מורשת יהדות מרוקו

דוד בן משה אלקלעי ד״ד

יליד בלגרד בשנת תרכ״ב [1862]. בגיל צעיר מאד נסע להשתלם לוינה ולטביגגן ושם למד משפמים. מקצוע זה החביב עליו אשד הנחילהו עושר וכבוד, הקנה גם לבניו אחריו. עם ראשית מצעדיו בתור עו״ד, החלה גם עסקנותו הצבורית. מאז ראוהו באספות פומביות, ועידות, קונגרסים ציונים וכו'. נמנה בין תומכיו הותיקים של הרצל, אלה אשר הושיטו לו יד עזרה נאמנת למפרע, בלי לבחון ולחקור אנה יובילם. קהלת בלגרד בחרה בו לראש ולמנהיג, ותפקיד זה מלא במסירות קרוב לדור שלם. התנועה הציונית ביוגוסלביה באין הבדל סיעות, עדות ומפלגות, מצאה בו את בחיר עובדיה, פאר העסקנים המסורתיים, לכן לא העזו להחליפו ולבחור אחר תחתיו. הוא היה הנשיא והמפקד, והוראותיו הנבונות נתשבו ונתקבלו בסעיפי חוק. טוב היה לראותו עומד על משמרתו, צופה ומביט לכל עבר, ואזנו קשבת אל כל המתרגש והמתרחש. גם מלכי סרביה ידעו את ערכו הרם, ולאות הוקרה על שרותיו לתועלת המולדת ואזרחיה העניקו לו אותות כבוד זה אחר זה. מדותיו התרומיות עשוהו לאיש מרכזי, וככל אשר הלך והתפרסם בקהל הוסיף ענוה על ענותנותו והי לסמל ולנס. בעתות בהלה ומבוכה עמד על גובה, הרעים בקולו העז, ובכל תקופת עבודתו הארוכה לא בא בסוד ההתרפסות וההכנעה. מגן וצנה היה לנרדפים, למקופחי זכרות, באין הבדל דת ולאום. לפני המלחמה הועלה למדרגת יועץ החצר, אלא שמחמת צניעותו היתרה והמופרזת, לא נסה לנצל במשהו את תארו זה. פעמים בקר בארץ, ערש תקוותיו וחלומותיו, תחילה בכדי להשתטח על קבר ישישו הנערץ, ובאחרונה להשתתף בשם יהודי ארצו בחנוכת יער המלך פטר בגניגר. בהזדמנות זו הראה לי אוצרו, מחברת גדושה ציונים ורשמים שהכילה פרקי זכרונות על משפחתו הרמה, תאריכים, שמות ספרים בלתי ידועים, כתבות שעל גבי מצבות וכיוצא. את אלה אמר לפרסם אח״כ בספר מיוחד. ״מעתה — הצהיר בגיל — ירוח לי ואוכל להפנות לכך. ואם אזכה אבא להתישב בא״י״. אולם נטרפה לו השעה ולאחר מחלה קצרה נלב״ע ח׳ שבט תרצ״ג.[1933] הציוני הכללי, שנה א. גליון י״ב.

דניאל אלקלעי

מחכמי ירושלים ועסקניה. בשנת תר״א עזר לר׳ ישראל בק ביסוד בית דפוסו בירושלים, ואסף לטובתו הסכמות מחו״ר הספרדים עם חרמם, שלא יעיזו אתרים לפתוח דפוס נוסף על שלו עד שנת התר״כ. כן אסף וסדר את שבעת ספרי הרב חיד״א הקטנים לאחד וידפיסם בשם כולל ״עבודת הקדש״. היה בן אחיו של הרב אברהם בן שמואל אלקלעי בע״ס זכור לאברהם וס׳ חסד לאברהם. חתום על שטר השליחות של הרב מיכאל באדהב בשנת תר״ה. הרב מאיד בנימין מנחם דאנון מזכירו בהערצה בהקדמה לספרו באר בשדה: ״אפריון נמטייה לרחימאי רחים בעל טעם, הרב המובהק ונוגה לו ברק כ״ש דניאל איש ב״א ״זכור לאברהם״ וכו'. כמה יגיעות יגע לעמוד על עושי המלאכה להכין אותה ולסעדה וכו' ״ . ! זכה ועל ידו ובהשתדלותו נדפס הספר הראשון בירושלים בשנת תר״א בבית דפוסו של הר״י בק, אשר העבירו לכאן אחרי הרעש והמה בגליל העליון. לתומו לא החשיב את העובדה הזאת אף לא העריך אותה בדבריו שבתוך הספר. וכה ישיח ויביע אמריו: והנה רבים וכן שלמים נפשם בשאלתם להתעסק בהדפסתם , הקדוש הזה ולא מצאו כל השבעה ס׳ בבת אחת הן כל אלה ראתה עיני

ועוררתי רעיוני והטיתי אזני ושנסתי מתני להפיק רצונם ולמלאות משאלותם וה', יגמור בעדי להוציא ס׳ קדושים שבדעתי להדפיס בעזרתו י״ת. דניאל אלקלעי, בן אחיו של הרב המחבר ס׳ זכור לאברהם ג״ח, ושו״ת חסד לאברהם ב״ח. עבודת הקדש, דף נא. ירושלים תר״א.

חיים ב״ר דוד אלקלעי

מגדולי רבני ירושלים ויחידי ק״ק חסידים בית אל. הרב יום טוב דאנון בספרו כבוד יום טוב בסופו, סעיף דרוש לשבת הגדול יכנהו: חכם הרזים ומבין מדעתו אין חקר לתבונתו איש שתפלתו ותהלתו בקהל חסידים. אח״כ קורא לו: החכם השלם והכולל הדר הוא לכל חסידיו חסין קדוש וכו', מעין דוגמא שנשתבח בה דוד המלך ע״ה, שמעולם לא עבר עליו חצות וכו'. נפטר בלא בנים. אולי מתוך ענותנותו היתרה צוה שלא יחרתו על מצבתו שום  תואר ולכן נרשם עליה: קבר חיים דוד אלקלעי שב״ק ר״ח ניסן התקע״ט. תח״י ח״ג עמ.  214

חיים נםים אלקלעי

יליד פיליפופולי בשנת תקפ״ה. בצעירותו עלה לירושלים על מנת ללמוד ולהשתלם. כבן כ״ב והוא אז גדול בתורה ומוסמך לרבנות, חזר לעיר מולדתו, ונתמנה בה לרב ואב״ד. בין חניכיו היה הצעיד חיים בן משה ביג׳אדאנו מסטאדה זאגודה, שאח״כ הוא עצמו נחשב מגדולי רבני דורו וישב על כסא הרבנות באדרינופולי ובקושטא. נלב״ע בדמי ימיו בפיליפופולי בראשית תר״כ, בן ל״ה שנה. גם נכדו אדיה אלקלעי הנ״ל הלך בדרכיו. בנו של הרב חיים נסים, הישיש יעקב אלקלעי עלה גם הוא להתישב בירושלים בשנת תרצ״ב.

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני-אלקלעי

לט. הרה“ג עבדיה הדאיה זצוק“ל נהג לענות בהוב“ש גם בברכו שיוצאים בהן יד“ח, ע“פ עדות בנו הרה“ג שלום מרדכי חיים הדאיה שליט“א, כמו כן אמר הרב שליט“א שכן הוא מנהג חאלב וירושלים,

.( הובאו דבריו בזוכר ברית אבות (לרב דלויה עמ‘ 58

מ. הרה“צ סידנא בבא חאקי זלה“ה (רבי יצחק אבוחצירא זצ“ל) נהג לענות ברוך הוא וברוך שמו בכל הברכות כולן גם בברכות שיצא בהן יד“ח, כפי שהעיד בנו וממשיך דרכו הרה“ג יחיאל אבוחצירא שליט“א, וגם הוא הי“ו נוהג כך אחרי אביו ע“ה ועיין מה שכתב בהלכות קידוש ליל שבת (סידור עקידת יצחק, הוצאת מכון עטרת דוד).

מא. רבי רפאל ברוך טולידאנו זלה“ה– קיצוש“ע טולידאנו (סי‘ קיא, הלכה כא). וכתב: ”ויש אומרים דיכול לענות, וכן מנהגנו לענות בברכת ההלל והשופר ולולב, אף על פי שהם מתכונים לצאת ידי חובתם באותה ברכה… וכן ראוי לעשות דאין לשנות המנהגים אפילו בברכות, כל שכן בזה, דזה ממין הברכה הוא“.

מב. הגה“ק מרן רבי יוסף משאש זצוק“ל– כדמוכח בפירושו להגדה (ויזכור יוסף עמ‘ 166 , צילום כת“י) וכן נמסר לי מבנו וממשיך דרכו רבי אליהו משאש שליט“א, שכך סבר אביו ונהג כן הלכה למעשה, לענות תמיד ברוך הוא וברוך שמו, בכל ברכה.

מג. הרה“ג רבי סוסו הכהן זצ“ל– היתה דעתו שצריך לענות בהוב“ש גם בברכות שיוצאים בהן יד“ח וכן הוא מנהג אבותיו בתוניס, וכפי שהובא בעלון אור תורה של ישיבת כסא רחמים תכב“ץ (סיון התש“ל, סי‘ ד).

מד. הגה“ק רבי ברוך אברהם טולידאנו זלה“ה כתב בספרו המופלא הלכה ברינה (חלק רנה ותפלה סי‘ קכד): ”ובשומעו שֵׁם אשר יצר עולמו, יענה ברוך הוא וברוך שמו; שאם אומרים זכר צדיק לברכה, קל וחומר לאדון הממלכה“, ושמעתי עדות מלאה מפי נכדו של הרב זלה“ה, הל“ה הרה“ג יוסף גיגי שליט“א (מראשי ישיבת הר עציון) ועוד כמה נאמנים שכן הורה הרב בביתו לענות על כל ברכה וברכה כלשון הש“ע, לרבות ברכות שיוצא בהן ידי חובה.

מה. סידנא בבא סאלי זצוק“ל– רבי ישראל אבוחצירא זיע“א, חייב לענות ב“ה וב“ש על ברכות שיוצא בהן ידי חובה, הובאו דבריו בשו“ת מאמר מרדכי (להגר“מ אליהו זצוק“ל, ח“א חאו“ח סי‘ ד), ובמנהגי החיד“א (דף קמו), ובספר ישראל סבא (עמ‘ 223 ) כתב הגר“י יהודיוף זצ“ל שכך נהג חמיו הצדיק בבא סאלי זיע“א, וכן מצאנו במקומות נוספים, וראה להלן אות נז.

מו. רבי יצחק חזן זצוק“ל– שו“ת יחוה דעת חזן (ח“ג סי‘ ט סעיף ה) וכ“כ בפירושו להגדה של פסח- כה לחי (סדר הלילה סעיף ו אות ה), ובהסכמתו זצ“ל לספר מעט מים ח“ב (להגר“מ עטיא שליט“א) כתב וז“ל: ”בענין עניית ברוך הוא וברוך שמו על ברכות שהוא חייב בהם, גם אני הדל כתבתי בסה“ק יחוה דעת ובספרי כה לחי (דף צט) לקיים מנהג אבותינו לענות על כל ברכה איך שתהיה ברוך הוא וברוך שמו, ושרבים וגדולים נהגו כן“, עכ“ל.

מז. רבי רפאל כדיר צבאן זצוק“ל, רבה הראשי של נתיבות יע“א, כתב בהגדה של פסח ע“פ נוסח תוניס ”ויגידו למרדכי“ (הלכות קידוש הלילה עמ‘ נה, הלכה ד) וז“ל: ”יזהר שיהיו כל ברכותיו מלה במלה בנחת ובמיתון ויזהיר לכל בני ביתו שיענו ברוך הוא וברוך שמו ואמן על כל ברכה“ ע“כ. (ואע“פ שהמו“ל הרב אדיר הכהן שליט“א השיג על דברי הרב זלה“ה משו“ת זכרי כהונה, שרק הזכיר דרך אגב את דעת החיד“א במחזיק ברכה שיותר נכון לא לענות, העיקר כדברי מוהרכ“ץ זצוק“ל, שהביא את מנהג תוניס, וגילה דעתו בדין זה בפירוש ולא הביאה דרך זיכרון, וכמ“ש מוהר“ר משה כלפון הכהן זלה“ה, והרב סוסו הכהן זצ“ל, והרב חנינא בוגיד סעדון זלה“ה, ובספר עלי הדס- וכולם מובאים במאמרנו, וכן עיקר להלכה).

מח. הרב המקובל מאיר יהודה גץ זצ“ל (הובאה עדותו במחזור עוד אבינו חי לראש השנה עמ‘ תנב), שם ספר הרב לוי נחום שליט“א שהוא היה נוהג לענות בהוב“ש בברכות שיוצאים בהן יד“ח והיה עושה זאת בקול רם גם בישיבת המקובלים בית– אל בירושת“ו בנוכחות הרב מאיר גץ זלה“ה, ופעם אחת כאשר האריך הרב גץ זצ“ל באמירת שם ה‘, נמנע הרב נחום שליט“א מלענות בהוב“ש בברכתו של הרב גץ בכדי לא לבלבלו, ובסוף התפילה הוכיחו הרב גץ זצ“ל על שתיקתו, והודיעו שהוא ציפה לעניית בהוב“ש הקבועה בכדי לכוון בה את הכוונות העמוקות שישנן בסידור הרש“ש זיע“א, ועוד הוסיף ואמר שהוא מקפיד לקיים פסק זה בביתו, להיות זהיר הוא וב“ב בעניה זו גם בברכות שיוצאים בהן יד“ח, כי זו חובה גדולה ליודעי ח“ן.

מט. גם הרה“ג חיים הכהן זצ“ל מג‘רבא כתב לענות בהוב“ש בברכות שיוצאים בהן יד“ח (הוב“ד בסידור עוד אבינו חי מאת הרה“ג לוי נחום שליט“א עמוד 347

נ. רבי משה מלכה זלה“ה בספרו מקוה המים (ח“ו, או“ח סי‘ יד) וכ“כ בספרו והשיב משה (סי‘ י, סעיף ד) ושם הדגיש כי מרן הש“ע לא הסתפק לומר על כל ברכה עונה ב“ה וב“ש“, אלא האריך לכתוב: ”על כל ברכה שאדם שומע בכל מקום עונה ב“ה וב“ש“ ודיוק בדבריו מורה שהוא כיוון גם לברכות שיוצא בהן יד“ח.

נא. הרה“ג המפורסם רבי שמואל בן הרוש זצ“ל העלה בבירור לענות ברוך הוא וברוך שמו בכל ברכה שיוצא בה ידי חובתו, הוא צוטט ע“י הרה“ג דוד עובדיה זצ“ל (בנהגו העם הלכות ברכות, הלכה יג).

נב. כן זרח ממזרח, סבא דמשפטים, הנותן בינה לעיתים, ודורש כל אתים, מרן רבי שלום משאש זצוק“ל (בשו“ת שמ“ש ומגן ח“ב או“ח סי‘ לד- לז. ובח“ג סי‘ לג. ובח“ד סי‘ עא) וכך כתב: ”גם ריעותא גדולה יצאה מאלו הנזהרים שלא לענות. שראיתי במו עיני שכל כך הרגילו עצמם שלא

לענות, עד שאפילו ברכות שאין חייבים בהם, או כבר יצאו יד“ח, אין עונים עליהם ברוך הוא וברוך שמו. פוק חזי שכן הוא, ונמצא שיצא שכרם בהפסדם, שמפסידין מצוה שהיא חובה לכולי עלמא לענות

ברוך הוא וברוך שמו על ברכה שאינה חובה או כבר יצא יד“ח שיש בה משום הבו גודל לאלוהינו, שהוא מוסכם אליבא דכו“ע. בשביל ריוח פורתא של ברכה שחייב בה שיש בה מחלוקת הפוסקים ושכולם

מעידים על מנהג העולם לומר ברוך הוא וברוך שמו… ראוי והגון לנו להחזיר העטרה ליושנה, למנהג ירושלים ומנהג העולם, ולהזהיר לעם לענות ברוך הוא וברוך שמו“, וכן כתב הרב זל“ה: ”והוא (המנהג לענות ברוך הוא וברוך שמו) מיוסד ע“פ דברי הרא“ש משם אביו רבינו יחיאל, והטור והשו“ע סי‘ קכ“ד להלכה ברורה, והוא מדברי הש“ס ביומא ל“ז, וכמ“ש בטור, וכ“כ הלבוש… הן היום ראיתי ששם בספרו (של רב אחד שטען כי אין חובה לענות ברוך הוא וברוך שמו)… והביא מספרים שדבר שלא נזכר בתלמוד אין חיובו מן הדין, ורק הרא“ש מחסידותו עשה זה, ושגם מר“ן לא משמע ממנו לשון חיוב, אלא מהיות טוב וכו‘ ואין הפסד באי אמירתו… ואנכי עמדתי מרעיד. וכמה יש לתמוה על דבריו אלו, שעשה לכל הפוסקים הנ“ל ראשונים ואחרונים דכל רז לא אניס להו, שלא ראו מקור הדברים ולא חש לקמחיה ולא ירא משאתם לומר עליהם שהם בכלל מבלי עולם. ולא ראה ולא הביט שכולם הביאו מקורות לדבריהם, מדברי הש“ס דיומא דל“ז. והטור משם אביו הרא“ש והביא מש“ס דיומא. גם הפר“ח והאו“ח הקדוש והגר“א זצ“ל. ובפרט דדבר זה נאמר היכא דדברי הש“ע אינם מפורשים היטב, ומתפרשים לתרי אנפי, אבל כאן דברי הש“ע והטור פשוטים וברורים ומפורשים כגלף דעיזקא, אין בהם מה להסתפק… וכבר כתבתי שם בתשובתי דאי אפשר בשום אופן לומר דהש“ע כתב כן למידת חסידות כיון שלא כתב צריך או חייב, דזה אינו, שהרי כל הסימן כולו אין בו שום לשון חיוב או צריך, כגון ויענו אמן על כל ברכה, האם נאמר שזה רק מידת חסידות ולא חובה לענות. גם לא יענה אמן חטופה או קטופה, שכולם חובה הן… ועוד דלפי דברי המשיג הכותב דאין הפסד באי אמירתו, מוכח דאין חיוב לענות ברוך הוא וברוך שמו גם על ברכה שאינו חייב בה… וזהו נגד כל הפוסקים שלא נחלקו אלא בברכה שחייב בה אם יענה ברוך הוא וברוך שמו או לא, אבל בברכה שאינו חייב בה כולי עלמא סוברים דחייב לענות ברוך הוא וברוך שמו… קנצי למילין, שבמקומי אני עומד. ועוד נתחזקו דברי ביתר שאת, שחובת כל אדם לענות ברוך הוא וברוך שמו על כל ברכה בין חייב בה בין אינו חייב בה, כדברי כל הפוסקים ומר“ן ז“ל. וכמו שכן המנהג פשוט“, עכלה“ק.

באדיבותו של אלעד פורטל ס"ט הי"ו

חובת עניית בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ

בזו        –      BZOU

 כפר בהרי האטלס התיכון מרוקו

מאת : זגורי מאיר מדריך תיירים למרוקו

ראשית דבריי ברצוני להסב את תשומת לבכם לכפר במרוקו מאוד מיוחד שהרבה מהטיולים במרוקו עוברים לידו אך אינם יודעים עליו מאומה כפר שגרו בו מאות יהודים  משפחות כמו זגורי.  מוריוסף. מלול. אזולאי. דהן. אוחנה .אביטבול .משש. דהן. בן דוד.  קדוש.  ועוד ועוד

בזו הוא כפר הולדתי  הכפר נימצא בשיפולי הרי האטלס התיכון  בדרך מהעיר בני מלל לקלעה דסררנה .כפר של אורגים בו עושים את הבד המשובח והיקר ביותר במרוקו , כל מי שמחשיב את עצמו במרוקו קונה לפחות ג'לביה אחת שעשויה מהבד הזה, זהו בד שארוג בעבודת יד  של צמר בשילוב עם משי,   שם הכפר בזו ניגזר מהמילה בוזה שפרושו בשפה התשליחית הוא אריגה .   כמו כן הכפר ידוע בכל מרוקו  ברימונים האיכותיים הגדלים שם שאין בהם עצם  הם נמסים בפה. וגם בדבש המיוחד שרודים אותו בכפר שהדבורים המקומיות מכינות  אותו מפרחי קקטוס מקומי שניקרא  ’’זגום ’’ , והוא פורח פעם בשנה למשך שמונה ימים ומהפרחים נובע צוף כמו שמן ,ומיחסים לו תכונות רפואיות .

כמו כן  קבורים שם שני צדיקים, אחד ניקרא רבי יצחק ישראל הלוי המכונה סידי מול לברז (בעל המגדל ) ,והשני בבית קברות קדום באזור שניקרא תזרוט  הצדיק  רבי שמעון בן שמאעיל שריף לוי

בחלק העליון של הכפר ישנה בריכה טבעית שניקראת "תמדה" היא מתמלאת ממעיין מים זכים ומפל קטן  יש אמונה בכפר שכל מי שלא מצליח להתחתן אם יטבול בבריכה של תמדה מובטח לו שיתחתן

איך מגיעים לבזו

מהקילומטר ה-67 לבני מלאל – כביש מראכש – בני מלאל פונים ימינה, נוסעים עד למרכז הכפר כ-8 קילומטר על לצומת ומשם ממשיכים שמאלה במעלה הדרך אל עבר מלאח היהודים כ-1.5 קילומטר מהצומת. 

שני המלאחים ממוקמים מעל ואדי סֶנְסִיף הנשפך אל ואדי אֶל עְבִיד.

האזור בו נמצא המללאח הגדול של בזו נקרא תגונט  והמלח הקטן נקרא תיגדמי 

השכונה המקומית שלפני המללאח הגדול במבוא אליו נקראת אֶל מֶדְרָאָסה

הייתה כאן גם זאוויה  ZAOUIA בשם סידי סְעיִר

הדבר הבולט בהתקרב למלאח בבזו הוא המסגד שמבצבץ מתוכו למרחוק, ומעליו קו ההר המתקרה  תגונט.    בבזו מצויים היו שני מלאחים : 

1 – אל מֶלָאח אָסְרִ'יר – המלאח הקטן

2 – אל מלאח אָלְכְּבִיר – המלאח הגדול זה שנמצא בו המסגד המדובר 

הערות שלי : 

זאווייה (מערבית: زاوية, מילולית: פינה (זווית)), תא תפילה והתבודדות לדרווישים צופים. במובן רחב יותר, הנפוץ בארצות צפון אפריקה) מגרבׂ משמש המושג לתיאור מדרסה – בית מדרש ללימודי דת האסלאם, משולבת לרוב במבנה תפילה. 

בית הקברות היהודי בכפר  נקרא גְ'נָאנָאת סִיֶיד – סמוך לשטח תִגְדְמִין שבו נטועים הזיתים  ומעליה אֶלְמַדְרָסָה. האזור המוסלמי ששם היהודים היו מחוייבים להוריד את נעליהם בעוברם באזור המדרסה

השטח של בית הקברות ( דרך אגב הוא חדש ) מוקף חומה –היתה חומת חול בעבר כיום יש חומת אבנים שחורות חדשה.

כוונים – המדרסה לצד מערב תגדמי לצד צפון מזרח מעל שטח הזיתים, מערבה המללאח החדש, וג'נאנאת נמצא לצד מערב

שטח בית הקברות מבותר. על מדרון שיחי שיזף וקוצים צעירים.

השטח שבו נמצאים הקברים הוא לפאתי מערב, דהיינו בצד של שכונת אל מדראסה. בשתיים שלוש שורות של קברים בשני מציבות שתי שורות 

מאלה שכתובים

1. קבר בבית הקברות  של סבי מצד אימי רבי שמעון מוריוסף שעליתי לקיברו מספר פעמים הפעם האחרונה הייתה באוקטובר 2015

2 מצבת קבורת האישה החסודה זוהרא אמסלם

נלב"ע יום ? חשון שנת 5718 תנצ"ב – נובמבר 1957

ימיה 75 שנה גופתה הועלתה על ידי משפחתה לישראל ונקברה במגדל העמק 

שני קברים  נוספים נחפרו ועצמותיהם נלקחו לארץ 

בנו של סלימאן  משש מסעוד לקח את עצמות אביו ואחיו

אחיו נקרא בשם נהוראי  ונקברו באשדוד 

השנה 2015  נפטר בשיבה טובה מסעוד הן של שלימן משש ונקבר ליד אביו באשדוד בו 92 שנים יהי זכרו ברוך

קבר נוסף של יהודי בשם חיראן

בתו של ח'ירָאן חסיבה בנתה מצבה חדשה על קבר אביה ובה כתוב :

פ"נאבן חיים מכלוף בן עיישה

נפ' כ' בסיוון תנצ"ב

מתוך שחפרו והוציאו את העצמות נתגלו גזעי עצים שבהם קרו את חלל הקבר אם הקבר של זוהרא אמסלם הוא בן 41 שנה לערך הרי שבית הקברות הנוכחי הוא בערך בן 70 או  80   שנה…חדש יחסית.

לפי המקומיים בית הקברות העתיק היה באזור המדרסה. הזאווייה של סיד יסעיר ומשם עברו לקרקע בשטח החדש. השטח גדול כ 100/100 מטר לערך מוקף חומה כפי שנאמר.  מפתחות לבית הקברות נמצאים אצל בחור בשם בל חסן  שגר סמוך לבית הקברות והוא גם שומר עליו  הבחור הזה הוא גם הדבוראי של הכפר והוא רודה את הדבש המיוחד שהדבורים מכינות מהקקטוס המקומי הנקרא זגום

זוויתנה דייאל ליהוד. עץ הזית הנמצא היום בבית הקברות החדש, היה ניצב  בדרכם של המלווים את המת, שם היו מניחים את המת – מתחתיו –  דורשים עליו בשעה שהובילוהו מביתו שבמללאח אל בית הקברות העתיק שבמדרסה.

משיחה חטופה שניהלתי עם זקנים בשכונת אל מדראסה עולי כי שהקבורה בבית הקברות החדש החלה כנראה בסוף שנות ה-40 תחילת שנות החמישים,   מסתבר שבבזו היו ארבעה  בתי קברות…….העתיק ביותר בצדיק בסידי מול אלברז  באזור שניקרא   פום תַרְיָה   השני בֶאֶלְמָאדְרָאסָה השלישי ..החדש בתיִג'דמי

והקדומה ביותר בתזרוט  שם קבור הצדיק  רבי שמעון בן שמאעיל שריף לוי

נראה לי היום ממרחק הזמן היישוב העתיק ביותר שגרו בו יהודים באזור…היה בְתָאבִיָה…לאחר מכן נטיפה ואחר כך בזו 

אני תקווה שהארתי את עינכם  במקום תירותי נוסף ומיוחד במרוקו 

זגורי מאיר מדריך תיירים –  050-2481848

בזו בעיני מאיר זגורי יליד המקום

תולדותיהם, חייהם ופועלם של צדיקי בית פינטו זיע"א- רבי דוד חנניה פינטו שליט"א-מכון פניני דוד-באדיבותו של מכון פניני דוד ובאישורו

הרב המוסמך רבי יאשיהו פינטו זיע"א ׳הרי"ף מחבר הפירוש על ״עין יעקב״

כבר משחר ילדותו התפרסם הילד יאשיהו, כמי שעתיד להאיר את עיני ישראל בתורתו, בקדושתו ובחסידותו. אביו, רבי יוסף, הבחין בתכונותיו המיוחדות של בנו הקט ובהנהגתו המרוממת , והשפיע עליו מתורתו וחכמתו. הוא נהג לשלוח את בנו לחכמי דמשק ולצדיקים והחסידים שהיו בדורו, והם האצילו עליו מתורתם וחכמתם, ומהם ינק את משנת חינוכו.

את עיקר משנתו ותלמודו, קיבל רבי יאשיהו בעיר דמשק מהגאון הצדיק רבי יעקב אבולעפיה זצ״ל, בצילו הסתופף, בעפר רגליו התאבק ותחת שרביטו עלה התעלה במעלות התורה והקדושה.

הרב המוסמך

בתקופה מאוחרת יותר בשנת ה״א שע״ז, ביקר רבי יאשיהו בארץ ישראל, בעיר הקודש צפת ת״ו, וכאן זכה לקבל את ה״סמיכה׳ מרבו המובהק רבי יעקב אבולעפיה זצ״ל, שכבר נסמך על ידי תלמידיו של רבי יעקב בי רב זצ״ל, אשר חידש את מסורת ה״סמיכה״ בארץ ישראל.

מאז ואילך נקרא רבי יאשיהו זיע״א בפי גדולי תורה בתואר שהוצמד לשר ״הרב המוסמך (אגב, רבי יעקב הסמיך בחייו רק שני תלמידים; את בנו, ואת רבי יאשיהו פינטו זיע״א).

רבי יאשיהו זיע״א שב לדמשק כשהוא מעוטר בעטרת הסמיכה, שהיתה כנזר תפארה לאישיותו התורנית. גאונותו בהלכה ובמוסר, בדרוש ובספרי הקודש היתה לשם דבר, ורבים מיהודי דמשק הסתופפו בצל תורתו וקדושתו.

סמיכת החכמים', שהיתה נהוגה עדיין בזמן המשנה והתלמוד, נפסקה בימיו של הלל, מאחרוני הנשיאים. שורשיה נעוצים עוד בשחרית עם ישראל כאשר יהושע בן נון – תלמידו של משה רבינו ע"ה היה ראשון הנסמכים.

יהושע נסמך בדבר ה' ע־׳ משה איש האלקים. ככתוב (במדבר כז, יוו): 'ויאמר ה׳ אל משה קח לך יהושע בן נון, איש אשר רות בו. וסמכת את ידך עליו. ובמקום אחר נאמר (דברים לד, ט): ־ ויהושע בן נון מלא רוח חכמה, כי סמך משה את ידיו עליו וישמעו אליו בני ישראל".

לצד יהושע בן נון, נסמכו גם שבעים הזקנים ע־׳ משה רבים ע"ה, והם סייעו לו בהנהגת העם.

מאז סמיכתו של יהושע, עברה ה׳סמיכה״ מאיש לאיש ומדור לדור. כשתמצית מעשה הסמיכה מתן רשות לתלמיד הנסמך להיות רב ופוסק הלכה, וכלשונו של הרמב״ם: 'קורין לו רבי, ואומרים  לו אתה סמוך ויש לך רשות לדון דיני קנסות״. תפקידו לדון ולהורות את העם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון. רק מי שהוא עצמו הוסמך יכול היה לסמוך אחרים בסמיכת חכמים.

מכוחה של ה״סמיכה', צמח המוסד המחוקק העליון והמקודש שהיה בישראל והוא ה״סנהדרין". בו היו יושבים כסאות למשפט חכמי ישראל שנסמכו איש מפי איש. עד למשה רבים שנאצל מכוחו הקדוש ברוך הוא. בכוחם של הנסמכים היה לדון דיני קנסות, ובענינים נוספים שלא היה כוח ביד חכמים אחרים שלא הוסמכו.

לא סמכו זקנים אלא בארץ ישראל בלבד. ומשום כך לא ניתן התואר 'רבי לאמוראי בבל, אלא הם נקראו בתואר רב' בלבד. טקס סמיכת החכמים לווה בשיר והלל על ידי חבריו של הנסמך. שהוא עצמו לבש לכבוד המאורע החגיגי בגדים מיוחדים.

כאמור, מסורת סמיכת החכמים נפסקה בימי הלל השני שהיה מאחרוני הנשיאים הסמוכין בעם ישראל. מיני אז בסערות ומאורעות דרכי ישראל בגלותם לערי נכר תחת שלטונם של מלכי אומות העולם, נשתבשו הדרכים ונתקלקלו אורחות חיים, ואין דורש בקולה של תורה כבימי קדם.

יתירה מזאת, לאחר מרד בר כוכבא, הטיל הקיסר אדריאנוס איסור חמור לסמוך זקנים ואף גזר עונש מוות על הנסמכים, על הסומכים ועל העיר שבה תתבצע הסמיכה. ואכן, ידוע לנו על רבי יהודה בן בבא שהומת על כך שסמך את תלמידיו בסמיכת חכמים.

בערך בתקופת מרן הבית יוסף, החליטו הלק מחכמי ישראל ובראשם המהר"י בי רב לחדש את הסמיכה. החלטתם היתה בעקבות פסק הרמב"ם בפרק ד׳ מהלכות סנהדרין שכתב: 'נראין לי הדברים שאם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינים ולסמוך אותם הרי אלו סמוכים וכוי.

המצדדים בסמיכה סברו שאותו דור כל חכמי ישראל מצויים בצפת, שהיתה באותה תקופה כלילת יופי משוש כל הארץ והתרכזו בה כמעט כל חכמי ישראל. ולדבריהם הוכשרה אותה תקופה תשובה לחידוש הסמיכה ויש שראו בכך שאף פעמי הגאולה מתקרבים והולכים.

המהר״׳ בי רב היה ראשון הסומכים ועל ידו ועל ידי תלמידיו התפשטה הסמיכה באותו דור החולקים עליו, שעליהם נמנו בין השאר חכמי ירושלים סירבו להכיר בסמיכה זו. נותרו בידינו תשובות רבות ודיונים ארוכים מאותה תקופה שבה דנו הצדדים בסמיכה ובהכשרה.

הפירוש על ״עין יעקב”

אך יותר מכל, שמו של רבי יאשיהו זיע״א, נקשר ונודע בכל תפוצות ישראל בשם ״הרי״ף״ על ״עין יעקב״, וזאת בשל הספר ״מאור עינים״ שחיבר על הספר המפורסם ״עין יעקב״ על אגדות הש״ס. ספר זה נכתב בעקבות פטירת בנו רבי יוסף זצ״ל בשנת שפ״ו.

על פירוש חשוב זה, כתב מרן החיד״א, רבי חיים יוסף דוד אזולאי זיע״א, כי ״בכל הארץ יצא קו תהילתו״. ואכן, פירוש זה הפך לחלק בלתי נפרד מהספר ״עין יעקב״, הפירוש הוא עיון מפורט, מבואר היטב, מדוקדק ורהב היקף, מעשה ידי אומן על אגדות הש״ס.

הספר ״מאור עינים” פירוש על עין יעקב, שהוא ליקוט כל האגדתות שבש״ס. לאחר שיצא חלקו הראשון של הספר, הדפיסוהו על העין יעקב לארור ביאורו של הגאון המהרש״א ונקרא בשם: ׳ביאורי הרי״ף; ונדפס מאז עם העין יעקב, כאשר הלומדים מרווים את צמאונם בפירוש נפלא זה.

החלק השני טרם ראה אור עד שנתגלגלה זכות ע״׳ הרב משה נגארה, שליח מארץ ישראל, שהגיע לארם צובא ומצא מרגניתא טבא זו. את חלק ב׳ של הספר הנ"ל הוא מצא בבית מדרשו של הרב הראון רבי משה לאניאדו, והוא הוציאו לאור בעיר מנטובה בשנת ת״ק בכרך לבדו. באותה שנה הדפיסו גם חלק זה עם העין עקב ויחברו את האהל להיות אחד.

מאז משמש ספר ביאור׳ הרי״ף את לומדי העין יעקב ומנהיר את עיניהם בפירושיו המזוקקים.

לגנזי מרומים

רבי יאשיהו פינטו זיע״א, היה רם מקושר בקשר שידוכין עם הרב הצדיק המקובל רבי חיים וויטאל זיע״א. בנו של רבי חיים וויטאל זיע״א, רבי שמואל זיע״א, שהיה ממשיך דרכו של אביו בקבלה, וחיבר את הספרים ״מקור חיים״ ו״באר מים חיים״, היה חתנו של רבי יאשיהו זיע״א.

בשנת ש”פ, כשנסתלק בדמשק הגאון רבי חיים וויטאל זיע״א לגנזי מרומים התמנה הריף תחתיו לכהן כרבה של דמשק. אמנם, בשנת שפ״ה יצא הרי"ף מדמשק לארץ ישראל כדי להתיישב בצפת ישיבה של קבע, אך עקב פטירת בנו רבי יוסף זצ״ל, שהיה צעיר לימים והוא בן כ"ד שנים, שב לדמשק בשנת שפ"ו, וכיהן בה כרב עד לפטירתו, ביום כ״ג לחודש אדר שנת ת״ח, כשהוא בן שמונים ושלש שנה.

בהלוויתו השתתפו בני הקהילה היהודית, שחלקו לו כבוד אחרון. חתנו הגדול רב שמואל וויטאל זצ״ל, הספיד אותו מרורים. וביכה את גודל האבידה הגדולה לעם ישראל בכלל וליהודי דמשק בפרט. מנוחתו כבוד בדמשק שבסוריה.

על מצבתו נחקקו המילים האלה:

אם תשאלו אנשי קריה ציון הזה למי נהיה אבן מקיר תזעק אויה

להרב כמהר״ר יאשיהו פינטו זלה״ה ת״ח

תולדותיהם, חייהם ופועלם של צדיקי בית פינטו זיע"א- רבי דוד חנניה פינטו שליט"א-מכון פניני דוד

עמוד

פרק ז: פעילות כספית של נשים

זָמְמָה שָׂדֶה, וַתִּקָּחֵהוּ;  מִפְּרִי כַפֶּיהָ, נטע (נָטְעָה) כָּרֶם. (משלי לא:טז)

הגיל המינימלי לבת לעסוק בממכר

הכלל על פי ההלכה הינו, שמכירה על־ידי בת פחות מגיל 20 אינה חוקית, והמכירה מחייבת רק בשנת רעב; כך על פי תשובתו של הרב מרדכי בירדוגו משנת תק״ה(1745).

הרב יעקב אביחצירא נשאל על נערה בת שש־עשרה, שמכרה קרקע שקיבלה בירושה האם המכירה בתוקף. תשובתו (בהסתמך על שו״ע חו״מ סימן רלה, ח): ״הזכר בן יג והנקבה בת יב אף על פי שאינו יודע בטיב מו״ם מקחו מקח וממכרו ממכר במטלטלין, אבל בקרקע אין מעשיו קיימין עד שיודע בטיב משא ומתן״.

היו נשים, שגילו יזמה כלכלית, מהן באופן עצמאי ומהן כעזרה לבעלים. פתגם נפוץ במרוקו אומר: ״אשת המומחה – חצי מומחית״(שטאל, תשל״ה, מס׳ 2905, מס׳ 281).

יעב״ץ כתב בהקשר לאלמנה מן העיר סלא, שהייתה לה חזקה על חנות, כי ״סתם אלמנות אינן יודעות להתעסק״ (אבן צור, תרנ״ד-תרס״ג, חלק א, סימן שט). אולם המקורות מן הדורות הבאים מעידים, שהיו נשים בגילים שונים, ביניהן אלמנות, שידעו לטפל ברכוש ובכסף.

הערת המחבר: בירדוגו מרדכי, תש״ז, סימן מח. רצו לבטל מכר כי הייתה בת פחות מעשרים: אביטבול, תרצ״ד, חלק א, סימן נט; בירדוגו, תרצ״ח, חו״מ, סימן רכה. הרב יוסף בירדוגו דן בנושא זה: ״קטן פחות מבן יג שמכר קרקע שירש… ושוב אחרי שהגדיל והיה יותר מבן כ, רוצה לחזור בו מהו. תשובה: יכול לחזור בו דחיובו בעודו קטן אינו חיוב״(בירדוגו, תשכ״ט, חו״מ, סימן רלה). ״פחות מבן כ׳ שמשכן קרקע שירש מאבותיו ורוצה לחזור בו מהו? תשובה: אין מכירתו מכירה״(שם, חו״מ, סימן רלט. השוו: שם, סימן רנח, רסה, שיט). ״כיון שהייתה עדיין קטנה פחותה מבת יב ויום אחד אין במעשיה כלום וקנינה ושבועתה כאין וכאפס״ (בן שטרית, תשכ״ג, סימן ב; רמב״ם, הלכות מכירה, כט, ח: ״בודקין את הקטן אם יודע בטיב משא ומתן או אינו יודע, לפי שיש קטן חכם ונבון שהוא יודע והוא בן שבע, ויש אחר שאפילו בן שלוש עשרה אינו יודע״. פחות מבן עשרים שנה אין מחילתו מחילה בקרקע שירש מאבותיו: טולידאנו, תרצ״א, סימן קעח. הרב רפאל אנקאווא כתב: ״נשאלתי בקטן מבן עשרים ששכר לאחרים קרקע שהניח לו אביו, אם קנה זה השוכר אותו קרקע או לא״. והתשובה: כי קטן שמכר את קרקע אביו – אין המכירה תקפה עד שיהיה בן עשרים שנה (אנקאווא, תר״ע, סימן ר). הרב יעקב בן נאיים נשאל, האם יכול בן פחות מ־20, ש״הגבו לו קרקע בחוב אביו״, למכור, ותשובתו הייתה שלילית (בן נאיים, תקמ״ד, סימן לד). באסלאם חלה האחריות המשפטית של אישה בקשר לבעלות על רכוש החל מגיל 15, כמו אצל הגברים: 1964,126-127 ,Schacht.

אישה שהצילה את בעלה

דניאל טולידאנו היה נתון במצוקה שכן המלך גזר עליו שריפה ונדרש לו כסף רב כדי להשתחרר. אישתו היא שהשיגה את הכסף לשחרורו: ״נתייעץ עם אשתו איך יעשו לרעה הגדולה הזאת ואת הלחץ זה הדחק אף היא ענתה אמריה לו כי הנה החביאה תכשיטי הבן יקיר ונתנם לו למכרם עד אשר משמים ירחמו״(אבן צור, תרנ״ד-תרס״ג, חלק ב, סימן קעג, דף קא, ע״ב).

אישה שפדתה את אחיה (במאה ה־18)

הנגיד שמואל בן יוסף מאימראן, בן למשפחת סוחרים ונגידים במכנאס, שנתפס למלכות בראשית המאה ה־18 כתוצאה מעלילה, שוחרר הודות לכסף ששילמה אחותו. כך נאמר בפסק דין משנת תפ״ד(1724).

הערת המחבר: אבן צור, תרנ״ד-תרס״ג, חלק א, סימן ס. לא נאמר כיצד הרוויחה כסף זה; ״ייתכן שזו היתה נדונייתה. בני משפחה אמידה זו ניהלו קשרי מסחר עם אירופה, כיהנו בתפקיד יועצים לסולטאן אסמעיל (1727-1672) ומילאו שליחויות דיפלמטיות למענו(הירשברג, תשכ״ה, חלק ב, עמ׳ 275; בשן, תש״ם, 77-76; 1967,161-162 ,Hirschberg.

אישה שפדתה את עצמה בכסף שלוותה וממכירת נכסיה (1824)

כידוע, אסור למוסלמים לשתות משקאות חריפים, אלא ש״מים גנובים ימתקו״, ולכן נהגו מוסלמים להתגנב אל בתי היהודים ולקנות יין. השלטונות הוציאו מדי פעם הוראות חמורות בנדון, וכן תוקנו תקנות על־ידי חכמים, האוסרות למכור יין לשאינם בני ברית (אנקאווא, תרל״א, חלק ב, סימן מב). אולם לא הייתה בכך תועלת שכן הפיתוי הכלכלי היה חזק יותר והיהודים הסתכנו. מקור משנת תקפ״ה (1825), מימי הסולטאן עבד ארחמאן (שלט בין השנים 1859-1822), מדווח:

״בחורף אשתקד יצא דבר מלכות שכל הנותן מים שרופים או יין לגוי שיתחייב ראשו למלך וכל ממונו יהיה למלכות ושגם ראשי העם יהיו חייבים עמו. היה בדבר פרסום גדול שהיה פחד ורעדה לבית־הדין וליחידי הקהל. ונקבצו כל הבית דין והקהל בכנופיא גדולה ונדו והחרימו בחרמות ונידויים שאין להם שיעור לכל מי שימכור יי״ש או יין לשום גוי או אפילו לשום יהודי החשוד למכור לגוי וסבבו בשוק בבתים ובחצירות וכרוזא קרי בחיל בתרועה וקול שופר על כל זה ושמעו כל העם וקבלו ולא היה אדם שפרץ גדר, כי הושיבו יחידי הקהל שומרים מכל עבר לשמור על זה מפחד המלך וגזרתו הקשה שגזר על זה. ובתוך ימי הפחד… תפסו השומרים גוי אחד ובידו…יין ונודע… שלקחו מאת מירא אשת ימין ארוואץ. ונתפסה למלכות והייתה בסכנת נפשות ואחר כמה הרפתקי פדתה את עצמה בממון והפסידה קרוב לשלוש מאות מתקאלים לשררה. ולפי שבעלה לא היה מצוי בעיר בכאן, לותה מהזולת על בטחונות וגם מכרה מטלטלי ביתה שלא ברשות בעלה ופדתה את עצמה ובעלה לא ידע מזה ולא הרשה אותה על זה כלל.״

הערת המחבר: תקנות נגד מכירת יי״ש תוקנו פעמים מספר. בפאס בשנת שס״ג(1603) נאמר, שהנגיד והדיינים התכנסו במאמר המלך כדי לחדש תקנה, שתוקנה כבר בעבר למשך עשר שנים (אנקאווא, תרל״א, חלק ב, סימן מב). בשנת שפ״ב(1622) חזרו על התקנה תוך ציון הנזק, שנגרם לקהילה כתוצאה ממכירת יי״ש. תקנות בנדון תוקנו בשנים תקנ״ז(1797) ותקס״ז(1807; עמאר, תשנ״ו, פה-פח). על פי מקור משנת 1737 מכרו יהודים בפאס משקאות חריפים למרות איסור המלכות ״ואיש ושכנו נמנים על זה לדבר עבירה, ומזה נמשך כמה עבירות המתרגשות״, כלומר: לתופעה היו תוצאות שליליות(בניהו, תשנ״ג, 134). שתיית יין על־ידי מוסלמי עלולה לסכן את היהודים ואת מנהיגיהם. במקור משנת 1812 מסופר אודות גוי שיכור שנאסר, נחקר על־ידי נציגי הממשל ואמר, ששני חזנים יהודים נתנו לו את המשקה. הללו נאסרו והנגיד פעל לשחרורם (עובדיה, תשל״ה-תשמ״ה, מס׳ 80).

בהמשך נדונה השאלה, האם רשאי בעלה לנכות את הסכום שהוציאה לצורך הפדיון ללא ידיעתו מדמי הכתובה שהוא חייב לשלם לאישתו, והתשובה הייתה חיובית. מקור זה חושף את יזמתה של האישה הן בסחר בלתי חוקי, הכרוך בסיכונים, והן את התושייה שגילתה בהיעדר בעלה, בהעיזה לקחת הלוואה ולמכור נכסים מביתה וכך להיחלץ מהמצוקה אליה נקלעה (בירדוגו, תרייע, אהע״ז, סימן מה. על אישה שמכרה לגויים יין ושיכר: משאש, תשכ״ח-תשל״ט, חלק א, סימן תצז).

נשים רכשו נכסי דלא ניידי, היו שותפות בקרקע ומכרו קרקעות וחפצים כמו בגדי הנדוניה. בעלים ונשותיהם מכרו נכסים משותפים.

הערות המחבר: על פי מקור ממכנאס משנת תע״ח (1718) קנתה אישה מאחיה חזקת חצר (אבן צור, תרנ״ד-תרס״ג, חלק ב, סימן קנן. בת מכרה קרקע שירשה מאביה (טולידאנו, תרצ״א, סימן מח). אישה קנתה בית (שם, סימן קיא, קפ). אישה מכרה חצר (שם, סימן רצח, ש). אישה מכרה בית שהיה בבעלותה (טולידאנו, תרצ״ט, חו״מ, סימן רנה). אישה קנתה חצרות בחיי בעלה בכסף שנתן לה (ויזגאן, תשמ״ח, אהע״ז, סימן טז). אישה ציותה לקנות מכספה מקום מכובד בבית־הקברות (אנקאווא, תרל״א, חלק א, סימן מז). אישה מכרה את בגדי נדונייתה ובעלה קנה במעות ההם קרקע (בירדוגו, תשכ״ט, אהע״ז, סימן לח). ״אשה שמכרה חפצי נדוניתה וקנתה בהם חפצים אחרים״(שם, אהע״ז, סימן קא). אישה מכרה את בגדי נדונייתה וקנתה קרקע (מונסונייגו, תשי״ב, סימן קמא). ראובן קנה את הבקעה מאמו של פלוני (בירדוגו, תשכ״ט, אהע״ז, סימן קיב). גרושה טרפה מלקוחות בעלה, ומעשה שהיה כך היה: דיון שהתנהל בתחילת המאה וד19 בקשר לאדם, שגירש את אישתו ולא היה לו די כסף לתשלום כתובתה. האישה לקחה כסף מן הלקוחות, שבעלה מכר להם והיו חייבים לו(אביטבול, תרצ״ד,

חלק ב, סימן כה). על פי מקור משנת תרמ״ה(1885) מכרה בתולה יתומה נכסי דלא ניידי ובעלה ערער על כך (אנקאווא, תר״ע, סימן קמו). נשים מכרו קרקע (אנקאווא, תר״ץ, סימן עא, קמז). אישה משכנה מחצית מחצרה(צבאח, תרצ״ה, חלק ב, יור״ד, דף פב).

[1]        האישה ובעלה מכרו חורבה (אביטבול, תרצ״ד, חלק א, סימן נט). ראובן ואישתו מכרו חלקת קרקע ללוי. לאחר פטירת הבעל עמד שמעון לקחת מלוי, אך האישה עמדה על כך, שמכוח כתובתה היא קודמת לחוב של שמעון(בירדוגו, תרצ״ח, אהע״ז, סימן נו, עה). חצר ובית־כנסת נמכרו על־ידי אישה ובעלה(אלמאליח, תקפ״ג-תרט״ו, חלק ב, סימן פט).

פעילות כספית של נשים – אליעזר בשן-נשות חיל יהודיות במרוקו

עמוד 73

פרק שישי

פגיעה והתעללות בנשים יהודיות (1888-1852)

תעודות 47-40

תעודה מספר 40

מסגן־הקונסול של בריטניה במוגדור לשגריר בריטניה בטנג׳יר – אלימותו של יהודה לוי יולי כלפי משרתת

במוגדור היתה קבוצה קטנה של יהודים אמידים שנהנו מחסות זרה, ועקב כך גם מזכויות יתר, ובכללן מגורים מחוץ למלאח. לעומתם, רוב היהודים היו עניים, חיו במלאח בתנאי מצוקה וצפיפות, ונאסר עליהם לעבור ממנו לרובע אחר. פער זה בין העניים הרבים לבין העשירים יצר מתיחות חברתית ועורר זעם אצל השכבות הנמוכות. התעודה הבאה היא אחת העדויות למתח ששרר בין העשירים לעניים, שפרנסתם היתה על עמל כפיהם וגם נשותיהם נאלצו לעבוד — בתור משרתות. יהודה לוי יולי, אחד מן היהודים העשירים, נהג זלזול במשרתת יהודייה.

אני כאן מדלג על המכתב באנגלית ומביא רק את התרגום לעברית.

מוגדור  7 בספטמבר 1852

באוגוסט בצירוף מכתב מתושב מוגדור יהודה דה ל״ל יולי, שבו הוא מתלונן על שנאסר בכלא מאורי על לא עוול בכפו, ודורש הסבר לכך.

 אני מבקש להודיעך ששפטתי את יהודה לוי יולי ל־14 ימי מאסר בגלל תקיפה פחדנית של יהודייה ענייה תמימה (משרתת של מר בוללי, פרו־קונסול של סרדיניה). ב־19 ביולי בערב היא הופיעה בלשכת סגן־הקונסול, דם ניגר מפצע שבמצחה, אשר נגרם, לטענתה, ממכת חרב של יולי. האחרון הובא לפני כעבור זמן קצר, אבל מאחר שהשעה כבר היתה מאוחרת, עיכבתי אותו אצלי עד הבוקר כדי לבדוק את האירוע עד תומו. המושל סירב להתערב, כי האשה היתה משרתת של מר בוללי.

סיפורה של האשה המסכנה היה כדלקמן: ביתם של קרובי יולי גובל עם ביתה ובית משפחתה. אין קיר המפריד בין המרפסות או הגגות של שניהם. יולי עבר מהמרפסת של קרוביו למרפסתם, והחל להטיל את מימיו, בעוד הדיירים שהתכנסו בחצר או באמצע הבית שקועים בקינות על חורבן ירושלים בעת הצום של  25 ביולי [תשעה באב], כאשר ננזף על התנהגותו המבישה, השליך עליהם חול ואבנים, ואבן אחת כמעט פגעה בבתה של האשה. בנה, בחור כבן 18, עלה אל הגג כדי לאלצו לחדול מכך. כיוון שיולי איים עליו שישליכנו אל מעבר למעקה, האשה חששה שיבצע את זממו, עלתה אליו בעצמה והוכיחה אותו על התנהגותו. בתגובה הוא חבט במקלו בגבה ובזרועה. לאחי שניסתה לתפוס את המקל ולשברו, הוא שלף את חרבו מנדנה וחבט במצחה עד זוב דם היא הכחישה שהיכתה את יולי או שהעליבה אותו. את דבריה אישרו כמה נשיב הדרות בבית.

יולי הודה שהטיל את מימיו על הגג, אבל טען שרק במקרה ובגלל הרוח החזקה שנשבר הגיעו אל היושבים בבית. הוא גם הודה שהשליך עליהם חול, אבל טען שעשה זאת בתגובה להטחת מילים גסות כלפיו. לדבריו, לא היכה את האשה בכוונה תחילה אלא בשגגה, במהלך הכאתו את בנה לשם התגוננות מפניו. איש לא אישר את הצהרתו. נתתי לחבריו ארכה של כמה שעות כדי לחפש מישהו שיוכל להעיד לטובתו. לבסוף הובאו שלושה אנשים, שניים מהם הודו שלא היו נוכחים אלא אחרי ההכאה, ואז ראו את המקל שבור ואת האשה מדממת. הנקודה היחידה לטובת יולי היתה עדותו של השלישי. זה הצהיר שאף כי לא ראה את התחלת התגרה, שמע את האשה אומרת ליולי דברים פוגעים וכן שמע את דבריו המעליבים של יולי אליה. משטחיותו של הפצע ניכר שלא מכה ישירה של פלדה גרמה להתהוותו, וסביר יותר שכאשר אחזה האשה בנדן, צנחה החרב מתוכו ונפלה על האשה. אפשרתי ליולי ליהנות מן הספק, שאם לא כן הייתי חייב להענישו עונש חמור יותר.

לו עשה אזרח מאורי מעשים כאלה כלפי אזרח בריטי, שום עונש לא היה נחשב חמור מדי.

בשל עושרו של יולי הסדר הכרוך בקנס לא היה משמש עונש, גם לא הוצעה הצעה כזו. למעשה, יולי לא הביע כל חרטה על פגיעתו באשה המסכנה, שאף כי היתה מסוגלת לעבוד בביתו של מר בוללי, התלוננה ימים מספר על כאב עז בראשה מחמת הפצע. נראה לי כי בשל היותה ענייה פגיעתו של יולי חמורה יותר. כלפי עשירים יותר לא היה מעז להתנהג כך.

יולי שוכן בחדר נפרד בבית הסוהר בחלקו העליון של הבניין, וחבריו היו רשאים לראותו לזמן קצר בכל יום. האדם היחיד שדיבר עם יולי במשרדי היה דודו מר יהודה לוי יולי. ב־19לחודש בערב הביע כעס על התנהגות בן־אחיו, אבל לא היה כל איום להכות בו. מר יולי חשש שאביו של יהודה יכה אותו מחמת ההתרגשות שתלווה את פגישתם הראשונה, אבל להפך, מר שמואל לוי יולי לא ראה חשיבות בעניין, ולא התייצב במשרד למחרת. סיבת סירובי לשחרור בערבות היתה, ראשית, חוסר יכולתו של האב להיות אחראי להופעת בנו, שכן הבן הגיע מאנגליה רק ימים מספר קודם לכן וגר אצל קרובים; ושנית, האפשרות שיולי יבקש מקלט בקונסוליה של הולנד(בהיותו ביחסי ידידות עם מר טרפאס) כדי להימנע מעונש. מעמדו של יולי כסוחר, כפקיד, לא השפיע על החלטתי בנידון, אבל היות שהוא כה מדגיש את אופיו ואת מכתבי ההמלצה שהוא יכול להשיג, עלי להעיר שכמה ימים לפני התקרית הזאת בא למשרדי בעלה של דודתו, שיולי גר בביתו, והתלונן על התנהגותו. הוא אמר שבלילה הקודם ניסה יולי, מתוך כוונה פלילית, לפרוץ, דרך החלון, לחדר שבו לנה יהודייה צעירה שהציק לה לעתים קרובות, וכי ניסה לתקוף אותו, את דודו. אמרתי לו שהאשמה חמורה כזו יש להביא לפני הממשל המקומי. לא שמעתי עוד על העניין, אבל כאשר הזהרתי את יהודה להתנהג ביתר זהירות, הוא זלזל בעניין ואמר שזהו עניין משפחתי. ההרגשה בין יושבי הבית לגבי ענישתו של יולי מנוגדת להצהרתו, תהיה אשר תהיה דעת חבריו הקרובים. בהזהירי את יהודה יולי באשר להתנהגותו בעתיד, השתמשתי בהחלט בביטוי שהוזכר במכתבו, שהוא יכול היה להיות זהיר יותר בהתנהגותו כלפי אנשי המקום, אבל תמיד השתדלתי למלא את הוראותיך ולתת כל הגנה אפשרית ליהודים.

הזכויות המיוחדות של אזרח בריטי אינן יכולות לפטור מעונש על עברות כמו אלה שעבר יהודה יולי. שאיפתי היחידה היא שייעשה צדק ליהודייה המרוקאית המסכנה, במידה לא פחותה ממידת הצדק שהייתי תובע מן המושל, לו היה התוקף אזרח מאורי והנתקף — אזרח בריטי.

פגיעה והתעללות בנשים יהודיות-אליעזר בשן

ברור כי על התקרית חסרת התקדים עם אברהם טולדנו דובר רבות עוד זמן רב גם במללאח וגם במדינה, כפי שדיווח שירות המודיעין הכללי:

״אוכלוסיית מכנאס, ובמיוחד השכבות המבוססות, בוודאי שמה לב שמאז פגישתו של הנציב העליון עם נציגי הקהילה היהודית, נראה כי הגורמים הבריאים בתוך הקהילה היהודית מבקשים לאמץ עמדה ענווה יותר ולהפגין פחות יהירות והתגרות. המוסלמים מייחסים את השינוי לדבריו הנמרצים של הנציב העליון, ואינם נמנעים מלבקר את התנהגותם של אלה שרק אתמול היו ד׳ימי בחסות הסולטאן, אשר לא פסק להיות ריבון הארץ… ידיעות מודיעיניות מהימנות מעידות כי האוכלוסייה המוסלמית, ובמיוחד העם הפשוט, עדיין כועס על היהודים. תקריות משניות וללא שום חשיבות מצביעות על האווירה הלוחמנית ביחס אליהם. המוסלמים מאשימים למשל את נשיא ועד הקהילה יוסף בירדוגו, כי היכה במו ידיו שבעה ילידים מוסלמים, וכי הוא מחזיק נשק. השמועה אומרת שהוא נאסר, והמוסלמים שמחו על כך״.

ברור כי היו אלה שמועות שווא, אך היה בהן כדי לחשוף את המתח ששרר עדיין בין שתי הקהילות, כפי שיעידו תקריות דומות שאירעו במקומות אחרים במדינה.

במוגדור, על פי נוסחה שהפכה כמעט לשגרתית, גרמה תקרית בנאלית בין שני אנשים למהומות חמורות. ב-29 ביולי 1939  פרץ ריב במללאח בין יהודי ומוסלמי, ושוטר ילידי נקרא להתערב. כשהגיע לזירת הריב, כבר הצליחו עוברי אורח בעלי רצון טוב להפריד בין הניצים ולא היה עוד מקום להתערבותו. השוטר בכל זאת התעקש והורה ליהודי שנפצע בעימות להתלוות אליו לתחנה המשטרה. היהודי ״העז״ לבקש פסק זמן כדי להתאושש מהמכות שקיבל. השוטר התרעם שלא מצייתים לו מיד, קילל את היהודי והכה אותו, למרות המחאות הקולניות של יהודים שהיו עדים לאירוע. השוטר פנה בקריאות עזרה לעוברים ושבים המוסלמים, בטענה על התקפה מצד היהודים היהירים. הדברים לא הידרדרו באותו יום, אבל יצרו מתח רב והרוחות התלהטו… על כן שלושה ימים לאחר מכן, ב-1 באוגוסט, התגלעו מהומות קשות. מאות מוסלמים פלשו למללאח ונהגו באלימות כלפי נשים וילדים. המהומה ארכה יותר מארבע שעות עד שהמשטרה התערבה, החזירה את הסדר והציבה שומרים בשער המללאח. אולם לא היה זה סוף פסוק.

באותו ערב, בשוק החדש של העיר, הכה בנו של סוחר יהודי מוסלמי צעיר עקב מחלוקת. המוסלמי התעלף, והשמועה פשטה שנהרג. בכל מקום פרצו חילופי דברים שבהם נטלו חלק גם אנשי צבא, בהשפעת קציניהם הצרפתים האנטישמים. ״מדובר״, הוסיף דוח שירותי המודיעין, ״בהשלכות מעשי הפעילים ממפלגת הימין הקיצונית, ׳המפלגה החברתית הצרפתית׳, שכבר התפרעו בטקס לציון 150 שנה למהפכה הצרפתית, אף שהתקיים בחסות השלטונות המקומיים״.

לתקריות מכנאס ומוגדור לא היו השלכות במקומות אחרים במדינה. במחצית השנייה של 1939 החלה בקושי הקהילה היהודית סוף סוף ליהנות מ״השקט״ שעליו דיבר אנדרה ז׳וליין, אך זרם הידיעות והשמועות מאירופה על סכנה של מלחמת עולם חדשה הכבידו על האווירה. יהודי מרוקו לא חששו להיות קורבנות ישירים של הסכסוך המאיים ובא. למעשה הם הרגישו לגמרי בטוחים ומוגנים בחסות צרפת המשחררת, שנחשבה בלתי-מנוצחת, בעלת הצבא החזק בעולם. דאגתם הייתה נתונה יותר לאחיהם באירופה, גם אם בשל ריחוקם הפיזי לא יכלו לתפוס את גודל הסכנות האורבות להם.

עם זאת, פרסם בספטמבר 1939 מורה, מחנך ואינטלקטואל ממוגדור ספרון שניסה לעורר את יהודי מרוקו למודעות לזוועות המשטר הנאצי ולסכנה שהוא מטיל על כלל העם היהודי, ולא רק על יהודי גרמניה, תחת כותרת נועזת במקוריותה ושקשה לתרגמה: Les Hitlériques, מעללי היטלר. מחבר הקונטרסים השנון, יצחק דוד כנפו, צאצא לאחת ממשפחת הנשרפים מאופראן המפורסמת[בסביבות שנת 1790 נשרפו 70 מיהודי העיירה אופראן שבחבל הסוס בדרום מרוקו בשל סירובם להמיר את דתם.], מורה ומשורר, התוודע לאופיו המתועב של המשטר הנאצי בעת לימודיו בצרפת וסיוריו באירופה בסוף שנות השלושים. הוא הוציא את הספר על חשבונו ב-2,500 עותקים שהופצו בעיקר בעי־ ולא זכו להד מחוצה לה.

הערת המחבר: הטקסט המקורי פורסם במלואו לראשונה ב-1997 על ידי הסופר והמחנך אשר כנפו, במסגרת ספרו של יצחק כנפו בצרפתית ״ההומור הוא ילד של שירים״, שיצא לאור לאחר מותו. תחת לחץ של ראשי הקהילה, השמיד יצחק בזמן המלחמה את כל העותקים הקיימים, ועבר מבית לבית לאסוף אותם, מחשש לפעולת תגמול של שלטון וישי; הוא לא שמר אפילו עותק אחד לעצמו. למזלנו דאג מ׳ מלכה ראש קהילת מוגדור לשמור בחשאי עותק יחיד. לאחר מותו של מלכה, קיבל בנו עותק זה בירושה והעבירו לאשר כנפו. אנו מודים לו שהרשה לנו לצטט ממנו.ע"כ

הוא הוקיע את אדישותם של בני ארצו וניסה בזעקתו וזעמו לעורר את חרדתם. ל­­קטעים מכתב-הפלסתר:

״בארץ הנאצים ראיתי את השנאה מלבלבת

ובאומה שלמה ארסיות חומצה מכרסמת

שבנאומיו זורק לעברה

מוקיון מטורף כהלצה

המוקיון המזיק הזה אחוז הזעם

מטיף להלשנה, לרצח ולאלימות

חשתי את מצחי, למרות אדישותו

מאדים מרוב בושה וגועל נפש.

מצלף הסַטירה בידי החלשות

אם לחבוט בהיטלר אינו יעיל

לפחות את סלידתי הוא מבטא

על כן קורא גם אם אני עלול לא למצוא חן בעיניך

כדי לצעוק בקול ניחר את כאבי ואת זעמי

אני מגיש לך כתב זה מלא זעם

שם רחוק, בגרמניה העצובה

הגיהינום נקרא מחנה ריכוז

ולחפים מפשע לבדם מקום המאסר הזה

אכזרי יותר מכל מכלאה עם עבודת פרך

חסידיו מעולם לא שבעים מההנאה האין־סופית

אשר הם חשים מסבל הזולת,

מטיבים להזכיר לאדם המודרני

העינויים שהמציא העידן הברברי

יום יבוא ולאכזריותם לא יהיה עוד מושא

בעובדים ללא לאות למען המוות

כל יום המחנה הגדול מתרוקן

באבדו אחד אחרי השני את נתיניו האומללים

לא עבר זמן רב, וכנגד כל הציפיות, איים הגורל הטרגי של אירופה להגיע גם ליהודי ברוקו ומצא אותם בלתי מוכנים.

יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-קליטת הפליטים מאירופה במרוקו-עמ' 53

ד. מדרש שמה של הרוגת המלבות בפיוטים

השימוש בשם פרטי כשם כללי הוא אחד האמצעים הפואטיים בתורת המליצה בשירת ספרד. הוא עבר לצפון אפריקה ועקבותיו ניכרים גם בפיוטים על סול. פייטני מרוקו אהבו להשתמש בשם פרטי כשם כללי, ולפעמים גם במידה מרובה, כפי שהדבר משתקף בפיוטיו של דוד חסין שזכו לתפוצה גדולה מסוף המאה השמונה־עשרה. מונסונייגו קובע את הלחן של שירו "צדקת אשת חיל זכרו״ על פי הלחן של שירו של חסין ״אהלל יושב כרובים״. בשיר אחר, ״אתה ה׳ עד מתי״, מתלונן חסין על קשיי השעבוד ועל עול הגלות, ובתוך כך שולח קללה אל המשעבדים המציקים:

תפתח ארץ ותבלע דת״ן / ותכס על עדת אבירם

שמותיהם של דתן ואבירם, אותם אנשים שחלקו על משה והארץ פתחה את פיה ובלעה אותם, מוזכרים בכתובת הפיוט של חלואה. הם מייצגים את מלכות האסלאם הרשעה שניצבה כנגד סול כדי להסיר את ראשה מעליה:

וגזרו אומר משפט מעוקל להסיר את ראשה מעליה לבת נדיבים וכה עשו מן הכוח אל הפועל דתן ואבירם יצאו ניצבים.

שירתו של חסין, שמוצאו ממכנאס, הייתה שגורה בפיהם של פייטני מרוקו. משוררים ממכנאם כמו ברדוגו וחלואה, שכתבו במחצית הראשונה של המאה התשע־עשרה, ידעו בעל־פה רבים משיריו והוקירו את משחקי הלשון שבהם. השנאה לדת ולממשל המוסלמי מצאה פורקן בהשוואתם לדתן ואבירם – צימוד שמות המאפשר לקלל אותם. הקללות שהופנו אל דת המוסלמים על ידי היהודים ושנאת המוסלמים ליהודים וקללותיהם מבטאות את היחסים הבין־עדתיים שהיו במרחב המוסלמי. ועל כן מובן מאליו שהפיוטים והקצות על סול, שהוצאה להורג בגלל נאמנותה לדת היהודית וזלזולה בדת המוסלמית, יהיו משופעים בקללות. יוצא שממד פואטי־רטורי משקף הקשרים תרבותיים־חברתיים ומשרת אותם.

רוב משחקי הלשון בשמות הפרטיים באים כדברי שבח וכביטוי לידידות בשירי השבח לאנשים חיים ובשירי ההספד למתים. בקינה של חסין על מות רבי יעקב מלכא מכונה הנפטר:

רב חביבה רב עינא / רב חסדא ורב חנינא

(חביב הוא כבבת עין רב חסד ורב חן)

תפקידו של הפייטן היה למצוא קשר בין השם הפרטי לבין איכויותיו של האיש שעליו מעתירים שבחים, להפוך את השם הפרטי ל״דבר דבור על אופניו״, התואם לאיש, לתוכן חייו ולמשמעות מעשיו. הוא מנסה למצוא סימוכין במקורות לקשר הזה ולהפוך את השם הפרטי להד עשיר במצלוליו על ידי כך שיהדהד במרחב השיר כחריזה. השם הפרטי יכול לכונן את המשמעויות הטמונות בשיר כולו גם בעזרת המשמעות הכללית הטמונה בצלילו. לפעמים יכול הפייטן להטות את השם הפרטי כאילו היה שם עצם כללי ולשנותו במקצת כדי לחשוף משמעויות נוספות. המשורר ממצה את השם הפרטי כשם עצם המתפקד כמסמן וכמסומן. השם הפרטי ההופך לשם עצם כללי מתגלגל למילה הניתנת לחלוקה כדי להשמיע משמעויות נוספות הרחוקות מהקשריו של המסומן, כך שבמרחב הפיוט נוצרים משא ומתן בין המסמן ובין המסומן והקשר ביניהם. ההנחה הזאת סבירה אם מאמצים את כלל הבלשנות של דה־סוסיר, 1975, על חוסר הקשר בין המסמן(המילה) לבין מה שהיא מסמנת(המסומן).

בקצות בערבית־יהודית לא מצאנו משחק מילים בשמה של הרוגת המלכות. השם שאומץ על ידי היוצרים הוא ״סוליקא״. צלילו הפך למוקד פואטי המקדם חריזה עם סיום ״קא״, במיוחד עם שם עצם או תואר שם כמו ״צדיקא״. רוב רובם של מחברי הקצות התייחסו לשמה במפורש. באשר לפייטנים, רק שניים התייחסו לשמה במפורש: חלואה וברדוגו. הראשון נקב בשמה בכתובת וגם בגוף השיר. השני נקב בשמה בכתובת השיר. הפייטנים האחרים לא נקבו בשמה לא בכתובת ולא בגוף השיר, כאילו סול ניצבת לפני רוחם רק כהתגלמות הקדושה והצדיקות ואינה זקוקה לשם פרטי. אין ספק שידיעת המשמעות של שמה הייתה יוצרת דפוסים פואטיים אחרים. מאחר שרצו לתת ביטוי למשמעות שתשקף במקצת את מעשה קידוש השם ואת מעלתה הרוחנית הגבוהה, החליטו להשתמש בשורשים סל״ק בארמית וסכ״י בעברית ויצאו מההנחה המעוגנת בפואטיקה וברטוריקה של שירת ספרד, שמותר לשנות במעט את השם. על ידי כך הוראתם של סכ״י ושל סל״ק תתאים נכונה למעלתה הרוחנית, כאילו המעשה של קידוש השם התבשר בשמה הפרטי.

אצל הפייטן חלואה, סול היא כקרבן כליל ״דסלקא לגבוה להתעלס באהבים״. אצל ברדוגו, שמה מגלם את רוחניותה היתרה המסוגלת להשתחרר מכבלי הברזל ההדוקים ביותר שנוגשיה הערבים כבלו אותה בהם:

נִקְרֵאת סוּלִיקָ׳א / וְהִיא לֹא נִתְפָשָׂה

חלואה מפליא ביזמה הזאת באמצעות שתי צורות כתיב, סוליקא וסוליכא.

שִׁיר לְאַיֶּלֶת אֲהָבִים / בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל, שֶׁקִּדְּשָׁה שֵׁם שָׁמַיִם בָּרַבִּים / אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמָהּ סוֹלִיכָּא, שֶׁהַכֹּל סוֹכִין בַּיָּפְיָה וִיפִי מַעֲשֶׂיהָ הַטּוֹבִים

כולם מתפעלים מיופייה, מסתכלים בו, טובעים בו וזוכים ממנו לשפע. תכסים רטורי־פואטי זה שואב את כוחו מהמסורת הדרשנית. במסכת מגילה יד ע״א נאמר: "יסכה… שהכל סוכין ביופיה". הפייטנים משווים את סול לשמש. לפי ברדוגו היא ״לבנה כסהר / מאירה כחמה". אלבאז אומר עליה ״לזהר החמה / תדמה יפהפיה״, ואלה דימויים בהשראת שיר השירים ו, י: ״מי זאת הנשקפה כמו שחר, יפה כלבנה, ברה כחמה, אימה כנדגלות״.

האם הדימוי לחמה נובע ממורשת תרבותית וממוסכמות ספרותיות או מהכרת השפה הספרדית (מדובר בהכרה של מילים בודדות ממנה לפחות)? על שאלות כגון אלה אנחנו מנסים לענות בפרק ״סול ושמותיה – פרשות אונומסטיות ותרבותיות״ (פרק ו בחלק השני של מחקר זה) הדן בשמותיה של הרוגת המלכות בכתבים יהודיים בעברית ובערבית־ יהודית. הפייטנים הכותבים בעברית כמו חלואה יכלו להעניק משמעות עברית לשמה הלא־עברי אף אם היה קרוב בצלילו לזוליכא, משחק רטורי־פואטי שלא היה אפשרי למחברים בערבית־יהודית. עברות שמה אפשר לצרף את הווייתה לעולם החכמה והקבלה. היא מסתלקת לשמים כי שמה ם ו ל י ק ה, כך הוא הופך במידת מה לשם תאופורי.

ז'ולייט חסין-סוליקה הצדקת הרוגת המלכות-תבניות צורניות בכתיבה הפיוטית על סול הצדקת

98-אַנָא פְהֵממִּי ווּבֵּלְמְסְבּוּגָ'א כָּא יִגְמְזְנִי

אני בצערי ובן הארורה קורץ לי

נאמר על אשה המתייסרת בצרתה כשאדם בא ומנסה להשתעשע אתה.

99-אַנָא רְדִּיתְ בֵלְהֵם, ווּלְהֵם מָא רְדָאבִּייָּא

אני הסכמתי לצער, והצער לא הסכים לי

השפלתי עצמי כדי לקבל עבודה בזויה ולא קבלתיה.

100-אֵנָאס כָּא תְעָארְףְ אֵנָאס, ווּלְכִיל כָּא תְעַארְפ מֵרְכָּאבָּאהָא

אנשים מכירים באנשים, והסוסים מכירים את רוכביהם

לפי וסטמארק258, כאשר אדם ממעמד נמוך רב עם אדם ממעמד גבוה טוען האחרון:

״אנאס כא …״; כן ראה:

כמובא במילון של וסטמארק : الناس كتعرف الناس والجيل تعرف ركابها

101-אֵננָּאר, מַה תְכֵללִּי עָאר

האש לא תשאיר רעה

102-אַס יִקּוּל לְמִייּתְ קֵּדָאם כְססָּאלוֹ

מה יגיד המת לפני רוחצו

על אדם שנתפס בשעת מעשה, ואין לו אפשרות להכחיש.

103-אַס זָאב עִינוֹ לְזְנַבוֹ

מה בין העין לזנב

מה עניין שמיטה להר סיני.

אלף ואחד פתגמים יהודיים ממרוקו-יששכר בן-עמי-מנוקד

תקופתו ומקום פועלו

ר׳ יוסף בן עיוש אלמאליח פעל במשך כשלושים שנה במפנה המאות הי״ח והי״ט. בתקופה זו ידעו היהודים עליות ומורדות ביחסם של השליטים אליהם: הסולטן מולאי אבן־עבדאללה מחמד, למשל, ששלט בשנים תקי״ז־תק״ן (1790-1757), נטה חסד ליהודי מרוקו, ובתקופתו ידעה הקהילה היהודית פריחה כלכלית ואחדים מאנשיה שירתו בחצרו בתפקידים בכירים ואף היו מאנשי סודו; בנו יזיד, לעומת זאת, שמשל אחריו במשך כשנתיים, גרם סבל לקהילה היהודית ואף התנכל ליהודים ששירתו את אביו; ואילו כשעלה לשלטון, אחיו, מולאי סלימן, שירש את מקומו לאחר מותו ושלט בשנים תקנ״ב-תקפ״ב (1822-1792), שב מצבם של היהודים והשתפר.

יישום התקנות בעניין נישואים לאשה נוספת

בשלוש תשובות דן ר׳ יוסף אלמאליח בתקנת המגורשים בפאס בעניין היתר נישואים לאשה נוספת.

מניין השנים לשהייה עם אשתו כשיצא למדינת הים. בשנת תקנ״א (1791) נשאל הרב בעניין אדם שהיה נשוי לאשה עשר שנים ולא ילדה לו בנים או ילדה אבל הם מתו. בפרק הזמן הזה יצא הבעל למדינה אחרת לצורך מסחר ולא קיים עמה יחסי אישות. האם צריך להמתין עשר שנים ממות הבנים כדי שיוכל הבעל לשאת אשה אחרת או שכבר בתום עשר שנות נישואים שבהם אין לו ממנה זרע יוכל לשאת אשה נוספת. בשאלה צוטט פסק של ר״י קארו: ״הלך בסחורה בתוך י׳ שנים או שהיה הבעל חולה או שהיתה היא חולה אף־על־פי שמשמשים יחד או שהיו חבושים בבית האסורים אין עולים להם אותו זמן מהמנין.״

בדברי תשובתו הביא החכם נוסח תקנה שמקורה בתקנות פאס משנת שנ״ג(1593): ״שכל איש שישא אשה מכאן ולהבא, אם שהתה עמו עשר שנים ולא ילדה, או אפי[לו] ילדה ומתו הבנים שילדה בתוך העשר שנים, ולסוף עשר שנים לא היה לה זרע בין זכר בין נקבה, שיכול בעלה לישא אשה אחרת עליה בחייה, ולא יתן לה גט ולא כתובה וכו'.״ [המשך התקנה: ״זולת אם ירצה בעלה לגרשה הרשות בידו. ואם יהיה לו זרע בשנת י״א לנישואיה ומת הזרע ההוא, מונה ג״כ [גם כן] עשר שנים אחרות וכן עזה״ד [על זה הדרך].״ ראו: הרב א׳ אנקאוא, כרם חמר)

לפי תקנה זו, רק אם אין לו ממנה זרע כלל בתום עשר שנות נישואין יכול הבעל לשאת אשה נוספת. אבל ר׳ אלמאליח ציטט גם תקנה אחרת משנת שנ״ט (1599): ״שרשאי כל אחד מהם לקחת לו אשה אחרת להבנות ממנה לאחר עשר שנים לנישואיו, אם לא ימצא לו ממנה זרע זכר בחיים בסוף עשר שנים לנישואיו, אע״פ שהיה לו ומת ח״ו קודם העשר שנים או אח״כ. ואעפ״י שבתקנה לא נזכר כי אם זרע סתם, ראינו לחדש שיהיה הזרע זכר וכו'.״

והוא מסכם את דברי תשובתו במילים הללו: ״מ״מ לדידן דאזלינן ונוהגים ע״פ תקנות רבותינו המגורשים זלה״ה ל״ש [לא שנא] לא היו לו כלל ל״ש מתו, לעולם מונים מן הנישואין עשר שנים ואם לא ימצא לו אז זרע זכר בחיים יכול לישא אשה אחרת עליה בחייה וכמ״ש בתקנות הנז[כרות].״ בדבריו אלה מצטט הרב אלמאליח את תקנות מגורשי ספרד שהתיישב־ בפאס.

לידת בנות. בשנת תק״ע (1810) נשאל הרב אלמאליח אם יכול ר׳ דוד בן יוניס לשאת אשה נוספת לצורך קיום מצוות פרו ורבו, שכן אשתו ילדה לו רק בנות וכבר עברו יותר מעשרים שנה מאז הלידה האחרונה. כמו כן העידו בפניו, שהאיש אמיד ובאפשרותו לפרנס אשה נוספת.

בדברי תשובתו התיר הרב לבעל לשאת אשה נוספת אף־על־פי שנשבע לאשתו בכתובה שלא ישא אשה על פניה, ולסימוכין הביא את התקנה החדשה של שנת ושמח״ה (שנ״ט – 1599), שאם בתום עשר שנים מן החתונה אין לבעל זרע זכר, הוא רשאי לקחת אשה נוספת למרות השבועה. לדעתו, על־פי נוסח הכתובה, נשבע בן יוניס גם על התקנה החדשה שנזכרה, והשבועה בטלה וכאילו לא היתה. כמו כן הוסיף הרב להיתר את עצם היות האשה זקנה, ושזה יותר מעשרים שנה לא ילדה ואינה ראויה עוד ללדת; שהרי התקנה האמורה קובעת שאפילו יש לו ממנה בן זכר, מכיוון שאינה ראויה ללדת יש לאפשר לו לשאת אשה נוספת. לדעתו, ההגבלה של עשר שנות המתנה בהיתר לנישואין נוספים תופסת רק אם עדיין יש בכוחה של אשת האיש ללדת.

בסיכום לתשובתו ציין הרב שבמקרה שלפנינו יש שתי סיבות להתיר לבעל לשאת אשה נוספת על־פני אשתו: האחת, שאשתו שהתה עמו כמה שנים ולא ילדה; והאחרת, שפסקה ללדת. לכן גם אם יש לבעל בנים מאשתו יש להתיר לו לשאת אשה נוספת – וקל וחומר במקרה שלפנינו, שאין לבעל בנים מאשתו ואף עברו יותר מעשרים שנה מאז הלידה האחרונה. הבעל אינו חייב לגרשה ולשלם את כתובתה היות שמצבו הכלכלי מאפשר לו לפרנס את שתי הנשים.

הבן נפטר לעולמו והבת בחיים ואין האשה יכולה עוד ללדת. לר׳ יהושע אבודרהם נולדו בן ובת מאשתו. הבן נפטר לעולמו והוא בן עשרים, ואשתו של ר׳ יהושע כבר היתה זקנה שאינה יכולה עוד ללדת. בתשובתו כתב החכם שלפי התקנה החדשה, אף־על־פי שילדה לו אשתו בן – שמת לאחר מכן – הוא יכול לשאת אשה נוספת, שכן בתום עשר שנות נישואין אין לבעל בן זכר. הבעל אינו צריך להמתין, אף כי לא עברו עשר שנים מאז מות הבן, היות שאשתו אינה מסוגלת עור ללדת. ועוד הוסיף הרב אלמאליח וקבע, שעל־פי הדין צריך הבעל לשאת אשה נוספת כדי לקיים מצוות פרו ורבו. גם במקרים אחרים שבהם קיים האדם מצוות פרו ורבו רשאי הוא לשאת אשה נוספת אם אשתו אינה יכולה עוד ללדת. הוא מביא סימוכין מדברי חז״ל בתלמוד על הפסוק בקהלת (יא, ו): ״בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך״, שלפיו הם ממליצים לשאת אשה גם לעת זִקנה.

פנים אחדות בחיי הקהילה לפי תשובותיו של ר׳ יוסף אלמאליח-אהרן גימאני עמ' 54

כז. מהר“א פלאג‘י זצוק“ל כתב בספרו ויען אברהם (סימן יו“ד) משם אביו על סוגיית ברוך הוא וברוך שמו וז“ל: ”דבכל מקום באו לאורויי אפילו בברכה שיוצא בה ידי חובה. וכאשר פטר לנו כן היה במחברים אשר מצא כאשר עיניך תחזינה מישרים שם שם לו. ועמ“ש עמיתנו בתורה הרב דברי מנחם נר“ו“ עכ“ל.

כח. הרב הגאון החסיד רבי רחמים יוסף אג‘ייני זצ“ל (מהעיר צפרו) כתב בספרו החשוב- לפי ספרי (ערך ברכה אות קלא), שכן הוא המנהג וכן צריך להורות לענות בהוב“ש גם בברכות שיוצא בהן יד“ח. (הב“ד הג“ר דוד עובדיה זצ“ל בנהגו העם, הל‘ ברכות אות יג)

כט. הרה“ג החסיד הרב צבי הירש שפירא זצוק“ל אב“ד מונקאטש בספרו דרכי תשובה (יו“ד סי‘ יט, ס“ק לח) כתב וז“ל: ”והנה הממציא דין זה שלא לענות ב“ה וב“ש בברכה שרוצה לצאת יד“ח בשמיעה הוא הגאון מהר“ש אבוהב בשו“ת דבר שמואל סי‘ רצ“ה ואחריו קם הגאון הנו“ב ז“ל בדגול מרבבה באו“ח סי‘ קכ“ד במ“א ס“ק ט‘ וכתב דברוך הוא וב“ש חשיב הפסק ואין לענות ב“ה וב“ש במקום דאסור להפסיק עיי“ש, אך בספר מעשה רוקח הספרדי (על הרמב“ם חלק א‘ פ“א מהל‘ ברכות

הלכה י“א בד“ה וכל העונה) הרחיב הדיבור להשיג על הרב דבר שמואל הנ“ל ומדחה ראיותיו ואדרבה מביא כמה ראיות שיש לענות ברוך הוא וברוך שמו אף בברכה שיוצא בה יד“ח, ואין חילוק בזה בין עניית ב“ה וב“ש ובין עניית אמן, וכתב שכן המנהג בכל קהילות לענות ב“ה וב“ש בכל הברכות שיוצאין הקהל יד“ח בשמיעה מהש“ץ כגון בברכת שופר וכיוצא עיי“ש באריכות. ועי‘ בס‘ שושנים לדוד (על המשניות פ“ח דברכות) ובס‘ מטה יהודה על האו“ח (להרה“ג מהר“י עייאש ז“ל, סי‘ קכד סעיף ה) שהשיגו על הס‘ מעשה רוקח הנ“ל וכתב לדינא כמ“ש בתשובת הדבר שמואל שלא לענות ב“ה וב“ש עיי“ש. ועי‘ בברכ“י (או“ח סי‘ ריג) מ“ש ע“ד בזה וסיים דלכתחלה נכון להורות כמ“ש הרב דב“ש והשושנים לדוד הנ“ל שלא לענות אבל אין למחות במי שעונה ב“ה וב“ש עיי“ש, ועי‘ ביוסף אומץ (סי‘ ע‘ אות נ‘) ובס‘ טהרת המים (בחלק שיורי טהרה מערכת אות ב‘ ערך ב“ה וב“ש ס“ק לו). ועי‘ בשו“ת מהר“ם שיק (חאו“ח סי‘ נא) שמיישב מנהג העולם שנוהגין לענות ב“ה וב“ש בברכה שיוצאין בה והשואל הביא שגם בבית מדרשו של הגאון ח“ס היו עונין ולא מחה בהן והאריך בראיות להתיר לענות ב“ה וב“ש וליישב המנהג ודלא כדגול מרבבה עיי“ש“ עכ“ל, ועיי“ע מש“כ בנו הרב בעל מנחת אלעזר ממונקאטש זלה“ה בביאורו לסוגיא זו ולדעת אביו זלה“ה (דבריו יובאו להלן).

ל. הרב חיים אלחדיף זצ“ל כתב בספר (טועמיה חיים עמ‘ מט, סעיף ב) וז“ל: טעם למה שעונים אחר ברוך אתה ה‘, ברוך הוא וברוך שמו? כתב הטור וז“ל שמעתי מאבא מארי, שהיה אומר על כל ברכה וברכה ברוך הוא וברוך שמו“ וכו‘ עיי“ש.

לא. רבי אלעזר חיים שפירא ממונקאטש זצוק“ל מחכמי אשכנז כתב בשו“ת מנחת אלעזר (ח“א סי‘ כ) ”כתוב שם במהר“ם שיק סי‘ נ“א כבר קדמו במעשה רוקח הספרדי על הרמב“ם (הלכות ברכות פ“א) שהאריך למעניתו שיאמרו ברוך הוא וברוך שמו גם בברכות שיוצאים בה ידי– חובה, ודלא כהדבר שמואל למהר“ש אבוהב (סי‘ רצה) שהמציא שלא לומר בברכות שיוצאין ידי חובה (ואחריו הדגול מרבבה כנודע) וכן היה נוטה דעת ורצון כ“ק אאזמ“ו הגה“ק זי“ע מפה שלא למחות ולמנוע חלילה במי שאומר ברוך הוא וברוך שמו גם בברכות אלו, והבוחר יבחר. ועיין מה שהביא בזה כ“ק אאמ“ו שליט“א בדרכי תשובה סי‘ י“ט ס“ק ל“ח ואין כאן מקום להאריך“.

לב. שו“ת יפה שעה– רבי מכלוף אבוחצירא זצ“ל (חאו“ח סי‘ יט). וכתב שם שזהו מנהג תאפילאלת הם ואבותיהם, ואבות אבותיהם ורבותיהם זצ“ל וזיע“א ועיין עוד מה שכתב שם (בהקדמה לשו“ת יפה שעה, תשובה להשגת הרב ציץ אליעזר זצ“ל) ז“ל: הרואה שם בדברינו עיניו יחזו, שהרא“ש והטור ומרן מלכא כולהו ס“ל שיענה ברוך הוא וברוך שמו, ומה גם דכן היא דעת רבותינו המקובלים בעלי גילוי אליהו ז“ל שהם רבינו האר“י ז“ל והרמ“ק ז“ל שמסכימים לאומרו וכ“ש שהמנהג בירושת“ו לענות ברוך הוא וברוך שמו, פשוט וברור דמיניה לא ניזוע, שהמנהג עוקר

הלכה ודו“ק. עכל“ה.

לג. רבי משה כלפון הכהן זצוק“ל– רבה הראשי של ג‘רבא, (ברית כהונה תורת המנהגים-שבת, וכן בשו“ת שואל ונשאל ח“א סי‘ כה וסי‘ כז). כתב דהמנהג לענות ברוך הוא וברוך שמו גם בברכות שיוצא בהן ידי חובה.

לד. רבי יוסף בן נאיים זצוק“ל– מחכמי העיר פאס, כתב בשו“ת שארית הצאן (סי‘ רסא) שצריך להמשיך במנהג אבותינו זה לענות בהוב“ש גם בברכות שיוצאים בהן יד“ח.

לה. קבלתי מאבותי שמו“ר זקני הרה“צ החסיד המקובל רבי יצחק ויזמאן זצוק“ל (מחכמי מחוז הסו“ס במרוקו באגפי מרקש, העמיד תלמידים שנכנסו עימו ברזי ח“ן, ואשר מפי ישרים וחסידים שמענו כי

זכה פעמים רבות לגילוי של תנאים ואמוראים שבאו לסייעו בלימוד התורה הקדושה) היה עונה על כל ברכה וברכה בהוב“ש ומצווה כך על כל זרעו ותלמידיו (מו“ז נלב“ע בי“ח סיון התשי“ז, בן תשעים שנה תנצב“ה).

לו. הרה“ג הצדיק הרב מרדכי זאב סגל זצוק“ל בספרו מגן גבורים (סי‘ קכד סעיף ה‘ בהרחבת ”אלף המגן“ ס“ק יא) הביא את דעת האוסרים לענות ב“ה וברוך שמו בברכות שיוצאים בהן יד“ח, וסיים בזה“ל: ”אבל במעשה רוקח הספרדי האריך להתיר וכתב שהרב הגדול מהר“י פאציפיקו (כצ“ל) הודה לדבריו, וחיבר פסק על זה“, עכ“ל. והעולה מדבריו שצריך לענות ברוך הוא וברוך שמו גם בברכות שיוצא בהן יד“ח, וכך העלה הרה“ג מאיר בראנסדופר זלה“ה בביאורו את דברי הרב מגן גבורים זצ“ל (בשו“ת קנה בשם ח“ב סי‘ ג, ד“ה ”אמנם מצינו“) וז“ל: ”עיין בספר מגן גבורים (שם) אלף המגן (ס“ק יא) שכתב בשם הדגול מרבבה והחדושי הרז“ה דבברכות שמתכוין השומע לצאת ידי חובתו אין לענות ברוך הוא וברוך שמו דהוי הפסק בברכה, וכבר קדמם בשו“ת דבר שמואל בזה, ושוב כתב דבספר מעשה רוקח האריך להתיר, היינו אפילו לכתחלה, ומשמעות דברי המגן גבורים הוא: שגם הוא הסכים כן להלכה כהמעשה רוקח יעו״ש“ ע“כ. הרי שדעתו ז“ל כהמעשה

רוקח שצריך לענות ברוך הוא וברוך שמו גם בברכות שיוצא בהן ידי חובתו.

לז. הרה“ג בן ציון הלוי ליכטמן זצ“ל (ראב“ד בירות לבנון) כתב בספרו בני ציון (סי‘ קכד סעיף ה‘ הערה ד) וז“ל: ”לכאורה נראה דדוקא כשמזכיר ה‘ בברכה צריך לומר ברוך הוא וברוך שמו… הא למדת שאפילו בהזכרה לבד כההוא דהתם שלא היה שם ברכה אלא הזכרה בעלמא שהזכיר את השם בוידוי נמי צריך לומר בהוב“ש. ועוד דמהטעם השני דקאמר זכר צדיק לברכה, פשוט שאפילו בהזכרה לבד צריך לומר כן. וכך כתב האליה רבה בשם שכנה“ג“ עכל“ה ועיין בביאורנו לדעת הרב שתילי

זתים.

לח. רבי עמרם אבורביע זצוק“ל כתב בספרו נתיבי עם (הלכות, סי‘ קסז) וז“ל: ”ואנן בדידן מנהגנו בירושלם לענות על כל ברכה גם על מוציא וקידוש, גם על שופר ומגילה, כיון שמרן פסק להלכה שצריך לענות בהוב“ש בכל ברכה“ ע“כ. אומנם סיים הרב זצוק“ל שם: ”במקום שאין מנהג, מוטב שיזהרו (מלענות בהוב“ש בברכות שיוצא בהן יד“ח). אבל גבי ירושלם שכך מנהגם, אין לנו לבטלו“. ובוודאי שהוא הדין לבני קהילות המערב ויוצאי צפון אפריקה, שגם הם ואבותיהם נהגו כפסק מרן וכמנהג ירושלים לענות בהוב“ש בברכות שיוצא בהן ידי חובה, שאסור להם לבטל מנהג יקר זה.__

באדיבותו של אלעד פורטל ס"ט הי"ו

חובת עניית בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ

המשלחת שהתה ביהודית במשך שלושה ימים, ובשובה דיווח רוקח באריכות למויאל את שראו עיניהם: ״חקרתי ודרשתי את מצב הישובים [יהודית ופתח תקוה] ומצב הקולוניסטים בפרט… מאד השתוממתי לראות השנוי העז והעצום אשר נהיה במושב יהודית מאז הייתי שם עם הרב הגביר היקר ק״ז ויסוצקי [כמה חודשים לפני כן]… אם כי גם היום מצאתי את מספר הבתים כמספרם אז, אבל עין בעין ראיתי כי חלף ועבר הרוח החי מכאן, שבת גאון הישוב. מכל האנשים היושבים שם לא מצאתי בבתיהם, אחרי אשר כמעט כולם התעתדו לכונן מושבותיהם בפתח תקוה״.

רוקח הביע את צערו על שיישוב חדש, שתלו בו תקוות כה רבות, הולך ונעזב, דווקא משום קימומה של פתח-תקווה הסמוכה. ״לעת עתה תחרב יהודית מבנינה של פתח תקוה, ויותר אשר יגדל הישוב בפתח תקוה, יתמעט ויקטן ביהודית״. הוא הציע למויאל לשנות את בסיסה התעסוקתי של יהודית: במקום שתהיה מושבה חקלאית, דוגמת פתח־תקווה הסמוכה, מן הראוי שתהפוך ל״מקום חרושת המעשה״, כלומר ליישוב שיתבסס על מלאכה ואולי גם על חרושת בעתיד.

כך קרה, שעל מויאל הוטל לטפל בשתי מושבות – פתח-תקווה ויהודית – אך תוך תקופה קצרה עיקר פעילותו היה בפתח-תקווה המתחדשת, אלא שביהודית היה ״פלונטר״ של ממש, כפי שכתבה חנה רם: ״הבתים שם נבנו ללא רישיון בנייה, ולאחר שהושקע בבנייתם כסף רב נותרו בשיממונם. שכן התושבים לא עמדו זמן רב במאמץ הכרוך ביציאה ושיבה מבתיהם אל שדותיהם בפתח־תקווה מדי בוקר וערב, כמהלך שעה וחצי. נוסף על כך רכש פינס עבור המתיישבים חלקות אדמה, ׳הרבע׳, בלי לדעת דבר על החובות שרבצו עליה לממשלה במיסים ובארנונות, על אדמות אלה אף לא הוצאו שטרי קניין. גם הרישיון על אדמת פתח- תקווה פג והיה צורך בחידושו״.

מויאל גויס שוב ושוב כדי ״להחליק״ את החיכוכים עם השלטון הטורקי. שינוי החל לחול במצבן של פתח-תקווה ויהודית לאחר שביקר בהן ק״ז ויסוצקי, זמן קצר לאחר הגיעו לארץ. הוא ביקר תחילה ביהודית, ולאחר מכן נסע לפתח-תקווה והתקבל שם בכבוד מלכים על ידי המתיישבים. בתו בת ה-10 של הרב אליעזר לייב פרומקין, מראשוני המושבה, קראה שיר לכבוד האורח, בעברית:

שושנת ציון

שושנת ציון, רכה וענוגה

תקדם פניך, גבור אורח!

אדמת קֹדֶש בשושנים סוגה

תפרוש כנפיה: בואה צולֵחַ.

פה אמך לעיניך,

אל תאמר כי זקנה

פה אחיך, ידידיך

אל תאמר כי נושנה.

במקביל לביקורו של ויסוצקי בפתח־תקווה פקד אותה גם הרב הרמן אדלר, ראש הרבנים האשכנזים בבריטניה, ושני האישים הבטיחו למושבה לסייע לה בשיקומה.

ויסוצקי העמיד לרשות פתח-תקווה סכום כסף גדול שהגיע אליו מנאמנו של הברון רוטשילד, מיכאל ארלנגר, תוך כדי ביקורו בארץ. ב-14 ביוני 1885 כתב לפינסקר במילים נרגשות במיוחד: ״אדוני! יום גדול הוא לי היום, יום לזכרון אחשבהו ועד נצח לא אשכחהו. היום לפנות ערב בא אלי הגביר הנכבד ה׳ אברהם מויאל ויביא אלי דיפישה [מברק] מהגביר הנכבד אוהב עמו מיכאל ארלנגר, בה הוא מצוה על ה׳ מויאל לתת לאורדר שלי [לפקודתי] סך של שלושים אלף פרנק… בשמעי את הבשורה יוצאת מפי ה׳ מויאל, כי רִחם הברון על פתח תקוה ויפקדנה… עתה יעלה אי״ה להושיעם ישועה אמיתית״.

בדיעבד התברר שנפלה טעות, והכסף הגיע אמנם מארלנגר, נאמן הברון, אך הועבר אליו על ידי חובבי ציון, כך שוויסוצקי קיבל בעצם סיוע מאנשיו שלו. עם זאת, אפשר היה לגשת לפעולות פיתוח בשלוש מושבות חובבי ציון – ובמיוחד בפתח־תקווה. ואמנם, מויאל שמונה על ידי ויסוצקי לעמוד בראש פעולות חובבי ציון בארץ, ראה את תפקידו העיקרי בסיוע לפתח-תקווה. בראייה מרחוק סיכמה שולמית לסקוב, חוקרת העלייה הראשונה, את הישגיו העיקריים של מויאל במושבה זו: ״הוא עשה שם גדולות. בימי כהונתו נבנו בה בכספי חובבי ציון עשרים בתים ושלוש עשרה רפתות, נטעו עצים ונקנו בהמות, והיישוב העלוב לבש צורה של כפר. מויאל הציע למנוע תמיכה ממי שאינו מעבד את אדמתו במו ידיו אם הוא מסוגל לכך והצעתו התקבלה. כן המליץ בחום שאם יתעורר הצורך להעסיק פועלים, יהיו אלה פועלים יהודים ככל האפשר, וגם הצעה זו נתקבלה על ידי ההנהגה״.

מויאל היה הראשון, ואולי אחד הראשונים, שהקדיש תשומת לב לניתוח סוציולוגי של ראשוני פתח־תקווה והבחין בשוני שלה בהשוואה למושבות האחרות. כולן נבנו מלכתחילה על בסיס של מוצא משותף. כך, מייסדי ראשון־לציון וגדרה היו עולים מרוסיה, ראשוני ראש פינה וזכרון־יעקב הגיעו מרומניה, בני עקרון עלו ארצה מרוסיה הלבנה, ואילו מייסדי יסוד המעלה באו מפולין. לא כך בפתח-תקווה.

ג׳ קרסל כתב על מויאל בספר שהופיע לכבוד חג ה-75 של ״אם המושבות״: ״מויאל נתקל, אולי בפעם הראשונה, בקיבוץ גלויות בזעיר אנפין בפתח־תקווה. המושבה הייתה מורכבת מאנשים יוצאי גלויות שונות, בעלות תכונות והרגלים שונים זה מזה תכלית שינוי״. מויאל, שהרבה לסייע למתיישבים, לא חסך מהם גם את ביקורתו. לדעתו, ״כל אחד מהם בנה חומת כינע [חומת סין] סביב תועלתו וטובת עצמו, ולא יביט, אף לא ירצה לדעת אם טובתו הפרטית תזיק לפעמים לדברים כלליים״.

לגבי מוצאם של הפתח-תקוואים, כתב מויאל לפינסקר: ״זה מרוסיה ומליטא והשני מדרום רוסיה, השלישי מאוסטריה והרביעי מירושלים. זה מבולגריה והשני מהונגריה. ייתכן״, כתב עוד מויאל, ״שהסיבה לאגואיזם של המתיישבים נעוצה בחששם מפני כישלון נוסף, לאחר שנכשלו פעם אחת בהקמת מושבתם, ועזבו. וגם בעת שבאו חובבי ציון לעזרתם חשבו בנפשם כי עזרתם היא עזרה עוברת, וכי לא לאורך ימים יתקיימו חובבי ציון, כאשר אמר בפני אחד מהטובים שבהם, ׳כי אני יודע ברור אשר חובבי ציון לא יתקיימו אפילו שנה אחת, ולכן צוויתי לכל מכירי בפתח תקוה, כי כל אחד ואחד מהם ישתדל לחטוף מכל הבא בידו״׳.

בסיום מכתבו לפינסקר לא הסתיר מויאל, בכל זאת, את תחושתו, שהוא משתתף במפעל חשוב: ״במשך זמן קצר עלה בידי להקים מושבה גדולה כזאת״.

בעוד שחובבי ציון ברוסיה ראו בסיועם למושבות החדשות ״תמיכה״, ראה מויאל את הדברים ברוח שונה. לדעתו לא היה מדובר בתמיכה, אלא בהשקעה לטווח ארוך – כזו שתעלה את פתח-תקווה ואת המושבות האחרות על מסלול של בנייה ושל התקדמות. במכתב לפינסקר מספטמבר 1885 הסביר מויאל עד כמה קשה מצבם של בני פתח-תקווה: ״אדוני יכול להבין שגם בפתח תקוה יש נצרכים במלוא מובן המלה. ומה נעשה עמהם? אדוני יסלח לי על אשר אקח לי החופש להעיר אזנו בפליאתי אשר אתפלא הפלא ופלא, והיא בקראם לפעולותיהם בפתח תקוה בשם תמיכה. לא אדוני, פתח תקוה דרשה עזרה ממסד ועד הטפחות״.

בעת שהגיע ויסוצקי לביקורו הראשון בפתח־תקווה – המשיך מויאל – מצא ״בתי עץ נרקבים״ וקולוניסטים מיואשים. הוטל עליו, על ויסוצקי, להתחיל את הקמת המושבה מבראשית, ו״עתה עלינו לגמור את אשר החל, להמציא לכל אחד את כל האמצעים אשר יועילו להעמידו על הקרקע ולעשותה לאכר״. בהמשך מכתבו חזר לנושא התמיכה והביעה תמיהה: ״מדוע מהתכתובת הענפה של חובבי ציון במזרח אירופה עולה כי הם הרבו לעסוק בקשייהן של המושבות הראשונות בכלל ושל פתח־תקווה בפרט. ויסוצקי, שעל ביקורו בארץ מסופר בפרק הבא, המשיך לעקוב מרחוק אחר הנעשה, וגורלה של פתח־תקווה נגע ללבו במיוחד. בהקשר זה הוא חזר ושיבח את מויאל: ״לדאבון לבבי נעור הפחה [מושל ירושלים רעוף פאשא]… ונתן צו על הקיימקאם המושל פה [ביפו] להתחקות על מעשי היהודים בפתח תקוה והקיימקאם שלח לשם את השר הממונה על ענייני הבנינים ביפו וסביבותיה, והשר הזה כתב בספר את כל הבנינים, אחד מהם לא נעדר, וכה החמיר השר הזה בנתינת הרפורט, עד אשר פחדנו פחד גדול, אולי מסתער הפחה להרוס את כל הבנינים. אבל בחמלת ה׳ ובעמל ה׳ מויאל, אשר לא נח ולא שקט ובדי עמל עצה ותחבולה(בלי כסף, כי עתה לא יועיל כל הון), עלה בידו לקנות את לב השר הזה ובשובו המתיק את מדת הדין אשר מתח עלינו ברפורט שלו וכתב דברים קרים [מתונים]. וגם על הקיימקאם פעל ה׳ מויאל, כי גם הוא לא יוסף גפרית ברפורט שלו אשר ישלח אל הפחה״.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה–19 –עמ' 86

71— פיוט — סי׳ יצחק

יוֹצֵר מִיָּדוֹ / עֹשֶׂר וָרֵישׁ

אָשִׁיר לִכְבוֹדוֹ / שִׁי"ן יוֹ"ד רי"יש:

צוּר מָעוֹז דַּלִּים / בֶּאֱמֶת שְׁמוֹ

רוֹכֵב גַּלְגַּלִּים / וּמִי יַקְדִּימוּ

מַלְאָכִים קַלִּים / רָצִים לִנְאוּמוֹ:

וְכָל זוּלָתוֹ / שִׁי"ן קוּ"ף רי"יש

כִּי אֵין צוּר בִּלְתּוֹ / אָלֶ"ף חֵי"ת רֵי"שׁ:

חָסִין בַּשֵּׁם הוּא / וַאֲהַלְּלוֹ

כִּי אֵין כָּמוֹהוּ / וְאֵין כְּמִפְעָלוֹ

יָמִים רָאוּהוּ / כִּי בְּשָׁעֳלוֹ —

מָדַד מֵימֵיהֶם / צָדֵ"י ו"ו רֵי"שׁ

וּשְׁאוֹן גַּלֵּיהֶם / שִׁי"ן בֵּי"ת רי"יש:

קוּם, עוֹשֵׂה פֶּלֶא, / הַעֲלֵה שֶׁבִּי

מִבֵּית הַכֶּלֶא / אֶל עִיר הַצְּבִי

שָׁם יִרְעֶה טָלֶה / עִם זְאֵב — לָבִיא:

עֹז יָדְךָ הַרְאֵה / מֵ"ם ה" א רֵי"שׁ

וּבְאוֹרֶךְ נִרְאֶה / אָלֶ"ף ו"ו רֵי"שׁ:

כנפי שחר

יוצר… — ה׳ מוריש ומעשיר (שמואל־א ב, ז). שי-יי־ר — שיר. רצים לנאומו — למאמרו, לעשות שליחותו. ש׳-קי-ר׳ — שקר. כי אין… — מבלעדי ה׳ אין צור אחר. א׳-ח׳-ר׳ — אחר. חסין… — הנה לא ישיגוהו יתב׳ מושגי הגוף ולא תואר מתארי הגוף, ובאמרנו חסין, עזוז וגבור, אינו אלא בשם בלבד כפי השגתנו אנו. (ראה רש־י — שמות סו, ז). בשעלו מדד… — (ע״פ ישעיה מ, יב), בכף ידו. צ׳-ו׳-ר^, — צור, כנוי להשי׳ית. ושאון גליהם — גאות גלי הים. שי-ב׳-ר' — שבר, ניפץ. העלה שבי — השב את השביה. שם ירעה טלה… — (ע״פ ישעיה סה, כה). מ׳-ה׳-ר׳ — מהר. ובאורך… — (תהלים לו, י). א׳-ו׳-ר׳ — אור.

אעירה שחר-פרשת לך לך-פיוט –רבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל