מורשת יהדות מרוקו

מנהגי יום הכפררים

א-נהגו להקפיד בכפרות לכל בני המשפחה, חוק ולא יעבור, ואת העופות הכינו לסעודה המפסקת, ויש נהגו לפדותם והכסף ניתן לצדקה:
א-כן המנהג פשוט, והביאו בספר נהגו העם (יוהכ״פ) ובספר שמו יוסף (סימן רפ״ד), ויסודו מהרמ״א (ריש סימן תר״ה), וכן דעת האריז״ל (ראה בכה״ח שם סק״ה), ואולם בשו״ע (שם) דחה מנהג זה,וכן דחה מנהג זה בשו״ת מים חיים (רנ״ד), מטעם אחר והוא משום שיש בו הרבה תקלות שחיטה ויצא שכרם בהפסדם עיי״ש ומ״מ הנוהגים בכפרות יש להם כר נרחב לסמוך עליו:

ב-נהגו להקפיד בטבילה ערב יום הכפורים, ומיד אחרי זה מלקות:
ב-הנה ענין הטבילה בערב יוהכ״פ שגבה עד מאד, עד שרבי סעדיה גאון פסק לברך על הטבילה, ואף שאין בזה הלכה כמותו, מ״מ רואים מכאן את עוצמת הטבילה, וחשיבותה, ולכן נהגו בכל קהילות ישראל גם אותם שאינם זהירים בטבילה כל השנה, לטבול לכב׳ יום הכפורים, לקיים מה שנא׳ לפני ה׳ תטהרו, וגם ענין המלקות יסודתו בהררי קודש, וראה בכ״ז בכה״ח(סימן תר״ז ס״ו), ובילקוט״י מועדים (עמוד פ״ב):

ג-נהגו ללבוש בגדים חדשים, ולפחות בגד חדש אחד, לכבוד יום הכפורים, ויש נהגו ללבוש לבנים:
ג-כן הביא בקובץ מנהגים לר״ש דנינו, ומקורו מהרמ״א (סימן תר״י) בענין הצעת שלחנות עיי״ש,והטעם כי יוהכ״ם יום טוב הוא, ובענין לבנים כן הביא הרב הנ״ל, וראה בכה״ח (סימן תקפ״א ס״ק ע״ט), והיא ע״ד הכתוב אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו

ד-יש נהגו להתפלל מנחה של ערב יום הכפורים, ללא חזרה:
ד-כן הביא בספר נהגו העם (יוהכ״פ) ומקורו בב״י(סימן תר״ז) עיי״ש:

ה-נהגו לאפות חלות מיוחדות לסעודה המפסקת, ובהן תחובים ביצים:
ה-כן המנהג אצל רבים, והטעם משום דיוהכ״פ יו״ט הוא, וכיון שהוא עצמו אסור באכילה עושים זאת בסעודה המפסקת, וענין הביצים זכר לאבלות ויש בו שבירת הלב, ועוד ביצה ״ביעה״ בארמית, לרמז שתתקבל צלותנא ״ובעותנא״ ביום הקדוש:

ו-נהגו לטבול את המוציא בסעודה המפסקת, בדבש או בסוכר:
ו-כן המנהג פשוט, והיא דומיא דר״ה וכנ״ל, וכן כתב בכה״ח (סימן תר״ח סק״ל), ובבן איש חי(ש״א פ׳ וילך ס״ד), וראה גם בילקוט״י מועדים (עמוד פ״ד):

ז-יש נהגו להכין ״כוסכוס״ בערב יום הכפורים:

ז-כן נהגו רבים, והטעם כדי לקיים אכילת התשיעי כהלכה, שידוע שיש בזה עניינים גדולים, וכמובא בספרים (וראה בזה בכה״ח סימן תר״י)

ח-נהגו להדליק נרות לכבוד יום הכיפורים כשבת, ולברך ״להדליק נר של יום הכפורים״:

ח-כן המנהג פשוט, וכנפסק בשו״ע (סימן תר״י), וראה בזה בילקוט״י מועדים (עמוד פ״ו):

ט-נהגו להציע שטיחים וכריות בבית הכנסת, לכבוד יום הכפורים:

ט-כן הביא בנו״ב (עמוד ק״ד), וראה בזה במנהגי החיד״א (עמוד קנ״ח):

י. נהגו בערבית של יום הכפורים כסדר הזה: פיוט לך אלי תשוקתי, כל נדרי, החזרת ס״ת למקומם, שובה למעונך, קדיש וברכו, וכשחל בשבת פותחים במזמור שיר ליום השבת:

י. כן המנהג פשוט, וכן מצוין במחזורים ישנים:

יא. נהגו להוציא ספרי תורה בשעת כל נדרי, יש נהגו להוציא שלושה, ויש נהגו בשבעה, ויש שלא נהגו בהוצאת ספרי תורה כלל, רק פותחים ההיכל ואוחזים ס״ה ואומרים כל נדרי:

יא. כן שמעתי שיש מנהגים שונים בזה, ונהרא נהרא ופשטיה, והנח להם לישראל, וראה במחזורים ישנים ששם מצוין שלשה או שבעה ספרים:

יב. נהגו בכל נדרי לומר קטע זה ג׳ פעמים, החזן אומרו ואחריו הציבור: שרוי לנו, מחול לנו מתר לנו: שרוי לנו ולכם, מחול לנו ולכם, מתר לנו ולכם: שררוי לנו ולכם ולכל ישראל, מחול לנו ולכם ולכל ישראל, ומתר לגו ולכם ולכל ישראל: שרוי לנו ולכם ולכל ישראל, מפי בית דין של מטה. ומחול לנו ולכם ולכל ישראל מפי בית דין של מעלה: ונהגו לומר בל (בקמין הטף) נדרי:

יב. כן המנהג והביאו בספר נהגו העם, שהוא נוסח ההתרה של בתי כנסת התושבים בפאס, ומשם נתפשט בכל הארץ, וכן הביאו הר״ש דנינו בקובץ מנהגיו, ועל מנהגים כאלה נאמר הליכות אלי מלכי בקודש, ובענין כל נדרי, כן יש לומר ע״פ הדקדוק וכמובא בספר מים חיים (סימן ר״נ):

יג. נהגו בכל פעם שמסיים החזן ״כל נדרי״, אומרים הציבור בקול רם: כולהון אתהרטנא בהון, יהא רעוא די יהון שביתין ושביקין; לא שרירין ולא קימין: ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם, כי לכל העם בשגגה:

יג. כן המנהג פשוט, והטעם י״ל, כי בעת הזאת בו אנו מצרפים את כל העבריינים לכלל ישראל, היא עת רצון, ואנו מנצלים זאת לבקש סליחה מחילה וכפרה עבור כלל ישראל:

יד. נהגו לומר ״והוא רחום״ ביום הכפורים, אף כשחל בשבת:

יד. כן המנהג, ומובא במחזורים ישנים, וראה בזה בספר ילקוט יוסף מועדים (עמוד ק״ג):

טו. נהגו במשך כל תפלות יום הכפורים, עומדים שני ״סומכים״ מצידו של החזן, מימינו ומשמאלו:

טו. ראה בזה במנהגי ראש השנה ומשם בארה:

טז. יש נהגו בר״ה ויום הכפורים, כשאומרים זכרנו לחיים, להוסיף ״אל חי ומגן״:

טז. כן הביא בספר נהגו העם דום הכפורים), ומקורו מב״י(סימן תקפ״ב בד״ה ויש במטבע), ושם דן באורך בזה אם יש לאומרו או לאו:

יז. נהגו לפתוח את ההיכל לסליחות, וסוגרים לפני קדיש:

יז. כן המנהג פשוט, והטעם שבזמן הסליחות, ובפרט בשעה שאומרים י״ג מדות, שערי שמים פתוחים, וכאשר שערי ההיכל פתוחים, הרי בזה מושכים שפע חיים ושלום מן השמים

יח. נהגו כשהחזן אומר על חטא, עונים הציבור כסוף כל קטע, פעם ״תמחול״, ופעם ״תסלח״, וכשאומר על חטאים, כסוף כל קטע, פעם אומרים ״תמחול ותסלח״, ופעם ״תסלח ותמחול״:

יח. כן המנהג פשוט, ואמרתי בס״ד שידוע כי מחילה על הפשעים, וסליחה אל החטאים בשגגה, וכמו שמובא בתפלה, סלח לנו אבינו כי חטאנו, מחול לנו מלכינו כי פשענו, ובכך אנו מבקשים על הכל:

יט. נהגו לומר על חטא בסדר א׳ כ׳, ולא בסדר תשר״ק, ומשם מדלגים עד ״על חטאים שאנו חייבים עליהם אשם״, ולא נהגו לומר הודוי הגדול:

יט. כן המנהג פשוט, וכן מצוין במחזורים ישנים, ועל כיוצא בזה נאמר ״תפסת מועט תפסת, תפסת מרובה לא תפסת״, שמרוב קריאתם נאמרים ללא כוונה, ומה הועילו חכמים:

כ. נהגו בפתיחת ההיכל לומר יהי רצון וכו' יה הטוב וכו', ואחר כך י״ג מדות ותפלתם: ואין המנהג לומר ״לעולם ה׳״ ויש שאומרים אותו:

כ. כן מצוין במחזורים ישנים, ומושמט לעולם ה׳, ויש מחזורים שהוזכר בו:

כא. נהגו לומר את סדר הקדושה לרבי יהודה הלוי במקומה, וכפי שסודרה במחזורים ישנים ויש שהחמירו בדבר:

כא. כן המנהג פשוט, והביאו בספר נוהג בחכמה (עמוד רכ״ו), וראה במנהגי החיד״א (עמוד קנ״ט) שהאריך הרבה ליישב את המנהג הזה, ובספר נהגו העם (יום הכפורים) כתב שיש שהחמירו בדבר משום הפסק, ועל כיוצא בזה אמרו נהרא נהרא ופשטיה:

כב. נהגו לפתוח את שערי ההיכל לסדר העבודה ,וכפי שצויין במחזורים:

כב. כן המנהג פשוט, כי הוא עת רצון גדול, ודבר בעתו מה טוב, לפתוח שערי ההיכל, ולקיים מה שנאמר ונשלמה פרים שפתינו:

כג. נהגו בשעה שהחזן מזכיר ״ברוך שם כבוד מלכותו״ שבסדר העבודה, הציבור כורע, ויש שלא נהגו בזה:

כג. כן הביא בספר נהגו העם (יוהכ״פ) שיש בזה שני מנהגים, יש כורעים ויש שאינם כורעים, וציין לספר כף ונקי למוהר״ר כליפא בן מלכה, ולספר כרם חמר (ח״ב סימן י״א), וראה בזה באוצר טעמי המנהגים (עמוד שצ״ו):

כד. נהגו לצמצם את ההפסקה שבין שחרית למנחה ככל האפשר:

כד. כן הביא בקובץ מנהגים לר״ש תינו, והטעם כדי לתת ליום הקדוש רצף אחד, ולמנוע דברים בטלים והסה דעת ביום הקדוש בשנה, שבו תלויה הכפרה של כל השנה כולה:

כה. נהגו כשיש ברית מילה, מלים אחרי תפלת שחרית, ומברכים על בשמים, ועל הגפן. ונותנים לתינוק לטעום:

כה. כן הביא בספר נהגו העם (יוהכ״פ), והביא שם מקורות לדבר עיי״ש:

כו. נהגו לפני התקיעות אומ׳ שבע פעמים ״ה׳ הוא האלקים״, וז׳ פעמים ״קראתי בכ­ל לב״, החזן אומר ״ה׳ האלקים״. והציבור אומרים ״קראתי״:

כו. כן המנהג פשוט, וכמובא בסידורים ישנים, ובספר אוצרות המגרב (יוהכ״ם):

כז. נהגו בשעת התקיעות שבנעילה, כל הציבור עומד על רגליו, ומכסים ראשם בטלית:

כז. כן המנהג פשוט, והביא כן בקובץ מנהגים לר״ש דנינו, וציין שאף שיהודי מרוקו אינם מכסים ראשם בשעת התפלה, בשעה זו כולם מכסים ראשם, כי היא עת לחננה ואין דומה לה:

כח. נהגו כשילד צם לראשונה בכיפור(לרוב היה כבר בגיל עשר), כששב מבית הכנסת, אמו נותנת מעט סוכר, ומברכת אותו, שתערב לו התורה ואהבת ה׳, ותהיה מתוקה בפיו כסוכר זה, וגם אביו מרעיף עליו ברכות:

כח. כן המנהג והביאו בספר אוצורת המגרב, וכ״ז כדי לעודדו בעבודת ה׳ ותורתו, וככתוב חנוך לנער ע״פ דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה:

כט. נהגו שאין מברכים על בשמים בהבדלה של מוצאי כיפור, אף כשחל בשבת:

כט. כן הביא בספר נהגו העם (יום הכפורים) ושהוא מנהג ארג׳יל, ומקורו מהרמב״ם, וראה בזה בילקוט״י מועדים (עמוד קט״ס ובמקורות שם:

ל. נהגו הכהנים לערוך סעודה קטנה למחרת יום הכיפורים, ונקראת ״יום שמחת כהן״:

ל. כן נהגו רבים והביאו בנו״ב (עמוד ק״ח) וכן מנהג תוניס ולוב, והיא ע״ד מה שאמרו חז״ל (משנה יומא פ״ז מ״ז) ויו״ט היה עושה לאוהביו בצאתו בשלום מן הקודש:

לא. יש נהגו לעלות לקברות צדיקים, למחרת יום הכיפורים:

לא. כן נהגו רבים, והביאו בספר אוצרות המגרב (יוהכ״פ) והטעם משום שיום זה הוא עת רצון גדול בשמים, כי הוא יום לאחר הכפרה:

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה –מנהגי יום הכפררים–

עמוד 86

הצלחנו והנה כל החבר׳ה שלנו נמצאים עכשיו ב״אליאנס״ ולשמחתנו לא היה גבול. זה היה מעבר לחיים חדשים בכל המובנים. פה גילינו עולם אחר וזר, שלא היה ידוע לנו עד כה. לא לנו ולא לאבותינו. עולם אחר לגמרי. לפתע ההורים בעצמם מגלים בנו יותר עניין ורוצים לשמוע מה אנחנו לומדים, ואנחנו מספרים בהנאה. נכנסנו לסדר חיים חדש. לא ששינינו מסדר חיינו הקודם, אלא הוספנו חדש על ישן. השפה הצרפתית שלא ידענו עד כה, תלבושתנו האירופית, התנהגותנו, משמעת בבית הספר, סדר, מנהגים ודפוסים אחרים שהיינו צריכים לאמץ לעצמנו. איזה הבדל ביחס ל״סלא״ ול״אם־הבנים״. פה הרגשנו חופשיים ופחות מפחדים. מדוע? כי פה אין ״תחמילאת״ או מקלו הקשה של הרבי שהיה מכה בנו ללא חמלה. המורה היה מדבר אלינו יפה והרגשנו כמו בני אדם, קטנים! התייחסו אלינו בכבוד ולא ככלי שכל הבא חובט בו. דבר נוסף חדש לגמרי – ספורט, משחקים.

ספר ההיסטוריה ממנו למדנו התחיל ב״אבותינו הגאלים״(Gaulois Les), אלה הצרפתים הקדמונים שקראו להם ״גאלים״ – והם בכלל לא אבותינו! אבל למי אכפת? אנחנו ידענו שאבותינו הם אברהם, יצחק ויעקב ושמולדתנו היא ארץ ישראל ולא צרפת. נכון שזה בית ספר יהודי, אבל האווירה כאן היא אחרת וחדשה בשבילנו. אנחנו מהדורות הראשונים לקבל חינוך צרפתי. נכון הוא הדבר שאמא גמרה את המחזור הראשון של ״אליאנס״, אבל אז למדו בו רק בנות. הרבנים התנגדו שבנים ילמדו שם כי פחדו שזה ירחיק אותם מדתנו. ואולם, לאט לאט נכנעו, ובתנאי שיהיה גם מורה ללימודי הדת. בכל יום אחר הצהריים, עת סיימנו את הלימודים ב״אליאנס״, הלכנו ל״אם־הבנים״ להמשיך ללמוד. בנו לא התקיים פחד הרבנים שנטעם מהתרבות הזרה ונתפקר. הם, לעומת זאת, פחדו תמיד שנלך בעקבות אלישע בן אבויה. ובכן, אפשר להבין את חששם. דורות על דורות התענו כדי לשמור על יהדותם ועכשיו משרווח לנו סוף סוף, בא בית ספר יהודי צרפתי להרחיקנו מדת אבותינו? היה להם קשה לראות את זה. מה קרה לאלישע בן אבויה? מסופר ב״חגיגה״ (יד, טו) על הארבעה שנכנסו לפרדס. הם קראו ״פרדס״ לעיון בסתרי תורה והם: בן עזאי ובן זומא, ״אחר״ (הכוונה לאלישע בן אבויה) ורבי עקיבא. אז מה בעצם קרה? בן עזאי הציץ ומת, בן זומא הציץ ונפגע (השתגע), ״אחר״ קיצץ בנטיעות (יצא לתרבות ־עה) ורק רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום. כשגדלתי ולמדתי שרבי עקיבא הכריז על בר כוכבא כמשיח, התפלאתי אם אכן נכנס ויצא מה״פרדס״ בשלום. בר כוכבא, בעידודו של רבי עקיבא, התמרד נגד רומא האדירה ובעצם כך הנחית מכת מוות אחרונה לעם ישראל בארץ ישראל. רבי יוחנן בן תורתה אמר לרבי עקיבא: ״עקיבא! יעלו עשבים בלחייך, ועדיין(בן דוד) אינו בא״. בירושלמי ובסנהדרין כתוב – אין לישראל משיח מפני שהשתמשו בו בימי חזקיה. כלומר, אין שום משיח, ורבי עקיבא לא הקשיב – בזמן שרבן יוחנן בן זכאי הציל את יבנה וחכמיה כשראה את חורבן הבית השני בידי הרומאים מתקרב ובא, והציל את היהדות מכליה. רבי עקיבא ובר כוכבא רק החישו את הריסת ארץ ישראל. כל בר – דעת היה צריך לדעת שאין בכוחה של ישראל הקטנה לנצח את רומא האדירה וכי צריך היה לחכות בסבלנות עד יעבור זעם, במקום לצפות לישועה בדרך נס, שזה אסור. איך רבי עקיבא לא ידע זאת והאמין בבן תמותה כמשיח שיחולל נסים ונפלאות במלחמותיו עם הרומאים?!

הקשיבו ושמעו מה עשו אנשי טבריה. בשנת 66 לספירה התקרב אספסינוס לעיר, לאחר שכבש והחריב את הגליל. מה עשו אנשי טבריה? כאשר אספסינוס התקרב לעיר עם חילו, הם פתחו את שערי העיר וקיבלו את פניו. כך הצילו את עירם מחורבן גמור. שהרי בטבריה נוסדו ישיבות, כמו זו של רבן יוחנן בן זכאי שהציל את יבנה וחכמיה אחרי חורבן הבית. ובכן, טבריה נעשתה מרכז רוחני. שם לימדו רבי יוחנן וריש לקיש, שם חיו ופעלו רבן גמליאל, בן עזאי, רבי שמעון בר יוחאי ובנו רבי אלעזר. רבי יהודה הנשיא סידר שם את המשנה, ושם סידרו את התלמוד הירושלמי. חכמי טבריה השתתפו בעריכת התוספתא והברייתות ועוד ועוד. אל יקל בעינכם כל זה. בטבריה גרו גם רבי אמי, רבי יהושע בן לוי, רבי חייא בר אבא, רב אסי… ובכן, רואים אתם כמה חשוב וטוב היה זה שטבריה ניצלה? ובכך לא תם העניין.

גם הסנהדרין הייתה שם, גם בעלי המסורה, משה בן אשר, רבי יונה בן ג׳נאח. על טבריה נאמר: שגם ריקנין שבה מלאים מצוות כרמון. בטבריה אף נמצאים חמי טבריה המפורסמים, שמותר לטבול בהם גם בשבת. אומרים שגם הגאולה עתידה להתחיל בטבריה, וחלקה רב ביישוב ארץ ישראל ובעליות השונות בכל הדורות. בה קשור גם מפעלו של דון יוסף נשיא, לאחר גירוש ספרד, שם קבורים גם רבי מאיר בעל הנס, שקופתו נמצאת בכל בית, והרמב״ם. היו בה עליות ממרוקו ועליות של חסידים אחר כך. שם היה מרכז חסידי הבעש״ט. בכל בית נשאנו פיוט על טבריה. פיוט עממי שכל ילד במרוקו מכיר ושר אותו בהתלהבות. למדתי לשיר אותו עוד לפני שהתחלתי לקום ל״בקשות״ בליל שבת. וכך זה נשמע: ״אוחיל יום יום אשתאה, עיני תמיד צופיה, אעברה נא ואראה, אדמת קודש טבריה. נעמה ישיבתה, גם טובה ראייתה, ים כנרת חומתה שמה העיר בנויה. אעברה נא ואראה… ישרים בלבותם, נחו על משכבותם, בתוכה קבורתם, כולם בני עלייה. אעברה…״, וכן הלאה.

אם תשאלו באשר ליוסף בן מתתיהו, הרי שהתשובה לשאלה אם אף הוא היטיב, תהיה כן ולא. הוא לא עשה כמו אנשי טבריה. הלוא הוא היה מפקד צבאות היהודים בגליל, ואני מניח שידע שאין תקווה לנצח במלחמה זו, (כי היה לפני כן בשליחות ברומא בעניין אחר וראה איזו אימפריה עצומה היא רומא). מדוע, אם כן, לא נהג כמו אנשי טבריה להציל את הגליל? לפי עניות דעתי, הוא כן ניסה לשכנע את חבריו לנטוש את המלחמה הזו, אולם ללא הצלחה. לכן, הציל את עצמו במרמה במקום למות יחד עם הלוחמים. אנחנו יודעים שיותר מאוחר חזה בצער במצור ירושלים, וניסה לשכנע את לוחמיה להיכנע לרומאים, אך אלו לא שעו לעצתו. זכותו הגדולה היא ספריו החשובים שהשאיר לדורות הבאים, אשר מהווים את המקור היחידי שיש לנו כדי ללמוד על תקופה זו של חורבן בית שני ועל היהדות בזמנו. ״תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים״, ״קדמוניות היהודים״ ו״נגד אפיון״ – שבו אנו מגלים שהגן על היהדות בכל לבו. אכן, מזל גדול הוא שאנשי טבריה הצילו את עירם. הרומאים – שמם נמחה מזמן ואנחנו עדיין קיימים. נצח ישראל שיתקיים לעד ועדיין – הרבנים שלנו פוחדים שמא ניכנס ל״פרדס״ (לא של סתרי תורה אלא ל״פרדס״ של התרבות הצרפתית של הגויים), נציץ וניפגע. האמת היא, שהיו כאלה שנפגעו והתפקרו, והיו שנכנסו בשלום ויצאו בשלום. תלוי באישיות של כל אדם. מי שמאושר ביהדותו – יעמיק לימודיו ויכיר אף יותר את שורשיו. מי שלא מעמיק בידיעותיו בלימודי היהדות, עלול ״להיפגע״, מפני שהחינוך הבסיסי בלימודי היהדות עד גיל שבע (הגיל שבו נכנסנו ל״אליאנס״), לא סיפק חיסון חזק נגד פיתויי התרבות הזרה. אנחנו, שחיינו את יהדותנו בגאווה ובהכרה מלאה, המשכנו בלימודי היהדות שלנו גם לאחר שנכנסנו ללמוד ב״אליאנס״ והתחלנו ללמוד מדעים. הצרה עם הרבנים שלנו, היא, שהם איבדו את המגע עם המציאות החדשה. הם עדיין חיים בעולם של הדור הקודם ולא חשבו על העתיד שלנו בדור הזה, שבו נפתחו לפנינו אפשרויות ללימודים חילוניים וכניסה לעולם חדש כפי שהם לא ידעו. שוק הפרנסה היום שונה לגמרי ממה שהם ידעו. מה שהיה בדור הקודם הולך ונעלם והם לא שתו לבם לכך. לכן, היו מנותקים מבני הדור החדש.

עכשיו אנחנו נחשבים לאברכים קטנים, פרחי הכיתות המתקדמות ב״אם־הבנים״. המורה שלנו היה רבי שמואל בן הרוש, תלמיד חכם ובר-אוריין אשר לימד אותנו שולחן ערוך, משנה ותלמוד, והתייחס אלינו יפה ובכבוד. הוא היה מלומד גדול שדיבר אלינו בנועם ובהבנה. לא היה עוד ״תחמילאת״ שחטפנו לרוב על לא עוול בכפינו בכיתות הנמוכות. התייחסנו ברצינות ללימודים שלנו, כיאה לתלמידים טובים, והתקדמנו יפה מאוד. ב״אליאנס״ היינו התלמידים המצטיינים ביותר בין כל תלמידי בתי הספר הצרפתיים בעיר. בסוף השנה, בבחינות הכלליות, אספנו את כל הפרסים הראשונים, מה שהוסיף לקנאתם ולשנאתם של ילדי הגויים כלפינו. עד שהגענו ל״אליאנס״, היינו כבר תלמידים ב״סלא״ וב״אם־הבנים״, ושם חידדנו את שכלנו ופיתחנו את הזיכרון המצוין שלנו. ל״אליאנס״ באנו כבר כ״מלומדים״ קטנים. כשהתחלתי ללכת ל״אליאנס״, לא הלכתי לבד. אמא ביקשה את בן דודנו, יחיא פוני, שייקח אותי אתו. הוא היה המורה היחידי ב״אליאנס״ מבין הקהילה שלנו. אנחנו במשפחה היינו גאים בו מאוד. כל יום חיכיתי לו ליד הבית שלו והלכתי איתו עד בית הספר. הייתי גאה מאוד שבן משפחתנו מורה ב״אליאנס״. מעמד המורה אצלנו היה מעמד נכבד מאוד. לכן בכיתות שלטה משמעת, ואף אחד לא הפריע או התחצף. היינו תלמידים טובים ונשאנו עינינו אל המורים בהערצה וביראת כבוד. גם בקהילה זכו המורים לכבוד גדול.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-עמוד 51

את אותו הסיפור מנקודת מבטו של מתיישב, סיפר חיים חיסין בזיכרונותיו: ״מאחר שהיה רתוק למיטתו ולא יכול להתחיל מיד בהשתדלו להשיג רישיון לבנות בגדרה, הורה לנו [מויאל] להקים לפי שעה אורוות קרשים ארעית בשביל הסוסים. כדי לחסוך בעץ היקר התחלנו לחפור באדמה בור… מעל לבור התכוונו לבנות גג. חפירת הבור הושלמה, ואז הופיעו לפתע חיילים מעזה. שכנינו הערבים הלשינו… ועד מהרה נסתם הבור שלנו. ערביי קטרה מתעניינים מאוד לדעת אם יעלה בידינו לבנות בתים. לפני שקנינו את האדמה, היו הערבים חוכרים אותה מדי שנה מן הבעלים הקודם. עכשיו נתמעטה אדמתם ולכן הם מלשינים בשקידה כזאת בעזה על העבודות שאנו מבצעים… כאשר מסרנו למויאל כל מה שקרה, חייך ואמר: ׳התחילו לחפור מחדש עוד היום, והשתדלו שהכל יגמר במשך שני ימים. את האחריות אני מקבל על עצמי, ומסרו לשיח׳ים של הכפר שאני מבקש מהם לסור אלי. הם יחשבו שאתן להם כסף, ובינתיים נרוויח זמן. אם יבוא הקצין מעזה, דרשו בשלומו בשמי והזכירו לו את 200 הלירות שהוא חייב לי׳. כך עשינו. השיח׳ים שמחו להזמנת חווג׳ה [אדון בערבית] איברהים [אברהם, הוא מויאל] ויצאו ליפו לגרוף בעוד מועד סכום הגון. חווג׳ה איברהים ערך להם קבלת פנים נפלאה, הציפם בחיבובים, במחמאות ו… שילחם. לאחר יום אחד ושני לילות הייתה האורווה גמורה… עודנו עוסקים בגימור, והנה לפנינו מכרנו הקצין עם חיילים בלווית השיח׳ים של קטרה. הוא פרץ כברק. קודם כל נכבלו שני ערבים שעזרו לנו״.

הדרמה נמשכה, וחיסין המשיך ותיאר: ״מיד אצווה להרוס את המבנה״, צעק עלינו הקצין בהשתוללות, ״וגם אתכם אכבול ואשלח לעזה!״. ״בוודאי שכחת, אפנדי [תואר כבוד, איש רם מעלה], שאין לך רשות לעשות זאת. לנו יש קונסול ואסור לך בלי רשותו לגעת באיש מאתנו. והאם יש לך אפנדי, פקודה כתובה מהקיימקאם לאסור אותנו?״ ״ואתם, האם יש לכם תעודה שמרשה לכם לבנות?" "אין זה עניינו. אנו כאן אנשי אברהם מויאל. כל מה שיצווה אנחנו עושים״. ״אם כך, ייתן לי אישור בחתימתו שציווה עליכם לבנות, ואני אסתפק בזה״. "האם איברהים שוטה שייתן אישור כזה? אגב״, הוספנו בלחש כדי שהשיח׳ים לא ישמעו, ״הוא יהיה בקרוב בעזה, ואמר לנו כי עליו לגבות ממך 200 לירות״. ״האם חווג׳ה איברהים אינו מאמין שאחזירן בקרוב בעצמי?״ ״מדוע אתה רב איתו?״ שאלנו.

״הקצין השתתק לפתע, שפל רוח ככבשה. למראית עין רשם פרוטוקול והעתיק את תכנית האורווה. לסיום ביקש לדרוש בשלומו של חווג׳ה מויאל, לאחר ששתה אצלנו קפה ושחרר לפי בקשתנו את הפועלים הכבולים. השיח׳ים הביעו את מורת רוחם נוכח התפתחות זו. ״כעבור כמה ימים״ – סיים חיסין את תיאורו – ״הגיע מעזה חייל ובידו פקודה כתובה מן הקיימקאם לאסור שלושה מאנשינו משום שפעם הכו ערבי אחד. ענינו כי אנשים אלה אינם נמצאים כאן והם אצל מויאל. הלה הוזמן פעמיים למשפט, אבל ענה שהוא חולה והעניין נשכח…״

גם משה סמילנסקי מתאר את פעילותו של מויאל לטובת גדרה: ״מויאל התייסר בייסורי הבניין של גדרה, רב את ריבם של המתיישבים עם הבק [תואר כבוד טורקי] המיוחס, שאמר להסיג גבולם, ועם אנשי הרשות בעזה, ועד לפני הפחה בירושלים הביא את דברם. ודבר היותו נתין צרפת וקונסול פרס הועיל לו הרבה בהשתדלויותיו. וגם כלפי פנים עמד מויאל על זכויותיהם של הביל״ויים והרבה נעזר בעצותיו של פינס. הוא אשר המציא בשביל אנשי גדרה את הסוסים ואת המחרשות ואת התבואה לזריעה, כדי שיוכלו לצאת אל אדמתם לחרשה ולזרעה. ואף כי היה מויאל איש עשיר ושבע כל ימיו, הבין תמיד את נפש הרעב…״

סמילנסקי אף הסביר איך נשבה מויאל בקסם הביל״ויים: ״עם בוא הבילו״יים התעורר לבו לקראת חזון ציון זה והיה מן המעטים אשר הוקירו את מפעל החולמים והלוחמים הצעירים. בשנת תרמ״ד [טעות, צ״ל תרמ״ה.] ניאות לבקשת ראשי חובבי ציון להיות לבא-כוחם ביפו ולקחת את ה׳מכשלה׳ שלהם תחת ידו. חובבי ציון בחרו במויאל ולא בפינס, כי חשוד היה האחרון בעיניהם, שאהבתו לביל״ו מקלקלת את השורה… אבל הם טעו. גם היהודי הספרדי הזה, העשיר, המתון והזהיר, גם הוא אהב את הביל״ויים כשהתקרב אליהם״.

מעניין לראות שלא כל בני דור המייסדים הכירו במעשיו של מויאל. ישראל בלקינד, למשל, מראשוני הביל״ויים וממתיישבי גדרה, מתאר את סיפור הבור שנחפר לשמש כאורווה, ללא אזכורו של מויאל כלל. דבר זה עולה בקנה אחד עם כל שאר סיפורי זיכרונותיו של בלקינד, שבהם הוא ממעט להזכיר את מויאל: ״קרב החורף השני, קרבה עונת העבודה. ה׳ מויאל ציווה לקנות סוסים וכלי חרישה… היה אפוא נחוץ לבנות אורווה. אבל איך להשיג על זה רישיון?…״ בלקינד סיפר מזיכרונו את סיפור הבור והשגת הרישיון: ״אם היה אי אפשר לבנות קירות אבן, היה אפשר לחפור בור ולכסהו בגג…״ ואחר כך, ״דבר בנין האורווה הזאת צלצל כמעשיה יפה בכל הארץ ויגדיל את כבוד הגדרתים בעיני הציבור העברי בארץ ישראל״. הנה כי כן, סיפור הקמת האורווה המשוקעת בקרקע, כל-כולו רעיון של אברהם מויאל, הפך ל״מעשייה יפה״ המאדירה של שם הגדרתים, ללא אזכור שם הממציא… גם מנשה מאירוביץ', הביל״ויי שהשתקע בראשון־לציון, בתארו את תחילת דרכה של גדרה, לא הזכיר את מויאל כלל. אולי ריחוק השנים מחק מהזיכרון את מויאל, וייתכן שלאחר שנים הוא לא תאם את דמות הפעיל הציוני המקובל.

תיאור נוסף של פועלו של מויאל לטובת גדרה עולה מדבריהם של יהושע אוסובצקי ויעקב הרצנשטיין, שנשלחו על ידי שמואל הירש ב-1886 לבדוק את מצבן של המושבות: ״כאשר קרבו ימי הגשמים, עת העבודה בשדה, המציא להם המנוח מויאל [הדברים נכתבו לאחר מותו] את כל הדרוש לעבודתם, קנה להם סוסים, מחרשות, אתים, יעים ומזלגים [קלשונים] ורוח חיים בא אל קרב הצעירים. הקולוניסתים התחילו להכין עבורם מקום למעון וגם עבור בהמתם, ואחרי אשר נתרבה מספרם, כי נוספו עליהם איזו צעירים בעלי אשה, ולהם דרוש תאים מיוחדים (ולבנות בתים לא היה רישיון מהממשלה), לכן הגדילו מעט הפרוזדור שהכינו עוד בשנה החולפת, וישימוהו למעון משפחה אחת, גם הלול של תרנגולים שעשאוהו אלה ממחבבי גדול-עופות נהפך לבית, והרווקים נאלצו לחרוף גם החורף הזה בהבית אשר קומט מזוקן. אבל בכל זאת לא היה באפשרות כי יעבדו אדמתם בשנה הזאת אחרי שלא הייתה להם רפת לסוסיהם, לולא העירו הצעירים את גבורתם, וביום אחד(מפחדם פן תשבית הממשלה עבודתם) הקימו רפת גדול…

״בתוך הרפת יש מקום לי״ו [16] סוסים, ובצד הרפת במסדרון הדלת עשו חדר קטן למעון ארבעה אנשים אשר ישמרו את הרפת וכל אשר בו, ועל החדר הזה עשו תא קטן למעון משפחה אחת. רק שנים מהקולוניסתים בעלי אשה נאלצו להחזיק נשותיהם בראשון־לציון, יען אין להם עתה מקום לדור בגדרה.

״בעת עשותם הבניינים האלה נאלצו הצעירים לסבול כעס ומכאובים משכניהם הערביים, אשר חשבו כי גם בשנה הזאת יחכירו להם אחינו את אדמתם, מאין להם אמצעים לעבדה בעצמם, אבל מה נבהלו בראותם ההכנות הגדולות האלה, ולכן ניסו להלשין את אחינו אלה לפקידי המקום כי היהודים בונים בתים בלי רשיון. ואולם המנוח ה׳ מויאל ידע לבטל את הקובלנה ולהמשיך הדבר עד כי נשתקע ולא נאמר עוד. אבל עתה, כשראו הערביים כי ידיהם לא תעשינה תושייה ויד היהודים רוממה, מהרו ועזבו את שנאתם לאחינו בגדרה, ויחיו עתה עמהם בשלום״. ״ע״ד [על דבר] מעמד הקולוניות באה״ק [ארץ הקודש]״, המליץ, 10,33 במאי 1886.

מצבן של שתי מושבות שבהן טיפל מויאל במסירות, היה קשה במיוחד: גדרה ויסוד המעלה. באחד השלבים הוא העלה רעיון ל״חילופי מתיישבים״ – אנשי גדרה יעברו צפונה ויתיישבו על האדמה הדשנה של הגליל, ואילו את יוצאי מזריץ בפולין – שהקימו את יסוד המעלה – הציע ליישב בפתח-תקווה, שם ישתלבו ללא קושי. את אדמות חובבי ציון בגדרה הציע למכור לאנשים פרטיים. הנחתו הייתה כי אדמות גדרה, הקרובות ליפו, ימשכו בעלי הון שיחפשו השקעה בטוחה למדי. נראה שחובבי ציון התעלמו מהצעה זו, ומכל מקום – היא לא הגיעה לידי מימוש.

גם משה סמילנסקי מתאר את הרעיון שהגה מויאל בניסיון לפתור את מצוקת מתיישבי גדרה: פינס ופינסקר, שתמך בו, רצו לבסס את מצבם של הביל״ויים בגדרה, לעומת ויסוצקי וחובבי ציון מביאליסטוק – שרצו להעבירם לפתח-תקווה ולפזרם בין האיכרים המנוסים שם, וכך לבטל את היישוב בגדרה. ״אברהם מויאל אשר חקר ולמד לדעת את מצב האיכרים והמושבות. שנתמכו אז על ידי חובבי ציון, ביקש פשרה. הוא אמר להעביר את הביל״ויים ליסוד המעלה ולקשור את גורלם של האנשים הטובים בגורלה של האדמה הטובה, ואת אנשי יסוד המעלה להעביר לפתח תקוה, לישב את חלקות האדמה הבלתי מיושבות, ואת אדמת גדרה הציע למכור לעולים בעלי רכוש, על מנת שיטעו כרמים״. אבל כשנודע דבר ההעברה המוצעת לבילו״יים, ״הודיעו למויאל נמרצות, שאת גדרה לא יעזבו, כי הם קשורים בה לחיים ולמוות. הוא הבין להם והסכים עמהם, הגן עליהם בכל כוחו ויתמסר לעבודתו בעדם בכל נפשו ומאודו״.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה–19 –עמ' 78

אנשי אמונה-תולדותיהם, חייהם ופועלם של צדיקי בית פינטו זיע"א

באדיבות והסכמתו של מכון "פניני דוד"- רבי דוד חנניה פינטו שליט"א

שרשי משפחת פינטו

מפינטו שבספרד יחוסה של המשפחה המעטירה, שהעמידה מתוכה דורות של גדולי תורה ויראה, ענקי רוח, צדיקים וחסידים קדושים וטהורים, משתלשלת ועולה היא בקודש עדי תקופת הגאונים, אל רב שרירא גאון, ראש ישיבת "פומבדיתא" וראש גולת אריאל. הוא הגבר אשר החזיר עטרה ליושנה, בהנחלת עטרת התורה ותפארתה לעם ישראל. בני המשפחה שבאותה העת כונו בשם 'גאון', התפשטו והתפרסו במחוזות יהודיים רבים, אך עיקר משכנם היה בעיר 'פינטו' אשר בספרד, עיר ספר קטנה השוכנת לצד העיר הגדולה מדריד, שם קבעו את משכנם, ושם העמיקו את קשריהם הענפים. אין אנו יודעים במה זכתה העיר, שעל שמה נזכרו בדברי הימים ונכתבו תולדותיהם של צדיקי המשפחה באותיות של זהב, אך כך הוה ומיני אז ייחוסה, של משפחת הצדיקים לבית 'פינטו', משפחה אשר העמידה מתוכה דורות מנהיגים, גדולי תורה ויראה, ענקי רוח, צדיקים וחסידים קדושים וטהורים, נעוץ בראשי הקהילה היהודית העתיקה בעיר "פינטו" שבספרד.

גירוש ספרד אחר שנים רבות אשר לימים כונו בספרות ההיסטורית, כתור הזהב של יהדות ספרד, שנים שבהם יכלו הם לחיות את חייהם הרוחניים והתורניים כמעט באין מפריע, החלו ניתכים על ראש יהודי המדינה, צרות וגזירות קשות, ברוחב ובגשם, מצבם היה בכי רע, ורק הלך והתדרדר, כשהאופק אינו מזמין קרן אור.

אמנם הכורת על החיים היהודיים בספרד עלה בשנת ה' אלפים רנ"ב, אך היה זה כבר לאחר שנים רבות בהם הצרו מלכי ספרד את צעדיהם היהודים בספרד. הרדיפות החלו עוד כמאה שנה קודם לכן, אז כבר חוייבו היהודים להאזין לדרשות תפלות חסרות טעם מכמרים נוצרים, להתלבש בבגדים שונים ועוד ועוד גזירות שונות ומשונות אשר מטרתם להעביר את היהודים על דתם. אך היהודים רובם ככולם, עמדו בפני הגזירות הללו כפי שעמדו מאות בשנים, לא המירו דתם ונשאו בגאון את לבושם, כאומרים כי חלק ה' עמו.

אכן כאמור, בשנת ה' אלפים רנ"ב, הקיץ הקץ על ישיבת היהודים בספרד, כשנתפרסם כרוז מטעם בית המלכות בספרד, חתום בידי המלך והמלכה פרדיננד ואיזבל שר"י, בו הודיעו כי "בעתם וע"פ ראייתם של כמה מן הכמורה, האצלוה הגבוהה והנמוכה שבמלכותינו ואנשים מדע ומצפון אחרים מן המועצה שלנו… הסכמנו לצוות לגרש לכל היהודים והיהודיות מכל גיל שיהיו, החיים וגרים ונמצאים במלכויותינו ובבעלויותינו הנזכרות, עם בניהם ובנותיהם, משרתיהם ומשרתותיהם ובני משפחותיהם היהודים, כגדולים וקטנים, מאיזה גיל שיהיו, ולא יעיזו לחזור ולחיות במקומות שבהם היו, לא בדרך של מעבר ולא בכל צורה אחרת, ואם יימצאו יושבים במלכויותינו הנזכרות, או יבואו אליהם בכל צורה שהיא, יהיו נדונים לעונש מוות, החרמת רכושם לטובת חצרנו וקופת המלכות. ואלו העונשים יחולו עליהם מעצם המעשה והדין, בלי משפט, בלי מתן פסק-דין ובלי הכרזה".

את אשר קדם לפקודה זו סיפר רבינו דון יצחק אברנאל, מי שהיה מיועציו של מלך ספרד באותם ימים, בהקדמתו לפירושו על ספר מלכים וכך כתב: "בעת היותי שם אני בחצר בית המלך, יגעתי בקראי, ניחר גרוני, דיברתי אל המלך פעמים, שלוש, במו פי אתחנן לו לאמר: המלך הושיעה! למה תעשה כה לעבדיך, הרבה עלינו מהר ומתן זהב וכסף… וכמו פתן חרש תאטם אזנו לא ישיב כל, והמלכה עומדת על ימינו לשטנו". בפקודה הנזכרת, ניתן ליהודים פרק זמן של שלושה חודשים, בהם "התירו" הם ברוב טובם ליהודים למכור את נכסים, ומתחייבים עד תום שלושה חודשים אלו, להגן עליהם ועל רכושם, דבר שכידוע לא מילאו אותו והקפידו על ביצועו, סעיף שמשום מה על קיומו הקפידו הם מאד היה, האיסור להוציא זהב, כסף ומטבעות יצוקות. במילים אחרות, הותר ליהודים למכור את רכושם אך כל עוד לא יקבלו תמורתו זהב או כסף או מטבע עובר לסוחר )!( כמובן שגם הממון והנכסים שכן קבלו תמורת רכושם היו מעט שבמעט, שהרי שכניהם הנוכרים ידעו כי חייבים הם למכור את רכושם במהירות, וניצלו את ההזדמנות הזו לעושקם ולחומסם. כשראו יהודי ספרד כי כלתה אליהם הרעה, ארזו את חפציהם ומטלטליהם, אשר את חלקם הורשו לקחת, ויצאו אנשים נשים וטף מספרד, רבים וטובים אף הותירו את נכסיהם כולם ובבוא היום יצאו את יציאתם מהמדינה אשר אליה לא שבו עוד. היו שמדאגתם לממונם, העדיפו להתנצר כלפי חוץ, בעוד שבבתיהם פנימה שמרו על תורת משה, אך האינקוויזיציה החלה משגיחה עליהם וכבר החלה עושה שמות בהם. כך שחרב של גירוש, ייסורים והריגות, הורמה על כל יהודי ספרד.

אנשי אמונה-תולדותיהם, חייהם ופועלם של צדיקי בית פינטו זיע"א

באדיבות והסכמה שלמכון "פניני דוד"- רבי דוד חנניה פינטו שליט"א

עמוד 19

שימושים לשוניים נוספים הנראים ייחודיים לרש״ח הם כל אותם לשונות השאובים במישרין מלשון־האם הערבית היהודית שלו והמועברים לשיריו אם דרך מחזור של יסודות עבריים משוקעים ואם דרך תרגום בבואה של צירופים שונים. בשירים רבים המוסלמים מכונים הערלים, והשתן(לרוב בצירוף הצואה) נקרא מי המרים, כמו בשיר על המן ש״שתה בשמחתו מי המרים״, או בשיר לפסח: ״בלשון צח ומצוחצח, אשקה מצרים מי המרים״.

תרגומי בבואה הם צירופים שונים המשמשים בשיר המוקיע את התנהגותו של נגיד קהילה מתחזה, כגון ״פה רע״ (״גדל פה רע בישמעאלים״), הנראה כתרגום של הביטוי הערבי – el- fem el-menhus(=הפה המביא פורענות), או ״עידיו בחוטמיו שהוא בן כהנים גדולים״.

כאן הן חוטמיו ברבים, המקביל לצורה ־[el-chnafer] הערבית, והן הצירוף כולו ״עידיו בחוטמיו״ מקורם בערבית היהודית, שבה מקובל המבע [chnafru ka usehdu 3lih] (=אפו מעיד עליו) במובן של ״פרצופו מעיד עליו״. דוגמה נוספת לתרגומי בבואה אלה היא הצירוף חזור לאחוריך, שבו הוא משתמש באחת התוכחות שלו, והמקביל לצירוף הערבי(היהודי) במרוקו [rze3 l-l-oroc]. ביטוי אחר שרש״ח מרבה להשתמש בו הוא הצירוף סורו טמא, שהן בשיריו והן במסורת הלשונית החיה של יהודי מכנאס נאמר על אדם או קבוצת אנשים שהם בחינת ״מוקצה מחמת מיאוס״.

4. 4. יצירתו השירית של רש״ח

ארבעה אוטוגרפים עומדים, כאמור, לרשות החוקר המתעניין בשירתו של רש״ח. בשניים מהם כינס רש״ח את מגוון יצירתו השירית. השניים האחרים הם קבצים סוגיים – האחד אסופה של קינות היסטוריות ולאומיות והשני מקבץ של שירי שבח אישיים בעיקר. הצגת תוכנם של ארבעת כתובי־יד אלה של רש״ח תעזור לנו לעמוד מקרוב על מגוון יצירתו השירית ועל עושרה, ותאפשר לנו להציג את שיריו האישיים והחברתיים.

4.1 הדיוואן הראשון ־ כ״י 1835 מאוסף אדלר (JTS 1)

כתב־היד כולל 162 דפים, פרט לדפים הפגומים בראשו. רש״ח התחיל לערוך אותו בשנת תקמ״א (1781), בעיצומה של מכת הבצורת שהכתה אז אזורים רבים במרוקו, הביאה יהודים רבים עד פת לחם וגבתה מחיר יקר של אלפי חללי רעב. הוא סיים את כינוסו קרוב לוודאי בשנת תקמ״ז. דיוואן זה כולל את יצירתו הראשונה של המשורר, שהייתה בראשיתה מגוונת יותר. הוא כולל תוכחות מוסר, שירים לימודיים שונים, ביניהם ארוכים מאוד, שירי גלות וגאולה, שירי שבח והודיה, שירי מועדים וזמנים, וכן שירים אישיים־חברתיים־היסטוריים – יותר מ־125 שירים בגדלים שונים בסך הכול.

תוכחות המוסר והשירים הלימודיים היו כנראה עיקר העניין בכתיבתו של רש״ח בראשית יצירתו, וזאת כתוצאה מהחינוך הרבני והמוסרי־הסגפני הרחב שהוא קיבל. שירים אלה מופיעים בראש הדיוואן. חמש התוכחות שלא נפגמו במלואן (דפים 1א-5א) מזהירות מפני פיתויי העולם הזה ואשליותיו ומטיפות להתכונן לחיי העולם הבא על ידי תשובה והסתפקות במועט. התוכחות שקולות כולן במשקל הברתי־פונטי, ואחת מהן נושאת את הכתובת ״תוכחה – לחן: ׳דמי בראשי׳; סימן: אני שלמה חלואה בר יששכר; שקולה בשני משקלים ואין לה סוגר, ומסימת בפסוקים״(דף 4ב), אולם מצבם של העלים אינו מאפשר לבדוק לעומקו את מבנה השיר.

אשר לשירים הלימודיים, הם כוללים את השירים האלה:

            א-״תורת הזבח״ על הלכות שחיטה ובדיקה (דפים 5ב-25א), שהוא שיר בן 223 מחרוזות בנות ארבעה או חמישה טורים דו־צלעיים, היינו יותר מ־1000 טורים בסה״כ. בסופו כתב רש״ח שיר עם סיומת פסוקית. המחרוזת הראשונה מציינת במפורש את שנת ״תקמ״א קץ נחומים״, והשלישית מתייחסת למצוקותיו הכלכליות של המשורר:

מֵקִים מֵעָפָר דַּלִּים אֻומְלָלִים, / חֲמוֹל עַל עַבְדֶּךָ בְּצוֹק הָעִתִּים

כַּלְכֵּל בָּנָיו מָזוֹן שׁוֹאֲלִים, / עַד יַעֲבוֹר הַוּוֹת, וּבָרָעָב אַל תַּצְמִיתֵם

וְרַחֲמֶיךָ עָלֵינוּ  יִהְיוּ מִתְגַּלְגְּלִים, / עִם שְׁאָר עַמְּךָ, וּבַשְּׂרֵם: "כִּי אָשִׁיב

[שְׁבוּתָם וְרִיחַמְתִּים"

"וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָודְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים" [יִרְמְיָה לג, כו וִישַׁעְיָה נוּ, ח

ב-שיר על הלכות חמץ הכולל 47 מחרוזות בעלות שני טורים דו־צלעיים תואמי חריזה (דף 27א-ב)

ג-״זבח השלמים״ על הלכות שחיטה, המשלים את השיר הראשון וכולל כ־1500 טורים דו־צלעיים עם חריזה משתנה, אך עם חריזה תואמת בשתי הצלעיות של כל טור(דפים 30א-66א). ההקדמה של השיר חשובה להכרת המסורת ההלכתית שעליה התבסס רש״ח בכתיבת שירו (הוא הסתמך הן על ר׳ יוסף קארו, הן על רמ״א והן על ״חכמי הגולה המגורשים מקאשטיליה״) ולהבנת שיטתו הפואטית: ״כי נגינות השיר יוסיפו זכירה לאיש דעתו זכה וברה״(דף 30א).

ד-שיר על פי ״מנין המצוות להרמב״ם״, הכולל 309 מחרוזות בעלות שני טורים תואמי חריזה ומוקדש לתרי״ג המצוות (69א-74ב).

שיר על שישה סדרי משנה, כולל 37 טורים דו־צלעיים תואמי חריזה עם חריזה משתנה בין הטורים (דפים 75א-א). הכתובת של השיר היא: ״שיר זה יסדתיו וכוננתיו במלאכת מחשבת מחשבות ערומים, מה טוב ערכו לנבונים וחכמים! ובו שמתי עדרים עדרים בששה סדרים מאלם אלומים, בסימן מסכתות ופרקים רבים וכן שלמים, לדעת לע[נ]ות אם ישאל השואל כמה מסכתות ופרקים חתומים; ועשיתיו בסימן להיות על פי שגור בלילות ובימים, וסימנו: אני שלמה בר יששכר בר שלמה נוחו עדן חזק; נעם: קערת כסף למהר״י [=מורנו הרב רבי יוסף] אזובי״.

״מנהגים מלוקטים״ בדיני שחיטה ובדיקה: השיר כולל 17 מחרוזות עם חתימה של סדר א״ב (מופיעות האותיות א־פ בלבד) בעלות שלושה או ארבעה טורים דו־צלעיים תואמי חריזה.

אחת החטיבות הגדולות ביותר בדיוואן מורכבת משירי גלות וגאולה שבהם מתאר המשורר את מצוקות הגלות ומוראותיה ומתפלל לגאולה קרובה שתביא גם לנקמה בגויים המענים את ישראל ולשיבת ציון. החטיבה כוללת 27פיוטים, ביניהם שירי דו־שיח בין ״כנסת ישראל לאביה שבשמים״, קינה לאומית אחת (דפים 5ב-6א) ) וכן פיוט ארוך על ארץ ישראל ואתריה הקדושים. הפיוטים מרוכזים בחלקו השני של הדיוואן. הפיוטים מרוכזים בחלקו השני של הדיוואן .הכתובת של הפיוט על ארץ ישראל מעניינת, שכן רש״ח מוסר בה מה היו המקורות לשיר שלו:

פיוט יסדתיהו וכוננתיהו על פי דברי ספר ״זכרון ירושלים״, תאוה לעינים, לזכור קבורת ומעלת צדיקים  נקיים, במותם קרויים חיים, איש על דגלו באותות ארבע ארצות חרותות, ירושלים וחברון וצפת וטבריה, למועדים ולאותות, להודיע מעלתם ומעלת קבורת הארץ לעלות וליראות המתאוה והיה גן רוה. נו[עם]: ״חמדת מכלול יופי״. סי[מן]: אנוכי שלמה חלואה בר יששכר ההרוג על ק״ה [=קידוש השם] מנוחתו, ועוד ט׳ בתים נוספים.

״זכרון ירושלים״, -על פי ספר זה כתב כנראה גם ר׳ דוד חסין את שיריו על טבריה וקדושיה ועל ירושלים ואתריה הכלולים במדורו ״זמרת הארץ״(תהלה לדוד דפים יז, א – יח, ב). זהו כנראה הספר שבחי ירושלים, שיצא לאור בליוורנו בשנת 1785 בידי יעקב ברוך, ושהעתקה שלו מצאתי באוסף כתבי־היד של משפחת משאש ממכנאס. ראה על כך ראש פרק ד לעיל והערות 6-8 שם.

השיר כולל 51 מחרוזות מרובעות עם חריזה קבועה בסיומת, מלבד המחרוזת הראשונה: ״בשגיון פי ירון, / שבח ארץ טהורה, // על קרית ארבע חברון, / אשירה אזמרה״.

פרט לשירים אלה כוללת החטיבה שישה שירים משיחיים שבהם מתאר המשורר את תכונותיו האינטלקטואליות, הצבאיות והפוליטיות של המשיח, שכל יהודי מצפה בכיליון עיניים לבואו97א-השירים על המשיח מופיעים במדור נפרד בדיוואן.

יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו-ר'שלמה חלואה-יוסף שטרית-שירה ופיוט ביהדות מרוקו-התשנ"ט-עמוד-205

אנשי אמונה

תולדותיהם, חייהם ופועלם של צדיקי בית פינטו זיע"א

מכון פניני דוד- רבי דוד חנניה פינטו שליט"א

ישתבח הבורא ויתפאר היוצר, על אשר לא עזבנו מאז ועד הלום, וזיכה אותנו להוציא לאור עולם את הספר ”אנשי אמונה“. בו יסופרו מקצת מן המקצת, מתולדות המשפחה הקדושה לבית פינטו. החל ממרן הצדיק רבי יאשיהו פינטו )הרי“ף) זיע“א, ועד ימינו אנו. בנוסף לסיפורי תולדות הצדיקים, בני משפחת פינטו, יסופרו בספר מעט מנפלאות הצדיקים, אשר פעלו במשך ימי חייהם, להביא מזור וישועה לבני ישראל, בכל עת ובכל שעה. למען ידעו דור אחרון יקומו ויספרו לבניהם, דברי גדולת ונפלאות הצדיקים הקדושים הללו זיע“א. ויהי רצון שנזכה להמשיך בדרכיהם הקדושות, ולעלות בדרך ובמסילה העולה בית א-ל. במשך אלפי דורות, שימשו חכמי ישראל, כאור זוהר הרקיע אשר האירו לבני ישראל את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון. לאורם של הצדיקים התחממו והתחנכו ומדרכיהם למדו, והם אלו אשר שימשו דוגמא ומופת לכל בני ישראל בכל הקשור להנהגת יהדות בתורה, עבודה וגמילות חסדים, מתוך קדושה וטהרה. כבר לפני שלוש מאות שנה ויותר, כיהנו במרוקו רבני משפחת פינטו כמנהיגים ורועים רוחניים. ועד ימינו אנו, דור אחר דור, בן אחר בן, שימשו ראשי המשפחה הזאת כמגדלור רוחני לכל יהודי הסביבה, אשר למדו מדרכי הרבנים, וקיבלו מהם עידוד וסיוע גם בשעות קשות בחיי הגלות, בשל היותם תלמידי חכמים וגדולי תורה. בד בבד, לצד היותם בעלי חכמה ותורה, יצא שמעם של רבני משפחת פינטו כבעלי מופת ומלומדים בניסים. משום כן, הפך ביתם של רבני משפחת פינטו, בכל הדורות, כמוקד עליה לרגל של המוני יהודים המבקשים עצה, ברכה, או ישועה. זאת, מכיון שידעו כי כאן, בבית זה, מתקיים מאמר חז“ל; ”צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים, הקדוש ברוך הוא גוזר גזירה והצדיק מבטלה“… ואולם, בראש מעייניהם של צדיקי בית פינטו, לא עמד כלל הרצון להתבלט ולהשאיר רושם לדורות הבאים, כפועלי ישועות ומחוללי ניסים. צדיקים אלו הקדישו את זמנם, בכל שעות היום והלילה לתורה ולעבודה, ואף התמסרו לעסוק בצרכי ציבור, לעזור ולסייע על כל צעד ושעל לכל אחד מאחינו בני ישראל. בשל כך, דווקא אורח חייהם זה, המלא כולו רוחניות, יכול לשמש נר לרגליהם של כל אחד ואחד מבני ישראל, המבקשים לצעוד בנתיבי התורה, הקדושה והמצוות.

כאשר החל גל העליה הגדול ממרוקו לישראל, נמנתה בין העולים גם משפחת הרב הצדיק רבי משה אהרן פינטו זיע“א, אשר עלה לישראל עם כל בני משפחתו, וקבע את מושבו בעיר אשדוד. יחד עם זאת, הוא ידע מה הותיר מאחוריו; את קברות אבותיו הצדיקים, מלומדים בניסים ובעלי מופת, שציוניהם הקדושים משמשים תל תלפיות לכל הפוקדים ומשתטחים על קבריהם, להתברך בכל מילי דמיטב ולהוושע בישועות. כאן המקום להדגיש, כי משאת נפשם של צדיקי משפחת פינטו לא היתה כלל כדי להתבלט. הענוה היתה נר לרגליהם. ולכן לאמיתו של דבר אין צורך כלל להוציא לאור ספר סיפורים, על הנפלאות והמופתים שהם חוללו בחייהם. אולם הרשות ניתנה לנו לפרסם את הסיפורים שקרו בזכות הצדיקים הקדושים זיע“א, על פי הסכמתם של גדולי התורה שיחיו, ועל פי רשותם של צדיקים מפורסמים שהבינו, כי בזכות קריאת סיפורים אלו, ילמדו הקוראים דרך בעבודת השי“ת לאהבה אותו, ליראה אותו ולדבקה בו, ותכנס בלבם אמונת ה‘ ואהבתו. רוב הסיפורים שבספרים שלפנינו הועתקו מספרי ”שנות חיים“ אשר כתב הרב הצדיק רבי משה אהרן פינטו זצ“ל. אשר שמעם מפי כ“ק אביו רבי חיים פינטו הקטן זיע“א. שאר הסיפורים נעתקו מספרי ”מקור חיים“, ”שבחי הצדיקים“ ו“שבחי חיים“. מלבד זאת, ישנם סיפורים ודברים אותם שמענו מפי אנשים מהימנים ונאמנים, ששמעו איש מפי איש, מבלי להוסיף או לגרוע מהם מאומה. ישנם סיפורים רבים נוספים, אשר מסופרים על צדיקי משפחת פינטו, אך הם לא נכתבו בספרים אלו. ועל כולנה, רוב הסיפורים נתאמתו, אילולי כן הם לא היו נכתבים בספרים אלו. אנו תפילה לבורא עולם, כי ספרים אלו יכניסו בלבות הקוראים התעוררות רבתי להיותם מתקשרים לבורא העולם. וכידוע שכל העוסק בסיפורי צדיקים כאילו עוסק במעשה מרכבה. זה שמם לעולם וזה זכרם של הצדיקים לדור דור.

 החותמים ביראת הקודש מכון ”פניני דוד“

http://www.hevratpinto.org/Livres/hebrew_books/anshei_emuna_heb_web.pdf

אכן, אך טבעי הוא שמבקרים וחוקרים הבאים מן החוץ ינסו להמחיש לעצמם ולקוראיהם את ייחודו של המקום הזר באמצעות הבחנה בין ערכים המקובלים עליהם לעומת מציאות מוכרת.

עתה, מעיון בשורותיהם של המשקיפים ה״מקומיים״, אנדרה אדם (החוקר האירופי) וארמנד אטדגי (הנער ה״יליד"), מעניין אם נוכל להבחין בנטיות תיאור אחרות, ואם תמונת המלאח המצטיירת מהן תהיה שונה באופן בולט.

כך כותב אנדרה אדם:

למלאח היו ממדים צרים ביותר ושום חומה לא הפרידה בינו לבין הרבעים המוסלמיים. הזרימה הנמשכת והולכת של מהגרים יהודים חדשים, ברובם עניים, גרמה לכך שהרובע התמלא ועלה על גדותיו במהירות והזרם פרץ לעבר הרבעים הסמוכים. [״.]

כך אירע, שהשטחים הריקים האחרונים נתפסו, לעתים שלא כחוק: נערמו בהם בקתות פשוטות, צריפים מקרשים או מפח הוקמו בגנים הישנים, בחצרות, באכסניות ואפילו על המרפסות של הבתים הבורגניים הישנים.

לזרם היהודי היו תוצאות ברורות במישורים שונים. ראשית, מבחינת הצפיפות. זו חרגה במהירות מן הגבולות הנדרשים על־ידי ההיגיינה: 1387 להקטאר, בתוך החומות, ב־1949. שנית, האוכלוסייה היהודית הלכה ודחקה את האוכלוסייה המוסלמית, תחילה מן המלאח הקטן המקורי, ואחר כך בעיקר בכיוון המדינה המקורית ובאב מראכש. החל מ־1949, בתוך החומות, היהודים עלו במספרם במידה רבה על המוסלמים: 43,000 מול 25,000. הלחץ היה הרבה יותר חזק ברובע. […] אפשר לפקפק אם בין שתי האוכלוסיות חצץ גבול קווי, גמיש ככל שיהיה. בכל ה״מדינה" וברובע של באב מראכש הקירבה במגורים היתה החוק. לא היתה שום סימטה שבה לא התערבבו שתי האוכלוסיות, בפרופורציות משתנות.

(Adam, 1972, p. 47)

ואטדגי כותב:

אני נולדתי בבית מספר 30 ברחוב ספי הנמצא במרחק עשרות מטרים בלבד מנמל קזבלנקה. הרחוב שלנו הוא הקצה של המלאח היהודי. בניגוד לסיפורים שאני שומע, הגבולות של המלאח אינם ברורים. זה נכון שבמלאח מתגוררים הרבה יהודים, אלא שמתגוררים בו גם מוסלמים ובהרבה מקומות יש אפילו בתים מעורבים כמו הבניין שלנו.

רוב המסחר הוא בידי המוסלמים. בשכונה שלנו יש אולי ארבע או חמש חנויות מכולת המוחזקות על־ידי יהודים. ליד בתי הכנסת הרבים והחדרים ללימוד תורה יש גם מסגדים, חדרי לימוד הקוראן ואפילו כנסייה נוצרית, ״כנסיית הספרדים״ כפי שאנו מכנים אותה. הרחוב שלנו שונה מיתר הרחובות של המלאח, אולי בזכות היותו הרחוב המוליך לנמל. הוא רחב ממדים ומכוסה אספלט. בצדו האחד: שורה של בתים יפים המאוכלסים ביהודים ובצדו השני משאבת המים. הבית של הלוחמים הוותיקים עם החצר הגדולה והעץ הענקי ובהמשך בית הספר המוסלמי לבנות, ו״הרזידנס פרנסס״ שהוא בית משכנו של המושל הצרפתי עם גינותיו המטופחות ושני החיילים העומדים דום בשער כניסתו. מאחורינו משתרעת ה״מדינה״, השכונה המוסלמית הצפופה מאדם עם ריחותיה השנואים עלינו. בכניסה למדינה, ברחוב ״אל פתח״ המסתעף מרחוב ספי, ניצבת לה במלוא הדרה הכנסייה הספרדית עם מגדלה המרובע ודלתה הנעולה העושה אותה לכל כך מסתורית. מולה נמצא בית הכנסת המפואר על שם אטדגי שכולו מצופה שיש ומואר בנברשות בדולח. בחצר בית הכנסת […] פצצה ענקית שבדרך נס לא התפוצצה. בתפילות יום כיפורים האין סופיות הילדים ואני נוהגים לרכוב עליה ולבחון אותה בסקרנות רבה.

לא רחוק מרחוב ספי נמצא רחוב ״גאמע־אשלוח״(ריכוז השלוחים) – ללא ספק שם יאה לרחוב בו נמצא בית הכנסת של רבי ימין. בית הכנסת המשמש גם ״חדר״ שוכן בקומה השנייה של בית דו קומתי. הקומה הראשונה הרוסה ועזובה. לפרוזדור הצר בו אנו יושבים מגיעים לאחר טיפוס במדרגות תלולות ללא מעקה ביטחון. מיד לאחר היציאה מהמדרגות, מימין לכניסה לפרוזדור, שני חדרים: אחד שהוא בית הכנסת עצמו והשני חדר לימוד.

הן הרצפות והן הקירות מרוחים סיד לבן וגס. מכלול עלוב שאין בו לא הוד ולא הדר. בסוף הפרוזדור דירת המגורים של רבי ימין, אשתו ובתו היחידה עם פניה החיוורות וחסרות החן הנוטות לצבע צהבהב כנטיית צבע הקירות בימי רטיבות וגשם.

(אטדגי, 1990, חלק א, פרק 7)

״שלוחים" – כינוי לתושבים אשר בפנים־הארץ, שלא ממוצא ערבי, אלא ממוצא ברברי, כלומר, מצאצאי התושבים הקדומים של הארץ. תושבים כפריים אלה נחשבו לנחותים מבחינה כלכלית, ועוד יותר מכך מבחינה תרבותית. שפתם העממית היתה לעתים ברברית, שפה שאין לה כתב ושאינה נמנית עם השפות השמיות.

מבדיקת העדויות השונות עולה הבחנה מעניינת, לפיה עדותו של ריבון, השליח הישראלי, המבקר במלאח ומדווח מהמקום, נפגשת מבחינה מסוימת עם זו של אטדגי, הנער היהודי מהמלאח. אחד הדברים המאפיינים את נקודת המבט של אטדגי הוא שהיא נעדרת – בניגוד לכל האחרים – ראייה שלילית של סביבת המלאח. רק ריבון מתקרב להתרשמותו זו, שהרי הוא מדגיש נקודה חיובית שמצא שם – אותה סולידריות משפחתית.

נשאלת השאלה, מדוע ריבון הדגיש את התא המשפחתי במלאח, אם לא ישב בין יהודי המקום ולא חקר את טיבם? באותם ימים, ראשית שנות החמישים, התנהל ויכוח בין קובעי המדיניות בישראל על אודות הקריטריונים שלפיהם צריך לאשר מועמדים לעלייה ממרוקו. בין הנושאים שעלו על הפרק עמדה שאלת הפרדת המשפחות בין המבקשים לעלות לישראל. ריבון נקט עמדה בשאלה זו, אם כי בעקיפין, ובעצם נגע גם באחת משאלות היסוד שעמדו על הפרק: האם זו עלייה ״טובה״ או ״גרועה״. כך, יוצא מדבריו שאם הסולידריות המשפחתית היא מהתכונות המחזקות את אוכלוסיית המלאח הרי שלא כדאי לפגוע בה, ואם אוכלוסיה זו מצטיינת בסולידריות, הרי שיש בכך כדי לאזן צדדים שליליים בתרמיתם של עולי מרוקו.

ככלל, התיאורים של שליחים ותיירים ישראלים באותה תקופה מצטיינים בזיקתם, הגלויה או הסמויה, לשאלת העלייה. הציבור וקובעי המדיניות בישראל היו צמאים למידע על טיבם של העולים שסביבם התעורר ויכוח. הכל הבינו שיש לעלייה זו סימני ייחוד משלה, אך מהם בדיוק? וכלום מוצדק הוא התו השלילי שדבק בתדמית ה״מרוקנים״?

יהודי קזבלנקה : עיונים במודרניזציה של הנהגה יהודית בתפוצה קולוניאלית-ירון צור . הגר הלל

עמוד 25

פרק ו: נשים בעלות רכוש וממון

בטח בה לב בעלה, ושלל לא יחסר(משלי לא:יא)

תקנה בפאס שאישה לא תהיה ערבה לבעלה

בח׳ באייר שכ״ח (1568) התקין בית־הדין בפאס בהסכמת המעמד (טובי הקהילה) והנגיד את התקנה הבאה: ״מהיום הזה והלאה ששום אדם לא באונס ולא ברצון יכול ליתן לאשתו ערבה לשום גוי בעולם בשום אופן״. המתקינים הניחו, שלאישה רכוש עצמאי, ובמקרה שהבעל לווה היא עשויה לערוב לו מכספה או מרכושה. החשש, היה שאם לא יהיה באפשרותה לשלם את הערבות היא תיאסר ושחרורה יפול על כתפי הקהילה ״ומזה יבואו להכריח להקהילות לשלם בעדה״ (אנקאווא, תרל״א, חלק ב, סימן כח; בר אשר, תשנ״א, 77. תקנה מקבילה בירושלים: פריימן, תשייט, 209).

בפועל היו חריגות מהתקנה ונשים אכן ערבו לחוב בעליהן, למשל: בפנקס בית־הדין בפאס רשום, שבה׳ באדר תס״א (1701) הייתה פריחא, אישתו של יעקב בר מכלוף כהן, ערבה לכסף שהלווה גוי לבעלה(בנטוב, תשכ״ו, תסח, מס׳ 84).

לעתים אירע, שאישה נאסרה במקום בעלה, וכך אכן מסופר במקור מפאס משנת תק״ן (1790): הנגיד יוסף בן מכלוף ברח שכן המסים שהוטלו עליו היו גבוהים ולא היה בכוחו להביאם למושל, ואישתו נאסרה במקומו. על פי מקור מצפרו משנת תקס״ח (1808) קיבלו נשים אחריות לתשלום חובות בעליהן.

הערת המחבר: אביטבול, תרצ״ד, חלק ב, סימן לג; עובדיה, תשלייה-תשמ״ה, מס׳ 233; 1808: שם, מס׳ 505. בשנת 1884 נפוצו בטנג׳יר שמועות, שבקזבלנקה נעשים מעשים אכזריים בבני אדם, שלא פרעו את חובותיהם. אישה נאסרה ונכבלה ברגליה בשל תביעה כספית של אזרח בריטי מבעלה שברח; 25 בפברואר 99/254,6:1888 F0.ע"כ

עדויות על נשים בעלות רכוש וממון

בספרות התשובות ובמקורות אחרים מצויות עדויות על נשים בעלות רכוש משל עצמן. רכוש זה הגיע לידיהן בדרך־כלל מהוריהן, שנתנו לבנותיהם רכוש נייד או קרקע (בית או חצר) כנדוניה. כסף זה לא היה שייך לבעל, אלא לאישה בלבד. חפצי הנדוניה, שהביאה האישה מבית אביה – אין בעלה רשאי למוכרם ולהתפרנס מהם אלא בהסכמת איש   

הוא הדין במטלטלין ובמלבושים שעשה לה – אין הוא רשאי למוכרם אפילו אין לו ממה להתפרנס. אולם חפצי זהב ובדולח שקנה לה רשאי הוא למוכרם אם אין לו ממה להתפרנס.

הערת המחבר: על פי אנגלי שביקר במרוקו בשנות ה־30 של המאה ה־19 היה ליהודייה רכוש משלה: 1839,140,Davidson. ״חפצי הנדוניה אין הבעל יכול למוכרם להתפרנס מהם… אפילו אין לו במה להתפרנס״: בירדוגו, תש״י, נב, סימן א. דרושה הסכמת אישתו לשימוש בנדוניה: בירדוגו, תש״א, אהע״ז, סימן עב. אישה הכניסה לבעלה קרקע בנדונייתה: אבן צור, תרנ״ד-תרס״ג, חלק ב, סימן קעח. אישה הכניסה לבעלה בנדוניה חזקת חצר: טולידאנו, תרצ״א סימן קפג. בית שהכניסה לו בנדוניה: שם, סימן קעט. אישה ירשה חורבה מאביה והכניסה אותה לבעלה בכלל הנדוניה: אביטבול, תרצ״ד, חלק א, סימן נט. אלמנה נתנה בנדוניית בתה בית: קוריאט, תרכ״ב,פט; אלמאליח, תקפ״ג-תרט״ו, חלק ב, סימן קיא; בירדוגו, תשכ״ט, חו״מ, סימן כח, מא, אהע״ז, סימן מא, מד, מה, נ, סב; בירדוגו, תרצייח, אהע״ז, סימן עד. אישה הכניסה לבעלה בנדוניה בית: כלפון, תרצ״ה, חלק א, סימן י; חלק ב, סימן לה. אמה וקרוביה של הכלה נתנו לה נדוניה מעזבון אביה – קרקע ומטלטלין – על פי מקור משנת תקנ״ט (1799): בירדוגו מרדכי, תש״ז, סימן עב. אב נתן לשתי בנותיו לצורך נדונייתן: בירדוגו, תרנ״א, חלק א, סימן שמב. אישה נתנה לבתה נדוניה: שם, סימו שפו. אישה הכניסה קרקע לבעלה ולא נזכר הדבר בכתובה:

שם, סימן שפב. אישה הכניסה בנדונייתה בית: אבן ואליד, תרט״ו, חלק ב, סימן קח; אבן דנאן, תרס״ב, חלק א, סימן מט. בשנת תרכ״ג(1863) נתנו האחים נדוניה לאחותם: מאמאן, תשייט, חו״מ, סימן יג. הבעל משכן את הבית, שהכניסה לו אישתו בנדונייתה: אנקאווא, תר״ע, סימן רא. אישה הכניסה בנדונייתה חצר וחצי בית־כנסת: אבן דנאן, תרצייא, סימן ל. בעל שמכר ללא רשות כלי כסף וזהב, שהכניסה לו אישתו בנדונייתה, חייב להחזיר את תמורתם: ריוח, תש״י, אהע״ז, סימן עה.ע"כ

היו בנות, שירשו מהוריהן רכוש. חלקן העבירו רכוש זה לבעליהן ואחרות שמרו אותו לעצמן. רק במצבים חריגים היה הבעל נהנה מרכוש אישתו.

הערת המחבר: ״אישה הכניסה לו נדוניה והיה לה ממון אחר והניחה אותו לעצמה ולא הודיעה לבעל״: בירדוגו, תש״א, אהע״ז, סימן ס. אישה בעלת קרקע, שלא הכניסה אותה לבעלה: בירדוגו, תרצ״ח, סימן סב, סג. ״אלמנה שהעניקה נדוניא לבתה והתנית שתהיה הנדוניא לבתה ולזרעה אחריה… והבעל לא ידע מזה כלום״: בירדוגו, תרנ״א, חלק א, סימן שלד. אישה הכניסה לבעלה קרקע במראכש, ובשולי הכתובה היה כתוב, שרק רביע החצר לזכותה והיא תעשה בו כל מה שלבה חפץ. השאר שייך לבעלה: עמאר, תשמ״ט, אהע״ז, סימן ג. על פי פסק דין משנת תרכ״ט (1859) אישה שנישאה בצפרו השאירה מחצית הבית לעצמה ולא הכניסה כנדוניה לבעלה: אלבאז, תש״ם, חו״מ, סימן כט; לאישה הייתה קרקע לא הכניסה לבעלה בנדונייתה, אלא השאירה אותה לעצמה. היא התנתה עם בעלה, שידיו יהיו מסולקות מקרקע זו מכל וכל ולא יחול עליה כל שעבוד של בעל חוב גם לאחר מות אחד משניהם, ואם יגרשנה – תיטול האישה את הקרקע נוסף על דמי כתובתה. אם ימות הבעל בחייה תטול האישה את הקרקע נוסף על חלקה בנכסיו: שם, סימן קטו.

הרב חיים טולידאנו כתב: ״תקנה נהוגה אצלנו [בפאס] בענין מי שיש עליו חובות הגוים וחובות ישראל, ואין לו כדי לפרוע לשניהם. הגוי קודם לגבות אם יש ממה לפרוע לגוי, ואפילו מנכסי אשתו יגבה״(טולידאנו, תרצ״א, סימן רסה).

הרב מימון בירדוגו דן באדם, שרצה לעלות לארץ־ישראל ולכן מכר את חפציו ואת חפצי נדונייתה של אישתו והאישה נתנה את חפצי נדונייתה שנשארו בידה לסרסור        (בירדוגו, תש״א, אהע״ז, סימן טז). שמירת הרכוש בידי האישה הנשואה הייתה מקובלת במיוחד בנישואין שניים.

רבי יוסף בירדוגו דן במעשה הבא: ״אשה שירשה קרקעות מבעלה הראשון, וכשנשאת לבעלה השני התנית עליו שאין מכנסת לו שום דבר מנכסי בעלה הראשון רק הם ברשותה לעשות בהם חסד ורחמים״ (בירדוגו, תשכ״ט, אהע״ז, סימן נד. מתה האישה הראשונה ״ואחר כך נשא שנייה והכניסה לו נדוניא וקרקעות״: ידידיה מונסונייגו, תשי״ב, סימן עז).

נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן –נשים בעלות רכוש וממון

ארץ ישראל בהגות חכמי מרוקו

ארץ ישראל תופסת מקום בולט ומרכזי בכתבי חכמי מרוקו. הם מביעים בהם ערגה וכמיהה לארץ בשל קדושתה וסגולותיה, והישיבה בארץ ישראל נתפסת כדרך לממש את החזון המשיחי וכדי להגיע לשלמות דתית.

רבי שמואל בן זקן כתב כי הסולם שראה יעקב בחלום רומז על קרבתה הרוחנית של ארץ ישראל לאלוהות, ובשל קרבה זו יונקים העולמות העליונים מהעולמות התחתונים: יש תנועה דו-סטרית בין העולמות, ובאמצעותה זורם השפע מן התחתונים לעליונים. המגע הרוחני בין האדם לאל מתקיים באופן רציף בארץ ישראל יותר מבכל מקום אחר בעולם.

רבי משה ברדוגו שיבח את ארץ ישראל וכתב שהיא נאה במעיינות ועשירה ביבול חקלאי ונתונה להשגחה מתמדת, ורבי משה אדרעי כתב שבשל קדושתה וההשגחה המתמדת בארץ ישראל היא אינה יכולה לשאת טומאה, ובשל כך נענשים תושביה לאלתר. יוצא מכך שכל מי שגר בארץ ישראל ה' מדקדק עימו, וכן שמי שחי בארץ מגיע לשלמות נפשית רק מראיית ארץ ישראל: "שכל הרואה המקום הקדוש והטהור ההוא בראייה בעלמא קונה שלימות נפשו".

ארץ ישראל דורשת דבקות בתורה, והייתה גלות מאחר שהעם דבק בתרבות העמים ולא היה זכאי להישאר בארץ ישראל. בעניין העלייה לארץ כתב מנור כי רבי משה אדרעי היה בדרכו לארץ ישראל, אבל מגפה בטלמסאן שבאלג'יר החזירה אותו למרוקו, ורק בשנת 1841 , לאחר תלאות רבות, הגיע לירושלים ונפטר בה זמן קצר אחר כך: "ולהגדיל עוד המעלת תהלת גדולת יקרת א"י הקדושה והטהורה אשר פי ולבי כולם שווים לטובה הלוואי ואולי שיזכני הקב"ה לראותה וליקבר בה".

רבי רפאל ברדוגו מבחין בין השאיפה לחירות מדינית ובין מצוות יישוב הארץ על סמך ההגדה של פסח:"השתא הכא עבדין… בני חורין", ומסיק כי העלייה לארץ ) השתא הכא( היא תנאי לחירות מדינית  )בני חורין( הוא טען כי אדישותם של בני הדור ליישוב הארץ מעכבת את הגאולה, והעלייה לארץ היא אומנם תנאי לחירות מדינית, אבל הפיתויים החומריים מונעים את העלייה לארץ: "שלא ייתן בליבו להשתקע בחו"ל לבנות בתים ועליות מרווחים כי כל זה יורה על ייאוש".  הוא מתח ביקורת על חוסר העשייה של היהודים בכך שאינם עולים לארץ ישראל, אולם אין אזכור בדבריו לתקופת הגאולה ולמאפייניה מבחינה מדינית.

כמו כן סבר ברדוגו כי העלייה לארץ, שהיא מצווה דתית חשובה, היא אישית ופרטית ואינה מחייבת להיות חלק מארגון כלשהו כדי לממשה. הוא כתב על קיום מצוות העלייה לארץ ישראל כדרך להגיע לשלמות דתית וכי הגאולה האישית היא השלמות הדתית. בעניין הנבואה כתב כי הנבואה מותנית ברמת שלמותו של האדם, ואינה מותנית דווקא בחיים בארץ ישראל כתנאי בלעדי: "לענייננו מובעת במשל זה תפיסה חד משמעית על ייחודה של ארץ ישראל הן בהשגחה שאחד מגילוייה הוא הנס והן בנבואה, אלא שלגבי הנבואה הוא מוסיף כי הראויים בלבד זוכים בה אפילו בארץ".  תפיסה זו קושרת את גורל הארץ עם גורל העם על בסיס התורה והמצוות, אבל נמנעת מלייחס לארץ ערך סגולי ובלתי תלוי.

ארץ ישראל, על פי חכמי רבי רפאל ברדוגו, היא ארץ זבת חלב ודבש ומכילה את כל הפוריות שבעולם. נופה יפה ופירותיה משובחים, היא ארץ של מחצבים וברזל ואדמתה פורייה ויש בה קרבה רוחנית לעולם האלוהות, שהוא שער השמיים לקבלת תפילות. יש בה השגחה מתמדת של האל ואפשרות לנבואה, ואווירה מחכים. היחס בין ארץ ישראל לעולם הוא כיחס בין המרכז למעגל: כשם שהמרכז מכיל כל מה שיש במעגל, כך ארץ ישראל מכילה את כל הפוריות שבעולם: "אך להיות שהעולם ככדור יתחייב שכל הנמצא בעולם ייצא בארץ ישראל".

השגחת האל על ישראל, על פי ברדוגו, מותנית במעשי בני ישראל ואינה מובנת מאליה וגם השפע המגיע אליה הוא מצד ההשגחה: "וההשגחה עצמה דביקה במעשי בני אדם הדרים בה".  אין ערך סגולי לארץ ישראל ללא מעשי בני אדם, ונדרשת הכנה רוחנית של תורה ומצוות בגולה לפני העלייה לארץ, כי בארץ ישראל נידונים על המעשים כל השנה: "מפאת ההשגחה היתרה נדונים בארץ ישראל בכל יום שלא כבארצות הגולה שבהן נדונין בראש השנה בלבד. הוא עושה אנלוגיה בין משל הארמון של הרמב"ם לבין ההשגחה על מי שנמצא בארץ ישראל, וההשגחה עליו היא ההדוקה ביותר. לכן ההגעה לארץ ישראל מחייבת הכנה רוחנית של תורה ומצוות עוד בגולה, לפני העלייה לארץ. רעיון זה מתקשר לתפיסתו של הרמב"ן שהארץ מקיאה את אלו שחוטאים בה.

רבי חיים בן עטר הגיע לארץ מאיטליה בראש חבורת תלמידים ומת בירושלים שלוש שנים לאחר עלייתו, והוא בן ארבעים ושמונה. בן עטר חש תחושת ייעוד לעלות לארץ ישראל מתוך מניעים קבליים של התחברות לשכינה: "והאיר ה' עיני שכלי אין זה אלא לקום ולעלות אל מקום חשבתי בו מקום השכינה עיר הרמה עיר החביבה על אלוהי עולם".  ייתכן כי רבי חיים בן עטר ראה בעצמו צדיק שעליו מוטלת משימת הגאולה, ותחושת ייעוד זו היא שהניעה אותו לעלות לארץ. העלייה לארץ הקודש הייתה לרבי חיים בן עטר אידיאל דתי, והוא הטיף לעלות לארץ ישראל לא מסיבות חומריות אלא ממניעים רוחניים ודתיים: "הצפייה לארץ צריכה לנבוע לא ממניעים חומריים אלא מתוך אהבה מפאת קדושתה של הארץ ומעמדה כארץ הבחירה". ארץ ישראל, על פי רבי חיים בן עטר, נתברכה ביבול חקלאי ובאוצרות טבע ויכולה להביא לתושביה רווחה כלכלית. היא המקום היחיד בעולם שאפשר לקיים בו את המצוות במלואן: "בזמן זה שאתם באים אל הארץ ושם תשמרו כל המצוות וזו מעלה שלא השיגה אפילו משה".  הציפייה לבוא לארץ ישראל צריכה לנבוע מאהבה ומפאת קדושתה של הארץ ומעמדה כארץ הבחירה. ארץ ישראל היא מקום השכינה והעיר החביבה על אלוהים, וזו גם סגולתה הרוחנית של ארץ ישראל, שמקרבת את האדם לשלמות הרוחנית. כיסופי העם לארץ ישראל נובעים מן התודעה הלאומית על סגולתה הרוחנית, שהיא המקום שבו אפשר להגיע לנבואה: "אכן יש ה' במקום הזה " )בראשית כח, טז(.

עוד סבר רבי חיים בן עטר כי קיום התורה והמצוות הוא תנאי לעלייה לארץ: העושר הטבעי של ארץ ישראל מותנה בזיקה הדתית שבין העם לאלוהיו, ועם התרופפות הזיקה יפחת העושר הטבעי של הארץ. מכאן שקדושת ארץ ישראל אינה מנותקת ממעשי בני ישראל. בן עטר המשיל את ייעודה הרוחני של ארץ ישראל לייעוד הרוחני של הצדיק: כשם שהצדיק מסוגל לשחרר את ענפי הקדושה מכבלי הטומאה, כך הארץ מסוגלת לשחרר נפשות שבויות. לפי פירוש זה, גם ארץ ישראל שותפה בתהליך המיסטי של בירור הניצוצות. העלייה לארץ ישראל מחייבת הכנה רוחנית, ויש התניה לקיום תורה ומצוות בכניסה לארץ. בלעדי זה אין תוקף לשום הבטחה אלוהית: "ותנאי הוא הדבר אם ישמרו ויעשו ישמור ה 'המתנה לעולמי עולמים ואם לא ישמרו תהיה קיום השבועה בזמן המועט שנכנסו לארץ וישלחם לנפשם".  שבח הארץ וסגולתה קיים רק כשיש ייחוד של הקב"ה עם ישראל כשהם בארץ ישראל, וכאשר הם גולים גם השכינה בגלות ואינה בתוכם, וגם לארץ אין שבח.

רבי חיים בן עטר כותב על ארץ ישראל הממשית, שהובטחה לאבות ונכבשה בידי יהושע בן נון, ודוגל בהחלת ריבונות מדינית לא רק על ארץ ישראל ההיסטורית אלא גם על אזורים רחבים בעולם שהבטיח האל לאברהם להוריש לזרעו, ועל אומות העולם להכיר בכך. הוא מפרש את המילה "בארצכם " )ויקרא כו, ה(, שנראית לו חריגה בהקשרה, כקריאה לאומות העולם להכיר בבעלותה הבלעדית של האומה על ארץ ישראל: "ואומרו

בארצכם פירוש שכל העולם יכירו וידעו כי היא ארצכם ואין לזרים אתכם בה".  בשאלת גבולות הארץ הכליל רבי חיים בן עטר בבעלותה של האומה גם את עבר הירדן המזרחי, ועמדה מדינית זו היא חלק מתפיסתו הלאומית שבאה לידי ביטוי גם בדיונו על הגאולה: "אבל לעת"ל בעז"ה לא יניח מהעכו"ם אומה גדולה או קטנה שלא תינתן להם".

עם ישראל, לתפיסתו של רבי חיים בן עטר, הוא עם סגולה ובעל תכונה מיוחדת, על-טבעית, וחורג מעבר למהות האנושית הרגילה. עם ישראל מעניק תוקף של ערך מוחלט למעשה טוב, וזוהי סגולתו. אפילו ערכן הדתי של תורה ומצוות נקבע על ידי ישראל. היחס בין עם ישראל לאנושות הוא כיחס שבין העין לאצבע, במובן שעם ישראל ניזוק מכל מגע עם הגוי, כי זהו מגע בין גוף זר לגוף עכור: "והטעם לצד זה כי גוף האצבע עכור והעין זכה ואין הרוחני סובל הגשמי".

לסיכום תפיסת חכמי מרוקו בעניין ארץ ישראל, הארץ קרובה רוחנית לאלוהות; היא מקום השכינה והעיר החביבה על אלוהים; שער השמיים לקבלת תפילות. יש בה השגחה מתמדת של האל, אפשר להגיע בה לנבואה ואווירה מחכים. היחס בין ארץ ישראל לעולם הוא כיחס שבין המרכז למעגל; היא ארץ זבת חלב ודבש ומכילה את כל הפוריות שבעולם. נופה יפה ופירותיה משובחים, היא ארץ של מחצבים ואדמתה פורייה. ארץ ישראל שותפה בתהליך המיסטי של בירור הניצוצות, ויש שלמות דתית בעלייה לארץ. העלייה לארץ מחייבת הכנה רוחנית, ומקצת החכמים מתנים בקיום תורה ומצוות את הכניסה לארץ, כי בלעדי זה אין תוקף לשום הבטחה אלוהית. הארץ היא המקום היחיד בעולם שבו אפשר לקיים את המצוות במלואן. גבולות ארץ ישראל ישתרעו בגאולה מהפרת ועד הנהר הגדול, וזה חלק מהתהליך לתיקון השכינה.

ואולם תפיסת ארץ ישראל וקדושתה בעיני חכמי מרוקו לא הייתה מקשה אחת כי אם רב-גונית: מקצת חכמי מרוקו, כמו רבי חיים בן עטר ורבי רפאל ברדוגו, שתיארו את ארץ ישראל כמקום שמימי וגם ארצי והרעיפו עליה שבחים רבים והפליגו בקדושתה, דרשו הכנה דתית לקראת חיים בארץ ישראל וסברו כי הארץ מקיאה את מי שמטמא אותה. רא"א הביא גם הוא מאמרים רבים ב"חסד לאברהם" בשבחי ארץ ישראל, אך כתב לעומתם: "מי שחי בא"י נקרא צדיק גם אם הוא בחזקת רשע". בהמשך אומנם כתוב: "ארץ ישראל מכפרת רק על השגגות", אולם לפי הגישה של החלק הראשון במשפט בלבד לא נדרשת הכנה דתית לחיים בארץ ישראל.

בהיסטוריה של יהדות מרוקו הייתה עלייה תמידית לארץ ישראל, משום שהארץ נתפסה כארץ סגולה וכמקום הקדושה, וגם בעלייה של רא"א לארץ ישראל אפשר לראות את ההשפעה של המקום שממנו הגיע. כחכמי מרוקו גם רא"א מייחס לארץ ישראל סגולות רבות בעניין החשיבות הדתית בחיים בארץ ישראל, קדושת הארץ, פירותיה, ההשגחה, הצדיק בארץ, התפילות, תיקון השכינה, המיתה, תחיית המתים, ימות המשיח בארץ. כל אלה מבטאים את החשיבות העצומה שייחס רא"א לארץ ישראל, ויש קווים מקבילים בדברי רא"א על סגולות הארץ וחשיבותה להגות חכמי מרוקו במאה השבע עשרה והשמונה עשרה. וכך כתב ב"חסד לאברהם" על ארץ ישראל בהשפעה מובהקת של רבי משה קורדוברו:

וכן ענין זה ממש לישראל בא"י ונשמתם ותורתם ואלהותם, כי ארץ ישראל הוא עפר קדוש והעם היושב בה עם קדוש, ונשמתם קדושה ותורתם קדושה, ואלהיהם קדוש שהוא השר על ישראל ]…[ ולזה אמר ולא תעשו מכל התועבות האלה וגו' כי את כל התועבות וגו' ותטמא הארץ ולא תקיא אתכם הארץ כאשר קאה וגו'. ]…[ וכן המצות הנעשים בארץ עולים ומקשטים כל גבול וגבול בסוד נשמת כל שבט ושבט, בענין ששלימות הנשמות בחלקם בארץ ושליטת הארץ בחלק הנשמות המגיע אליה נגדיות אל מציאותיה. ]…[ וכמו שהשכינה אינה בשלימות בעוד שמקום בית המקדש אינו בשלימות ועל מכונה, כן שכינה אינה בשלימות כאשר ארץ ישראל אינה בשלימות גבוליה שהוא מנחל מצרים ועד הנהר הגדול נהר פרת, ]…[ ואז תתקן שכינה שהיא עומדת ]…[ ותתקן ארץ ישראל עצמה, שתיקון ארץ ישראל הוא על ידי השכינה שהיא שורה בה ועל ידי החוקים, ואחר שהשכינה לא שרתה בה כראוי אפילו בימי יהושע כי היו ב' שבטים וחצי חוץ לארץ ישראל, ולזה ארץ ישראל אינה מתוקנת על שלימותה, ועוד יתוקנו ישראל עצמם שיהיו כולם יחד בארץ ישראל.

אם כן, בנושא ארץ ישראל יש קווי דמיון משותפים בין תפיסת חכמי מרוקו לתפיסת רבי משה קורדוברו. הם מתבטאים בחשיבות ארץ ישראל ובקדושתה, בשבחיה ובסגולותיה ובעלייה לארץ ישראל משום היותה מקום השכינה והגאולה הרוחנית. לסיכום, נראה שהייתה לחכמי מרוקו ולרבי משה קורדוברו ההשפעה משותפת על תפיסתו של רא"א בעניין ארץ ישראל.

עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"– גלות וגאולה בהגות חכמי מרוקו

מָתַי תִּשְׁכַּח מֹשֶׁה

מָתַי תִּסְלַח מֹשֶׁה

אַחֲרֵי שָׁבוּעַ בָּאָה אִמְּךָ וְהִצִּילָה אוֹתְךָ מִשָּׁם

לָקְחָה אוֹתְךָ לְתִיכוֹן בְּפַרְדֵּס חַנָּה

בּוֹ הֵם לֹא רָצוּ שֶׁתִּהְיֶה בְּכִתָּה ט

עַל אַף שֶׁקָּפַצְתָּ כִּתָּה

בִּגְלַל גִּילְךָ הַצָּעִיר

וְאִמְּךָ "לָמָּה שֶׁיַּפְסִיד שָׁנָה"

הִתְעַקְּשָׁה וְהִתְעַקְּשָׁה

עַד שֶׁגָּמַרְתָּ אֶת הַבַּגְרוּת בְּגִיל שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה וָחֵצִי

וְאַחַר כָּךְ בִּזְבַּזְתָּ שָׁנָה

בִּלְמוּדֵי פִיסִיקָה מָתֶּמָתִּיקָה בָּאוּנִיבֶרְסִיטָה הָעִבְרִית

גַּם לְזֶה הִיא דָּחֲפָה אוֹתְךָ

תָּמִיד דָּחֲפָה אוֹתְךָ אַתָּה שֶׁרָצִיתָ לָלֶכֶת לְאַט

לָקַח לְךָ הַרְבֵּה זְמַן לִלְמֹד לָלֶכֶת לְאַט

לִבִּי אֵלֶיךָ מֹשֶׁה

מֹשֶׁה הַמְּהַגֵּר

מֹשֶׁה הָעוֹלֶה לְהִגָּאֵל

מֹשֶׁה הַמִּתְאַכְזֵב

מֹשֶׁה הַבּוֹכֶה

מֹשֶׁה הַחוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה

מֹשֶׁה הָאָתֵיאִיסְט חֲצִי שָׁנָה

מֹשֶׁה הַלֹּא מִסְתַּדֵּר עִם בַּחוּרוֹת

מֹשֶׁה הַמַּאֲמִין בְּגִלְגּוּל נְשָׁמוֹת

מֹשֶׁה הַלּוֹמֵד מִתַּמְתִּיקָה

מֹשֶׁה הַלּוֹמֵד סִפְרוּת

מֹשֶׁה הָרוֹצֶה לִהְיוֹת מְשׁוֹרֵר

מֹשֶׁה הָרָץ אַחֲרֵי עוֹרְכִים סִפְרוּתִיִּים

מֹשֶׁה הָעוֹרֵךְ כָּתַב־עֵת לְסִפְרוּת

מֹשֶׁה הַכּוֹתֵב רוֹמָן בִּשְׁלֹשָׁה שָׁבוּעוֹת

מֹשֶׁה הַכּוֹתֵב אַלְפֵי שִׁירִים

מֹשֶׁה הַכּוֹתֵב עֲשָׂרָה רוֹמָנִים שֶׁאִישׁ לֹא מְפַרְסֵם

מֹשֶׁה תָּמִיד רָץ לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֵי אֲנָשִׁים

מֹשֶׁה אַחֲרֵי אֲנָשִׁים שֶׁלֹּא מְבִינִים אֶת רְגִישׁוּתוֹ

מֹשֶׁה שֶׁרוֹצֶה שֶׁיֹּאהֲבוּ אוֹתוֹ בִּגְלַל שִׁירָיו

מִ'שֶׂה לִבִּי אֵלֶיךָ בֶּאֱמֶת

מֹשֶׁה אֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ

בְּכָל חִפּוּשֶׂיךָ

בְּכָל הַחֲפוּשִׁים הַבִּלְתִּי אֶפְשָׁרִיִּים שֶׁלְּךָ

מֹשֶׁה הַיּוֹדֵעַ שֶׁיִּהְיֶה לַכֹּל הֶסְבֵּר

יוֹם אֶחָד.

בארץ המהגרים-מואיז בן הראש-קינת המהגר-המשך…

עמוד 13

ד. סופר של חמדן

היה האל בכל מקום, על הארץ ועל פני היקום, ומעשה שהיה  בזוג ציפורי דוכיפת שחיו אי־שם בנבכי היער בשכנות טובה.

באחד הימים נתגלעה ביניהם מחלוקת, שבעטיה קמה האחת והמיתה את רעותה. בחלוף זעמה של הציפור, התחרטה על המעשה הנורא שעשתה, והחליטה לכפר על עוונותיה. מה עשתה? עפה הדוכיפת לארץ רחוקה, אשר בה, במרומי הצוק, ליד קנו של הנשר, גדל עשב פלא המחייה מתים.

ממורא טפריו של הנשר הגדול, ארבה יום יום ליד קנו, ומשיצא לדרוס טרף לגוזליו הרעבים עטה הדוכיפת על עשב הפלא ועפה כשהיא מאושרת על שצלחה משימתה. בהגיעה למעבה היער, שמה את עלי העשב על גבה של הציפור המתה, וכמו במטה קסם קמה זו לתחיה. באותו רגע עבר חוטב עצים במקום וראה את הפלא. אמר בלבו: ״יום יום אני עובד קשה, חוטב ומעמיס על גבי חבילי עצים ומשתכר למחייתי רק פרוטות זעומות. מעתה, בעזרת עשב הפלא, אחייה את מתיהם של אנשים עשירים ואקבל בתמורה כסף רב״. מה עשה? נטל אבן, קלע לעברן של השתיים והרגן, לקח את העשב הפלאי והלך לדרכו שמח וטוב לב. בעודו הולך ורוקם לו תוכניות וחלומות, ראה על אם הדרך אריה מת. לא עמד האיש בסקרנותו והניח את העשב על גב האריה לראות הכצעקתה. למרבה הפלא, קם האריה לתחיה וטרף את האיש, שהתחנן על נפשו. וזה החמדן, שקטל ציפורים ונטל את סודן, לקח עמו אל הקבר את סוד העשב הפלאי. ואנו לא נדע לעולם מיהו ואיזה הוא.

מכאן זרם סיפורנו בנהרות אדירים ואנו נותרנו בין האצילים.

פלאי פלאים

ה. תפוח ההריון

היה האל בכל מקום, על הארץ ועל פני היקום, ומעשה שהיה באשה עקרה שהשתוקקה לבנים. נשאה תפילות ותחינות לבורא עולם ופקדה את כל המרפאים העממיים, אך לא נפקדה בפרי בטן. אמרה האשה בלבה: ״לו חנן אותי הקב״ה בילד, ולו גם אחד בלבד, הייתי המאושרת באדם״. והיא, בדרכה, דקדקה בכל מצווה, קלה כבחמורה, השתטחה על קברי צדיקים, אך האל לא שעה לבקשותיה.

באחד הימים, בהיותה עסוקה בנקיון ביתה, שמעה מבעד לחלוץ קול אדם המכריז: ״תפוח ההריון, תפוח ההריון״. נחפזה האשה לרחוב וראתה איש זקן ובידו תפוח. שאלה האשה לפשר הכרזתו והזקן ענה: ״זה התפוח האחרון שנותר. כל הנוגסת ממנו תתעבר״.

בלב האשה, שנואשה זה מכבר, נולדה תקווה חדשה והיא קנתה את התפוח במעט הכסף שהיה בידה. נכנסה לביתה והניחה אותו בארון הבגדים עד לבוא בעלה. משסיימה לנקות את ביתה, יצאה לשוק לערוך קניות.

האשה, שהיתה נרגשת מקניית התפוח בעל הסגולה הנדירה, השתהתה בשוק ולא מיהרה לחזור לביתה. בעלה, שהיה חוטב עצים, שב מעבודתו וראה כי אשתו אינה בבית. התפלא ואמר בלבו: ״הרי תמיד אשתי בבית, מעניין מה יום מיומיים?!״ פשט את בגדיו הצואים וניגש לארון הבגדים כדי ליטול בגד חדש. והנה לנגד עיניו היה מונח לו תפוח אדום, עסיסי וריחני. אמר בלבו: ״שמא השאירה לי אשתי היקרה את התפוח כדי להשביע בו את רעבוני עד שתשוב ותכין לי את סעודת הערב?!״ מה עשה? אכל את התפוח ואמר אל לבו: ״טעם גן עדן, מעולם לא בא כטעם הזה אל פי״.

מששבה האשה מהשוק, אצה מיד לארון כדי להפתיע את בעלה ולבשר לו על תפוח הפלא שקנתה, ומה גדולה היתה אכזבתה כשלא מצאה את התפוח. הבעל, שראה את אשתו שמחה בהיכנסה לא הבין מדוע נפלו פניה. ניגש אליה ושאל: ״למה נפלו פניך, אשתי היקרה?״ ענתה האשה: ״היום, בהיעדרך, קניתי תפוח בעל סגולה נדירה, שכל הנוגסת ממנו מתעברת. הנחתי אותו למשמרת בארון הבגדים עד שאשוב מהשוק, והנה נעלם התפוח״. אמר הבעל המופתע: ״סבור הייתי שהתפוח מיועד לי, ושברתי בו את רעבוני!״ פני האשה החווירו מאוד, אך את הנעשה לא היה לאל־ידה להשיב. התקינה האשה סעודת ערבית, אכלו השניים ועלו על משכבם שבעים אך עצובים.

ככל שנקפו להם הימים, הלכה ותפחה בטנו של הבעל, גורם שהכביד עליו מאוד בעבודתו ומנע ממנו לצאת מפתח הבית. כעבור תשעה ירחים ילד חוטב העצים מבוהן רגלו ילדה, שזוהר פניה כפני הלבנה במילואה. שמחו חוטב העצים ואשתו על שהתברכו בילדה הנפלאה ושמרו את סודם.

באחד הימים עלתה האם עם ילדתה לגג הבית כדי לשאוף אוויר צח ולהתחמם מעט בשמש. היא הניחה אותה על שטיח והתיישבה להתבונן בעוברים ושבים. לפתע, מאי־שם הגיח נשר דורס וחטף את הילדה מגג הבית, עף איתה הרחק אל מעבה היער, והניחה על צמרתו של עץ. מדי יום ביומו היה דואה הנשר, עט על מצרכי מזון ועל כל הבא ליד ומביא אותם לילדה הקטנה. וכך גדלה הילדה על צמרת העץ, וככל שגדלה, כך יפתה יותר. יום אחד אחז הנשר בשערות ראשה, עף אתה לארץ רחוקה ושם הניחה על גג ארמון המלך. הנערה השתאתה מיופי בוסתניו של הארמון וממראה האנשים, שהרי עד לאותה עת גדלה היא ביער ולא ידעה מראה של אדם מהו. בעודה מהרהרת, הופיע על גג הארמון בן המלך, כהרגלו יום יום, ראה את הנערה, שזוהר פניה כזוהר הלבנה, והתאהב בה. מיד פקד על נשותיו לטפל בנערה, לרוחצה, להלבישה ולדאוג לכל מחסורה. עם הזמן גם טרח ללמדה קרוא וכתוב.

הילדה גדלה, ויפתה ולא נראה כיופי הזה בכל הארץ. בן המלך לא יכול היה להסתיר את אהבתו אליה ונשאה לאשה. מטבע הדברים לא שת בן המלך את לבו אל נשותיו האחרות. הקנאה והכעס בערו בהן, אך הן העמידו פנים כאילו דבר לא השתנה ובלבן חרשו מזימות היאך להיפטר מהנערה הזרה. מה עשו? פנו למכשפה והתיעצו עמה. הלכה המכשפה לארון הקסמים שלה, הוציאה סיכה ואמרה: ״כשתטפלו בשערות הגבירה, הכניסו סיכה זו אל בין שערותיה, והיא תיהפך במהרה ליונה ותעוף למרחקים״.

והיא כהרגלה ביום החמישי בשבוע, הזמינה את הנשים לטפל בשערותיה. כשפרעה את מחלפות ראשה, הכניסו הנשים את סיכת הכישוף לשערותיה, וכמאמר המכשפה הפכה הגבירה ליונה, עפה למרומים ונעלמה מן העין. בן המלך ישב והמתין בסבלנות רבה לאשתו היפה כדי לסעוד אתה את סעודת הצהריים, אך היא בוששה לבוא. הוא פנה אל נשותיו ושאל אותן לפשר העלמה, אך הן נענעו בראשן, כאומרות־לא ראינו, לא שמענו. בן המלך כינס מיד את יועציו, שהזעיקו מיד את כל הקוסמים והמכשפים שבממלכה. אך איש מהם לא יכול היה לעזור לו. מרוב צער על אובדן רעיתו היפה, חלה בן המלך מאוד.

יום אחד, והשעה שעת בין ערביים, הופיעה היונה על גג הארמון הצופה לבוסתן, פנתה לגנן ואמרה: ״גנני הו גנני, הגד נא לי, אם הנסיך חי בטוב עם נשותיו אם לאו״. הגנן המופתע ענה: ״אכן יונתי הוא חי בטוב עם נשותיו״. מששמעה את תשובתו שרה היונה שיר נוגה:

״תפוח, תפוח, מה נפלאת, ראה מה זה עוללת ! אמי אותך רכשה מהעני, אבי מבוהנו הולידני. הוי, הוי תפוח חינני ! הן הנשר גדלני, הנסיך נשאני, ונשותיו כשפתי״.

משסיימה היונה את שירה הנוגה, נשמע קול רעש עצום, סערה אדירה השתוללה בגן וטלטלה את כל עצי הגן ונזק רב נגרם לבוסתן. הגנן המפוחד, שאת מיטב שנותיו השקיע בטיפול בבוסתן, חשש שכל עמלו ירד לטמיון. אמר בלבו: ״בשל היונה באה לי הרעה הזאת, אמתין ליום המחר ואראה: אולי תשוב לכאן היונה. וכשתשאל אותי לשלום הנסיך ונשותיו, אשיב לה שהוא חי עמהן ברע״. וכך היה.

למחרת, באותה שעה, הופיעה היונה על הגג ושאלה את הגנן: ״גנני הו גנני, הגד נא לי, האם הנסיך חי בטוב עם נשותיו אם לאו?״ ענה הגנן: ״רע לנסיך עם נשותיו, והוא עומד לגרשן״. מששמעה היונה את תשובתו, שרה שיר נוגה:

״תפוח, תפוח, מה נפלאת,

נשר, נשר מה עוללת!

לבי, לבי לך נסיכי אהובי,

אש הקנאה שורפת את לבבי״.

משסיימה את שירה, נשמע קול רעש גדול, סערה אדירה טלטלה את עצי הגן ומששככה הסערה שב הבוסתן להיות יפה כקודם. היונה עפה לה, והגנן אץ רץ לנסיך וסיפר לו את מעשה הפלאים. תחילה לא האמין הנסיך לדבריו, אך מאחר שהגנן התעקש ונשבע, חזר ותאר את הפלא, החליט הנסיך שלמחרת היום יעלה על הגג ויחזה בפלא במו עיניו. למחרת היום המתין בן המלך בנקודת מסתור שהיתה בגן לשמוע ולראות מה בפי היונה. היונה הופיעה על הגג בשעה היעודה ושאלה כהרגלה את הגנן אם הנסיך חי בטוב עם נשותיו, והגנן השיב: ״אכן הנסיך חי בטוב עם נשותיו״. והיונה שרה שיר נוגה מתמיד:

״תפוח, תפוח, מה נפלאת,

נשר, נשר מה עוללת י

חכה לי הוי נסיכי האהוב,

עוד יבוא היום ואליך אשוב״.

משסיימה היונה, השתוללה סערה שהשחיתה את הבוסתן. הנסיך שראה ושמע הכל ממקום מחבואו היה המום ונרעש, ובו ביום קרא אליו את היועצים, הקוסמים והמכשפים, וסיפר להם את שראו עיניו. אלה הציעו לו למרוח את גג הארמון בזפת. וכך עשה.

כשנחתה היונה, כהרגלה מדי יום, על גג הארמון וביקשה להמריא עת סיימה את שירה העצוב, נתקבעו רגליה ונדבקו אל זפת הגג. מיד רצו שומרי הארמון, תפסוה ומסרוה לנסיך.

הנסיך ויועציו החלו ממששים ובודקים את היונה, עד שלפתע דקרה הסיכה את ידו של מי מהם, הוא שלף אותה מבין נוצותיה, ולעיניהם הנדהמות הפכה היונה לאשת הנסיך, והיא יפה מתמיד. נפלה זו על צוואר הנסיך, אחוזת התרגשות ובכי וסיפרה לו את כל הקורות אותה. באותו היום ניתנה ההוראה למשמר הארמון לקשור את שערות ראשן של נשותיו הבוגדניות לזנבות סוסים, כשפרשיו הנועזים דוהרים על הסוסים וגוררים אותן על הרים וגבעות עד שבשרן נקרע לגזרים. ובני הזוג חיו באושר, בעושר, בכבוד ובתהילה.

מכאן זרם סיפורנו בנהרות אדירים ואנו נותרנו בין האצילים.

מסמטאות המלאח-סיפורים עממיים של יהודי מרוקו- יעקב אלפסי-סופו של חמדן-תפוח ההריון

עמוד 56

המחבר מוביל את הקורא, בחן רב ובדֹוֹק של חיוך, דרך תחנות בחייו של ילד יהודי במרוקו, החל מן הבית בו התגורר , דרך ה'צלא' והרבי, דרך ביה״ס "אליאנס" , על כלליו הנוקשים ועל העידוד למצוינות.

ההחלטה הגורלית

בבית הכנסת האווירה הייתה מתוחה. העפתי מבט אל אבי שישב מולי וראיתי דמעה נושרת מעינו.

איני יודע מה התפתח בעקבות הדברים שהושמעו בבית הכנסת אך כן ראיתי שמשהו השתנה אצל אבי. הכרעות שפקדו את הקהילה לאחרונה , הגעגועים לאחותי שנמצאת בישראל ללא משפחה והכמעט לינץ' שעמדו לעשות ב­פורעים השפיעו על אבי לקבל החלטה דרמטית. על הפוגרום שאליו נקלעתי אספר בהמשך.

יום שבת חלף ועמו גם יום ראשון בו המשרדים סגורים. אבא חיכה לבוקרו של יום שני , העיר אותנו ואמר :

־ הבוקר אתם לא הולכים לבית הספר. תלבשו בגדים יפים כי אנחנו הולכים להצטלם.

לא שאלנו שאלות . אכלנו משהו בחיפזון ויצאנו מן הבית . אחי שהלך כבר לעבודה הספיק להמתין לנו אצל הצלם, האדון ג'ק כהן . השעה היתה מוקדמת ולא היו אנשים בצלמנייה.

– בוקר טוב אדון אסרף , אני מבין שאתם מתכוננים לעלות לישראל . טוב , שיהיה בשעה טובה ומוצלחת !

אבא רמז לו שישתוק:

– סְקֵט !( שקט ! או שתוק !) . "עְמֵל מֵים מֵרְבוּתָא".

רוצה לומר שיעשה מ״ם סופית שהיא אות סגורה ולא ידבר כלל בעיניין ההכנות לעלייה שלנו.

הצטלמנו , כל אחד לחוד לתמונות פספורט ולסיום הצטלמנו תמונה משפחתית , שההורים שלחו לאחותי כדי לבשר לה שהמשפחה עוזבת כאן את הכל כדי לשוב ולהתאחד בקרוב.

הבנתי שעלייה פירושה גם לעזוב מקומות בהם גדלתי. כבר לא אהיה עם אותם חברים ולא אשחק עם אותם משחקים , לא עוד אסתתר באותם מחבואים ולא באותם מקומות בהם רכבתי על כנפי הדימיון, לא באותם מקומות בילוי ולא באותו בית , שכונה, בית ספר. עתה התחיל המוח לדחוס זכרונות , שבבוא היום , יצופו שוב וישטפו את הלב ברגשות עזים ואת הפנים בדמעות .

אבא ואחי אמיל לקחו את תמונות הפספורט שזה עתה קיבלנו וצעדו לכיוון המשרד בו נרשמו לעלייה. אחי סיפר לי בערב כי במשרד הכירו אותו משום שהיה פעיל בעידוד בני נוער לעלייה והודות לכך שהיינו רק חמש נפשות לעלייה , ההליכים היו מהירים. אבא חתם על מסמך התחייבות שעל טיבו למדתי יותר מאוחר ואילו אחי קיבל מכתב המלצה.

בזמן הקצר שנותר לנו אבא לא מצא קונה לבית ולחנות ואפילו במחיר מופחת. היהודים נרתעו להשקיע כספם בנכסי דלא ניידי כי חששו שזו השקעה שיהיה קשה אחר כך לממש אותה. לעומת זאת, הערבים לא נחפזו לקנות כי ידעו שהיהודים מוכנים לעזוב הכל אם יש להם שעת רצון לעלייה. לעיתים התגודדו ערבים כעדת זאבים ליד בתים שיהודים ביקשו למכור והאיצו בהם למסור את המפתחות.

אבא החליט לתת את הדירה ואת החנות לדוֹד מסעוד סבג והמעבר שלהם אלינו נעשה בחפיפה . בזה הכיר אבא טובה לדוד מסעוד שבא מן העיר ספי כדי לגור בעיר אלג'דידה בקירבתנו . מוטב כך מאשר להשאיר את הבית והחנות לידי הערבים.

רק כאשר בגרתי מעט יותר אמר לי חבר בישראל כי העלייה שלנו ממרוקו הייתה בבהילות כמו יציאת מצריים אך מצד שני אבותינו יצאו לפחות ברכוש גדול.. חברי אף הגדיר כך את העלייה שלנו : "עלייה בלי בלימה אך גם עלייה בלי-מה" כלומר בבהילות מפני הפרעות ומהחשש להחמיץ שעת רצון. אך גם עלינו בלי-מה , כי נטשנו הכל ועלינו בלי רכוש שיכול היה לאפשר לנו להתחיל חיים חדשים בישראל.

הפרידה מקברי צדיקים

כעבור מספר ימים לאחר שהצטלמנו נסענו כולנו לציון הקבר של הצדיק הקבור בעיר אזמור הרחוקה כמחצית השעה מן העיר שלנו. אז לא ידעתי אם נסענו בגלל יום ההילולא של הצדיק או שמא משום הרצון של ההורים להיפרד ממקום קדוש וגם להביע משאלה. המקום המה במבקרים, היו שפנו לצדיק ישירות , כלומר "תעשה ש…"       , "תגזור ש…" , "תשלח לנו…." וכדומה והיו שהקפידו לבקש מהצדיק שיהיה מליץ יושר לשוכן במרומים. יש שביטאו משאלותיהם בקול ויש שרק שפתותיהם נעו, כמו בתפילת חנה.

למרגלות ציון הקבר זרם נהר אליו נהגו נשים ללכת כדי לטבול בבגדיהן בטרם יפקדו את הקבר הקדוש. לאורך הנהר שטו סירות דייגים אשר על אחת מהן שטנו יחד עם מבקרים נוספים ולאחר מכן חזרנו להורים שהתירו לנו לגעת במצבה של הצדיק , בניגוד גמור לאיסור שלהם שלא להתקרב למסע הלוויה ולא להאזין לנשים המקוננות, שהתמחו בשירת קינה על הנפטר .

בדרך חזרה הזדרזתי לשבת באוטובוס ליד אח׳ אמיל כדי לשאול שאלות שהטרידו אותי:

– יש ל׳ כמה שאלות על הביקור שלנו היום, הרי יש לנו עוד עיניינים חשובים לעשות לפני העלייה ואפשר להסתפק בתפילה בבית הכנסת.

אחי נע במקומו באי נוחות , הפנה פניו אלי ואמר:

שמע, אחי הצעיר . קודם כל שתדע לך כי זוהי מסורת עתיקה יומין בעם היהודי בכל התפוצות. במרוקו היו צדיקים גדולים ומחוללי ביסים כמו רבי דוד ומשה , רבי שלמה בל חבש, כלומר בעל הנחש המרפא, רבי עמרן בן דיוואן, עליהם השלום ועוד רבים.

אבל למה שהצדיק צריך לתווך?

כי אנחנו מאמינים בכוחות של הצדיק לבקש בשמיים עבור עם ישראל. אתה יודע שבבית שלנו יש תמונה של קבר רחל אימנו והמסורת אומרת כ׳ רחל מבכה על בניה שישובו מן הגלות. למעשה העלייה שלנו היא גם בזכות התחינות והבכי של רחל אימנו.

אז מה לדעתך ביקשו ההורים ליד קבר הצדיק?

אני מניח שההורים ביקשו שיהיה להם כסף לקנות לי מכונית חדשה.

הסתכלתי בתמיהה ומה פתאום מכונית רק בשבילו?

סתםםםם , זה בסתם . האמת היא שההורים ביקשו קרוב לוודאי בירכת דרך צלחה בכל מעשי ידינו. אבל שתדע לך, זה עדיין לא אומר שאנחנו נשב בחיבוק ידיים ונסמוך על הנס. הבנת את זה ?

אחרי שהנהנתי בחיוב המשיך אחי להסביר :

במרוקו חיו גם רבנים בעלי השכלה תורנית רחבה מאוד כמו רבי משה בן מימון למשפחת אלבז, המכונה הרמב״ם, רבי יצחק בן יעקב אלפסי המכונה הרי״ף ,שהיה גם חוקר תלמוד מפורסם או רבי חיים בן עטר שהיה בקיא מאוד בקבלה ופרשן מעמיק לתורה. היהודים ראו בהם ובגדולי תורה נוספים כתובת לקבלת ברכה או עצה.

– אם כך ויתרנו היום על קבר הצדיק כי עולים לישראל …

־ אנחנו לא מוותרים על המסורת העתיקה לעלות לקברי צדיקים כ׳ גם בארץ הקדושה יש קברי צדיקים. מצד שנ­חשוב שתזכור כ׳ הצלחה של כל אחד תלוייה בראש ובראשונה במעשים שהאדם עושה כמו לימודים ועבודה.

אחי המשיך לספר ולספר אך הפסיק לאחר ששמע את שריקות נחירותי .

אלי שפר-שערי רצון-מחוזות ילדותו של המחבר-עמוד 38

באדיבותו ובהסכמתו של מר חזי כהן המחבר.

אלגייריה

הקהילה היהודית באלג׳יריה היתה מן הקהילות החשובות שבארצות המגרב, ולעתים אף זכתה למעמד בכורה בקהילות צפון אפריקה.

במהלך הדורות הגיעו לאלג׳יריה גדולים בתורה אשר השפיעו עליה רבות. בעקבות גזירות קנ״א (1391) הגיע גל פליטים מספרד, ובו גדולי חכמי ישראל הרב יצחק בר ששת (הריב״ש) והרב שמעון בן צמח דוראן (הרשב״ץ). בנו, הרב שלמה (הרשב״ש), כבר נולד באלג׳יר. בהמשך הגיע לתלמסאן הרב אפרים אנקאווא, פוסק, פילוסוף ורופא, שהפך להיות הרופא הבכיר בעיר והיה מקורב לשליט המוסלמי. באותה התקופה הגיע מספרד הרב אשתרוק הכהן, והפך לראש הקהילה היהודית בתלמסאן. בעקבות חכמים אלה הפכה אלג׳יריה למרכז הרוחני החשוב של ארצות המגרב. עם גירוש ספרד (1492) הגיע גל נוסף של פליטים שהעצים את הקהילה ואת רבניה. בגל הגירה זה הגיע הרב יוסף אלאשקר, פוסק ומקובל שהתיישב בתלמסאן.

בתקופה העות׳מאנית זכתה הקהילה היהודית לאוטונומיה בכל תחומי החיים, אך מצבה הביטחוני היה רעוע. עם זאת, לימוד התורה באלג׳יריה לא פסק, ואף צמחו בתוכה גדולי תורה כרב יהודה עייאש, שהיה מהבולטים שבחכמי ארצות האסלאם במאה השמונה־עשרה. הרב עייאש כתב ספרי שו״ת (שאלות ותשובות) רבים וקיבץ את כל מנהגי אלג׳יריה ב״ספר המנהגים״.

יהודי אלג׳יריה התרכזו בערים אלג׳יר, קונסטנטין, תלמסאן ואוראן, ובקהילות קטנות נוספות. בכל אחת מן הערים פעלו תלמידי חכמים בעלי שם. בעיר אלג׳יר היה תפקיד מרכזי לרב יצחק מרעלי בפעילות התרבותית העברית במאות התשע־עשרה והעשרים. בקונסטנטין פעל הרב יוסף גנאסיא, שהיה תלמיד חכם, משורר

והוגה דעות, ויצירתו המונומנטלית כוללת מאה שלושים ושבעה חיבורים בכל תחומי היהדות. בתלמסאן כיהן הרב חיים בלייח, שהיה דיין ולמדן גדול, בקיא בדקדוק ובמחשבה היהודית. הרב דוד כהן סקאלי שימש כרב בתלמסאן ואחר כך באוראן, שבה עמד גם בראש ישיבה. בתשובותיו ההלכתיות ניכרת התמודדות עם התרבות הצרפתית שהגיעה לאלג׳יריה.

בין חכמי אלג׳יריה במאה העשרים, בלטו במיוחד הרב יוסף משאש והרב יהודא ליאון אשכנזי. הרב משאש הגיע ממרוקו ושימש כרבה של תלמסאן במשך שבע־עשרה שנה. יצירתו היא רב־גונית וכוללת כחמישים חיבורים בתחומי ההלכה, הפילוסופיה, פרשנות המקרא, המדע והרפואה. בפסיקותיו ביקש להתמודד עם אתגרי המודרנה. הרב אשכנזי, הידוע בכינויו ״מניטו״, היה בנו של הרב הראשי האחרון של אלג׳יריה, הרב דוד אשכנזי. מניטו היה הוגה דעות חדשן, רב ומחנך, אשר תורתו ינקה מתורתם של חכמי אלג׳יריה. הוא שימש מנהיגה הרוחני של יהדות צרפת.

בשנת 1830 פלשה צרפת לאלג׳יריה, והנהיגה רפורמות משמעותיות. היא ביטלה את בית הדין הרבני של אלג׳יר וניהלה את הקהילה היהודית בצורה ישירה, תוך אכיפת החוק הצרפתי. בשנת 1870 התפרסמה פקודת כרמיֶה, ויהודי אלג׳יריה קיבלו אזרחות צרפתית. מצבם הוטב והם החלו להתערות בתרבות הצרפתית. מרביתם שלחו את ילדיהם לבתי הספר הממשלתיים הצרפתיים, שבהם קיבלו חינוך צרפתי־ חילוני. חלקם יצאו מן הרובע היהודי ועברו להתגורר ברבעים האירופיים, ואף אימצו את השפה הצרפתית. הם השתלבו במוסדות ההשכלה הגבוהה בצרפת, והפכו לגורם מתווך בין התרבות הצרפתית לתרבות האלג׳יראית. בתי ספר אחדים של רשת כי״ח המשיכו להציע חינוך יהודי משולב עם חינוך צרפתי, אך החינוך המסורתי הלך ונזנח. מאוחר יותר שולבו כיתות הלימוד המסורתיות (שכונו"מדרש") בבתי הספר של כי״ח. תהליכי המודרניזציה וההתערות בתרבות הצרפתית הביאו לפיחות משמעותי במעמד הרבנות ובסמכותה והציבו בפני הרבנים שאלות חדשות ומורכבות. חכמי אלג׳יריה גילו פתיחות וגמישות לצד דבקות במקורות. הם ביקשו להיענות לאתגרי התקופה וחתרו לסינתזה בין ערכי המודרנה ליהדות. בדרך זו נקטו, למשל, הרב דוד מועטי, שהיה ראש ישיבת ״עץ חיים״, והרב נטר גדעון, נשיא מועצת ההנהגה.

חכמי אלג׳יריה בעת החדשה ראו בחכמי ארץ ישראל מקור סמכות ושמרו על קשרים רבים עמם. מבין חכמי ארץ ישראל שהשפיעו על יהודי אלג׳יריה, בולט במיוחד הראשון לציון יעקב שאול אלישר (ה״יש״א ברכה״), אשר סייע להם רבות בהתמודדות עם אתגרי המודרניזציה. מקום מיוחד היה לשד״רים מן הארץ, שמהם ציפו יהודי אלג׳יריה להדרכה בהלכה ובמוסר. ביניהם בלטו הרבנים אליהו בכור חזן, רחמים פרנקו ובן ציון אלקלעי.

באלג׳יריה לא היתה פעילות ציונית משמעותית, משום שיהודיה קשרו את גורלם התרבותי והמקצועי עם צרפת. אין בידינו מידע על הקמת אגודות ציוניות, התרומות לקרנות הלאומיות היו מועטות ולא היתה דמות בכירה שהנהיגה תמיכה בתנועה הציונית. עם זאת היו באלג׳יריה פעילים ציוניים, וחכמיה, כמו הרבנים גנאסיא ומשאש, אף השתתפו בפעילות שכזו. בעקבות מלחמת העולם השנייה ושלטון וישי בצרפת, ששיתף פעולה עם הנאצים, חלה התעוררות ציונית. ואף על פי כן, עם הקמת המדינה רוב יהודי אלג׳יריה היגרו לצרפת ורק מיעוטם עלה לארץ.

הרב יהודה עייאש

הרב יהודה עייאש (1760-1688) נולד למשפחה רבנית ידועה, בנו של הרב יצחק עייאש. התחנך אצל הרב שלמה ידידיה צרור, וכישרונו התגלה כבר בגיל צעיר. בגיל שמונה־עשרה נתמנה לדיין בבית הדין של רבו, נודע כדרשן מופלא ומכל רחבי אלג׳יריה נהרו להאזין לו. נתמנה לרב העיר אלג׳יר ולאב בית הדין ועמד בראש ישיבה. זכה לכינוי ״הגאון מופת הדור״, וסמכותו נתקבלה על חכמי הקהילה האלג׳יראית. הצטיין כפוסק ושמו נודע לתהילה גם מחוץ לאלג׳יריה, בקהילות מרוקו, מצרים, איטליה וצרפת. רבי יהודה עייאש קיבץ את כל מנהגי אלג׳יריה ב״ספר המנהגים״. בשנת 1749 יצא לארץ ישראל עם קבוצת תלמידים דרך ליבורנו, שם פגש את החיד״א. משהגיע לארץ לימד בישיבת ״כנסת ישראל״ שייסד אור החיים (ר׳ חיים בן עטר), ולאחר מותו של זה עמד בראש הישיבה. רבי יהודה עייאש חיבר ספרים רבים: ״קול יהודה״ על התורה; ״מטה יהודה״ ו״שבט יהודה״ על ה״שולחן ערוך״; "לחם יהודה" על הרמב״ם, ועוד.

ניצחוני בנותי

סיפור שהביא הרב יוסף משאש בספרו ״נחלת אבות״ (כרך ו, דרוש תנד, עט׳ עט): "ועוד ראיתי על ספר כתב יד, כי בעיר אלגייר בזמן הגאון מוהר״ר עייאש זיע״א, היתה בתולה אחת גדולה בנוי בת איש עשיר, חכמה בתורה הרבה ושוקדת יומם ולילה על לימוד התורה. וקפצו עליה בני אדם רבים ונכבדים. והיא לא רצתה בשום פנים ואופן להיות לאיש, מטעם בן עזאי: נפשה חשקה בתורה. ויקבול עליה אביה לפני הגאון הנ״ל.

וישלח אחריה וידבר על לבה דברים טובים. ולא אבתה לשמוע לו מקל וחומר מבן עזאי: שהוא איש, ומצווה יפרו ורבו׳, ועם כל זאת אמר יומה אעשה ונפשי חשקה בתורה^,, וכל שכן היא, שאיננה מצווה על יפרו ורבו: ויאמר לה הרב: ׳הלא גם בתלמוד תורה אינה מצווה ואין לה שכר!׳ ותשחק ותאמר לו, כי נעלמו ממנו לשעה דברי הרמב׳ים ז"ל, שגם אישה יש לה שכר לימוד(יורה דעה בסימן רמ״ו סעיף ו), ואמנם – יהי רצון שיתקיימו דבריו שאמר, שלא יהיה לה שום שכר לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. כי אינה עוסקת בתורה לצפוי שכר, רק לשם אהבתה של תורה. וייפעם הגאון מדבריה אלה, ויפטרה לשלום ברוב ברכות. ויאמר לאביה, ’הנח לה לעשות רצונה כי בזה תהיה זכותא נפישא להגן על בני העיר.’ וכן היה. פעם אחת ראה הגאון בחלומו, והנה בלשת באה לעיר להרוג ולשלול. ויצאה אותה הבת לבדה בחרב שלופה לקראתם, ותכריע את כלם לטבח, ותהי תשועה גדולה. וייבהל הרב מראשית החלום, וישב בתענית. ואחר שלושה ימים בליל שבת באה בלשת לעיר מהספרדים, דרך הים. וה' בחסדו הטיל רוח סערה אל הים, וכל אוניותיהם כליל נשברו וצללו כעופרת במים אדירים, ויושע ה׳ את כל העיר מיד מציירים. וידע הרב רמז החלום, שזכות אותה הבתולה הגנה על בני העיר. ונשארה כך האשה בבתוליה, וחשקה בתורה. עד היותה בת שישים שנה. ועלתה אל הארץ ושקדה על התורה, עד יום מותה בשיבה טובה למעלה ממאה שנה…’׳.

אלג'יריה –הרב יהודה עייאש-חוכמה מקדם-חזי כהן

עמוד 81