דפים מיומן-ג'ו גולן-תשס"ו 2005-מביירות לדמשק
הבית ברחוב דוּק־אל־בַּאב
הבית שלנו היה ברחוב דוק־אל־באב מספר 11, בשכונת סלחייה. זה היה בית מגורים ערבי קלאסי, ישן למדי. שלוש קומות, חצר פנימית וסביבה חדרים גדולים. בקומות העליונות היו חדרי שינה ושני חדרי אמבטיה. בקומה האחרונה היה חדר העוזרת וחדר גדול שבו תיכנן יאשה להציב שולחן פינג־פונג. ההורים היו עורכים קבלות פנים בסגנון הרוסי״ סביב השולחן הגדול בחדר האוכל ששימש להם גם סלון. החדר החשוב האחר בבית היה המטבח. היו בו דלת־חלון שנפתחה אל החצר הפנימית, תנור עצים, שולחן מלבני שניצב במרכזו, מוקף כיסאות. בעיקרון, היינו אמורים להכין את שיעורי ־בית שלנו סביב השולחן הזה.
בתיה, שהייתה מתלוננת על כל דבר, לא הייתה מאושרת מהתנור שהותקן בבית. היא רצתה את הפתיליות שלה, שעליהן הייתה משאירה את התבשילים ומניחה להם לבעבע בלי להיחרך. לא עזרו ההסברים של יאשה, שבדמשק מבשלים על תנורי פחמים. היא לא רצתה לשמוע על זה, וזממה לנסוע לתל אביב להביא משם פתיליות. האש של פחמי העץ גורמת לה התקפי מיגרנה, טענה.
אום וליד, העוזרת הזקנה שלנו, בת בלי גיל, הייתה דמות מיוחדת במינה. היא תיקשרה היטב עם בתיה, אף על פי שלא הייתה להן שום שפה משותפת. אום וליד הייתה עושה את עבודתה בלי לשאול שאלות. טבחית מהוללת היא הייתה; סוף סוף אכלנו אוכל טוב בבית. אף אחד לא ידע להכין קרם קרמל כמוה. עם שחר הייתה קמה להכין את הקפה ליאשה, ואחר כך הייתה הולכת למאפייה שבסמטה הסמוכה כדי להביא את הלחמניות בעודן חמות.
כל הארבעה – שולה, אשר, בנו ואני – היינו רשומים לתיכון הצרפתי־ערבי שהיה קשור במשלחת הצרפתית החילונית ולא לשום מסגרת דתית. זה היה בית ספר על פי מיטב המסורת של הרפובליקה השלישית. היה גם בית ספר איטלקי, אך היה ברור שאליו לא נלך. אלה פשיסטים, אמרה בתיה. שולה הייתה בכיתה ט׳, אני ב־ה׳, אשר ובנו ב־ג׳. אף אחד מאיתנו לא אהב את בית הספר הזה, ולא נשארו לנו ממנו שום זיכרונות טובים. המורים התייחסו אל התלמידים ביוהרה, לפעמים אפילו בבוז. התלמידים כמעט לא עיניינו אותם. האדונים הנכבדים האלה ניהלו חיי מושבה צרפתית, בתוך קבוצה נבדלת מסביבתה. כלפי התלמידים הצרפתים גילו יותר סבלנות. המנהלים והמפקחים היו פשוט רשעים.
בכיתה ישבתי ליד טארק מועייד אל עאזם, נער גבוה ורזה שגדל מהר מדי והרבה לעסוק בספורט. משפחת אל עאזם הייתה משפחה חשובה בדמשק. ארמון עאזם, מתחם מרהיב של בניינים שנבנו לאורך המאות בלב לבה של העיר, היה מעון המשפחה. כיום שוכן במקום המוזיאון של דמשק. טארק רצה מאוד להיות חבר בצופים, אך אביו, שהיה שר בממשלה, לא הרשה לו. אצל הצופים עושים פוליטיקה, טען. משפחת עאזם הייתה מיודדת עם הצרפתים, וכשאנחנו הלכנו לפעולות בצופים, טארק היה הולך לשחק טניס או לשחות בבריכה של מועדון הקצינים.
המשרדים של יאשה היו בסוּק אל חמידייה, השוק המרכזי של דמשק העתיקה. אולם התצוגה של מכונות התפירה היה במפלס הרחוב. העוברים־ושבים היו מסתכלים כל הזמן במכונות דרך חלון הראווה הגדול. בירכתי האולם היה גרם מדרגות קטן, שהוביל לקומת המשרדים. במשרדו של יאשה היה קבוע חלון שנשקף אל החנות, ועוד חלון שצפה אל שוק התבלינים, שהיה צר וחשוך יותר מסוק אל חמידייה. רוב הזמן היה יאשה משאיר את החלון הזה פתוח, כי אהב את הריח הלא־מוגדר הזה שמילא את משרדו.
הבדואים של שעלאן
באחד הימים, בארוחת הערב, סיפר יאשה שראש השבט הבדואי שעלאן, שבט הנוודים הגדול ביותר של המדבר הסורי, בא לבקר אותו. שייח׳ נורי שעלאן היה זקוק למכונות תפירה (מונעות במנואלה) לנשות השבט שלו, ולא היה יכול להרשות לעצמו לקנות כאלה רק לארבע נשותיו. הפילגשים לא תהיינה מאושרות. ויש גם בנות נשואות, ונשים ופילגשים של שלושת הבנים הגדולים. שייח׳ נורי אמר שהוא זקוק לשלושים ושש מכונות, לא פחות. והוא גם היה רוצה שהמדריכות של חברת זינגר תבואנה למאהל, בעמקי המדבר, ללמד את נשות השבט איך לתפעל את המכונות.
זה לא היה עניין פשוט. שייח׳ נורי הציע לשלם תמורת המכונות ביבולים חקלאיים, עונה אחר עונה, בכבשים ובצמר שגוזזים בתחילת הקיץ. אבל לחברת זינגר היו עקרונות משלה. היא מעולם לא נתנה אשראי על בסיס יבולים. זה לא היה אחד מהרגלי הבית שלה. האשראי ניתן רק למקבלי משכורות שיכולים להביא ערבות ממעסיקיהם.
וזה גם לא היה עניין של מה בכך. שלושים ושש מכונות בבת אחת, ועוד עזרים ואבזרים – קנייה כזאת לא מזדמנת כל יום. יאשה העביר להנהלה הכללית את הצעתו של שייח׳ נורי. האדונים הנכבדים בפריז סברו שזה סיפור מעניין ונתנו ליאשה אישור לעשות את העסקה. יאשה הציג לשייח׳ נורי חוזה ובו סכומי התשלומים ומועדיהם. ראש השבט דרש לקבל את המכונות בהקדם האפשרי. הניירות שהיה צריך לחתום עליהם לא הדאיגו את נורי, שלא ידע קרוא וכתוב. יאשה נאלץ להסביר לו מה כתוב בחוזים, ונורי חתם עליהם באגודל שהוספג בדיו.
היום הגדול הגיע כשיאשה ואנשי זינגר היו מוכנים לספק את המכונות. בעונה זו של השנה היה מאהל השעלאן מרוחק כמאה ועשרים קילומטרים בעומק המדבר. זה היה מסע העסקים הראשון שבו התלוויתי אל אבי.
בשיירה היו שתי מכוניות ושתי משאיות סגורות. כשהתקרבנו למאהל, קידמו את פנינו עשרות סוסים וגמלים ועל גבם אוכפים מעוטרים ופרשים חמושים ברובים. הם באו לקראתנו ללוות אותנו עד המאהל. המכוניות האטו כדי להתאים את עצמן לקצב הפרשים. כשכבר היינו קרובים למאהל התחילו הפרשים לירות באוויר, להודיע על בואנו.
שייח׳ נורי נשק ליאשה כשזה ירד מן המכונית והזמין אותו להיכנס לאוהל הגדול של גברי השבט, שנאספו במקום לרגל המאורע. שני נערים בגילי, עטופי עבאיות לבנות, לקחו אותי לחסותם והיו אמורים לארח לי חברה. אלה היו צלאח ומוסטפה, שני הצעירים בבניו של שייח׳ נורי. הם הזמינו אותי לסייר במאהל בעגלה דו־גלגלית רתומה לנאקה. לנאקה היה המסלול הקבוע שלה, ולא עלה בדעתה לשנות ממנו. בכל פעם שמוסטפה, שהחזיק במושכות, רצה לפנות ימינה או שמאלה, נאלץ צלאח לקפוץ לקרקע ולמשוך את הנאקה לכיוון הרצוי. במיוחד רצו השניים להראות לי איך גמלים מזדווגים. לשווא! באותו יום אביב היו הגמלים, הסוסים ואפילו החמורים נטולי תשוקה.
לפני שעזב את המאהל נתן יאשה הוראות אחרונות לצוות שלו. מכונות התפירה תחולקנה למחרת. אחר כך, בהדרכת הגברת פרדוסה טורקיןה, המדריכה הראשית של זינגר, ושלוש גברות נוספות שעזרו על ידה, יתקיימו השיעורים. שייח׳ נורי ציווה להכין אוהל אחד למדריכות ועוד אחד לעובדים ולנהגים. הצוות היה אמור להישאר במאהל שבוע שלם.
בביתנו שבדמשק הייתה בתיה עסוקה באותה שעה בהכנות לאשפוז בבית החולים סן־ז'וזף, ברובע הנוצרי של באב טומה. הרופא, ד״ר יוסף חאג׳, עמד על כך שלא תישאר בבית עד הרגע האחרון. כעבור יומיים באה לעולם תינוקת יפהפייה, זהובת שיער ותכולת עיניים. נתנו לה את השם לאה, לזכר סבתא לויצקי. זה היה באביב 1932.
דפים מיומן-ג'ו גולן-תשס"ו 2005-מביירות לדמשק- עמ'49
פרק הסיום-ספינת אגוז יגאל בן נון- גילויים חדשים על טביעת הספינה אגוז במרוקו סגולה – מגזין ישראלי להיסטוריה, מאי 2019, גיליון 1
שורה של תקלות
אלא שגם שושני לא יכול היה להתעלם מן הסיבות הישירות לאסון והוא הקדיש פרק אחד לליקויים הרבים, המותירים שאלות רבות פתוחות. מן התשובות שקיבל שושני מן העד המומחה לנושאים ימיים התברר שהדליפה בספינה לא הדאיגה את הישראלים ולדבריהם בוודאי לא היא הייתה סיבת האסון. אפרים רונאל ציין שהשינויים היחידים שנעשו בספינה היו הוספת ספסלי ישיבה בסיפון, אך התברר שהוספתם ללא אישור של מהנדס ימי מוסמך פגעה בבטיחות הספינה. כדי להתגבר על מגבלותיה, הוחלט שהספינה לא תפליג בזמן סערה, אף אם יהיה צורך להחזיר את העולים לבתיהם. אבל ככל שהרבו בהפלגות וככל שהפליגו יותר נפשות על הספינה, כך הרוויח בעל הספינה הסקוטי יותר כסף.
שושני התמודד עם הטענות בדבר מזג האוויר שהפתיע את צוות הספינה. לדבריו ממפרץ אל־חוסיימה הקטן והמוגן מרוחות אי אפשר להבחין בסערה המתחוללת בים הפתוח, סערה שהבחינו בה תחנות תצפית מזג האוויר. לטענת שושני:
כיוון שהספינה באה מן הים אל החוף וההעלאה ארכה חצי שעה בלבד, משמע ידע הקברניט מצב הים מחוץ לאזור המפרץ. מדוע נסע בסערה ? האם צפויה לו טובת הנאה כספית ?(מסקנות חקירת אסון טביעת ספינת העולים ממרוקו, 10.1.1961 , מתוך ארכיון גילה גוטמן(.
על פי הדו״ח רב החובל קיבל הוראות שלא לנסוע בסערה ולחפש מקלט באיים הסמוכים:
לא מתקבל על הדעת שהצוות יחפש הרפתקה או ירצה בסיכון חייו. ההסבר המתבקש הוא שהקברניט סמך על יכולתו להתגבר על הסערה. היו הוראות לא לנסוע בסערה. היו שאלות חוזרות מן המטה בפריז, עוד לפני ההפלגה האחרונה, מדוע אין מתקינים את סירות הגומי. מדוע לא קוימו ההוראות? )שם(.
לטענת דב מגן, אחד משני הקצינים שנשלחו לבדוק את הספינה טרם רכישתה, טביעת אגוז היא תוצאה של מעשים ומחדלים שאנשים אחראים להם, כפי שכתב בעלון קיבוץ רבדים:
איך בכל ההפלגות לקח רב החובל מספר נוסעים לפי המותר ודווקא בנסיעה הזאת ?43 איך זה שבכל 13 ההפלגות הראשונות הוא גרר אחריו סירת הצלה וב־ 14 לא? מה זה ׳לפתע פרצה סערה?׳ זהו לא בדיוק אזור מוכה הוריקנים. הספינה לא טבעה ׳בנסיבות טבעיות׳. כל זה מדליק אצלי נורה אדומה. מה זה: זדון, טיפשות או סתם חוסר הגיון? מבחינתי זהו מחדל, ולמחדל יש אחראים. אני חושב שלא לחינם דו״ח החקירה חסוי עד היום (אליעזר בשן, ׳לא סתם הדו״ח חסוי׳, קיבוץ 9, בדצמבר 1992 , עמ׳ 4)
לדברי קברניט הסירה המצילה, השהה קברניט אגוז את קריאות המצוקה כדי שלא תיחשף עבודתו בהברחת המהגרים למשמר החופים המרוקני.
לפי הדו״ח כבר בהפלגה השנייה של הספינה ב־ 28 באוגוסט 1960 היה מכשיר הקשר מקולקל. בעיות האלחוט לא תוקנו והספינה המשיכה להפליג למרות התקלות. איש חיל הים נמרוד אשל ציין שמיצר גיברלטר הוא אזור הומה כלי שיט בכל שעות היממה, ואם מכשירי הקשר היו פועלים כשורה הרי שקריאת כלי שיט במצוקה לעזרה הייתה נענית בזמן קצר. לדעתו, דו״ח שושני מונה ליקויי בטיחות בסיסיים כה רבים שדי בכל אחד בנפרד לפסול את הפלגת הספינה. אשל תוהה על ההסתפקות בציוד לא תקין בזמן שבו צי הסוחר הישראלי היה גדול, חדיש ומצויד כראוי בכוח אדם מקצועי ובידע טכנולוגי ומסיק מכך מסקנות קשות.
יש לציין שבכל הפעלת כלי שיט בדגל ישראלי או אחר, נשמר תמיד כלל מוסכם אחד והוא השמירה על כללי הבטיחות. האמנם כנרמז בדו״ח הכריעו שיקולי חיסכון של גזבר הסוכנות היהודית ומנעו מספינה העוסקת בהסעת עולים, ציוד העומד בתקן ?(נ׳ אשל ׳אין אחראים׳, הארץ, 6 בספטמבר 1993)
ללהיטות להוציא את היהודים מארצות ערב לפני שיאונה להם רע התלוותה התנהלות חסרת אחריות שסיכנה את העולים.
עימות בכל מחיר
לכאורה אגוז לא הייתה שונה מספינות מעפילים שטבעו לפני קום המדינה (ראו ׳ספינות שלא הגיעו׳ בעמ׳ 36 בגיליון זה)
בכל המקרים לקח היישוב סיכון מודע לפני שהוציא את האניות ללב ים, והתחשב במצבם של העולים כפליטים נרדפים ובמצבו של היישוב שנרדף על ידי ממשלת המנדט. אולם בעוד שלפני קום המדינה הפליגו העולים במנוסה מאימי המלחמה באירופה וביקשו לפרוץ מצור בריטי שחסם את הכניסה לארץ, אגוז לא הייתה צריכה לפרוץ בכוח את הכניסה לישראל, ויהדות מרוקו לא עמדה בפני סכנה קיומית. אך הנהגת המדינה הייתה משוכנעת שהקטסטרופה לא תאחר לבוא. עמדה זו לא הייתה מנותקת מן המציאות. לנגד עיני ראשי המדינה עמד גורלם של יהודי ארצות ערב האחרות שגורשו בחוסר כל מארצותיהם, והם ראו לנגד עיניהם גם את המדינה הצעירה והשברירית המשוועת לאכלוס כדי להפוך לבת קיימא. כך אפשר להבין את להיטותם של המוסדות הישראליים להוציא את היהודים ממרוקו למרות הסיכונים.
אבל ללהיטות הזו התלוותה גם התנהלות חסרת אחריות שסיכנה לא רק את העולים שהפליגו באגוז. חודש אחרי הטביעה החליט אלכס גתמון, מפקד המסגרת במרוקו, על דעת עצמו ובניגוד לממונים עליו, להתעמת עם ממשלת מרוקו. הוא פרסם בשם הקהילה היהודית כרוז המאשים את מרוקו באחריות לטביעת ספינת העולים. הכרוז חולק בחשאי בתיבות הדואר של היהודים בערי מרוקו על ידי חניכי תנועות הנוער הישראליות. פעילים בתחום ההגנה העצמית החליטו להדביק את הכרוז על קירות בערים מכנאס ופאס. בפאס נתפסו ועונו שני מתנדבי המסגרת בזמן שהדביקו את הכרוז ליד תחנת משטרה. השלטונות המרוקניים שעד אותו זמן העלימו עין מפעולותיה של הרשת הישראלית החליטו לנהוג ביד קשה ועצרו את הפעילים המרכזיים של המסגרת במכנאס ובפאס, אך לא נגעו כלל בשליחים שנותרו במדינה.
כמה מן השליחים עזבו את המדינה על דעת עצמם ואחרים הודיעו למתנדבים שעדיין לא נתפסו שאין להם מה לדאוג ושעליהם לחכות להוראות בבתיהם. כמה מן המתנדבים במטה המסגרת בקזבלנקה, שהעריכו שחבריהם העצורים עלולים למסור את כתובותיהם אם יענו אותם, החליטו להסתתר או לברוח ממרוקו בדרכים שונות. האחרים נתפסו בידי המשטרה, נכלאו ועונו קשות. שניים מהם מתו אחרי זמן מה כתוצאה מעינויים אלה – רפאל ואקנין, ממתנדבי חוץ לארץ במלחמת העצמאות, ומרסל רואימי. הדרישה מן המתנדבים להישאר בבתיהם, בעוד רוב השליחים מישראל עוזבים את המדינה או מסתתרים, העלתה את הטענה שראשי המסגרת לא נטשו את רעיון העימות הראוותני עם שלטונות מרוקו והיו מעוניינים במעצרי המתנדבים כדי להפעיל לחץ על מרוקו וכדי להפיח רוח לחימה בקרב הקהילה. הם השתמשו בשמה של הקהילה שראשיה התנגדו לתוכן הכרוז, ולמעשה גזרו כליה על המשך פעילות הרשת המחתרתית של ישראל במרוקו.
פרק הסיום-ספינת אגוז יגאל בן נון- גילויים חדשים על טביעת הספינה אגוז במרוקו
סגולה – מגזין ישראלי להיסטוריה, מאי 2019, גיליון 1
התמונה מימין
איש הצצות הספרדי פאקו פרז לא עלה על סירת ההצלה, אלא נשאר כדי לנסות להציל את הנוסעים היהודיים ונספה.
התמונה משמאל
האלחוטן חיים צרפתי אמור היה לסיים את תפקידו ולחזור לארץ ולהתחתן .ברגע האחרון נעתר לבקשת מפקדיו להחליף אלחוטן אחר, ונספה באסון
Contes populaires racontes par les Juifs du Maroc-Dr Dov Noy-Jerusalem 1965
24.
LA JEUNE FILLE OUI DEVINT PRINCESSE
Il était une fois une famille très pauvre. Le père était rabbin, mais il n’avait pas d’emploi. Toute la famille souffrait de la faim, d’une faim tellement horrible que tous les membres de la famille avait le ventre gonflé. Le fils proposa alors de vendre la seule fille de la famille, qui était fort belle et que les hommes désiraient. Les parents se déclarèrent d’accord.
Le lendemain tous les membres de la famille se levèrent très tôt, prirent congé de la fille et le père la prit avec lui pour la vendre au marché.
Et au marché il y avait grand monde. De nombreux princes passèrent devant la jeune fille et l’un d’eux, un homme jeune et beau, s’approcha d’elle et lui demanda: “Belle fille, que fais- tu ici?”
“On m’a amenée ici pour me vendre”, répondit la jeune fille. “Si tu veux de moi, achète-moi des mains de mon père.”
“Je t’achèterai,” répondit le prince. Et dans son carrosse, il conduisit la jeune fille et son père dans son château et là il donna ordre de lui préparer un bain et de lui donner de beaux vêtements neufs. Puis il invita la jeune fille et son père à boire et à manger et à s’installer au château comme chez eux.
La jeune fille devint princesse et sept servantes s’occupaient d’elle. Le prince paya une forte somme au père qui, avant de s’en aller, demanda l’autorisation de venir visiter sa fille. Le prince lui accorda cette faveur de grand coeur.
Un jour, le prince décida d’entreprendre un grand voyage et il dit à ses adjudants et à ses serviteurs : “Personne d’entre vous ne connaît la chambre de ma femme et ne sait ce qui s’y trouve. Celui qui obtiendra des renseignements exacts sur la chambre de mon épouse recevra en récompense l’une de mes usines.”
L’un des adjudants du roi était fort débrouillard. Il alla trouver une sorcière et lui proposa une grande somme d’argent à condition qu’elle aille s’informer de ce qui se passe dans la chambre de la princesse et lui raconte tout ce qu’elle y aura vu.
Le lendemain, la sorcière se rendit dans la maison de la princesse, frappa à la porte et se présenta comme la tante de la princesse. Celle-ci l’invita à entrer. La sorcière raconta à la princesse toutes sortes d’histoires et finit par l’endormir. Pendant que la princesse dormait, la sorcière nota tout ce qui se trouvait dans la chambre et le même jour elle remit une liste complète à l’adjudant qui lui paya la somme promise.
Lorsque le prince revint de son voyage, l’adjudant lui remit la liste de tous les objets qui se trouvaient dans la chambre de la princesse. Le prince était furieux, mais il ne pouvait se rétracter et il remit à son adjudant l’usine qu’il avait promise. Puis il se rendit chez sa femme et lui ordonna de quitter la maison et de prendre avec elle ce qu’elle voulait.
La femme demanda au prince de lui dire pourquoi il la chassait, mais elle n’obtint point de réponse. Il lui dit simplement: “Va-t’en d’ici!”
La femme prit son alliance et quitta la maison. Elle se rendit dans un magasin et acheta des vêtements d’homme, les mit, et ainsi déguisée, elle se mit en route. Elle arriva dans une ville où vivait un roi, qui ne se mettait jamais au lit avant d’avoir entendu une histoire intéressante. Ce roi avait des employés spéciaux qui étaient bien payés pour lui raconter des histoires.
Ce jour-là, l’un de ces employés tomba malade et la jeune femme, déguisée en homme, obtint la permission de raconter des histoires au roi à la place de l’homme malade. Elle raconta au roi l’histoire de sa vie à la troisième personne de sorte que le roi ne s’aperçut pas que toutes ces choses lui étaient arrivées à elle.
Le roi se montra très satisfait de l’histoire et vanta les qualités du nouveau narrateur. Celui-ci avait beaucoup de succès et fit une belle carrière. Finalement, il fut nommé Juge suprême du pays, et obtint le privilège de s’asseoir à la droite du roi. Chaque fois que le roi quittait la ville ou allait en vacances, il confiait tous ses pouvoirs au Juge.
Entre-temps, le père de la jeune fille décida de visiter son enfant, qui vivait dans la maison du prince. Il ne l’y trouva pas et le prince lui raconta ce qui s’était passé et lui dit: “Je ne sais pas où est ta fille.”
Le père porta plainte contre le prince devant le roi et ainsi les deux hommes, le père et le prince, devaient se rendre dans la ville où la jeune femme déguisée en homme, régnait sur le pays durant l’absence du roi.
Les deux hommes entrèrent au tribunal. Le père ne reconnut pas sa fille mais celle-ci n’eut aucune peine à le reconnaître. Entre-temps le roi était revenu dans sa capitale et le juge invita tout le peuple à assister à ce procès intéressant.
Le père raconta au roi et au juge comment il avait vendu sa fille. Et le prince dit qu’il l’avait chassée de sa maison après que son adjudant eut appris tous les secrets de la chambre de la jeune femme.
Le juge demanda à l'adjudant et à la sorcière de paraître comme témoins et après avoir démontré qu'ils avaient mal agi il leur infligea une sévère punition.
Puis le juge se débarrassa ce ses vêtements d'homme et mit ses vêtements de princesse. Le père reconnut sa fille et l’embrassa chaleureusement. Le prince était heureux, lui aussi, d’avoir enfin appris la vérité et reprit sa femme dans son château en lui témoignant tous les honneurs.
Contes populaires racontes par les Juifs du Maroc-Dr Dov Noy-Jerusalem 1965-page82-85
סופרים מוסלמים על יהודים ויהדות-בעריכת חוה לצרוס-יפה-מיתוס,מיתוס נגדי-מרק ר' כהן
האיסלאם והיהודים: מיתוס, מיתוס נגדי, היסטוריה*
״ואתם אחינו, דעו כי ה׳ השליכנו ברוב עוונינו באומה הזאת, כלומר האומה הישמעאלית רבת המשטמה לנו, והמתחכמים להרע לנו ולשנוא אותנו… ולא עמדה על ישראל כלל אומה צוררת יותר ולא היה מי שהפליג בהכנעתנו וחזוק שנאתנו כמותם״.
׳אגרת תימן להרמב״ם׳, אגרות הרמב״ם, תרגום עברי מאת י׳ קאפח, ירושלים תשל׳יב, עט׳ נג.
מיתוס, מיתוס נגדי
דברי הפתיחה למאמר זה לקוחים מתוך האיגרת שכתב הרמב״ם ליהודים הנרדפים בתימן במחצית השנייה של המאה השתיים־עשרה. בשנים האחרונות עורר הנושא שבו מטפל הרמב״ם באיגרת וו התעניינות מחודשת – ואפילו ויכוח פולמוסי סוער – בספרים, במאמרים ובמפגשים ציבוריים. השאלה הנדונה היא: מה היה מצבם של היהודים תחת שלטון האיסלאם בימי הביניים? האם התייחסו אליהם טוב יותר מאשר לאחיהם באירופה, או שמא היה מצבם דומה לזה של היהודים בארצות הנצרות, או, כפי שמציע הרמב״ם, גרוע ממנו? לשאלה זו ניתנו תשובות מנוגדות ביותר. תשובה אחת היא התיזה הידועה – או יותר נכון המיתום – על ׳האוטופיה הבין־דתית׳ של היהדות והאיסלאם, ׳תור הזהב׳ של סובלנות, של הישגים פוליטיים ושל פריחה תרבותית יוצאת מן הכלל של החברה היהודית המשולבת בחברה הסובבת. מיתוס זה הומצא כמוסכמה היסטורית באירופה במאה התשע־עשרה על־ידי אינטלקטואלים יהודים שהיו מתוסכלים מההתקדמות האיטית והמפותלת של השתלבותם בחברה הלא־יהודית באירופה בתקופת האמנציפציה. מיתוס זה הלך יד ביד עם ׳התפיסה הבכיינית׳ של ההיסטוריה היהודית באירופה (את הביטוי טבע ההיסטוריון שלום בארון), ולפיה החיים היהודיים באירופה היו שרשרת ארוכה של סבל וייסורים.
במקורו הופץ המיתוס על ההרמוניה היהודית־האיסלאמית, העומדת בניגוד לסכסוך היהודי־הנוצרי, על־ידי סופרים יהודים, ואילו בימינו הוא גויס על־־ידי ערבים ואוהדיהם במערב למאבק נגד ישראל. הללו מנסים להסביר, ולמעשה להצדיק, את האנטי־ציונות והאנטישמיות הערבית המודרנית על־ידי ניצול ההיסטוריה למאבק זה. הם טוענים, במפורש או ברמז, שאין לייחס את חוסר ההרמוניה השורר בין יהודים לערבים לאנטישמיות רבת ימים מצד הערבים או האיסלאם. נהפוך הוא – וכפי שטענו דווקא ההיסטוריונים היהודים – יהודים וערבים חיו בשלום ובידידות במשך מאות שנים. לכן שורש ההתנגדות הערבית המודרנית לישראל הוא ביהודים עצמם; הם שקלקלו את ההרמוניה, כאשר החלו לאיים על הזכות המוסלמית־ערבית לפלשתין.
אפשר למצוא בספרו של ג׳ורג׳ אנטוניוס ׳ההתעוררות הערבית׳ דוגמה קדומה לאימוץ זה של המיתוס היהודי על ׳האוטופיה הבין־דתית׳. בין הפרסומים המאוחרים יותר נמצאים בצרפתית ׳העולם הערבי והיהודים׳ מאת אברהים אמין גאלי ובשפה הערבית ׳יהודי מצרים מן הכיבוש האיסלאמי עד הפלישה העות׳מאנית׳ מאת קאסם עבדה קאסם, וכן הרצאתו של סעיד עבד אלפתאח עאשור בוועידה הרביעית של האקדמיה למחקר איסלאמי באוניברסיטת אלאזהר בקהיר בספטמבר 1968, אשר פורסמה הן במקור הערבי והן בתרגום אנגלי רשמי לפי פרוטוקול הוועידה. סופרים יהודים אחדים, שהתייאשו מן העובדה שהערבים בימינו מנצלים את המיתום של ׳האוטופיה הבין־דתית׳ נגד ישראל, המציאו למרבה הצער מיתוס נגדי, שבא לתפוס את מקומו של המיתוס הראשון. סופרים אלו מאשימים את האיסלאם שהוא רודף אכזר מראשיתו ומעצם טבעו, ולעתים קרובות הם מצטטים את ההשקפה הבכיינית הפסימית של הרמב״ם באשר ליחס האיסלאם אל היהודים. הם יצרו מה שניתן לכנות ׳תפיסה בכיינית חדשה׳ של העבר היהודי על־ידי העתקת התיאוריה של הסבל היהודי מן העולם הנוצרי לעולם המוסלמי.
אחת הסופרות הידועות בין יוצרי ׳המיתום הנגדי׳ היא אישה אשר חוותה סבל והשפלה אישית כאשר גורשה יחד עם יהודים אחרים ממצרים בשנת 1956. היא פרסמה תחת השם הבדוי ׳בת־יאור׳ חוברות וספרים אחדים, שבהם היא כותבת על הרדיפות המתמידות שרדפו המוסלמים את בני הדתות הלא־מוסלמיות. ספרה הצרפתי על הנושא הופיע לאחרונה במהדורות מורחבות בעברית ובאנגלית והוא דוגמה קלאסית לנטייה חדשה זו. גם העיתונאית האמריקאית ג׳ון פיטרם פרסמה ספר שעורר הדים רבים, לחיוב ולשלילה, בגלל ביקורתו החריפה על הטיעון ההיסטורי בזכות התביעות הערביות לפלשתין. בפרקי המבוא לספרה מביאה פיטרס רשימה ארוכה של מעשי רדיפות כנגד יהודים בעולם האיסלאם הקדם־מודרני, ומתווכחת גלויות עם הגישה הערבית אשר אימצה את המיתום של ׳האוטופיה הבין־דתית׳. כמו כן היא מתפלמסת עם ההשקפה המשותפת לסופרים יהודים ולא־יהודים, שטענו ״שמצב היהודים בארצות ערב בתקופות מסוימות היה טוב ממצבם בארצות אירופה הנוצרית״.
הדיון במיתוס ובמיתוס נגדי – אם כי המצדד באחת הגישות רואה בגישתו אמת ולא מיתוס – יצר קוטביות המכבידה על כל נסיון לעסוק בסוגיית מצבם של היהודים תחת שלטון האיסלאם. לדעת כותב טורים אלה, הן המיתוס של ׳האוטופיה הבין־דתית׳ והן המיתוס הנגדי מסלפים את העבר. טיבו הבעייתי של המיתוס זכה לבחינה מספקת מצד היסטוריונים, ובראשם ברנרד לואיס בחיבורים שונים, ולאחרונה בספרו ׳יהודי האיסלאם׳, אשר מציג גישה מאוזנת לנושא. אשר למיתוס הנגדי, עיון מדוקדק ושיטתי במקורות יורה כי יהודי ארצות האיסלאם זכו לבטחון רב יותר ולהשתלבות מוצלחת הרבה יותר בחברת הרוב מאשר אחיהם באירופה; זאת למרות חוסר הסובלנות התיאולוגי שהיה משותף לאיסלאם ולנצרות. בתקופה העומדת במוקד תשומת הלב הן של תומכי המיתום הישן והן של תומכי המיתוס החדש, היינו שש מאות השנים הראשונות של האיסלאם, שבהן נכלל ׳תור הזהב', היו הרדיפות והאלימות כנגד יהודים מעטות יחסית למציאות בארצות הנצרות. ההגבלות המפלות יהודים ונוצרים תחת שלטון האיסלאם, כפי שנוסחו במסמכי ׳ברית עומר', ואשר רובן היו מורשת התחיקה הביזנטית־הנוצרית האנטי־יהודית מלפני האיסלאם – לא יושמו על־ידי השליטים המוסלמים בדרך כלל. מושגים אי־רציונליים כמו בריתם של היהודים עם השטן – רעיון ידוע מאוד בגישה הנוצרית כלפי היהודים בימי הביניים – תפסו מקום קטן ביותר בתרבות העממית הערבית. עלילות דם – שבאירופה היו תוצר לוואי של התפיסה העממית אודות היהודי השטני – לא היו קיימות כלל במאות ההן בעולם האיסלאם. גירושים המוניים לא התרחשו כלל, ואין אנו שומעים על הבאתם לדין של מתאסלמים יהודים שהואשמו בחוסר נאמנות כביכול לדתם החדשה.
הצגת השאלה ההיסטורית ההשוואתית
כיצד ניתן להסביר את ההבדלים בין יחסי המוסלמים והיהודים לבין יחסי הנוצרים והיהודים בימי הביניים? בוודאי לא נוכל להסתפק בנימוק הפשטני של דוגלי המיתוס של ׳האוטופיה הבין־דתית׳ כי דת האיסלאם מטבעה סובלנית יותר מאשר הנצרות. בכל אופן חייבים אנו להסביר, מדוע היו היחסים בין המוסלמים ובין היהודים בימי הביניים מתוחים פחות ואלימים פחות מאשר היחסים בין הנוצרים ליהודים באירופה. לשון אחר: מה הם הגורמים אשר ריסנו רדיפות ואי־סובלנות בעולם המוסלמי יותר מאשר בעולם הנוצרי?
כדי לענות על שאלות אלה ראוי לתת את הדעת לתופעות ולשלבי התפתחות מקבילים בהיסטוריה של היהודים בעולם הנוצרי ובעולם המוסלמי. כדי להפיק תוצאות משמעותיות העניין אינו צריך להתרכז בתקופות מקבילות מבחינה כרונולוגית, אלא בתופעות ובהתפתחויות מקבילות מבחינה סטרוקטוראלית. נדון אפוא להלן בנושאים הבאים: (א) הגורם הדתי ביחסים הבין־דתיים בעולם הנוצרי ובעולם המוסלמי. (ב) המעמד המשפטי של היהודים. (ג) תפקידם של היהודים בזירה הכלכלית. (ד) מעמדם של היהודים בתוך המבנה החברתי הכללי של שתי הציוויליזאציות. (ה) תפיסתם של היהודים את גורלם בעולם האיסלאם ובעולם הנצרות.
כדי שההשוואה עם העולם המוסלמי תהיה פורה, נתמקד במערב הנוצרי הלטיני, ובמיוחד בארצות צפון אירופה, אף־על־פי שהיסודות הדתיים והמשפטיים של יחס הנצרות ליהודים התגבשו בעולם הים־תיכוני של העת העתיקה. יש סיבה מתודית טובה לדבר: לעומת הדרום – אגן הים התיכון הנוצרי – ההבחנות בצפון פחות מסובכות ומחודדות יותר, ולכן ההשוואה עם הצפון שופכת אור בהיר יותר על היחסים בין הלא־יהודים ליהודים בארצות האיסלאם. איטליה, לדוגמה, היא מקרה מיוחד המסבך את ההשוואה. היא היתה נתונה למרותם של שליטים רבים ושונים בימי הביניים: גותים, לומברדים, קרולינגים, ביזנטים, אפיפיורים, נורמנים צרפתיים, גרמנים ואפילו ערבים. כמו כן, איטליה של ימי הביניים מאופיינת בהרכב פוליטי מיוחד באיזור הצפון, שהיה מחולק למדינות־עיר ולרפובליקות עצמאיות דווקא במאה הארבע־עשרה, בתקופה שבה התחילו יהודים להגר אליו במספרים משמעותיים. מסבכת ומטשטשת את ההשוואה גם ספרד הנוצרית, בשל ההשפעה הרווחת של האיסלאם ושל התרבות הערבית, הן על הארץ בכלל והן על היהודים ׳הספרדים׳ בפרט.
טרם נפנה לדיון העומד בפנינו, נציין עוד כי נעסוק בדברינו באיסלאם הסוני ולא באיסלאם השיעי. יסודות מדיניותו של האיסלאם כלפי הלא־מוסלמים מושרשים באיסלאם הסוני(האורתודוקסי) ולא באיסלאם השיעי. אמנם בהשוואה לאיסלאם הסוני, האיסלאם השיעי מתייחם אל הכופר הלא־מוסלמי בדרך כלל – אבל לא תמיד – באופן קשה יותר, אולם במשך רוב רובה של התקופה הנדונה להלן, התקופה הקלאסית של ההיסטוריה המוסלמית, לא חיו יהודים תחת שלטון שיעי. היוצא מן הכלל החשוב ביותר היה שלטון הפאטמים במצרים ובסוריה (1171-969), אשר הצטיינו בסובלנותם כלפי הלא־מוסלמים, בניגוד למדיניותה של ההלכה השיעית.
סופרים מוסלמים על יהודים ויהדות-בעריכת חוה לצרוס-יפה-מיתוס,מיתוס נגדי-מרק ר' כהן-עמ' 25-22
בתפוצות הגולה-שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו-ד"ר דב נוי-ירושלים תשכ"ד-1964
57 – אליהו הנביא בכל ברית מילה
רושם מנעם חדאד – מספר דוד דהאן
כומר נוצרי אחד שמע מפי יהודים, כי אליהו הנביא מופיע בכל ברית־מילה, ולכבודו מכינים בכל ברית ״כיסא אליהו״ מיוחד. בא הכומר אל הרב היהודי ושאל אותו:— יודע אני, אדוני הרב, כי כל ילד זכר, הנולד אצלכם, נימול ביום השמיני. כן ידוע לי, כי מאות ילדים נולדים מדי יום ביומו, ואותם צריך למול כעבור שמונה ימים. מספרן של בריתות־המילה מגיע איפוא לכמה עשרות בכל שעה. כיצד יכול אליהו הנביא להיות נוכח במקומות רבים כל־כך באותה שעה עצמה ?
נאנח הרב היהודי וענה:— חזור נא, כומר נכבד, לביתך, ומקץ שלושה ימים אשיב לך תשובה ברורה על שאלתך.
כעבור שלושה ימים בא הרב אל ביתו של הכומר, ובפתח הבית נתקל בשומר, ששמר על בית אדוניו. ללא אומר ודברים התנפל הרב על השומר, וסטר על לחיו והכהו מכות נמרצות. ואגב הכאה צעק:— שומר, שומר עצלן! למה תרשה לקרני השמש לחדור לגן הפורח של אדוניך? כיצד תעז להזיק לשושנים ולפרחים על ידי שמירה רשלנית ?
בפי השומר לא היתה כל תשובה. הוא רץ אל הכומר וסיפר לו את כל מה שקרה.
יצא הכומר בכעס אל הרב, אך זה פתח ואמר:— כשם שהשמש מאירה את כל העולם כולו ומחממת אותו, ואין דבר הנעלם מעינה, כך גם אליהו הנביא. הוא מאיר בכל העולם, ונמצא בכל מקום. באותו זמן עצמו תמצאנו בכל בריתות־המילה. זוהי תשובתי לשאלתך. הודה הכומר לרב על תשובתו ונפרד ממנו בשלום.
58 – רבי אברהם אבן עזרא מטיף מוסר לרמב"ם
רושם מנעם חדאד – מספר דוד דהאן
בימי הרמב״ם עליו השלום היה לחץ הגויים על בני ישראל במארוקו קשה ביותר. הרדיפות והגזירות לא נגעו לרמב״ם עצמו, כי הוא היה איש מכובד ביותר, פירסומו גדול ושמו נפוץ בכל רחבי הארץ. יהודים ולא יהודים, מקטן ועד גדול כיבדוהו והוקירוהו.
באחד הימים ביקר ר׳ אברהם אבן עזרא אצל הרמב״ם. הוא בא אליו בתלונות ובטענות, על שאין הרמב״ם עוזר לבני ישראל במצוקתם, ואיננו דואג להצלתם או להקלת העול הכבד המוטל עליהם ע״י הגויים. אילו היה הרמב״ם מוותר קצת על תלמוד־תורה ומקדיש את זמנו גם לצורכי ציבור — טען אבן עזרא— היה הדבר עוזר להקלת המצוקה היהודית, כי הגויים היו מתחשבים בוודאי בהשתדלות הרמב״ם.
אך הרמב״ם לא שעה לדברי אבן עזרא. נפשו חשקה בתורה, ובה הגה יומם ולילה. ומה עוד שהוא לא האמין ביכולתו לעשות דבר למען אחיו היהודים.
ולגויי מארוקו היה קבר קדוש ומפורסם, שנקרא בפיהם ״קבר השריף״. אליו היו עולים לרגל, לידו נודרים נדרים ומדליקים נרות, מתפללים לקדוש הקבור בו והיו שופכים לפניו את שיח ליבם. באחד הימים עבר יהודי ליד קבר השריף, והוא לא סגד, לא השתחווה ולא השתטח על הקבר, כמנהג אנשי המקום. ולא זו בלבד, אלא שהוא לא הראה כל סימן של כבוד או הערצה ל״שריף״ המנוח. דבר זה הרגיז את הגויים. כאיש אחד הם קמו עליו, בגרזנים ובמקלות, וביתרוהו לגזרים.
הדבר נודע לר׳ אברהם אבן עזרא. הוא פנה שנית לרמב״ם בבקשה, שיעשה למען הצלת חיי אחיו היהודים, אך גם הפעם הוא נתקל באוזניים אטומות.
החליט אבן עזרא לפעול על דעת עצמו.
באמצע היום, כשהשמש עמדה יוקדת בלב השמים, הגיע אבן עזרא בצעדים מתונים אל קברו של השריף הקדוש. בהיעצרו שם, הוא עשה את צרכיו על גולל הקבר…
ראו זאת הגויים, ודמם נתרתח בקרבם. הם לא העיזו לעשות דבר לאבן עזרא, כי כיבדוהו ופחדו מפניו מאוד, אך הם רצו אל המלך וסיפרו לו ברמיזה ובפיק ברכיים על חילול הקודש, שאותו ראו במו עיניהם.
כעס המלך ושלח פלוגת חיילים חמושים, כדי לאסור באזיקים את אבן עזרא, וכדי להביאו אליו למשפט. אך משראו החיילים את אבן עזרא, קפאו כולם במקומם ולא יכלו לזוז ימינה או שמאלה. ידיהם ורגליהם שותקו, והם כאילו נדבקו למקומם.
עובר־אורח, שנזדמן במקרה למקום, הודיע למלך על מה שראה…
כעסו של המלך גבר שבעתיים. הוא נשבע כי במו ידיו ימחץ את ראשו של אבן עזרא, ״מחלל הקודשים״, והוא יצא מיד עם וזירו ועם פמלייתו אל ״קבר השריף״. כאשר הגיעו לשם, מצאו את ר׳ אברהם אבן עזרא עומד בתפילה. בתום התפילה שבו החיילים המשותקים לאיתנם.
אז פנה המלך לאבן עזרא ושאלו:— מה דחף אותך, יהודי מאמין ונכבד, לעשות מעשה זה של חילול־קודש נורא ?
ענה אבן עזרא, ותשובתו הדהדה ברום השמים:— הן חמור בן אתון קבור פה, לא שריף ולא קדוש. חיפרו־נא בקבר ותיווכחו בעצמכם. ואם לא תמצאו חמור בקבר, תוכלו לטמון אותי חי בתוכו.
ציווה המלך לחפור בקבר, ומה מצאו בו ? — שלד של חמור…
פקד המלך להרוס מיד את הקבר, ואסר את העלייה למקום. הוא האמין כי אבן עזרא נשלח אליו מן השמים כדי לגלות לו דבר־מרמה זה, ומאז נשתפר בהרבה יחסו ליהודים. הלחץ והעושק סרו ויהודי מארוקו נשמו לרווחה.
למחרת היום ביקר אבן עזרא אצל הרמב״ם פעם נוספת והטיף לו מוסר:—
קל להיות יהודי נכבד, ולא לדאוג אלא לתלמוד תורה ולחיי העולם הבא. אך יהודי נכבד באמת הוא זה הדואג לכלל ישראל ומציל את חיי אחיו, מקריב משלו לטובת הכלל, גם כשהוא מסכן את חייו ושם את נפשו בכפו למען ישראל. בעזרת השם יתברך הצלתי את אחינו בני ישראל ושיחררתי אותם מן הלחץ והעושק… ואתה דואג רק לעצמך ולתורתך…
נכנסו דברי אברהם בן עזרא לליבו של הרמב״ם׳ והוא התחיל לטפל במסירות ובאמונה בענייני היהודים ולעזור להם ככל אשר מגעת ידו.
בתפוצות הגולה-שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו-ד"ר דב נוי-ירושלים תשכ"ד-1964
Le Mossad et les secrets du reseau juif au Maroc 1955-1964 – Michel Knafo
Les méthodes de travail de la Misguéret
Avec le temps, le travail de la Misguéret s'est ramifié, mais son activité essentielle est restée l'Alyah. Par ailleurs, il y avait aussi le travail des cellules de Gonen chargées de l'autodéfense. Des ces deux activités, d'autres, plus secondaires ont pris leur essor pour les servir: le service de renseignement et la "branche civile". En effet, en réaction aux intentions du gouvernement d'en terminer avec l'activité de la Misguéret, et face à la surveillance et à la poursuite des services de police marocains, on était dans l'obligation de donner "des yeux" et des oreilles à la Misguéret.
Le quartier général installé à Tel-Aviv dirigeait l'activité des Etats Majors montés à Paris et au Maroc. L'activité au Maroc ne représentait qu'une partie, bien qu'essentielle, de la responsabilité de l'état-major à Paris qui était chargé aussi de l'autodéfense des communautés juives en Tunisie et en Algérie. Ces deux bureaux avaient plusieurs antennes. La transmission des informations et des ordres se faisait par des stations-radio situées sur le terrain et à l'arrière, et par l'intermédiaire de messagers qui transportaient du matériel dans différentes sortes de contenants. Après les premières investigations, des volontaires ont été recrutés dans le cadre de la Misguéret. Le travail a pris de l'ampleur, le nombre des recrues a augmenté, on a nommé des commandants régionaux. Les recrues ont été entraînées dans l'usage d'armes légères. Les plus doués étaient envoyés à des stages en France, et en Israël où ils étaient préparés à des postes de commandement. A leur retour au Maroc, ils prenaient une part plus active aux opérations. Petit à petit, l'élite fut choisie, le travail devint plus systématique et le plus important était la motivation des recrues et leur identification avec leur mission, condition sine qua non de toute grande entreprise humaine.
Malgré le cloisonnement rigoureux entre les cellules, indispensable dans toute organisation clandestine, tous les membres de Gonen ressentaient le même esprit d'équipe et de fierté de corps.
Cette description est surtout valable durant les premières années de l'Indépendance du Maroc. Il était naturellement difficile de prévoir quel serait l'avenir, car les inconnues étaient nombreuses, et l'anxiété était inévitable. Il est naturel pour l'homme d'être plus anxieux face à l'inconnu ne sachant quelles manœuvres il devra utiliser pour l'affronter alors qu'une attaque claire et franche exige la mobilisation de moyens nécessaires à sa défense.
Ce qui s'est passé plus tard a confirmé cette appréciation. L'atmosphère qui régnait au sein de la population avait été examinée, et la situation politique avait été pesée. On savait aussi par expérience ce qui était déjà apparent: le danger pour les Juifs avait différentes origines, mais il n'y avait pas de péril physique immédiat.
Les conclusions qui s'imposaient étaient qu'il fallait faire sortir les Juifs du territoire marocain et les faire immigrer en Israël.
La conclusion militaire opérationnelle a été la création d'une branche supplémentaire chargée de l'immigration clandestine en Israël, tandis que la conclusion civile a été de varier les méthodes de travail de la Misguéret. On comprend donc que Gonen et la Makêla ne représentent pas deux fonctions différentes, mais bien une seule et même mission.
Le nouvel objectif dont la Misguéret a été chargé exigeait de nouvelles recrues trouvées essentiellement parmi les membres des mouvements de jeunesse sionistes, et parmi les volontaires de la communauté juive. La communication avec les familles d'émigrants de l'Alyah Beth se faisait à l'aide de ces nouvelles recrues. Pour le transport des familles, la protection des itinéraires, et pour l'étape anale de l'opération à l'approche de la frontière ou de la côte, on mobilisait les membres de Gonen et de la Makéla. La nécessité du cloisonnement, de crainte de "grillage" et d'arrestations en masse, obligeait à limitér les contacts au strict nécessaire, en particulier entre les militants de Gonen et de l'Alyah clandestine. Il ne faut pas oublier, en effet, de souligner que les peines encourues pour tentative d’immigration illégale étaient nettement plus légères que celles qui étaient imposees pour l'appartenance à une organisation de défense, considérée comme une atteinte à la sécurité de l'Etat.
Les membres des mouvements de jeunesse "prêtés" à l'émigration clandestine étaient engagés à plein temps jusqu'au jour de leur propre Alyah en Israël Les jeunes gens et les jeunes filles recrutés restaient en contact avec les mouvements de jeunesse dont ils étaient issus, afin de ne pas apporter atteinte à leur préparation éducative et idéologique. Ce système leur a permis une "vaccination" contre une vie aventureuse durant l'adolescence, tout en préservant l'entité des groupes de préparation à l'Alyah, édifiés à si grand-peine.
L'évaluation des objectifs en vue desquels les jeunes gens avaient été recrute; et la mission sacrée qui leur avait été impartie ont permis à leurs chefs de tenir coup dans les situations difficiles qu'ils ont dû affronter. En fin de compte, il devait s'avérer que les deux parties, la Misguéret et les Mouvements de Jeunesse, en sortaient enrichis et renforcés.
La poursuite des services de sécurité marocains contre la Misguéret
Les services de sécurité marocains filaient les membres de la clandestinite opérant occasionnellement des arrestations, ont mené des enquêtes accomragnees parfois de tortures, déférant devant la justice de nombreux immigrants illégaux et membres de la clandestinité interceptés.
Par prudence, le mouvement clandestin faisait partir à l'étranger ceux qui étaient "brûlés" de même que les activistes libérés sous caution dans l'attente de leur procès. Bien que leur absence ait rendu le travail plus difficile, celui-ci ne s'est jamais arrêté, même en période de grave avalanche, comme lors de l'opération Bazak en février 1961.
Il y a eu donc des bouleversements plus ou moins importants qui ont provoque, de
temps à autre, l'interruption des activités. N'oublions pas non plus que les services de sécurité marocains, n'avaient pas encore eu le temps de s'organiser et avaient bien d'autres préoccupations en dehors du mouvement clandestin juif.
Les tribunaux n'ont pas dépassé les limites en fait de procès tendancieux. Même en infligeant des condamnations sévères pour des raisons politiques, ils l'ont fait sans exagération. Toutes les personnes arrêtées et jugées ont eu droit à un défenseur, les salles des tribunaux étaient ouvertes au public, et l'écho de la tragédie juive n'était plus un secret pour personne. Ceci n'est pas dit pour amoindrir en quoi que ce soit les épreuves difficiles auxquelles ont été exposés les détenus. Nous avons déjà dit qu'il y a eu des tortures, même très cruelles. Il est même possible que l'un des torturés, Raphi Vaknine, soit mort à la suite de ces tortures, tandis que son compagnon de cellule, Méir Knafo, a été hospitalisé à Meknès dans un état très grave. Il n'existe naturellement rien qui puisse dédommager d'une souffrance, mais le XXème siècle nous a donné une "plus grande culture" en matière de souffrance humaine, et ce qui est dit ici doit être pris dans ces proportions.
Certains émigrants aussi ont été arrêtés. Il fallait que les représentants de la loi fussent complètement aveugles pour ne pas se rendre compte de l'effervescence qui régnait dans les quartiers juifs, quand des familles entières quittaient l'endroit où elles avaient vécu pendant des siècles, liquidant au plus vite leurs affaires et prenant la route. Les réponses que les émigrants tenaient prêtes en cas d'arrestation étaient pourtant très banales. Le plus souvent ils répondaient aux enquêteurs qu'ils faisaient route vers la tombe d'un saint rabbin ou qu'ils allaient à un mariage ou à une hiloula – et autres réponses de ce genre adaptées à la vie juive marocaine. Pourtant, lorsque ces réponses banales reviennent trop souvent, elles éveillent les soupçons. Il ne faut sans aucun doute pas oublier le fait qu'il s'agissait d'un mouvement populaire qui avait sa propre logique, et aucune méthode de la clandestinité ne pouvait y mettre un frein.
Les convois interceptés étaient parfois contraints de rebrousser chemin et parfois arrêtés et soumis aux interrogatoires de police. Le renvoi au point de départ était une épreuve cruelle; il fallait à nouveau parcourir des centaines de kilomètres, vers ce qui était encorte hier sa maison, mais aujourd'hui en rentrant, on la trouvait habitée par d'autres, souvent une famille musulmane. Ainsi, en un jour, l'émigrant renvoyé à son point de départ cessait d'être chez lui dans le pays de ses pères, et devenait un déraciné qui avait besoin d'aide de personnes charitables.
Dans certains cas, les personnes renvoyées chez elles étaient rassemblées sous un même toit provisoire, un garage, une école ou un autre bâtiment vide jusqu'à ce qu'une décision soit prise à leur sujet et que les hommes de la Misguéret leur trouve de nouvelles filières de sortie. Les militants et les délégués d'Israël qui les ont rencontrés peuvent raconter les déboires de familles ayant traversé ces épreuves à plusieurs reprises, et qui, lorsqu'on leur demandait si elles étaient à nouveau prêtes à reprendre la route, répondaient à peu près de cette manière: "Que les sionistes décident pour nous ce qu'ils jugent pour le mieux. Nous savons qu'ils nous amèneront en Terre sainte." Cette foi aveugle dans les délégués d'Israël et dans les militants de la Misguéret provenait d'une aspiration très ancienne à la rédemption. Le marteau avait donc trouvé l'enclume.
Le Mossad et les secrets du reseau juif au Maroc 1955-1964 – Michel Knafo-page 85-89
ספינת אגוז יגאל בן נון- גילויים חדשים על טביעת הספינה אגוז במרוקו סגולה – מגזין ישראלי להיסטוריה, מאי 2019, גיליון 1
עדותו של רב החובל
לפי עדותו של רב החובל מוריה, בשעה 3:00 שטה ספינתו לכיוון גיברלטר במהירות של חמישה קשרים. עם התגברות הסערה הוא החליט להפחית את המהירות והפסיק את פעולת אחד משלושת המנועים. כשהבחין שפורצים מים מתחתית הספינה הורה לחסום בשמיכות את החור בחרטום ושינה את כיוון הנסיעה בחזרה לאל־חוסיימה. החרטום שקע וירד מתחת לפני המים. חיים צרפתי שיגר קריאות עזרה לכל עבר.
רב החובל קשר חגורות הצלה לאנשי צוותו והם סייעו לשאר הנוסעים לחגור חגורות שנותרו פתוחות. כשרצה להוריד את סירת ההצלה מן הגשר לים, התברר לו שאנשיו כבר עשו זאת, אך היא נשמטה מידיהם. הוא ביקש מן המכונאי פאקו פרז לירות רקטות תאורה ובמקביל ניסה צרפתי לשווא לשלוח קריאות חירום לתחנת האלחוט.
בשעה 3:15 הורה רב החובל לנטוש את הספינה. אנשי הצוות לחצו על המפליגים לקפוץ לים אך רובם המשיכו לאחוז בדפנות הספינה הטובעת. שני מלחים עלו על הסירה ללא הקברניט. ״אני נשארתי על הסיפון עד שהבנתי שהכול אבוד ואז החלטתי לקפוץ למים״ )עדות קברניט אגוז, בצרפתית, ארכיון המדינה, משרד החוץ, (3755/1 המלחים הצליחו לעלות על הסירה היחידה וניצלו, אך פאקו פרז וחיים צרפתי שסייעו לקברניט לא הצליחו לעלות עליה וטבעו. המלחים חיפשו את יתר הצוות אך משו מן הים רק את הקברניט. בחתירה לחוף הגיעו עד לאניית הדיג הספרדית קאבו דה גאטה וזו העלתה אותם לחוף בשעה 6:00 לפנות בוקר.
בפריז הזעיק אפרים רונאל יחידות של חיל הים הבריטי, הצרפתי והמרוקני להגשת עזרה. בשעה 7:15 נצפו לראשונה שלוש גופות. בשעה 10:30 יצאו מגיברלטר שני מטוסי חיל האוויר הבריטי וספינת הצלה לכיוון מפרץ אל־חוסיימה. הטייס הזעיק ספינת דיג וספינת משמר מרוקנית לאזור וסימן להן את מקום הימצאות הגופות. אחריהן יצאו עוד שמונה ספינות לאזור ועד הערב אספו כתריסר גופות. קברניט אניית הדיג קאבו דה גאטה מספר שצוותו משה מן הים גופות של אישה וארבעה ילדים – אחד מהם תינוק שנמצא בזרועות אמו. בני המשפחה מתו מקור ולא מטביעה שכן חגורות ההצלה שמרו על ראשיהם מעל פני המים.
קציני הים שבדקו את הספינה התנגדו לרכישתה מכיוון שקרקעיתה דלפה ונראה היה כי לא תעמוד בסערות או בעומס יתר.
הקברניט המציל האשים את פרנסיסקו מוריה בכישלון חילוצם של ניצולים נוספים. לדבריו, טעה מוריה במיקום הטביעה, וגם השהה את קריאות המצוקה כדי שעבודתו בהברחת המהגרים לא תתגלה למשמר החופים המרוקני. נראה שמוריה היה מבולבל למדי, ורק אחרי שהצוותים בזבזו זמן רב בחיפושים באזור שגוי הסכים להזעיק עזרה. ספינות דיג ספרדיות ומרוקניות הצטרפו לחיפושים אך לא מצאו דבר. גם איש חיל הים נמרוד אשל סבור שעדות רב החובל מוריה אינה אמינה. לדבריו אילו הייתה הספינה הטובעת ממוקמת היכן שפרנסיסקו מוריה רינלדו טען שהיא הייתה, הרי שממרחק זה ״אדם היודע לשחות יכול להציל עצמו ולהגיע לחוף״ )נ׳ אשל, ׳אין אחראים׳, הארץ, 6 בספטמבר (1993
בחורינו המצוינים
בהמלצת ראש המוסד מינתה ממשלת ישראל את אליעזר שושני, חבר קיבוץ יפעת, לחקור את נסיבות הטביעה. דו״ח החקירה שהוגש כתשעה שבועות מהאסון אינו אלא שיר מליצי המהלל את שליחי המסגרת וקינה על עליבותה של יהדות מרוקו שיש להצילה בכל מחיר בטרם פורענות. השליחים מתוארים כמשיחים הבאים להציל עדה מרודה ומנוונת שחיה בעיירות ובכפרים ואנשיה ״פשוטים ואביונים, תמימים ונאמנים ותפילתם תמימה, המאמינים בגאולה ובשיבת ציון ככתוב״ ) מסקנות חקירת אסון, טביעת ספינת העולים ממרוקו, 10.1.1961 ארכיון גילה גוטמן (. הוא ראה את שליחי ישראל כתחליף ראוי להנהגה של היהדות הלבנטינית שרמתה נמוכה. לטענתו:
אין ביהדות הזו הכוח הפנימי שיקיים אותה בתנאים קשים של אפליה, נגישות ושמד. לפי שעה אין הדברים חמורים כל כך, אבל הם עלולים להחמיר פי כמה )אליעזר שושני, תשע שנים, עמ׳ (128
תמונת העולם של שושני לא התאימה לדיווחי השליחים, שלפיהם יהדות מרוקו חיה את תור הזהב שלה, ולכן הוא הסתפק בטענה שהמצב עדיין איננו חמור אך עלול להחמיר.
שושני לא תִחקר את המעורבים במחדל במרוקו מכיוון שלא חשב שהשליחים אחראים לאסון. הוא נפגש בפריז עם אפרים רונאל ועם אלכס גתמון, האחראי הישיר על ההפלגה, והסתפק בעדויותיהם. גם איש חיל הים מנחם כהן נשלח למרוקו אך לא ברור עם מי הוא נפגש. במקום לקיים חקירה הסתפק שושני בהערכה כללית לפועלם של השליחים ושאל אותם שאלות רטוריות:
האוהבים אתם יהודים אלה ? כולם השיבו בחיוב. השליחים מושכים בעול באמונה, בדבקות ובאהבה. הם נדבקו באהבת ישראל והדביקו כל מי שבא במחיצתם. נעשתה עבודה מופלאה ובחשבון גדול, גם הקרבנות אינם מנמיכים את קומת המפעל )תשע שנים, עמ׳ (130
שושני הותיר רמזים עבים למדי בדבר נקודת המבט החברתית שממנה חרץ את דינו. הוא לא החמיץ את ההזדמנות לגנות את התקוממות תושבי ואדי סאליב שהתרחשה כשנה קודם לכן ולהנגיד אותה למסירותם של מתנדבי המסגרת. מסקנותיו של שושני נעמו לראש המוסד, איסר הראל, והוא ביקש ממנו לכתוב את תולדות המסגרת. כך פרסם שושני מסמך פנימי סודי שעותקיו ממוספרים, בשם ״תשע שנים מתוך אלפיים״, השמור בארכיון המוסד ומהווה מקור חשוב לשחזור פרשת הטביעה.
ספינת אגוז יגאל בן נון- גילויים חדשים על טביעת הספינה אגוז במרוקו
סגולה – מגזין ישראלי להיסטוריה, מאי 2019, גיליון 1
Il était une fois le Maroc-David Bensoussan-2010- Les contacts entre le Maroc et les pays européens au XIXe siècle
Quant à Hassan Ie, il demanda régulièrement aux oulémas des opinions sur les lignes de conduite à prendre, avec des résultats contradictoires. Il riest guère sûr que la majorité des Oulémas qui se référaient à l'énorme compendium de responsa du passé reposant sur le Coran, la Sunna et la tradition juridique malékite, seraient parvenus à les appliquer dans le contexte de l'actualité politique, d'autant plus que dans les faits, ils n'avaient pas de responsabilités. Le sultan reçut régulièrement des plaintes émanant des puissances étrangères en regard des abus dont leurs protégés furent l'objet. La Convention de Madrid ratifiée le 13 juillet 1880 tenta de régulariser le statut des protégés consulaires. Leur nombre fut limité. Le droit de propriété au Maroc fut reconnu pour tous les étrangers. Par ailleurs, tout sujet marocain naturalisé à l'étranger devait opter entre la soumission aux lois du Maroc ou l'obligation de quitter le Maroc au terme d'un séjour égal à celui qui lui aurait été nécessaire pour/obtenir la naturalisation.
Le 7 avril 1906, sous le règne de Moulay Abdelaziz, se tint la Conférence d'Algésiras qui chercha un règlement par la diplomatie aux rivalités européennes à propos du Maroc. La France et l'Espagne devinrent en charge de l'organisation de la police. La Banque d'État du Maroc fut créée et régie selon les lois françaises. Le premier tiers du capital devait être fourni par la France, le second par l'Angleterre, un sixième par l'Espagne et le solde par les autres puissances, soit 2% du capital pour chacune.
Enfin, ce fut sous du sultan Moulay Abdelhafid que le Traité de Protectorat franco-marocain fut entériné à Fès le 30 mars 1912, instituant un nouveau régime administratif au Maroc, tout en sauvegardant le statu quo religieux et en garantissant le respect et le prestige traditionnel du sultan. Des arrangements restaient à prendre pour délimiter la zone d'influence de l'Espagne au Maroc. Pour sa part, Tanger conserva un statut spécial. La France fut autorisée à occuper militairement le territoire marocain et à exercer la police dans le pays. Un Commissaire résident général représentait désormais la France qui devenait le seul intermédiaire entre le gouvernement du Maroc et les représentants étrangers. Le sultan s'engageait à ne conclure aucun acte international sans l'assentiment préalable du gouvernement français.
Tout au long du XIXe siècle, la marge de manœuvre des sultans fut ténue. Même sur le plan intérieur, l'autorité du sultan était affaiblie. Dans un rapport soumis au Ministère de la Guerre français, le commandant Zumbiehl rapporta en 1902 que l'autorité du Makhzen n'était reconnue que sur près d'un tiers du territoire seulement. Autant que faire se peut, les sultans furent réduits à temporiser, jouer les puissances coloniales l'une contre l'autre, ce qui fut fait avec un certain succès. Le rôle de l'Angleterre fut majeur. Elle garantit la souveraineté marocaine jusqu'en 1904, date à laquelle elle laissa le champ libre à la France en échange d'une concession similaire de la France en regard de la liberté d'action en Egypte. La diplomatie marocaine insista pour avoir des garanties internationales et notamment la participation des États- Unis au traité d'Algésiras, lequel faisait respecter l'indépendance et l'intégrité territoriale du Maroc. Restait donc l'Allemagne. Or, lors de la Convention franco-allemande du 4 novembre 1911, l'Allemagne laissa le champ libre à la France au Maroc et reçut en contrepartie une partie du Congo français.
Suite à cette vue d'ensemble, nous sommes prêts à aborder dans le détail les relations entre le Maroc et les puissances européennes au XIXe siècle. Le lecteur intéressé aux Actes internationaux relatifs au Maroc pourra consulter un recensement compilé par Jacques Caillé et Chantal de La Véronne dans le tome XLVI de la revue Hesperis de 1959.
Il était une fois le Maroc-David Bensoussan-2010- Les contacts entre le Maroc et les pays européens au XIXe siècle-page 140-141
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".
רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".
בה בעת העלה דובקין רעיון להכשיר שליחים לארצות המזרח שלא ישקפו את המחלוקות הפוליטיות בתוך התנועה הציונית בכלל ובין המפלגות הארץ ישראליות בפרט 'החלוץ האחיד'. הרעיון קיבל את הסכמה נציגי ברית הארגונים החלוציים )'הברית'( שכללה את – התנועות הציוניות: 'דרור', 'השומר הצעיר' )'השוה"צ'(, 'הנוער הציוני', נוער חלוצי מאוחד )'נוח"ם'( ו'בני עקיבא'. תנועת אגו"י לא הוזמנה להצטרף לברית.
התנועה הרוויזיוניסטית אף היא לא הוזמנה בגין המאבק הפוליטי בין הרוויזיוניסטים לבין התנועות הסוציאליסטיות. בכך, אפשר שנטעו היסודות לכישלון הרעיון. להערכתו של דובקין "כיבוש ארצות צפון אפריקה פתח לפנינו אפשרות של קשר עם קיבוצים יהודים מקומיים". שנה לאחר מכן הציג דוד בן גוריון את 'תוכנית המיליון' שנועדה להתמודד עם תוצאות השואה ולאפשר העלאת המונים לא"י כדי לשמר את עתידו של העם היהודי.
שתי התוכניות אמורות היו להשלים זו את זו. מאיר גליצנשטיין ראתה בתוכניתו של בן גוריון "לגייס – מיליון יהודים שמחציתם מארצות המזרח מטרה לגיטימית שביטאה צורך בשליטה בהגירה לא"י והקמת מדינה יהודית". עם זאת, ציינה שעדיפות ניתנה להצלת שארית הפליטה מאירופה. לשיטתה תוכנית המיליון העמידה את יהדות ארצות האסלאם בסכנה אותה ביקשו ראשי היישוב, למעשה, למנוע. התוכנית הייתה […[ "הגזמה בסכנה ליהודי המזרח שנועדה להצדיק את עצמה.
לשולחנו של דובקין הוגש תזכיר מפורט של הפריסה הציונית הצפויה במגרב. המטרה לאחד את התנועות הציוניות המקומיות בכול ארצות המגרב שתפעלנה בכול אחת מערי המגרב כיחידה מרוכזת. התזכיר קרא למפות במגרב את כוחות ההוראה בלימוד העברית ולהתחיל בעלייה "של אנשים מוכשרים לעבודה גופנית ובעלי מקצוע מסוימים". התזכיר, ניתן להניח, הוכן כקווים מנחים ליישום רעיון 'החלוץ האחיד' בצפון אפריקה. יהודה בראגינסקי, ממזכירות 'הקיבוץ המאוחד' וממנהיגי עליה ב' והחלוץ, העיר בדיון על קורס השליחים לארצות המזרח התיכון, ]…[ ש"חבל שיוזמות אלו צפות ועולות אצלנו רק מתוך קוניוקטורה. פנינו צריכים להיות בעיקר אל המגויסים ולשליחויות ולתפקידים משכבר". ניתן היה להבין מדבריו שרעיון 'החלוץ האחיד' היה תוצר של מצב מסוים שנועד לפתור בעיה ספציפית של יהדות מסוימת יהדות המזרח וארצות האסלאם, בעוד שהצלת יהודי אירופה –באותה עת הייתה עשויה להיפגע מיישום רעיון 'חלוץ האחיד'. עם זאת, הוא פעל לגיוס חברי קיבוצים לקורס.
באותה עת, שאול אביגור, האחראי על המוסד לעלייה ב', נאם בפני קורס להכשרת שליחים במתכונת
'החלוץ האחיד' והבהיר ש-
"המוסד לעלייה ב' ניסה להפיח רוח חיים בהעפלה בארצות המזרח וצפון אפריקה, כחלק מחידוש העלייה ומימוש היעד של השגת רוב יהודי בארץ ישראל. ]…[ אך שליחות השליחים לצפון אפריקה בוטלה, כי הפכה למיותרת עוד לפני שאלו הגיעו ליעדם, כי ניתן היה לוותר על הבסיס בצפון אפריקה כי צרפת שוחררה".
נאומו של אביגור נישא כאשר שליחים ארץ ישראלים כבר פעלו בצפון אפריקה ועסקו בעיקר בחינוך וארגון הנוער המקומי. כלב קסטל, שהשתתף בקורס השליחים ולאחר מכן נשלח לצפון אפריקה לסייע בהעפלת הספינה 'יהודה הלוי', ציין שמטרת רעיון 'החלוץ האחיד' הייתה, "שליחות לארצות הללו ]צפון אפריקה, ב.ד[, צריכה להיות במצע אחיד, כוללני ומוסכם, ולמנוע העברת הפילוג ]שהתחולל במפא"י והביא להקמת סיעה ב', ב.ד[, העושה שמות בארץ לנוער שטרם נגוע במחלותינו". לאור הניסיון הארץ ישראלי, הימנעות מיבוא הפעילות הפוליטית הארץ ישראלית למגרב עשויה הייתה להתאים לקהילות שם, אך נאמנות השליחים לערכי תנועתם הייתה חזקה מהם.
רעיון 'החלוץ האחיד' לא רווה נחת משני קצוות הקשת הפוליטית בפלשתינה א"י. משה יונג – מתנועת 'תורה ועבודה' הודיע ל'בח"ד' )ברית חלוצים דתיים( צרפת, ש"אין הסכם על 'החלוץ האחיד' בשביל כול אותן ארצות בהן היו קיימות תנועות נפרדות לפני פרוץ המלחמה". ]…[ "הסכמנו להסכם כזה רק בארצות הלבנט ]הלבנט לא כולל את צפון אפריקה, ב. ד[ וגם בהן באנו למסקנה ברורה כי אין לדבר זכות קיום". במילים אחרות ההסכם היה צריך להתבצע במדינות בהן לא הייתה קיימת פעילות מוקדמת של מפלגות ארץ ישראליות. בדיון של מזכירות 'הפוהמ"ז' דווח שבצפון אפריקה שיש להקים חזית אחידה של שני הגופים שבשליטתו 'בח"ד' ו'תורה ועבודה'. מנגד הביקורת בתנועת העבודה לא נפלה מזו של הציונית הדתית. תנועת 'דרור' הסוציאליסטית, שפעלה עצמאית בצפון אפריקה אף היא התלוננה ש"לא קיבלה תמיכה או עזרה כלשהי מאף מוסד ציוני או כול מוסד אחר".
תקופה קצרה בלבד פעלו בתוניס שליחים של 'החלוץ האחיד', אבל עד מהרה התברר שאחד השליחים איש תנועת 'המזרחי' ניסה "להטות את הנוער לתנועתו". השליחים הראשונים היו יגאל כהן ואפרים פרידמן חברי קיבוץ בית אורן מטעם תנועת 'הקיבוץ המאוחד', ונפתלי בר גיורא, חבר – קיבוץ שדה אליהו מטעם תנועת הפועל המזרחי. האחרון פרש והחל לפעול בצורה עצמאית בלוב.
מעדותו של אפרים פרידמן )בן חיים( הסתבר שהוא וחברו יגאל כהן פעלו אף הם לפי קווי תנועתם. כשחזרו ארצה דיווחו ש"התנועה בתוניס הייתה בת 300 חברים אם כי ללא דתיים". פרידמן הציע לבחון מחדש את רעיון שיתוף הפעולה עם 'הפוהמ"ז'. למעשה יישומו של רעיון 'החלוץ האחיד' לא צלח בצפון אפריקה. כחצי שנה אחרי אימוץ הרעיון של 'החלוץ האחיד' דיווח שבועון 'הד המזרח' שעיתון 'הפועל הצעיר' מיום 22.7.43 היכה על חטא על ההזנחה של יהדות המזרח על ידי התנועה הציונית וקרא לשנות את גישת התנועה הציונית כלפי יהדות המזרח.
שתי התוכניות 'החלוץ האחיד' שהעלה דובקין בשלהי 1942 , ו'תכנית המיליון' שהעלה בן גוריון – לסדר היום הציוני בשנת 1943 , ביטאו את הצורך של התנועה הציונית למלא את הארץ ביהודים ולא משנה מקורם. שתי התכניות לא יושמו בצפון אפריקה מפני שהסוכנות היהודית לא העבירה תקציבים ראויים ולא הקצתה מספיק שליחים לצפון אפריקה. אסתר מאיר טענה שלתנועת 'החלוץ האחיד' היו שני פנים: הראשון, מתן "פתרונות לבעיות ארגוניות וחינוכיות בארצות המזרח". השני, נועד ]…[ "להבטיח את שלטון מפא"י על מקורות העלייה במסגרת המאבק סביב הפילוג במפא"י". למעשה האג'נדה הסמויה- החשש מאיבוד שליטת מפא"י בעלייה גברה על התוכנית האוטופית החלוץ האחיד'.
למעשה, מאז העלייה השנייה מדיניות העלייה של התנועה הציונית/הסוכנות היהודית כלפי יהדות המזרח הייתה עטופה במעטה של קריטריונים נוקשים. משביקשו יהודי סלוניקי לעלות ארצה בשנת 1913 הם לא נענו על ידי ארתור רופין מראשי התנועה הציונית, כיוון ש"לא עמדו בקריטריונים המסורתיים של עולים רצויים. ]…[ הם לא היו עתירי הון ואף לא בעלי נטיות חקלאיות ]…[ אלא [ אנשי משפחה ובעלי מלאכה או פועלים עירוניים". שלושים שנה מאוחר יותר, בשנת 1944 , העלתה מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית טענה דומה לגבי עולים אלג'יראים שלאחר עלייתם לא נקלטו בארץ. "כמה מהעולים כבר פנו לשלטונות לחזור לאלג'יר". בפנייה אל המשרד הארץ ישראלי באלג'יר כתב מזכיר מחלקת העלייה ]…[ "אנו מעוניינים שיעלה ארצה בראש וראשונה חומר אנושי המוכן ומוכשר לעבוד כאן בארץ בכל התנאים" ]הדגשה שלי, ב.ד[ הגדרה אליטיסטית זו קיבעה, לאורך זמן, את עמדת הסוכנות היהודית כלפי העלייה לא"י מקהילות המגרב. עם זאת, צריך לציין שבאותה שנה סוגיית העלייה הסלקטיבית ירדה מסדר היום הציוני ולא הייתה רלוונטית לגבי יהודי אירופה אך הייתה אקטואלית לגבי יהדות המגרב.
בדוח של השליחים 'התאומים' אפרים פרידמן ויגאל כהן –אחרי שליחותם השנייה, הם –הציעו קווים מנחים למדיניות העלייה מצפון אפריקה למרות ששליחותם התמקדה בעיקר בחינוך והם לא עסקו ישירות בקידום העלייה מצפון אפריקה. הם המליצו על עליית חלוצים "בממדים של עשרות חברים לכל שידול". בנוסף, הציעו להעניק יתרון לעליית בעלי הון ולארגן עבורם סיורים להכרת הארץ.
הם הזכירו את פוטנציאל העלייה ההמונית של משפחות שלמות. עם זאת הם העלו חשש ]…[ ש"עלייה מארצות המגרב תהיה ללא "הכרה ציונית מעמיקה". המלצה שמחדדת את הדילמה עמה התמודדה התנועה הציונית עליה אליטיסטית או המונית. החוקרת אסתר בנבסה טענה "שמקובל לדבר על ייחודה של הציונות במזרח מפני שמתעלמים מממדיה הפוליטיים ומתמקדים בממדיה הדתיים והמיסטיים". כלומר, האתוס הציוני נבחן "על פי קנה המידה של ההיסטוריוגרפיה המוקדשת לתולדות קהילות אשכנז". טענתה נתמכה על ידי החוקרת ניצה דרויאן, ש"הקיבוצים היהודיים בארצות האסלאם כמעט ולא הוכרו כמי שנטלו חלק בהתפתחות היסטורית זו לא מהבחינה האידאולוגית והאינטלקטואלית ואף לא מהבחינה הארגונית מעשית, עד העליות הגדולות עם קום המדינה)". חוקרות אלה וחוקרים אחרים התמודדו עם מקומה של ההיסטוריוגרפיה של יהדות ארצות האסלאם במסגרת ההיסטוריוגרפיה הציונית ישראלית(. ברגע האמת, לנוכח מוראות השואה לא היססה התנועה הציונית לשנות את מדיניותה לעלייה המונית לא מבוקרת ולא מתוכננת שסתרה את מיתוס העלייה החלוצית התיישבותית. שינוי זה הצביע – על גמישות בקריאת המציאות בה תפקדו מוסדות הישוב. אם כי, זרטל הבהירה ש- "ההעפלה והמעפילים שימשו ]…[ בידי מנהיג היישוב, בן גוריון, נשק רטורי ופוליטי שנועד לגייס – ולכבוש עמדות כוח בהנהגה הציונית. ]…[ עם זאת "הזיכרון הקולקטיבי ]…[ משקף היסטוריה מטעם ולכן ראוי להתייחס בזהירות למשמעויות ההרואיות שהתלוו למפעל ההעפלה הבלתי לגאלית המחתרתית, אך המאורגנת".
למעשה זו מטרת המחקר: להציג את הפרופיל של המעפיל הצפון אפריקאי תוך התייחסות לכול ההיבטים שהתלוו להעפלתו לפלשתינה א"י. בהיסטוריוגרפיה הציונית והישראלית בולטת ההתעלמות – מפועלם של המעפילים שביומניהם האישיים, בהשקעה פרטית וללא משאבים מהמדינה, תארו את קורותיהם. זאת לעומת ההשקעה המוסדית במוזיאונים שהוקמו להנצחת ההעפלה והאדרת פועלם של ההסתדרות הציונית, התנועות הפוליטיות, 'ההגנה', 'הפלמ"ח' ו'הפלי"ם'.
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".
ספינת אגוז יגאל בן נון- גילויים חדשים על טביעת הספינה אגוז במרוקו סגולה – מגזין ישראלי להיסטוריה, מאי 2019, גיליון 1
במשך השנים נפסל הרעיון מחשש ששלטונות מרוקו יגיבו בסגירה הרמטית של הגבולות. למעשה גם מנהיגות הקהילה לא הייתה נותנת יד למעשה הרפתקני זה, אך רעיון ההחרפה היזומה של היחסים עם השלטונות לא ננטש לאורך כל תקופת המגעים הדיפלומטיים.
בחודש אוקטובר 1960 נסעו לאיטליה שני קצינים לשעבר מחיל הים הישראלי, מישה רבינוביץ׳ (משה רביד) ודב מגן, במטרה לחכור אנייה להוצאת משפחות ממרוקו. אחרי שבדקו בגיברלטר את הספינה פיסס (מזל דגים) התנגדו לרכישתה מכיוון שקרקעיתה דלפה. הם העריכו כי לא תעמוד בסערות או בעומס יתר. רבינוביץ׳ התנגד לחכירת הספינה שהייתה קטנה מדי לצרכי הגירת משפחות, ואילו מגן המליץ לבצע את הרכישה רק אם תוחלף קרקעית העץ הרקובה. הוא דרש שתימצא בה סירת גומי מתנפחת שתוכל לשאת עד חמישים נוסעים, ושהספינה לא תישא על סיפונה יותר משלושים נפשות. הספינה נרכשה לבסוף ושמה שונה לאגוז. שני קציני חיל הים המליצו לבדוק אתרי הפלגה מחוף האוקיאנוס אך במטה בפריז ויתרו על הרעיון בגלל עלותו ואישרו הפלגות רק מן הים התיכון. בעל הספינה הסקוטי, שקיבל תשלום מינימום עבור כל הפלגה ועוד תשלום על כל מפליג בספינה, לחץ לקיים הפלגות רבות ככל האפשר למרות שרב החובל הספרדי ושלושה אנשי צוותו התלוננו על עייפות אחרי כל נסיעה. אחרי כל הפלגה ביצע בה בעל הספינה בדיקות ותיקונים שוטפים. לאחר שיפוצה דחסו בה בכל הפלגה כ־ 25 נוסעים שהוסתרו בצפיפות בבטנה כדי שלא יתגלו על ידי פקחים לאורך כ־ 700 הקילומטרים עד לגיברלטר. אגוז קיימה 13 הפלגות, ובהפלגה ה־ 14 ירדה למצולות.
המסגרת הבריחה עולים דרך אוג׳דה בגבול עם אלג׳יריה, שהייתה בשליטה צרפתית, ולאחר מכן דרך שתי המובלעות הספרדיות, סאוטה ומלייה, בחוף הים תיכוני ודרך העיר הבינלאומית טנג׳יר.
ליל חורף קר
בהפלגה הגורלית עלו לאגוז שבע משפחות ובהן 21 ילדים מתחת לגיל 16 . נהגי המסגרת הסיעו אותן לאורך כ־ 500 ק״מ מקזבלנקה עד לעיירה אל־חוסיימה, ואת סוף הדרך אל חוף ההפלגה עשו העולים בהליכה. מבצע העלאת המשפחות ומטענן לסירות והעברתן לספינה ארך כשלוש שעות, בפיקודם של השליחים גד שחר כמפקד חדש, יוסף רגב ויהודה אלבוחר. ערב קודם לכן התקיימה ישיבת מטה כדי לוודא שננקטו אמצעי הזהירות הנדרשים בתחום הליווי, התצפיות והקשר.
שיירה של שש משאיות בפיקודו של המתנדב אבי קורשיה נסעה צפונה לכיוון החוף, ובמרחק כ־ 200 מטר כיבו המשאיות את אורותיהן. המשפחות צעדו לתוך ערוץ נחל בסיוע חוליית מתנדבים שסייעו להן לשאת את מזוודותיהן וסיפקו לילדים כדורי הרגעה וחלב. חגורים בחגורות הצלה עלו בני המשפחות על סירת גומי בקבוצות של שישה בכל אחת, בליווי שני אנשי צוות, והגיעו לספינה שהמתינה להם כחצי קילומטר בלב ים.
מוריס בן הרוש, חבר בחוליית החוף, ליווה את ששת בני משפחתו שהפליגו בספינה ומצאו בה את מותם. בין המפליגים שמונה בני משפחת אדרי, שישה בני משפחת אזולאי, שישה בני משפחת אלמליח, חמישה בני משפחת בן לולו, חמישה בני משפחת ממן, שלושה בני משפחת דדון, פרחה גוזלן בת ה־ 70 יהודה דהן בן ה־ 19 דוד אלקובי בן ה־ 14 הנוסעת אסתר ליברטי עשתה את המסלול מקזבלנקה לאל־חוסיימה שלוש פעמים. בשתי הפעמים הראשונות בוטלה ההפלגה בגלל תקלות ובפעם השלישית טבעה האנייה. נוסף על 43 העולים, הפליגו באנייה גם האלחוטן הישראלי חיים צרפתי וארבעה מלחים ספרדים. בסך הכול 48 איש.
על הספינה פיקדו רב החובל פרנסיסקו מוריה רינלדו בן ה־ 38 גיסו פרנסיסקו )פאקו( פרז רולדן ועוד שני מכונאים ספרדים – מיגל סנשז וקריסטובל מויה. הספינה יצאה מגיברלטר, התקרבה לחוף מלייה ושטה עד למפרץ אל־חוסיימה. שם הוריד הצוות הספרדי לים סירת גומי מתנפחת והיא שטה מן החוף לספינה הלוך ושוב. צוות הספינה היה עייף אחרי שהות בלב ים משעה6.15 בבוקר. הממונים על ההפלגה קיבלו דיווח שהים אינו שקט והלילה אביך. הים רוגש אך צפוי להירגע לקראת הלילה. למרות האזהרה הוחלט לשלוח את הספינה ללב ים. בתחילת ההפלגה, בשעה 1:30 בלילה, הודיע האלחוטן הישראלי חיים צרפתי מן הספינה למטה בפריז שהים אינו שקט וביקש להקשיב להודעה נוספת בשעה 3:00 לפנות בוקר. מאז נותק הקשר האלחוטי עם אגוז. אלכס גתמון, מפקד המסגרת במרוקו, קיבל בביתו בקזבלנקה את הבשורה המרה, ומסר את הדיווח על האסון לראש הקהילה דוד עמר.
ספינת אגוז יגאל בן נון- גילויים חדשים על טביעת הספינה אגוז במרוקו
סגולה – מגזין ישראלי להיסטוריה, מאי 2019, גיליון 1
יוסף שטרי-שירי חתונה עבריים וערביים יהודיים מקהילות שונות במרוקו
2.2.5 הפיוט ״כימי הנעורים מי יתנני״ לדבי יהודה הלוי
התוכן האלגורי והמשמעות הטקסית של השיר:
הפיוט מעלה געגועים לימי קדם, שבהם שררה הרמוניה מלאה בין האל לכנסת ישראל. בימי קדם חי עם ישראל בפאר ובהנאות, והאל היה קרוב אליו ולענייניו(טורים 7-1). ראיה ליחסי קרבה ואהבה אלה היא הגאולה משעבוד מערים ומן הגלות הארוכה שבה שהה עם ישראל (טורים 12-8). ביציאת מצרים לא רק נגאל עם ישראל מן הגלות אלא גם זכה בהון המצרים, שטבעו בים כשרדפו אחרי בני ישראל (טורים 17-13). לאחר יציאת מצרים נתן האל את תורתו האהובה לעם ישראל(טורים 22-18). לעומת עבר מפואר ומאושר זה תמונת ההווה של הגלות שבה נמצא עם ישראל כולה מחשכים; רק חידוש הברית הישנה שבין האל לעם ישראל יביא לידי קץ הגלות ותיקון הגירוש מארצו (טורים (27-23). לבד מן המדריך (טורים 2-1) מוקדשות ארבע סטרופות מתוך החמש לתיאור פאר הנעורים, יתרונותיהם וחדוויתיהם (טורים 22-3), ואילו לתמונת הגלות החשובה ולתקוות הגאולה מוקדשת הסטרופה האחרונה בלבד (טורים 27-23). דומה שהקשר בין התכנים האלגוריים של הפיוט לתכנים הראליים של טקסי החופה והכלולות ברוך בתמונה אידילית זו של הנעורים והאושר, האמורים ללוות את החתן והכלה הנכנסים בברית הנישואין.
השיר הושר בקהילות דרומ־מערב מרוקו(כמו תארודאנת) מפי הפייטנים והקהל בתהלוכה שהובילה את הכלה מביתה לבית החתן לטקס הקידושין. ביצועו הרציני והסוחף ביטא את צערם של המבוגרים על אבדן ימי שמחה ואושר אלה שהיו נחלתם בעבר. הגעגועים כאן הם לא רק לעבר המפואר של העם אלא גם לעבר האישי של הגברים הנשואים בקהילה – לימי חופתם הם – עבר שלא יחזור עוד.
תבנית הפיוט ומשקלו: פיוט זה הוא שיר אזור הכולל מדריך דו־טורי וחמש הטרופות בנות ענף תלת־טורי ואזור דו־טורי כמו המדריך. הטורים דו־צלעיים ושקולים במשקל כמותי בלתי שגרתי(נפעל פעלולים או נפעלים פעולים בצלעית היתד ונפעל פעולים בצלעית הסוגר). המדריך וטורי האזור נושאים חריזה מברחת בלא חריזה פנימית בצלעיות היתד, ת/ת, שעה שטורי הענף נושאים חריזה שווה בבל סטרופה: אבאבאב (בסטרופה הראשונה) גדגדגד (בשנייה) וכר. מתכונת החריזה של השיר בכללותו היא תת אבאבאבתת, גדגדגדתת וכוי.
השימוש המוסקילי בשיר: השיר פותח בקהילות דרומ־מערב מרוקו את התהלוכה שבה מובילים את הבלה לבית החתן לטקס הקידושין. בקהילות אלה הוא מופיע גם בסדרות שיריות־מוסיקליות שונות של שירת הפיוטים והבקשות.
החתימה יהודה, בראשי הסטרופות.
המקור: ש׳ ברנשטין(מהדיר), שירי יהודה הלוי, ניו יורק תש״ה, עמי 152-151
כימי הנעורים / ר' יהודה הלוי
כִּימֵי הַנְּעוּרִים מִי יִתְּנֵנִי
אֶקְרָא אֶל אֱלוֹהַּ וַיַעֲנֵנִי
יֶעֶרְבוּ לְנַפְשִׁי / עִתּוֹת קְדוּמוֹת
אַרְגָּמָן לְבוּשִׁי / וּכְלֵי רְקָמוֹת
5 – יָצָאתִי לְאִישִׁי / בִּמְחוֹל עֲלָמוֹת
רָאַנִי יְדִידִי / וַיַּחְמְדֵנִי
מָשַׁךְ בַּעֲבוֹתוֹת / וַיִּלְכְּדֵנִי
הִגִּיעוּ לְחֶפְצִי / יָמִים לְפָנַי
קוֹל הַתּוֹר בְּאַרְצִי / נִשְׁמַע בְּאָזְנַי
10 – וַאְנִי אָז בְּלַחְצִי / בִּידֵי מְעַנַּי
יָשַׁנְתִּי וְדוֹדִי / יְעוֹדֲדֵנִי
וּלְעִתּוֹת אֲהָבִים / יְעַתְּדֵנִי
וַיִּפְרֹשׂ יְדִידִי / כַּנְפֵי חֲסָדָיו
עָלַי אַף בְּיָדִי / נָתַן צְמִידָיו
15 – דִּכָּה מַעֲבִידִי, / הִסְגִּיר שְׂרִידָיו
יוֹם קִוּוּ רְשָׁעִים / לְאַבְּדֵנִי
תֹּאחְזֵנִי יְמִינוֹ / לְסַעֲדֵנִי
דָּגוּל מֵרְבָבָה / הִקְדִּישׁ קְרוּאָיו
מֵאֶרֶץ עֲרָבָה / בָּא עִם צְבָאָיו
20 – יוֹם דָּת שֶׁאֲהֵבָהּ / הִנְחִיל יְרֵאָיו
תּוֹרָתוֹ וְחֻקָּיו / יְלַמְּדֵנִי
אַף נֶגֶד מְלָכִים / יְכַבְּדֵנִי
הַיּוֹם בַּעֲוֹנִי / נַפְשִׁי יְבֵשָׁה
מֵחַדְרֵי מְעוֹנִי / הִנְנִי גְרוּשָׁה
25 – עַד יָבוֹא אֲדוֹנִי / בִּבְרִית חֲדָשָׁה
עוֹד יִשְׁלַח מְבַשֵּׂר / וְיִפְקְדֵנִי
יָשִׂים מַחֲשַׁכִּים / אוֹר בַּעֲדֵנִי
מקורות וביאורים
- נימי הנעורים מי יתנני: המשורר מדבר בשם עם ישראל, המתגעגע לתקופה שבה האל נטה לו חסדו; (כימי הנעורים – תקופת ההתהוות של עם ישראל, התקופה שבה ישב בשעבוד מצרים); הביטוי על פי איוב כט, ב ״מי יתנני כירחי קדם״.
- אקרא אל אלוה: אתפלל לאלוהים, על פי תהילים נז, נ ומקורות נוספים; אקרא אל אלוה ויענני: על פי תהלים קלח, ג ״ביום קראתי ותענני״.
- יערבו לנפשי עתות קרומות: כשהוא מעלה לעיני רוחו את הפאר וההדר של ימי קדם פעילות זאת מסבה לו הנאה רבה וגעגועים עזים, על פי משלי יג, יט ״תאוה נהיה תערב לנפש״.
- ארגמן לבושי וכלי רקמות: לבושו היה מהודר ומפואר, עשוי מבדים יקרי ערך; הוא חי בהרגשה של סיפוק והנאה; ארגמן… רקמות: על פי יחזקאל כז, טז ״ארגמן ורקמה ובוץ״.
- יצאתי לאישי במחול עלמות נפשי השתוקקה לאהובי ויצאתי לקראתו באותה תחושה של שמחה של בחורות היוצאות במחול, על פי שמות טו, כ ״ותצאן… אחריה בתפים ובמחולות״, וכן מקורות נוספים.
- ראני ידידי ויחמרני: האל השקיף על בני ישראל ונטה להם את חסדו, על פי יהושע ז, כא ״וארא… ואחמדם ואקחם״.
- משן בעבתות וילכדני: האל הציל אותי לאחר שהייתי בסכנה, על פי ירמיה לח, יג ״וימשכו את ירמיה בחבלים״; עבתות: רמז גם ל״עבותות אהבה״ הקושרים את עם ישראל לאלוהיו ואת האל לעם ישראל, על פי הושע יא, ד ״בחבלי אדם… בעבתות אהבה״.
- הגיעו לחפצי ימים לפני: הגיע הזמן המתאים לגאולת בני ישראל, על פי קהלת ג, א ״לכל זמן ועת לכל חפץ״.
- קול התור בארצי נשמע באזני שמעתי את הקול המבשר את הגאולה והחרות מן השעבוד (מדרש על שה״ש ב, יב ״וקול התור נשמע בארצנו״).
- ואני אז בלחצי ביד מעני: בשורת הגאולה הגיעה בזמן שמצרים עינו ושעבדו את בני ישראל, על פי שמות ג, ט ״הלחץ אשר מצרים לחצים אתם״ ודברים כו, ו ״וירעו אתנו המצרים ויענונו״.
ישנתי ודודי יעוררני: ישבתי בגלות, הדומה לתרדמת החושים והרוח, והאל הוציא אותי מתרדמתי וגאל אותי, על פי מדרש הפסוק ״אני ישנה ולבי ער״(שה״ש ה, ב)
— ״אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, ׳אני ישנה׳ — מן הקץ; ׳ולבי ער׳ — לגאולה״(שה״ש רבה, ה).
12 ולעוגות אהבים יעתדני: הועיד לי זמנים חדשים של אהבה וחסד לאחר שגאלני והוציאני ממצרים; יעתדני: הכין לי לעתיד, על פי משלי כד, כז.
13—14 ויפרש ידידי כנפי חסדיו עלי: על פי רות ג, ט ״ופרשת כנפיך על אמתך״; האל הטה לי חסד מעבר למה שהייתי ראוי לו.
- אף בידי נתן צמידה רמז לחפצים ולדברי הערך שלקחו בני ישראל מן המצרים לפני צאתם ממצרים, על פי שמות יב, לה—לו ״וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות…. וישאלום וינצלו את מצרים״.
- דכה מעבידי: גמל לפרעה ולעמו ששעבדו את בני ישראל וטיבע אותם בים סוף לאחר שהביא עליהם עשר מכות; דכה: שיבר, דיכא, על פי תהלים נא, י ״תגלנה עצמות דכית״; הסגיר שרידיו: רמז למסופר במקרא על המצרים שביקשו לנוס מפני ישראל כשראו ש״המים להם חומה״ אך לא עלה בידם (שמות יד, כד—כה), על פי עובדיה א, יד ״ואל תסגר שרידיו ביום צרה״.
- יום קוו רשעים לאבדני: הכוונה למצרים, על פי תהלים קיט, צה.
- תאחזני ימינו: על פי תהלים עג, כג ״אחזת ביד ימיני״; לסעדני: לתמוך בי ולעזור לי, על פי תהלים קיט, קיז ״סעדני ואושעה״.
- דגול מרבבה הקדוש ברוך הוא, שהוא נבחר מכול (מדרש על שה״ש ה, י ״דודי צח ואדום דגול מרבבה״); הקדיש קראיו: ייחד לעצמו את בני ישראל וביקש מהם להתקדש לפני מתן תורה, על פי המסופר בשמות יט, י—כה; הביטוי על פי צפניה א,
ז ״כי הכין ה׳ זבח הקדיש קראיו״.
19—20 מארץ ערבה… הנחיל יראיו: רמז לנאמר בדברים לג, ב, ״ה׳ מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתה מרבבת קדש מימינו אש דת למו״, המתייחס למעמד הר סיני ולמתן תורה לבני ישראל.
19 – מארץ ערבה מארץ מדבר; צבאיו: רמז לכנוי ״ה׳ צבאות״.
- דת שאהבה: הכוונה לתורה, על פי הפסוק הנ״ל בדברים; הנחיל יראיו: נתן אותה בירושה לעמו, שהם יראיו.
- תורתו וחקיו ילמדני על פי תהלים צד, יב ״ומתורתך תלמדנ״: ותהלים קיט, קעא ״כי תלמדני חקיך״.
- אף נגד מלכים יכבדני: על פי שמואל א טו, ל ״כבדני נא נגד זקני עמי״.
- היום בעוני נפשי יבשה צידוק הדין על עונש הגלות; בעוני: בגלל עוונותיי ופשעיי באו עליי כל המצוקות; על פי תחלים לא, יא ״כשל בעוני כחי״; נפשי יבשה: אני חי במצוקה, על פי יחזקאל לז, יא ״יבשו עצמתינו ואבדה תקותנו״.
- מחדרי מעוני הנני גרושה: עם ישראל גורש מארץ חמדתו ויצא לגלות; מחדרי מעוני: על פי ישעיה כו, כ ״לך עמי בא בחדריך״.
- עד יבא אדוני בברית חדשה עם ישראל יישאר בגלות עד שהאל יחליט לחדש את בריתו עמו, לגאול את בניו ולהשיבם לארצם; בברית חדשה: על פי ירמיה לא, לא.
- עוד ישלח מבשר: ישלח את מבשר הגאולה, על פי ישעיה נב, ז ״מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום מבשר טוב משמיע ישועה״; ויפקדני: יזכור אותי האל לטובה ויגאל אותי: על פי בראשית ג, כד ״אלהים פקד יפקד אתכם״.
- ישים מחשכים אור בעדניִ: עם בוא הגאולה יהפוך האל את מחשכי הגלות לאורה ויתקן את מצבו של עם ישראל; ישים מחשכים אור: על פי ישעיה מב, טז ״אשים מחשך לפניהם לאור״; בעדני: למעני, לטובתי, על פי תהלים קלט, יא.
יוסף שטרי-שירי חתונה עבריים וערביים יהודיים מקהילות שונות במרוקו-עמ' 205-201
ברית מס' 36 בעריכת מר אשר כנפו- אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״שניים אוחזין בדמנאת״
״שניים אוחזין בדמנאת״ – מערכה ראשונה(מרוקו)
בשלהי פברואר 1955 הגיע לקזבלנקה חיים מויאל, שליח הפועל המזרחי, והתחיל לעשות נפשות בקרב העולים שהתאספו שם בהמתנה לעלייה, כדי שיעזבו את תנועת המושבים ויירשמו להתיישבות במסגרת מושבי הפועל המזרחי. טענתו המרכזית הייתה שרק במושב של הפועל המזרחי יוכלו לנהל אורח חיים דתי. מויאל לא הסתפק בכך, ואף יצא למספר כפרים ועיירות שבהם ביקר גרינקר לפניו, וניסה לשכנע יהודים שכבר נרשמו לעלייה על־ידי גרינקר לתנועת המושבים, להרשם מחדש כעולים של תנועת הפועל המזרחי.
ב־10 במרס 1955 הגיע יהודה גרינקר לביקור בדמנאת במהלכו נפגש עם כמה מחברי ועד ארגון העלייה: אהרן בוחבוט, מסעוד שמחון, והרב מסעוד דהאן. הסתבר לגרינקר, כי העולים לא יהיו מוכנים לעלייה ב־30 במרס, שנקבע כתאריך היעד לעזיבת דמנאת. מחברי הוועד נודע לגרינקר, כי חיים מויאל הגיע לדמנאת, וקיים שיחות עם חברי ארגון העלייה המקומי במטרה להסית אותם לעזוב את תנועת המושבים ולהצטרף להפועל המזרחי. במכתב שכותרתו ״הפרת הסכמים וחילול שם מדינת ישראל ברבים ע״י מר חיים מויאל – שליח ׳הפועל המזרחי״׳ שאותו שלח ב־13 במרס 1955 למשרד העלייה בקזבלנקה, עם העתקים ללוי אשכול (ראש מחלקת ההתיישבות וגזבר הסוכנות), שלמה זלמן שרגאי(ראש מחלקת העלייה), אברהם ציגל (מנהל מחלקת הקליטה) ולתנועת המושבים, שטח את טענותיו כנגד הפעולות החתרניות של חיים מויאל:
״…זאת ועוד, מר חיים מויאל השיג(ממי?) את רשימת חברי הארגון שאורגן על־ידי בדמנאת, נסע לשם ושידל האנשים להפנות אלי עורף תוך הבטחה למלא כל מבוקשם ובלבד שיצטרפו ל׳הפועל המזרחי׳, וכאשר לא הצליח במלאכה זו גייס לעזרתו כמה רבנים. כאשר גם זה לא הועיל קרא את אנשי דמנאת לדין תורה בפני הדיין ר׳ מכלוף אבו־חצירה במאראקש. לאחר שהדיין שמע את טענותיו של חיים מויאל פנה אליו בזו הלשון: ׳מה לך במאראקש ובדמנאת? הרי שדה פעולה נרחב לפניך: מקנס, פאס, סיפרו, מידלת וכו'. ולמה לך להשיג את גבולו של גרינקר ולחלל ע״י כך את שם מדינת ישראל?׳.
ואשר על עצם התביעה פסק הדיין שאין לכפות על אנשי דמנאת לעבור ל׳הפועל המזרחי׳. כל זה לא הניח את דעתו של חיים מויאל שהמשיך לחרחר ריב ולהסית אנשים.
ב־10.03.55 טילפן שלש פעמים לדמנאת וביקש להיפגש שנית עם אנשי הארגון שאורגן על ידי ולא נענה. נודע לי גם שבשבת ביקר אצלם פעם נוספת והיה גם אצל הקצין הצרפתי מושל האזור.
הנני רואה במעשים חמורים אלה לא רק הפרת משמעת והסכמי עבודה שנקבעו, אלא חתירה וחבלה וחילול שם מדינת ישראל. לפיכך אני דורש בתוקף תפקידי בירור דחוף בעניין זה. ועד לבירור, אני תובע במפגיע הפסקת עבודתו של מר חיים מויאל בכל מה שנוגע לעניני עלייה כדי לא להטיל קלון על מדינת ישראל ולחלל שמה בעיני היהודים שאנו מטפלים בהם ואף בעיני זולתם״.
עמוס רבל, מנהל מחלקת העלייה במרוקו, העביר לשלמה זלמן שרגאי, מנהל מחלקת העלייה של הסוכנות במשרד הראשי בירושלים, דיווח על הבעייתיות המסתמנת בפעולת השליחים במרוקו, וצירף אליה את תלונתו של גרינקר. ב־22 במרס 1955 התקיימה במשרדי קדימה בקזבלנקה ישיבה לברור טענותיו של גרינקר. בישיבה השתתפה הנהלת מחלקת העלייה במרוקו (עמוס רבל, אריה אברהמי, מנחם וילנר), יהודה גרינקר וחיים מויאל. בסכום הישיבה הוחלט להזהיר את חיים מויאל אזהרה חמורה ולתבוע ממנו לסגור מיידית את המשרד המקביל שפתח לטיפול בעלייה. כמו כן הוחלט להפסיק את פעולת גרינקר, מויאל ואנידג׳ר במראקש והסביבה.
על־פי עדותו של גרינקר, במהלך פגישתו עם חברי ועד ארגון העלייה בדמנאת ב־10 במרס 1955 הוא הבטיח לעולים מדמנאת מושב דתי, וכי במסגרת תנועת המושבים ינתנו להם שרותי דת ויוכלו לנהל אורח חיים דתי כאוות נפשם: ״אמרתי להם במפורש, ובאופן הברור ביותר שאם ברצונם להצטרף להפוהמ״ז בארץ לאחר עלייתם זו תהייה זכותם ולא אפריע להם. והם הודיעו לי במקום באופן פסקני שאין בדעתם ואין ברצונם להצטרף להפוהמ״ז״.
ברית מס' 36 – אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״שניים אוחזין בדמנאת״-עמ' 21-20
ספינת אגוז יגאל בן נון-גילויים חדשים על טביעת הספינה אגוז במרוקו-סגולה – מגזין ישראלי להיסטוריה, מאי 2019, גיליון 1
ספינת אגוז יגאל בן נון
גילויים חדשים על טביעת הספינה אגוז במרוקו
סגולה – מגזין ישראלי להיסטוריה, מאי 2019, גיליון 1
בלילה סוער של חורף 1961 טבעה הספינה אגוז ועליה 44 עולים שניסו להבריח את גבולותיה הסגורים של מרוקו. התחקיר שערכו מוסדות המדינה לא שאל את השאלות הקשות על נסיבות הטביעה. כשמסירים את הלוט מעל לנסיבות מתגלה סיפור כואב ומורכב.
בהמלצת ראש המוסד מינתה ממשלת ישראל את אליעזר שושני לחקור את נסיבות הטביעה. דו״ח החקירה שהוגש כתשעה שבועות מהאסון אינו אלא שיר מליצי המהלל את שליחי המסגרת וקינה על עליבותה של יהדות מרוקו שיש להצילה בכל מחיר בטרם פורענות. השליחים מתוארים כמשיחים הבאים להציל עדה מרודה ומנוונת שחיה בעיירות ובכפרים ואנשיה ״פשוטים ואביונים, תמימים ונאמנים ותפילתם תמימה, המאמינים בגאולה ובשיבת ציון ככתוב״ הוא ראה את שליחי ישראל כתחליף ראוי להנהגה של היהדות הלבנטינית שרמתה נמוכה. לטענתו: ״אין ביהדות הזו הכוח הפנימי שיקיים אותה בתנאים קשים של אפליה, נגישות ושמד. לפי שעה אין הדברים חמורים כל כך, אבל הם עלולים להחמיר פי כמה״.סגולה – מגזין ישראלי להיסטוריה, מאי 2019, גיליון 1
קליפת אגוז במצולות
הפיכתה של מרוקו למדינה עצמאית לוותה בהבטחות רבות של שוויון ליהודים אך הם לא הורשו לצאת מהמדינה. המאמצים לפתיחת שערי מרוקו בפני המבקשים לעלותלארץ הביאו לטביעתה של הספינה אגוז ועליה עשרות עולים. תחקיר נסיבות המקרה נותר גנוז בארכיונים והוא מותיר שאלות לא מעטות//יגאל בן-נון.
הספינה אגוז
ספינת העולים אגוז טבעה בחוף הים תיכוני של מרוקו בלילה שבין 9 ל־ 10 בינואר 1961 כשעל סיפונה 48 נפשות. ממצאי חקירה רשמית על נסיבות הטביעה לא פורסמו מעולם אך חיפושים בארכיון משרד החוץ, בארכיון הציוני, בארכיונים פרטיים ובעדויות של גורמים נוספים מגלים חלק גדול מהסיפור.
לנוכח מציאות חדשה
ב־ 1956 קיבלה מרוקו את עצמאותה מצרפת, והסולטן מוחמד החמישי קיבל את התואר מלך מרוקו. התנועה הלאומית המרוקנית הייתה להוטה להציג את המדינה הצעירה כמקום שוויוני הפתוח למרוקנים בני דת משה, ובמסגרת זו אף מונה היהודי ד״ר ליאון בן זקן לשר הדואר. עם קבלת העצמאות עזבו צרפתים רבים את המדינה וכך נפגעה שדרה חברתית של בעלי מקצועות מנהליים וכלכליים שהיו חיוניים למדינה, וגברה נחיצותם של היהודים. כדי למנוע את יציאתם מהמדינה נמנעו השלטונות מלהנפיק להם דרכונים, וכך למרות מצבם הכללי הטוב החלו היהודים לחוש מחנק במרוקו.
באותן השנים ביקשה מדינת ישראל להביא אליה עולים חדשים, ורצונה השתלב עם החשש של יהודי מרוקו מן השינויים שעברו על המדינה. מי שסייעה להפוך את הרצונות האלה למעשה הייתה ׳המסגרת׳, רשת מחתרתית שהקים המוסד בצפון אפריקה, שהופעלה על ידי שליחים מישראל ופעילים מקומיים. המסגרת הבריחה עולים דרך אוג׳דה בגבול עם אלג׳יריה, שהייתה בשליטה צרפתית, ולאחר מכן דרך שתי המובלעות הספרדיות, סאוטה )סבתה( ומלייה, בחוף הים תיכוני ודרך העיר הבינלאומית טנג׳יר. כאשר נסתמו דרכי יציאה אלה התבצעה הברחת היהודים באמצעות ספינות מבריחים מנקודות שונות בחוף הים התיכון לגיברלטר. בין עצמאות מרוקו ל־ 1960 יצאו את מרוקו 54,295 יהודים בדרכים מחתרתיות באמצעות המסגרת.
במשך שנת 1960 ניהלה ישראל מגעים אינטנסיביים עם שלטונות מרוקו לפינוי מאורגן של הקהילה. ב־ 28 במרס 1960 נפגש יעקב כרוז, יד ימינו של ראש המוסד איסר הראל, עם מהדי בן ברכּה, שמפלגתו הרכיבה את ממשלת השמאל במרוקו, ונוצרו הבנות בין שתי המדינות ביחס להגירת היהודים תמורת פיצוי על הנזק הכלכלי שייגרם למרוקו כתוצאה מעזיבתם. כשבועיים לאחר מכן נפגש שליחו של יורש העצר, בן סאלם גסוס, עם גולדה מאיר לשם תדרוך הישראלים במגעיהם עם בית המלוכה בנושא ההגירה הקולקטיבית. ב־ 11 באוגוסט 1960 נפגש אלכסנדר איסטרמן, עוזרו של נחום גולדמן, יו״ר ההסתדרות הציונית, עם יורש העצר מולאי חסן, והנסיך הסכים ליציאה קולקטיבית של יהודים בחסות ארגון הומניטרי . בסוף ,1960 עד ימים ספורים לפני האסון, התנהלו מגעים קדחתניים שסיכמו את התמורה שתשולם למרוקו על הפגיעה הצפויה בכלכלתה כתוצאה מיציאת היהודים.
במקביל למגעים אלה התקיימו במשרד החוץ בירושלים דיונים על התגובה הראויה למניעת יציאתם של יהודי מרוקו. ההתלבטות העסיקה את המוסדות היהודיים והישראליים שטיפלו ביציאת יהודי מרוקו. הם ידעו שרק מגעים דיפלומטיים דיסקרטיים עם הארמון עשויים להניב תוצאות, ובמקביל העריכו שלחץ ציבורי פומבי ישפיע על החלטות השלטונות, אך גם עלול לסכן את עצם קיומם של המגעים החשאיים. למרות שההסכם עמד כבר לביצוע, המשיך המוסד להוציא משפחות עולים במחתרת באמצעות ספינה לא כשירה להפלגות, דבר שגרם לטביעתה.
להתפרץ לעלות
כבר מסוף שנת 1959 חלה תפנית בעמדת הגורמים הישראליים שטיפלו בהגירה ממרוקו. הם התייאשו מן הדיפלומטיה החשאית של הקונגרס היהודי העולמי וחששו שהשלטונות מוליכים אותם שולל בעניין הנפקת דרכונים ליהודי מרוקו. לעומתם סבר גולדמן שממדים גדולים של הגירה חשאית יעוררו את התנגדות השלטונות, שעד אז העלימו עין מן הפעולות המחתרתיות. ראשי המוסד והסוכנות היהודית לא האמינו שאפשר להגיע להסכם כזה ללא הפעלת לחץ על מרוקו. ראש המוסד, איסר הראל, החליט ליזום עימות עם השלטונות והצליח לשכנע את ראש הממשלה בן גוריון בנחיצותו של מעשה ראוותני שיפנה את דעת הקהל בעולם נגד מרוקו. כך התבטא אפרים רונאל, מפקד המסגרת בצפון אפריקה:
בשיקולים השונים של שיטת העבודה חזרנו לפעמים לרעיון של ריכוז גדול של יהודים מתפרצים לעלות, מתוך מחשבה שהם יעצרו על ידי שומרי החוק ויעמדו למשפט. הנחנו שהבאת יהודים רבים, בהם נשים וילדים, למשפט ולמאסר תחייב את השלטון לתת את דעתו לתהודה שתהיה לעניין בתחום המדינה ומחוצה לה, דבר שבוודאי לא היה רצוי לו, שכן הוא מעמיד פנים שהוא מקיים שלטון מתקדם ומקנה זכויות שוות לכל האזרחים לרבות לאזרחיו היהודים- ) ארכיון המדינה, משרד החוץ, (4324/5
