Joseph Toledano- Benblila-Benbuach-Ben Bouamoud-Ben Bouhaziza-Ben Burhimat-Ben Chanan-Benchaya-Bencheton
BENBLILA
Nom patronymique d'origine arabe, indicatif d'un trait de caractère: l'homme qui a une (mauvaise) manie. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté uniquement au Maroc.
BENBUACH
Nom patronymique d'origine arabe au sens difficile à cerner, il semble bien que cela soi: une altération de Buas, l'homme qui embrasse (trop). Le nom est attesté au Maroc au XVlème siècle, figurant sur la liste Tolédano des patronymes usuels à l'époque. Au XXème siècle, nom très peu répandu, sinon disparu.
BEN BOUAMOUD
Nom patronymique d'origine arabe au sens difficile à cerner. Il est possible qu'il dérive de 'arnid, patronyme porté par les Musulmans, textuellement la colonne, et au figuré le chef, ou au contraire, l'opprimé. Le nom est attesté au Maroc au XVlème siècle, figurant sur la liste Tolédano des patronymes usuels à l'époque. Au XXème siècle, nom très peu répandu sinon disparu.
BEN BOUHAZIZA
Nom patronymique d'origine berbère, textuellement le fils du bleu, le fils de l'homme aux yeux bleus. Le nom est attesté au Maroc au XVlème siècle, figurant sur la liste Tolédano des patronymes usuels à l'époque. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté uniquement au Maroc.
BEN BURH1MAT
Nom d'origine arabo-berbère au sens difficile à cerner, il semble que cela soit une altération de Ben Brihmat, le diminutif affecteueux de Abraham en berbère, Brihmat. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté uniquement au Maroc.
BEN CHANAN
Nom patronymique d'origine arabo-hébraïque, indicatif d'un trait de caractère, composé de l'indice de filiation Ben et du très ancien prénom masculin Cha'nan qui en hébreu signifie l'insouciant, l'inconscient du danger. Selon Larédo il s'agit d'un nom d'origine phénicienne ayant pour sens le fils de celui qui soutient. Autre forme sans doute identique: Benshanoun. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté au Maroc (Safi, Mogador, Sefrou, Fès, Oujda, Casablanca).
YOSHUA: Négociant originaire de l'Atlas installé à Safi au début du XVlème siècle.
BENCHAYA
Nom patronymique d'origine hébraïque, contraction de Yéshayahou, prénom biblique illustré par le prophète de la consolation et de la Rédemption finale d'Israël, Isaïe, et qui a pour sens Dieu délivrera, ancien prénom tombé en désuétude et devenu nom patronymique au XVÏÏIème siècle avec l'ajout de l'indice de filiation. Au XXème siècle, nom extrêmement rare porté uniquement au Maroc (Rabat, Tétouan, Casablanca).
- ISRAËL: Rabbin et enseignant célèbre né à Rabat, première moitié du XIXème siècle. Bien que disposant d'une grande fortune, il fut exempté selon la règle des impôts communautaires, car ne s'occupant uniquement que de l'étude de la Torah, grâce à l'intervention en sa faveur de rabbi Yossef Elmaleh de Mogador. Il fut ensuite appelé à servir de rabbin par la communauté de Gibraltar.
JACOB: Négociant originaire de Rabat à Casablanca à la fin du XIXème siècle. Agent consulaire des Etats-Unis à Casabalnca et grand notable de la communauté opposé à sa domination par le clan des Zagury.
SAMUEL: Négociant descendant de la grande fammile de Rabat, installé à Casablanca au début du siècle. Consul du Portugal à Casablanca dans les années vingt et trente, il fut également actif dans la vie juive, siégeant à plusieurs reprises au Comité de la Communauté dans les années trente.
BENCHETON
Nom patronymique d'origine hébraïque, altération phonétique de Ben Chem Tob, textuellement le fils du bon nom, le bien nommé, celui qui a un bon renom. Dans la société juive traditionnelle intimiste, chacun était jugé en fonction des "droits de ses ancêtres", de leur bon renom, si important que le roi Salomon a pu écrire dans l'Ecclésiaste qu'un "bon renom est préférable à l'huile parfumée, et le jour de la mort à celui de la naissance." (L'Ecclésiaste, 7, 1). Toutefois Larédo retient comme explication le sens littéral du mot en arabe dialectal: les anchois. Ce surnom laudatif était le plus souvent un ajout au patronyme principal, accolé à des branches des familles Lévy et Cohen pour les distinguer des autres: Lévy-Bencheton, Cohen-Bencheton. Autre orthographe: Benchiton. Sous la forme de Bencheton, ce patronyme, très rare, n'était porté, au XXème siècle qu'en Algérie (Oranais, Algérois) et accolé au patronyme principal Lévy, il était également porté au Maroc, à Rabat et Arzila.
ISAAC: Hommme de lettres et poète contemporain de langue française né à
Rabat. Parmi les recueills de ses poèmes "Eclats" publié à Paris.
Joseph Toledano- Benblila-Benbuach-Ben Bouamoud-Ben Bouhaziza-Ben Burhimat-Ben Chanan-Benchaya-Bencheton
כקליפת אגוז – עוזיאל חזן-מחזה המעלה על נס את סיפורה של ספינת אגוז – תשנ"ח
״כקליפת אגוז״ הוא מחזה המעלה על נס את סיפורה הדרמטי של העלייה החשאית ממרוקו, שאחד משיאיה הטרגיים הוא טביעת הספינה ״אגוז״ בינואר 1961.
עלילת המחזה מתרחשת במרוקו ובארץ־ישראל בעת ובעונה אחת, וגיבוריה הם יהודי מרוקו, פעילים מקומיים של ״המוסד״ ושליחים ממדינת ישראל. בכישרון רב שוזר המחבר את העלילה המגיעה לשיאה בטרגדיה של טביעת הספינה.
במבוא ההיסטורי, שנכתב בידי ד״ר חיים סעדון, שולבו קטעים ממסמכים חסויים של ״המוסד״, המתפרסמים כאן לראשונה, ומבחר הפעלות לבתי-הספר.
מחבר המחזה, עוזיאל חזן, נולד בקזבלנקה ונודע בכתיבתו על חיי היהודים במרוקו. לאחרונה זכה בפרס ראש הממשלה לספרות יפה על ספרו ״מבחן החלב״
דו-שיח של איש ״עלייה ב׳״ ואיש ״עלייה ג׳״
לכשיזומנו לאכסניה אחת שני שליחי ישראל אשר עשו במרוקו בשמונה השנים הנדונות, אלא שהאחד עשה שם בתקופת ״עלייה ב״׳, בעוד השני פעל בתקופת ״עלייה ג״׳, ויהיו הם מספרים זה לזה על פרשיות שונות הזכורות להם, ספק אם תהא לשונם אחת. האחד לא יוכל להשיג מה טעם היה בהעלאת מאות יהודים לחודש בלבד, בעוד השני לא ישיג מה טעם מצאו העושים במלאכה כשאלפים יצאו בכל חודש בהיתר שבשתיקה, ללא מתיחות של סכנה וללא התבלין שבמאבק (המילים סכנה ומאבק לא באו בכדי להמעיט מן הדריכות והחרדה ומן השמחה להישג שהיו מנת גורלם של אנשי ״עלייה ג׳״ במידה שאינה פחותה משל אנשי ״עלייה ב׳״).
וכך יספר איש ״עלייה ב׳״ (1961-1956) : היינו מחפשים נתינים יום יום. ובכל יהודי שיצא ראינו מעשה הצלה. קיימנו, פשוטו כמשמעו, את הכלל ״כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא״. משום כך נאלצנו לעתים בתוקף המסיבות להפריד בין הורים לבניהם ולהקדים שילוחן של משפחות חצויות. היו דרכי יציאה שנראו מתאימות, ואף זה בדוחק, לבוגרים, ובלתי מתאימות להוצאת הטף. ומשהיו דרכים כאלה, השתדלנו לא להחמיץ השעה. כשיצאו היוצאים לא נתנו דעתנו למטען, בו עסקנו כעבור זמן. הספקות אכלו בנו בכל פה, כי מי ימדוד סבלה של אם בהיות עליה להינתק מילדה יקירה, כלום יש ממדים לסבל זהז הנה כך הביטה בנו התקופה: מן הצד האחד נבטו סכנות הדרכים, סיגופי הגוף, המעצרים וידו הקשה של השלטון, ומן הצד השני הביטו שערים סגורים ושערים אחרים שנסגרים והולכים. בין אם כך ובין אם כך עלו אלפי יהודים לישראל. יש לו למפעלנו משקל סגולי משלו וודאי הוא, שהרבבות שעלו בתקופת ״עלייה ג׳״ בכוחם של אותם אלפים שלנו הם עלו.
משיב לו איש ״עלייה ג״׳ (מסוף 1961 ואילך) ויאמר: נתגלגלו הדברים והיה עלינו להשלים מעשה שהוחל בו לפני כן. אתם עסקתם בהצלת נפשות, היה בעיסוקכם גם משהו מפדיון שבויים, ואילו אנחנו נזקקנו לתנופה רבתי שהיה בה מן התרומה לחיסולה של תפוצת גולה והעברתה לישראל. שליחינו הגיעו לכפרים נידחים בדרום והתוצאה הייתה, שבנעריהם ובזקניהם יצאו היהודים משם. הם עלו לישראל בהמוניהם ואנחנו הורינו להם את הדרך. אותה עבודה שחורה שנעשתה ושהייתה הכרחית בכדי להפיח רוח חיים בהסכם שהושג עם השלטון, והעמל ששוקע בכדי להשלים המכסה החודשית המותרת ובכדי שמספר העולים בפועל לא יהיה פחות מן הרשום בדרכון הקולקטיבי, הן לא בהבל פה נעשו דברים אלה. והטיפול בפרטים ובפרטי הפרטים המרובים כל כך בארץ שרישום האוכלוסין המסודר מפגר בה כל כך, אף הוא אינו דבר מבוטל במאזנו של עם. בכוח העבודה השחור והקשה עלו רבבות ובזכותה של אותה עבודה יהיה משקלה של הכמות כמשקל האיכות של האלפים שעלו בימים של ״עלייה ב׳״, ואשר למתיחות ולהדרת שינה, הם לא חסרו גם לנו. תמיד ידענו שיכולים שערים שנפתחו להסגר מחדש עם שינוי הנסיבות, ואכן היו הם נסגרים מפקידה לפקידה, לפי תנודות שרירות הלב וצרות העין של השליטים. כל חתימה על דרכון או דחיית חתימה היו מלוות בחרדת לב לבאות ובשמחה שבהישג. גם לנו אצה הדרך, גם אנחנו הופקדנו על הצלת נפשות.
שיחה זו מעוררת כמובן אסוציאציות שונות, אלא שמכולן ראויה אחת להצמד לשיחתם של השניים. יהיה העולם צועד במקום אחד, ואפשר אף ייסוג לאחור, אם לא יקומו לו נביאים המראים לו את הדרך; כי ממקור רוחם המרקיעה באה קידמה לעולם, אך אי אפשר לו לעולם להתקיים יום אחד ואף לא שעה אחת, אם לא יעמדו הכוהנים על משמרתם ויעשו מלאכתם.
כקליפת אגוז – עוזיאל חזן-מחזה המעלה על נס את סיפורה של ספינת אגוז – תשנ"ח-עמ' 12
אערך אמרים-רבי דוד בן אהרן חסין-פייטנה של מרוקו-לכבוד הרשב"י-אפרים חזן ואנדרה אלבז-מבואר ומנוקד
82 – אערך אמרים
שיר מעין אזור בן שתים עשרה מחרוזות ומדריך דו־טורי דו־צלעי. הצלע האחרונה במדריך מעמידה מילות קבע בראשי המחרוזות. בכל מחרוזת שני טורי ענף וטור אזור דו צלעי.
משקל: שתים עשרה הברות בטור.
כתובת: זה שיר שבח, יסדתי בעיר מארויקוס יע״א (= יכוננה עליון אמן) לכבוד הדרת יקרת הרשב״י ע״ה (= עליו השלום) ותשעה חברים שהם מכוונים ורמוזים בעשר ספירות עליונות. והרשב״י ע״ה רמוז בכתר עליון. ומה נאה לאומרו אחר קריאת האידרא.
נועם ׳אל ארץ עזובה׳. סימן: אני דוד בן חסין.
אֶעֱרֹךְ אֲמָרִים / דְּבָרִים עַרְבִים
לִכְבוֹד הוֹד יְשָׁרִים / חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים
חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים
אֲבָנִים יְקָרוֹת
מְכֻוָּנִים נֶגֶד עֲשָׂרָה סְפִירוֹת
5- מְאִירוֹת וּמִזְּהִירוּת / כַּזֹּהַר כּוֹכָבִים
חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים
נֵזֶר וַעֲטָרָה
כֶּתֶר לְרֹאשׁ כְּעֵין הַקֶּרַח הַנּוֹרָא
רַשְׁבִּ"י שְׁמוֹ נִקְרָא / זָכָה זִכָּה רַבִּים
חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים
יִשְׂמַח הָאָב בִּבְנוֹ
10- הוּא רַבִּי אֶלְעָזָר בְּחָכְמָה שָׂם קִנּוֹ
כִּבֵּד אֶל מֵחִנּוֹ / מַעֲרִיב עֲרֵבִים
חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים
דֵּן אַבָּא לְמִלְכָּא
בְּבִינָה מְקַנֵּן לֹא יָדַע אִישׁ עֶרְכָּה
הָאֵל הֵבִין דַּרְכָּהּ / אַיֶּלֶת אֲהָבִים
חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים
- 2. חברים מקשיבים: על־פי שה״ש ח, יג, ונדרש ככינוי לתלמידי חכמים בב״ב עהע״א, וכינוי לצדיקים שבגן עדן על-פי הזוהר, ראה לדוגמה ח״א עז ע״ב. כאן: כינוי לרשב״י וחבריו והם עשרה: כפי שסדורים באדרא רבא זוהר ח״ג נשא קכז ע״ב והם: רשב״י, ר׳ אלעזר בריה ור׳ אבא ור׳ יהודה ור׳ יוסי בר יעקב ור׳ יצחק ור׳ חזקיה בר רב ור׳ חייא ור׳ יוסי ור׳ ייסא. 3. אבנים יקרות: תואר שבח לרשב״י וחבריו, על-פי מל״א ה, לא. עשר ספירות: המנויות כאן לפי סדרן: כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות. הנוסח כאן על-פי פתיחת אליהו. 4. מכוונים… ספירות: הספירות מקבילות כאן לרשב״י וחבריו. כל אחד מעשרת החברים רמוז בסוד אחת הספירות על-פי דרגתו וכפי שמפרט המשורר. 5. מאירות… כוכבים: מוסב על הספירות על-פי דני יב, ג. 7-6. נזר… כתר: כולם לשונות של כתרים. 7. כתר לראש: תרתי משמע: כתר לראש החברים הוא רשב״י הרמוז בספירה הראשונה הקרויה ׳כתר עליון׳(פתיחת אליהו) והיא ספירת הדעת. כעין הקרח חנורא: על-פי יח׳ א, כב. 9. ישמח האב בבנו: ישמח רשב״י בבנו ר׳ אלעזר. 10. ר׳ אלעזר… קנו: ר׳ אלעזר, השני בין החברים, רמוז בסוד הספירה השניה היא החכמה. 11. כבד אל מחנו: על-פי מש׳ ג, ט: ׳כבד ד׳ מהונך׳ ונדרש בתנחומא ראה יב ׳ממה שחיננך…׳ שאם היה קולך ערב הוי פורס על שמע ועובר לפני התיבה׳ ונרמז גם כאן. מערי׳ב ערב׳ים: משחק לשון עם חתימת הברכה הראשונה שלפני קריאת שמע בערבית: גורם ערבות ונחת לה׳ על-ידי תורתו וקדושתו. 12. דן: זה אבא, הוא ר׳ אבא, השלישי מבין החברים. 13. בבינה מקנן: שוכן בספירת הבינה היא הספירה השלישית המכונה בקבלה ׳אמא׳ כנגד אבא הרמוז.כאן. ראה תקו״ז, תקונא שביעא. לא… דרכה: על־פי איוב כח, כג ׳אלהים הבין דרכה׳.
וְחֶסֶד ה'
עַל רַבִּי יְהוּדָה עוֹקֵר הָרִים סִינָי
מִסִּטֵריהּ כֹּהֲנֵי / קָרְבָּנוֹת מַקְרִיבִים
חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים
דְּרָעָא דִּשְׂמֹאלָה
הוּחַק רַבִּי יִצְחָק בִּגְבוּרָה דְּחִילָא
20- אֵשׁ יוֹקֶדֶת אוֹכְלָה/ מַיִם לָהּ מְכַבִּים
חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים
בְּתִפְאֶרֶת חוֹסֶה
וּמִסְתַּתֵּר בַּר יַעֲקֹב רַבִּי יוֹסֵי
קָדוֹשׁ אֵל הַמִּכְסֶה / שָׁמַיִם בֶּעָבִים
חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים
נֶגֶד תְּרֵין יִרְכַיָּא
25- בְּנֶצַח יִשְׂרָאֵל שָׁם רַבִּי חִזְקִיָּה
בְּהוֹד רַבִּי חַיָּא / פֵּנִי הַכְּרוּבִים
חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים
חֵלֶק גַּם יְרֻשָּׁה
יֵשׁ לוֹ רַבִּי יוֹסֵי בִּיסוֹדָא קַדִּישָׁא
מַלְכוּת רַבִּי יֵיסָא / עַל שַׁעַר בַּת רַבִּים
חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים
- 14. אילת אהבים: על־פי מש׳ ה, יט. 15־16. וחסד… יהודה: ספירת החסד מואצלת על ר׳ יהודה הרמוז בה. 15. וחסד ד׳: על-פי תה׳ קג, יז. 16. עוקר הרים סיני: בקי בתורה וחריף בפלפול, על-פי ברכות סד ע״א ורש״י שם. 17. מסטריה… מקריבים: אהרן הכהן גם הוא מסמל את מידת החסד ומבחינה זו ר׳ יהודה והכהנים הם בצד אחד של החסד. 18. ררועא רשמאלא: זרוע שמאל כינוי המכוון על ספירת הגבורה (שבה רמוז ר׳ יצחק, הרביעי בחברי רשב״י). 19. הוחק.״ בגבורה: ר׳ יצחק נרשם ונחקק בסוד ספירת הגבורה. גבורה דחילא: גבורה של כח. 20. אש אוהלה: תיאור לכוחו הרוחני של ר׳ יצחק, על־פי דב׳ ד, כד. וראה זוהר ח״ג רנה ע״א. מים לה מכבים: ספירת החסד שעניינה אהבה ורחמים מאזנת את הגבורה שהיא דין ואימה, הלשון על-פי שה״ש ח, ז. 22-21. בתפארת… יוסי: ר׳ יוסי בר יעקב, החבר השישי, חוסה ומסתתר בספירה השישית היא ספירת תפארת. 23. קדוש… בעבים: ספירת תפארת מכונה גם שמים ראה: זוהר ח״ב קעח ע״ב. 26-24. נגר… חייא: ר׳ חזקיה ור׳ חייא רמוזים בשתי הספירות, נצח והוד, כנגד תרין ירכייא הם שני שוקים (של הגוף), על-פי פתיחת אליהו: ׳נצח והוד תרין שוקיו׳. 26. פני הכרובים: פני מלאכים. 28-27. חלק… קדישא: ר׳ יוסי רמוז בספירת היסוד הקדושר! ויש לו בה חלק וירושה. 29. מלכות רבי ייסא: ר׳ יוסי רמוז בספירת המלכות. על שער גת רבים: על־פי שה״ש ז, ה
סַפִּיר הִיא גִּזְרָתָם
אַהֲבַת הַטּוֹב כִּי טוֹב הָיְתָה אַהֲבָתָם
לֹא נִמְצָא כְּמוֹתָם / זֶה לְזֶה אוֹהֲבִים
חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים
יָהּ שׁוֹכֵן גְּבוֹהִים
יָאִיר עֵינֵינוּ לְהָבִין דִּבְרֵיהֶם
וְיִהְיוּ שִׂפְתוֹתֵיהֶם / בַּקֶּבֶר דּוֹבְבִים
חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים
נַעֲמָה שְׁנָתָם
אֱלֹהִים חַי יָשִׂים כָּבוֹד מְנוּחָתָם
וְיִזְכֹּר צִדְקָתָם / לְבָנִים נִכְאָבִים
חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים.
- 30. ספיר גזרתם: על־פי איכה ד, ז. 32-31. אהבת… אוהבים: בשבח האהבה ששררה בין החברים ובאהבת הטוב שהיתה להם. 33. יה… גבוהים: כינויים לה׳. 34. יאיר… דבריהם: תפילת המשורר שנזכה להבין דבריהם ובעיקר חכמת הנסתר שלהם. 35. ויהיו… דובבים: על-פי יבמות צז ע״א ׳כל ת״ח שאומרים דבר שמועה מפיו בעוה״ז, שפתותיו דובבות בקבר׳. 37. ישים… מנוחתם: על-פי יש׳ יא, י, שה׳ יאציל עליהם מכבודו, על-פי שו״ט תה׳ כא. 38. ויזכר… נכאבים: יגן ויעזור לישראל בזכות צדקת רשב״י וחבריו.
קהילת תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל האדם-מאיר נזרי-תשע"ג-2013-תמורות באירועי הכלולות הקדומים בתאפילאלת
ביטול חגיגת ה׳חינה׳ בארפוד בגלל ההזדהות עם מדינת ישראל
לאחר העצמאות של מדינת ישראל החלו המשתתפים ב׳חינה׳ בארפוד לשוות לה גם אופי של חגיגה ציונית. המתנות (לגראמאת), שלפנים היו מונפות לעבר הכלה, נתרמו מעתה למען ציון. הדבר נעשה לפעמים בסמוך לבואם של שליחים ציונים לרשום יהודים לעלייה. אולם הזמרים הערבים ב׳חינה׳ שהיו עדים להזדהות של המשתתפים עם ׳ציון, מחו על כך בפני השלטונות המקומיים והחלו לסבך את הקהילה היהודית עם האוכלוסיה הערבית. בעקבות כך החליט ועד הקהילה בארפוד לבטל את אירוע ה׳חינה׳ מפקידה לפקידה כדי להרגיע את הרוחות.‘"
מקרים של ביטול החינה ידועים מ־1955, על פי עדותה של בת דודי אסתר עזריאל. גם החינה מ־1961 של מרים נזרי, בת דודי יעקב, בוטלה, על פי עדותה.
האווירה הציונית מצאה את ביטויה גם בעיטור כתובה מ־1950 בדגלי הלאום של המדינה ובסמלי מגן דוד. הנה תצלומה
כיצד מרקדים לפני הכלה
בחתונה המסורתית של הדור הראשון והשני לא נהגו לרקוד ולא לרקד לפני הכלה בחופה לא נשים ובוודאי לא גברים. הדבר לא נחשב למכובד ולצנוע. השמחה הייתה מסורתית מאופקת ברוח התקופה השמרנית. כך כותב גם רש״א:
״אתאן לענץ מנהג דידן בתאפילאלת, הלא מודעת זאת כי מימי קדם ושנים קדמוניות לא היו נוהגים לרקד לפני הכלה, אפילו אנשים הדיוטים וכ״ש (=וכל שכן) תלמידי חכמים והדבר תמוה היאך היו מבטלים ולא היו מקיימים מצוה זו לרקד לפני הכלה כעובדא (=כמעשה) דר׳ יהודה בר אלעאי… שהיה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה ואומר כלה נאה וחסודה״?
בהמשך הוא מביא את הסברה של מי שאומר:
׳שת״ח (=שתלמיד חכם) המרקד לפני הכלה זלזול הוא בכבודו, שנוהג קלות ראש בכבודו ומתנהג כשוטה… ואפשר משום הכי (=כך) לא היו נוהגים בתאפילאלת ובתחילת יישוב עיר זו בצאר לרקד לפני הכלה אפילו אנשים הדיוטים כ״ש תלמידי חכמים שהרי יש להם על מה שיסמוכו כדאמרן׳ (=כמו שאמרנו).
ואולם בזמן החדש חלו שינויים: בארפוד עדיין נשמר האיפוק בריקוד. היו רק נשים שרקדו. לפעמים נראה גם גבר מרקד, אבל נשמר המרחק בין גברים ונשים. לא כן בבצאר. כאן נפרצה רחבת הריקודים, והכול משתתפים בריקוד: אנשים ונשים. היטיב לתאר מהפכה זו רש״א בביקורתו בחן ובמליצה:
״דעיר זו בתחילת ישובה לא היו בסוד משחקים ומרקדין לפני הכלה אפילו אנשים הדיוטים, עתה בעוה״ר (= בעוונותינו הרבים) בימים אלו נהפכה השיטה והתחילו לרקד לפני הכלה בחורים ובתולות, אנשים ונשים כלומר איש ואשה אפילו אינה אשתו הן הם מרקדין יד ביד רגל ברגל הולכים ושבים פנים אל פנים קטון וגדול שם הוא ולא יתבוששו״.
ביטול ה׳גרון' (קישוטי שער הראש בצורת קרניים)
טקס ה׳גרון׳ ומנהג חבישת ה׳גרון׳ הם הברדסים נתבטלו בסביבות 1950, וגם אלו שנישאו לפני כן, הורידו אותם.
תמורות פואטיות בשירה העממית
בעידן החדש, שבו גם הבנות נצטרפו למעגל הלומדים בבית הספר, הותאמו השירים העממיים לרוח התקופה, והמשוררות ידעו לשלב בשירתם שבחים לכלה ולחתן בהתאם לרוח הזמן: הכלה הבאה מבית הספר מחליפה את הכלה הרכובה על פרדה; משבחים את הכלה הנערה הלומדת בבית הספר, והנה כבר מצטיינת ביופי וגם בשכל, והמילה ליקול (l'ecole = בית הספר) מתחרזת עם לעקול(=שכל). כך חודרים בשירי שבח לכבוד החתן גם מילים צרפתיות אחרות כמו קרטא (= קלפים), דומינו, ומעתה יזכה החתן לשבח על הימנעותו ממנהגי משחק הקלפים, הדומינו והעישון.
דוגמות החרוזים הבאים (מפי בת דודי, אסתר עזריאל מחיפה):
׳ולאלא סתי זאיא מן ליקול (L'ECOLE)
ולכ׳מיס עליהא יא אזין ולעקול'
(= גברתי אסתר באה מבית הספר, עודנה לומדת בבי״ס)
בלי עין הרע בעלת יופי ושכל)
׳ובבא שמעון יא לגאלי לעזיז
מא ילעב קרטא ולא דומינו / ופאווק ישופני יהדר עינו
מא ילעב קרטא ולא יתמי / בבא שמעון תא יפרח קלבי׳
(ובבא שמעון היקר והחביב
אינו משחק קלפים ולא דומינו / וכאשר הוא רואני ישפיל מבטו
אינו משחק קלפים ואינו מעשן / בבא שמעון משמח את לבי)
תמורות בתכולת הנדוניה
משטרי נדוניה שברשותנו מן השנים 1962-1924 אפשר ללמוד על התמורות, שחלו בתוכן הנדוניה או בתכולתה.
התכשיטים: התכשיטים לסוגיהם: עגילים, ענקים, צמידים, פנינים, ממשיכים להופיע ב׳נחלה׳. בולטים בהעדרם תכשיטים למצח בצורות שונות כמו צורת יד, ובמקומם מופיעים תכשיטים חדשים כמו חוטי זהב, עגילים מאלג׳יר או טבעות יד ממולאות באבנים יקרות.
בגדים לכלה: האבנט, האפודה והבגדים הקרויים ׳ליזאר׳ (מעין שמלות בצורת סדינים לבנים רחבים מסביב לגוף) נעלמים מן הנוף לטובת השמלות המודרניות ממשי וכיו״ב. כיסויי הראש למיניהם כמו מטפחות ראש נשמרים, אבל הברדסים המיועדים בציפוי העוטפים את ה׳גרון׳(הצמות בצורת הקרניים) כבר נעלמים מן האופק ומן הנדוניה החל מ־1950, ורק בבצאר מנסות הכלות החדשות להחיות את מסורת הברדסים לשעה של געגועים או להנצחה בתמונה בלבד.
כלי בית: בכלי הבית לא חל שינוי בולט, ועדיין נשמרים הכלים המסורתיים כמו המכתש, דלי הנחושת, מפת שולחן או שטיח לרצפה.
כלי שינה: במקום המזרונים, שנפרשו על שטיחי רצפה במשך דורות, מופיעים כלי מיטה מודרניים ועמם כיסויי המיטה לסוגיהם. החל מ־1945 מופיעה השידה ואח״כ ב־1953 נזכר גם ריהוט חדר שינה שלם הכולל שידה, ארון ומיטה.
ביגוד לחתן: חליפת החתן המופיעה בנחלות החל מ־1953 היא פריט חדש ומפתיע בנדוניה, דבר המשקף את התמורה, שחלה בכלל בלבוש המודרני האירופי, שתפס את מקומן של הגלימות למיניהן.
סיכום אירועי הכלולות בעת החדשה כקהילות הדרום של תאפילאלת
שבת ראשונה שבת לפאל (שבת הבשורה) הנערכת בבית הכלה נותרה, כפי שהייתה בתקופה הקדומה, ואילו האירוע שלאחריה הקרוי ׳טרוח אזרע׳ (הנחת זרעונים) החל ביום חמישי בוטל. שבת שנייה ׳שבת לגטא׳ (שבת הפשטידה) נערכת בבית הורי החתן. יום ראשון — החינה הגדולה בבית הכלה. יום שני בערב — אירוע הסלכ׳ה בבית הורי הכלה. יום שלישי — ארוחת צהריים ׳קוסקוס׳ למחרת בבית הורי הכלה. יום רביעי — הובלת הנדוניה לבית החתן, אחריה הובלת הכלה למקווה ועריכת החופה בערב בבית החתן (ולא בבית הכלה כמנהג העתיק). ׳יום חמישי צבאה ארואח׳ הכנת סופגניות בבית הכלה ועריכת תהלוכת נשים לבית החתן הנושאות על ראשיהן מגשים של סופגניות וכן שמלה לבנה לכלה וכל התכשיטים שענדה הכלה באירוע הסלכ׳א הכול מובל לבית החתן במגשים הקרויים ׳אצוואנה׳. שבת שלישית — שבת הגדול הוא שבת חתן בבית החתן. שבת שלאחר שבת גדול קרוי ׳שבת לעראייס', ובה מזמינים הורי החתן את בני משפחת הכלה לסעודות השבת.
קהילת תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל האדם-מאיר נזרי-תשע"ג-2013-תמורות באירועי הכלולות הקדומים בתאפילאלת עמ' 98
קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי
ייחודה של תאפילאלת ביחס לערי חמערב הפנימי מבחינת הלכה ומנהג
תאפילאלת היא אזור מרוחק מבחינה גאוגרפית מערי המרכז במרוקו, ולפיכך לא הייתה תמיד השפעה של תקנות הקהילות במרכז, הן אלה של התושבים והן אלה של המגורשים, על קהילות תאפילאלת.
דוגמה לכך – תקנות הירושה, שבתאפילאלת לא הלכו על פיהן אלא רק לפי דיני התורה.
עדיין אין בידינו ספרים גמורים ומגובשים של כל קהילות ישראל בצפון אפריקה למחקר משווה. אולם זה כמה שנים נעשו ניסיונות לניסוח מנהגי מרוקו בכמה קהילות: "נהגו העם״
לקהילת צפרו, ״נתיבות המערב״ ו״עטרת אבות״ לערי המרכז, ״זוכר ברית אבות״ לקהילת מראכש ועוד. ספרים אלה יש בהם תרומה למחקר השוואתי בין קהילות אלה לבין מנהגי קהילות תאפילאלת. אמנם רוב המנהגים משותפים, אבל עדיין ישנם מנהגים רבים ייחודיים לתאפילאלת.
על מנהגי תאפילאלת הקשורים באבן העזר בנושאי נישואין וגירושין נתחבר ספר בשם ״מליץ טוב" בידי ר׳ שלום אביחצירא, יליד תאפילאלת ורבה של קהילת בצאר, שרוב מניינה ובניינה מתאפילאלת, ספר שהיה לנו לעזר רב במפעלנו"קהילות תאפילאלת״ על שני כרכיו שבהם אנו מנסים להקיף את כלל המנהגים של תאפילאלת, במעגל האדם ובמעגל השנה, ולהצביע על הייחודיים שבהם.
מנהגים ייחודיים הקשורים במעגל האדם תוארו בכרך א, דוגמת מסלול אירועי הנישואין, מנהגי חופה ושטר הכתובה, מנהגי הייבום הארעי, מנהג חופת הנעורים שבמאה העשרים נודע רק בתאפילאלת, ההוויי המיוחד של לילות בר יוחאי מיום לידת הבן ועד יום המילה, סדרת הפיוטים הייחודית ללילות אלה, האירוע הכפול של בר מצווה לציצית בגיל 10-8 ואירוע ייחודי לתפילין בגיל 13 , מנהג ההפסקה השבועית הייחודי בתפוצתו בקהילות תאפילאלת לעומת נדירותו בשאר הקהילות, ומנהגי פטירה ייחודיים בתאפילאלת.
גם בכרך זה, כרך ב, העוסק במנהגי השנה, מתוארים מנהגים ייחודיים בקהילות תאפילאלת. בסיכום שבסוף כל פרק ניסחנו בקיצור את המנהגים הייחודיים הקשורים למועדי השנה: מנהגי תפילה ובית כנסת, שבת וראש חודש, ימים נוראים, סוכות, חנוכה וט״ו בשבט, בין פסח לעצרת וימי בין המצרים. מכלל עשרות המנהגים הייחודיים המובאים בכרך זה, בסוף כל פרק נמנה מנהג אחד או שניים לכל מועד, מעין טעימות ראשונות.
שבת
- עשיית החמין על רכיביו בכמה קדרות, ולא בקדרה אחת כמקובל באזור המרכז. לפיכך מספר הקדרות הממוצע למשפחה מגיע לחמש, בנוסף לקנקני התה.
- אמירת הפיוט ׳בר יוחאי נמשחת׳ במסגרת תפילת ערבית לאחר פרק ׳במה מדליקין׳, ואחריהם ׳ר׳ חנניה׳ וקדיש ׳על ישראל׳, ולא בקידוש בבית כפי שרשום בתפילת החודש וכנהוג בקהילות המרכז.
- קריאת סדרה של פסוקים לפני ׳הודו׳ בשחרית של שבת(צפניה ג, כ; תהלים קג, כ-כא; קג, כב-כג; קד,א; קו, מח).
ראש חודש: אין אומרים ׳ברכי נפשי׳ לפני ערבית בראש חודש שחל בשבת.
ברכת הלבנה: נוהגים לברך את ברכת הלבנה רק לאחר שעברו עליה שבעה ימים אחרי המולד, אבל משתדלים לברכה במוצאי שבת. לכן אם מלאו לה שבעה ימים ביום חמישי, ואין חשש לעננים, מעדיפים לברכה במוצ׳׳ש.
חודש אלול וימי הסליחות
א.אין עושים התרת נדרים לא בכ׳ באב ולא בא׳ אלול. ב. מראש חודש אלול עד יום כיפור אומרים ׳מזמור לדוד ה׳ אורי וישעי׳(תהלים כז) שלוש פעמים ביום: 1. בערבית לפני ׳ה׳ צבאות עמנו׳; 2. בשחרית אחרי ׳עלינו לשבח׳, כדי לומר קדיש אחרי המזמור; 3. במנחה במקום ׳למנצח בנגינות׳.
ימים נוראים: אין מרבים בפיוטים ובוודאי לא בהפסק תפילה. לפני ׳ותתפלל חנה׳ אומרים את הפיוט ׳יה שמך ארוממך׳ ולאחר החזרה של תפילת שחרית אומרים את הפיוטים ׳ה׳ יום לך אערוך תחינה׳ ו׳אלהי אל תדינני׳. שאר הפיוטים המופיעים ב׳זכור לאברהם׳: ׳שואף כמו עבד', ׳שופט כל הארץ׳ ו׳ידי רשים,אין נוהגים לאמרם. גם ׳ונתנה תקף׳ אין נוהגים לומר, אבל יש שמלמדים אותו לתלמידים לפני ראש השנה.
סוכות ושמיני עצרת: נוהגים לומר תפילת הגשם אחרי תפילת מוסף, לפני קדיש תתקבל.
חנוכה: מתפללים מנחה בבית הכנסת, אחר כך הולכים הביתה להדליק את נרות החנוכה וחוזרים לבית הכנסת להתפלל ערבית, ואין מדליקים נרות חנוכה בבית הכנסת.
פורים: קוראים את הפיוט ׳מי כמוך ואין כמוך׳ בשחרית לפני הוצאת ספר תורה, ולא בשבת זכור.
פסח
א. מקפידים על אכילת מצה שמורה בכל ימי חג הפסח. ב. קוראים בבית הכנסת בשעת ההפטרה את הטהיר (תיקון פסח) בימים ראשון ושני של פסח, בשבת חול המועד ובשביעי ושמיני של פסח. יש מסגרת קבועה הנקראת כל יום.
ימי ספירת העומר: המנהג בתאפילאלת הוא שבכל ימי הספירה עד לערב שבועות אין מסתפרים, אין לובשים בגדים חדשים, אין שוחים במים ואין מברכים ׳שהחיינו׳.
שבועות
א.אין נוהגים לקשט את בית הכנסת בשבועות בענפים ובפרחים. ב. נוהגים לעשות סעודה מרכזית לכבוד דוד המלך.
בין המצרים: שבוע שחל בו תשעה באב אינו נוהג בקהילות תאפילאלת, שהרי תספורת, נישואין ואירוסין, שהחיינו והכאת תלמידים אסורים מי״ז בתמוז, וכביסה ואכילת בשר אסורים מראש חודש.
קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי עמ' 31-29
מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב
המשבר בעלייה ממרוקו, גרם לתסיסה גם בישראל. משלחת מטעם ארגון יוצאי צפון־אפריקה, עלתה ב־15 ביוני לירושלים ובפגישה עם שר החוץ, משה שרת, היא טענה נגד ההגבלות על עליית יהודי מרוקו. בעיקר יצא קצפם של חברי המשלחת על מדיניות הסלקציה שהונהגה כלפי בני עדתם. שרת דחה טענות אלה בתוקף והסביר כי ממשלת ישראל עושה כל שביכולתה, כדי לבטל את רוע גזירתו של הסולטאן. אשר לסלקציה, זו לא הונהגה משום רצון לצמצם את העלייה, או משום הרצון להפלות לרעה את יוצאי צפמ־אפריקה, אלא משום המצוקה הכלכלית בישראל והקשיים בקליטה המונית של עולים חסרי־אמצעים.
אך לבו ומחשבתו של שרת, לא היו נתונים אותה שעה לנושא העלייה, אלא לשאלת מעמדו בממשלה והבטחת עתידו הפוליטי. מאז שב בן־גוריון מחופשתו בשדה בוקר, בפברואר 1955, היה נטוש ויכוח עז בינו לבין שרת, ביחס למדיניות שיש לנקוט בה כלפי מצרים, בהנהגתו של גמאל עבד אל־נאצר. מדיניותה התוקפנית של מצרים והעידוד הגלוי שנתנה לפעולות טרור בגבול רצועת עזה, החריפו את הויכוח בממשלה בין חסידי ה״קו התקיף״, בראשותו של בן־גוריון, לבין חסידי ה״קו המתון״, בהנהגתו של שרת. לאחר ששר החוץ הצליח בכמה מקרים לגייס בממשלה רוב נגד פעולות תגמול מאסיביות ברצועת עזה, החליט בן גוריון להביא נושא זה להכרעה במוסדות מפלגתו. ב־ 17 ביוני 1956, "התפטר" שרת מכהונתו וגולדה מאיר נתמנתה במקומו כשרת החוץ בממשלת בן־גוריון.
גולדה מאיר נרתמה מיד ובמלוא הלהט היהודי והציוני שבה, למאבק למען עלייתם של יהודי מרוקו לישראל. על פי הוראותיה, נועד השגריר צור ב־26 ביוני 1956 עם הרוזן מפאריס, עם הגנראל קאטרו ועם הנציב העליון לשעבר, ג׳ילבר גראנוואל. כל השלושה היו מיודדים באופן אישי עם הסולטאן, אך כולם הביעו ספקות ביחס ליכולתם להביא לשינוי החלטותיו בנושא העלייה. הרוזן מפאריס, הכיר את ראש ממשלת מרוקו סי בקאעי, מתקופת לימודיו בצרפת. הוא שיגר אליו מכתב וביקשו לכבד את עקרון "חופש התנועה", המעוגן במגילת זכויות האדם. אך סי בקאעי לא הזדרז להשיב.
ב־1 ביולי 1956, שבו איסטרמן וגולן למרוקו ובמרוצת השבועיים הבאים, הם ניסו למצוא מוצא מן המשבר. שר החוץ המרוקני, אחמד בלפרייג׳, הסביר לאורחיו כי ״מצבה של מרוקו בזירה הבינערבית מסובך״ וכי ללא תמיכתו של עלאל אל־פאסי, ספק אם הממשלה תאשר את הסיכום עם לגזאוי. ג׳ו גולן נסע לפאס, לפגישה עם עלאל אל־פאסי. לאחר סעודת צהריים, בביתו של מנהיג מפלגת ה״איסתקלאל", פרשו השניים לחדר צדדי וקיימו שם שיחה ערה ביחס לפרשת מחנה ״קדימה״. בראשית השיחה, ביקש עלאל אל־פאסי להזים את הטענות נגדו, כאילו משום גלותו הממושכת בקאהיר, הוא הפך להיות ״שונא יהודים״. הוא אמר שכמי שנולד וגדל בפאס, וכמי שיודע את תרומתם הרבה של יהודי פאס לתרבות המרוקנית, אין הוא יכול להיות אנטי־יהודי. גם עלאל אל־פאסי הסביר את האילוצים הבינערביים המשפיעים על מדיניותו של הסולטאן כלפי מדינת ישראל. אך ביחס להגירה היהודית – ״אין הוא יודע דבר״. אף על פי כן, בגמר השיחה, הוא רמז שאם יובא הנושא של מחנה ״קדימה״ לדיון בממשלה – בלפרייג׳ לא יצביע נגד הסיכום שהושג עם לגזאוי.
ג׳ו גולן חזר לרבאט ויחד עם איסטרמן הלך לראות את סי בקאעי. לאחר ששמע את פרטי השיחה עם עלאל אל־פאסי, הבטיח ראש הממשלה כי הסיכום עם לגזאוי יובא לאישור הממשלה ״בהקדם״. מתוך דבריו ניתן היה להבין שבממשלה המרוקנית קיימת מבוכה רבה ביחס ל״שאלה היהודית״ ואין היא יודעת כיצד להחלץ מן המשבר.
בינתיים החריף מאוד המשבר במזרח התיכון.. שליט מצרים, גמאל עבד אל־נאצר, הלאים את תעלת סואץ ובתגובה על כך – פתחו ממשלות בריטניה וצרפת בהתייעצות ביחס לאפשרות פעולה צבאית נגד מצרים. גם המצב הבטחוני בגבולות ישראל החריף בצורה מסוכנת. אף על פי כן, בן־גוויון לא זנח אף לרגע את נושא העלייה ממרוקו. במגמה להבטיח טיפול שקט בפרשה זו, ומתוך רצון לאפשר לסולטאן להיחלץ מן המשבר ללא אובדן יוקרה – הורה בן גוריון להטיל צנזורה קפדנית על כל פירסום בנושא זה. במקביל לכך, הפעיל בן־גוריון גורמים שונים בעולם כדי שיפעילו השפעתם על הסולטאן. ב־18 בספטמבר 1956, נראה היה כי נמצאה הנוסחה לפתרון המשבר. הרוזן מפאריס, הקריא לשגריר יעקב צור את נוסח התשובה שקיבל מראש ממשלת מרוקו, בענין המשך העלייה היהודית וסגירת מחנה ״קדימה״. המכתב נקט עמדה עקרונית נגד יציאתם של יהודים, ״באשר ההגירה מנוגדת לרצון ה.מ. לנהל מדיניות ללא אפליה, לטובת כל נתיניו״. סי בקאעי האשים את צרפת ואת ״התעמולה הציונית״ בעידוד היהודים להגר. אך לאחר שהוצהרה העמדה העקרונית – בא המפתח להסדר. סי בקאעי כתב כי"השאלה העומדת בפנינו עתה, איננה אם יש או אין ליהודים זכות לחופש תנועה. זו היא זכות טבעית המוקנית לכל אזרח, על־ידי המגילה לכיבוד זכויות האדם. מרוקו, ככל מדינה דמוקרטית, מכירה במגילה זו אך אין היא מוותרת על זכותה להסדיר את ההגירה במסגרת חוקיה ורבונותה״. מתוך מכתב זה היה בדור שהסולטאן מבקש להשתמש בהגדרה זו של "חופש תנועה" כדי ליישב את המשבר.
ואמנם, ימים מעטים לאחר מכן, הובא הסכם לגזאוי – גולן לאישור הממשלה המרוקנית, שבה כיהן עדיין ד״ר ליאון בן־זקן כשר הדואר. באותה ישיבה השתתף גם הסולטאן. לאחר שראש הממשלה חילק את המסמך בין השרים, ביקש סי בקאעי את תגובתם עליו. איש מבין השרים לא פצה פה. הסולטאן ניצל שתיקה זו ואמר כי מאחר שאין הוא שומע דברי התנגדות, אזי הוא מסיק מכך שהממשלה סומכת את ידה על ההסכם. הוא סיכם את דבריו באומרו: ״גם היהודים הם בני ואני אוהב אותם. אינני יודע מה הסיבות להגירתם של היהודים, אך אם זה רצונם – יסלח להם אללה על מעשה זה…״
איסטרמן וגולן דיווחו מיד לפאריס על אישור הממשלה. שליחי העלייה אריה אברהמי, מנדל וילנר ויעקב חסן – נקראו למשטרה ונאמר להם כי היהודים במחנה ״קדימה״ יוכלו לצאת למארסיי, קבוצות קבוצות, וכי עליהם להגיש את רשימות העולים בו ביום. ההודעה על הסיכום החדש, נמסרה לברוך דובדבני בבית הכנסת במחנה ״קדימה", בעיצומו של יום הכיפורים. בדומה לרבני מרוקו, שפסקו בעבר כי העלייה לישראל דוחה שבת – כך גם דובדבני הודיע לשליחים הישראלים כי פינוי מחנה ״קדימה״ דוחה תענית ואת קדושת יום הכיפורים. אברהמי, וילנר וחסן נכנסו, איפוא, למשרד והכינו את רשימות העולים. שניים מבין השליחים יצאו אחר כך לרבאט, כדי להגיש את הרשימות למשרד הפנים המרוקני ולקבל אישור ליציאה קולקטיבית של העולים.
אך בינתיים עורר שר המשפטים המרוקני שאלה: מי ערב לכך שהמהגרים לא השאירו מאחוריהם חובות כספיים או התחייבויות אחרות, כלפי אוצר המדינה, או כלפי בני משפחותיהם שנותרו במרוקו. ג׳ו גולן הלך לראות את שר המשפטים, עבד על־קאדר בן ג׳לון, שאותו הכיר מתקופת לימודיו בפאריס. השניים סיכמו ביניהם כי גולן יהיה ״ערב״ לחובותיהם של העולים ויחתום את שמו ליד שמותיהם של כל אחד ואחד מהיוצאים.
לרגע נדמה היה כי המשבר חוסל ויציאת היהודים מתנהלת בקצב משביע רצון. אך לא חלפו ימים רבים וגולן נקרא שוב לראש ה־ש.ב. המרוקני. אחמד לגזאוי החזיק בידו רשימה ואמר: ״אנו התרנו יציאתם של 6,300 יהודים בעלי דרכונים, מתוך 9,000 איש שהצטופפו במחנה, אך עתה מתברר כי יהודים במספר כפול מזה יצאו מ״קדימה״. בנוכחותו של לגזאוי, התקשר גולן עם דובדבני בקזבלנקה. הלה הסביר כי בשבועות האחרונים נהרו לקזבלנקה אלפי יהודים מכפרי הדרום, ולמרות ההסגר המשטרתי – הם הצליחו להסתנן למחנה ״קדימה״. על כן, במגמה למנוע סיבוכים חדשים, ביקש דובדבני כי יינתן גם ליהודים אלה לעזוב את המדינה. לגזאוי הסכים לכך, אך בתנאי שיובטח לו כי לא יוברחו יהודים נוספים למחנה ״קדימה״. בסופו של דבר, – יצאו ממחנה ״קדימה״ קרוב ל־13 אלף יהודים.
אך למרות יישוב המשבר, האוירה הציבורית במרוקו היתה נגד המשך ההגירה היהודית לישראל. במאמר שפירסם בעתון ״אל־עלם״, בטאון מפלגת ה״איסתקלאל״, ׳כתב עלאל אל־פאסי כי ״סגירת מחנה ׳קדימה׳, תמנע את הגירתם של יהודים לפלשתינה, מדינה ערבית ששועבדה על־ידי האימפריאליזם הציוני״. עלאל אל־פאסי קרא ליהודים להשתלב בבניית מרוקו החדשה. הוא הביע חשש פן יהודי טאנג׳יר האמידים יהגרו לישראל ״ובכך אנו מגישים לציונים מאות יהודים עשירים ובריאים, שילחמו נגד הערבים בפלשתינה״. בסיום מאמרו, קרא עלאל אל־פאסי לשר הפנים, למנוע הוצאתם של דרכונים קולקטיביים ולאסור את הגירתם של יהודי מרוקו לישראל.
מאמרו זה של עלאל אל־פאסי לא הותיר עוד ספק ביחס לכוונותיה של ממשלת מרוקו בעתיד. לקראת השלמת פינויו של מחנה ״קדימה״, הוחל בתכנון יציאתם של אחרוני השליחים של הסוכנות היהודית. כ״רמז״ לקראת הבאות, נקרא אריה אברהמי לחקירה בקזבלנקה והוא נותר במעצר כמה ימים. ברוך דובדבני, שבידו היה דרכון ״כשר״, עיכב את יציאתו לפאריס, עד לשחרורו של אברהמי. יעקב חסן, שהכיר יפה את דרכי היבשה במרוקו, תיכנן בריחה דרך טאנג׳יר ומשם לגיברלטר. מנדל וילנר יצא מקזבלנקה בדרך האויר. אך אברהמי ואשתו, דובדבני ויעקב חסן נמלטו בלילה מקזבלנקה, כשהם לבושים בלבוש מרוקני מסורתי. חסן עקף את כל הדרכים שבהן סיירו משמרות שוטרים. אף על פי כן, קרתה להם תקלה: מכוניתם סטתה מהכביש והידרדרה לתעלה בצידי הדרך. רק בדרך נס, איש מהישראלים לא נפגע. בסופו של דבר, הגיעו השליחים לטאנג׳יר ומשם יצאו במטוס לגיברלטר.
ב־27 בספטמבר 1956, פירסם ראש ה־ש.ב. המרוקני, מוחמד לגזאוי את הצו מס׳ 424, האוסר על יהודי מרוקו ״להגר לפלשתינה ולשוב למרוקו״. הודאה זו הופצה בין מושלי המחוזות השונים, ונתפסה כמכוונת למנוע הנפקת דרכונים ליהודים. משמעותו המעשית של הצו היתה – סגירת שערי היציאה. ליהודי מרוקו לא נותר אלא לנסות ולצאת את הארץ בכל דרך אפשרית.
ואמנם, הוראות לגזאוי כמו גם יציאתם של שליחי הסוכנות היהודית, פתחו דף חדש בתולדות העלייה היהודית ממרוקו. בנאום ב״בית בדל״, עוד. ב־28 ביוני 1956, אמר משה שרת בין השאר: ״יהדות מרוקו גם כן נסגרת, אך לא באסיפות פומביות ייפתחו השערים. האם נעבור לעלייה ב׳? בוודאי שנעבור, אם לא תהיה לנו ברירה אחרת…״ לאיש בישראל לא היה ספק בכך שהעלייה ממרוקו חייבת להימשך. נפתח שלב העלייה החשאית ושלב זה הצריך אירגון אחר, פריסה שונה ושיטות עבודה חדשות. הודות לחזונו של בז־גודיון ומסירותם הרבה של האנשים שעבדו במחיצתו – היתה מדינת ישראל ערוכה לכך זה מכבר.
מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב עמ' 105-101
יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008- עצמאות וחופש הגירה: האתגר הבלתי־אפשרי
פרק שלישי:
עצמאות וחופש הגירה: האתגר הבלתי־אפשרי
לאחר גל ההגירה הגדול בעל האופי הדתי החזק של השנים 1947 – 1950, העליה לישראל הואטה במידה ניכרת. המצב עמד להשתנות מכל-וכול במסגרת העימות בין התנועה הלאומית המרוקנית, לבין הרשויות הצרפתיות שהתקשו להשלים עם המעשה הבלתי־נמנע של סיום שלטון הקולוניאליזם.
הממשלות של הרפובליקה הרביעית נקטו במדיניות של זירוז הליכים כדי להציל את ״מרוקו הטובה והישנה״ ולא היססו להדיח ב-20 באוגוסט 1953, בשיא המשבר בין הארמון לבין הרזידאנס, את הסולטן מוחמר החמישי שישב בגלות עם משפחתו, במדגסקאר, ולהחליפו בשליט-בובה בשם מולאי עראפה, שנתמך על ידי הגלאואי של מרקש.
מעתה ואילך, הנתק בין המרוקנים לצרפת היה רשמי, מציאות אשר פגעה קשות בקהילה היהודית. אם פעם חלמה יהדות מרוקו על שותפות עם השלטון הקולוניאלי, ועל השתלבות בחיק המכלול הצרפתי, הרי שכעת נוכחה לדעת ששאיפה זו אינה זוכה לתגובה באותו מטבע. סירובם של השלטונות הקולוניאליים להחיל על מרוקו את הוראות צו קרמייה (Cremieux) – שאפשרו את התאזרחותם של היהודים האלג׳ירים כאיש אחד – ואכיפה מחמירה של שתי תקנות לענייני יהודים בין השנים 1940 ו־1942, פוגגו את אשליותיהם של רבים. רק מיעוט מבוטל, של אנשים שמוצאם בשכבות האמידות ביותר של האוכלוסייה, עדיין האמין ביתרונות של התבוללות ושל שותפות עם צרפת.
אולם אין זה אומר, שהיהודים המרוקנים ראו בעין יפה את השפעתה הגוברת של תנועה לאומית בעלת קונוטציות איסלמיות חזקות. נדירים ביותר היו הפעילים היהודיים של ״איסתיקלאל״. אף כי היהודים המרוקנים היו נאמנים, באופן טבעי, לשושלת העלאווית, הרי מצאו לנכון לנקוט בזהירות, ולהתרחק מן היצרים הפוליטיים ששררו באותה עת, מחשש שמא יהפכו לכלי בידי אחד מן הצדדים בעימות.
הנייטראליות הבלתי־אפשרית הזאת גרמה להם להרגיש כנתונים בין הפטיש לסדן, וכמטרות מסומנות לכל מעשה אלימות. כך קרה ביום השנה הראשון להדחתו של מוחמד החמישי, 20 באוגוסט 1954, בכפר סידי קאסם (פטי־ז׳אן), המצוי במרחק של כעשרים קילומטרים ממקנס.
בסידי קאסם לא התקיימה קהילה יהודית סדירה; אולם סוחרים יהודים ממקנס עבדו בשוק בעיירה ושהו שם במשך ימי החול, וחזרו לבתיהם לשבתות וחגים.
בתחילת אוגוסט 1954, החוגים הלאומנים המרוקנים פתחו בשביתה, ולחצו על הסוחרים היהודיים לסגור אף הם את חנויותיהם. בפטי-ז׳אן, הרשויות הצרפתיות דרשו מהיהודים שלא לעשות זאת, והבטיחו להם תמורת זאת הגנה של כוחות הביטחון – הבטחה כוזבת, כפי שהתברר.
ב-3 באוגוסט 1954, מפגינים תקפו את החנויות היהודיות הפתוחות; הם כיוונו במיוחד לחנויות של יהודים, כפי שתיאר עד ראייה לטבח:
״כוחות הביטחון, שידעו מהו הלך־הרוחות של האוכלוסייה, ואשר אחרי הפרובוקציה שלהם נטשו את המתחם של המקומיים, כדי לצאת להגן על הרובע האירופי, השתתפו כמשקיפים בטבח, למרות קריאות נואשות לעזרה, וטענו שאין להם פקודות מרבאט ושהם ממתינים לתגבורת.
רק ארבע שעות לאחר תחילת הפרעות, לקראת 10:30, המשטרה, שהגנה אך ורק על הרובע האירופי, החלה להקים מחסום, ולירות על הפורעים, שהחלו לברוח לכל עבר; החיילים שהגיעו, 300 במספר, רדפו אחריהם. הדבר החשוד היה הכשל החמור של המשטרה, אבל יותר ממנו – המשמעת המחשידה של הפורעים, שהתקיפו אך ורק את החנויות של היהודים ונמנעו בקפידה מפגיעה בחנויות של מוסלמים, ובאלו של חברות צרפתיות וזרות – מה שהיה בל-ייאמן עוד יותר.
וכך, כאשר הגיעו אל מחסני SCAM ורצו לשרוף אותם, בדקו תחילה מי הבעלים. כשהתברר להם שמדובר בחברה צרפתית, טרחו לחוס עליה והמשיכו הלאה, לנכסים יהודיים נוספים.״
הטבח בפטי־ז׳אן תבע 6 קורבנות, שנקברו בדיסקרטיות גדולה במקנס. בתום תקופת האבל, ועד הקהילה הפיץ מכתב גלוי בבתי-הכנסת. המסר נוסח, בכוונה, חלקו בעברית וחלקו ביהודית־ערבית, היות שבאווירת הפחד שבה חיה הקהילה, היה מקום לחשש שזעקת הכאב הזאת תובן בצורה עוינת, אם תיפול בידיים זרות של צרפתים או מוסלמים. וכך נאמר בכתוב:
"אל נקמות! מי ראה זוועות שכאלה, מי שמע סיפורי עוולה! בני ישראל נרצחים ונשרפים כמו בבית-מטבחיים. איזה לב לא ייקרע! אהה! אבות ובנים נשחטו באותו היום… רוצחים רוויי שנאה, פראים ואכזרים, עינו אותם בארבע מיתות בית דין. ראה אלוהים והבט, הענש אותם כראוי להם! לנשמת אחינו היקרים והאהובים, שהוקרבו כשעיר לעזאזל על המזבח, קורבנות למען עם ישראל, למען קידוש שמך האלוקי, אך ורק מפני שהם בני העם הנבחר, עם הספר, ספר תורתך הקדושה, נשחטו, נרצחו ונשרפו בגלל היותם יהודים… אל הרחמים יושיב אותם בקרב הצדיקים בגן העדן ויקומו לתחייה בחסדו באחרית הימים!״
עד כאן בעברית, ואילו ההמשך היה בדיאלקט ערבי, והיה בעל אופי ציוני ניכר:
"אחים יקרים,
עלינו לדעת, שמה שקרה לאנשים הללו, עלול לקרות לכל אחד מאיתנו, מאחר שהקורבנות הללו לא הואשמו בשום דבר, ולא עשו דבר לא בידיים ולא ברגליים. הם נרצחו אך ורק מפני שהיו יהודים, מה שאומר, שהיו קורבנות שהוקרבו בתור כפרה לקהילה היהודית כולה. אין זה דבר של מה-בכך, לאבד שש נשמות טהורות באותו היום, משום שעבורנו, כל יהודי שווה ערך לאנושות כולה, כפי שאומר הכתוב: "כל המציל נפש אחת מישראל, כאילו הציל עולם ומלואו". ופירושו של דבר שאיתם איבדנו שישה עולמות. במקרים שכאלה, בקרב עמים אחרים, היו מקימים יד זיכרון מאבן. אולם אנו, בני ישראל, רואים את הדרך הטובה ביותר לשמור את זכרם לעד, בנטיעת יער בארך ישראל. ככל שהיער הזה יגדל, כך יישמר זכרם. עבורנו, זוהי הדרך הטובה ביותר להקל על משפחות הקורבנות, משום שבכך יש הן הבעת כבוד למתים, הן נחמה לאבלים, וגם שבח לכל ישראל, ובנוסף לכך קיום מצוות יישוב ארך ישראל."
פרשת ״פטי-ז׳אן גרמה לתוצאות קשות. התגברות חוסר-הביטחון והשפל הכלכלי שנגרם עקב כך, יצרו בקרב רבדים מסויימים באוכלוסייה היהודית פסיכוזה ממש, מרוב להיטות לעזוב את הארץ. כולם רצו לצאת ממרוקו, לפני שיהיה מאוחר מדי. עשרות אלפי מועמדים להגירה התנפלו על משרדי ״קדימה״. בחודש אוגוסט נרשמו 1,032 עזיבות, 1,612 בספטמבר, 973 באוקטובר, 1,662 בנובמבר ובדצמבר 1954 – 2,214. תנועה זו לא פסקה במשך כל שנת 1955, שבה היו 25,000 עזיבות. והמספרים היו גדולים עוד יותר, אלמלא ישראל, שמיתנה את התופעה עקב המדיניות שלה לסלקציה בקרב העולים.
לנוכח התנועה הזאת, שבאמת נראתה כמו הגירה המונית, הרזידאנס החלה לחשוש בכל הרצינות, עקב עזיבתם של אנשים מהסוג שנחשב לנחוץ להמשך הנוכחות הצרפתית, דבר אשר עלול היה לפגוע עוד יותר באיזון העדין הפנימי שבין התומכים בצרפת לבין יריביה. זאת, בנוסף להאשמות נגד הסוכנות היהודית בגלל מדיניות הסלקציה שלה, לפיה לקחו רק את שמנה וסלתה של היהדות המרוקנית, את הבריאים ובעלי המקצוע, והשאירו את החולים ואת המקרים הסוציאליים לנטל על הקהילות.
נוסף לכך, הרזידאנס נאלצה להביא בחשבון את אי-הנחת של ״המאחזן, ואת תלונותיהם של הלאומנים לנוכח שטף העזיבות הזה החסר-כל-תקדים. לדעתם, הדבר היה חסר-הצדקה. הנציג לאקוסט, הנתון ללחצים סותרים, זימן ב-1 באפריל 1955 את מנהל ״קדימה״, עמוס ארבל, כדי להורות לו, ללא מיתון בניסוח, שחייבים להאט את הקצב: ״אתם שולחים יותר מדי אנשים. לפי המידע שבידינו, מספר העזיבות מגיע ל-2,000 בחודש, ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו מספרים כאלה. אתם חייבים לחזור למיכסה שנקבעה ב-1949 – 700,600 איש לחודש.״
במקביל לפעילותם של דיפלומטים ישראליים שהיו מוצבים בפריס, הסוכנות היהודית החליטה לשלוח לרבאט את אחד השליחים המוכשרים ביותר בתחום, איש המוסד, יעקב כרוז. ראש הלשכה הדיפלומטית של הרזידאנס, בודואי Baudouy, הכחיש שצרפת, מתוך רצון לאזן, רוצה לעכב את היהודים למען האינטרסים שלה. הוא טען, שהאחריות לכך מוטלת אך ורק על הרשויות המוסלמיות, שלחצו על הרזידאנס להפסיק את העזיבות; באופן רשמי היה זה מסיבות כלכליות, כדי למנוע בריחה של אנשים ש״ניתן להטיל עליהם מסים״.
ב-7 ביוני 1955, יעקב כרוז התקבל אצל הנציג, הגנרל פראנסיס לאקוסט, ופגישתם התארכה. הנציג הסביר לשליח הישראלי, שהחליט להאט את קצב העזיבות ל-700 לחודש בממוצע, כדי למנוע את התדרדרות המצב, ושפיכות דמים נוספת. לא עזר לכרוז, שהזהיר אותו מפני התגובות האפשריות של דעת הקהל בישראל ובקהילות היהודיות במערב לאיסור העלייה; פראנסיס לאקוסט לא זז מעמדתו. הישראלים החליטו ללחוץ שוב על פריס. הייתה לכך הצלחת-מה. קצב העזיבות לחודש עמד על 2,000 איש לערך עד סוף 1955, ואילו בתחילת 1956 עלה ל־3,000.
שובו של הסולטן מוחמר החמישי, שכל זכויותיו הוחזרו לו על ידי פריס, והענקת העצמאות למרוקו במארס 1956, פתחו פרק חדש בהיסטוריה של יהודי מרוקו. בעת ראיון שהעניק המלך לג׳ו אוחאנה, נשיא התנועה המרוקנית הלאומית, ב-2 בנובמבר 1955, ב-לה סל סן קלו, טרח הלה להרגיע את נתיניו היהודים, בהצהירו על ביטול ה״דחימה״, וכינון שיוויון מוחלט בין יהודים למוסלמים: ״מעולם לא היה הבדל ולא ננקטה אפליה בין מרוקנים יהודים למוסלמים, ולא תהיה כזאת. היהודים המרוקנים הם אזרחים במלוא מובן המילה, ממש כמו בני ארצם המוסלמים."
יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008– עצמאות וחופש הגירה: האתגר הבלתי־אפשרי-עמ' 57-52
Juifs du Maroc a travers le monde –Robert Assaraf
Alors qu’en 1949 le sultan disait regretter les éventuels départs, mais ne pas vouloir les interdire, Mohammed V affirmait maintenant vouloir, dans l’intérêt même du pays retenir les Juifs, et allait même jusqu’à considérer les candidats au départ comme des « déserteurs ».
Des propos dont il faut toutefois relativiser la portée. Dans un premier temps, le problème de l’émigration vers Israël, reçut une solution plus humanitaire que politique, malgré les pressions exercées par les organes de presse de l’Istiqlal. Il était impossible de stopper un tel mouvement. Au moment de l’indépendance, près de 60 000 candidats au départ étaient inscrits dans les bureaux de la Kadima (« En Avant »), et 20 000 d’entre eux disposaient même de passeports émis par les anciennes autorités du Protectorat. Le gouvernement se refusa à annuler la validité de ces passeports, à la grande colère du quotidien El-Rai el-An: qui réclamait, au nom de la solidarité arabe, l’arrêt total de l’émigration organisée :
Nous ne pouvons tolérer que les sionistes impérialistes recrutent parmi les Juif marocains, qui sont des citoyens du royaume, les futurs colons d’une terre arabe qui appartient aux Palestiniens. Nous ne pouvons être complices de cette injustice C’est pourquoi le ministère de l’Intérieur doit prendre les mesures immédiates qui s’imposent : ne plus accorder de passeports collectifs aux Juifs et ne pas autoriser le départ de ceux qui veulent se rendre en Israël,
Le camp de transit de la route de Mazagan, où Kadima regroupait avant leur départ les candidats à l’alyah, continua à fonctionner sans entraves après la proclamation officielle de l’indépendance le 2 mars 1956. Fin mai, les autorités annoncèrent toutefois leur intention de mettre fin à l’immigration organisée et de fermer définitivement le camp de la route de Mazagan, « cet État dans l’État ».
Des policiers furent immédiatement postés à l’entrée pour arrêter le flot des nouveaux venus, qui s’était accéléré au fur et à mesure des rumeurs sur l’interdiction prochaine de l’immigration. À ce moment, les baraques de fortune prévues pour 1 500 personnes accueillaient 9 000 candidats à l’alyah dans des conditions sanitaires effroyables. Les autorités tentèrent, en vain, de les disperser, par la persuasion d’abord, par la menace ensuite, et de les convaincre de revenir dans leurs foyers.
Les autorités marocaines se trouvaient désormais confrontées à un dilemme : que faire de ces milliers de candidats au départ ? La question était complexe et avait de nombreux enjeux internationaux. Le Maroc à peine indépendant pouvait-il se permettre de violer le principe de la liberté de circulation inscrit dans la Déclaration des droits de l’homme, à laquelle il venait : adhérer et de violer les engagements pris ?
Des négociations secrètes s’engagèrent avec Jo Golan, représentant du Congrès juif mondial, et aboutirent, à la mi-juin 1956, à un sage accord prévoyant l’évacuation du camp dans un délai de trois mois.
Toutes les personnes munies de passeports valables seraient autorisées à partir, discrètement de nuit, en dehors des heures de travail normal du port et de l'aéroport de Casablanca. Le sultan, qui avait participé personnellement à ces négociations en recevant Jo Golan, lui avait avoué qu’il autorisait les départs à contrecœur, estimant que la place des Juifs était au Maroc. Il en rendait en partie responsable son exil à Madagascar, qui ne lui avait pas permis d’être plus proche de ses sujets juifs pour les préparer à recevoir l’indépendance de leur pays.
L’application pratique de cet accord secret se heurta à des difficultés imprévues, notamment l’opposition de certains ministres de l’Istiqlal et le regain de tension au Moyen-Orient, avec la nationalisation par Nasser du canal de Suez, fin juillet 1956. Devant l’impasse, Si Bekkaï porta l’affaire devant le Conseil des ministres, le 20 septembre 1956. Le sultan, tres préoccupé par ce problème qui risquait d’entacher injustement le prestige de son pays, avait demandé une semaine auparavant aux dirigeants de la communauté de Casablanca de convaincre leurs coreligionnaires de ne pas quitter le Maroc. Mais convaincre n’est pas contraindre.
Aussi, après avoir demandé aux ministres s’ils avaient des objections contre l'accord, et après que nul d’entre eux n’eut exprimé d’opposition, Mohamed V avait conclu devant leur silence par cette formule d’apaisement : « Les Israélites aussi sont mes fils et je les aime. Je ne sais pour quelle raison il y en a qui veulent partir mais, si c’est leur volonté, que Dieu leur pardonne ! »
En tout cas, le chef de la Sûreté nationale, pourtant réputé pour son énergie et sa sévérité, leur pardonna, car, malgré la surveillance policière – ou à cause des faiblesses des policière -, près de 4 000 nouveaux candidats au départ s’étaient infiltrés dans le camp à mesure qu’il se vidait. Par mesure humanitaire, les autorités fermèrent les yeux sur ces arrivées imprévues.
La première crise de l’émigration trouva donc une solution humanitaire digne du tempérament de Mohammed V. L’aspect politique restait entier. Pour les 220 000 Juifs qui restaient au Maroc, le problème de la liberté d’émigration devint, pour des années, le principal sujet de préoccupation et, pour les partis politiques marocains, un des enjeux de leurs luttes. Ce problème empoisonna les relations judéo-musulmanes jusqu’à la mort de Mohammed V.
Le Congrès juif mondial, qui s’était imposé comme l’interlocuteur privilégié des jeunes autorités marocaines, après qu’il leur eut apporté son soutien dans la lutte pour l’indépendance, opta pour une solution risquée, mais généreuse : la référence à la Charte des Droits de l’homme qui garantit la liberté imprescriptible de circuler et d’émigrer au pays de son choix – y compris Israël.
Dès novembre 1955, la Voix des communautés reproduisit largement les déclarations en ce sens des représentants les plus qualifiés des deux grands partis politiques marocains aux deux grands journaux juifs de Londres. Au correspondant du Jewish Observer, Me Abderrahim Bouabid, représentant permanent de l’Istiqlal à Paris et membre de son bureau politique, avait confié :
La liberté de circuler ou de quitter le Maroc est une des libertés individuelles dont doivent jouir tous les citoyens marocains, sauf en des circonstances exceptionnelles, comme en temps de guerre par exemple… Personnellement, je ne vois aucun inconvénient à ce que les Juifs marocains entretiennent des liens familiaux, culturels ou spirituels avec ceux (de leurs frères) établis en Israël. Notre vœu le plus cher est que la paix et le calme reviennent au Moyen-Orient afin que les relations deviennent normales entre musulmans, chrétiens et juifs.
De son côté, le secrétaire général par intérim du PDI, Me Benjelloun, avait assuré au correspondant parisien du Jewish Chronicle :
Puisque nous venons de vous affirmer que nous admettons la libre circulation des personnes, nous considérons qu ’aucun citoyen, quelle que soit sa confession, ne doit être privé de ce droit, et nous n’avons jamais envisagé d'en priver nos compatriotes israelites ni de nom opposer à leur liberté dans ce domaine, Nous considérons que l'émigration des Juifs marocains vers Israël est due en partie à un manque de confiance en l’avenir, et nous estimons que cette émigration est encouragée par une propagande abusive… Nom insistons sur le fait que notre appel est de nature à les persuader que tous les domaines de la vie marocaine leur étaient accessibles sans aucune restriction et que cette considération devrait les inciter à demeurer dam leur pays…
Dans ces conditions, il était compréhensible que le représentant du Congrès juif mondial, Jo Golan, ait pu conclure avec le chef de la Sûreté, Mohamed Laghzaoui, un accord qui revenait à confirmer le droit à la libre circulation, tout en interdisant l’émigration organisée. L’accord stipulait, en effet, que les Juifs marocains qui le désireraient pourraient continuer à quitter individuellement le pays au moyen de passeports valides délivrés sans entraves par le ministère de l’Intérieur.
Juifs du Maroc a travers le monde –Robert Assaraf – page 58-60
פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-עריכה חוה לצרוס-יפה-היהודים בארצות האסלאם- תקופת הממלוכּים
אלמתוכַּל
בין החליפים העבאסים הקנאים יש להזכיר את אלמתוכל (847—861), שציווה להרוס את בתי הפולחן החדשים אשר הקימו ״אנשי החסות״ מאז הכיבוש המוסלמי. הוא אסר על ״אנשי החסות״ לשמש בפקידות או להראות בפומבי את הצלבים, וציווה לשים על פתחיהם צורות שדים מעץ. ׳גם החליף אלמַקתַדר (908—932) ציווה בשנת 909, כי לא יועסקו יהודים או נוצרים בשום משרה ממשלתית פרט לרפואה ולשולחנות. גם הוא גזר עליהם ללבוש בגדים בצבע הדבש ולתלות פיסות בד צבעוניות על בגדי ילדיהם.
אל-מֻתַוַכִּל עלא אללה הראשון (מילולית: הנסמך על האל), אבו אל-פצ'ל (קרי: פדל) ג'עפר בן אל-מעתצם באללה (בערבית: المتوكل على الله الاول, ابو الفضل جعفر بن المعتصم بالله) נולד במרץ821 והיה הח'ליף העבאסי ששלט בסאמרא בין השנים 847 ל-861. הוא ירש את אחיו אל-ואת'ק הראשון וזכור כמי ששם קץ למיחנה, הניסיון דמוי האינקוויזיציה של קודמיו לכפות את הפרשנות התאולוגית של האסכולה המעתזלית.
אלחאכּם באמר אללה
רדיפות רציניות אירעו בימיו של החליף הפאטמי אלחאכּם באמר אללה (996—1020). בתחילה היה שלטונו סובלני ונוח ל״ד׳מי״. באחת מן המגילות אשר נמצאו ב״גניזה״, שחוברה בשנת 1012 — ובה תיאורים מתולדות יהודי מצרים, נאמר על החליף כי נהג ״את כל המלוכה ברוחב לב ובטוב שכל… אהב צדק וישנא רשע (השווה תהלים,מ״ה, ח) ויעמד שופטים בארץ לדון דין צדק ולשפוט משפט אמת…״ אולם לפתע שינה החליף את טעמו. הוא פקד על ״בני החסות״ ללבוש בגדים שחורים; בבית המרחץ היה על הנוצרים לשאת על חזיהם צלבים כבדים, ועל היהודים — צורות ראש עגל. כן פקד להחריב בתי־תפילה. לפי המסמכים שנתגלו ב״גניזה״, נהרסו באותה תקופה בתי־הכנסת לא רק במצרים אלא בכל המדינה: בארץ־ישראל ובטריפוליס שבסוריה. הרבה נוצרים התאסלמו אז, בעוד שבין היהודים מעטים בלבד בגדו בדתם. לבסוף התיר החליף לאלה שהתאסלמו מאונס לחזור לדתם מתוך הנחה, שמוסלם מאונס אינו מוסלם אמיתי, וכן הירשה להקים מחדש את בתי־התפילה. את רדיפות ״אנשי החסות״ בימי אלחאכּם, ואת ביטול הגזירות על־ידיו, נוטים לייחס למחלת־רוח שתקפתהו.
לאחר מכן שוב מוצאים אנו בחצר הפאטמים פקידים לא־מוסלמים במשרות ממשלתיות גבוהות, וכדי לתרץ עובדה זו נאלצו חכמי־הדת המוסלמים להמציא תיאוריה מיוחדת. אבו סלאם (מת בשנת 1254) מסביר, כי נוצרי או יהודי יכול לשמש אפילו במשרת וזיר, בתנאי שיהא לו שלטון של הוצאה לפועל בלבד (״וזָארַת אלתַּנְפִיד׳״) ולא של יפוי־כוח כללי (״וזָארַת אלתפויד'״), המאפשרת יוזמה עצמית. גם אלמַקריזי מספר, כי על אף הגזירות שהיו מתחדשות מדי פעם היו הרבה פקידים לא־מוסלמים שהתרברבו על המוסלמים.
הערת המחברת: הכוונה ל״גניזה״ שנמצאה בבית־הכנסת של ה״ארצישראלים״ באלפסטאט (היא קהיר העתיקה) ושנחשפה בסוף המאה הקודמת. בחדרי ה״גניזה״ של הקהילות היהודיות נהגו לגנוז כל כתב, אשר נזכר בו שם ה׳, ולפיכך אין להשמידו — מנהג אשר היה נפוץ גם בחוגים לא־יהודיים. ב״גניזת קהיר״ נשתמרו זה למעלה מאלף שנה אלפי ספרים, מכתבים ומסמכים אחרים בעברית, בארמית, בערבית ובלטינית (עפ״ר באותיות עבריות!) המאירים באור חדש את כל התפתחותנו הספרותית ותורמים תרומה חשובה ביותר לתולדות הקהילית היהודיות מספרד ומארוקו במערב ועד עדן והודו במזרח. הם חשובים ביותר גם להכרת כלל ההתפתחויות הכלכליות בימי־הביניים ולתולדות המסחר בעולם המוסלמי והנוצרי כאחד. זה למעלה משישים שנה עוסקים חוקרים רבים בעולם בשרידי ה״גגיזה״ המצויים עתה למשמרת בספריות אחדות באירופה ובארצות־ הברית.
תקופת הממלוכּים
אולם במידה שאנו מתקרבים לסוף תקופת ה״ממלוכים״ בולטת יותר קנאותם של אנשי־הדת המוסלמים, הנותנת את אותותיה ביחסים עם הלא־מוסלמים. יש חוקרים המייחסים תופעה זו לשינויים במבנה החברה המוסלמית. שלטונם של שכירי־חרב, שמקרוב באו מארצות אסיה התיכונה, או של עבדים משוחררים, מוסלמים מחדש, העיק ביותר על תושבי המדינה הוותיקים. בה במידה שנוצלה והושפלה האוכלוסיה הוותיקה, גדל לחצה וחוסר סובלנותה כלפי ״אנשי החסות״. גירושם של מוסלמים מגלילות ספרד, שנכבשו מחדש על־ידי הרקונקויסטה, אף הוא היה גורם לעלייה במתח הקנאות. השינוי לרעה ניכר במיוחד בתקופה הממלוכית. אז אירעו מקרי פרעות והתקפת שכונות הנוצרים. ידועות היו המהומות בימי שלטון אַלנַאצַר מֵחַמֵד בן קֵלָאוּן (מלך שלוש פעמים בין השנים 1293—1340). סיפור מפורט על מאורעות שנת 1301 נמצא אצל אלמקריזי: המאורעות באו כתוצאה מהתרברבות הנוצרים ״אנשי החסות״, שהציגו לראווה את עושרם יתר על המידה. ההמון החריב בתי־פולחן רבים ואלה שלא נהרסו נשארו סגורים שנה תמימה. המהומות נישנו בשנת 1320, אבל נראה שגם הפעם לא סבלו היהודים, וחמת ההמונים ניתכה רק על הנוצרים. נוצרי שרצה לצאת אל הרחוב היה שואל מאת יהודי צניף צהוב ובמקרה זה היה בטוח שלא יפגעו בו. בשנת 1354 הוציא הסלטאן הממלוכי אלמלה אלצאלח פקודה, שבה חזר על ״תנאי עמר״. הפקודה נשתמרה בשתי נוסחאות. להלן יובא הנוסח הקצר:
על־פי תרגומו של ל. א. מאיר במאמרו ״עמדת היהודים בימי הממלוכים״, ספר מאגנס, ירושלים, תרח״ץ, ע׳ 162.
״דבר המלך, להשמע בכל עדות היהודים, הנוצרים והשומרונים במדינת מצרים ובארצות האסלאם (ה׳ ישמרהו) ובמחוזותיהן, פרשת־הברית בין שר־המאמינים עמר בן אלח׳טאב — תהא רוח ה׳ נוחה הימנו — לכל חברי עדותיהן, כלהלן: כי לא יבנו כל מנזר וכנסיה ותא לנזירים בכל ארצות האסלאם ולא יחדשו כל דבר נהרס מהם, ולא יתנו מחסה למרגלים ולא ירמו בסתר את המוסלמים ולא ילמדו את הקוראן לבניהם, ולא יפגעו באחדות אלהים בפרהסיא ולא יעצרו בעד קרוביהם הרוצים לקבל דת־האסלאם ולא יידמו במלבושיהם למוסלמים, וכי ישימו עליהם את האותות המבדילים הכחולים והצהובים, וכי יימנע מנשיהם להידמות לנשים המוסלמיות, ולא ירכבו על אוכף, ולא יחגרו חרב, ולא ירכבו על סוס ופרד, רק על חמורים ובלבד על מרדעות, ולרחבן, ולא ימכרו משקה משכר, ויחגרו על מתניהם חגורות שלא ממשי, וכי האשה הנוצרית תקשר עליה חגורת־צמר־גפן מצבע כחול, והיהודיה חגורה צהובה, ואל ייכנס איש מהם… למרחץ— זולתי בסימן על צווארו המבדיל אותו מן המוסלמים, טבעת עשויה ברזל או עופרת או חומר אחר. ולא יקימו להם בתים גבוהים מבתי המוסלמים וגם לא שווים בגובהם לבתיהם, אלא יבנו בניינים נמוכים מבנייניהם, וכי ידפקו רק דפיקות קלות במקושם ולא ירימו קול בכנסיותיהם, ולא יעבדו בהנהלת ממשלתנו האצילה — אלהים יחזק את יסודותיה — וגם לא אצל אחד אמיריה — יחזקם האל העליון — ולא יכהן איש מהם במשרה אשר תנשא אותו על אחד המוסלמים; וכי ישפטו על ענייני ירושת מתיהם על פי החוק הדתי המוסלמי, וכי החוקים האדמיניסטרטיביים ישתוו עם החוקים הנוגעים במתי המוסלמים; וכי נשי ״אנשי החסות״ לא תיכנסנה למרחצאות ביחד עם הנשים המוסלמיות, וכי יבנו בשבילן מרחצאות מיוחדים אשר שמה תיכנסנה.
כל זה מיוסד על מה שהחליטו יודעי החוק הנעלה, וכפי שהוברר בחוק ההוא״.
פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-עריכה חוה לצרוס-יפה-היהודים בארצות האסלאם– תקופת הממלוכּים
-עמ' 273-271
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- פרק ראשון מדיניות התנועה הציונית בקהילות צפון אפריקה ולוב
המאבק ב'ספר הלבן', משנת 1939 , היה משימה ציונית יהודית שהביא לאימוץ מדיניות של עלייה – ב' העלייה הבלתי לגאלית, שהוגדרה גם כהעפלה. העלייה הבלתי לגאלית כונתה בשמות, כמו: 'עלייה –ג" )'עלייה לוחמת', 'עלייה מזוינת', 'מרד עלייה', ('עלייה יבשתית' )מארצות המזרח הקרוב(, עלייה ד' )זיוף מסמכים(, 'עלייה ה' 'עלייה פרטית' )נישואין פיקטיביים(, ' עליית כנף' )הטסת יהודים(. השימוש –במונחים אלה נועד, כנראה, להאדיר את מאמציה של ההנהגה הציונית בקרב הישוב בארץ ובעיני הקהילות היהודיות בעולם במאבקה ב'ספר הלבן' של שנת 1939.
בדיון בסוכנות היהודית, דצמבר 1938 , הגדיר דוד בן גוריון את העלייה הבלתי לגאלית כ"לא – מלחמה על העלייה, אלא מלחמה על ידי עלייה". 76 רק לאחר שבן גוריון הפנים שבריטניה הסתלקה – מתכנית החלוקה הוא שינה את דעתו וקרא למרד עלייה גלוי ולא חשאי כדי ליצור לחץ ציבורי בינלאומי ומוסרי שיביא לפתיחת השערים לארץ ישראל, "אין ציונות בלי עלייה ויותר מבכל זמן בשעה זו ]…[ נעשה אותה גם בכוח ]…[ אין לנו שום נשק אפקטיבי ובטוח יותר מהעלייה עצמה ]…[ הפסקת העלייה לא תיתכן אלא בכוח הכידונים הבריטים, המשטרה הבריטית והצי הבריטי".
מרד העלייה לא התממש מפני שמשה שרתוק ושאול אביגור ]שניהם ממנהיגי היישוב המאורגן[ לא תמכו בהצעת בן גוריון. הבריטים פעלו הן כדי לרצות את מדינות ערב שהוקמו על ידם אחרי מלחמת העולם הראשונה והן כדי לשמר את האינטרסים הגלובליים של האימפריה הבריטית. האתגר שעמד בפני התנועה הציונית היה עידוד העלייה לארץ ישראל כמעשה חלוצי בבחירה ובמסגר תנועתית, וגם מניעת יהודי אירופה להגר לארץ אחרת כדי לשפר את מצבם הכלכלי מאשר לפלשתינה- א"י. לכן, כששערי הארץ ננעלו חיפשה התנועה כול דרך ואף להסתכן בעלייה בלתי לגאלית. משהתבררו ממדי השואה אחרי מלחמת העולם השנייה איבדה התפיסה האליטיסטית את מקומה במדיניות הציונית.
הסוציולוגיה רואה בנדודים ממקום למקום ואף באותה עיר כהגירה. לא כל שכן מעבר מארץ לארץ. ככלות הכול העלייה לארץ ישראל נתפסה כזכות טבעית של יהודים. התפיסה הדתית ראתה בעלייה לארץ ישראל מצווה, "כי ארץ ישראל היא המולדת אליה שבים וכארץ השייכת לכלל – היהודים". הדילמה שעמדה בפני התנועה הציונית הייתה, מחד גיסא, חשש מעלייה המונית לא"י שהייתה עשויה להקשות עליה לווסת ולקלוט אותה ומאידך גיסא, לעמוד על עקרונות העלייה הסלקטיבית והאליטיסטית שאמורה לבנות תשתית ובית לאומי בפלשתינה א"י. בעיני התנועה הציונית –התיישבה עמדה זו עם הצהרת בלפור וכתב המנדט שאין בה רמז לעלייה בלתי לגאלית. הדגשה לא במקור [א.פ]
חגית לבסקי ציינה, כי,
"התנועה הציונית מקרה ספציפי של תנועת לאומית שהיא גם תנועת הגירה ותנועת התיישבות, ומוסכם על כל פלגיה, שהיא, התנועה הציונית, לא התכוונה להיות עוד ארגון להצלת יהודים אד הוק, משום שהכירה בחוסר התכלית שבכך ובמגבלות יכולתו של ארגון וולונטרי". ציטוט זה העמיד את התנועה הציונית לאחר מלחמת העולם השנייה ב'תחרות' עם הארגונים היהודים האמריקאים שפעלו באירופה לאחר המלחמה וראו בפעילותם הצלה וסיוע ליהודים משארית הפליטה להגר לארצות אחרות מלבד לפלשתינה א"י.
יהודה דומיניץ, מנהל מחלקת העלייה בסוכנות היהודית בשנות ה- 80 של המאה שעברה, ראה בהגירה תופעה כלל אוניברסלית שאינה ייחודית לעם היהודי. לתפיסתו "הגירה מבטאת את שאיפת היחיד ]…[ ונועדה ]…[ לפתור את בעיות הפרט, פרנסתו ובטחונו האישי. אלא שלדעתו לעלייה יש ]…[ "אלמנטים של טובת הכלל". גור אלרואי טען "שהמחקר על ההגירה לארץ ישראל התנהל על יסוד שתי הנחות: "עלייה שונה מכל הגירה" והיא ]…[ "אמצעי לפיתוח ישות לאומית". לשיטתו ]…[ "ההגירה לארץ ישראל מבוססת אידיאולוגיה בניגוד להגירה לאמריקה שהיא הגירה כללית ויהודית כאחד". לפי אלרואי ]…[ "השימוש במונחים הלועזיים: 'אימגרנטים' ו'אמיגרציה' במקום עולים ועלייה נבע מטעמי נוחות, כי המילים העבריות לא היו שגורות בפי כול". למונח עלייה הוענק ממד ערכי, "החלו להיווצר מיתוסים לאומיים חדשים שלא היו קודם לכן. השפה, מגויסת למטרות לאומיות ]…[ עצם השימוש במונחים אלו, מעיד על גישה ערכית ולעתים אף שופטת ומתריסה שאין לה מקום במחקר ההיסטורי".
המיתוס הציוני הקמתה של חברת מופת בארץ ישראל התנפץ במידה מסוימת מול עולים שלא עמדו – בקריטריונים החלוציים והייתה למעשה הגירה. עדית זרטל טענה, שאנשי העלייה הרביעית והחמישית: "לא הלמו את דמות האדם החדשה שהייתה אמורה לסייע לביסוס המיתוס החלוצי ציוני. -המעפילים שוב לא היו המטרה עצמה או הערך העליון של הפעולה, אלא מכשיר, אמצעי הניגוח העיקרי בידי ההנהגה הציונית כנגד המדיניות הבריטית".
אחרי מלחמת העולם השנייה נאלצה התנועה הציונית לאמץ מדיניות עלייה המונית כדי לחזק את היישוב בארץ ישראל ולהציל את שרידי השואה. העלייה ההמונית נתפסה אז כאמצעי לחץ בינלאומי על בריטניה. פוטנציאל העולים שעמד לרשות התנועה הציונית היה שרידי השואה יוצאי מזרח אירופה ויהודי ארצות המזרח והאסלאם. מדיניות עלייה זו תומרנה בידי גורמים פוליטיים שהרכיבו את הסוכנות היהודית, תנועת העבודה, האגף האזרחי והאגף הדתי. בין היתר, לצורך שימור חלוקת העולים המאוזנת ]הפריטטית, ב.ד[ בין התנועות הפוליטיות בפלשתינה א"י.
הקשר של התנועה הציונית והסוכנות היהודית לארצות המגרב.
אחרי מלחמת העולם השנייה החלה התנועה הציונית בארץ ובחו"ל לחפש יהודים גם מעבר ליבשת אירופה. עד אז הקשרים עם הקהילות היהודיות במזרח ובארצות האסלאם היו שוליים. יחיעם ויץ שחקר את קשריה של התנועה הציונית עם יהדות המזרח וארצות האסלאם טען שהקשרים היו "מצומצמים ובלתי סדירים". לשיטתו, עקב תוצאות מלחמת העולם השנייה הפכה יהדות המזרח לנכס דמוגרפי עבור העם וארץ ישראל. אליהו לולו] הכרמלי[, יו"ר הסתדרות 'פועלי המזרח' בירושלים ומראשי 'מפא"י', היטיב להגדיר את התעלמות התנועה הציונית מיהדות המזרח ]…[ מצרים הסמוכה 'טרה אינקוגניטה' ]אדמה עלומה, ב.ד[, נשארה עד כה והנמצא מעבר לראס אלנקורה ]ראש הנקרה, ב.ד[, מעבר להרי החושך".
בדיון במזכירות מפא"י (24.11.42) לנוכח הידיעות על השמדת יהודי אירופה עמד אליהו דובקין, ראש מחלקת העלייה בסוכנות היהודית, על האתגר העומד בפני התנועה הציונית ולפני הישוב בארץ ]…[ ו"הצורך למצוא חלופות ליהדות אירופה ההולכת ונכחדת". לטענתו, החלופה העיקרית ליהדות זו הם ]…[ "שלושת רבעי מיליון יהודי המזרח. יהודי צפון אפריקה, עיראק, מצרים והארצות הסמוכות". שאול מאירוב )אביגור( ראש המוסד לעלייה ב', אמר באותו דיון ש"את העלייה מארצות המזרח התחלנו כאשר נסגרו בפנינו ארצות אירופה". ואילו אהרון כהן, השליח לאיראן, טען ]…[ ש"אלמלא סגירת השערים וחיפוש הדרכים להצלת פליטי אירופה, ספק רב אם היינו מגיעים ליהדות המזרח".
גם החרדה מפני גורל דומה ליהדות המזרח לזה של יהדות אירופה היה בין השיקולים שהביאו את התנועה הציונית לשינוי יחסה כלפי יהדות ארצות המזרח והאסלאם. לראיה הביא ויץ מדברי בן גוריון – בראשית 1943 ]…[ "לא צריך לחכות ש'פולין תחזור' שם ]'הפרהוד' עיראק, ב.ד[. ניתן להניח, שחרדות מנהיגי התנועה הציונית והישוב שהתבססו על ניסיונה המר של יהדות אירופה בפוגרומים ואל מול מוראות השואה הושלכו על יהדות המזרח וארצות האסלאם. אסתר מאיר גליצנשטיין טענה –
ש"הממסד הציוני ראה במהגרים מארצות המזרח אלמנט לא פרודוקטיבי ]…[ "שלא סיפק את העבודה הצפויה". להערכתה קריטריון העלייה הסלקטיבית נועד למנוע מקהילות יהודיות במזרח לקבל סרטיפיקטים לעלייה לא"י ]…[ "בעולם היהודי הם נתפסו כפחות חשובים ומתקדמים ולבנטיניים בגין תרבותם הנחותה" ]…[ ולא התאימו לערכי היישוב המאורגן". ומכאן שפעילות התנועה הציונית בארצות האסלאם הייתה מצומצמת. השינוי בעמדת התנועה הציונית כלפי יהודי ארצות האסלאם קרה, להערכתה, עקב ה'פרהוד' בעיראק ) 1941 ( שהבהיר לראשי היישוב המאורגן את הסכנה הצפויה ליהודים בארצות אלה.
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– פרק ראשון מדיניות התנועה הציונית בקהילות צפון אפריקה ולוב
יוסף טולדאנו-ויהי בעת המלאח-פרק שביעי-פרעות ויצירה
ימי התאוששות, סידי מוחמד 1757 – 1790
עלייתו לשלטון של סידי מוחמד בן עבדאללאה שמה קץ לשלושים שנות מהומות. לארצו השסועה הוא מחזיר השקט והביטחון ובעקבותיהם השגשוג הכלכלי כפי שהצליח לעשות קודם לכן בדרום הארץ כאשר היה מושל אזור מראכש. רחוק מכל קנאות דתית הוא גם ידע להפגין יד חזקה בעת הצורך ולשמור על כבודו וכבוד המח'זן.לצורך שיקום המדינה הוא נשען על הקהילה היהודית ובעיני היהודים הוא נחשב " לאוהב ישראל עד מאוד". קרבתו ליהודים הייתה חזיון נפוץ ומצוי ורבים מהם הוא קירב לחצרו, היו עשרה יהודים מריעיו ומיודעיו, אלה שרכבו עמו לפני מרכבתו, לבושי מכלול ועדויי עדי. לגבי יועצים אלה הוא הפר את כללי האסלאם והתיר ללבוש בגדי פאר, לרכב על סוסים ולהתהלך בכל מקום מבלי לחלוץ נעליים. במשך כל ימי מלכותו הארוכים – יותר משלושים שנה – הוא לא הטיל לעולם כל קנס או מס על הקהילה היהודית, מחוץ למס הגולגולת הקבוע המיוחד לד'מי בהסבירו שהקוראן הקדוש אוסר כל גזל של יהודי או מוסלמי. החזרת הסדר מאפשרת התאוששות הקהילה שהתרוששה כליל בימי הבלבול. חיי הכלכלה פורחים מחדש אולם שתי הבירות פאס ומכנאס יורדות מגדולתן ומאבדות מחשיבותן לטובת הדרום.
מרכז המדינה עובר לאזור מראכש, והנמלים המשרתים את הבירה לאורך החוף האטלנטי. הנמל הראשי היה נמל אספי בגלל קרבתו למראכש. במאזאגאן חונך המלך נמל חדש. אולם את נמל אגאדיר היו סוגר כדי להעניש את תושבי העיר ובמקומו הוא בונה מחדש את נמל מוגאדור ( החל משנת 1765 ). כדי לתת תנופה לנמל החדש הוא מיישב בעיר נציגים של המשפחות היהודיות הגדולות ממראכש, אגאדיר ועד תיטואן והעניק להם פריבילגיות נרחבות כ "סוחרי הסולטאן". בנמלים אלה התפתח אז ביותר המסחר עם אנגליה שמפרטנר שולי תופסת את המקום הראשון במסחר עם מרוקו. הגורם היהודי היה מכריע בפיתוח יחסים אלה וסמלו היה יעקב בנידר, בנו של אברהם שהכרנו למעלה. יליד ג'יברלטאר (אביו אברהם היגר לצוק הבריטי מתיטואן כרבים אחרים מבני קהילה זו) וכנתין אנגלי, הוא שירת תחילה את הכתר הבריטי כקונסול בתיטואן, תנז'ה ומוגאדור. בשנת 1772 משגר אותו סידי מוחמד כשגריר מרוקו בלונדון. המלך קיווה שיהודי יליד מרוקו, אבל בעל נתינות אנגלית וניסיון מסחרי רב יצליח יותר מקודמיו בשליחותו העדינה, לרכוש נשק כדי להלחם בספרדים שהחזיקו עדיין במבצרים בחוף מרוקו ולבקש שיגור מהנדסים ובעלי מקצוע לבניית הנמל ולחימוש הצבא. ההצלחה לא האירה לו פנים כי אנגליה לא הייתה מעוניינת בהסתבכות עם ספרד. בתקופה מאוחרת נשלח ללונדון המתורגמן חיים טולידאנו מתיטואן.
במכנאס המשיך בתפקידו כסוכן המלך הרב הישיש משה מאמאן שהיה לו מונופול על שני מוצרי יצוא המסורתיים של מרוקו, שעווה ועורות לא מעובדים. מאז שנות השלושים של המאה היה נחשב לעשיר יהודי העיר והוא התחלק בעושרו עם הסוחרים היהודיים בתנז'ה ותיטואן ועודד אותם בהעניקו להם חלק מהעמלות. עושרו האגדי הביא לסכסוכים עם ראשי הקהילה כי הטילו עליו מסים לאין שיעור יותר גדולים משאר הקהילה. רבי משה מאמאן פנה לרבני פאס שהצדיקו אותו וקבעו כלל חדש שאין לקבוע לאדם מסים גבוהים מדי כדי שלא לחשוף אותו לתלאות השלטונות. "נדרשנו להודיע דעתינו בעניין הנבון החכם כה"ר משה בן מאמאן נר"ו שאף שזה כמה שנים הוא פורע מס ערך בגודל גבוה מכל העם והיה סובל ולכן תובע שורת הדין שלא יפרע מכאן ואילך אלא כפי המנהג "להטיל על העשיר מסים רק בשיעור השווה לשני לו בהערכה".
קהילת מכנאס לא קיבלה פסק זה מעולם. מצבו של רבי משה מאמאן השתפר מאוד ולא עתר עוד לפאס נגד קהילתו. הוא נחשב כבעל תורה נדיב ועוסק בצרכי ציבור באמונה. אולם עושרו גרם לסופו הטראגי : הוא נרצח בביתו בשנת 1763 על ידי גנבים שבאו לשודדו. ברם היועץ הקרוב ביותר למלך ובעל ההשפעה הגדולה היה סוחר יהודי ממראכש שהתיישב במכנאס ושמו מרדכי אשריקי שנשא התואר " לחזאן בכא", נגיד הקהילה. הוא עורר את קנאתם של הגוים בגלל הופעתו האצילה והתרחקותו מהענווה וההכנעה שצריכים לאפיין את הד'מי.
הוא הטיל את מרותו על כל בני הארץ – יהודים ומוסלמים. אולם גם בימי גדולתו לא שכח את בני עמו ולא התנשא עליהם. הוא היה להם למגן ומספר פעמים סיכל את מזימותיו של נסיך מולאי אליזיד. בנו חביבו של המלך הישיש שהיה ידוע בשנאתו ליהודים. מרדכי שכנע את המלך לשולחו לגלות רחוק מן החצר ועל כך ישלם בבוא הזמן בחייו כפי שנראה בהמשך. משורר התקופה רבי דוד בן אהרן חסין, חיבר שיר לכבודו.
אשר בו כוח וגבורה לעמוד בפני השררה
ועל ראשו לא יעלה מורא
על עושק רש עין יפקח
דבריו למלכים נשמעים כמו מסמרות נטועים
הקים נשיא בתוכנו עומד בעת צרה לנו….
השיר במלואו מובא בספרו של רבי דוד בן אהרן חסין " תהלה לדוד "
בין פרנסי הקהילה נוסיף עוד רבי שלום די לאמארורבי מרדכי די לאמאר סוחרים ובנקאים במאזאגאן, ברבאט הסוחר רבי שלמה די אבילה, במכנאס הגביר מסעוד בן זיכרי. בצד נדיבי לב אלה היו גם בין החצרנים יהודים שדאגו רק לעצמם וניצלו לרעה את מעמדם ובניהם שני אחים עתאלי שבאו מתוניס, האחים קרדוזו ואליהו לוי. על זה האחרון כותב הרב טולידאנו בספרו "נר המערב", "היה מיושבי ראשונה במלכות, והיה כמעט למשנה ומפקד עליון בהנהגת הממלכה".
טובים או רעים אין עוד מלך בתולדות מרוקו שהקיף עצמו במספר כה מרשים של יועצים וחצרנים יהודיים.
ברם גם יחסו הטוב והאהוד של המלך לא היה בכוחו לפטור את יהודי מרוקו מהבצורת והרעב הגדול שפקדו את המדינה בשנים 1779 עש 1782 ותבעו קורבנות רבים. אולם בסיכומו של דבר מלכותו של סידי מוחמד הייתה תקופת התאוששות ופריחה שכמוה לא תחזור עוד.
יוסף טולדאנו-ויהי בעת המלאח-פרק שביעי-פרעות ויצירה-עמ' 76-74
הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו-קורות החצי האחרון של המאה החמישית
מפני רוב המהומה המשולחת בבני קהלותינו קהל פאס וקהל אזאווייא על ידי מיני מסים וארנוניות מינים ממינים שונים אשר לא יתנום השב רוחם….וכמה בני אדם פשטו רגל ותעל שועת העיר השמימה….והוסכמו כל קהל מהקהלות הנזכרים להעריך פנקסאות המס פעם אחרת….ולכן פסקנו שביום….יבחרו לנו כל קהל מהקהלות הנזכרות ארבעים אנשים המובחרים שבעדה יראי ה' מהם שמנה עשר מהארבעים שנגזור עליהם לקבל תענית למחר שהוא ערב ראש חדש וביום התענית ילכו בית דין…לבית הכנסת ויקבצו י"ח אנשים וכן ילכו לבית כנסת אחר ויקבצו הי"ח אנשים אחרים….
ויגזימו עליהם כפי כחם ויורו להם כמה הוא העונש המגיע לעושים עול….ושחרב מתוחה בצוארם וכיובא בדברים אלו בפני היכל הקדש ויעריכו כל כתה מהכתות הנזכרים לכל איש ואיש לפי ערכו וכחו וטיפולו ומשאו ומתנו. וכאשר יגמרו ההערכה תיכף ימסרו הפנקסים ליד בית דין, אחר כך יובאו י"ח אחרים מהארבעים הנזכרים ויעריכו את המעריכים עה"ד הנזכרים ואחר שיוערכו הכל אז ישלשו את הפנקסים…פה בשלהי תמוז התס"ד בפאס יע"א. יהודה בן עטר. שמואל צרפתי. אבקהם בן דנאן. יעקב בן רבי ראובן אבן צור.
סופר הזכרונות שסיפר את המאורע ההוא של מלאכות יהודי פאס לפני מולאי ישמעאל גמר עוד את דבריו בדברים האלה כי "לספר את התלאות והצרות והמסים שהיו בשנים ההם משנת תס"א עד תס"ח אין קץ ואין שיעור" ואמנם עוד גם אחרי כן בשנת תס"ו והלאה לא חדלו כליל, ושנה שנה הוטלו עליהם על כללות הציבור, ועל אנשים פרטיים סכומים לא מעטים, ויש שגם נהרגו ונשרפו אז נפשות נקיים על לא חמס בכפם. בשנת תע"ב ביום י"א בתמוז נשרפו בעיר מכנאס הבחור החכם יהודה בן רבי משה אבן צור, והסוחר הנכבד יצחק בן עמארא.
ולמחרת היום ההוא ביום שבת י"ב בתמוז לעת ערב נשרף גם בנו אהרן בו עמארא, שניהם האב והבן מתושבי פאס, מתוך המצוקות האלה, יספר אחד מרבני מכנאס אז כדברים האלה :
בחדש אלול שנת תע"ג -1713 – נתעוררה התשובה פה מכנאס יע"א וכל העם מקצה שבים אל ה' בלב שלם ובפרט מכסליו שנת תע"ד ואילך רבים מפריצי עמנו שבים בתשובה מעולה ומסגפים עצמם ביסורין קשים. במלקיות ומיתות בית דין ושומעים את דבר השם מפי מרנו נר"ו וקרוב לשלש מאות איש יעמדו בחצי הלילה עד אור הבקר בוכים ומתחננים לשם יתברך… והגיעה התשובה עד לב התינוקות למרר בבכי וגם הנשים נשקפים בעד החלונות לשמוע הדרש….בכל לילה ולילה". אך בכל מצבם זה המדוכה לא היה קץ להרדיפות של ממשלת מולאי ישמעאל, ואף הוסיפה עוד להציק להם וכן יסיים הכותב ההוא :
"ובעוונותינו הרבים ובאשמותינו שגדלה עד לשמים גברה הקליפה…ונתעוללו עלילות ברשע ותואנות העמיסו עלינו מה שאין הפה רשאי לספר מפחד ותכלית העניין נגמר דינו של הקדוש החסיד כמוהר"ר משה הכהן ז"ל ונעשה גופו ככברה פה עירנו מכנאס יע"א הוא ואחיו שם טוב שהיה מעשהו מעשה זבולון נותן לתוך פיו של אחיו הקדוש הנזכר. ובפטירת שניהם נתפרדה החבילה וכל איש לדרכו פנה ואין דורש ואין מבקש לשמוע הדרש מפחד האומות והיה זה ביום ששי ו' באלול שנת תע"ד.
הערת המחבר "מצאתי כתב זה בפתקא אחת כתב ידו של מוהר"ר יהודה בירדוגו שחי אז או שיזכר להלן בין רבני המאה החמישית, ומה שכתוב " מפי מורנו נר"ו כיון לפי הנראה אל רבי חביב טולידאנו או רבי משה אחיו רבני מכנאס אז. סוף ההערה.
מובן הדבר כי הריגתם של רבי משה הכהן ושם טוב אחיו, היתה כתוצאות מסירותם הנפרזה והשפעתם על ההמון לקנא קנאת האמונה, והנה על פי מקורות אחרים(יו) יש להגיד עוד פרטים אודות שני האחים ההרוגים ההם, הם היו בני ר׳ נחמיה הכהן, איש נכבד ונשוא פנים מעיר פאם, ורבי משה נולד בשבעה באדר שנת תמ״ג, והיה כשנהרג בן ל״א שנים ומחצה, הוא היה לו גם בית מדרש מיוחד שבו הרביץ תורה ויהי גם לדרשן ומוכיח, ואחיו שם־טוב, היה מעשירי העיר וסוחריה, הם נהרגו בפקודת מולאי ישמעאל, אך הוא לא הסתפק גם בזה כי אם עוד פקד על הנגיד אברהם מאימראן כי לא יתן רשות לקבור אותם כי אם אחרי שיתנו היורשים שני אלפים מתקאלים לאוצר הממשלה, וכן נשארה גוית שני האחים ההרוגים ההם מוטלת מחצי היום הששי עת הריגתם ועד ליל מוצאי שבת, אחרי שיכלו היורשים להמציא את הסכום ההוא ולתתו ליד הנגיד(יז).
בשנת תע"ו אחרי שיהודי מרוקו התרוששו כבר, רואים הננו גם אז שורה של הטלות ומסים, ובהסכמה אחת כתב יד שנכתבה אז מרבני פאס שהננו נותנים אותה פה, אפשר להכיר כבמחזה את צרות השעה של יהודי מרוקו בכלל, ופאס בפרט, אז בעת ההיא, וזה תוכן ההסכמה :
"בראותינו קהל פיס יע"א בכל יום ויום הב הב, כסף וזהב, עד שכלתה פרוטה מן הכיס ורוב בעלי בתים מתמוטטים ויורדים מנכסיהם וידל ישראל עד מאד, עד שנשארו שנים שלשה גרגירים בראש אמיר וכח הסבל אבד מהם לרוב הלחץ והדוחק לא נשאר בלתי אם גויתינו. ועל דבר המס מלאה הארץ חמס כי קצת מבני ברית יש להם ענאייאת (עוזרים) שהם נשענים עליהם כי שיח ושיג להם עם האלמכזן (חצר המלך) ופורקים מעליהם עול הציבור ואינם רוצים לפרוע מס בכלל הקהל ואף אם באולי מקבלים…נותנים מחצה לשליש ולרביע….הכל להקל מן קצת והכביד על קצת….ובכל זאת שב אף ה' מעלינו זה רודה וזה מרדה וזה עושה בעברת זדון….וראינו לתקן תקנה ישרה….שכל הקהל הדרים פה פאס כל הנקרא בשם עברי יטה שכמו לסבול עול צבור ואין לשום בן בית לשען על שום מכזן ולא על שום ענאייא…ובכן הסכמנו על ידי הקהל יצ"ו להעריך …וכל מי שיתן כתף סוררת….רשאי הממונה של הקהל שהוא הנגיד המעולה הרב סעדיה להבוז ישמרהו צור הוא והקהל בעצתם והסכמתם להעניש ולקנוס…וחתמנו פה פאס בראש חדש אייר שהוא שלשים לניסן שנת תע"ו.
יהודה בן עטר. אברהם אבן דנאן. יעקב אבן צור.
המחבר מציין שהביא רק חלק קטן מן ההסכמה הנזכרת, יען כי שאר העניינים שנדונו בה, לא שייכים לעניין בו מדובר בפרק זה.
הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו-קורות החצי האחרון של המאה החמישית-עמ' קעה
אֱלֹהִים דִּבֶּר בְּקָדְשׁוֹ-פיוט לשבת-רבי דוד בן אהרן חסין-פייטנה של יהדות מרוקו
- אֱלֹהִים דִּבֶּר בְּקָדְשׁוֹ
שיר בן שני חלקים: קטע פתיחה וכרוג׳. בקטע הפתיחה שבעה טורים דו־צלעיים בחריזה אחידה. בכרוג׳ חמישה טורים בחריזה שונה. החרוז האחרון חורז עם קטע הפתיחה (׳מעין אזור׳) וחוזר אל הפתיחה..
כתובת: פיוט שבת. טעם ׳אלקים על כל יכול׳. סימן: אני דוד חזק. [לקראת חלק 2]: ויכ׳רוג טעם ׳רבו נסי פלאיך.
אֱלֹהִים דְּבַר בִּקְדֵשׁוֹ / יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ.
נָטַע שַׁחַק וְחִדְּשׁוֹ / וְעַל יָמִים יָסַד אַרְצוֹ.
יוֹם שְׁבִיעִי כִּלָּה חֶפְצוֹ/ כׇּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ
דְּבַר מִצְוָה לָהּ תָּרוּצוּ/ לֹא תִּכָּלְמוּ לֹא תֵּבוֹשׁוּ.
5- וּתְחוּם שַׁבָּת אַל תֶּהֶרְסוּ/ אַלְפַּיִם אַמָּה בּוֹ קָצְצוּ
יוֹם זֶה שִׂמְחוּ וְשׂוֹשׂ שִׂישׂוּ/ תָּגִילוּ וְגַם תַּעַלְצוּ
דִּבְרֵי תּוֹרָה לֹא יָמוּשׁוּ/ מִפִּיכֶם אֶת ה' דִּרְשׁוּ
חִזְקוּ אִמְּצוּ הִתְאוֹשָׁשׁוּ/ מִבְּעוֹד יוֹם לוֹ הַכְנִיסוּ.
יִשְׂמַח בְּמַתְּנַת חֶלְקוֹ/ מֹשֶׁה עֶבֶד צוּר נֶאֱמָן
10- נָתַן לוֹ חֶפְצוֹ וְחֶלְקוֹ/ יְדִיד נֶפֶשׁ אָב הָרַחֲמָן
עוֹבְדֵי פְּלִילִיָּה פָּקוֹ/ וְשֻׁדְּדוּ כְּשֹׁד שַׁלְמָן
בּוֹ יִתְהַלְּלוּ יִצְדָּקוּ/ כָּל יִשְׂרָאֵל עַם לֹא אַלְמָן
יֹאכְלוּ יִשְׂבְּעוּ וְיִינָקוֹ/מִזִּיז כְּבוֹדָהּ יָמֹצּוּ, אֱלֹהִים
- אלהים דבר בקדשו: על-פי תה׳ קח, ח. יום השבת לקדשו: לשון עשרת הדברות, שמי כ, ח ודב׳ ה, יא. 2. נטע שחק: על-פי יש׳ נא, טז. תיאור מעשה הבריאה כמבוא לשבת. ועל… ארצו: על-פי תה׳ כד, ב. 3. יום… חפצו: על-פי בר׳ ב, ב. כל… תעשו: מצוות שבת, על-פי שמ׳ כ, ט. •4. דבר… תבושו: ראה שבת, סג, א. 5. ותחום… קצצו: שלא לעבור תחום אלפיים אמה לכל רוח, כפי שקצבו חז״ל. 6. יום… תעלצו: השווה שבת קיח ע״א. 7. דברי… דרשו: שכן לא ניתנה שבת אלא לתלמוד תורה(פסיקתא רבתי, כג ט). 8. חזקו… הכניטו: שכן מצווה להוסיף מן החול על הקודש. 9. ישמח במתנת חלקו: על־פי לשון תפילת העמידה בשחרית של שבת, וראה פוק״ת עמ׳ 77־78. משה… נאמן: על-פי המשך התפילה הנ״ל ׳כי עבד נאמן קראת לו׳, והוא על-פי במ׳ יב, ז. 10. חפצו וחלקו: היא מתנת-חלקו, השבת וראה שבת י ע״ב. ידיד… הרחמן: כיטיים לקב״ה, על־פי הפיוט הידוע של ר״א אזיכרי וראה פוק״ת, עמ׳ 33־37. 11. עובדי פליליה: כאן כינוי לעובדי עבודה זרה, שהשבת לא ניתנה להם. פליליה: על־פי'יש׳ כח, ז. ושודדו כשוד שלמן: על-פי הו׳ י, יד. 12. בו: בשבת שהיא מיוחדת לישראל. יתהללו… ישראל: על־פי יש׳ מה, כה. והשווה סיום האופן ׳ידי רשים נחלשים׳ לריה״ל(ירדן, שירי קודש,עמ' 40-37. ישראל..אלמן: על פי יר' נא, ה. 13. יאכלו…ימוצו: הוא ענין עונג שבת, השלון על פי יש' סו, יא.