משכיל שיר הידידות-שולחן ערוך מפוייט לרבי משה אבן צור- מָה יָפָה וְנִפְלְאַתָה-מבואר ומנוקד
ג. ישיר משה
סא. מָה יָפָה וְנִפְלְאַתָה
חריזה: אבאבאבאב גדגדגדד.
משקל: שבע – תשע הברות בצלעית.
כתובת: אהבה אחרת, לנועם יפה נאוה נעימה, ס׳ משה בן צור.
מָה יָפָה וְנִפְלְאַתָה / אַהֲבַת כַּלָּה כְּלוּלָה
מֵרִבְבוֹת קֹדֶשׁ אָתָא / דּוֹדִי נוֹרָא עֲלִילָה
חָמַד וְנַפְשׁוֹ אִוְּתָה / אִשָּׁה הִיא עֲטֶרֶת בַּעֲלָהּ
וְהֹדוֹ עַיִן לֹא רָאָתָה / לְתִפְאֶרֶת וְלִתְהִלָּה
5 – שִׂפְתוֹתָיו נוֹטְפוֹת מֹר עוֹבֵר / קוֹלוֹ נָאֶה עָרֶב וּדְבָרוֹ
נַפְשִׁי יָצְאָה בְּדַבְּרוֹ / לְעֵינֵי מָה מָּתוֹק תָּואֲרוֹ
כְּחָתָן יוֹצֵא מֵחֶדְרוֹ / מָה רַב יָופְיוֹ נָעֳמוֹ הֲדָרוֹ
אַשְׁרֵי שֶׁהוּא עֶזְרוֹ שִׂבְרוּ מָה רַב…
שָׁאוֹל שָׁאַל הָאִישׁ הוֹד יָופְיָהּ / נַפְשׁוֹ בְּנַפְשָׁהּ נִקְשְׁרָה
10 – רִשְׁפֵּי אֵשׁ לוֹהֵט שַׁלְהֶבֶת יָהּ / דָּלְקָה בְּלִבּוֹ בָּעֲרָה
בְּקוֹל קוֹרֵא אָחוֹת וְרַעְיָה / בּוֹאִי יָפָה וַהֲדוּרָה
יַעֲלַת חֵן גֶּפֶן פּוֹרִיָּה / וּמִפְּנִינִים יְקָרָה
רֹאשֵׁךְ כַּכַּרְמֶל עָלַיִךְ / לִבַּבְתִּינִי בְּעֵינַיִךְ
צוּף נוֹטֵף מִשְּׂפְּתַיִךְ / יוֹנָה הַרְאִינִי נָא מַרְאַיִךְ
15 – כִּשְׁנֵי עֳפָרִים שָׂדַיִךְ / הָבָה נָא אַבֹא אֵלַיִךְ
מַה יָפוּ טוֹבוּ דּוֹדַיִךְ / כְּחָתָן עַל כַּלָּתוֹ עָלַיִךְ
יָשִׂישׂ יִשְׂמַח אֱלוֹקַיִךְ
מה… אהבת: ע״ד הפסוק בשמ״ב א, כו: ׳נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים׳.
- 2. מרבבות אתא: על פי ־דב׳ לג, ג, ושיכל המילים בשל החרוז ולשון הפסוק ׳ואתה מרבבות קדשי. נורא עלילה: על פי תהי סו, ה. -: ונפשו אותה: על פי איוב כג, יג. עטרת בעלה: על פי משלי יב, ד. 4• עין… ראתה: על פי יש׳ סד, ג. למפארת ולתהלה: ע״ד הפסוק בדב׳ כו, יט: ׳לתהלה ולשם ולתפארת׳. 5. שפתותיו… עובר: על פי שה״ש ־ יג. קולו… ערב: על פי תענית טז ע״א, שם מדובר בתכונות הש״ץ, וכאן הכוונה לקב״ה. 6. נפשי… ביברו: על פי שה״ש ה, ו. מה מתוק: על פי שופי יד, יח. 7. כחתן… מחדרו: על פי תה׳ יט, ו. מה רב: על :י תה׳ לא, כ. 8. אשרי… שברו: ע״ד הפסוק בתה׳ קמו, ה: ׳אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה׳ אלוקיו׳. ; שאול שאל: על פי בר׳ מג, ז. נפשו נקשרה: ע״ד הפסוק בשמ״א יח, א: ׳ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד׳. ::. רשפי אש: על פי שה״ש ח, ו. שלהבת יה: על פי שהש״ר פרשה ח ד״ה ׳כי עזה׳. 11. בקול קורא: על נ ישי מ, ג. אחות ורעיה: כמו ׳אחותי רעייתי׳ בשה״ש ה, יב. 12. יעלת חן: על פי משלי ה, יט. גפן פוריה: פי תה׳ קכח, ג. ומפנינים יקרה: על פי משלי ג, טו. 13. ראשן… ככרמל: על פי שה״ש ז, ו. לבבתיני בעיניך: על פי שה״ש ד, ט. 14. צוף… משפתיך: ע״ד הפסוק בשה״ש ד, יא: ׳נופת תטופנה שפתותיך׳. •ינה… מראיך: על פי שה״ש ב, יד. 15. כשני… שדיך: על פי שה״ש ד, ה. הבה… אליך: במקור הדבר נאמר .ל ידי יהודה, וכאן הם דברי ה׳ בהתחברות לעם ישראל, והלשון על פי בר׳ לח, טז. 16. מה… דודיך: כפל ־.¡ין החיבה וכרך יפו עם טובו שבפסוק, והלשון על פי שה״ש ד, ו. כחתן… עליך: במקור נאמר ׳ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלוקיך׳, וגם כאן כפל הלשון ישיש ישמח, כדי להדגיש את החיבור בין ה׳ לעם ישראל, והלשון על פי יש׳ סב, ה.
הִיא תָּשִׁיב אֲמַרְיָה אֵלָיו / דּוֹדִי לִי וְגַם לוֹ אֲנִי
כִּי מִי בַשַּׁחַק יַעֲרֹךְ אֵלָיו / בִּנְשִׁיקוֹת פִּיו יִשָּׁקֵנִי
20 – יָבֹא יֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו / אַשְׁקֵהוּ עֲסִיס רִמּוֹנִי
יְבִיאֵנִי אֶל תּוֹךְ חֲדָרָיו / חוֹתָם עַל לֵב יְשִׂימֵנִי
ְלְתָאֲבָה גָּרְסָה נַפְשִׁי / מַרְבַדִּים רָבַדְתִּי עַרְשִׂי
יִפְשֹׁט שְׂמֹאל תַּחַת רֹאשִׁי / יְחַבְּקֵנִי בִּימִינוֹ
תּוֹךְ מִשְׁכָּן אֹהֶל אָפַדְנוּ / וְאִשְׁתַּעְשְׁעָה בְּגַנּוֹ
25 – אֶתְעַלֵּס אֵשֵׁב עַל כַּנּוֹ / מָה טוֹב מָה נָעִים חַסְדּוֹ וְחִנּוֹ
הֲדַר כְּבוֹדוֹ וּגְאוֹנוֹ
מָה טוֹב…
בְּנוֹת צִיּוּן צְאֶינָה וּרְאֶינָה / אִם תִּמְצְאוּ מַחְמַד עֵינִי
רוֹכֵב שְׁמֵי קֶדֶם מֵעוֹנָה / הַגִּידוּ לוֹ בִּלְשׁוֹנִי
חוֹלַת אַהֲבָתוֹ יְבַקֵּר נָא / כִּי לֹא חוֹלַת הָרֹאשׁ אֲנִי
30 – אֲנִי שָׁכַבְתִּי וָאִשָּׁנָה / יְקִיצֵנִי יְשִׂיחֵנִי
דּוֹדִי מָתַי תָּבֹא אֵלַי / מַשָּׂאֶיךָ חָבִיב עָלַי
מִי יִתֵּן יִכָּתְבוּן מִלֵּי / נַפְשִׁי רוּחִי דָּבְקָה אַחֲרֶיךָ
אֲנָכִי רוּת אֲמָתְךָ / תִּגָּלֶה נָא עָלַי תִּפְאַרְתֶּךָ
וְתִפְרֹשׁ צֵל כְּנָפֶיךָ / תַּאֲוַת לִבִּי אֵלַי תִּתְלַוֶּה
35 – וּכְגַן רָוֶה דּוֹדִים נִרְוֶה
תַּאֲוַת לִבִּי…
- בסטרופה הקודמת הדובר הוא הי, וכאן הדוברת היא כנסת ישראל. היא… אליו: על פי שופי ה, כט. דודי… אני: על פי שה׳׳ש ב, עט. 19. כי… יערוך: על פי תהי פט, ז. בנשיקות… ישקני: על פי שה״ש א, ב. 20. יבא… מגדיו: על פי שה״ש ד, טז. אשקהו… רמוני: ע״ד הפסוק בשה״ש ח, ב: ׳אשקך מיין הרקח מעסיס רמוני׳. יבוא ויאכל, אשקהו, אלו הן פעולותיה של כנסת ישראל. 21. יביאני… חדריו: וכתוצאה מפעולותיה של כנסת ישראל, הקב״ה יביאה לתוך חדריו ויענוד אותה כטבעת חותם, והלשון ע״ד הפסוק בשה״ש א, ד: ׳הביאני המלך חדריו׳, 22. לתאבה… נפשי: על פי תהי קיט, כ. מרבדים… ערשי: על פי משלי ז, טז. 23. שמאל… ראשי: על פי שה״ש ב, ו. יחבקני בימינו: על פי שה״ש ב, ו. תוך … אפדנו: אפדנו- עניינו ארמון, זוהי משאלתה של כנסת ישראל, שהקב״ה יביאה לתוך ארמונו, ר״ל לתוך מקדשו שישוב אליה כבתחילה, והלשון על פי דניאל יא, מה. ואשתעשעה בגנו: גנו־ כינוי לבתי כנסת על פי שהש״ר פרשה ו ד״ה דודי , וכאן כינוי למקדש, וכינה הפייטן את המקדש בשלושה כינויים: משכן, אהל אפדנו וגנו. 25. אתעלס… כנו: זו תפילתו של הפייטן שעם ישראל יזכה לשבת בארץ ישראל ויתעלס עם הקב״ה. מה… נעים: על פי תה׳ קלג, א. 26. הדר… וגאונו: על פי יש׳ ב, יט. 27. בנות… וראינה: ע״ד הפסוק בשה״ש ג, יא: ׳צאינה וראנה בנות ציון׳. אם תמצאו: על פי שה״ש ה, ח. מחמד עיני: בשה״ש נאמר אם תמצאו את דודי, והפייטן כתב מחמד עיני, והלשון על פי יחי כד, טז. 28. רוכב… קדם: על פי תה׳ סח, לד. מעונה: כמו מעון, והוא אחד משבעה רקיעים וראה ויק״ר פרשה כט ד״ה ׳כל השביעיף. 28-29. הגידו… אהבתו: ע״ד הפסוק בשה״ש ה, ח: ׳אם תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת אהבה אני׳, אלא שכאן הפייטן לא השתמש במילה אם שהיא מילת ספק, וכתב ׳הגידו לו בלשוני׳. כי… אני: כפל העניין בא לומר שאין כאביו כאבי ראש, אלא כאבי געגועים לדוד שהוא הקב״ה. 31. אני… ואישנה: על פי תה׳ ג, ו. יקצני ישחיני: זו משאלתו של עם ישראל שהקב״ה יעיר אותו. 30. מתי… אלי: על פי תה׳ קא, ב. משאין… עלי: אף על פי שמשא הגלות קשה, הרי שעם ישראל מקבל זאת באהבה. 32. מי… מילי: על פי איוב יט, כג. נפשי… אחריך: על פי תה׳ סג, ט. 33. אנכי… אמתן: על פי רות ג, ט. כשם שבועז גאל את רות, כך הקב״ה יגאל את עם ישראל . 34. צל כנפיך: על פי תה׳ יז, ח. תאות לבי: על פי תה׳ כא, ג. אלי תתלוה: ע״ד הפסוק בבר׳ כט, לד: ׳ ילוה אלי אישי׳. 35. וכגן דוה: על פי יש׳ נח, יא. דודים נרוה: על פי משלי ז, יח.
משכיל שיר הידידות-שולחן ערוך מפוייט לרבי משה אבן צור- מָה יָפָה וְנִפְלְאַתָה
"יכי"ן" רבי יוסף כנאפו זיע:א-הוצ' אות ברית קודש-ניסן תשס"ב
התפיסה הקבלית כדרך חיים
רבי יוסף ראה את עצמו כמי שתפקידו להעביר את הקבלה דרך הצינור המעשי, של חיי היומיום, לעם. הוא היה אחד מאלו אשר קיבלו את הקבלה כפי שהומחשה ע׳׳י ממשיכיו של האר״י וראו בה את הצורה הנכונה והיחידה, אולי, של קיום יהודי אמיתי של התורה והמצוות. אמונתו העמוקה בקבלה הייתה מקור למעיין הנובע של פירושיו והתייחסותו לכל מצווה, מנהג או פירוש לתורה, ממנה יצא לחפש סימוכין והוכחות מכל ספרות חז״ל, ואליה שב לביסוס אמיתות הרעיון, והכל הלכה למעשה. כלומר לא הוספה של רעיון קבלי ערטילאי, אלא יישום קבלי של הדברים במנהגים ובמצוות המעשיות. רבי יוסף מרבה לצטט מדברי האר״י זצ״ל, וקורא לו ״הרב״ או ״רבינו האר״י״. כן, הוא מרבה לפרש את הרב חיד׳א, לו הוא קורא ״הרב החסיד׳׳. רבים מהספרים, אותם הוא מצטט, הוא מביא מספריו הרבים של החיד׳א, אשר היו בידיו. הוא מרבה לצטט את הרב שלום שרעבי (הרשומר שבת) זצ״ל הנקרא בפיו ״הקדוש״, את הרב חיים ויטל זצ״ל (מהרח״ו), ואת הרב חיים בן עטר ״אור החיים" הנקרא אף הוא בכתביו ״הקדוש״.
למשל תיקון חצות הוא נושאו של הפרק הראשון בספר ״זך ונקי״. אותה מסורת של אנשי הסוד לקום בחצות לילה לבכות על חורבן ירושלים ולעשות תיקון לנשמה, במיוחד נוכח מצבה של השכינה הנמצאת אף היא בגלות, יחד עם עם ישראל. מנהג זה מוזכר אצל הרב האי גאון (המאה התשיעית), מוזכר בזוהר, אך לא היה נפוץ וידוע עד לאחר ביסוסו על-ידי האר׳י וממשיכיו. ״עיקר פרסומו, וכן בהבחנה בין תיקון רחל לתיקון לאה, על המסקנות המעשיות השונות ־מכוחה של הקבלה הלוריאנית באו.״
להלן תיאור השתלשלות הנושא בפרק הראשון של ״זך ונקי״ בקיצור רב: רבי יוסף פותח בציטוט ארוך של הזוהר, מדגיש את המשמעות המעשית של ה״חובה״ לקום לעשות את התיקון, מביא דוגמא אישית ששמע מפי רבו אודות רבי יוסף אלמליח (נכדו של רבי יוסף אלמליח בעל ״תוקפו של יוסף״), אשר נהג לקיים מנהג זה במסירות נפש, עבור למנהגו של דוד המלך ע״ה, אשר אמר ״חצות לילה אקום להודות לך, דרך המדרש אשר אמר על דוד המלך, שלא טעם טעם המוות מימיו, משום שלא ישן מימיו שינה ארוכה מ־ 59 נשימות – שכן שינה של יותר משישים נשימות שווה למוות וחזרה לפירושו של רבי משה זכות (הרמ״ז) בספרו ״מקדש מלך. על כך, מוסיף רבי יוסף משלו: ״ודרך רמז רמזתי בעוניי״, דוגמת הסוס, עליו נאמר שלא ישן כלל, ועל-כן נאמר:״ לא בגבורת הסוס יחפץ״ (תהילים קמז׳), מדלג למובאה מספרו של רבי יהודה החסיד "שומר ישראל״, ומחבר לכל זה את יעקב אבינו שאף הוא לא מת, כמו דוד, והוא מסתמך שוב על החיד״א בספרו ״חומת אנ״ך. ועוד הוא ממשיך לציין את הסידור המפורסם ״בית עובד׳, הממליץ על התיקון, את הרב ״קהילת יעקב״, ולאחר ״משחק״ בראשי תיבות, הוא מסכם: ״וכלל כל הדברים: אשרי מי שעושה מעשיו לשם שמים בכלל ופרט, שזהו עיקר התורה ופריה, כדי ליחד קודשא בריך הוא לברר רפ״ח (288) ניצוצין הקדושות ונוראות יום יום. ומהן נעשה מלבושין של נפשו ורוחו ונשמתו שנקראים תבורא דרבנן״.
הנה כי כן, מנהג שאינו מופיע כלל בשולחן ערוך, אשר היה אולי נהוג בימי הביניים אצל יודעי סוד וחסידים, קיבל, עם התפשטות הקבלה הלוריאנית, מעמד מיוחד. רבי יוסף מקדיש לעמדה זו, של ממשיכי האר״י, חשיבות עילאית, ומוסיף ״מעט׳ משלו. מציין את ה״מעפר הזה חלמיש כמי שקבע שתיקון חצות הוא אמצעי לתיקון עוון הוצאת זרע לבטלה: ״יש שראו בתיקון חצות תיקון לעוון הנידון. ראה, למשל, ר׳ יוסף כנאפו, זך ונקי, עמ׳ פא׳: ׳שבזה עושה נחת רוח לשכינת עוזנו כמבואר בכמה מקומות בזוהר הקדוש, שכמעט שכל הזוהר מלא מזה, ובכוחה הוא הורג
יצר הרע המחטיאר׳ וכו/״ רבי יוסף היה, אם כן, בין החכמים אשר הפכו את המובא בזוהר לדברים שהם חלק בלתי נפרד מהמסורת היהודית. דוגמא נוספת היא יחסו לחשיבות הזכות לשבת על כיסא אליהו בברית מילה, להיות ה״סנדק״ של הנימול. הוא מדגיש כי מי שזוכה להיות סנדק בברית, זוכה לתקן הברית ופגמה׳׳ (תיקון הברית של הסנדק עצמו מכל הקרי והזרע לבטלה שהוציא בימיו). הוא מצטט את המובא בספר ״אורחות צדיקים״, על כך שאליהו הנביא עצמו ישב על כסאו של הסנדק בברית המילה של האר״י עצמו. כמו בעניין תיקון חצות, גם כאן מנהג שנרמז ב״פרקי דרבי אליעזר״, על הגזרה שהטיל הקב״ה על אליהו הנביא, שיהיה נוכח בכל ברית שבני ישראל עושים לבניהם, כי הוא הטיל ספק בהם: ״והמה לא שמרו בריתך, הופך למושג מרמי בקבלה הלוריאנית. רבי יוסף לוקח את המנהגים המקודשים בזוהר ובמסורת של האר׳י, והופכם לחשובים ומרכזיים לזיכוך חטאו של הסנדק, ושל הבאים בחסותו להתברך. ״והכא בדידן, בזה הצדיק הבא לתקן פגם הברית [זרע לבטלה] שבא לישב בכסא אליהו זכור לטוב, אשר עושה כמה מצוות תכופות; וכאמור, הרי הוא מברר הרבה בירורים וסומך נופלים ממש, אשר על כן כמקטיר קטורת יחשב, ואפשר שעל־כן באה מלה זו בלשון תרגום סנד׳׳ק כמו מלת קטורת שגם היא בלשון תרגום. וזהו ראשי תיבות סנד״ק= סומך נופלים דמוי קטורת…״.
כאמור, גישתו היא קבלית במשמעויות הפילוסופיות אמונתיות, אך גם בהוראות המעשיות של הקבלה. הוא, לעומת רבי יעקב אביחצירא, ״אביר יעקב״, אשר רק הקוראים המבינים בקבלה יכולים לעקוב אחריו, לא מתעלה לספרות הקבלה, ולא מנסה להוסיף משמעויות והסברים קבליים לכתוב. אדרבא, הוא מפרש את המושגים והמשמעויות של ההוראות הקבליות לעם, ומאפשר להם להתאים עצמם לאורח חיים אמוני על-פי תורת הקבלה, כשהיא מחוברת היטב למסורות הקודמות ולהלכה הקיימת.
השוואה בין ה״אביר יעקב״ זצ״ל, בפירושו להגדה של פסח ״בגדי שרד" לבין פירושו של רבי יוסף ב״יפה עינים״ היא מאלפת לענייננו. רבי יעקב אביחצירא זצ״ל, מסביר כל פעולה או אמירה בליל הסדר בהקשר של הספירות או עניינים אחרים בקבלה. רק מי שידיו רב לו בקבלה יוכל לעקוב אחרי הפירוש ולהבינו. לעומתו, רבי יוסף מפרש את הפעולות והאמירות בדברים מתוך הקבלה, אך לעניין המעשי שלהם במישור האמוני והלוגי. לדוגמא, הפירוש לפרק בתהילים, שהוא הפרק השני בהלל ״בצאת ישראל ממצרים״, הנקרא בליל הסדר לאחר הסעודה. אביר יעקב מפרשו כולו על דרך הקבלה: ירידת עם ישראל לשפל המדרגה בעבודה הזרה במצרים, מבטאת את הסתלקות החסדים מבני ישראל, ורק בזכות יכולתם המיוחדת, להימנע מעבודה זרה אמיתית נצלו בני ישראל מלהשאר במצרים לעד. רבי יוסף מסביר את הפרק כולו כהתפתחות אלוהית, שהנחתה את ירידת בני ישראל למצרים, ואילו לא היו להם צדקות אבותיהם, והתחייבותו של הקדוש ברוך הוא לאבות, לא היו נגאלים.
"יכי"ן" רבי יוסף כנאפו זיע:א-הוצ' אות ברית קודש-ניסן תשס"ב- עמ'-49
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".
מאבקים בין התנועות הפוליטיות הארץ ישראליות במגרב.
בתחילת דרכה התנועה הציונית לא הקדישה תשומת לב ליהדות צפון אפריקה. למרות קול קורא שיצא מהתנועה הציונית רמז לאי התעלמות מיהדות צפון אפריקה אבל הקשר של התנועה הציונית עם יהדות זו היה רופף. עם זאת הפעילות הפוליטית במגרב התאפיינה במאבקים בין התנועות מפלגות הארץ ישראליות שליוו את – הפעילות החינוכית, העלייה וההעפלה בקרב הנוער והשפיעה על קהילות המגרב. התחרות והמאבקים במגרב התנהלו בין תנועות 'דרור', 'השוה"צ', 'הפוהמ"ז', 'בית"ר', תנועות צופים דתיות ואנשים פרטיים.
זאב ז'בוטינסקי ביקר בתוניס והביא את בשורת ההסתדרות הציונית הרוויזיוניסטית שהכתה שם שורשים. ביקוריהם של בכירי תנועת העבודה בשנים 1945 1944 , אליעזר קפלן, גזבר הסוכנות היהודית, במרוקו לפגישת עבודה עם נציגי המשרד הארץ ישראלי על עלייה, ומשה שרת, ראש המחלקה המדינית בסוכנות היהודית, בלוב בשנת לא הניבו תוצאות. לביקורים אלה לא היה המשך והשטח 'ננטש' לטובת רוויזיוניסטים.
נדיה כהן, פעילה מרכזית בהעפלה מצפון אפריקה שהבינה שעליית שארית הפליטה הועדפה על פני עליית המוגרבים פנתה לרות קלוגר, פעילה בקרן קיימת לישראל בצפון אפריקה ומקורבת למנהיגי היישוב בפלשתינה א"י, בבקשה להעביר מכתב לבן גוריון בדבר חשיבות ביקור של אישיות רמת מעלה – בצפון אפריקה, כמו אליהו דובקין, מנהל מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית "כדי שיבוא בעצמו ויראה את המצב והאפשרויות". היא ציינה, שפעילות השליחים סמויה ואין הם יכולים להופיע בפרהסיה על במות ציבוריות. מזכירתה של קלוגר ענתה לה שרות חולה וכשתחלים תפנה את המכתב לבן גוריון. – נדיה, פעילה צעירה, זיהתה את החשיבות שבתמיכת תנועה פוליטית ארץ ישראלית לחיזוק הפעילות הציונית במגרב ולא כן תנועת 'דרור'.
השליח פרידמן, שכנע את פעילי תנועת 'צעירי ציון' להצטרף לתנועת 'דרור' העולמית של 'הקיבוץ המאוחד' ודאג לשלוח את נדיה כהן, כנציגה ולא כצירה, לכנס העולמי של תנועת 'דרור' שהתקיים במאי 1947 במינכן. בכנס נשאה נדיה נאום בעברית בפני צירי הוועידה והצהירה על נכונותה של תנועת 'צעירי ציון' בתוניס להצטרף לתנועת 'דרור' העולמית. משה קליגר, ממזכירות 'הקיבוץ המאוחד' ואיש הקשר לשליחי התנועה במגרב, בנאומו באותו כנס לא הזכיר כלל את הג'סטה של נדיה מתנועת 'צעירי ציון' להצטרף לתנועת 'דרור' העולמית, ולא הובעה הכרת תודה על צעד זה. אפשר להניח שהתנועה לא התאמצה יתר על המידה כדי להשיג שיתוף פעולה של התנועה בתוניס. הקואופטציה נתפסה, אם כן, כתהליך טבעי שעל יהדות המגרב לעבור ויהי מה.
אחרי שליחותו השנייה בצפון אפריקה דיווח אפרים פרידמן )בן חיים( "שהרוב המורחב החדש של – הפדרציה הציונית בתוניס שיזם ד"ר ליאופולד ברטוואס, נציג הפדרציה הציונית בתוניס ובאלג'יר, אינו יעיל ולא תפקד ובהרכב זה כל עבודה אינה אפשרית". ראוי לציין שפרידמן היה השליח שהמליץ על מינוי של ד"ר ברטוואס לתפקיד. בפדרציה היו גם חברים רוויזיוניסטים ש"אינם ממש בעלי עניין בציונות ובעיקר חסרי ידע והבנה ציונית". גם אם פרידמן התנגד להגדרה מפלגתית של פעילות תנועתו בצפון אפריקה, כי ]…[ "איננו יכולים לבוא ]לצפון אפריקה, ב.ד[ אלא בדגלנו ]'החלוץ האחיד', ב.ד[שהוא איחוד הנוער הצפון אפריקאי לשם הגשמה חלוצית". הוא ויגאל כהן חברו לשליחות, פעלו לאחד את תנועות הנוער תחת חסות ה'הקיבוץ המאוחד' ולא שילבו את התנועות הדתיות. למרות הצהרתו למען רעיון 'החלוץ האחיד' המפלגה היריבה הוא הדיר את 'הפוהמ"ז' מפעילות. הדיווח של אפרים פרידמן למשה קליגר, ממזכירות 'הקיבוץ המאוחד', על אחוד בין מועדון 'שארל נטר' ו'קבוצת בן יהודה' בקזבלנקה, ששתיהן לא היו תנועות בעלות אופי דתי או סוציאליסטי, לא הובא כנראה, – לידיעתו של דובקין יוזם רעיון 'החלוץ האחיד'. אפרים פרידמן טען, במחצית שנת 1945 , ]…[ "שיש תכנית אחידה לכול צפון אפריקה ]…[ ו"אנו יכולים לכבוש את כל הקונטיננט הזה". טענתו סתרה את נכונותו להימנע מ'יבוא' הפלגנות הפוליטית הארץ ישראלית לצפון אפריקה. קריאתו של פרידמן את צורכי הקהילה הצפון אפריקאית לא הייתה אולי תמימה אך נאמנותו לתנועה הייתה חזקה יותר מנאמנותו ליישום רעיון 'החלוץ האחיד'.
שנתיים מאוחר יותר התלונן אלפרד ללוש, שליח מטעם 'הקיבוץ המאוחד' בתוניס, "שאין הם, התנועות 'תורה ועבודה' ו'פועלי ציון' )מפא"י(, עוסקות בהגשמה ועלייה ועבודתם היא מילולית בלבד ומתמקדת בלימוד עברית ושהם נסבלים על ידי השלטון". חששו היה מפני הגעת המשלחת של מפא"י בראשות אליהו לולו ) ]…[ ש"באמתחתה אלף לא"י" שבעזרתו תוכל ]להשתלט על פעילות הנוער בצפון אפריקה. למעשה, השליח התלונן על תנועתו – – 'דרור' שלא הצליחה להיות תנועה הגמונית במגרב, — מפני שנעזבה על ידי הקיבוץ ]המאוחד, ב.ד[ ולא הוקצו לה משאבים ושליחים אף על פי שהייתה התנועה הראשונה שפעלה במגרב.
המאבק התנהל גם בתוך תנועת ' 'הקיבוץ המאוחד". פעילות תנועת 'דרור' נפגעה על ידי שליחי השוה"צ' מקיבוץ דן. ניתן לשער, שתנועת 'צעירי ציון' שהזדהתה עם תנועת דרור' בתוניס ניסתה לפעול – בין הפטיש הקיבוץ הארצי – – לסדן 'הקיבוץ המאוחד'. כדי להוכיח שמתארגן קיבוץ תוניסאי המליץ – – — אנדרי בלישה, מתנועת 'דרור', להראות את המכתב של אלפרד ללוש ללוזון יצחק מקיבוץ דן וליהודה טויל מקיבוץ גן שמואל. המלצתו התמימה של בלישה נבעה מאי היכרותו את הניואנסים בין התנועות 'דרור' ו'השוה"צ'. אפרים פרידמן טען שאסור למנות את יצחק לוזון מקיבוץ דן כשליח לצפון אפריקה.
גד שמלה, חבר הגרעין הצפון אפריקאי, קרא לקיבוץ המאוחד להתנגד ליצחק לוזון שפרש מ'הקיבוץ המאוחד' והחל לפעול כנגד 'צעירי ציון'. אפרים פרידמן חשש, שפעילותו של יצחק לוזון, חבר קיבוץ דן, מתנועת 'השוה"צ' תביא לפילוג בתנועת 'צעירי ציון' ותסכן את העלייה מצפון אפריקה במסגרת התנועה ואת הגרעין הצפון אפריקאי שהיה בהקמה בבית אורן. גם השליח אלפרד התלונן על התחרות מול 'השוה"צ' שהתפלג מתנועת 'דרור' וראה בפילוג,…."חרפה שעוד לא הייתה כמוה, שפלות ובגידה ביסודות התנועה. ]…[ הנימוק של הפורשים היה שאפרים ]פרידמן, ב.ד[ השליח השתלט על שתי בחורות: על נדיה )כהן ( ורחל )כהן) אף שפעילות התנועה התרחבה למחוזות מעבר לאלג'יר )טלמסן( והיו פעילויות חינוכיות של הקק"ל וסמינר. ובכל זאת 'חברנו' עוסקים בפילוג".
ועדת חו"ל של 'הקיבוץ המאוחד' נדהמה לקבל דיווח מרחל כהן, אחת השליחות, שתנועת 'דרור' בתוניס התפלגה עקב פעילותו של דדה בלישה מקיבוץ דן. גם נדיה כהן ואלפרד כהן/ללוש? כתבו באותו עניין לגרעין הצפון אפריקאי בקבוצת 'רגבים'. במכתב אחר הביע אלפרד חשש לעתיד התנועה ו"שבדרך יישפך התינוק עם המים". חששו היה גדול כול כך, שהציע להפסיק את התקצוב לתנועה בתוניס ולהעבירו למרוקו ואלג'יר. ניתן להעריך, כי תגובה קיצונית כזאת בדיווחי השליחים שפעלו בצפון אפריקה לא העידה על חוסנה של תנועת 'דרור' בצפון אפריקה. הפילוג בצפון אפריקה שיקף את המאבקים בין התנועות הסוציאליסטיות כארבע שנים אחרי הפיצול בין מפא"י לבין סיעה ב' בפלשתינה א"י, וארבע שנים לפני הפילוג בתנועת 'הקיבוץ המאוחד' המאוחד" בישראל. המאבק – הפוליטי על נפשם של בני הנוער העיד על מאבקי התנועות הפוליטיות בארץ ישראל שיובאו בידי השליחים לצפון אפריקה.
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".
פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-עריכה חוה לצרוס-יפה-היהודים בארצות האסלאם- תקופת הממלוכּים
תקופת הממלוכּים
אולם במידה שאנו מתקרבים לסוף תקופת ה״ממלוכים״ בולטת יותר קנאותם של אנשי־הדת המוסלמים, הנותנת את אותותיה ביחסים עם הלא־מוסלמים. יש חוקרים המייחסים תופעה זו לשינויים במבנה החברה המוסלמית. שלטונם של שכירי־חרב, שמקרוב באו מארצות אסיה התיכונה, או של עבדים משוחררים, מוסלמים מחדש, העיק ביותר על תושבי המדינה הוותיקים. בה במידה שנוצלה והושפלה האוכלוסיה הוותיקה, גדל לחצה וחוסר סובלנותה כלפי ״אנשי החסות״. גירושם של מוסלמים מגלילות ספרד, שנכבשו מחדש על־ידי הרקונקויסטה, אף הוא היה גורם לעלייה במתח הקנאות. השינוי לרעה ניכר במיוחד בתקופה הממלוכית. אז אירעו מקרי פרעות והתקפת שכונות הנוצרים. ידועות היו המהומות בימי שלטון אַלנַאצַר מֵחַמֵד בן קֵלָאוּן (מלך שלוש פעמים בין השנים 1293—1340). סיפור מפורט על מאורעות שנת 1301 נמצא אצל אלמקריזי: המאורעות באו כתוצאה מהתרברבות הנוצרים ״אנשי החסות״, שהציגו לראווה את עושרם יתר על המידה. ההמון החריב בתי־פולחן רבים ואלה שלא נהרסו נשארו סגורים שנה תמימה. המהומות נישנו בשנת 1320, אבל נראה שגם הפעם לא סבלו היהודים, וחמת ההמונים ניתכה רק על הנוצרים. נוצרי שרצה לצאת אל הרחוב היה שואל מאת יהודי צניף צהוב ובמקרה זה היה בטוח שלא יפגעו בו. בשנת 1354 הוציא הסלטאן הממלוכי אלמַלֵכּ אלצאלח פקודה, שבה חזר על ״תנאי עמר״. הפקודה נשתמרה בשתי נוסחאות. להלן יובא הנוסח הקצר:
על־פי תרגומו של ל. א. מאיר במאמרו ״עמדת היהודים בימי הממלוכים״, ספד מאגנם, ירושלים, תרח״ץ, ע׳ 162.
״דבר המלך, להשמע בכל עדות היהודים, הנוצרים והשומרונים במדינת מצרים ובארצות האסלאם (ה׳ ישמרהו) ובמחוזותיהן, פרשת־הברית בין שר־המאמינים עמר בן אלח׳טאב — תהא רוח ה׳ נוחה הימנו — לכל חברי עדותיהן, כלהלן: כי לא יבנו כל מנזר וכנסיה ותא לנזירים בכל ארצות האסלאם ולא יחדשו כל דבר נהרס מהם, ולא יתנו מחסה למרגלים ולא ירמו בסתר את המוסלמים ולא ילמדו את הקוראן לבניהם, ולא יפגעו באחדות אלהים בפרהסיא ולא יעצרו בעד קרוביהם הרוצים לקבל דת־האסלאם ולא יידמו במלבושיהם למוסלמים, וכי ישימו עליהם את האותות המבדילים הכחולים והצהובים, וכי יימנע מנשיהם להידמות לנשים המוסלמיות, ולא ירכבו על אוכף, ולא יחגרו חרב, ולא ירכבו על סוס ופרד, רק על חמורים ובלבד על מרדעות, ולרחבן, ולא ימכרו משקה משכר, ויחגרו על מתניהם חגורות שלא ממשי, וכי האשה הנוצרית תקשר עליה חגורת־צמר־גפן מצבע כחול, והיהודיה חגורה צהובה, ואל ייכנס איש מהם… למרחץ— זולתי בסימן על צווארו המבדיל אותו מן המוסלמים, טבעת עשויה ברזל או עופרת או חומר אחר. ולא יקימו להם בתים גבוהים מבתי המוסלמים וגם לא שווים בגובהם לבתיהם, אלא יבנו בניינים נמוכים מבנייניהם, וכי ידפקו רק דפיקות קלות במקושם ולא ירימו קול בכנסיותיהם, ולא יעבדו בהנהלת ממשלתנו האצילה — אלהים יחזק את יסודותיה — וגם לא אצל אחד אמיריה —
יחזקם האל העליון — ולא יכהן איש מהם במשרה אשר תנשא אותו על אחד המוסלמים; וכי ישפטו על ענייני ירושת מתיהם על פי החוק הדתי המוסלמי, וכי החוקים האדמיניסטרטיביים ישתוו עם החוקים הנוגעים במתי המוסלמים; וכי נשי ״אנשי החסות״ לא תיכנסנה למרחצאות ביחד עם הנשים המוסלמיות, וכי יבנו בשבילן מרחצאות מיוחדים אשר שמה תיכנסנה. כל זה מיוסד על מה שהחליטו יודעי החוק הנעלה, וכפי שהוברר בחוק ההוא״.
בנוסח זה (וגם במורחב) לא נזכרו כל התנאים, ובמיוחד: החובה לשלם את מס הגולגולת הקצוב; לאכסן עוברי־אורח מוסלמים במשך שלושה ימים; איסור נשיאת נשק; החובה להופיע לפני בית־דין מוסלמי אם הצד השני (אפילו הוא יהודי) דורש זאת. כן לא נזכרו בנוסח שלפנינו זכויותיהם של ״אנשי החסות״ כפי שהובטחו ב״תנאי עמר״: נוסף על בטחון החיים וההון, המובטח כבר בקוראן, יש להצביע במיוחד על חופש הדת והשלטון הפנימי, שמהם נהנו ״אנשי החסות״.
במדינות, שבהן היה האסלאם הדת השלטת, גם לא היה ללא־מוסלמים צורך לבקש פריבילגיות להתיישב במדינה או בעיר שנבנתה מחדש ולעסוק בכל מקצועות הפרנסה שלא היתה בהן שררה על המוסלמים, או לדאוג לאישורן על־ידי שליט חדש שבא במקום קודמו. והרי זה היה הנוהג במדינות הנוצריות, שבהן אפשר היה לבטל את הפריבילגיות ולהשתמש בהן לסחיטת־כספים ולגירושים. בארצות האסלאם היתה זכות ישיבתם של היהודים והנוצרים מבוססת על מצוות הקוראן. ולכן, כשביקשו המוסלמים להצדיק את גירושם של היהודים והנוצרים מאלחג׳אז, טענו שנוסף על ה״חדית׳ ״, שלפיו ציווה מוחמד ״שלא תהיינה שתי דתות באלחג׳אז״, יש ״חדית׳״ האומר כי בחוזה־השלום של מוחמד עם אנשי ח׳יבר היה סעיף, שהרשה למוחמד לגרש את היהודים בכל שעה שירצה. אכן, לא היתה ליהודים בארצות האסלאם ההרגשה שהם ״זרים״, שכן ברובן הם ישבו עוד לפני בוא הערבים.
פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-עריכה חוה לצרוס-יפה-היהודים בארצות האסלאם– תקופת הממלוכּים
-עמ' 274
אֲנִי הַגֶּבֶר-קינה לט״ב (לתשעה באב).רבי דוד בן אהרן חסין-פייטנה של מרוקו-מבואר ומנוקד
68 – אֲנִי הַגֶּבֶר
קינה בת שש עשרה מחרוזות ומדריך דו־טורי דו-צלעי. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור אזור.
משקל: שבע-שמונה הברות בכל טור.
כתובת: קינה לט״ב (לתשעה באב). תמרור ׳ידידי זכרו חבת׳. סימן: אני דוד בן חסין חזק יצ״ו(ישמרהו צורו ויחיהו).
אֲנִי הַגֶּבֶר אֻמְלָל / אָבְדָה מִמֶּנִּי עֵצָה.
לִשְׁחֹק אָמַרְתִּי מְחוֹלָל / וּלְשִׂמְחָה מָה זוֹ עוֹשָׂה.
דָּרַךְ כְּאוֹיֵב קַשְׁתּוֹ / אֱלֹהִים בִּצַּע אֶמְרָתוֹ.
שָׁפַךְ כְּאֵשׁ חֲמָתוֹ / נָתַן יַעֲקֹב לִמְשִׁסָּה.
5 – וְהֶחֱרִיב אֶת זְבוּלוֹ / שָׂרָף בְּאֵשׁ הֵיכָלוֹ.
וּמֵעַל שֻׁלְחַן גָּלוּ / יִשְׂרָאֵל עֵדָה קְדוֹשָׁה.
יָדַעְנוּ בְּעַצְמֵנוּ / כִּי בְּעוֹנוֹתֵינוּ.
תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל שִׁלַּמְנוּ / אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה.
דִּבְרִי שִׁירָה בְּפִינוּ / שְׁאֵלוֹנוֹ שׁוֹבֵנוּ.
10 – אֵיךְ נָשִׁיר שִׁיר אֱלֹהֵינוּ / בִּמְקוֹם טֻמְאָה רְצוּצָה.
בַּת בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה / שָׁמָּה גָּלְתָה יְהוּדָה.
מֵעֹנִי מֵרֹב עֲבוֹדָה / אֲבֵלָה נְבֵלָה רֻטָּשָה
נָפְלָה עוֹד פַּעַם שֵׁנִית / בְּיָד מִדְיָן הַזְּדוֹנִית.
וְתַחַת מַלְכוּת יְוָנִית / וּמַלְכוּת אֱדֹם הַקָּשָׁה.
-15 חֵמָה עֶבְרָה וָזָעַם / יוֹם שַׁרְבִיט זָהָב הוּעָם.
בְּיַד כַּשְׂדִּים זֶה הָעָם / לֹא הָיָה וְלֹא נִמְצָא.
סָבַלְנוּ צָרוֹת רַבּוֹת / אֲשֶׁר לֹא בָּאוּ כְּתוּבוֹת.
הָאוֹיֵב תַּמּוּ חֳרָבוֹת / חֳלִי וּמַכָּה אֲנוּשָׁה.
יָמִים אֶבְכֶּה וְגַם לֵילוֹת / עַל דַּרְכֵי צִיּוּן אֲבֵלוּת.
20 – וּפָסְקָה רֶגֶל לַעֲלוֹת / פְּעָמִים בְּשָׁנָה שְׁלוֹשָׁה.
נִשְׁמַע קוֹל נְהִי מִצִּיּוּן / לְמִסְפֵּד קָרָא אֶל עֶלְיוֹן.
מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם מַר יִבְכָּיוּן / אֶרְאֶלִּים צָעֲקוּ חוּצָה.
חַמָּה וּלְבָנָה שְׁתֵּיהֶן / מְאֹד מְאֹד מַר לָהֶן.
חִשְׁכוּ קָדְרוּ מֵאוֹרֵיהֶן / וְגַם שָׂמִים שַׂק כִּסָּה.
25 – זְכֹר ה מֶה הָיָה / לִירוּשָׁלַיִם הַבְּנוּיָה.
מַכָּתָהּ מַכָּה טְרִיָּה / לֹא זָרָה וְלֹא חֻוֹבָּשָׁהּ.
קָרְאוּ צוֹם קַדְּשׁוּ עֲצָרָה / לְחֻרְבָּן עָשׂוּ זְכִירָה.
בְּבִנְיָן חָשׁוּב שֶׁל צוּרָה / וּבְתַכְשִׁיטִי עֲדָיֵי אִשָּׁה.
יָשִׂישׂוּ מָשׂוֹשׂ בִּגְלָלָהּ / הַמִּתְאַבְּלִים בְּאֶבְלָהּ.
30 – צִיּוּן הִיא דּוֹרֵשׁ אֵין לָהּ / מִכְּלַל דְּבַעְיָא דְּרִישָׁה.
צוּר יִשְׂרָאֵל מֵחֲסֵנוֹ / יְנַחֵם אֶת אֲבֵלֵינוּ
וְיִבְנֶה בַּיִת מְקַדְּשֵׁינוּ / מַעֲשֵׂהוּ מַהֵר יְחִישָׁהּ.
וְיָשׁוּבוּ לְבִצָּרוֹן / שֻׁלְחָן וּמְנוֹרָה וְאָרוֹן.
וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן / קָרְבָּן וּמַנְחֶה חֲדָשָׁה
- 1. אני הגבר: על-פי איכה ג, א. אבדה עצה: ניטלה חכמתי ממני. הלשון על-פי יר׳ מט, ז. והעניין על-פי מגילה יב ע״ב ׳מיום שחרב ביהמ״ק וגלינו מארצנו ניטלה עצה ממנו…׳. 2. לשחוק… עושה: אחרי החורבן אין עוד טעם לשחוק ולשמחה, על־פי קה׳ ב, ב. וראה ב״ב ס ע״ב. מהולל: מהול ומעורב בצער. 3. דרך… אמרתו: ה׳ ביצע את איומיו ותוכחתו כלפי ישראל, על-פי איכה ב, יז. 4. שפך כאש חמתו: על-פי איכה ב, ד. נתן יעקב למשסה: הפך את ישראל למרמס, על-פי יש׳ מב, כד. 5. והחריב… היכלו: על-פי התיאור באס״ר ז, יג. זבולו: מקדשו. 6. ומעל… ישראל: על־פי ברכות ג ע״א. 7. ידענו… בעונותינו: על-פי יר׳ יד, כ. 8. תשלומי… וחמשה: על-פי ב״מ קח ע״א. כאן: נענשנו בעונש גדול על חטאינו. 9. דברי… שובינו: אלו שנטלונו בשבי מבקשים מאתנו לשיר להם שירי ציון. תה׳ קלז, ג. 10. אין… רצוצה: ותשובתנו להם: ׳איך נשיר את שיר ה׳ על אדמת נכר׳(שם שם, ד). 11. בת בבל השדודה: שם, שם, ח. גלתה… עבודה: על-פי איכה א, ג. 12. אבלה נבלה: נשחתה ונחרבה, על-פי יש׳ כד, ד. רוטשה: נמחצה. 16-13. נפלה… כשדים: הזכיר כאן ארבע מלכיות ששיעבדו בישראל והן: בבל, מדי יון ואדום. על פי בר״ר מב, ב. 13. ביד מדין: היא מלכות מדי. 14. יום… הועם: כהה שרביטו של הקב״ה והוא כאן: עם ישראל על-פי שו״ט תה׳ כב, כז. 15. כשדים: כינוי לבבל. 17. כתובות: בתורה בפרשיות התוכחה. 18. האויב תמו חרבות: האויב הפעיל כל חרבותיו עד תום נגד ישראל, על-פי תה׳ טי, ז. 19. דרכי ציון אבילות: על-פי איכה א, ד. 20. פעמים בשנה שלשה: על-פי שמ׳ כג, יז. 21. נשמע… מציון: על־פי יר׳ ט, יח. למספד… עליון: על-פי יש׳ כב, יב. 22. מלאכי… חוצה: גם המלאכים משתתפים באבל על החורבן, על־פי יש׳ לג, ז; חגיגה ה ע״ב. 23. חמה… כיפה: גם צבאות השמים שרויים בצער על החורבן. 24. חמה… מאוריהן: על-פי התיאור ביח׳ לב, ז ויואל ב, י. שמים שק כיסה: השמים נתעטפו בשק של קדרות לאות אבל, על-פי יש׳ נ, ג. 25. זכור… היה: על-פי איכה ה, א. 26. מכתה״. חובשה: לא נתרפאה מכתה, על-פי יש׳ א, ו. 27. קראו… עצרה: הכריזו על תענית ציבור ועצרת, על-פי יואל א, טו. לחרבן… אשה: שיש לעשות זכר לחורבן בכל דבר הן בסיוד הבניין והן בתכשיטי אשה, על-פי ב״ב ס ע״א וראה: טור ושו״ע או״ח סימן תקס. 28. כבנין… צורה: ׳שאין בונים לעולם בנין מסויד ומכויר כבניין המלכים אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד ומשייר מקום אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד׳(או״ח שם סעיף א וב״ב שם). ובתכשיטי עדיי אשה: שלא תתקשט האשה בכל תכשיטיה בבת אחת אלא תשייר אחד לזכר החרבן. 29. ישישו… כאבלה: על-פי יש׳ סו, י ׳מכאן אמרו כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה׳(תענית ל ע״ב). 30. ציון… לה: על-פי יר׳ ל, יז. מכלל דבעיה דרישה: על-פי סוכה מא ע״א, צור… מחסנו: ה׳ הוא מבטחנו. 33. וישובו לבצרון: על-פי זב׳ ט, יב. 34. והקריבו… חדשה: תחזור עבודת הקרבנות כתקנה. והקריבו… חדשה: על-פי וי׳ א, ה ו-כג, טז.
המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט
אדוס הסים, אדוס השים – ראה קדוש השם.
אדם: כאן [־היה] אדם נכבד אדס פשוט / ק״מ מ, דף סב ע״א. [בהמה בצורת אדם, כבוד אדם לבושו, כבוד אדם רצונו, מציאות חן בעיני אלוהים ואדם] [חייב אדם, כפי כח האדם, לטובת האדם]
אדם בינוני ädäm binöni – לא עני ולא עשיר: אדם בינוני כא יעטי 2 פל % ־ אדם בינוני נותן שני אחוזים
אדם גדול ädäm gädöl – אדם חשוב: בעד כא יזי לענדהום סי אדם גדול = כאשר בא אליהם אדם גדול [חשוב; הם מניפים דגלים]
אדם המעלה – אדם חשוב; תואר כבוד לפני שם פרטי: 1) די הווא אדם המעלה ־ [אנו מצטערים על פלוני שנפטר] שהוא אדם המעלה . אדם המעלה דוקטור נחום גולדמאן
אדם כשר ädäm käsir – אדם דתי(צדיק, טהור, הגון, ישר, תמים): יסרי מן ענד ואחד אדם כשר די קאבד דין ־ יקנה [יין] אצל אדם כשר השומר את הדת .
אדמה. [פרי האדמה]
אדמו״ר – ראה אדון 4
אד״ע – ראה אלהא דבר יוחאי ענני.
אדר adar, בריבוי adarat (ד) רבעטאש פאדר ־ ארבעה עשר באדר [ז׳ באדר] [ראש חודש אדר)
אדר ב׳ – אדר שני בשנה מעוברת: בררח באדר ב׳ בנדוי… ושליח כא יבררח באדר פנדוי ־ [בימי הרב חיים פינטו הייתה עצירת גשמים עד חודש אדר. החכם קרא לשליח שלו ואמר לו]: הכרז אדר ב׳ [מילולית: באדר ב׳] בנדוי [כלומר נידוי החודש והוצאתו מכלל החודשים]… והשליח מכריז ׳׳אדר [מילולית: באדר] בנידוי״; [וארובות השמים נפתחו]
הערות המחבר: המילה אדם מופיעה תמיד בצירוף עברי; שלא בצירוף עברי אנו מוצאים רק את המילה בנאדם, ההגויה על דרך הערבית bnadm.
צורני הריבוי הערבי. הצורן ברבות נדיר בלשון הכתובה ומצוי הרבה בלשון הדיבור: נסא סדיקאת ־ נשים צדיקות, זוז אדאראת = שני חודשי אדר, זוז dlidderat ־ שתי אידרות, ועוד.
הביטוי אדר ב מצוי פעם אחת בלשון הכתובה, והוא מובא בפי החכם בצירוף עברי. בפי השליח — רק אדר. בלשון הדיבור משמש הצירוף המעורב אדר תאני ־ אדר השני; או אדר ואדר. ראה אדר ואדר .ע"כ
המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט-עמ' 101
יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008- עצמאות וחופש הגירה: האתגר הבלתי־אפשרי
הריבון חזר בחגיגיות רבה עוד יותר על אותן הבטחות, בקבלו, ב-5 בנובמבר 1955, בסן- ז׳רמן־אן־ליי, את המשלחת הרשמית של יהדות דרוקו, בראשות מזכ״ל ועד הקהילות, ז׳אק דהאן. ״לה וואה דה קומינוטה״ – קול הקהילות – הביא, בגיליון מיוחד, את הראיון ההיסטורי הזה בכתבה ארוכה:
"המשלחת, שזכתה לקבלת פנים חמה מצד הוד מלכותו הסולטן, טרחה להזכיר בהכרת תודה לריבון הנעלה, שדאגתו המתמדת והנדיבות שהפגין, גם בנסיבות הרגישות ביותר, כלפי נתיניו היהודים, הותירו זכר בל-יימחק ששום היפוך יוצרות לא יוכל לו. הפגנות השמחה הספונטאניות שהתעוררו בכל הקהילות במרוקו כאשר הוכרז על שובו של הוד מלכותו הסולטן, מהוות את ההוכחה הטובה ביותר לכך. אנשי המשלחת עמדו על כך שיחדשו את הבעת נאמנותם ויאשררו את הקשר שלהם להוד מלכותו הסולטן סידי מוחמד בן יוסף, וישתפו אותו בשאיפתם להתחיל לפעול בלהט ומתוך אמונה, תחת חסותו, לקראת המשימות הלאומיות הממתינות להם. הם גם הביעו את שמחתם באוזני הוד מלכותו הסולטן, על כך שהפגין, באותו הזמן, את רצונו הנחוש לכונן במרוקו מישטר דמוקרטי מודרני.
הוד מלכותו, שהתרגש באופן ניכר, הכריז בתשובתו שאין טעם שיזכיר את רגשותיו הפרטיים כלפי נתיניו היהודים, בתקופת הרדיפות על ידי הנאצים. הוא הביע את שביעות-רצונו מן הקשר האמיץ שהיהודים הוכיחו, הן כלפי שושלתו והן כלפיו אישית.
הוד מלכותו אישר, שמרוקו עוברת לעידן חדש, אשר בו ״כל הנתינים שלו, ללא שום הבדל ביניהם, ייהנו מזכויות שוות לחלוטין״. הוא אישר את הכוונה, שאישים מרוקנים כבר ביטאו בפומבי, לשתף את היהודים המרוקנים בחיים הלאומיים: "אתם תחיו בשיוויון מוחלט ובחירות!״
הדברים הללו נשמעו באוזניהם של היהודים המרוקנים כהכרזה על תור זהב חדש. למרות הקידמה בתקופת הפרוטקטוראט, הם נדחקו לשוליים על ידי הצרפתים ועל ידי הלאומנים כאחת, והנה הסולטן סידי מוחמד בן יוסף מכריז עליהם כעל אזרחים שווים במעלה. יתר על כן, מרוקו עצמאית, הסולטן והמפלגות הלאומניות אובדי־עצות, ונאמר להם שהארץ זקוקה לכישוריהם כדי להתפתח. היהודים, מתוך האופטימיות הנצחית שלהם, היו מוכנים ליטול על עצמם את המשימה. אוהדי-צרפת, ציונים, מסורתיים, דתיים – כולם נענו לקריאה. אבל למרות הכוונות הטובות, כל הנתונים חברו יחדיו כדי להכשיל את ההימור הזה ולהפוך את המאורע היחידני הזה לתור זהב קצרצר, של פחות משנתיים.
בתור ״מרוקנים מחודשים״, היהודים המרוקנים חשבו, ברוב תמימותם, שכמוהם גם ארצם בחרה ללא-שוב במודרניות בנוסח המערב, ושהיא מעוגנת בתרבות הצרפתית, דבר שיבטיח את ההיפתחות לעולם. תהליך הערביזאציה וההשתייכות ל״עולם השלישי״ הסבו להם תחושה של נסיגה והסתגרות. הם נתנו אמון בהבטחות שניתנו להם, וחשבו שעל אף השתייכותה לעולם הערבי, מרוקו לא תנתק אותם כליל ממדינת ישראל, שהם חשו כלפיה סולידאריות טבעית, ואשר עשרות אלפים מקרוביהם התיישבו בה. ואילו מרוקו שזכתה לעצמאות זה לא מכבר, לא הייתה מוכנה לשלם מחיר כזה על מנת לשמור על נאמנותם של היהודים שלה ולהחזיק בהם. הנתק היה בלתי-נמנע. לפחות נעשה בנוסח מרוקני – ברכות יחסית.
בתחילה גברה ההתלהבות בקרב הקהילה היהודית, התלהבות, שנאומו של הכתר מיום 18 בנובמבר 1955, האחרון שהשמיע הסולטן לפני שהושבה העצמאות, אושש:
"ביום מבורך זה, אלוהים מרעיף עלינו את חסדיו, בכך שהוא מאפשר לנו, אחרי פרידה מכאיבה, לחזור למולדתנו היקרה, לחיקם של בני עמנו, העם אשר מעולם לא הפסיק להמתין לנו, כפי שאנו מעולם לא איבדנו את התקווה לשוב אליו, ואשר פיצה אותנו ביד רחבה על הנאמנות שלנו כלפיו… הגיע הרגע לגייס את כל המשאבים כדי לבנות מרוקו חדשה. המשימה הזאת תדרוש שינוי מעמיק בהרגלים, במוסדות ובשיטות המימשל, ונגזרים מכך גם אמנסיפאציה של הפרס, הענקת ביטחון לאדם והיכולת ליהנות מכל החירויות. כך תגיע מרוקו לממש את העצמאות שלא חדלנו לדרוש, לא רק בתור זכות טבעית של כל העמים ללא הבדל, אלא גם כאמצעי הבטוח ביותר לכך שיוכלו ליהנות, הן מן ההתפתחות של העולם המודרני, הן מן היתרונות של מישטר דמוקרטי נקי מכל אפליה גזענית, השואב את השראתו מן ההצהרה האוניברסאלית לזכויות האדם. מטרתנו הראשונה היא הקמת ממשלה מרוקנית אחראית וייצוגית, הבעה מתמטית של רצון העם. נצטרך לבצע שלוש משימות יחד: 1. ניהול העניינים הציבוריים. 2. יצירת מוסדות דמוקראטיים על סמך בחירות חופשיות, שיסתמכו על עקרון הפרדת הסמכויות, במסגרת של מלוכה חוקתית, אשר תכיר בזכויות האזרח ובמימוש החירויות הפוליטיות וההתאגדותיות של כל המרוקנים בני כל הדתות. ברור שהמרוקנים היהודים הם בעלי אותן הזכויות כמו המרוקנים האחרים. 3. השלישית תהיה לפתוח במו״מ עם הממשלה הצרפתית, לגבי עצמאות המדינה…״
כבר למחרת היום, מועצת הקהילות העבירה למוחמד החמישי מסר של הכרת תודה, שבו נחשפו במידה רבה התיקוות שטיפחו היהודים המרוקנים, לרבות של הקרובים לעניין הציוני:
"הקהילות היהודיות במרוקו שמחות להביע באוזני הוד מלכותך את גאוותן ואת הכרת התודה העמוקה שלהן על המסר המיועד להן, שנמסר בנאום לכבוד "חג הכס״. אין חידוש בדבר, שהוד מלכותך טיפח תמיד זיקה כלפי קהילה אשר – לאות הוקרה על הגישה האצילית שלך כלפיה בשעות קשות – שומרת על רחשי קירבה ללא-עוררין כלפי הוד מלכותך. הקהילות היהודיות של מרוקו, בהיותן מודעות לקשיים מכל הסוגים הניצבים בפני מרוקו העומדת על סף עידן חדש, מבטיחות להוד מלכותך בזאת את מסירותן המוחלטת למטלות שיש לבצע תחת חסותך הנעלה."
ב-2 במארס 1956 התפרסמה ההצהרה המשותפת, המכירה באופן רשמי בעצמאותה של מרוקו, ״שפירושה, בעיקר, שירות דיפלומטי וצבא, וכן רצון לכבד את שלמות הטריטוריה המרוקנית ולהביא לכיבודה, בערבות ההסכמים הבינלאומיים״.
שובו של הסולטן כנושא הבשורה הטובה ב-5 במארס 1956, עורר אותה התלהבות כמעט כמו שובו מהגלות. בכל מקום נערכו הפגנות שמחה, שבהן השתתפו מתוך אחווה מרוקנית אמיתית מוסלמים, יהודים וצרפתים, שראו כעת באישיותו של הסולטן את ההבטחה הטובה ביותר לעתידם.
בנאום שנשא מוחמד החמישי ברדיו, ב-7 במארס 1956, הדגיש יותר מכל את הצורך בשמירה על הסדר הציבורי ובאחדות, ״התכונה החיונית לשלומה של המולדת״:
״כשעזבנו את מרוקו, השארנו מאחורינו אומה תחת פטרון, התוהה לגבי עתידה ושואלת מתי תתגשם ההבטחה שהובטחה לה לאחר שובנו מהגלות. היום אנו חוזרים למולדתנו היקרה ולעמנו, אשר המתין זמן כה רב, וצרפת הכירה בעצמאותה של מרוקו, בזכותה לממש את כל המאפיינים הנגזרים מריבונותה,
וכן נטלה על עצמה להבטיח את שלמותה הטריטוריאלית, ולהביא לכך שיכבדו זאת. הגענו כעת לשלב המימוש שבו נוכל לנהל בכוחות עצמנו את עניינינו. וכך אנו נפעיל את הסמכות המשפטית שלנו ללא כל הגבלה, נקים צבא לאומי, ונבטיח את ייצוגנו הדיפלומטי. התוצאות הללו שאליהן הגענו פוגגו את כל הספקות ואת כל חוסר-הבהירות. הדאגה והתקווה פינו מקום לוודאות ולאמונה בארצנו ובעתידנו.״
האופטימיזם חזר להיות במקום, כפי שביטא זאת ז׳אק דהאן במאמר המערכת של ״קול הקהילות״:
״היהדות המרוקנית – שעלתה לדרגת נתינות מלאה בחסדו של הוד מלכותו הסולטן, ועל פי רצונו הדמוקרטי של העם – תדע, אני משוכנע בכך, להפגין את היותה ראויה להעלאה בדרגה.
היהודים אסירי-תודה לאלו אשר מושיטים להם יד לברכת אחים, וישקדו בלהט להיות ראויים לאמון שנותנים בהם. נאומו האחרון של הכס מסיר מעליהם את התסביכים, ופותח בפניהם אופקים של השתלבות מלאה בקהילה המרוקנית.״
בהקשר זה יש לומר, שהשאלה היהודית, שבתחילה הייתה עניין שבתמימות-דעים לגבי הצורך לשלב את הקהילה היהודית באומה, ללא כל הסתייגויות, תוך כיבוד חירויותיה וזכויותיה, נעשתה במשך הזמן אחד מאותם קלפים פוליטיים, אחד מן האמצעים החביבים ששימשו את האופוזיציה כדי לתקוף, באופן עקיף, את המשטר השליט, כאשר לא יכלה לנקוט בביקורת ישירה – על כל המשתמע מכך.
בתחילה, האופוריה שררה. דחיית הבחירות לוועדי הקהילות בערים הגדולות, שהיו אמורות להיערך בדצמבר 1955 – בגלל אי-סדרים שחוללו צעירים ב״מלאח״ של מרקש – לא אפשרה לאישים חדשים להגיע ולעמוד בראשם, והסולטן מינה חברים חדשים, תומכיהלאומנות, לוועד של קזבלאנקה, והציב בראשו את איש-העסקים דויד בן אזרף, אשר הודה בזו הלשון לשליט הריבוני ב-13 בספטמבר 1956 :
"הוד מלכותו גילה מאז ומתמיד אכפתיות כלפי נתיניו היהודים.
בהמשך להתנגדותו באופן רשמי, ב-1941, להחלתם במרוקו של חוקי מימשל וישי, הכריז הוד מלכותו למרבה השמחה, בנאומו בחג הכס ב־18 בנובמבר 1955, על כך שהיהודים הם שווי זכויות.״
יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008– עצמאות וחופש הגירה: האתגר הבלתי־אפשרי-עמ' 61
רובר אסרף-יהודי מרוקו-תקופת המלך מוחמד ה-5- 1997- מוחמד הרביעי וחסן הראשון
מוחמר הרביעי וחסן הראשון: לקראת שוויון־זכויות
תהליך הבנאום של השאלה היהודית, שהחל בימי מלכותו של מולאי עבד אל־רחמאן, נמשך והעמיק בימי שלטונו של בנו, מוחמד הרביעי(1873-1859). מעצמות אירופה הגדולות שוב לא נמנעו מלנצל את קשייה של הקהילה היהודית לצורך קידום האינטרסים שלהן. ארגונים יהודיים בינלאומיים דוגמת ועד שליחי הקהילות הלונדוני או חברת כל ישראל חברים הפאריזאית אף הם הפעילו את השפעתם אצל ממשלותיהם למען תתערבנה לפני הסולטן לטובת יהודי מארוקו. הארגון הראשון היה פעיל בעיקר במישור ההומאניטרי ואילו השני חרג מתחום ייעודו הדיפלומטי והקים רשת של בתי־ספר יהודיים בממלכה השריפית. אגב כך נחנך ב־1862 בית־ספר צרפתי ראשון של האליאנס בעיר טטואן, שחודשים אחדים קודם־לכן עדיין היתה תחת שלטון הספרדים.
בעוד שמיעוט מהיהודים – בעיקרו של דבר יושבי רצועת החוף – העמיד עצמו תחת חסותם של הקונסולים הזרים, היה הרוב המכריע מוסיף להשליך את יהבו על התערבותו הגוברת של הסולטן נגד שרירות־לבן של הרשויות המקומיות. בִּנְאוּם השאלה היהודית החל בצורה דרמטית עם פרשת צאפי המדהימה.
ספרד, שנתקפה מפח־נפש על שלא קטפה את כל פירות נצחונה הצבאי משנת 1860, נאחזה בכל אמתלה שבעולם כדי להשפיל את מארוקו. הנה כך כפתה עליה להוציא להורג שני יהודים אומללים מצאפי, שהואשמו בשקר ברציחתו של אזרח ספרדי.
הפרשה עוררה סערת־רוחות גדולה באירופה והעלתה חששות להרעה כללית במצבם של היהודים במארוקו. הנדבן היהודי האנגלי הגדול, סיר משה מונטיפיורי, בהיותו בן 80, ראה הכרח לעצמו לבקר במראקש אצל הסולטן סידי מוחמד. הביקור שנערך בחסותה של אנגליה, שהיתה שותפה מסחרית ראשונה במעלה של מארוקו וערבה לעצמאותה, הוכתר בהצלחה מלאה. המלך ערך ללורד הזקן קבלת־פנים מפוארת, וב־5 בפברואר 1864 יצא בהצהרה חגיגית, בצורת ט׳היר(צו), השופע גדלות ונדיבות כאחת. מן הראוי לצטט ממנו בהרחבה:
בשם אללה הרחמן והרחום – ולא חיל ולא כוח כ׳ אם באללה הגדול והנשגב – מצווים אנו את כל משרתינו, מושלינו, שופטינו ושאר עושי־דברנו שיתייחסו במאור־פנים לבני־ ישראל הכפופים לממלכתנו, כ׳ כך עוררנו אללה לעשות.
עליהם לנהוג עמם בצדק ובמשפט, ולשים אל לבם שכל נתינים שווים הם; אף אחד מהם אל לו לסבול משום מעשה של שרירות־לב, ולו גם הקטן ביותר, אף לא מגרימת נזק או תוקפנות משום סוג שהוא… השירותים שיכולים בני־ישראל לעשות איש איש בתחום מומחיותו אין לתבוע אותם בכוח הזרוע, ומכל מקום יש לשלם להם בעבורם כיאות…ואם ״עשה מעשה כלשהו של אי־צדק ואי־יושר לבני־ישראל, הרי אנחנו, בעזרת אללה, נעניש על כך בכל חומר הדין…
יש היסטוריונים המסתמכים על התגברות האיבה וההתנכלויות ליהודים ומסיקים מכך כי דבר־המלך הזה לא די שהעלה חרס אלא אף יצא שכרו בהפסדו. בעיני המושלים והעם, כך הם טוענים, הציג למעשה את היהודים כסייענים להתערבות מבחוץ בענייני הארץ. ראוי לנו שניזהר יותר במשפטנו. אמנם כן, בניגוד למה שאירע בתוניסיה ובתורכיה שנים אחדות לפני־כן, לא הצהיר הצו הזה רשמית על שוויון בין יהודים למוסלמים, גם לא העמיד את השוויון הזה במסגרת של מדיניות כוללת ועקיבה, אבל עתיד היה לשמש תקדים חיובי, מוכר במשפט הבינלאומי, שלעתים קרובות נאחזו בו כעבור זמן היהודים שנפלו קורבנות למעשי עוול. היה זה צעד ראשון.
ואולם המצליחים ומרובי־ההשפעה שבקרב היהודים לא הסתפקו בקצב האטי של התפתחות זו. קצרי־רוח היו, והשתוקקו לגילויים של חסות זרה, שיאפשרו להם להינצל משרירות־לבן של הרשויות המקומיות בלי לפגום במאומה בקשר האישי שלהם עם הסולטן.
הסולטן מולאי חסן הראשון(1894-1873) קנה את לב היהודים באישיותו יותר מאשר במעשיו. אדם יפה־תואר ואומר־הוד היה, פשוט בהליכותיו וחביב, ונוסף על כך ניחן בתבונה מרובה ובהרגשת־חובה. היהודים ראו בשליט הזה, שירא־שמיים היה אך גם איש־תרבות, אדם ״קרוב אצלם״, והיה זה סימן נדיר להוקרה. רבי שלמה כהן, בעל יומן־העיר־פאס, כך אמר עליו:
מולא׳ אל־חסן היה מלך חסיד ורחמן והיה שומר על הצדק ועל הזכות של כל אחד, בלי הבדל יהודי או גוי.
תקופת שלטונו הניבה תוצאות מעורבות למדי. הוא לא הצטיין בשום החלטה או צעד מדיני חשוב. הוא ידע לכלכל את מעשיו מתוך הכרת־כבוד, אך לא פתר אפילו אחת מבעיותיה של הארץ. מיד עם עלותו לכס־המלוכה אישר את הצו שהעניק אביו לסיר משה מונטיפיורי, ובכל הזדמנות חזר ואישר את ההתחייבות לנהוג ביהודים בתכלית הצדק והיושר אף הזכיר בתוקף את הצו למי שלא מילאו אחריו הלכה למעשה. היהודים חרדו לו למלך כל־אימת שיצא למסע־מלחמה נגד שבטי הברברים, כמו שאנו למדים מן העדות הישירה הזאת של הרב חיים טולידאנו ממכנאס:
בח׳ א״ר התרט״ל (1879) היתה מלחמה לאדוננו המלך מולא׳ לחאסאן יר״ה עם שבטי הערביים הנקראים גרווא״ן ימ״ש. וביום השבת בבוקר השכם יצא המלך בעצמו למלחמה עם כל חילו, ועבר על פתח אלמללא״ח. ויצאו הדיינים וראשי הקהל לקראתו, וביקש מהם שיהיו לו מעיר לעזור בתפילתם. ותכף התפללנו ולא אכלנו סעודת היום, רק נתקבצנו בכל בתי־כנסיות וקר׳נו תהלים בבכייה רבה, והנשים עלו לבית־הקברות לבקש רחמים, והיתה מהומה גדולה בעיר, וישמע ה׳ את קולנו, ויעזור את המלך ואת מחנהו, ויכו בשונאיהם כרצונם…
ובערב עם חשכה עבר המלך עם כל חילו, ועם כל הכבודה לפני שער אלמללא״ח, ויצאו כל הקהל לקראתו, ויברכו את המלך בקול גדול, וגם הוא שמח לקראתם. ותהי אותו הלילה שמחה רבה בעיר, ולא ראינו שינה בעינינו, רק אוכלים ושמחים ומהללים את ה׳. ולמחר עשינו אותו ׳ום־טוב, והלכו עוד ראשי הקהל והדיינים אל חצר המלך, וקיבלם בכבוד גדול. מולאי חסן, אף שנהה אחר אידיאלים של פתיחות, של קדמה ורפורמות, שאף עם זאת להגשימם בזהירות ובהדרגה כדי שלא לקומם את נפשם השמרנית של המארוקאים ולא להביא לידי זעזועים חברתיים. בדומה לקודמיו, ידע שיוכל לסמוך על נכבדי היהודים שיסייעוהו במימוש יוזמתו למודרניזציה מתונה. ראש הקהילה במראקש, יהושע קורקוס, שימש לסולטן, כמו ששימש אביו לקודמו בזמנו, גם יועץ שדעתו נשמעת וגם בנקאי.
מאחר שפעל לאור האידיאל הזה, לא הבין מולאי חסן ולא גרס שיהיו נתיניו היהודים נזקקים עוד לחסותם של הקונסולים הזרים ומעצמותיהם. עם הזמן נעשו גילויים של ניצול משווע של משטר ההגנות הקונסולריות למכשול ממדרגה ראשונה על דרכה של רפורמה זהירה. בניסיון לעצור בהתפשטותו המדאיגה של נגע זה נקט השליט, בתמיכתה של אנגליה, שמוחזקת היתה מגינתה הטובה ביותר של העצמאות המארוקאית, וקרא לוועידה במדריד ב־1880.
משטר־החסות מאפשר היה להפקיע נתינים מארוקאים שזכו בה מכפיפות למערכת המשפטית והממונית של ארצם. גם אם לא נתייחד משטר זה ליהודים בלבד, הרי כה רבים היו היהודים שזכו בחסות זו עד שביטולה המוחלט, כרצונו של הסולטן, בלי שתונהג רפורמה כוללת במצבם, עלול היה להתקבל כמעשה מפורש של אנטישמיות. אשר על כן נאבקה האליאנס מאחרי הקלעים של הוועידה נגד ביטולו של מעמד החסות הזרה.
רובר אסרף-יהודי מרוקו-תקופת המלך מוחמד ה-5- 1997- מוחמד הרביעי וחסן הראשון-עמ' 59
Juifs du Maroc a travers le monde –Robert Assaraf
Reste que le chef de la Sûreté interpréta dans un sens très restrictif cet accord, au motif qu’il ne voulait pas priver le Maroc d’éléments indispensables en cette phase de reconstruction du pays. Il fit tout pour que la liberté de circulation reste lettre morte. Pour convaincre les Juifs que leur place était au Maroc, le meilleur moyen n’était-il pas de les empêcher de le quitter, en groupe ou à titre individuel ?
Le chef de la Sûreté transmit ainsi, le 27 septembre 1956, aux gouverneurs des provinces, la directive 424, destinée à rester secrète, « interdisant aux Juifs marocains de se rendre en Palestine et à ceux qui sont partis de revenir au Maroc ». Comme il était difficile de sonder les cœurs des postulants à un passeport, la directive fut comprise et appliquée comme une interdiction globale d’attribuer des passeports aux Juifs, quelle que soit leur destination. La mesure eut l’effet contraire à celui escompté.
En voulant retenir les Juifs de force, pour « empêcher leur départ en Israël », on ne pouvait que créer une psychose de départ. La « passeportite » commença à faire des ravages. Même ceux qui n’avaient pas l’intention de partir voulaient avoir un passeport. Les candidats à l’immigration vers Israël manifestaient moins de fébrilité. Ils n’ignoraient pas que la mise en place de réseaux d’émigration clandestine les dispensait d’avoir à demander un passeport.
La communauté juive officielle fit preuve d’une grande fermeté. Après avoir rassemblé un dossier accablant, son nouveau secrétaire général, David Amar, membre du PDI, demanda audience au ministre de l’Intérieur, le 4 juillet 1957, pour protester énergiquement contre la fameuse circulaire qui constituait, pour lui, une atteinte caractérisée à la liberté de circulation.
La délégation fut reçue par le directeur des Affaires politiques au ministère de l’Intérieur, M. Hamiani. Au cours de l’entretien, le haut fonctionnaire eut un mot malheureux mais tout à fait révélateur : « Dans le fond, j’ai souvent réfléchi à la question et je me suis demandé s’il fallait aller contre 70 millions d’Arabes ou 240 000 sujets israélites. » Lors d’une réunion dans le bureau du CJM à Casablanca, David Amar fit part aux dirigeants de la communauté de sa réaction. Il avait répliqué au fonctionnaire :
Nous savons que nous sommes des citoyens ; vous l’avez dit à maintes reprises. Sa Majesté nous l’a dit, le Gouvernement nous l’a dit. Donnez-nous donc des passeports. Ou nous sommes des citoyens ou nous ne le sommes pas, et qu 'on nous le dise… Nous avons pris la décision d’aller jusqu 'au bout dans cette affaire.
David Amar expliqua qu’il était même allé jusqu’à dire à son interlocuteur qu’il « fallait considérer cette période exactement comme celle de l’Allemagne à l’époque de Hitler », et que sa fermeté avait été payante puisque le directeur des Affaires politiques avait conclu leur discussion sur une note d’apaisement.
La comparaison du Maroc, dont le Roi avait protégé ses sujets juifs durant la Guerre, avec l’Allemagne nazie était mal venue. Elle témoignait de l’extrême sensibilité des Juifs à la question, pour eux vitale, de la liberté individuelle de circulation. Le Conseil décida que, « si satisfaction n’était pas donnée à ses revendications dans les dix jours, il porterait l’affaire devant le roi ». En cas d’échec, tous les présidents des communautés donneraient collectivement leur démission le 14 juillet 1957. On n’eut pas besoin d’aller jusqu’à de telles extrémités. Cette fronde inattendue porta quelques fruits : des promesses d’allégement furent données et en partie tenues.
La délivrance de passeports devint plus libérale, du moins pour ceux qui pouvaient prouver qu’ils n’avaient pas l’intention de se rendre en Israël. Mais aucune solution ne fut trouvée pour les milliers de candidats à l’alyah poussés par la misère et, surtout, par l’espoir messianique. La porte fermée, l’immigration clandestine organisée par le Mossad prit le relais. Elle inquiéta suffisamment le gouvernement marocain, incapable d’y mettre fin, pour qu’il tentât de la faire cesser, en faisant intervenir les dirigeants du judaïsme marocain.
Une délégation du Conseil des communautés, présidée par David Amar et incluant les vice-présidents des communautés de Casablanca et de Tétouan. Marc Sabah et J. Serfaty, débarqua à Paris fin novembre 1957, avec la bénédiction des autorités marocaines. Elle était armée d’une résolution du Conseil datant du 10 novembre 1957 constatant : « L’existence d’une émigration collective clandestine est un obstacle sérieux à une harmonisation complète de nos rapports avec nos compatriotes musulmans. Le Conseil juge que cette émigration est préjudiciable tant aux intérêts de la nation qu’à ceux de la population juive. »
L’objectif de la délégation était de convaincre les organisations juives internationales de faire pression sur le gouvernement israélien pour mettre fin à l’émigration clandestine « afin de permettre le règlement des problèmes intérieurs en toute bonne foi et dans un climat de confiance avec les autorités marocaines ». C’était une démarche sans précédent. Même un homme aussi bien disposé envers les autorités marocaines que le directeur politique du Congrès juif mondial, Easterman, en fut choqué. Il convainquit la délégation qu’elle irait à un échec retentissant, si elle persistait à vouloir aller à New York plaider cette cause douteuse.
L’ambassadeur d’Israël à Paris, en recevant la délégation, rendit l’audience sans objet en prétendant que ni l’État d’Israël ni l’Agence juive n’étaient mêlés en quoi que ce soit à ce mouvement d’émigration « spontané ». Pour le diplomate israélien, la responsabilité incombait uniquement au gouvernement marocain, en réaction à sa violation du droit essentiel à la libre circulation des personnes.
Les dirigeants du Congrès juif mondial proposèrent, pour tester de nouveau la bonne volonté des autorités marocaines, de se résoudre à un arrêt temporaire de l’émigration clandestine. Les responsables sionistes ne l’entendaient pas ainsi. Ils préconisaient, au contraire, la relance de l’immigration clandestine et ne cachaient pas leur volonté de mettre à profit la première visite du souverain marocain aux États-Unis, visite d’une très grande importance pour le Maroc, pour organiser une vaste campagne de sensibilisation de l’opinion publique américaine.
Le président du Congrès juif, Nahum Goldman, s’opposa fermement au projet d’envoyer, à l’occasion de la visite royale, les jeunes des mouvements sionistes manifester dans les rues de New York pour la liberté d’émigration de leurs frères juifs marocains. Il fit valoir qu’il serait inconvenant d’indisposer ou de heurter le roi, dont la bonne volonté ne pouvait être mise en doute et dont l’amitié pour les Juifs était bien connue.
Citant un rapport de l’ambassadeur des États-Unis à Rabat David Porter, Nahoum Goldman fit remarquer que l’alyah clandestine n était pas aussi clandestine que cela. Elle se poursuivait, parce que les autorités marocaines voulaient bien fermer les yeux. L’ambassadeur affirmait, en effet, que, « si la police marocaine le voulait vraiment, elle pourrait en une nuit arrêter tous les militants sionistes et mettre fin brutalement à l’alyah clandestine ».
Finalement, les parties en présence optèrent pour une discrète concertation. Le souverain reçut à New York des représentants de la communauté juive américaine devant lesquels il réaffirma l’absence de toute discrimination envers ses sujets juifs. Le président Eisenhower et les représentants du Congrès soulevèrent également la question, et, devant tous ses interlocuteurs américains, Mohamed V réaffirma sa position. Surtout, il fit savoir discrètement à ses interlocuteurs du Congrès juif mondial qu’il veillerait à la levée des restrictions, même passagères, à l'octroi de passeports.
Effectivement, avant même le retour de Mohamed V de New York – où il prononça à la tribune des Nations unies un discours dont la modération fut d’ailleurs hautement appréciée -, le ministre de l’Intérieur publia à Rabat, le 28 novembre 1957, un communiqué affirmant que, conformément à la volonté du roi, aucune discrimination ne devait être faite entre les Marocains, et que tous les Juifs qui désiraient quitter le Maroc avec leurs familles étaient libres de le faire.
Dès le jour du retour du souverain au Maroc, le 12 décembre 1957, le directeur de la Sûreté envoya une nouvelle directive secrète aux gouverneurs des provinces annulant la précédente :
Le gouvernement marocain a décidé récemmeni de ne pas faire de discrimination entre les juifs et les musulmans en ce qui concerne l'attribution des passeports, en vertu du droit de chaque citoyen de circuler librement à l'intérieur du pays et hors de nos frontières, et de satisfaire à chaque demande de passeports ou de pièces d’identité. Cette nouvelle mesure s'applique à tous les sujets marocains. Le gouvernement a pris cette décision afin de ne pas punir les innocents à la place des coupables. Mais cela ne signifie pas que le sionisme pourra continuer ses actions et renforcer ses moyens de propagande dans les organisations juives. Il faut faire savoir aux membres et aux dirigeants des mouvements sionistes, à chaque occasion, que leur action est contraire aux intérêts de l'État et passible du tribunal…
Ce n’était qu’un répit, car le vrai problème, celui justement de l’émigration maintenant clandestine vers Israël, était occulté. Si le principe de la liberté de circulation était à nouveau réaffirmé, il était assorti d’une réserve de poids : il ne saurait profiter à 1’« ennemi » sioniste. Provisoirement résolu, le problème de la libre circulation ne devait pas tarder à rebondir sous l’effet conjugué du rapprochement avec le panarabisme de Nasser et des incertitudes politiques intérieures.
Juifs du Maroc a travers le monde –Robert Assaraf – page 63
מאיר נזרי-שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו- פיוטים- מהדורת הקינות-קול בוכים-מנוקד ומבואר
פיוטים- מהדורת הקינות-קול בוכים-
א. עיני ירדה מים
כתובת: קינה קוננתיה בפטירת החהש״ו (=החכם השלם ונבון) הדו״מ (=הדיין ומצויין)
כמוהר״ר (כבוד מורנו ורבנו הרב רבי) רפאל חיים דוד אבן זמרא זלה״ה (־־זכרו לחיי העולם הבא).
סימן: רפאל. תמרור: ׳ארים על שפאים׳ [לרבי יצחק מנדיל, אוצר השירה, א—7621].
התבנית: מעין אזורית. הקינה פותחת במדריך דו טורי (הוא הפזמון), ואחריו – חמש מחרוזות בנות ארבעה טורים כל אחת: שני טורי ענף ושני טורי אזור. כל הטורים דו צלעיים.
המשקל: שש הברות בצלע הראשונה של הטור, ושבע – בצלע השנייה.
תשתית: הקינה האישית נשענת על הקינה הלאומית של הלחן בתבנית ובמשקל בהבדל של תוספת הברה אחת בצלע השנייה של הטורים.
מקורות שיר חדש וקול בוכים, ירושלים תרצ״ה, דף נט ע״א [נוסח היסוד]; כנ״ל, ירושלים תשמ״ו, עמ׳ מד.
עֵינִי יֹרְדָה מַיִם / תַּחְתַּי אֶרְגַּז בְּשָׁמְעִי
כִּי נִגְדַּע עֵץ חַיִּים / קִינָה לַדּוֹד מִבְעֵי
רֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר / אֶשְׁתֶּה מַיִם הַמָּרִים
כִּי מֵחַיִּים נִגְזַר / דֶּגֶל הַתּוֹרָה מֵרִים
5 – וּמָגֵן גִּבּוֹרִים / נִגְעַל וְהִנֵּה תֹעֶה.
לְזֹאת קוֹלִי אָרִים / וְכַיּוֹלְדָהּ אֶפְעֶה
פַּטִּישׁ חָזָק יֹשֵׁב / בַּשֶּׁבֶת תַּחְכְּמֹנִי
לְכָל שׁוֹאֵל מֵשִׁיב / דְּקָרוּ לֵהּ וְעָנֵי
עַל זֶה מַשְּׁמִים אֵשֵׁב / לָכֶם אֲחַוֶּה דְּעִי
10 קַלַּנִי מֵרֹאשִׁי / קַלַּנִי מִזְּרוֹעִי
אִם בַּאֲרָזִים נָפְלָה / רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶת יָהּ
אֵין בִּלְשׁוֹנִי מִלָּה / נֶאֱלַמְתִּי דּוּמִיָּה
אָנָּא בִּרְיָה קַלָּה / בֵּין יָמִין לִשְׂמֹאל טוֹעֶה
הָסֵר שֵׁם וּמִלָּה / לֹא הִגִּיעַ לְרוֹעֶה
15 לִבִּי חַם בְּקִרְבִּי / לִסְפֹּד לִבְכּוֹת לְצָרָה
גַּם נֶעְכַּר כְּאֵבִי / עַל כֵּן קִרְאֶן לִי מָרָה
צַדִּיק מִשְׁפָּטוֹ בִ / אֱמֶת נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי
חֶצְיוֹ נִחֲתוּ בִּי / כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ יִרְעֶה
לַאֲבֵלָיו תְּנַחֵם / וּתְהִי עֲלֵיהֶם סִתְרָה
20 וְתָשׁוּב תְּרַחֵם / עַל נַפְשׁוֹ הַטְּהוֹרָה
כְּמוֹ עֹלוֹת מֵחִים / וּמִנְחָה אוֹתָהּ תִּשְׁעֶה
בְּעֵדֶן אֱלֹהִים / שָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי
- 1. עיני ירדה מים: על פי איכה א,טז ׳על אלה אני בוכיה עיני ירדה מים כי רחק ממני מנחם משיב נפשי׳. תחתי ארגז: אזדעזע במקומי, על פי חב׳ ג,טז. 2. נגדע: נכרת ונשבר. עץ חיים: על פי משלי יא,ל ׳פרי צדיק עץ חיים׳ על דרך בבלי ב״מ פה ע״א ׳פרי צדיק עץ חיים זה ר׳ יוסי ברבי אליעזר ברבי שמעון׳. כאן: כינוי של שבח לנפטר, ורמז גם לשמו חיים. קינה לדוד מבעי: על פי בבלי ברכות ז ע״ב. שם בלשון שאלה. כאן בלשון קריאה: חייבים לקונן על דוד, והוא שם הנפטר. 3. ראש פתנים אכזר: ארם של נחש אכזר, על פי דב׳ לב,לג. אשתה: נמשך לפניו ואחריו. מים המרים: מים, שהיו משקים לסוטה וגורמים למיתתה, על פי במ׳ ה,יט. 4. מחיים נגזר: נכרת מחיים, על פי יש׳ נג,ח ׳נגזר מארץ חיים׳ המוסב שם על עבד ה׳ המדוכא בייסורים. כאן גם רמז אמנותי: הנפטר ששמו חיים נגזר מחיים. דגל התורה מרים: בשבח גדולתו בתורה והפצתה על ידו. 5. ומגן גבורים נגעל: מקינת דוד על שאול (ש״ב א,כא). כאן: נסתלק מי שהיה גבור בתורה ומגן על עדתו. והנה תעה: על פי בר׳ לז,טו. 6. לזאת: על זאת. וכיולדה אפעה: אצעק כיולדת, על פי יש׳ מב,יד. 7. פטיש חזק: כינוי כבוד, שניתן לר׳ יוחנן בן זכאי על ידי תלמידיו, כשחלה ונטה למות (בבלי ברכות כח ע״ב). יושב בשבת תחכמני: על פי ש״ב כג,ח. כאן: רמז לישיבתו עם חכמים ודיינים בישיבה של תורה. 8. לכל שואל משיב: בדבר הלכה. דקרו ליה ועני: שקוראים לו ועונה: הלשון על פי בבלי ברכות מה ע״ב, והעניין על פי שבת קיד ע״א ׳איזהו תלמיד חכם?… כל ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר׳. 9. על זה: על המנוח. משמים אשב: משתומם ושותק כדרך האבלים, על פי יחז׳ ג,טו. אחוה דעי: אומר את אשר בלבי, על פי איוב לב, י. 10. קלני…מזרועי: ביטוי של צער ׳ראשי כבד עלי׳(רש״י) על פי בבלי סנה׳ מו ע״א ׳בשעה שאדם מצטער שכינה מה הלשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי עלי׳. 11. אם בארזים: דברי הספד על חכמים על פי בבלי מו״ק כה ע״ב ׳אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי קיר', כלומר אם לגדולים ארע כך, מה יהיה על הפשוטים? רשפי…יה: על פי שה״ש ח,ו. 12. אין בלשוני מלה: לתאר את גודל האסון, על פי תה׳ קלט,ד. נאלמתי דומיה: השתתקתי, גם זה ביטוי של צער, על פי תה׳ לט,ג ונלקח ממזמור, שעניינו אפסות האדם, מידת ימיו וקצו, מזמור המסתיים במלים ׳בטרם אלך ואינני׳. 13. אנא בריה קלה: אני יצור קטן ונטול ערך, על פי בבלי ב״ב עד ע״א, והוא ביטוי של ענווה. 14. חסר שם ומלה: ממונחי הדקדוק של ימי הביניים המחלק את חלקי הדיבר לשלושה: פעל, שם ומלה, ראה בספרו של המשורר ׳באר שבע׳ חכמת ההגיון, תחילת פרק שישי, עט׳ י׳. כאן: ביטויים של ענווה והתבטלות. לא הגיע לרועה: אפילו לדרגת רועה צאן בניגוד למנוח, שהיה גדול ומנהיג. 15. לבי חם בקרבי: לבי רותח מצער, על פי תה׳ לט,ד. על זיקת המזמור לקינה ראה לעיל הערה 12. לספד לבכות לצ׳רה: חידוד לשוני, על פי בר׳ כג,ב ׳לספד לשרה ולבכתה׳. 16. גם נעכר כאבי: על פי תה׳ לט,ג. על…מרה: ביטוי של צער, על פי רות א,כ.
- 17. צדיק משפטו באמת: לשון של צידוק הדין. נאמנים פצעי: על פי משלי כז,ו ׳נאמנים פצעי אוהב׳. כאן: נאמנים ייסורי ה׳ והוא המשך לצידוק הדין. 18. חציו: נמשך גם לפניו: ׳נאמנים פצעי חציו׳(של האל). חציו נחתו בי: עם פטירת הצדיק. כרעה עדרו ירעה: על פי יש׳ מ, יא. כאן: תפילה לה׳ שירעה את הקהילה, שנותרה ללא רועה עם מות המנוח. 19. לאבליו תנחם: עדה״ב יש׳ נז,יח. ותהי עליהם סתרה: תגן עליהם, על פי דב׳ לב,לח. 20. תרחם על נפשו: מעין נוסח האשכבה ׳המרחם על בריותיו הוא יחוס וירחם על נפש…׳. 21. כמו…תשעה: תקבל את נפשו כקרבן וכמנחה. עלות מחים: קרבנות שמנים של עולות, על פי תה׳ סו,טו. ומנחה…תשעה: עדה״ב בר׳ ד,ה. תשעה: נמשך לפניו ולאחריו. 22. בעדן אלהים: בגן עדן של אלהים, על פי בבלי ברכות לד ע״ב. שם ינוחו יגיעי: על פי איוב ג,טז ׳ושם ינוחו יגיעי כח׳. כאן: הצדיק, שיגע בעבודת ה׳ בעוה״ז, יזכה למנוחה רוחנית בעולם הבא.
מאיר נזרי-שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו– פיוטים- מהדורת הקינות-קול בוכים
מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני
ישראל יעקב ב״ר יום טוב אלגאזי
יליד אזמיר, ונכד הרב שלמה אלגאזי הזקן. בשנת תק״א בא להתישב בצפת, שהה בה זמן קצר ואח״כ עבר לירושלים. היה מגדולי רבני דורו, בורח מכבוד ושררה ונחבא אל הכלים. הרב חיד״א בן זמנו הפליג בשבחו ויכנהו בשם, הרב החסיד אב״ד ור״מ בעיה״ק ירושלים חסידא קדישא צדיק וענו. בשנת תק״ה אחר פטירתו של הרה״ג נסים חיים משה מזרחי הוכתר לר״מ ור״מ בירושלים, ומשרה רמה זו נשא עד סוף ימיו. שנים אחדות עמד
בראש מדרש החסידים ק״ק בית אל ובנוסחות שונות נמצאת חתימתו על שטר ההתקשרות לחברת אהבת שלום הידועה, משנת הבקר אור (תקי״ד). חתום בשנת תק״ט עם רבני ירושלים על האסור להיות שרוי בלי אשה בעיה״ק. נפטר בשיבה טובה ביום י. תמוז התקט״ז.
צ י ו נ ו : ציון קברת ארץ צדיק מושל ביראת אלקים הוא הקדוש שלשלת היוחסין ה"ה ר״מ ור״מ כמו"ה ישראל יעקב אלגאזי, בעל שמע יעקב ושארית יעקב נאות יעקב אמת ליעקב. נתבקש בישיבה של מעלה יום י׳ תמוז התקי״ו לפ״נ.
ח ב ו ר י ו : א. ארעא דרבנן, ע ל דיני דאוריתא ודרבנן כסד ר א״ב, נדפס בסוף ספרו שמע יעקב קושטנדינא תק״ה. ב. חמדת ימים, מוסר והנהנות ותפלות ל כ ל ימות השיה ולמועדים נ״ח. נדפס במהדורות שונות אזמיר, קושטנדינא וליוורנו. מחבר הספר אינו ידוע. הרב ישראל יעקב אלגאזי כתב לו הקדמה ור׳ יצחק אלגאזי הביאו לבית הדפום. ראה הוכחות ע ל זה באוצר הספרים לאייזיק בן יעקב אות ח. סי׳ 678 דפוס ראשון ש. תצ״א. ג. אמת ליעקב, הלכות כתי בת כדת ודיני קריאתה.ליוורנו תקכדד. ד. שמע יעקב, דרושים ע״ס בראשית ושמות ובסופו ס׳ ארעא דרבנן קושטאנדינא תק״ה. ה. שארית יעקב, דרושים ע״ם ויקרא במד ב ר דברים, ובסופו פני שבת דרושים ופי׳ ע ל הנדה של פסח , קושטאנדינא תקי״א. ו. נאות יעקב, ב״ח. דרא שד ת עם חכמי דורו, וח״ב דרושים לשבתות ולמועדים קושטנדינא תקי״א. ז. קהלת יעקב, שו"ת ע ל שיטות הש״ס בסדר א״ב וצורף אליו ס׳ מענה לשון שלוניקי תקנ״ב. ח. מענה לשון, על כללי התלמוד וסוגיותיו ע״ס א״ב. ה״ח. ח ״ א – תוספת דרבנן. ח״ב לשון חכמים. ח״נ לשון בני האדם, ח״ד מדות החכמים, ח״ה— לשון תורה. שלוניקי תקנינה ט. שלמי צבור, דיני ם״ת עם הגהת מהר״א חיון, שלוניקי תק״נ. י. ודוי לתלמידי חכמים, כיי. נזכר. באוצה״ס, אות ו. סי׳ 18
משה ב"ר אברהם אלגאזי
נודע בשם החסיד. אחיו הרב שלמה אלגאזי מספד עליו׳ שכל ימיו עסק בתורה ויהי מעונה ומטופל ביסורים רבים ולא פסק פומיה מגירסא. רוב ימות השנה היה שרוי בתענית ובהזכירו אותו לטעום דבר מה היה משיב: בתחילה תאכל הנפש אח״כ הגוף. חבר חידושים על כמה מסכתות ונדפסו בספר דובב שפתי ישנים להרב משה בנבנשתי הזקן. אזמיר תל״א.
משה ב״ר יוםף אלגאזי
היה ראש רבני קהיר בשנת ת״ר. הוא עזר למלאכי השלום ה״ה סיר משה מונטיפיורי אדולף יצחק כרימיו ושלמה מונק להתיצב בפני מושל מצרים הכידיב מוחמד עלי, בעת בואם לשם להשתדל בפניו בענין עלילת דמשק.
שלמה ב״ר אברהם אלגאזי
נולד בברוסה בשנת ה״א ש״ע לערך. היה נכד הרב יוסף די שיגוביה בנבנשתי והמיו של הרב אהרן לפפא בע״ס בני אהרון. חיד״א כתב עליו: ושמענו נפלאות מהרב ז״ל מהתבודדותו בעיון וחבר ספרים הרבה. ואני הצעיד שמתי סימן לספריו שמו וכנויו זלה״ה, כי ר״ת ספרי הרב הוא גם ר״ת של שמו ומשפתתו. הר״ד קונפורטי בע״ס קורא הדודות יכנהו: רב מובהק בחדרי תורה ובקי בכל הש״ס ודרשן גדול. בסוף ימיו עלה לירושלים ונפטר בה בשנת תל׳יז. כנראה שנמנה בין רודפי ש״ץ וסיעתו בהיותו בקושטא בשנת תכ״ו.!
ח ב ו ר י ו : א. שמע שלמה- דרשות ע ל התורה עד פרשת דברים. אזמיר שנת תי״ט. ב. לחם סתרים, חידושי גפ׳ת ע ל מסכת עבודה זרה וקצת כללים מחודשים ושו״ת וסוגיות. נדפס וינציח ש. תכ״ד. ג, מעולפת ספירים, לקוטי מוסר מספר הזהר ובסופו קילורית לעין ע ל מאמרי עין יעקב קושטא ת״כ. ד. המון רבה, פסוקי תנ״ד הנדרשים במדרש קושטנדינא ת״ד. ה. אהבת עולם, אחד מחלקי דרושיו הרבים, מיוסד ע ל מדרשים ומאמרי חז״ל. הושטא ת״ב. ו. לעינים תאוד״ ונקרא גם תאוה לעינים, פי׳ ע ל מאמרי עין יעקב, שלוניקי תט״ו. ז. גופי הלכות, כללי התלמוד בסדר א״ב בסופם כללים ולשונות רמב״ם, והוא ח״ במספר הליכות אלי. נדפס באזמיר ש. ת״מ. ח. אפריון שלמה. נזכר כשה״נ מע״ס אות א. סי׳ קלב . ט. זהב שי ב ת באור ע ל לשונות הגמרא ופלפול . קושטאנדינא ש. תמ״נ. י. יבין שמועות באור על הליכות עולם וינציה שצ״ט. יא. זקנת שלמה פי׳ על ספר העטור, והטור בחו״מ. חיד״א ראדן בכ״י וציינו שאבד. יב. לעין קילורית, נכלל בתוך הספר מעולפת ספירים. קושטנדינא ת״כ. יג. הליכות אלי, על כללי התלמוד ולשונות התוספות אזמיר תכ״ג.
יד. הגהות ע ל ס׳ ד ו ב ב שפתי ישנים, ל ר ׳ משה בנבנשתי הזקן, אזמיר תל״א. טו. רצוף אהבה מאמרים נפרדים מהש״ס ודברי תוספתא, נזכר בשה״ג מע״ס. אות ר. םי׳ ל״ב.
שלמה ב״ר אברהם אלגאזי
נולד בירושלים בשנת ה׳׳א ת״ע. נכד הרב שלמה אלגאזי הנ״ל. הרב חיד״א שהיה בן זמנו קוראו החסיד מופת דורנו. מגדולי דייני עיה׳יק ירושלים בזמנו של הרה״ג אברהם יצחקי ז״ל, ותלמיד הרב חזקיה די סילוה בע״ס פרי חדש. אח"כ היה רב במצרים במשך מ״ה שנה. עוד יםופר עליו בשה״ג: ״וראיתי חבוריו כ״י משו״ת ולשונות הרמב״ם. והיה אפוטרופוס גדול לעניים ואחד פטירתו לא השאיר אלא שיעור כתובה להרבנית. רוב הכנסתו כמעט היה מחלק לעניים וצנועים ות״ח, וחסידותו ושקידתו בתורה היו להפליא עד שלא הסתכל יותר מד׳ אמותיו. ואני הצעיר זכיתי לקבל פני שכינה ימים אחדים בשנת תקי"ג. נפטר בקהיר בשנת תק״כ. הוא היה אחי אמו של הרב חיים אבולעפיה הזקן, בע״ס עץ החיים על התורה, מחדש הישוב העברי בטבריה בשנת תק"ב״.
שמואל ב״ר יצחק אלגאזי
היה רב באי קנדיה. חבר ספרים שונים. הרב יצחק שמואל ריגיו הנודע בשם ישיר מקנדיה הפליג בשבח תורתו וחכמתו. בזה חבודיו הידועים כיום:
א. קבוצת כסף, כעין קונקורדנציה על ספרות התלמוד, נזכר באוצה״סאות ק. םי׳ 16 . ב. תנחומות אל , פירוש ע ל תהילים ועל ס׳ יראים ל ר ׳ אליעזר ב״ר שמואל ממי׳ז. נ. שו״ת ודרושים, כ״י. ד. תולדות אדם, מימי בריאת העולם עד שנת שי״ד, בעקבות ם׳ היוחסין להרב אברהם זכותו, נדפס וינציה שמ״ז. . כ״י. ה. חידושים ע ל י״ח מסכתות בש״ס ועל הר״ן ונמוקי יוסף . כ״י. אוצה״ס אות ת סי׳ 4
מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני
דבדו עיר הכהנים –אליהו מרציאנו-תשע"ב
פיוט על רשב״י וחביריו
מיוסד על עשר ספירות וסופן ס׳ מסעוד חזק
בר יוחאי ה׳ עמך, רוכב שמים בעזרך, סידנא בר יוחאי.
כתר עליון בראש נכתרת, אמון מופלא מוצנע גלית, מאד נעלית, אשריך אשרי יולדתיך:
רוכב וכו׳
חכמה תעוז תרום ימיניך, ברוך אתה בפרי בטניך, רבי אלעזר בנך כמוך, הן נסיעותיך:
רוכב וכו׳
בינה סוד עולם הבא שמה, רבי אבא ידע מקומה, ציירה רקימה, בצדק אחזה פנימה:
רוכב וכו׳
חסד ה׳ לבש מרה, על קו ימינך רבי יהודה, מרגלית חמודה, להגיד בבוקר חסדיך:
רוכב וכו׳
גבורה נתגבר כארי, רבי יצחק עץ עושה פרי, כבצלאל בן אורי, לכל יבוא גבורתיך:
רוכב וכו׳
תפארת אדם אור מראיהו, רבי יוסי בר יעקב הוא, נועץ ויבינהו, סוד תורה ה׳ בפיך:
רוכב וכו׳
נצח ענף אחד הוא היה, הוא אחד מבני עליה, הוא רבי עזקיה, שובע שמחות את פניך:
רוכב וכו׳
הוד מוצל נאצל וזרח, רבי ייסא לחבורה ארח, ציץ יציץ ופרח, פתח לבנון דלתיך:
רוכב ובו׳
יסוד נעלם בסוד הדעת, רבי חייא לבנות לטעת, בל אוזן שמעת, תשיש בשמחות את פניך:
רוכב וכו'
מלכות דוד בת שבע נקראת, רבי יוסי שם לו עטרת, לאות למשמרת, לספר כל מלאכותיך:
רוכב וכו'
מה טוב ומה נעים שבת אחים, עשרה שלמים כאור זורחים, לנצח נצחים, ירויון מדשן ביתך:
רוכב וכו'
סתר סוחרה וצנח, מגברא דאית ליה בעינא, בשפל קול תחנה, לראות בטובת בחיריך:
רוכב וכו'
עמדתי על עמדי משתאה, כי ראיתי עצמי דל נכאה, איש שוגה ברואה, בושתי הרים פני אליך:
רוכב וכו'
ואיברי מטו בסערה, נתפרקו כל חוליית השדרה, בפחד ובמורא, רגזו וחלו מפניך:
רוכב וכו;
דלותי ולי יהושיע, בחסד ובאמת תופיע, שפע טוב תשפיע, כעת יבורך בית עבדיך:
רוכב וכו'
חיי אריכי גם נעימי, ובני סמיכי וחכימי, ומזוני רויחי אלימי, עיני כלו לישועתך:
רוכב וכו׳
זוהר סתריך גליי נא, נפלאות אביעה אבינה, סודות באמונה, אשר צפנת ליריאך:
רוכב וכו׳
קולי יערב וצפצופי, מציון משוש מכלל יופי, לרצון אמרי פי, והגיון לבי לפניך:
רוכב וכו'
דבדו עיר הכהנים –אליהו מרציאנו-תשע"ב- עמ' 162
Le bateau Egoz – ses traversées et son naufrage-Meir Knafo- Le Mossad
Une catastrophe inexplicable
Après une courte sieste chez moi, et dans les environs de midi, je fus appelé en urgence à l'état-major, et là-bas, il me fut annoncé que l'Egoz avait fait naufrage et que probablement il n'y avait pas de rescapés, et que même Haïm Serfaty était parmi les disparus.
Alex Gatmon, commandant de la Misguéret, ne participa pas cette fois-ci à l'opération.
Il était chez lui et attendait le compte-rendu lorsque le radiotélégraphiste entra et dit: "Je suis désolé de vous l'annoncer, il s'est passé une catastrophe: Egoz a fait naufrage avec ses quarante-quatre passagers." Il y eut un silence dans le petit appartement de Casablanca.
Il y a des moments qu'il est impossible de décrire', dit Carmit, la femme d'Alex, qui se trouvait sur les lieux. Elle témoigna qu'Alex blanchit, mais lorsqu'elle le regarda elle vit qu'il ne perdit pas le contrôle de ses réactions. Comme toujours, dans ces moments de crise, il était serein.
Carmit rajouta: "J'ai même regardé le radiotélégraphiste, "Babet". C'était un homme cultivé, un israélien, qui arrivait sur sa trentaine, qui avait une moustache épaisse et une calvitie précoce. Et après l'annonce, ces deux hommes restèrent l'un en face de l'autre. "Y a-t-il eu de hautes vagues?" questionna Alex. "Non" répondit le radiotélégraphiste. "Mais comment ça s'est passé?" questionna Alex.
Carmit termina: "Comment ça s'est passé? Jusqu'à ce jour, il n'y a pas de réponse!'
Même aujourd'hui, quarante-six ans après la catastrophe, il n'y a pas de témoignage digne de foi quant aux circonstances du naufrage d'Egoz, et tout ce que nous savons prend sa source du compte-rendu que le capitaine Francisco Morilla Reinaldo – qui ne bénéficie pas de notre confiance – a été contraint de faire, et du témoignage du capitaine du bateau "Cabo-de-Gata".
Les années écoulées ne me donnèrent pas de repos, et non plus à Haïm Benchetrit, qui participa avec moi à presque toutes les opérations du bateau. Le souvenir des victimes d'Egoz restera toujours vivant dans nos mémoires.
Le destin tragique du jeune David Elkoubi, quatorze ans
Haïm Elkoubi
Parmi les noyés d'Egoz, il y avait le jeune David Elkoubi. Son histoire est une histoire triste, celle d'un enfant isolé dont la famille immigra en Israël une semaine auparavant – car peu de temps avant leur départ précipité, et du fait de son absence, il n'a pas fait partie de ce voyage.
Haïm Elkoubi, le frère de David, était âgé de onze ans au moment du naufrage d'E g o z. Voici son récit sur David, tel qu'il fut raconté à Méir Knafo.
Je me souviens très clairement, et en détail, de l'organisation et des préparatifs secrets qui précédèrent la fuite de la famille de Casablanca. L'aspiration de David était Israël, et il fut celui, malgré son jeune âge, qui poussa mon père et ma mère à réaliser leur rêve.
Un jour de l'année 1961, notre voisin arabe rentra voir ma mère, et lui dit son intention de demander la main de notre sœur, âgée de 15 ans, pour son fils. Ma mère entra en panique et lui répondit qu'ils étaient tous deux mineurs, et qu'il fallait attendre que le temps fasse son œuvre. Cet évènement provoqua l'urgence de notre fuite du Maroc, notre monde s'était écroulé.
David découvrit qu'un proche de notre famille était un membre actif de l'immigration clandestine, et s'adressa à lui et le courtisa avec assiduité. Lorsque les membres de la clandestinité apprirent l'histoire, ils décidèrent de nous faire sortir d'urgence du Maroc. Dans un délai court, nous reçûmes la nouvelle que le Shabbat au matin, un taxi viendrait nous chercher et, sous l'apparence d'une excursion à travers le Maroc, la famille serait évacuée sans éveiller le moindre soupçon ou attirer l'attention. La dafina du shabbat fut envoyée au four du quartier et les courses du Shabbat, ma mère les effectua comme à l'accoutumée. Et en effet, le Shabbat matin, le taxi arriva.
Avant son arrivée, David demanda à se rendre au marché afin de se procurer un blouson d'hiver, dont il avait envie depuis longtemps, quand il tarda à revenir, ma sœur fut envoyée le chercher. Le chauffeur de taxi qui arriva entre temps insista auprès de nous pour que nous partions immédiatement, avant qu'il n'attirât l'attention des voisins, dans le cas contraire il devra décamper au plus vite. Au début, nous avons refusé de laisser mon frère et ma sœur seuls au Maroc, mais dès qu'il nous a été promis qu'ils partiraient à la prochaine opération, nous avons donné notre consentement et nous avons pris le taxi. Après un cours voyage, j'aperçus soudain ma sœur à l'intérieur d'un taxi qui roula face à nous. Je criais au chauffeur de s'arrêter, et lorsque nous l'avons recueillie elle raconta qu'elle n'avait pas réussi à localiser David.
C'est le cœur lourd que nous avons continué, et après douze heures de voyage, nous sommes arrivés à la plage de Al-Hoceima. Il était 23:00 heures, les enfants en bas âge étaient fatigués et pleuraient bruyamment, et afin de les calmer, les hommes des unités marines leur avaient distribué des bonbons et des biberons. Et après une longue et exténuante traversée en mer, nous sommes arrivés à Gibraltar où nous sommes demeurés une semaine sans savoir ce qu'il en était advenu du sort de David. De Gibraltar nous avons pris l'avion pour Marseille, pour le camp d'Arènas.
Le lendemain de notre arrivée à Marseille, à six heures du matin, ma sœur qui habitait en France était apparue dans le camp, et nous a apprit la nouvelle amère: "l'un des journaux français relatait l'information du naufrage d'un bâteau, d'immigrants clandestins en route vers Israël, et dans lequel il y avait quarante- quatre juifs." N'ayant pas réussi à joindre David, l'information a éveillé en nous ce lourdes craintes quant à son sort. Une semaine plus tard, nous avons pris l'avion pour Israël, et à l'arrivée, nous avons transmis des détails sur l'identité de David afin de lui permettre, à son arrivée, de nous joindre au camp de transit Guéoulim de Kfar-Saba vers lequel nous avons été dirigés. Quelques jours après, ma sœur nous a envoyé une dépêche de France qui contenait la nouvelle amère: "parmi les noyés d'Egoz, se trouvait également David."
Je me souviens qu'avant de quitter Casablanca, nous avons remis les clefs de chez nous à notre voisine catholique, et également le numéro de téléphone de notre oncle – afin qu'il vienne et recueille David chez lui. L'oncle a raconté plus tard que lorsque David était revenu à la maison et qu'il avait appris que "sa famille l'avait abandonné', il était dans un choc total. Il éclata en pleurs amers et avait refusé d'entrer à la maison, il s'était assis devant la porte, avait refusé de manger et n'avait fait que pleurer. Il ne s'était calmé que lorsque l'oncle vint le chercher. Le fait d'avoir laissé David seul à Casablanca m'a poursuivi toutes ces années.
Le bateau Egoz – ses traversées et son naufrage-Meir Knafo– Le Mossad-page-399