורית ותהיי חופשיה מכל דיכוי [של האם]…״. ״הצעתך מחרידה ידידתי״, ענתה סול, ושבה לביתה. השכנה אצה רצה אל מושל טנג׳יר, עַרְבִּי אַסִידוֹ, וסיפרה שהנערה נשבעה אמונים לדת האיסלם. מכאן התגלגלו הדברים עד לסופם המר. המושל ניסה לשכנע אותה בצדקת דתו. היא הצהירה על רצונה העז לשוב לחיק אמה ושמעולם לא הבטיחה להתאסלם. ״נולדתי עברייה וברצוני למות כעברייה״, אמרה בענווה, ושיטחה בפניו את קורותיה עם השכנה כדי לשכנעו שלא היה בהם שמץ של שבועת אמונים לאיסלם. מאסרה מפתיע את הוריה הכואבים. נשות המושל וכלותיו מובאות כדי לשדל את סול ומבטיחות לה אוצרות רבים ומלבושים יפים אם תישאר מוסלמית. אחרי שתכניתן לא צלחה, החליט המושל לנהוג בה בנוקשות ולאיים עליה בעינויים. הנערה עונה לו בשטף של משפטים קשים כנגד דתו, והיא נלקחת מביתו לבית הכלא. בסופו של דבר מובלת סול לפאס בליווי משמר להישפט בבית המשפט המוסלמי. המסע על גבי פרדה שארך שבעה ימים היה רצוף ייסורים ותלאות. תחילה התארחה הנערה בארמון המלך. רומרו מתאר את הוויכוחים המתנהלים בינה ובין נשות החצר ברוח הפילוסופיה הרומנטית, לפיה האדם הוא תבנית נוף מורשתו ודתו, הטבע מטביע בו מלידה את אמונתו ואין דבר שיש בכוחו לבטלה אלא המוות, כדברי סול(עמ׳ 82). המלך הודיע לה באמצעות הקאדי שעלה בדעתו לגמול לה לפי יופייה ולתת אותה לאשה לאחד מאחייניו.
אבל ההצעה נדחית בעוז בידי הנערה. רומרו מוסיף מידע מכריע בחשיבותו. המלך מספר לה שהוא שוחח ארוכות עם חכמי הדת היהודית על מצבה וכך מצוטטים דבריהם מפי המלך. ״הם הבטיחו לי שאם את מסרבת להמיר את דתך מחשש לאובדן חיי העולם הבא, הם נוטלים את כל האחריות על עצמם ועל מצפונם וערבים לכך שתזכי לחסדי ה׳ ובלבד שלא תקפחי את חייך״. לפי רומרו, מזימה זו נרקמה בידי הקאדי והמלך אשר זימנו את החכמים היהודים והבהירו להם ״שאם לא ישכנעו את העברייה היפה להפוך למאורית, דמם בראשם והם יחוו על בשרם את זעמו של המלך״. החכמים הבטיחו לייעץ לסול להמיר את דתה. לה אמרו שבאו לנחמה ולשמוע מפיה את מניעיה לדחות את הצעות המלך ולבסוף הודו שבאו למלא את חובתם כמתחייב ממעמדם ומהנסיבות. סול הגיבה בסערת נפש, ״היש כוח על פני כדור הארץ אשר יכול לשנות את אשר כתבה יד ימינו של בורא עולם…״(עמ׳ 103-102). הם משיבים לה שאסור להם לפעול נגד הסמכות הגדולה של המדינה המארחת אותם. ״יתרה מזו, במקרים מסוימים של פיקוח נפש, אלוהי אברהם מוכן לסלוח לנו על אשר עברנו על מצוותיו״. החכמים מזהירים שבנוסף לצרות שיבואו עליה עקב התעקשותה, תסבול גם משפחתה וגם כל היהודים במרוקו, והם עלולים להיפרע מידי המוסלמים. שוב נושאת הנערה נאום ובו הצהרה שאין ברצונה להמיר את דתה או לחיות כאנוסה.
הקאדי שהקשיב לשיחה בחדר סמוך נוכח שהחכמים אכן קיימו את המצווה עליהם. הוא ניסה לעורר פחד בלב הנערה ותיאר באוזניה כיצד יתגלגל ראשה על הארץ ודמה יכסה את פני האדמה. ״העלמה נאלמה ונותרה במקומה שקועה בהתעלות רוחנית…״. בשל נחישותה ציווה המלך על ביצוע גזר הדין ברוב עם. ברגע האחרון קודם הוצאתה להורג, שוב ביקר אותה הקאדי בבית האסורים בתקווה שתשנה את דעתה, ומשסירבה, אמר ״זיכרון דמותך לא ירפה ממני עד יום מותי״. ההוצאה להורג הוכנה על במה בכיכר השוק מוקפת חיילים וברוב קהל. היהודים הציעו למלך סכום כסף גדול כדי שהגופה תימסר לידיהם לקבורה והוא נענה לבקשתם. מול המון רב, צוהל ונלהב, הובאה הנערה מלווה בתלייניה. הצהלות שקטו כשהתליין שלף חרב חדה. סול ביקשה לבנים לכסות בהם את בשרה לבל ייחשף שעה שגופה נטול החיים ייפול ארצה. אז הרימה את עיניה הדומעות השמיימה וקראה ״שמע ישראל״. התליין נגע בחרבו על צווארה ואמר לה שעדיין לא מאוחר לשנות את גזר הדין, והיא צוותה עליו לכרות את ראשה. לפי התיאור, הערבים הניחו את גופת הנערה באריג עדין ומסרו אותה ליהודים, ואלה הביאו אותה לקבר ישראל בכבוד רב. ראוי לציין כאן יסוד חשוב בשיח הקדושים והוא יסוד השכנוע בצדקת דתו של האחר. גם המלך, גם הקאדי, גם נשות החצר, ואפילו התליין כולם מנסים להבהיר לנערה כי דתם צודקת ונכונה. סירובה ואי מוכנותה להיכנע מעצימים את דמותה כקדושה וכמופת.
תיאורו המפורט של רומרו את ההוצאה להורג מעורר יראת קודש כיאה לטרגדיה המועלית על במה, בהשראת הפואטיקה של אריסטו. כפי שכבר נאמר, עדותו היא המפורטת ביותר וקרובה להתרחשויות, ויונקת את סגולתה מעקרונות הכתיבה הרומנטית ומהאידאלים ההומניטריים שבהם דגלה. כיאה לתיאורי טבע ברוח הכתיבה הרומנטית, סול (שמש בספרדית) שבפתח הספר קמה בבוקר כדי להאיר את היום בנוכחותה, ה״אלה״ הזאת נוטלת את ידיה ומתפללת תפילת שחרית, כמנהגה כל יום. העדות נחתמת כשהיא נופלת חלל ו״שוקעת״ אחרי שנטלה את ידיה ואמרה ״שמע ישראל״. הפרשה ההיסטורית מעוצבת בידי רומרו כקומפוזיציה אסתטית מושלמת, וגם מוסר השכל בסופה, המחבר פונה לבנות גילה של סול ״לבל ישכחו שהאסון אשר פקד אותה נגרם בשל בגידתה של חברה בלתי נאמנה״ (pero no olviden jamás que quien labro su desdicha fué una infiel…“ ”amiga).
המידע הרב שמספק ספרו של רומרו מעורר תהיות ושאלות במיוחד בנושא החכמים האנוסים על פי צו המלך לשכנע את הנערה להמיר את דתה, שכן החלטתה עלולה לסכן קהילה שלמה. עניין זה אינו נזכר כלל בשירו של מונסונגו. מלבד הקושי בחקר האותנטיות של פרטים אלה, מסירתם מפי קרובי משפחה של סול(על פי רומרו וריי) היא בעלת משנה חשיבות. אנו עדים לפבולה המתגבשת סביב זכרה, ובמוקדה מסכת של קידוש ה׳ על כל מורכבותה.
בסיפור המסעות של ריי ברחבי מרוקו Souvenirs d'un voyage au Maroc שראה אור בצרפת בשנת 1844, יוחד חלק נרחב לפרשת סול חאגוייל ובו שמה לדיציה. המפגש בינה ובין חכמי פאס המלווים כאן באחיה ושמו יהושע(ולא יששכר כגרסת רומרו) דומה בקווים כלליים לזה של רומרו והנימוקים גם הם לאומיים: גלותם של ישראל היא בבחינת כפרה על חטאים, וסופה סוד נסתר. גורל השבויה האנוסה הוא חלק מאותו עונש וריצויו. החכמים־ הרבנים מציעים לנערה לחיות כמוסלמית ביום, ובלילות תישא תפילה לאלוהי האמת. הם מבטיחים לה שיתפללו למענה לה׳ כדי לקרב את יום גאולתה. היא דוחה בשאט נפש את הצעתם של ״כוהני ישראל נציגי הנביאים״(עמ׳ 171-169) באותם נימוקים הנזכרים אצל רומרו. בטקסט זה הרבנים באו מיזמתם שלהם ולא כאנוסים בצו המלך. דבר זה מלמד עד כמה עניינה של הנערה העלה פרובלמטיקה שלא באה על פתרונה מאז ״איגרת השמד״ של הרמב״ם. פרשת הרבנים כפי שנמסרה בעדותם של שני יוצרים לא מרוקנים ולא יהודים, מסמנת מומנט תרבותי שהוא מורכב מזה העולה מן העובדה ההיסטורית.
דיווחיו של ריי על טנג׳יר של אותם הימים, על המלבושים, על תנאי חייה של הנערה בבית הוריה ועל פרשת העלילה מצטיינים בדיוק אופייני להווי התרבותי על כל גווניו ומרכיביו. אך בנוסף ל״אחיזתם במציאות החיים״(Sitz im Leben), המעובדת טוב יותר מבספרו של רומרו, נזכרים כאן גם פרטים על תלאותיה של הקהילה עד הבאת הנערה לקבר ישראל. על פי ריי, ההמון המוסלמי הצוהל והמתלהם ביקש לעשות שפטים בגופה. בהיותם מודעים לסכנה הזאת, השכילו פרנסי הקהילה מבעוד מועד לשלם למלך בעבור משמר מלווה מטעמו, שיבטיח את הלוויה עד לבית הקברות היהודי. ההמון, שלא רצה ש״הכופרת״ תזכה לקבר וללוויה, צר על חומות הרובע היהודי במשך שלושה ימים. בתחבולות רבות נטמנה הנערה בקבר ישראל, ועליו הוקם מאוזוליאום קטן שנהרס לאחר מכן בהוראת המואזין. ״ומאז קברה נסתר תחת חורבות״, כעדותו של ריי.
בטקסטים של הרב א״י הצרפתי, של הרב מונסונגו, של רומרו ושל ריי חומרים רלוונטיים להבנייתה של סול חאגוייל כגיבורת תרבות, ואלה לבשו צורה ופשטו צורה בטקסטים מאוחרים. להלן קווי היסוד להתהוות דמותה של גיבורת תרבות: הגיבורה כבת טנג׳יר — טנג׳יר היא עיר חוף מול חופי ספרד, ונבחרה להיות עיר מושבן של
השגרירויות הזרות. עיר תפר זו שבין אירופה וארצות המאגרב הייתה למן אמצע המאה התשע־עשרה מוקד משיכה והתעניינות למדינות אירופה עד שנעשתה למרכז בין־לאומי בראשית המאה העשרים. הריחוק ממרכז מרוקו ומדרומה הקנו לעיר ממד פיוטי ונכסף בעיני בני מרוקו.
בת העם — כור מחצבתה מאנשים פשוטים מצד ייחוסם ומצד השכלתם ואף על פי כן מידותיה נאצלות.
יפי התואר — ליופייה של הנערה(ברה כחמה) תפקיד בעלילה, ועם הזמן הוא נעשה לסמל ולמשל. משנה חשיבות נודעת לו על רקע סכנת אינוס נערות יהודיות להתאסלם. יופייה מילא תפקיד לעניין השידול, ועמידתה מנגד מעצימה את דמותה. צניעות — השמירה על תומתה ועל צניעותה מאפיינת אותה אפילו ברגעי השיא בשעת הוצאתה להורג בכיכר השוק. ענווה — לא התפתתה לחיי שועים בחצרות הנכבדים.
אמונה עמוקה באלוהי ישראל ובתורתו — גם בוויכוחיה בארמון וגם בטענות כלפי הרבנים היא ידעה את יסודות דתה ואת עיקריהם.
כוח המוסר — העדיפה למות ברווקותה ובבתוליה על פני בגידה בעקרונותיה.
דעתנות והשכלה — יודעת להבדיל בין עיקר לטפל, מתמצאת במנהגי היהדות ובתפילות ואפילו במחשבת ישראל, ויודעת מה שתשיב.
נחישות והתמדה — אפילו רבני ישראל ודברי הכיבושין שלהם לא הניאו אותה מעמידתה האיתנה.
נאמנות ואהבה לעם ולמשפחה — אין בלבה טינה כלפי המשפחה גם בנסיבות הקשות.
נבגדת — כל תלאותיה נגרמו עקב בגידתה של השכנה המוסלמית שהייתה נאמנה עליה.
תעוזה — מבטאת עמדתה גם כלפי המלך וגם כלפי שופטים וקטגורים.
ללא חת — הנערה לא ידעה פחד גם שעה שתוארו בפניה בקווים פלסטיים של המראות שלאחר הגרדום. גם החרב שנשלחה מוחשית אל צווארה לא הרתיעה אותה.
בדידות — מורחקת מקרוביה ומאוהביה נאבקה בפיתוי וברשע. עמידתה בכל הפרשה מציבה אותה תמיד כאחת מול הרבים או מול השררה.
חסד — אישיותה מבטאת את ניצחון הרוח על החומר. בהיותה מוכנה לוותר על טובתה למען עקרונות היהדות ולפאר אותה.
קידוש ה׳ — המחשבה על הזדמנות לקידוש ה׳ עוררה בה התעלות רוחנית ומיסטית.
יד לזיכרון — הובאה לקבר ישראל בתחבולות ובסיכונים; לא ידעה מנוחה גם אחרי מותה. גופה לא העלה רימה ולא הבאיש ריחה.
האגדה והמיתום — המעשה הנעלה החד־פעמי עורר את דמיון היוצרים, ודמותה נעטפה במעטה של אגדה שהייתה למיתוס.
לעיצוב דמותה של גיבורת תרבות על פי טקסטים-הרוגת המלכות סול חאגוייל ממרוקו- ז׳ולייט חסין עמ' 43
אלף ואחד פתגמים יהודיים ממרוקו-יששכר בן-עמי-מנוקד
75-אַייִּמָא קּוּם תְרָאנִי וּכְּלָאם אֵנָאס עִייָּאנִי
אמא, קומי וראי, כי דברי אנשים עייפוני
נאמר על אדם חסר־מגן שכולם נגדו.
76-אִילָא תְפווּהֵת, נְחְסְבְלַק סְנָאנְק
אם תפהק, אספור את שיניד
אל תחשוף את עצמך. ראה: בן־שנב, מם׳ 1332.
77-אַלְהֵם מֵן סְדַר לְסְדַר, כָּא יִתְפָאזָא מוּלָּאהּ
הצער מאדם לאדם, אז יוקל לבעליו
78-אֵללָּאהּ יָארִיק, מוּל סְטָאר ווָאחֵד
אלוהים ישמרך מזה שיש לו שטר אחד
בעל שטר אחד אינו מרפה מן הנתבע.
79-אֵללָּאהּ יִחֵרְקְבּוּ כָּאסְ דְהֵב פָאס נְתְקּיִיָּא לְמְרָאר
אלוהים יקלל כוס הזהב, אשר בה אקיא מרה
לפי וסטרמארק (מם׳ 735) מתייחס הפתגם למישהו שעבד במקום־עבודד. טוב.
לאחר שבעל־הבית פיטר אותו וגילה שוב נכונות לקבלו בחזרה, מסרב העובד באמרו: ״אללאה…׳׳
היהודים משתמשים בפתגם בעניין הקשור בבגידה של בעל או אשה
וסטמארק מביא שני פתגמים מספר 735 ו-736 שפירושם זהה
الله ينعل الكاس دذهب دنشرب فيه المرورة
אֵללָּאהּ יֵנְעֵל אֵלְכָּאסְ דְדְהֵב דִנְשֵרְבּ פִיהּ אֵלְמְרוּרָאת
نعلة الله على كاس الذهب إذا كان فيه المرار
נֵעְלָאת אֵללָּאהּ עְלָא כָּאס אֵלְדְהַב אִידָא כָּאן פִיה אֵלְמְרוּר
אלף ואחד פתגמים יהודיים ממרוקו-יששכר בן-עמי-מנוקד