מורשת יהדות מרוקו

רבי חיים בן עטר הזקן, הוא לא נמנה לדיין אך היה מרביץ תורה וראש ישיבה בבית הכנסת הגדולה בסאלי, שנודעה בשם "בית הכנסת בני עטר" על כי הייתה אחוזת רבי חיים בן עטר ורבי שם טוב אחיו הנגיד בסאלי. רבי חיים היה תלמיד רבי אלישע אשכנזי ורבי חייא דיין מארץ ישראל, ושקידתו בתורה הייתה כל כך נפרזה עד כי גם בלילי תמוז עסק בה רוב הלילה. ונוסף על שקידתו הוא הרבה להחזיק בידי לומדי תורה, וביתו היה בית ועד לחכמים. בשנת תס"ה נסע למכנאס ויתעכב בה שנתיים ומחצה. ולפי הנראה שמטרת נסיעתו הייתה לפקח על עסקי השותפות שהייתה בינו ובין רבי שם טוב אחיו שמת זמן מה קודם, ושעוד אחר כך אחרי מות אחיו ההוא, לא נפרדה השותפות בין רבי חיים ובין יורשי אחיו, הוא האריך ימים והפליג בזקנה כנראה, יותר ממאה שנה, וימת בשנת תפ"א ולפי הנראה שחיבר איזה ביאורים.

ובעוד שרבי חיים הזקן היה איש גדול ומפורסם בעדתו, הנה היה רבי משה בנו, ורבי חיים נכדו בכל עת היותו בסאלי אנשים פשוטים בקרב עדתם. ופעולתם לא הוכרה כמעט כלל בין גדולי חכמי סאלי, הסבה לזה לא נדע עוד בבירור, ואמנם בנוגע לרבי משה אין ספק כי לא היה גדול בתורה כאביו, ולכן לא נחל כבוד וגדולה בעיני העדה בסאלי.

אך אודות רבי חיים בן עטר הנכד, יתכן לשער כי סבת אי פרסומו אז בהיותו בסאלי – למרות מה שאחר כך בצאתו מסאלי התפרסם כל כך – היה לרגלי סכסוכים חברתיים ומשפחתיים בעסקי ממון, סכסוכים שכפי הנראה ברור הסבו לרבי חיים להיות בודד ונרחק מחוג רבני העיר וגדוליה, הסכסוכים ההם נמשכו על ידי ירושה של הון גדול שירש רבי חיים מחמיו רבי משה הנגיד בנו של הנגיד שם רבי שם טוב בן עטר.

בהההון ההוא הסתבכו תביעות שונות מבני המשפחה וזולתם, בני ברית ושאינם בני ברית, וגם הממשלה לקחה חלק בתביעות ההם, כשבע שנים אחרי מות רבי משה הנגיד חמיו, נמשכו הדין ודברים והמריבות אודות ההון ההוא שישר רבי חיים. וימיטו עליו, על רבי חיים בן עטר, נזקים והפסדות וגם מאסרים, עד כי נצלו אותו וישללו ממנו כל כוחו והונו.

ובכן מובן מאליו כי השנאה שנרדף רבי חיים בן עטר מצד בעלי הריב בממשלה, לא נתנו לו להתבצר בקרב הקילה ולתפוש לו מקום חשוב כערכו, רבי חיים בן עטר נחשב כנודע לאחד מגדולי הספרות התלמודית, ועוד בסוף ימיו ולאחר מותו מיד, קנה לו שם טוב בהיהדות ובפרט בין החרדים והחסידים בצפון מערב אירופא, עד כי גם סיפורי בדים והגדות סודיות לא מעט נמצאו אודותיו.

לסיפורים כאלה כמובן אין לתת שום ערך, אכן נפלא הדבר, כי כל כך מצא לו רבי חיים בן עטר בחייו ובמותו מעריצים רבים בארצות המזרח ובאירופא. הוא, נולד בשנת תנ"ו בסאלי  1696, ובעודו עול ימים שקד על לימודו ויקח לקח מפי זקנו רבי חיים, בהיותו בן כ"ה שנה מת עליו מורו זקנו ההוא, אף הוא ירש מאתו את מדותיו, שקידתו, צדקתו, וענותן, ויהיו לו תמיד לעינים. הוא קבע לעצמו עתים עתים ללימודי דת וקבלה, ויתהנג כל כך בחסידות ובסיגופים, ולפעמים צם משך שנים ושלשה ימים רצופים. אחרי אשתו הראשונה פאצויניא בת הנגיד רבי משה בן עטר, הייתה מתעטפת בטלית ולובשת תפילין.

בידיעתו הסודית השתמש גם בפועל לכתוב קמיעות לחולים וכדומה, אך עם זה שעה רבי חיים לפעמים גם אל רעיונות פילוסופיים ויצמידם אל הקבלה, בבית מדרשו המיוחד בסאלי השא בכל יום לפני שומעו לקחו שני דרשות ולפעמים שלש דרשות ביום.

ובענותו היתרה נמלך בהוראותיו תמיד עם בני ישיבתו וביחוד עם ידידו ומכירו רבי שמואל בן אלבאז מרבני פאס אז בסוף המאה הזאת. הוא היה ידיד ורע גם להמשבי"ר ורבי יהודה בירדוגו מרבני מכנאס, ואמנם בכל ענותו של רבי חיים לא נמנע מלהבליט את ערך עצמו, עם רבי חזקיה די סלוא אחד הרבנים המצוינים בספרות התלמודית, דבר קשות על ספרו פרי חדש.וימטיר עליו ביטויים חריפים.

לפעמים לא נמלט גם מלסתור דברי ראשונים ולחלוק עליהם, גם ישתמש בפתגמים כה נשאים לאמר "אחמו לן מן שמיא קושטא" או רוח הקדש הופיעה עליו, ופעם ירזמון מליו להתימר בתור משיח, כן יגזור על מי שישיג על דבריו וכה יאמר "והיו דברי אלה מול כל קורא שאם לקפח הוא בא….נגידים אדבר להמית בעקיצת נחש.דבר שהיה למורת רוח בעיני רבים מרבני הדור שאחריו. על גזירתו זו המוזרה, ואמנם היו רבים אשר לא חשו לדבריו אלה, וירבו להשיג על ספריו, ביחוד נמצאו מרבני המערב במאה הששית אשר לעגו לגזירת רבי חיים זאת, וישתדלו להראות את טעיותיו באיזה עניינים, בפרט בעניינים שמנהג המערב היה להקל, והוא, רבי חיים רצה לא לחוש למנהגם, ולהחמיר, כמו המנהגים של היתר הנפיחה בריאה שעוד מדור הראשון של מגורשי ספרד פשט היתרו.וכן היתר אכילת מין חגבים שנהגו מכבר במערב לאוכלם, ורבי חיים בנטיותיו תמיד לצד החומרא, לא הביט על קדמותם של מנהגים כאלה, ויהי הוא הראשון בחכמי המערב שהתר לבטלם, ואמנם לפי מה שנדע לא עשו דבריו בזה רושם ולא פעלו את פעולתם.

כבן ל"ו שנים הדפיס כבר רבי חיים בן עטר את ספרו חפתץ ה', וגם גמר הספר פרי תואר, אך בטרם שהספיק להדפיסו נאלץ לגלות מסאלי עיר מולדתו מפני עלילות וכובד המסים ששררו אז בתגרת יד המושל מולאי עבד אללאה ופקידיו.

בדרכו כנראה התמהמה זמן לא מעט בפאס, מכנאס, ותיטואן, ויתרועע בלימודים עם ידידיו ומכריו שם. אחר כך נסע לאיטליה וישב שם בליוורנו, וגם שם התעכב מעט, ובשנת תצ"ט מצאנוהו שהסכים על פסק דין שכתב אחד מרבני ליוורנו. שם מצא לו רבי חיים תומכים רבים לחפצו, ובעזרתם הדפיס אחר כך את ספריו פרי תואר ואור החיים.

בשנת תק"א – 1741, הגיע לירושלים מחוז חפצו, וקבע מיד בה ישיבה "כנסת ישראל" בהכנסה של שש מאות גרוש לחדש, אשר נשלחו לו לפי הנראה מידידיו בליוורנו, בישיבת כנסת ישראל ההיא למדו אחד עשר חכמים וארבעה בחורים, שכלם לקחו לקח מפי רבי חיים בן עטר ויחשבו לתלמידיו.

ובחברתם אז חיבר אז את ספרו האחרון ראשון לציון, לאמר, הספר הראשון שחיבר בציון, ואמנם למגנת לב מעריציו ותלמידיו בירושלים, לא ארכו ימי שבתו שמה, ובשנת תק"ג יום ט"ו תמוז, גוע רבי חיים בן עטר וימת. הוא נקבר בשיפולי הר הזתים יחד עם שתי נשיו, ולפי הנראה כי לא השאיר אחריו בנים ובנות כלל.

רבי דוד בן רבי אהרן הסבעוני, הוא העתיק את דירתו מסאלי, כנראה לפאס, וחיבר ספר נאם דוד דרושים, וספר פסקי דינים, רבי שלום הסבעוני, מת אחרי שנת תצ"ג וממנו נמצא איזנ קינות בכתב יד. רבי שלום בן משה בן צור, אביו משה היה אחד מנכבדי סאלי והוא היה דודו של רבי יעקב אבן צור מרבני פאס ומת בשנת תס"ו יום ז' שבט, וישאיר אחריו שלשה בנים, שלום, יעקב ויהודה.

והראשון שבהם רבי שלום זה נחשב לאחד מחכמי סאלי ויהי לו בית הכנסת מיוחדת שם, הוא היה בקי בחכמת הדקדוק ונודע אז בדור הזה בתור, המדקדק הגדול שבמערב, גם משורר מצוין ומלומד בחכמת העיבור, חיבר בשנת ת"ע ספר שיר חדש כללי העיבור והתקופות בשיר עם פירוש, גם חיבר שירים וקינות רבים, ופירוש קצר על פי רש"י על התורה, הוא מת לפני שנת תפ"ז.

רבי משה בן יצחק בן צור, חי בסאלי ואחר כך הלך לפאס או למכנאס, חיבר ספר "מערת שדה המכפלה" קיצור ספר אוצרות חיים בשיר, עם שני פירושים דברי קבלה, והלכה למשה. הספר מבוא שער השמים, קיצור ספר מעיןחכמה על הקבלה, עם שני פירושים, דברי אמת, וקרא משה ובשנת תע"ב חיבר ספר צלצלי שמע, שירים וקינות וכנראה שחיבר עוד קיצור ספר פרדס רמונים וגם קיצוק שיני שולחן ערוך, בשיר וחרוזים שנשארו בכתב יד.

הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו פרק שלשה עשר רבני המאה החמישית

עמ' רכא

אשר להאשמת ׳החרות׳ כעיתון מכור שאלה היא עד כמה זו מיוסדת על עובדות ומה היה היקפה, אף כי יש קושי בבירור העובדות כשמדובר בשוחד. במאמרים החריפים בנידון נגד ׳החרות׳ בדרך־כלל מסכת הטיעונים היא רטורית ומתלהמת, רוב המאמרים לא מיוסדים על עובדות או שהן מועטות ודלות, ההאשמות לא תמיד משכנעות בהגיונן ולא אחת הוכחשו. את העובדה הממשית היחידה ציין ברנד, אך אין היא משכנעת בהגיונה (שהעיתון קיבל כסף משני הצדדים ופירסם את גרסת שניהם). האשמה שכמה גורמים חוזרים עליה מסתברת כתופעה רווחת, אך היא לא בהכרח נכונה. כך במלחמת הלשון, כאמור לעיל, הואשם ׳החרות׳ בקבלת שלמונים והזמין את המאשימים למשפט, ׳הפועל הצעיר׳ סירב להתדיין, ׳מוריה׳ נענה ויצא זכאי במשפט, אך המשפט והזיכוי הם פרסה. אנו יודעים בודאות ש׳החרות׳ צידד במחנה העברי לא תמורת תשלום.

ואף זו, בגוף הפרק צוטטו מאמרים המאשימים את העיתונות הירושלמית – ׳חבצלת׳, עיתוני בן־יהודה ו׳החרות׳, בצוותא או בנפרד – בקבלת שלמונים, ומשתמע מהם כאילו זה היה הכלל בעריכתם ובברירת המאמרים לפרסום בהם. והנה מצאתי רק ראיה אחת המאמתת את ההאשמה. ש״י שיריזלי כתב אל גבאי בית־היתומים הספרדי: כדי ׳לפרסם המאמרים המזוהמים ב״השקפה״ לפני שנה שקלתם על ידי כסף רב׳. כאמור, גם ׳מוריה׳ קרוב לודאי קיבל תשלום מחברת ׳עזרה׳ במלחמת השפות, נוסיף את סיפורו של ברנר על ׳החרות^, והרב שמעל – ועדיין שאלה היא האם עובדות מועטות אלה מעידות שהתופעה היתה רווחת בעיתונות הירושלמית או שמא אפשר להסתייע ב׳עדות אופי׳ על בעליהם של עיתונים אלה מהידע הכללי שלנו. ׳חבצלת׳ של י״ד פרומקין ועיתוני בן־יהודה, חרף פגמיהם, לא היו עיתונים מושחתים ועורכיהם לא היו רודפי בצע שיסדו עיתונים כדי להרבות הון אלא אישי ציבור בעלי ערכים שנאבקו וסבלו ונאסרו על אמיתותיהם. אולי גם כשלו בקבלת תשלום בעבור פרסום, אך אין יסוד להאשמה גורפת כלפיהם, כי קבלת שלמונים היתה הקו המנחה בהתנהלות עיתוניהם. כף הזכות של פרומקין ושל בן־יהודה ועיתוניהם, שאישיותם ופועלם הציבורי והעיתונאי ידועים, אינה מיניה וביה עדות לזכותם של ׳החרות׳ וראשיו, אך היא מלמדת שההאשמות הגורפות כלפי העיתונות הירושלמית אין לקבלן כלשונן ללא ביסוס עובדתי. מסקנתי, כי ׳החרות׳ לא היה עיתון ׳מכור׳ יסודה בשלושה נימוקים: ההאשמות בנידון לרוב חסרות ביסוס עובדתי, ראשי ׳החרות׳ היו מוכנים לא־אחת להתדיין על כך ומאשימיהם הם שסירבו, עמדה לא מוסרית בעליל. גם האשמות גורפות אחרות כלפיו, כגון היותו עיתון חסר תכנים וערכים הן חסרות יסוד, כי בכל שנותיו נאבק ׳החרות׳ על ערכים ותכנים לפי תפישתו. לבסוף, כל הידוע על אישיותם של המו״ל והעורכים של ׳החרות׳ מלמד כי היו בעלי ערכים שנאבקו ונאסרו על אמיתותיהם.

׳החרות׳ לא היה עיתון שחור, או צהוב, שכן לא פירסם מעשי פלילים, אסונות טבע, רכילות אישית ושאר סממני פיקנטריה וסנסציה. אשר לסגנון פרסומיו, אכן הוא היה עיתון עממי, קולני, שלשונו לא תמיד נקייה, לא־אחת מועצמת ולפעמים גסה, ועריכתו לא היתה מוקפדת ולא מקצועית. קשה לקבוע עד כמה ׳המציא׳ ידיעות, שיקר או פיברק, לרוב ייחסו אמירה זו לטיפולו בשאלה הערבית, אולם בסוגיה זו היה ׳החרות׳ מצוי ובקי יותר מיריביו ותרם יותר מהם לידע של קוראיו לדעתי גם צדק יותר מהם. עוד טענו נגדו שהעלה סוגיות שכבר נידונו בלי לחדש בהן אולם עיתון שלא ככתב־עת מדעי אינו מחוייב לחדש, שרוי לו לחזור ככל המתבקש לדעתו על עניין שנראה לו ראוי להדגשה.

חלק מפגמיו של ׳החרות׳ נבעו מהקשיים להוציא עיתון אקטואליה עברי בארץ: קוראים מעטים, יישוב שאין בו די אירועים ודי כותבים כדי להזין עיתון, כלכלה דלה שאינה שופעת מודעות מסחריות, מו״לים שמניעיהם רעיוניים אך הם חסרי הון וידע מקצועי נאות. לא בכדי נכשלו כל נסיונות היישוב החדש להוציא עיתון לאקטואליה (לרבות ׳חיינו׳), אפילו בגיבוי כספי מהחוץ, והעיתונים שיצאו לאור כולם נתמכו, קירטעו והופיעו עת קצרה או עם הפסקות.

הופעת ׳החרות׳ יש לה חשיבות לתולדות היישוב, להתפתחות העיתונות העברית – והעיקר לענייננו – לתולדות הספרדים בארץ ונסיונם להשתלב בתחייה העברית. לתולדות היישוב – המאמרים והידיעות בו הם חלק מהשיח הציבורי המרכזי ובלעדיהם התמונה המשתקפת במקורות אחרים היא חסרה בתחומים שנידונו בפירוט בספר זה. לתולדות העיתונות העברית – ׳החרות׳ הצליח לצאת כסדר וברציפות בכוחות עצמו, בתקופה שאחרים כשלו בכך. יותר מעיתון אחר, הוא אבי העיתונות המסחרית בארץ. יש בו מן הראשוניות בתור עיתון לאקטואליה ועיתון המשקף בכמה אירועים דעת־קהל ומעורר אותה. לתולדות הספרדים – נוסף להיותו מקור יסודי להן, בשל מיעוט המקורות בנידון, ׳החרות׳ תרם לצמיחת אינטליגנציה ספרדית צעירה, בערים הקדושות וביישוב החדש.

׳החרות׳ היה הניסיון הקבוצתי החשוב הראשון של הספרדים להשתלב בתחייה הלאומית ולתרום לה. אי־התקבלותו מלמדת גם על מידת אי־הצלחתם להשתלב בנרטיב הלאומי, הן משום שהעיתון נוסד במוצהר כדי לתרום לתחייה הלאומית ותרם לה כמידת הבנתו והן משום חריפות הביקורת עליו. שכן יש חשיבות ראשונה במעלה להופעתם של ספרים ועיתונות לגיבוש ציבוריות מודרנית בקרב לאום, ונראה כי גם בקרב עדות בתוכו. במיוחד במציאות שבה פרט לשתי מפלגות הפועלים הקטנות היו מעט ארגונים ציבוריים ואלה שיקפו דעת־קהל של חוגים מצומצמים.

הופעת ׳החרות׳ והמשתמע ממנה לענייננו ראויה לציון במיוחד על רקע תקופתה – העלייה השנייה שעיצבה דפוסי מדיניות והתייחסות ציבורית בתחומים רבים. בתקופה זו גם החל המפגש בין הספרדים ליישוב החדש, לתנועת הפועלים ולתנועה הציונית שלכאורה החשיבו את המפגש הזה אך הקשרים ביניהם למעשה היו מצומצמים. את החשיבות שבהופעת ׳החרות׳ והתגובות עליו הבינו רק מעטים – במיוחד א׳ בן־יהודה, יצחק בן־צבי ור׳ בנימין.

עוצמת הביקורת, ואף העוינות, של האינטליגנציה היפואית, במיוחד בקרב ׳הפועל הצעיר׳, כלפי ׳החרות׳, ובהרחבה כלפי העיתונות הירושלמית, נבעה לא רק מחמת ליקוייו. היא ניזונה לא־מעט מהניגודים שבין היישוב החדש לישן, בין יפו לירושלים, אולי גם מכשלון המאמצים להוציא ׳עיתון הגון׳, כאשר שני צעירים ספרדים חסרי ׳הילת׳ סופרים ועורכים הצליחו בכך. הביקורת על ׳החרות׳ ניזונה גם מהניכור ואף הניגוד בין העדות, כפי שמעידים הכתובים הבוטים על כך שהובאו לעיל. הכשל של ביקורת זו הוא בדחייה של קבוצה שהיתה ראויה לעידוד אך הוטחו בה פגמים מדומים, משום שהמבקרים לא השלימו עם השוני בתפישותיה לגבי הציונות, בהשקפת עולמה החברתית־מעמדית וביחסה אל הדת ומסורת העבר.

אך על אף אופן התקבלותו, ׳החרות׳ תרם תרומה חשובה לקירוב בין עדות הספרדים והאשכנזים וכן בין חלקים ביישוב הישן ליישוב החדש.

נולדתם ציונים-הספרדים בארץ ישראל בציונות ובתחייה העברית בתקופה העות'מאנית-יצחק בצלאל-תשס"ח-סיום המאמר

נכנסתי וניסיתי להתיר את סבך התכונה שיצרו אינספור הילדים. הקטנים ביותר שיחקו על הארץ. המורה עמד ביניהם, לבוש בדלות, בימינו החזיק חגורת עור, להצלפה. הוא ניגש אלי בארשת פנים כנועה. פניו המוארכות היו שטוחות ונטולות מבע, ובלטו בקפאונן נטול החיות על רקע התנהגותם התוססת של הילדים. הוא נראה כאילו לעולם לא יעלה בידו להטיל עליהם את מרותו, כאילו היה שכרו נמוך מדי למשימה זו. הוא היה איש צעיר, אך עלומיהם הזקינו אותו. הוא לא דיבר מלה צרפתית ואני לא ציפיתי ממנו למאומה. הייתי מרוצה שיכולתי לעמוד שם בתוך השאון המחריש אוזניים ולהתבונן מעט במתרחש. אך מן הסתם המעטתי ביכולתו. מאחורי קפאון המוות שלו הסתתרה מעין שאפתנות: הוא רצה להראות מה הילדים שלו יודעים.

הוא קרא לילד קטן אחד לבוא, החזיק לו מול עיניו דף מספר הלימוד, באופן שגם אני יכולתי לראותו, והצביע במהירות, בזו אחר זו, על הברות בעברית. הוא עבר משורה לשורה, מימין לשמאל ומשמאל לימין, לבל אחשוד בילד כי למד הכול על-פה וכעת הוא מדקלם בצורה עיוורת, בלי לקרוא. עיניו של הילד רשפו כשקרא בקול: ״לה — לו — מה – נו – שה – טי – בה – בו.״ הוא לא שגה אף פעם אחת ולא גמגם. הוא היה גאוות מורהו וקרא במהירות הולכת וגדלה. כשסיים, והמורה הרחיק ממנו את הספר, ליטפתי את ראשו וחלקתי לו שבחים, בצרפתית, אבל את מה שאמרתי הבין. הוא חזר לספסלו והשים עצמו כאילו אינו רואה אותי עוד, שעה שהגיע תור הילד הבא, שהיה ביישן יותר ושגה. המורה שחרר אותו בטפיחה קלה וקרא לעוד ילד או שניים. כל אותה עת לא פחת הרעש הרם כמלוא הנימה וההברות העבריות נפלו כטיפות גשם אל הים הסוער של בית-הספר.

בינתיים ניגשו אלי ילדים נוספים, בחנו אותי בסקרנות, מהם בחוצפה, מהם בביישנות, אחדים בהתחנחנות. המורה, בהחלטה חסרת פשר, גירש את הביישנים ביד קשה, בעוד שלחצופים הניח לעשות כרצונם. לכל דבר היתה משמעות משלו. הוא היה אדונה העני והעצוב של הכיתה הזאת, ומשנסתיימה ההצגה נמחו מפניו העקבות העמומים של גאווה שבאה על סיפוקה. הודיתי לו בנימוס רב, ובשביל לרוממו, בשמץ התנשאות, כאילו הייתי אורח חשוב. שביעות רצוני ניכרה בי בבירור. בחוש הטקט השגוי שלי, שליווה אותי ברובע היהודי על כל צעד ושעל, החלטתי לחזור למחרת כדי לתת לו סכום כסף כלשהו. השתהיתי שם עוד שעה קלה והתבוננתי בילדים המדקלמים, נענועי גופם הנה והנה שבו את לבי ומצאו חן בעיני יותר מכל שאר הדברים. אחר-כך הלכתי לדרכי, אבל את הרעש המשכתי לשאת עמי עוד כברת דרך ארוכה. הוא ליווה אותי עד קצה הרחוב.

הרחוב נתמלא עתה חיים, כאילו הוליך לאיזה מקום ציבורי. במרחק-מה ראיתי חומה ובה שער גדול. לא ידעתי לאן הוליך, אבל ככל שהתקרבתי נתקלתי במספר גדל והולך של קבצנים, שישבו בימין הרחוב ובשמאלו. נוכחותם הפליאה אותי, כיוון שטרם ראיתי קבצנים יהודים. בהגיעי לשער ראיתי עשרה או חמישה-עשר מהם יושבים בשורה, גברים ונשים, רובם ככולם קשישים. עמדתי באמצע הרחוב, מחריש ושרוי במבוכה כלשהי, משים עצמי כאילו הייתי מתבונן בשער, בעוד שלאמיתו של דבר התבוננתי בפני הקבצנים.

גבר צעיר ניגש אלי מן הצד, הצביע על השער, אמר ״le cimetière israélite״, והציע להוליכני פנימה. אלה היו המלים היחידות בצרפתית שידע. בצעד מהיר נכנסתי אחריו בשער. הוא היה זריז ולא היו לנו דברים להחליף זה עם זה. מצאתי את עצמי עומד על רחבה קירחת להחריד, שלא צמח בה אף קנה אחד של עשב. המצבות היו נמוכות כל-כך, עד שכמעט נעלמו מן העין, ותוך כדי הליכה היית נתקל בהן כבאבנים רגילות. בית-העלמין נראה כמו אתר ענק לשפיכת פסולת, ואולי אף היה כזה בעבר, ורק מאוחר יותר התקינו אותו לייעודו הרציני יותר. שום דבר במקום הזה לא התנשא לגובה. המצבות שראתה העין, והעצמות שראו עיני הרוח, הכול היה שרוע ארצה. לא היתה זו הרגשה נעימה להלך כאן זקוף, לא יכולת לראות בכך כל יתרון ורק נדמית מגוחך בעיני עצמך.

בתי-העלמין במקומות אחרים בעולם עשויים כך שהם מסבים לחיים הנאה. הם שוקקים חיים, צמחים וציפורים, והמבקר, כאדם היחיד בין מתים כה רבים, מרגיש עצמו מעודד ומחוזק. מצבו שלו נראה לו ראוי לקנאה. על גבי המצבות הוא קורא את שמותיהם של בני-אדם, שהוא עצמו האריך ימים מכל אחד ואחד מהם. בלי להודות בדבר בפני עצמו, הוא מרגיש מעט כאילו הביס כל אחד ואחד מהם בדו-קרב. הוא חש גם עצב, ודאי, על רבים כל-כך שאינם עוד, אך לעומת זאת הוא עצמו הנו בלתי מנוצח. באיזה מקום אחר הוא יכול להיראות כך בעיני עצמו? באיזה שדה-קטל אחר בעולם יהיה הוא היחיד שישרוד? הוא עומד ביניהם זקוף, בעוד שכולם שרועים ארצה. אבל גם העצים והמצבות עומדים זקופים. הם נטועים ומוצבים פה ומקיפים אותו כמין עיזבון שתכליתו למצוא חן בעיניו.

בבית-העלמין החרב הזה של היהודים, לעומת זאת, אין כלום. הוא הנו האמת עצמה, נוף־פני-הירח של המוות. בעיני המתבונן אין זה מעלה או מוריד מי שוכב היכן. הוא אינו מתכופף ואינו מנסה לפתור זאת. כולם מוטלים פה כמו פסולת ואתה רוצה לחלוף על פניהם במרוצה כמו תן. זוהי שממת המתים, שדבר אינו צומח בה עוד, השממה האחרונה, האחרונה והסופית.

לאחר שהתקדמתי מרחק-מה פנימה, שמעתי מאחורי קריאות. סבתי לאחורי ועצרתי על עומרי. גם בצדה הפנימי של החומה, קרוב לשער, עמדו קבצנים. הם היו גברים זקנים ומזוקנים, אחדים מהם נשענו על קביים, אחדים היו עיוורים. נדהמתי, כיוון שלא הבחנתי בהם לפני כן. מאחר שמורה הדרך שלי מיהר כל-כך, הפריד בינם לביני מרחק של מאה פסיעות ויותר. היססתי אם לחצות שוב את כברת השממה הזאת לפני שאמשיך להתקדם פנימה. אבל הם לא היססו. שלושה מהם עקרו עצמם מן העדה שאצל החומה ומדדים על רגליהם חשו לעברי בבהילות רבה. הראשון היה איש רחב כתפיים וכבד גוף, בעל זקן עבות. הוא היה כרות רגל והיה מטיל עצמו על קביו בתנופה לפנים. הוא השאיר את חבריו הרחק מאחוריו. המצבות הנמוכות לא עמדו לו למכשול, קביו היו ננעצים בקרקע תמיד במקום הנכון ואף פעם לא החליקו על אבן. הוא הסתער לעברי כמו חיה זקנה ומאיימת. בפניו, שקרבו אלי במהירות, לא היה שום דבר שעורר חמלה. הן הביעו, כמו כל ישותו, דרישה פראית אחד גדולה: ״אני חי. תן לי!״

היתה לי הרגשה בלתי מוסברת שהוא רוצה למחוץ אותי בכובד גופו, הוא הפיל עלי אימה. מורה הדרך שלי, איש צנום וקל, שתנועותיו דמו לתנועות לטאה, מיהר למשוך אותי משם. הוא לא רצה שאתן לקבצנים האלה פרוטה וקרא אליהם משהו בערבית. האיש הכבד על הקביים ניסה לרדוף אחרינו, אבל כשהבין שאנחנו מהירים ממנו, נמלך בדעתו ועצר. ממרחק עוד שמעתי אותו מקלל, וקולות חבריו שנשארו מאחוריו התאחדו עם שלו למקהלה נזעמת.

חשתי הקלה שנמלטתי מידיו, ואף על פי כן עלתה בי גם תחושת בושה על שעוררתי את ציפיותיהם לשווא. הסתערותו של הזקן בעל הרגל האחת לא נהדפה על-ידי אבני המצבות, שהיו מוכרות היטב לו ולקביו, הוא כשל בגלל זריזותו של מורה הדרך שלי. אלוהים יודע שלא היתה לנו כל סיבה להשתבח בניצחון בתחרות הבלתי שוויונית הזאת. רציתי ללמוד אי-אלה פרטים על אויבנו האומלל ופניתי בשאלות למורה הדרך שלי. הוא לא הבין מלה, ובמקום תשובה התפשט על פניו חיוך אווילי. הוא אמר ״Oui״, שוב ושוב רק ״Oui״. לא ידעתי לאן הוא מוליך אותי. אבל אחרי החוויה עם האיש הזקן שוב לא היתה השממה שוממה כל-כך. הוא היה התושב החוקי שלה, שומר האבנים הקירחות, שומר עיי החורבות והעצמות הסמויות מעין.

ואולם הסתבר שהפרזתי בחשיבותו. כי לא עבר זמן רב עד שפגשתי בעם שלם שישב במקום הזה. מאחורי תלולית קטנה פנינו לתוך איזו בקעה ולפתע מצאנו את עצמנו עומדים מול בית-תפילה קטן. בחוץ, בחצי גורן, התנחלו כחמישים קבצנים, גברים ונשים בערבוביה, לוקים בכל חולי תחת השמש, כמו שבט שלם, אף שמספרם של אלה שהיו בגיל מתקדם היה הרב יותר. הם היו יושבים על הקרקע בקבוצות ססגוניות וכעת התחילו להתנועע אט-אט, לא בחופזה יתרה. הם התחילו למלמל פסוקי ברכה ופשטו את זרועותיהם, אבל לא התקרבו אלי יתר על המידה עד שהצגתי את כף רגלי על מפתן בית התפילה.

השקפתי לתוך חלל מוארך קטנטן, שמאות נרות דלקו בו. הם היו תקועים בגלילי זכוכית נמוכים ושחו בשמן. רובם היו פזורים על שולחנות רגילים בגובהם ויכולת להביט עליהם מטה כמו על ספר שאתה קורא. מעטים היו נתונים בתוך כלים גדולים יותר שהשתלשלו מן התקרה. בכל צד של החדר עמד איש שנראה כאילו הוטל עליו לומר תפילות. על השולחנות הקטנים שלידם היו מונחים כמה מטבעות. היססתי על המפתן כיוון שלא היה לי עמי כיסוי ראש. מורה הדרך שלי הסיר את כובעו השחור מראשו והושיט לי אותו.

חבשתי אותו, לא בלי מבוכה מסוימת, כיוון שהיה מטונף להחריד. בעלי התפילה אותתו לעברי ואני נעמדתי תחת הנרות. הם לא חשבו אותי ליהודי ואני לא אמרתי תפילה. מורה הדרך שלי הצביע על המטבעות ואני הבנתי מה עלי לעשות. השתהיתי שם עת קצרה בלבד. לא חשתי רתיעה מפני החדר הקטן הזה שבלב השממה, שהיה מלא בנרות, שהיה כולו אך נרות. קרנה מהם מין חדווה חרישית, כאילו שום דבר לא היה עתיד להגיע לקצו המוחלט כל עוד המשיכו לדלוק. אולי היו השלהבות הענוגות הללו הדבר היחיד שנשתייר מן המתים. בחוץ, לעומת זאת, חשת קרוב וסמוך אליך בחייהם מלאי הלהט של הקבצנים.

חזרתי ונתערבתי בקהלם, וכעת התחילו לנוע ממש. הם נדחקו לעברי, מכל העברים, כאילו הייתי עלול שלא לראות דווקא את הנגע שלהם, וקירבו אותו אלי במעין ריקוד אמנותי ובו בזמן נסער מאוד. הם תפסו בברכי ונישקו את מקטורני. הם אמרו ברכה, כך נדמה לי, על כל איבר ואיבר בגופי. היה זה כאילו המון רב של בני-אדם התפלל אלי בפה ובעין ובאף, בזרועות וברגליים, בבלויי סחבות ובקביים, בכל מה שהיה לו, בכל מה שהיה עשוי ממנו. נתקפתי חרדה, אבל איני יכול להכחיש שגם נפעמתי מאוד, ועד מהרה נבלעה כל חרדתי בהתפעמות הזאת. גופנית מעולם לא חדרו בני-אדם לקרבתי עד כדי-כך. שכחתי את הזוהמה שלהם, נעשיתי שווה-נפש כלפיה, לא חשבתי על כינים. הרגשתי מה רב עשוי להיות הפיתוי להניח לשסע את גופך החי למען בני-אדם. מידה מבעיתה זו של הערצה נראית כאילו היא שווה את הקורבן, ואיך לא יהיה בכוחה לחולל נפלאות.

אבל מורה הדרך שלי דאג לבל אשאר בידי הקבצנים. תביעותיו היתה להן זכות קדימה וטרם באו על סיפוקן. לא היה עמי די כסף קטן לכולם. הוא גירש את הלא-שבעים בצרחות ובנביחות עזות וגרר אותי משם בזרועי. כשהיה בית-התפילה מאחורינו אמר בחיוכו הנואל שלוש פעמים ״Oui״, אף על פי שלא שאלתי אותו דבר. עי החורבות לא נראה לי עוד כמקודם כשעשיתי את הדרך חזרה. עכשיו ידעתי להיכן הצטמצמו חייו ואורו. האיש הזקן ליד השער, שהשקיע במרוץ על קביו מרץ כה רב, הביט בי בזעם, אבל נצר את לשונו ושמר את קללתו לעצמו. יצאתי משער בית-העלמין ומורה הדרך שלי נעלם באותה מהירות שבה הופיע, ובדיוק באותו המקום. ייתכן שהתגורר בסדק בחומת בית-העלמין ולא היה מגיח ממנו אלא לעתים רחוקות. הוא לא נעלם בלי לקבל את המגיע לו, ולפרידה אמר ״Oui״.

פרק ב' –קולות מראקש-אליאס קנטי-ביקור במלאח

ביקור במלאח

בבוקר השלישי, כשנשארתי לבדי, מצאתי את הדרך אל המלאח. הגעתי לצומת רחובות שיהודים רבים עמדו בו. התנועה זרמה על פניהם ופנתה בפינת הרחוב. ראיתי אנשים חוצים חלל מקומר בחומה והלכתי בעקבותיהם. בתוך החומה הזאת, מוקף בה מארבעת עבריו, שכן המלאח, הרובע היהודי.

מצאתי את עצמי עומד בשוק קטן פתוח. בתוך חדרים נמוכים ישבו גברים בין סחורותיהם. אחדים מהם, לבושים בבגדים אירופיים, ישבו או עמדו. הרוב חבשו לראשם כיפות שחורות, המציינות כאן את היהודים, ורבים מאוד היו מזוקנים. בחנויות הראשונות שנקרו לי בדרכי מכרו בדים. אחד מדד משי באמת ידו. אחר, מרוכז במחשבות, הוליך את עפרונו במהירות וחישב חישובים. גם החנויות שנראו עשירות יותר היו קטנות מאוד. ברבים מהן נמצאו לקוחות. באחד החדרים ישבו ברישול שני גברים עבי בשר מול גבר שלישי צנום, שהיה הבעלים, וניהלו עמו שיחה ערנית ומנומסת.

חלפתי על פניהם לאט ככל האפשר והתבוננתי בפניהם. השוני ביניהם היה מדהים. היו פנים שבלבוש אחר הייתי חושב אותם לערבים. היו שם יהודים זקנים מוארי פנים כמו אצל רמברנדט. היו כמרים קתולים שהתייחדו בחרישיות ערמומית ובענווה. היו יהודים נצחיים, שאי־השקט היה רשום להם על כל חזותם. היו צרפתים. היו ספרדים. היו רוסים אדמונים. את אחד מהם היית יכול לברך לשלום כאברהם, הוא דיבר בהתנשאות אל נפוליאון, ואיזה פיקח חמום־מוח, שדמה לגבלס, התערב בשיחתם. במוחי עלה עניין גלגול הנשמות. אולי, אמרתי לעצמי, חייבת נשמתו של כל אדם ליהפך בזמן כלשהו ליהודי, וכעת כולם נמצאים כאן: אף נשמה אינה זוכרת מה היתה קודם לכן, ואפילו אם הדבר ניכר כבירור בתווי הפנים עד שגם אני, שהנני זר, מבחין בכך, מדמה כל אחד ואחד מן האנשים האלה שהוא צאצא ישיר של האנשים מן התנ״ך.

אבל היה דבר-מה משותף לכולם, ולאחר שהתרגלתי לעושר פניהם והבעותיהם, ניסיתי לגלות מהו אותו דבר משותף. היתה להם דרך מהירה להגביה את מבטם ולגבש להם הערכה על כל מי שחלף על פניהם. מעולם לא קרה שעברתי בלי שהבחינו בי. כל אימת שעצרתי היו יכולים לחשוב אותי לקונה ולבחון אותי לאורה של עובדה זו. אבל בדרך־כלל ננעץ בי המבט החטוף והאינטליגנטי הרבה לפני שעצרתי, והוא ננעץ בי גם כשהלכתי בעברה השני של הסמטה. אפילו אצל אלה שרבצו עצלים כמנהג הערבים לעולם לא היה המבט עצל: הוא הגיע, סייר מנוסה, ומיד חזר כלעומת שבא. היו ביניהם מבטים עוינים, קרים, אדישים, דוחים וחכמים עד אין קץ. אבל לעולם הם לא נראו מטופשים. היו אלה מבטיהם של בני-אדם שלעולם עומדים על המשמר, אך אינם חפצים לעורר את האיבה שלה הם מצפים. והיה זה פחד הנוהג בחוכמה ומסתיר את עצמו.

ניתן לומר שכבודם של האנשים האלה טמון בזהירותם. החנות פתוחה רק בצדה האחד ואין הם צריכים להיות מודאגים כשמתרחש דבר-מה מאחורי גבם. אותם אנשים, בהיותם ברחוב, שרויים בחוסר ביטחון רב יותר. עד מהרה הבחנתי שה״יהודים הנצחיים״ ביניהם, שנראו חסרי מנוח ומלאי ספקות, היו תמיד רוכלים נודדים, שנשאו את כל מרכולתם על גופם והיו צריכים לפלס להם דרך עמה בהמון, שלעולם לא ידעו אם לא יתנפל לפתע מישהו מאחור על קניינם הדל, משמאל, מימין, או מכל העברים בבת-אחת. כל מי שהיה בעל חנות וישב בה, היה בו משהו רגוע.

אבל אחדים ישבו בסמטה והציעו למכירה כל מיני דברים של מה בכך. לא אחת היו אלה ערימות קטנטנות ועלובות של פירות או ירקות. אלה נראו כאילו למעשה לא היה להם דבר למוכרו ורק היו נאחזים במראית עין של תעסוקה כלשהי. הם היו מרופטים למראה. היו שם רבים כאלה, ואני התקשיתי להתרגל לנוכחותם. אולם עד מהרה כבר הייתי מוכן לגרוע מכול ולא התפלאתי במיוחד כשראיתי איש זקן וחולני למראה יושב על הארץ, וכל שיש עמו למכור הוא לימון מצומק יחיד ותו לא.

הלכתי עכשיו בסמטה שהוליכה מן השוק שבפתח לעומקו של הרובע. היא המתה מאדם. בין אינספור הגברים נקרו לי בדרכי גם נשים לא רעולות אחדות. אשה בלה מזוקן שירכה רגליה בסמטה ונראתה כאדם הזקן עלי אדמות. עיניה היו נעוצות בלא ניע במרחק, והיא נראתה כאילו ראתה בדיוק לאן מועדות פניה. היא לא סטתה ימינה או שמאלה מפני איש. בעוד שאחרים נאלצו לעשות עיקופים כדי לפלס להם דרך, מסביבה תמיד היה מרחב בשפע. נדמה לי שהתייראו מפניה: היא הלכה עקב בצד אגודל ותמיד היתה בידה שהות למכביר להטיל קללה בכל ברייה. דומה שהפחד שהפילה הוא שנתן לה כוח להלך. משחלפה על פני סוף־סוף, סבתי לאחורי ועקבתי אחריה במבטי. היא הרגישה במבטי, כיוון שסבה לאחור באותה אטיות שבה הלכה, פנתה לעברי ומיקדה בי את עיניה. מיהרתי להסתלק מן המקום, ותגובתי על מבטה היתה אינסטינקטיבית כל-כך, עד שרק כעבור זמן שמתי לב עד כמה החשתי את צעדי.

חלפתי על פני שורה של חנויות גלבים. גברים צעירים, ספרים, עמדו בפתחיהן בחיבוק ידיים. על הארץ ממול הציע איש למכירה סל מלא בחגבים צלויים. נזכרתי במכת מצרים המפורסמת והתפלאתי שגם יהודים אוכלים חגבים. בגומחה מוגבהת במיוחד ישב אדם ולו תווי הפנים וצבע העור של כושי. הוא חבש כיפה יהודית ומכר פחמים. הם היו סדורים מסביבו בערימה גבוהה, והאיש נראה כאילו עמד להיטמן בחומה של פחמים ורק המתין לבואם של בעלי המלאכה שנועדו לבצע את העבודה. הוא ישב בדממה גמורה, עד שתחילה נעלם מעיני, ואת תשומת לבי צדו רק עיניו שהתנוצצו בתוך כל הפחמים האלה. לידו מכר איש שתום־עין ירקות. העין שבה לא ראה היתה נפוחה להחריד ונראתה כמו איום. הוא עצמו התעסק במבוכה בירקות שלו. הוא הזיז אותם לצד אחד ואחר הזיז אותם בזהירות בחזרה. איש אחר ישב על הארץ ליד חמש או שש אבנים. הוא נטל בידו כל אבן לחוד, שקל אותה, בחן אותה ואחר עוד הגביה אותה מעט. הוא החזיר אותה ליד האחרות וחזר על אותו משחק עם אבן אחרת. אף לא פעם אחת לא הרים מבטו אלי, אף על פי שעמדתי קרוב אליו. הוא היה האדם היחיד בכל הרובע שלא זיכה אותי במבט. האבנים שרצה למכור הטרידו את מנוחתו ונדמה כאילו התעניין בהן יותר מאשר בקונים.

הרגשתי כיצד הכול הלך ונעשה עני יותר ככל שהעמקתי להיכנס אל רובע המלאח. הבדים הנאים ויריעות המשי נשארו מאחורי. איש לא נראה עשיר וקורן הדרת מלכות כמו אברהם. השוק שליד שער הכניסה היה מין רובע של יוקרה; החיים האמיתיים, חיי העם הפשוט התנהלו כאן. נמצאתי כעת בכיכר מרובעת קטנה, שנדמתה לי כלב הרובע. ליד באר מוארכת עמדו גברים ונשים במעורב. הנשים נשאו כדים שלתוכם יצקו מים. הגברים מילאו את נאדות המים שלהם העשויים עור. חמוריהם עמדו לידם והמתינו עד שישקו אותם. במרכז הכיכר ישבו כמה מוכרי תבשילים. אחדים טיגנו בשר, אחרים חביתיות; נשיהם וטפם היו שם עמם. נדמה כאילו העתיקו לכיכר את משק ביתם ובה התגוררו ובישלו.

איכרים בתלבושת בֶּרְבֶּריות עמדו פה ושם, בידיהם תרנגולות חיות. הם אחזו אותן ברגליהן, שנקשרו זו לזו, ראשיהן שמוטים כלפי מטה. כל אימת שקרבו אליהם נשים היו מושיטים לעברן את התרנגולות כך שיוכלו לאחוז בהן. האשה לקחה את העוף בידה בלי שהברברי ישחרר אותה, בלי לשנות את תנוחתה. האשה היתה לוחצת אותה, צובטת אותה, ממששת בדיוק במקום שבו היתה אמורה להיות בשרנית. איש לא הוציא הגה בזמן הבדיקה הזאת, לא הברברי ולא האשה, גם העוף החריש. אחר-כך השאירה אותו בידו, שם נשאר תלוי, וניגשה אל האיכר הבא. לעולם לא קנתה אשה תרנגולת בלי לבדוק קודם בדקדקנות הרבה אחרות.

מסביב לכיכר כולה היו חנויות. באחדות מהן עבדו בעלי מלאכה, הלמות פטישיהם נמהלת ברעש רב בהמולת קולות הדוברים. באחת מקרנות הכיכר נאספה קבוצה גדולה של גברים שהתווכחו בלהט. לא הבנתי מה אמרו, אבל אם לשפוט לפי הבעות פניהם נסבו הדברים על עניינים שברומו של עולם. הם החזיקו בדעות שונות והתנצחו בהטחת טיעונים זה כנגד זה; נדמה לי שהתמודדו ברוב חדווה עם טיעוני זולתם.

בטבורה של הכיכר עמד קבצן זקן, הראשון שראיתי במקום הזה. הוא לא היה יהודי. עם המטבע שקיבל פנה מיד אל אחת החביתיות שהיטגנו במחבת בשאון. מסביב לטבח נקבצו כמה לקוחות, והקבצן הזקן היה אנוס לחכות עד שיגיע תורו. אבל הוא שמר על אורך־רוח, אפילו בעת שהגיע קרוב כל-כך להתגשמות כמיהתו הלוהטת. כשקיבל לבסוף את החביתית שלו, נעמד אתה שוב בטבור הכיכר ואכל אותה בפה פעור לרווחה. תאבונו התפשט על פני הכיכר כמו עננה של עונג. איש לא שת לבו אליו, אבל הכול שאפו לקרבם את ניחוח הנאתו, והאיש נראה חשוב מאין כמותו לחיי הכיכר ולרווחתה, האנדרטה האוכלת שלה.

אולם אינני חושב שרק בזכותו חשתי בקסם המאושר שעטף את הכיכר. הרגשתי כאילו נמצאתי עכשיו באמת במקום אחר, כאילו הגעתי למחוז חפצי. לא רציתי ללכת עוד מכאן, הייתי פה לפני מאות שנים, אבל הדברים נשתכחו ממני וכעת חזרו אלי. במקום הזה גיליתי אותו עיבוי ואותה חמימות של החיים שחשתי בקרבי עצמי. אני הייתי הכיכר הזאת כשעמדתי שם. דומני שאני הכיכר הזאת תמיד.

הפרידה ממנה קשתה עלי כל-כך, עד שמדי חמש או עשר דקות חזרתי אליה שוב. בכל מקום שאליו הוליכה אותי דרכי עכשיו, כל חקירה ודרישה שעוד עשיתי ברובע המלאח, תמיד הפסקתי כל עיסוק כדי לחזור לכיכר הקטנה, לחצותה בכיוון זה או אחר, כדי לוודא שעודנה נמצאת במקומה.

פניתי תחילה לתוך אחת הסמטאות השקטות יותר, שלא היו בה חנויות, רק בתי מגורים. בכל מקום, על גבי קירות, ליד דלתות, בגובה מסוים מן הקרקע, היו מצוירות כפות ידיים, כל אצבע ואצבע מצוירת בקווים ברורים, לרוב בצבע כחול: הן משמשות סגולה נגד עין הרע. זה היה הסימן הנפוץ ביותר שמצאתי כאן, ותושבי המקום אהבו לקובעו במיוחד ליד מקום מגוריהם. מבעד לדלתות פתוחות יכולתי להציץ אל החצרות, שהיו נקיות מן הסמטאות. שלווה זרמה מתוכן החוצה אלי. לא היה דבר שאליו השתוקקתי יותר מאשר להיכנס פנימה, אך לא העזתי לעשות זאת כיוון שלא ראיתי איש. לא ידעתי מה יכולתי לומר לו פגשתי לפתע בתוך בית כזה באשה. נחרדתי מעצם המחשבה שאני עלול להחריד מישהו. הדממה ששרתה על הבתים נדמתה לי כביטוי של זהירות. אבל מקץ שעה קלה הופר השקט. רחש דק וגבוה, שנשמע תחילה כצרצור, הלך והתחזק, עד שעלה בדעתי כלוב של ציפורים. ״מה זה יכול להיות? הרי אין כאן כלוב מלא במאות ציפורים! ילדים! בית-ספר!״ עד מהרה לא היה מקום לספק, הרעש מחריש האוזניים בקע מבית-ספר.

בעד שער פתוח הצצתי לתוך חצר גדולה: כמאתיים ילדים קטנטנים ישבו בה דחוקים וצפופים. אחדים התרוצצו לכאן ולכאן, או שיחקו על הארץ. רוב הילדים, שישבו על ספסלים, החזיקו בידיהם ספרי לימוד. בקבוצות קטנות של שלושה או ארבעה הם טלטלו את גופם בחוזקה לפנים ולאחור, מדקלמים בקולות גבוהים: ״אלף. בית. גימל.״ הראשים השחורים הקטנים פיזזו בקצב הנה והנה; תמיד היה אחד מהם הנלהב ביותר, שתנועותיו היו המשולהבות ביותר, ומפיו בקעו הגאי האלפבית העברי כמו עשרת הדיברות בהתהוותן.

המשך בפוסט הבא…………..

פרק א' –קולות מראקש-אליאס קנטי-ביקור במלאח

שבת נח / סדרה ב׳

דודי ירד לגנו — צביהאן

ידיד נפש — נועם ״בת יפת״ (מס׳ 34)

בקשה — לְהוֹדוֹת מָה טוֹב בְּחִבַּת

(29) — בקשה — סי׳ יהודה בן אברהם חזק, ע״מ ח-ח הגאים

לְהוֹדוֹת מָה טוֹב בְּחִבַּת

לַייָ כִּי הַיּוֹם שַׁבָּת:

יָחִיד צִוָּה עַם קְדוֹשִׁי / שֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה

מָזוֹן תַּכְפִּיל לְיוֹם שָׂשִׂי / וְיַיִן טוֹב לִכְבוֹד שַׁבָּת:

הַכֵּן לָךְ כֹּל־מַעֲדַנִּים / בָּשָׂר שָׁמֵן אַיִל תָּמִים

שֻׁלְחָן עָרוּךְ יִהְיֶה שָׁלֵם / קִדּוּשׁ יַיִן בִּכְלֵי חֶמְדׇּת:

וְעַנֵּג נַפְשָׁךְ בְּיוֹם זֶה / בְּסוֹד תּוֹרָה, וְאַל תִּבְזֶה —

עֱנוּת עָנִי דַּל וְרָזֶה / לֹא מָצְאָה יָדוֹ דֵּי שַׁבָּת:

דְּבַר מִסְחָר אֵין לְאָמְרוֹ / בְּיוֹם זֶה, כִּי אַ-ל בְּחָרוֹ

מִכָּל הַיָּמִים וּלְשָׁמְרוֹ / שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת בְּשַׁבָּת:

הִתְבַּשְּׂרוּ עַם אֱמוּנִים / בְּיַד אַכְזָרִים נְתוּנִים

מָשִׁיחַ בָּא מִמְּעוֹנִים / יָבוֹא לָנוּ בְּרֹב הַדְרָת:

בֶּן־דָּוִד הַנָּבִיא צֶמַח / בְּיָמָיו נָגִיל וְנִשְׂמָח

נִין עֲמָלֵק יִסַּח יִמַּח / הַשֵּׁם שָׁלֵם בְּרֹב חִבָּת:

אַבְרָהָם לְזַרְעוֹ הַלְּלוֹ / שִׁירָה, בַּעֲבוּר יִשְׁמוֹר לוֹ —

אָלֶ"ף וָ"ו הֵ"א לְמוֹשָׁב לוֹ / אוֹתָנוּ יִנְצוֹר כְּבָבָת:

חַזֵּק יָדֵינוּ אֵ-ל עֶלְיוֹן / וּבְנֵה מְהֵרָה עִיר צִיּוֹן

 אֵלִיָּה תִּשְׁלַח עִם יִנּוֹן / יוֹצִיאוּנוּ מִתּוֹךְ לַבָּת:

זֶבַח־תּוֹדָה כַּפֶּר־עֹנֶשׁ / נַקְרִיב בְּשַׁבָּת וָחֹדֶשׁ

עוֹלָה וְכָלִיל, נְחַדֵּשׁ / קַךְבָן וּמַנְחַת מַחֲבַת:

קַבָּל בִּרְכַּת הַמְּשׁוֹרֵר, / אֵ־ל חַי, מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר

תֵּן לוֹ חֵלֶק וְגַם כֶּתֶר / בָּעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת:

כנפי שחר

(29) הנושא: שבת ושיבת ציון.

ענות עני — כניעתו, צעקתו. לא מצאה ידו… — לא השיג לקנות צרכי שבת. בן־ דוד… — משיח יעקור וימחה זכר עמלק, ואז שם ה׳ יהיה שלם (ראה רשי׳י— שמות יז, טז). אל״ף… — אותיות ״אוה״.

הבה נשָווה לנגד עינינו משפחה יהודית באחת מערי מרוקו בראשית המאה העשרים. בבית המשפחה שוררת התרגשות גדולה: תינוק חדש בא לעולם. כל בני הבית, קרוביהם וידידיהם שבאו לבקרם שמחים, אך על פניהם ניכרת עננת דאגה; ברית המילה של התינוק עדיין לא נערכה, ורב החשש, שמא ימים קריטיים אלה עד להכנסתו של התינוק בבריתו המגוננת של אברהם אבינו לא יעברו בשלום. כדי להתמודד עם הרע מכול מכנס אבי המשפחה את בני ביתו מאוחר בלילה, לאחר שכל האורחים עזבו, נועל את הדלתות והחלונות, ומוציא חרב ברזל גדולה. בחרב זו הוא מנופף לארבע רוחות השמים – כאילו סובבים אותו אויבים מוחשיים. המזיקים שבהם הוא נלחם הם"הכוחות החיצוניים", ובהם המכשפה לילית והשדים המתלווים אליה, דמויות שבמסורת העממית היהודית שואפות להזיק לתינוק בכל דרך שהיא.

נסיט עתה את מבטנו לבית ברובע היהודי של זאכו שבכורדיסתאן העיראקית (גבול עיראק־תורכיה) באותה התקופה. לאחת המשפחות נולד תינוק יפה ובריא, לאחר שכמה מאחיו ואחיותיו אשר נולדו לפניו לא האריכו ימים. אמו או אביו הולכים לשלושה צורפים – יהודי, מוסלמי ונוצרי – כדי לרכוש מהם כמות כסף זעירה. הצורף היהודי מכין מהכסף שנאסף חרב סמלית קטנה, בנדנה חור, ורב הקהילה חורט בה שמות והשבעות בעברית. החרב הסמלית – השונה במראה ובצורתה מן החרב המרוקאית – מהודקת לטורבן של התינוק והוא נושא אותה לכל מקום במשך שנים אחדות, אף עד גיל הנחת תפילין, עד שהוריו מרגישים שיצא מכלל סכנה ואפשר להסיר את הסכין המגינה.

התופעה המתוארת אינה מיוחדת לארצות האסלאם. למשל יהודי גרמניה ויהודי אלזס (צפון צרפת) השתמשו בסכין שנקראה קראסמעסער. בסמן זו השתמשה היולדת עצמה: בחצות הלילה היא נטלה אותה ונופפה בה לארבע רוחות השמים. באלזס של המאה התשע־עשרה אף העדיפו לשם כך כלים ששפכו דם בקרבות של נפוליאון, משום שהם כבר הוכיחו את יעילותם.

הדמיון והשוני בין הקהילות השונות מעוררים סקרנות ומציבים שאלות רבות. לכאורה התנהלו אורחות חייו של היהודי על־פי ספרי הלכה מפורטים, ואלה קבעו כל פרט במחזור חייו. עניין זה ניכר בייחוד לאחר המצאת הדפוס באמצע המאה החמש־עשרה, כאשר ספרי ההלכה, שהודפסו במהדורות חוזרות ונשנות והופצו בעותקים רבים, העבירו את הפסיקה ההלכתית כמעט לכל קהילה יהודית באירופה הנוצרית ובארצות האסלאם. הדוגמה הבולטת ביותר היא ספרו של רבי יוסף קארו, שולחן ערוך (הודפס לראשונה בוונציה בשנת שכ"ה – 1564/65). לספרו של קארו, המתבסס על ההלכה והמנהג הספרדי, נוספו השלמותיו של הרמ״א על־פי מנהגי פולין מולדתו וההלכה האשכנזית בכלל. כמו כן, גדולי הרבנים בכמה קהילות בארצות האסלאם חיברו ספרי הלכה המסכמים את הפסיקה האופיינית לאזור פעולתם, כגון הרב יחיא צאלח (מהרי״ץ) בתימן והרב יוסף חיים בעיראק. אולם למרות ספרי ההלכה ה״ רשמיים״ המשיכו בקהילות רבות לשמור על מנהגים מיוחדים לאותו מקום, שלא תמיד תאמו את הפסיקה המודפסת במלואה.

רבי יוסף קארו (1575-1488)

נולד בספרד. לאחר הגירוש הגיע בשנת 1497 עם משפחתו לארצות האימפריה העות׳מאנית, ושהה בקושטא, אדריאנופול, ניקופול וסלוניקי. את חינוכו התורני קיבל מאביו, רבי אפרים, ומדודו רבי יצחק, ואת סמיכתו לרבנות מאחד מחשובי הרבנים בדור שלאחר הגירוש, רבי יעקב בירב. בשנת 1536 התיישב בצפת, כיהן בה כראש ישיבה ונחשב לראש החכמים בעיר. מחיבוריו: בית יוסף – פירוש על ארגעה טורים (החלקים) לרבי יעקב £ אשר, ובו הביא דיונים על המחלוקות ההלכתיות באריכות (ארבעה חלקים, ונציה־סביוניטה ש״י-שי״ט)_; כסף משנה – פירוש על משנה תורה לרמב״ם. ספרו המפורסם ביותר הוא שולחן ערוך, הכולל פסקי הלכה ללא דיון מפורט במחלוקות. הספר משמש יסוד לפסיקה הספרדית והאשכנזית עד היום. קארו היה בקיא גם בתורת הנסתר, ופרסם ספר קבלי בשם מגיד מישריט(ח׳׳א, לובלין ת״ו_; ח״ב, ונציה ת״ט), שהוא תיעוד של התגלויות מיסטיות שנמסרו לו בחלום.

רבי משה איסרליש (רמ"א) (1572-1525)

נולד בקרקוב, פולין, למשפחה אמידה והתחנך בצעירותו אצל אביו ודודו. מאוחר יותר למד תורה בישיבת רבי שלום שכנה בלובלין. הרמ״א היה מגדולי הפוסקים בתקופתו, והוא מייצג את ״תור הזהב״ של יהדות מזרח אירופה. היה בקיא באסטרונומיה, בקבלה, בפילוסופיה ובהיסטוריה. ב־1550 הקים ישיבה בקרקוב, ותמך בתלמידים מכספו. כשיצא ספרו של רבי יוסף קארו, שולחן ערוך, שההלכות בו הן לפי פסיקות רבני ספרד, חיבר לו הרמ׳׳א הגהות, ובהן הפנה למקורות הלכתיים של רבני אשכנז וצרפת. באורח זה הוא התאים את השולחן ערוך לכלל ישראל. לפיכך הגהותיו מכונות ה״מפה״, היא המפה שעל גבי השולחן ערוך. בין ספריו החשובים הנוספים: ספר שאלות ותשונות הרמ׳יא (הנוויא 1710)¡ מחיר יין(המבורג 1711¡ פירוש על מגילת אסתר). נפטר בל״ג בעומר, ויהודי פולין נהגו במשך מאות שנים לעלות לקברו בתאריך זה.

הרב יחיא בן יוסף צאלח (מהרי״ץ) (1805-1715)

גדול רבני תימן במאה השמונה־עשרה. כיהן כאב בית הדין בעיר צנעא וכרבה הראשי של העיר בשנים 1805-1770. פעל לחיזוק מעמדם הרוחני־ החברתי של יהודי תימן ולשימור מסורותיהם הקדומות כנגד חדירת מסורות ספרדיות. השפעתו על יהודי תימן מכרעת, וחיבוריו התפשטו בקרב יהודי תימן. הוא העורך האחרון של הסידור התימני המכונה נוסח תימן או ״בלדי״. ספריו החשובים: הסידור (בעריכתו) תכלאל עץ חיים (הודפס לראשונה בשנים 1895-1894)¡ שו״ת פעולת צדיק (הודפס לראשונה בשנים 1946- 1965); חלק הדקדוק, על נוסח המקרא (הודפס לראשונה בשנת 1885).

יתרה מזו, אף שספרי ההלכה מסוגו של שולחן ערוך תיארו כיצד יש לנהוג בכל שלב ושלב בחייו של היהודי עדיין נותר מקום רב לנושאים שונים הקשורים לחיי היום יום, אשר לא נזכרו ולא נידונו בספרות הרשמית. החיים בארצות מרוחקות זו מזו ותחת דתות ותרבויות שונות זו מזו השפיעו על אורח חייו של המיעוט היהודי בהיבטים רבים. לפיכך, רב הגיוון במנהגים, ובייחוד בתחום של מחזור החיים, שמטבעו מושפע רבות מן התרבויות הסובבות. במנהגים ובטקסים הללו, כפי שנחוגו בקרב המיעוטים היהודים בארצות האסלאם ובין קהילות מגורשי ספרד, התקיים שילוב מסורות מרתק, המעיד על יצירה מקורית יהודית לצד השפעות מן החברה המארחת. הדגש בספר זה הוא על מגוון המנהגים והטקסים המיוחדים שנהגו בקהילות השונות. הצד ההלכתי של מנהגים אלו נידון באורח שולי – בעיקר כאשר נודעה לו השפעה על המנהג. ועוד, כדי לפשט את הדברים, לא נערכו הבחנות בין המנהגים והטקסים על־פי סוגיהם השונים בספרות ההלכתית.

מבנהו של הספר ערוך על־פי ארבע התחנות שמבחינים בהן החוקרים בהתפתחות חייו של האדם בחברה המסורתית:

א.  לידה וילדות.

ב.  חניכה וכניסה לעולם המבוגרים.

ג.  נישואים והקמת משפחה.

ד.  מוות וקבורה.

הרב יוסף חיים (1909-1835)

מגדולי רבני בבל בדורות האחרונים: דרשן, מקובל ופוסק הלכה. ליד בגדאד שלמד ב״מדרש בית זלכה״ אצל הרב עבדאללה סומך. אף שלא כיהן במשרה רשמית, זכה להערכה עצומה בבבל ובכל ארצות המזרח. פרסם ספרים רבים בהלכה, דרוש, מוסר, קבלה ומחקר מדעי (קונטרס מראות ישראל). ספרו הידוע ביותר הוא בן איש חי (ירושלים 1898), שהוא צירוף פסיקה הלכתית עם דברי אגדה במחזור דו-שנתי. יהודי בבל נהגו ללמוד ספר זה בחבורות. בין חיבוריו האחרים: רב ברכות(חידושי הלכה, בגדאד 1868); עוד יוסף חי(ירושלים 1980); שו״ת רב פעלים(ירושלים 1912-1906).

גירוש ספרד

ב־31 במרס 1492 חתמו מלך ומלכת ספרד, פרננדו ואיזבלה, על צו הגירוש של יהודי ספרד. הצו התפרסם ב־1.5.1492, וניתנה בו ארכה של חמישה חודשים ליציאת היהודים. מספר היוצאים את ספרד נאמד בכחמישים אלף משפחות, או בין מאתיים לשלוש מאות אלף נפש. קבוצות גדולות של מגורשים שמו פניהן לארצות המזרח, לאיטליה ולצפון אפריקה והשתקעו שם. נוצרו קהילות של מגורשים שהיו מעין ״גולה בתוך גולה״. יהודים רבים המשיכו לחיות בספרד ובפורטוגל כאנוסים. כלפי חוץ הם חיו כנוצרים, אך שמרו על יהדותם במידה זו או אחרת. במהלך המאה השש־עשרה עזבו אנוסים רבים את חצי האי האיברי לטובת ערים שונות ברחבי אירופה, וכשהתאפשר להם שבו לחיק היהדות במוצהר. קהילות המגורשים והאנוסים לשעבר, שנשאו מטען רוחני רב־ערך, השפיעו רבות על התרבות וההלכה במקומות שאליהם הגיעו. הפסיקה ההלכתית של יהדות ספרד זכתה למעמד של בכורה בארצות המזרח ובצפון אפריקה. הדבר בא לידי ביטוי בהתקבלותו הגורפת של שולחן ערוך לרבי יוסף קארו.

מעגל החיים-שלום צבר-קהילות ישראל במזרח במאות התשע עשרה והעשרים.

מיכל ליס

ממרוקו לארץ־ישראל:

העליות לפני קום המדינה (30 1948-18)

מאות בשנים היה זרם בלתי־פוסק של עליית יהודים מן המגרב, אם כי בממדים משתנים. החל משנת 1830 עם כיבוש אלג׳יריה על־ידי הצרפתים ועד כניסתם למרוקו ב־1912 הלכה וגברה העלייה לארץ־ישראל. תקוות לגאולה והרצון למלא מצוות העלייה וישוב הארץ מחד גיסא, ותסיסה פוליטית וכלכלית מאידך גיסא היו המניעים לעלייה, שרובה היה ממרוקו. זרם העלייה התחזק לקראת סוף המאה ה״19 ובתחילת המאה ה־20, אך נפסק כמעט כליל עם החלת הפרוטקטורט במרוקו ופרוץ מלחמת העולם הראשונה. לאחר הצהרת בלפור וועידת סן־רמו הלה גאות זמנית במספר העולים, אך שחזרה לממדי שפל בהמשך תקופת המנדט הבריטי בארץ. בעקבות הזעזועים של השואה והחקיקה האנטי־יהודית של שלטון וישי בצפון־ אפריקה שוב גבר הלחץ לעלייה. הפעם הגיעו לא רק בני שכבות עממיות מסורתיות אלא גם פעילים ציונים בני המעמד הבינוני החדש. החלטת האו״ם בכ״ט בנובמבר העירה פעמי הגאולה בלבבות והעלייה הגיעה לשיאים חדשים שלא ידעה קודם. אך לממדי ״עלייה המונית״ היא הגיעה בשנים 1956-1955 ובשנים 1962-1960 עם האירועים הכרוכים בקבלת העצמאות בארצות צפון־אפריקה.

מכיבוש אלג׳יריה עד כיבוש מרוקו (1912-1830)

כיבוש אלג׳יריה על־ידי הצרפתים וחדירת מעצמות אירופה לתוניסיה ומרוקו שינו את פני המגרב. התפתחויות שונות בשלוש המדינות השפיעו על מצבם של היהודים שם. באלג׳יריה, שנהפכה לחלק מהרפובליקה הצרפתית, עברה הנהגת הקהילה לידי הקונסיסטורים, על־פי הדגם הצרפתי: היהודים זכו בחינוך צרפתי ובשחרור ממעמדם כד׳מי (בן־חסות) אך בד־בבד הוגבלו סמכויות הקהילה והרבנות. בשנת 1870, בתוקף פקודת כרמיה, קיבלו מרבית יהודי אלג׳יריה אזרחות צרפתית. בו־בזמן שמעמדם המשפטי של יהודי אלג׳יריה השתפר, ניהלו גורמים אירופאיים באלג׳יריה – אנשי צבא, פוליטיקה והכנסייה על גוניהם השונים – מסע אנטישמי חריף.

בתוניסיה בשנות החמישים של המאה ה־19 העביר הבאיי, השליט התוניסאי, מספר צווים לשפר את מעמדו השפל של היהודי. אך השינוי הגדול היה לאחר החלת הפרוטקטורט הצרפתי ב־ 1881. לפי ההסכם, יהודים זכו בזכויות אזרחיות מסוימות ויכלו לבקש אזרחות צרפתית. עד מלחמת העולם השנייה כרבע מהיהודים היו בעלי אזרחות צרפתית; אחרים מבין הקהילה הליבורנזית היו בעלי נתינות איטלקית; רובם נשארו נתיני הבאיי.

במרוקו היה המצב שונה – הסולטאן שלט בה עד להקמת השלטון הצרפתי ב־1912. במרוצת המאה ה־19 הביאו מגעים מואצים עם ארצות המערב לשינוי במערך הפוליטי והכלכלי של האזור. מבחינת חיי המסחר והכלכלה, חסות קונסולרית וחינוך מערבי היו לשינויים אלה השפעות חיוביות בעבור היהודים. אך אותם התהליכים יצרו מתחים בתוך האימפריה השריפית שהוליכו לפרעות ולרדיפות ביהודים.

תגובה אחת של היהודים היתר, בריחה. מיד לאחר כיבוש אלג׳יריה עלו משם מספר יהודים שהשתקעו בעיקר בצפת. במרוקו עורר כיבוש זה ציפיות משיחיות, והעלייה היתה צעד מעשי לקירוב הגאולה. אחת מתוצאות הלוואי של הכיבוש- פינוי הים התיכון משודדי הים הקורסארים והפחתת סכנות בדרכים – עודדה אותם בצעד זה.

שוב ושוב נשאלו רבני מרוקו שאלות הלכתיות בעניין מצוות העלייה וישוב הארץ. נאמר, שעקב סכנות בדרכים אין לחייב אדם שאינו חפץ בכך לעלות. בשל המצב החדש פסק הרב יעקב ברדוגו ב־1834 (לאחר החלטת אחיו ר׳ פתחיה ברדוגו) שאין הבעל חייב לשלם לאשתו את כתובתה אם אינה רוצה לעלות עמו ארצה. כמו־כן נקבעו כללים לעליית הילדים – לפי גיל ומין. היו גם נשים שעלו שלא כרצון בעליהן.

אכן, לעומת שנות הארבעים של המאה ה־19, בהן היו רק כתריסר משפחות יוצאי המגרב – בירושלים ועוד משפחות ויחידים בצפת, טבריה והברון, עלו בשנות החמישים והשישים מאות, אולי גם אלפים, ממרוקו. עלו יהודים מהם יחידים ומשפחות מהערים המסורתיות כפאס ומקנס ומהם בקבוצות בעקבות מנהיגיהם, בראשם הצוף דב״ש, הרב דוד בן־שמעון מרבאט (בשנת תרי״ד). כתב אברהם אלמליח, יליד הארץ ממוצא מרוקאי, ב־1909: ״ויעזב הרב הגאון דוד בן שמעון את כל אשר לו ורק את משפחתו לקח איתו ויצא מרבאט וילך למסעיו…״ ובהמשך הוא מוסיף: ״אחרי עליית הרה״ג הנז׳ ירושלימה התעוררה תנועה גדולה בין אחינו במרוקו ויחקוהו וינהרו המונים המונים אל הארץ הקדושה ומספרם בירושלים הלך הלך ורב״. בעיתון הלבנון של אותם הימים נמסרו הודעות על קבוצות תלמידים שעלו יחד עם הדב״ש.

ב־1860 גבר הלחץ על יהודי מרוקו כשחויבו בפיצוי מלחמה כשמרוקו הפסידה במאבק נגד ספרד. עיתון המגיד ציין את המניע הזה לעליית רבים: ״אחינו בני ישראל יושבי מאראקו וסביבותיה זה ימים לא כבירים אשר רובם ברחו משם והצילו נפשם לשכן בארץ הקודש ובאו בלי כל משען לחם…״

מעניין לציין שבאותן השנים כמעט אין אף עולה ברשימות העדה מהעיר צפרו, השכנה לפאס. בזמן הפרעות בפאס היתה תקופה כמעט אידילית בצפרו – הן מבחינת המצב הכלכלי והן מבחינת היחסים עם המוסלמים. תעודה אחת בלבד מתוך שלושת הכרכים של הרב דוד עובדיה, קהילת צפרו, מהתקופה 1880-1830 עוסקת בנושא עלייה – והיא לגבי מות בת הקהילה בארץ,

תנאי החיים בארץ, ובמיוחד בירושלים, היו ירודים – הדיור, הבריאות ומקורות הפרנסה. אך העולים הגיעו על אף הכל. חלקם התאכזבו ומחוסר אמצעי קיום חזרו לארץ מוצאם.

אברהם מ׳ לונץ הודיע על עזיבות מירושלים בשנות השמונים מפני המחסור והרעב.

בעיה נוספת שהרתיעה את יהודי מרוקו מלעלות היתה ״מצב (העדה)… השפל, כי הספרדים שחשבו אז את עצמם למיוחסים בין כל תושבי ירושלים הביטו בעין גאוה על כל איש שלא בשם ספרדי יכנה״. מכיוון שלעדה הספרדית היו סמכויות נרחבות, במיוחד בחלוקת כספי הציבור, גרם היחס המתואר למצוקה של המערביים ולסכסו­כים ביניהם. בשנות החמישים החלו המערביים במאמצים מוגברים להיפרד מארגון העדה הספרדית. שוב סער המאבק סביב חלוקת הכספים. תרומות נכבדות מיהודי המגרב הגיעו ארצה ורבים היו העניים המערביים בירושלים שלא קיבלו כדי סיפוק צורכיהם הבסיסיים. ב־1850 פנו ראשי המערביים לקונסול הבריטי ג׳יימם פין כדי לבקש את התערבותו ולהתיר שד״רים מיוחדים לצאת למען העדה, בניגוד להוראות הספרדים. ארגון העדה התגבש רק תחת הנהגתו של הדב״ש. בתהילה נוסדה ״חברת חסד ואמת״ שבין מטרותיה היו: ״הלבשת ערומים, תמיכת יולדות עניות וחולים עניים. לינות הבראות, הכנסת כלה, תלמוד תורה ועוד״.

הדב״ש פעל רבות כדי להטיב מצב הדיור של העולים ושל הוותיקים – בתוך חומות העיר ומחוצה להן. בתי־כנסת ותלמודי תורה הוקמו לבני העדה שהתגוררו ברובע היהודי וברובע המוסלמי.

כמה משפחות אמידות כאבו־שדיד ועמיאל עלו ארצה ממרוקו ועזרו לעדתם. בשנת תרכ״ח (1868) נוסדה שכונת ״מחנה ישראל״, השכונה הראשונה מחוץ לחומת העיר ביוזמת בני הישוב עצמם. השכונה הוקמה כמקום מגורים לבני העדה העניים -שלא יכלו לעמוד במחירי הדירות המאמירים בתוך חומות העיר. מתאר עיתון הלבנון ב־1872 ״בתים נחמדים נחלת בני המערביים ולהם בית כנסת, ישבו יחד בשלום ובשלווה כעשרים בעלי בתים״.

בשנת תרל״ו (1875) הגיע מספרם של המערביים לכאלף  מתוך 3,400 יהודים בירושלים ובשנת תרמ״א לב ־1,290  מתוך 6,000 בעיר הקודש.

ביפו היתה הקהילה המערבית חשובה בפיתוח הנמל והעיר היהודית. זאב סמילנסקי מציין שהמערביים היו הראשונים שהתיישבו ביפו. הוא מנה 189 משפחות מערביות (שהן 890 נפש) ביפו ב־1905, מתוך 1070 משפחות יהודיות בעיר. מספר יצחק בן־צבי, ״מקובל לחשוב שהישוב ביפו הוקם על־ידי קבוצת עולים ממרוקו בשנת תקצ״ח. אולם המפקד שנערך בפקודת משה מונטיפיורי בשנת תקצ״ט (1838)… מערער דעה זו, כיוון שהוא מראה בעליל שישוב יהודי ביפו היה קיים עוד לפני עלייה זו״. אך בן־צבי איננו מכחיש את חשיבות העדה בפיתוח העיר.

העלייה גברה עם התסיסה המוגברת במרוקו לקראת בואם של הצרפתים. ב־1909 אברהם אלמליח מנה כ־2,200 מערביים בירושלים  (מתוך אוכלוסייה יהודית של כ־12,000), גידול מדהים בהתחשב באחוז התמותה הגבוה בעיר. כמו־כן נוספו עולים לערי הקודש צפת, טבריה וחברון וליפו ולשאר מקומות הישוב בארץ.

חלוצים בדמעה- אברהם מויאל האיש ופועלו-חנה רם עם עובד 1991– מיכל ליס– ממרוקו לארץ־ישראל

בקשות

השירה העברית בימי הביניים מכירה שני סוגים של ׳בקשה׳. האחד מציין יצירות מקיפות בפרוזה חרוזה ובמליצה נשגבת ועיקרו תפילה אישית, כגון הבקשות שכתב רבי סעדיה גאון בלשון מקראית צחה וכגון ׳כתר מלכות׳ לרשב״ג. סוג אחר של בקשות מציין שיר קודש הכתוב בחרוז מבריח ובמשקל כמותי, והוא סוג מוגדר בפיוטי הסליחות, שבהם הדובר מבקש מן הקב״ה כי יראה בדלותו ולא ידינהו כפי חטאיו, אלא יסייע בידו לשוב.

בשימוש המאוחר הסוג קשה להגדרה, והוא כולל בתכניו גם נושאים לאומיים וגם נושאי פרט, ואף צורותיו מגוונות. בעיקרו של דבר מציין השם ׳בקשה׳ בפיוט המאוחר, פיוט הבא קודם לתפילה, ולפיכך יש בו מענייני מסגרת־התפילה והבקשה ויותר מכך – הכנה לתפילה.

הבקשות, פיוטי ההכנה לתפילה, צמחו על רקע מנהגי הקבלה באמירת תיקון חצות לאחר אמירת פרקי התיקון וקינות החורבן הנלווים אליו. הן עסקו בלימוד תורה, באמירת פיוטי שבת ובבקשה לקב״ה.

יסוד זה של אמירת פיוטים פיתח לו מסורת לעצמו וכך נוצרו קבוצות של מזמרים ושרים (מעוררי שחר) שהיו משכימים קודם לתפילה, ואומרים שירי שבח ובקשה. כמעט כל סידור בנוסח הספרדים ועדות המזרח פותח במערכת של פיוטים שכותרתה ׳בקשות׳, ומכאן נתגלגל מנהג ׳הבקשות׳ של שבתות החורף, מנהג הקיים במזרח התיכון ובצפון אפריקה.

הבקשות של נג׳ארה קלטו תכנים שונים, בעיקר מאופיין של הרשויות, כלומר ההכנה לתפילה. בקשות יעב׳׳ץ באות בראש קובץ שיריו, וכבר זכו לעיון מאת ב׳ בר-תקוה. יעב״ץ הדגיש את יסוד ההכנה לתפילה ומסגרת התפילה ובעיקר את היסוד הלאומי בפיוטים כ׳יוצרי, שעה עבד דופק דלתיך׳ ו־׳אלהי, נא דלתיך בשקדי / פתח לי שערי רצון, ידידי׳. הדובר, שבראשית הפיוט מייצג את הפרט לובש יותר ויותר דמות של כלל ישראל לקראת סוף השיר. כפי שהראה בר-תקוה הולך יעב״ץ בעקבות רשב׳׳ג הן מצד המשקל והן מצד מוטיבים שונים ואף שילב לשונות משירתו. ואולם, יעב״ץ שונה מרשב״ג בכך שהוא משלב את שירת הפרט בשירה הלאומית וקושר ביניהן ובשירת רשב״ג אין ׳רשות׳ אחת נוגעת בחברתה. הזיקה בין בקשות יעב״ץ לרשויות רשב׳׳ג יש בה כדי להוכיח שהבקשות נכתבו כמעין רשויות שקודמות לתפילה.

שתי בקשות יש במדור ׳מזמור לדוד׳ בראש ׳תהלה לדוד/ והן ממשיכות את המסורת שראינו קודם. פתיחתה של הבקשה הראשונה ׳אבוא ביתך אל ברוב חסדך / אשתחוה אל היכל קדשך׳ היא שיבוץ של הפסוק (תה׳ ה_׳ ח), הנאמר עם הכניסה לבית הכנסת. הבקשה השנייה ׳אל אלוהים ה״ אף מעמידה מילות קבע ׳אחלה פניו׳ לפני כל מחרוזת ומחרוזת. רדב״ח משלב את הנושא הלאומי בסוף השירים. בשיר עצמו הוא מפתח בהרחבה יסודות של שירת הפרט: היחיד מעיר את השחר, מתגבר על יצרו ומגיע אל בית הכנסת מתוך אהבה ודבקות. ברגע זה של התרוממות מבקש היחיד כי האל יסייע לו במלחמת היצר ובמאבק היומיומי ויסלח לו על רגעי השפל של כישלון וחטא. וברגע זה הוא מוצא לנכון להתוודות:

דבקה לעפר נפשי בזכרי

את אשר הלכתי אחרי יצרי

איך אוכל, יוצרי / לבוא עדיך

ואני היום אנה אני בא

לא תורה לא מצוה לא מדה טובה

אכן קרובה / ישועתך

והדובר מתנצל שוב ושוב כי היצר הוא הגורם לחטאיו:

נפשי לעבדו בקשה

מי מעכב שאור שבעיסה

ומלכות קשה / דינא דמלכותא דינא

היצר הרע ומידת הדין הם בעוכריו ועל כך הוא מתוודה ומתנצל ומבקש. בבקשה השנייה מודגש תפקידו כשליח ציבור ׳אשר בקהל עם אשיר עוזו בלחשון׳ ומודגשת חשיבות התפילה בציבור שהשכינה שורה בתוכו ועם בקשת הסליחה באה הבקשה לגאולת כלל ישראל. כמו יעב״ץ יודע גם רדב׳׳ח לשלב בין ענייני הפרט לבקשה הלאומית, וכך הוא אומר:

אחלה פניו בעניי יביט, יראה

כל יום אשבר חוכה מחריש משתאה

יגע נלאה מפני חרב היונה

הקורא רואה כאן גם את הדובר כפרט המצפה לקב׳׳ה בצימאון ובכמיהה, כפי שמובע בבקשות, והחושש מפני החטא ומפגעי הגורל, אך אינו יכול שלא לראות את כנסת ישראל המצפה לגאולתה.

פיוטים ל׳ה׳ מלן׳

הביטוי ׳ה׳ מלך׳ מציין את האמירה ׳ה׳ מלך, ה׳ מלך_׳ ה׳ ימלוך לעולם ועד׳ הנאמרת בראשית פסוקי דזמרה לפני אמירת ׳ברוך שאמר/ אמירה זו, המכריזה על מלכות הנצח של האל בעולמו, נאמרת ברגש ובדבקות בדומה לקריאת שמע ולהכרזת ׳קדוש, קדוש, קדוש׳ שבקדושה, וכמה מפיוטי הסליחות לחודש אלול ולימים נוראים בנויים על פיה. ההכרזה ׳ה׳ מלך׳ הייתה מעין פתיחה לתפילה ה׳רשמית׳, שכן תפילת השחר נאמרת כהקדמה לתפילה. כיוון שכך, נאמרה הקריאה ׳ה׳ מלך׳ בשבתות ובימים טובים בחגיגיות מיוחדת ובלחנים נאים, וכיוון שהיא סמוכה ל׳ברוך שאמר׳, הברכה הפותחת את פסוקי דזמרה, ומכיוון ש׳ברוך שאמר׳ הפכה, לפחות בעבר, תחנה ליטורגית שהקדימו לה פיוט, מצא רבי דוד חסין מקום לעטר גם את ׳ה׳ מלך׳ בפיוט.

דוגמה לכך אפשר למצוא באחד הפיוטים הראשונים שכתב ר׳ דוד חסין והוא ׳לשמוע רנה ותחנה׳. על ייעודו אומר הפייטן עצמו: ׳שיר יסדתיו לאמרו בשבת ויום טוב קודם ה׳ מלך׳. הפיוט בנוי בטורים מרובעים, והצלעית הרביעית היא שיבוץ מקראי המסיים במלה ׳מלך׳. נמצא שההכרזה על מלכות ה׳ מרכז היא לשיר כולו. עוד משולבים בשיר מעניין התחלת התפילה ובקשה לקבלתה, מעניין הגאולה ובקשתה ומנושאי השבת. מוטיב התחלת התפילה שבשיר מקביל באופן בולט לפיוטי ה׳בקשות׳ שחיבר רבי יעקב אבן צור, המוגדרים כפיוטים ׳לדפיקת שערים׳. פיוטים אלה מושפעים מאוד מפיוטי הרשויות של רשב׳׳ג, כפי שהראה ב׳ בר-תקוה, ואין פלא בכך, שכן הרשויות של רשב״ג קבועות היו במסגרת הפיוטית הליטורגית של מנהגי התפילה בצפון אפריקה. הקשר בין הפיוט לתפילת היעד בולט בשיר לא רק מצד התוכן אלא אף בהזכרה מפורשת של פסוקי דזמרה (טור 7) ובהכרזה אל הקהל ׳אמרו נא: ה׳ מלך׳ (טור 11). פיוט זה השתלב, כאמור, במסגרת הפיוטים סביב תפילת נשמת, שנתגבשה בפייטנות בצפון־אפריקה; פיוטים שנתחדשו במרכז זה נצטרפו לפיוטים קדומים יותר בסביבי תפילות ברוך שאמר ונשמת כל חי, וקבעו מעין מערכת חדשה של פיוטים המתקשרים למעגל אחד.

פיוט אחר המיועד להיאמר לפני ׳ה׳ מלך׳ הוא הפיוט ׳לריב נצב ה״. פיוט זה מוגדר כתחינה לימים נוראים, לראש השנה וליום הכיפורים, לאומרה קודם ׳ה׳ מלך׳, ונראה כי יועדה בעיקר לראש השנה. ברור מאליו, כי הכרזה זו על ׳מלכות ה״ מתאימה מאין כמוה לפיוט לראש השנה, שבו מתגלה מלכות ה׳. ואכן, הפיוט עוסק בענייני דיומא: היצורים כולם עוברים ׳כבני מרון׳ ׳בסקירה אחת נסקרים׳ ׳ביום זה נפתחים שלושה ספרים׳ ועם זה בטוחים אנו, כי ה׳ יקבל תשובתנו, ישמע קול השופר ויזכור ברית יצחק וזכות אבות. הפיוט בנוי ממחרוזת פתיחה ועוד שש מחרוזות והוא מדגיש את מלכות ה׳ והשורש ׳מלך׳ חוזר ונשנה במחרוזת השיר. הרפרין ׳אלוהים שופט זה ישפיל וזה ירים׳ משקף את תוכן השיר.

תהלה לדוד –הוצ' אורות המגרב- לוד תשנ"ט-אפרים חזן ודוד אליהו(אנדרה) אלבז– תפוצתה ומרכזיותה של שירת רבי דוד בן חסין-עמ' 56

8 – אהלל אל שומר את הבטחותיו

לפדיון הבן. יא טורים כפולים בחריזה מתחלפת.

חריזה: אאבבגג.

משקל: אחת עשרה הברות בטור.

כתובת: פיוט לפדיון הבן נועם ׳בני אל חי׳ סימן: אני דוד בן חסין. [נ״י: יסדו רבי דוד ן׳ חסין נר״ו בפדיון נכדו סעוד. נועם ׳יה שים גיל׳] [נ״י 3 : יסדתי לסעודת פדיון הבן…].

אֲהַלֵּל אֵל שׁוֹמֵר אֶת הַבְטָחוֹתָיו / אֲשֶׁר שָׂם בְּמִצְרַיִם אֹתוֹתָיו
נָתַן לָנוּ חֶמְדָּה טוֹבָה וּקְדֻשָּׁה / תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה

יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר אָהַב, אֲשֶׁר רָצָה / בִּדְבִיקָה, בַּחֲשִׁיקָה בַּחֲפִיצָה
דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ יָצָא בְּעֵמֶק עָכוֹר / וַיַהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר

וְלֹא נָתַן אֱלֹהֵינוּ מַלְכֵּנוּ / אֶת הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֵל בָּתֵּינוּ
דְּבָרָיו שִׂים עַל לִבְּךָ אַל תִּשְׁכָּחֵם / לְקַדֵּשׁ כׇל בְּכוֹר פֶּטֶר כׇּל רֶחֶם

בֵּן חֹדֶשׁ יָצָא מִכְּלַל נְפָלִים / פָּדֹה תִּפְדֶּה בַּחֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים
נָתֹן תִּתֵּן בְּשִׂמְחָה אֶת כַּסְפְּךָ / אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה לְפָנֶיךָ

חִישׁ לְבָרֵךְ וְקֹדֶם שֶׁתִּפְדֵהוּ/  אֱמֹר לְשֵׁם יִחוּד קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא
סְעֹד בֶּן זֶה, אַל חַי יוֹשֵׁב כְּרוּבִים / זָכֵּהוּ לְתוֹרָה וּלְמַעֲשִׂים טוֹבִים

יְהִי חָכָם בְּתוֹרַת יְקוּתִיאֵל / בְּחַיֵּי אָבִיו וְכָל קְהַל יִשְׂרָאֵל
נְבָרֵךְ צוּר שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ / אֱלֹהֵינוּ הַזֵּן אֶת הָעוֹלָם כָּלוּ

1. 1. שומר את הבטחותיו: על-פי הגדה של פסח. אשר… אותותיו: על-פי תה׳ עח, מג. את: חסר בדפוסים. 2. חמדה טובה קדושה: על-פי נוסח ברכת המזון, וכאן כיוון לתורה. תורה… מורשה: דב׳ לג, ד. 3. בדביקה, בחשיקה בחפיצה: לשונות של אהבה וחיבה, על־פי בר״ר פ, ו. 4. עמק עכור: יהו׳ ז, כד ועוד, וכאן כינוי למצרים. ויהרג… בבור: על-פי שמי יג, טו. 5. ולא… בתינו: על־פי שמ׳ יב, כג. 6. לקדש… רחם: כנגד הצלת הבכורות, על-פי שמ׳ יג, ב. 7. בן… נפלים: שבן חודש כבר אינו בכלל נפל, על-פי שבת קלה ע״ב. 7. פדה… שקלים: על-פי במי יח, טו-טז. בשמחה: על שנתן לך ה׳ בן בכור. אל… לפניך: על־פי דב׳ כו, ג. ובנ״י: ׳בימיך׳. 9. חיש לברך: על פדיון הבן. לשם… הוא: תפילה הנאמרת קודם לקיום מצוות ולתפילות שונות. 10. סעוד: ברכה לרך הנפדה, ועל-פי נ״י1 רמז לשם נכדו. ושם הגרסה ׳סעוד תסעוד אותו יושב כרובים׳ וכן בנ״י 3. יהי חכם: בנ״י 3,1 : יזכה ללמוד. יקותיאל: כינוי למשה על-פי ויק״ר א, א. בחיי ישראל: על דרך לשון הקדיש. 12. נברך… כלו: רמז לייעוד הפיוט, שנאמר בסעודת המצווה של פדיון הבן על-פי הפיוט ׳צור משלו אכלנו׳.

פרק חמישי מעמדם של מעפילי צפון אפריקה במחנות קפריסין –

הוויכוח על אופי העלייה לפלשתינה א"י התנהל בעיצומה של שואת יהודי אירופה שבגינה חל שינוי – במדיניות הציונית מחזון 'החברה היהודית החדשה' – – האליטיסטית לחברה שהתבססה על עלייה — המונית. יהדות המזרח וארצות האסלאם היו בבחינת נטע זר בתפיסה הציונית האירופית ובכול זאת הם היו אמורים להגיע לארץ ישראל . בשלהי 1942 התמודד הממסד הציוני עם הבעיה הדמוגרפית של העם היהודי ולא ניתן עוד היה להתעלם מיהדות המזרח בארצות האסלאם שחיכתה בפתח.

לפי יחיעם ויץ "התנועה הציונית והישוב המאורגן בארץ כמעט לא עמדו על מידת החשיבות שנודעה לתנועה הציונית בארצות המזרח ולעלייה מהן".  עדות לחשיבותה הדמוגרפית של יהדות המגרב מובאת מביקורו של בנימין הלר, ראש המשרד הארץ ישראלי באלג'יר, בשנת 1944 במשרדי הקונגרס היהודי בארה"ב. רחל ספרדי, מלשכת הקונגרס היהודי, דיווחה לאברהם לוייטרבך, ראש מחלקת הארגון של הסוכנות היהודית, על תוכן פגישתה עם הלר שהיה בדעה שזו תהיה "החמצה של העם היהודי לבנות את עצמו בפלשתינה א"י אם יתעלמו מדור שלם צפון אפריקאים". –  הלר, שהיה מעורב בעשייה הציונית בצפון אפריקה מסוף שנות ה- 30 של המאה שעברה, שירת נאמנה את הסוכנות היהודית ראה בהתעלמותה מיהדות צפון אפריקה החמצה. במקביל באותה שנה דוד שאלתיאל ואפרים פרידמן דיווחו על פוטנציאל העלייה מהמגרב. אך הסוכנות היהודית המשיכה במדיניות ההעדפה של שארית הפליטה מאירופה ופליטים יהודים אירופאים מהמגרב על פני העלאת יהודי הקהילות הצפון אפריקאיות.

פרק זה יעסוק בדימוים של מעפילי צפון אפריקה לפני ואחרי גירושם למחנות קפריסין, ובנסיבות שגרמו לניכור המעפילים המוגרבים ומנעו את התערותם בחיי המחנות בקפריסין. יוצגו החסמים שעמדו בפניהם שגרמו להדרתם ממקורות פרנסה ולקחת חלק פעיל במחנות הגירוש. כמו כן ידונו דרכי המחאה של המעפילים המוגרבים שניסו להעלות את צורכיהם לסדר היום של המחנות. ירון צור טען ש:

"המורשת הקולוניאלית המודרנית שבה נחלק העולם לאירופים וללא אירופים השפיע השפעה עמוקה על עולם התדמיות החברתיות בחברת המהגרים היהודים בארץ ישראל" ]…[ זו הייתה כניסה לעולם את הסטריאוטיפים החברתיים של הגזע והצבע ]…[ אפשר לשער שהמפגש בין שתי תרבויות הנמצאים בשלבי מודרניזציה שונים יצר פער שהתבטא בהעדפה של תרבות אחת על האחרת: התרבות האירופית על פני תרבות המזרח. יהודי ארצות האסלאם נתפסו כנחותים ]…[."

כול מפגש בין תרבויות נושא בחובו מתח מסוים. המפגש עם יהודים מ'אפריקה' היה 'הלם תרבותי' לשארית הפליטה שלא הכירו את אחיהם מאפריקה. לדבריו, של צור, עם הקמת המדינה עמדה בפני התנועה הציונית והסוכנות היהודית השאלה כיצד לבנות אחדות לאומית "על בסיס אתני של אוכלוסייה מאירופה מצד אחד ומאסיה ואפריקה מצד שני".  המוסדות הציוניים בארץ ובחו"ל יצרו זיקה פוליטית היסטורית בלעדית בין יהדות אירופה לבין העם היהודי ואי אפשר לנתק את הדימוי של – יהודי המזרח בארצות האסלאם מהקשר זה.

הדימוי של מעפילי צפון אפריקה לפני העפלתם ולאחר גירושם לקפריסין אליהו דובקין, בספר שכתב בסמוך להתרחשויות, היה ער לשוני בין עדות ישראל באירופה ליהדות המזרח,

"היתכן לסגל שיטות פולין לתימן ? בארצות המזרח אין מורשת עבר, אין גיווני דעות, אין תנועות נוער מפוצלות ואין סיעות שצריך להגן על האינטרסים המיוחדים שלהן. המציאות היהודית במקומות האלה פרימיטיבית יותר".    

מצד אחד ליהדות המזרח לא הייתה בעבר מורשת ומצד שני לא היו בה האינטריגות הפוליטיות שאפיינו את הפוליטיקה הארץ ישראלית נקייה מאינטריגות מפלגתיות. לדובקין לא היה קנה מידה – להשוואה אלא בדמותה של יהדות פולין. לשיטתו, המציאות היהודית בקהילות ארצות המזרח והאסלאם הייתה פרימיטיבית. 'אם בארזים נפלה שלהבת' מקבלי ההחלטות המרכזיים בסוכנות – היהודית מה היה על 'אזובי הקיר' מקבלי ההחלטות בדרג מנהלי מחלקות הנוער והשליחים והעלייה – – שסרו למרותה לעשות. ההתייחסות ליהודי הארצות האסלאם מצידה של ההנהגה בפלשתינה א"י – – הייתה אפריורי שלילית. לאור הצהרתו לא היה כלל מקום לאוכלוסיות פרימיטיביות כאלה בפלשתינה- א"י. ובכל זאת מצב העם היהודי לאחר השואה 'אילץ' את הסוכנות היהודית להתייחס במידה מסוימת לציבור הפרימיטיבי של ארצות האסלאם והמזרח. 

ההתרשמות הראשונית השלילית של יהדות המזרח בעיני מקבלי ההחלטות בסוכנות היהודית, אנצו סירני, אליהו גולומב  , כפי שתיארו ויץ, ואליהו דובקין לעיל, קיבעה בדיעבד את יחסה של המנהיגות הציונית כלפי מעפילי צפון אפריקה ולוב. שליחי הממסד הציוני מטעם הסוכנות היהודית, המוסד לעלייה ב' והתנועות הפוליטיות שפעלו בקפריסין לא יכלו להתעלם מהדימוי השלילי של יהדות המזרח בכלל ויהדות צפון אפריקה בפרט, ואי התאמתה לערכי התנועה הציונית. ומכאן יחסם כלפיהם היה מסויג. הדימוי שנישא ב'רוח' מפלשתינה א"י לקפריסין השפיע, בצורה כזו או אחרת, גם על – התייחסות שארית הפליטה בקפריסין כלפי המוגרבים. דימוי שלא תרם לשילובם החברתי, תרבותי והתעסוקתי של המעפילים המוגרבים במחנות.

הדימוי של יהודי המגרב לפני ההעפלה. ההתנשאות על יהודי צפון אפריקה החלה לפני ההעפלה וההתארגנות לעלייה לפלשתינה א"י. הדוח המפורט של דוד שאלתיאל על מצב היהודים באלג'יר – ומרוקו לא נפל על אוזניים ערלות. הוא זיהה ש-

"כמעט כל יהודי אלג'יריה הם מטיפוס פסאדו תרבותי והם מלאי תשוקה להתבולל עם הצרפתים – אולם אין ביכולתם לקלוט את התרבות הצרפתית. הפעילות הציונית מועטה ומתבטאת באספות אשר בהן מראים ראשי המדברים יותר נכונות מאשר ידיעת העניין".   

ההצהרה הזו הייתה מרחיקת לכת וקצרת רואי כאחד. לטעון שיהודי אלג'יריה היו חסרי יכולת לממש זכויות אזרחיות ולהתמודד עם תרבות צרפת, 75 שנים אחרי 'צו כרמיה' שהעניק להם זכויות כמו לצרפתים במולדת האם, היה אבסורד. שאלתיאל לא קרא נכוחה את מעורבותה הא פוליטית של – הקהילה היהודית באלג'יר שבעיניו נראתה חלולה. "הם מדברים, אך לא מתוך ידיעה מהי ציונות". הציונות במגרב הייתה בעיקר לא מעשית, כפי שהוזכר בפרק הראשון, ויושמה באופן שונה מאשר במזרח אירופה. כלפי יהדות מרוקו התייחס שאלתיאל במונחים חומריים ומוסריים,

"מצבם החומרי והמוסרי של יהודי מרוקו הוא בכי רע. הרוב המכריע של היישוב חי בתנאים ירודים מאלו של הערבים. רובם רוכלים. בעלי מלאכה זעירים, חנוונים זעירים ופועלים. הרוב גר בגיטאות בערים ובכפרים. הם חסרי כל סמני תרבות. הזוהמה והמחסור בתנאים סניטרים ראשוניים בולטים מאלה של העיר העתיקה בירושלים. הם מזכירים את הרובעים המלוכלכים שבאלכסנדריה וקהיר. תרבות אם אפשר לקרוא בשם זה, של יהודי מרוקו מתבטאת בשמירה על מנהגים ודת. אדיקותם היו בסדר הפוך להבנתם את המנהגים שהם מקיימים".

ההשוואה לסביבה הפיזית ערבית בה חיו יהודי מגרב אינה מפתיעה. ההתייחסות לרמה התרבותית של – יהודי מרוקו נגזרה, ככל הנראה, מגישה אוריינטליסטית כלפי יהודי הלבנט ודומיהם מהמגרב. את הערתו על המקצועות היהודיים, מטה לחמם של בעלי מלאכה זעירים, אפשר היה להחיל גם על היהודים שחיו בתחום המושב ובגיטאות במזרח אירופה. הגיטאות בהם שוכנו יהודים במזרח ומערב אירופה היו 'המלאחים' בהם שוכנו יהודי ארצות האסלאם. ובכול זאת, למרות תיאורו הלא מחמיא של שאלתיאל על יהדותם ותרבותם של המוגרבים היהודים הוא המליץ להעלותם ארצה. כנראה, עקב הייאוש שאחז בתנועה הציונית עם היוודע מוראות השואה. התבטאות שביטאה את המעבר ממדיניות

עליית אליטיסטית למדיניות עלייה המונית. שאלתיאל היה משוכנע ]…[ "כי לו נתנה האפשרות המעשית מחצית יהדות מרוקו היה עולה לארץ מהר. אם כי רוב האנשים ספק אם היו יעילים ליישוב – הארץ ישראלי. בכל זאת ישנו ביניהם מספר ניכר של פרולטריון בריא וצעיר השואף לעלות".  הדוח של שאלתיאל חידד את הסתירה בעמדת התנועה הציונית ביחס ליהודי צפון אפריקה. אם אין בהם תועלת בפלשתינה א"י מדוע להעלותם. גם המונח 'פרולטריון' בו השתמש שאלתיאל לתאר את יהדות – מרוקו הדהד, כנראה, עם טקסט סוציאליסטי שרווח בתנועה הציונית. לא ברור אם 'ההמון' היהודי אותו פגש הכותב במרוקו ענה על הקריטריון הסוציאליסטי שהיה נר לרגלי התנועה הציונית.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

האשה ליד הַשְּׂבָכָה

עברתי ליד שוקת ציבורית קטנה, שנער בן תשחורת שתה ממימיה. פניתי שמאלה ושמעתי מלמעלה קול חרישי, רך ועדין. העברתי מבטי במעלה בית אחד ממולי וראיתי בגובה הקומה הראשונה, מאחורי שבכה קלועה, את פניה של אשה צעירה. היא היתה כהת עור וללא רעלה והצמידה את פניה אל השבכה. היא דיברה משפטים רבים, בשטף קליל, וכל המשפטים הללו היו עשויים ממלות חיבה. לא הבנתי מדוע לא היתה עטויה רעלה. ראשה היה נטוי קלות ואני חשתי שהיא מדברת אלי. קולה לא עלה, הוא נשאר חרישי ואחיד. וכה רב היה הרוך בו, עד שכאילו היתה מערסלת את ראשי בזרועותיה. אבל לא ראיתי ידיים, היא לא הראתה אלא את פניה, אולי היו ידיה כפותות במקום כלשהו. החדר שבו עמדה היה חשוך, ברחוב שבו עמדתי קפחה שמש מסמאת. מלותיה כמו פיכו מתוך מעיין וזרמו זו לתוך זו, מעודי לא שמעתי מלות חיבה בשפה הזאת, אבל הרגשתי שאלה היו מלים כאלה.

רציתי לגשת קרוב יותר כדי לראות את שער הבית שמתוכו בקע הקול, אבל חששתי שתנועה מצדי תבריח את הקול כמו ציפור. ומה הייתי עושה לו החרישה. ניסיתי לנהוג בעדינות ובחרישיות כמו הקול עצמו ופסעתי פסיעות כפי שלא פסעתי מימי. עלה בידי לא להבהיל אותה. המשכתי לשמוע את הקול כשעמדתי קרוב מאוד לבית ושוב לא יכולתי לראות את הראש שמאחורי השבכה. הבניין הצר נראה כמו מגדל רעוע. דרך פרצה בחומה, היכן שנשרו ממנה לבנים, אפשר היה להציץ פנימה. השער היה נטול תואר והדר, עשוי קרשים עלובים, מוברח בפיסת תיל ונראה כאילו אין מרבים לפתוח אותו. זה לא היה בית מזמין, אי-אפשר היה להיכנס פנימה, ובפנים היה הכול חשוך ומן הסתם גם מוזנח לגמרי. מעבר לפינה הסמוכה נפתחה סמטה ללא מוצא, אבל שם היה הכול

שומם ושקט ולא ראיתי אדם שיכולתי לשאול אותו דבר. גם בסמטה הזאת לא איבדתי את מעיין הקול הלוטפני, שנשמע מעבר לפינה כמו קול פכפוך רחוק. חזרתי על עקבותי, נעמדתי שוב במרחק-מה מהבית ונשאתי עיני, ושם היו הפנים הסגלגלות קרובות מאוד לשבכה והשפתיים התנועעו לקול המלים שופעות הרוך.

היה נדמה לי שכעת הן נשמעו קצת אחרת, היה אפשר להבחין בהן מין תחינה סתומה, כאילו היתה אומרת: אל תלך. אולי חשבה שהלכתי לתמיד כשנעלמתי כדי לבדוק את הבית ואת השער. כעת חזרתי לשם ונתבקשתי להישאר. כיצד לתאר את השפעתן של פני אשה בלתי רעולות הניבטות ממרומי חלון, בעיר הזאת, בסמטאות האלה. מעט מאוד חלונות פונים אל הסמטאות ולעולם אין איש מביט מתוכם. הבתים הם כמו חומות, לא אחת יש לך במשך שעה ארוכה הרגשה כאילו אתה מהלך בין חומות, אף על פי שאתה יודע שאלה הם בתים: אתה רואה דלתות וקומץ חלונות שאין משתמשים בהם. כיוצא בזה הנשים, המהלכות בסמטאות כמו שקים נטולי צורה; אתה מזהה אותן, אינך מנחש את דמותן, עד מהרה אתה נלאה מן המאמץ לנסות לדמיין את דמותן. אתה מוותר על נשים. אבל אינך מוותר ברצון, ואחת שמופיעה לפתע בחלון ואפילו מדברת אליך ומטה את ראשה קלות ואינה מסתלקת, כאילו חיכתה כאן לבואך מאז ומתמיד, וממשיכה לדבר כשאתה מפנה לה גבך והולך לך חרש, שתדבר בין שתהיה שם ובין אם לאו, ותמיד תדבר אליך, תמיד תדבר אל כל אחד – אשה כזאת היא פלא, התגלות, ואתה נוטה לייחס לה חשיבות רבה יותר מאשר לכל הדברים האחרים שיש לראות בעיר הזאת.

הייתי עומד שם הרבה יותר זמן, אבל זה לא היה אזור שומם. נשים עוטות רעלה באו לקראתי ולא טרחו להתעכב בגלל בת מינן שליד השבכה שם למעלה. הן חלפו על פני הבית הדומה למגדל כאילו לא דיבר שם איש. הן לא עצרו מהילוכן, לא הביטו למעלה. הן קרבו אל הבית בצעד בלתי משתנה ופנו אל הסמטה בדיוק מתחת לחלונה של הדוברת, שם עמדתי. אבל חשתי היטב במבטי הגינוי שנתנו בי. מה אני עושה שם ? מה אני עומד שם ? מה אני מסתכל למעלה ?

קבוצה של תלמידים חלפה על פני. הם שיחקו והתלוצצו בדרך והשימו עצמם כאילו אינם שומעים את הקולות מלמעלה. הם הסתכלו בי: הייתי פחות מוכר להם מאשר האשה נטולת הרעלה. חשתי שמץ בושה בעמידתי הבוהה. אבל הרגשתי שבהליכתי הייתי מאכזב את הפנים שמאחורי השבכה. המלים הללו המשיכו לפכות כמו פלג של קולות ציפורים, אולם כעת נתערבו בצעקותיהם המחרישות של הילדים, שהתרחקו באטיות. הם נשאו את ילקוטיהם ובאו מבית-הספר. הם ביקשו להאריך את הדרך הביתה והיו ממציאים משחקים קטנים, שאחד החוקים שלהם היה לקפוץ בסמטה פעם קדימה ופעם אחורה. על-ידי כך התקדמו בקצב שבלול והפכו לי את ההאזנה לעינוי.

אשה שילד פעוט לצדה עצרה לידי. מן הסתם קרבה אלי מאחור, כיוון שלא הרגשתי בה. היא נשארה לידי רגע קצר, נעצה בי מבט נזעם, מאחורי הרעלה הבחנתי בתווי פנים של אשה זקנה. היא אחזה בילד כאילו נשקפה לו סכנה מנוכחותי והמשיכה בדרכה בדשדוש רגליים בלי לזכות אותי במלה. חשתי אי-נעימות, עזבתי את מקומי והלכתי לאט בעקבותיה. היא הלכה כמה בתים במורד הסמטה ואז פנתה לסמטה צדדית. כשהגעתי לפינת הסמטה שמעבר לה נעלמה, ראיתי בקצה סמטה ללא מוצא את כיפתה של ״קובא״ קטנה, כך נקראים בארץ הזאת קברי קדושים, שאנשים עולים אליהם לרגל לשטוח את משאלותיהם. האשה הזקנה עמדה מול שערה הסגור של הקובא והרימה את הילד לגובה. היא לחצה את פיו אל חפץ כלשהו שלא יכולתי לזהותו מן המקום שבו עמדתי. היא חזרה על תנועה זו פעמים אחדות, אחר-כך העמידה את הילד ארצה, נטלה את כפו הקטנה ופנתה ללכת.כשהגיעה לפינת הסמטה היה עליה לחלוף על פני, אבל הפעם אפילו לא נעצה בי מבט נזעם וחזרה באותו כיוון שממנו באנו שנינו.

התקרבתי לקובא, ובמחצית גובהו של שער העץ ראיתי טבעת ופיסות בד ישנות מלופפות עליה. אותן אם כן נישק הילד. הכול התנהל בשקט גמור, ובמבוכתי לא הרגשתי שהתלמידים עמדו מאחורי והסתכלו בי. לפתע שמעתי את צחוקם העליז, שלושה או ארבעה מהם זינקו אל שער הקובא, תפסו בטבעת ונישקו את פיסות הבד. בתוך כך צחקו וחזרו על המעשה מכל הצדדים. אחד נתלה על הטבעת מימינה, חברו משמאלה, ונשיקותיהם נשמעו כמו צקצוק חזק. מיד אחר־כך נדחפו הצדה על-ידי חבריהם שעמדו מאחוריהם. הכול רצו להראות לי איך צריך לעשות זאת; אולי ציפו שאחקה אותם. הם היו ילדים נקיים, כולם מטופחים, בוודאי היו רוחצים אותם כמה פעמים ביום. אבל פיסות הבד נראו כה מטונפות, כאילו ניגבו בהן את הסמטה. הן נחשבו לקרעים מגלימתו של הקדוש עצמו, ולדידם של המאמינים דבק בהן שמץ מקדושתו.

לאחר שכל הילדים שבעו מלנשק אותן, הם הלכו אחרי והקיפו אותי. אחד מהם משך את תשומת לבי בפניו הנבונות וחשתי שהשתוקק לדבר אתי. שאלתי אותו בצרפתית אם הוא יודע לקרוא. הוא השיב לי בנימוס רב: ״.Oui, Monsieur״ תחת זרועי נשאתי עמי ספר, פתחתיו והושטתי לו אותו. הוא קרא את המשפטים בצרפתית לאט, אבל בלי שגיאות. הספר עסק במנהגי האמונה של המרוקאים, והמקום שבו פתחתי דן בהערצת הקדושים וקבריהם. אפשר לקבל זאת כמקרה או לא כמקרה, אבל עכשיו קרא לפני מה שזה עתה עשה יחד עם חבריו. אבל הדבר לא ניכר בהבעת פניו, אולי בלהט הקריאה כלל לא קלט את משמעות המלים. שיבחתי אותו, הוא קיבל את דברי הערכתי בהדרת פנים היאה למבוגר. הוא מצא חן בעיני כל-כך, עד שמבלי משים קישרתי אותו עם האשה שמאחורי השבכה.

הצבעתי בכיוונו של הבית המוזנח ושאלתי: ״האשה שם למעלה מאחורי השבכה – אתה מכיר אותה ?״ ״,Oui, Monsieur״ אמר, ופניו הרצינו מאוד.

״?Elle est malade״ המשכתי לשאול.

".Elle est très malade, Monsieur״ ה״מאוד״ שהעצים את שאלתי נשמע כמו קינה, אבל קינה על דבר-מה שקיבל בהכנעה גמורה. הוא היה אולי בן תשע, אבל נראה עכשיו כאילו בילה כבר עשרים שנה במחיצת חולה אנושה, יודע היטב כיצד יש להתנהג במקרה מעין זה.

"?Elle est malade dans sa tête, n’est-ce pas"

".Oui, Monsieur, dans sa tête״ הוא הנהן כשאמר ״בראשה״, אבל הצביע במקום על ראשו שלו על ראשו של ילד אחר, שניחן ביופי יוצא דופן: היו לו פנים לאות מוארכות ועיניים שחורות, עצובות מאוד, פעורות לרווחה. אף אחד מן הילדים לא צחק. כולם עמדו על מקומם מחרישים. מצב-רוחם התהפך בן־רגע כשהתחלתי לדבר על האשה שמאחורי השבכה.

קולות מראקש-אליאס קנטי – האשה ליד הַשְּׂבָכָה

יהודים וגרמנים בתוניס: מגעים ראשונים

אין כמעט דמיון בין מצבם של יהודי תוניסיה בימי כיבוש גרמניה לבין הקורות את יהודי אירופה בשעת ׳הפתרון הסופי׳. הבדל זה ביחסם של הגרמנים לא נבע משיקולים אידיאולוגיים, שבעטיים נהנה היהודי בתוניסיה, למשל, מאי־השתייכות ל׳גזע׳ היהודי, שהיטלר דן אותו להכחדה. סיבת הדבר אינה נתונה גם במעין מחווה גרמני פתאומי של מתינות או ותרנות. הוא היה רק פרי המסיבות. שכּן, הים ניתק את תוניסיה מן האימפריה ההיטלרית, ולא היה אפשר לחברה באמצעים המקובלים אל תשתיתו של מנגנון ההשמדה שהוקם במרכז אירופה ובמזרחה; אדרבה. להבדיל מסלוניקי המרוחקת, משם הובלו קורבנות יהודים ברכבת עד אושוויץ, לא היה בין תוניס ליבשת קשר אלא באמצעות מטוס או אונייה — אמצעים יקרים ולא־בטוחים, שהיו גם בטווח־הירי של בעלות־הברית. בידי הגרמנים נותרה אמנם האפשרות להקים מחנות־השמדה במקום, אולם אם הועלתה תכנית כזו, היא הצריכה מקום, זמן וסודיות רבה. שלושה גורמים אלה חסרו לגרמנים בתוניסיה, שם הספיקו כוחותיהם בקושי רב לבלום את התקדמותם של צבאות הברית.

על־פי תסריט שבוצע כמה פעמים באירופה, רצו הגרמנים, סמוך למועד בואם לתוניס, לעורר פוגרומים ביהודים. אולם ראהן הסביר בדין־וחשבק שכתב: ׳ההסתה לביזת חנויות של יהודים, להפגנות ולפוגרומים וכו'….אינה אפשרית כל עוד לא הגיעו כוחותינו לפחות אל גבול אלג׳יריה׳.

קשיי הגרמנים מבחינה צבאית מסבירים גם מדוע חיכו עד ל־23 בנובמבר כדי ׳ליצור מגע׳ עם הקהילה היהודית: באותו יום עצרו את נשיא הקהילה בפועל משה בורז׳ל, את קודמו לתפקיד פליקס סאמאמה, את קונסול פינלנד ז'אק סיטאנובה ואת חתנם וגיסם של שני הראשונים. מאסרם של אישים אלה הובא מיד לידיעתו של האדמיראל אסטווה שמחה לפני ראהן על המעצרים ותבע את שחיורם המידי של בורז׳ל ושל סיטאנובה, בהסתמכו על ההסכם שהושג עם הגרמנים ולפיו הושארו סמכויות המשטרה בידי שלטונות צרפת. וכך כתב לו ב־24 בנובמבר:

ודאי ידוע לך כי מעולם לא עורער הסדר הציבורי למרות אופיין העדין של המסיבות שבעטיין הקימו כוחות הציר את בסיסיהם בתוניסיה. האוכלוסייה כולה, ללא הבדל גזע או לאום, נותנת אמון בממשלתה. הארמוניה זו נותנת את כל הערבויות לכוחות גרמניה לשמירת השקט. היא תועמד בסכנה של ממש, אם תגרום התערבותם של אלה האחרונים לסערת רוחות, לחשדות ולטינות […] יהיו מספרם ועוצמתם של גיסות הגרמנים המוצבים בתוניסיה אשריהיו, סבורני כי לנוכח האפשרות כי לא יהיה סדר מסוג זה, פיקודם אינו יכול להישאר אדיש. יש לו אפוא עניין רב שלא לעלות על דרך זו.

התערבותו זו של הנציב הכללי שאליה הצטרף השיח׳ אל־מדינה, עזיז אל־ג׳לולי, הניבה, על אף הציפיות, פירות לאלתר: בורז׳ל שוחרר ב־26 בנובמבר, בתנאי שיתייצב פעמיים ביום ב׳קומנדטור׳, לפני ראש האס. אס., הקולונל (׳שטאנדארטנפירר׳) ראוף (Rauff). שלושה ימים לאחר־מכן, כשקרבו בעלות־ הברית אל שערי תוניס, שחררו הגרמנים את שאר האסירים היהודים, לבד מקונסול פינלנד.

בשל מהותה ותוכנה שיבשה יוזמתו של אסטווה את התכניות הגרמניות שרגישות היו לזעזוע הקטן ביותר, בדומה למנגנון של שעון שדיוקו גבוה. השפעה רבה יותר היתה לפנייה שעשתה באותו יום שגרירות איטליה בברלין אל משרד החוץ הגרמני. בהתייחסה לאיגרת קודמת שמסר ב־2 בספטמבר השגריר דינו אלפיארי (Alfieri) לריבנטרופ, דרשה ממשלת איטליה שלא להפעיל כלפי יהודי תוניסיה שנתינותם איטלקית את הגזירות הגזעניות שתיכננו הגרמנים. הללו התרשמו, כך נראה, מאופיה התקיף של הפנייה האיטלקית: כבר למוחרת המליץ תת־שר המדינה א׳ ורמאן (Woermann) לפני המפקד העליון של הוורמאכט(.O.K.W) כי יצווה על גנראל נהרינג שלא ינקוט צעד כלשהו נגד יהודים אזרחי איטליה, בלי להודיע על כך מראש לקונסול הכללי האיטלקי בתוניס: ׳במקרה שזה האחרון לא יסכים, ידחה מפקד הצבא את ביצועם של צעדים אלה׳. ב־4 בדצמבר עוד ביקש ורמאן מן הפיקוד העליון הגרמני להיענות לאיטלקים: ׳אם אין בכך כדי לפגוע בצרכים הצבאיים׳.

אולם, העמדה שנקט בעל־בריתם בעניין זה לא יכלה שלא להציק לגרמנים. ב־13 בינואר 1943 התייחס ריבנטרופ לשאלה זו, במברק ששלח לשגרירו ברומא. לאחר שהביע את צערו על נכונותם של האיטלקים לראות ביהודים כמי שראויים ליצג את האינטרסים שלהם בחוץ־לארץ, הוא נאות לעשות ׳טובה מיוחדת׳ והסכים לדחות עד ל־ 31 במארס 1943 את תחילת יישומם של חוקי הגזע לנתיני איטליה שהתגוררו בשטחים שבשליטת גרמניה. וכך כתב לשגריר:

אבקשך להדגיש את גודל הסכנה הטמונה ביהודים בכל אתר ואתר. סכנה זו גדולה עוד יותר באזורים חשובים מבחינה פוליטית, ובכל התחומים שעניינם צבאי. היהודים המסוכנים ביותר הם מי שיש להם השפעה כלכלית. אתה יכול למסור לאיטלקים דוגמאות מתוך הניסיון שלנו, אגב הדגשה כי היהדות כולה היא אויבנו הגדול והעיקש ביותר. דבר זה תקף בה במידה בגרמניה ובאיטליה. לא נסכים אפוא לשום חריגות. אנו רואים ביהודים אזרחי איטליה יהודים לכל דבר, ולכן יוכפפו לתחיקתנו הנוגעת ליהודים.

בתור חלק מן ׳היהדות הבינלאומית׳, נתפסו יהודי תוניסיה, ׳אחראים להתקפה האנגלית־האמריקנית נגד צפון־אפריקה׳, בשל ׳הקומיסרים הפוליטיים היהודים שבשורות הצבא האנגלי־האמריקני׳. לפיכך נדרשה הקהילה היהודית בתוניסיה — בין שאר הגזירות שהוטלו עליה — לשלם סכומי־כסף גדולים בתור קנסות, כדי לפצות את הקורבנות האזרחיים של הפצצות בעלות־הברית; כדברי קריין צרפתי בראדיו תוניס:

אין לראות בהחלטה זו אלא את פרי ההגיון והמציאות. אם ברור מלכתחילה כי המלחמה הנוכחית היא יהודית מובהקת במקורה וכי הפלישה לצפון־אפריקה היא בייחוד מעשה־ידה של היהדות הבינלאומית, המנצחת על גורלם של העמים האנגלו־סאקסיים, כפי שניצחה, לאסוננו הרב, על גורל עמנו.

ברקע קו־מחשבה זה הסתתרה למעשה מטרה ברורה: לקומם את דעת־הקהל המקומית נגד היהודים. אולם, לא הקריאות של ראדיו תוניס ואף לא מסע התעמולה שאירגן ׳ועד העזרה המידית׳ (I.C.O.S), שאמור היה ׳לחלק׳ את פיצויי היהודים, לא עשו רושם עמוק על האוכלוסייה המוסלמית והאירופית של הפרוטקטורט. ׳ליקוי׳ זה, נוסף על מחאותיהם של החוגים הרשמיים הצרפתיים, התוניסאיים והאיטלקיים היו אפוא חלק מן המכשולים שבהם נתקלו תכניות הגרמנים בתוניסיה, ובוודאי השתבשו בגללן.

התפתחות המצב הצבאי, שהיתה לרוב לרעת כוחות הציר, השפיעה אף היא באותו כיוון; לפיכך חיכו הגרמנים עד להתייצבות החזית, כדי להנחית את המהלומות הראשונות על יהודי תוניס: ביום ראשון, ה־6 בדצמבר, נקראו משה בורז׳ל והרב הראשי ח׳ בלאייש להתייצב ב׳קומאנדאנטור׳ לפני ראוף, שקרא להם את תוכן פקודתו של הגנראל נהרינג בדבר פירוקה של מועצת הקהילה וגיוסם של עובדים יהודים בשירות כוחות הציר.

בו ביום הוקם ועד בן תשעה חברים, בראשותו של הרב הראשי. תפקידו הראשון היה לספק, כבר למוחרת, רשימה של 2,000 יהודים שמתוכה ייבחרו העובדים שיועסקו בעבודות־עפר וכריית תעלות. ראוף הודיע לבני־שיחו הנדהמים שבכוונתו להסתפק ב־4,000 עד 5,000 עובדים וכי הוועד שיקום ידאג לציוד, לאמצעי־הובלה ולאספקת מזון עבור העובדים. זאת ועוד: המגויסים יחויבו לענוד על החזה ועל הגב טלאי צהוב, גדול וגלוי לעין ׳כדי לאפשר את זיהוים גם מרחוק, ולירות בהם אם יברחו׳. לבסוף, כדי לשים קץ למחאותיהם של מנהיגי היהודים, איים ראוף כי יעצרו 10,000 יהודים ברחובותיה של תוניס אם לא ימלא הוועד, עד המועד שנקבע, את הפקודה שניתנה לו, פקודה שקיבלה את אישורו של הביי ושל הנציב הכללי.

מלאכת הקמת הוועד נעשתה בקלות יחסית, אם כי מעטים התנדבו לקחת בו חלק: לבד מן הרב הראשי ומזכירו, צריך היה לכלול, כדרישת הגרמנים, אחראי לענייני כספים, איש מינהל, תורגמן, אחראי לענייני תברואה, אחראי לענייני אספקה, אפסנאי ואחראי לענייני עזרה למשפחות העובדים. לכל אחד מאלה ניתנה הרשות לגייס, לפי דרישתו, כל יהודי, ולהחרים כל רכוש של יהודים. כל אחד מהם רשאי היה לגייס לו עוזרים, כראות עיניו.

עם השלמתה של מלאכה זו, הכרח היה להרכיב את רשימתם של 2,000 העובדים, ולהשלימה עד למוחרת בבוקר. אך משימה זו לא אפשרית היתה לחלוטין, לפי שלקהילה לא היו רשימות של היהודים, ומשרדי העירייה סגורים היו ביום ראשון. לא נותר אלא לבקש מן הגרמנים לדחות את מועד הגשת הרשימה, ולשם כך ביקשו את התערבותו של אסטווה:

מר בורז׳ל ממהר אל בית הנציבות הכללית. מתלווה אליו הד״ר מועטי. האדמיראל אסטווה מקבל אותם אחרי שפגשו את מנהל לשכתו, מר וימון. האדמיראל מודה כי היו לו שיחות עם השר ראהן בדבר עבודת־הכפייה; הוא לא סובר עם זאת כי יינקטו צעדים אכזריים כל כך, אגב תביעות שאי אפשר לבצען מבחינה אנושית. הוא קורא לנציגינו לנהוג בהשלמה ובציות. הוא ינסה להשיג ארכה למועד שנקבע למסירת הרשימות.

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו– הגרמנים בתוניסיה (נובמבר 1942— מאי 1943)-עמ'118