מורשת יהדות מרוקו

תקנה על העתקת טופס נגד יחיד או רבים.

פ״ג. בהיותינו אנו החתומים מקובצים בב״ה של ה״ר יוסף אבן צור נ״ע, נשאנו ונתננו בענין כמה טופסים שנעשו בהסכמת ב״ד, והסופרים כותבים בהסכמת ב״ד אפי׳ יחיד, ואינם בהסכמת ב״ד של ג׳, וכן לא יעשה דסתם ב״ד של ג׳ הם. והם מעידים שקר בדבר הזה, שיכתבו ב״ד סתם והרואה חושב שהם שלש ואינו כן. לכן הסכמנו אנו החתומים שמהיום הזה והלאה, כל טופס שיטפיסו הסופרים במאמר ב״ד יצ״ו, אם יהיה במאמר ג׳ יהיה כתוב במאמר פ׳ ופ׳ ופ^׳ בפירוש, ואם יהיה במאמר א׳ מן החכמים, יכתוב בטופס בפירוש במאמר פ׳, וגם כן בקבלת עדות יכתוב הסופר עזה״ד, וזה יובן בטופס שבין יחיד ליחיד, אך אמנה טופס שום זכות שיהיה ליחיד מן היחידים, נגד הקהלות הקדושות ישצ״ו, לא יטפיסנו שום סופר כי אם בהסכמת ורשות בל חכמי הדור אשר יהיו בימים ההם, נמנים לכל דבר דת ודין. ומהיום הזה והלאה קבלנו עלינו אנו החתומים, אמונת שמים לבלתי יבטל שום א׳ ממנו ההסכמה הנז', ובל סופר שיעבור על שום דבר מהכתוב לעיל, מלבד שיסתלק ממלאכתו, יענישו אותו ב״ד אשר יהיו בימים ההם, כפי מה שיראה להם. והטופס הנז׳ כחרס הנשבר שאין בו ממש, ולקיים כל דבר מהיום הזה והלאה, ח״פ בעישור אחרון לאלול המרוצה, עש״ק כ״ו לחדש הנז', שנת אני ישנ״ה ולבי ערלפ״ק, ע״ב נוסח התקנה הנז׳, וחתומים עליה החכמים השלמים, הה״ר סעדיה אבן רבוח ז״ל, והה״ר שמואל אבן דנאן ז״ל, והה׳׳ר יוסף הכהן ז״ל, והה״ר וידאל הצרפתי ז״ל, והה״ר ישעיה בקיש ז״ל, והה׳׳ר שמואל אבן חביב ז״ל, והה״ר יצחק ביבי ז״ל והה״ר יחייא בירדוגו ז״ל, והה״ר שאול סרירו זלה״ה.

פ״ד. טופס הסכמה שלא יחתום הסופר צוואת שכיב מרע כי אם בפני המצוה, ובפני החכם שימצא לשם, ושיכתוב הסופר שהחכם הוכיח למצוה על אעבורי אחסנתא. בהיותינו מקובצים לשאת ולתת בתיקון בקיעי עירנו, ראינו לתקן שאין רשות לשום סופר לכתוב ולחתום צוואת שום שכיב מרע, כי אם בפני המצוה, ובפני החכם שימצא לשם, ומשם לא יצא הסופר והעד, עד שיחתמו בפני המצווה והחכם ההם בל דברי צוואתו. וגם החכם לא יצא משם עד שיחתמו הסופר והעד בפניו, וגם יכתוב הסופר שהחכם הוכיח למצווה על אעבורי אחסנתא ולא קבל, שעל החכם מוטל להוכיח למצווה על זה, ולראיה שכך גזרנו ותקננו להרים מכשול מדרך עמו, ח׳׳פ בעישור ראשון לכסלו, משנת ועתה מלכים השכיל״ו לפ״ק בפ׳אס יע״א, וקיים ע״כ נוסח ההסכמה הנז', וחתומים עליה החכמים השלמים, הה״ר סעדיה ן׳ רבוח ז״ל, והה״ר שמואל אבן דנאן ז״ל, והה״ר וידאל הצרפתי ז׳׳ל, והה׳׳ר אהרן אבן חיים ז״ל, והה״ר יצחק אבן זמרה ז״ל, והה״ר שמואל אבן חביב ז״ל, והה״ר יחייא בירדוגו ז״ל, והה״ר יצחק ביבי ז״ל והה״ר שאול סרירו זלה״ה.

פ ׳ה. טופס תקנה שסופר הכותב הגט צריך להיות בקי בטיב גטין וקדושין.

בו ביום ג״כ ראינו לתקן אנחנו החתומים, שאין רשות לשום סופר לכתוב הגט, עד שיהיה מצוי עמו החכם ה״ר יעקב אבן דנאן יצ״ו, לראותינו חומר הענין ושאר הסופרים אינם בקיאים כל כך, וכל מי שאינו יודע בטיב גטין וקדושין לא יהיה לו עסק עמהן. ואם לא יהיה מצוי החכם ה״ר יעקב יצ״ו הנז', אם יהיה לשם מצוי ה״ר מוסא הסופר סגי ג״כ, ושכר הסופרים לכל הפחות חצי אוקייא וחמשה פונדיוגין, ולקיים כל דבר חתמנו ג׳׳כ בזמן הנז״ל, משנת ומלך מלך והשכי״ל לפ״ק וקיים. ואם שום א׳ מהסופרים יעבור על הסכמתינו הנ״ל, מלבד שיענש כפי ראות הנגיד יצ״ו, יעבור מאומנותו ולא ישוב עוד לכסלה, וקיים שנית. ולראיה ח״פ ע״כ נוסח התקנה הנזכרת, וחתומים עליה החכמים השלמים, הה״ר סעדיה אבן רבוח והה״ר שמואל אבן דנאןז׳׳ל, והה״ר יצחק אבן זמרה ז״ל, והה״ר וידאל הצרפתי ז״ל, והה׳׳ר אהרן אבן חיים ז׳ ל, והה״ר שמואל אבן חביב ז״ל, והה״ר יחייא בירדוגו ז״ל, והה״ר יצחק ביבי ז״ל, והה״ר שאול סרירו זלה״ה.

המשפט העברי בקהילות מרוקו-ספר התקנות-משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי-עמוד-61

2. 2. הצלאת (=התפילה)

בעוד אשר מקום התפילה הקבוע ורעיון התפילה הממוסדת נלקחו מהנצרות ומהיהדות, שהרי בתנאי הנוודות של המדבר לא נישאו תפילות מסודרות, הגם שהיו פולחנים אליליים רבים, אין ספק כי העתקת פולחן התפילה היום־יומית, להבדיל מן המיסה השבועית בנצרות, באה ישירות מן היהדות. נכון, שמסדרי נזירים נוצריים אף הם חילקו את היממה לאשמורות של תפילה ( ”שבע ביום הללתיך…״), אך הם החלו את מחזור התפילות בחצות (״חצות לילה אקום להודות לך״…), כלומר זה היה לוח זמנים ליחידי סגולה מסתגפים שפורשים מן העולם. ואילו באסלאם, היממה חולקה לחמש אשמורות תפילה, כולן במסגרת זמן של בני-אדם מן היישוב, שיכלו להפוך חלק מסדר יומו של כל מאמין, ללא לחצים שאין לעמוד בהם, משום ששלוש תפילות, כמנהג היהודים, היו נראות אולי כחיקוי להם. תפילת השחר מתחילה לפני עלות החמה. כל מי שלן בארץ מוסלמית או גר בשכנות לאזורים מוסלמיים, ודאי התנסה בקריאה לתפילה של ה"מואזין", (הקורא למוסלמים לבוא לתפילה, על-ידי שהוא כונס בכפות ידיו את אוזניו בשעת הקריאה, כדי להגביר את התהודה). הקריאה הראשונה הזו נעשית עוד בחשכה, כאשר למאמין היגע ממלאכת יומו קשה לקפוץ מיצועו, בפרט בלילות החורף הקרים. המואזין קורא בסדרת משפטים לסבר את אוזן שומעיו הנעורים משנתם, והראשון מביניהם הוא ״אללה אכבר!!״ (־אללה הוא הגדול מכולם), קריאה מעט תמוהה, שאם הוא לבדו ימלוך עולם אזי למה להשוותו למישהו אחר? ולאחריה חזרות על השהאדה, שראינו כמה מרכזי מקומה בתפילות. כדי להגיע לאוזני המאמינים שבטווח קולו, נהג המואזין להתייצב על מרום הצריח, שעל מעקהו הוא סב, כדי לשלח את קריאתו לכל רוחות השמיים. לימים, צריחי המסגדים הפכו לאחד הפריטים המצטיינים של האמנות המוסלמית, שהדרם ממשיך לשובב את עינינו הרבה מאות שנים לאחר שנבנו. אגב, בימי הביניים, כאשר האסלאם פשט בעיקר לארצות חמות, שתושביהן נהגו ללון בלילות הקיץ הלוהטים על גגות הבתים, נוצר חשש כי המואזין יוכל לשלוח ממרומי צריחו עין חוטאת לעבר הנשים והעלמות המתעוררות בבגדי שנתן, חלילה, ועל כן הונהג כי מואזין זהו מקצוע לעיוורים בלבד, לבל יבוא לדבר עבירה, רחמנא ליצלן.

באמצע הבוקר באה תפילת לפני הצהריים, שכאילו באה לא לתת מנוח למאמין, ולהזכיר לו כל יום תמיד ובכל שעה, שאין הוא חופשי מעבודת הבורא, ושכל עיסוק מעיסוקיו אינו אלא אתנחתא בין שני פרקי פולחן לאל. ואמנם חזיון נפרץ הוא לראות פועלי חרושת מוסלמים, לרבות בארצות מערביות, מפסיקים את עבודתם לתפילה במחצית הבוקר, בשיא הפעילות של עיסוקם, וגם תלמידים בטלים מתלמודם ומרצים נוטלים אתנחתא מהרצאתם כדי לכרוע לתפילה. ישנו משהו מופגן ומוחצן בתפילות הללו, שלא כמישהו שפורש לפינתו ומתייחד עם בוראו, או מתפלל מבלי למשוך תשומת לב יתרה. כי המתפללים של אמצע פעילות היום יש להם קריאה מתריסה: בואו וראו אותי, הנה הפסקתי את עיסוקי, משמע שפולחן אללה חשוב ממנו; ולא רק אני, אלא גם שאר המוסלמים, לאמור מעשה קהילתי וציבורי יש כאן. לעיתים קרובות, המאמינים המזדמנים לכרוע לתפילה באמצע מרוצם היומי, עושים זאת מחמת קריאת המואזין שתפסה אותם באמצע משא ומתן, שיעור, עשיית מלאכה או סתם הליכת בטל. אזי הם ממהרים לפרוש את שטיח התפילה שהם נושאים מגולגל מתחת לבית-שחיים, לכל מקרה שיזדמן. הואיל ואמנות פלסטית עם דמויות אנושיות אסורה באסלאם מחשש לעבודת אלילים, הנה באה אמנות ייצור שטיחי התפילה הקטנים לספק קישוטים חלופיים בצורת חיות, צורות גיאומטריות וכתיבה תמה, בצבעים מרהיבים ובחומרים יקרי ערך. שטיחים אלה, יש שיוצרו מצמר וממשי, וסופם שהפכו לסמלי מעמד, שרבים המאמינים שהתגאו באביזרי התפילה שלהם, לא פחות מאשר מעצם ההתכנסות הספונטנית הזאת של ההמונים לעבודת אל משותפת.

ככל הניתן, נדרש המאמין להיכנס למסגד התפילה הרפוד בשטיחים, אולם בעצם הפופולריות של שטיחי התפילה האישיים טמונה ההודאה כי צורכי השעה והפרנסה אינם מתירים זאת תמיד. כך בשעת אחרי הצהריים המוקדמים, כאשר המאמין טרם חזר מעמל יומו, וייתכן שהוא יזדמן גם לתפילה השלישית הזאת בטרם נפנה מעיסוקו. התפילות הרביעית והחמישית, המקבילות למנחה ולערבית אצלנו, שוב נעשות בנחת בזמנו החופשי של המאמין, כאשר עיתותיו בידיו, ואזי הוא נפנה לתפילה במסגד, בחוגי חברים אחרים, או מצטרף לתפילה המונית בחוצות, כאשר מזג האוויר מתיר. בעוד שבימי החול חוזר המאמין על שגרה זו מעשה יום יום, ומחלק את תפילותיו בין רשות הציבור לפרטיותו, הנה ביום השישי, הנקרא יום אל-ג׳ומעה (יום ההתכנסות), רוב המאמינים מגיעים לתפילת הבוקר ואמצע הבוקר במסגד. זהו היום השבועי החשוב בלוח האסלאמי, כי הוא יום השבת למאמינים (שוב, ימי שבת וראשון כבר הוקצו ליהודים ולנוצרים, ולכן היה צורך ליצור משהו חלופי). אין חובה לביטול מלאכה ביום זה, כמו אצל היהודים, אם כי רצוי שלא לעבוד, כדי להבדיל קודש מחול. יום השישי איננו רק יום עצרת, פשוטו כמשמעו, בו עוצמת הקהילה והסולידריות שלה באות לביטוי בזרימת ההמונים המתקבצים ובאים, ובתחושת היחד שמשקפת רגש של התעלות, אלא גם יום מדיני בעל חשיבות לקהילה כולה. כי אם בימי חול אנשים קשי יום רצים מתפילה לתפילה ומנסים אגב כך להרוויח את לחמם, הנה בימי שישי נפנים לענייני הקהילה, הסולטנות, המדינה הח׳ליפות. כי באים לא רק להתפלל לבורא עולם ולמלא את המצוות האישיות המחייבות כל מאמין, אלא גם לדבר בענייני מדינה. המתח גואה, בייחוד בשעות של אי- ודאות, והרבה ממה שמתרחש במסגד בימי השישי יהיו לו השלכות רבות ועמוקות על החברה בכללותה. לא פלא הוא כי בתפילות יום השישי באל- אקצה בימינו למשל, דרוכים השלטונות לקראת מהומות בצאת המאמינים מן התפילה. בימי השלטון הירדני בירושלים היה זה במבואות הר-הבית שהמלך עבדאללה נרצח (1951), ומאז פרשה ישראל את שלטונה באיזור (1967), תפילות יום שישי בירושלים ובשאר מקומות פולחן, הפכו לפתיל המאיים להידלק ולהצית את כל סביבותיו.

בימי שישי נוכחים השליטים המוסלמים של ימינו במסגדים המרכזיים שבכל רחבי האסלאם, וגם המחולנים שבתוכם רואים לעצמם צורך להשתתף בעצרת הכללית של האוכלוסייה. בימים הקדומים השליטים יורשי מוחמד באו עצמם להשתתף בתפילה, ועצם שבתו של המנהיג המורם מעם בקרבם, שחוח על ברכיו או מתאבק בעפר רגליו, נתן תחושה עצומה של שוויון בפני אללה והביא לא מעט להתפשטותה של יראת אללה בפני באי עולם. בימינו אלה, בואם ולכתם של המנהיגים משודרים ישירות לכל נתיניהם, כי השתתפותם הנה אקט ממלכתי שאין לחמוק ממנו. בנוכחותם של המלכים והרוזנים מאתמול, בירך מנהל התפילה את השליט של זמנו, ואם הוא לא הוזכר, משמע ישנם דברים בגו, ומתעופפות שמועות על מהומות (פיתנה) שיצאו מכלל שליטה או על חילופי שלטון מתהווים. גם בימינו נאמרים דברי ברכה לראשי המדינה, כי נוכחותם מעידה על תקפות שלטונם, אפילו הוא איננו לקורת רוחם של המוסלמים הטהורים. בשיא ההצגה הפוליטית הזו, עולה הדרשן(ח׳טיב} על הבימה, העשויה בדרך כלל מעץ מגולף והיא הרהיט היחיד המותר במסגד (שוב מחשש לשירב), והוא מפליג בח׳וטבה (=דרשה) בערבית ספרותית מרטיטה לב, שבה הצורה חשובה מן התוכן, וסילסוליה של השפה עולים לרוב על חדות המסר. הדרשה מדברת בענייני דיומא, ועושר השפה סוחף אתו בקלות את כל הקהל המשולהב, המסוגל לעשות כל מה שיידרש ממנו. נוכחות השלטונות במקום מבטיחה בדרך כלל כי נוסח הנאום נבדק, תוקן ואושר קודם לכן. לאחר הדרשה וצאת המאמינים לבתיהם, תחת תחושת העוצמה, הצידוק העצמי ופרץ הרגשות שרק המונים יכולים לייצר, קורות התפרעויות ופוטנציאל התבערה הוא עצום. אשר על כן, הגם שתפילת יום ו׳ הנה חלק מסדרת התפילות היומיות, ההבט הפוליטי שלה מייחד אותה לא פחות מאספה פוליטית ממדרגה ראשונה.

בטרם נכנס המאמין לתפילה הוא נזקק לתהליך של הזדככות במים. לפיכך, בכניסה לכל מסגד ישנם סידורי רחצה המאפשרים למתפלל להתנקות מבלי להתערטל כליל. הכוונה היא להיפטר מכל שיירי הפרשות וכתמים הנחשבים טמאים. המאמין בודק תחילה את המים ומריח אותם לוודא את טוהרם, ואז הוא פותח בהליך ההיטהרות (וודוא): שטיפת ידיים עד למרפקים, רגליים עד לקרסוליים, אוזניים, פה, ראשו ועורפו. לאחר קיום יחסי מין, המתפלל צריך לרחוץ את כל גופו. אולם אם הוא נכנס למקום לא טהור או עשה פעולת גוף מזהמת ( עשיית צרכים, הקזת דם, גיהוק וכדומה), בין ההיטהרות לתפילה, אזי כל ההליך צריך לחזור על עצמו. בתנאי המדבר, כאשר מים היו בקושי זמינים לשתייה, איש לא היה מעלה על דעתו לכלות מים רבים על ניקוי, ולכן הותר למאמינים להתנקות בחול זך, אך לאחר התפשטות האסלאם לאזורים נושבים, הגישה למים הוקלה במידה רבה. אגב, בגלל מיעוט מים וצמחייה במדבר, אחת התגובות האנתרופולוגיות המרתקות של האסלאם המתפרץ היתה להרבות בגנים ובזרמי מים כחלק מן האדריכלות המוסלמית. נכנס המתפלל לאולם התפילה, הוא עומד בתוך חדר גדול ומרווח, רפוד שטיחים מאיכות גבוהה, המשמשים גם מצע לשבתם של המתפללים, ואלה הם הרהיטים היחידים המותרים במסגד לבד מן הבמה (מנבר) אותה הזכרנו קודם לכן. המאמינים עומדים שורות שורות ועוקבים אחר תנועותיו של האימאם (=האיש העומד ממול) המוביל את התפילה. הואיל ואין מושבים קבועים, וכל אחד מצטרף לשורות היושבים עם הגיעו, השורות המתהוות תוך כדי ההתכנסות הופכות לשורות מתפללים בקומם, או למקומות ישיבה בשבתם. אין קישוטים או תמונות כמו בכנסיות, אלא כתובות קליגרפיות של פסוקים מן הקוראן המעטרות את הקירות סביב. פשטות מהודרת, המשרה אווירת התעלות סביב, מקיפה את המאמין, הבא להתייחד עם בוראו יחד עם בני עדתו האחרים, אשר מספרם יכול לעלות לאלפים רבים בימי שישי, ובמקומות ידועי שם, כמו אל-אזהר או הר-הבית, מספר המתפללים יכול לעלות על עשרות אלפים, ואם הוא עובר את הקיבולת, אזי האלפים העודפים מתפרשים ברחבות וברחובות הסמוכים לתפילה. זהו מחזה מרהיב עין בפני עצמו, שרק המוני העולים לרגל בימי החאג' יכולים להידמות לו.

כל הפולחן המפורט הזה, החוזר על עצמו, מתנהל במסגד (מסג'ד =מקום הקידות), אם כי גם בביתו מחוייב המאמין לדבוק בכל הפרטים, והגם שהוא פוטר עצמו מדיקדוקים מסויימים, כמו ההיטהרות, כאשר הוא איננו ליד מקור מים זמין, או מספר הקידות וההשתחוויות כאשר הוא נע בדרך. מבחוץ מתאפיין המסגד על-ידי כיפה ראשית שמתחתיה אולם התפילה, ולידה לעיתים כיפות נוספות המעטרות אולמות נוספים לבית-הספר הקוראני, למשרד האימאם, לטקסים ולמינהלה. הצריח, או מספר צריחים כגודל המסגד וכפי יכולתו, הוא היסוד הארכיטקטוני הבולט, והוא נושא את עיקר העול הקישוטי והיוקרתי של כלל הקומפלקס. וכפי שקתדראלות באירופה היוו במשך כמעט שני אלפי שנה את גולת הכותרת של האמנות הכנסייתית, כך גם מסגדים עתיקים וחדשים, בדמשק, קהיר, קירוואן, ירושלים, ובימינו בקזבלנקה ובערב הסעודית, נושאים את תרבות האסלאם לתהילה עולמית. מקומות רבים שאין בהם מסגדים ראויים לשמם, מפאת אוכלוסיית המיעוט המוסלמית, זוכים למוצלה (־מקום תפילה), בדיוק כמו שיהודים מקדשים בתי תפילה לעת מצוא בבתי דירות לעת החגים. כבר עמדנו על כך שהמסגד ריק לבד משטיחיו והבמה שבמרכזו, אבל גומחה בקיר הפונה לכיוון מכה והנקראת מחראב, שלפעמים מעוטר בכיפה משלו, מסמלת את כיוון התפילה (קיבלה), לשם פונים המאמינים בשעת תפילה, בין אם היא מן המסגד, מן הבית או מן הדרך. זוהי המשמעות של כינויה של מכה הקיבלה השנייה (כרונולוגית, לאחר הניסוי הקצר שעשה מוחמד עם ירושלים כקיבלה ראשונה בטרם זנח אותה לטובת מכה). אבל ירושלים עדיין נזכרת לעיתים בכתובים המוסלמיים כקיבלה הראשונה, וכך היא ידועה לטוב, וזהו חלק ניכר מיוקרתה וחשיבותה באסלאם בטרם צמח הסיפור על מסעו הלילי של מוחמד לשמיים שהוזכר לעיל.

רפאל ישראלי-לחיות עם האסלאם-דת, תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור-2006 – הארכאן – מצוות היסוד של האסלאם-עמ' 71

החוק הסדיר גם את הנוהל המשפטי: על המתדיינים להגיש את תביעותיהם לבית הדין על ידי ׳כתב קובלנא׳ כתוב על נייר ממשלתי על שם אב בית הדין, התביעה תקבל מספר סידורי, והמתדיינים יוזמנו על ידי המזכיר. בכל פסק דין יהיו רשומים: השם, הכתובת ומשלח היד של כל אחד מבעלי הדין, הנושא הנדון, טענות המתדיינים ודברי העדים, נוסח פסק הדין והתאריך בעברית ובצרפתית. פסקי הדין יועתקו, ללא מחיקות, לפנקס מיוחד ויקבלו מספר סידורי. כל אחד מהצדדים רשאי לקבל עותק מפסק הדין מתורגם לצרפתית, חתום על ידי מזכיר בית הדין ומאושר על ידי אב בית הדין. כן מוסדו באמצעות חוק זה מעמדם של הסופרים (הנוטריונים), ההוצאה לפועל של פסקי הדין וזכות הערעור.

• בעקבות קבלת החוק הוקם ברבאט הבירה בית דין גבוה לערעורים. – היה מורכב גם הוא משלושה דיינים, ראש אב בית דין ושני חברים, ונוסף עליהם מזכיר. כל פסקי בית הדין הגבוה נכתבו בספר ונחתמו בשלושה דיינים. ראו דברי ר' יצחק חזן, בתוך: המשפט העברי עמ' 467 –
•  
• אב בית הדין היה גם הרב הראשי של מרוקו, תפקיד שלא היה קיים בעבר. הראשון שמילא תפקיד זה היה ר׳ רפאל אנקווה, שכיהן בתפקיד משנת 1918 ועד פטירתו בשנת 1935, ואחריו שימש בתפקיד זה ר׳ שאול אבן דנאן. בית הדין הגבוה פיקח על פעולות הדיינים והיה אחראי לגיבוש נוהלי השיפוט שלהם. סמכותו הייתה מקבילה לזו של הקאצי הראשי.
• גם הבחינות לדיינים פוטנציאליים ונוהלי מינוי הדיינים השתנו. בעבר הוסמכו דיינים על ידי גדולי הדור שבכל עיר על בסיס היכרות אישית וללא בחינה; הם הוכתרו בכתר הרבנות והדיינות גם יחד, והוכרו באופן רשמי מטעם הממשלה. אולם הצרפתים קבעו שעל המעוניין לקבל כושר לדיינות לעמוד במבחן בדיני אישות, נחלות ותקנות בבית הדין הגבוה.-  ר' שלום משאש, בתוך: המשפט העברי, עמ^׳ 453. ר׳ יצחק חזן פירט את חומר הבחינה: כל ׳אבן העזר’, ומתוך ’חושן משפט’: הלכות דיינים, עדות, הלוואות, שבעות, טוען ונטען, הרשאה, מקח וממכר, מתנת בריא ושכיב מרע, נחלות ואפוטרופוס – 
•  
• נוסף על הבחינה על חומר שסוכם עליו מראש נבחן כל מועמד על סוגיה תלמודית שלא הוכנה מראש, והיה עליו להסביר את הסוגיה ולגלות יכולת לדון בה. כמו כן נדרש המועמד לכתוב שני פסקים, שגם הם לא הוכנו מראש; חברי בית הדין הציגו לו שאלות, ועליהן היה עליו לכתוב פסקי דין ׳מנוסחים בצורה משביעת רצון, מנומקים ומבוססים על יסודות ההלכה מהגמרא וב״י [׳בית יוסף׳, חיבורו של ר׳ יוסף קארו על ה׳טור׳] עם נו״כ [נושאי כלים, פרשניו]׳. ולבסוף היה על המועמד להיבחן בעל־פה בנושאים כלליים שעשויים היו לבוא לפני דיין בבית הדין. רק לאחר תהליך זה קיבל המועמד אישור מאת הרבנים הבוחנים חברי בית הדין הגבוה, והללו המליצו לממשלה למנותו. באופן כנראה לא רשמי פנו חברי בית הדין גם לוועד הקהילה ותהו על קנקנו של המועמד.

הערות המחבר: ר' יצחק חזן, בתוך: המשפט העברי, עמי 468-467. עמדו לרשות הנבחן ספרים פתוחים. אכן במקום אחר תיאר ר' שלום משאש את הבחינה שעבר, ובתיאור זה אין בחינה רשמית בהלכה, וידיעותיו בהלכות הנזכרות נבדקו ככל הנראה על פי יכולתו להתמודד עם פסיקה בפועל בשאלה שלא הוכנה מראש. וכך תיאר ר' שלום משאש את הבחינה שעבר בכ״ו בחשוון תש״ז: ׳עברתי בכור המבחן למשרת הדיינות לפני ב״ד [בית דין] הגדול של מרוקו, כי כן דבר המלכות יר״ה [ירום הודה], שכל הצופה למשרה זו חובתו להבחן בב״ד הגבוה בעי״ת רבאט יע״א [יגן עליה אלוהים], בג' עניינים: (א) בכשרון העיון והסברא ע״י לימוד סוגיא בתלמוד. (ב) בכשרון ידיעה והמצאת דין בכתב כעין פסק ובפרטי הביאור לאותה שאלה וכיוצא. (ג) ידיעות בעניינים שונים השייכים לדיינות בשאלות שבעל פה (שו״ת תבואות שמש, אבן העזר, סי׳ קיד, עמ' רו). דוגמה לשאלה בעל פה בענייני דיינות: שאלה בנוגע לתקנות המגורשים (שם, עמי רט).

ריאיון עם הרב שלמה אבן דנאן. לדבריו הפנייה הייתה בעל־ פה ובצנעה על מנת שלא לפגוע במועמד. הרב מאיר אלעזר עטיה סיפר לי בריאיון עמו, על סמך היכרותו עם מועמדים שעברו את תהליך הבחינות, שבית הדין הגבוה שלח מכתב אל חברי ועד הקהילה ואל רב הקהילה שממנה בא המועמד, ובו שלוש שאלות מרכזיות: אם המועמד מוכר כירא שמים, אם הוא שונא בצע, ואם הוא נוח לבריות. לדברי הרב עטיה היה מי שעבר את כל הבחינות אולם הוועד סירב להשיב בחיוב על השאלות שנשאל, ועל כן הוא לא קיבל מבית הדין הגבוה את האישור (כושר לדיינות). עוד סיפר לי שהמועמדים באו לרבאט לשלושה ימי בחינות ובמקביל לבחינות ניסו חברי בית הדין להתרשם מאישיותם ומיכולתם לנהל קהילה. פעמים גם שוחתו אתם על דברי תורה ועל פרשת השבוע. ע"כ

יש לציין שרב דיליגי עבר מסלול בחינות דומה, וההבדל בינו לבין דיין היה רק באופי המשרה שקיבל בסופו של דבר; רבים החלו את דרכם כרב דיליגי בעיר קטנה ועברו לאחר מכן למשרת דיין בהרכב של שלושה בעיר גדולה.

קודם לכינון הסדרים החדשים לא הייתה לדיינים משכורת קבועה ומובטחת – המתדיינים שילמו לדיין שכר בטלה או דמי עמל אם כתב פסק דין מנומק. אך מעתה מימן הממשל את משכורות הדיינים, מזכירי בית הדין והסדרנים וכן את הבניין על כל הוצאותיו(חשבון הטלפון, עלות הריהוט וצורכי משרד). השלטונות העניקו מעמד ראוי לדיינים, ובכל הקשור למשכורתם ולזכויותיהם השוו את מעמדם למעמד שופטי המדינה. לבית הדין הרבני ניתנה סמכות הוצאה לפועל ואכיפה של פסקי הדין, ואף סמכות להטיל מאסר. הדיינים חויבו ללבוש בדיונים בבית הדין הרבני לבוש רשמי ומכובד, שכלל גלימת משי שחורה ששרווליה פתוחים למחצה, עניבה לבנה ומצנפת אדומה מוקפת רצועת בד שחורה.

יישומו של חוק זה ורוחו הפכו את מערכת בתי הדין היהודיים לרשמית משהייתה. בעבר שפטו דיינים בבתיהם או בבתי כנסת, ואילו מכאן ואילך היו ערכאות רשמיות, שניהלו פרוטוקול מסודר, ושפעלו בבית הדין הרבני או בלשכת הרבנים בבית המשפט האזורי.

לאור התמורות שחלו בסדרי בתי הדין ובאופיים היה צורך להכשיר דיינים מסוג חדש, שייטיבו לנהל משפט רשמי, ידעו צרפתית וערבית וישכילו לנהל דיון ולהתנסח בכתיבה רשמית כיאה לבית משפט מודרני.

הערות המחבר: הרב דוד עובדיה סיפר כי ננזף על שהעדיף את הלבוש המסורתי. ראו: עובדיה, ב, עמ^׳ 271-270. וראו: בשן, יהדות, עמי 314. נראה שרוב הדיינים צייתו להחלטה זו ולבשו את הלבוש הרשמי, וראו בתמונות בתוך: המשפט העברי, בעמודים הלא־ממוספרים בין עמ' 448 לעמי 449.

וכך כתב ר׳ שלום משאש: ׳עד זמן בא הצרפתים כדלהלן לא היו בתי משפט קבועים רק כל דיין שופט צדק בביתו או בבהכ״נ [בית הכנסת] לבדו, ואם התובע או הנתבע היו עשירים אזי דורש מעמד, שפירושו לאסוף כל דייני הקהלה חמשה או ששה, ולסדר הטענות לפניהם, וכל א' כותב לבדו מה שנראה לו לפי דעתו, ואם הושוו במיצוי הדין הנה מה טוב, ואם לאו אזי מתחילה ההתחרות ביניהם וכותבים זל״ז [זה לזה] עד שיודו זל״ז ואם לאו אזי הולכים לרבני ערים אחרים לחוות דעתם עד שיעמוד הדין, ומי שיש לו יכולת הולך עד ארץ ישראל, כי מציון תצא תורה׳(המשפט העברי, עמי 451).

מוריס בוטבול, הממונה על בתי הדין היהודיים מטעם הממשלה, הוא ככל הנראה זה שהביא להשוואת מעמדם של בתי הדין לזה של בתי המשפט האזרחיים, אולם בהיעדר דיינים שיתאימו לכך הואט קצב השינוי.

שלמה א' גליקסברג-המדרשה הגבוהה ללימודים רבניים במרוקו -1967-1950פעמים 131 תשע"ב-עמ' 41

תחילה לא אהדו התושבים הוותיקים את ״העולים החדשים״ ממרוקו, ורבני מקנס התלוננו בפני רבני טבריה על קיפוחם של רבנים יוצאי מרוקו על ידי הרבנים הוותיקים בעיר. בין באי עלייה זו הייתה גם משפחת טולידאנו, שאחד מבניה במאה ה-20 היה הרב יעקב משה טולידאנו, שכיהן כשר הדתות בממשלת ישראל.

עולי צפון אפריקה חידשו את היישוב היהודי גם בעיר החוף הדרומית עזה. תחילה מדובר היה בכמה עשרות, ובמלחמת העולם הראשונה ישבו בעזה כ-200 יהודים, רובם יוצאי מרוקו. עולה מאלג׳יר ובני משפחתו היו במשך שנים רבות מראשי הקהילה היהודית בצפת. הכוונה לשמואל אברהם עבו, שהגיע עם משפחתו כילד בראשית המאה ה-19. אביו היה סוחר חשוב באלג׳יר ובארץ ישראל המשיך בעסקיו. שמואל אברהם עבו הלך בעקבותיו, ועסקיו חרגו מגבולות הארץ והגיעו עד הודו. הוא קיבל זיכיון מהשלטון הטורקי למכירת צבע לאריגים בבל ארצות המזרח. בשל אישיותו והשפעתו מינתה אותו ממשלת צרפת לקונסול שלה בגליל. באותן שנים זכו יוצאי אלג׳יר בנתינות צרפתית, ולנתינים זרים היו זכויות רבות תחת הסדר הקפיטולציות, שעליו חתמו האימפריה העות׳מאנית והמעצמות הגדולות. איש לא יכול היה לפגוע בהם אם נמצאו תחת חסות הקונסול עבו. שמואל עבו היה בין גואלי הקרקע הראשונים בארץ. הוא רכש את אדמות מירון, לרבות את קבר רבי שמעון בר יוחאי, הקים עליו את המצבה וחלק מן הבניין. במשך כל השנים מקובל כי בני משפחת עבו נושאים את ספרי התורה בחגיגות הגדולות של מירון בל״ג בעומר.

לשמואל אברהם עבו היה גם חלק חשוב בהתיישבות יסוד המעלה, והוא הגן על המתיישבים הראשונים מפני מתנכלים, כמו גם מפני הפקידות הטורקית החמסנית. כ־40 שנה שלט ביד רמה בגליל והכול העריכוהו, כולל ראשי השלטון הטורקי. לאחר מותו קיבל את תפקידיו בנו יעקב חי עבו, שגם הוא המשיך לסייע ליהודי צפת, האזור וההתיישבות החדשה בגליל.

קהילה גדולה של עולים מצפון אפריקה הייתה בירושלים. הם הגיעו אליה בקבוצות גדולות החל מאמצע המאה ה-19 ולאחר זמן לא רב הסתכסכו עם העדות האחרות שנמנו עם ה״ספרדים״, משראשיהן של אלה לא הסכימו להתחלק עם ה״מערביים״ בכספי התרומות שהגיעו מחוץ לארץ, וה״חלוקה״. אי לכך שלחו הצפון־אפריקנים שליחים משלהם לארצות מוצאם, דבר שלא מצא חן בעיני ראשי ה״ספרדים״ בירושלים. הדברים הגיעו עד לכדי הלשנות על מנהיגי ה״מערביים" וכמה מהם אף הושמו במעצר על ידי השלטון הטורקי. מי שהתגבר על חילוקי הדעות היה הרב דוד בן־שמעון(דב״ש) שעלה מרבאט שבמרוקו ב-1854 יחד עם קבוצה מתלמידיו. הרב בן־שמעון הפך למנהיג ה״מערביים״ והגיע להסדר עם ועד העדה החרדית ביחס לחלוקת הכספים. באותו תקופה הגיעו לירושלים כמה משפחות אמידות ממרוקו, ובהן מימון, עמיאל ואבו-שדיד. הבאים רכשו קרקע למרגלות הר הבית ובנו שם בתים. הרב דב״ש הגדיל לעשות למען משפחות מעוטות אמצעים מקרב ה״מערביים״, בהקימו מעין ״שיכון עממי״ למענן מחוץ לחומות. השכונה, שקיבלה את השם ״מחנה ישראל״, נוסדה ב-1867 והייתה הראשונה שהוקמה על ידי בני ירושלים עצמם (השכונה הראשונה, ״משכנות שאננים״ הוקמה על ידי משה מונטפיורי בכספי נדבן אמריקני). שכונת ״מחנה ישראל״ הוקמה ליד בריכת ממילא, לא הרחק ממתחם מלון המלך דוד של ימינו. רק שנתיים אחר כך, ב-1869, הקימו האשכנזים את השכונה ״נחלת שבעה״. הנה כי כן, העולים מצפון אפריקה תקעו יתדות בפינות שונות של הארץ במהלך המאה ה־19 ויש להם כמה וכמה ״מניות יסוד״ בהקמת היישוב החדש. כך ביפו, בחיפה, בטבריה וגם בירושלים.

משפחת מויאל – ממרוקו ליפו

ההיסטוריה המשפחתית מספרת כי שורשיה של משפחת מויאל מגיעים ליהדות ספרד בתקופת ״תור הזהב״, שנקטעה כידוע בגירוש ספרד ב-1492. לא ידוע אם בני המשפחה סבלו מהאינקוויזיציה הקתולית, או שחמקו בזמן, מבלי להיפגע או להינזק. הם נדדו מספרד דרומה לתחומי מרוקו, ושם התגוררה המשפחה במשך דורות.

לגבי מקור השם מויאל יש כמה גרסאות. לפי אחת מהן מוצא השם מהתואר מוולאי – אדוני בערבית, או ״מוהל״ – על פי המקצוע, כפי שהיה מקובל בהרבה משפחות יהודיות. גרסה נוספת מציעה את שילוב המילים מי־אל. ייתכן גם שהשם נבע ממקום המגורים – עיירה במרוקו אשר שמה מויאלו.

מקובל במשפחה שלאחר עזיבת ספרד היא השתקעה בעיר רבאט (כיום בירת מרוקו). ככל הנראה, אבותיהם של המויאלים המודרניים עשו חיל במרוקו בתחומי הכלכלה והרוח. כמה מהם התעשרו, אחרים היו לרבנים גדולים, ולא חסרו גם בעלי מקצועות חופשיים. לפי אחת המסורות שהועברו מדור לדור, כבר במאה ה-17 עלו בני מויאל לארץ ישראל, קרוב לוודאי לירושלים. אולם לא נמצאו לכך הוכחות כתובות.

ההיסטוריה המודרנית יותר מביאה אותנו לרבאט של שנת 1813. באותה שנה נולד למשה מויאל (ואולי די־מויאל) בן שקיבל את השם אהרון. האב חינך את הבן לתורה, לעבודה ולמעשים טובים והדריכו בדרכי המסחר. אהרון התגלה כתלמיד חכם שרגליו נטועות בחיי המעשה. בָּקִי היה בדברי ימי עם ישראל ותורתו והוא אף קיבל את התואר חכם. את אהבתו לארץ הקודש שאב אהרון מגדולי משוררי ספרד.

מרדכי אלקיים, במחקרו המקיף על קהילת יפו במאה ה-19 והקמת שכונת נווה צדק, מספר בהרחבה על פרשת עליית משפחת מויאל לארץ ישראל – ודרכה כאן במסלול עכו-חיפה-יפו, מסע שנמשך כשלוש שנים.

אלקיים כתב כי אביו של אהרון מויאל, משה, היה מה שקוראים ״גדול בתורה וגדול במסחר״, ומסחרו חצה גבולות והגיע עד ספרד, פורטוגל, גיברלטר, צרפת ואיטליה. הוא נחשב לנדבן גדול ותמך בישיבות שפעלו בערים שאליהן הגיע בארצות השונות. לבנו אהרון העניק את החינוך הטוב ביותר של הימים ההם: הנער למד בישיבה ובד-בבד לימדו אותו מורים פרטיים צרפתית, איטלקית וספרדית, לצד חשבון והלכות-מסחר.

את תורת המסחר הבינלאומי למד אהרון מאביו משה, כבר בגיל 16. האב צירף אליו את בנו במסעותיו לארצות אירופה. בגיל 18 נשא לאישה את סעדה לבית עמיאל, נערה נאה ממשפחה עשירה, שהנדוניה שלה, יחד עם סכום כסף גדול שקיבל אהרון מאביו, אפשרו לו להקים עסק משל עצמו. כך היה גם הוא לסוחר בין־לאומי והרבה לנסוע לצורכי מסחרו. רוב עיסוקו היה בסחר תבואות ומתכות יקרות.

סיפרו עליו שהיו לו טעם והבנה בארכיטקטורה, ובכל פעם שהיה רואה בית יפה או אזור מתוכנן היטב, נהג לומר כי לאחר שיעלה לארץ ישראל, יבנה בה בתים ומתחמים יפים כאלה. מכאן גם אפשר ללמוד שרגליו היו אמנם במרוקו ובארצות אירופה שאליהן הגיע במסעותיו, אולם ראשו היה כל העת בארץ ישראל.

כמו אביו, סייע גם הוא לרבנים ולישיבות. במיוחד הוא עזר לידידו הרב דוד בן־שמעון מהעיר סלה, עיר סמוכה לרבאט, שעמד בראש ישיבה גדולה. ידידות זו נמשכה ביתר שאת לאחר שהשניים עלו לארץ ישראל. הם עשו זאת באותה עת לערך – בתחילת שנות ה־50 של המאה ה-19.

עוד בטרם מלאו לו 40 חש אהרון מויאל כי חיי החומר המשגשגים שלו מרחיקים אותו משאיפתו העזה להגשים את חלומו – לעלות לארץ ישראל. ב-1851 החל בהכנות להרפתקת חייו. הוא פנה לבני משפחתו ולעמיתיו הסוחרים והציע להם הצעה שבעיני אחדים נראתה דמיונית: קבוצה גדולה של יהודי מרוקו תעלה במשותף לארץ ישראל ותקים יישוב משלה. ההיענות הייתה מפתיעה, ורבים באו להתעניין ואף החלו למכור את רכושם ואת עסקיהם.

בעת ההכנות למסע ביקר מויאל באיטליה ונפגש שם עם אחד ממבשרי גאולת ציון והציונות – ר' יהודה אלקלעי. הרב אלקלעי שמע בהתעניינות על תכנית ההתיישבות של מויאל וחבריו, ועודד אותו. אהרון מויאל נהג לספר כי דבריו של הרב אלקלעי המריצו אותו להחיש את עלייתו ארצה.

ב-1852 יצאה קבוצה גדולה של יהודי מרוקו לארץ, כשהיא נדחסת לתוך ספינת מפרש. לפי כמה מקורות מדובר היה ב־180 איש, אישה וילדים רבים. לאחר שבועות רבים בים סוער, תוך שהם פוקדים בדרך נמלים שונים בים התיכון, הטילה הספינה עוגן בנמל הקטן של עכו. יהודי הקהילה קיבלו ברצון את הבאים ולאחר זמן קצר המשיכה החבורה הגדולה את דרכה – לחיפה.

חיפה של אמצע המאה ה־19 הייתה עדיין עיירה, ויהודיה המעטים קלטו את הבאים. משפחת מויאל הייתה מורכבת בעת ההיא משש נפשות – האב אהרון, האם סעדה וארבעה ילדים: יוסף, אברהם, שלום ואליהו. אהרון היה איש עסקים ממולח ומחושב. הוא הביא עימו באופן נסתר הון רב בצורת מטילי כסף, זהב ומטבעות. לאחר בירורים ראשונים בחיפה וסביבתה הוברר לו ולעמיתיו כי רעיון היישוב העצמאי שרצו להקים הוא בלתי אפשרי בתנאי ארץ ישראל של הימים ההם. גם החיים בחיפה לא הבטיחו רבות. היישוב במקום היה זעיר, אוניות עגנו בנמל הפרימיטיבי רק לעיתים רחוקות, ומצב עניינים זה לא התאים לטמפרמנט העסקי של אהרון. הוא שאף לפסגות גבוהות יותר.

בעקבות בירורים שערך הגיע למסקנה שמקום מתאים יותר למשפחתו ולו הוא העיר יפו, שבה התגוררו כבר כמה עשרות משפחות של יהודים ״מערביים״. מויאל וחלק מחברי קבוצתו הדרימו ב-1855 ליפו ותקעו בה יתד. קיבלו את פניהם בשמחה עולי מרוקו ואלג׳יר שקדמו להם, ובהם בני המשפחות שלוש, בן־שימול, מטלון, אבוטבול ושירוזין. סיוע מיוחד קיבלו הבאים מהרב ר' יהודה הלוי מראגוזה, מי שכיהן כרב קהילת יפו במשך עשרות שנים. המויאלים אומצו ממש על ידי אברהם שלוש, ראש הקהילה ביפו, ותוך שנים אחדות הוא ביקש מאהרון מויאל שיחליפו.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19-עמ'31

רבי משה אזולאי נוסח המצבה (חתיכת שיש): לציון הה׳ הש׳ כהר״ר משה אזולאי ש׳ תרע״(1910).

רבי דוד אזולאי נוסח המצבה: הה׳ הש׳ כמוה״ר דוד בר ר׳ משה אזולאי התרע״ה(1915).

רבי זרחיה אזולאי ״משה דוד גאון כתב: כי ר^; יהודה זרחיה אזולאי, מתושבי מראקש משנת תקע״ב (1812). עלה ממראקש, מפאת דוחק הפרנסה הוכרח לצאת לחו״ל בשליחות עצמו ורבני ירושלים בעת ההיא. על כתב השליחות שלו חתומים: ר׳ משה עייאש, הרב יום טוב דנאן, והרב יעקב קוראל ז״ל. בראשית שנת תקפ״ט קבל מעדת האשכנזים בירושלים, תעודה המצטיינת בהמלצותיה, ובה מעידים ״כי לרב יש בן יחיד בחברון, ומצוה גדולה לעזרו כל אחד לפי נדבת ליבו בכדי שיוכל להשיאו סמוך לפרקו, ולחזק אותו לתורה ולעבודה. וחתומים הרבנים: טוביה בהרב מנדל שלמה, שד״ר ממדינת אשכנז, נתן נטע בהרב החסיד מוהר״מ מנדעל זלה״ה. ובשנת תק״ץ [1830] יצא עוד פעם בשליחות כולל הספרדים בירושלים. ועל כתב שליחותו חתמו הרבנים: שלמה משה סוזין, משה הלוי, משה בכר דדיע מאג׳ר, יהודה בן כמוה״ר רפאל נבון, חזקיה הכהן, יוסף מנשה, מנחם הלוי, שמואל הלוי, חיים רפאל סגרי.

בשליחותו זו הוטל עליו לקבץ ולאסוף את כספי הקופות הידועות, והם: מחצית השקל, רחל אמנו, שמעון הצדיק, וקופות ירושלים סתם. בידי הרב נמצא פירוש על סדר זרעים למהר״ש סריליו, אשר שב להדפיסו. ולא נודע מה עלה בגורלו של כתב היד זה. אולם פירוש הר״ש סירליו יצא לאור ע"פ כתב יד אחר בסוף תרצ״ד.

רבי יצחק אזולאי חי במאה השביעית ותוארו: הח׳ הש׳ המו״ה וכו׳ נזכר ע״י בנו כהר״ר אליהו, בשטר עריכת הסכם כתובה, זמנה אדר ת״ש (1940).

רבי שלום אזולאי נוסח המצבה: הח׳ הש׳ והכו׳ שלום אזולאי נלב״ע ו׳ לח׳ חשוון ש׳ תש״א׳(1941).

רבי שלמה אזוילוס הא׳ נוסח המצבה: החכם השלם כמוה״ר שלמה אזוילוס נלב״ע שנת תרס״ז"(1907), והוא אביו של הרב הדיין יוסף אזוילום שייזכר להלן.

רבי חביב אזוילוס נוסח המצבה: כמוה״ר חביב אזוילוס חסידא קדישא ופרישא נלב״ע שנת נוראותי״ך, היא תרפ״ג(1923).

רבי יוסף אזוילוס נוסח המצבה: חמדה גנוזה דבלי בארעא. מחמד עינינו / והילה לראשינו. בכי נוד ונהי, היה לכל העם . מספד מר צועקים כל העם. מנהל חברת הרשב״י. חבר חידושים ומאמרים ודרושים נחמדים. הלא המה כתובים בספרים הקדושים. יחיד בדורו, נזר אלוקים על ראשו. בן בתו של הרב הדיין המצוין סבא דמשפטים, כמוה״ר מרדכי הצרפתי זצ׳׳ל. ויעל יוסף ביום ב׳ כה – בחודש שבט ונקבר למחרת יום כו׳ שבט שגת בעזרת״י לפ״ק (1929).

רבי שלמה אזוילוס הב׳ נוסח המצבה: הפייטן המשורר כה״ר שלמה אזוילוס, משמח אלוקים ואדם. נלב׳׳ע בחצי ימיו הוא בנו של הצדיק כמוה״ר יוסף אזוילוס. נין ונכד לסבא דמשפטים רבי מרדכי הצרפתי זצ״ל. בן לו׳ שנים עלה בסערה השמיימה ב׳ שבט תרצ״ט (1939).

רבי אברהם אכסול נוסח המצבה (חתיכת שיש קטנה): הח׳ הש׳ והכולל והמקובל כמוה״ר אברהם אכסול. נח נפשיה שנת תר״ו(1840).

רבי אליהו אלביליה נוסח המצבה: פ״נ כהר״ר אליהו אלביליה. עין תדמע במר. על האיש כבוד הרב היקר. שנלב״ע חוץ למקומו, וחוץ לזמנו בן 54 פגעה בו מדת הדין והיתה מנוחתו כבוד ביום ראש השנה שנת התרס״ו(1906). ראיתי הספד שנשא הרב בן מוחא על חותנו הח׳ הש׳ הנגיד רבי יעקב אלביליה ז״ל, שגם הוא מת באותן נסיבות חוץ למקומו, לא יכולתי ללקט פרטים נוספים מההספד מאחר ורק חלק קטן נדפס מההספד שאבד ברובו, גם לא נמצא תאריך. וסביר להניח שזה היה בתחילת המאה השביעית.

רבי חיים אלבז נוסח המצבה: הח׳ הש׳ כה״ר חיים אלבז ש׳ מזמר״ת׳(1887).

רבי יהודה אלבאז נוסח המצבה (חתיכת שיש): הח׳ הש׳ והכולל החסיד והעניו כמוה״ר יהודה אלבאז זצ״ל. נח נפשיה י״ד סיון התר״ס (1900).

רבי משה אלבאז נוסח המצבה: כה״ר משה בן כהר״ר שמואל אלבאז ז״ל שנת תרצ״ט" (1939). היה שנים רבות סופר ב״ד, ממשפחת חכמים ואנשי שם בעיר מראקש.

רבי מסעוד אלגרבלי נוסח המצבה: כהר״ה מסעוד אלגרבלי שנת לרעו״ת (1916).

רבי יעיש אלגרבלי נוסח המצבה: הנדבן הגמו״ן רודף צדקה וחסד. לחמו ומימיו נאמנים נטע נעמנים ר׳ יעיש אלגרבלי, היה חי בתחילת המאה השמינית״. והוא אביו של הנדבן, הגמו״ן כה״ר שמעון אלגרבלי הנזכר לקמן.

רבי שמעון אלגרבלי מצאתי כתב מסמך צוואה של כה״ר שמעון שכתוב בו כך:

״הגמו״ן שמעון בן כה״ר יעיש אלגרבלי, הגר ״קסיבת גחאס״ מס׳ 27, נתן בתו״מ 1=בתורת מתנה] לועד הקהילה משי״ל מחז״ק ]=מה שיש לו מחזקת קרקע]. בחצר הנקראת ״סעיד זנאני״ ברחוב צאבא. בית חד קומתי יחד עם בית המרחץ והמקווה׳ . הרשות להקדש להשכיר אותם, וכל שנה בחול המועד של פסח, יחולק השכ״ד שלהם כדלהלן: 34 לעניים ו 14 לחכמים הלומדים, והשכר הזה לא יכנס לקופה הכללית של הקהילה! ושום ועד קהילה לא יוכל לשנות את ההסדר הזה, רק הוא יהיה רשאי לחלק ע״י לפי האמור לעיל, וכל זה בתנאי שלא יצטרכו בניו בר מינן־ הרי הוא במתנה, ואם יצטרכו בר מינן, המתנה בטלה ויחזירו, והילדים יחלוקו״. וחת׳ וכו׳ ח׳ חשוון תש״ב (1942).

זה היה בית מרחץ שהיה בו אולם גדול מרוצף והיה חלק, עד שהיה צורך לייצב חזק את הרגלים על הרצפה שלא להחליק. פיר עמוק מקושת לתוכו נשפך כל הזמן מצינור בקיר קילוח מים רותחים המספקים קיטור חם למתרחצים, דליי עץ משמשים את המתרחצים לדלות מים מהפיר. ניתן להזמין מתיחת עצמות וקרצוף הגב אצל הבלן, במחיר שוה לכל נפש, הוא היה פתוח תמיד מעלות השחר ועד חצות כמעט.

רבי יחיא אלמכייס נוסח המצבה: כהר״ר יחיא אלמכייס נלב״ע ראש השנה שנת לראו״ת טוב״(1877). האיש היה מעשיריה של העיר, נזכר הרבה פעמים בשטרי מכירה וקניה של נכסים.

רבי אברהם אלעסרי בר יעקב, ״היה חבר עיר באיזה כפר במערב, מצאתיו חתום בפס״ד עם חכמי מארקש בשנת תקו״ה (1751), וחתום עמו כהה״ר דוד בן יוסף אלכלאס״. מל״ר, י״ח טור ב.

שושלת חכמי משפחת אבן חיים במראקש-חביב אבגי-עמ' קט

ואמנם יותר הצטיינו שני האחים האחרונים שמארבעת האחים ההם, והם רבי חיים ורבי יעקב, הראשון, רבי חיים טולידאנו, נולד בכחצי המאה הזאת ומת במגפה בשנת ק"ט – י, לפני שנת ת"ף נפלה לו לרבי חיים ירושה מדודו חיים בן ברוך טולידאנו שהיה סוכן ממונות בחצר מולאי ישמעאל.ועל ידי זה יכול היה רבי חיים לשקוד על לימודו, בשנת תפ"ג היה כבר לאחד מהבית דין, ובשנת תצ"ו אחרי מות רבי משה אדהאן האב בית הדין, מלא הוא את מקומו. הוא חיבר ספרים אלה, ארבעה טורי אבן על ד' שולחן ערוך, עץ החיים ועץ הדעת על הש"ס, שאלות ותשובות הנקראים פסקי מהרח"ט, קונטרסים לשון לימודים אגרות ומליצות, כלם כתב יד.

גם נמצאו ממנו איזה קינות כתב יד אך אחיו רבי יעקב טולידאנו הצטיין עוד יותר והוא נודע בין רבני המערב בשם " מוהרי"ט, הוא היה תלמיד מובהק של המשבי"ר, ועוד בשנת ת"ץ בעוד רבו חי, נמנה גם הוא עם אחיו רבי חיים בהבית דין. בשנת תצ"ו נמנה מטעם ראשי הקהל במכנאס, למשגיח כללי על קצבת היין שרף שראוי לכל אחד מיחידי הקהל לעשות ולבל יוסיף מכדי צרכו, וכן במשך עשרים שנה ת"ץ – תק"י, מלא הוא ואחיו תפקיד גדול בדיינות ובכל שררות הנהגת העיר.

ומשנת תק"י והלאה נשאר הוא האב בית הדין והמנהיג הראשי שבעיר ועל ידו עזרו אז בניו וקרובי בני משפחתו אשר הצטיינו אז בידיעותיהם, עד כי נמצאו אז חכמים אחדים מבני משפחות אחרות במכנאס, אשר קנאו בהשפעתם המרובה של רבי יעקב טולידאנו ובני משפחתו.

ויעוררו את ההמון נגדם וגם הקימו מקרבם דיינים, ושוחטים, למען תפוס בידם את ההנהגה הציבורית, ואמנם המתקוממים ההם לא יכלו עמוד בהתנגדותם זאת. וסוף היה כי רבי יעקב וקרוביו נשארו הם המנהיגים הראשים ובעלי השררות.

הנה כן נהל רבי יעקב טולידאנו את העדה המכנאסית יותר מארבעים שנה, ויחשב גם לנושא דגל ההוראה בכל המערב משנת תק"י ועד שנת תקל"א, שאז בחדש אייר של השנה הההיא, גוע וימת. במותו נשלחו הרבה אגרות ניחומים מרוב רבני המערב שבם יבליטו כי עם מותו של רבי יעקב אבדה היהדות המערבית את רבה הגדול.

הוא השאיר אחריו בנים ותלמידים גדולים בתורה וגם חיבר, ביאור על התורה, ודרושים, פירוש מאמרי אגדות התלמוד, חיבור על ד' שולחן ערוך, וחיבור על רוב הש"ס בשלשה חלקים, שאלות ותשובות כרך גדול, וספר אהל יעקב על פירוש רש"י והרא"ם על התורה.

רבי יהודה בירדוגו ורבי מרדכי אחיו, בני הרב יוסף, הם היו בני דודו של המשבי"ר והאחרון רבי מרדכי היה גם חתנו ותלמידו. ונודע בקרב רבני המערב בשם "הרב המרביץ" שניהם נמנו בין דייני העיר, רבי יהודה נמנה לדיין סביב לשנת ת"ץ ומת בין שנת ת"ק – תק"ד. הוא היה חבירו מנוער של רבי חיים בן עטר, בעל אור החיים, וחיבר ספר מים עמוקים ביאור קצת על התורה שרצה לספחו אל הספר אור החיים של ידיו הנזכר, להדפיסם יחד, אך מסבה לא נדע שחרה לא נדפס, ואמנם זאת נדע כי ספרו זה מים עמוקים מצא לו מהלכים בין הלומדים בארץ המערב עד כי נתחברו עליו פירושים אחדים.

זולת הספר הזה מים עמוקים חיבר עוד רבי יהודה בירדוגו, ספר מחנה יהודה דרשות, חיברו בשנת תע"ב, וספר מקוה מים על הפטרות כל השנה. ולפי הנראה שחיבר גם איזה שאלות ותשובות. ואמנם יותר מרבי יהודה, התפרסם אחיו הצעיר, המרבי"ץ, הוא נמנה בין הבית דין כעשרים שנה.

ובשנת תקכ"ג ביום י"ד לחדש אב גוע וימת, וישאיר אחריו בנים גדולים בתורה, וגם חיבר הספרים האלה, שאלות ותשובות, דרוש טוב על על תנ"ך, פרשת מרדכי על התורה, מר דרור טעמים בדיני התורה, ומשנה למלך על משלי ופרקי אבות, כלם כתב יד במכנאס.

רבני סאלי וחכמיה: רבי מרדכי הכהן, רבי יעקב בן רבי יוסף ביבאס, רבי יוסף צבע, רבי יצחק הצרפתי, רבי אהרן הצרפתי אחי רבי שמואל הצרפתי מרבני פאס, רבי שלמה הכהן בן רבי מרדכי הכהן הנזכר, רבי שמואל בן שלמה קארו, רבי שמואל אזאווי.

רבי חיים בן עטר הזקן, רבי משה בנו, רבי חיים בן עטר בנו, רבי דוד בן רבי אהרן הסבעוני, רבי שלום הסבעוני, רבי שלום בן משה בן צור, רבי משה בן יצחק צור, רבי יוסף ורבי חיים ביבאס בני רבי יעקב ביבאס הנזכר, רבי יצחק אינרקיס, רבי יעקב בן שעייא.

רבי מרדכי הכהן מת בין תע"ז – ע"ט, וחיבר ספר פסקי דינים, רבי יעקב ביבאס מת לפני שנת תפ"ז. הוא נולד בתיטואן ומשם גלה לסאלי וימנה לדיין, שם נשא את בת נכדתו של רבי וידאל הצרפתי השני מפאס, ויולד ממנה את רבי יוסף חיים ביבאס, אך הם היו רק מחכמי העיר ולא נמנו לדיינים, הראשון רבי יוסף חי עוד עד סוף המאה הזאת וחיבר ספר סדר זמנים על עיבור שנים ורבי חיים מת בערב ראש חדש אב שנת תצ"ג בדמי ימיו, רבי אהרן בצרפתי היה כנראה מילידי פאס ונתיישב אחר כך בסאלי וחיבר ספר משגב האמהות, רבי שמואל קארו חי עוד אחרי שנת תק"ט וחיבר חידושי דינים, רבי שמואל אזאווי הוא היה לראשונה סופר בית הדין וגם שוחת מתא, ועל ידי השתדלות אצל רבני פאס ומכנאס עזרו להמנות לאחד מהבית דין בסאלי.

אמנם עוד מכבר אהב רהי שמואל להתחרות את גדולים ממנו, וגם אז התחרה  תמיד את בית הדין, את רבי יהודה הצרפתי, רבי שמואל קארו ורבי שמואל הכהן עד כי התלקחו ביניהם מידנים, ושלשת הרבנים ההם השתדלו להורידו מכסא הדיינות. אך הוא התייצב נגדם בעקשנות, בזרם הריב הזה נסחפו גם רבני פאס ומכנאס שאחרי עמדם בראשונה לימין רבי שמואל אזאווי שבו ויתחרטו. כי ראו כי גדלה צעקת העיר סאלי, נגד רבי שמואל אזאווי, ויחפצו רק להסירו ממשרתו. בראש מתנגדיו בפאס עמד אז רבי יעקב בן צור, שעוד מכבר הייתה בלבו עליו שנאה כבושה.

והוא היה יחד עם רבני מכנאס נועדו יחדיו בסיון שנת תפ"ו וכתבו אגרות לסאלי, כי לא יכירו עוד אתו לדיין, וימטירו עליו חרפות. אחרית הריב הזה לא נדכ ברור, אך לפי הנראה כי נשאר רבי שמואל אזאווי בתור דיין בסאלי עוד אחר כך, וגם החליף איזה שאלות ותשובות ופסקי דינים עם רבנים אחדים גדולי תורה.

הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו פרק שלשה עשר רבני המאה החמישית

עמ' רטו

פיוטי ר׳ מסעוד (כד-כז): שני פיוטים מדגישים את הגלות ושניים מתמקדים בגאולה. ראשון שבהם(כ״ד) שופע חזון ותקווה ומתמקד בחגיגת הגאולה המעוצבת בפסוקי המשכן המעטרים את השיר: יריעות המשכן, אבני החושן ובגדי כהונה ׳בבגדי שֵׁש מְרֻקָּמִים׳ החוברים לפסוקי הנחמה על נופיה החדשים של הארץ: ׳ההרים והגבעות / יפצחו לפניכם רנה׳ לצד השפע של טוב הארץ: ׳שפע וברכה ישאבון / דבש וחלב יזובון, כאשר ברקע נשמעת רינתם של שבי ציון ובנות יהודה ׳בנות יהודה תגלנה / ובואו לציון ברנה / הלוך וְטָפֹף תלכנה / וברגלים תעכסנה׳. אותן רגליים של בנות ציון שגרמו חורבן מרקדות עתה לכבוד הגאולה.

בפיוט (כה) דמות המשיח ודמות ה׳ מתמזגות בהכרזה על מלכות ה׳ ׳חכמים מודים… קול משוררים / עונים ואומרים / יי מלך׳.

פיוטי ר׳ יצחק(ט-יא): פיוטו המפורסם ׳אעופה אשכנה׳ (ט) עניינו התרפקות היונה לדודה נוסח שיר השירים, הרווי אהבה, תמימות וגעגועים והעושה הכול לפגוש את דודה. המשך השיר ופיוט י' יש בהם מימוש הציפייה של היונה בהופעת הדוד ומענהו אליה: ׳הנה גואלך בא / חמודה יקרה… צאי נא במחולות׳. ביטוי לרגשות החיבה יש גם לדוד: ׳זכרתי לך חסד נעוריך נעורים׳. פיוט י׳ משחזר פרקי זיכרונות ומקומות, שבהם רקם הדוד את קשרי אהבתו עם יפתו, ונמשלם – אהבת ה׳ לאברהם, יציאת מצרים, בחירת ישראל ומתן תורה – ׳כלה כל כלולה / נתתי לך תורתי׳ – וההבטחה לחידוש הברית ובניין ירושלים: ׳אבנה חל וחומה / חומות ירושלים׳.

פיוטי ר׳ דוד(יז-יח): נושאי הפיוטים: 1. דמות השכינה 'אני השכינה / כלה נאה חסודה׳ (יז) ופנייתה להעתרת רחמים על מצבה בהווה ׳חנוני… בני עמי העדה … אנא אל רפא נא׳; 2. דאגת השכינה המזוהה עם כנסת ישראל על בניה הנמסרים כצאן להריגה; 3. סיבת הגלות: ׳גדול בטול התורה׳; 4. פניית השכינה לדודה להופיע כי הגיעה הגאולה: ״קול דודי… קום נא אל תאחר / כי בא עת לחננה׳, ואל הבנים לעתור לה' ולהתכונן לשמחת הדוד והרעיה: ׳צהלי וריני / לכבוד חתן וכלה… עדה הסגלה׳.

נושאי הפיוט השני (יה): 1. הצהרת הדוד על השכינה כבת זוג לישראל ׳נפשי היא שכינתי…/ ישראל בן זוגך שמתי׳; 2. תלונת השכינה על סבלה המשותף עם דודה בגלות ׳ידידי…/ קצתי בחיי בזמן / עמו אנכי בצרה׳; 3. בשורת הדוד על הגאולה הקרובה שבה יתאחד עם כלתו בבית המקדש ׳דעי יונתי תמתי / כי עת לחננה הקרבתי / יחדו תמים עם כלתי / המקום הזה מה נורא׳; 4. הבעת השכינה את אהבתה לדודה ובשורתו אליה בהקמת ׳סכת דויד הניפלת׳; 5. חתימה בהצהרה לסיום הגלות ובמראה הגאולה: ׳וביד רמה אתם יוצאים / חמושים בשירה זמרה׳.

פיוטי ר׳ ישראל(יא-יב): פיוטי ר׳ ישראל ממשיכים את תיאור חגיגת הגאולה של קודמיו באווירה של שמחה, בייחוד בפזמון של שיר י״ב: ׳אשמח בך / אשמח בך / אשמח בך אל עולם // אשמח בך גואל נפשי את גאלת עולם^,. בשיר הפורט את חסדי ה׳ עם ישראל בעבר מובעים שלושה רעיונות: 1. עיקר הגאולה – בית המקדש ׳אשר בם כל חפצנו / הם מקדש ואולם׳; 2. בניית ירושלים של מטה המעניקה כוח עליון לשכינה ולירושלים של מעלה ׳חזה ציון מועדנו / אשר מכונת / מול זבול מקדשנו / שהיא הנותנת / כח עליון לגנו / עדן המכוננת׳; 3. גאולת ישראל, בו בזמן היא גם גאולת השכינה והשלמת שמו של ה׳ וכסאו ׳להשלים כל ענין // שמך וכסאך שהם / מעין בל חי נעלם^,.

פיוטי ר׳ מאיר(ט-י): פיוטי ר׳ מאיר מביעים כמה הגיגים על הגלות ועל הגאולה: הגלות היא מקום של סבל לישראל, מצב של חשכה ואבל, והגאולה היא סיום האבלות: ׳ומחה אליהים דמעה^,. לגאולה ממד רוחני: הקמת השכינה מעפרה, השלמת שם ה׳ וכסאו' השלם את שמך וכסאך/ השבת השכינה לציון, הארת פנים לישראל, הפצת האמונה בה׳ וקידוש שם ה׳ בעולם ׳ יִתְגַּדַּל שִׁמְךָ בְּעָלְמָא / יִתְעַלֶּה יִתְהַדָּר / וממד לאומי הכולל קיבוץ גלויות, גאולת ישראל, המלכת המשיח, הרמת דגל ישראל, פריחת הטבע בארץ ישראל ובניין בית המקדש.

מאיר נזרי- היצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא- מבוא ליצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא-עמוד-41

ה. מכירת המצוות וכיבוד בעליות

1. 1. מנהג מקובל בכל קהילות תאפילאלת למכור את המצוות פעמיים בשנה: שבוע לפני פסח ושבוע לפני ראש השנה, ולא כמו בשאר קהילות מרוקו שבהן מוכרים בכל שבת וחג.

הערת המחבר: ראה ביקורת נוקבת של ר׳ שם טוב גאגין על מכירת העליות: ׳ובימי התלמוד העליות היו נחלקות לפי כבוד האנשים… והיום אינו כן, גלה כבוד מישראל, וכל מי שהכסף בידו ידו על העליונה…׳

לפיכך אין נוהגים לכבד את המתפללים במצוות כגון פתיחת ההיכל, הגבהה וכו' לפי שהכול נמכר לחצי שנה, וכל אחד ניגש בעצמו להתכבד במצווה שקנה.

מטעם זה גם אין נוהגים להזמין מתפללים לעליות, לא בשמו ולא בכל תואר אחר, וקונה העלייה מתכבד בעצמו ועולה לקטע שקנה לאחר שהחזן קורא ׳שלישי בכבוד׳, ׳רביעי בכבוד׳, ׳מפטיר בכבוד'.

מכאן אפוא שאין חשיבות בתאפילאלת לעלייה כלשהי על פני אחרות, שהרי אין מכבדים בעליות אלא מוכרים, והקונה מחליט איזו עלייה חשובה בשבילו: עליית ראשון המיועדת לכוהן במקום שאין כוהן, עליית שני המיועדת ללוי במקום שאין לוי, עליית שלישי הנחשבת חשובה בשאר קהילות, עליית שישי שיש לה חשיבות יתרה על פי הקבלה כנגד ספירת היסוד, עליית שביעי בגלל הקדיש שאחריה לחייבי קדיש או עליית מפטיר.

הערת המחבר: על פי זוהר שלח לך, דף קסד ע״ב: ׳מאן אקרי צדיק מכולהו? שתיתאה דסליק מאינון שבעה. א׳׳ר שמעון ודאי דאיהו לא סליק כל יומוי אלא שתיתאה לינון דסלקין' (=מי קרוי צדיק מכל העולים? השישי מאותם שבעה. א״ר שמעון ודאי, כי הוא [ר׳ כרוספדאי] לא עלה כל ימיו אלא שישי מעולי התורה). על מקור זה נשען גם האריז״ל (שער הכוונות, חלק א, דרוש ב, קריאת ספר תורה, עמ׳ שיז צד א). ראיה נוספת לכך היא עליית י׳ הדיברות שבמשנה תורה הקבועה לעליית שישי(ר׳ חיים סתהון, ארץ חיים, או״ח סימן קלו, סעיף א).

ברוב קהילות תאפילאלת לא היו כוהנים ולוויים, לפיכך נמכרו גם עליות ראשון ושני לכל אדם.

מרא דאתרא יש״א ברכה נהג לעלות בבית הכנסת שלו עליית שישי, בגלל סגולתה.

הקטעים שנמכרו אחת לחצי שנה הם: א. ׳ותתפלל חנה׳. ב. ׳הודו׳. ג. ׳רננו׳. ד. ׳יהי כבוד׳. ה. ׳נשמת׳. ו. ׳יוצר׳. ז. פתיחת ההיכל. ח. הובלת ספר תורה. ט. גלילה (=הגבהה). י. העליות: ראשון. שני. שלישי. רביעי. חמישי. שישי. שביעי שהוא משלים. מפטיר. יא. קדיש ׳דרבנן׳ וקדיש יתום לתחנותיו.

• הוצאת ספר תורה

לפני הוצאת ספר תורה אומרים ׳הריני מקבל עלי קבלת התורה׳ ו׳רבש״ע מלא משאלותי לטובה׳ כרשום בסידור ׳תפילת החודש/ ואחריהם – ׳בריך שמיה דמארי עלמא.

בכל קהילות תאפילאלת לפני ׳בריך שמיה דמארי עלמא׳ החזן אומר את הקטע הקצר הבא בשבת: ׳ר׳ שמעון פתח כד מפקין ספר תורה בציבורא למקרי ביה מתפתחין תרעי דרחמי ומעוררין את האהבה לעילא ומבעי ליה לבר נש למימר הכי׳ [=ר׳ שמעון פתח: כאשר מוציאים ספר תורה בציבור לקרוא בו, נפתחים שערי רחמים, ומעוררים את האהבה למעלה, וחייב אדם לומר כך].

מלווים את ספר התורה בדרכו לבימה באמירת הפסוקים ׳כי מציון… אשרי העם… רוממו…׳.

אחר כך החזן אומר ׳ישמחו השמים…׳ ואחר כך ׳על הכל יתגדל ויתקדש…׳.

כשמוציאים יותר מספר תורה אחד מגביהים רק את הראשון.

• נוסח ברכת התורה

העולה לתורה אומר: ׳ה׳ (=השם) עמכם׳ בלי אדנות, והקהל עונים: ׳יברכך ה״ (=השם).

בנוסח ברכת התורה אומרים: ׳אשר נתן לנו תורתו תורת אמת׳.

בסוף הקריאה נהגו לומר לפני הברכה בתקופה קדומה ׳אמת תורתנו הקדושה תתעלה ותתהדר׳, ואחר כך החלו לקצר ולומר רק: ׳אמת תורתנו הקדושה׳.

בשעת ברכות התורה לא הקפידו על סגירת ספר התורה.

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפילאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי– שבת קודש עמוד 80

במשך הימים הוחלט לגשת לבניית בנין גדול ויפה, ועד הקהלה החליט לתת למוסד הכנסה קבועה מ״עזר הבשר״!.

בשנת תרצ״ג (1932) נקנה שטח אדמה מחוץ לחומה ובמשך שנה אחרי כן שנת תרצ״ד (1933) נבנה בנין גדול ומרהיב עין. ובשנת תרצ״ה (1935) חנכוהו בנוכחות אורחים רבים מערים אחרות, ונציגי הממשלה, צרפתים וערבים.

העיריה הקפידה שתכנית ביה״ס תהיה לפי התקן המקובל: כתות מאווררות, חצר למשחקים. זכתה הקהלה לבנות בית ספר מפואר ממש באזור של גנים ופרדסים, על שטח של 2500 ממ״ר. בפנה הדרומית־מזרחית נבנה בית כנסת לתפארת, אשר בו בלטו בהוד והדר, כיורים וקישוטים, פטורי ציצים ופרחים, אוורור ואור: בנין פאר.

בכדי להתגבר על ההוצאות הכרוכות בבניו, חברי הועד היו מבקרים בכל לילה אצל האמידים ונדיבי עם בקהלה בלוית הרב מר אבי מו״ר זצ״ל מבית לבית להשפיע עליהם לתרום למען המפעל הקדוש הזה. והנדיבים נענו ומלאו את חובתם בעין יפה, יזכרם ה' לטובה ולברכה.

בחנוכת הבנין נשא מו״ר אבי דרשה ארוכה ובתחילת דבריו אמר:

״רבותי, מתכבדים אנחנו בזה להביע רגשי לבבנו בשעה זו שעת רצון שאנחנו עומדים באסיפה אחת בנערינו ובזקנינו בנשינו וטפינו וכולנו יחד שמחים וטובי לב על המפעל היקר הזה, זאת אומרת על בית הספר הנהדר המתנוסס לתפארה ויצא לאורה בהשתדלות פקידי החברה ^׳אם הבנים^, תכב״ץ אשר עבדו באמונה והקדישו שארית כוחם זה כשבע עשרה שנה ובהשתדלותם וחריצותם הנשגבה רכשו להם הון עתק מוקטר מוגש לשם המפעל הקדוש הזה ולטובת נערי בני ישראל ותשב״ר שמספרם היום 450 ילדים בפ״י ישלם ה^, פעולם על כל גמולם וזכות התורה הק׳ וזכות הבל תינוקות של בית רבן תהיה עליהם מגן וצנח וסוחרה, וטרם כל עלינו החובה לשלם במיטבא ולתת תודה רבה לאנשי חסד נסיכי הממשלה האדירה ממשלת צרפת הרוממה אשר בחמלת ה׳ הננו היום מסתופפים בצל קורתם ויושבים לבטח תחת חסותם ה״ה מר קורייאק לקונטרול סיויל (מפקח השלטון המרכזי) ומר ויזין דולארוז ראש העיריה. וגם למר סאלאמיטו מהנדס העיר שעזר לנו בעצות ובמומחיות שלו. האנשים האלה שלמים הם אתנו ובטוב לבם וחן ערכם הופיעו בחסד אור בהיר על המפעל היקר הזה ובאמצעותם והשתדלותם זכינו להכין לבנינו בית נאמן לתורה ולתעודה אוצר כל כלי חמדה תחת היותם שוכני בתי חומר עומדים צפופים יגיעים ועיפים נרפים הם נרפים הטיבה ה׳ לטובים ולישרים בלבותם למען יאריכו ימים על ממלכתם להכריע אויביהם תחתם. ועלינו לשבח ולתת תודה ותהלה לאחינו בני ישראל יושבי עירינו ישצ״ו המתנדבים בעם ויקדשו מהונם איש איש אשר נדבו לבו לתרומת הקודש בעת צרה כזאת אשר כל דלתי הפרנסה סוגרו על מסגר ובכל זאת נדב לבם אותם נדבות חשובות זכרה להם אלוהי לטובה וזכות התורה הק׳ תגן בעדם ויהיה כזית הודם ומטללי דליותיו יריק עליהם ברכותיו יחיו דגן ויפרחו כגפן״.

והמשיך להסביר לעם את גודל המפעל הקדוש ותבל את דבריו בפסוקים ובדברי חז״ל. במשך הזמן הוסיפו לבנות קומה שנייה, והיו נדבנים שבגו חדרים על שמם, כמשפחת טובאלי ומשפחת בן יעיש. וכך הלכו וחוסלו החדרים והלימוד בבתי כנסיות^. בית הספר התקדם ותלמידים רבים נהרו אליו, מגיל הגן עד סוף הלימודים היסודיים.

הנהלת ביה״ס של כי״ח היתה עויינת ל״אם הבנים״ משום שרצתה למשוך אליה גם בנים (ולא רק בנות, שהיוו את הרוב מתלמידי ביה״ס אליאנס).

מכשול אחר ללימודי התורה היה נעוץ בעובדה שבוגרי ביה״ס לא ידעו לאן לפנות אחרי גמר הלימודים בזמן שבוגרי כי״ח קיבלו עבודה במשרדי ממשלה או בבנקים. הנהלת ״אם הבנים״ הכניסה על כן לימודי הצרפתית לתכנית הלימודים; כי״ח דאגה להוצאות הכרוכות בכך ומנהל ביה״ם כי״ח בעיר פיקח על השעורים. הלה עשה מצידו מאמצים להכשיל פתרון זה של לימודי חול ב״אם הבנים״ ואף הפיץ כרוזים בצבור בסיוע אחדים מחברי ועד הקהלה, והסביר שאין לסמוך על הלימודים הכלליים האלה: המאבק בין שני המוסדות נמשך והתלמידים היו כקרבן עולה ויורד בין שניהם.

הנהלת ״אם הבנים״ השתדלה להביא מורים בעלי רמה לכתות הגבוהות. בוגרי המוסד עצמו כבר החלו לשמש בו בתפקידי הוראה. במשך הזמן דאגו גם למצוא מורים טובים לכתות הנמוכות.

כשהחליטה הנהלת בית הספר בשנת תש״ז (1946) למסור לידי את הפיקוח על החינוך עשיתי מאמצים להתגבר על המכשולים שעמדו לפנינו בעזרת תלמידי היקרים רבי יצחק בניזרי ורבי ישועה מאמאן ישמרם ה׳:

א-להעלות רמת הלימודים: לימודי קודש ולימודי חול.

ב-להקים ישיבה בעיר: ״ישיבת בית דוד״, שאליה ינהרו בוגרי ״אם הבנים״.

בשנותיה הראשונות של הישיבה ניתנו השעורים רק בתלמוד ובהלכה, (בשנת תש״ט נסיתי לשלוח תלמידים לישיבות באירופה, כגון בית יוסף בצרפת גיסה׳ד בלונדון, וגם לעקס לע בען בצרפת). במשך הזמן, משום עת לעשות לה׳, הוספתי בתכנית הלימודים, בשעות אחרי הצהריים (משעה 5 והלאה) את לימודי הצרפתית: ברמת ביה״ס היסודי ואח״כ גם ברמה של בי״ס תיכון, וכל זה נוסף, כמובן, לשעורים בתנ״ך וכו'.

כשהתחילו להגיע שליחים ממדינת ישראל למרוקו, התבססו הלמודים והשיעורים בלשון הקודש. בית הספר ״אם הבנים״ מנה כבר כתשע מאות תלמידים. היה צורך להעמיד בראשו מנהל בעל נסיון. התלמיד, בוגר ביה״ם, בגיל 12, הספיק במשך שהותו לעבור פעמיים על חמשה חומשי תורה עם פניני רש״י, למד משנה, תלמוד, ונוסף לכך לימודים כלליים בצרפתית, התלמיד למד כשש או שבע שעות ליום.

הבוגרים עברו לישיבת בית דוד אשר בה למדו לימודי קודש ברמה גבוהה ולימודים כלליים ברמת בית הספר התיכון (כך היה בשנים האחרונות לפני עלייתי ארצה).

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה-החינוך בספרו-עמ'-220

שיא היצירה של דנינו – שרביט הזהב

לשני חלקים עיקריים נחלקת יצירתו זו – שאינה אלא עיבוד מקורי של יצירתו של דנטה הקומדיה האלוהית – ואלו הם: הביקור בגיהינום (דרכי מוות); הביקור בגן־עדן (אורח חיים). על־פי תיאורו, נפגש דנינו בחלומו עם שלמה המלך, ולבקשתו אפשר לו המלך לבקר במדורי הגיהינום, ולאחר מכן – בגן־עדן. דנינו עבר במדורי הגיהינום השונים, מן הקל אל הכבד, ותיאר בפרוטרוט את מראה עיניו, עד כדי תיאור כל חטא ופשע שעשו בני האדם בחייהם על־פני האדמה ושבעטיים הם נענשים עתה בגיהינום בייסורים רבים. מובן שהחטאים המתוארים נוגעים בעיקרם לעולם היהודי (המעניין ביותר לקורא בפרק זה הוא מבחר העונשים והעינויים שהעלה דנינו על הכתב).

בחלקו השני, והעיקרי, של החלום עבר דנינו לתאר את ביקורו בגן־עדן, ועשה זאת בהקבלה כמעט מושלמת לתיאור הגיהינום, כפי שעשה דנטה בספרו. כלומר, אם בתחילת הביקור בגיהינום תוארו החוטאים שפטפטו בשעת התפילה ועונשם – ובתחילת תיאור הביקור בגן־עדן הדגיש דנינו את הטוב ואת הנחת המזומנים למי שלא פטפטו בתפילה, לא יצאו בשעת קריאת התורה וכדומה. חלק זה הוא מעין ״עטיפה״ לדברים שבאמת ביקש דנינו לומר בספרו זה, ושאותם אמר במפגש שלו עם המשיח שהתרחש בשלב המעבר מן הגיהינום לגן־עדן. במפגש חשוב זה הגיעה ביקורתו של דנינו לשיאה, בהציגו את המצב בקהילתו, כפי שביקש ממנו המשיח: ״וישאל אותי המשיח צדקינו, ויאמר ספר לי אדון דנינו, מה שאתה יודע מקהילתך, כל אחד ועניינו, ומעשהו והגיונו.״ השאלה הנשאלת כאן היא אובייקטיבית, ואין אנו רואים בה מגמה מנחה שדנינו יכול כביכול לנצלה. תשובתו של דנינו חדה וברורה, ועיקרה כי קהילתו נחלקת לשניים: לעניים ולעשירים. העניים מרובים, אבל הם נושאים את עיניהם לשמים, ותפילתם כי הגאולה בוא תבוא במהרה. העשירים, לעומתם, אין צרת אחיהם נוגעת להם, הקמצנות היא דרך חייהם, גאולת הארץ אינה מטרידה אותם ואת התורה הם מבזים.

כמי שהרגיש כי הציג תמונה קודרת ביותר, המשיך דנינו ואמר כי בערים אחרות אכן מצויות קהילות ישרים שבחרו בדרך הטוב ושאת הגאולה אכן הן מחפשות, ״ועל זכות אלו האנשים העולם עומד״. ועל כך השיב לו המשיח: ״על עשירי קהילתך, הנני עצוב שהלכו בדרך עקוב ולא הלכו בדרך טוב והיה העושר רשת לרגלם, ולא קמו אחר נופלם; לא כן האיש הישר ורב חינו ישמח בחלקו ובחבלו.״ מתשובה זו עולה שהמשיח סיכם למעשה בקצרה את דעתו של דנינו כי הרשעים סופם מר; ואילו הבוחרים בדרך הטוב, הגם שעתה קשה להם, יזכו באושר בעתיד. לאחר מכן הוסיף אליהו הנביא, שאף הוא נוכח בשיחה, את סיפורו על העשיר הרשע שעד שלא חזר בו מדרכו הרע לא הצליח להירדם וחלם חלומות רעים; ואת דבריו חתם אליהו הנביא במילים האלה: ״לכן, ידידי, כתוב להם דברי ודברי המשיח, ותן אותו לפניהם ובוודאי שישובו מדרכיהם וממעלליהם.״ כאן מתגלה אליהו הנביא כמי שמבין את חששו של דנינו לפרסם ברבים את אשר ״ראו עיניו״, ולכן הוא מעודדו לכותבם ולתת את הכתוב לפניהם. אבל חשובה מכול היא אמונתו של אליהו הנביא שלאחר שיקראו את הדברים ישובו בוודאי בני הקהילה מדרכיהם. עם זאת נראה שדנינו לא סבר כמותו, ודבריו: ״ואם יאמרו הנועדים, המזה אתה מביא לנו עדים, הלא דברי חלומות לא מעלים ולא מורידים״ מעידים על היסוסיו, למרות החיזוק שקיבל מאליהו הנביא להציג את דבריו ברבים, שכן מי שחציו מופנים כלפיה יראו בדברים שהוצגו בחלום עניין שנועד לעלוב בהם ולהרוס אותם ולא את האמת כפי שהוא רואה אותה. וכאן נשאלת השאלה האם אין הססנות זו מעידה על גוזמותיו בדבריו על העשירים?

הפתרון לכל ״הקלקולים״ הללו יימצא, כמובן, עם בואו של המשיח, ודנינו אכן שאל את המשיח: 1869] שנים. מאז הגלות, כלומר מאז חורבן בית שני בשנת 70/69 לספירה, שנת החיבור היא אפוא 1939.]״אימתי יבוא לעם ישראל להושיענו מגלותו לנחמו ולהרגיעו שזה אלף ושמונה מאות ושישים ותשע בים הגלות הוטבעו.״ ותשובתו של המשיח על כך פשוטה: ״התשובה הראשונה היא ׳היום אם בקולו תשמעו׳, רצוני לאמר אם שבו מעוונם, ולפני השם נכנעו.״ דהיינו: ביאת המשיח תלויה בכם ולא בי, כמשיח. אבל המשך התשובה על השאלה מתי יצא העם מן הגלות ויבנה את בית קודשו מעמיד בעיה: ״שום איש לא ידעו, ולא בכוחו להודיעו ולא להשמיעו, עד זמן קבוע שהשם קבעו.״ כאן הבדיל דנינו בין ביאת המשיח, שתתרחש כשישוב העם לדרכו הנכונה, ובין הגאולה ממש, אשר זמנה אינו ידוע לאף אחד (פרט לקב״ה): ״ואפילו דניאל המעולה לא היה ניגלה, אבל ברוח הקודש יצא מפיו בפה מלא ובלי כוונה מליבו היה עולה, ועכשיו כבר הוא מגולה.״ אפילו דניאל, כך הסביר המשיח, שדבריו גילו הכול, לא ידע את זמן הגאולה, אבל על־פי מילותיו אפשר לחקור ולהגיע לכך: ״לכן ברמז תשמע קולי ותחקור, וממך לא יפלא והוא – ואמרה אדוני מה אחרית אלה״ (ואומרה – וגו׳ דניאל יב, ח). ח וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי, וְלֹא אָבִין; וָאֹמְרָה–אֲדֹנִי, מָה אַחֲרִית אֵלֶּה. 

המשיח נותן ביד דנינו קצה חוט כדי שיוכל להביא לקהילתו, יחד עם דבריו ה״רעים״, גם תקווה, שהיא זמן הגאולה. בהמשך דבריו עבר דנינו למעין מחקר על המילים הללו מדניאל יב, ח, אגב ציטוטים רבים מן המקרא ושימוש בגימטריות ובחישובים שונים ומשונים. בסיכום דבריו מסיק דנינו כי בתוך שלוש שנים יקובצו נדחי ישראל והמלוכה תהיה בידי המשיח, ולאחר עוד שנתיים יוכחדו אויבי ישראל כליל.          

ספר דניאל הוא מרכיב חשוב בהרצאתו של דנינו, שהרבה לצטטו בכל ספריו וייחד פרקים אחדים בספריו לפירושים על ספר דניאל; וגם כאן, בחישוב מועד הגאולה, ניתח דנינו פסוק מספר זה.

בסיכום דעתו של דנינו על קהילתו ותחלואיה ותקוותו לגאולה הקרובה ראוי להקדים ולומר כי אין בדבריו של דנינו חידוש רוחני מיוחד, שכן המתח המשיחי היה קיים בעם ישראל מאז חורבן הבית, ובפרט בימי הביניים. הרעיון המשיחי אף התגבר בתורת הקבלה ובמשנה החסידית. עם זאת נודעת דבריו של דנינו חשיבות היסטורית, שכן ספרו הופיע לראשונה בשנות השלושים של המאה העשרים ומבחינה היסטוריוגרפית היה ערכו רב מבחינת רציפותו של הרעיון וחישוביו של הוגה זה. דבריו מעידים על המשך האמונה ברעיון המשיחי לאורך הדורות, ובכלל זה בדורו.

בקוראנו היום את ספרו זה, מה צר הדבר שדווקא בשנים אלו, שעל־פי חשבונו של דנינו עתידה היתה להתרחש בהן גאולת עם ישראל, הושמדו מיליוני יהודי אירופה בשואה. או שמא אכן גרמה שואה זו לקיבוץ נדחי ישראל מן התפוצות ולאתחלתא דגאולה? בהקדמתו לספרו הבא, רסיסי לילה, כתב דנינו: ״אבל באמת שום חלום לא חלמתי, רק רעיון ובחלום הלבשתיו מיני צבעוניים.״ כלומר, הוא התבונן במציאות ההיסטורית, וזו עוררה אותו להגות בעלת אופי היסטוריוגרפי מובהק – מן ההווה של יהודי אירופה להווה של יהודי מרוקו.

רב ומשכיל בזמנו-ר׳ דוד דנינו מקזבלנקה בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים

שלום בר־אשר-עמוד 39

והנה עינינו הרואות שרבנים מעין אלה ]…[ יקרי המציאות ונחיצותם ניכרת בתכלית. ועל מי נטוש את צאן מרעיתנו, מי ינהלום ומי ידריכום. אחריות  העתיד מוטלת גם עלינו ואין לנו רשות להסיח דעתנו ממנה.

ואכן הקמת המדרשה נועדה להכשיר רב מודרני המעורה בחיי הקהילה ובהוויה המודרנית, רב שיוכל להתמודד עם הבעיות בחברה. לכן לצד לימודי הקודש נבנתה תוכנית של לימודי חול -שהוקדשו לה שליש משעות הלימודים- ומטרתה הייתה להעמיק את הידע הכללי ולהרחיב את ההשכלה, כדי שהרב יוכל להבין את לשונם ואת רוחם של בני הקהילה, ויוכל לשרתם בכל הנושאים שהזמן גרמן. רבי שאול וחברי בית הדין הגדול גילו מעורבות בתכנים שנלמדו במדרשה. הם יצרו קשרים אישיים עם התלמידים, התפללו עימהם, נשאו דרשות וניהלו עימם שיחות מוסר והגות. הם הדריכו ויעצו בעת הצורך. לעיתים ביקרו התלמידים בבית הדין הגדול, הן כדי להיבחן בתלמוד ובספרות הפוסקים, הן כדי לצפות במלאכת הרבנות.

מספר התלמידים שהיו ראויים להתקבל למדרשה היה מועט. מחזור הלימודים נקבע לשש שנים. בוגרי המחזור הראשון של המדרשה הוסמכו לרבנים והתקבלו לכהונות רבניות בקהילות שונות במרוקו, ומקצתם התמנו לסופרי בתי הדין. חלקם מכהנים כיום כרבנים בארץ ישראל, בצרפת ובקנדה. בגלל העלייה הגדולה לארץ הייתה תחלופת התלמידים גבוהה, ומאחר שמספרם היה קטן מלכתחילה, זה לא אפשר לימודים סדירים ברמה גבוהה, ואז הוחלט להפוך את הלימודים במדרשה למעין תיכון דתי.

מדגם משתי תקנות ראשונות כאמור אדריכלה של "מועצת הרבנים במרוקו" והמבצע את תוכנית עבודתה היה רבי שאול, הוא הרוח החיה בכל הכינוסים, הוא שהחליט אלו נושאים יעלו לדיון בכל כינוס, והוא שניהל את סדר היום בתבונה ואת הדיונים בכל נושא בעוז ובענווה. כמו כן, הוא גם ניסח את ההחלטות והביאן להכרעה ולהצבעה. להמחשת הדברים אדגים בשני נושאים ראשונים שהוצעו לדיון בכינוס הראשון בשנת תש"ז (1947 )על ידי רבי שאול אבן דנאן, קיום יחסים עם פנויות והפרת שידוכין, וההחלטות שהתקבלו בהם.

קיום יחסים עם פנויות התקנה הראשונה דנה בקיום יחסים עם פנויות ובבעיות המתעוררות עקב כך, והיא כוללת, כלשון המציעים: "שלושה דברים: הבטחת הנשואין בדרך אתנן, השחתת הבתולות, ועיבור הפנויות". ר' שאול אבן דנאן ז"ל תיאר בדברי הצעתו את המציאות השוררת ברחוב היהודי במרוקו, שבה נשים פנויות ורווקות רבות, מתפתות לשפתי חלקות של הגברים ומתמסרות להם בחושבן שאלה יהיו חתניהן, אבל אחרי תקופת בילוי משותף, הגברים עוזבים אותן לנפשן. הדבר פוגע בהן הן מבחינה נפשית הן מבחינה חברתית, שכן קטנים סיכוייהן להינשא לאנשים כלבבן. ואם איתרע מזלן והרו, הרי פגיעתן קשה, שכן עליהן להתעגן שלא תינשאנה לאיש במשך כשלוש שנים, שהן תקופת העיבור ושנתיים של הנקה, מדין מעוברת ומינקת חבירו. בהצעה מוטלת האשמה בעיקר על הגברים, שהם אלה המנצלים את המצב החברתי והמודרנה כדי להתעולל בבנות ישראל בהבטחות שווא. ולאחר שמילאו תאוותיהם זונחים אותן ועוברים לאחרת: "עלילות רשע יזמו האנשים על הנשים ובפטפוטי דברים ילכוד רבות בנות בפח מוקשים ]…[ ומה גם במשחיתים בתולות ישראל ופוגמים אותן ומנצלים הדרת קדושתן וטהרתן…". הפנויות והרווקות בסך הכול רוצות להשיג בעל ולבנות בית, ולשם כך הן נאלצות להיענות לתביעות הבחורים והגברים.

חלק גדול מהנפגעות שמרו את פגיעתן בליבן, ולא באו לבית הדין להתלונן שלא יתגלה קלונן ברבים. ואלו שהעזו לבוא ולדרוש את עזרת הצדק והחוק מהדיינים, התאכזבו מרה. כי אף על פי שהדיין התרשם מאמיתות דבריהן, הרי לא היה לאל ידו להושיען, מאחר שהוא כפוף לפסיקה ההלכתית הקיימת בעניין זה: "יען חקת המשפט עוצרת בעדו, ואין בה די און להוציא משפט אמת בכל עת ובכל העם". רצונו לומר, כי המשפט בעניין זה שהיה טוב לשעתו, אינו בהכרח טוב היום, עם השתנות הערכים התרבותיים והחברתיים. להלן ההצעה כלשונה:

ע"ד –על דבר- הבטחת הנישואין בדרך אתנן, והשחתת הבתולה והעיבור רבותי הגדולים! מורי הרב הראשי! אדוני המנהל ! בפקודת הרבנים מר גאון  עוזנו, הרב כמוה"ר יהושע בירדוגו ישצ"ו. ורב אחי, נהירו דעיינין הרב כמוהר"ר מיכאל יששכר אנקאווא ישצ"ו הנני בא להציג לפני כת"ר בתר מזכיר את העניינים הע]ו[מדים על הפרק שתדון עליהם מועצת הרבנים באסיפה הנהדרת הזאת, המעוטרת חכמה, בינה ודעת. ודברי יהיו אך בדרך קצרה כמוזכר בתקון סי' ז.

העניין הראשון אשר בו הכללו ג' דברים: הבטחת הנשואין בדרך אתנן והשחתת הבתולות, ועיבור הפנויות, שלשתם דורשים תקון בהעתיד. יען נפרץ גדרם פרץ רחב, ותשחת הארץ. ולא רק לפני האלהים רח"ל כי גם חמס במעשיהם. עלילות רשע יזמו האנשים על נשים, ובפטפוטי דברים ילכדו רבות בנות בפח מוקשים.

דברים ידועים ומפורסמים המה לפני מעלתכם בפרטי פרטיהם, בקלקולם ובאי האמת והצדק הנעשתה כי כל ב"ד בהם מלאים וגדושים מן הנדונים. האלה הבאים לפניהם יום יום.

באמת הדיין יודע בנדון המוצג לפניו, אמיתות העניין, ואין לאל ידו לגזור אומר בהוראתו האומדנית, יען חקת המשפט עוצרת בעדו. וכך היא דרכה של חקה: אין בה די און להוציא משפט אמת בכל עת ובכל העם.

בהבטחת הנשואין אף בדרך אתנן. רוב ב"ד של פה מארוק דנים בה לפי המשפט הלכאורי. שאין בהבטחה זו שום אחיזה לחייב עליה שום דבר, ונשענים לאסמכתא מדברי מוהרי"ק ז"ל סי' קכ"ט. ומדברי הרב ב"ש סי' קע"ז. ובאמת יש מה לישא וליתן ולברר ההלכה, שבדרך אתנן אין הדבר כן. ולא אמרה גם רבינו ב"ש ז"ל וגם רבינו מוהרי"ק ז"ל. וזכורני כי בהיותי סופר בפאס בימי עט"ר מ"ר א"א זצ"ל, השבענו לאיש על זה שלא הבטיח לאשה על הנשואין.

עטרת ראשי מורי רבי אדוני אבי זכר צדיק לברכה. כלומר בימי רבי שלמה אבן דנאן, שכיהן כראב"ד בעיר פאס.

הרב שאול אבן דנאן – מנהיגותו וכושר הכרעתו בתיקון תקנות לפתרון בעיות המודרנה במרוקו – משה עמאר – ליבי במזרח א'