מורשת יהדות מרוקו

יושב ראש ההנהלה בניו יורק, ד"ר גולדמן , שב והסביר, כבשנה שעברה, כי עבורו 45.000 בשנה זה מקסימום, וכי אם יעלו 100.000 בשנה, עלולים הם להרוס את הכול. מובן שכוונתו הייתה ליהודי צפון אפריקה או ליוצאי עדות המזרח. ועוד הוסיף גולדמן :

אם עומדת בפני השאלה אם להציל עוד 36 אלף יהודים או להציל את הכלכלה הישראלית – אני משיב : יש להציל את הכלכלה הישראלית……אינני רואה את המצב במרוקו ככל כך רע שבגללו ניקח על עצמנו את הסיכון הזה.

עמדתו של ד"ר גולדמן הייתה מעוותת ומניפולטיבית, שכן כשנה קודם לכן, ביולי 1954, כאשר מצב היהודים במרוקו היה יחסית טוב יותר, אמר : "אני רואה את המשטר הצרפתי בצפון אפריקה כמחוסל, ולדעתי צפויה סכנה ליהודי מרוקו" – אך גם אז אמר שאסור להקים קול צעקה.

ד"ר נ' ניר, חבר ההנהלה מניו יורק, לא הסכים לדעתו של ד"ר גולדמן ואמר, כי לדברי שרגאי ניתן להעלות 100.000 מיהודי מרוקו – בעוד אנו ניתן פתרון ל-36.000 בלבד. האם זהו אכן פתרון ? ובפנותו לד"ר גולדמן :

למה אתה מטיל פחד שעלייה מוגברת מעמידה בסכנה את קיום המדינה? ואם נחליט במקום 45 אלף נעלה 80 אלף, האם זה יסכן את קיום המדינה? יש פה שאלה שלהצלת יהודים. כיום אנו ישוב של מליון וחצי תושבים תוספת של עוד כמה עשרות אלפים אין בו לסכן את המדינה. אמנם עוד לא הגענו למצב ששוחטים יהודים במרוקו, אבל אף אחד אינו ערב שלא נגיע לכך.

ראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול, התבטא גם הוא :

אני הסכמתי על עלייה של 45 אלף ואני מצטער על כך. אני מתנגד לאידיאולוגיה של יוספטל, משום שהמצב במרוקו הולך ומחמיר. אתמול סופר לי על מקרה טראגי – לאחר שנזרקה פצצה לקפה צרפתי, יצאו צרפתים לפעולת תגמול כנגד הערבים. אחר כך הערבים נכנסו לבתי יהודים ואנסו בחורות יהודיות בנוכחות אימותיהן. עד עכשיו החרשנו את האמת, דבר זה אין אנו צריכים לעשות..אילו מצב זה שבמרוקו היה בארץ אירופית – היינו מדברים אחרת…צריך לתת ליהודי אמריקה וליהודי העולם תמונה ברורה של המצב. עד עכשיו טשטשנו אותה.

ומשה קול הציע תכנון של מעל 45.000 :

1 – תכנון של עלייה המונית, אם יוחמר מצבם של יהודי מרוקו.

2 – העלאה במסגרת עליית הנוער של כל הילדים הבוגרים מתוך 35.000 שאושרו לאחר סלקציה, תוך התחייבות, שתוך זמן מה יעלו גם הוריהם.

3 – להציג בפני יהדות אמריקה והעולם את מצבם האמיתי והקשה של יהדות מרוקו.

מנהל מחלקת הקליטה, צבי הרמן, אמר שלדעתו אין להעלות את עניין יהדות צפון אפריקה במושב הוועד הפועל הציוני, וכי יש להתאים את העלייה לכושר הקליטה.

לדעתו של שר האוצר וראש מחלקת ההתיישבות, לוי אשכול, אין לדבר על עלייה של יותר מ-45.000 עולים, משום שאין לכך כסף ; וכל המספרים, הנזרקים על ידי חברי ההנהלה, אין להם אפוא  שום משמעות, מפני שאינם מגובים בתוכנית כספית.

יושב ראש ההנהלה הירושלמית, ברל לוקר, שתמיד הובל על ידי לוי אשכול וגיורא יוספטל והחליט כדעתם, סיכם כך את הדיון :

אין כל ביטחון שהעלאת יהודים ממרוקו אינה עניין של הצלה. אין לי כל ביטחון גמור שזה עניין של הצלה היום. אינני יודע כמה יהודים נפלו בהתנגשות של היום – המאורעות שנבעו מהחזרת הסולטאן מגלותו – אני מחליט על 45 אלף במצפון בלתי שקט. לפי שעה עוד אינני בטוח שזה עניין של הצלה .

עוד אומר היושב ראש, כי ביום ג' מתכננים בירושלים הפגנה של עולי צפון אפריקה, "ונצטרך לדעת איך לדבר אתם, עלינו להיות מאוד אחראים"

ואלה החלטות ההנהלה שהתקבלו :

מטילים על החברים יוספטל, שרגאי, ברגינסקי, דובקין ואשכול ושני חברים מאמריקה להביא למליאה הצעה מעובדת לביצוע תוכנית העלייה, שהוסכם עליה במוסד לתיאום – 40 אלף מצפון אפריקה – 36 אלף ממרוקו ו-4 אלפים מתוניסיה – ו-5 אלפים משאר הארצות.

ב-23 לאוגוסט 1955 הביאה הוועדה את המלצותיה בפני מליאת הסוכנות להעלאת 45.000 עולים לשנת תשט"ז, מהם 40.000 מצפון אפריקה. במליאה היה רוב קולות להמלצותיה, והיחיד שהתנגד היה ברגינסקי : להעלות 60.000 בשנת תשט"ז. תוצאות ההצבעה במליאה : 13 הצביעו בעד ושניים התנגדו : ברגינסקי ולוריא.

להלן החלטות המליאה :

1 – מליאת ההנהלה תמליץ בפני הוועד הפועל הציוני להחליט לעת עתה על עליית 45.000 נפש בשנת תשט"ז, מזה 40.000 מצפון אפריקה.

2 – אם יהיה הכרח בעליית חירום – תנקוט ההנהלה בכל האמצעים הדרושים להעלאת יהודים, גם ללא תנאי קליטה מסודרים.

סעיף ב' לא עמד במבחן המציאות, שכן גם כאשר עמדו הצרפתים לעזוב את מרוקו לקראת עצמאותה, לא נקטו הממשלה והסוכנות את הצעדים הנדרשים להצלת יהודי מרוקו.

ב-4 בדצמבר 1955 נערכה ישיבה משותפת של ממשלת ישראל והסוכנות היהודית בעניין מצוקת יהדות מרוקו. בישיבה זו אמר ראש מחלקת העלייה ש"ז שרגאי, ששאלת ההצלה ממרוקו "בוערת", כי המצב הביטחוני שם חמור. הוא דיווח על איומים על יהודים, ועל מקרה של רצח שני יהודים – אחד מאוג'דה ואחד מבני מלל, משום שלא רצו לבטל את בקשת עלייתם לישראל.

כן ציין שרגאי, שמנהיגי הקהילה במרוקו מוכנים להיקלט אפילו במעברות ; וכי כרגע מצויים במרוקו 60.000 יהודים, המוכנים לעלייה מיידית לאחר שעברו סלקציה, ובנוסף להם ניתן להעלות 40.000 עולים. כן הזכיר כי בחצי השנה האחרונה הופסק רישום מועמדים חדשים לעלייה משום צמצום המכסות המוקצות לעלייה :

"אני רוצה לומר שאלה יהודים שבכל לבם ונפשם צמאים לגאולה. אלה יהודים שתבעו את עלייתם קודם, לפני העברת השלטון למרוקאים. הם יהודים מושרשים באמונתם ונושאים את עיניהם למדינת ישראל. אנשים שמכירים את המצב במרוקו טוענים שהזמן העומד לרשותנו הוא שישה חודשים, והאופטימיסטים אומרים שמונה חודשים. אף אחד לא טוען שהשערים יישארו פתוחים יותר מזה, ויתכן שאלה הם 100 אלף היהודים האחרונים של עלייה המונית, ואם לא נעלה אותם, יתכן  שנפסיד את 100 אלף היהודים האחרונים של עלייה המונית. לא נוכל לומר לא ידענו לא הוזהרנו".

עוד אמר שרגאי, כי 5.000 צעירים בגילאי 17 – 30 מוכנים לעלות מיד : 2.000 מהם – ללא כל תנאים, ואילו 3.000 האחרים מבקשים כי בעתיד יועלו גם משפחותיהם.

שר הפנים י' בר יהודה, תמך בהצלת יהודי מרוקו בשל הסכנה הגדולה שבה היו נתונים – אפילו על חשבון רמת השיכון ורמת הקליטה.

הגזבר וראש מחלקת הקליטה, גיורא יוספטל, התנגד שוב להגברת העלייה ממרוקו : "קיימת החלטה על 45.000 עולים ולפיה אנו פועלים. אני חושב שהשיקולים שלנו צריכים להיות סכנת המלחמה – בעקבות מתיחות עם מצרים – ולא המצב הפוליטי במרוקו.

שר האוצר וראש מחלקת ההתיישבות, לוי אשכול, התנגד גם הוא להגברת העלייה ממרוקו, וסיבתו – חוסר הכסף הדרוש קליטתם.

גם ראש המחלקה הכלכלית בסוכנות מ' גרוסמן, התנגד שוב להגברת העלייה ממרוקו. הוא טען כי אכן יש יהודים במרוקו, וזה חשוב – אבל יש גם מדינת ישראל, וגם כאן יושבים מיליון וחצי יהודים, שנשקפת להם סכנה של השמדה.

הסלקציה- הסלקציה וההפחיה בעלייה ובקליטה שך יהודי מרוקו  וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה- ממשלת צרפת והסלקציה-עמ' 177

מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית כלפי יהודי ארצות המגרב

מיום היווסדה של התנועה הציונית הופנתה תשומת לבה ליהדות אירופה. קול קורא של בנימין זאב הרצל, מנהיג התנועה הציונית, לקהילות צפון אפריקה בתחילת המאה שעברה היה 'קול קורא במדבר'. לצורך מחקר זה אפשר לזהות שתי תקופות במדיניות העלייה של הסוכנות היהודית מול ארצות אפריקה הצפונית: האחת, משנות ה- 30 של המאה שעברה עד סיום מלחמת העולם והשנייה, בין השנים 1948 1947.

במשך השנים הסוכנות היהודית לא סמכה על המנהיגות המקומית לנהל את ענייני התנועה הציונות במגרב. השליחים, אפרים פרידמן ויגאל כהן, המליצו למנות את ד"ר ליאופולד ברטוואס כבא כוחה של הסוכנות היהודית בתוניס. בנימין הלר היה בא כוחם של מספר מוסדות ציוניים באלג'יר. לפי עדותו של השליח אפרים צור –

"בצפון אפריקה לא היה שום גוף מאורגן אחד, היו קיימים מוסדות ציוניים כלליים בראשיתם היו בנויים על יסוד פטריארכלי, כלומר, איזה יהודי יוצא אירופה לשעבר היה נשיא ההסתדרות הציונית, שלא הייתה קיימת במציאות".

כלומר, אם היו במגרב מסגרות אירגוניות הן היו ריקות מתוכן וללא חברים. הביקורת שעולה מעדות השליח אינה כלפי הקהילה אלא כלפי הנציגות מטעם הסוכנות היהודית שניהלה את משרדיה וענייניה בארצות המגרב. עמדתו של משה שפירא, מהמדור הדתי בסוכנות היהודית, לוועד הפועל של מפלגתו 'הפוהמ"ז' הבהירה עד כמה ניתן לסמוך על המנהיגות המקומית –

"בטוניסיה כמו בטריפוליטניה אין התנאים מאפשרים לקיים את המוסדות כפי שנהוג בארצות אירופה. שאלת הקמת משרד ארץ ישראלי בטוניס בהרכב התנועות כפי שנהוג בארצות אירופה – עלולה לעורר חיכוכים וסכסוכים העלולים להזין לפעולה במקום ולהרוס את זה שנבנה ע"י שליחנו".

לסוכנות היהודית היו 'נאמנים' אירופאים ולא מקומיים שעשו את דברה ופעלו ישירות מול ולפי הנחיות המטה בירושלים. עמדתו של שפירא מחזקת את הטענה שדיווחי השליחים השפיעו על מקבלי ההחלטות ביישוב המאורגן בפלשתינה א"י בכול הקשור לעלייה מהמגרב.

במזכר פנימי של נ. וילנסקי, מהמחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, שהופנה למשה שרתוק שעמד בראשה, התברר כי הקשיים בטיפול וסיוע ליהודי לוב נבעו הן מהקושי לקבל מידע על חיי הקהילה והן מהבירוקרטיה בוועד הלאומי. הכותב הציע להציב בהדרגה את כול יהדות המזרח תחת חסותה 'האימפריאלית של הסוכנות' ]הדגשה שלי, ב.ד[. מפני ש"חרד לכפילות בין הוועד הלאומי והסוכנות היהודית".  תפיסה 'אימפריאליסטית' זו שאין מבלעדי הסוכנות היהודית, אם במודע ואם לא במודע, ננקטה כלפי ארצות המגרב ולוב. זו גירסת הסוכנות היהודית, בנוסח הקולוניאליזם האירופי, שהתנשאה על יהדות המגרב.

חיים ברלס, ממחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, העביר לאליעזר קפלן, מנהל מחלקת הכספים בסוכנות היהודית, תזכיר ובו הצעה ליישום המלצות 'ועדת אונסקופ' שדנה בגורל הפליטים היהודים וחלוקת פלשתינה א"י. ההצעה דיברה על עליית – 150,000 עולים מאירופה ומארצות המזרח התיכון לפלשתינה א"י ללא התייחסות לקהילות היהודיות בצפון אפריקה. –  התזכיר נכתב חודשיים אחרי ששתי ספינות העפילו כבר מצפון אפריקה וגורשו לקפריסין. לא ברור אם התזכיר הביא בחשבון את תוכנית 'המיליון' ורעיון 'החלוץ האחיד' שהגו בן גוריון ודובקין. אפשר להניח שרמת התיאום בין מחלקות העלייה, הארגון, המדינית והכספים של הסוכנות היהודית היה רופף.

התאחדות עולי צפון אפריקה בארץ ישראל הפעילה 'לחץ מתון' על הסוכנות היהודית שתדאג לאחיהם במגרב ולגרעינים הראשונים שעלו כבר ארצה. בפגישה בין אליהו דובקין לנציגי ההתאחדות סוכם שהסוכנות היהודית תכיר בהתאחדות כארגון מייצג של העולים מצפון אפריקה, אך ללא ייצוג במחלקת העלייה. סיכום תמים לכשעצמו, אך הוא ביטא הן את חולשתה של ההתאחדות והן את התעלמותה של הסוכנות ממנה. ניתן לשער שהסביבה בה פעלה הסוכנות היהודית ארצות המגרב  הייתה מורכבת, אם מביאים בחשבון את שואת יהודי אירופה, היה עליה לתמרן בין סדרי עדיפויות וצרכים פוליטיים רבים ללא פשרות. לתנועה הציונית היו עקרונות ברזל לגבי העלייה. הציונות המגשימה הסתכמה ב"שלושה יסודות בפרוצס: הכשרה גופנית, חברתית ומקצועית".  העולים- חלוצים הפוטנציאלים מצפון אפריקה לא עמדו בעיקר בתנאי של ההכשרה החקלאית, אלא רק בידיעת השפה העברית ובשאיפתם לעלות ארצה.

בתחילת שנות ה- 30 של המאה שעברה היו ניסיונות היוליים להעלאת יהודים מארצות המגרב. מתוך 2,400 רישיונות שניתנו בשנים 1933 1932 לא נופק רישיון אחד לארצות המגרב. רישיונות העלייה הוקצו באמצעות המשרד הארץ ישראלי המקומי ששימש גם מקום משכנה של הפדרציה ציונית וגם של מוסדות ציוניים אחרים, כמו קרן היסוד וקק"ל. הסוכנות היהודית העדיפה להעלות מהמגרב פליטים יהודים מאירופה לפלשתינה א"י והתעלמה מקהילת יהודי צפון אפריקה. לנגד עיניה של – הסוכנות היהודית עמדה בנוסף הצלת פליטים יהודים אירופאים ששהו בצפון אפריקה ולא עמדו בסכנת חיים.

מקבץ בקשות לעלייה ממדינות המגרב ינסה להפיג את הערפל סביב מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית כלפי יהודי צפון אפריקה ולוב לפני ומיד לאחר שחרור אפריקה הצפונית מעול הגרמנים והאיטלקים.

בקשות עלייה מלוב. מידת ההיכרות של מוסדות היישוב בפלשתינה א"י עם קהילות היהודים בארצות – המגרב גבלה בבורות או בהתעלמות. פנייתה של ועדת הרווחה של הרבנות בפלשתינה א"י לסוכנות – היהודית, משנת 1945 , לגבי בקשתו של חדד הריה, יהודי טריפוליטאי, הבהירה שהרבנות "אינה יודעת היכן העיר טריפולי ואם היא בצפון אפריקה הם אינם יכולים להתקשר איתו" כך גם לגבי פנייתו של קבילו חיים. זאת, למרות שהרב הצבאי אפרים אורבך, ששירת בצבא הבריטי, הכיר את הקהילה בטריפולי והתכתב עם סוכנות היהודית וסיפר על מפגשיו עם יהודי טריפולי, כמו גם חיילים יהודים ששרתו בבריגדה והגיעו לטריפולי. עם שחרור לוב מעול האיטלקים והגרמנים נפגשו לראשונה חיילי הבריגדה בלוב עם קהילות בנגאזי וטריפולי. החייל יעקב בן עמי העביר לסוכנות היהודית רשימה של 15 בעלי מקצוע מועמדים לעלייה מבנגאזי. אברהם זילברברג, מזכיר מחלקת העלייה, אמנם המליץ להעניק 20 15 רישיונות אבל רק 10 אושרו. שני חיילים עבריים ששהו בבנגאזי לאחר הכיבוש הבריטי שלחו דיווח למחלקת העלייה על פעילותם החינוכית ועל צורכי הקהילה במורים לעברית. הם אף המליצו להעלות 30 צעירים בני 18 14 , 10 בוגרים ו- 3 משפחות, ומסרו את שמו של רנאטו טיסאוולה כאיש קשר. שנה לאחר מכן יידע בנימין הלר, נציגה של הסוכנות היהודית באלג'יר, את הוועד הפועל הציוני על קשיים לצאת מאפריקה הצפונית בתעודות המיועדות לפלשתינה א"י והמליץ לשנות את יעד – היציאה בתעודות המעבר לאיטליה. הוא הציע לתאם את השינוי מול פלדמן במרוקו, פריץ ליכטנשטיין וליאון זמורסקי בליסבון, ומנדל קראוט בתוניס מארגון הסיוע היהודי  HICEM

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".

שבועות

התמונה מורכבת מ־26 דמויות. מתוארת מלחמת המים, כנהוג בימי שבועות במרוקו.

יהודי יוצא מבית הכנסת, ״נפלו בו אזהרות״ ושופכים עליו מים; רחוב ״במלאה״ בגיטו ובו שתי קבוצות נלחמות במים, היינו שופכות מים אחת על השניה.

״בתיתו״ — כלי להתזת מים. הכלי היה עשוי בדומה למשאבה מודרנית: בין שתי הטבעות היו כורכים אריג, כעין בוכנה.

אזהרות של הגאון רבינו יצחק ב״ר ראובן אלברגלוני (בתקופת חכמי ספרד) — סוג של פיוט המאורגן על פי כל מצוות התורה(אזהרות — בגימטריה תרי״ג, 613). בתחילה על פי מניין מצוות לא־תעשה (לאווין — 365) שבתורה ואחר כך לפי מניין מצוות ״עשה״ (עשין — 248) שבתורה.

ה״אזהרות״ נאמרות בחג השבועות, יום מתן תורה, וכתובות לפי סדר א-ב. במרוקו היו נוהגים לקרוא את ה״אזהרות״ בימי שבועות במנחה. כל אחד היה קורא פסוק לפי תורו, ומי שמגיע לפסוק ״הערב רינתי״ (או במקומות אחדים — לפסוק ״שבת אחים״) קוראים לו ״שנפלו בו האזהרות״. בצאתו מבית הכנסת שופכים עליו דליים של מים, כנאמר ״הוי כל צמא לכו למים״ ואין מים אלא תורה. נהגו שאחרי ארוחת הצהרים יוצאים הגברים לרחובות ה״מלאח״ בקבוצות, ו״נלחמו מלחמת המים״.

תיקון ליל שבועות. בליל שבועות נוהגים להישאר ערים כל הלילה ולקרוא ״תיקון״ מיוחד, שחובר בצפת במאה ה־16, בימיהם של ר׳ יוסף קארו בעל ה״בית יוסף״ וה״שולחן ערוך״ ורבי שלמה הלוי אלקבץ, מחבר השיר ״לכה דודי״. ה״תיקון״ הזה נערך לזכר ליל מתן־תורה, שבו היו ישראל ערים והתכוננו לקבלת התורה. ה״תיקון״ כולל פסוקים ראשונים ואחרונים מספרי תורה נביאים וכתובים, פרשיות מענייני דיומא, מזמורי תהלים ומגילת רות. אחר־כך קוראים משנה ראשונה ואחרונה מכל אחד משישה סדרי משנה, וזוהר. דיני החג ומנהגיו:

בשבועות קוראים בתורה בפרשת עשרת הדברות (את עשרת הדברות קוראים בציבור שלוש פעמים בשנה: בפרשת יתרו, בשבועות ובפרשת ואתחנן).

רק חכם וגדול בשנים עולה לעשרת הדברות.

את עשרת הדברות קוראים בטעם העליון, שבו כל דיבר נקרא כפסוק אחד, מבלי להפסיק בין הפסוקים השונים מהם מורכב הדיבר.

מפטירים במעשה מרכבה של יחזקאל.

קוראים ״הלל״ כמו בכל חג.

אומרים תפילת ״יזכור״ לנפטרים, לחללי השואה ולחללי צה״ל.

המזמור של החג הוא מזמור ס״ח בתהילים: ״למנצח לדוד מזמור שיר״ המתאר את קבלת התורה על הר סיני.

לפני הקריאה בתורה, בשעת פתיחת ההיכל, יש קהילות הקוראות ״כתובה של חג שבועות״ שחיבר ר׳ ישראל נג׳ארה, ובה מסופר על התנאים בין החתן והכלה: בין ישראל והתורה. הכתובה מתחילה במילים: ״ירד דודי לגנו״.

אשכנזים קוראים ״אקדמות״.

קוראים במגילת רות.

ספרדים קוראים ״אזהרות״.

לפני מנחה קוראים מזמורי תהלים של דוד המלך, שזהו יום פטירתו.

״שמך יה קדשה״ ו״היפה בנשים״ לשמואל אלבאז

שמואל אלבאז נולד בד בכסלו תק״ן(1790) ונפטר בי״ב בתמוז תר״ד (1844), והוא כבן 55 שנה, כלומר בעת מותה של סול באייר תקצ״ד היה בן 44 וחצי. שמואל אלבאז הוא נצר לשושלת ארוכה של דיינים, של משוררים ושל שוחטים. זקן זקנו, רפאל משה אלבאז, הצטרף לישיבתו של רבי חיים בן עטר בפאם.

בשנת תקס״א (1801) הסכימו חכמי פאס לצרף את אביו, יהודה אלבאז, כדיין בבית הדין בפאם. הוא כיהן בדיינות עם בנו עמרם אלבאז ועם רבנים נוספים כמו יעקב עולייל, עמור אביטבול ורפאל אהרן מונסונייגו. יהודה אלבאז כיהן בדיינות עד יום פטירתו בשבט תר״ז(1847), כלומר עוד כ־13 שנה מיום הוצאתה להורג של סול בפאס, ועוד שנתיים וחצי מיום פטירת בנו שמואל, שגם הוא נמנה עם רבני פאם הרשומים. בשנת תקצ״ג (1833), כשנה לפני מותה של סול, באחת ההסכמות שהתקבלה בקהילה בדבר חלוקת ההכנסות מהשחיטה לשוחטים, נכלל שמואל אלבאז בין הזכאים להכנסה. הדבר מצביע על מעמדו הרם כתלמיד חכם וכשוחט. הוא לא התמנה לדיין העיר אבל תואר על ידי בנו, רפאל משה אלבאז, כ״מרביץ תורה ברבים״.

לאחר מותו בשנת 1844 שלחו חכמי מכנאם, הרבנים יהודה ברדוגו, יוסף ברדוגו וחיים טולדנו מכתבי נחמה לאביו ובהם קוננו במליצה נאה על גודל האבדה. הוא נקבר בעיר פאם, אבל בשנת 1880, כשציווה המלך להעתיק את בית הקברות למקום אחר, החליט בנו רפאל משה לקחת את עצמותיו ולקבור אותן בעיר צפרו:

היה משורר והניח אחריו קובץ אחד שירים וקרא אותו ״נועם שיח״ ובסופו נוסח איגרות וקרא אותו"עט דודים״ וחיבר ספר קינות לנפטרים וחיבר שיטה על איזה מסכתות וספר דרשות ופירוש על הגדה של פסח, כל החיבורים הנזכרים המה עדיין בכתבי יד ביד זר׳עו […] והרביץ תורה בישראל.

בקורפוס הקינות שבכתבי היד נתגלו שתי הקינות על סול. יוסף בן נאים לא ידע על קיומן. הקריאה בהן מוכיחה שהן חדורות אותן איכויות פואטיות הבאות לידי ביטוי גם בשיריו האחרים.

שירתו דתית בעיקרה ומטיפה למוסר ולקיום מצוות, כעולה מתוך הפיוטים "אביע לכם רוחי״ ו״בן אדם הנכשל״. כתיבתו הפיוטית נועדה לחנך לערכים יהודיים, אבל המגמתיות שלה אינה פוגמת בערך האמנותי של הפיוטים. הוא חיבר גם עקדה, ״זכות אבות", בהשראת"אם אפס רבע הקן״ של רבי אפרים בן יצחק מרגנשבורג.

על פי הממצאים הביוגרפיים המצומצמים שברשותנו, קרוב לוודאי ששמואל אלבאז שהה בפאס בעת הוצאת סול להורג. כרב שאביו ואחיו כיהנו כדיינים בפאם, יכול היה להשיג דרכם מידע מפורט יותר על המקרה, אם לא מפי השופטים המוסלמים בפאס אז מפי הרב משה בנז׳יו מטנג׳יר או מפי הרב יצחק בן ואליד מתטואן, שהיה קרוב מאוד לענייניהם של יהודי טנג׳יר באותה עת. על סול כתב שתי קינות, אחת ארוכה ואחת קצרה. בראשונה, "שמך יה קדשה״, ניכר הזעם של בן הקהילה על הוצאת העלמה היהודייה להורג, מעשה שהוא מתאר כשיא האכזריות והרשעה. בכתיבתו ניכרת נטייה לשיח משפטי, הנובעת מתוך בקיאות יתרה ומתוך מורשת אבות. הקינה ״שמך יה קדשה״ ערוכה כמשנה סדורה המתעדת את קורותיה של סול מרגע ההאשמה בעיר מולדתה עד ההוצאה להורג, כשכל שלב ושלב מקדם לסוף המר. הצירופים והניבים בקינה שאובים רובם ככולם משפת המשפט העברי ומשפת התוכחה. הקינה השנייה, ״היפה בנשים״, נמצאת בכתב יד; היא קצרה בהרבה מהראשונה. בקינה הזאת באה לידי ביטוי סגולתו של אלבאז כמשורר, המרשה לעצמו להשתפך כאשר הוא מצליח להתחבר לנשמתה ולהווייתה הרוחנית של סול הצדיקה. סביר להניח שהקינה הראשונה נכתבה מיד לאחר המקרה, והקינה השנייה לאחר תקופת־מה, כי היא טבועה יותר בחותם התקווה והנחמה ונימת הזעם בה פחתה ושככה.

העיון שלנו ב״שמך יה קדשה" בכתב היד (אוניברסיטת בר־אילן, מס' 566, עמ׳ צו) הראה שיש אי דיוק בנוסח של יהודה רצהבי(תשנ״א, עט׳ 87-84), דבר שחייב אותנו להעריך מחדש את הפרשנות. במהדורה המדעית של הפיוטים ניסינו גם להציע פתרונות לבתים שרצהבי לא התגבר על סתימותם.

״עם אשר נבחרו״ לחיים חלואה

רבי חיים חלואה, מחכמי מכנאס, היה בן דורם של הרב ידידיה מונסונייגו ושל הרב יעקב ברדוגו. בערך ״חיים חלואה״ ב״מלכי רבנן״(בן נאים, תרצ״א) נאמר: ״עוד ראיתי מכתב השלוח מאתו למוהר״ר ידידיה מונסונייגו ז״ל בענין דין אחד, ממנו מוכח או שהיה מו״ץ או גדול בתורה, והוא בנו של מוהר״ר יוסף זצ״ל ויש ממנו הסכמה בספר קול יעקב למוהרר״י בירדוגו זצ״ל שחתום בה הוא ואחיו הגדול ממנו כהה״ר משה ז״ל שנת תר״ב פ״ק״.

מכאן יוצא שבשנת תר״ב (1842) היה רבי חיים חלואה בין החיים. פעילותו כמשורר וכחכם במכנאס מתרכזת במחצית הראשונה של המאה התשע־עשרה. בשנת 1843 נפטר ברדוגו, ובשנת 1844 יצא ״קול יעקב״ בלונדון. לפיכך יש לשער שהשיר על סול, ״עם אשר נבחרו", חובר בין השנים 1840-1834. השיר מופנה לעולים לקברה, כדי שיקראוהו שם. על פי כתובת השיר, כבר אז הייתה מוצבת מצבה על קברה, אשר היה מקום עלייה לרגל:

השיר יהיה לכם נאה ויאה לעורר חבצלת השרון לשיר בקול נעים על מצבת קבורתה עוברים ושבים לשחר פניה אשר כל ימיכם מכאובים ימצאו ארוכה למחלתם בריאים וטובים.

נראה שהפולחן סביב קברה של סול כצדקת וכמליצת יושר על ישראל התבסס במשך מספר שנים בקרב קהל המאמינים בפאס, במכנאס ובצפרו, ואולי גם בערים נוספות שמעבר למרכז המדינה. לפיכך אין להעלות על הדעת שהשיר חובר מיד לאחר ההוצאה להורג.

הכתובת של ״עם אשר נבחרו״, ובאותה מידה הפיוט עצמו, מכוונים לנישואין המיסטיים בין סול לבוראה, בהשראת שירת ה״כתובה״ של ישראל נג׳ארה, כפי שמעידות שורות אלה מהכתובת ומגוף השיר:

ותעל נשמתה אל האלהים / היא העול׳ה כֻּלָּהּ כָּלִיל

דסלקא לגבוה להתעלס באהבים

בפיוט נאמר:

ודא היא נדוניא / הנעלת עם נפשה

שם שוכן עֲלִיָּה / ברבים קִדְּשָׁה

כְּתֻבָּתָהּ עז׳ר / משדי ונזר

זהב ועליו זֵר / כ״ד קשוטי כַּלָּה

הפיוט מתרכז בנימוקים של סול לנאמנותה לדת ישראל יותר מאשר בקללת הנוגשים. סול מצהירה כי מחובתה להיות נאמנה לאלוהיה, כשם שאישה חייבת להיות נאמנה לבעלה, ושואלת איך אפשר לבגוד בעם ישראל, הבן הבכור לאלוהיו, אשר יקרו ניכר בעולם כולו.

האם חלואה קבע את נוסח הפיוט ככתובה בהשראת השיר של ברדוגו, המזווג בשמים בין הצדקת שמתה רווקה לבין הצדיק מאורו שגם הוא מת רווק? אין לנו סימוכין לכך, אבל המגמה המשותפת לשני השירים אומרת דרשני. נזכיר שפיוטיו של חלואה נכללו בספרו של ברדוגו ״קול יעקב״. כיוון ששניהם חיו באותה התקופה ובאו מאותה העיר ומאותה השכונה (המלאה הישן של מכנאס השתרע על מרחב קטן של כמה רחובות צרים שבהם גרו אנשים בצפיפות גדולה), יש מקום להניח שהיה קשר ביניהם גם בכתיבה על סול הצדיקה. כתבי יד של הפיוטים היו עוברים בין הרבנים והפייטנים לשם הפצה, קריאה והלחנה כדי שיהיו מושרים בזמנים ובמקומות המתאימים.

ז'ולייט חסין-סוליקה הצדקת הרוגת המלכות-על הפיוט, על סול ועל הפייטנים-עמ' 26

שנים אחדות עברו אחרי כן ליהודי מרוקו באה עוד שואה נוראה, אשר המיטה עליהם חרבן וכליון חרוץ משנת תפ"א עד תפ"ד 1721 – 1724, הייתה עצירת גשמים ורעב כבד מאד כי מהיהודים מתו בכל שנה מהשנים ההם כאלפים נפש, והמירו דתם עוד כאלף נפשות, גם נהרסו בכלל, בערך ארבע מאות וחמשים בתים וחצירות מרחוב היהודים. ולמען תהיה לנו ידיעה מפורטת מהקורות האלה, הננו נותנים פה את הספור בעצמו כאשר ספר מפי עד ראיה רבי שמואל בן רבי שאול אבן דנאן הלא כה דבריו.

" חם לבי בקרבי לספר את דברי הרעב והמהומות אשר קרה לנו בזמנינו זה, עד היום יום חמישי עשרה בטבת משנת תפ"ד היינו בצער הגשמים זה שלש שנים והשנה הזאת היא הרביעית. שנה אחר שנה שלא ירדו גשמים כי אם מעט מזעיר בסוף החורף מאדר הסמוך לניסן והלאה. ושנה זו לא ירדו כל עיקר עד שיבשו כל האילנות הזיתים והגפנים והתאנים וכרתו אותם לעצים והחטה הולכת ומתיקרת, ובשנה שעברה היא שנת תפ"ג בחודש אדר הסמוך לניסן הייתה שוה החטה מאה וחמשה ושלשים אוקיות לסחפא…ובמכנאס וסלא ובצפרו עשו עצרת גדולה והוציאו ספרי תורה ולא נענו בו ביום אלא לאחר כך וירדו גשמי רצון סוף אדר ב', שלשה ימים. ומראש חדש ניסן ירדו השערים והייתה החטה שוה עד ששים אוקיות לסחפא ותו"מ  חזר והוסיף ועולה כל היום יום עשרה בטבת מאה וחמשה ושלשים אוקיות לסחפא. ועד עצירה גדולה כזו לא הגענו, ואם באתי לספר הצרות והמרורות שעברו עלינו בפאס יכלה הזמן והמה לא יכלו….ומי יתן ראשי מים ועיני מקור דצעה ואבכה יומם ולילה את חללי בת עמי, על חללי פאס העדינה, איכה הייתה קריה נאמנה.מלאתי משפט מבתי כנסיות ובתי מדרשות ותלמידי חכמים יושבים על משמרתם וקוראין גמרות כסדרן, ועכשיו הם מפוזרים ומפורדים בגבעות ובהרים, בכפרים ובערים, לשאול אוכל לנפשם לחזר על הפתחים. שומו שמים על זאת ושערו, חרבו מאד בתי כנסיות ואין מוצאין עשרה לכל דבר שבקדושה.

ובלילה אנו מתפללין באפלה ואפילו נר אחד לאורה לא השיגה יד הקהלה. עוד נתקיים בנו בעוונותינו הרבים והרעים ארציכם שממה אדמתכם לנגדכם זרים אוכלים אותה, כי בתי העשירים עושר גדול אשר לא ימד ולא יספר, הם חריבים ממש מבלי יושב, ופתחי החצירות סגורים, ועלו עליהם העשבים. ויש שבאו גנבים לתוכם ולקחו את דלתי הבתים והמטות של עץ שנשארו בם, ויש בתים שהרסו הבנין שלהם ולקחו האבנים והעצים, ורוב המבואות בהאלמללאח (רחוב היהודים) הם חריבים וחצרותיהם סגורות מבלי יושב, ויותר ממאה וחמשים חצירות היו בנוים לשמאל הנכנס לפתח שער בית הקברות לצד המקום הנקרא אלגורנא. ומתו בעליהם ברעב והרסו את הבתים ועכשיו הם נתוצים עד לעפר ולקחו הגוים העצים והאבנים והם בונים בהם בפאס אזדיד (חלק העיר החדש) וכן במקום אחר הנקרא אלערסא היו בנוים בה קרוב לשלש מאות חצירות ובעלי בתים שוכנים בתוכם, כולם בעלי מלאכה שקטים על שמריהם ובתיהם מלאים מרוב תבואות, ועתה הם חריבים ושוממים, והורסים את הבנין ומוכרים את העצים ואת האבנים לגוים ובונים בהם בפאס אזדיד. ויכולנו לומר…לא נתמלא פאס אזדיד אלא מחורבנו של האלמללאח, ובני אדם נשתנו פניהם ומראיהם, חשך משחור תארם וצפד עורם על בשרם, מזי רעב מושלכים ברחובות ובשוקים ואין דורש ואין מבקש, בני פאס היקרים המסולאים בפז איכה נחשבו לנבלי חרס, חבקו אשפתות ומנקרים בהם כתרנגולים,  ועיני ראו ולא זר.

פָּעַל צָפַד (פעו"י)
1. (פ"ע) יָבַשׁ, הִצְטַמֵּק וְהִתְכַּוֵּץ: "צָפַד עוֹרָם עַל עַצְמָם, יָבֵשׁ הָיָה כָּעֵץ" (איכה ד ח). "הֻכְמַר עוֹרֵנוּ עַל עֶצֶם וַיִּצְפּוֹד" (סידור רס"ג, רצז). "כִּמְעַט אֶצְבְּעוֹת יָדָיו צָפְדוּ רֻתָּקוּ" (יל"ג, שירה סב). "פְּרִי זְהָבִי צָפַד גִּלְדּוֹ" (ביאליק, קינה).
2.^ח (פ"י) יִבֵּשׁ, צִמֵּק: "שְׁרָיָן (אֶת הַשְּׂעוֹרִים) בְּחֹמֶץ – מֻתָּר, מִפְּנֵי שֶׁהַחֹמֶץ צוֹפְדָן" (ירושלמי פסחים כט ג). "צְפָדַתּוּ הַצִּנָּה" (ירושלמי יבמות טו ד). "חַשְׁתִּי אֶת הַצְּמַרְמָרוֹת הַחוֹלְפוֹת לְאֹרֶךְ שִׁדְרָתִי, צוֹפְדוֹת אֶת עוֹר פָּנַי"

מי שלוקח בידו הקרנים והטלפים מוצץ וגוזז בהם כגוזז את המת ומכניסם בחיקו ומכסה אותם, או לעינים שכך רואות, והנשים היקרות והצנועות ערומים יחפים מכוסים בבלויי הסחבות והם מחזרים על החנויות… ובשנים הנזכרות מתו ברעב כל שנה קרוב לשני אלפים כמו שהם מפונקסין אצל בעלי החברה (קוברי המתים) בפנקסם.

והמירו דתם אנשים ונשים וטף ובחורים ובתולות קרוב לאלף, אוי נא לנו כי שתים רעות עשה עמי יוקר השער וחסרון כיס ומיעוט השפע, בית המטבחים הם סגורים ואין שוחטים בכל השבוע כלל ובערב שבת שוחטים בהמה אחת ואין נמכר אפילו מחציתה מאין קונים, ובמקום אשרי העם איכה יועם. שאני הייתי שוחט בכל שבוע יותר מעשרים בהמות גדולות בבית מטבחים, מלבד הכבשים והעזים, ומלבד מה שהיו שוחטים בעלי בתים בבתיהם, ומלבד תרנוגולים ובני יונה יותר מאלף בכל ערב שבת, וקרוב לארבע שנים שהייתי שוחט תרנגולים אני לבדי במדינת פאס יע"א, והייתי גובה שני פרוטות לכל תרנגול, והייתי מקבץ שנים עשר אוקיות ויותר בכל שבוע לזכות העניים וזה שלש שנים שאינם שוחטים בכל המדינה אפילו בכל שבוע…."

מדברי כותב הקורות הנזכר יכולנו לדעת דבר מענין אודות מספר יהודי פאס וחשיבותם אז במאה הזאת לפני שנות הרעב ההם. לפי דברי הכותב הנאמן ההוא, היה מגרש היהודים האלמללאח בפאס. אז לפני שנות הרעב, עוד גם אחרי רוע מצבם בשנים הקודמות, גדול כל כך יותר מעשרים אלף נפשות.

כן גם כותב אחר מאוחר בו העיר פאס, יאמת את הדברים האלה ויעיד, כי בבית הקברות של יהודי פאס מוצאים עד כה יסודות של בתים וחצירות, מדרגות ומרצפות אבנים שנחרבו אז, בשנות הרעב ההם, ובשנת הרעב שהייתה אחר כך בשנת תצ"ח – 1838, כמו שנזכיר הלאה לפנינו, וכי מערה אחת שנקבר בה רבי יהודה בן עטר אז בסוף המאה הזאת, הייתה לראשונה בית כנסת גדולה של בני משפחת צרפתי בפאס.

וכשנחרבה אז בשנות תפ"א נעשתה למערת קברים, הכותב הזה סיים בדבריו עוד ככה "באפו שלא נשאר מהאלמללאח ממדתו הראשונה לשליש ולרביע, ומה שהשאירו אחריהם הרעב של שנות תפ"א פ"ד אכל הרעב של שנת ת"ץ הידוע.

הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו-קורות החצי האחרון של המאה החמישית-עמ' קפ

גשם נדבות

סיפורים ונובלות

אשר כנפו

בימת קדם

ערך והוסיף הקדמה-יצחק גורמזאנו-גורן

2019

הקדמה

אל סיפוריו של אשר כנפו התוודעתי כבר לפני שנים, כשעסקנו בהוצאת ספריו האחרים. מדי פעם היה שולח לי יצירה קצרה ומשובבת עד שאמרתי לו שלדעתי, יש לחבר את הפנינים למחרוזת, מה שהחל לקרות לפני כשנה. כנפו פתח במלאכת האיסוף מכל מיני פינות נידחות במחשב שלו ולשמחתי, החזרה אל הסיפורים דרבנה אותו לכתוב סיפור חדש שהצטרף אל הישנים(״גשם נדבות״ שנתן את שמו לכל הספר).

רוב הסיפורים בקובץ, מתרחשים סביב אגן הים התיכון (מלבד הסיפור ״גשם נדבות" המתפרש על פני תבל רבה), אבל אינם מסתפקים בהוויית החיים במרוקו, מכורתו של המחבר, אלא נותנים ראייה פנורמית והצצה גם אל אלג׳יריה, צרפת, איטליה, טורקיה, ארץ ישראל ואפילו מצרים. טווח הזמנים של הסיפורים מגֻוון ומשתרע בעיקר מסוף המאה התשע עשרה עד לאמצע המאה העשרים, ובדרך זו, אנחנו מתוודעים אל עולם שכמעט שאיננו קיים עוד, מה שנותן לסיפורים על אף הריאליזם שבהם נופך מיתי ולעתים פנטסטי.

לקורא העברי יש כבר מידע כלשהו על חיי היהודים בצפון אפריקה, אבל מעט מאוד ידוע לנו על הלא-יהודיים שם. לכן יש עניין מיוחד בדמויותיהם של ערבים שמביא כנפו שאינן סטראוטיפיות ומשקפות את היחסים המיוחדים שהיו ליהודים ולשכניהם בצפון אפריקה. מה שעולה הוא, שגם אם היו קונפליקטים בין־דתיים, הערבים התייחסו ליהודים מתוך כבוד. בהווייתם של היהודים בארצות האסלאם, לרוב איננו נתקלים בהשפלה עד להתייחסות אל היהודים כאל תת-אדם מבית מדרשה של אירופה נוצרית.

ככל שהתעמקתי בסיפורים במהלך עבודת העריכה, גיליתי להפתעתי שעל אף המגוון, ואולי אפילו ללא כוונה מודעת של המחבר, קיים חוט מקשר בין הסיפורים והם כולם עוסקים בווריאציות על חטא ועונש, כפרה וגאולה. לדעתי מופלא הדבר וחיבור תת מודע כזה רומז לנו על השאלות הגדולות המעסיקות את המחבר, אבל אין בעיסוק בהן כדי להפוך את הסיפורים לפחות אנושיים, מרגשים ומרתקים.

יצחק גורמזאנו גורן

1

בחוסר מעש, נינט פרידה מתהלכת בביתה הגדול שברחוב לספר שבקזבלנקה. החלוק שעל גופה מוכתם ורכום בלא סדר. הרהיטים הנאים מכוסים בשכבת אבק עבה וכשהיא מוליכה עליהם את אצבעותיה, הן משאירות אחריהן שבילים מפותלים. הווילאות המהודרים שמוטים על החלונות והאור המועט הנכנס לבית משרה בו אווירה עגומה. על השולחן בסלון, המפה הוסתה עד לאמצעו, ועל מחציתו הגלויה, מונחים זה ליד זה ערימת ספרים, צלחת וסכו״ם מלוכלכים ומאפרה ענקית גדושה בבדלי סיגריות. בקבוק היין הריק השכוב בין הספרים לצלחת, מוסיף עגמימות על זו השורה על הבית.

נינט ניגשת אל החלון ומסיטה קמעה את הווילון. האור המסנוור פוגע בעיניה שהתרגלו לאפלוליות הבית והיא מחזירה במהירות את הווילון למקומו. היא נכנסת לחדר השינה. בגדיה פזורים על הרצפה. השמיכות מגולגלות יחד עם הסדינים ונראה שמזמן לא ננערו ולא הוצאו לאוורור. נינט מביטה על מיטתה ותוהה: למה נכנסה אל החדר? היא משרכת את רגליה בחזרה לסלון, ובפעם המי יודע כמה, היא מחפשת חפישת סיגריות בכל המגירות של המזנון. חיפושיה מעלים רק שתי קופסאות ״קאזה-ספורט״ ריקות, אותן היא מועכת בזעם ומשליכה על השולחן.

היא תוחבת את אצבעותיה, שבעבר כל כך הקפידה לשוות להן מראה מטופח, אל תוך המאפרה, אולי תמצא בדל סיגריה שאפשר עוד לעשנו. עד מהרה היא נוכחת לדעת שכבר עישנה את כל הבדלים עד למילימטר האחרון וכל מה שנותר בתוך המאפרה הוא אפר ופילטרים שרופים למחצה.

נינט פולטת אנחה כבדה וצונחת אל תוך הכורסה. מה היא תעשה היום? לאן תלך? למה הימים כל כך ארוכים? מתי יבוא כבר הלילה? ומה אם יבוא? הרי היא יודעת שאז תשאל: ״למה הלילה כה ארוך ומתי כבר יבוא היום?״

בראשית 1924 הגיע הלפרין לקזבלנקה, נפגש עם טורס והושג תיאום בין שני האישים, לגבי הפעילות הציונית. בקזבלנקה נאם בחודש הארגון שנקבע לאייר תרפ״ו, במועדון של בוגרי בתי הספר של כי״ח בקזבלנקה, מקום שמשך אוהדי הציונות. סיפר על החלוצים בארץ, העמלים לפיתוחה, ודיבר על החשיבות של חינוך מקצועי. תבע כי הנוער היהודי במרוקו יעסוק בעבודה יצרנית, וילמד חקלאות. הוא נאשם במיליטנטיות ציונית. אמר כי כולנו מודעים לחשיבות החינוך המקצועי. באפריל 1926 הוציא לאור את הפרסום הרשמי הראשון של הארגון הציוני במרוקו. לפני שנת 1936 לא היתה הצלחה בתביעותיו, לא הסתפק בפעילותו בקזבלנקה, ועבר מעיר לעיר במרוקו. הועד הפועל בקזבלנקה הציע להרחיב את מסגרתו ע״י צירופם של נציגים נוספים מערים אחרות במרוקו.

בין האישים שתמכו בציונות בקזבלנקה היה הרב דוד דהאן, חבר בבית הדין בקזבלנקה, יוסף המון ראש חברת ׳גמילות חסדים׳ בעיר זו, דוד אזאגורי בתפקיד הנ״ל, ועוד ארבעה שמות של יהודים בקזבלנקה. כאשר הצליח שליח קרן היסוד נתן הלפרין לקבל רשות מהממשל הצרפתי לערוך מגבית לקרן, חל שינוי גם מצדו של זאגורי, לטובת הפעילות הציונית. הוא שיתף פעולה עם הלפרין, ונלווה אליו במסעותיו בקהילות מרוקו, ואף עזר לו באיסוף תרומות לקרן היסוד. בדברי פתיחה שנשא זאגורי ב-15 במרס 1927 באסיפה להתרמה לקרן היסוד, בה השתתף עו״ד פ׳ קורקוס, אמר בין השאר: ׳אני מבטיחך עו״ד קורקוס, כי מעולם לא שכחנו, כי יהודי קזבלנקה מודעים לחובותיהם לאחיהם, ובשמחה של אמת יתרמו את תרומתם הצנועה לבנין הבית הלאומי בארץ ישראל׳, כך כתב יחיא זאגורי ללשכת קרן היסוד ב-15 במארס.1927

תביעה לרפורמות בחינוך למען הציונות

המוסדות המרכזיים של התנועה הציונית ביקשו לחזק את הפעילות הציונית במרוקו, וגילו נכונות להיענות לדרישותיהם של ציוני מרוקו באמצעות שליחים, גם אז לא גדלה הפעילות הציונית. הדבר הניע את הפעילים הציוניים לצאת למאבק, על מנת להביא לרפורמות בחינוך היהודי, ולמודרניזציה בחיי הקהילה. לדעתם, היה זה צעד ראשון והכרחי להכשרתם של יהודי מרוקו לקבל את הציונות כתנועה לאומית מדינית, ולהשתתפות פעילה בתנועה הציונית. מר בן אסאראף מקזבלנקה, כתב על כך ללשכת ׳קרן היסוד׳ בלונדון ב־7 באפריל 1926. גם הרב יעקב משה טולידאנו, כתב על כך בי״ד אייר תרפ״ז, 4 במאי 1927 מטנג׳יר, למנחם אוסישקין, בו הוא מציע לייסד במרוקו עיתון עברי שיכלול תעמולה על ארץ ישראל והקק״ל.

תחרות בין עיתונים

עיתונם של חסידי צרפת וכי״ח במרוקו בשם L'Union Marocaine פרסם ידיעות על ארץ ישראל, ועל התנועה הציונית. הויכוחים עם עיתונה של הקבוצה הציונית בקזבלנקה Illustre L'Avenir תרמו להפצת הציונות בקרב אינטלקטואלים בקזבלנקה, ובמרוקו בכלל. את נהייתם של הצעירים היהודים במרוקו לרעיון הציוני תיאר ש״ד לוי, האיש המרכזי בארגון הציוני במרוקו בין השנים 1945-1925. במכתב שיצוטט להלן.

שמואל דניאל לוי פעיל ציוני במרוקו

שמואל דניאל לוי, יליד תיטואן בדצמבר שנת 1874, קיבל חינוך צרפתי ושלט בספרדית. הוא היה בעל נתינות זרה. בין השנים 1902-1900 ניהל את בית הספר של כי״ח בקזבלנקה, עסק עשר שנים בהוראה. בשנת 1903 הצטרף ל- Jewish Colonization Association שנוסד ב-1901, כדי לעודד עיסוק בחקלאות על ידי יהודים. נשלח על ידי ארגון זה למושבה חקלאית בארגנטינה, שעובדה על ידי פליטים יהודים מרוסיה. שם היה מנהל בית ספר במשך עשר שנים. לאחר שחזר למרוקו ב-1913 בחר לגור בקזבלנקה, וכאן שקע בפעילות יהודית וציונית. מאז 1913 היה חבר בתאים ציוניים קטנים שפעלו במרוקו. הוא קיבל על עצמו ב-1921 להדריך את השליח של ׳קרן היסוד׳, ולסייע באיסוף תרומות. היה ממונה על איסוף תרומות לקק״ל, חילק את קופות התכלת-לבן, התכתב עם הארגון הציוני העולמי בלונדון, ולאחר מכן בירושלים.

בשנת 1927 נבחר לכהונת נשיא הקרן הקימת לישראל. מאז שנות ה-30 של המאה הכ׳, ניהל את אגודת ״מגן דוד״ בקזבלנקה. במועדון של אגודה זו למדו עברית, וקטעים מהספרות העברית החדשה. והושמעו הרצאות על המצב בארץ ישראל, מפיהם של שליחים שבאו לקזבלנקה. ב-1930 נבחר כנשיא הסקציה המרוקאית של התנועה הציונית בצרפת. אחרי ביקורו בארץ ישראל, ואחרי שהיטלר כבר שלט בגרמניה, הצהיר בקזבלנקה בשנת 1935, כי על היהודים לא להטמין ראשיהם בספרים הקדושים עד יעבור זעם. הצירוף בין הרגשות הלאומיים היהודיים, ובין חוקי הגזע האנטישמיים בגרמניה חיזקו את הכרתו הציונית. הוא היה האיש המרכזי בפעילות הציונית במרוקו בין השנים 1945-1925. כתב במרס 1944 אל המחלקה לארגון של ההסתדרות הציונית, כי ׳בכל ערי מרוקו בקזבלנקה, בפאס, במכנאס, במראכש ובקהילות אחרות קיימת התעוררות לרעיון תקומתה של ארץ ישראל. הדבר מתבטא בין השאר ברצון להשתתף בקורסים לשפה העברית ובהרצאות על ארץ ישראל׳.

שמואל דוד לוי היה חבר במשלחת יהודי מרוקו בועידת הקונגרס היהודי העולמי שנערך ב30-29 בנובמבר 1944 בארצות הברית, בה דנו במצבם של יהודי צפון אפריקה, וגם בזיקה לארץ ישראל. הוא כיהן בראשית שנות ה-40 כנשיא הארגון הציוני בקזבלנקה, ונשיא ׳מגן דוד׳. הוא נפטר בקזבלנקה במאי 1978.

זיידה שולמן יליד צפת שהשתקע בקזבלנקה לפני מלחמת העולם הראשונה, התחיל בשנות ה-30 של המאה הכ׳ בפעילות ציונית, ואחר כך ייצג את מפלגת הציונים הכלליים במרוקו. עזר לשליחי המוסד לעלייה ב׳ בארגון העליה הבלתי חוקית לישראל בשנים -1947 1949.

פאול קלמרו סוחר ירושלמי ספרדי, שבשנות ה-20 של המאה הכ׳ עבר למרוקו, וכיהן בתור מזכ״ל הפדרציה הציונית בשנות ה-40 וה-50 של המאה הכ^׳.

שלמה כגן יליד רוסיה שרכש את השכלתו המשפטית בצרפת, הגיע לקזבלנקה בשנות ה-20 של הכ^׳, פעל בפעילות ציונית מטעם הפדרציה הציונית של יהודי צרפת. הוא היה חבר בועד הפועל של הפדרציה הציונית של צרפת. עודד את הציונים להבעת סולידריות עם יהודי גרמניה ומזרח אירופה, אחרי עליית היטלר לשלטון ב- 1933. גם עשה מאמצים לגיים כספים לקק״ל ולקרן היסוד.

אברהם אלמאליח (1967-1885) יליד ירושלים, שמשפחתו עלתה ממרוקו. עתונאי שמילא תפקיד חשוב בחיים האינטלקטואליים בארץ ישראל בשנים 1915-1910. הוא ובן טובי נשלחו מטעם התנועה הציונית למרוקו, הדבר מתברר מהמכתב ששלח יחיא זאגורי ראש קהילת קזבלנקה ב-24 באפריל 1923 לשלטונות הצרפתיים במרוקו, בו נאמר, כי ב-1921 הגיע מהארץ פובליציסט ארץ ישראלי.

אלמאליח ביקר בקיץ 1923 בפאס, ברבאט, ובסוף בקזבלנקה ב-25 ביולי. יחסו של זאגורי לציונות היה שלילי, והביע חשש שהדבר יגרום לפגיעות של מוסלמים ביהודי מרוקו. הוא נזכר בדו״ח של משרד הקק״ל מה-15 במרס 1924. במכתב נכתב, כי השלטונות הצרפתיים מדכאים את הפעילות הציונית, ואין סיכוי לשינוי. בהסברה הציונית יש להתחשב בעובדה, כי יהודי מרוקו הם דתיים מאד. הקרן הקיימת זכתה לתרומות זעומות בפאם ובקזבלנקה. בזו האחרונה היתה זמן מה אגודה ציונית שחבריה היו מהגרים מאירופה.

הרב פינחס כהן, פעיל ציוני היה אחד הפעילים הציוניים בדרומה של מרוקו בשנים 1923-1919, שבשנת 1920 ביקר בקזבלנקה, וגילה את הכתובת של ארגון ציוני בלונדון. הוא ניהל התכתבות עם הארגון הנ״ל, בין יולי 1920 לינואר 1923. גילה יוזמה ומכר שקלים, שנחשבו כדמי חבר שנתיים לארגון הציוני. ד״ר חיים ויצמן נשיא ההסתדרות הציונית, כתב לו מכתב הערכה אישי.

היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח- יחס יהודי קזבלנקה לתמיכה בארץ ישראל ולציונות-עמ'239-242

ג. דת וכלכלה: היהודים וחברת הרוב המוסלמית במקורות

• אחד מראשוני החוקרים בתחום המעמד הכלכלי של היהודים בתוך חברת הרוב המוסלמית הוא דוד קורקוס־אבולעפיה, מיוצאי הקהילה היהודית במרוקו. קורקוס, בחינוכו, בגידולו, בנסיעותיו הרבות, ובהיותו ממשיכה של משפחת סוחרים, הפך להיסטוריון חובב. הוא ציין שהכיר היכרות אישית את המשפחות הנכבדות, לא רק בעיר מולדתו מוגדור אלא גם באגדיר, בטנג׳יר, בתיטואן ועוד. הוא קבל על שהנוסעים מאירופה הרבו לתאר את דלות ההמונים היהודים בשכונותיהם הנבדלות בלי לתאר את האופי העירוני המשותף להם ולשכניהם המוסלמים. בעיר המוסלמית פעלו סוחרים יהודים בכל תחומי הכלכלה. במחקריו הוא שם לו למטרה לאזן את תיאורי הנוסעים ולתאר בפרט את יהודי המלך ואת אשפי הכלכלה והמסחר הבין־לאומי שמהם ניזון השוק המקומי. אמנם קורקוס טען כי בנושאים שכתב עליהם הוא אינו נזקק למקורות רבניים, שכן לדעתו בשו״ת תוארו בדרך כלל חייהם של דלת העם שנזקקו בסכסוכיהם לפסקי הרבנים, ואילו הגבירים, הנגידים והרבנים העדיפו לוותר על זכותם זו ולא לבוא לבתי הדין. [יתר על כן, הוא הפליג באומרו: ״האצולה לא גירשה את נשותיה״. אולם דווקא בעניין זה יש מקורות על נגידים יוצאי ספרד שגירשו את נשותיהן.]

 אך בעניין זה הוא לא צדק, משום שספרי ההלכה והפסיקה כוללים פסקים שבהם היו מעורבים גם סוחרים גדולים. וכך, גם כאשר נדרש קורקוס ליהודי פנים הארץ, שרובם ככולם היו סוחרים זעירים, בעלי מלאכה ורוכלים, הוא תיארם בהכללה ורק על פי מקורות אירופיים. את מאמריו אפשר לחלק לכמה סוגים: מאמרים כלליים בעלי אופי עיתונאי, שהציגו לציבור הרחב מושגי יסוד על תולדות יהודי מרוקו; מאמרים על פרק מסוים בתולדות היהודים ובתנאי חייהם: שניים מהם על הלבוש היהודי, ואחד על תחיית העברית במגרב בימי הביניים; וכן קורקוס השלים ותיאר את מצב הקהילה מן המאה השלוש־עשרה ועד המאה החמש־עשרה ופירט את התפתחויותיה בתחום ההנהגה הכלכלית במאמר ארוך של שני חלקים, שבו תיאר את הסוחרים היהודים שפעלו תחת המרינים.

ד. בין יהודי החצר ובני העם היהודי במקורות ובמחקר

רוב הידיעות שהביא ההיסטוריון חיים זאב הירשברג על מצבם המדיני־חברתי של היהודים במרוקו במאות השש־עשרה והשבע־עשרה מבוססות על דברים שכתבו יושבי מלאה פאס שבזכות רמתם הרוחנית הגבוהה היו לסופרי קורותיה. כאמור, במיוחד בלט בספרו השימוש בכרוניקה ״ספר דברי הימים של פאס״. בני דנאן ואחרים גילו כמובן הזדהות עם המוצאות את בני עמם, ואילו נוסעים ודיפלומטים אירופים, שמספרם גדל בתקופה זו, גילו עוינות רבה בתיאוריהם, או שהם תיארו את מצבם המושפל של היהודים בנימה של שמחה לאידם, ברוח הכנסייה הנוצרית. הירשברג העתיק דפים רבים מן הכרוניקה הזאת והעיר הערה מדריכה, שעיון במקורות יהודיים כמו זה יוצר רושם כאילו היהודים סבלו יותר מן האוכלוסייה המוסלמית במרוקו בשל אכזריות השליטים השריפים בשנות שלטונם. אך למעשה, גם ההמונים המוסלמים סבלו מהתעמרות השליטים ומשרירות לב הפקידים והמושלים הצבאיים, ודווקא השלטון כרת ברית עם הסוחרים והמדינאים היהודים.

תביעתו של הירשברג לעיין גם במקורות ערביים לא נתמלאה גם מצדו־הוא, לבד מהערות אחדות שהביא מכרוניקות אחדות. אחת מהן היא הכרוניקה החשובה על תולדות השושלת העלווית ״כתאב(אל)אסתקצא״. בתוך כארבע־מאות עמודים נמצאו שורות אחדות בלבד העוסקות ביהודי הארץ. סופרי החצר ומחברי הכרוניקות הערביות מיקדו את עניינם בקורות השליטים ופמליותיהם. הם התעלמו כמעט לחלוטין מיתר האוכלוסייה – המוני המוסלמים והמיעוט היהודי כאחד. בני העם היהודי נזכרים בקצרה, ולאו דווקא בלשון חיובית. גם לחוג החצרנים היהודים, ששירת את מלכי מרוקו במסירות רבה, אין זכר בכרוניקה זו, אף שמובא בה מידע רב על השרים המוסלמים. נראה שהעדר המידע על החצרנים נובע מחשש שיעורר תרעומת בקרב חכמי הדת המוסלמים. רק במקורות ארכיוניים של המנהל המלכותי לא נפקד מקומם של סוחרים ומדינאים יהודים. המלכים היו שווי־נפש לכך שיהודים רבים שירתו אותם בעניינים מדיניים וכלכליים רבים, ולמעשה לשני הצדדים הייתה ברית שצדה האחד הוא הגנה על יהודי החצר מצד השלטונות, והאחר הוא היותם מליצי יושר על בני עמם לפני השלטונות, אבל השתדלות זו נעשתה הרחק מעיני העם וחכמי הדת. ואפשר שנחמה פורתא מצאו גם סופרי החצר בדמי לא יחרץ של פטרוניהם, כאשר השמיטו כמעט כל זכר למשרתיהם היהודים של מלכי מרוקו.

מאמרה של פימינטה־טאבארש ״יהודי פורטוגל״ הוא יצירת מופת המתארת את פעילותם של יהודי החצר במחצית הראשונה של המאה השש־עשרה. מתוך תעודות מארכיון האינקוויזיציה היא מעלה על נס את הצלחתם של סוחרים יהודים רבים שבאו מפאס לפעילות מסחרית במצודות הפורטוגליות בחופי מרוקו בלי לעורר התנגדות מצד מפקדיהן. אלה אינם מסתירים את חלקם של הסוחרים היהודים בקשרים הנרקמים בין מלכי ליסבון לבין שליטי פאס ומראכש, הם רק מגבילים אותם שלא יפיצו תעמולה יהודית בין האנוסים. הסוחרים מבני המיעוט היהודי התמודדו עם החשש מפני שליחי הכנסייה שעקבו בלי הרף אחרי השפעתם הדתית על סוחרים־ אנוסים מפורטוגל, וכן הם נזהרו מפני פגיעתם הרעה של סוחרים מוסלמים שעמם פעלו. הסוחרים היהודים נזהרו עוד שלא לעורר את חמתם של חכמי הדת המוסלמים ושל ההמון המוסלמי במרכזי הערים המרוקניות.

בכל המחצית הראשונה של המאה השש־עשרה שרר מצב מלחמה בין פורטוגל לבין מרוקו, והג׳יהאד שבו נתעטפו המרוקנים המוסלמים נגד הכופרים הנוצרים, התָרים אחרי כיבוש נתחים נוספים מממלכתם, נתפרש להמוני העם כמלחמה ממשית ויום־יומית  נגד הפורטוגלים והספרדים, אך גם נגד יהודים ששירתו אותם בנאמנות.

המפגש בין בני שלוש הדתות התעורר גם בראשית המאה השבע־עשרה, והפעם נקטו ראשי הקהל אמצעים משפטיים נגד העוברים על תקנות שהתקבלו בעניין זה.

ה. סיכום

נראה כי עד היום עסקו מחקר התקופה ותיעודה בעיקר במקורות שתיארו את יחסי היהודים עם הקהילה החיצונית, ועניין הארגון הקהילתי הפנימי נעדר מן התיאור לגמרי. אין להלין על התעלמותם של החוקרים מספרות חכמי התקופה, כגון אלה המכונים ״בעלי התקנות״, בגלל הקושי הלשוני והתוכני הכרוך בה.

גם בספריהם של חוקרים נכרים חסר תיאור מצב החברה היהודית, ואין בהם התייחסות להשפעתם הגדולה של בני העם היהודי על המסחר הבינוני ועל המלאכה בערים המוסלמיות.

כאמור, את רובו של הספר הזה נייחד להתפתחות החברה היהודית וארגונה, ונבסס את המידע על המקורות החיצוניים והפנימיים גם יחד, ועל ספרות המחקר הקיימת. נראה תמונה כוללת של ההתפתחות ההיסטורית, ובעיקר החברתית, של הקהילה היהודית, תוך שימת דגש מיוחד על הארגון הפנימי שלה, על הנהגתה ומוסדותיה, ובהם הנגידים ובתי הדין, ועל היחסים בין המוסדות השונים. נדון גם ביחסיה של הקהילה עם סביבתה הנכרית, בפרט עם המלכים השונים ועם המושלים המקומיים.

הנהגה וחברה –שלום בר אשר-סוגיות בתולדות ההנהגה והחברה היהודית במרוקו בזמן החדש אורות המגרב-תשע"ח- עמ'22-25

השגות על הרא״ם על פירוש רש״י לתורה, נדפס כנספח לספר ׳נימוקי שמואל׳ של נכדו רבי שמואל הצרפתי(אמשטרדם תע״ח).

אמרי יושר ביאור על מדרש רבה, בהקדמה לחיבור, רבי וידאל מציין את השיטה בה נקט בפירושו: ׳קח לך מעיין ביאורי זה על המדרש רבה, כי באמת על אדני האמת הוטבעו ומצמרת הפשט לוקח, נטעיו נטעי נעמנים׳. כלומר נוהג לפרש את המדרש על פי פשוטו, בלי להעמיס עליו רעיונות על פי הקדמות שונות כדרכם של הדרשנים, הרחוקות מפשט הלשון ומכוונת בעל המאמר. בהקדמה הוא מזכיר דרכים שונות הקיימות בהבנת המדרשים ובפירושם. אם כי הוא עצמו מציין ׳כי כוונתי ומגמתי רדיפת האמת, אחד המרבה ואחד הממעיט ולדעתי כל יתר על כנטול דמי׳. כלומר, הוא שולל פרשנות נרחבת הגותית מדרשית או קבלית, הרחוקה מלשון המדרש. בהקדמה הוא עוסק גם בשאלת זהות מחברו של המדרש רבה.

סמוך להדפסת חיבורו ׳צוף דבש׳, הוחל בהכנות להדפסת חיבור זה עם המדרש רבה, ולהוסיף לו כנספח את ביאורו של רבי וידאל למגילת איכה. לשם כך ביקשו את הסכמת והמלצת היעב״ץ לתרום למען הדפסת הספרים, ומשום מה הדבר לא יצא אז לפועל.

הספר ׳אמרי יושר׳ נדפס לראשונה מכת״י(ברלין תרכ״ו), ולאחר מכן יצא במהדורות נוספות בורשה.

דרך הקדש פירוש לספרא. רבי וידאל עסק במדרשי אגדה, הוא עסק גם במדרשי הלכה כמו חברו רבי אהרן אבן חיים, וכתב פירוש שיטתי ותמציתי על ספר ׳תורת כהנים׳. בהקדמה לחיבור מציין את מטרת פירושו ואת היגיעה הרבה שיגע בחיבורו, והוא מניח שהקורא הרגיל לא יכול לדמיין את גודל היגיעה הנדרשת לעבודה מעין זו. כמו האורח הנגש לשולחן הערוך, לא יעריך נכונה את טורח בעל הבית בהכנת השולחן ובמנעמיו, כך מי שלא מכיר מלאכת קודש זו, אינו יכול לתאר את העמל שנדרש בכתיבת פירוש זה:

כי אשר אל השלחן הערוך יבא, לא יעריך ולא ידע ערך טורח שטרח בעל הסעודה ואת טובו. אמנה טרחתי ויגעתי לדעת אן מקום מוצא הברייתא ותחנותה בתלמוד ולתור ולבקש דברי רש״י עליה, כי מבלעדי זה היה ספר זה כדברי הספר החתום.

למעשה פירושו יש בו הרבה יותר ממה שהזכיר, כי הוא נושא ונותן בדברי התלמודים והספרא ובפירושי הראשונים עליהם. בהקדמה הוא דן גם בזהותו של מחבר הספרא.

כשמשווים את ׳דרך הקדש׳ לספר ׳קרבן אהרן׳ פירושו של ר׳ אהרן אבן חיים לספרא, בולט ההבדל בדרכי כתיבתם. משום שרבי וידאל כותב בקיצור נמרץ ובלשון בהירה, עד כי לעיתים קשה לעמוד על תרומתו ועל חידושיו. וזה סיגנונו בכל חיבוריו, כדברי ר׳ יעקב אבן צור, בהקדמה שכתב לספר ׳אמרי יושר׳, שציטוט ממנה יובא להלן.

לעומת זאת, ר׳ אהרן כותב באריכות מופלגת, תוך שהוא מפגין בקיאותו וחריפותו הגדולה בש״ס ובמפרשים, כשהוא מיישב כל דבר באופנים שונים. על אריכות לשונו נמתחה ביקורת על־ידי רבי יאיר חיים בכרך וחכמים נוספים. הוא עצמו חש בכך וכתב בקולופון לחיבורו ״קרבן אהרן״, בלשון מליצית, כמתנצל על הסיבות שהביאוהו לאריכות זו. שאכן גם חיבורו במהדורה ראשונה ושניה שכתב בהיותו בפאס, פירושו הכיל את תמצית עיונו בסוגיות הנידונות. ומשום כך הספר היה גדול באיכותו אבל קטן בכמותו. וכשהגיע לויניציאה כדי להדפיסו, ראה שם את הספרים הנדפסים גדולים בכמותם, ואז חשב עם עצמו, כי מי יעריך חיבור קטן הכמות כשלו, לעומת הספרים גדולי הכמות והאיכות המודפסים, ומשום כך כמעט התייאש מלהדפיסו: ׳אז אמרתי שרגא בטיהרא מאי מהניא, ואיך יראה יתוש אחד [=חיבור קטן] בפני חבורים גדולים ונוראים בשטות הגמרא ובעומק החידוד בו, ומה יערב להם דברי אלה אם לא אטריח עיוני ושכלי ללכת בעקבותיהם׳. אולם לאחר שעיין בספרים המודפסים, ראה שגודל הכמות בהם נובעת מכך שהמחברים כתבו את כל מהלך עיונם בסוגיה, שיטה שבה נהגו במרוקו לחנך את הנערים לדרכי העיון. אז התאושש והחליט לכתוב מהדורה נוספת לפירושו, שבה כתב מחדש את כל מהלך עיונו בכל סוגיא וסוגיא ובכך גדל חיבורו בהיקפו ובכמותו:

אז נשאתי את עיני לשמים ואמרתי מאין יבא עזרי! עזרי מעם ה׳, ויעירנו ויאמר לי מה לך נרדם ונבהל הלא בזה גדלת כל ימיך… ועשיתי מהדורה לחבורי קודם שהבאתיהו לדפוס, אשר בו ביארתי כל השטות שהובאו בגמרא על כל בריתא ובריתא מהבריתות אשר הובאו שם עם ההויות והפרכות והאתקפתות אשר בה. וגם על דברי רבותינו בעלי התוספות, כי אמרתי הלא זה ישר בעיני המעיינים ויערב להם.

כלומר, פירושו הרחב בהיקפו אשר בו משא ומתן ארוך בליבון הסוגיות בחריפות ובקיאות, ובביאור דברי הראשונים, נועד כדי לחבב חיבורו בעיני המעיינים, והוא חיקוי לשיטת הפילפול שנהגו בה אז מחברי ספרים מחכמי אשכנז וארצות הבלאקאן.

ספר ׳דרך הקדש׳ הוהדר לראשונה מכת״י על ידי הרב נחום מרגליות (הוסיאטין תרס״ח), עם הספרא בצירוף הארות והערות.

כאמור דרכי פרשנותו וסיגנון כתיבתו של רבי וידאל, הוא ניסוח קצר ותמציתי, עד שנדמה לקורא בעיון ראשון שהדברים פשוטים ואין בהם חידוש. ורק לאחר העמקה בדבריו ניתן לעמוד על פרשנותו וחידושו, כפי שכותב היעב״ץ בהקדמתו לספר ׳אמרי יושר׳ פירושו על מדרש רבא:

והנה כל הרואה דברי חיבור זה בהשקפה ראשונה, יעלה על דעתו שאינו אלא מפרש שטחיות הבנת הדברים בלבד. והוא לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב, דהאי תנא ירושלמאה הוא דנקט לשון קלילא, ושונה לתלמידיו דרך קצרה, מקצר ועולה, אוכל התוך וזורה הקליפות, ודבריו דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות,

על כן היו דבריו מעטים, והמה מדובבות מאליפות, והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה,

וציציו ופרחיו בשמים ראש מר דרור נוטפות, כל שוגה בו יחכם, ואמור יאמר כלך אצל יפות, והרוצה ליהנות יהנה, בהתיישב דעתו לעיין בו במתון כדרך שמעיין בדברי רש״י ז״ל, ואז ימצא מרגוע ויתורצו לו הקושיות שיש במאמר, ולבבו יבין ויבחין מה הוקשה לחז״ל בכתוב והיאך יתיישב המקרא כמין חומר על פי דרשתם.

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט-עמ'- 20-17