מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני
שמואל בן יצחק אלבאז
מרבני פאם. נולד תנ"ח. הצטיין בבקיאותו בספרים ובשכלו החריף. יסד ישיבה ועמד בראשה והעמיד תלמידים הרבה. בן ל"ו נתמנה לחבר בד״צ, וחבריו היו ר׳ יעקב אבן צוד ור׳ שלום אדרעי. הראשון חבר קינה על מותו. רוב חבוריו נמצאים עדין בכ״י. נלב״ע בשנת תק״ט.
חיבוריו: א. עוז והדר, חידושים למסכת ע״ז. ב. הנער שמואל, חי׳ למסכת שבועות ג.לכמה מסכתות הש״ס. ד. שירים ופזמונים. ה שו״ת ופסקים ודרושים.
אברהם אלב׳ו
חתום עם הרבנים וראשי הקהל בירושלים, על אגרת שנשלחה לעיר פאם בשנת ש״צ, ונתפרסמה ע״י הרי״מ טולידאנו בספר השנה של Hebrew union College שנה ד. עמ. 46
יוסף אלב׳ו
תלמיד הרב חםדאי קרשקש. חוקר ומלומד. נודע כפילוסוף דתי, ולדעת ההיסטוריון צ. גרץ היה גם רופא. חי באמצע השני של המאה הי״ד בספרד. חבר ספר חקירה גדול בשם העיקרים. כתבו וגמרו בשוריאה בשנת 1425 כפי תעודת מלכות רשמית שמש במשרת רב בעיר דרוקה. ספרו החשוב כולל ג , פרקים גדולים: א. מציאות השם. ב. תורה מן השמים ג. שכר ועונש. הוא התכוין להציע מקור כללי ומוסכם לוכוח הדת. בקש לקבוע את תחומי דת ישראל ולהטעים בעיקרי האמונה הצדדים המבדילים את תורת ישראל מתורת הנוצרים והמושלימים. ספרו זה נדפס פעמים רבות. השתתף בוכוח הדתי שנערך מטעם האפיפיור בנדיקטום הי"ג בטורטושא וסאן מטיאו בשנת 1414 התוכח עם המומר ג׳ירונימו די סנטה . פ״י (יהושע הלורקי (נלב״ע בספרד בשנת 1440 אשכל ב. עמ . 396
דוד אלבוחר
רב ומחבר. כנראה שהיה מרבני קושטא. ובישיבת ״אחד״ שנוסדה ע״י הרב שבתי אקשוטי בירושלים, ראיתי כ״י אחד גדול בשם ״נחמתי בעניי״, והוא פירוש על התודה. נשלם ע״י המחבר בשנת תקצ״ט. ובסופו מסיים: ״המצר על גאולתנו כי לא תאחר, דוד אלבוחר״.
אברהם ב״ר משה חיים אלבצראוי
נולד בבצרה שנת תק״ן. היה מטובי עסקני העדה וראשיה. בתק״ץ עלה לארץ והתישב בצפת. כאן התעסק בממכר אבני חפץ, פנינים ומרגליות. היה מידידיו הנאמנים של הגביר דוד ששון מבומבאי. בימי הרעש בשנת תקצ״ז, שהביא כליון על בני ביתו ורכושו עבר לירושלים עם שארית הפליטה, וישא בה את בת אחיו של הרב התיר יעקב הלוי ספיר בע״ס אבן ספיר לאשה. ממנה נולדו לו ששה בנים. בהשתדלותו נבנה הבית בקבר רחל בשנת התרכ״ה, כמבואר בלוח התלוי שם. נלב״ע ט״ו חשון תר״ל.
נםים אברהם אלבצראוי
יליד ירושלים בשנת תרכ״ט. קבל חנוך תורני, ובן י״ח נסמך להוראה. שנים מספרהיה מנהל חדר בשכונת רחובות, ובה בעת שמש ש״ץ בביה״כ הגדול שבאהל משה ואח״כ בימין משה. בין השנים תרס״א — תרס״ג היה שד״ר של ק״ק חסידים בית אל לערי בוכרה וכעבור חמש שנים נסע שם שנית בשליחות עדת הספרדים בירושלים. בדרך נסיעתו השניה התעכב בבוכרה שנתים ימים ויהי שם למ״ץ, ובשובו, כהן זמן מה בתור מנהל ת״ת הספרדים
בירושלים. רוב שנות חייו עסק במסחר של אבנים טובות ומזה מצא פרנסתו בשופע. נלב״ע כ״ב כסלו תרע״ז.
שלמה אלבצראוי
אחיו של ר׳ נסים אברהם הנ״ל. נודע כפייטן ומחבר. ת״ח צנוע וחתנו של הרה״ג שלום משה חי גאגין. חבר פירוש על התורה לסדר בראשית בלבד. בהסכמות לחבורו זה שנדפס אחד מותו בשם ״דבר שלמה״ יכונה ע״י הרב ב״צ עוזיאל ״החכם הנכבד דעסיק באוריתא תדירא חסיד ועניו כש״ת וכו'״. והרב חזקיה שבתי יתארהו—״כאיש רצוי לכל, מוקיר רבנן ותלמידיהון שקדן בתורה ונהנה מיגיעו״. חבורו הנ״ל הוא אוסף של חדושי תורה מחז״ל ביניהם רש״י רמב״ם, הראב״ע, אברבנאל, ואחרים, ומצטיין בסגנונו העברי הצח. הספר נדפם בהדור בתל אביב בשנת תרצ״ב. אחדים משיריו כונסו לסוף ספרו הנ״ל מהם מוקדשים לכבוד הרבנים הראשיים יעקב מאיר, חיים נחום, חזקיה שבתי וכרו'. יתרם עודם בכ״י. נלב״ע בתל אביב ביום י״ג אדר תר״צ.
אברהם אלגאזי
נולד בקושטא בשנת 1570 לערך, ונפטר בכיאו שנת 1630 . נודע בשם הרב מברוםא. נזכר בס׳ ״אגרת שמואל״ להר״ש אוזידה במלים אלה: ״האלקים אנה לידי גבר בכולא חכם שלם בחכמה ובדעות אשר תפש אומנותו של אברהם אבינו להכניס אורחים וביתו בית ועד לחכמים הגביר הנודע בשערים איש חיל ורב פעלים״. השאיר אחריו חמשה בנים שהיו רבנים באזמיר והם ר׳ משה, ר׳ שלמה, ר׳ מנחם ר' יצחק ור׳ חיים.
חיים בן אברהם אלגאזי
רב ומפרש. תלמיד מהרימ״ט. חי בקושטא. חבר באור על חלק מס׳ מישרים וס', תולדות אדם וחוה לר׳ ירוחם בן משולם, שנדפס בקושטא בשנת רע״ו, וקראו בשם נתיבות משפט, וכן כתב שו״ת ודרושים.
חיים בן יצחק אלגאזי
חי בראשית המאה הי״ט בקושטא. אח״כ היה רב באזמיר. בסוף תקע״ג עלה לירושלים ונפטר בה בשנת תקע״ט. חבר ספרים שונים. ביניהם: א. דרך עץ החיים, חי' על הטור ורמב״ם ושו״ת ודרושים, שלוניקי תקס״ט. ב. עץ ימין, דרושים ושו״ת, שלוניקי תקפ״ב.
חיים ב״ר מנחם אלגאזי
יליד אזמיר, אח"כ רב ברודיס. בסוף ימיו חזר לאזמיר, ונפטר בה. היה תלמיד הר״ש אלגאזי הזקן. חבר ס' ״בני חיי״ דינים כסדר ד' הטורים, קושטא תע״ב, ונודע ממנו גם ס', קונטרס הגטין, שהובא בס' יד אהרן לר״א אלפנדארי.
מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני
Les veilleurs de l'aube-Victor Malka-2010-Piyoutim
Mon Dieu je te glorifierai (Elohaï aromimkha)
Mon Dieu, je te glorifierai Parce que ton fils, fruit de ta grâce Et qui a reçu ton sceau Tu l’as nommé Abraham !
Ses paroles sont rayons de miel,
Le peuple entier est derrière lui,
Il dit amen à tous ses ordres Le peuple du Dieu d’Abraham. Il
[1] est juste et juste est sa parole
Car le Tout-Puissant est à sa droite
Pour qu’il dirige jour après jour ses ouailles.
Père des peuples est Abraham !
Une étoile de justice (Kokhav tsedek)
Une étoile de justice pour les générations Sa lumière a brillé.
Abraham était unique parmi les hommes de son temps. Au printemps de ses jours, il connut l’Étemel Et vit dans son projet des illuminations.
C’était un sage sédentaire, non pas un militaire.
Et son nom n’était pas associé aux gens d’épée.
Son âme ne songeait qu’à réunir les foules Et à leur enseigner sa loi et ses leçons !
Voici donc Abraham – lion dans la forêt –
Célébré, entouré d’un petit groupe d’hommes
Montant à l’assaut, face à quatre monarques
Faisant taire leur épée par sa seule parole.
Dieu vivant et grandiose (El Haï ram)
Au Dieu glorieux et sublime, je veux chanter,
Je célébrerai à jamais son nom
Avec tambours et trompettes.
Oh, mon Dieu, réponds-moi
Tourne-toi vers moi et pardonne-moi.
Dieu de vie, libère-moi
Afin que je puisse te chanter !
Une pauvre éprouvée et malheureuse
Rejetée et prisonnière
Jusqu’à quand sera-t-elle méprisée ?
Dieu de vie et de grandeur !…
Vers toi mon Maître (Elekha koni)
Vers toi mon Maître qui habites les hauteurs
Je lève les yeux, à la façon d’un esclave vers son maître.
De grâce, viens à mon aide et tire-moi
De ces eaux meurtrières !
Libère un peuple pauvre
Des mains d’un ennemi cruel.
Car ta main est puissante…
Libère un peuple fidèle à sa promesse
Des mains de ses adversaires !
Et ramène le cœur des pères vers les fils […]
De grâce… (Anna Moni)
De grâce, mon oppresseur me domine.
Mon ennemi porte la main sur moi.
Il a fait de moi un errant.
Ramène-moi à ma demeure
Daigne me procurer de la joie
Que ta main me guide
Afin que je rejoigne ta maison sainte !
Un peuple étranger, dans sa cruauté,
A décidé de mon sort.
Il m’impose sa crainte,
Terrorise mon peuple et ma communauté.
Mon Dieu, écoute ma prière
De grâce, pardonne ma conduite
Car tu es mon rocher et mon sauveur.
C’est vers toi que toujours j’oriente mes prières
Vous gens du Maghreb (Atem Yotsé Maarav)
O vous, gens du Maroc, hommes de foi,
Soyez nombreux à glorifier Dieu, en ce jour de Mimouna.
C’est ainsi, au Maroc, depuis les temps anciens,
Que s’expriment les juifs, bénissant leurs amis :
Réussis donc, mon frère, sois heureux et prospère !
Les enfants du pays, selon leur tradition,
Jusqu’à nos jours encore, en terre marocaine,
Offrent aux juifs de beaux cadeaux.
Juifs et Arabes, tous réunis,
Chantent en chœur, l’âme réjouie.
Heure de joie (Sa’a haniya)
C’est une heure de joie, elle plaît à mon cœur !
Elle m’est très chère et à tout instant.
Le jour où le Maître des cieux a eu pitié de moi
Pour la première fois, m’a donné la Torah
Claire et pure, sans défaut ni oubli.
La Torah, je l’aime et je m’en prévaux,
Je la chéris toujours, elle est une richesse.
Et quand je la retrouve, mon cœur est apaisé.
En toute heure et en toute circonstance
Elle me fait oublier mes douleurs et mes peines…
Dodi yarad leganno (Mon amant est descendu à son jardin)
La séance des bakkachot commence régulièrement par ce chant-poème dont l’auteur est Haïm Cohen, un kabbaliste de Safed. Voici la traduction qu’en a faite le regretté Haïm Zafrani (extraits) :
Une voix appelle, mon amant frappe (à ma porte)
« Ouvre-moi, ma toute parfaite,
Les portes de Sion que j’ai tant aimée. »
Vers toi, mon amant, j’élève mon âme.
Pourquoi l’épouse de jeunesse est-elle répudiée ?
Naguère, en ton cœur, j’étais gravée, Et maintenant
C’est une prostituée que tu fais reine !
Ma fille, sois sans crainte, car je me souviendrai encore
[de toi,
Et d’une terre lointaine, je rassemblerai tes enfants
[dispersés.
Je te rebâtirai et tu seras restaurée dans ta beauté et ta
[splendeur.
Car tu es ma vraie sœur !
Ma douleur grandit chaque instant que je me souviens
[et me demande
« Comment l’esclave a pu ainsi prendre la place
[de la maîtresse,
Comment se déguise-t-elle (en épouse légitime)
Dans la joie de l’éternité, dans une végétation de délices ? »
Sache que je hâterai l’heure de la grâce,
Et tu puiseras dans l’eau vive de l’allégresse […]
Ah, mon Dieu ! Comme tu m’as humiliée !
Des cieux où j’étais, tu m’as jetée à terre
Par un jour de grand froid, c’est une parure (légère)
[qui me couvre
Alors que ma maison était tapissée de tenture de poudre
[…]
Tu es pur, tu n’es pas un Dieu qui aime l’iniquité
Qu’attends-tu donc pour être le juste et le sauveur ?
Quand me revêtiras-tu des vêtements de salut,
Du manteau de justice et de perles multiples ? […]
Priez, vous les vaillants et les forts, mes frères et toute
[ma nation,
Jour et nuit, à Dieu ne laissez pas de répit,
Jusqu’à ce qu’il reconstruise Sion et réunisse les exilés
[de mon peuple,
Des quatre coins du monde, dans la maison de mon délice
[•..]
Yedid Nefesh (Ami de l’âme)
Ce poème est un des plus importants de la veillée des bakkachot. Il est l’œuvre d’un kabbaliste de Safed, Elazar Azkari. (Trad. : Haïm Zafrani.)
Ami de l’âme, père miséricordieux,
Rapproche ton serviteur de ta volonté.
Ton serviteur courra comme un cerf,
Il se prosternera face à ta majesté.
Ton amour lui est plus doux que le miel vierge
Et plus agréable que tout autre délice.
Majestueuse et belle lumière du monde,
Mon âme est malade de ton amour.
Je t’en supplie, Seigneur, guéris-la,
En lui montrant les délices de ta splendeur.
Alors, elle sera plus robuste et plus saine
Et se réjouira d’une joie étemelle.
Forte et inébranlable et sûre, que ta miséricorde s’éveille,
Aie pitié du fils de ton bien-aimé !
Car il languit du désir
De voir la puissance de ta gloire.
Je t’en supplie, mon Dieu, délice de mon cœur,
Aie pitié et ne détourne pas ta face !
Révèle-toi, ô toi notre bien-aimé,
Et couvre-nous de la coupole de ta paix !
La Terre s’illuminera de ta gloire,
Nous exulterons et nous nous réjouirons en toi !
Ne tarde pas, ô bien-aimé, car le moment est venu
De nous accorder ta grâce, comme aux jours anciens.
Les veilleurs de l'aube-Victor Malka-2010-Piyoutim-128-138
06/05/19
תהלה לדוד-אפרים חזן ודו אליהו (אנדרה) אלבאז-אָבֹוא בֵיתְךָ אֵל בְּרֹב חַסְדֶּךָ.כולל ביאור
רבי דודו בן אהרן חסין – פיוטיו ברצף עם ביאורים.
1 – אָבֹוא בֵיתְךָ אֵל בְּרֹב חַסְדֶּךָ.
בקשה. שיר מעין אזור בן יז מחרוזות ומדריך דו-טורי. בכל מחרוזת ג טורים. הטור השלישי מתחלק לשתי צלעיות: צלעית א חורזת בסטרופה וצלעית ב מהווה חרוז אזור. הטור השני של המדריך משמש רפרין.
חריזה: אא בבב/א גגג/א דדד/א.
משקל: עשר הברות בטור. בטורי האזור אחת עשרה הברות. כתובת: בקשה. נועם ׳יוצר בחכמה׳. סימן: אני דוד בן חסין חזק נר״ו. מקור: ק- ה ע״א.
אָבֹוא בֵיתְךָ אֵל בְּרֹב חַסְדֶּךָ
אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ.
אָעִירָה שַּׁחַר אַפִּיל תְחִנָה
וּמְעַפְעַפַּי אֲנַדֵּד שֵׁנָה
5-שְׂפָתַי תַּבַּעְנָה / תְּהִלָתֶךָ
אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ.
נַפְשִׁי וְרוּחִי קִרְבָתְךָ דּוֹרְשִׁים
כָּל עַצְמוֹתַי תּאֹמַרְנָה רוֹחֲשִׁים
מֵאַהֲבַת נָשִׁים / נִפְלָאת אַהֲבָתֶךָ
אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ.
יוֹמָם וָלַיְלָה בְּךָ מַחֲשַבְתִי
10-כָּל מַעֲיָניַ בְּךָ שָׂמְתִּי
בְּשָׁכְבִי נִשְׁמָתִי / אַפְקִיד בְּיָדֶךָ
אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ.
אבוא… קודשך: תה׳ ה, ח. הפסוק משולב בפסוקי הכניסה לבית הכנסת ׳מה טובו׳ ורומז לייעוד הפיוט כמכין לתפילה. 3. אעירה שחר: תה׳ נז, ט, אשכים קום לפני עלות השחר. אפיל תחנה: כדי להביא תחינתי לפני ה׳. הלשון על-פי יר׳ לז, כ. 4. ומעפעפי אנדד שינה: על-פי בר׳ לא, מ: ׳ותדד שנתי מעיני׳, כלומר, אסלק מעיני שינה ואעורר עצמי. 5. שפתי תבענה תהילתך: על-פי תה׳ קיט, קעא: ׳תבענה שפתי תהלה׳. 6. נפשי… דורשים: על-פי החלוקה הידועה לנפש רוח נשמה, ור״ל שנפשו שואפת אל האל, ודורשת קרבתו, על דרך ׳ואני קרבת אלקים לי טוב׳ (תה׳ עג, כח). 7. כל עצמותי תאמרנה: על-פי תפילת ׳נשמת׳, והפסוק משובץ מתה׳ לה, י. רוחשים: נפשי ורוחי מכריזים תהילת ה׳. 8. מאהבת… אהבתך: על-פי שמ״ב א, כו: ׳נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים׳. 9. יומם… מחשבתי: על דרך ׳והגית בו יומם ולילה׳, יה׳ א, ח. 10. כל… שמתיך: כל מחשבותי ורעיונותי הוגים בך, על־פי תה׳ פז, ז. 11. בשכבי… בידך: על־פי תה׳ לא, ו, ׳בידך אפקיד רוחי׳, והלשון משולב בפיוט ׳אדון עולם׳. 12. דבקה לעפר נפשי: תה׳ קיט, כה, ועניינו הבעת צער רב.
דָּבְקָה לֶעָפָר נַפְשִׁי בְּזָכְרִי
אֶת אֲשֶׁר הָלַכְתִּי אַחֲרֵי יִצְרֵי
אֵיךְ אוּכַל יוֹצֵר, / לָבוֹא עָדֶיךָ
אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ.
15- וַאֲנִי הַיּוֹם אָנָה אֲנִי בָא
לֹא תּוֹרָה וְלֹא מִצְוָה וְלֹא מִדָּה טוֹבָה
אָכֵן קְרוֹבָה / יְשׁוּעָתְךָ
אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ.
דָּמִי בְּרֹאשִׁי, נַפְשִׁי בְּכַפַּי
אֵיךְ אוּכַל אֶשָּׂא עֲווֹנִי עַל פִּי
20-הִקְשֵׁיתִי עָרְפִי / מְאוֹד נֶגְדְּךָ
אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ.
בּוֹשְׁתִּי נִכְלַמְתִּי מִמָּוֶת לִי מַר
מָה נְדַבֵּר מָה נִצְטַדֵּק מָה נֶאֱמַר
בְּשָׂרִי סָמָר / מֵרַב פַּחְדְּךָ
אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ.
נָתוּן בִּי יִצְרִי מִיּוֹם נוֹצַרְתִּי
25-עִוֵּת דְּרָכַי הֶחֱטִיא אוֹתִי
אַךְ לֹא כִּוַּנְתִּי / לְהַכְעִיסְךָ
אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ.
חִשַּׁבְתִּי דְּרָכַי יוֹמִי וְלֵילַי
לָשׁוּב אֵלֶיךָ וּתְרַחֵם עָלַי
וַאֲשִׁיבָהּ רַגְלִי / אֶל עֵדֹתְךָ
אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ.
13 את… יצרי: שנטיתי אחר תאוות לבי ורצונותי. איך אוכל: אחרי כל זאת. לבוא עדיך: לשוב לפניך ולהתקרב אליך. 15. ואני… בא: על-פי בר׳ לז, ל. 16. לא… טובה: אין בידי מצוות ומעשים טובים ואף לא לימוד תורה. 17. אכן: למרות האמור קודם. קרובה ישועתך: על-פי יש׳ נו, א. הישועה קרובה, שכן אתה נענה לחוזרים בתשובה. 18. דמי… בכפי: אני הוא האשם בצרותי, על-פי יה׳ ב, יט: ׳דמו בראשו׳, ועל-פי שו׳ יב, ג: ׳נפשי בכפי׳. איך… פי: איך אוכל לספר חטאיי. הקשיתי ערפי: התעקשתי שלא ללכת בדרכיך, והלשון על־פי שמ׳ לב, ט. נגדך: כנגדך, כנגד מצוותיך. 21. בושתי נכלמתי: על־פי עז׳ ט, ו. ממות לי מר: עכשיו אני מתחרט ומר לי ממוות. 22. מה… נאמר: על-פי בר׳ מד, טז. 23. בשרי טמר: שיער בשרי נסתמר, והוא על-פי איוב ד, טו. 24. נתון… נוצרתי: שיצר הרע קבוע באדם מעת יצירתו, על-פי סנהדרין צא ע״ב. 25. עיות… אותי: קלקל את דרכי וגרם לי לחטוא. 26. אך… להכעיסך: יצר הרע הוא הגורם לי לחטוא, ואין לי בזה כל כוונה להכעיס או למרוד בה׳ אלא חולשת האדם הנכנע ליצר. 27. חשבתי… ולילי: עשיתי חשבון נפשי וחשבון חיי, על-פי מש׳ טז, ט: ׳לב אדם יחשב דרכו׳. 28. לשוב: והגעתי למסקנה כי עלי לשוב בתשובה.
30- סְלַח נָא אֲבַקֵּשׁ מִמֵּךְ, אָבִי
אֶל תֵּפֶן אֵל פִּשְׁעֵי, רִשְׁעֵי וְחוֹבִי
בְּמִשְׁפָּט אַל תָּבִיא / אוֹתִי עִמֶּךְ
אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ.
יָדַעְתִּי כִּי רַחֲמֶיךָ מְרֻבִּים
יְמִינְךָ פְּשׁוּטָה לְקַבֵּל שָׁבִים
35-שׁוּבוֹ שׁוֹבָבִים / תִּקְרָא בְּפִיךָ
אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ.
ה' בְּלִבִּי שִׂמְחָה נְתַתָּהּ
בְּשָׁלֹשׁ מִקְרָאוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתָּ
בָּהֶם לֹא מָטָּה / רַגְלֵי בְּדִינֶךָ
אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ.
נַמְתָּ הָרָעוֹת בָּרָאתָ יֵצֶר
40-גַּם תַּדְרִיךְ אָדָם בְּדַרְכֵי ישֶׁר
וּכְחֹמֶר בַּיָּד הַיוֹצֵר / אֲנִי בְּיָדְךָ
אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ.
חַזֵּק לְבָבִי כּוֹנֵן אֲשׁוּרַי
לַעֲבֹד אוֹתְךָ בִּשְׁנֵי יִצָרָי
לְמַעַן הוֹרַי / שָׁמְרוּ בְּרִיתֶךָ
אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ.
45- נֵר לְבֶן יִשַׁי תָּאִיר תַּזְרִיחַ
אָז נָשִׁיר מִזְמוֹר וְלִמְנַצֵּחַ
נִיחוֹחַ רֵיחַ / עַל מִזְבְּחֶךָ
אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ.
- 29. ואשיבה… עדותיך: תה׳ קיט, נט. 32. במשפט… עבדן: על-פי תה׳ קמג, ב. ימינך… שבים: על-פי פסוקי הסליחות (לך ה׳ הצדקה…), יד ימינך שלוחה ומושטת לקבל חוזרים בתשובה. 35. שובו שובבים: על-פי יר׳ ג, יד. 36. ה׳… נתת: על-פי תה׳ ד, ח. 37. בשלוש מקראות: הם הפסוקים שמהם משתמע שאדם חוטא בגלל יצר הרע שברא בו הקב״ה (ברכות לב ע״א; סוכה נב ע״ב), ׳שמעידין שיש ביד הקב״ה לתקן יצרנו ולהסיר יצר הרע ממנו׳ (רש״י, שם). 38. בהם: בזכותם. לא… בדינך: לא נענשתי ולא נפלתי. 39־40. נמת: אמרת, שבמאמרו של הקב״ה נברא העולם, ומאמר ה׳ הוא מעשה של בריאה ויצירה. נמת… אשר: אתה הוא שבראת את יצר הרע ואתה הוא שמידך באו הטוב והרע. ממך הרעות וממך דרכי אושר לאדם. 41. ובחומר… בידך: ואנו בידך כחומר ביד היוצר, על־פי יר׳ יח, ו. 42. כונן אשורי: כוון את רגלי ללכת בדרכיך. 43. בשני יצרי: על-פי ברכות נד ע״א ׳בכל לבבך – בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע׳. 44. למען: בזכות. הורי שמרו בריתך: האבות הראשונים אשר שמרו בריתך. 45. נר… תזריח: על-פי תה׳ קלב, יז. ועניינו לגלות את משיח בן דוד לפארו ולרוממו. 46. אז: בעת הגאולה. נשיר: נשיר לכבוד הגאולה. מזמור ולמנצח: כהתחלותיהם של מזמורי תהילים רבים (כגון תה׳ סו, א ועוד הרבה), וכאן כינויים למזמורים שונים.
רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן יִמְלֹךְ עָלֵינוּ
יָפְיוֹ, הֲדָרוֹ יִרְאוּ עֵינֵינוּ
50-יִשְׂמַח לִבְנוֹ / בִּישׁוּעָתְךָ
אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ.
וּמִקְדָּשׁ יִבָּנֶה יָדְךָ כּוֹנַנְתָּ
לַגֹרֶן אֲרַוְנָהּ תָּשִׁיב שֶׁכִינָה
וּפְקֹד אֶת כַּנָּה / נָטְעָה יְמִינְךָ
אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ.
- 48. ראשון לציון: יש׳ מא, כז, כאן במשמעות המלך המשיח שהוא הראש והראשון במלכות ישראל. 49. יופיו… עינינו: על-פי יש׳ לג, יז: ׳מלך ביופיו תחזינה עיניך׳. 51. מקדש… כוננה: ׳מקדש ה׳ כוננו ידיך׳(שמ׳ טו, יז). 52. גורן ארונה: כינוי לבית המקדש, על פי שמ״ב כד, טז. 53. כנה: כינוי לכנסת ישראל, על-פי תה׳ פ, טז: ׳וכנה אשר נטעה ימינך׳.
תהלה לדוד-אפרים חזן ודו אליהו (אנדרה) אלבאז-אָבֹוא בֵיתְךָ אֵל בְּרֹב חַסְדֶּךָ.
אלף פתגם ופתגם –משה(מוסא) בן חיים-2004-אהבה-אחוה-שנאה וקנאה
51 – ما بعد إلا بعد القلوب.
מא בֻעְד אלִא בעד(א)לקֻלוב.
אין ריחוק אלא ריחוק הללבות.
52 – كل شي عند العطار، إلآ حبني غصب.
כֻּל שי ענד(א)לעטאר, אלא חבני ע׳צב.
כל דבר אצל מוכר הבשמים, פרט לאהוב אותי על כורחך.
אהבה אינה מושגת ע״י אלימות או הכרח.
- . صار حبك في عبك
צאר חֻבכּ פי עֻבכּ.
אהבתך כבר בכיסך.
הגיע הזמן להיות רגוע, אחרי שהשגת את אשר צפית לו.
- الغيره بتعمي.
אלע׳ירֵה בִתעמי.
-קנאה מעוורת.
55.غيرة المره مغتاح طلاقها.
ע׳ירַת(א)למרה מֻפתאח טַלאקְהא.
הנאת האישה מפתח לגרושה.
״צה לאישה לא להבליבו קנאתה לבעלה.
56.غزاوي لا تآوي ويافاوي لا تصاحب.
ע'זאוי לַא תְאוי ויאפאוי לַא תְצאחַב.
אצל איש עזה, אל תתארח או תמצא מקלט ועם איש יפואל תתידד
איש עזה בהיותו מושחת ואיש יפו אינו נאמן
אלף פתגם ופתגם –משה(מוסא) בן חיים-2004-אהבה-אחוה-שנאה וקנאה
זוהאר תא טאח מן פמהא- زوهار تا يطيح من فومها-פיה מפיק מרגליות-יעל לזמי
- ״אילא חבּבּ אללאה
תרגום – אם ירצה השם.
הסבר ־ אומרים למי שמדבר ומדבר ומתכנן מגדלים באוויר.
- ״אילא חבּבּתי תסמע ח'באר ד-דאר תמסי ענד א-דרארי אצע'אר"
תרגום – אם תרצה לשמוע [את] סודות הבית לך אצל הילדים הקטנים.
הסבר – הילדים הקטנים אומרים את האמת. כמו המלך הוא ערום.
- ״אילא חבב אללאה י'ראני יתקבּ א-סקאף ויעטיני"
תרגום – אם ירצה האל להעשירני, [אפילו] ינקב [את] התקרה וייתן לי.
הסבר – אם לאדם יש מזל הוא יבוא אליו.
78 | יעל לוטי
ע
34- אילא חבּבּתי צ'רב אלכּלבּ, חסם פוזה מואליה
תרגום – אם רצית להרביץ לכלב, כבד [התבייש] בפני בעליו.
הסבר – הפתגם מסביר שאפשר לכבד את בעל הכלב גם דרך הכלב שלו.
35- אילא חבּבּתי תרא מולאת אלדאר- שוף בּבּאבּ אל-דדאר
תרגום – אם רצית לראות את בעלת הבית – הסתכל בכניסה לבית.
הסבר – פעם, אם רצו להתחתן עם מישהי, שתהיה בעתיד בעלת הבית, היו צריכים להכיר את האימא שלה. אם האם בסדר, מכבדת את בעלה והילדים ואם הבית נקי ומסודר, כן תהיה הבת. לעיתים יופיע הפתגם כן:
35- אילא חבּבּתי תרא מולאת אלדאר – שוף עלא גת אל-דאר
תרגום – אם רצית לראות את בעלת הבית – הסתכל על מִדרך [גת] הבית
הסבר – אם הבית משולה לסף הבית שהוא שטיח הכניסה לבית. המילה גת – היא מילה עברית ומקבילה למילה מדרך [גת שמנים, גת ענבים].
- 36– אילא חכּמת – תחון
תרגום – אם שלטת – תרחם
הסבר – גם אם השלטון בידיך תהיה רחום.
זוהאר תא טאח מן פמהא- زوهار تا يطيح من فومها-פיה מפיק מרגליות-יעל לזמי עמ' 78-77
Il était une fois le Maroc-David Bensoussan-2010- Les contacts entre le Maroc et les pays européens au XIXe siècle
Troisième partie
Les contacts entre le Maroc et les pays européens au XIXe siècle
LIMINAIRE
La conquête de l'Algérie au XIXe siècle marqua le début de l'ère coloniale. Pour empêcher le Maroc de venir en aide à son voisin algérien, la France intervint en dépêchant la marine française pour bombarder les villes de Tanger et de Mogador. Son armée stationnée en Algérie infligea une défaite cuisante à l'armée marocaine lors de la bataille d'Isly. Le pouvoir marocain prit alors conscience de sa faiblesse au plan militaire. Ne voulant pas demeurer en reste, l'Espagne se lança dans la guerre contre le Maroc en 1860. L'Angleterre mit en jeu sa politique traditionnelle d'équilibre des forces en se faisant accepter comme puissance de médiation. L'objectif premier de l'Angleterre était de continuer d'exercer son contrôle sur le de détroit de Gibraltar, relais qui, avec le canal de Suez, étaient les garants de l'accès à la perle de l'Empire : l'Inde. L'Allemagne intervint avec fracas pour exiger sa part de colonies, mais la France et l'Angleterre l'en empêchèrent.
Le Maroc était à l'image de l'Empire ottoman que l'on disait être l'homme malade de l'Europe. Il n'était plus la puissance militaire du passé. Sur la scène domestique, ses défaites militaires alimentèrent la dissidence. Les épidémies et les crises de disette accrurent le mécontentement général. L'insécurité régnait. Les Juifs tout comme le petit peuple en furent les premiers à en pâtir. De puissants contestataires du sultanat marocain allaient affaiblir encore plus le pays.
Au début du XXe siècle, la France troqua l'Égypte à l'Angleterre en échange d'une liberté d'action au Maroc, qu'elle partagea avec l'Espagne. Les dés en étaient donc jetés. Le long chapitre des ambitions et des rivalités enchevêtrées des puissances – commerciales et stratégiques pour la Grande-Bretagne, politiques et historiques de l'Espagne, territoriales et économiques de la France, économiques et impériales pour l'Allemagne – touchait à sa fin. L'institution du protectorat ne fut plus qu'une question de temps…
Le plan de cette troisième partie s'ouvre sur la description des rivalités coloniales européennes. La France occupe l'Algérie en 1830 et exerce des pressions sur le Maroc pour qu'il ne prête pas main-forte aux Algériens. Les batailles d'Isly contre l'armée française en 1844 puis contre l'Espagne en 1860 obligent les Marocains à admettre la supériorité militaire des Européens et à verser des indemnités considérables à l'Espagne. Les forces navales européennes ont mis fin à la piraterie d'antan. L'Angleterre joue un rôle diplomatique discret mais efficace et les représentants britanniques Drummond Hay père et fils bénéficieront de la confiance des souverains. L'Allemagne tente de faire son entrée avec fracas, mais elle est habilement écartée d'une mainmise sur le Maroc. Dans ce pays affaibli du XIXe siècle, les contestataires de l'autorité s'affirment au grand jour : banditisme de Raïssouli, contestation de la couronne par Bou Hmara, ostensible puissance du chérif d'Ouezzane et opposition religieuse d'Al-Kettani. Le sultan Abdelaziz est évincé par son frère Abdelhafid. Suite à l'assassinat d'une dizaine de Français, Casablanca est bombardée en 1907 et l'armée française en profite pour pénétrer plus avant au Maroc. Encerclé par des rebelles à Fès, le sultan Abdelhafid fait appel à l'armée française et se voit contraint de signer en 1912 un traité de Protectorat.
PRINCIPAUX TRAITÉS INTERNATIONAUX AVANT LE PROTECTORAT
Quelle fut l'attitude des sultans à l'endroit des Européens au XIXe siècle?
Au début du XIXe siècle, le sultan Moulay Slimane décourageait les contacts entre Musulmans et Européens. Moulay Slimane s'inquiétait de l'influence européenne sur les mœurs et les croyances des Musulmans, raison pour laquelle il chercha à séparer les Juifs des Musulmans en créant des quartiers juifs ou Mellahs, car les Juifs et notamment ceux de la côte, étaient plus imprégnés de coutumes européennes. Les souverains qui lui succédèrent ne purent se passer des contacts avec les Européens et durent composer avec eux bon gré mal gré. Le sultan Abderrahmane reconnaissait le bienfait des échanges commerciaux et les encourageait. Le sultan Mohamed IV avait désespérément besoin des échanges commerciaux pour liquider sa dette envers l'Espagne à la suite de la guerre hispano-marocaine de 1860. Cinq ans après son avènement, le sultan Hassan Ie se trouva aux prises avec la crise due à la sécheresse, à la famine et au choléra, crise particulièrement grave. Outre cela, il mena de nombreuses campagnes pour mater des rébellions remettant son autorité en cause. Bien que le commerce renflouait le trésor public qui se trouvait au plus bas, il se méfiait des influences qui accompagneraient les contacts avec les Européens, mais ne pouvait toutefois pas les ignorer.
Au XIXe siècle, la diplomatie anglaise joua un rôle prépondérant dans les affaires du Maroc, notamment parce que les représentants anglais Drummond Hay père et fils eurent la confiance du Palais. Dans l'ensemble, les traités ratifiés par les souverains marocains ont contribué à un affaiblissement progressif du pouvoir au Maroc, jusqu'à l'avènement du Protectorat en 1912. Qu'en fut-il dans les faits?
Le sultan Abderrahmane qui ne nourrissait aucune confiance envers les Français car il les considérait comme des Infidèles, des ennemis d'Allah, des ennemis de la religion, des polythéistes et des adorateurs d'idoles, ne put s’empêcher d'avoir un grand respect pour le sens d'organisation et la qualité du renseignement que les Français prodiguaient. Il les combattit, mais perdit la bataille d'Isly en août 1844, alors même que les navires français bombardèrent Tanger et Mogador. Le 10 septembre de la même année, il signa le Traité de Tanger mettant fin aux hostilités. Le Traité de Lalla Maghnia fut ratifié le 18 mars 1845. La supériorité des armes françaises plaça la France en position de force avec laquelle le Maroc dut faire avec. La bataille d'Isly consacra la conquête de l'Algérie car au terme de ce traité, la France officialisa la frontière entre le Maroc et l'Algérie en se basant essentiellement sur les limites qui existaient entre le Maroc et la Turquie, sans toutefois préciser la limite territoriale dans le Sahara. Par ailleurs, le Traité anglo-marocain du 9 novembre 1856 entérina la position des Chargés d'affaires britanniques et celle de leurs interprètes et domestiques, les exonérant de tout impôt de capitation. Ce traité garantissait la liberté de commerce, abolissait les monopoles et les prohibitions de marchandises importées et fixait un plafond sur les taxes d'importation et d'exportation. La France officialisa la protection consulaire en 1863 (convention de Béclard).
Sous Mohamed IV, la guerre hispano-marocaine perdue par le Maroc fut conclue par le Traité de Tétouan le 26 avril 1860. L'enclave de Ceuta fut agrandie, une nouvelle enclave – Ifni – fut concédée au Sud du littoral atlantique et une indemnité de guerre fut fixée à 20 millions de piastres, soit 85 millions de francs. Le Maroc riétait plus la puissance militaire qu'il avait été par le passé.
Il était une fois le Maroc-David Bensoussan-2010- Les contacts entre le Maroc et les pays européens au XIXe siècle-page 137-140
Colonialisme francais et colonialisme juif-Simon Schwazfuchs- 1980- judaisme d'Afrique du nord au XIXe-XXe siecles edite par Mchel Abitbol
Les ministres du culte, ou du moins certains d’entre eux, devraient être salariés par l’Etat, ce qui permettrait bien entendu de les choisir au mieux des intérêts de la colonisation. C’est la raison pour laquelle Altaras et Cohen souhaitaient que les rabbins fussent choisis parmi les élèves diplômés de l’Ecole Centrale Rabbinique de Metz!
L’influence française devait donc être assurée par des membres des Consistoires, des grands rabbins et des rabbins qui ne seraient pas choisis parmi les Juifs indigènes de l’Algérie, sans qu’ils fussent soumis ou rattachés organiquement au Consistoire Central à Paris: les nouveaux Consistoires seraient algériens, mais sans les Algériens!
Tel quel le rapport Altaras-Cohen répondait à nombre des accusations lancées par Bugeaud. Il tombait à point puisque le pouvoir central venait enfin de décider de s’opposer de plus en plus énergiquement aux manifestations du maréchal-proconsul. Il n’est donc guère étonnant que le Ministre de la Guerre, peu soucieux de ménager Bugeaud, aît jugé bon de retenir le rapport Altaras-Cohen et de le soumettre à la commission qu’il allait charger de préparer un réglement pour les Juifs d’Algérie. Les intérêts de ces derniers devaient etre défendus par trois membres du Consistoire Central, dont Adolphe Crémieux: son intérêt pour le judaïsme d’Algérie ne se démentait pas.
Le projet finalement retenu par la commission traitait aussi bien de la condition civile des Juifs qu’elle voulait en tout semblable à celle des non-musulmans sauf pour ce qui est du service dans la milice, que de la réorganisation de leurs communautés selon le modèle consistorial et de leurs écoles. Il consacrait la prééminence du Consistoire central auquel les consistoires algériens et leurs rabbins devaient être rattachés et soumis. Toutes les institutions traditionnelles de l’Algérie juive étaient supprimées et les Juifs devenaient justiciables des seuls tribunaux français. Quant aux rabbins,
"la commission a pensé qu’il serait utile qu’ils fussent, autant que possible, choisis en France, et fissent pénétrer avec les notions élevées de la religion, les idées françaises au sein de la population israélite de l’Algérie."
Le projet initial fut longtemps remanié, avant d’être finalement promulgué à la fin de 1845. Toute référence au Consistoire Central et aux droits civils des Juifs avait disparu. Les institutions traditionnelles du judaïsme algérien étaient supprimées d’un trait de plume. Un consistoire central algérien siégerait à Alger, et deux consistoires provinciaux qui lui seraient soumis, à Oran et à Constantine. Le Ministre de la Guerre recevait les fonctions de tutelle et de surveillance qui avaient été destinées à l’origine au Consistoire Central.
Le nouveau règlement résultait donc d’un compromis entre les positions extrémistes du gouverneur général qui niait l’utilité des Juifs pour l’effort de colonisation française en Algérie et la tentative d’Altaras et de Cohen qui tendait à transformer les Juifs d’Algérie en Européens de fait sinon de droit. Légalement ils devaient être considérés désormais comme des non-musulmans et se voir pourvus d’un statut spécial. Pour le Ministère, les Juifs d’Algérie pouvaient donc être considérés non comme des colonisateurs mais comme un élément d’appoint à l’élément européen: ils pourraient éventuellement être colonisés avec succès, francisés, comme ils en exprimaient le désir, du moins dans leurs classes dirigeantes, et s’agréger en fin de compte à l’elément colonisateur européen.
La voie de l’assimilation était donc ouverte. Le nouveau consistoire algérien fut nommé. Il devait être présidé par… Joseph Cohen, qui était assisté de deux juifs français, le grand rabbin Michel A. Weillet le négociant Guggenheim, ainsi que de deux juifs indigènes, Levi Bram et le docteur Migueres, qui était d’origine marocaine.26 Ils décidèrent de considérer que l’intention du gouvernement français était de faciliter et de promouvoir l’émancipation des Juifs d’Algérie et leur assimilation progressive aux Français, et s’employèrent en ce sens, certains que les Juifs de l’Algérie, en passe de devenir Français, seraient les soutiens les plus sûrs de la présence et de l’influence françaises en Afrique du Nord.
Cette prise de position aurait dû très logiquement les inciter à nouer des liens aussi étroits que possible avec le Consistoire Central. Or quand, en 1850, le ministre des cultes proposa le rattachement des consistoires algériens au Consistoire Central, ce sont précisément les membres du Consistoire d’Alger qui trouvèrent la mariée trop belle. Ils acceptaient bien le principe du rattachement, mais arguaient les différences de rites et d’organisation communautaire entre les Juifs de la métropole et ceux de l’Algérie pour demander ‘de circonscrire la suprématie du Consistoire Central dans le cercle des intérêts généraux du culte’. Les proconsuls juifs, à l’image de certains hauts fonctionnaires, se plaisaient à Alger et voulaient y être laissés en paix! Leur opposition fut longtemps couronnée de succès: la haute surveillance du culte en Algérie ne fut confiée au Consistoire Central que le 16 septembre 1867.27 L’intégration à la nation française était proche.
Colonialisme francais et colonialisme juif-Simon Schwazfuchs- 1980- judaisme d'Afrique du nord au XIXe-XXe siecles edite par Mchel Abitbol-page 46-48
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"-
במהלך המחקר נמצאו שמות אירופאים שהופיעו בסוגריים לצד שמם הצפון אפריקאי של המוגרבים. יתכן שמטרת רישום כזה נועדה להקשות על הבריטים לזהות את ארץ המוצא של מעפילים כדי למנוע מעקב אחרי פעילות המוסד לעלייה ב' באותה ארץ. הסבר אפשרי אחר הוא הצורך למזער את הסיכון שבהחזרת מעפילים לארץ מוצאם. וניה פומרנץ ]זאב הדרי, שכינויו 'יסעור ' [ ממטה המוסד לעלייה ב' בפריז, ציין, כי היה חשש שמעפילי 'שיבת ציון' יוחזרו לארץ מוצאם – אלג'יר כיוון שמסעה -חפף למסעה של 'יציאת אירופה אקסודוס' שהפכה ל'מקרה בוחן' במאבק בבריטים.
בנוסף למעפילים צפון אפריקאים זוהו שתי קבוצות מעפילים אחרות. האחת של פליטים יהודים אירופאים שהעפילו בספינות 'יהודה הלוי (5/47) ו'שיבת ציון' (7/47) השנייה של פליטים יהודים אירופאים שציינו שארץ מוצאם מהמגרב. ניתן להניח שהיו אלה פליטים שהגיעו לצפון אפריקה לפני ובמהלך מלחמת העולם השנייה. מידע זה לא הוצג במחקרים שעסקו בהעפלה מצפון אפריקה. שתי הקבוצות נכללו ברשימות נפרדות. בספינה 'כנסת ישראל' שהפליגה מיוגוסלביה היו מעפילים עם שמות צפון אפריקאים. שהיו ניצולי שואה מלוב.
ולבסוף, שמות של מעפילים שהוזכרו בספרי זיכרונות ויומנים אישיים של מעפילים. לאחר הצלבתם מול הרשימה במאגר הם נכללו בו. גם בספרות המחקרית נמצאו שמות שנכללו במאגר. היכרות אישית וראיונות עם מעפילים השלימו את בניית המאגר .
תיקוף ההעפלה מהמגרב.
לאחר מלחמת העולם השנייה מפעל ההעפלה של המוסד לעלייה ב' התנהל בשני מרכזים ראשיים במערב אירופה: באיטליה יהודה ארזי ועדה סרני ובצרפת שאול אביגור, שמריה צמרת ווניה–פומרנץ.
יצחק אבנרי זיהה שלוש תקופות בהתפתחות העלייה 'הבלתי לגאלית': הראשונה בין שתי מלחמות העולם ; (1939-1919) השנייה במהלך מלחמת העולם השנייה (1945-1939) השלישית מסיום מלחמת העולם השנייה עד קום המדינה (1948-1945) זאב הדרי הציע לחלק את ההעפלה לשלוש תקופות. הראשונה 1939-1934 עד התחלת מלחמת העולם השנייה; השנייה – 1945-1939 עם סיום מלחמת העולם השנייה; השלישית 1948-1945 עד הקמת המדינה. –ההבדל העיקרי בהצעות החוקרים הוא לגבי מועד התחלת העלייה הבלתי ליגאלית. בעוד שאבנרי ראה את תחילתה מיד אחרי מלחמת העולם הראשונה, הדרי ראה את תחילתה במלחמת העולם השנייה. רק התקופה השלישית זהה בשתי ההצעות אבל היא לא מזכירה במפורש את גירוש קפריסין.
מיון אחר המבוסס על מועדי ההעפלה מאיטליה הוצע על ידי 'המרכז לגולה' שזיהה שלוש תקופות העפלה מתוכן שתיים רלוונטיות למחקר זה: הראשונה מאוגוסט 1945 עד מאי 1948 במסגרת עלייה ב' השנייה מספטמבר 1947 עד ספטמבר 1948 במסגרת עליות ב' ו ד". – מיון זה תקף רק לגבי הספינות שהפליגו מנמלי איטליה. אפשר למיין את העפלת המוגרבים גם לפי נמל המוצא בשנים שלאחר המלחמה:14 ספינות מנמלי איטליה: 4 ספינות מנמלי מזרח אירופה הים השחור; ו 11- ספינות מנמלי צרפת ומערב אירופה. ההעפלה הישירה של שלוש ספינות מחוף אלג'יר משלימה את המיון הגיאוגרפי לפי נמל המוצא. במיון זה אין התייחסות למועדי ההעפלה ולגירוש קפריסין. הדגש כאן הוא על נמל ההעפלה. יש במיון זה הרחבה מעבר לנמלי אירופה, קרי העפלה מחופי אלג'יר.
חיים סעדון זיהה שני שלבים בהעפלה מצפון אפריקה: הראשון, משנת 1945 עד מאי 1947 – העפלה בלתי פורמלית באמצעות סרטיפיקטים ולא העפלה במסגרת עלייה ב'. השני, בין 12/1947-5/1947 העפלה מאורגנת על ידי המוסד לעלייה ב'. –אך העפלה בסרטיפיקטים המשיכה, אמנם במשורה, במלך ההעפלה המאורגנת)פרק שני(. את ההעפלה מצפון אפריקה ניתן לתחום גם לפי נכונותם של המוסד לעלייה ב' ושל גורמים אחרים כמו בח"ד והרוויזיוניסטים להתמיד בה. למשל, מעפילי 'בן הכט' ,'לנגב' ו'המעפיל האלמוני' מנמלי אירופה וההעפלה הישירה של שלש הספינות מחופי אלג'יר. משהופסקה בסוף שנת 1947 תמיכת המוסד לעלייה ב', החלה העפלה ספונטנית 'הבריחה' – מסוף שנת 1947 עד להקמת המדינה. 'הבריחה' מהמגרב לא קיבלה גיבוי רשמי של המוסד לעלייה ב' והתבצעה בסיוע פעילים מקומיים ושליחי תנועות פוליטיות ארץ ישראליות לנמלי צרפת ואיטליה. מיונים אלה לא מאפשרים לזהות את סיפר ההעפלה מהמגרב.
זאב צחור וזאב הדרי הציעו חלוקה ממוקדת להעפלה מתום מלחמת העולם השנייה: הראשונה מאוגוסט עד דצמבר 1945 זמן הגעת שמונה ספינות מאיטליה ויוון לחופי הארץ – ; השנייה מינואר עד יוני 1946 תפיסת אחת עשרה ספינות על ידי הבריטים שמעפיליהן נשלחו למחנה בעתלית ; השלישית מאוגוסט 1946 עד דצמבר 1947 גירוש – 35 ספינות מעפילים למחנות בקפריסין; הרביעית מדצמבר 1947 עד מאי 1948 ספינות שהגיעו לארץ במהלך מלחמת העצמאות ולאחריה. –שתי התקופות הראשונות הן עלייה בלתי לגאלית ישירה לפלשתינה א"י ושתי התקופות האחרונות הן העפלה בלתי -לגאלית שגורשה לקפריסין.
מיון הזה חופף את הצעתו של דוד שערי למיין את ההעפלה אחרי מלחמת העולם השנייה ל 4- תקופות לפי קריטריון אחד מועדי הגירוש למחנות בקפריסין: הראשונה, – (12/1946-8/1946) הגירוש למחנות הקיץ בקפריסין; השנייה, (12/1947-1/1947) הגירוש למחנות החורף בקפריסין; השלישית,
(5/1948-1/1948) העפלת 15,000 מעפילים ב'פאן יורק' ו'פאן קרשנט' מרומניה; והרביעית 2/1949)-(6/1948 בשבי בקפריסין. שתי ההצעות משיקות הן עם ההעפלה הישירה מצפון אפריקה והן עם הבריחה משם. ההצעות של הדרי וצחור ושל שערי מעניקות מקום לגירוש קפריסין.
מיון הזה חופף את הצעתו של דוד שערי למיין את ההעפלה אחרי מלחמת העולם השנייה ל 4-
תקופות לפי קריטריון אחד מועדי הגירוש למחנות בקפריסין: הראשונה, (12/1946-8/1946) הגירוש למחנות הקיץ בקפריסין; השנייה, (12/1947-1/1947) הגירוש למחנות החורף בקפריסין; השלישית,
( 5/1948-1/1948) העפלת 15,000 מעפילים ב'פאן יורק' ו'פאן קרשנט' מרומניה; והרביעית, (2/1949-6/1948) בשבי בקפריסין. שתי ההצעות משיקות הן עם ההעפלה הישירה מצפון אפריקה והן עם הבריחה' משם. ההצעות של הדרי וצחור ושל שערי מעניקות מקום לגירוש קפריסין.
המיון המוצע במחקר זה מבוסס על נמל מוצא ועל היקף ההעפלה ומספר ספינות שהעפילו מנמלי אירופה: א. במהלך שנת 1946 העפילו מאיטליה ומצרפת שני מעפילים מצפון אפריקה בשתי ספינות ואילו ממזרח אירופה העפילו 7 מוגרבים בספינה אחת; ב. בשנת 1947 העפילו תשע ספינות מאיטליה עם 86 צפון אפריקאים ומצרפת העפילו 295 בשש ספינות ובספינה אחת ממזרח אירופה היה מעפיל אחד בלבד מצפון אפריקה, ומנמלי אלג'יר במחצית השנייה של שנת – 1947 העפילו 934 בשלש ספינות; ג. מתחילת שנת 1948 עד הקמת המדינה 210 מוגרבים העפילו בארבע ספינות מאיטליה ובשלש ספינות מצרפת העפילו 220 מוגרבים, ובספינה אחת העפילו תשעה מוגרבים ממזרח אירופה. לגבי 762 מעפילים מוגרבים שהעפילו עד הקמת המדינה אין נתון על שם ספינתם)פרק רביעי(. מיון זה משלב הן את הלוח הזמנים של העפלת המוגרבים ואת נמלי ההעפלה והן את מספר המעפילים ומספר ספינות ההעפלה. יש בו התייחסות למעפילים מצפון אפריקה שהעפילו ב- 32 ספינות לפלשתינה א"י וגורשו לקפריסין – הרעיון להעלות את יהדות צפון אפריקה קרם עור וגידים עקב הנסיבות של מוראות השואה וצרכיה של התנועה הציונית לאחר מלחה"ע השנייה. דוד שאלתיאל, שליח הסוכנות היהודית לצפון אפריקה, זיהה את פוטנציאל העלייה משם לאחר ביקורו במרוקו בשנת 1944 ,
"אחד המקורות האחרונים של חומר לארץ ישראל. אם נצליח לשלוח לשם מספר מספיק של שליחים מוסמכים של החלוץ ושל גופים ציוניים אחרים, נוכל לקוות להגירה גדולה מצפון אפריקה. אם מאיזו סיבה לא נעשה זאת, יאבדו כל האנשים האלה עבור ארץ ישראל ונוסף לכך יסחפו לאסון שכל כוח לא יוכל לעצור בידם".
שאלתיאל ראה ביהדות צפון אפריקה 'חומר' שיאבד אם הסוכנות היהודית לא תנקוט בצעדים הנחוצים ותקצה 'מספיק שליחים ציוניים מוסמכים שיסייעו להעלותה ארצה. אחרת יהודי מרוקו 'יסחפו לאסון' שלא ברורה מהותו ולא ניתן למנוע אותו. אפשר להניח שלקח השואה עמד לנגד עיניו כשכתב דיווח זה. המלצותיו לא יושמו במלואן.
גם אפרים פרידמן בן חיים, השליח לצפון אפריקה, דיווח חצי שנה מאוחר יותר לקיבוץ המאוחד – ש"צפון אפריקה זה אחד ממרכזי היהדות ]…[ מרוכזים בה למעלה מ- 300,000 יהודים רזרוואר עצום נפתח לפנינו". 60 פרידמן כשאלתיאל ראה ביהדות צפון אפריקה רזרוואר מלאי של יהודים עבור א"י. –
יהדות המזרח וארצות האסלאם נתפסו כמאגר פוטנציאלי למלא את ארץ ישראל ביהודים. תפיסה שהייתה חיונית לתנועה הציונית למרות שלא היה לה קשר הדוק עם יהדות זו והיא לא עמדה בקריטריונים הציוניים של עלייה חלוצית נבחרת. אבל, אחרי השואה היה צורך דחוף להעלותם ארצה – כדי למלא את הארץ ביהודים ויהי מה.
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"–
אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזר-תפילת שחרית של חול
תפילין של רש״י ושל רבנו תם
חכמי אביחצירא, תלמידי חכמים ושליחי ציבור מניחים תפילין של רש״י ושל רבנו תם.
המקפידים על תפילין של רש״י ושל רבנו תם מניחים אותן ביחד, ולא בזו אחר זו.
כשמניחים תפילין כפולות, כורכים את הרצועות של רש״י על גבי הרצועות של רבנו תם זו על גבי זו, אבל לא בצורה חופפת אלא של ר״ת קצת פנימה ומעליהן את של רש״י בצורה בולטת במקצת, בבחינת ׳שמר תם וראה ןשר׳.
ראה ישראל סבא, עמ' 62. מנהג זה אינו ידוע בגיגלאן. בקצר א־סוק הניחו תפילין של רבנו תם רק שניים מאנשי הקהילה: ר׳ אברהם לעסרי ור׳ יחיא דהאן שהחל להתגורר שם ב־1930 (מפי ר׳ בנימין ב״ר אברהם לעסרי). הנה מה שכותב ר׳ משה כהן על הנחת תפילין כפולות בג׳רבא: ׳כמה ת״ח גם שאינם מקובלים נוהגים ללבוש תפלין של רש״י ותפלין של ר״ת. ויש ג״כ איזה יחידים שנוהגים כן גם שאינם ת״ח, וע׳ לה׳ בית עובד ביני תפילין דר״ת אות ג׳ דבארץ הצבי גם בעלי מקרא ומשנה יש מהם שמניחים שני זוגות׳(ברית כהונה, שם, מערכת ת׳, סעיף ג, ערך תפלין, וראה גם מנהגי ארץ ישראל(יד, ז).
כן המנהג בשאר קהילות מרוקו(נהגו העם, עט׳ ג סעיף ט; נתיבות המערב, עט׳ יא סעיף א; דברי שלום ואמת א, עמ׳ 42; זוכר ברית אבות, עמ׳ 29), וכן מנהג חכמי תוניס (עלי הדס, עמ׳67 סעיף לג), והוא גם מנהג ארץ ישראל(מנהגי ארץ ישראל, עמ׳ יח סעיף טז). בעטרת אבות, פרק ב, סעיף טז נכתב: ׳אין מניחין תפילין של ר״ת, ורוב גדולי החכמים במרוקו נהגו להניח רק תפילין של רש״י׳. מעין נוסח זה נכתב גם בחיבור ׳משולחן אבותינו׳ בשם ר׳ שלום משאש(שער א, עט׳ 26 סעיף מא). מנוסח זה וכיוצא בו משתמע, לכאורה, שהנחת תפילין של רבנו תם אינה רצויה. התשובה הפשוטה היא שזה עניין של מידת חסידות, הידור ויראת שמים יתרה, שבלטו בתאפילאלת וחסרו במקומות אחרים. תפילין של יד ושל ראש הן שתי שיטות הלכתיות של סדר הפרשיות בתפילין, ולכן כותב שו״ע, הלכות תפילין, סימן לד, סעיף ב: ׳ירא שמים יצא ידי שניהם׳. במהלך הדורות הושפעה הנחת שתיהן גם מן הקבלה שאינה רואה בהנחת שני זוגות תפילין חומרא או מידת חסידות כדעת בית יוסף, סימן לד, בשם שו״ת מהר״ל, סימן קלז, אלא יסוד בהלכה(שער הכוונות, ענין התפילין, דרוש ו חלק א, דרוש ו מעט׳ סט צד א ואילך; החיד״א ברכי יוסף, סימן לד, ס״ק א, ושו״ת, חיים שאל, סימן א ובן איש חי פרשת וירא, סעיף כא). והשווה זהר ח״ב רנח ע״א ברעיא מהימנא שם, וכן בבלי עירובין צה ע״ב: ׳כי מקום יש בראש להניח שניהם׳. אכן נושא זה שילב ר׳ יעקב אביחצירא בדרושו לתפילין ׳ישתבח אדוננו׳. הנה קטע בערבית יהודית, ואחריו תרגום: ׳איו נקולו פירוש אכור. בהקדים שאיין קאלו סלע״ה (=סידנא לחכמים עליהם השלום) באיין קאל רב האר״י זלה״ה. לאיין חובה עלא כול ישראיילי ינזל תפלין די רש״י ור״ת. ומאוושי האדי מנורא האדי. והאדי היא כוונת למאמר ״אין מניחין תפלין אלא בשבת״. ר״ת בשבת. ברבינו שלמה ברבינו תם. דהיינו מא תדוז להנחה די תפלין די רש״י ור״ת גיר ילא ינזלהום פרד מרא׳(=או נאמר פירוש אחר: בהקדים מה שאמרו חכמינו ז״ל על פי האר״י זלה״ה: שחובה על כל ישראלי להניח תפלין של רש״י ושל רבנו תם, ולא בזה אחר זה, אלא ביחד. וזוהי כוונת המאמר ׳אין מניחין תפלין אלא בשבת׳ ראשי תבות בשבת: ברבנו שלמה ברבנו תם, דהיינו לא תחשב הנחת תפלין של רש״י ושל רבנו תם רק אם יניחן ביחד). ראה קהילות תאפילאלת א, עמ׳ 430. השווה שער המפקד, הלכות תפילין, סעיף א, דף ג ע״ב: 'בארץ הצבי רוב החכמים והתלמידים מניחים שני זוגות תפילין ולא עוד אלא בעלי מקרא ומשנה יש מהם המניחים ב׳ זוגות׳.
צירוף קטן למניין ולעלייה לספר תורה
אין מצרפים בר מצווה זוטא (שלא מלאו לו י״ג שנים) לא למניין ולא לעלייה לתורה, אבל למוסיף, למפטיר ולזימון מצרפים, ובשעת הדחק, אם הילד יודע להשיב למי מתפללים, מצרפים.,
גם ילד שלא הגיע למצוות קורא בתורה בקהל.
פרשת הקרבנות
בימות החול, גם בימים שאין בהם תחינה ובימים נוראים, קוראים את כל הסדר הכתוב לפני פרשת הקרבנות ב׳תפילת החודש׳: ׳אלהינו ואלהי אבותינו/ פרשת העקדה, ׳ושחט אותו׳, ׳רבונו של עולם׳, ׳לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר כבגלוי׳, ׳לפיכך אנו חייבים׳, ׳אתה הוא אחד, ׳יהי רצון׳ ואחריהם ׳פרשת התמיד׳, ׳אביי׳, ׳איזהו מקומן׳ ו׳ברייתא דר׳ ישמעאל׳, אבל בשבת וביום טוב אומרים ׳ותתפלל חנה׳, מדלגים על שאר הקטעים ומתחילים ׳אשתו מה טוב חלקנו׳.
׳כי רוב מעשינו תהו׳, ולא ׳כי כל מעשינו תהו׳.
׳ברוך המקדש שמו ברבים/ ולא'שמך
׳אתה ה׳ לבדך עליון לכל ממלכות הארץ׳.
אומרים ׳אנא בכח׳ בקצב של שתי מילים: ׳אנא בכוח/ ׳גדולת ימינך/ ׳תתיר צרורה/ וכו'
׳אביי הוה מסדר/ ולא ׳אביי מסדר הוה׳.
׳וכן שני כתובים׳ ולא וכן, אבל מרא דאתרא, הרב ישראל אביחצירא (להלן: יש״א ברכה) היה אומר וכן.
׳שיבנה בית המקדש במהרה ימינו אמן/ ולא ׳שתבנה׳.
אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזר-תפילת שחרית של חול-עמ' 35-33
הספרייה הפרטית של אלי פילו-שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבאז-מאיר נזרי
שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבז
מאדריכלי השירה העברית במרוקו
מאיר נזרי
2013
עם הספר
המרכז ללשונות היהודים וספרויותיהם האוניברסיטה העברית ירושלים
העיסוק ביצירה הרוחנית של יהודי מרוקו רשם הישגים גדולים בעשורים האחרונים, הן בפרסום של טקסטים ומהדורות מדעיות של יצירות בענפים שונים של עולם התורה והרוח, הן בעבודות מקיפות בתחומי מחקר שונים – חקר ההלכה והדרוש, המחשבה ותולדות הקהילות, יחסי יהודים ולא יהודים בתקופות שונות ובאזורים שונים של הארץ רחבת ידיים הזאת, חקר הספרות והלשונות (הלשון העברית ולשונות המקום ובמיוחד הערבית המגרבית היהודית) ועוד.
מקום מרכזי תופס העיסוק בשירה העברית (והערבית) שכתבו משוררים בני הארץ ההיא. בזכות אפרים חזן ואנדרה אלבז מצויה בידינו מהדורה של שירת רבי דוד חסין. שירתם של משוררים אחרים זכתה למהדורות חלקיות בלבד, כמו שירת רבי יעקב אבן צור שחלק ממנה הוהדר בידי בנימין בר-תקוה. ויוזכרו מחקריו החשובים והמלומדים של יוסף שיטרית על כמה ממשוררי מרוקו, כגון עבודותיו על המשורר החדשן, רבי דוד אלקיים, איש אסווירה (היא מוגדור).
צריך לומר ששירתם של משוררים רבים הלכה בדרכים סלולות ועסקה בנושאים ידועים, כגון גלות וגאולה, שירי מועדות, קינות על צרות הכלל ועל צרות הפרט ועוד שורה של נושאים מקובלים ומוכרים. ויש משוררים ששירתם נתייחדה בתכניה ובדרכים שהיא נקטה ואף בלשון העברית הניבטת ממנה. די להזכיר שניים מהם: רבי יעקב אבן צור בן העיר פאס ורבי דוד אלקיים בן העיר אסווירה (מוגדור), שכתיבתם מאופיינת בחידושים מבחינת התכנים והצורות. הגדיל לעשות רבי דוד אלקיים שחידושיו ניכרים גם בלשון ובחידושים שהוא חידש בה.
חוקרי השירה במרוקו ידעו כי עם המשוררים, ששירתם ציפתה לפרסום מדעי ולעיון מעמיק בתכניה, בצורותיה ובלשונה, נמנה גם הרב הגדול הרב רפאל משה אלבאז (הרמ״א) בן העיירה צפרו (Sefrou), הסמוכה לעיר פאס. אנחנו מכירים כמה מחכמיה ומפעלותיהם, כגון רבי ישועה אביטבול ורבי עמור אביטבול, שהיו גדולי תורה ודיינים מומחים והשאירו אחריהם לברכה כתבים חשובים.
הרמ״א היה חכם רשום וכולל והיה בקי גדול בחדרי תורה כחכם תלמודי גדול דיין ופוסק גדול. הוא נתייחד בתואר רבי ) r- rebbiהרב בה׳ הידיעה), זו המילה העברית רִבִּי שנשתקעה בערבית ונוספה לה תווית הידוע הערבית, לאמר: הרב בה׳ הידיעה. בית הכנסת שלו היה קיים בעיירה עד לחיסול הקהילה ברבע האחרון של המאה העשרים ונשא את השם צלאת רבי (=בית הכנסת של הרמ״א).
ידו של הרמ״א רבה לו גם במלאכת השירה. שיריו זכו לפרסום ראשוני, אך החוקרים מיעטו לעסוק בהם, עד שבא ד״ר רבי מאיר נזרי (רמ״ן) ונטל על עצמו את המשימה הזאת. רמ״ן הוא בן ארפוד שבמחוז תאפילאלת, בר אוריין ובר אבהן, שהכשיר את עצמו במחקר מדעי של שירה ופיוט וביכולת ראויה לההדיר שירה ולפרשה.
דר׳ נזרי כמי שבקי בחדרי השירה במגרב וכמי ששיקע את עצמו בחקירתה שנים רבות מגיש לנו עתה מהדורה שלמה של שירת רמ״א: מבוארת ומוערת בשפעי הערות מועילות. פותח את המהדורה מבוא מפורט ומלומד העוסק בצורה נרחבת ומלומדת בתכנים, במבנים ובלשון של רמ״א. בכתיבתו מצרף רמ״ן את דרך המחקר בלי שנטש את עולמו של בית המדרש הישן.
בחיבור המוצג בזה כתב נזרי מבוא מפורט ומלומד וההדיר את כלל שיריו של הרמ״א. יפה עשה שהציגם במדורים שונים לפי נושאיהם. די לציין שתי דוגמות מני רבות. יפה בעיניי הפרק החמישי של המבוא ״לשון ותחביר״. מצוי בו חומר חשוב ובכלל זה חידושים של הרמ׳׳א, כגון השימוש של השם מצב בצירוף ״מצב פטירתו״ במשמעות ׳מצבה׳ (עמ׳ 171), או השימוש של להב כמציין התלהבות (של הלומד) בצירוף ״בעלות הלהב״ (עמ׳ 172). גם התבניות בשירת רמ״א זוכות כאן להצגה נאותה ולהבלטה הראויה כמו הדברים הנאמרים למשל על ה״תבנית העל אזורית הפשוטה״ וה׳׳תבנית על אזורית ייחודית״ (עמ׳ 228 – 233).
במפעל המקיף הזה פורע רמ״ן חוב גדול לחכם גדול. הוא עושה בזה שירות חשוב למחקר השירה במרוקו בהוסיפו נדבך חשוב לאוצר השירה הזאת כרוחב ידיעתו ובחכמתו. בזכות יגיעתו ושקידתו שנים הרבה העמיד לרשות אוהבי היצירה הרוחנית במגרב ולרשות אוהבי השירה בכלל ומוקירי מפעלותיו של הרמ״א את מהדורת שירתו, זו תהא עומדת על מדף הספרים מכאן ואילך. וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול.
נאה לו למחבר הטור האחד משירי הרמ״א:
הִנֵּה כִּי כֵן נֶפֶש עָמֵל עָמְלָה / לָקֹחַ אֶת סֵפֶר הַשִּׁירָה / יֶהֱגֶה בָּה בְּקוֹל זִמְרָה
שהוא הטור השביעי של הפיוט ׳תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה׳.
ערב שבת שירה תשע״ג משה בר אשר
רפאל ישראלי-לחיות עם האסלאם-דת, תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור-2006
ראשית חוכמה, הוא סידר בהייררכיה כרונולוגית, שלא היתה תמיד מדוייקת, את שמות האישים הדגולים שהיו ידועים בחוגי החניפים בחצי- האי: אדם, אברהם ושאר האבות, בהבדל אחד, שישמעאל ממלא את מקומו של יצחק גם כיורש אביו ומורשתו הרוחנית, וגם כקרבן המועלה לעולה במבחן העקדה. אלא שהואיל וכל ההתרחשויות הללו נודעו למוחמד כמתרחשות בירושלים, שגם עליה שמע ממוריו היהודים והנוצרים, והיתה בבחינת דבר היולי, מנותק ומרוחק שלא יובן לבני עמו במדבר, הוא העביר את המאורעות למחוזותיו. אברהם היה למוסלם שירש את מורשתו האסלאמית מאדם הראשון, ונדודיו במדבר חרן, שעליהם סופר בתנ״ך, הועתקו בנרטיב המוחמדי למדבר חיג׳אז. הגר ובנה ישמעאל, שנדדו במדבר בחפשם אחר מים, בעצם שוטטו במדבר מכה, שם נמצאת הכעבה שאברהם, ולא אחר, הקים כמקדש לאללה. אם כן, במקמו את הכעבה, המקודשת לכלל הערבים, בראשית האסלאם, ואת אברהים אלח׳ליל (אברהם ידידו של אללה, לכן העיר שבה הוא קבור, חברון, נקראת אלח׳ליל עד היום הזה) כמייסדה, הוא גם יכול היה להצביע על מקומות קונקרטיים ומובנים לבני עמו, וגם לתת עומק לנבואתו ולשליחותו, בהיאחזו בהמשך המסורת שנשחקה ועוותה, ובחדשו את פניה בערב בעבור הערבים. הפרדוקס הוא שבעוד אשר מוחמד טען להמשכיות לשתי הדתות השמיימיות האחרות, הוא בעצם דחה אותן בטענת העיוות, וראה את האסלאם לא כהמשך והתפתחות מן היהדות ומן הנצרות, אלא גם כקודם להן וגם כגירסה מעודכנת ומחדשת שלהן. זה עומד בניגוד צורם לנצרות, שאיננה מתכחשת לשורשיה היהודיים, גם אם היא שוללת את המשכיות דרכם של היהודים.
סיפורי התנ״ך הופכים, אם כן, לסיפורים קוראניים. כל מה שהתרחש בארץ־ישראל או בארם נהריים מועבר לחצי-האי ערב, וכל אימת שאין התאמה בין שתי הגירסאות, אזי ברור כי הגירסה התנ״כית מעוותת, כי היא זוייפה בידי יהודים ונוצרים, ואילו הגירסה של הקוראן היא האמיתית והתקפה, מהיותה האחרונה. זוהי, אגב, אחת הבעיות לתקשור רציונאלי עם כל בר־שיח מוסלם שהוא. שהרי, הואיל ואין באסלאם ביקורת של טקסטים, שלא כביקורת המושמעת לגבי טקסטים יהודיים ונוצריים בחוגים הלמדניים של בני דתות אלה, אזי אין שום אפשרות לקיים דיאלוג על בסיס של השוואה ודיון בין שתי הגירסאות. כל דיון חייב להיפתח בהנחה שהקוראן הוא מקורי ואמיתי, ורק אז אפשר לטפל ב״סטיות״ היהודיות והנוצריות ממנו. על כל פנים, חיוני היה למוחמד להביא את הכעבה לחיק האסלאם, ולשם כך היה צורך לתפור היסטוריה שלמה שמקשרת את המקדש עם ראשון ה״נביאים", אברהם, ששמעו כבר יצא בערב והיה מכובד, על כן, להתקשר ולהתייחס אליו. אבל באותה מידה אבסורדי היה לו מוחמד הצליח לשבות את לב שומעיו עם הייחוס האברהמי של מקדשו, שהופך מעתה לקודש הקודשים של האסלאם, אך בה בעת לא היתה לו גישה אליו. מגוחך היה בעיני כל רואה שמקדש- העל של האסלאם יהא בתחומה של העיר מכה הפגאנית, ואילו בעל הדבר העיקרי, נביא האסלאם, אשר גם הביא את הכבוד למכה בהתייחסו אליה כמצע ההתרחשות של ההיסטוריה האברהמית, ייוותר מנודה מחוצה לה.
לכן אנוס היה לפעול: בשנת 628, לאחר שנפתרו סוגיות היהודים, ומוחמד חש בשיא כוחו, הוא עלה בראש צבא לעיר הולדתו, במטרה מוצהרת לבצע את פולחן העליה לרגל במכה. לו עלה כאיש שבט מן השורה, מן הסתם היו מתירים לו, כפי שהתירו לכל בדווי, לבוא לכעבה ולעבוד את אליליו. אלא שמסעו של מוחמד היה שונה, כי הוא בא לקרוא תיגר על השיטה הקיימת. הוא הגיע בראש צבא שמשקעיו טרם נשתכחו מזכרונם של המכאים אשר התנגשו אתו בשנים האחרונות, ולכן נשלח צבא מכאי חזק לקדם את פניו בחודייביה שבמבואות העיר.
פרשת חודייביה שנשתלשלה מכך חשובה הרבה יותר בתוצאותיה ובהשלכותיה לאורך ימים מאשר עצם המפגש ההוא. על הפן היהודי של ההתפתחות ההיא כבר דיברנו, כאשר תומכיו הממורמרים של מוחמד, שלא זכו להיכנס למכה כמובטח, הופנו בדרכם חזרה אל ח׳ייבר היהודית ועשו בה שפטים וגם יצרו בה את התקדים של שיעבוד היהודים. אך הפן האסלאמי חשוב עוד הרבה יותר, כי נוצרו בחודייביה תקדימים הלכתיים שמרבים לחקותם, או לפחות להשתמש בהם כצידוקים, גם בימינו אלה, ובפרט בכל הנוגע לסכסוכנו הממושך עם העולם הערבי והמוסלמי. ומעשה שהיה כך היה: כאשר נוכח מוחמד כי אנשי מכה מסרבים בתוקף לאפשר את כניסתו לעיר, למרות שאלף אנשיו לא היו מזויינים, ושאין לו הכוח לכפות את רצונו עליהם זו הפעם, הוא נכנס למשא ומתן מדיני עמם, בניגוד לדעתם של כמה מן המקורבים לו ביותר, והגיע למה שידוע כחוזה או שלום חודייביה, שלדידנו קבע כמה עקרונות שהפכו לנכסי צאן ברזל של תרבות האסלאם: ראשית, אם אין אפשרות לגבור על האוייב/היריב, מותר ואפילו צריך להגיע עמו להפוגה (הודנה), לא חלילה שלום קבע; שנית, הודנה זו מוגבלת בזמן, עד למקסימום של עשר שנים; ושלישית, אין מניעה להפר הפוגה זו, גם אם התירוצים קלושים, כי היא מחייבת את הלא-מוסלמים בלבד. לגופו של עניין, אם כי מוחמד לא הורשה לעלות לחאג' באותה שנה, הובטח לו כי בשנה הבאה יוכל לעלות, וכי העיר תתרוקן לשלושה ימים כדי לאפשר לו ולאנשיו את העליה לרגל ללא הפרעה. עוד תנאי משפיל שמוחמד נאלץ להסכים לו היה, כי בעוד אשר הוא חייב להחזיר לבני קורייש כל מי מהלא-חופשיים השייכים להם, שיערוק אליו בעת ההודנה, הם פטורים מחובה זו לגבי כל מוסלם שיעבור לצידם. לאחר שנה הופיע מוחמד עם אנשיו, וקריאתם שאין אלוהים מבלעדי אללה ומוחמד הוא שליחו, הדהדה ברחבי מכה, ורבים היו השבטים עובדי האלילים, שהתרשמו מן הכבוד שחלקה מכה למוחמד, בטפלה בו כבבן-שיח שווה, והתפעמו דיים כדי לעבור אל האסלאם. כשנה לאחר מכן, בנצלו מחלוקת בין אנשי מכה, שנהגו בו דרך ארץ על פי התחייבותם, לבין שבט בעל-בריתו, הוא עלה על מכה וכבשה ללא קרב, שמונה שנים ומעלה לפני שפג תוקף ההפוגה אתה. מובן שבכתובים האסלאמיים באין הנביא, המושלם שבברואים, מסוגל להפר חוזה כלשהו, מייחסים תילי תילים של פרשנויות את ההפרה לבני קורייש, כדי שלא להכתים את שליח אללה, אך נראה בעליל שלו חיפש שלום עם מכה ולא השתלטות עליה, לא היתה עליו כל חובה, ואפילו לא צורך, לדרוס את החוזה ברגל כה גסה. חוזה חודייביה הפך לא רק לתקדים, אלא גם לסמל ולהצטדקות לכל מי ש״נאלץ״ להשלים, ולו זמנית, עם אוייב שלא ניתן להכנעה. הנה כאשר הנשיא סאדאת ( שנרצח ב-1981) חתם ברית שלום עם ישראל, שזיעזעה את אמות הסיפים עד כי נודתה מצרים מכל מערכות העולם הערבי והאסלאמי, פנה הנשיא המצרי בייאושו למופתי(=פוסק ההלכה) הראשי של אל-אזהר, המוסד המכובד ביותר בעולם האסלאמי, מעין מקבילה לרב הראשי ולרבנות הראשית שלנו, להבדיל, וביקש פתווה (פסק הלכה) שיצדיק את חוזה השלום עם ישראל וירגיע את מבקריו האסלאמיסטים (מבקריו המדיניים והאזרחיים שודלו בנימוקים אחרים). המופתי, שמינויו תלוי בנשיא, נענה בהאי לישנא, בפסק ארוך ומנומק על פני עמוד שלם בעיתוניה הרשמיים של המדינה: הנשיא מוחמד אנוור סאדאת נהג כמו הנביא מוחמד בחודייביה… לצורך ההשוואה החגיגית הזאת, הועלה מתחום הנשייה שמו החגיגי של סאדאת – מוחמד, ואידך זיל גמור. גם כאן יכול כל בר-דעת להסיק כי לסאדאת לא היתה ברירה בחולשתו, כי בדרך החוזה יכול היה לקבל מה שלא עלה בידו בכוח (סיני לסאדאת, עליה לרגל למכה לנביא); כי כאן, כמו שם, אין זה חוזה נצחי ועולמי, וכי אם יעלה בידי המוסלמים לאסוף די כוח, ותגיע שעת הכושר המתאימה, חוזה השלום לא ימנע את ניצולה לטובת האסלאם. עשור לאחר מכן גם המופתי הראשי של סעודיה, שנשאל לדעתו על חוזה השלום ההוא, החרה-החזיק אחרי עמיתו המצרי והעלה מן האוב את חוזה חודייביה כתקדים מצדיק. לאמור, בעוד אשר מנהיגים פוליטיים, כסאדאת או כחוסיין המלך, יכלו להטביע במלל של ״שלום בין עמים, קץ לסיכסוך, משבר פסיכולוגי, החזרת שטחים ושכנות טובה״, את כוונותיהם להסדר עם ישראל, אין בידי אנשי הדת הבכירים בעולם האסלאם מכשירים ואוצר מילים של שלום לענות בהם, והם נאלצים לשוב לתקליט השחוק של חודייביה, כי אין אחר. משמעות הדבר בשבילם כי אין שלום־קבע עם אוייב, אלא סידורים זמניים עד יעבור זעם, ובינתיים לעשות הכל כדי למנוע השפלה חוזרת של האסלאם. לאמור, אם אין ביטחון בניצחון מוחץ וסופי של האסלאם, אזי מוטב להימנע מפעולות איבה, תחת הארכה אין־סופית של ההודנה, עד שירווח. זה היה אורח ההתנהגות של הממסד הדתי האסלאמי, עד שבאו היסודנים וטרפו את הקלפים, כי להם אין הסבלנות להמתין עד שירווח.
חוליית-מעבר נוספת בין חודייביה ליסודנות מסופקת על ידי מנהיג אש״ף, יאסר ערפאת, שדבק בו יותר מאבק יסודנות, מאז התחברותו לאחים המוסלמים במצרים בשנות ה-50. יחד עם נשיאה בעול האחריות להנהגת עמו, הוא הרבה להרוות את נאומיו ואת עולם דימוייו בסמלים אסלאמיים, גם מסורתיים וגם יסודניים. חודייביה תפסה אצלו מקום־ביניים בין שני העולמות הללו שבהם הוא ניסה להלך: כלומר, גם לשאת ולתת על הסדר מדיני קבוע לכאורה (כמו אוסלו ומפת הדרכים), אך בה בעת לעודד את האסלאמיסטים ואת האחרים הסרים למרותו לפעולות טרור שמדגישות את זמניותה של חודייביה, בה הוא האמין ולאורה הוא פעל. באביב של 1994 הוזמן ערפאת על-ידי ידידו נלסון מנדלה לטקס חנוכת נשיאותו, כמחצית השנה לאחר חתימת הסכמי אוסלו (ספטמבר 1993), ובשיא הרומן עם ״רבין, שותפי לשלום האמיצים״, כאשר ישראל רק נתנה ולא ציפתה לדבר מן הפלשתינים. אזי הם פתחו בפעולות טרור נרחבות (זוכרים את זוועות בית ליד שבהן קיפחו את חייהם 21 חיילים שלנו?), והאשימו את ישראל ב״פרובוקציה״ כדי לשבש את ״תהליך השלום״. כלומר, לערפאת לא היתה כל עילה לטעון נגד ישראל, על שהביאה אותו אל השטחים, ואפילו ישבה בחוסר אונים כאשר הטרור שלו נמשך. והנה אז, ביוהנסבורג, כאשר נשאל בשיח עם מוסלמים במסגד על מעשה אוסלו, הוא שלף את חודייביה. הוא לא התייחס כדגם למלחמות הדמים בין צרפת וגרמניה, שנסתיימו בברית קרובה בנאט״ו ובאיחוד האירופי, אלא דווקא לחודייביה, והוא אף קרא למאזיניו להצטרף לג׳יהאד כדי לגאול את ירושלים. משמע שוב כי לו, כמו לנביא, לא היתה ברירה אלא להסכים לברית זמנית, הניתנת לקריעה לגזרים כאשר תבוא ההזדמנות, ומכל מקום אין לו כל כוונה להתחייב לשלום קבע. כאשר נודע הדבר בישראל ובעולם, סערו הרוחות לשעה, עד שממשלת ישראל, לתומה, עשתה עצמה כלא שומעת והקטינה בערך הנאמר על-ידי ערפאת, ובלבד שלא ייפגע ״תהליך השלום״ שבעצם לא הוחל בו מעולם. ערפאת קלט במהרה את סלחנותם של הישראלים, ואז החל להפעיל את הגיון חודייביה, כלומר ״אמור שלום והיכון למלחמה״. מן הכוונות הוא עבר להצהרות בוטות בדבר היציאה לג׳יהאד, בעוד ממשלת ישראל מרחיבה את סמכויותיו ומוסרת לו עוד שטחים ולבסוף, אך לא במפתיע, עבר למעשים שאפילו אהוד ברק קץ בהם והודה כי ערפאת איננו עוד בר-שיח.
רפאל ישראלי-לחיות עם האסלאם-דת, תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור-2006 –עמ' 60-56
כתר קדושה-תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו-״רב אד״א״ – תולדות הגאון הנורא ר׳ אליעזר דא אבילה
״רב אד״א״ – תולדות הגאון הנורא ר׳ אליעזר דא אבילה
בנו של ר׳ שמואל היה העילוי המופלא, שהרעיש את העולם בגאונותו הנוראה, ר׳ אליעזר דא אבילה זצ״ל, המכונה גם רב אד״א, כשמו של האמורא רב אדא. לידתו של ר׳ אליעזר בקדושה ובטהרה, ועל ירידת נשמתו לעולם הזה, שגורה בפי זקני חכמי מרוקו העובדה המופלאה הבאה: באחד הלילות, זמן מועט לפני שהרתה אמו, בעת ששקד ר׳ שמואל על תלמודו, נשמעה נקישה חרישית על דלת ביתם. ר׳ שמואל קם, ובצעדים זריזים מיהר לפתוח את הדלת. פתח, ונאלם דום…
מולו ניצב זקן הדור צורה כמלאך. פניו של האיש האירו באור יקרות, מאותו אור הגנוז לצדיקים, וניכר עליו כי מהעולמות העליונים בא. הזקן נראה קצר רוח, ומשהתעשת ר׳ שמואל קימעא, לא המתין להזמנת בעל הבית, אלא פתח פיו ואמר:
־ ״דע! אני הוא התנא ר׳ אליעזר בן הורקנוס. בקרוב תהרה אשתך בבן זכר, אשר יאיר את עיני ישראל בתורתו. היות ונגזר על נשמתי לרדת שוב לעולם הזה, הנני מבקש ממך: תקראוהו על שמי, בכך ישכון בו ניצוץ נשמתי כל ימי חייו״. סיים את דבריו, פרח ונעלם.
ר׳ שמואל ואשתו התרגשו מאד, וציפו לראות בהתממשות הדברים. לאחר זמן מועט הרתה אשתו, ובעת לדתה את בנה, בשנת תע״ד, התמלא הבית כולו אור של קדושה. ר׳ שמואל הבין שאותו חזיון נפלא התקיים, שמר את הבטחתו, וקרא שם בנו אליעזר.
זכר אותו מעשה מופלא לא עזב את ר׳ שמואל. לפיכך הבין שעליו להצית את הניצוץ החבוי בבנו, לצחצחו ולמרקו, להפיח בו רוח, עד שתצא ממנו שלהבת זכה שתאיר למרחקים. במסירות ובדבקות טיפח ר׳ שמואל את בנו, השקיע בו את כל כוחו ומרצו התורני, גדלו וחינכו על מבועי התורה והחכמה. בהיותו בעל אמצעים, לא חשך מאומה מבנו כדי שיוכל לישב בשקט ונחת באהלה של תורה, לעלות ולהתעלות כיעוד נשמתו הגדולה. לשמחתו, עמלו לא היה מפרך כל כך, שכן נתקיים בבנו הקטן המקרא: ״משכני אחריך נרוצה" (שיר השירים א,ד). אליעזר הקטן נמשך מעצמו ללימוד התורה, השכים במרוצה לבית המדרש, ולא מיהר לעוזבו לעתות ערב.
וכך עוד בהיותו נער קטון, התפרסם שמו הטוב בין כל אנשי עירו. הבריות היו משוחחות בפליאה והשתוממות על בנו המיוחד של ר׳ שמואל, ויודעי שמועות שחו מפה לאוזן, אודות אותו מעשה נורא, והסיקו, כי הליכותיו מוכיחות איזו נשמה גבוהה שוכנת בקרבו. בהגיעו לפרקו (בערך בשנת תפ״ט), נשא לאשה את היתומה בתו של ר׳ אליהו הלוי בן שושן מנכבדי סאלי – שנפטר זמן קצר לפני כן. מאותו זמן, בהיותו בן ט״ו שנה, החל לחבר את חיבוריו התורניים, ולהרביץ תורה בעירו.
תאב ואוהב לפקודי ה׳
״תאבתי לפקודיך״(תהלים קיט, מ) – ״כליתי מרוב האהבה״(אבן עזרא שם). כך חי ר׳ אליעזר, תאב ואוהב לפקודי ה׳.מרוב אהבתו לתורה, כמעט כלתה נפשו.
כיסופיה לשלימות, דחקו כל קמצוץ של גשמיות. ניתוק מוחלט מהוויות העולם וחיבור מושלם לחיי הנצח.
תורה, ושוב תורה, ולק תורה.
ימי חייו כולם שווים לטובה, בהתמסרות לתורה, ובשקיעה במעמקיה, עד אפיסת הכוחות.
וכך העידו תלמידיו: ״מגודל שקידתו לא נתן שינה לעיניו כמעט״, כפי שמספר בדחילו ורחימו – החיד״א בשם הגדולים. גם בעת שצרות תכפו את עירו, דבר ורעב, ונאלץ לגלות מעירו, לגור באהלים בשדות ובהרים, גלה וספר תורתו עםו, בשדה ובהר שקד על תורתו, ולא הניח מלעסוק בה אפילו רגע קט.
שקידתו העצומה חיברה ימים ללילות, יום ששי לשבת, ושבת לראשון, חטיבה אחת של חיי תורה. לימוד והתעלות ללא הפסק, ללא הרף. קפידא מרובה הקפיד על זמנו, כל רגע נחשב בעיניו כאוצרות פז.
ויותר מכך, מתוך הכרתו העמוקה כי אין חיים אלא תורה, סבר כי כל ביטול זמן אפילו מזערי, הרי הוא כנטילת חלק מחייו, ואיננו שווה אפילו לצרכי הרבים.
לענין כזה די במקלי!
והגיעו הדברים עד כדי כך, שבאחד הימים, בעת שישב בבית מדרשו והגה בתורה. התפרצה חבורת יהודים מבוהלים לבית המדרש, בזעקות שבר. צעקותיהם הקיצו את ר׳ אליעזר מעומק עיונו, ונגרם לו היסח הדעת מדבקותו בנבכי הסוגיא. האנשים המבוהלים לא המתינו לנתינת רשות, ותיכף פתחו פיהם בקריאה נואשת: רבינו הקדוש! הצילה נא! פיקוח נפש! הנהר הסמוך לעירנו עולה על גדותיו, במרוצתו שטף כבר את רחובות הנכרים, ועתה מאיימים המים הזידונים לשטוף את רחובות המלאח היהודי. לתדהמתם, הרעים עליהם ר׳ אליעזר את קולו: וכי בשביל דבר פעוט כל כך גרמתם לי היסח הדעת מלימודי?
לענין כזה, די במקלי!
טלו אותו, ורשמו עם קצהו פס סביב רחובות המלאח, ותאמרו לנהר בקול רם: עד כאן תבא!
אחיו המבוהלים, נרעדו שבעתיים למשמע אוזניהם, הכי עד כדי כך רוממות תורתו, שאין להפריעו גם לעת הזול כופפו ראשם לפניו, ויצאו מבית המדרש בהכנעה ובהערצה. כמובן, לאחר מכן מיהרו לעשות כציוויו, וככל היוצא מפיו כך היה – כשהגיע הנהר למקום הפס, שקעו מימיו אט אט ולא קרבו לסימטאות המלאה היהודי. אגב, מקל זה נמצא בידי משפחתו – משפחת בן שעיה עד היום.)
הטועם את דבריו היה בפיו כדבש מתוק
כשרונותיו הנדירים גם בדורו – דור דעה, העמידו בצל את כל הלומדים עמו בבית המדרש. וכפי שמתאר תלמידו הגאון ר׳ חיים טולידאנו – אב״ד סאלי:
כשפותח בהלכה, בנה עליה מצודים וחרמים, חבילות חבילות של קושיות, והכל היו נעשים לפניו כחרשים, ולא מצאו בפיהם מענה. ולאחר מכן, "גלי דרעיה ונפל נהורא בבי מדרשא" (גילה זרועו – כוחו – לתרץ הקושיות, ונפל אור בבית המדרש), ופושט והולך קושיות התוספות, ושמעתתא רווחא ליה ממילא, וכל הטועם את דבריו היה בפיו כדבש מתוק, ואומר לי לי הוא, ודברי אמת ניכרין. 'כשהיה יורד לעומק חדרי העיון, לא ירדו תלמידיו לסוף דעתו״, עד כאן לשונו המתגעגעת לרבו.
גם החיד״א מתאר מחזה זה בשפתו המליצית, כיצד ר׳ אליעזר היה יושב כמלך בגדוד, מוקף תלמידים חריפים, והוא שואל ומשיב, עוקר הרים וטוחנן בסברא.
להיטותו של ר׳ אליעזר אחר לימוד התורה לא נתנה לו מנוח. במוחו הכביר היה חש תיכף ומיד בכל נקודות התורפה בסוגיא בה עסק, ומני אותו רגע לא פסקו רעיוניו מהתרוצצות אחר דרך סלולה שתשדד את נבכי הסוגיא, ותאיר את עומק אורחותיה.קשה היה לעקוב אחר מחשבתו בעת הזו, בונה וסותר במהירות הבזק, עד שהרגיש כי חדר לנקודת האמת.
אני הוא המהרש״א
אולם כדרכה של תורה, פעמים לא מעטות הדרך היתה חסומה, פקעת קושיות ללא מוצא. או אז מה גדל צערו, הוסיף יגיעה על יגיעתו, ולא אחת הושחרו שיניו עד שהצליח להתיר את הסבך, לפלס מסילה ללב הענין, ולטעום טעמם של דברים המתיישבים על הלב. בפי זקני חכמי מרוקו מפורסם המעשה הבא:
פעם אחת, נתקל בלמודו, בדברי מהרש״א קשים וסבוכים ביותר. ר׳ אליעזר התעמק שוב ושוב בנסותו להבין את דבריו, אך ללא הועיל, כל המבואות סתומים היו. זמן רב עבר, השעות נקפו בזו אחר זו, הלילה ירד, וכבר הגיע שעת חצות, ועדיין לא נמצא פתרון. צער רב הצטער ר׳ אליעזר, ומרוב צערו החל לבכות. לפתע נכנס לביתו זקן הדור פנים, ופנה אליו בשאלה: מה ארע לך? ומדוע נפלו פניך? מששח בפניו את צערו, הציע לו אותו זקן בחיבה, הבה ואלמד עמך. התישבו יחדיו, הזקן פתח את פיו, והסביר במתק שפתים את דברי המהרש״א באופן בהיר ביותר.משסיים וקם ללכת לדרכו, פנה אליו ר׳ אליעזר בשאלה: אולי תאמר לי מי הוא כבודו? השיב לו הזקן בבת שחוק: אני הוא המהרש״א, ראיתי את צערך הגדול להבין את דברי, וקבלתי רשות לרדת מהעולם העליון כדי לבארם לך…
גם בדברי אגדה שלח ידו, והיה מנהיר עיני חכמים במדרשי חז״ל הסתומים וחתומים. אנשים רבים היו באים לפניו ושוטחים את שאלותיהם על כוונת מדרש תמוה, או איזה דבר אגדה שאינו מובן, והוא כהרף עין היה פושט את ספקותיהם, מפיק מרגליות מפיו, ומיישב תמיהותיהם דבר דבור על אופניו. בדרך כלל לא טרח אפילו להעלות את תשובותיו על הכתב, משום שהיו נראות לו נטולות חידוש, ולא חש צורך לשומרם.
דוגמא מעניינת למהירות שכלו נשתיירה בידינו. בספרו שו״ת באר מים חיים (סימן י״ג, עמוד לג), נשאל שאלה סבוכה מאד אודות סכסוך כספי שפרץ בין שותפים. רבני אגאדיר, שהשותפים היו תושבי עירם, ביקשוהו לחוות דעתו כיצד להכריע בשאלה זו. וכה כתב בתחילת תשובתו:
״הן היום ל״ו לספירה, בין מנחה למעריב, הובא לידי פסק זה על ידי ציר נחוץ, והוזקקתי להשיב באותו יום, בה שעתא, ולאלתר, ומפני כך באתי בקצרה״. ר׳ אליעזר השיב במהירות, ולמרות זאת בבהירות וחדות כדרכו, ומפליא לראות, שאף שרבני אגאדיר פקפקו מעט בדבריו, כפי ששלחו לו אחר כך, ר׳ אליעזר השיב להם בשנית בתוקף רב (סימן י״ד שם), והעמיד באריכות את דבריו הראשונים אותם השיב במהירות הבזק – על תילם.
כתר קדושה-תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו-״רב אד״א״ – תולדות הגאון הנורא ר׳ אליעזר דא אבילה-עמ' 135-130
שלום בר-אשר-היהודים באפריקה הצפונית ובמצרים-תולדות היהודים בארצות האסלאם-תשמ"א
העשירים שכרו מורים פרטיים לבניהם, אך רוב ילדי הקהילה למדו ב״חדר״, שנודע בקהילות רבות בכינוי ״צלא״ משום ששכן בבית־הכנסת ושהוחזק בעיקר על־ ידי הקהילה. הילדים מכל הגילים היו יושבים ב״חדר״ אחד או בכמה ״חדרים״, והמלמד היה עובר מקבוצה אחת לרעותה. אותו מלמד טיפל בילד משנת לימודיו הראשונה ועד לגיל הבר־מצווה, הגיל שבו סיימו רוב התלמידים את לימודיהם הפורמאליים והתחילו בלימוד מלאכה או בעזרה להוריהם במיסחר וברוכלות. רק המחוננים שבהם — ובמיוחד בניהם של תלמידי חכמים, אשר ביקשו שבניהם ימשיכו את דרכם, או בני אמידים — המשיכו את לימודיהם ב״ישיבות״, שבכל אחת מהן היה כמניין תלמידים. תלמידים מצטיינים נכרכו אחרי חכמים מובהקים, שתו בצמא את תורתם ויצקו מים על ידיהם (פשוטו כמשמעו — רבים שימשו בתחילה כמשרתים אישיים של רבנים גדולים) עד שיכלו לעמוד ברשות עצמם. מצבם החומרי של המורים היה ירוד בדרך־כלל, והם קיבלו מקופת הקהילה הקצבה זעומה שלא סיפקה את צרכיהם. רבים מהם שימשו גם סוחרים זעירים, שוחטים או ״כלי קודש״ אחרים.
בשנת 1783 איימו המורים בצפרו שבמארוקו שלא ״נלמד את ילדיהם רק בתנאי, ששכר לימוד יהיה דבר המספיק כפי מה שמקבלים המלמדים בשאר ערי המדינה, וישתלם לאלתר במוקדם כל חודש בחודשו״(קהילת צפרו, א, 53).
בצד החינוך לצעירים ניתנו שיעורים לציבור הרחב בבתי־הכנסת. שיעורים אלה ניתנו בשעות הבוקר, אחרי תפילת שחרית ובין מינחה למעריב, וכן בשעות אחר־הצהריים בשבתות, לפני תפילת המינחה. בשיעורים אלה למדו בדרך־כלל הלכה פסוקה, שמעו דרשה או דברי אגדתא. עם התפשטות לימוד הקבלה, החל במאה ה־17 , נוצרו במרבית ערי אפריקה הצפונית חוגים ללימוד ה״זוהר״.
ברי, שבחברה זו לא זכו הבנות בתקופה הנדונה לחינוך פורמאלי כלשהו. האידיאל המבוטא במימרה ״כל כבודה בת מלך פנימה״(כינוי מליצי לאשה, שכל אורחותיה בביתה, על־פי תהלים מה, יד) שימש נר לרגלי כולן. כל מה שהנערה קיבלה — למדה מהוריה ובמיוחד מאמה או מסבתה, שסביבן היתה כרוכה כל היום. אף־על־פי־כן, היו נשים שידעו פרק בתפילה ובמקרא, כגון בתו של ר׳ ישועה אביטבול מצפרו, שהיתה אשתו של ר׳ יהודה אלבאז(ראשית המאה ה־19): היא נהגה להתפלל שלוש פעמים ביום, בירכה את בירכת המזון מן הסידור ולמדה שבוע שבוע את ״פרשת השבוע״.
בניגוד לקהילות ישראל באירופה באותה תקופה, שבהן הוקמו מוסדות על־ קהילתיים ובהם ייצוג לקהילות שונות, הרי באפריקה הצפונית לא היה שום ניסיון דומה. יוצא־מן־הכלל אחד היה במארוקו: התוועדויות בין נציגי קהילות שונות, ובמיוחד בין קהילות קרובות זו לזו כגון פאס, מכנאס וצפרו. עדות משנת 1731 מלמדת על שותפות קבועה שנעשתה בין קהילות פאס למכנאס בגביית מסים. אף היה ניסיון לצרף לשותפות זו את קהילת צפרו. יתכן שקשר זה נבע אף הוא ממצבן הכבד מנשוא של קהילות ישראל במארוקו בפרקי זמן מסויימים במאה ה־18 , כאשר הוטלו מסים כבדים על קהילה אחת וזו ביקשה את עזרתן של רעותיה.
לסיכומו של פרק זה ניתן לומר, שההנהגה היהודית על ראשיה וחכמיה, יחד עם הציבור, פיתחו באיזור זה שורה שלמה של אירגונים ומוסדות קהילתיים, שהקיפו את כל השירותים הציבוריים, המישפטיים, החברתיים והחינוכיים של היהודי. הם פיתחו כלים ונורמות שענו על צרכים חדשים, בצד שמירה על עקרונות היסוד של ההלכה היהודית ומקורות רוחניים אחרים שהיו משותפים לכלל ישראל.
החברה היהודית ועולמה הרוחני והתרבותי.
החברה היהודית
כבר הצבענו לעיל (בפרק ב בדברים על התגבשותו והתפתחותו של הקיבוץ היהודי באפריקה הצפונית החל בראשית המאה ה־16) על כך, שברוב הקהילות היהודיות באיזור זה, ובמיוחד במרכזים העירוניים — לשם הגיעו, כאמור, מגורשים מספרד ומפורטוגל במיספרים גדולים — ניטשטשו בהדרגה ההבדלים בין היסודות הוותיקים שבקהילה לבין היסודות החדשים. אף־על־פי־כן, בתהליך הריבוד החברתי והכלכלי שהתפתח בתקופה זו, ניכר כוחם של היסודות החדשים בקרב העלית החברתית, וזאת בזכות יתרונותיהם בתחומי החינוך, הרוח, התרבות והכלכלה.
עלית זו היתה מורכבת בעיקר משני חוגים חברתיים: חוג החכמים והמשכילים (שבשל המקורות הרבים המתייחסים אליו שהגיעו לידינו נקדיש לו להלן דיון מיוחד) וחוג החצרנים והסוחרים הגדולים. לפעמים באו בני שני החוגים הללו מקרב אותן המשפחות. בצד אלה התקיימו השכבות הרחבות, שהיו מורכבות מבחינה כלכלית מן הסוחרים הזעירים, הרוכלים, בעלי־המלאכה וכלי הקודש (כולל מלמדי תינוקות, שוחטים וכיוצא באלה). בין אלה לבין העלית החברתית לא חצצה שיכבת ביניים של ממש.
את עמוד־התווך של החברה היהודית באיזור זה, כמו בכל תפוצות ישראל, היווה מוסד המשפחה הטבוע בדפוסים עתיקים וניכר בו במיוחד צביונו הפטריארכלי, בין היתר גם בשל השפעת הסביבה הערבית והברברית. תמורה מסויימת באופיו של מוסד זה חלה בעיקר במה שנוגע למעמדה של האשה, וזאת בעקבות בוא המגורשים. ממש סמוך לבואם לפאס בשלהי המאה ה־15, התקינו המגורשים תקנות רבות ברוח תקנות קסטיליה, תקנות שבחלקן באו להגן על זכויות האשה. הבולטות בתקנות אלה באו בעיקר להעניק לאשה חלק מעזבון הבעל בצד יורשיו האחרים(הוריו, אחיו וצאצאיו). סדרים אלה נתפשטו לא רק בפאס אלא גם בקהילות אחרות במארוקו, כפי שמעיד ר׳ יהודה בן עטאר (סוף המאה ה־17 וראשית המאה ה־18), שאחרי ״קהילות פאס המגורשים מקאשטיליה גרירי אבתרייהו (= נגררים אחריהם) כל ארצות המערב (מארוקו) חוץ מתאפילאלת ואגפיה, ובמראכש יש ויש לכל משפחה כמנהגה… אבל כל שאר ארצות המערב — פאס ותיטוואן ואלקאצר וכל הגליל ההוא (כלומר, צפון־מערב מארוקו) ומכנאס וצפרו כולם כאחד עושים כמנהג המגורשים…״(ר׳ אברהם אנקווא [עורך] ספר התקנות, בתוך תקנות יהודי מארוקו, ירושלים, תשל״ז, 69).
תופעה הידועה גם מקהילות אחרות בתפוצות ישראל היא קידושי סתר, שבהם ביקשו אנשים לקדש נערות שלא בידיעת הוריהן, ולא בידיעת חכמי הקהילה ודייניה. ואומנם, התקנה הראשונה שהותקנה על־ידי המגורשים בפאס בשנת 1494 באה להילחם בתופעה זו, ויש להניח שהיא תרמה לביסוס מעמדה של האשה.
לביסוס מעמדה של האשה היהודיה באיזור זה תרמה אולי גם העובדה, שלמרות שיהודי האיזור לא קיבלו עליהם את חרם דרבנו גרשום בדבר התקנה שלא לשאת יותר מאשה אחת, הרי לא היתה הביגמיה תופעה נפוצה ביניהם. בחלק מן הקהילות היו רושמים בכתובה, שהחתן נשבע ״שלא ישא אשה אחרת עליה, אלא על פיה ורצונה״ (שם, 30). בתי־הדין נהגו להיענות להפצרת בעלים לשאת אשה שניה, רק אם הראשונה לא העמידה צאצאים בעשר השנים הראשונות לנישואין.
מוסד חברתי אחר הוא בית־הכנסת. כאמור, היווה בית־הכנסת מוקד הפעילות הקהילתית, ובו שכנו מוסדות הקהילה החשובים ביותר. אך מעצם אופיו שימש מוסד זה גם מקום להתלכדות חברתית — המרכז החברתי החשוב ביותר למיפגש בני הקהילה ולטיפוח קשרי ריעות וידידות. גם כאן הופגנו הקשרים המשפחתיים, שכן בני המשפחה ישבו זה ליד זה וחוו את חוויות התפילה, השירה בצוותא ושעות אחרות של התרוממות הרוח. אומנם, גם בבית־הכנסת ניכרו ההבדלים החברתיים, שכן בני השכבות העליונות ישבו בחלקים המרכזיים של הבניין, ואילו בני דלת העם הצטופפו במבואות ובפרוזדורים. פרט מעניין שרד בקהילת צפרו, ואולי היה קיים גם בקהילות אחרות: בבית־הכנסת היה תלוי לוח, שעל־גביו היו רושמים את המאורעות החשובים בתולדות ישראל בכלל, ובמארוקו ובצפרו במיוחד. יש להניח, שכך יכול היה גם האדם ה״בינוני״ בישראל ללמוד פרק קצר בתולדות עמו וקהילתו.
שלום בר-אשר-היהודים באפריקה הצפונית ובמצרים-תולדות היהודים בארצות האסלאם-תשמ"א-עמ'174-170