Meknes-portrait d'une communaute juive marocaine-Joseph Toledano-ed Ramtol 2017-Tremblement de terre
TREMBLEMENT DE TERRE
Comme pour achever le tableau de ces trois décades de malheurs vécus comme une sorte de punition divine, devait survenir en 1755, le plus terrible tremblement de terre de l'histoire du Maroc qui fit tomber en ruines les vestiges romains de Volubilis et provoqua entre autres l'effondrement de la grande mosquée Hassan de Rabat. C'était le contre -choc du terrible séisme suivi d'un tsunami qui détruisit de fond en comble la ville de Lisbonne, faisant des dizaines de miniers de victimes. Malgré l'isolement, de vagues échos de l'épicentre de ce cataclysme étaient parvenus jusqu'à Meknès; comme le relate le même chroniqueur de l'époque, rabbi Moshé Tolédano :
" Je voudrais rappeler les miracles faits en notre faveur par l'Eternel. Le 20 du mois de Hechban 5515 après la collation du matin, il y eut un grand tremblement, ébranlant les montagnes et fracassant les pierres. Des murs tombèrent et tous se fissurèrent. Cela dura près d'une demi -heure, la terre montait et descendait et nous ne comprenions pas ce que cela signifiait et ce qu'il fallait faire. Puis le 15 du mois de Kislev, il y eut un nouveau tremblement de terre venu du nord, comme il n'y en eut jamais. Toutes les maisons et mêmes les tours hautes comme les cèdres du Liban se sont écroulées et par nos péchés il n'y avait pas de foyer où on ne déplore pas au moins un mort. Au mellah, il y eut deux cents victimes et un chiffre innombrable parmi les Gentils. Nous nous sommes réfugiés dans des tentes comme des bédouins et nous y sommes restés jusqu'à la fin de cette année, et pendant tout ce temps, il ne se passa pas de mois sans de nouvelles secousses, mais jamais aussi fortes que les premières. Cela se passa avec une telle intensité uniquement dans notre ville, alors que dans les autres contrées du Maroc la secousse ne fut que peu ressentie sans causer de dégâts. Par contre, la rumeur nous est parvenue que dans les villes d'Europe, le jour de la première secousse le feu est tombé du ciel et s'est propagé cinq jours durant et la mer est montée et a inondé nombre de villes…"
La destruction d'un grand nombre de bâtiments du mellah suite au tremblement de terre, et la grave pénurie de numéraires amenèrent l'adoption d'une taqana fixant à 2,5% au maximum le taux d'intérêt pour les prêts hypothécaires. Pour protéger les petits propriétaires qui hypothéquaient leur maison pour survivre, la taqana prévoyait que dans le cas où la maison hypothéquée tombait en ruines, la dette serait éteinte, alors que jusque là elle était divisée à égalité entre les deux parties. Le créancier n'aura d'autre recours que de récupérer les poutres et les pierres de la maison effondrée. Premier signataire de la taqana, rabbi Haïm Tolédano suivi de son frère rabbi Yaacob et de rabbi Mordekhay Berdugo avec l'approbation de rabbi Raphaël Berdugo.
Deux ans plus tard, en 1757, la situation économique restait encore si précaire qu'une taqana fut adoptée pour réfréner la générosité des membres de la communauté, limitant le montant des dons aux quémandeurs étrangers de passage dans la ville :
" Avec l'accord des membres du tribunal, et des membres de la sainte communauté, il a été décidé qu'à compter de ce jour, aucun talmid hakham de passage, quelle que soit sa contrée d'origine, ne pourra recueillir plus de 35 onces d'argent pur, et dans le cas de grande personnalité, la somme pourra s'élever jusqu'à 75 onces.. .A l'exception des émissaires de la Terre Sainte – que l'Eternel la reconstruise rapidement de nos jours"
Signataires; les rabbins Yaacob Tolédano, Mordekhay Berdugo, Shélomo Cohen, Moshé Tolédano et les notables : Shemtob Toby, Saud Benlahdeb, Moshé Tolédano, Abraham Monsonégo, Daniel Ben Tolila, Lévy Benlahdeb. Mais même dans cette période de troubles, la diplomatie et le négoce international ne perdirent pas leurs droits et les Juifs de Cour restaient toujours les intermédiaires incontournables.
LES AVATARS DES JUIFS DE COUR
Malgré les bouleversements, la rupture n'est pas brutale, les commis du règne précédent sont au départ appelés à la rescousse. Dernier rescapé de la période de Moulay Ismaël, Eliezer Ben Kiki, reprit du service. Il fut envoyé par le sultan Mohammed Edehbi (1727 -1729) renouer les négociations avec la Hollande. Arrivé à Gibraltar en compagnie de deux prisonniers hollandais libérés par le souverain en signe de bonne volonté, il apprenait la mort de son mandant et projeta de revenir sur ses pas à Meknès, mais son influent frère Réouben – qui on s'en souvient avait été l'associé de Moshé Benattar – avait réussi entre temps à gagner la confiance du nouveau sultan Moulay Abdallah qui confirma son frère dans sa mission. Mais, signe de ces temps troubles d'anarchie, en arrivant à la Haye, il se trouva face à ….trois autres ambassadeurs marocains chargés de la même mission ! N'arrivant pas à recevoir du sultan, qui avait d'autres soucis, de nouvelles lettres de créance, il s’embarqua pour Londres où il sollicita l'aide des autorités britanniques pour revenir au Maroc : Elles la lui accordèrent en tenant compte de la position de son frère, en contrepartie de l'engagement de servir sur place leurs intérêts – ce qu'il n'aura pas l'occasion de faire.
Les familles des grands commis de l'époque de Moulay Ismaël, les Tolédano; Maimran et Benattar définitivement écartées, c'est une autre famille qui prit la relève dans les conditions périlleuses de cette époque troublée. Son représentant le plus illustre, Shmouel Lévy Ben Yuly, fils de Moshé était à la tête d'une grande maison de commerce international en association avec son frère Yéhouda, gérant de l'agence de Rabat. Le sultan Moulay Abdallah l'avait nommé Naguid de la communauté de Meknès en 1730, fonction qu'il remplit avec autorité et équité, s'attirant l'amour du peuple comme en témoigne un rabbin contemporain :
" En cette année 5492,1732, nous avons été saisis d'une grande frayeur en apprenant que les ministres et les conseillers du roi projetaient de nous dépouiller et de nous laisser nus, mais grâce à Dieu le pieux Naguid rabbi Shmouel Ben Yuli a pris des risques énormes et par sa diligence et son intelligence a déjoué leurs mauvaises pensées, gloire soit rendue à l'Eternel !"
Il devait laisser le souvenir d'un dirigeant courageux, d'une grande fermeté, dévoué au bien public, d'une piété intransigeante qui lui valut la dévotion des rabbins. Avec une audace sans précédent, il stigmatisa le relâchement des mœurs des nouveaux riches surgis en cette période de troubles politiques et de disette économique. Avec l'accord des rabbins de Fès et de Meknès, il fit adopter une taqana applicable dans les deux villes, prévoyant la désignation d'un comité de six membres pour veiller à la moralité et à la bonne conduite des habitants du mellah dans les domaines suivants :
interdiction du mélange hommes et femmes dans les fêtes familiales
interdiction aux femmes de sortir du mellah ou de se rendre seules au four public
interdiction des jeux de hasard comme les dés
interdiction de vente d'eau de vie le jour du shabbat
fermeture des magasins avant l'entrée du shabbat
vérification des poids des marchands de farine et d'huile pour éviter les fraudes
Tel Pinhas dans la Bible, il alla jusqu'à se faire justice. Ayant appris avec certitude qu'un riche négociait commettait l'adultère avec une femme mariée, il lui fit administrer par ses serviteurs la bastonnade et le malheureux en mourut. Dénoncé, il fut condamné à être brûlé vif dans le four à chaux, puis gracié à la dernière minute. Selon une autre version, "convoqué au Palais par le sultan, il prononça cette phrase qui fut retenue par la postérité : "Si mon pantalon est propre, mon âme est propre." Le sultan le renvoya chez lui en le comblant de cadeaux."
Arrête de nouveau en 1742 pour dettes envers le sultan, il fut relâché quelques mois plus tard et rétabli dans ses fonctions de Naguid qu'il assumera jusqu'à sa mort en 1750. (Un descendant de la branche de la famille installée à Mogador, David Lévy Yulee (1810 -1883) sera le premier sénateur juif de l'histoire des Etats -Unis.)
Si la tradition des Juifs de Cour avait péniblement survécu à ces années de troubles et d'instabilité, elle devait connaître ses plus beaux jours sous le règne suivant, mais Meknès n'y jouera plus qu'un rôle marginal, cédant la primauté aux villes du littoral. L'année de la mort du souverain Moulay Abdallah, 1757, fut marquée par une nouvelle attaque et pillage du mellah de Meknès qui devait rester assiégé six mois.
Meknes-portrait d'une communaute juive marocaine-Joseph Toledano-ed Ramtol 2017–Tremblement de terre-page 82
נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה
מנהגי תפלת שחרית
- נהגו בנוסח הברכות והתפלות, לקרוא את כינוי השם ליחיד זכר וכן כינוי הפעלים
בניקוד קמ״ץ ושו״א, לדוגמא במצות רצונך (מנוקד כזה):
- נהגו להוסיף את המזמור ״ה׳ מי יגור באהליך״, לפני ״לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר״:
- נהגו בנוסח הקטורת לומר ״הָקוֹשְטְ״ בשין ימנית, ו״שְׂרָף״ כשין שמאלית:
- יש נהגו לעמוד לאמירת ״אנא בכח״ ופותחים כפסוק: זה שמי לעולם, וזה זנך לדור דור:
- נהגו בנוסח רבי ישמעאל וכו', לומר וְכֵן(בניקוד כזה) שני כתובים, ויש נהגו לומר ״ושני״ כתובים:
- נהגו להקפיד מאד, לא לעבור לפני אדם האומר קדיש, כלפני המתפלל תפלת
העמידה:
- נהגו שאין כורעים כלל בקדיש, ויש נהגו לכרוע ארבע כריעות:
- יש נהגו לומר בלחש בשעת אמירת קדיש את הפסוק: ויאמר כי יד על כס יה, מלחמה לה' בעמלק מדר דר:
ט. נהגו לענות ״יהא שמיה רבה מברך״, עד ״שמיה דקודשא בריך הוא״, ויש עונים עד ״דאמירן בעלמא״:
י. נהגו לפסוע ג׳ פסיעות בקדיש תתקבל בלבד, ויש נהגו בזה בכל קדיש שיש בו ״עושה שלום״:
יא. נהגו כשאומר ״על ישראל ועל רבנן״, עונים ואומרים ״עליהם השלום״, וכשאומר ״תתקבל צלותנא״ אומרים ״ברחמים וברצון תתקבל תפלתנו מן השמים״, וכשאומר ״יהא שלמא רבא״, אומרים ״חיים ושבע״, וכשאומר ״עושה שלום״ אומרים ״עושה השלום בעולמו״:
יב. נהגו בנוסח קדיש תתקבל לומר, תתקבל ״צלותנא ובעותנא, עם כל צלותהון ובעותהון״, ויש נהגו לומר תתקבל ״צלותהון ובעותהון״ דכל בית ישראל:
יג. נהגו שאם לא הגיע מנין לפני הודו, אומרים ״קדיש דרבנן״ לפני ברוך שאמר, בתוספת ״רבי חנניא בן עקשיא״ וכו':
יד. נהגו לכפול את הפסוק ״הודו לה׳ כי טוב״ שבהודו:
טו. יש נהגו להוסיף את המזמור ״לדוד ברכי נפשי״ לפני ה׳ מלך, ויש נהגו לאומרו רק בראש חודש, ורבים לא נהגו לאומרו כלל:
טז. נהגו לפני ברוך שאמר לומר את הפסוק: והיו מלכים אמניך, ושרותיהם מיניקותיך, אפים ארץ ישתחו לך, ועפא רגליך ילנכו, וידעת כי אני ה' לא יבשו קוי:
יז. יש נהגו לומר ״מזמור לתודה״ מעומד, ויש נהגו לאומרו מיושב:
יה. נהגו שהשמש עובר בין המתפללים, בשעת אמירת ״ויברך דוד״ כשקופת הצדקה בידו:
יט. נהגו כשעדיין לא הגיע מנין, להמתין כולם לפני ישתבח:
כ. נהגו לכנות את החזן ״השליח״, ומקפידים שיהיה בר אוריין וירא שמים:
כא. נהגו אם יחיד הגיע מאוחר, ויש עשרה שכבר התפללו, אומר קדיש וברכו וקדושה:
כב. נהגו בשעה שהחזן מאריך בברכו, אומרים הקהל את הנוסח הזה בלחש: ישתבח ויתפאר, שמו של מלך מלכי המלכים הקב״ה, שהוא ראשון והוא אחרון ומבלעדיו אין אלהים, יהי שם ה׳ מברך מעתה ועד עולם, ומרומם על כל ברכה ותהלה:
יד. כן המנהג וכן מצויין בסידורים ישנים, וראה בוה בספר שערי תפלה:
טו. כן מובא בסידורים ישנים, אלא שי״א שע״פ האריז״ל אין לאומרו, ויש שציינוהו רק בר״ח, ונהרא נהרא ופשטיה:
טז. כן מובא בסידורים ישנים, וצ״ל שהוא כעין פתיחה לשבח הגדול ברוך שאמר, כי בפסוק זה יש לנו הבטחה, כי דורשי ה׳ לעולם לא יכשלו, ואומר השי״ת כי מכבדי אכבד:
יז. כן מובא בסידור בית עובד, ובספר כה״ח (סימן נ״א סקמ״ח) הביא בשם מהרח״ו לאומרו מיושב עיי״ש, וראה בזה בספר שערי תפלה (עמוד ק״ב):
יח. כן המנהג פשוט, והביאו בכה״ח (סימן נ״א ס״ק מ״ד) בשם האריז״ל, וראה בבן איש חי(פרשת ויגש סעיף י״ג) ובשערי תפלה (עמוד ק״ה):
יט. כן המנהג פשוט, וראה בשו״ע (סימן נ״ד) ובכה״ח שם, וראה בקיצור שו״ע להר״ב טולידנו(עמוד מ״ה) וביביע אומר (ח״ב סימן ד׳):
כ. כן המנהג, והביא בקובץ מנהגים לר״ש תינו, ומקפידים שיהא יר״ש, וכמובא בנוהג בחכמה (עמוד רי״ט), ובמנהגי החיד״א לר׳ ראובן עמאר (ח״א עמוד ל״ג), והטעם ע״פ משאחז״ל על הפ׳ נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה, זה שליח ציבור שאינו הגון, ובזוהר החמיר בדבר מאד:
כא. כן הביא בנוהג בחכמה (עמוד ר״מ) ומקורו ממגן אברהם (סימן ס״ט), וכן מנהג ירושלים וכמובא בנתיבי עם (עמוד ס״ד):
כב. כן הביא בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו (הל׳ תפלה ס״א), ובכה״ח (סימן נ״ה סק״ו), וכן מובא בסידורים ישנים, וראה בזה בספר לבי ער (סימן ה׳ עמוד ס״ב):
נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה-עמ' 42
"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל
במעלליו יתנכר נער
עדינות הנפש ושקידה בתורה
משחר ילדותו ניכר היה ברבינו כי נשמה גדולה שוכנת בקרבו. הוא התברך בכישרונות מעולים, בתפיסה מבריקה ובזיכרון חד. ממקום מושבו בבית הכנסת סמוך לאביו הגדול היה מתבונן בתפילות מלאות הדבקות של תלמידי החכמים. המראה הותיר בנפשו רושם כביר ועד אחרית ימיו נודע רבעו בתפילותיו המלאות מתיקות והתלהבות.
מתגבר על מכאוביו שלא לצער את אביו
אין בידינו תיאור מפורט על הליכותיו של רבינו בשנות ילדותו, אולם מהסיפורים המעטים שבכל זאת נודעו מצטיירת דמותו של ילד בעל אישיות מיוחדת במינה – בעל רגש עצום, נפש זכה, וחמלה עמוקה כלפי כל יהודי הזקוק לעזרה.
דוגמה לכך היא מעשה אותו סיפר ידידו מנוער, רבי יוסף משאש, לימים רבה של העיר חיפה:
בגיל תשע חלה ברוך. הוא שכב במיטתו והתפתל ביסורים. רבי יוסף בא לבקרו וניסה להסיח את דעתו בסיפורים שונים – אך ללא הועיל.
לפתע נכנס לחדר האבא, רבי יעקב. אך הבחין ברוך באביו ודומה היה כאילו חלפו מכאוביו. שעה ארוכה שהה האב בחדר בנו החולה וכל אותה העת לא נפלטה מפיו אפילו אנחה קלה. רק לאחר שיצא האב חזר ברוך להיאנח ולדאוב.
״כיצד פסקו היסורים כאשר נכנס אביך אל החדר ושבו מיד כאשר עזב?" התפלא יוסף.
השיב לו ברוך בפשטות:
"דע לך ידידי, כי היסורים לא חלפו אפילו לרגע אחד. אולם כל עוד אבי היה בחדר לא יכולתי להיאנח משום שהדבר היה גורם לו עגמת נפש!״
מפעימות הן תעצומות הנפש של ילד בן תשע המצליח לכלוא את סבלו מתוך רגישות מופלאה לצער שיגרם לאביו הגדול.
כיבוד הורים והכרת הטוב
בהזדמנות אחרת, הבחין יוסף כי חברו אינו אוכל בהפסקת האוכל בעיצומו של יום הלימודים. ״בוודאי שכח את האוכל״, חשב לעצמו. הוא הציע לחלוק את פתו עם ברוך אולם הלה התחמק ממנו.
לבסוף ניאות להסביר:
"אמש ביקש ממני אבא שאביא לו משהו, אך העצלות גברה עלי והשתמטתי ממנו. לאחר מעשה התחרטתי על כך… החלטתי שעל ביטול מצוות כיבוד אב אקבל על עצמי תענית ולא אטעם למחר מאומה״.
ללמדנו מושגים של ילד בן תשע בכיבוד הורים.
ביום מן הימים השתתף ברוך עם חבריו בסעודת מצווה לרגל סיום מסכת. בשעה שכולם נהנו מהסעודה שהוגשה לכבוד המאורע, הוא עצמו לא טעם מאומה.
"מדוע אינך אוכל?" תהו חבריו, ״הלא סעודת מצווה היא זו!״ נענה וסיפר:
אתמול נוכחתי עם אבי בבית הדין בעת שחייב את אחד מבעלי הדין בסכום כסף גדול. בכעסו הרב החל אותו אדם להסיח דברים קשים באבא, תוך שהוא משתמש במילים בוטות ביותר. בראותי זאת לא יכולתי להחריש. קמתי והוכחתי את האיש על פניו. כסבור הייתי כי נהגתי כראוי, אבל לא כך חשב אבי. להיפך: הוא הצטער על שפגעתי בכבודו של אותו אדם. משום כך בצאתי מבית הדין קיבלתי על עצמי תענית למחרת היום כדי לכפר על הצער שגרמתי לאבא…
רבותיו המובהקים בנגלה ובנסתר
השפעה מרכזית על בניין עולמו הרוחני של רבינו הייתה לאביו, רבי יעקב טולידאנו. כאשר גדל, עבר רבינו בין חכמי מקנס, דולה מתורתו של האחד וממשיך אל הבא אחריו. כל אחד מהם הטביע חותם מובהק על קומתו הרוחנית. בכך נעשה רבינו למעין אספקלריא מאירה שבה השתקפו אוצרות החכמה והדעת של חכמי מקנס כולם.
רבו המובהק בתורת הנגלה היה הגאון רבי חיים בירדוגו, ראש בית המדרש הגדול במקנס. רבי חיים היה מורם ורבם של מרבית תלמידי החכמים בני גילו של רבינו במקנס ובהם רבי יצחק אסבאג, רבי מרדכי עמאר, ועוד רבים.
תחת הדרכתו של רבי חיים סלל רבינו את דרכו לשליטה מעמיקה בכל מכמני התורה – בש״ס ובפוסקים, בדברי הראשונים והאחרונים. מרבי חיים קיבל את דרך הלימוד שאפיינה אותו כל חייו. זו הייתה מבוססת על חתירה אל האמת תוך התרחקות מפלפולים דחוקים ופירושים עקומים. מידת האמת הייתה מאז ומעולם נר לרגליו ולאורה צעד בלא פשרות.
שיטת הלימוד שהייתה מקובלת בבתי המדרש במקנס באותם הימים, התמקדה בליבון עיוני מעמיק. כל סוגיה נלמדה בעמל ויזע עד שירדו לעומק השיתין. כל האפשרויות בהבנת הסוגיה נבחנו בכור המצרף אחת לאחת עד שנותרה האמת הצרופה ואין בלתה. בשיטה זו קצב הלימוד היה איטי, אולם היא העניקה ללומדים הבנה צלולה בסברות ישרות המבוססות על יסודות איתנים.
כשם שהיה רבי חיים בירדוגו רבו המובהק של רבינו בדרך הלימוד, כך היה הגאון רבי חיים משאש מתווה דרכו הרוחנית ומעצב אישיותו בשחר נעוריו. הוא השפיע עליו שפע של יראת שמים טהורה, החדיר בו אהבת תורה, והדריך אותו בדרך דקדוק המצוות.
דוגמה למושגים הגבוהים שקיבל מרבי חיים משאש ניתן ללמוד ממעשה שסיפר רבינו עצמו על הימים בהם יצק מים על ידי רבו הגדול:
פעם קרא לי רבי חיים לשרתו. הוא ישב בבית הכנסת ולמד ואני עמדתי הכן לצידו – כאשר אני משפיל את עיני ארצה, שכן לא יכולתי להביט בפניו הבוערות לעוצם קדושתו וצדקותו. בשלב מסוים הושיט לי רבי חיים את תפיליו וביקש ממני כי אכרוך אותן. עשיתי זאת בשמחה, כרכתי את התפילין בשתיקה.
לפתע נשא רבי חיים את עיניו הקדושות והבחין כי אין שפתי נעות.
הדבר כאב לו והוא אמר לי: ״הלא תדע בני שעונש גדול מגיע למפנה ליבו לבטלה אפילו רגע אחד? מדוע אתה שותק? אמור איזה מזמור תהילים, או משנה, או הלכה שאתה יודע בעל פה, ובלבד שלא תפנה את ליבך לבטלה!״…
רבי חיים משאש היה ידוע כאיש אלוקים קדוש ומלומד בניסים. תפילותיו הספוגות אש קודש נאמרו ברתת ובאימה והיו מפורסמות בשערים. באותה התקופה שימש רבי חיים כדיין בעיר מקנס. הוא לא הסתפק בעבודתו הקבועה בבית הדין אלא קיבל על עצמו את האחריות הרוחנית הכוללת למצבם של בני העיר. אם הבחין במעידה רוחנית אצל מי מהם היה מזדרז להוכיחו במתק שפתיו, לאמץ ברכיים כושלות ולחזק לבבות נרפים, ולא הייתה נחה דעתו עד שהשיבו למוטב.
השפעה עמוקה הייתה לרבי חיים משאש על תלמידי בית המדרש במקנס. מנהגו היה להתפלל מדי יום תפילת מנחה בבית המדרש עם התלמידים כאשר תפילה זו כשלעצמה הייתה שיעור מוסר חי. התלהבותו העצומה של רבי חיים בתפילתו, עמידתו לפני בוראו כבן המתחטא לפני אביו וכעבד לפני רבו, הותירה בתלמידים רושם בל ימחה.
מדי יום היה רבי חיים מוסר שיחת מוסר בפני התלמידים. הדברים היוצאים מליבו הטהור היו חודרים ללב השומעים וחורשים בהם תלמים עמוקים של אהבת תורה ויראת שמים טהורה. רבינו שתה בצמא כל מילה היוצאת מפיו של רבו הגדול. הוא אימץ את הנהגות רבו הגדול בדרכי החסידות והעבודה התמימה. לימים צעד גם בדרכו הציבורית של רבו ונטל על כתפיו את האחריות למעמד הרוחני של הציבור כולו.
בהקדמה שכתב לספרו של רבי חיים שיצא לאחר הסתלקותו תיאר רבינו את השיחות המוסריות ששמע מרבו הגדול. וכך הוא כותב:
׳אשרי מי שראה פניו אפילו בחלום, כי היו פניו פני שכינה. הקדושה היתה חופפת ורוחפת על פניו, וכל הרואה אותו מכיר ומרגיש כי איש אלוקים קדוש הוא. ונהירנא כד הוינא טליא, והייתי לומד בהישיבה אצל אדמו״ר הרב החסיד הקדוש כמוהר״ר חיים בירדוגו זצוק״ל, שהוא אחד מתלמידיו, היה בא אצלנו רבינו הגדול הרה״ק המחבר זיע״א להתפלל מנחה, והיה הוא בעצמו שליח ציבור, והיה אומר החזרה בקול נעים וקדוש ומלהיב כל הלבבות בחרדה גדולה. ואחר תפילת מנחה יושב עמנו כשתי שעות ויותר, ומתחיל למשוך ליבנו במוסריו ובסיפוריו הנעימים והקדושים, עד שהיו עינינו מורידים כנחל דמעה, וליבנו היה מואס בהבלי העולם הזה מלהבות דברי קדשו. אשרהו ואשרי חלקו עם אבות העולם אברהם יצחק וישראל׳.
בין ההנהגות המיוחדות שקיבל רבינו מרבו הגדול, יש למנות את הנהגתו לקום בכל לילה באשמורת לאמירת תיקון חצות. בכל לילה, מאז הימים בהם הסתופף במחיצתו של רבי חיים משאש במקנס ועד לאחרית ימיו בארץ ישראל, נוהג היה רבינו לקום מדי יום באשמורת, לשבת על הארץ ולומר תיקון חצות בדמע. היה זה מחזה מרטיט לראות איך התמוגג בתחינה לפני רבש״ע על גלות השכינה וגלות ישראל. מי שזכה לעמוד במחיצתו באותה שעה שואב היה מלא חפניים רוח קדושה וטהרה וחיזוק בעבודת ה׳ יתברך.
"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל– עמוד 51
בתפוצות הגולה-שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו-ד"ר דב נוי-ירושלים תשכ"ד-1964
62 – זמרי היגון
מספר נסים בלחסאן
נסים ב ל ח נ ס (מספר; סיפור 62), יליד מאראקש. שם נפטר בשנת 1957, זקן ושבע ימים (כבן תשעים). — השאיר ארבעה ילדים — מספר עליו שלמה קורקוס — שלוש בנות ובן אחד. היה איש תם וישר. לא ידע קרוא וכתוב והתפרנס עד יומו האחרון מיגיע כפיו. בשעותיו הפנויות היה הולך לבתי־ הכנסת לשמוע ולהשמיע דברי תורה. היה מספר בערבית סיפורים רבים ששמעם מפי זקני העדה.
בעיר מאראקש, בירת דרום מארוקו, היה חי מלך אחד, בן לשושלת העילאווית, שהיה נוטה חסד ליהודים. כן אהב המלך מאוד מוסיקה וזמרה, בכללן גם ריקודי־בטן חושניים ומחולות־פאנטאסיה סוערים. לפני שהיה המנגן מתחיל לפרוט על נבלו, לפני שהיתה הרקדנית מתחילה לנענע את ירכיה, היה המלך מפזם ומכרכר, מוחא כף, מתופף ורוקע ברגליים. לעתים קרובות היה מצטרף למחול־החרבות הנועז, שרקדוהו הצעירים לכבודו.
למלך היו להקות רבות של מנגנים, החל בבאמבארה *י וכלה בגלאווה ** ***, אך מכל להקותיו הצטיינו במיוחד שתיים: האחת — ״אלמכזנייה״, שהיא להקת־חצר המורכבת כולה ערבים, והשנייה — ״אליהודייה״, להקת־יהודים,
[1] באמבארה— מנגן כושי לבוש סחבות מקושטות צדפים, ובידו כלים עשויים פח הדומים בצורתם לשתי צלחות כפולות מחוברות זו לזו. בכלים אלה הוא ״מבמבר״ (הערת הרושם).
[1] גלאווה — בן שבט גלאווה, שחום־עור, לבוש בגדים לבנים וחגורה שחורה• בני השבט היו רוקדים יחיפים ונעזרים בכלי־נגינה העשויים בידיהם, כגון כינור עשוי פחית־שמך מנועים ריקה, או חישוק של גלגל הממלא את מקומו של תוף. במקום מקלות תיפוף השתמשו בשני ברגים. (הערת הרושם).
שבראשה עמד פייטן בית־הכנסת. להקה זו היתה ידועה בשם: ״זמרי היגון״.
וזו סיבת השם המוזר הזה:
בשנה החמישית למלכו עשה המלך משתה לכל שריה יועציו ואנשי החצר. המשתה היה בבוסתן המלך׳ וכטוב ליבו עליה ציווה להביא בפניו את שתי להקותיו המשובחות. האות ניתן, והלהקה ״אלמכזנייה״ פתחה במנגינה עתיקה, מתקופת הארון אל ראשיד וסיימה באחת המנגינות המלוות את סיפורי ״אלף לילה ולילה״.
בהגיע תורה של להקת ״אליהודייה״ לנגן, נפלה חרדה גדולה על המנגנים אנשי הלהקה. אותו יום — יום תשעה באב היה, ולא ידעו אנשי הלהקה כיצד לנהוג: לנגן או לקונן? מכיוון שגזירת המלך היא, החליטו לנגן, כי ״דינא דמלכותא דינא״. לפני הופעת הלהקה פנה הראש שלה אל חבריו:— רבותי, היום יום תשעה באב הוא לנו, ואנו ננגן מה שניגנו אבותינו ביום זה. — אחר כך ניצב ברחבת הבוסתן, השתחווה למלך והודיע:— אדוני המלך! לכבוד היום הגדול הזה, שהוא יום השנה החמישית לשבת אדוננו על כיסא מלכותו, אנחנו שמחים לנגן מנגינות עתיקות, שהיו אבותינו מנגנים אותן לפני נבוכדנצר מלך בבל.
אחרי נשיאת כפיים ונפילת אפיים הרים המנצח את שרביטו ופתח בנעימה מנעימות החורבן, מתוך ספר הקינות של רבי אלעזר הקליד. כן ניגנו המנגנים את הקינות של רבי יהודה הלוי — ״ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך״ ו״קול ברמה נשמע ביללה״ ואת הנעימה הרוגעת של ״פנה בעוד יום שמשי״. את ה״מי שבירך״ למלך עשו לפי הנוסח של ״איכה ישבה בדד״.
המלך התפעל מן הנעימות העתיקות והיפות, שבהן בחרו המנגנים היהודים לכבודו, וגזר על כל אנשי החצר לפגות אליו רק על דרך הניגון. את המלים ״אדוני המלך״, חייבים היו מעתה אנשי החצר לזמר בנעימה קצובה ומתמשכת.
יום אחד טייל בגו יחידו של המלך בלווית האומנת שלו, בבוסתן המלך, והנה הוא נפל לתוך הבאר ומת. האומנת האומללה קרעה את בגדיה, התגודדה, רצה בבהלה אל ״מבשר החצר״ וסיפרה לו על המעשה המר. המבשר נבהל ותחילה לא ידע מה לעשות. אך מיד החליט לפנות למלך ולספר לו על הרעה הגדולה הזאת. הוא נכנס, השתחווה ועמד דומם. המלך שאל לרצונו, והמבשר פתח בנעימה קצובה: א־א־א־דו־דו־דו־ני־ני־ני ה־ה־ה־מ־מ־מ־לך־לך־לך־ — הוא האריך בנעימתו עד שפקעה סבלנותו של המלך והוא גער בו. המבשר סיים במהירות לפי הנעימה הקצובה: האמיר נפל לתוך באר ומת.
המלך קם מעל כסאו, קרע את אדרתו, לבש שק, שם אפר על ראשו, ובכה והתאבל על בנו יחידו. בגי־בני־בני־ זעק המלך לפי נעימת ״איכה ישבה בדד״.
בתפוצות הגולה-שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו-ד"ר דב נוי-ירושלים תשכ"ד-1964
Contes populaires racontes par les Juifs du Maroc-Dr Dov Noy-Jerusalem 1965
L’AMOUR FILIAL ACCOMPLIT DES MIRACLES
Il était une fois une jeune fille, enfant unique, qui avait une tête d’animal. Toute sa vie durant, elle avait été enfermée dans sa chambre et il lui était interdit de sortir. Personne n’avait vu son visage et on lui remettait sa nourriture par une petite ouverture pratiquée dans le mur. Mais cette jeune fille était très intelligente et elle avait amassé plus de connaissances que les plus grands savants du pays.
Dans un pays voisin vivait un jeune homme, qui étudiait la Tora jour et nuit. Il allait de ville en ville pour entendre les grands érudits et les rabbins fameux commenter la Tora. Un jour, le jeune homme arriva dans la ville où vivait la jeune fille qui se distinguait par son intelligence et que l’on tenait enfermée dans une chambre. Les notables de la ville avaient entendu parler de l’intelligence extraordinaire du jeune homme et le reçurent avec beaucoup d’honneur.
Un jour, le rabbin de la communauté posa une question à ses élèves et demanda qu’on lui fournisse la réponse l’après-midi du même jour. C’était une question très difficile et les élèves étaient incapables de trouver la réponse. Lorsque le jeune homme revint chez le rabbin, il trouva sur sa table une feuille sur laquelle était inscrite la réponse. Il demanda aux élèves: “Qui a écrit la missive que j’ai trouvée sur ma table?”
“La jeune fille qui est enfermée dans sa chambre”, répondirent les élèves. “Elle est très intelligente et sait répondre aux questions et résoudre les problèmes dont nous ne connaissons pas la solution.” “Je la prendrai pour femme”, décida le jeune homme.
Mais ses camarades lui dirent: “Les parents de la jeune fille ne t’accorderont pas sa main car elle est infirme.”
Le jeune homme pria ses camarades d’essayer de convaincre les parents de la jeune fille de lui accorder sa main. Mais les parents refusèrent catégoriquement, sous prétexte qu’il était impossible d’épouser cette fille malheureuse. Le jeune homme insista. “Cela m’est parfaitement égal, c’est elle que j’épouserai.” Les parents ne pouvaient plus s’opposer à ce mariage et ils accordèrent la main de leur fille au jeune homme.
La nuit après le mariage, le jeune homme ne resta avec sa femme que jusqu’à l’aurore. La mariée ne cessa de pleurer en raison de son infirmité. Le matin, son mari s’en alla, mais avant de partir, il laissa son alliance et son châle de prières.
Une année passa. Et la femme mit au monde un fils qui grandissait chez ses grands-parents. Quand il alla à l’école ses camarades se moquèrent de lui et lui dirent: “Ton père est mort et tu as deux mères et un père adoptif.”
L’enfant ne pouvait plus supporter ces insultes et un jour il demanda à sa grand-mère: “Dis-moi, es-tu vraiment ma mère? Ou est-ce que j’ai une mère que je ne connais pas?”
“Je suis ta mère”, répondit la grand-mère pour lui éviter des peines inutiles.
Mais quand l’enfant fut plus grand, la grand-mère ne pouvait plus lui cacher la vérité. Le garçon se rendit chez sa mère et lui demanda: “Chère mère, où est mon père?”
Elle lui répondit: “II est loin d’ici, mais un jour il reviendra.” L’enfant attendait un an, mais lorsqu’il vit que son père ne revenait pas, il décida de se mettre à sa recherche. Et sa mère malheureuse lui donna le châle de prières et l’alliance et lui dit: “Ton père habite une autre ville. Il m’a quittée.”
Le fils prit les affaires de son père et se mit en route. De nombreux mois passèrent sans que le garçon eût pu trouver son père. Mais finalement, le garçon arriva dans la ville où habitait son père. Il se rendit tout droit à la synagogue et là il rencontra son grand-père paternel. Mais comme ils ne se connaissaient pas ils ignorèrent leur lien de parenté. Le vieillard demanda au garçon: “D’où viens-tu et que fais-tu ici?”
“Je suis venu chercher mon père qui a quitté ma mère”, dit le garçon au vieillard qui était son grand-père. Puis il lui raconta toute l’histoire de sa vie.
Le lendemain matin le vieillard demanda à son fils, qui était le père de l’enfant: “Où est ton châle de prières mon fils?”
Je l’ai oublié quelque part, mon père.
Le vieillard regarda les mains de son fils et demanda: “Et où est ton alliance;, mon fils?”
En me baignant dans la rivière, la bague a glissé de mon doigt.
Le vieillard demanda alors: “Reconnaîtras-tu ton châle de prières et ton alliance si je les retrouve?”
-— Sans aucun doute.
Le grand-père montra le châle et la bague qu’il avait reçus du garçon et il savait qu’il avait découvert le secret de la vie de son fils. Le vieillard fit appeler son petit-fils et le présenta à son fils.
Le jeune homme demanda à son père de revenir à la maison, mais celui-ci refusa. Le fils dit: “Père, retourne à la maison. Maman est la plus belle et la plus intelligente des femmes. Pourquoi ne veux-tu pas vivre près d’elle? Est-ce qu’on t’a obligé à l’épouser?”
Le père comprit alors qu’un miracle s’était produit et il dit à son fils: “Rentre à la maison; je viendrai plus tard.”
Le fils se mit immédiatement en route et à mi-chemin il rencontra un vieillard qu’il n’avait jamais vu auparavant. Celui-ci dit au jeune homme: “Je sais que tu aimes beaucoup ton père et ta mère. Prends cette bouteille et donne-la à ta mère. Lorsqu’elle se lavera avec l’eau de la bouteille, elle deviendra très belle.”
Le jeune homme remercia le vieillard et se dépêcha de rentrer. Il remit la bouteille à sa mère qui se lava avec l’eau qu’elle contenait. L’effet fut imédiat. Elle se transforma en une femme jeune, d’une beauté éclatante. Le fils et la mère savaient alors que le vieillard qui avait offert la bouteille avec l’eau miraculeuse n’était autre que le prophète Elie. Le père ne tarda pas à rentrer, lui aussi. Et il était très heureux d’avoir une femme aussi belle et un fils aussi sage, qui avait ramené la paix au foyer et qui avait rendu ses parents heureux.
Contes populaires racontes par les Juifs du Maroc-Dr Dov Noy-Jerusalem 1965
רב ומשכיל בזמנו-ר׳ דוד דנינו מקזבלנקה בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים
קול קורא לקהילה:
״ואינני מזרזכם לעשות קרבות, כי אם לתת נדבות״
בפרק שהמחבר כינה ״קול קורא״ שינה דנינו את אופי פנייתו לציבור ולקהילה ונקט גישה —ישירה: ״אליכם אישים אקרא בואו נא לעזרה וכו'.״ מן הדברים מצטייר מצב עגום של חוסר יכולת לעלות לארץ הטהורה. עם זאת, הדגיש דנינו את קמצנותם הרבה של בני הקהילה, שלא הבינו כי פדיון ארץ הקודש ייתכן רק אם יתרמו כסף, וקבע: ״ואינני מזרזכם לעשות קרבות, כי אם לתת נדבות.״ וכן הביא דוגמה ״מאחינו עשירי בריטניא… יען הם הזילו זהב מכיסם, לקנות את ארצם״. יש להניח שבהשוואת קמצנותם של בני קהילתו לטוב לבן ולנדיבותן של הקהילות בבריטניה, ניסה דנינו לעורר בלבם קנאה שתוליד גילויי נדיבות.
בהמשך עבר דנינו להלל את השלטון הצרפתי במרוקו וביקש ששלטון זה יימשך לעד, משום שהצרפתים מתחשבים בעם היהודי ומנסים לעזור, ואילו עמים אחרים, ״שהעברי אצלם להבל דמה״, אינם מאשרים ליהודים לעלות לארץ. בפסקה זו מתגלה דנינו כמי שרואה את הנולד בכל מה שקשור ביהודי אירופה, באומרו: ״ועמנו שם כשה לטבח יובל ביד רמה.״ דנינו היטיב אפוא לעמוד על מצבם של יהודי אירופה כבר בשנת 1937 (וראה בפרעות שעברו על היהודים אות משמים), אף־על־פי שישב רחוק ממקום הסכנה ובטח בשלטון הצרפתי שלא יניח לפגוע ביהודים. על רקע זה שוב הוכיח דנינו את בני קהילתו, שאין לבם נתון לארץ־ישראל למרות כל הצרות שפקדו אותם וכל מעייניהם נתונים רק לעצמם, ״כי כל מגמתם בדברים רק להיטיב אדמת נכרים בבניינים מפוארים״. בסיום דבריו חדל דנינו להטיח דברי תוכחה בבני קהילתו, והגם שברור כי לא שינה את דעתו עליהם, הוא פנה בתפילה: ״אנא ה׳, השקיפה ממעון קודשך, וראה בעוני עמך, וקבץ צאן מרעיתך… ובית קודשך תרים… עם ישראל יישא ראשו.״ וכך, אף־על־פי שסבר שבני קהילתו, כמוהם כעם היהודי כולו, מפורדים ונעדרים רגש לאומי ואף־על־פי שהוכיח את העם על כך, לא נמנע דנינו בסוף דבריו מלבקש בתפילתו את בוא הגאולה לכל העם בארץ הקודש.
דבריו של דנינו מעידים על יכולת הניתוח המוגבלת שלו, שכן גם אם צדק בדבריו על רבים מעמי אירופה, להערכה הרבה שרחש לצרפתים לא היתה אחיזה במציאות, בהתחשב באנטישמיות המושרשת בהם שניתן לה ביטוי גם בקרב חוגים צרפתיים במרוקו. משום כך לא היטיב דנינו לנתח את אופיים האמתי של הצרפתים, שנחשף כבר בסוף המאה הי״ט באלג׳יריה. גם בדבריו על דבקותם של יהודי מרוקו בגלות לא צדק דנינו, שם גם בתקופה זו היתה עלייה גדולה יחסית של יהודי מרוקו לארץ־ישראל.
ז. דיון ומסקנות
ניסיתי להציג את תוכן יצירתו של דוד דנינו בשרביט הזהב וברסיסי לילה. משני החיבורים הללו עולה כי הגם שחי ופעל בקזבלנקה, כביכול בתוך קהילתו, ראה את עצמו דנינו בתור נביא המשקיף עליה מן החוץ: הוא לא שחה עם הזרם ולא כפף את ראשו בפני אחיו, אלא קם ובמצח נחושה הציג ברבים את תחלואי הקהילה, אם בצורת חלום ומשל ואם בדברים ישירים ובוטים, כשכל כוונתו טהורה ומטרתו העיקרית היא גאולת העם והשיבה לציון.
לבטיו הרבים באו לידי ביטוי כמעט בכל פרק, ולעומת המצוות והאמונה באל, שהוא ראה בהן מסגרת קשוחה ובלתי מתפשרת, התאים דנינו את עצמו ואת דרישותיו מן העם לנסיבות ולמאורעות שהתחוללו מסביב. אלא שדבריו נכתבו בצחצחות לשון ובתיאורים מליציים ומוגזמים, המקשים על הערכת העובדות המשוקעות שבהם.
כפי שחשש, נראה שדבריו אכן הביאו את בני קהילתו להתנער ממנו ולראות בו ״עוף מוזר״, אבל הוא לא שינה עקב כך את דעתו בדבר הדרך שיש לנקוט ולא התפשר כלל – כך הוא נחקק בזיכרונו של ידידו הרב אברהם חזן.
מן הראוי היה להרחיב את היריעה על דנינו ועל ספריו, בתקווה שזו תשמש עוד נדבך בחקר תולדות יהודי צפון־אפריקה בכלל, ובהכרת החכם דוד דנינו בפרט; שהרי המאמר דן בחכם ובמשכיל זנוח וביצירתו. אמנם הוא לא היה רב ״רשום״, אבל אין ספק שיש מקום במחקר גם לאנשי רוח מן המדרגה הבינונית. ישראל יובל פתח את חיבורו על חכמי ישראל בשלהי ימי הביניים בציון העובדה שבדור האחרון פורסמו מונוגרפיות הנושאות חותם פרוספוגרפי וחותם של חקר אישים. יתר על כן: הוא העדיף להתרכז בדמויות מן הדרגה הבינונית שלא נשאו בתואר רב קהילתי דווקא ולא מילאו משרות רשמיות רמות מעלה כלשהן. אוסף של מחקרים על רבנים מסוג זה יכול לסרטט דיוקן חברתי של הקהילה כולה, ואילו העיון בתולדותיהם ובהגותם של רבנים מובהקים ויוצאי דופן מלבד סרטוט דיוקנן של דמויות ממדרגה רוחנית גבוהה, מעיד גם על ראש הפירמידה החברתית.
בחלקו השני של הספר סוד הבריאה, שר׳ דוד דנינו ייחד לו שם משלו וכינהו ספר רודפי צדק, המחזיק שישים ושמונה עמודים וכולו כתוב בערבית־יהודית, ותרומתו הדתית לחברה ניכרת שם יותר – הוא כינה את ההקדמה הצעה, וכך כתב:
מן אסבה די רית בזזאף מן כואננא דיכא יעמלו שי חוואייז די בא יבאנולהום באיין מא פיהום חתתא חאזא דחלראם וביהא בא יעמלוהום. ואוחדא מננהום הייא שאיין בא יקבדו מצאחף ריאל לחכאייאת ברראניין למעממרין בחוואייז קבאח ויקראוו פיהום פי ליאלי טבת אטוואל ואסבות במקום אשרי העם וכו׳. פי מודע די יתשגלו פי שגולאת אתורה פי לוראת מא כאינאש לכדמא ולביע ואשרא, והאת לוקאת לעזאז בא ימששיוהום פי להתוף.
(היות שראיתי רבים מאחינו העושים דברים שנראה להם כי אין בהם שמץ איסור ולכן הם עושים אותם. וזה אחד מהם [מן הדברים הללו], שהם אוחזים בספר מעשיות חיצוניות המלאות במעשים רעים וקוראים בהם בלילות טבת הארוכים ובשבתות במקום אשרי העם וכו׳ [ראו תהלים קמג] במקום שיעסקו בתורה בשעה שאין עבודה ומשא ומתן, ושעות יקרות אלה הם מבלים בדברים בטלים.)
רב ומשכיל בזמנו-ר׳ דוד דנינו מקזבלנקה בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים
שלום בר־אשר-עמוד 41
Langues et folklore des Juifs marocains-Pinhas Cohen-2014-7 – Qseda di pissah u-s-sekka- Qasida de Pâque et Souccot
7 – Qseda di pissah u-s-sekka– Qasida de Pâque et Souccot
Ana ya-l-zwad masi- l-herka /tlaqet ‘ ammi Pissah
Sifo fiddo ghadi-l-es-sekka / hebb ihdemha bel‘ani
Zrat u qalt -lo be-klam Idid : y a ‘ammi Pissah /ya ‘amm-l-‘id
Dreb biddek/ ma tedreb-s- b-el-hdid.
‘Ammi Pissah qal-lhom / sehdo ‘liya Ana ka ned‘i-l-kom es-sekka.
F-sher Tisri ka tzi tab‘ani.
F-el-hin / es-sekka qamet mehtala
‘Al-khsom kanet m ‘uwwla
Qalt/l- mut kaina/ wana f-had-della
Nesber l-Pissah hetta izi i‘ayrni hna
‘Ammi Pissah qam b-wahd-z-zhala
U qal-lha / sir ‘liya / y a dik el-mehbola
A se“aya u-d- dlila /ismek gher nuwwala
D-el-‘wad u Iqseb u-oraq rihani
Kif ikon ya s-sekka /hetta t‘ayerni
Ana ‘la koll -‘yad/Rebbi feddelni
U Pissah Hu VAdonai / semmani
U-serr u z-zin / liyya ‘tani
L-byot mferrsin / u-l-frasat metloqin
Smaye‘ mes‘olin /u-l-kisan mdehhbin
Banu Israël/qbel men sher mwozzdin
Sgher u kbir ‘asir u ‘ani
Ktert-l-babonez/m‘a reht-en-nuwwar
L-word u-l-yasmin u-ma-z-Z.har
U- r-rwaih el-mezianin / u-l-qelb-l-hani
S-sbani del-hrir ‘all-mida metrohin
Mkhaded del-mobbar l-et-tekia mozodin
Srab u mahia / u-l-lham smin
D-drari s- sghar / dairin b-el-mida
B-sawt Idid / ka iqrau l-Haggada
Ka iqolo ‘am akhor / f-Rosalaim / nkono hakda
F-el- mida / hadren reb ‘a del- kosot
Ida hebbet mahia / ‘andek er-resot
Karpas u maror/u tlata del- massot
Ya‘mels-seder/l-luli u t-tani
Yeqra l-hellel / u yerqed hani.
Hsem ya s-sekka / u sir flialek
Lama nezbed sifi / u nteyyeh-lek rasek
Nherre- s-lek qsabek/ u nach ‘el n-nar f-rehanek.
Qada Pisah klamo / qafzet s-sekka u zat qeddamo.
Qalt s-sekka l-‘ammi Pisah : “ nti razel u ana mrewa
Shabelk nkhaf mennek/ taqta ‘ li odniya ?
Ana lallak ‘andi uladi/Rebbi iduwwem-hom ‘liya.
Sem ‘o y a l-hadrin /yaztne ‘t -r-rbah
Dhiu men ‘liya had ben- t-terrah.
Za Sabo‘ot i‘mellhom s-salom
U qal-lhom : Ya nas / baraka m- el-khsom !
‘ammi Pisah sma ‘ l-mosar
qal Ihom : ikfina men had-el ‘ar
Ma ‘endna haza / b-had-l-ghiar
Aziu netsalho / u nensau had-l-ma ‘yar
U narz ‘o kellna fhal khwan f-ed-dar
Traduction :
“ Ecoutez braves gens, un jour que je partais pour une expédition, je vis l’oncle Pisah, l’épée à la main, en route pour détruire la Souca (la cabane) . Elle s’avança vers lui et lui parla en ces termes : “ Oncle Pisah, roi des fêtes, frappe de tes mains et non de ton épée ” .
Vexé, l’oncle Pissah prit l’assistance à témoin et dit : je porte plainte contre Soucca devant vous ; chaque année, dès le mois de Tichré, elle court après moi. “ Dois-je suppoter lontemps ses injures, répliqua- t-elle, ce serait tomber bien bas ! ” Pissah répondit en colère : “ Va-t- en vieille folle, pauvre mendiante qui porte nom de cabane, faite de roseaux et de vulgaires roseaux. ”
Comment oses-tu me narguer, moi que Dieu a préféré à toutes les fêtes. “ Pisah appartient au Dieu d’Israël, ” c’est ainsi qu’on m’appelle .Le charme et la beauté à moi seul ont été conférés. En mon honneur les chambres sont bien décorées, les literies bien dressées, les cierges allumés, et l’on sort les verres dorés.Un mois auparavant, les enfants d’Israël se préparent à m’accueillir, grands et petits, riches et pauvres ; les fleurs, le jasmin et l’oranger exhalent leurs odeurs suaves, les nappes de soie sont étalées, les oreillers de brocard sont disposés pour s’y accouder ; le vin, la mahia et la viande grasse sont servis en quantité et le cœur est en paix . Les enfants autour de la table récitent la Haggada et tous, petits et grands, riches et pauvres entonnent “ l’an prochain à Jérusalem ! ” Sur la table, sont posés quatre verres pour le vin, du céleri, des herbes amères et les pains de misère (pains azymes). Premier et second Séder, on récite les Louanges et on va dormir, le coeur en paix comme des anges.
“Un peu de pudeur Souca, lui dit Pisah, retire-toi ou je vais te transpercer de mon épée et mettre le feu à tes roseaux et à tes plantes.”
Après que ce dernier eut terminé sa plaidoirie, la Souca se leva, accourut vers lui et le harangua en ces termes :
“ Bien que tu sois homme et moi femme, crois-tu que j’ai peur que tu me coupes les Oreilles ? J’ai des enfants, que Dieu me les garde et ils ne permettront pas que l’on m’insulte . ” A quoi Pisah répliqua : “ Bonnes gens, ! débarrassez- moi de ce fils de mitron ! ”
Pour ramener la paix entre frères, le cousin Sabouot intervint et s’efforça de les raisonner. Dans un geste magnanime Pisah déclara Eh bien, cessons cette querelle stérile, oublions nos querelles et redevenons des frères .
Langues et folklore des Juifs marocains-Pinhas Cohen-2014-7 – Qseda di pissah u-s-sekka– Qasida de Pâque et Souccot-page 85
המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19-מי אתה אברהם מויאל
מי אתה, אברהם מויאל?
אברהם מויאל היה בבחינת כוכב שביט בשמי ארץ ישראל היהודית של ימי תחילת העלייה הראשונה (מ-1882 ואילך). הוא היה כמעט יליד הארץ, מכיוון שהגיע אליה בגיל שנתיים ממרוקו, יחד עם שלושת אחיו, אביו ואימו. ביפו גדל, והיא הייתה מרכז פעילותו במשך כל חייו הקצרים.
באומרנו כוכב שביט, הכוונה היא למהירות נסיקתו של אברהם מויאל, מאיש עסקים צעיר ביפו, למנהיג היישוב היהודי החדש, לפי יוזמתו של איל התה המיתולוגי, קלונימוס זאב ויסוצקי, שערך ביקור ממושך של שלושה חודשים בארץ ישראל בשנת 1885. ויסוצקי, לאחר שלמד מקרוב את בעיות הנהגת היישוב הקטן, הוא שהכתיר את מויאל כנציג הבכיר של חובבי ציון בארץ, שכל דבר במושבות החדשות שלא באחריות הברון רוטשילד יישק על פיו. ועם זאת ראוי להעיר כי מויאל לא החל לפעול רק משום שוויסוצקי מינה אותו לתפקיד יו״ר חובבי ציון בארץ. על אף גילו הצעיר, ב־1882 הוא היה רק בן 32, הוא החל לפעול למען הרחבת היישוב והקמת המושבות הראשונות עוד לפני שהיה לו מינוי כלשהו. מעצמה עולה השאלה: מי אתה, אברהם מויאל?
כפי שסופר בפרק הקודם, הוא נולד בעיר רבאט במרוקו. את עלייתו לארץ, באונייה שהיטלטלה זמן רב בנמלי הים התיכון – לא זכר. גם את עליית המשפחה על החוף בעכו לא יכול היה הילד בן השנתיים לזכור. זיכרונותיו הראשונים היו מחיפה, עיר קטנה, ולמעשה כפר גדול, כפי שהייתה חיפה באמצע המאה ה-19.
המשפחה לא התאקלמה בחיפה. לאב המשפחה, אהרון מויאל הגיעו ידיעות שביפו, עיר החוף המרכזית של ארץ ישראל בימים ההם, יש קהילה גדולה של ״מערביים״, יוצאי ארצות צפון אפריקה. ב-1855 הפליגה המשפחה – כפי שנהוג היה בעת ההיא מחוסר דרך קרקעית כבושה – מחיפה ליפו והתיישבה בה.
יפו של העשור השישי של המאה ה-19 הייתה עדיין מוקפת חומה, שבה שער הנסגר מדי לילה. לאחר שנים אחדות נפרצה החומה, ונבנו בתים ראשונים ב״עיר החדשה״. אחד מחלוצי היציאה מבין החומות היה, כאמור, אהרון מויאל. הילד, ואחר כך הנער והעלם אברהם, חווה על בשרו את הפיכתה של יפו מעיירה נידחת לעיר מזרחית גדלה והולכת. בעוד שבאמצע המאה ה-19 מנתה יפו לפי הערכות שונות לא יותר מ־5,000 נפש, בדור הבא אחר כך – התקופה שבה הפך אברהם מויאל מילד לאדם צעיר – הוכפלה האוכלוסייה. גידול ממשי היה גם במספר היהודים – ממאות ספורות לאלף ויותר. אף הנמל הקטן של יפו הפך יותר ויותר לסואן ועברו דרכו רבבות נוסעים בשנה ומטענים בכמות גדולה.
כמו כל ילדי יפו היהודית, למד גם הילד אברהם מויאל בתלמוד תורה שבהנהלת ר׳ אליהו בן־שמול, ולאחר מכן נשלח לירושלים, כדי ללמוד שם בישיבה של ר׳ יהודה בן־טובו. מגיל צעיר נחשב אברהם לעילוי, והדבר בא לידי ביטוי הן במוסדות שבהם למד והן בקרב חבריו ביפו ובירושלים. תמיד הוא היה מסמר הכיתה או הקבוצה. מויאל גם נהג לשבת בחברת מבוגרים ממנו, להאזין לדבריהם ולקנות דעת. כל חייו היה אדם תאב-דעת. הרב היפואי, ר׳ יהודה הלוי מראגוזה, קירבו אליו, הרבה לשוחח עימו וראה בו מנהיג לעתיד. אברהם מויאל הוסמך לרב בישיבה הירושלמית וכן הייתה לו הסמכה לשמש שוחט ומוהל. ואכן, במהלך שנותיו ביפו הוא מל מאות ילדים, רובם ממשפחות חסרות אמצעים. נהגו לספר עליו כי לא הסתפק במצוות המילה, אלא נהג להביא את הכיבוד לטקס ובגדים לתינוק. אם היולדת הייתה אלמנה, היה מעביר לה סכום כסף למחייתה.
ואולם, מויאל לא הסתפק בהשכלה ובידע התורניים שלו ולמד ערבית וצרפתית אצל מורים פרטיים, ששכר למענו אביו בירושלים וביפו. בשתי שפות אלה שלט באופן מלא. את ההתמחות שלו בעולם המסחר קנה בבית אביו, וחושיו המחודדים סייעו לו להפוך לאיש עסקים הקשור עם חברות זרות כבר בשנות ה-20 לחייו. עם השנים הסתעפו עסקיו לבנקים בחו״ל והוא ייצג אותם בארץ. מויאל קיים עסקי מסחר ענפים עם סגני הקונסולים ביפו, בייחוד עם קונסול צרפת – בהיותו נתין צרפתי. העובדה שאחיו הבכור יוסף מויאל היה סגן קונסול ספרד ביפו ולאחר מכן סגן קונסול פרס, תרמה אף היא לביסוס מעמדו.
ביפו ומחוצה לה הוא נחשב ל״בנקיר״, בנקאי. יכול להעיד על כך ז״ד לבונטין, שבדרכו ארצה ב-1882, עוד לפני שהחלה העלייה הראשונה, ביקר באלכסנדריה של מצרים. בתארו את תושביה היהודים של העיר, סיפר: ״רבים מאתם ידעו תכונת הארץ הקדושה, תושביה, יבולה ופריה, וימסרו לי ידיעות אחדות שהביאו לי אחר כך איזה תועלת, ואף כתבי תעודה נתנו על ידי לאנשים נכבדים באה״ק, כמו לסי׳ [ניור] חיים אמזלג, סגן קונסול לממשלת בריטניא ביפו, להבנקירים סי׳ אברהם מויאל ביפו, ולירו וברגהיים בירושלים״.
התעניינותו במה שייקרא בעתיד ״ציונות״ החלה בגיל צעיר מאוד. למעשה, יסודות הלהט היהודי-ציוני שלו הונחו בבית אביו וחוזקו על־ידי אישים דוגמת ר׳ יהודה הלוי מראגוזה ור׳ יהודה אלקלעי, ממבשרי הציונות שהתגורר שנים אחדות ביפו ובירושלים. אברהם הצעיר התלווה אליו בסיוריו ביפו, בביקוריו במקווה ישראל, ולמד ממנו על ההתפתחויות האחרונות בעולם היהודי באירופה. הרב אלקלעי היה אחד הראשונים שהטיף להתיישבות חקלאית של יהודים בארץ ישראל ואין ספק כי מויאל הצעיר הושפע ממנו במהלכיו הבאים. רב נוסף שהשפיע עליו היה אותו ר׳ דוד בן־שמעון, מנהיג העדה המערבית בירושלים, שהיה מיודד עם אביו עוד ממרוקו. אברהם מויאל היה מבאי ביתו ואף הוא הנחיל לו מהידע הרחב שלו ומאהבת העם והארץ. מויאל לא שמר את דעותיו לעצמו. סופר עליו שכבר בגיל צעיר הוא הטיף בכל מקום אפשרי, לרבות בבתי כנסת, בעד יציאה לעבודה פרודוקטיבית ונגד שיטת ה״חלוקה״. דבריו עוררו לא אחת טרוניות ומחלוקת, אולם מויאל לא נסוג מעמדתו. הוא קרא לחינוך מתקדם, לעבודת כפיים, והיו שניבאו לו גדולות וראו בו את יורשו של רבי יהודה הלוי מראגוזה.
במשפחתו נהגו לספר שמויאל הצעיר קרא בצימאון ובהתלהבות את ספרו של משה הס רומי וירושלים בתרגומו לצרפתית, ואף תרגם את עיקרי הדברים לחבריו ולבני משפחתו. מרדכי אלקיים, שכתב על קהילת יפו בכלל ועל משפחת מויאל בתוכה, ידע לספר כי ידע בעל פה כמה משירי ציון הנודעים של המשורר יהודה לייב גורדון(יל״ג).
גם את היכרותו עם השכנים הערבים השיג עוד בצעירותו – קודם כול ביפו, וגם מעבר לתחומה. על כך יכול להעיד הסיפור הבא: בהיותו כבר בחור יצא פעם עם אביו, שהיה סוחר עם שבטי הבדואים בדרום ובנגב, וראה את ילדי הבדואים רוכבים בחופשיות על סוסיהם. הוא ביקש ללמוד לרכוב. נפל שוב ושוב אך התעקש עד שלמד. על פי בקשתו קנה לו אביו סוסה, והוא נהג לבקר בכפרים שסביב יפו, בפרדס מונטפיורי, במושבה האמריקנית ובמקווה ישראל. מויאל יצא גם לבקר בכפרים הערביים עם חבריו בני האפנדים הערבים והנוצרים. כך למד את בעיותיהם ואת אורח חייהם. הניסיון שרכש שם היה נכס יקר לתנועת חובבי ציון בבוא הזמן.
נושאי התיישבות היו קרובים לליבו עוד לפני שעסק בהם בתקופת העלייה הראשונה. סביבתה של יפו הייתה משופעת בניסיונות התיישבותיים של יהודים (מקווה ישראל) ושל לא־ יהודים – אמריקנים וגרמנים. אמריקנים ניסו להקים מושבות חקלאיות בסביבות יפו בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-19, ניסיונות שלא עלו יפה. אחריהם הגיעו הטמפלרים הגרמנים, שהקימו שורה של מושבות פורחות בארץ, ובהן שתיים בסביבות יפו(שרונה ומושבה בתחומי העיר יפו עצמה). ניסיונות אלה עודדו לא מעט יהודים לחשוב ולומר שאם הגויים יכולים ליישב את הארץ, מדוע שלא יעשו זאת בני העם היהודי?
המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19-עמ'36
אעירה שחר-פיוט — סי׳ לישראל (נגארה) חזק-פיוט מס 46 כרך א'
((46) — פיוט — סי׳ לישראל (נגארה) חזק
ע״מ ה-ז הגאים בבתים (פרט,לפזמון)
לָךְ, צוּר גְּאוֹנִי, / כָּלְתָה רוּחִי בְּקִרְבִּי .
שׁוּב אֶל מְכוֹנִי / וּשְׁכוֹן כְּאָז בִּמְסִבִּי:
עַד אָן תַּרְחִיק נְדוֹד/ אַתְּ דּוֹד/ תָּלִין חוּץ לִמְסִבִּי?
עַד אָן תִּשְׁכָּחֵנִי / וַאֲנִי / שׁוֹמֵמָה בַּשֶּׁבִי?
יְנַחֲמוּנִי / חוֹזַי בְּחֶזְיוֹנֵיהֶם
כִּי תַעְטְּרֵנִי / רָצוֹן וַעְטֶרֶת צֶבִי: עַד אָן:
שַׂגֵּב הֲמוֹנִי / וְקָרֵב קֵץ פְּלָאוֹת
הָפֵק רְצוֹנִי/ וּמוֹרָשֵׁי לְבָבִי: עַד אָן:
רַב רִדְפוּנִי / שָׂרִים חִנָּם, גַּם כָּשַׁל —
כֹּחִי וְאוֹנִי / מִלָּשֵׂאת עוֹד עַל אוֹיְבִי: עַד אָן:
אָעִיר רְנָנִי / לָךְ צוּר פּוֹדֶה וְגוֹאֵל
וְגַם לְשׁוֹנִי / תֶּהְגֶּה בְּקוֹל עוּגָבִי: עַד אָן:
לְתַחֲנוּנִי / הַט אֹזֶן מִשָּׁמֶיךָ
נִחַר גְּרוֹנִי / בְּקָרְאִי מֵרֹב עָצְבִי: עַד אָן:
חַזֵּק יְמִינִי / וְהַכְנֵעַ אֶת קָמַי
וְּרְאֵה אַרְמוֹנִי / כִּי יַהֵל שָׂם עֲרָבִי: עַד אָן:
חַד בְּלִי שֵׁנִי / אֲנִי קְרָאתִיךָ, אֵ-ל
כִּי תַּעֲנֵנִי / וּשְׁלַח יִנּוֹן וְתִשְׁבִּי: עַד אָן:
כנפי שחר
(46) הנושא: כיסופי גאולה.
כלתה — שאפה. במסבי — במחיצתי. ועטרת צבי — עטרת פאר. שגב — רומם. הפק רצוני — הוצא רצוני מן השאיפה אל המוחש. ומורשי לבבי — מחשבות לבי. נחר — יבש, נצרד. יהל — יאהיל, נוטה אהולו. חד — אחד. ינון ותשבי — משיח ואליה.
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון
הפנייה לקיבוצים. ברשימת ההפניות של 'הקיבוץ המאוחד' לא מופיעים מעפילים צפון אפריקאים. במסגרת עליית הנוער הופנו לקיבוצים, קבוצות קטנות של ילדים ובני נוער ממעפילי 'יהודה הלוי' ו'שיבת ציון'. למשל, לקיבוץ בית השיטה הופנו מקפריסין 20 בני נוער מצפון אפריקה. לפי דיווח סטטיסטי של המחלקה לעלייה קלטו הקיבוצים 190 עולים ובני משפחותיהם ובעליית הנוער נקלטו בקיבוצים 123 ילדים, במושבים ומושבות נקלטו 441 עולים ובערים נקלטו אצל קרוביהם 420 עולים. בדיווח אין התייחסות למעפילי קפריסין בלבד והוא כלל את כל העולים באותו חודש ללא התייחסות למוצא העולה. בדיווח סטטיסטי נוסף של הסוכנות היהודית מאוקטובר 1947 עד מאי 1948 נמסר שבקיבוצים נקלטו 929 בני נוער מפולין, רומניה, בולגריה והונגריה בלבד. מכאן שהייתה מגמה להפניית בני נוער לקיבוצים לפי מוצא. לכול עולה הוקצב כרטיס מזון, את ההקצאה קיבל הגוף הקולט – קיבוצים, בתי עולים ועליית הנוער. הקצאה זו הייתה גם אמצעי להגדלת מכסות המזון לקיבוצים. במקרה יוצא דופן, משפחת דה- אן עלתה מקפריסין ארצה ולאחר זמן הוריו המעפילים של רפאל דה אן – עזבו את הארץ ]דהאן, ב.ד[, הצעיר הסתתר ונשאר בארץ. המדור לטיפול בעולה הִּפנה את הצעיר לקיבוץ אפיקים, "מוסכם בינינו בהתחשב בתנאים המיוחדים שנוצרו, לקבלו במסגרת עליית –הנער".
רוב הצפון אפריקאים לא היו מאורגנים כקבוצה בחסות תנועה פוליטית מסוימת בקפריסין, וזו אולי אחת הסיבות לכך שרבים מהם לא הופנו לקיבוצים. למשל, לקיבוץ מעגן הופנו מספר מעפילים מהספינות 'לנגב', 'המעפיל האלמוני' ו'יהודה הלוי'. מתוכם אחד נשאר בקיבוץ, השני עבר לקיבוץ אחר, אחד נפל במלחמת העצמאות, והיתר עזבו לערים אחרות. לגבי מעפילי 'הפורצים', שהצליחה לפרוץ את המצור הבריטי יש מידע לגבי 22 צעירים וצעירות שהופנו לקיבוצים רמת הכובש ורגבים.
הפניות פוליטיות. ההפניות המוסדיות לבתי עולים, קיבוצים ועליית הנוער תועלו לפי צורכי התנועות פוליטיות. הנתון במאגר מראה שמדריכי התנועות הפוליטיות הצליחו להשפיע על בחירתם של 68 מעפילים בלבד מצפון אפריקה שעלו הן מחוף אלג'יר והן מנמלי אירופה להצטרף לקיבוצים. ניתן להניח, שמאחר ורובם לא עברו הכשרה חלוצית ההפניה לקיבוצים לא הייתה בראש מעייניהם ואם הם הופנו לקיבוץ הם עזבו תוך זמן קצר.
עולי צפון אפריקה מקפריסין שהופנו לקיבוצי 'הפוהמ"ז' לא עברו הכשרה ולא קיבלו חינוך חלוצי. הפיתרון שנימצא לרכז אותם בחבורות במעונות עולים ולהצמיד להם מדריך מטעם הקיבוץ לפי הצורך. פיתרון זה "יאפשר בירור ]סלקציה, ב.ד[ וליכוד ]גיבוש, ב.ד[ של החברים המתאימים ביניהם כדי לצרפם במרוצת הזמן לקבוצות נוספות". כלומר, היו שני שלבים במיון המעפילים הצפון אפריקאים שהופנו לקיבוץ הדתי. הראשון, בקפריסין זיהוי המעפיל כחבר 'הפוהמ"ז' והשני מיון לאחר העלייה והקליטה הראשונית במסגרת בתי עולים. רק לאחר שנמצא מתאים הופנה המעפיל הצפון אפריקאי לקיבוץ דתי. ניתן לשער, שהחלטה זו התבססה על ניסיונה של 'הפוהמ"ז' בקליטת גרעין 'ביכורים' מטריפולי, שנתקל בקשיי קליטה בקיבוץ שדה אליהו והוחלט לפזרו בקיבוצי 'הפוהמ"ז' בעמק הירדן.
לסיכום, דיוקנו של המעפיל המוגרבי הצפון אפריקאי הוצג בשלושה מעגלים משיקים: במהלך ההכנות וההתארגנות במחנות המעבר בארצות המגרב; ההפלגה לפלשתינה א"י והגירוש לקפריסין – וההסתגלות לחיי המחנות והעלייה ארצה. זהו פסיפס של מעפילים. היו שהעפילו ישירות בסיוע המוסד לעלייה ב' מחופי אלג'יר והיו מעפילים צפון אפריקאים שהשתתפו ב'בריחה' שהייתה עלייה ספונטנית לנמלי אירופה בסיוע פעילים מקומיים ושליחים ארץ ישראלים. שני סוגי ההעפלה מצפון אפריקה השלימו זה את זה. המעפילים הצפון אפריקאים הגיעו מקהילה לא מוכרת לשארית הפליטה מאירופה.
מנהגיהם שונים, שפתם מוגרבית ואורח חייהם מסורתי. ביניהם היו בודדים ובודדות בגיל גיוס שהגיעו ממרוקו, אלג'יר, תוניס ולוב. היו גם בעלי משפחות קטנות וגדולות מילד אחד עד שמונה ילדים ויותר למשפחה. בין המעפילים היו זוגות אחים ואחיות, ילדים ונערים שעלו ללא הוריהם או בני משפחה שהתנתקו במהלך העלייה לספינות. רוב המעפילים המוגרבים היו בעלי השכלה בסיסית, כפריים וחלקם עירוניים. לא כולם היו חלוצים לפי אמות מידה ציוניות וחלקם היו יהודים פשוטים שכל רצונם היה לשוב לציון. משלח ידם היה עבודת ידיים פשוטה, בנאים, חקלאים חשמלאים, מסגרים נפחים, – צורפים, רפדים, נגרים, ספרים, מכונאים, דפסים, סנדלרים וכדומה. רובם רוכזו במחנה הקיץ 55 ב'רובע הארלם'. נולדו להם בנים ובנות בקפריסין. היו שנישאו בקפריסין לנשים יוצאות אירופה. גם מעפילי צפון אפריקה היו נגועים בחיידק ההשתייכות הפוליטית כמו אחיהם משארית הפליטה, אך נטייתם הייתה להצטרף למפלגות הדתיות. רובם הופנו לבתי עולים או למחנות עולים, מיעוטם הופנה לקיבוצים ונערים ונערות הופנו למוסדות עליית הנוער.
פליטים יהודים אירופאים מצפון אפריקה בקרב מעפילים מוגרבים
המחקרים על תולדות ההעפלה מצפון אפריקה לא התייחסו לפליטים יהודים אירופאים שהעפילו מצפון אפריקה לאחר מלחמת העולם השנייה בספינות מחופי אלג'יר או מנמלי אירופה. אלפי פליטים שהו במחנות ליד טנג'ר שבצפון המגרב, בפיליפויל וקולומבשר בדרום אלג'יר. הפדרציה הציונית באלג'יר ביקשה מפלדמן ושפאניען נציגי ארגון הסיוע היהודי – HICEM – בקזבלנקה ובליסבון לבדוק את מחנה ז'אן דארק בפיליפויל והם הגישו לה רשימה של 50 איש שדרשו לעלות לארץ. ועדי עזרה שהוקמו בידי הלן בן עטר, נציגת הג'וינט במרוקו, העניקו לפליטים סיוע בתחומי הרווחה בקזבלנקה טנג'ר, מרקש, מכנאס ופאס. ההתכתבויות בין המשרד הארץ ישראלי בתוניס למחלקת העלייה של הסוכנות היהודית בירושלים מאששים את ההנחה שפליטים יהודים מאירופה שהו במדינות המגרב והחל משנת 1936 התקבלו דרישות לקבלת רישיונות עלייה עבורם. מחלקת העלייה הקפידה להקצות לפליטים יהודים אירופאים ששהו במרוקו ובתוניס רישיונות עלייה. התקיים גם שיתוף פעולה עם ארגון עולי מרכז אירופה, שפעל להעלאת פליטים יהודים יוצאי אוסטריה וגרמניה מצפון אפריקה. גרשון אדומי דיווח לסוכנות היהודית על מעצרם במגרב, במהלך המלחמה, של נתיני ארצות האויב שהועברו למחנות ריכוז של יהודי גרמניה ואוסטריה. ניתנה להם אפשרות לעזוב את המחנות בתנאי שיצטרפו ללגיון הזרים למשך המלחמה. פליטים יהודים שהגיעו מצרפת נשלחו בשנת 1940 למחנות עבודה במדבר סהרה ל"בניית רכבת טרנס מסחרית מהים התיכון לניגריה". אדומי המליץ לשלוח שליח למרוקו, כי להערכתו ]…[ "היהודי המרוקני לפי המנטליות שלו והניסיון שרכש משלטונות שונים מהווה אלמנט בעל ערך". הדיווח של אדומי הועבר לסוכנות על סף הגעתם של השליחים הראשונים לצפון אפריקה מטעם הסוכנות היהודית ) הוא הגיש מועמדות לקורס השליחים של 'החלוץ האחיד' ולא נענה( לא ברור אם השליחים עודכנו ותודרכו על בסיס דיווחו של אדומי. בראיון עם פליט יהודי אירופאי מצפון אפריקה, ממחנה הריכוז 'אזמור' במחוז מאזאגאן, מרוקו, סיפר שבשנת 1940 היו אתו 400 יהודים שברחו למרוקו ושהו שם 26 חודשים. הם שוחררו לאחר הכיבוש האמריקאי בינואר 1943 .
בשלהי שנת 1943 הועברה רשימה אלפביתית של 80 פליטים בעלי שמות יהודיים ללא ציון אזרחותם לסוכנות היהודית. באותה תקופה דווח לוועד הלאומי שהקשר עם קהילות צפון אפריקה רופף. אף שבאותה עת הגיעו שליחים ראשונים של הסוכנות היהודית לשם. בשנת 1945 העבירה מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית לבנימין הלר, נציגה במשרד הארץ ישראלי באלג'יר, רשימה של 15 פליטים יהודים אוסטרים, פולנים, צ'כוסלובקים, יוונים, סורים, צרפתים ומהגרים מתוניס ומאלג'יר. לגבי רשימה נוספת של 59 פליטים יהודים ממחנה פיליפוויל, באלג'יר שהגיעו משוודיה ניתנה הנחייה להעדיף נשים ולילדים שמשפחותיהם בפלשתינה א"י ורק אחריהם להעלות חלוצים ועסקנים ציוניים – ותיקים. נתונים אלה מרמזים שוב על העדפת פליטים יהודים אירופאים על פני הילידים היהודים מצפון אפריקה.
היו מקרים שהרישיונות אחרו להגיע לידי האחראים על העלייה ותוקפם פג, וכדי למנוע זאת פנה בנימין הלר וביקש לא לטפח ציפיות בקרב מועמדים לעלייה שנמסר להם שיש בידי משרדו רישיונות עבורם מבלי לשלוח במועד את הרישיונות. דיווח אחר שהיה עלול לסכן עליית פליטים אירופאים מצפון אפריקה היה פרסום ידיעה ב'פלקור' סוכנות ידיעות ושירות טלגרפי פלשתיני של הסוכנות היהודית – בלונדון, על עליית 248 מתיישבים ממרוקו ארצה. פריץ ליכטנשטיין, מנהל המשרד הארץ ישראלי בליסבון שפיקח על עליית פליטים יהודים מהמגרב, תהה על ההיגיון בפרסום ידיעה זו על הפליטים שאמנם קיבלו סיוע מהג'וינט, אך את הרישיונות העלייה קיבלו מהסוכנות היהודית. ניתן להניח שחששו נבע מכך שידיעה כזו עלולה 'לסגור' את שער היציאה מצפון אפריקה עבור פליטים יהודים אירופאים.
בדיווח של דוד שאלתיאל צוין, כי במחנה הפליטים פדאללה שהו 7,000 יהודים מארצות אירופה בעיקר מסלוניקי שלדעתו, "אין הם מתאימים לארץ ישראל, זה בנוגע לילדיהם ולנוער" 2,500 .פליטים קיבלו סרטיפיקטים מפריץ ליכטנשטיין, נציג הסוכנות היהודית בליסבון והועברו למחנה אחר בסביבת קהיר". להערכת ז. אמנו לבנגאזי הגיעו 140 פליטים מאירופה. לאורך שנות השלושים והארבעים של המאה שעברה ניתנו רישיונות עלייה במשורה ליהודי צפון אפריקה תוך מתן עדיפות לפליטים יהודים אירופאים, אלי מויאל, פעיל ציוני ממרוקו שעלה לפלשתינה א"י בשנת – 1946 , ציין בעדותו ש"הסרטיפיקטים היו מיועדים לעקורים של המחנות ונתנו עשר למרוקו שגם ]בה, ב.ד[ היו פליטים ממזרח אירופה".
אחת ממטרות העלייה לפלשתינה א"י של התנועה הציונית הייתה להוכיח שלא רק פליטים מוכנים – לעלות לפלשתינה א"י אלא גם עלייה בבחירה חופשית מצפון אפריקה. כך הוצגה הספינה 'יהודה הלוי'. – הצהרה זו נועדה לצורך הסברתי בעולם ש"בעיית היהודים אינה רק בעיית פליטים בלבד וכי רק א"י היא הפתרון לה." עמדת ארגון הג'וינט לגבי מפעל ההעפלה מצפון אפריקה הייתה זהה לתפיסת הסוכנות היהודית ולכן הג'יונט לא הקצה משאבים להעפלת יהודי המגרב מפני שהם לא הוכרו כפליטים. הדיון עד כאן התייחס לפליטים יהודים אירופאים שקיבלו סרטיפיקטים לעלייה מהמגרב. אך היו גם פליטים יהודים שהעפילו בספינות מחוף אלג'יר ומנמלי אירופה.
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון
יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930
פרק ב'
גנבת יוסף
במשרד אבי * הערבי המוגרבי שרדף אחרי * בדרך מאחורי יפו * הרפתקאותי וסבלי * נגנבתי מידי הורי * בין החיים והמות * ר' ישראל שמחון * פרדס השר משה מונטיפיורי * החמוד האבוד * מה שנעשה בבית הורי * הקימקם מושל העיר יפו והקונסולים בצער אבי * עזרתו בחפושי * העיר יפו רועשת והומיה * תפלות החכמים להצלתי * שובי לבית הורי * עזרת הממשלה בחפוש הגנב * סופו של הגנב *
ביום ד' לחדש תמוז שנת 1880 ,יצאתי מתלמוד תורה והלכתי כרגיל הביתה לארוחת הצהרים, אמי אחותי והעוזרת היו עסוקות בכביסת לבנים ולא הרשו לי להכנס הביתה, כי הבית היה מלוכלך ממי הכביסה. לכן, צותה עלי אמי, שאסור לעת עתה למשרד אבי ויחד עמו אשוב אחרי חצי שעה. בהיותי מתגעגע לראות את הפועלים בעבודתם כיצד הם יוצקים ועושים תכשיטי זהב וכסף, לא פקפקתי הרבה ונשמעתי לאמי. טרם הכנסי לחדרי העבודה עברתי דרך משרד אבא ומצאתיו משוחח עם ערבי מוגרבי שדבר אתו בשפת המערב שמדברים במרוקו שלא היתה מובנת לי די צרכי. כראות אבי אותי, שאלני על מעשי בשעות אלו במשרדו וספרתי לו סבת הדבר. אבי חיך ושאלני אם הבאתי לו את המפתחות, שצוה עלי עוד בבקר להביאם אליו. התנצלתי לפניו כי שכחתי. כשמוע אבא את דברי פקד עלי בתור עונש, שאלך תיכף הביתה ואביא לו מיד את המפתחות. כמובן, נשמעתי בקול אבא והלכתי למלא רצונו, ושום טינא בלבי לא היה לי עליו, כי הבנתי שכונת אבא היתה טובה להרגילני להיות זריז בכל מעשי.
בעברי בסמטאות העיר, הרגשתי כי אדם אחד רודף אחרי וקורא אותי בשמי, הבטתי לאחורי והכרתי בערבי מערבי [בן המגרב] שישב זה עתה ודבר עם אבי. הוא ספר לי, כי אבי בקש מאתי שאלך אתו לא רחוק מכאן, לקבל ממנו כמות הגונה של זהב בשביל אבא. בקושי רב הבנתי את שפתו המערבית, ועל סמך הסימנים שנתן לי בשם אבא והעובדה עצמה שעיני ראו אותו לשבת ולשוחח עם אבא, האמנתי לו והלכתי אחריו.
המערבי התחיל להובילני דרך דרכי יפו העתיקה, שמעולם לא עברתי בהן, למרות היותי בן העיר, ובנפתולי דרכים עקלקלות ומבואות צרים הוציאני מהעיר – אל דרך העג'מי שהיתה אז אדמת בור ללא בנין. – משם הובילני דרך נתיבות ומשעולי כרמים ופרדסים, עד החולות שמאחורי מקוה ישראל. אותו היום היה אחד מימי תמוז הלוהטים, השרב שרר בכל תקפו והליכה מעיפת זאת, ביחוד לילד רך וענוג, השפיעה עלי לרעה. כמעט שהתנחמתי על שנשמעתי למערבי, אבל תקותי שאשוב לאבא ואביא לו הזהב, שעשעה את נפשי והפיחה בי רוח חיים ועצמה. אני הייתי לבוש כאחד מבני הארץ, בגד משי (הנקרא בערבית "קונבז") ועלי מעיל דק ושחור. על רגלי נעלתי נעלים הגונים כיאות לתלמיד בית ספר.
כשבאנו למרחב השומם, מבלי לראות אף בן תמותה, זולתנו, פנה אלי המערבי בזאת הלשון: "עלינו עתה להכנס למקום שיש שם בני אדם ושאין ברצוני כי יכירוני ועלי להתחפש. לכן, עליך להתפשט ולמסור לי בגדיך." מיד פשטתי מעלי את מעילי העליון, נעלי וגרבי כשנשארתי רק בבגד המשי שהפכו לבל יכירו בו והוא שמם בתוך אוכפו שהשיאו על כתפיו, באמרו לי, שאם נפגוש בדרך במי שהוא, עלי לומר שאני בנו עלי והוא אבי הנקרא "מוחמד". הסכמתי לשקר, כי לא יכולתי להבין את כונתו ורצונו. לי היה ברור שאיש לויתי הנהו יהודי בחשבי בתמימותי שכל מערבי הנהו יהודי והנה הופעתי [הופתעתי] לראות כי טעיתי, כשמסבת החום הכבד וההליכה הגסה, הרים שרוולי ידיו לנגב את הזיעה הרבה שירדה מעל פניו נתגלתה לפני במקומות אחדים בבשרו "כתובת קרקע". נזדעזעתי, כי רק באותו שבוע למדתי מפי רבי דיני שריטות, שאסור ליהודי בהחלט לעשות שום שרטת בבשרו. התחלתי לחשוד בבן לויתי וכדי לבחנו, בראותי כי השמש הולכת ושוקעת, שאלתיו באיזה מקום נתפלל תפילת מנחה. המערבי, שלא יכול היה לתפוס את כוונת דברי, התחיל לגמגם בלשונו שלא היתה מובנת לי. שאלתיו אם נבוא הביתה עוד לפני תפלת ערבית או יודיעני באיזה מקום נתפלל ושוב נתבלבל המערבי, והחל לבלבלני במלה "ערבית" מבלי שידע לבטאה בדיוק ולהבין פירושה. מיד באתי לידי הכרה ברורה, שאני נפלתי בפח והנני נמצא בידי איש זר, במדבר שמם שלא דרכתי בו מעודי. רעבוני הציקני מאוד אולם, בהיות וכל חושי היו נתונים במחשבה על דבר גורלי, שכחתיו לגמרי. הרביתי להעמיק ולחשוב על דבר מצבי האיום שבו הנני נמצא. בדמיוני עלו מחשבות והרהורים שונים, שזעזעו את נפשי הרכה, עד שהיה ברור לי, כי נגנבתי מידי הורי לאיזו מטרה ואין מי שיוכל לבוא אל השממון הזה להציל את חיי, ובפרט שקרני השמש האחרונות הולכות ושוקעות, עד שבאתי לידי יאוש שדכאני מאוד.
את המציאות העלובה הזאת בכל נוראותיה התחלתי להרגיש, בחשבי, כיצד אפשר שאבי יסמוך עלי הילד בן עשר, להביא לו כמות זהב, דרך ארוכה זאת, האפשר שנהירים לו שבילי המדבר? מרוב יאוש ומרירות נגשתי לאחד העצים הפראים, דבקתי בו בכל גופי הרועד והחלטתי מבלי ללכת הלאה. לחיות או למות, אחת היתה לי ובלבד לא להרחיק יותר. איש לויתי נגש אלי ושאלתי, בטח עיף הנך תנוח מעט ונמשיך דרכנו, כי קרובים הננו אל המקום המיועד ששם הזהב. ברוגז רוחי עניתי , כי לא אלך מפה. בראשונה התחיל לפיסני והראה לי באצבעו מרחוק על גבעה אחת, שהיא כאילו מחוז חפצנו, אך אני עמדתי במריי, לא אוסיף ללכת. ישבתי והחרשתי ולא הוספתי דבר אתו מטוב ועד רע. המערבי דבר אתי קשות: "אני הוא שלקחתי אותך מידי אבא שלך ואני מוכרח להשיבך עם הזהב". לא יכולתי להבליג על רגשותי, רוחי הצקני ואמרר בבכי: "לא, שקרן הנך , " אבא לא מסר אותי בידיך, אתה רמיתני, כי איך ישלח אותי עמך בדרך קשה כזו, בשעה שאף פעם לא הרשו לי לצאת את העיר, רגלי התנפחו מהקוצים שהוצאתי מהן ולא אוכל ללכת אתך, פה אמות או אחיה . ," בראותו כי החלטתי נמרצה, תפשני בערפי בשתי ידיו וכבש את ראשי בחולות, עד שטעמתי טעם חניקה. עיני שזלגו דמעות וגם פני שהורטבו בהן, נתמלאו עפר וחיי היו בסכנה. ואצעק מנהמת-לבי: "הרפה ממני ואלך, כי מת אני". הוא עזבני, ואקום מלוא קומתי, נדהם ונבוך, כבן אדם זה שהיה בין החיים והמות. הפה, האף והעינים היו מלאים חול והתחלתי לנקותם ביד ובמעילי, נקיתי ובכיתי, עד שלאט לאט, נפתחו ריסי-עיני והאור התבהר לי, כי דמעותי שנגרו כמים הושיעוני. השמש שקעה. לאור דמדומי-הערב ראיתי מרחוק, שלשה בני-אדם רוכבים על סוסים מתקרבים אלינו. הכרתים כי המה נוצרים יונים מנכבדי הארץ, ששנים מהם היו ידועים לי בשמותיהם, האחד "דמיתר" והשני "אונאיודו". חשבתי לצעוק ולקראם לעזרה, לפול לרגליהם ולהתחנן על נפשי, שיפדוני ויביאוני לאבא, אולם התחרטתי, פחדתי שמא תחנתי לא תמצא הד בלבבם ולא יענו לבקשתי ושנאת בן לויתי תתגבר אלי, ומי יודע אם לא יהרגני בדרך. נמנעתי איפוא מלהוציא לפועל את מחשבתי ונהרתי אחרי המערבי כשה לטבח יובל……….
יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930
שבחי הרמב"ם- מחזור סיפורים על הרמב״ם מעיראק-יצחק אבישרתשנ"ח
12-הרמב״ם שב אל בית אביו ואל עירו חכם גדול
כעבור ימים ושנים חזר רבי משה לעירו אלקייאדה אשר בה אביו ואחיו, ולא הלך לבית אביו. כשבא (לעיר) היה ערב שבת קודש. הלך לבית הכנסת, ובלילה לן בבית אחד מבתי הגדולים. ביום השבת הודיעו שיש דרשה בבית הכנסת הגדול, ומיד התאסף הקהל כולו בבית הכנסת. התחיל רבי משה לדרוש דברים נפלאים, וכל הרבנים שנאספו שם תמהו והתפלאו רבות על הדברים שאמר. כשסיים את הדרשה קם הגביר שאצלו התארח אמש והיום, וביקשהו שייכנס לביתו. רבי משה ביקש ממנו שירשה לו ללכת עתה לבית הרב, רבי מימון. מהדברים שסיפר בבית נודע לאביו שהוא בנו משה אשר היה קורא לו ״בן הקצב״. מיד באו אביו ואחיו ונישקוהו וחיבקוהו וקיבלו אותו בשמחה גדולה ובפנים אוהבות ועשו לו כבוד גדול, כמו הכבוד שנעשה לחכמים הגדולים.
ומן בעד אייאם וסנין רגע רבי משה לבלאדו אלדי ביהא אבונו וצוותו אלדי הי אסמהא אלקייאדה ומא נזל פי בית אבונו וחין אלגא יום עש״ק ראח לל צלה ובליל באת פי פרד בית מן ביות אלאכאבר ויום אלשבת נבהו אלדי אבוש דרוש פי צלאת לכבירי וחאלן אלגמאעה גמיעהום אנגמעו פי אלצלה ובדה רבי משה ידרש שי עגאייב. וגמיע אלרבנים אלדי באנו מגמועין אנדהשו ותעגבו שי עגאייב עלה כלאם אלדי קאלהא. ופי וקת אלדי כלץ אלדרוש תקדם אלגביר אלדי כאן יסמינו אבן אלקצאב. וחאלן גו אבונו ואכוותו ובווסונו וחצנונו וקבלונו בפרחה עצימה ובווגה אלמחבה וסוולו כבוד גדול מוגב כבוד אלדי יתסווא לחכמים לכבאר.
13-נשיקת הרי״ף לרמב״ם וברכתו
כשהגיע זמן הרי״ף ז״ל ליפטר(מן העולם) נכנס לפניו הרמב״ם ע״ה ונשק את ידו; והוא היה באותו זמן בן חמש שנים. ונישקו ובירכו, ומאותה הנשיקה והברכה למד לקרוא ונפתח לבו והחל להבין יפה. ועל זה אמר את הפסוק ״ישקני מנשיקות פיהו״ ־־ כדי לזכות בבינה כמו שצריך; וכמו שנשיקת צדיק תעשה טובה רבה כך נשיקת הרשע תזיק, ובמיוחד אם יתנשקו בשפתיים.
ופי למן וקת הרי״ף ז״ל ליפטר דכל קדאמו הרמב״ם ע״ה ובאס אידו וכאן דאלך אלוקת פי אלעמר סנה כמסא ובאסו ובארכהו. ומן האדיך אלבוסה ולבראכה אתעלם אלקראייה ונפתח אלקלב מאלו ובאדה יפהם מליח ועלה האדי קאל אלפסוק ישקני מנשיקות פיהו לאגל יזכא ללפהם מוגב אללאזם ומצל מא אלבוס אלצדיק תסווי מליח כציר כדאלך בוסת אלרשע תציר וכצוצן אן כאן יתבווסון בלשפאף.
14-הרמב״ם בורח ומתחבא בין ״שלוש חומות״
כשגדל הרמב״ם ז״ל בבינה ובדעת וברפואה והיה לרופא שאין כמוהו בעולם נכנס לרפואה, והיה רופא ראשי של המלך והשרים. והרופאים קינאו בו ודיברו עליו לשון הרע אצל המלך, כמנהג הבריות. עד היום נמצאים אנשים כאלה, שכשיראו איש אחד שהתקדם, אם אצל המושל אם אצל הגביר, מקנאים בו ומדברים עליו לשון הרע בעניינים שונים עד שיגרמו לו נזק וכיוצא בזה, ירחם ה׳. וכן עשו על הרמב״ם ז״ל.
כשראה הרמב״ם ז״ל כך הלך ונתחבא בבית אישה אחת זקנה, וביקש ממנה שתביא לו גיגית אחת ותמלאנה מים, ושם ריחיים של אבן בתוך הגיגית וישב בתוכה. והמלך סמך על המכשפים שלו שהם יגידו לו היכן נמצא הרמב״ם. וכך עשה: שלח וקרא למכשפים, ובאו אצלו. ראו בכשפים ואמרו לו: אדונינו המלך, מה נאמר לכבודך על הרמב״ם, היכן הוא נמצא? דע לך, שלא תשיג ידך להביא את הרמב״ם, מפני שהוא נמצא במקום אחד שבו שלוש חומות: האחת של נחושת, השנייה של מים והשלישית של אבן, והרמב״ם שוכן בין שלוש החומות.
כעס המלך מאוד על דבריהם כי לא שמע בחייו שיש מקום שכזה. על כן נאלץ לקרוא לכרוז שיכריז כי מצוות המלך היא שיצא הרמב״ם (ממחבואו) ובחיי המלך לא יאונה לו כל רע.
כששמע זאת הרמב״ם מייד יצא מבית האישה הזקנה והלך למלך. מייד שלח המלך וקרא לכל המכשפים שלו ואמר להם: האם כך הדבר(כפי שאמרתם)? הנהו הרמב״ם! ואיך תאמרו שהוא נמצא במקום אשר בו שלוש חומות וכר? באותו זמן סיפר הרמב״ם למלך מה עשה והיכן היה. כששמע זאת המלך, שמח מאוד ושש עליו ועל תחבולתו הנפלאה.
14- וחין אלדי כבר הרמב״ם ז״ל בלעלם ובל פהם ובל טובבא וצאר דכתר מא פי מתלו בלדונייא בעינא דכל בלחכם וצאר חכים באשי מאל אלמלך ולרייאסא ולדכאתרה ג׳ארו מנהו ורמו עלינו לשון הרע ענד אלמלך מוגב אלעאדה מאל אלנאס ליחד הלאייאם מלתקין היך נאס מן ישופון פרד ואחד מתקדם הן ענד אלחאכם הן ענד אלגביר יג׳ארון מנהו וידוורלו אשכאל אלוואן לשון הרע לימא יסוולו אדיי אם ג׳יר יר״ה, וכדאלך סוו עלה הרמב״ם ז״ל ולמן שאף הרמב״ם ז״ל היך קאם ראח כתבה פי בית ואחדה מרה שאייבי ואלתמס מנהא יכון תגיב פרד טשת ומתרום מאי וכלא רחיי מאל צבר פי וצט אלטשת וקעד פי אלוצט. אלצלטאן מתכול עלא אלסחרין מאלו אלדי המי יקולון לו וין ציפי הרמב״ם וכדאלך סווא בעת צאח ללסחרין וגו לענדו ושאפו בלסחר וקאלו לו יא סידנא אלצלטאן איש נקול לחצרתך עלה הרמב״ם ווין ציפי תרה הרמב״ם מא תנוש אידך לתגיבו חית ציפי פי פרד בלד פיהא סור תלתא ואחד מאל אלצפר ואלתאני מאל אלמאי ואלתאלת מאל אלצכר והרמב״ם סאכן פי וצט הלתלאתא סוואר.
אלמלך קווי אנחצר עלה כלאמהום חית מא סמע פי עמרו אלדי אכוש היך בלד מן הל כצוץ אנגבר וצאח דלאל באנהו מן אמר אלצלטאן ווין מא יכון הרמב״ם כלי יטלע ומא יתאדה אבדן וראם אלצלטאן. הרמב״ם למן סמע היך חאלן טלע מן בית מרת אלעגוז וקאם וראה ענד מלך. אלצלטאן חאלן בעת נאדה וצאח לגמיע אלסחרין מאלו וקאל להום הכווא האדא הווי הרמב״ם וכיף תקולון צפה פי בלד אלדי פיהא סורי תלאתה וכר. ודאלך אלוקת חכא הרמב״ם ללמלך איש עמל ווין כאן. ופי למן סמע אלצלטאן היך כייף כתיר ופרח עלינו ועלה שעארתהו אלעגיבא.
- 15. סדר יומו של הרמב״ם
המלך השיבו למשרתו כרופאו הראשי, והיה מנהגו לרפא את מלך מצרים. והמלך היה גר באלקייאדה, ומקהיר לשם המרחק הוא יותר מחצי שעה. ולמלך היה מנהג מכביד מאוד (על הרמב״ם), שאי אפשר לו שלא יראה את הרמב״ם בכל יום מן הבוקר. ואם היה קורה שמבני בית המלך חלו, היה צריך להישאר שם. וכל יום היה (הרמב״ם) הולך השכם בבוקר וחוזר אחר הצהריים, ולא היה יום שהיה מגיע לפני הצהריים, (ובשל כך) היה נשאר רעב.
כשהיה שב לביתו היה רואה שחולים רבים בביתו, והחדרים והמרפסות כולם מלאים גויים ויהודים, עשירים ועניים ומושלים. והיה מרפא אויבים וידידים ואחרים. מיד בשובו היה רק רוחץ את ידיו ויוצא אליהם, מבקש את סליחתם ומבקש מהם לתת לו זמן שיאכל דבר־מה מועט אשר יהיה לו לעשרים וארבע שעות מעת לעת. הוא היה כותב להם מרשמים של רפואות למחלותיהם ומעודד אותם, ולא היו פוסקים מלבוא אליו כל הלילה וכל היום, זה נכנס וזה יוצא. והיה מדבר עמם ומצווה אותם כשהוא שוכב על גבו מרוב העייפות והסבל, ועם רדת הלילה לא היה יכול לדבר אפילו מילה אחת ואיש לא יכול היה להיפגש עמו, אלא ״משבת לשבת״ ייכנסו אליו ראשי הקהל להתייעץ בענייני הנהגת העיר והקהילה.
אל צלטאן רדו עלה שג׳לו דכתר באשי מאלו וכאן עאדתהו יחכמו אלא אלצלטאן מאל מצרים ואלצלטאן כאן סאכן באל קייאדא ומן מצרים לווניך אכוש פוק אלנצף סאעה ואלצלטאן כאן ענדו עאדה תקילי כתיר מא ימכן מן ג׳יר מא ישופו הרמב״ם בכל יום מן אלצבאח ולאכן אן כאן צאדפהום וגע לאהל בית אלצלטאן מלזום יצל הוניך וכל יום כאן יטלע מן ג׳בשא לי ירגע לעקב אלצהר ומא כאן יום יוצל קבל אלצהר וכאן יצל גועאן ובגייתו לל בית ישוף כתרה אווגאעי פי בטן אלבית אלקבב ואלטרמאת גמיעהום מלייאנין גוים ויהוד תגאר ופקרה וחכאם וכאן ידאווי עדוואן וצדקאן וג׳יר וחאלן ברגועו בס יג׳סל אידו ויטלע יאכד מן כאטרהום ויתרגאהום יעטונו וקת אלדי יאכל שי קליל אלדי יבקא עליהא ארבעה ועשרין סאעה מן אלוקת לל וקת ויכתבלהום אווראק מאל דווא אלוגע מאלהום וג׳יר ויאכד מן כאטרהום ומא ינקטעון טול אלליל וטול אלנהאר האדה ידכל והאדה יטלע יחכי וייאהום ויווציהום והווי משטח עלה צהרו מרוב אלתעב ולשקא ובדכול אלליל מא יקדר יחכי לאוונו כלמי וחדי ומא אחד יקדר ילתקי וייאנו ג׳יר מן שבת לשבת ידכלון אלגמאעה ענדו ליתשאוורון עלה תסליך אלבלד ושג׳אייל אלגמאעה.
שבחי הרמב"ם- מחזור סיפורים על הרמב״ם מעיראק-יצחק אבישרתשנ"ח-עמוד-91
40 שנות ישוב יהודי בעזה, באר שבע והקמת חוות רוחמה-מרדכי אלקיים-כסלו תשנ"ה-1994
ניסיון לריתוק הבדואים במחוז ובעיר משלהם
בשנת 1888 הבינו שלטונות הצבא כי אין פתרון לבעיית הבדואים מבלי לדאוג לפרנסתם. על כן הטילו על המושלים לנסות להקים לבדואים מחוז ועיר כדי להגביר את תלותם בה; עיר שיהיו בה מוסדות רפואה וחינוך, משטרה, בתי-משפט, שירותים ושוק מרכזי לתוצרת שלהם, שתעניק טובות הנאה לבדואים והציבור יהיה תלוי בה.
המושלים החדשים שבאו לארץ השתייכו לארגון התורכים הצעירים והיו נאורים יותר ומוכשרים יותר במינהל. היו ביניהם בעלי ניסיון וכוח שכנוע. הם ניגשו למשימה בזהירות אחרי מחקר יסודי (התיעצויות גם עם היהודים) על כוחות השבטים וסמכויותיהם בשטח, עוררו את אמון ראשי השבטים להאמין בהם, ועל- ידי כך השיגו את רצונם וקיבלו מראש את הסכמתם של ראשי השבטים, אחרת לא היו אלה נענים למשימה.
בראש וראשונה למדו המושלים החדשים, בדרכי נועם, את המנטליות של הבדואים, ואת מוקדי הכוח במדבר: מי חזק ממי; שלטונו וסמכותו של מי מקובלים, ומי מתיימר בלבד. התורכים הצעירים שלמדו את בעיות הבדואים, שוכנעו, כי הרעיון לרכז את הבדואים במחוז ובעיר משלהם הוא הפתרון היחיד. הם שיכנעו את ראשי השבטים הגדולים בתועלת (גם לכיסם) שתצמח לשלושת השבטים החזקים, אשר יישבו סביב שטח בארות המים, ממנו שאבו את כוחם ואת עוצמתם. היו אלה שבטי אל-תיאהה, אל-עזאזמה ואל-טראבין.
אחרי אלפי שנות תרדמה, מאז כרת אברהם אבינו את בריתו עם אבימלך מלך גרר, ומאז ששניהם נשבעו ליד הבאר, שקראו לה"באר-שבע", ועד ראשית המאה העשרים, לא חלו כל שינויים ושום התפתחות במדבר באר-שבע.
הקמת עיר ומחוז בדואי במדבר באר-שבע
רק ב-1900, כאשר הכיכר היתה במלוא פריחתה, הוקצה השטח להקמת המחוז והעיר באר-שבע. המקום נבחר בזכות המרחבים הגדולים, בצומת ההיסטורי בו הציע אברהם ללוט לבחור לעצמו את השטח שירצה, ואמר לו: "אם תימינה ואשמאילה ואם תשמאילה ואימינה".
ב-1898 תיכננו התורכים להקים את העיר באר-שבע בצומת גיאוגרפי חשוב, שמיקומו במרכזו של שטח מישורי רחב-ידיים, מוקף רכסי-מגן מכל עבריו. ב-1900, אחרי הכרת המושל התורכי ואישור התוכנית שהוכנה לעיר, החלו מיד לבנות אותה, ובחרו במועצת העיריה והקימו מינהל לניהול העיר והמחוז, שיועדו לבדואים, אנשי המדבר. כך עשו כדי שהבדואים יתחילו בחיים קונסטרוקטיביים, גם כדי לשחרר
אותם ממאות שנות נדודים בתנאים של רעב וצמא, ללא תכלית, לבנות ולהיבנות, ככל אורת בארץ.
כשהתורכים הכירו את עוצמת שלושת השבטים שחלשו על שטח מקורות המים וגם על שטח השוק המחוזי, למדו גם להכיר את עברם ואת ראשיהם: שבט אלתיאהה טען, כי הוותק שלו במדבר הוא מימי יתרו, חותן משה (פירוש השם "תיאהה" הוא"תועים"); ולפי סיפורם, מאז הם תועים במדבר. בראשם עמד חאג' עלי אלטוונה. בראש שבט אלעזזמה עמד שייח' חסן אלמלטעה. בראש שבט הטראבין עמד שייח' סלמן.
המושל התורכי העניק לשבטים את הזכות לבחור במי שיעמוד בראש העיר החדשה "באר-שבע", ומי יהיו סגניו, מתוך הנחה שהם יבחרו במועמד החזק ביותר על דעת כל השבטים. ואכן, הם בחרו באמיר חאג' עלי אל-עטוונה, ראש שבט אל- תיאהה, לראש העיר והמחוז ואת שני השייח׳ים האחרים לסגניו בשכר.
מיקומה של העיר נקבע בהסכמתם במרכז אדמותיהם. המושל התורכי קנה מהם ומהשבטים השכנים, שבט המחמדין, שבט אלג׳באראת ושבט אלחנג׳רה, עוד כ- 2,500 דונם במחיר סביר והעניק אותם במתנה לעיריה.
שייח' עלי אל-עטוונה נבחר לראש המחוז ולראש העיריה הראשון של באר-שבע
אחרי בחירת חאג' עלי לראש עיריית באר-שבע והמחוז, בחר נסים אלקיים בחלקה בקירבת בארות המים השייכות לשבט אל-עטוונה, וגר שם בגפו. בשנת 1906 קנה נסים אלקיים בצפת שלושה אוהלי-שיער מהבדואים בצפון ונטה אותם בקירבת אוהליו של שייח' חסן אל-עטוונה, ושיכן בהם את משפחתו.
בין הראשונים שהגיעו לבאר-שבע היו גם יעקב גורדון ושניידרוביץ, אשר הקימו ב-1902 טחנת קמח במקום. למרבה הצער, בשנת 1908 נפטר יעקב גורדון, ומשפחתו חזרה לתל-אביב. שנה לאחר-מכן הגיעו אליעזר וצילה מרגולין עם בתם הקטנה לעבוד בטחנת הקמח של גורדון, וגרו במגורים ארעיים בשכירות. כמוהם גרו בבאר-שבע סוחרים רבים. יהודים מעזה התגוררו במחנות הבדואים במדבר באר-שבע ובמדבר סיני. חצי שנה בחורף גרו בעזה. חצי שנה בקיץ גרו בבאר-שבע.
זכות טובת ההנאה לראשי השבטים החזקים
כבר בשלב הראשון של הקמת העיר נהנו השבטים הגדולים מהכספים הרבים שזרמו לכיסיהם תמורת האדמות שקנתה מהם הממשלה, במחיר מופקע, כדי לעודד אותם, והמושל הבטיח כי היד עוד נטויה לקנות מהם שטחים נוספים.
כל נציגי השבטים נתמנו חברים במועצה. כפקידי המועצה לתפקידים מינהליים וראשי מחלקות גויסו בדואים מבין המשכילים שבתוך בני כל שבט. פריד, בן אחיו של ראש העיר האג' עלי אל-עטוונה, שרכש את השכלתו באנגליה ובירושלים, נתמנה גזבר המועצה ומנהל מחלקת המסים.
כל הפקידים והמנהלים באו מתוך שבטי הבדואים בלבד, זאת כדי להעניק טובת הנאה לכל שבט. המושלים התורכים ליוו את הקמת העיר ותיכננו אותה בעזרת מהנדסים ואדריכלים, תורכים וגרמנים, מומחים לתכנון ערים; כדי לעודד את המוני
הבדואים להתישב בעיר, הוחלט להעניק להם זכות עדיפות בקבלת מגרשים, והוכח שבל בדואי שיבוא לבנות ביתו בעיר יקבל מגרש, או יותר, חינם אין בסף. גם תוענק לו זכות ראשונה על כל משרה.
קבעו, שלזרים יהיה מחיר המגרש עשר לירות זהב. אף-על-פי-כן, המוני הבדואים לא שׂשׂו לקבל מגרשים כדי לבנות עליהם בתים במקום אוהליהם. המושל, שלא הבין את הסיבה, החליט, לכן, להכריח את הבדואים לבנות, ולחץ על השייח'ים שנהנו ממכירת אדמתם לבנות הרבה בתים, חנויות ומחסנים להשכרה. רוב השייח'ים לקחו מגרשים ובנו בתים, חנויות ומחסנים להשכרה. כאשר נוכחו הבדואים האחרים שיש הכנסה טובה משכר הדירות, החלו לבנות, ומספר הקופצים מבין הבדואים והעירוניים הלך וגדל, וכלל את סוחרי עזה וחברון.
יעקב גורדון חבש מגרש בבאר-שבע
בשנת 1900 הגיע יעקב גורדון לבית חכם נסים בעזה. בידו היה מכתב מיחזקאל דנין, בו מבקש דנין מחכם נסים להדריך את גורדון ולסייע בידו לקנות מגרש כדי להקים עליו טחנת קמח בבאר-שבע. עיריית באר-שבע מכרה מגרשים לכל דיכפין. היה זה ביקורו הראשון של יעקב גורדון בעזה והוא לא ידע לאן ללכת ולמי לפנות בבאר-שבע.
למחרת בבוקר נסעו השניים לבאר-שבע, שעדיין לא היו בה בנינים. רק בנין העיריה היה אז בראשיתו. העיריה שכנה בינתיים באוהל בו ישב פריד אל-עטוונה, בן אחיו של ראש העיר. הוא היה מהבדואים היחידים שידעו קרוא וכתוב. יעקב גורדון שילם לפקיד עשר לירות זהב תמורת מגרש במפת חלוקת המגרשים, שהיתה מסומנת במספרים, וליד אחד מהם נרשם שמו של גורדון. פריד אל-עטוונה נתן לו קבלה וטופס חוזה מוכן, שבו צויין כי מגרש מספר זה וזה נמכר ליעקב גורדון. על החוזה חתמו פריד אל-עטוונה, יעקב גורדון וחכם נסים, כעד.
באותו לילה לן יעקב גורדון בבאר-שבע באוהלו של חכם נסים. למחרת, עם עלות השחר, הצטרפו שניהם לשיירת הגמלים שיצאה לעזה. יעקב גורדון נשאר ללון בעזה והשכם בבוקר הודה לחכם נסים ועלה על דיליז׳נס שיובילו ליפו, על-מנת לרדת בראשון-לציון.
40 שנות ישוב יהודי בעזה, באר שבע והקמת חוות רוחמה-מרדכי אלקיים-כסלו תשנ"ה-1994 – עמ"118