הקהילה היהודית בצפאקץ במלחמת העולם השנייה-חייס סעדון-פעמים 115-114 –מכון בן צבי חורף אביב תשס"ח
קנסות והחרמת רכוש.
מיד לאחר המלחמה החלה הקהילה היהודית לפעול לקבלת פיצויים על הפגיעות ברכוש היהודים בתקופה הגרמנית, ומן הטיפול בעניין זה ניתן ללמוד בדיעבד על הדרישות של הגרמנים. יהודים רבים סולקו מבתיהם מבלי שנמצא להם דיור אחר, נאסר על היהודים לצאת מהבית בשעות מסוימות, והוחרמו מהם אופנים, מקלטי רדיו, רהיטים, ביגוד, שטיחים, מערכות כלי אוכל, מראות וחפצים אחרים. הגרמנים החרימו גם את תכשיטי הנשים. בעדותה תיארה גז נסיון להחרמת מערכת כלי אוכל ( סרוויס ) מביתה :
" כשבאו יום אחד שני חיילים גרמנים לבית החרושת שלנו והם מחפשים את פראו גז, פראו גז – זאת אני. הם מבקשים לתת להם סרוויס חשוב, יפה וכו משום שרומל צריך להגיע. אז אמרתי לו " אנחנו פה פליטים, הבית נשאר בעיר, ואין לי כלום פה. הוא פתח את הארון וראה ערמות של צלחות, מזלגות וסכינים. הוא אומר, וזה מה זה ?, אמרתי לו, זה לא סרוויס, זה לאכילה של יום יום. אנחנו לא יכולים לאכול עם הידיים. זה בשביל המשפחה. והוא אומר לי, אבל המרשל רומל מגיע, בתמימותי ( וזה יכול היה להראות כמין בדיחה כזאת, שהייתה יכולה לעלות לי ביוקר ) אמרתי הנה צלחת בשביל המרשל רומל. הנה מזלג, הנה סכין, הנה מפיות וזהו זה, זה דבר נורא …כנראה שהוא הבין שבתמימותי לא ידעתי מה הוא רוצה ממני בדיוק ".
הקהילה נדרשה לדאוג לכלכלתם של עובדי הכפייה ולשלם את משכורתם, ולצורך כך היה עליה לגייס 1.600.000 פרנק. סכום זה הוטל כמס על כל הקהילה היהודית. נוסך על כך הגרמנים החרימו באיומים מנכבדי הקהילה כספים וחפצים יקרי ערך.
הערת המחבר – בתזכיר נכתב "לשלם את משכורתם של העובדים היהודים והערבים שנדרשו על ידי כוחות הציר. לכאורה עולה מניסוח זה כי היו גם עובדי כפייה ערבים. אינני יודע אם הכוונה לעובדים ערבים ששירתו את הגרמנים במקומות שבהם ישבו או לעובדי כפייה בדומה היהודים. עד כאן הערת המחבר.
בשבועיים האחרונים הכיבוש גברו הלחצים על הנהגת הקהילה היהודית בצפאקץ. ב-26 במרס הוטל על הקהילה קנס של 15 מיליון פרנק, והגרמנים לקחו ששים בני ערובה יהודים כדי להבטיח שהקנס אכן ישולם במועד. אמנם בני הערובה לא נכלאו, אלא היה עליהם להישאר בהישג ידם של הגרמנים כל הזמן, כפי שהסבירה גז : " בני הערובה היו מתחת יד שלהם. לא עשה ( כנראה צ"ל : נעשה ) להם שום דבר. לא נגרם דבר, יש לציין, שמשמעות היותם בני ערובה הייתה בנוכחותם. לא יכלו לעזוב את המקום. אבל לא היו אסירים. אותם יהודים נותרו חופשיים כדי שיוכלו לסייע לוועד הקהילה הן בגיוס הכסף והן בגיוס כח האדם לעבודות כפייה. לא ברור לחלוטין מתי נעצרו ראשי הקהילה. אם היה קשר בין הקנס לבין המעצר, הרי הדבר נעשה בסוף מרס 1943 ולא ארך זמן רב.
כדי לשלם את סכום הקנס בפרק זמן קצר מכרה קבוצה של יצרני שמן זית יהודים ל "ועדה לקנייה ולחלוקה של שמן זית של תוניסיה" שמן בערך של 8.6 מיליון פרקנק. ששה מיליון פרנק גויסו כהלוואה מבנק , קרדי ליונה " בצפאקץ, וחמישים וארבעה מחברי הקהילה ( תעשיינים, סוחרים וחקלאים ) חתמו על ערבות ( ראו את שמותיהם להלן בנספח ב ). ועד הקהילה שילם את 400.000 הפרנק הנותרים מ " קופת העזרה והצדקה" של הקהילה. כדי שה "ועדה לקנייה ולחלוקה של שמן זית של תוניסיה" תוכל לשלם את התמורה עבור השמן שנמכר לה, לוותה הקהילה היהודית את הכסף משני בנקים שפעלו בתוניסיה. מבנק "קרדי ליונא" לוותה 4.4 מיליון פרנק, ומה "בנק הלאומי ומסחר ולתעשיה" – Banque National du Commerce et de l' Industrie – 4.35 מיליון פרנק. מספר גדול של נכבדים יהודים מצפאקץ חתמו על הערבות להלוואות אלה.
במהלך ההתארגנות הקהילתית לתשלום 15 מיליון הפרנק שהטיל הגסטפו על קהילת ספאקץ לשלם 20 מיליון פרנק נוספים, ודרש שסכום זה יועבר עד יום שלישי 6 באפריל בשעה שתיים בצהריים, ואף איים להוציא להורג את היהודים בני הערובה אם לא ישולם סכום זה. ראוי לציין כי במכתב מן ה-2 באפריל שבו דיווח המפקח האזרחי של צפאקץ לנציג הכללי של תוניסיה, ז'אן פייר אסטווָה, על המצב החדש שנוצר בעירו מופיעה לראשונה במסמכים המלה " גסטפו " – בדרך כלל דובר על כוחות הציר – Les Troupes de l' Axe. אנו למדים ממכתב זה כי מועצת הקהילה היהודית בעיר הסמיכה את הנרי כהן, ספרבר ומקס לומברוזו לנקוט את כל הצעדים האפשריים לתשלום הסכום.
אך השלושה הבינו כי אין ביכולתם בשום אופן לגייס את 20 מיליון הפרנק הנוספים, ועל כן העבירו את כל סמכויותיהם לויקטור גז, נשיא הכבוד של הוועד, ולגסטון ספר, ששהו באותה תקופה בתוניס. אסטווָה נתבקש להודות להורות להם לממש את חובתם הנוכחית. ואם לא יוכל לפנות אליהם מסיבה כל שהיא, וכדי למנוע את הסנקציות הקשות שעתידות היו לחול על הקהילה, התבקש אסטווה לפנות לשלטונות הגרמנים בתוניס שיורו לפקודיהם בצפאקץ לדחות במעט את מועד העברת התשלום הנוסף. אסטווה בדק את הנושא בתוניס. הוא הבין כי לא יוכל להתערב בנעשה בצפאקץ ולסייע בקבלת אישורים להלוואות נוספות בתוניס, וטען כי לדתו תוכל הקהילה לממן ממקורותיה שלה את 20 מיליון הפרנק הנוספים.
עם זאת הוא הצליח להשיג אצל ד"ר רודולף ראהן[Rahn], מיופה הכח הגרמני בתוניסיה, שהיה האישיות הבכירה בתוניסיה מטעם הגרמנים, דחייה של העברת הסכום ל-9 באפריל. מכתבו של המפקח האזרחי בצפאקץ השיג את מטרתו. אף שלא כולם הבינו באותה שעה את משמעות הדחייה בשלושה ימים, ברור היה כי זה הישג נכבד.
חליפת מכתבים זו מלמדת על הלחץ שבו הייתה נתונה הנהגת הקהילה בצפאקץ, ועד כמה היה הקנס השני כבד וקשה. ועוד, אולי ניתן ללמוד מתכתובת זו כי את ההוראות להטיל קנסות נתנו השלטונות הגרמניים בתוניס, ושלא הייתה זו יומה מקומית. מערכת היחסים הפנים גרמנית בין המפקדה בתוניס לבין המפקדות בערי תוניסיה אינה מחוורת די הצורך במחקר. כדי למלא את דרישת הגרמנים העבירה מועצת הקהילה רק 3.6 מיליון הפרנק לידי ה "ועדה לקנייה ולחלוקה של שמן זית של תוניסיה", ו-5 מיליון פרנק הנותרים שליוותה כדי לממן את התשלום עבור השמן שנמכר לוועדה, הועברו מיד לידי הגסטפו.
בואם של כוחות הברית חסך את הצורך להעביר לגרמנים 15 מיליון פרנק נוספים. גז הטיבה לתאר את הדרמה שהתרחשה באותן שעות. זה כמה ימים קיבל ספרבר דיווחים מן האח הערבי שהעסיק, וששימש כאמור משרתו האישי של המפקד הגרמני בצפאקץ, כי המלחמה קשה מאוד, וכי כוחות בעלות הברית עתידים לשחרר את צפאקץ בימים הקרובים. ספרבר וגז שמרו את המידע בסוד, כדי שלא לעודד ציפיות שלא תתגשמנה :
" יוסף בא באותו בוקר ואומר "וון פשט קיבל הוראה להתכונן לארוז". הייתה שמחה גדולה בלבנו. אבל באותו יום היה צריך להגיש את שלושים המיליון לוון פשט. מנהל הבנק הצליח לגייס רק חמישה מיליון, לא יותר. ד"ר ספרבר הלך עם חמישה מיליון בתוך השק על הגשר ואמר לו : "קומנדאט, אין לי שלושים מיליון, יש לי חמישה מיליון ועצמי, היות ואני לא הייתי מוצלח כדי להביא לך את השלושים מיליון, חיי בידיך. לנאצי הייתה, למרות הכל, יראת כבוד בפני אומץ הלב של ספרבר, שתמיד דיבר איתו גלויות – לא פגע בו. לקח את החמישה מיליון ואמר לנהג שיסע הלאה, והוא נשאר כדי לדעת מדוע אין כסף ".
בשולי הדברים ואולי לא, העובדה שמנהיגי הקהילה היהודית לא הוצאו להורג אף שהסכום לא הועבר לידי הגרמנים, ושלא ידוע לנוט על פגיעה בהם, מלמדת אולי משהו על כוונת הגרמנים באשר לאוכלוסייה היהודית בתוניסיה. תופעה זו חזרה על עצמה בערים אחרות.
על פי עדותה של גז הביא ספרבר את הכסף המזומן בשק, ועל גשר מסוים היה צריך להיות המפגש כדי שהאוטו של הגרמנים יבוא לקחת את השק, ויסע – לאן ? אף אחד לא ידע. לא נשאר זכר, ולא סימן ולא צילום, ולא שום דבר.
הקהילה היהודית בצפאקץ במלחמת העולם השנייה-חייס סעדון-פעמים 115-114 –מכון בן צבי חורף אביב תשס"ח-עמ'36
יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-קליטת הפליטים מאירופה במרוקו
תקריות מכנאס
הדרמה האמתית, חודשים ספורים אחרי האירועים בקזבלנקה ופאס, התרחשה במכנאס הידועה באהדת המתיישבים לימין הקיצוני. פעילי מפלגת הימין הקיצוני הצרפתית, ״המפלגה החברתית הצרפתית״ (Le Parti Social Français} של ז׳ק דוריו :Jacques Dor} שהייתה פעילה במיוחד במרוקו, פיזרו במכנאס האירופית ובמדינה כרוזים והדביקו כרזות בליל ה-18 במאי 1938. על חלונות הראווה של העסקים בבעלות יהודים נראו כרזות באותיות לבנה: ״חנות יהודית, חנות של מנצלים״, הקהילה היהודית מחזיקה ביותר ממחצית עושרנו״, ״מקור הון היהודים בגניבה וניצול, ויש להפקיע אותו ולהחזיר אותו לעובדים הצרפתים״, ״לקנות אצל יהודים זה למוטט את המסחר הצרפתי!״ העירייה מיהרה למחוק את הכתובות, והשקט כאילו חזר על כנו.
ב-10 באפריל 1939 הידרדרו חילופי דברים בעל פה לפרעות. ברחבת אל חְדים, הכיכר המרכזית של המדינה, זיהו שני צעירים יהודים מקומיים את סימון פלא: (Pellas}, יהודי יליד מרקש, אשר להפתעתם הגדולה היה לבוש כמוסלמי וקיבץ נדבות. הם הכירו אותו מביקורו האחרון בעיר חודש קודם לכן, כאשר בא למכור ספרי קודש וספרוני ״קסידות״ ביהודית ערבית ובאותיות עבריות היוצאים לאור בקזבלנקה. הסתבר שסימון התאסלם כמפלט מהמצוקה הכספית שבה היה נתון. הצעירים היהודים לעגו לו והקניטו אותו על השכר הזעום שאסף מהמרת הדת המבזה. סימון, בשמו החדש עבדלה בן האג׳ לאחוסין, החל לקרוא לבני דתו החדשה לעזרה, בטענה שהצעירים מקללים את האסלאם ומבקשים לגרור אותו בכוח למללאח כדי להורגו. השמועה התפשטה בקרב האלפים שנכחו בכיכר המרכזית. חיילים מוסלמים בחופשה שנכחו באותה עת בכיכר התנפלו על שני הצעירים, ואלה נמלטו ומצאו מקלט בתחנת המשטרה. החיילים, ובעקבותיהם ההמון הרגיל של חסרי המעש וסבלים, שרק חיכו לאות, עטו על המללאח הישן והמללאח החדש. הם בזזו, הציקו לעוברי אורח ותקפו בתים. במהרה הצטרפו אליהם מפגינים מכל שכונות העיר. עדים דיווחו כי אמבולנסים צבאיים עברו בשכונות ואספו את החיילים הילידים. אחרים טוענים כי בהמון נראו מנהיגים אירופים לצד התוקפים, ובמיוחד אדם גבה קומה בעל עיניים כחולות שהתיימר להיות מפקח במשטרת רבאט.
למרות הקריאות הנואשות, לא התערבו כוחות הביטחון, אלא באיחור רב שקשה להסבירו. השקט חזר רק לאחר רדת הלילה. אלי אמסלם ופריחה אברג׳ל נהרגו בזמן המהומות, 34 נפצעו, ודינר אסייג מת מאוחר יותר מפצעיו. הנזק לרכוש היה למעלה ממיליון פרנקים. באותו ערב דיווח רדיו בארי מאיטליה בפרוטרוט על האירוע, והתחזק החשד בפעולה מתוכננת מראש.
מוריס לוי, מפעילי הליגה הבינלאומית נגד אנטישמיות (L1CA) ומתווך עסקים, יהודי ממוצא אלג׳ירי, שהיה עד למהומות, ערך מחקר מקיף והסיק כי הייתה זאת תקרית מתוכננת מראש. הוא העביר דוח מפורט, אם כי לא לגמרי מדויק, לארגון בפריז שהזעיק את ממשלת צרפת, למורת רוחה הרבה של הנציבות ברבאט שביקשה להמעיט ככל האפשר בחשיבות המאורע:
״בכיכר אל חדים, בין מאלפי הנחשים ומוכרי האשליות, סיפר יהודי ספרדי שהתאסלם זמן קצר לפני כן את סיפורו להמון. בתום שבחיו לאסלאם, ולאחר ששפך קיטונות של חרפות ושנאה לגזע שלו נולד, אסף 225 פרנקים בדיוק.
בתוך ההמון היו שני צעירים יהודים, שבאופן טבעי הזדעזעו מדברי השטנה, ולא היססו להעיר לו כי אין לו סיבה להתפאר על היותו מומר תמורת סכום כה עלוב!.״ בשלב זה שעט המון החיילים הילידים מגדוד הארטילריה הראשון ומגדוד 164, אליהם התווספו פועלים ילידים שהיו בחופשה לרגל הפסחא, לכיוון המללאח החדש והישן כדי לכתר את היהודים בבתיהם… על פי העדויות שנגבו עד היום, אפשר לומר בוודאות כי סיפור היהודי שהתאסלם לא היה אלא תירוץ למהומה שאורגנה בעוד מועד. נוכחותם במקום של איטלקים פשיסטים מוכרים, רק מאשרת את מסקנותינו. התקריות גרמו למותם של שלושה אנשים, שניים מתוכם נהרגו בביתם ואחד ברחוב סֵקַקין (בשוק בצורפים); 42 נפצעו, מתוכם שלושה קשה; שבעה בתים ושמונה חנויות נהרסו כליל. תמוה בעינינו כי האמבולנס הצבאי, שתפקידו היה להציל את הפצועים, שימש לאיסוף החיילים הילידים והוביל אותם למקום מעלליהם… ובכל זאת, הנחמה היא כי האליטה המוסלמית לא נטלה חלק במאורעות, והיא מצרה עליהם ומוכנה לעזור לנו למנוע הישנותם בעתיד״.
הדי התקריות שהגיעו לצרפת, דרך הליגה הבינלאומית נגד אנטישמיות, הניעו את הנציב העליון הגנרל נוגס להגיע למקום כדי להפגין סמכות ולהכחיש שמועות על חוסר המעש של כוחות הביטחון. אולם במקום להביע תנחומים בפני מנהיגי הקהילה, הוא הזהיר אותם בטון נוזף מפני כל הפרה של חובת האיפוק המסורתית. הוא הזכיר להם כל מה שהם חבים לצרפת, והמליץ להם לנהוג ב״חוכמה ובצייתנות״. הנימה המאיימת והמתנשאת גרמה לתקרית בלתי-נשכחת. אברהם טולדנו, אחד מחברי הוועד הצעירים, ערביסט וקרוב ללאומנים מבחינה אידיאולוגית, ענה לנוגס במילים שנחשבו ״חצופות״. עמיתיו הנדהמים מיהרו לגנותו.
לאחר שלושה ימים, ביקר מימון מרֵזֵ'ן, נשיא אגודת בוגרי בתי ספר כי״ח, את המפקח האזרחי והביע בפניו את נאמנותם של כלל חברי האגודה לצרפת. לדבריו הם חבים לצרפת ״כל מה שהם יודעים ומה שהם״. הוא הדגיש כי אין בכוונתם להפגין כלפיה או כלפי שלטון הסולטאן כל רגשות מרי או עצמאות, והם מאוד מצטערים על דבריו חסרי האחריות של מר אברהם טולדנו״. עוד אמר כי חברי אנודתו יעשו ככל יכולתם ״למנוע הישנות תקריות מצערות כפי שקרו באותו יום בכיכר אל חְדים״.
ב־י להרגיע את הרוחות, הזכיר נשיא הקהילה יוסף בירדוגו לבני דתו את חובת האיפוק המוחלט הנובעת ממעמדם כד׳ימי, באגרת שהוקראה בשבת בכל בתי הכנסת
״נוֹצֵר פִּיו שׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ פּוֹשֵׁק שְׂפָתָיו מְחִתָה-לוֹ״ (משלי יג, ג).
״למדנו מפי השלטונות כי מספר בני דתנו דנים בעניינים פוליטיים ומפרשים אותם. אין צורך להצביע על הנזק הגדול העלול להיגרם לאלה העוסקים בכך.
החובה הראשונה עבורנו יהודי מרוקו היא לכבד ללא סייג את שלטונות אומת החסות, ועלינו להימנע באופן מוחלט מכל מה שנוגע הן לפוליטיקה, והן לענייני הציבור. מצב אחינו באירופה ידוע לכול לצערנו, ועל כן אנו שמחים להכריז בקול רם שהיהודים החיים בחסות צרפת הם אנשים מאושרים, חופשיים ועצמאיים. ברוח עקרונות אלה אנו פונים אליכם ומפצירים בכם להרחיק ממחשבותיכם, מסביבתכם ומביתכם כל רעיון, או שיחה בנושא פוליטי, לא לנהל כל קשר היכול להשתמע לשתי פנים, ולהישאר תמיד בדרך הישרה שהיא לציית בקפדנות להנחיות מגננו. הציבור שלנו בוודאי יצטרף אלי כדי להביע רגשי כבוד ותודה לשלטונות על שהואילו להסב את תשומת לבנו לעובדות אלה, ובכך למנוע נקיטת כל סנקציות נגדנו״.
יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-קליטת הפליטים מאירופה במרוקו-עמ' 50
Joseph Toledano-Epreuves et liberation-les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale
Par précaution, des mesures d’internement ou d’assignation à résidence, en dehors de Casablanca, furent prises contre les plus bruyants : les Juifs marocains, naturalisés anglais, susceptibles de créer une agitation dans la communauté juive. Avec le risque que cela ne rejaillisse par ricochet sur la population musulmane, comme s’en inquiétait le chef de la Région de Casablanca ? «Le problèmejuif est un des problèmes politiques qui se posent dans la Region, en raison de l’importance numérique et économique des Israélites et de l’influence qu’ils exercent sur les Musulmans. »
C’est ainsi, par exemple, que l’homme d’affaires Salomon Benadi fut assigné à résidence à Oulmès et Sydney Benaïm à Settat, puis à Fès. Pour éviter une telle assignation à résidence ou même un internement, un des notables de Meknès, Eliezer Berdugo, si fier jusque-là de sa protection anglaise, avait évité en 1940 de s’adresser au consulat anglais pour en renouveler la validité.
Les sentiments pro-anglais de la population juive, datant déjà du siècle dernier, avaient été encore plus renforcés par l’héroïsme de l’Angleterre qui continuait seule la guerre contre l’Allemagne. Le journal d’extrême- droite Le Soleil du Maroc ne se privait pas de s’en plaindre :
« Les indigènes Israélites paraissent acquis au mouvement anglophile. Persuadés que leur salut ne saurait venir que de 1’Angleterre, ils se font les propagandistes de la collusion avec ce pays. On fait des prières dans les synagogues pour sa victoire… » (30 août 1940)
Dans son rapport du 23 juillet, le Résident général Noguès aboutit à la même analyse, occultant toutefois qu’elle n’était valable que pour la mince élite de Casablanca puisque la masse de la population juive se tenait éloignée de toute activité à caractère politique :
« La propagande anglaise, soutenue dans l’ombre par les Israélites, redevient active et cherche en particulier à agiter à Casablanca où elle s’attache à gagner les milieux d’affaires liés par des intérêts à la Grande-Bretagne et à semer le trouble et la division dans la jeunesse. »
Pressé d’imiter les Allemands, avant d’en recevoir immanquablement l’ordre, le gouvernement Pétain charge, en septembre, les ministres de l’Intérieur et de la justice, Peyrouton et Alibert, de préparer en hâte la version française des lois de Nuremberg.
Là, se place une anecdote tragicomique, spécifiquement marocaine, que rapporte Robert Assaraf dans son livre, Mohammed V et les Juifs du Maroc à l’époque de Vichy :
« Il n’est jusqu’à l’entourage immédiat du sultan qui n’ait eu des convictions chancelantes. Ainsi le Grand Vizir El Mokri – qui avait été, il est vrai, imposé à Sidi Mohammed Ben Youssef par la France — avait cru bon de donner des conseils au ministre des Affaires Etrangères français Paul Baudoin qui raconte, dans ses mémoires, la visite que lui rendit elMokri, le 25 septembre 1940 :
« Il attire mon attention sur la prospérité de certains israélites. Il me donne une leçon charmante : avant le Protectorat, les Juifs mettaient une vingtaine d’années pour acquérir une grande fortune. Ils en jouissaient dix ans et à ce moment, une petite révolution survenait qui mettait leur fortune par terre. Les Juifs recommençaient à s’enrichir pendant trente ans pour aboutir finalement à la confiscation de leurs biens excessifs. Maintenant que le Protectorat existe, nous craignons que ce rythme trentenaire soit interrompu. Le Protectorat dure depuis vingt-huit ans ? il nous reste deux ans pour confisquer la fortune des Israélites, suivant la règle séculaire qui me paraît sage… »
Le Statut des Juifs
Rapidement, est élaboré le Statut des Juifs, adopté par le gouvernement Pétain, le 3 octobre 1940, et publié au Journal Officiel de l’État Français, le 18 octobre. Sans aller aussi loin que son modèle allemand, il adoptait pourtant d’emblée, la définition raciale et non religieuse de l’appartenance au peuple juif : " celui ayant trois grands-parents de race juive ou deux grands-parents de la même race si son conjoint lui-même est juif Mais l’objectif proclamé est identique ? mettre fin « à la domination de la pieuvre de la ploutocratie juive internationale » en éliminant progressivement les Juifs de la vie nationale et en les mettant au ban de la société française. Le Statut français écartait les Juifs de la fonction publique, des mandats électifs et de toutes les professions susceptibles d’influencer l’opinion — de l’enseignement à l’information, en passant par les arts, le cinéma, la radio et la presse.
Le Statut fut immédiatement et automatiquement étendu à l’Algérie, en tant que prolongation de la France au-delà de la Méditerranée mais avec une discrimination supplémentaire cardinale : l’abrogation du décret Crémieux de 1870, octroyant en bloc la nationalité française aux Juifs algériens. C’était la réalisation de l’objectif fondamental du mouvement antisémite algérien depuis 70 ans et le coup de grâce porté au rêve des élites juives francisées du Maroc, qui s’étaient bercées de l’illusion, jusqu’au début des années 1930, d’une prochaine naturalisation collective ou au moins individuelle facilitée. Paradoxalement, les Juifs originaires du Maroc, naturalisés en Algérie, étaient cette fois mieux lotis, ils conservaient la nationalité française, ne l’ayant pas acquise par la grâce du décret Crémieux.
«A Fès, beaucoup de Juifs d’Algérie demandent des extraits de naissance pour faire preuve qu’ils sont fils d’étrangers. S’ils l’obtiennent, ils sont alors déclarés français et échappent aux conséquences de l’abrogation du décret Crémieux. Mais comme les ascendants de ces Juifs étaient nés au Maroc où il n ’existait pas alors d’état-civil, les preuves sont difficiles à fournir. »
Les Services de Renseignements étaient particulièrement attentifs aux échos de cette mesure révolutionnaire, dans la population marocaine. Ainsi à Oujda, à la frontière algérienne, ils signalaient que l’abrogation avait été accueillie, avec satisfaction, par la population française
׳ bien que considérée comme tardive, elle aurait dû intervenir dès la fin de la guerre 1914-1918. Ce retard fait penser qu ’elle a été inspirée par les autorités allemandes, ce qui amoindrit son effet moral. Très vive satisfaction par contre dans les milieux algériens musulmans… »
« A Rabat, en ce qui concerne les Israélites marocains, il résulte que l’abrogation du décret Crémieux ne les a pas autrement touchés et ils laissent entendre qu’ils ne désirent qu’une chose : demeurer les sujets de Sa Majesté le sultan. »
Joseph Toledano-Epreuves et liberation-les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale page 93
חלוצים בדמעה- אברהם מויאל האיש ופועלו-חנה רם עם עובד 1991-סיום המאמר
ממכתבי ויסוצקי עולה אפוא, כי פינסקר לא רק שהסתייג מדבריו, אלא אף נחרד מהאשמות שתלה במויאל, אשר יוכחו בהמשך כחסרות שחר.
משלא מצא ויסוצקי אוזן קשבת אצל פינסקר, חזר בו במידת־מה מדבריו והטיל את האשמה ברוקח. וכך הוא כותב אל שפ״ר בווארשה:
״… לתשובה על דבריך, לולא דמיסתפינא [אלמלא פחדתי] להדאיב רוחך, הייתי אומר כי כל השאור שבעיסה הזאת הוא סבת החשד על רוקח, ויש לי ידים מוכיחות על זה. אשר היטב חרה לי על דבריד ועל אשר לא האמנתם לי וחשדתם בכשרים…״
בינתיים בדק רוקח-בסיועו ובפיקוחו של הירש-את פנקסי מויאל והביא את החשבון לידי גמר. הסתבר בעליל, כי כל המהומה שהקים ויסוצקי היתה על מאומה. בקופת מויאל לא נותרו אלא כמה אלפי פראנקים, שהוחזרו לקופת ״חובבי ציון״ עד לפרוטה האחרונה, כפי שעולה מפרסום החשבון בעיתונות התקופה.
מותו של מויאל עורר שאלה: מי ימלא את מקומו וייַשם את אשר החל לעשות בגדרה, פתח־תקוה ויסוד המעלה. לשאלה זו נודעה בזמנה חשיבות רבה, כי בבחירת ממלא המקום היה תלוי גורל העבודה חישובית בארץ. זמן קצר לאחר פטירת מויאל ניאות הירש לקבל עליו את התפקיד באופן זמני, ובתנאי לקבלת הסכמת ״מזכרת משה״ למנות לצדו ועד פועל בן חמישה אנשים. הצעתו נתקבלה מיד על־ידי פינסקר, ועתה, ללא אותם הלבטים שהתלבט בהם ויסוצקי טרם מינויו של מויאל, קם במחי יד הוועד הפועל.
למעשה לא נמצא מחליף בשיעור קומתו של מויאל. הירש לא היה ״חובב ציון״ כמויאל, ועל אף היותו איש קורקטי וישר היה, שלא כמויאל, צר אופקים ולא השיג את ממדי המפעל שהוא עומד בראשו. תחת הנהגתו התנהלו ענייני ההתיישבות באפיקם הצר, בלי לפרוץ ממנו כהוא זה. זאת ועוד, הירש לא ניחן בכוחות הנפש כדי לשאת את המעמסה שהטיל על עצמו, כולל ניהול ענייני ״מקווה ישראל״.
הוועד הפועל בראשותו של הירש התפטר מפעם לפעם ורק הודות לשידוליהם של אנשי הברון בפריס, שנענו לבקשת פינסקר, היה חוזר בו מן ההתפטרות. חוסר יציבותו של הוועד הפועל היה בין הסיבות שעוררו בפינסקר את הרצון להתפטר. האמצעים הדלים שהעמידו ״חובבי ציון״ לרשות הוועד גרמו שהכל ייעשה בצמצום ובקימוץ רב-בסתירה לכל הצעותיו ופעולותיו של מויאל, שידע להבחין בין עיקר לטפל, לתמרן במצוי למצותו עד תום, בנחישות ובהתמדה. כך התנהלו ענייני המושבות בעצלתיים, עד שבשנת תרמ״ח (1888) הסתבך הוועד בקשיים חומריים וחבריו שקעו בסכסוכים פנימיים, שגרמו לפירוקו באותה שנה, בלי שייעשה כמעט דבר לחילוץ המושבות ממצוקתן.
כך לא חלה ביסוד המעלה שום התקדמות, ובמכתב אל פינסקר מתלוננים אנשי מושבה זו, ״כי מעת כי אברהם מויאל מיפו שבק חיים לכל חי, סר צל השגחת החברה מאיתנו ולא יינתן לנו על זריעת המינים של הקיץ ולא על להם צר להחיות נפשנו״.
גם בגדרה לא נשתנה מאומה לטובה אחרי מות מויאל. הכל השתוממו כי בחלוף הזמן לא חדלו הביל״ויים מלהזכיר בהערצה ובהוקרה את מויאל. ״מקטנם ועד גדולם הזכירו את שם המנוח, אשר ידע להוקיר ערך הקולוניסטים הצעירים בגדרה, אומץ רוחם, ודאג לטובתם והמציא להם מחסורם בניגוד להוראות שולחיו״.
אף ענייניה של פתח־תקרה היו יגעים אחרי פטירת מויאל. אנשי המושבה מבכים את מר גורלם, כי מאז מות מויאל ״שבקה עימה התקרה כי האיש הזה יולכנו קוממיות. לדאבון ליבנו גוע ה׳ מויאל בדמי ימיו ובראשית ימי עבודתו לטובת הישוב בכלל ומושבתנו בפרט. אז באנו עד משבר…״.
ביטוי הולם לאישיותו ופועלו של אברהם מויאל כראש הוועד הפועל של ״חובבי ציון״ בארץ הם דברי בני דורו, כפי שפורסמו בעיתון העברי המליץ, להלן:
״… הנה רבות היו המחשבות הטובות אשר חשב ה׳ מויאל על הרחבת הישוב לימים יצרו. אך ׳לב אדם יחשב דרכו ומה׳ מצעדי גבר!׳ האיש הרם הזה, מת לפתע… ובמותו אבדו חו״צ גבור משכיל אשר היה בכוחו לישר הדורים ולשים מעקשים רבים למישור, איש חי ורב פעלים… איש אשר כאוצר יקר היה לחו״צ ובו היו שמורות תקוות רבות לאלפי פעולות ותוצאות טובות בענייני הישוב, עד כי נוכל להגיד ולהעיד בפה מלא לפני כס תולדות ישראל, כי לו ארכו ימי חיי המנוח והלך הלך וצעד למטרתנו הקדושה כשעשה עד נשימתו האחרונה, כי אז קבעו חו״צ בעזרתו צורה אמיתית לישוב אה״ק ולא יספו לדאבה עוד. אבל אבי ישראל לקח את המתנה הטובה שהיתה בגנזי כנסת ישראל!- פה הוא המקום להציב ציון לנפש צדיק זה ולספר אחרי מטתו מאהבתו העצומה לרעיון א״י אשר היה מסור אליו כל הימים בכל לב ונפש ומדאגתו הרבה לגורל הקולוניסטים הצפויים לעזרת הו״צ, ואשר נתן בידו לתמכם ולסעדם, ביומו האחרון, עת אשר אש צרבת (בראנד) נשקה בגויתו ובינתו התבלעה, בכל זה לא חדל מבטא בשפתיו דברים מקוטעים הנוגעים רק לענייני הישוב ויצו במפגיע: לתת תמיכה להקולוניסטים… לקנות סוסים להביל״ויים… לקנות שדות עבור מושבות חדשות… לדבר עם הפחה אודות רשיון לבנין הבתים… לעשות גנים למטעי כרמים… מה יאמרו חו״צ עתה ?… עוד ירחם ה׳ את עמו… גר ישראל לא ידעך… ובמהמלים האחרונות האלה השיב רוחו אל ה׳ ונשמתו הטהורה עלתה אל אלוהיה תנצב״ה.. [דורש ציון-כנסת ישראל, עמ'937-936]
סיכום
מן המובאות במאמר זה מצטיירת לפנינו אישיות מיוחדת במינה. איש ישר ונמרץ, היודע לעמוד בתקיפות על דעותיו ועל עקרונותיו, מתוך אמונה שלמה בצדקת דרכו, ועם־זאת אדם נוח לבריות, מיושב בדעתו מלבב. איש שמדנים ופולמוסים היו ממנו והלאה. מבחינה זו, בוודאי, עלה על רבים מעסקני דורו, שעסקו בקטנות ובסכסוכים אישיים. מויאל, שהיה האיש הנכון בזמן הנכון, זכה עוד בחייו להערצה כללית של כל שכבות החברה ולהערכה מראשי ״חובבי ציון׳ בחוץ־לארץ. גם החשד שהטיל בו ויסוצקי לא נבע מהטלת דופי בכישוריו או באישיותו, אלא מקורו בדעה קדומה כלפי העדה היהודית הספרדית. ורק בשל השתייכותו העדתית נהג בו ויסוצקי, שלא בצדק, מנהג-״כבדהו וחשדהו״.
קרוב לוודאי, שאלמלא מותו הפתאומי, הצי שנה בלבד אחרי מינויו לראש הוועד הפועל של ״חובבי ציון״ בארץ, היה מויאל מוציא למרחב את שלוש המושבות שהיו תחת השגחתו, ואולי אף מקים מושבות חדשות, כפי שתיכנן לעשות.
בהתחשב במגבלות הזמן, האמצעים, האילוצים – מתוקף היות הארץ תחת משטר עות׳מאגי עריץ-ושאר מכשולים שנערמו בדרכו על כל צעד ושעל, עשה מויאל רבות למען המתיישבים בכלל והביל״ויים בפרט. נחטא לאמת אם נמדוד את פועלו של מויאל על־פי אמת־מידה רטרוספקטיבית ונתייחס אל פועלו כאל זוטות, כפי שעושים אותם כותבי עתים הטורחים – אם בכלל – להזכירו.
מן הדין להתייחס אל פועלו של מויאל כאל כל התחלות שראשיתן מזער, אך נושאי דגלם הם־הם החלוצים הצועדים בראש המחנה ומאירים את דרכם של הבאים אחריהם. זכות זאת נתגלגלה לאברהם מויאל המערבי, ובתור שכזה ראוי הוא להיכנס להיסטוריוגרפיה של ארץ־ישראל.
מאמר זה מבוסס מקצתו על עבודת הדוקטור: ״הישוב היהודי ביפו למן המחצית השניה של המאה השמונה עשרה עד לשנים הראשונות של המנדט הבריטי״. הוגש לסינט של אוניברסיטת בר־אילן, רמת־גן, תשמ״ב.
חלוצים בדמעה- אברהם מויאל האיש ופועלו-חנה רם עם עובד 1991–סיום המאמר
מעגל החיים-שלום צבר-טקס בת המצווה והמעבר של הנערה לבגרות
טקס בת המצווה והמעבר של הנערה לבגרות
״לגייר את המנהג הזה ולהכניסו תחת כנפי השכינה״
ההלכה קובעת כי גיל שתים־עשרה אצל הנערה הוא הגיל שבו היא הופכת מקטנה ל״גדולה". כמו אצל בנים, שלב זה מציין לא רק את חובתה של הנערה לקיים את המצוות החלות עליה, אלא גם את תהליך ההתבגרות המינית, ובעקבותיו את חובות הנשים הבוגרות שחלות עליה בהדרגה. מבחינה הלכתית, נערות – כמו נערים – אינן מחויבות לציין שלב זה. אולם, בעוד קהילות רבות הנהיגו לקיים טקס בר מצווה לנערים, לא היה מקובל לקיים טקס דומה לנערות עד העת האחרונה.
יהודי אתיופיה לא קיימו טקס לבני מצווה. תקופת גיל ההתבגרות, הנקראת גוֹרֶמְסָה (מילולית: איש צעיר), נחשבה אמנם בעייתית, אך היא לא צוינה בטקס כלשהו. משקיבלה הנערה את המחזור החודשי לראשונה, למדה כי עליה להתבודד ב״בקתת הדם״, אשר הישיבה בה סימנה גם את הצטרפותה לקבוצת הנשים הבוגרות. לעתים התרחש אירוע זה לאחר שכבר עברה לכפרו של החתן המיועד לה, ורק לאחריו מומשו הנישואין באופן מלא.
במקומות אחדים צוין מעברה של הנערה לבגרות בטקס או בדרך אחרת. באלגייריה צוינה קבלת המחזור הראשון בחגיגה צנועה בחוג המשפחה המצומצם בלבד. אם המשפחה הכינה לכבוד האירוע ספנג' והנערה קיבלה תכשיט כלשהו במתנה (למשל, זוג צמידים או שרשרת זהב). כמו כן נהגו להעניק לה בהזדמנות זו פריטים, כמו סדינים או מפות, על מנת להעשיר את נדונייתה, שבהכנתה החלו כבר שנים אחדות קודם לכך.
מקובל לחשוב, כי טקס בת המצווה נולד במאה העשרים בהשפעתם של זרמים מודרניים ביהדות הרפורמית במערב אירופה ובארצות־הברית. נימה זו ליוותה את דבריהם של רבנים אורתודוקסיים עד הטקס, בעיקר במזרח אירופה בדור שלפני מלחמת העולם השנייה. למשל, רבה של פינסק־קארלין, הרב אהרן וואלקין, דן בעניין זה בשנת 1927. בתשובה על שאלה מלונדון מונה הרב שלוש סיבות לאסור את מה שהוא מכנה ה״קאנפערמאציאן [קונפירמציה] לנערות", או ״חג הבגרות לנערות":
- מנהג זה שקול ל״אביזרא דעריות״, דהיינו עירוב בין המינים: ״תערובות אנשים ונשים, זוגות זוגות, בחור ובתולה גם יחד״.
- המנהג נוצר בידי "הרעפארמער [הרפורמים] בבתי תפילתן" רק כדי"להתדמות לעכו"ם ולפושעי ישראל".
- מנהג זה אסור בשל היותו דבר חדש: "לא שמענו שמעה בלתי היום, וכן לא יעשה לשנות ממנהגי אבותינו".
א' וואלקין, זקן אהרן, כעסק תרצ״ב, ח״א, סי׳ 1.
ואולם, ראשיתו של מנהג זה אינה בארצות־הברית של ראשית המאה העשרים, ולאו דווקא בחוגי התנועה הרפורמית. טקסי בת מצווה ידועים מקהילות יהודי איטליה החל מן המחצית השנייה של המאה התשע־עשרה. עד תקופה זו, הגעתן של הבנות לגיל שתים־עשרה לא זכתה לשום אירוע מיוחד בהשוואה לטקסיות הרבה שבקבלת עול מצוות בקרב הבנים. אולם רוח האמנציפציה ששררה בתקופה ההיא ועודדה שוויון בין המינים, וכן השפעת טקסים מקבילים בחברה הנוצרית הביאו לידי כך, שכבר בסוף המאה התשע־עשרה החליטו מרבית הקהילות היהודיות באיטליה לציין את מעברה של הבת מילדות לבגרות בטקס חגיגי וציבורי בבית הכנסת. מנהגי טקס בת המצווה כפי שנתגבשו באיטליה בתקופה זו מגלים דמיון ברור למנהגים שמקורם במסורות לא־יהודיות. בייחוד בולט הדמיון לטקס אכילת לחם הקודש הראשון(communion) בחברה הקתולית, כמו גם ללימוד עיקרי הדת באמצעות קטכיזם, כשלב המקדים ומתנה את הקוֹמוּניון.
אהרן וואלקץ(1942-1865)
רב ופוסק הלכה שהשתייך לזרם הליטאי המחמיר של היהדות האורתודוקסית במזרח אירופה. התחנך בליטא בישיבת וולוז׳ין המפורסמת. שימש רב במספר קהילות בביילורוסיה, ביניהן פינסק. חיבר כמה ספרי הלכה, חידושים בתלמוד וספרי שאלות ותשובות, ביניהם מצח אהרן(וילנה 1902) וזקן אהרן(פינסק 1932). הוא ובני משפחתו נרצחו בידי הנאצים בקיץ 1942.
קְטֶכיזם
מהמילה היוונית – הוראה, לימוד.
עם עליית תנועת הרפורמה בנצרות, שהדגישה את הנחלת עיקרי הדת ואמונותיה לכל יחיד ויחיד, החלו להופיע ספרי קטכיזם בכנסייה הקתולית והפרוטסטנטית. מתכונת הספרים הייתה של שאלות ותשובות, והלומד היה צריך לשנן את התשובות. בספרים אלו נכללו נושאי יסוד כמו מהותו של האל, נוסח תפילות חשובות וענייני פולחן שונים. ביהדות מתכונת זו נדירה. ניתן לציין את שלושה־עשר עיקרי האמונה לרמב״ם או הפיוט ״יגדל״, בניסוחים תמציתיים של עיקרי האמונה. רק בתקופה מאוחרת יחסית החלו הרפורמים בגרמניה ואחר כך בארצות־ הברית לחבר ספרי קטכיזם על מנת ללמד ילדים את עיקרי היהדות.
טקס התבגרות לנערה במרוקו במאה העשרים.
לא זכיתי למיטה משלי עד ש״נעשיתי אשה״. בשביל זה היו עורכים טכס מיוחד – אני מניחה שאפשר לקרוא לזה מין פולחן התבגרות. טבלו את אצבעותי בסוכר וקמח, אחר כך שמו כמה מטבעות על לשוני ונתנו לי שלושה תמרים לאכול. התמרים סימלו שלוש משאלות – שעונות הווסת שלי תהיינה תמיד קצרות ובלי כאבים, שחתונתי תהיה מוצלחת ושאלד הרבה ילדים. אחרי הטכס ההוא ישנתי בפעם הראשונה בחיי במיטה שכולה שלי.
מזיכרונותיה של מיכל (לשעבר מישל), שגדלה בסמוך למלאת של קזבלנקה; ח' פינקוס, מארבע רוחות: שיקומו של נוער עולה, ירושלים תשל״ב,עמ' 178.
המתכונת של חגיגת טקס בת המצווה באיטליה, כפי שהתגבשה בסוף המאה התשע־עשרה, ומתמידה בקיומה עד עצם היום הזה, התנהלה על־פי השלבים הבאים: לקראת הטקס למדו הבנות את יסודות היהדות ואת השפה העברית. בדרך כלל נערך הטקס באמצע השבוע (דהיינו, ללא קשר לקריאת התורה), ועל־פי רוב הועדפה התקופה הקרובה לחג השבועות. הטקס התקיים בבית הכנסת, שקושט בפרחים, לקבוצה של נערות, ונכחו בו קרובי משפחה וידידים. הנערות לבשו בגדים לבנים עם הינומה על ראשן, כסמל לטוהר (כמקובל בטקס הנוצרי). לאחר שעברו הנערות מעין מבחן בציבור ואמרו מספר ברכות ותפילות על מנת להכריז על אמונתן, בירך אותן רב הקהילה לפני ההיכל הפתוח. חגיגיות יתרה שיוותה לטקס המקהלה, שהנעימה בברכות וזמירות בלוויית עינת עוגב. בדומה לחגיגת הבנים, לאחר הטקס בבית הכנסת נערך משתה לבנות.
הטקס בקהילת אלכסנדריה שבמצרים, שמנתה יהודים רבים ממוצא איטלקי, דמה מכמה בחינות לטקס בת המצווה באיטליה. הטקס התקיים בבית הכנסת בקבוצה, וניכרה בו השפעת המודרנה המערבית. למשל, ניגנו בפסנתר, ומקהלת ילדים ליוותה את החגיגה. כמו כן, בנים ובנות בגיל שלוש־עשרה חגגו את האירוע במשותף, וציינוהו בצילום לאחר הטקס. גם בקהילה הליוורנזית בתוניס נכרת השפעת הטקס האיטלקי למן שנות השלושים של המאה העשרים לערך.
במרבית הקהילות האחרות בארצות האסלאם לא נערך כל טקס דתי לבנות. במקרים יחידים נערכה מסיבה צנועה בבית בקרב בני המשפחה בלבד. סממנים מועטים בלבד במסיבה זו סימנו את השלב החדש בחיי הנערה. ואלו דברי הרב יוסף חיים בעניין זה:
"[…] וגם הבת, ביום שתיכנס בחיוב מצוות, אע"פ [= אף על פי] שלא נהגו לעשות לה
סעודה, עכ״ז [= עם כל זה] תהיה שמחה אותו היום, ותלבש בגדי שבת, ואם יש לאל ידה תלבש בגד חדש ותברך שהחיינו ותכוין גם על כניסתה בעול מצוות" (חיים, פרטת ראה, אות יד). אולם נראה, כי בפועל דברים אלה נותרו לרוב בגדר המלצה בלבד.
אולם ככול שהמפגשים עם תרבות המערב ויהדות אירופה העמיקו, החלה מסתמנת גם בעניין זה מגמת שינוי, ובייחוד בשנים שלאחר העלייה ארצה. בשנת 1963 פנתה נערה מתל־אביב בשאלה בעניין זה לרב הראשי הספרדי, הרב יצחק נסים. בתשובתו ענה הרב נסים, כי "ראוי ורצוי לערוך חגיגה לכבוד מאורע זה בחייה", ועוד הוסיף בשם הרב אברהם מוסאפיא: ״דמי שעושה סעודה ביום שבתו נכנסת לחיוב המצוות, דהיינו בת י״ב שנה ויום אחד, נראה לי שהיא סעודת מצוות, כמו בבן י״ג ויום אחד״. כן ציין הרב נסים, שבדומה לבר מצווה יש לברך אף על הבת "ברוך שפטרני מעונשה של זו" (י׳ נסים, שו״ת יין הטוב, ירושלים תשל״ט, ח״ב סי׳ ו).
בעקבות פסיקות אלה הלכו במשך השנים הבאות גם חכמים נוספים יוצאי עיראק וארצות אסלאם אחרות, כגון הרב עובדיה יוסף (שו״ת יביע אומר, ירושלים תשל״ו, ח״ו סי' כט), או הרב עמרם אבורביע (ספר נתיבי עם, פתח תקוה תשמ״ט, סי׳ רכה, ענו קל). חכמים אלה קבעו, כי אין כל פסול בעריכת חגיגה לנערה בהגיעה לגיל מצוות. זאת ועוד, הרב יוסף משאש ניאות לחבר דרשה לנערה לרגל חגיגת בת המצווה שלה. הרב אמנם גרס, שהמנהג לציין את המאורע הזה בחגיגה מקורו נוצרי ועבר ליהודים הרפורמים, אבל הוסיף וסיכם ״ואמרנו לגייר את המנהג הזה ולהכניסו תחת כנפי השכינה" (י' משאש, נר מצוה, ירושלים תשכ״ט, עם׳ רב).
להלן הדרשה בשלמותה מתוך ספרו של רבי יוסף משאש "נר מצוה"
דרוש לבת מצרה
אדונים יקרים, גבירות יקרות, הורים, ומורים, יקרים,
אחי ורעי, אחיותי ורעיותי
אי טרם אדבר, ומלים אחבר, על ענינא דיומא, אתן תודה לבבית, ברצון טוב, בגיל וחדוה, למעלת כבודכם הרם, על הכבוד הרב, אשר עטרתם אותי ואת הורי היקרים, בהופעת כבודכם עלינו, להשתתף בשמחתנו, בליל התקדש חגנו, חג בת מצוה, ולברך אותנו בחג שמח, ואחולים טובים להבא, איחל לכבודכם הרם, שתהיה השמחה במעונכם תמיד, ונגילה ונשמחה עמכם, אמן.
מורי ורבותי!
מנהג חגיגת בת מצוה, לא ממעי יהודה יצא, רק מהנצרות העתיקה והחדשה, ונתגלגל להעדה הריפורמית, ונשתמשו בו כל אחד למטרתו, ומהם נתדרדר לכמה משפחות מישראל רק לשם שמחה, להקהל משפחה ורעים אהובים.
ואמרנו לגייר את המנהג הזה להכניסו תחת כנפי השכינה, ונאמר עליו כדבר האמור מפי נער ישראל בהתחנכו לבר מצוה, שהוא נשבע בהרמת ידו הימנית השמימה, בתוך קהל ועדה, ומבטיח בלב תמים לעזוב את תקופת הילדות, המלאה בערות והוללות וסכלות, ולהכנס לתקופתו החדשה, בתפקידו הטהור והקדוש להמשיך שרשרת מסורת ישראל ותורתו, ולהיות נאמן לעמו ודתו ומדינתו מדינת ישראל, כן אני הנערה הנצבת לפניכם היום, שיצאתי מתקופת הילדות ונכנסתי לתקופת הנערות, הנני מקבלת עלי לישר דרכי ונתיבותי ללכת רק בנתיבות הדעת והחכמה והתבונה, והדת והאמונה, להיות בת ישראל כשרה וצנועה, ולשמוע לקול הורים ומורים, להיות לתפארת אדם, לעמוד בשורת נשי חיל ולא אבוש.
ואסיים בשים שלום טובה וברכה להורי היקרים, מאירים כספירים, אשר גדלוני, וטפחוני, וחנכוני חנוך יפה, המקום ב״ה ברוב חסדו, יתן עליהם מהודו, ויהיו תמיד חזקים ובריאים, וכל טוב מלאים, וכן לכל אחי ואחיותי, וזקני וזקנותי, וכל בני משפחתי, יושיעם ויצליחם ה׳ אלהי ישועתי.
ומלב עמוק מאחלת הרווחה והצלחה, וששון ושמחה, וגדולה וכבוד ורוממות בכל מכל כל, למדינת ישראל ולרבניה וראשיה ושריה, ובפרט לצבא הגנה לישראל, יערה על כלם האל, רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה׳, ה׳ עז לעמו יתן ה׳ יברך את עמו בשלום.
ופעם אחר פעם, היתה חגיגת בת מצוה, בחדש מרחשון, והוספתי דברים אלו קודם ברכת הורים, והם:
והנה רבותי, ואחי ורעי, בחורים יקרים, ובחורות יקרות, עתה עומדות רגלנו בפרוזדור השנה, ליכנס לטרקלין ללילות החורף הארוכים, אשר הם שי צנוע מאד טוב ויפה לכל שוחר תורה וחכמה, וכאשר כתב גאון ישראל ותפארתו, הרמב״ם זכרונו לברכה בהלכות תלמוד תורה פרק ג/ הלכה י״ג שאין אדם לומד רוב הכמתו אלא בלילה, לפיכך הרוצה לזכות בכתר התורה והחכמה יזהר בכל לילותיו, ולא יאבד אפילו אחד מהם בשינה ואכילה ושתיה ושיחה וכיוצא בהן אלא בתלמוד תורה וחכמה, אמרו חכמים אין רנה של תורה אלא בלילה וכן רנה של כל חכמה שנאמר קומי רני בלילה, ובכן טוב לנו מאד להבטיח טובה גדולה לעצמנו לשמור על הלילות הארוכים הבאים לקראתנו לשלום, להוציאם רק בלמודי תורה וחכמה להועיל לעצמנו, ולעמנו, ולמדינתנו למלאת אותה בעם חכם ונבון, ואסיים בשים שלום וכו'.
סיכום
ספרות הפוסקים בקהילות המזרח בימי הביניים (הרמב״ם) ובראשית העת החדשה (רבי יוסף קארו) לא הזכירה טקס מיוחד המציין את המעבר לגיל מצוות, מעבר שהמשנה בפרקי אבות מבטאת באמירה "בן שלוש עשרה למצוות". בכמה מקהילות יהודי המזרח לא ציינו גיל זה כלל או שציינוהו במידה פחותה. אף הגיל שבו התקיים הטקס השתנה מקיבוץ יהודי אחד למשנהו.
קולות מראקש-אליאס קנטי – בית דומם וגגות ריקים
בית דומם וגגות ריקים
כדי להתוודע אל עיר זרה אתה זקוק למקום סגור, שתהיה לך זכות חזקה מסוימת עליו ואשר בו תוכל להיות לבדך כשהבלבול שמשרים עליך הקולות החדשים והבלתי מובנים נעשה גדול מדי. המקום הזה צריך להיות שקט, צריך שאף אחד לא יוכל לראות אותך כשאתה מוצא בו מפלט, ואף אחד כשאתה שב ועוזב אותו. הטוב ביותר הוא להיעלם באיזו סמטה ללא מוצא, לעצור מול שער שהמפתח לו נמצא בכיסך, ולפתוח בלי שנפש חיה תשמע זאת.
אתה נכנס לתוך קרירותו של הבית וסוגר אחריך את השער. בבית עומדת אפלולית, ולרגע אינך רואה מאומה. אתה דומה לאחד העיוורים בכיכרות ובסמטאות שעזבת. אבל עד מהרה אתה שב וזוכה במאור עיניך. אתה רואה את מדרגות האבן המוליכות לקומה הראשונה, ולמעלה אתה פוגש חתולה. היא מגלמת את הדממה שנכספת אליה. אתה אסיר תודה על שהיא חיה, כך ניתן לחיות גם בדומייה. היא מקבלת את מזונה בלי לקרוא אלף פעמים ביום ״אללה״. אין בה מום ואין היא צריכה להסכין עם גורל מחריד. אפשר שהיא אכזרית, אבל היא אינה אומרת זאת.
אתה פוסע הלוך ושוב ושואף לקרבך את השקט. היכן נשארה ההמולה הנוראה? האור המסמא והקולות המחרישים ? מאות על גבי מאות הפנים ? בבתים האלה פונים רק חלונות מעטים אל הסמטה, לפעמים אף לא אחד. הכול נפתח אל החצר, וזו נפתחת אל השמים. רק באמצעות החצר אתה נמצא בקשר מעודן וממותן עם סביבתך.
אבל אפשר גם לעלות על הגג ולהשקיף על כל גגותיה השטוחים של העיר בבת אחת. זהו רושם שטוח, והכול כמו בנוי במדרגות רחבות ידיים. נדמה לך כאילו אתה יכול לטייל למעלה על פני העיר כולה. הרחובות אינם נראים כמכשול, אינך רואה אותם, אתה שוכח שקיימים רחובות. הרי האטלס בוהקים לא הרחק והיית חושב אותם לרכסי האלפים לולא היה האור שעליהם זוהר יותר ולולא היו דקלים רבים כל-כך נטועים בינם ובין העיר.
צריחי המסגדים המתנשאים פה ושם אינם דומים לצריחי כנסיות. אמנם הם דקי גזרה, אך לא מחודדים, רוחבם ברום גובהם זהה לזה שבתחתיתם, והפרט החשוב בהם הוא המשטח שברומם, שמעליו נקראים המאמינים לתפילה. הם דומים יותר למגדלורים, אך כאלה ששוכן בהם קול.
מעל גגות הבתים מתאמנת אוכלוסייה של סנוניות. זוהי כמו עיר שנייה, אלא שכאן מתנהלים הדברים במהירות באותה מידה שברחובות בני-האדם הם מתנהלים באטיות. הסנוניות האלה לעולם אינן נחות, אתה שואל את עצמך אם הן ישנות אי-פעם, הן חסרות עצלות, יישוב דעת והדרת פנים. הן טורפות במעוף, הגגות הריקים אולי נראים להן כמו ארץ כבושה.
כי הבריות אינן מראות את עצמן על הגגות. כאן, חשבתי, אראה נשים כמו באגדות, מכאן אציץ אל חצרות בתי השכנים ואעקוב אחר מעשיהם. כשעליתי בפעם הראשונה על הגג השייך לביתו של ידידי הייתי כולי ציפייה, וכל זמן שהשקפתי למרחק, אל ההרים, על העיר, הוא היה מרוצה ואני הרגשתי בגאוותו על שהיה בידו להראות לי דברים כה יפים. אבל הוא נעשה מודאג כשעייפתי מן המרחקים ובקרבי ניעורה סקרנות לקרוב. הוא תפס אותי משקיף לתוך חצר הבית השכן, שם קלטה אוזני לשמחתי קולות נשיים וספרדיים. ״כאן לא עושים דבר כזה,״ אמר. ״מוטב לא לעשות זאת. הזהירו אותי הרבה פעמים. להתעניין במה שמתרחש בבית הסמוך נחשב לא יאה. זה נחשב לא הגון. למעשה, מוטב לא להראות את עצמך על הגג בכלל, בייחוד לא בהיותך גבר. כי לפעמים הנשים עולות על הגגות ורוצות להרגיש את עצמן לא מופרעות.״
״אבל אין שם בכלל נשים.״
״אולי ראו אותנו,״ אמר. ״זה מטיל בך דופי. גם ברחוב אינך אמור לפנות בדברים אל נשים עוטות רעלה.״ ״ואם אתה רוצה לשאול על הדרך?״ ״אזי אתה מוכרח לחכות עד שיזדמן לך בדרכך גבר.״ ״אבל הרי מותר לך לשבת על הגג הפרטי שלך. ואם אתה רואה מישהו על הגג השכן, זאת לא אשמתך.״ ״במקרה כזה אני חייב להסב את המבט. אני חייב להראות עד כמה אני חסר עניין. מאחורינו הופיעה כרגע אחת. זאת משרתת זקנה. היא לא יודעת שהבחנתי בה, אבל היא כבר נעלמה.״
לא היה סיפק בידי אפילו לפנות לאחור. ״אם כך, על הגג אתה אפילו פחות חופשי מאשר ברחוב.״ ״בוודאי,״ אמר. ״אינך רוצה ששמך ייצא לשמצה בשכונה.״ התבוננתי בסנוניות והתקנאתי בהן כשחלפו ביעף, פטורות מדאגה, על פני שלושה, חמישה, עשרה גגות בבת אחת.
קולות מראקש-אליאס קנטי – בית דומם וגגות ריקים
פעולת ר׳ ישמ״ח ישועה כגזבר קופת העניים (1904־1910/1)-מקדם ומים כרך ט'
פעולת ר׳ ישמ״ח ישועה כגזבר קופת העניים (1904־1910/1)
ר׳ ישועה שמעון חיים (ישמ״ח) עובדיה (1952-1872), שחי ופעל בצפרו בסוף המאה ה־19 ובמחצית הראשונה של המאה העשרים, כיהן במשך כשבע שנים (1910/1-1904) כגזבר קופת העניים, לאחר שאביו מסעוד עובדיה שימש בתפקיד עד פטירתו בשנת 1903. על פעולתו במשרה זו סיפר ר, ישמ״ח עובדיה בזיכרונותיו ״צבא ימי״ שנדפסו בראש ספרו תורה וחיים שיצא לאור בג׳רבה (עובדיה תשי״ב), דפים י ע״ב – כד ע״א. להלן מובאים מתוך הזיכרונות הדברים הנוגעים לענייננו (שם, דפים טז ע״ב – יח ע״ב). המשפטים המוסגרים בסוגריים עגולים הובאו במקור הנדפס, והם דברי הסבר של בן המחבר, הרב דוד עובדיה איש ירושלים. אף הוא הוסיף במקור הנדפס שתי הערות הסבר שהובאו בשולי העמוד, כמצוין להלן. [בסוגריים מרובעים הובאו השלמות שלי(י״ט)].
[הערת ר׳ דוד עובדיה, בן המחבר שהוציא את הספר לאור, בשולי העמוד:] הגיד לי עט״ר [=עטרת ראשי] שכמה מן העמל עבר עליו ער שאסף כל שטרי זכויות לקרקעות הנז<כרים> שהיו מפוזרים בידי הגזברים שנפטרו ונשארו ביד בניהם אחריהם. והוא ז״ל עבר מבית לחצר מחצר לבית עד שאספם יחד. תהיה משכורתו שלימה מעם ה׳.
עוד זאת שאחר פטירת הרב מוא״ב [=מור אבי] ז״ל שהיה אז גזבר העניים באו יחידי הקהל להעמידני במקומו ולא קבלתי מהם ואז מנו החכם כמוה״ר חיים מאמאן ז״ל. ואחר עבור ימים מועטים כשנה ומחצה נתקבצו הקהל והת״ח בבהכ״ן [=בבית הכנסת] סלא (צ״ל: צלא) דלחכם להפציר בי שם כי ידעו שאם יבואו לביתי לא ישיגו מאומה שלחו אחרי ופתחו דלתי ההיכל והעתירו עלי דברים אשר יגורתי מהם. וכראותי שאין לי מנוס להמלט בקשתי למנות לעזרתי את הגביר סי<ניור> שלמה בן יעיס [יעיש] יען שהזקן שהיה עוזר למר אבי ז״ל לא יצלח למלאכה, ונעתרתי לבקשתם ולא השבתי פניהם ריקם […].
וזה היה משפט הגזברות בימים ההם. לקופת העניים כמעט לא היו הכנסות כלל רק איזה קרקעות וחזקות שמקצתן היו ממושכנים ביד הזולת מדוחק השעה. וגם איזה חזקות בחנויות שהיו רעועות זו מן הדלף וזו מן הדלת השבורה, עד שכמעט לא היו ראויים להשכירם ומחסרון ההכנסה לא היה ביכולת הגזברים לתת פרס קבוע במע״ב [=במעות בעין], (ממה שהיו גובים משכירות הקרקעות הנז׳) רק לת״ח ולאלמנות. ולשאר העניים לעתים רחוקות כאשר יבואו שכניהם להגיד מצבם הזעום. מנהג הגזברים אז למסור לכל שנים או שלשה ת״ח (שלא היתה להם הזכות לקבל פרס במע״ב), חנות אחת ופירותיה מהחנויות המוקדשות לעניי העיר. והם הת׳׳ח הנז׳ היו מתגלגלים עם השוכר ונהנים מהשכירות. […] ואז השתדלנו לבנות הנהרסות ופדינו הקרקעות הממושכנים (והיה עומד נגד משיגי גבול שהיה להם איזה בנין סמוך לרחוב). […] וכמה סבלנו להמציא מעות כדי הצורך לעניי העיר ולהת״ח והנצרכים ממקומות אחרים שהיו מתרבים יום יום, ומה גם לצורך תקון הקרקעות ובנינם כי בקיץ התרס״ד ליצי<רה> נהרסו שתי חצרות סביב בהכ״ן הגדולה שהיו בנין עתיק ונושן ונפלו מהן כמה בותלים. והגם שהטילו תקונם על בעלי השררה שקבלו אותה מאבותיהם אמנם הקומות שעליהן שהיו בחזקת העניים חדשנו בניינה ועלתה ההכנסה מאד. גם בנינו עֲלִיָּה גדולה על פתח שער אלמללאח לצורך אסיפות הקהל והגזברים שהיו מתוועדים וגולים בחנויות [.,.]. אך לעומת זאת נתרבו ההוצאות עם תוספת הצרות המתרגשות בכל יום, בפרט מה שהיה המנהג לתת מקופת העניים מה שהוטל על הצבור כמו השוחרות והמנחות שהיו מקריבים לשרי העיר, ומה גם בעת צרה וצוקה של השר העריץ אשר התנפל על היהודים בגזירותיו הרעות. ברוך פודה ומציל.
[…] תחת מסיבות הזמן המוזר הזה התגלגלנו אני וחברי הר״ש [=ר׳ שמעון] הנ״ל, וחלק גדול מהצרות והמכאובים הנ״ל לקחנו שנינו ביחוד בעבור מנוי הגזברות כמובן. עוד זאת היתה לנו שהיינו צריכים להכין אכסנייא להני ארחי ופרחי הבאים בשערי העיר כל אחד לפי כבודו, עד שנתייסדה החברה הקדושה חברת אליהו ז״ל שאחת ממטרותיה היתה לקיים הכנסת אורחים, מלבד איזה יחידים נכבדים עם שליחי כולל שהיינו מכינים להם אכסנייא מכובדת.
[…] מינוי הגזברות הנ״ל נמשך עד שנת התע״ר או תרע״א שאז צעקתי מנהמת לבי ולא עצרתי כח להמשיך עוד בעסק זה ואז מינו את הרב כמוהר״פ [כבוד מורנו הרב פנחס] הן' מאמאן ז״ל במקומי. והגם שבקשו ממני שלא אסתלק לגמר<י> הייתי משתמיט יום יום ונשאר הרב הנז', עד אשר באו הצרפתים וחדשו משטרים וסדרים חדשים ונתייסדה הגזברות ע״י בחירות ששה אנשים מיוחדים הנקרא בשם קומיטי, ולא רציתי להיות גם אחד מהם […].
פעולת ר׳ ישמ״ח ישועה כגזבר קופת העניים (1904־1910/1)-מקדם ומים כרך ט'
Jacob Ouliel-Les juifs de Colomb-Bechar et des villages de la Saoura 1903-1962
Les cérémonies funèbres
Le Cimetière israélite était situé de l’autre côté de L'Oued Béchar, au lieu-dit Zakour, un ancien ksar dont nous avons déjà parlé, et qui se trouvait sur la rive gauche de l’oued, à 4 kilomètres du centre de la ville de Colomb-Béchar : c’est à cet endroit que furent retrouvés les corps de Rabbi Shlomo bar Berero, rabbin de Tamentit vers 1490-1492, et de son fils Isaac.
La HEBRA KADICHA
C’est le nom hébreu de l’équipe de bénévoles chargés des derniers devoirs ; dans la tradition juive, les communautés se chargent de trouver et, au besoin, de former ceux qui s’occupent de la toilette des défunts, de leur transport et de leur inhumation.
Parmi les membres, tous dévoués, efficaces et discrets de la confrérie, Messieurs Makhlouf Maman, Jacob Teboul, Abraham Melloul, Yahia et Salomon Amar, Joseph et Isaac Amouyal, Joseph Benchetrit, Yahia Tordjman, Meyer Benhamou, Elie Aboukrat, Jacob et Salomon et R. Youssef Bénichou ; ce dernier, personnalité éminente de la communauté, présida durant quarante années la Hébra Kadicha, dont le rabbin attitré était Rabbi Itzhak Attia..
La Hébra Kadicha agissait sous le haut patronage spirituel de Rabbi Sim’on bar Yo’haï, Maître de la Kabbale et auteur du Zohar. Evidemment, elle pouvait compter sur l’aide matérielle de la communauté. Parmi les bienfaiteurs il faut citer M. Bellalou qui réalisa à ses frais une installation complète d’adduction d’eau courante au cimetière, ce qui ne fut pas une mince affaire, compte tenu de l’éloignement ; d’autres manifestaient discrètement leur générosité, comme M. Bach, fournisseur à titre gracieux des outils de terrassement.
Malgré la gravité de la mission, la Hévra Kadicha eut l’occasion, dans l’exercice de son activité, de se trouver dans des situations pour le moins inattendues, ou de vivre certains incidents, qui, aujourd’hui, peuvent prêter à sourire ; en voici deux rapportés par Emile Teboul, dont le père, Monsieur Jacob Teboul, fut longtemps un des piliers de la Hévra Kadicha
1-Si le lecteur veut bien se rappeler que le cimetière israélite de Colomb-Béchar se trouvait à environ 4 kilomètres au sud de la ville, sur la rive gauche de l’Oued Béchar, il comprendra qu’à une époque où les hommes devaient s’y rendre à pied ou avec des voitures hippomobiles – avant d’aller à leur travail -, il leur fallait partir vers les 4 heures du matin. Or, un jour, que M. Jacob Teboul, s’était levé aux aurores, il voulut, en attendant l’arrivée de ses compagnons, leur préparer le café : il alluma pour s’éclairer sa lampe à acéthylène, qui aussitôt explosa. Aveuglé quelques instants, il n’eut que le temps de se passer un peu d’eau sur le visage avant de se mettre aussitôt en route, avec ses compagnons qui venaient d’arriver.
Jacob Teboul pensa à faire constater et soigner ses blessures au retour du cimetière, une fois la tâche sacrée accomplie.
2-A une autre occasion, l’équipe de la Hébra Kadicha, qui était arrivée au cimetière de très bonne heure, avait dû travailler longtemps quand elle décida de faire une pause ; on sortit les ustensiles nécessaires, les verres, le sucre, la menthe, mais le thé avait été oublié. L’un des ouvriers-fossoyeurs, musulman qui habitait à peu de distance de là, proposa d’aller en acheter. Plus d’une heure plus tard, il n’était pas revenu ; il fut décidé d’envoyer quelqu’un à sa rencontre. Mais celui-ci revint bien vite alerter ses compagnons : une crue soudaine de l’Oued Béchar interdisait le passage de l’homme retenu sur l’autre rive. L’équipe se munit de la seule corde à sa disposition et alla, après l’avoir attachée solidement à un arbre, lancer l’autre bout à l’homme qui devait les rejoindre. L’opération était sur le point de réussir quand la corde se rompit : impuissants, ils virent leur malheureux compagnon emporté par les flots en furie.
Note de l'auteur: M. Youssef Bénichou, fils deYa’acov, né à Kenadza en 1889, est décédé en 1971à Beer Sheva, en Israël.
Que faire? Ils suivirent le cours de l’oued avec l’espoir, au moins de retrouver la dépouille de leur infortuné compagnon et de la ramener à sa famille. Ils marchèrent plusieurs heures avant d’apercevoir, stupéfaits et heureux, l’homme, bien vivant : il embrassait de toutes ses forces un tronc d’arbre que les eaux avaient charrié et qui avait été arrêté dans sa progression par des rochers. Enfin délivré, l’homme leur remit le sachet de thé qu’il serrait encore dans une main !
Rabbi Shlomo bar Berero
Rabbi Shlomo Bar BERERO, dont le nom est attesté au Maroc sous cette forme ou la variante Bar Beriro.
Rabbi Shlomo bar Berero était vraisemblablement un descendant de ces rabbins espagnols réfugiés au Maghreb après les persécutions de 1391 dans la péninsule et qui ont trouvé refuge à Alger (Rabbi Isaac Bar Sheshet et Rabbi Sim’on Bar Semah Duran), Tlemcen (Rabbi Ephraïm Enkaoua, le RAB) ou au Sahara (à Biskra, Ouargla, Touat…)
Rabbi Shlomo bar Berero était le rabbin de Tamentit vers la fin du XVe siècle. Quelques années avant le désastre de 1492, les responsables, désireux de protéger leur rabbin, le firent partir vers le nord, sans doute pour le placer sous la protection des communautés avec lesquelles le Touat avait encore des liens. Rabbi Shlomo bar Berero était accompagné de son fils Isaac. Selon la tradition les deux voyageurs se rendaient sur le littoral, à Oran, quand tous deux seraient morts de soif à proximité du ksar de Zakour, à 4 km au sud de factuel Béchar
«On découvre enfoui sous les dunes les murs en pisé d’un ancien qçar connu sous le nom de Zakour ou Zekoum : n ’aurait-il pas abrité une communauté juive ?» Le rabbin et son fils furent enterrés à l’endroit même où furent découverts leurs corps, sans doute par des Juifs du pays, habitants de Kenadza ou de Zakour. A moins que la fondation de ce dernier village ne soit postérieur aux événements dont il est question : en effet, il pourrait avoir été fondé à cet endroit, précisément pour rappeler cette tragédie, puisque le mot hébreu זכור signifie «mémoire, souvenir».
La communauté juive de Béchar – venue du Tafilalet après 1903, nous le savons – a bâti autour de leurs tombes un mausolée, qui se trouve à l’entrée du cimetière israélite de la ville. «Le cimetière juif de Colomb, situé sur la rive gauche de l’oued Béchar, immédiatement en amont du vieux Zakour à plus de quatre kilomètres de l’agglomération, a une origine ancienne. Des Saints avaient depuis un temps immémorial leurs tombeaux sur son emplacement actuel : c’étaient les saints Salomon bar Berero et son fils Isaac»
Le nom du rabbin de Tamentit, Shlomo bar Berero, considéré désormais comme le saint patron de la ville de Béchar (en arabe : Moula B ’char), était invoqué et vénéré tout à la fois par les Juifs et par les Musulmans de la région.
«une vision mystérieuse frappait les visiteurs du cimetière qui abrite la sainte dépouille de R. Shelomoh Bar Beriro : un chameau et un homme tenant une outre et une tasse, près de la sépulture, qui disparaissaient au fur et à mesure que l’on s’en approchait…»
«la protection des saints s’étend également sur la collectivité juive et sur les mellahs (…)R. Shelomoh Bar Beriro brandissait une canne contre les ennemis des Juifs.»
Quand les deux hommes furent retrouvés morts de soif par des gens du pays ; les Juifs de Kenadza se chargèrent de les enterrer à l’endroit-même où ils furent découverts. Rabbi Youssef ben Abraham, le grand-père de M. Jacob Benichou, si souvent cité ici, a rédigé un PIYYUT (conte poétique) à la mémoire de Rabbi Shlomo bar Beriro ; il avait entendu par- 1er de ses miracles et de sa sainteté. Il avait, notamment, entendu le récit des circonstances dans lesquelles le saint avait reçu sa sépulture : un HAKHAM (savant) l’aurait, à plusieurs reprises, vu et entendu, dans ses rêves, supplier qu’on donnât une sépulture à ses restes. Il alerta les gens de Kenadza.
Plusieurs siècles plus tard, lorsque la communauté juive bécharienne constituée eut besoin d’un emplacement pour son cimetière, elle choisit cet endroit et y fit construire le mausolée pour abriter leurs tombes ; le nom arabe Moula Béchar du saint-patron deviendra celui du cimetière.
Jacob Ouliel-Les juifs de Colomb-Bechar et des villages de la Saoura 1903-1962 – page 61
קולות מראקש-אליאס קנטי – רוקו של המאראבּוּ
רוקו של המאראבּוּ
נפניתי מאצל הקבוצה של שמונה העיוורים, תחינתם מהדהדת באוזני, ולא עשיתי אלא צעדים ספורים, כשאת עיני צד ישיש לבן שיער שהיה עומד בגפו, רגליו מפושקות מעט: ראשו היה נטוי קלות והאיש עמד ולעס. גם הוא היה עיוור, ולפי הסחבות שעטה היה קבצן. אבל לחייו היו מלאות ואדמומיות, שפתיו בריאות ולחות. הוא לעס לאט בשפתיים חתומות, והבעת פניו היתה עליזה. הוא לעס ביסודיות, כאילו לפי איזה כלל. כפי הנראה הסב לו הדבר הנאה מרובה, ובעודי מתבונן בו עלה בדעתי רוקו וסברתי שיש לו מן הסתם הרבה מאוד רוק. הוא עמד ליד שורה של דוכנים, שהררי תפוזים נערמו עליהם למכירה. אמרתי לעצמי שאחד הסוחרים כנראה נתן לו תפוז ואותו הוא לועס. כף ידו הימנית היתה מרוחקת קמעה מגופו. כל אצבעותיה היו פשוקות לרווחה ונדמה היה שהן משותקות וכי אין הוא מסוגל לקפוץ אותן.
את האיש הקיף מרחב חופשי גדול למדי, דבר שנראה לי מפליא במקום ההומה הזה. הוא נראה כאילו היה תמיד לבדו ואינו משתוקק לטוב מזה. בנחישות דעת התבוננתי בו לועס וגמרתי בדעתי להמתין ולראות מה יקרה כשיגמור. העניין נמשך שעה ארוכה מאוד, מעודי לא ראיתי אדם לועס בחדווה וביסודיות כה רבות. חשתי את פי שלי מתחיל לנוע קלות, אף שלא הכיל מאומה, וכי מה היה לו ללעוס. חשתי מעין יראת כבוד לעונג שלו, שנראה לי מרעיש מכל מה שראיתי מימי בפיו של אדם. עיוורונו לא עורר בי חמלה. הוא נראה מרוכז ושבע רצון. הוא לא הפסיק אף לא פעם אחת כדי לבקש נדבה, כפי שנהגו כל השאר. אולי היה לו כל מה שהצטרך. אולי לא הצטרך לשום דבר נוסף.
כשגמר, ליקק את שפתיו כמה פעמים, הושיט מעט את יד ימינו עם האצבעות הפשוקות לפנים ואמר בקול צרוד את פסוקו. ניגשתי אליו ברתיעה כלשהי ושלשלתי לידו מטבע של עשרים פרנק. האצבעות נשארו פשוקות; הוא באמת לא היה מסוגל לקמוץ אותן. הוא הגביה את ידו באטיות והגישה לפיו. הוא לחץ את המטבע אל שפתיו העבות והעלימו בפיו. אך נכנס פנימה, וכבר החל ללעוס שוב. הוא הסיע את המטבע בפניו הנה והנה, ואני דימיתי שאני יכול לעקוב אחר תנועותיו, פעם היה בצד שמאל, פעם בצד ימין, והוא לעס שוב באותה יסודיות כמקודם.
הדבר הפליא אותי ועורר בי ספק. שאלתי את עצמי אם אינני טועה. אולי נעלם המטבע בינתיים למקום אחר ואני לא הבחנתי בכך. שוב המתנתי. לאחר שלעס באותה הנאה וסיים, הופיע המטבע בין שפתיו. הוא ירק אותו לידו השמאלית, שאותה הגביה. כמות גדולה מאוד של רוק נפלטה יחד עמו. אחר-כך טמן את המטבע בתיק שנשא לשמאלו.
ניסיתי לשכך את שאט הנפש שלי מן הנוהג הזה על-ידי דילולו בזרותו. מה מלוכלך יותר מכסף. אבל האיש הזקן הזה לא היה אני, מה שמעורר בי שאט נפש מסב לו הנאה, והאם לא ראיתי לפעמים אנשים שמנשקים מטבעות כסף ? כמות הרוק הגדולה בוודאי היה לה כאן תפקיד מיוחד, והיה ברור שהוא נבדל מקבצנים אחרים בכך שהוא מייצר שפע של רוק. הוא התאמן בזה במשך זמן רב קודם שביקש נדבה. יהיה אשר יהיה מה שאכל לפני כן – אף אחד אחר לא היה זקוק לזמן רב כל-כך כדי לעשות זאת. לתנועות פיו היתה איזו משמעות.
או שמא תחב לפיו רק את המטבע שלי ? האם חש בכף ידו ששוויו היה גבוה יותר ממה שהיה מקבל ברגיל וביקש להודות על כך בדרך מיוחדת ? המתנתי לראות מה יקרה הלאה, ולא התקשיתי להמתין. הייתי מבולבל ומרותק, וברור לגמרי שלא הייתי מסוגל לראות שום דבר אחר מחוץ לאיש הזקן הזה. הוא חזר על פסוקו כמה פעמים. ערבי אחד עבר על פניו ושם לו בידו מטבע של חמישה פרנקים. הוא הגישו לפיו בלי היסוס, תחב אותו פנימה והחל ללעוס בדיוק כמו קודם. הפעם אולי לא לעס שעה כה ארוכה. ושוב ירק את המטבע עם שפע של רוק והעלימו בתיקו. הוא קיבל עוד מטבעות נוספים, בהם קטנים מאוד, ואותו תהליך חזר על עצמו כמה פעמים. מבוכתי הלכה וגברה. ככל שהארכתי לצפות בו, הבנתי פחות ופחות מדוע עשה מה שעשה. אבל דבר אחד לא היה מוטל עוד בספק, הוא עשה זאת בכל פעם ופעם, זה היה מנהגו, דרכו המיוחדת לקבץ נדבות, והאנשים שנתנו לו איזו מעה ציפו ממנו כי ישתף בדבר את פיו, אשר בכל פעם שפער אותו נדמה לי אדום יותר.
לא השגחתי שגם בי היו צופים, ומן הסתם הייתי נלעג למראה. אולי, מי יודע, אף השתאיתי בפה פעור לרווחה. כי פתאום צץ איש אחד מאחורי תפוזיו, פסע לעברי כמה פסיעות ואמר בקול מרגיע: ״זהו מאראבו.״ ידעתי שמאראבו הוא איש קדוש וכי מייחסים להם כוחות מיוחדים. המלה עוררה בי יראת כבוד והרגשתי כיצד סלידתי פוחתת באחת. שאלתי בביישנות: ״אבל למה הוא מכניס את המטבע לפיו?״ ״הוא עושה זאת תמיד,״ אמר האיש, כאילו היה זה הדבר הרגיל ביותר בעולם. הוא נפנה מעלי וחזר ונעמד מאחורי תפוזיו. רק עתה הבחנתי שמאחורי כל דוכן היו שניים או שלושה זוגות עיניים נעוצים בי. היצור התמוה הייתי אני, שבמשך שעה כה ארוכה לא הצליח להבין.
חשתי כאילו ניתן לי הסבר זה לפרידה ולא השתהיתי שם עוד זמן רב. המאראבו, אמרתי לעצמי, הוא איש קדוש, ובאיש הקדוש הזה הכול קדוש, אפילו רוקו. על-ידי הבאת מטבעות התורמים במגע עם רוקו הוא מעניק להם ברכה מיוחדת ומעצים את המצווה שנרשמה לזכותם בשמים במתן הנדבה. מקומו בגן העדן היה מובטח לו, והיה בידו להעניק לבני-אדם דבר-מה שהם זקוקים לו יותר משזקוק הוא למעותיהם. כעת ירדתי לסופה של החדווה ששרתה על פניו העיוורות והבדילה אותו משאר הקבצנים שראיתי עד לאותה עת.
הלכתי לדרכי אך נצרתי אותו במחשבתי כל-כך, עד שסיפרתי עליו לכל ידידי. איש לא ראה אותו, והרגשתי שהכול מטילים ספק באמיתות דברי. למחרת סרתי לאותו מקום, אך הוא לא היה שם. חיפשתי בכל מקום, אך לא יכולתי למצוא אותו. חיפשתי יום־יום, אך הוא לא חזר. אולי התגורר בגפו במקום כלשהו בהרים ורק לעתים רחוקות היה הא העירה. היה עלי לשאול את מוכרי התפוזים על אודותיו, אבל התביישתי מהם. בשבילם לא היה בו אותו דבר שהיה בו בשבילי, אך בעוד שלא היססתי לספר עליו לידידים שלא ראוהו מעולם, השתדלתי להפריד בינו לבין אלה שהתוודעו אליו, שהיה מוכר להם ונראה להם טבעי. הוא לא ידע על אודותי דבר, והם אולי היו עלולים לדבר אתו עלי.
ראיתי אותו פעם אחת נוספת, כעבור שבוע בדיוק, ושוב בשבת בערב. הוא עמד ליד אותו דוכן, אבל לא היה לו בפיו מאומה והוא לא לעס. הוא אמר את פסוקו. נתתי לו מטבע והמתנתי לראות מה יקרה. עד מהרה התחיל ללעוס אותו במרץ, אבל בעודו עסוק בכך, ניגש אלי איש אחד וליהג את שטותו: ״זה מאראבו. הוא עיוור. הוא מכניס את המטבע לפה כדי להרגיש כמה נתת לו.״ אחר-כך פנה אל המאראבו בערבית והצביע עלי. הזקן סיים את לעיסתו ופלט את המטבע. הוא פנה אלי ופניו קרנו. הוא אמר איזו ברכה בשבילי וחזר עליה שש פעמים. הידידות והחום שעטפו אותי בעת שאמר את פסוקו היה בהם איזה נופך שטרם ידעתיו מידי בן אנוש.
קולות מראקש-אליאס קנטי – רוקו של המאראבּוּ
ספרי לי אמא על המלאח במרקש-טרז זריהן-דביר-שערי השמים
שערי שמים
סוכות קרב ובא, ועמו ההזדמנות ליטול חלק בבניה של סוכות קטנות מאגמונים ומענפים ענקיים של דקלים תחת כיפת השמים. בילינו את רוב זמננו בגזירת עיטורים מנייר, שבהם דודיי השחילו נורות חשמל זעירות וססגוניות שהתנוצצו באלף צבעים. סבתי הניחה בסוכה שולחן גדול וכיסאות ואפילו ספה לכל אחד שירצה לבלות את הלילה תחת הגג הארעי של מבנה מיוחד זה. בדרך כלל, נושא זה גרם לוויכוחים בין דודותיי לדודיי לפני רדת החשכה. כל אחד התעקש לישון בבקתה המאולתרת.
"אבל מדוע?" שאלתי את סבתי. "מה מיוחד בשינה תחת כיפת השמים?" "שבי ותני לי לספר לך מדוע כולנו אוהבים לישון בסוכה", אמרה לי סבתי וחיוך משונה על פניה.
ישבתי על שרפרף מולה בציפייה לסיפורה.
"האם ידוע לך", שאלה, "שלפני חג הסוכות אנו מתפללים בלילות על מנת לבקש סליחה על חטאינו מן השנה שחלפה? נאמר כי ביום האחרון של סוכות אדוננו כותב בספר החיים דין וחשבון אודות כל אחד מאתנו ואנו נענשים או מתוגמלים בהתאם למעשינו. אם חוללת דברים רעים למישהו או אם פשעת ולא דאגת לתקן את הנזק שנגרם כתוצאה ממעשייך, תיענשי. אם להיפך, במהלך כל השנה הרבית בעשיית מצוות ונהגת בהתאם להלכה, תבואי על גמולך".
"זה באמת לא הזמן הנכון לנפח את הראש של הילדה עם אמירות אלה", גער בה סבי מן הקצה השני של הסוכה. "היא צעירה מכדי להבין את משמעות דבריך. את גם עלולה להפחיד אותה יתר על המידה עם סיפורים כאלה, וזה לא נחוץ לה עכשיו".
לדעתי הוא פשוט הבחין בחיוורון הפתאומי שהתפשט על פניי כאשר סבתי החלה לדבר על הנושא הבעייתי של חטאים. הייתי רק בת שש אבל לצערי היו על מצפוני לא מעט חטאים כמו שקרים או העלמת דברים שהחבאתי מחשש לקבלת עונשים. פשעתי לפחות פעם או פעמיים כאשר רימיתי את ילדי השכנים שלנו במהלך משחקי חולה ורופא. האמת היא שלא הייתי כל כך גאה במעשיי ובמיוחד בתוצאותיו של התעלול האחרון שלי: בתום ארוחת בוקר של אותו יום סבתי השליכה לפח צנצנת של טיפות עיניים ריקה. המתנתי שהיא תפנה אל המטבח ושלפתי את הצנצנת חזרה. מיד נמלטתי לחדר הרחצה ומילאתי בה מים בתוספת פירורי סבון, על מנת לרקוח תמיסה כלשהי. ניערתי אותה היטב עד שהסבון נמס. כשהתערובת הייתה מוכנה, יצאתי אל הרחוב וקיבצתי את הילדים. העמדתי אותם בשורה, על מנת לרפא את עיניהם ה״חולות" כביכול. התחלתי להזליף טיפה אחת או שתיים אל תוך עיני החבורה המסכנה. ברור שהטיפול שלי גרם לצריבה בעיניהם. כולם ברחו, כשראייתם מעורפלת ועיניהם אדומות מאוד. מעולם לא הבנתי מדוע ילדים אלה לא התלוננו בפני הוריהם; אולי היה זה בגלל היותי נכדתו של הרב הגדול, שכל יהודי המלאח חששו מפניו וכיבדו אותו גם יחד.
למזלי, האירוע נשכח במהרה. באשר אליי, הבנתי את גודל הכאב שגרמתי לילדים הללו והבטחתי לעצמי לא לחזור על מעשה שכזה בשנית.
"אין דבר, ממה, המשיכי בבקשה", אמרתי לסבתי, שנראתה לי הססנית.
"האם את בטוחה שאת רוצה לשמוע את סוף הסיפור?" וידאה סבתא בנימה רכה.
"כן, עלי לדעת אם גם אני צריכה לבקש סליחה על עוונותיי", השבתי לה במצח קמוט.
"בכל אופן, בלילה שקודם לשמחת תורה אנו משתדלים לא להירדם, כי בלילה מיוחד זה אלוקים פותח את שערי השמים".
"מה את רוצה להגיד, ממה? יש לשמים דלתות? איך הן נראות?" שאלתי אותה, לגמרי מבולבלת.
"בוודאי שלשמים יש דלתות", השיבה סבתי בקול רציני. "כאשר הן נפתחות, יש לך רק כמה שניות להביע את משאלותייך שתתגשמנה במהלך כל חייך".
"האם את ראית פעם את דלתות השמים, ממה?" לחשתי אליה המומה וסקרנית. "מה הייתה בקשתך?"
"מעולם לא נפלה בחלקי הזדמנות להיות ערה כאשר זה אירע", השיבה סבתי, עצובה. "אלה שהיו יכולים להביע את משאלותיהם ראו את הגשמתן המיידית. היו כמה שביקשו זהב ויהלומים, אחרים רצו בריאות, אחדים – שפע או משהו דומה לזה".
"מה את היית רוצה לקבל, ממה, אם יתמזל מזלך ושערי השמים ייפתחו בשבילך?" שאלתי.
"הייתי מבקשת את החלמת סבך", היא מלמלה חרש.
"את יודעת, ממה, אני רוצה להישאר ערה הלילה, וגם בלילות הבאים, עד סוף חג הסוכות. אחכה שדלתות השמים יפתחו על מנת להביע אותה משאלה", השבתי. "אנא, סייעי לי להציב מזרן תחת כיפת השמים. אני מבטיחה לא לעצום עין כל הלילה ולא לפספס מאורע שכזה".
ניגשתי לחדרי עם סבתי ויחדיו גררנו את המזרן שלי אל החצר הפנימית של הבית, סמוך לסוכה, שם הנחנו אותו. הצטיידתי בכר ובשמיכה וישבתי על מיטתי המאולתרת.
דודיי ודודותיי המשיכו לשחק בקלפים בסוכה בעוד הם לוגמים תה חם עם נענע ואוכלים עוגיות. סבא וסבתא הלכו לישון בחדרם ואני שמרתי על עיניי פקוחות וממוקדות בשמים. לעתים, כשכוכב נופל פילח את השמיים, נפלטה מגרוני צעקה של שמחה, שנחנקה מהר מאוד. ואז, מאומה; שום דלת לא נפתחה. התבוננתי בדודיי ודודותיי עוזבים אט אט את הסוכה בכדי ללכת לישון. כשפקחתי את עיניי, השמש ־;״תה כבר גבוה בשמים.
ממה ניגשה אלי עם כוס תה חם ומבושם ופרוסה מעוגתה הטעימה, אותה זללתי בחתיכה אחת.
"אני כל כך מצטערת, ממה, אם אכזבתי אותך", אמרתי לה מוצפת חרטות. "איני ״־עת מתי השינה גברה עלי. זה פשוט קרה".
"מתוקה שלי", השיבה לי, "אל דאגה, זה קורה לכולנו. זאת הסיבה שאף אחד באתנו לא זכה לראות את שערי שמים נפתחים".
ספרי לי אמא על המלאח במרקש-טרז זריהן- דביר-שערי השמים
קולות מראכש-אליאס קנטי – קריאות העיוורים
קריאות העיוורים
אני מנסה לספר משהו, וכל אימת שאני מחריש, אני מבחין שטרם אמרתי דבר. מין חומר נוזלי צמיג וקורן זוהר מופלא נשאר בתוכי ולועג למלים. האם זאת השפה שלא היתה מובנת לי שם, ושכעת, מעט מעט, מבקשת להיתרגם בקרביי היו שם התרחשויות, תמונות, קולות שמשמעותם מתהווה רק בתוכך; שלא נקלטו ולא אורגנו באמצעות מלים; שבהיותם מעבר למלים הם עמוקים יותר ומרובי משמעויות מהן.
אני חולם על אדם השוכח את לשונות תבל עד שבשום ארץ אינו מבין עוד את הנאמר.
מה יש בה בשפה? על מה היא מכסה? מה היא לוקחת ממך? במרוצת השבועות שעשיתי במרוקו לא ניסיתי ללמוד לא ערבית ולא אחת מן השפות הברבריות. לא רציתי לאבד מכוחן של הקריאות הזרות. רציתי להתרשם מן הקולות כפי שהנם, ולא להניח אף לא לאחד מהם לאבד מכוחו על-ידי ידע לוקה בחסר ומלאכותי. לא קראתי מאומה על הארץ הזאת. אורחותיה היו זרות לי כמו תושביה. המעט שנישא אליך במרוצת חייך על כל ארץ ועל כל עם נשר ממני בשעות הראשונות.
אבל נשארה המלה ״אללה״, ועליה אינני יכול לפסוח. בה הייתי מצויד לקראת אותו חלק מן החוויה שחוויתי שהיה השכיח והמרשים ביותר, המאריך ביותר להישאר, לקראת העיוורים. בעת מסעות אתה מסכין עם הכול, הרוגזה נשארת בבית. אתה מתבונן, אתה מקשיב, אתה מתלהב מן הדברים המחרידים ביותר מפני שהם חדשים. נוסעים טובים הם בני-אדם חסרי לב.
בשנה שעברה, בהתקרבי לווינה לאחר היעדרות של חמש-עשרה שנה, נסעתי דרך בלינדֶמַרקְט (שוק העיוורים), מקום שעל קיומו לא ידעתי לפני כן. השם הלם בי כצליפת שוט ולא הרפה ממני מאז. השנה, בהגיעי למראקש, מצאתי את עצמי לפתע בין עיוורים. הם היו מאות, רבים מספור, רובם קבצנים, קבוצה מהם, פעמים שמונה, פעמים עשרה, עמדה בשוק בשורה צפופה, ופסוקה הניחר, החוזר על עצמו לנצח, נשמע למרחוק. נעמדתי מולם, באפס תנועה כמוהם, וכל אותה עת לא הייתי בטוח לגמרי אם הרגישו בנוכחותי. כל אחד מהם הושיט נכחו קערית עץ לנדבות, וכל אימת שהיה מי מטיל לתוכה משהו, היה המטבע מועבר מיד ליד, כל אחד מישש אותו, כל אחד בדק אותו, עד שאחד, שזה היה תפקידו, שלשל אותו לבסוף לארנק. הם ח ש ו יחדיו, כשם שמלמלו וקראו יחדיו.
כל העיוורים מציעים לך את שמו של אלוהים, ועל-ידי נדבה אתה יכול לרכוש לך זכות עליו. הם מתחילים באלוהים, הם מסיימים באלוהים, הם חוזרים על שמו עשרת אלפים פעם ביום. כל קריאותיהם כוללות את שמו בשינוי צורה, אבל הקריאה שעליה החליטו פעם נשארת לעולם אותה קריאה. אלה הן ערבסקות קוליות על אלוהים, אבל הן מרשימות פי כמה מאלה החזותיות. יש השמים מבטחם בשמו בלבד ואינם קוראים אלא אותו. מקופלת בזה מין קריאת תיגר מחרידה, אלוהים נדמה עלי כמין חומה שעליה הם מסתערים לעולם באותה נקודה. נדמה לי שהקבצנים שורדים יותר הודות לפסוקיהם מאשר הודות לנדבות שהם מקבצים.
החזרה על אותה קריאה היא המאפיינת את הקורא. אתה חורת אותו בזכרונך, אתה מכיר אותו, כעת ישכון אתך לעולם ועד, דרך תכונה אחת מוגדרת במדויק, הלא היא קריאתו. יותר מכך לא תלמד עליו, הוא מתגונן, הקריאה היא גם הגבול שלו. במקום הזה האיש הנו בדיוק מה שהוא קורא, לא יותר, לא פחות, מקבץ נדבות, עיוור. אבל הקריאה היא גם שכפול, החזרה המהירה והקצובה עושה אותו לקבוצה. טמונה בכך אנרגיה מיוחדת של בקשה, הוא מבקש למען רבים ומלקט למען כולם. ״זכור את כל הקבצנים, זכור את כל הקבצנים! אלוהים יברכך בעבור כל הקבצנים שאתה נותן להם.״
אומרים שהעניים ייכנסו לגן העדן חמש מאות שנה לפני העשירים. בנדבה אתה קונה מידי העניים פיסת גן עדן. כשהולך אדם לעולמו, ״מלווים אותו ברגל אל קברו, עם או בלי מקוננות מסלסלות בקולן, בהילוך מהיר מאוד כדי שהנפטר יגיע במהרה אל האושר השמימי. עיוורים שרים את עיקרי האמונה.״
מאז שובי ממרוקו אני מתיישב בפינת חדרי בעיניים עצומות וברגליים משוכלות ומנסה להגיד במשך חצי שעה, במהירות הנכונה ובעוצמה הנכונה, ״אללה! אללה! אללה!״ ניסיתי לדמיין שאני ממשיך להגיד זאת במשך יום תמים וחלק לא מבוטל של הלילה; שלאחר שינה קצרה אני מתחיל בזה שוב; שאני ממשיך בכך במשך ימים ושבועות, חודשים ושנים; שאני הולך ומזדקן וחי כך, ונאחז בחיים האלה בעקשנות; שאני מתמלא חימה כשמשהו מפריע לי בחיים האלה; שאינני חפץ בשום דבר אחר, שאני שרוי בהם כל כולי.
ירדתי לסוף מהותו של הפיתוי הטמון בחיים האלה, המצמצמים את הכול לחזרה בצורתה הפשוטה ביותר. כי כמה גיוון, או כמה מעט גיוון היה בעבודתם של בעלי המלאכה שראיתים עמלים בגומחותיהם הקטנות? בהתמקחות הסוחרים? בצעדי הרקדנים? באינספור ספלי התה במנטה שכל המתארחים פה מריקים לקרבם? כמה גיוון יש בכסף? כמה ברעב?
ירדתי לסוף מהותם האמיתית של הקבצנים העיוורים האלה: קדושי החזרה. מחייהם נמחו רוב הדברים שעודם חומקים מאתנו קודם שיוכלו לחזור על עצמם. ישנו המקום שהם יושבים או עומדים בו. ישנה הקריאה הבלתי משתנה. ישנו מספר המטבעות המוגבל שהם מייחלים לו, שלוש או ארבע מעות שונות בערכן. אמנם ישנם גם הנותנים, השונים זה מזה, אבל עיוורים אינם רואים אותם, ובמאמר התודה שלהם הם עושים שגם הנותנים יהיו זהים.
קולות מראכש-אליאס קנטי – קריאות העיוורים
יהודי אלג'יריה ולוב – משה חלמיש-משה עמאר-מוריס רומני-הו' אורות המגרב תשע"ד-היצירה של רבי יוסף אלאשקר בתלמסאן
רבי יוסף המכונה הרב ארקיי״ז
רבי יוסף הגיע לתלמסאן בהיותו ילד קטן, כי בהקדמה לחיבורו צפנת פענח שהושלם בשנת רפ״ט (1529) כשלושים ושבע שנים לאחר הגירוש, הוא מתאר את עצמו ״צעיר בחכמה ובשנים״. בתלמסאן למד בישיבתו של הרב הגדול רבי שלמה אלכלץ ז״ל. דומה שזה היה רבו המובהק כפי שניתן ללמוד מתארי ההוקרה והכבוד שבהם הוא מזכירו:
ועוד אמרתי הנה מטתו שלשלמה, מרמז על זה החבור שהוא שולחן ערוך שהוא מקשר ששים מסכתא, ואף על פי שאנכי ילדתיהו, העיקר שלו הוא הרב הגדול מרנא ורבנא ה״ר שלמה כלץ ס״ט. ואני אומר עליו הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה (שיה״ש ג, ז), שבודאי המטה שלו בין ביום בין בלילה ששים גבורים סביב לה, שהוא מתעסק בששים מסכתא. וגם אני אומר הנה מטתו שלשלמה, הוא הרב מורנו הנזכר, ומטתו האמורה הם הבנים שהוא מלמד, ומטתו כמו שבעות מטות אמר סֶלָה (חבק׳ ג, ט), שדרשו ז״ל על השבטים (ב״ר מד, ט). נאמר הפסוק ששים גבורים סביב לה, אלו הם התלמידים, שהם כגורי אריות בעיון ההלכה ועושים מלחמתה של תורה על הדין ועל קו היושר. וזהו כלם אחוזי חרב מלומדי מלחמה איש חרבו על יריכו מפחד בלילות, כלומר שאינם צריכים לחזר אחר תלמודם אלא הרי הוא ערוך בפיהם, ועל כן אינם מפחדים מעונשו של גיהנם שהוא דומה ללילה, וזהו מפחד בלילות. ועליהם אז״ל אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו.
מהקישור והשיטה שבה הולך רבי יוסף בחיבורו צפנת פענח, שכתב לפי בקשת חבריו בישיבה, ניתן ללמוד כי בישיבתו של ר׳ שלמה בתלמסאן עסקו בתורת הנגלה וגם בתורת הנסתר. תופעה שמצאנו אותה בספרד בישיבות בדורות הסמוכים לגירוש.
דומה שרבי יוסף, שמע לקח בקבלה גם מהרב אהרן בר חגי, אותו הוא מזכיר בהקדמה: ״ועוד קבלה בידי מהרב ר׳ אהרן בר חגי הידוע הקדוש ז״ל, צפנת עולה בגימטריה כתר, פענח עולה בגימטריה יצחק״.
מבין חבריו לישיבה בתלמסאן, הוא מזכיר בשמותיהם את אחיו רבי יהודה ואת רבי יהודה כלץ בנו של ראש הישיבה. לימים הפך רבי יוסף לאחד ממרביצי התורה בישיבה ומחכמי העיר.
רבי יוסף בן נאיים כותב שרבי יוסף שהה ולמד בעיר פאס שבמרוקו. בחיבוריו לא מצאתי סימוכין מפורשים לכך, אולם רמזים מצאתי בצפנת פענח מסכת חולין, בדברו על היתר הנפיחה, נראה שהיה בקי בפולמוס שנערך בפאס בתקופה זו ובנימוקי הצדדים. ידיעות אלו יכול להשיג רק מי שנכח במקום, כי הדברים לא פורסמו ברבים וסביר להניח שלא הגיעו מחוץ למרוקו בפרוטרוט. וגם ממה שמזכיר ׳המלאח׳, שם השכונה היהודית שהיה מקובל רק במרוקו.
בני משפחה
לא ידוע אם היו לרבי יוסף צאצאים. בחיבוריו הרבים שהגיעו לידנו לא הזכיר את בניו וכנראה לא היו לו בנים. העובדה שכמעט את כל חיבוריו דאג לקרוא בשם המזכיר את יוסף עשויה גם כן לאשר זאת. יתרה מכך, הוא מקפיד ודורש מכל מי שיעתיק את ספרו שלא ישמיט את שמו מעליו. וכן הלומד ממנו דבר שיאמר אותו בשמו, כולל דברים שהוא לא חידש אותם רק העתיק אותם בספרו:
ואני משביע באלהים לכל מעתיק זה הספר, לבלתי יסיר שמי ושם אבי מעליו ולא שם אחד מהחכמים שזכרתי. ואם ימצא בו חדוש שלא עמד עליו בזולתו, וירצה לאומרו שיאמר אותו בשם המחבר, לפי שאמרו רז״ל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם (ברייתא, פ״ו מ״ז דאבות).
ולא יעלה על הדעת שצריך שיהיה אומר הדבר הוא המחדשו הראשון, שזה אי אפשר, שהרי כל הדברים הם קבלה איש מפי איש עד משה רבינו ע״ה, ששמע מפי הגבורה.
וזהו מאמר שלמה עליו השלום: דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות כלם נתנו מרועה אחד(קה׳ יב, יא). כלומר, שמא תחשוב ותאמר איני מעריך כי אם דברי חכמים הראשונים המחדשים העניינים, אמנם האחרונים בעלי אסופות שאינם אלא מקבצים הדברים הפזורים איני נותן להם מעלה, לכך כתב בסיום הפסוק כלם נתנו מרועה אחד, כלומר בין דברי הראשונים בין דברי האחרונים כלם נתנו למשה בסיני מפי הגבורה. ועוד רז״ל אמרו כיוצא בדבריו: כל מה שתלמיד וותיק עתיד לומר לפני רבו, נאמר למשה בסיני(ירוש׳ פאה פ״ב ה״ד). והטעם שהוא מביא גאולה לעולם, כי בסבת שיאמר דבר בשם אמרו תרבה התורה ותגדל מעלת המחבר, ובריבוי התורה יבא הגואל. או יש לומר עוד מביא גאולה לעולם, רמז שיחזיר הנפש לגוף האדם. וזה הענין בנוי על מאמר רז״ל שאמרו על פסוק, הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים, כל האומר הלכה מפי חכם שפתותיו דובבות בקבר (שיה״ש ז, י; יבמ׳ צז, א). וזהו כוונתם מביא גאולה לעולם, שכבר ידעת שאדם נקרא עולם קטן, וזהו סוד הייבום וגאולת האחים והקרובים, כמו שאבאר בעזרת האל ובישועתו.
כלומר החובה המוסרית לומר דבר בשם אומרו חלה גם על דברים שאדם לומד או שומע מאחר, אף על פי שאין הוא מקור הדברים אלא למדם מאחרים או מספריהם. הוא נותן שני הסברים לחובה זו. האחד, שבזה מגדיל את מעלת המחבר בעיני השומעים, ובכך יעריכו את התורה ולומדיה ויתרבו העוסקים בה. הסבר נוסף שזה גורם להחזרת נפש בעל המאמר לפעול מעין תחיית המתים. וזה מעין פעולה שנעשית במצוות הייבום שבה נאמר: ״ולא ימחה שמו מישראל״(דברים כה, ו).
רבי יוסף חזר על בקשה זו, דבר שלא שכיח אצל חכמים אחרים. רצונו העז להנצחת שמו מעלה את האפשרות שהוא לא זכה לבנים, לכן רצה להנציח את זכרו לדורות באמצעות חיבוריו ויצירתו. ודומה שרמז לכך גם בדבריו על חשיבותם של המילה הכתובה והעמדת תלמידים:
ונתתי להם בביתי ובחומתי יד ושם טוב מבנים ומבנות שם עולם אתן לו אשר לא יכרת (שם נו, ה). ורמז בכאן שהתלמידים והספרים שהניחו אחריהם, הם יותר טוב מהבנים והבנות. והטעם שהבנים והבנות, על הרוב ישאר זכרו אחריהם לשנים או לשלשה דורות ואחר כך ישכח זכרם. וזהו מאמר שלמה אין זכרון לראשנים וגם לאחרונים שיהיו לא יהיה להם זכרון עם שיהיו לאחרנה (קה׳ א, יא). אבל התלמידים והספרים שמניח אדם אחריו, הם נשארים לעולם וישאר זכרו עליהם. וזהו מאמר שלמה ע״ה טֹובָה חָכְמָה עִם נַחֲלָה וְיֹתֵר לְרֹאֵי הַשָּׁמֶשׁ (קה׳ ז, יא). כלומר יותר היא טובה חכמה באדם מן העושר שהוא רוצה להנחיל לבניו, אבל אימתי היא החכמה הטובה, כשיותר אותה לרואי השמש, כלומר כשישאיר אותה כתובה אחריו או ילמד אותה לתלמידים. ועל זה נאמר שם עולם אתן לו אשר לו יכרת.
יהודי אלג'יריה ולוב – משה חלמיש-משה עמאר-מוריס רומני-הו' אורות המגרב תשע"ד-היצירה של רבי יוסף אלאשקר בתלמסאן –עמ'59
יהודי המזרח בארץ ישראל בעבר ובהוה געגועי הגולים לציון-משה דוד גאון-כרך א'
געגועי הגולים לציון
חבתם וכסופיהם העזים של יהודי ארצות המזרח כלפי ארץ הקודש היו מתבטאים באפנים שונים במשך כל תקופות הגלות, הן בכח והן בפעל, פעם בקול ענות חלושה ופעם ביתר עוז. בנדון זה צריך להביא בחשבון בתור גורם עיקרי ומכריע את הסביבה עצמה, בה האנשים הללו חיו ופעלו, שבודאי היתה זו עלולה להשפיע אם מעט או הרבה על הלך רוחם ורעיונותיהם, ויש כי געגועים אלו הוצקו לפרקים בחרוזי שירה רוויי רגש, אשר נתגלו אח״כ בצבור בצורת פיוטים, ודויים, זמירות ותפלות. לפיכך אין לתמוה׳, אם גם אישים בלתי מחוננים בכשרון רב, שבעצם לא היה להם כל מגע חי ונפשי עם השירה העברית וסודותיה, גלגוליה ודרכי התרקמותה, נסו אף הם את כחם בשיר.
כידוע, עוד מתקופת התנאים והאמוראים החלה מתפתחת הספרות הפיוטית, וזו שמשה כעין אמצעי להבעת רחשי הלב לכבוד שוכן מרום, שעל צד האמת היתה כלה חדורה עגמה וצער, הכנעה וקלוסים ותחנונים, ספרות המיוסדת על רוע מזלו וגורלו של העם העברי הנענה, המרוחק מארץ מולדתו החרבה. אין ספק כי פיוטים אלה בהיותם נקראים כעבור זמן על ידי ההמון, היה בהם כדי לדכא את הרוח, אך יחד עם זה יכלו לעודד, לעורר ולהרעיד נימים, וצריך להניח, כי אמצעי זה עזר לא מעט לקשר את היהודי הגולה אל עברו המזהיר, עברה של האומה הישראלית עוטה התפארת׳,וכן לרתקו כבחבלי קסם אל ארץ אבותיו רבת הזכרונות. מכל מקום, הוא הועיל להכשיר את הקרקע לעליה המונית לארץ, ובה בעת לסלול את הדרך לנוסעים ועולי רגל אליה, רובם בכונה מראש, על מנת
להשתקע בה.
בזה דוגמאות אחדות מהפיוטים לסוגיהם ולצורותיהם׳ שחוברו בתקופות שונות ע״י ספרדים ובני ארצות המזרח-
יסודם של הכסופים טבוע גם באחד מי״ג עיקרי האמונה׳ שיהודי המזרח רגילים לקראם בצבור בבתי הכנסת בכל ערב ראש חדש. וזה תכן העיקר האמור:
״אנו מאמינים באמונה שלמה כי דבר ה׳ לא ישוב ריקם ויצא חסר מגזע ישי והוא יהיה משיח צדקנו, ונחה עליו רוח חכמה יותר משלמה המלך ורוח נבואה קרוב למשה רבנו ע״ה והוא יפדה את ישראל ויקבץ נדחיו, ונכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים לעבודת אלהינו"
ר׳ אלעזר הקליר: קינות לתשעה באב
רבי אלעזר בירבי קליר-גם קיליר, או רבי אלעזר הקליר–המאה ה-6 – המאה ה-7) היה פייטן ארץ ישראלי שחי בסוף התקופה הביזנטית ובראשית התקופה המוסלמית –המוקדמת-, ומחשובי הפייטנים הקלאסיים. חיבר פיוטים רבים, שחלקם נכנסו למחזורי התפילה של יהודי אשכנז, צרפת, איטליה ורומניא.
חי במאה השמינית לספירה הרגילה. הוא יחשב לראשון בזמן לכל הפיטנים העברים הידועים לנו. זמנו ומקומו של ר' יוסי בן יוסי לא נודעו בבירור אך יש יסוד לשער׳ כי מקום מושבו היה בא״י וחי בדורות הגאונים הראשונים. יצירתו הספרותית החשובה ביותר׳ הוא הפיוס ״סדר העבודה ליום הכפורים״.
בְּלֵיל זֶה יִבְכָּיוּן וְיֵלִילוּ בָנַי / לֵיל חָרַב בֵּיתִי וְנִשְׂרְפוּ אַרְמוֹנָי
וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל יֶהְגּוּ בִיגוֹנַי / יִבְכּוּ הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף אֲדֹנִי
בליל זה תיליל מר עניה נחדלת ומבית אביה בחיים מבדלת
ויצאה מביתו ונסגר הדלת׳ והלכה בשביה ובכל פה נאכלת
שלחה גחלת בוערה ואוכלת׳ ואש יצאה מאת אדוני
בליל זה קדרו וחשכו המאורות׳ לחרבן בית קדשי ובטול משמרות
בליל זה סבוני אפפוני צרות וגם קרא מועד לחמש גזרות
בכי חנם בכו ונקבע לדורות כי היתד, סבה מעם אדוני
בליל זה ארעו לי חמש מאורעות גזר על אבות בפרוע פרעות
ודבקו בו צרות מצרות ורעות׳ מוכן היה לפגוע פגעות
והעמיד האויב והרים קול זועות קום כי זה היום אשר נתן אדוני
כי איך אשמח וקולי מה ארים׳. הן עוללי נתנו ביד צרים
לקו נביאי ודמיהם מגרים גלו מלכי ושרי וכהני בקולרים
מלון מקדשי בעוני נדד׳ דודי מאז ברח וידד
נעם אהלי בעל כרחי שדד׳ רבתי עם איכה ישבה בדד-
שמם מקדש מבלי באי מועד׳ על כי ידידים נתנו להמעד
והשיבם כמאז סומך וסויעד׳ תרחם ציון כי בא מועד
ר׳ שפטיה
חי בימי הקיסר הביצנטיני בזיליוס המוקדוני׳ בשנת 867 לספירה הרגילה לפי אגדה ידועה השמיד בזיליוס קיסר הרבה קהלות יהודים׳ וחמש מהן נצלו בהשתדלותו של רבי שפטיה אשר רפא את בתו המשוגעת של הקיסר הזה. עמו של המשורר חתום בראשי חרוזי הפזמון היחיד ששרד ממנו׳ והמתחיל בפסוק מישעיה ״ישראל נושע בה' תשועת עולמים
ישראל נושע ביי תשועת עולמים גם היום .יושעו מפיך שוכן מרומים
שעריך הם דופקים כעניים ודלים צקון לחשם קשב יד, שוכן מעלים
פחודים הם מכל צרות ממחרפיהם וממגדפיהם נא אל תעזבם אדוני
אלהי אבותיהם
טובותיך יקךמו להם ביום תוכחה׳ ומתוך צרה המציאם פדות ורוחה
יושעו לעין כל ואל ימשלו בם רשעים׳ כלה שעיר וחותנו ויעלו לציון
מושיעים
הקשיבה אדון לקול שועתם ולמכון שבתך השמים תעלה תפלתם