בינתיים, בתוניסיה, השיגה ההיסטוריה את פרג׳אני. ב־14 במאי 1943, ימים ספורים אחרי צעדת הניצחון של בעלות הברית לתוך תוניס, עצרו ז׳נדרמים צרפתים אותו ואת פרג׳אללה. השניים נשלחו לכלא המקומי בנאבל, בירת המחוז, במעלה הדרך מחמאמאת. ברגע שהגרמנים גורשו מתוניס וחיילי צרפת החופשית השתלטו על העיר, מיהרה קלר להגיש תלונה נגד פרג׳אני. אף כי לא ידעה את כל פרטי המזימה, היא ידעה כי פרג׳אני גנב את התכשיטים המשפחתיים שלה וגם מחסן מלא סחורה.

לאחר שנים־עשר ימים בנאבל נשלח פרג׳אני לבית הסוהר הצבאי בתוניס – צחוק הגורל, אותו כלא שבו החזיקו הגרמנים את האב והאחים שמלה לפני שילוחם לגרמניה. (פרג׳אללה, שלפי כל הסימנים לא ידע דבר על התוכנית של פרג׳אני, שוחרר.) כעבור כמה חודשים התייצב פרג׳אני לפני בית הדין הצבאי הצרפתי בתוניס. ההלשנה על האב והאחים שמלה הביאה להרשעתו של פרג׳אני בקשירת קשר ובשיתוף פעולה עם האויב. למרבה האירוניה, בית המשפט הצרפתי דן אותו למוות שישה חודשים לפני שהגרמנים הטילו עונש זהה על האב והאחים. בארבע שנות המחקר לכתיבת הספר הזה, שהתנהל בארבע יבשות, לא מצאתי עדות לעוד ערבי שהורשע בבית משפט של בעלות הברית בגין מעשים שגרמו למות יהודים במלחמת העולם השנייה.

אבל בשונה מקורבנותיו, פרג׳אני ניצל מהוצאה להורג. בחמאמאת הוא נודע כפטריוט תוניסאי נלהב, חבר מוערך של תא לאומני חשאי, והמשפט שלו נעשה לתיק מפורסם (cause célèbre) זוטא. פרקליט מקומי חשוב לקח את התיק לידיו, הפסיד בסיבוב אחד בתוניס, ואחר כך ערער על פסק הדין בבית המשפט הצבאי לערעורים באלג׳יר. האסטרטגיה שלו התבססה על ניצול המגמות הפוליטיות של אותה תקופה. כאן מתגלות לנו התסבוכות של הפוליטיקה הקולוניאלית בצפון אפריקה: בנים של משפחה יהודית תוניסאית שבחרו באזרחות צרפתית האשימו פטריוט תוניסאי טוב בטרגדיה שפקדה אותם. לא הצלחתי למצוא ראיות לכך שבית הדין באלג׳יר פסק בערעורו של פרג׳אני – מסמכים כאלה, הסבירו לי, סגורים למאה שנה – אבל גזר דין המוות של פרג׳אני הומתק למאסר עולם.

אפילו המאסר הזה לא רוצה בשלמותו. ב־19 במרס 1957, שנה לאחר שתוניסיה קיבלה את עצמאותה מצרפת, הורתה ממשלת הרפובליקה החדשה לשחרר אותו. בסופו של דבר ישב פרג׳אני רק ארבע־עשרה שנה מאחורי הסורגים. הוא חזר לחייו בחמאמאת, פתח שם מחדש את חנות הבדים הקטנה שלו ואחר כך נעשה לנהג. הוא מת ב־1981.

באתי לדירתו המהודרת של פרדריק גסקֶה בפריז באותו בוקר סתווי משום ששישים וארבע שנים לפני כן הוא נולד כפרדריק שמלה, בנם של ז׳ילבר וליילה. במלאת לו ארבע נישאה אמו האלמנה למהנדס ושמו לואי גסקה. גסקה האב – שעדיין חי בתוניסיה, מתקרב לשנתו התשעים וחמש ומדבר עם פרדריק כמעט מדי יום בסקייפ – היה אב מסור ואוהב שרצה לאמץ את הילד כבנו. גסקה האב היה קתולי, ולאחר כל האכזריות שז׳ילבר ומשפחתו סבלו בגלל היותם יהודים בתוניסיה, החליטה ליילה לגדל את בנה כבן דתו של בעלה החדש. פרדי גדל בלי לדעת הרבה על מוצא משפחתו ובלי לדעת בכלל איך מתו אביו, דודו וסבו. ברבות הימים, בגיל מבוגר, הפכה הסקרנות בנוגע לשורשיו לחיפוש אובססיבי שנועד לשבץ יחדיו את כל פרטי הסיפור של משפחתו, ובמיוחד את הפרשה הטרגית של אביו. אני הגעתי אל פרדריק גסקה כדי לחשוף פרטים נוספים על משפחת שמלה. ואילו הוא רצה לפגוש אותי משום שבמהלך המחקר שלי עשיתי משהו שהוא לא מצא כוח להתמודד אתו: איתרתי את הקרוב החי הזקן ביותר של חסן פרג׳אני, כדי ללמוד את הצד הערבי של הסיפור. ״אף פעם לא הייתי מצליח לנסוע לתוניסיה לעשות מה שאתה עשית״, אמר לי גסקה. ״רק בשנים האחרונות יכולתי בכלל להרהר במפלצתיות של הפשע והאסון שהומטו על משפחתי״. כך ישבנו לנו פרדריק גסקה ואנוכי בבוקר של שלהי סתיו וסיפרנו זה לזה מה למדנו על החדירה העמוקה של השואה לארצות ערב.      

בפברואר 1943, לאחר שהצבא האדום בלם סופית את הגרמנים בסטלינגרד, החזית העיקרית בזירת המלחמה האירופית לא היתה כלל באירופה. היא היתה בתוניסיה, ארץ ערבית, בעלת שורשים עתיקים, בנקודה הצפונית ביותר של אפריקה.

רק שנים־עשר שבועות לפני כן פתחו חיילים אמריקנים ובריטים במתקפה האמפיבית הגדולה ביותר בהיסטוריה. עשרות אלפי חיילים נחתו לאורך רצועת חוף ארוכה מסאפי, מדרום לקזבלנקה, עד כף מטיפו, ממזרח לאלג׳יר. שלושה ימים של קרבות, לרוב עזים, נגד כוחות וישי – הקרב הגדול הראשון בהשתתפות חיילים אמריקנים מאז נכנסה ארצות הברית למלחמה אחד־עשר חודש לפני כן – הסתיימו בכניעה הצרפתית השנייה במהלך המלחמה. גנרל אייזנהאואר 'מיהר להעביר את מטהו מהבונקרים התת־קרקעיים בגיברלטר לווילות המסוידות־לבן של אלג׳יר והתחיל להוציא אל הפועל תוכניות לצעדה של תשע מאות קילומטר מזרחה – לתוניס. מטרתו היתה לגרש את כוחות הציר מיבשת אפריקה ולפתוח בצעדה שיטתית צפונה, דרך איטליה, לתוך לבה של אירופה הכבושה בידי הנאצים.

לגרמניה היתה תוכנית אחרת. לאחר שהנחילה תבוסה לצרפת ב־1940, הוחלט בברלין לא לשלוח חיילים לנהל את המושבות הצרפתיות בצפון אפריקה. תחת זאת הרשה היטלר לצרפת, הכפופה עכשיו למשטר וישי הצייתני, להמשיך לשלוט באזור והסתפק בפיקוח על הצרפתים באמצעות מאות קצינים של ועדות שביתת הנשק הגרמניות המקומיות. אבל הפלישה האנגלו־אמריקנית והפתיחה של חזית צפון אפריקנית חייבה שינוי אסטרטגי. ״ויתור על צפון אפריקה פירושו ויתור על אגן הים התיכון״, טען היטלר. ״לא זו בלבד שוויתור כזה יהרוס את המהפכות שלנו, הוא יהרוס גם את העתיד של עמנו״.² כאשר שיגרה ברלין טייסות מטוסים למסלולי המראה בביזךט, הנמל האסטרטגי בחוף הצפוני של תוניסיה, ולאלעווינה, מחוץ לתוניס, לא ידעו המפקדים הצרפתים המקומיים מה לעשות:

לירות על הגרמנים, לקבל אותם בברכה או לעמוד מן הצד. הדרגים הבכירים באלג׳יר ובווישי שלחו הוראות סותרות שחוללו כאוס. כפי שכתב ביומנו המפקד הימי הצרפתי בביזרט, אדמירל לואי דְריאן: ״8 בנובמבר, אנחנו נלחמים בכולם. 9 בנובמבר, אנחנו נלחמים בגרמנים. 10 בנובמבר, אנחנו לא נלחמים באף אחד. 10 בנובמבר (צהריים), אנחנו נלחמים בגרמנים. 11 בנובמבר (לילה), אנחנו לא נלחמים באף אחד״. בסופו של דבר החליט פטן, ראש משטר וישי, להשליט סדר. הוא הורה לכוחותיו לתמוך בכוחות הציר. בתוך ימים אחדים כוננו יחידות עילית של צנחנים גרמנים בסיס קדמי בתוניס והתחילו להתכונן לפריסה גדולה של כוחות יבשה, ים ואוויר גרמניים – כולל קציני אס־אס. פקודתו של היטלר היתה חד־משמעית: ״יש להחזיק את צפון אפריקה, השער לאירופה, בכל מחיר״. לימים כתב היסטוריון אחד כי ״משפט זה גזר שבעה חודשי ייסורים על מיליון חיילים משני הצדדים״. אבל התפשטות מלחמתה של אירופה לארצות ערב הסבה ייסורים לא רק לחיילים. גם תושבי תוניסיה סבלו. ויהודי תוניסיה יותר מכולם.                  

השואה היתה, בעיקרו של דבר, אסון אירופי. גם המבצעים וגם הקורבנות היו, ברובם המכריע, אירופים. בשנות השלושים של המאה העשרים ישבו באירופה רוב יהודי העולם. אירופה היתה בית הגידול של אידיאולוגיית השנאה שהמיטה חורבן על העם היהודי. אירופה ייצרה את הרובים, הגז, הכבשנים וכלי המשחית האחרים שהשמידו שישה מיליון יהודים חפים מפשע. אירופה היתה המקום שבו נטבחו שליש מיהודי העולם ברצח ההמוני, השיטתי והמאורגן ביותר בהיסטוריה. ההשוואה בין אסונות על פני זמן ומרחב היא משימה מבהילה, אבל למאמץ של גרמניה ובעלות בריתה להשמיד את העם היהודי במלחמת העולם השנייה לא היה, ואין, אח ורע. באוצר המילים של השפה האנגלית יש שתי מילים שנועדו אך ורק לזיהוי הפשע הזה – ״Holocaust״ מילה שמוצאה יווני, והמילה העברית המקראית ״שואה״.

אבל השואה לא היתה אך ורק סיפור אירופי. התוכניות הגרמניות לרדוף את היהודים, ובסופו של דבר להשמידם, הקיפו מהרגע הראשון את כל השטחים שגרמניה ובעלות בריתה קיוו לכבוש, ובכלל זה מרחב ערבי גדול, המשתרע מקזבלנקה לטריפולי והלאה עד לקהיר. באזור זה ישבו יותר מחצי מיליון יהודים.

ראיות לשאיפה הגרמנית בנוגע ליהודים של ארצות ערב מתגלות בתוכנית להשמיד את היהודים ארץ אחר ארץ, שאישרו הפקידים הנאצים הבכירים שהתכנסו בברלין בינואר 1942, לוועידת ואנזה הידועה־לשמצה. בכינוס זה של מתכננים ומומחים טכניים נאצים, ביניהם אדולף אייכמן, נדון תחילה ״הפתרון הסופי״ של הבעיה היהודית ואחר כך נוסחה התוכנית השיטתית לביצועו. ההחלטות בנוגע לסיבוכים הלוגיסטיים של השמדת האוכלוסייה היהודית בשלושים ואחת ארצות שהרייך השלישי כבר שלט בהן או תכנן לכובשן התבססו על רשימה מקיפה של האוכלוסיות היהודיות בארצות אלה. ברשימה זו נכללו אחד־עשר מיליון איש, והנאצים תכננו להרוג את כולם.

מכל מקום, בין הארצות האלה התבלטה אחת בגין המספר המאוד לא מדויק של אוכלוסייתה היהודית: צרפת הלא־כבושה, כלומר חלקה הדרומי של צרפת שבו שלטו להלכה משתפי הפעולה, אנשי משטר וישי. לפי רשימת ואנזה, היו בצרפת הלא־כבושה 700,000 יהודים. לאמיתו של דבר, היו שם פחות מ-200.000. איך קרה שהמתכננים הנאצים הדייקנים והקפדנים – שעסקו בבעיות הלוגיסטיות המפורטות ביותר בנוגע לשילוח מיליונים אל מותם, להעלמת גופותיהם ולהסתרת הפשע המחריד מהעולם – טעו עד כדי כך? האם הגרמנים פשוט טעו? לא. המספר המנופח כל כך של יהודי צרפת הלא־כבושה ברשימת ואנזה לא נקבע בטעות. נכללו בו גם מאות אלפי היהודים שחיו בנחלותיה הצפון אפריקניות של צרפת: המושבה אלג׳יריה ושתי ארצות־החסות שגבלו בה, סולטנות מרוקו במערב והנסיכות של תוניסיה במזרח.

במרוצת שלוש השנים שחלפו בין נפילת צרפת ביוני 1940 לגירוש הכוחות הגרמניים מתוניסיה במאי 1943, היו הארצות הערביות האלה – יחד עם לוב, מושבה איטלקית שלא הופיעה ברשימת ואנזה – שותפות לאותו גורל. בתקופה הקצרה הזאת יישמו אנשי וישי הצרפתים, הנאצים הגרמנים והפשיסטים האיטלקים רבות מאותן השיטות שהופעלו בהצלחה קטלנית נגד האוכלוסיות היהודיות הגדולות פי כמה באירופה. פעמים רבות התנהלה הפעילות באותו זמן ובאותה קצב כמו באירופה. בשיטות הללו נכללו לא רק חוקים ששוללים מהיהודים את אזרחותם, את רכושם, את זכותם ללימודים, לפרנסה ולמגורים, אלא גם עבודת כפייה, הפקעות, גירוש והשמדה. היעד היה לבודד את היהודים, לרדוף אותם, ולפחות בתוניסיה גם להניח את התשתית להשמדתם.

בפועל לא נותר אף לא יהודי אחד בצפון אפריקה שהגזירות האלה לא נגעו בו. אלפים סבלו ביותר ממאה מחנות עבודת כפייה שהוקמו ברחבי האזור. אלפים רבים נוספים איבדו בתים, חוות, מקומות עבודה, עיסוקים, חסכונות ושנים של לימודים. רבים נוספים חיו במצב של פחד מתמיד ומחסור יומיומי, קורבנות של שיטת קיצוב שנתנה להם פחות מאשר לכולם ואחרי כולם. למרבה המזל מעטים יחסית מתו במישרין כתוצאה מנחת זרועו של השלטון הפשיסטי. האומדנים נעים ב״ 4,000 ל־5,000 בני־אדם. מעטים, כמו בני משפחת שמלה, שולחו על ידי הגרמנים והאיטלקים אל מותם באירופה. כ־1,200 יהודים צפון אפריקנים, שנלכדו בצרפת המטרופוליטנית, שולחו על ידי שלטונות למחנות המוות בפולין ובמקומות אחרים. הצעיר מכולם היה תינוק בן שלושה חודשים, אברהם טייב מהעיר עָנאבּה (לפנים בּון); הזקן מכולם היה איזק עדה בן השמונים וחמש מאלג׳יר. היו מי שנרצחו בדם קר, אחרים מתו ברעב או בעינויים או בחולי ב״מחנות עונשין״ במדבר סהרה. רבים נהרגו בהפצצות הבריטיות והאמריקניות על בסיסי אוויר וים בתוניסיה, שהתרחשו בחודשים הראשונים של 1943 כמעט מדי יום ביומו. הגרמנים הכריחו את עובדי הכפייה היהודים לפנות את ההריסות בזמן ההפצצות.

מניין המתים הנמוך – רק כאחוז אחד של האוכלוסייה היהודית בצפון אפריקה הצרפתית, בעוד המספר הכולל של הנספים היהודים היה גדול ממחצית מספר היהודים שהופיעו ברשימת ואנזה – מלמד בה־במידה על תהפוכות המלחמה ועל האיום הקטן יותר שנשקף ליהודים אלה. הים התיכון סיבך את הלוגיסטיקה של התעבורה. נבצר מגרמניה ומשותפיה לדחוס יהודים צפון אפריקנים לתוך רכבות ולשלח אותם למחנות המוות במרכז אירופה ובמזרח אירופה. אבל עוד נראה כי מה שקרה בתוניסיה מלמד שהגרמנים היו מוצאים חלופות, אילו היה להם זמן. בעיקרו של דבר, גורם זה – הזמן – הוא שהציל את יהדות צפון אפריקה. אילולא גירשו חיילי בעלות הברית את הגרמנים מיבשת אפריקה ב־1943, שנתיים לפני נפילת ברלין, אין כמעט ספק שגורל הקהילות היהודיות בנות אלפיים השנה של מרוקו, אלג׳יריה, תוניסיה, לוב, ואולי גם מצרים וארץ ישראל, לא היה שונה מגורל אחיותיהן באירופה.

בין צלב קרב לסהרה-יהודים וערבים בצפון אפריקה בצל השואה-רוברט סטלוף-מתוניס לדכאו-סיום המאמר

מתוניס לדכאו

בשלהי אוקטובר 2005, ביום סתיו יפהפה בפריז, הקשתי את צופן הכניסה על לוח בשערו של בית מפואר באָוֶוני קלֶבֶּר היוקרתי, לא רחוק משער הניצחון, פתחתי בדחיפה את הדלת הקדמית הכבדה, ונכנסתי פנימה. לאחר שהזדהיתי באינטרקום, הקשתי צופן כניסה נוסף בתוך מעלית ועליתי לקומה השלישית. שם יצא לקראתי פרדריק גסקה, גבר מטופח וכסוף־שיער, שמראהו הצעיר עומד בסתירה לשישים וארבע שנותיו. זו היתה פגישתנו הראשונה, אבל מארחי בירך אותי כאילו הייתי ידיד ותיק. מר גַסקֶה, גבר נמרץ, מטופח, שחיובו חם ומסביר פנים, היה לבוש בהידור נינוח שגברים פריזאים מתוחכמים מיטיבים לשאתו. הוא הוליך אותי לספה נוחה והכין לי ספל קפה. הרגשתי שהדבר שבגללו באתי לשוחח אתו מדאיג אותו, אבל הדאגה היתה מוסווית היטב.

באתי לדבר עם מר גסקה על העניין המשותף שלנו במה שקרה שישים שנה לפני כן למשפחה יהודית תוניסאית ושמה שֶׁמלָה. בשבועות האחרונים של 1942 התפרסו אלפי חיילים גרמנים בכל השליש המזרחי של תוניסיה, מדינה ערבית קטנה, שהיתה נתונה בשלטון קולוניאלי צרפתי. רק תוניסאים מעטים נסערו מהכיבוש הגרמני כמו יוסף־ג׳וזף שמלה בן החמישים וארבע. ג׳ו, כפי שקראו לו בני משפחה וחברים, היה נשוי ואב לשני ילדים, איש עסקים מצליח שהתפרנס בכבוד כסוחר אריגים סיטונאי ויבואן טקסטיל. הוא האמין שהוא חב את מזלו הטוב למדיניות הנאורה של צרפת הליברלית, שפתחה ליהודים את דלת ההזדמנויות בכל רחבי מושבותיה בצפון אפריקה. בשנות העשרים של המאה העשרים, ברגע שהחוק התוניסאי התיר ליהודים לקבל אזרחות צרפתית, מיהר ג׳ו לעשות זאת. הוא עבד קשה כדי לאפשר לבנו הבכור, ז׳ילבר, ללמוד באקול פוליטכניק האליטיסטי של פריז, שעם בוגריו נמנו דורות של אנשי עסקים ומדינאים צרפתים. ז׳ילבר היה מסור לצרפת עוד יותר מאביו. ב־1939, כאשר רעמו תופי המלחמה, הפסיק ז׳ילבר את לימודיו והתנדב לצבא הצרפתי. במהלך הקריסה הצבאית של צרפת באביב 1940 הוא שירת בהצטיינות כקצין תותחנים זוטר בקרב הסום. בנו הצעיר של ג׳ו, ז'ן (המכונה דָדִי) התכונן עם פרוץ המלחמה לבחינות הכניסה לפוליטכניק.

לאחר שביתת הנשק שוחרר ז׳ילבר מהצבא והצליח לשוב אל משפחתו בתוניסיה. כמו כל תושבי תוניסיה, גם משפחת שמלה סבלה מאוד מהמחסור ומהקיצוב אחרי התבוסה הצרפתית. מצבם של היהודים היה קשה במיוחד בגלל הרדיפה המשפטית והגזירות המציקות שכפתה עליהם ממשלת משתפי הפעולה של הפילדמרשל אנרי־פיליפ פֶטָן. אבל במלאת שישה־עשר חודש למשטר וישי הידרדר מצבם של יהודי תוניסיה מדחי אל דחי. בליל 8-7 בנובמבר 1942, יצאו חיילים אמריקנים ובריטים למבצע לפיד, הפלישה האמפיבית למרוקו ולאלג׳יריה, והגרמנים הגיבו על כך כהתבצרות בתוניסיה, בתקווה לבלום שם את התקדמות בעלות הברית. ב־9 בנובמבר 1942 נחתו מטוסים גרמניים בשדות תעופה תוניסאים. כך נפתח הכיבוש הגרמני של תוניסיה.

הגרמנים ראו לנגד עיניהם, כבר מהרגע הראשון, יותר מסתם אסטרטגיה צבאית. זמן קצר מאוד לאחר בואם הם התחילו להוציא אל הפועל את תוכנית־האב שלהם ליהודי תוניסיה. נכללו בה מעצרים שרירותיים, החרמות רכוש, עבודות כפייה, גירושים, ענידת טלאי צהוב.

הבנים למשפחת שמלה החליטו להשיב מלחמה. הם אמרו לאביהם כי רצונם לברוח מהשטח שבשליטת הגרמנים כדי להתגייס לכוחות של בעלות הברית במערב תוניסיה. בהגיעם לשם, הסבירו, יוכלו להשתתף במלחמה לגירוש הפולשים ולשחרור ארצם.

ג׳ו תמך בבניו. הם רקמו יחד תוכנית לחציית הקווים הגרמניים בקרבת האזור ההררי זָג׳וּאַן, מדרום לעיר תוניס. במאמציהם למצוא דרך להתחמק מהסיורים הגרמניים, נועצו ז׳ילבר וז׳ן בשותף עסקי נאמן של אביהם, ערבי ושמו חסן פרג׳אני. מכיוון שחיילים גרמנים שרצו בכל מקום בעיר הבירה, הציע להם פרג׳אני לצאת ממנה ולהגיע תחילה לעיירת הנופש החופית הרדומה חָמאמאת. שם, אמר, הם יוכלו להתאכסן בבית שנמצא בבעלותו עד בוא הרגע המתאים לבריחה. בני שמלה קיבלו את הצעתו וג׳ו העביר את כל משפחתו לחמאמאת. הוא שכר שם בית נופש קטן, ליד ביתו של פרג׳אני, ושיכן בו את אשתו, קלר, ואת אשתו הצעירה של ז׳ילבר, ליילה.

הם עיינו כמה שבועות בפרטים של תוכניות בריחה שונות. התוכנית שנבחרה לבסוף, בעצתו של פרג׳אני, קבעה שז׳ילבר ודן ייסעו מחמאמאת לזג׳ואן, מוסתרים בעגלה רתומה לסוס. ג׳ו יבוא אחריהם בצנעה, בעגלה נוספת, כדי לוודא שהם חצו את הגבול בשלום. לאחר מכן העביר ג׳ו לפרג׳אני 20,000 פרנק כדי שישכור תושב מקומי ושמו ג׳ב פרג׳אללה לטיפול בנסיעה. פרג׳אללה נסע תכופות בנתיב הזה, אמר פרג׳אני; השומרים הגרמנים לאורך הדרך מכירים אותו, ולכן לא יעורר חשד. כל אותו זמן הסתמכו בני משפחת שמלה על עזרתו ועל עצתו של פרג׳אני והוכיחו את הכרת התודה שלהם במעשים. כשפרג׳אני ביקש מג׳ו הלוואה לקניית מלאי של סחורה לחנות הבדים הקטנה שלו, נענה ג׳ו מיד.

בבוקר 10 במרס 1943 לבשו שני הבנים למשפחת שמלה בגדים של פועלים ערבים מקומיים והתחבאו בעגלה. פרג׳אני ופרג׳אללה ישבו על הדוכן במהלך הנסיעה דרך מרכז העיירה חמאמאת. זמן קצר לאחר שהעגלה עברה על פני המטה הגרמני, ששכן בווילה סבסטיאן – בית נאה מסויד־לבן על שפת הים, במרחק מאתיים מטר מהכביש הראשי – עצרו חיילים גרמנים את העגלה. האחים שמלה התגלו ונעצרו, ואביהם, שנסע בעגלה אחרת במרחק קצר אחריהם, נעצר גם הוא. כעבור כמה שעות, הופיע פרג׳אני בבית הנופש שבו גרו אשתו וכלתו של ג׳ו והביא להן את הבשורה הנוראה. ואז, בעוד השתיים נרעשות והמומות, הוא התרה בהן שהגרמנים עלולים להופיע בכל רגע ולהחרים את כל הכסף והתכשיטים שימצאו. ״תנו לי אותם. אני אשמור עליהם בשבילכן״, הציע. ״אצלי הם יהיו בטוחים״. קלר ידעה שבעלה סמך מאוד על פרג׳אני, ולכן מסרה לו את כל חפצי הערך שהחזיקה בבית.

במהרה נודע לקלר ולליילה שהגברים שלהן נשלחו לבית הסוהר הצבאי בתוניס, שם יועמדו לדין בבית משפט צבאי גרמני. הנשים חשו למשרדו של הפקיד הצרפתי הבכיר ביותר בתוניס, הנציב העליון, ותבעו ממנו להתערב בעניין. אחרי ככלות הכול, הגברים שנעצרו היו אזרחים צרפתים, ואחד מהם – ז׳ילבר – כמעט קיפח את חייו בזמן שלחם במדי צבא צרפת כמה חודשים לפני כן. איש־שיחן היה רק יכול לפכור את אצבעותיו: אין ביכולתו לעשות שום דבר, אמר להן. אחר כך הן פנו לנכבדים הערבים שהכירו, ובכלל זה חברים ושרים של השליט התוניסאי, ה״ביי״. שוב, ללא הועיל. קלר לא נפלה ברוחה. כאם יהודייה נחושה, אפילו עיקשת, היא הלכה היישר למטה הגרמני לבקש רחמים מכל מי שיהיה מוכן לשמוע. קצין גרמני אחד, אולי כדי לשעשע את עצמו, שמע באדיבות את סיפורה ואחר כך ניפץ את תקוותיה פעם נוספת. ״מאדאם, אני מצטער״, אמר. ״אבל לא היית צריכה להתחתן עם יהודי!״

ב־5 באפריל 1943, ימים ספורים לפני הפריצה של בעלות הברית דרך הקווים הגרמניים במרכז תוניסיה, שולחו שלושת הגברים היהודים האלה – איש מהם לא חייל פעיל או סוכן זר – בדרך האוויר, לגרמניה. בזמן שחיילי צרפת החופשית צעדו לתוך תוניס בתחילת מאי, היו האב והבנים שמלה כלואים באגף מיוחד בדכאו. הגרמנים החזיקו את השלושה בדכאו במשך שנה ואחר כך העבירו אותם לכלא הגרמני הצבאי הנודע־לשמצה פורט זינה, בטוֹרגַאוֹ, על נהר אֶלבה. לבסוף, במאי 1944, הם הועמדו לדין בבית משפט צבאי גרמני.

הראיה המכרעת במשפטם היתה תצהיר של פקידים גרמנים בתוניסיה שציטט את עדותו של הידיד הוותיק של ג׳ו, חסן פרג׳אני. התברר שפרג׳אני לא היה ידיד טוב כל כך. הוא היה מודיע, שרימה אותם מהחל ועד כלה – מגביית 20,000 הפרנק לתשלום לפרג׳אללה, דרך הסחורה שנקנתה באשראי ועד ההצעה לשמור על התכשיטים של משפחת שמלה. בני המשפחה סמכו על פרג׳אני והפקידו את חייהם בידיו והוא הסגיר אותם. עדותו, שהאשימה אה שלושת הגברים בריגול, חתמה את גורלם. השלושה נמצאו אשמים ונידונו לאלתר למוות.

כעבור יומיים, בלי לדעת מתי יבוא הסוף, כתב ז׳ילבר, מתא־כלאו,תא מספר 53, את מילות הפרדה שלו לליילה. אחרי שהביע את אהבתו הנצחית, ביקש ממנה להקדיש את כוחותיה לבנם, פרדי, שהיה אז בן שלוש. ״הילד הזה ינחם אותך ויתמוך בך״, כתב. ״למדי אותו כי מוטב לתת מאשר לקבל, כי הידידות היא הברכה הגדולה ביותר בעולם… למדי אותו לחיות״. אחר כך, הפציר בה לעשות עוד דבר אחד למענו ולמען בנם. ״ליילה, את חייבת להתחתן שוב״, כתב. ״בחרי היטב ואהבי אותו״.

כעבור חודשיים הוצאו האב והבנים שמלה להורג. אופן ההוצאה להורג היה מתועב במיוחד. תחילה ערפו הגרמנים את ראשו של ז׳ילבר, בגרזן, ואחר כך את ראשו של האח הצעיר, ז'ן. האב הוכרח לצפות ברצח המבעית של שני ילדיו ורק אחר כך נרצח גם הוא באותו אופן. אסיר עמית של בני שמלה ששרד את"פורט זינה, אדמירל בצי הצרפתי, שלח אחרי המלחמה מכתב לקלר, ובו הסביר במדויק מה קרה לבעלה ולשני בניה. ״הם הורשעו רק משום שהיו יהודים״, כתב.

בין צלב קרב לסהרה-יהודים וערבים בצפון אפריקה בצל השואה-רטברא סטלוף-מתוניס לדכאו

באותה ישיבה תקף יהודה ברגינסקי בחריפות את חברי ההנהלה, ובעיקר את לוי אשכול ואת גיורא יוספטל, והאשימם באדישות למצב החמור של יהדות צפון אפריקה. 30.000 בשנה, אמר, הוא הגידול הטבעי בצפון אפריקה, והעלאת מספר זה של יהודים, אין בו אפוא שום פתרון למצוקתם. עוד אמר :

אנו עומדים בפני יישוב יהודי של חצי מיליון שממנו 350.000 רוצים לעלות…מוכרחים להתחשב במצב היהדות הזאת….קלטנו 750.000 יהודים. מספר זה העלנו וקלטנו במשך השנים 1948 – 1951. בשלוש וחצי השנים מ-1952 העלנו רק 60.000 יהודים. התנועה הציונית חייבת להעמיד בפניה את השאלה : מה קרה? האם זאת תופעה אובייקטיבית במשך ארבע שנים קלט יישוב יהודי שמנה 600.000 נפש, עלייה של 680.000 יהודים, ואילו אחרי זה על יישוב של1.300.000 יהודים הצלחנו להעלות במשך שלוש וחצי שנים רק 60.000 יהודים. אני מעז להגיד שאין זה דבר אובייקטיבי זה דבר סובייקטיבי שבידיהם היה המפתח לעלייה ולקליטה. הייתי אומר : מדינה שמזונותיה ישנם והכסף להגנתה ישנו, ואנו מקבלים 250 מיליון דולר עזרה מחוץ לארץ. יש לנו כסף לקנות נשק – לא הייתי פוחד לקלוט עלייה חדשה……השאלה היא – אם יוספטל ואשכול ימצאו בהם את העוז לשנות את השיטה הקיימת בכיוון הזה…….כשהלכנו לאנגלים הם היו עושים לנו את החישוב והיו אומרים, כמה אתם יכולים להכניס לכפר סבא ? …….מספר זה – 30.000 – כמעט גובל עם חוסר אחריות של ההנהלה הציונית….אני בטוח במאה אחוז, שבעוד שנה שנתיים נעמוד בפני קטסטרופה של צפון אפריקה. לא הייתי רוצה להתבייש בזה שלא ראיתי את הנולד, שלא הטלתי עלי אחריות נוספת כדי לעמוד בפני קטסטרופה העתידית לבוא.

ברגינסקי הציע אפוא שכבר בשנת 1955 יועלו 60.000 עולים מצפון אפריקה ושרגאי אמר :

אנו חיים בתקופה של טרגדיה גדולה,הטרגדיה היא שבשנה השביעית לתקומתה של מדינת ישראל אנו נאלצים לבלום את רצון העלייה של היהודים הרוצים לעלות, ואנו בעצמנו מונעים את עליית היהודים הרוצים לעלות, אין כוונתי להטיף מוסר למישהו, אך אני לא בהרגשה שמצידנו עשינו הכל כדי שלא נצטרך לבלום ולמנוע את העלייה מיהודים אלה.

עוד הוסיף שרגאי :

כשנכנסתי לתפקיד – ינואר 1954 – חשבתי שאין עלייה מפני שאנו מחמירים בכללי הסלקציה, אך במשך הזמן נוכחתי לדעת שאין הדבר כך, אלא אין עלייה מוגברת משום שהעלייה מותנית מהקליטה. כלומר, עלייה על פי כושר הקליטה.

למעשה שרגאי מודה על שני חטאיו :

1 – ישנם יהודים שהבאנו אותם לידי כך שהם רוצים לעלות ונכונים לעלות ולא עוברים את הפרוצדורה של בדיקה רפואית, ואנו מונעים אותם על ידי כך מהעלייה.

2 – אני – שרגאי – האטתי את רצון העלייה בצפון אפריקה. מחצי מיליון יהודים ולמעלה מזה, לא קשה להוציא משם לפי כל כללי הסלקציה מרבע מיליון עד שלוש מאות אלף יהודים, אם תשאלו אותי במשך כמה שנים ? אנו אומר : במשך אותה תקופה שיהיו לנו האמצעות  והאפשרות לקלוט אותם.

שרגאי הציע לתכנן לשנת 1956 העלאת 60.000 עולים. הוא קרא אפוא להגברת העלייה – אך התנה זאת באפשרות הקליטה.

לעומתו טען ברגינסקי, כי מצב יהודי מרוקו מסוכן, ולכן יש להגביר את העלייה. הקליטה תתאים את עצמה אליה, טען – ולא להפך – גם אם המשמעות לרדת ברמת הקליטה ואפילו לחזור למעברות.

ראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול, הצטרף לתומכים, דרש לגייס כסף להעלאת ה -60.000 והוסיף, כי יחסם של היהודים באמריקה באשר לעליית יהודי צפון אפריקה לא היה אהוד במיוחד. על עלייה זו אמרו, כי יש להניח להם לשבת במקומותיהם. גם בארץ, העיר קול, לא התלוננו היהודים מהעלייה הצפון אפריקנית, וסיים :

היהודים הללו של צפון אפריקה נחוצים לנו לא פחות משאנו נחוצים להם, אין בשבילם מוצא אחר. שמענו שקליטתם בשנה האחרונה הייתה קליטה טובה….יהודים אלה שמביאים אותם ישר מהאוניה להתיישבות.

משה קול הציע להכין תוכנית עלייה לשנת 1956 בת שני שלבים : בשלב ראשון יועלו 45.000 עולים, וכן ייווצר בארץ "לחץ" של קליטה : ובשלב השני יוטלו מסים בארץ ומגבי בחוץ לארץ, ובאמצעותם יועלו 15.000 נוספים.

ד"ר ניר – חבר ההנהלה מניו יורק, תקף את חברי ההנהלה על שהם מתנהגים כגזברים – ולא כמנהיגי ציונות בעלי חזון, ואמר :

תארו לכם רגע, שאנו ביוני 1948 ולא ב-1955, ואנו צריכים לקלוט 680.000 יהודים מה שקרה באמת עד 1951. בוודאי היינו אומרים : מנין ניקח את האפשרות הזאת ? אנו יישוב של 600.000 יהודים. איך אנחנו יכולים לקלוט כל שנה 200.000 יהודים ! זהו אולי ההבדל בין אנשים ריאליים מאוד ובין אנשים שיש להם חוץ מחוש המציאות גם חזון. אני במשך עשרות שנים כציוני למדתי בעלייה תלויה בדבר אחד…..אין לי שום דבר נגד יוספטל. זהו תפקידו כגזבר, עליו לגרור אותנו אחורנית. התפקיד שלי שלא אתן לגרור את עצמי אחורנית, אנו צריכים להחליט על עלייה מקסימליסטית, מינימום 60 אלף בשנה – משנת 1956.

ראש המחלקה הכלכלית, מ' גרוסמן, שלאורך כל דרכו תמך בסלקציה מחמירה מצפון אפריקה, ואמר כי הוא בעד עלייה המונית, אך מסודרת, וכי הבעיה היא לא רק בחוסר אפשרות מעשית, חוסר כסף ובחוסר אמצעים ; נקודת התורפה היא בתפוצות : " אי אפשר לחשוב רק במסגרת צפון אפריקה ", טען, לדבריו המצב בארץ מתקרב ליציבות כלכלית, והיהודים כאן לא רוצים לסכן אותה. על כן הציע לתכנן עלייה של 60.000 לשנה הבאה, אך מבלי להתחייב להעלות את כולם, אלא לפי כושר הקליטה ; ובנוסף – להתמקד בכל התפוצות, ולא רק בצפון אפריקה.

הגזבר וראש מחלקת הקליטה, גיורא יוספטל, שעשה ככל שביכולתו לבלום את עליית יהדות צפון אפריקה ללא כל התחשבות במצבם או בסכנה שבה היו שרויים, הגיב :  ניתן היה להתאמץ ולהגיע למספר של 60.000 עולים בשנה, אך לעולים ברמתם של יהודי צפון אפריקה, לא תאשר זאת הנהלת הסוכנות וגם לא הממשלה. אצ"מ S100/960 , פרוטוקול ישיבת הנהס"י, 27 ביוני 1955

כל חברי ההנהלה אכן היו בדעה, כי הממשלה לא תקבל החלטה כשלהי לפני מועד הבחירות לכנסת – 26 ביולי 1955 – וודאי שלא תטיל מסים לפני הבחירות. לבסוף התקבלו החלטות אלה של הנהלת הסוכנות :

1 – ההנהלה רואה צורך בהגדלת מספר העולים לשנה הבאה.

2 – ועדה בהרכב החברים, דובקין, יוספטל, גרוסמן, ברגינסקי וקול, בראשות יוספטל, תבדוק את התנאים להגדלת העלייה מבחינת רמת הקליטה, מבחינת האמצעים הדרושים לכך ודרכי גיוסם, וכן מבחינת האלמנטים שהעלייה תהיה מורכבת מהם.

במילים אחרות : שום פתרון כלשהו למצוקת יהדות צפון אפריקה.

הסלקציה- הסלקציה וההפחיה בעלייה ובקליטה שך יהודי מרוקו  וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה- ממשלת צרפת והסלקציה-עמ'169-165

לכך יש להוסיף מספר גורמים:

1 – הציונות הופיעה בצפון־אפריקה בדמות תנועה לא מגשימה. במיוחד חסר בפעילותה יסוד העלייה, כי זו היתה חלק אינטגראלי מזיקתם המסורתית של יהודי צפון־אפריקה לאו־ץ־ישראל. כבר במאה ה־18 אילצו רבני מארוקו את הבעל לתת גט לאשתו אם היה ברצונה לעלות ארצה, ובמחצית הראשונה של המאה ה־19 הכירו רוב הפוסקים במארוקו במצוות העלייה כמצווה הניתנת להגשמה. יש להניח כי דחייתם של העולים ממארוקו בראשית שנות העשרים וכן אי־יכולתם של המוסדות לספק סרטיפיקאטים למבקשים לעלות הוציאו את הרוח ממפרשי התנועה בעיני אותם יסודות מסורתיים, שיחסם אל המפעל הציוני היה מבוסס על מושגים ראשוניים של שיבת ציון. הבעיה הזאת הוחרפה מאוד כאשר פעילים מהשורה הראשונה שביקשו לעלות, בקשותיהם נדחו על־ידי המוסדות, והדחייה גרמה אכזבה רבה ורגשות של קיפוח, שהעיבו מאוד על המשך פעילותם.

חיזוק מסויים לטענותיהם הם מצאו בסוג פירסומי ההסברה שהופצו ביניהם, שתיארו את העלייה כפעולה שנועדה להצלת יהדות המצוקה, קרי יהדות מזרח־אירופה, כשאחיהם מארצות אחרות, ובכלל זה צפון־אפריקה, מצווים להשתתף במאמצים חומריים להגשמת מטרה זו.

2 – ציונות זאת שעסקה יותר בהתרמות מאשר בחינוך לערכים היתה, מטבע הדברים, תלויה מאוד בתנודות הכלכליות. כך למשל, כתוצאה מהמשבר הכלכלי שפקד את כל ארצות המע׳רב בראשית שנות העשרים ירד מספר שוקלי־השקל לאכזבתם הרבה של השליחים שביקרו מדי פעם באיזור וציפיותיהם הפינאנסיות לא תמיד תאמו את המציאות הצפון־אפריקאית. ב־1922 לא היססה הנהלת קק״ל להוציא מידי הפדראציה התוניסאית את גביית התרומות, מעשה שפגע קשות ביוקרתם האישית של ראשי התנועה, אשר על נישולם מהתפקיד נודע להם מקריאה בעתונות היהודית המקומית. גם היקפם המוגבל של דמי־החבר וכן האיסור הכללי להוציא חלק מכספי התרומות על הצרכים המקומיים השוטפים צימצמו מאוד את חופש־הפעולה של האגודות: כאשר ב״1927 ביקש פליקס עלוש את תמיכת המוסדות להעברת עתונו רב ההשפעה Le Réveil Juif מספאקס לתוניס, הוא נתקל בסירובם המוחלט.

3-ללא אתגרים וללא מסכת רעיונית רחבה ומעמיקה, סבלה הציונות הצפון־אפריקאית באמצע שנות העשרים אף מחוסר מנהיגות בעלת שיעור־קומה ומכושר התארגנות לקוי מאוד. במארוקו פעלה כל אגודה כראות עיניה וללא כל קשר עם רעותיה. באלג׳יריה היווה מוצאו התוניסאי של ל. סמאג׳ה מכשול ניכר בכל נסיונותיו להרחיב את תחומי פעילותו. בתוניסיה לא נמצא ממלא־מקום בעל שיעור־קומה לאלפרד ואלנסי, לאחר הגירתו לצרפת ב־1925, והפדראציה חדלה למעשה להטיל את מרותה על האגודות המקומיות, אשר בלאו הכי מספר חבריהם הלך והתמעט.

4-לא תמיד נשלחו לצפון־אפריקה שליחים שניחנו בסגולות לרכישת קהל של אוהדים מרובים, פרט לד״ר אריאל בנציון מעטים השאירו רושם עז על שומעיהם. ד״ר אשר פרל מהפעילים העיקריים של התנועה בצפון מארוקו מתאר כך את התכונות הנדרשות משליח המיועד לצפון־אפריקה: ״…איש מצוין, תלמיד חכם, דובר בלשוננו(בהברה הספרדית) ומהיר למלל ערבית וצרפתית(או ספרדית) בשפה ברורה איש אשר חוננהו אלוהים בלשון למודים אשר בדבש מלצתו ובמתק שפתיים יורה לאחינו דעת כי לא לעולם יזנח ה׳, עוד ישוב שבותנו וירחמהו; איש תופש תורה אשר ידע לא לבד לנאום ולהטיף בקהל עם כל אחד גם לקרוא בבתי כנסיות ולהתוכח עם רבני וחכמי המקומות״.

המוסדות המרכזיים היו ערים לחומרת המצב, אך את מאמציהם הם ריכזו במקום אחד, במארוקו, לשם נשלח ב־1924 יונתן תורץ׳, האיש שעתיד לייצג את מארוקו בכל הקונגרסים הציוניים הבאים עד פרוץ מלחמת־העולם השנייה ואשר לזכותו אפשר לזקוף את הישגיה הראשונים של התנועה במדינה זו.

הבעיה הראשונה שניצבה בפני תורץ׳ היתה שאלת הלגאליזאציה של הפעילות הציונית במארוקו. אם כי כל מאמציו להביא לכך שהתנועה במארוקו תיהנה ממעמד דומה לזה של הפדראציה בתוניסיה עלו בתוהו, הוא הצליח — בעזרתם של אישים דגולים בצרפת — כמו ל. בלום, ג׳. גודאר, ור. קאסין — להביא את הממשל הצרפתי לנקוט יחס סובלני יותר כלפי הפעילות הציונית במארוקו. השינוי התאפשר עקב ההחלטה להכריז על התנועה במארוקו כעל סקציה מקומית של הפדראציה הציונית בצרפת. החלטה זו גרמה בעקיפין לניתוק הפורמאלי של האגודות הציוניות שפעלו במארוקו הספרדית אשר במרוצת השנים הקימו פדראציה משלהן, שזכתה בהכרת השלטונות הספרדיים.

בתחום ההסברה ייסד תורץ׳ ב־1926 כתב־עת בשם L’Avenir Illustré, אשר נעשה בהדרגה הבטאון העיקרי של יהדות מארוקו. כתב־עת זה, שנקט מדיניות זהירה מאוד כלפי השלטון הצרפתי, נהג לדווח לקוראיו על המתרחש בעולם היהודי ובתנועה הציונית, הביא לידיעתם את התקדמות מפעל ההתיישבות בארץ־ישראל והפיץ בקרבם מאמרי־רקע על הרעיון הציוני, באמצעות פירסום קטעים נבחרים מכתביהם של ראשי־התנועה. ההצלחה המרובה של L’Avenir Illustré לא מצאה חן, כמצופה, בעיני הדוגלים באסימילאציה, שבשנת 1931 הוציאו לאור עתון יריב בשם Union Marocaine. אולם התקפותיו של עתון זה, שלא תמיד הצטיינו ברמה נאותה, סייעו יותר מאשר הפריעו להפצת האידיאולוגיה הציונית בקרב הנוער המשכיל. גם הקשר הארגוני עם הפדראציה הציונית הצרפתית איפשר לפעילים המקומיים לקבל באופן סדיר את חומר־ההסברה שיצא לאור בצרפת וכן לזכות לביקורים תכופים של שליחים ומרצים מצרפת. אך נשאלת השאלה עד כמה ציונות פושרת זו, à la française היה בה כדי לתרום, לעורר ולגייס תמיכה עמוקה לרעיון הציוני עצמו. ואכן, הן על דפי Avenir Illustré והן בהרצאותיהם של השליחים מצרפת — אשר הטיפו למען צרפת יותר מאשר למען ארץ־ישראל תוארה ההתחדשות של הישוב היהודי בארץ־ישראל לא כפעולת הגשמה כלל־יהודית, המחייבת את שיתופם האפקטיבי של כל יהודי ויהודי, אלא כסמל ובלקח אוניברסאליים. משמע, על יהודי־מארוקו להגשים במארוקו מה שהגשימו אחיהם בארץ־ישראל; עליהם להקים מסגרות חקלאיות שבהן יעבדו את האדמה באותה ההתלהבות שמגלים חלוצי ארץ־ישראל; אף איש אינו מבקש מיהודי מארוקו לעלות ולהתיישב בארץ־ישראל, מה שהם מתבקשים לעשות הוא לתמוך בכספים במפעל ההתיישבות; ״אנחנו רוצים לא את הזהב האמריקאי אלא גם את הזהב המארוקאי״, כתב בפשטות Avenir Illustrée באחד ממאמרי־המערכת שלו.

אולם אם לשפוט לפי מספר השקלים שנמכרו, או לפי תוצאות המגביות, לא זרם ממארוקו הרבה זהב לקרנות המרכזיות. כמו בשנים הקודמות, הסיבה לכך היתה נעוצה לא רק במצבה הכלכלי הירוד של הקהילה אלא גם ביחסם השלילי של השלטונות הצרפתיים לכל פעולת־התרמה שלא נועדה למטרות צדקה.

יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל-מעלייתו של רבע חיים בן עטר עד ימינו-שלום בר-אשר ואהרן ממן-1981-עמ' 121-119

עקב ההד השלילי של התקריות והתרעומת בקרב הקהילה הצרפתית והשלטונות, הפיץ נשיא ועד הקהילה יחיא זגורי, אגרת אזהרה בכל בתי הכנסת בעיר בשבת, כדי שלא ישנו התפרצויות כאלה בעתיד: ״התקריות שאירעו בימים האחרונים ידועות לכם, והם פגעו בקהילתנו השקטה. מספר אישים יהודים התלוננו בפניי על כך שכמה צעירים יהודים התיימרו להתעסק בסוגיות שאינן שלהם, ואשר היו עלולים להזיק קשות לציבור שלנו״.

במכנאס, מעוז האנטישמיות הקולוניאלית, צעד גדוד הלגיון וצעק ״יחי היטלר, מוות ליהודים!״ חוגי העסקים הצרפתים, שחששו לזכויות היתר שלהם והיו בעד השארתו בתפקיד של נציב עליון הנאמן להם, התגייסו כדי להבהיל את הפוליטיקאים הפריזאים, ואיימו במרי ערבי קרוב. נשיא לשכת המסחר המרוקאי, מר בוזי(Bozzi), הזהיר את ראש הממשלה ליאון בלום מליבוי התסיסה בקרב האוכלוסייה המוסלמית, אשר עלולה לגרום החזרתו של הנציב הכללי:

״מיעוט רעשני גייס תומכים, בעיקר בקרב צעירים מרוקנים לאומנים וצעירים יהודים. ההמון הילידי, המוסת פעם נגד האירופים ופעם נגד היהודים, מוכן לצאת נגד השכונות היהודיות ולאחר מכן נגד השכונות האירופיות. המתיישבים הפזורים בכפרים יהיו הקורבנות הראשונים. שום כוח לא יעצור מאה ועשרים אלף ילידים בקזבלנקה, מאה אלף ילידים בפאס ומאה אלף ילידים במרקש, כשתתלקח האש״.

באוגוסט 1936, הופץ כרוז בניסוח אלים במיוחד בשכונות מוסלמיות, וקרא למוסלמים להצטרף למסע הזה בהשראת המסורת האנטישמית האירופית הקלאסית, מבלי להתחשב במצבה השונה של מרוקו:

״כעת חותרים האלמנטים הבזויים האלה, שהצטרפו למפלגות אי הסדר, תחת מר פֶירוטון הנציב העליון החדש, והם דורשים את סילוקו מיהדות פריז. יהודי אלג׳ירי שפל, נבזה ורמאי, עורך דין נוכל בשם סולטן המתגורר בקזבלנקה, עומד בראש התנועה נגד הנציב. על היהודים לזכור את התרבוש השחור והמטונף, את הפיאות, הגלבייה ונעלי העור השחורות שאסור היה להרשות להם בשום מקרה להשיל. על היהודי לחזור ולהיות היהודי השפל, הכנוע והזוחל ללא גבורה וחיל שהכירו אבותינו. ברגע שיהודי מרים את ראשו צריך לערוף אותו. עלינו כולנו ביחד, ואם צריך גם בכוח, להכריח את היהודים לחזור למללאח ולמנוע מהם להצטרף לכל מפלגה פוליטית, תהיה אשר תהיה. עליכם אחינו המוסלמים, לדבר בקול רם יותר, כדי שאנשי פריז ישמעו. אנחנו נהיה לצדכם ! ״

בפאס, הציגה חנות הספרים פְלְה Pleux״ בשדרה הראשית של העיר החדשה, במרכז חלון הראווה, ספר אנטישמי ארסי שיצא באלג׳יר – ״הסכנה היהודית, זעקת אזהרה נגד הורסי המין האנושי ״ מאת שארל האגל (Charles Hagel). למרות מחאות הקהילה היהודית, התעקש בעל החנות לא להסירו, עד שקומנדו של הנוער הסוציאליסטי שבו חברים יהודים אמיצים אילצו אותו להוציא את הספר מחלון הראווה ולהפסיק להפיץ אותו.

הפעם אם כן מסע התעמולה לא נשאר מוגבל לעיתונות, למילים, והוא גלש לשטח. אחד מביטויו החריפים היה הסירוב להעסיק יהודים. בקזבלנקה התלונן מנהל לשכת התעסוקה בפני הנציבות ב-1936 שאינו מוצא מספיק מועמדים אשר סיימו שמונה שנות לימוד, כדי להיענות לכל הצעות העבודה המגיעות אליו. אולם במקביל סירב בעקשנות להציע משרות לעשרות צעירים יהודים בעלי הכישורים הדרושים, שהיו דוכנים לעבוד בכל מחיר. הסוחרים והתעשיינים הצרפתים של הכרך טענו בזמנו כי אי אפשר לסמוך על כישוריהם״. כעת כשאין ערעור על הכישורים, הם מצדיקים את אי-העסקתם בהאשמה של ההתנשאות ושאיפות מוגזמות ברוח המהפכה של החזית העממית. מספר סוחרים ותעשיינים צרפתים אף ייסדו ליגה סודית הנחושה להחרים את ישראל במרוקו״, כפי שצוין בדוח שירותי המודיעין. בסופו של דבר התעלמה הממשלה הצרפתית של החזית העממית מהתסיסה, החזירה את פירוטון ומינתה תחתיו ״מרוקאי זקן״, אחד מחבריו לנשק של המרשל ליאוטי האגדי, הגנרל שארל נוגס (Charles Nogues). ברם אכזבת מנהיגי התנועה הלאומית, שתלו תקוות ד־גזמות בעליית החזית העממית לשלטון, פתחה פתח לתקופה חדשה של מתח ומהומות.

העוררות הלאומנות המרוקאית

הקהילה היהודית, שהייתה עדיין כמעט חסרת מודעות פוליטית, ראתה עצמה כחסרת זכויות פוליטיות וכאורחת במרוקו. משום כך לא נטלה כל חלק בייסוד התנועה הלאומית המרוקאית המודרנית. יחד עם זאת, מייסדיה הראשונים של התנועה, שהושפעו מרוח האחווה של החזית העממית הצרפתית, ואשר היו בקשרים הדוקים עם המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית והליגה לזכויות האדם, ניסו בזהירות לגייס תומכים יהודים.

את ״ועד הפעולה המרוקאי״ (Action Marocaine׳Comité d), ייסדו אינטלקטואלים שצמחו באוניברסיטאות צרפתיות. כבר מרגע היווסדו היו כמה ניסיונות לפתוח בדו-שיח עם האליטות היהודיות שנחשפו למערב. ביטאון הוועד ילה וולנטה דו פפל״ (La Volonté du Peuple) קרא להם לזנוח הן ״את האוטופיה הציונית והן את האשליה של התבוללות בחברה הצרפתית״:

״מנהיגי ועד הפעולה המרוקאי ממשיכים לקרוא לבני ארצנו היהודים לדחות כל רעיון של לאומנות קנאית, לטובת האינטרס של העם המרוקאי, ולאחד את מאמציהם לאלה של המוסלמים, כדי להבטיח לארצם את הגורל ההולם ביותר לשאיפותיה הלגיטימיות, באווירה של שלום והסכמה״ (מאמר מערכת מ-2 במרס 1934).

״חברים יהודים, דעו לכם פעם אחת ולתמיד, שיש לכם מולדת – לא הארץ המובטחת, אלא הארץ שאתם חיים בה – הארץ הזאת ראתה אתכם נולדים, הזינה אתכם, נשמתם את אווירה, חייתם תחת שמיה הנהדרים, אבותיכם קבורים בה; אתם בניה של הארץ הנדיבה הזאת״ (לאקסיון דו פןפל, 20 במאי 1937).

אולם האופי המוסלמי המובהק של התנועה הרתיע והרחיק את האליטות החדשות, שהתחנכו על יסוד החילוניות של בתי ספר הצרפתיים. האליטות המסורתיות – רבנים ונכבדי הקהילה – שהיו רחוקים מכל עיסוק פוליטי, היו מוכנים להסתפק בשיפור קל במעמדם כבני חסות במדינה מוסלמית, ללא שאיפה למעמד של אזרחים שווי זכויות וחובות. כך שלא אלה ולא אלה הבינו את הרגע המכונן של הלאומיות בדמות ההתנגדות לדהיר הברברי ב-1930, ובוודאי לא היה להם כל חלק בה ולא חשו שהיא מדברת אליהם. הדהיר הברברי ביטל, כזכור, את האזורים הברברים מכפיפות למשפט המוסלמי, השריעה. הוא נתפס כניסיון לפלג את העם המרוקאי, וכהכנה למסע צלב כדי לגרום לברברים להמיר את דת האסלאם ולהצטרף לנצרות.

גם העיתון המודרניסטי ׳לאבניר אילוטסרה״, שבדרך כלל ראה את הנולד, העריך כי ״הדהיר על המשפט הברברי אינו מחדש דבר, והוא מאשר נהגים קיימים מקדמת דנא, ללא כל פגיעה בחוקי היסוד של האסלאם; רק בעל דעה קדומה פוליטית יכול למצוא בו נושא לסכסוך״.

לממד הפן־ערבי ולאנטי-ציונות שנלוותה לה היו, אם כן, חלק מכריע בהתרחקות של הקהילה היהודית מהלאומנות המרוקאית העולה כבר מראשית דרכה.

יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-עמ' 30-29

הרי כי כן, לאכזבתם הגדולה של פעילי המחתרת היהודית, לא יכלו ׳קבוצת החמישה׳ ואף לא ז׳ירו להתנגד לדארלאן. באווירת הדביקות למרשל פטן ששררה בקרב הגנראלים באפריקה, למחרת ה־8 בנובמבר, חשש האדמיראל פחות מן המחתרת האלג׳ירית מאשר מהגנראל נוגס, שהיה אחרון לקבל את הוראותיו של המרשאל הישיש וחטף כמעט מדארלאן את סמכויותיו — שהתרוקנו בינתיים מתוכנן — בתור נציגו של המרשאל בצפון־אפריקה. כיוון שהאמריקנים — אייזנהאואר, קלארק ומרפי — לא אבו להתעניין אלא בהיבטים הצבאיים של המצב לא התקשה דארלאן לשמור על האנשים, על הרוח ועל צורת השלטון של וישי.

לאחר שהקים את ׳מועצת האימפריה׳ שבה ישבו נוגס, ברז׳רה [Bergeret] שאטל וז׳ירו, הוא התמנה, לבקשת האמריקנים, לתפקיד מפקד ׳הכוחות המזוינים. דארלאן — שפעל בתור ׳נציב עליון׳ — מינה לעומת זאת את ז׳אן ריגו, למגר־דובריי, טארבה דה סנט־ארדואן ואנרי ד׳אסטיה לתפקידים חשובים, כגון מזכיר לענייני פנים וראש המשטרה. עקב בקשותיהן של בעלות־הברית, הכריז דארלאן על גיוס כללי. ככל תושבי אלג׳יריה האירופים, נקראו גם היהודים לדגל, אולם רק ליחידות חפרים, שבהן הועסקו בעבודות־חפירה בסביבות אלג׳יר או בחקלאות באיזור קונסטנטין.

לימים החל אופיו של המשטר באלג׳יריה לעורר את דאגת האמריקנים. לנוכח הביקורת שהלכה והתחדדה בעיתונות של בעלות־הברית נגד ׳עיסקת דארלאן, הגדיר רוזוולט ב־17 בנובמבר את ההסכם שהושג באלג׳יר בתור ׳פתרון זמני׳:

ההסכם הזמני עם האדמיראל דארלאן פטר אותנו מלבצע באלג׳יריה ובמארוקו פעולות טיהור שבעטיין היו מתעכבים, בחודש או בחודשיים, ריכוזי הכוחות שנועדו למתקפה מערבה, אל עבר תוניסיה…

והוא הוסיף:

דרשתי את שחרורם של כל מי שנכלאו בשל התנגדותם לנסיונות הנאצים להשתלט על העולם. דרשתי את ביטולם של כל החוקים והצווים שינקו את השראתם מן הממשלות הנאציות או מהוגי־הדעות הנאציים.

עוד נראה להלן כי פניות אלה של נשיא ארצות־הברית לא נענו זמן רב. זאת ועוד: בהנחייתו של דארלאן, לא פרסמה העיתונות בצפון־אפריקה אלא באיחור רב ובצורה מקוטעת את הצהרתו של רוזוולט. אולם מכיוון שמצד הדיפלומטים האמריקנים שישבו באלג׳יר לא עורר העניין תגובה, נשתרשה בחוגי הממשל הצרפתי הדעה כי ל׳פתרון הזמני׳ היו סיכויים סבירים להאריך ימים. ב־23 בנובמבר אף הרחיק האדמיראל לכת ו׳הכחיש׳ את השמועות כי ׳השלטונות האמריקנים הציגו לפני שלטונות צרפת דרישות (בעניין היהודים) אשר לא היה להן כל קשר עם צורכי הצבא׳.

ימים ספורים לאחר־מכן, הפיץ מושל מחוז אוראן, ל׳ בוז׳אר (01^601), ׳דף מידע׳, שנועד לתת־נציבים ולראשי־ערים במחוז וביטא למופת את הלכי־הרוח של חוגי הממשל באלג׳יריה.²⁶ לאחר ששיבח את אוכלוסיית המחוז ש׳שאבה ללא הרף מן הקריאות ומן העצות שנתן המרשאל פטן׳, את הפטריוטיזם ואת הנאמנות שלה, הסביר המושל את מסיבות ה׳שחרור׳ של אוראן בידי בעלות־הברית:

מתוך נאמנות למסורת הכבוד שלו ובתור ערב לשלמות האימפריה, קיים הצבא את הבטחתו להגן עד לאפיסת כוחותיו על הטריטוריות שהופקדו לשמירתו.

מן הראוי להדגיש כי יחידות צבא צרפת לא עצרו את נשקם אלא כדי למנוע את הלחימה ברחובות, למרות נחיתותם המספרית וחולשתם הברורה מול האמצעים הממוכנים שהופעלו נגדם, באשמת מעצמות הציר שמנעו מאתנו כל אפשרות של חימוש מתוך חשדנות או מתוך כוונות תוקפניות. בלי לשנות את תוצאות המאבק, היו קרבות הרחוב מוסיפים לשווא למספר הקורבנות ולהרס.

אומץ לבם ונאמנותם של האזרחים כמו אישרו את התנהגות החיילים.

אשר לתסיסת הציבור נגד הגיוס שעליו הכריז הנציב העליון, קבע מושל המחוז כי הסיבה העיקרית לה היתה הטענה כי ׳מלחמה זו אינה יכולה להביא תועלת אלא ליהודים׳. בעניין זה הוסיף, ׳ראוי להדגיש׳ את שני העניינים הבאים:

1 – משמעות ההכרזה האחרונה של הנשיא רוזוולט היא שאמריקה אינה מבקשת להשיג מטרות פוליטיות בצפון־אפריקה, אלא מטרות צבאיות בלבד;

2 – משמעות הצעדים שננקטו בעקבות הגיוס, מגבילה את כניסתם של היהודים לצבא, שכן הם גויסו לקבוצה של עובדי כפייה.

הרי כי כן, מכל מורשת וישי, היתה השמירה על התחיקה האנטי־יהודית לסמל המשמעותי ביותר של ׳עצמאות׳ המשטר באלג׳יר כלפי בעלות־הברית. היא היתה גם הערובה הטובה ביותר וההוכחה המשכנעת ביותר לחוקיותו הלניסטית. לפיכך, רק התערבות חזקה יותר של בעלות־הברית בענייני הפנים של צפון־אפריקה ורק היעלמותם של המוסדות הווישיסטים היה בכוחם להבטיח את השבת הזכויות ליהודי צפון־אפריקה. רציחתו של דארלאן, ב־24 בדצמבר 1942, והחלפתו האמריקנית הכפויה בז׳ירו עתידות היו להצית תהליך כפול זה, שהסתיים למן אביב 1943 עם כנונה ההדרגתי של הריפובליקה הצרפתית ועלייתם של הגוליסטים לשלטון.

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו– אפריקה הווישיסטית בחסות אמריקנית-עמ'111-109

קפיצה על פני אלף שנה.

יצחק קורן, " עשור למושבי העולים " עמודים 79 – 80

הוצאת תנועת מושבי העובדים בישראל – תשי"ט – 1959

" זכור לי מקרה אופייני מלפני שלוש שנים בעת שהחלו להגיע העולים מהרי האטלס שבצפון אפריקה. אלה היו אנשים פרימיטיביים, שלפחות מרחק של 100 שנה הפריד בינם לבין החברה היהודית בארץ. בבואם לחיפה הובאו ישר מן האוניה לחבל לכיש להתיישב שם. המחלקה להתיישבות של הסוכנות הכינה בשבילם מראש בתים יפים ומרווחים עם כל הנוחיות, מרוהטים במיטות, מזרונים, כיסאות, שולחנות, כלי מטבח וכיוצא מזה. הייתי בין מקבלי פניהם במקום החדש. ואכן, כל מי שהיה נוכח באותו מעמד נתמלא לבו שמחה וגאווה על ההתקדמות העצומה שחלה בדרך יישוב העולים מצד המוסדות המיישבים.

והנה עברו יומיים ואנשי התנועה והסוכנות נזעקו לראות בחזיון מבהיל : בחצרות שלפני הבתים היו מתגוללים מזרונים ומיטות שהושלכו מן החדרים, ולפני פתחו של כל בית ישב בחור צעיר, כנראה היה הבכור, וחסם את הדרך בפני הזרים שביקשו לבוא אל תוך הבית. כשנכנסו בכל זאת את פנים הבית נצטיירה לעיניהם תמושנה כזאת : החדרים היו ריקים מכל ריהוט, בני המשפחה ישבו משולבי רגלים על הרצפה, הקירות היו מלוכלכים והתקרה מפויחת מן העשן שעלה מהמדורה שבערה באחת מפינות החדר. נתברר, שאת הפתיליות והפרימוסים שניתנו להם מאת המחלקה להתיישבות השליכו, ובמקומם הביאו לחדרים ענפים וקוצים להכין בהם תבשילים. אנשים אלה, שבהרי האטלס גרו בכוכים ובמערות, ואשר מימיהם לא ראו כלי בישול מודרניים, אף מזרונים ומיטות לא ידעו, התמרדו נגד הציביליזציה שכפו עליהם ללא כל הכנה מוקדמת.

יצאו שבועות מספר ואותם אנשים סיגלו לעצמם מהר את גינוני הציביליזציה, יצאו לעבודה ואף השתדלו להצטיין בה. היום, אם תבואו למושבים החדשים בלכיש ובתענך ובמקומות אחרים, בהם יושבו אנשי האטלס, תמצאו סדרים בבית ובעבודה, ואף ניצנים ראשונים של ארגון עצמי. רואים בעין כי אנשים אלה יצאו ממש מאפלה לאור גדול והם מרגישים בחוש כי נפתחו לפניהם חיים חדשים.

אכן, הקפיצה מסוף האלף הראשון לסוף האלף השני לספירה אינה עניין קל, ולא בשנה, ואף לא בחמש שנים, ייתם תהליך שיזורם של אנשים אלה לתוך הרקמה החברתית הישראלית. אפס, אם לא לגביהם, הרי לבניהם, קיימים כל הסיכויים שבמשל פחות מדור יהוו חלק אורגני מהחברה הישראלית. צריך רק שהמדינה ומוסדותיה המרכזיים לחינוך ולתרבות יקדישו להם תשומת לב ראויה. ואם תהיה שקידה לחנכם והדריכם, יהוו הם עתודה רבת ברכה לתנועת המושבים והתיישבות העובדת בכללה "

״הגואל״

שבתאי טבת: דו״ח על צפון־אפריקה (טז)

״הארץ״ 11.3.55

אנשי האדון גרינקר

ביטון אליהו בן 40, או 41, מאו 45, או 50

(הכל לפי האומדן) היה אותו יום האחד שידע מי זה בן־גוריון.

 ״מי זה דוד בן־גוריון, ביטון ?״

 ״מלך״, הוא עונה.

הוא גם שמע על וייצמן. ״מה עשה ד״ר חיים וייצמן ?״

״עשה טוב״, עונה ביטון, שזקן־מידות שחור לו.

״ועתה ביטון, שמו של מי עוד בישראל ידוע לך ?״

״שמו של האדון יהודה גרינקר, ראיתיו במו עיני בכפר שלנו״, הוא אומר.

״יהודה גריגקר, גם הוא מלך?״

״לא, לא מלך. הוא ממייסדי קרן קיימת לישראל״.

אחריו בא ווזאנה דוד. הוא בן 60.

״שמעת על בן־גוריון, וואזנה ?״

״לא, לא שמעתי״, אומר הוא.

״שמעת על הרב ש. ז. שרגאי י״

 ״לא, לא שמעתי״.

״על מי שמעת, וואזנה ?״

״על האדון יהודה גרינקר. הוא ממייסדי קרן קיימת לישראל״.

יוסף פרץ, בן 45

גם הוא לא שמע אלא על האדון יהודה גרינקר, ממייסדי הקרן קיימת לישראל, וכמוהו עוד כ־

נפשות, מ-38 הכפרים היהודיים שבהרי האטלס התיכון שבמרוקו.  3.250

אגדה חיה ושמה יהודה גרינקר – מ. אחידורון.

" מעריב " – כ"ב סיון תשט"ו – 16.6.1956

" יפרח מאיר, יהודי כבן 53 לא ידע עוד לפני שנתיים על קיומה של מדינת ישראל, הוא לא ידע שקדמה לה פלסתינה – ארץ ישראל, הוא לא ידע עובדות אלמנטאריות אחרות הידועות לכל יהודי אחר. ארץ ישראל בשבילו מושג ערטילאי, אפוף רזין דרזין וקדושה, שנקרא בפיו "ארץ ירושלים". כל מה שידע על מצבה הנוכחי שחרבה היא ברובה, שתנים מהלכים בין הריסותיה ושקיימות בה שתי ערים : צפת וטבריה. לתומם סברו הוא ובני עדתו, כי מאז חורבן בית שני טרם חודש בה יישוב יהודי. הם עלולים היו לחיות בסברה בלתי מוצדקת זו עוד שנים רבות כי בכפר בו נולדו וחיו – אסמר באזור איית בולי אשר במעמקי הרי האטלס הוא אחד המקומות הנידחים ביותר בתבל.

יפרח מאיר אינו יודע מדוע וכיצד הגיעו אבות אבותיו לאותה פינה נידחת שבהרי האטלס, הרחק מכל יישוב ומכל קהילה יהודית. הוא מודה שאילמלא אותה אגדה חיה ששמה יהודה גרינקר, קרוב לוודאי, שהוא ובניו היו ממשיכים לשבת באותו כפרון רחוק ונחשל ולפזם בחג הפסח את הפסוק : "לשנה הבאה בירושלים" – מבלי לדעת שאם רצונם בכך, הם יכולים להגיע לירושלים – השתא.

יהודה גרינקר הולך להרים.

בפנקסו של יהודה גרינקר – שליח תנועת המושבים והסוכנות היהודית, יליד יסוד המעלה ומבוני נהלל – לא היה רשום של הכפר "אסמאר". רק בדרך מקרה נודע לו, שקיים מקום כזה ושיושב בו קומץ יהודים. הדבר אירע באחד ממסעותיו לאזורים הנידחים במרוקו בשבתו בבוקר ב "חאן" (מסעדה) של עיירה קטנה.

שבועות מספר לאחר ביקורו בכפר הסתדרו קומץ יהודים ממחוז איית בולי לצד שיירת פרדות הנושאות את כל מיטלטליהן ההכרחיים ואת הללו שאין בכוחם להגיע ברגל אל מקום המפגש עם המכוניות.

מדוכאים ואבלים התהלכו בני המחוז כשהם מעתירים שידולים אחרונים על היהודים לבל יעזבום, כי עם עקירתם של הללו נותר כל אותו אזור נידח ללא אומן ובעל מלאכה אחד. בדמעות ביקשו מחילה על פוגרום זוטא בערכו לפני כ-20 שנה, ובטפיחות אגרוף על לב הבטיחו הרים וגבעות, ובלבד שיחזרו בהם היהודים מהחלטתם. אולם קסם ההליכה אל ארץ ישראל אשר בפיהם  היא "ארץ ירושלים" והתיאורים המופלאים והמפתיעים של "המשיח" גרינקר על אודות מדינה יהודית החיה וקיימת – עמדו מעבר לכל פיתוי ושידול. באחד בינואר 1955 נשקו יהודי אזור איית בולי את רציף נמלה של חיפה כשעיניהם דומעות, כמעט כולם הביאו עמם שעונים ואופניים. סוחרים ממולחים בקזבלנקה סיפרו להם שאין נותנים לשום אדם לעבור את שערי ארץ הקודש כל עוד אינו מצויד בחפצים אלמנטאריים אלה…..

קישון ותבור.

יהודים אלה ודומיהם מהווים כיום "שמנה וסלתה" של התיישבות חבל תענך שבעמק יזרעאל, למענם ולמען יהודים אחרים מצפון אפריקה בנתה הסוכנות היהודית בתי מגורים שאין דומה להם ביישובי העולים האחרים, למענם הקציבו המוסדות המיישבים חלקות אדמה נרחבות ומשובחות, כבישי גישה רחבי ידיים נסללו מכביש הסרגל (עפולה – ואדי ערה) אל עבר ששת יישובי התענך והניחו קו צינורות לספק השקאה בשפע. כל הסיכויים והנתונים מחייבים שחבל תענך יהיה בעתיד הקרוב לאחד האזורים הטובים אשר בהתיישבות העולים החדשה.

אחד "ממאושרי תענך" הוא יפרח מאיר, מי שהיה באסמאר שבהרי האטלס שוחט ומלמד וכיום הפך לחקלאי. פגשנו אותו בשדה עגבניות רחב ידיים שבירכתי המושב גדיש. לבוש היה ג'לביה בהירה, זקנו העבות מכוסה אגלי זיעה ומקלסתר פניו ניבטת אצילות הררית. כבר בראשית השיחה עמו מתברר לך, שבחירת אזור תענך כמקום יישובם של יהודים אלה, היה אחד הדברים המחוכמים שעשו מוסדות המיישבים אף כי קרוב לוודאי, שבחירה זו הייתה מקרית בלבד.

"זה כמו לשוב הביתה אחרי הרבה שנים של נדודים וגעגועים" – משיב יפרח מאיר על שאלותינו כיצד הוא מרגיש במקום החדש, "כל המקומות נראים כאן מסביב ידועים לי מן התורה ומהספרים הקדושים, הנה כאן הקישון ואחריו התבור….במקום בו עומדות רגלינו נלחמו דבורה וברק בן אבינועם בסיסרא, בפירוש כתוב : "בתענך על מי מגידו" הרי הגלבוע עליהם נפל שאול ויהונתן מידי הפלשתים….וכאן מגידו עצמה ואומרים שאפשר לראות בה את אורוות שלמה המלך. עוד לא הייתי שם כי זה מחוץ לתחום שבת, וביום חול אין פנאי, אבל אנו עוד נלך לבקר בכל המקומות האלה….."

יהודה גרינקר ושותפיו.

נוף קדומים אינו הדבר היחידי בעל ערך, שניתן כאן ביד רחבה לבאי צפון אפריקה. ליפרח מאיר, האיש אשר הוא ואבותיו ידעו רמת חיים נמוכה ביותר, אשר ההיגיינה, סאניטציה, רפואה מונעת וכיוצא באלה, היו דברים מעבר לתחום השגתם, ניתן בית נאה בן שני חדרים מרווחים, מטבח גדול ומקלחת. הברז שבבית מגיר מים בכל עת, ואין צורך לכתת הרגלים אל בור מי האגירה, יפרח מאיר מודה כי הבית המפואר ביותר באסמאר לא מגיע לקרסולי בית זה…..

יהודה גרניקר, המשיח, שחזר בינתיים ארצה, מתרוצץ כאן באותו המרץ הבלתי נדלה שאיפיין אותו במרוקו, שעה שהתרוצץ לחפש קהילות על פני שטחים רחבי ידיים, מוקפים אלפי דונמים של שדות וגני בעל, ואף על פי כן מוצאים את יהודה גרינקר בכל מקום כשהוא נחפז משולהב ונלהב, שופע דאגה וידידות, נותן שפע עצות, מלה טובה וטפיחה על השכם. במקום ההוא איינו נמצאים שותפיו ועוזריו, אף הם "יוקדים בחזות התענך", מתנדבים מבני נוער המושבים, נשים קשישות ממושבי עמק יזרעאל ומדריכים חקלאיים מטעם הסוכנות שעוד תמול שלשום היו אף בחזקת עולים חדשים ו "פרימיטיביים "……..

עלית יהודי אטלס (מרוקו)-יהודה גרינקר-ברית יוצאי מרוקו- תשל"ג- עמ' 121-117

מאת כותב ומגיש התזה – דניאל ביטון בר אלי 

שלום לחברים
הכנתי רשימה של חללי צהל שהעפילו בספינות לפלשתינה-א"י ונפלו במלחמת השחרור והם טמונים בבתי הקברות הצבאיים
יהודה הלוי:מאמן יעקב- הר הרצל
איטח שלמה – נתניה
שיבת ציון:אלקרייף גבריאל – נחלת יצחק
אלקריף יעקב – נחלת יצחק
זוהר שלמה- הר הרצל
פדידה יצחק – מגדיאל
לנגב: משה -מוזס- אוחיון – דגניה
כ"ט בנובמבר: אטל -אלוש- נסים- אנדריי – הר הרצל
פרג'ון שמואל – גזר
קדמה: טויטו מרדכי-פולי- הר הרצל

אנא התשדלו לפקוד את קבריהם שהשנה מלאו 70-71 שנים להעפלתם והם נשכחו מדפי ההיסטוריוגרפיה .

המשך התזה…

בתהליך החיפוש נמצאו שמות שהופיעו יותר מפעם אחת באותה רשימה. תופעה שהעידה על אי דיוק ברישום בידי מזכירויות המחנות ומחלקות העלייה של הסוכנות היהודית. למרות שהיה בידי הפקידים טופס רישום מפורט, לפני קום המדינה וגם לאחריה, הם לא הקפידו למלא את כל הפרטים הנחוצים לזיהוי המעפילים. במקביל כול מעפיל בקפריסין קיבל תעודת עולה אותה הציג לפני עלייתו לאוניית המעבר שהפליגה מקפריסין לפלשתינה א"י ולמדינת ישראל. יתכן שרישום כזה בא לחפות על –'בריחת' מעפילים מקפריסין. הסבר אפשרי נוסף הוא שהדבר נעשה כדי למנוע מהבריטים לעצור עליית מעפילים בגיל גיוס לפלשתינה א"י. בארכיון הציוני קיימת כרטסת עולים שאינה פתוחה לציבור -מסיבות השמורות עמו.

לגבי רשימות בהן הופיעו שמות משפחה זה אחר זה באמצעות הסימון " לא הושלמו הנתונים -למרות שהיה ברור שהם שייכים לאותה משפחה שנרשמה לפניהם. זאת אחת הסיבות לבניית תת-קבוצות במאגר: האחת מעפילים ללא ציון ארץ מוצא והשנייה מעפילים שלא צוינה ארץ מוצאם ולא שם ספינתם. כך יתכן שבני משפחה נרשמו בקבוצות שונות )פרק רביעי(. לעיתים היה קושי מסוים לקבוע את המגדר של המעפיל/ה. למשל 'סימון' הוא שם של אישה ושל איש. לפרקים הופיע שם משפחה עם מספר שמות פרטיים כמו פרוספר, מסעוד ואשר הראשון בצרפתית, השני בערבית מוגרבית –והאחרון בעברית. שם אחד בבליל שפות.

המאגר לא כולל שמות משפחה יהודים נפוצים בקהילות יהודיות ברחבי העולם, כמו 'כהן' ו'לוי'.בעלי שמות משפחה אלה נכללו במאגר רק אם שמם הפרטי היה מוגרבי טיפוסי; עזו, חסיבה, עיזה, מסעוד, עישה, עזיזה ופרוספר. שמלץ טען ש"יש קושי בהגדרת עדות בסקרים שנעשו בתקופת המנדט בפלשתינה א  "י " ובעיקר ]…[ ב"הבחנות בין העדות ובתוך כול עדה 'ספרדית' בפני עצמה". הוא אימץ גישה של זיהוי שמות לפי ארץ לידה ומוצא. לכן, אם נרשמה שמה של ארץ מוצא מוגרבית ליד שמות משפחה 'לוי וכהן' הם נכללו במאגר. עם זאת, ההנחה הייתה שכול מי ששמו 'לוי' או 'כהן' והעפיל בספינות מחוף אלג'יר מוצאו מצפון אפריקה נכלל במאגר. ספר שמות המשפחה הצפון אפריקאיות של יוסף טולידנו סייע בזיהוי שמות משפחה שלגביהם הייתה התלבטות.

רישום שמות מעפילי צפון אפריקה, ככל הנראה, לא התבצע במחנות המעבר באלג'יר  וגם לא בכניסה למחנות הגירוש בקפריסין. עם תפיסת הספינות בידי הבריטים הן הובלו לנמל חיפה ושם נלקחה טביעת אצבעות ותצלום שצורף לדף פרטים אישיים לכול מעפיל. חלק מרשימות אלה בארכיון המדינה לא היה נגיש במהלך המחקר. בעדותו של כלב קסטל, שליח לצפון אפריקה, נמסר שלקראת העלאת המעפילים למשאיות לנסיעה אל הספינה 'שיבת ציון' וכדי למנוע כאוס נרשמו שמות הערים מהן הגיעו המעפילים על ריצפת מחנה המעבר ולמרות זאת "מעטים ידעו מי עלה על כול משאית".

בעדותו של יוסי הראל, מפקד ספינות ה'פאנים פאן יורק ופאן קרשנט' שהפליגו מבולגריה, נמסר –שהרישום התבצע בעלייה לספינות ו"כול מעפיל הביא שש תמונות ואישור רפואי והייתה כרטיסיה עצומה וממוינת".  לא נמצאו עדויות לרישום דומה בספינות אחרות. במקרים מסוימים קיבלו המעפילים שמות בדויים רשומים על פתק, כדי למנוע מהבריטים לזהות את ארץ מוצאם. הרישום התבצע על ידי ועדת העלייה של כול מחנה בקפריסין בסמוך לעלייה לאוניות המעבר שהפליגו מקפריסין לפלשתינה א"י ולישראל.

היציאה מקפריסין נקבעה לפי העיקרון 'ראשון נכנס ראשון יוצא'  – מועד גירוש ספינת המעפילים –לקפריסין. עיקרון זה סייע בזיהוי מעפילים לפי ספינותיהם ואיפשר להעריך את זמן השהייה של כול מעפיל בקפריסין. הרישומים באוניות המעבר היו ערב רב של שמות מעפילים מספינות שונות ולכן לא – תמיד ניתן לאמת אם עיקרון זה נשמר. בזיכרון דברים של מזכירויות מחנות הקיץ והחורף נאמר שכול ספינת מעפילים תפעיל ועדת עלייה בת שלושה חברים שתכין רישום מדויק של מעפיליה עבור ועדת העלייה הראשית במחנות. כאמור, לכול עולה הונפקה 'תעודת זהות עולה' שהיה עליו להציגה לפני עלייתו לאוניית המעבר שתיקח אותו לפלשתינה א"י ולישראל. ניתן להניח, שהדיווח לא תמיד היה מדויק ברשימות אלה. היו מקרים שמעפילים, מקבוצת פרטיזנים חיילים חלוצים ]'פח"ח ["הצליחו לצאת מקפריסין לא בשמותיהם האמתיים".  במקרה זה ביקשה המזכירות המשותפת של מחנות החורף מקבוצת 'פח"ח' להכין רשימות מעודכנות ולקחת בחשבון את החברים שעלו בצורה זו. כלומר, המעפילים חיפשו כול דרך להקדים עלייתם לפלשתינה א"י. ב'פח"ח' הניחו שכנראה מגיע לחבריהם לעקוף את העיקרון 'ראשון נכנס ראשון יוצא' מאחר והם נלחמו נגד הנאצים. ניתן לשער שמעפילים שנקטו בדפוס פעולה זה נרשמו בשמותיהם המקוריים ברדתם מאוניות ההעברה בחיפה שהפליגו תדיר בקו פמגוסטה חיפה .

מידע סטטיסטי שתועד באופן סדיר בקפריסין, איפשר להשוות נתונים בין אוכלוסיית המעפילים הכללית לזו של המעפילים המוגרבים. המידע התבסס על ספירת ראשים במחנות קפריסין שהייתה ככול הנראה הטכנולוגיה העיקרית לאיסוף נתונים. הספירה כללה נתונים על מספר מחנה, צריף או אוהל של המעפיל. הדיווחים לא היו תמיד מדויקים. הספירה נועדה בעיקר לצורך הכנת רשימות עלייה ודיווח ללשכות העלייה של הסוכנות היהודית. היו לה גם מטרות נוספות: קבלת מנות מזון, בגדים מהמחסן, חלוקת תרופות, איתור מועמדים לשורות המגנים ועדכון של מספר המעפילים בכול מחנה. התעבורה האנושית במחנות הייתה דינמית. מעפילים חדשים נוספו למחנות ומעפילים וותיקים עלו ארצה. רשימות מעפילים שעברו ממחנות קיץ למחנות חורף ובתוכם אפשרו להעריך את היקף הניידות של המעפילים במחנות.

היה נוהל החלפת רשימות שמיות בין הסוכנות היהודית לגו'ינט. לצד זה הגו'ינט ניהל רשימות מעפילים שקיבלו שירותים רפואיים, שנשפטו ונכלאו על ידי הבריטים ושקיבלו סיוע סוציאלי במחנות הגירוש בקפריסין. בארכיון תנועת העבודה ומכון לבון נמצאו מחזות שנכתבו בידי שלמה ביטון, מעפיל ב'יהודה הלוי' בהם השתתפו חבריו לספינה. באותו ארכיון נמצאה רשימת מעפילים מוגרבים שקיבלו חבילות דואר כבר בספטמבר 1946  אם כי תמוה שלא צוינה ארץ מוצאם.

במאגר נכללו שמות מעפילים שעלו עם מסמכים מזויפים עלייה ד'.  היה זה אחד האמצעים לעקוף את מגבלות ה'ספר הלבן' הבריטי. עלייה ד' התבססה על זיוף מסמכים ותעודות שארגנה שולה ארלוזורוב, האחראית לכך במוסד לעלייה ב' , בצרפת. עם הפסקת ההעפלה הישירה מצפון אפריקה הוכשר במרסיי בחור צפון אפריקאי בזיוף תעודות ומסמכים באמצעותם העפילו מהמגרב לנמלי איטליה וצרפת ומשם לפלשתינה א". –

מעפילים מתנדבי ומגויסי חוץ לארץ ]מח"ל וגח"ל[ שנפלו במלחמת העצמאות ואותרו באתר' יזכור' של משרד הביטחון נכללו במאגר, מאחר שהם התאמנו במחנות אימונים של ההגנה בצרפת והעפילו בספינות של המוסד לעלייה ב'. חלקם הוגלה לקפריסין. במברק מהמוסד לעלייה ב' בפריז למטה בתל אביב נמסר ש  – 300 עולים מצפון אפריקה צפויים לעלות עד 15.5.48 מועד הכרזת המדינה כחלק מהמאמץ להגדיל את מספר העולים הכשירים לשירות צבאי. מעפילים שעשויים היו להיכלל במאגר אילו הספיק המוסד לעלייה ב' להעלותם בספינות מעפילים.

במאגר נכללו גם יהודים מלוב שהעפילו אף הם מחופי אירופה. הכללתם במאגר השמות נעשתה למרות שהמחקר לא היה אמור לעסוק בקהילת יהודי לוב. שמותיהם הופיעו ברשימות מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית לצד שמותיהם של יהודי צפון אפריקה ולכן היה מקום לחרוג מגבולות המחקר – המגרב ולצרפם למאגר. הכרת התודה של יהודי לוב ליהודי תוניס על הסיוע שקיבלו לאחר מלחמת – העולם השנייה בהעפלה דרך תוניס העידה על הקשר בין שתי הקהילות. האחרונים "דאגו לביטחונם, לאכסונם ולתזונתם במשך שהותם בתוניס, והסדירו את מעברם בעיקר למרסיי בצרפת לידי המוסד לעלייה ב' ולהעלאתם ארצה".

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"