מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני-משפחת אזולאי
חנניה חביב אזולאי
הובאו איזו מהערותיו בהלכה בסוף ספר מנחת כהן להרה״ג הראב״ד יוסף חיים הכהן מירושלים במדור ההשמטות. ובמכתבו אל הראש״ל משה פראנקו (הנמצא תתת ידי) מתאריך טבת תרע״ג, מזכיר את אמו אסתר אזולאי שמקום מושבה בבתי מחסה לעניים לק״ק עדת המערבים בירושלים וכן את אחותו עזיזה. והלאה: ״אנכי בעניי יליד ירושת״ו ויצקתי מים ע״י מורי ורבי הרה״ג ראב״ד מקודש כמה״ר רפאל יצחק ישראל וגדלתי על ברכיו ומזה ט״ו שנים יצאתי מקודש לחו"ל בשליחותיהו דרב האי מהרי״ל דיסקין ואח״ז קמה ונתעוררה מחלוקת בין הספרדים והאשכנזים וגדלה המדורה והוכרחתי לעזוב אותה שליחות. ובהיותי אז בעוב״י פאריש, נתבקשתי לכהן כמורה בבית מדרש לרבנים העומד תחת השגחת הרה״ג צדוק הכהן ושלי״ת אחר עבור עשר שנים קבלתי אותות כבוד. אולם מצב בריאותי לא הרשני להמשיך באותה משרה ומזה חמש שנים הנני חופ״ק לייג', בלג״יק, ות״ל כל גדולי אירופה סרים למשמעתי ואינני מתערב כו"ע בשום אחד מהענינים הגורמים הרמת הכבוד וההידור והפרכום או מחלוקת ח״ו, רק בתורת ה ' חפצי כי זה חלקי מכל עמלי.״ ולעומת זה, היה משום מה בר פלוגתיה של הרב משה מאיר חי אליקים מטבריה, ובספרו מגן הדת גנה את משפחת הרב הנ״ל. כנגדו כתב הרב הנעלב ספר מלחמת המגן, הכולל פרשת המחלוקת וכמה מהסכמות רבני הדור. לפי הנזכר שם, חבר הרב חנניה חביב אזולאי ספרים אחדים, וגם יסד עתון שיצא בעריכתו בשם ״אור המערב״. זמן מה ישב גם בלונדון ושם הוציא עתון בשם ״הציון״. כיום חי בקזבלנקה.
יהודה זרחיה ב״ר משה אזולאי
מתושבי מראקיש במרוקו. רבני עירו המליצו עליו בפני הנדיבים בכתב שליחות משנת תקע״ב. אז עלה לאה״ק והתישב בירושלים. מפאת דחק הפרנסה הוכרח לצאת לחו"ל בשליחות עצמו ורבני ירושלים בעת ההיא יעקב משה עייאש, יום טוב דאנון, יעקב קוראל ועוד חתמו לו על כתב השליחות בשנת תקע״ד. בראשית תקפ״ט קבל מקבוץ האשכנזים בירושלים תעודה המצטינת במליצותיה, ובה מעידים הכותבים כי יש לרב בן יחיד בחברון ומצוה גדולה לעזרו כל אחד לפי נדבת לבו בכדי שיוכל להשיא לו אשה סמוך לפרקו, ולהחזיק אותו לתורה ולעבודה כי הבן יחיד שלו רך בשנים וכו'. וחתומים: טוביה בהרב מנדל שלמה, שד״ר דמדינת אשכנז, נתן נטע בהרב החסיד מוהר״מ מנדעל זלה״ה. בשנת תק״ץ יצא לחו״ל בשליחות כולל הספרדים בירושלים, ועל כתב שליחותו חתמו הרבנים האלה: שלמה משה סוזין, משה בכר דידיע מאג׳אר, יהודה בכמוה״ר רפאל נבון, חזקיה הכהן, יוסף מנשה, מנחם הלוי, שמואל הלוי, ישראל חיים רפאל סגרי. בשליתותו זו הוטל עליו לקבל ולאסוף את כספי הקופות הידועות: מחצית השקל, רחל אמנו, שמעון הצדיק, וקופות ירושלים סתם. בידי הרב נמצא פירוש על סדר זרעים למהר״ש סיריליו אשר חשב להדפיסו, ולא אדע מה היה בגורלו של כתב היד הזה . ! בסוף תרצ״ד יצא לאור בירושלים פירושו על מסכת תרומות, מתוך כ״י הנמצא במוזיאום הבריטי בלונדון.
יהודה זרחיה אזולאי
נזכר בכתבים שונים ובדו״ד שהיו בין הספרדים והמערבים בצפת. כנראה שחי שם ונמנה בין חו״ר העיר. הוא מסתמך במשפטיו ובחידושי תורתו על הרב חיד״א.
יצחק ב״ר אברהם אזולאי
בנו של הרב אברהם אזולאי השני. היה מקובל וסופר ודבר ומנהיג. חבר ספר זרע יצחק והוא חבור גדול בקבלה ואבד.
יצחק אזולאי
בנו השלישי של הרב חיד״א. כאחיו יצא גם הוא בשליחות מצוה של כוללות ירושלים לערי פראנקיה ואשכנז. נזכר בהוקרה באגדות אביו אל בנו רפאל ישעיה אזולאי, שבהן מבקשו להתענין ולהודע בשלום בנו זה, מהר״ר יצחק נ״י אם עודנו בברלין.
יצחק זרחיה אזולאי
נקרא גם רפאל. בנו של ר׳ ישעיה אזולאי, ואבי חיד״א ז״ל. מרבני ודייני עיה״ק ירושלים בזמן הרבנים אליעזר נחום, יצחק הכהן בע״ס בתי כהונה ועוד. תלמיד הרא״ם. חתום בשנת תק״ט עם רבני ירושלים על תקנה אחת, האוסרת ליהודי בעיה״ק להיות שרוי בלא אשה. נפטר בירושלים ביום כ״ג טבת תקכ״ה.
ישעיה אזולאי
בנו של ר׳ יצחק אזולאי וזקנו של הרב חיד״א. וכה יתארו ויציינהו: ״עטרת ראשי מר זקני מהר"ר ישעיה מרביץ תורה בתלמידים ותלמיד הרב חזקיה די םילוה.״ נפטר בירושלים ביום ו' אדר שנת תצ״ב.
מסעוד אזולאי
מתלמידי האר״י ז״ל. חי בצפת ת״ו, ונפטר שם בשנת ה״א שמ״א.
משה ב״ר רפאל ישעיה אזולאי
נכד הרב חיד״א ז״ל. הדפים ספר זכרון משה המכיל בין השאר קונטרס תפארת משה, תשובות לאביו וקונטרס זכרון למשה והוא מפתחות למאמרי הש״ס ורמב״ם וטורים ושו״ע, לי״ז מספרי זקנו, נדפס בליוורנו שנת תר״ט. אוצה״ס ז.
נסים זרחיה אזולאי
בנו של ר' אברהם אזולאי הרביעי ונכד חיד״א. נודע בין רבני צפת והרביץ תורה שם. נהרג במפולת שהיתה בצפת בשנת תקצ״ז בזמן הרעש הגדול. חבר ס׳ שלחן הטהור הכולל ס׳ פועל צדק להרב בע״ס שפתי כהן, בצרוף מאמרים מזוה״ק והלכה מרמב״ם וכו'. נדפס
בצפת בש׳ תקצ״ו.
רפאל ישעיה אזולאי
בנו הבכור של הרב חיד״א. בשנת תק״ג יצא מירושלים לאנקונא בשליתות מצוה לבנין בית כנסת אחד בעיה״ק. בין הזמנים היה שד"ר טבריה וזמן מה דר באמשטרדם. שם התעסק במסחר ספרים. אביו ז״ל באגרותיו אליו קוראהו ברי״א, ר״ת בני רפאל ישעיה אזולאי. בשנת תקמ״ח הוזמן לאנקונא לכהן במשרת רב ואב״ד במקומו של הרב חיים אברהם ישראל שנפטר בעת ההיא, ומשרה זו נשא עד סוף ימיו. מת שם ביום ט' שבט תקפ״ו. במלאת מאה שנה לפטירתו, פרסם הד״ר חיים רוזנברג כיום ראב״ד באנקונא, אוסף של נ״ד אגרות חיד״א (הוצאה מיוחדת מ״הצופה לחכמת ישראל״ שגה י״א) בבודפשט תרפ״ז, אשר מ״ז מהן נשלחו לר' רפאל ישעיה בעצמו. זמן האגרות הללו הוא בין השנים תקל״ט—תקנ״ו. באגרות אלו מתבלטת חבת האב המורם מעם לבנו, הקורא לו ״החכם השלם הדיין המצוין הרב המאור הגדול אורי וישעי וכו'. ומסיים: אמר יאמר העבד נושא אלומות חינא וחסדא ויגש וישק לו
חיד״א. ס״ט״. באחת מהן מספר חיד״א על מצב בריאותו הוא: החייתני בדבריו, כי באמת אני חולה מאיספ׳ריאדו, הצטננות חזקה) וכאב ראש, וטוסי, (שעול) וצער בקטנים, ומיעוט אכילה ה׳ ירפאני רפואה שלמה כי״ר.
שלום אזולאי
היה דיין ומו״צ בצפרו. נולד שם תר״ח, ונלב״ע בשנת תרפ״ב. נודע כמשורר ומליץ
ואחדים משיריו נדפסו בס׳ צלצלי שמע לר״מ אבן צור, נא אמון תרנ״ב. חבר כמה תשובות
ואחדות מהן הובאו בס׳ הלכה למשה ובס׳ ליצחק ריח, ויתרן בכ״י.
מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני
עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"-
חיבור זה מהווה חלק מהדרישות לקבלת התואר "מוסמך מדעי הרוח והחברה" M.A
עמרם בן ישי
בהנחיית פרופ' עודד ישראלי
רבי אברהם אזולאי: רקע
המחקר שנעשה על רא"א עד היום מועט ושולי אף על פי שעמד בצומת דרכים מרכזי בין קבלת רבי משה קורדוברו לקבלת האר"י, והיה ראוי שחוקרי הקבלה ידונו בו ובמקומו בעולם הקבלה. על נושא מחקר זה, גלות וגאולה במשנתו של רא"א, לא נעשה עד היום שום מחקר. המעטים שדנו בהיבטים מחייו של רא"א היו זלוטניק, שפרסם את פירושו של רא"א למסכת עדיות והלין על שחלק מכתביו של רא"א לא יצאו לאור:"פירוש זה היה ראוי למהדורה מדעית לא רק בגלל שמחברו היה מגדולי דורו ואחד מגדולי המקובלים אלא גם משום שהיה איש הלכה חשוב כפי שמעיד פירושו למשנה", תשבי, שתיאר את השפעתו הדומיננטית של רבי משה קורדוברו על כתיבתו של רא"א, זק, שהוכיחה שרא"א לקח קטעים שלמים מספרי רבי משה קורדוברו והטמיעם בספריו "חסד לאברהם" ו"אור חמה" וכן דנה בהשפעה הגדולה של רבי משה קורדוברו על רא"א בכתיבתו על ארץ ישראל, מרוז, שעסקה בספר הנעלם "אור הגנוז", שרק חלקים ממנו נמצאו, מאימראן, שהתמקד בצד הפילוסופי בהגותו של רא"א שבא לידי ביטוי בספרו "בעלי ברית אברם", וועקנין, שכתב על כתבי היד האבודים של רבי חיים ויטאל שנתגלו על ידי רא"א ורבי יעקב צמח, אולם אין במחקרו זה חידוש על מה שפורסם לפניו.
רבי אברהם אזולאי נולד בפאס שבמרוקו בשנת הש"ל ( 1570) ונפטר בארץ ישראל בשנת הת"ד – – 1643 הוא נקבר בחברון במערה משותפת לו ולרבי אליעזר ארחא, שהיה רבה של חברון ועמד עימו בקשרים טובים. רא"א מציין בהקדמה לספרו" חסד לאברהם" כי רבי אליעזר ארחא עזר לו לכתוב את ספריו: "הוא החכם השלם העניו החסיד כמוהר"ר אליעזר ארחא נר"ו ובעזרו עם העזר האלוהי זכיתי וחיברתי חיבורי הגדול ספר קרית ארבע תהילה לאל והוא ביאור על ספר הזוהר".
החוקרים נחלקים באשר לתאריך פטירתו של רא"א, אבל נוטים לקבל את גרסת החיד"א, שהיה מצאצאיו, וגרס כי זקנו רא"א נפטר בשנת הת"ד 1643 -: ונח נפשיה ביום ו עש"ק פר' חיי שרה ]כ"א או כ"ד במרחשוון[ ת"ד במערה אחת עם ריעו וידידו רבי אליעזר בן ארחא ז"ל בבהי"ק בחברון".
רא"א הניח אחריו בן אחד ושתי בנות. בתו הבכירה חנה נישאה לרבי בנימין זאבי, ובנה הוא רבי אברהם ישראל זאבי, מחבר "אורים גדולים" ו"אור לישרים". בנו יחידו של רא"א, המקובל רבי יצחק אזולאי, שמר את כתבי האב. בניו של רבי יצחק היו רבי ישעיה ורבי יצחק זרחי, ונכד נכדו של רא"א, החיד"א, שמר על כתבי רא"א שעברו אליו בירושה והרבה להביא מחידושיו בספריו.
רא"א מתאר בהקדמה ל"חסד לאברהם" את העיר פאס כעיר של אנשי סגולה וחכמים שהוא יושב "להתחמם כנגד גחלתן" ולומד בה תורה בעמל. הוא מתאר את זמן שהייתו בפאס כתקופה שבה הרביץ תורה, דרש ברבים בכל שבת וגם למד תורה, אבל אין בכתביו או בכתבי אחרים שום אזכור של זהות תלמידיו, רבותיו או חבריו.
יש השערות רבות באשר לתאריך צאתו את פאס. רבי ברוך טולדנו כותב בספרו "נר המערב" כי רא"א עזב את פאס בטווח השנים שס"ד–שע"ו – 1616 – 1604-: "מדבריו של ר"א אזולאי אלה יוצא לנו כי יציאתו מפאס הוא ובני ביתו הייתה לרגל הפורענויות ההם שזכרנו שהיו בין השנים שס"ד–שע"ג או בשנות שע"ד–שע"ו". לדעת זלוטניק, כשהיה רא"א בן ארבעים וחמש עזב את פאס לארץ ישראל, והוא לומד זאת מההקדמה ל"חסד לאברהם", שבה רא"א מתאר את הסיבות שהניעו אותו לעזוב, וזלוטניק קושר אותן לשנות האירועים הקשים בפאס.
אם כך, לפי הערכות החוקרים יצא רא"א ממרוקו לארץ ישראל כאשר היה בן ארבעים עד ארבעים וחמש שנים, כשהוא כבר מגובש בלימודו ובידיעותיו בתחום התורני-קבלי שרכש עוד במרוקו, ונתון זה יכול להצביע על מקורות ההשפעה עליו בכתיבתו. את ספריו "חסד לאברהם" ו"בעלי ברית אברם" כתב רא"א בעזה שנים מועטות לאחר שהגיע לארץ ישראל, ואין ספק כי צבר כבר בפאס את הידע שלו בקבלה, בהלכה ובפרשנות על התורה, ולכן חשוב לשאול גם מה הייתה השפעת חכמי מרוקו על כתיבתו הקבלית.
רא"א מתאר בהקדמות לספריו את המצב הקשה במרוקו כאחת הסיבות לעזיבתו את פאס נוסף על רצונו העז להגיע לארץ ישראל כדי להגשים את תפיסתו המשיחית-קבלית. כך הוא כותב בהקדמה ל"חסד לאברהם" על השנים הקשות: "ויהי כי הקיפו עלי הימים ראש ולענה ]…[ ואני בתוך ההפיכה ]…[ עיר פאס המהוללה אשר היתה למשל ולשנינה, ומרוב שיחי וכעסי ]…[ יצאתי ממחיצתי ודלתי ביתי נקי מנכסי וחמדותי".
בשנת שס"ד- 1604 – מת מלך מרוקו אחמד מנסור ממגפת הדבר. יחסו של המלך ליהודים היה טוב, אך מאבקי השליטה בין בניו לאחר מותו גרמו לשפיכות דמים גדולה, והיהודים היו הנפגעים הראשונים. שנים אלו לוו ברעב כבד שגרם למותם של מאות מיהודי פאס, וכן הוטלו על היהודים מיסים דרקוניים למימון מאבקי השליטה בין בניו של המלך המנוח.
בעניין הרצון והמניע לעבור דווקא לארץ ישראל, רא"א כותב בהקדמה לספרו "אור חמה" כי הספר "פרדס רימונים" של רבי משה קורדוברו השפיע על החלטתו לעלות לארץ ישראל לאחר שהגיע אליו בהיותו בפאס,"ואדור נדר לעלות אל ארץ חמדה".
ובכן, רא"א יצא לארץ ישראל בהפלגה דרך טורקייה. בדרך הייתה סערה גדולה, והאונייה שהפליג בה כמעט שטבעה. בנס ניצלו הנוסעים, אולם מעט כתבי היד שהיו ברשותו של רא"א אבדו, והכתבים שהשאיר בפאס עם עזיבתו ולא נתגלו מעולם היו יכולים לשפוך אור על הגותו הקבלית המוקדמת. וכך הוא כותב בהקדמה לספר "בעלי ברית אברם" בעניין השארת כתביו מאחור: "ובררתי אוכל מתוך אוכל מפני כובד המשא ורחוק הדרך והיו לאחדים בידי ואת היותר נשאר בין ספרי בביתי".
כך כתב החיד"א, מצאצאי צאצאיו, על החתימה המיוחדת שהטביע רא"א על ספריו זכר לנס ההצלה מהטביעה בים:
היה ממדינת פאס ממשפחות חכמי קשטיליה אשר באו תיכף מגירוש ספרד לפיס ודרך אוניה בא לקפוטקיה – חבל ארץ גאוגרפי והיסטורי במרכז רמת אנטוליה תוספת שלי א.פ -ויצאו ליבשה והניחו כל אשר להם בספינה ותיכף קם רוח סערה ונשברה הספינה ונטבע הכול והייתה נפשם לשלל, ולזכר הנס שניצולו עשה חתימתו דמות ספינה וראיתי חתימתו ז"ל.
כשהגיע רא"א לחברון הרגיש כי מצא את מקומו: "וכמו חלב ודשן תשבע נפשי על חבליה כי נפלה לי בנעימים וזהב הארץ ההוא טוב זכו עינינו לראות". הוא אומנם הצטער על הכתבים ועל חידושי התורה שהביא עימו וטבעו בים, אולם שנים אחדות לאחר הגיעו לארץ כתב את פירושו לתורה "בעלי ברית אברם", והספר משקף את הידע שצבר ואת סגנונו שעוצב כבר במרוקו.
רא"א שהה בארץ ישראל כשלושים שנה, רובן בחברון, מיום שהגיע לארץ ישראל ועד פטירתו בה בשנת .1643יש אזכורים מועטים של כמה רבנים שהיה בקשר עימם, אבל מאחר שלא מצוין שם עם מי למד, קשה לעמוד על קשריו עם מקובלים בארץ ישראל ולבחון מי מהם השפיע על כתיבתו הקבלית בארץ. רא"א עצמו אינו כותב על חייו האישיים בהקדמות לספריו, למעט אזכורים קצרים של כמה שורות על הסיבות לעזיבתו את פאס ועל חייו בארץ ישראל.
על פי המקורות הקיימים לא עסק רא"א בעסקי ציבור בהיותו בחברון. לדוגמה, הוא לא היה חתום על מכתב שנשלח מחברון בשנת שע"ו – 1616 – וחתומים עליו כל רבני חברון מלבד רא"א. לעומת זאת על קבלה שנשלחה מחברון בשנת ת"ג – 1643 – ומאשרת קבלת כסף מידי הפרנסים, היו חתומים רבי אליעזר ארחא, רבה של חברון, יוסף בן חזקיה אבואב ואברהם אזולאי.
תשבי סבור כי כשלושים שנה, תקופת שהותו בארץ ישראל, פעל רא"א באופן נרחב לגיבושה ולהפצתה של תורת הקבלה בשיתוף פעולה עם מקובלים בחברון ובירושלים, ובהם רבי יעקב צמח, שהיה לדעת תשבי מראשי התועמלנים להאדרת דמותו של האר"י, אולם אין לכך סימוכין בכתובים.
אומנם היו כמה וכמה אישים שרא"א היה יכול לפגוש בארץ ישראל, ואולי אף נפגש עימם, אך אין למפגשים אלו כל עדויות: רבי חיים ויטאל נולד ב- 1542 ונפטר ב- 1620 לאחר שנים רבות בצפת עבר לדמשק וחי בה עד פטירתו. בעשר השנים האחרונות לחייו של רבי חיים ויטאל שהה רא"א בחברון, אולם אין עדויות על מפגש או על קשר ביניהם. סביר להניח כי היה קשר כזה, ויכול להיות שרא"א נסע אל רבי חיים ויטאל כמו שרבי יעקב צמח נסע לדמשק לשמוע שיעורי קבלה מבנו של ויטאל )להלן(. נסיעה מארץ ישראל לדמשק הייתה דבר שבשגרה בתקופה ההיא של השלטון העות'מאני משום ששתיהן היו בתחומי האימפריה הטורקית, ולא היו ביניהן מעברי גבולות או הגבלות בתנועה. רבי שמואל ויטאל, בנו של רבי חיים ויטאל, נולד ב- 1598 ונפטר ב-1667 הוא חי בדמשק ובמצרים, אולם אין עדויות לכל קשר שלו עם רא"א.
אין ספק כי היה לרא"א קשר כלשהו עם רבי יעקב צמח. ההשערה במחקר היא כי צמח נולד בשנים 1584-1570נפטר בשנת תכ"ז ( 1667 ) לפני בואו לארץ ישראל חי כאנוס בפורטוגל, ובבואו לצפת היה תלמידו הישיר של רבי חיים ויטאל ולאחר מכן של בנו רבי שמואל ויטאל. רבי יעקב צמח היה ידוע כמי שעסק בהפצת תורת האר"י, והקשר שלו עם רא"א מתבסס על הכתבים הגנוזים של רבי חיים ויטאל שמסר רא"א לרבי יעקב צמח בשנת 1623 , ומהם חיבר רבי יעקב צמח כמה ספרים בהשפעה לוריאנית. 25 אין עדויות לקשר חברי או לימודי עם רא"א ואין אזכורים לקשר כזה בכתבים של שניהם, אבל סביר להניח כי היה ביניהם קשר על סמך העברת הכתבים הגנוזים, כאמור.
עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"–
מרוקו רודפת את יהודיה-יצחק בצלאל-למרחב יום שישי, 20 ביונואר 1961
מאמרו של יצחק בצלאל, לימים ד"ר יצחק בצלאל, מייסד רבעון "פעמים" , עורך מוסף ספרות של עיתון דבר.מאמרים רבים בנושא "חקר יהדות המזרח, כאשר ספרו " נולדתם כציונים, מהווה מסמך רב חשיבות, שם הספר לקוח מדבריו של נחום סוקולוב : "אנחנו נעשינו ציונים, אתם נולדתם ציונים". המאמר מה-20 בינואר 1961 סוקר את מצבם של יהודי מרוקו הנתונים בין התושבים המתונים לקיצונים שביניהם היו שקראו להשמיד את ישראל. מרוקו עצמה כמדינה, מצבה עדין ביותר כאשר מצד אחד רצונה העז להשתייך לעולם הערבי תחת חסותה של מצרים, אז בשיא תפארתה וגדולתה לבין הרצון, להצטייר כמדינה ערבית מתונה שנוהגת בנתיניה היהודים בצורה נאותה ושווה….
מרוקו רודפת את יהודיה
יצחק בצלאל
למרחב יום שישי, 20 ביונואר 1961
טביעת הספינה"פיסצס" ליד חופי מורו-נואבו, כשעליה 43 מעפילים יהודיים, חשפה לעיני העולם שני צדדים של הטרגדיה היהודית במרוקו: את גבורת הטובעים, אשר גזירות השלטונות של ראבאט לא עצרו בעדם מלחתור בדרך לא דרך לחוף מבטחים, ואת מצוקת הנשארים-קיבוץ יהודי של כ-200 אלף נפש, השרויים באפילה, משוללי זכויות ומחוסרי הגנה מפני הגל האנטי יהודי העובר על ארץ זו.
עתונות העולם, ובעקבותיה כמה פרשנים בישראל, הסמיכו את הרדיפות נגד היהודים במארוקו לביקורו של נאצר בארץ זו ורצונה של ממשלת ראבאט לזכות בתמיכה מדינית של "האח הגדול" ממצריים בתביעותיה המדיניות, כגון סיפוח מאוריטניה למארוקו.
ביקורו של נאצר הביא אמנם להגברת הרדיפות על יהודי מארוקו, אולם קולר זה אין לתלות ברודן המצרי בלבד.
הרדיפות האחרונות, אף כי מוסיפות הן גון מיוחד, לפעמים אבסורדי בקנאותו, אין בהן משום חידוש מהותי במדיניות השלטונות של מארוקו או באיבת ההמון כלפי היהודים. העתונים הצרפתיים והבריטיים מספרים, כי יהודים שלבשו בגדים בצבעי כחול לבן נעצרו ותלמידי בי"ס דתי, שחבשו כיפות תכלת לבן – מורם הושלך לכלא. במקרה אח, כך מסופר, בעת ביקורו של נאצר בקאזאבלנקה, נעצרו יהודים לובשי שחורים, אשר לדעת חוקרי כליות ולב במשטרת מארוקו, התכוונו להפגין בלבושם נגד האורח שהסולטאן חפץ ביקרו. בראבאט הופצו שמועות, כי היהודים ניסו להתנקש בחיי נאצר, והמון של 100 אלף איש, שציפה לו ליד ארמון הסולטאן, כמעט שעשה כלה ביהודים.
הנה, אלה הם ה"חידושים" במסע האנטי־יהודי במארוקו עקב ביקורו של נאצר. שאר הפורענויות שאירעו לאחרונה, מהוות המשך למעשים הנ־ עשים מזה שנים. אין חדש באונס ילדה בת 4 ואי־תגובת השלטונות, בחטיפת צעירות יהודיות ואינוםן הכפול לדת האיסלאם ולהרמונות של מוסלמים עשירים. עוד בספטמבר 1960 הגישו היהודים תזכיר ליורש־ העצר מולאי חסן, על חטיפת צעירות יהודיות ועל התעלמות המשטרה ממעשים אלה.
גזירות אחרות על יהודי מארוקו לאחרונה היו: הגבלת ההינוך היהודי והכרזות על הלאמת רשת בתי הספר של כל ישראל חברים", המהווים 80 אחוז מכלל בתי־הספר היהודיים במארוקו; איסור על היהודים, שהוטל ע"י ראש משטרת קאזאבלנקה, לשאת שמות פרטיים שאינם מופיעים בתנ"ך"; ומעצרים רבים של יהודים באשמת עלייה, גם כאשר שבו מבילוי חופשה מעבר לים.
גזירות אלו הן המשך למדיניותה האנטי יהודית של מארוקו מאז קיבלה את עצמאותה.
גזירות, גזירות
ערב קבלת עצמאותה במאי ,1956 הבטיחה מארוקו למנהיגים של ארגונים יהודיים עולמיים לא להגביל את יציאת היהודים מארצה. אולם אחד הצעדים הראשונים של מארוקו העצמאית היה — גזירה על העלייה לישראל. ביוני 1956 נסגרו לשכות העלייה בקאזאבלנקה ונאסרה העלייה לפי דרכון קולקטיבי. בדצמבר 1957 הבטיח מוהמד החמישי סולטן מארוקו, למנהיגי הקונגרס היהודי העולמי —זה היה בעת ביקורו בארה"ב — כי ארצו תאפשר הגירת יהודים כבודדים. ראשי הקונגרס אף נקבו במספר של 5000 יהודים לחודש שיורשו לצאת את המדינה. אולם הבטחה זו לא קויימה. מצבם של היהודים במארוקו בשנת 1958 הוחמר שנה לאחר מכן הובאו לראשונה לדין יהודים שהואשמו בארגון עלייה לישראל, והמשטרה המארוקנית נשלחה לבתי יהודים בראבאט ובערים אחרות לחקור על קשריהם עם המדינה היהודית.
אף כי העלייה לישראל היא הבעייה המרכזית של יהודי מארוקו , הרי התנכלות השלטונות ליהודים לא הצטמצמו לתהום זה בלבד, אלא היא כללה גם תחומים הנוגעים לחיים הפנימיים של היהודים בארץ זאת. ליהודי מארוקו אין כיום מועצת קהילות מרכזית פעילה. הבחירות האחרונות למועצה זאת נערכו ב־1933 ומאז שבקו חיים רבים מהבריה. בתהילת 1957 הוגש תזכיר לשר־הפנים בדבר ארגון מחדש של המועצה, הטעון אישור השלטונות. אך חודשים ושנים נשאר התזכיר ללא מענה. טענת יהודים מקורבי־השלטון היתה, כי המפלגה השלטת אינה מעוניינת בהקמת גופים ייצוגיים, מהשש תקדים…
בתהום החינוך נגזר בשנת ,1956 כי תוך 4 שנים חייבים בתי־הספר היהודיים לעבור להוראת ערבית כשפת־לימוד עיקרית, דבר המשבש את מערכת החינוך היהודית בשל חוסר מורים יודעי ערבית. הגזירה האחרונה של הלאמת החינוך היהודי היא, איפוא, השלמה למגמות שהסתמנו עוד ב־.1956
גם על הסעד המוגש ליהודי מארוקו ע"י גופים יהודיים בעולם, לטשו המארוקנים עיניהם. בפרלמנט ה־ מארוקני טען בסוף שנת 1957 ציר האיסתיקלאל, חמד לאלו. כי הסיוע המוגש ע"י הג'ויגט מפריע ל"אינטגרציה" של יהודי מארוקו והציע, שכספים אלה יועברו לקופת הממשלה אשר תחלקם בין הנזקקים לסעדלפי הבנתה ולפי הצורך". ואמנם לשלטונות המארוקניים היתה הזדמנות נאותה להוכיח את מידת האובייקטיביות שלהם בהגשת סעד לכל הלקי האוכלוסיה בעת אסון הרעש באגאדיר, אשתקד. לפי ידיעות שהגיעו לארץ לחוגי התאהחדות עולי צפון אפריקה, קופחו היהודים קשות בשיקום ובסיוע כספי לעומת שאר נפגעי הרעש באגאדיר.
הדוגמה של תוניסיה
המדיניות האנטי־יהודית של שלטונות מארוקו אינה פועל יוצא מיחסה לישראל, ולכן גם אינה נובעת מהצטרפות מארוקו למחנה הנאצרי, אף לא מהצטרפותה לליגה הערבית באוגוסט .1958 מדיניות ארסית זו הינה תשלובת גורמים: יחס משפיל מסורתי ליהודים הרווח בקרב ההמון המוסלמי במארוקו, קשיים פנימיים וחוסר איזון במשטר הפוליטי של המדינה, המחייבה לחפש שעירים־לעזאל נוחים, קנאות מוסלמית עיוורת ורק לאהרונה — ההצטרפות המדינית למחנה נאצר.
להבנת יחסה של מארוקו ליהודים, כדאי להשוותו לזה של תוניסיה. מדינה זאת קיבלה עצמאותה קצת לפני מארוקו, במארס ,1956 ואף היא כמארוקו חברה בליגה הערבית ואינה מכירה, כמובן, בישראל. אולם ממשלת תוניס לא גזרה על העלייה. יותר מזה, שר־המשפטים התוניסי מתח בנאומו ביולי 1958 בי־ קורת על היהודים הנשארים בתוניסיה ונושאים עיניהם לישראל וטען, כי לטובתם ולטובת תוניסיה — עליהם לעזוב את הארץ. ממשלת תוניס הגישה עזרה באירגון הקהילות היהודיות במדינה והקלה בכמה תחומים, כגון בהסמכה למשפטים, אף כי החמירה לגבי קיום קשרים עם ישראל, כגון איסוף כספים וכד', ככל מדינה ערבית אחרת.
ואמנם שונה היה מעמדם של היהודים במארוקו מזה שבתוניסיה גם לפני ששתי המדינות קיבלו עצמאות בתחום המשפטי, הכלכלי והסוציאלי. יהודי מארוקו לא נהנו מזכויות אזרחיות. רובם ככולם היו נתיני חסולטאן. מבחינה כלכלית, התרכזו יהודי מארוקו ברוכלות ובמסחר זעיר. הלקם באינטליגנציה, במשק הכספים ובפיתוח הארץ היה קטן מזה שבתוניסיה ואלג'יריה. מארוקו יכולה על נקלה לוותר על תרומת יהודיה לכלכלתה. ואין להתפלא על כן, כי אחד הביטויים האחרונים של הגזירות שחל בזמן התכנסות הוועידה האפריקנית בקאזאבלנקה, הוא חרם בלתי־רשמי על הסוהרים היהודיים. מבחינה הברתית וקהילתית, לא זכו יהודי מארוקו לאחדות ולאירגון קהילתי מרכזי ונמרץ, ולכן גם לא היו אף פעם גורם מדיני חשוב, שיש לחתחשב בו.
שיווי־משקל רופף של השלטון
בתקופה שקדמה לעצמאות, נזקקו יהודי מארוקו לחסות פאשות וראשי שבטים כדי לזכות בבטחון אישי מינימאלי , והם המשיכו לשמור על מעמד של הסויים גם לאחר העצמאות. דברי הימים של יהודי מארוקו גדושים מזה שנים מעשי שוד, ביזה, אונס והטיפת נשים. גם חוסר־האונים של השלטונות הוא מסורתי. אין להתפלא, איפוא, כי ראשי יהדות זו ביקשו את חסותו האישית של הסולטאן מוחמד, כפתרון "מקובל" לקשיים שפוקדים אותם לאחרונה.
המאיים במצבם הוא צירוף זה של איבת ההמון ומדיניות אנטי־יהודית מפורשת, ולא רק אנטי ישראלית, של השלטונות. מאז ייסודה לא ידעה מארוקו שקט ואיזון פוליטי, בשל התמרדויות של ראשי שבטים, בשל בעיית המיעוט הברברי שנאמנותו לסולטאן מפוקפקת מתמיד, בשל התגודדות המפלגות בינן לבין עצמן והניגודים בין מפלגות אלו ובין הסולטאן, המונעים ממארוקו קיום של מרכז פוליטי יציב. מעולם לא נהנו היהודים במשטרים מסוערים ובלתי־יציבים שם הפכו על נקלה לשעירים לעזאזל. מה גם במדינה כמארוקו, שמצבם בה הוא בשפל המדרגה. יהודי מארוקו הם איפוא שעיר זול, שנועד להסיח את הדעת מקשיי השלטון.
תובעים השמדת ישראל
עם עליית מפלגת האיסתיקלאל לשלטון בלעדי באמצע ,1958 עלייה שסימנה החיצוני היה אי־הכללת שר־הדואר היהודי, ד"ר בן-זקן, שהשתתף בשתי הממשלות הראשונות של מארוקו, בממשלה החדשה — לבשה איבה זו גם ביטוי אידיאולוגי. אלאל אל־פאסי, החשוב במנהיגי מפלגה זו, הכריז עוד בסוף 1957 כי גיגוייה של ישראל רק כ"בסיס קולוניאלי" ע"י הקונגרס של האומות הנייטראליות, שהתכנס באותה עת בקאהיר — אינו מספיק. צורר זה הגיש תביעת מינימום לקונגרס זה: לתבוע את חיסולה של מדינת ישראל, שהיא קוץ הנטוע בלב האומה הערבית. בטאונה של מפלגת האיסתיקלאל. "אל עאלם", תבע לא פעם חיסולה של מדינת ישראל. ולאחר טביעת "פיסצס" פירסם את האשמתו של אלאל אל־פאסי נגד ספרד, אשר לא זו בלבד שאינה מפנה כוחותיה ובסיסיה משטחי מארוקו הכפופים לה, אלא עוד מאפשרת ליהודים ממארוקו להגר דרכה לישראל. קריאה המרמזת אגב על השימוש הנעשה ע"י מארוקו במדיניותה האנטי־ישראלית לצרכים מדיניים חיצוניים. במקרה זה תביעה מספרד לפנות את השטחים המארוקניים המוחזקים על ידיה. היש להתפלא כי עתון זה עצמו יצא לאחר טביעת 43 המעפילים. בקריאה לא להטות אוזן לתלונות "האנשים האלה' (המנהיגים היהודיים במארוקו) להקל במשהו מסבלם. להיפך. יש להביאם בפני בתי־דין מתאימים ולדונם על הסתה בפשעים נגד המדינה. לא "אל עאלם" ולא העתון "אל פאג'ר", הרשמי למחצה, שיצא במסע אנטישמי ואנטי־ציוני חריף, לא מצאו מילת ניחומים אחת, ולו מטעמי נימוס אנושי אלמנטארי ל43 הקורבנות של מדיניות ממשלתם.
העובר על דברי ימיהם של יהודי מארוקו בשנתיים האחרונות, ימצא מקבץ של גזירות ופורענויות, שמיטב צוררינו לא היו מתביישים בהן.
פורענויות אלו מקיפות את שלושת המישורים: קשרים עם ישראל, התארגנות עצמית של יהודי מארוקו ובטחונו האישי והפיסי של היהודי. לא נבוא לפרט כרוכלים קופת שרצים זו, הכוללת בין היתר ניתוק קשרי הדואר בין שתי המדינות והרחבת המצוד על המנסים לעזוב את מארוקו, גזירה על העברית. כולל סחורות שעליהן תוויות בעברית, ולאחרונה — גזירה על צבעי תכלת־לבן, איסור הפצתו של כתב־עת צרפתי־יהודי , המספר פרטים על ישראל, מעצרים. חטיפות ואיומים על בטחון היהודים. אין פלא, שגם אותם חוגים יהודיים. שראו עתידם במארוקו עם קבלתה את העצמאות. רואים עתה פתרון אחר לבעייתם — עלייה לישראל.
חובת ישראל ליהודי מארוקו
ממשלת ישראל אינה יכולה להישאר אדישה למצב זה. מדינתנו, בה חיים אלפי יהודים, שארי־בשרם של הנשארים באפילה המארוקנית, זכאית וחייבת לתבוע באמצעות או"ם. המעצמות הגדולות ודעת הקהל בעולם — פתיחת שערי מארוקו לכל היהודים הרוצים לעזבה. מדיניותה די. לא נבוא לפרט כרוכלים קופת את הרצון לעלייה, היא הדוחפת יהודים לנסות ולעלות בדרכים עקלקלות ולא בטוחות — בספינות־אגוז, בדרכים של הרי האטלס המושלגים ובמדבריות החול. קריאתה של ישראל לא תישאר ללא הד. לא עתון אחד בעולם מכיר ומכריז על אחריותה של ממשלת ראבאט למצב שנוצר. מארוקו אינה יכולה עדיין לוותר כליל על דעת הקהל בעולם. הכרזות ההרגעה שניתנו בפגישת יורש־העצר המארוקני. מולאי חסן. עם נציגי היהודים, כי "האחראים למאורעות האנטי־יהודיים ייענשו. וכי יינקטו צעדים להחזרת המצב לקדמותו" — אינן מספיקות.
המצב שקדם לביקורו של נאצר אינו מאפשר חיים תקינים של היהודים בארץ זו. הידיעות על פחד היהודים להתאבל על קורבנותיהם ולזהות את גופותיהם, על פתקים המופצים בנוסח ,שמור צעדך לעצמך. בטחוננו דורש זאת". על נדיבות" השלטונות, " שהתירו לערוך הלווייה לקורבנות. למרות שרב־החובל שנעצר נאשם רק בעבירה על חוקי ההגירה, אך לא בשל גרימת מוות לטבועים — רודפות אחרינו כסיוט ומעידות על תהום המצוקה בה נתונים היהודים במארוקו. גורל זה חייב להחריד גם כל בעל מצפון בעולם.
איני יכול לסיים רשימה זו ללא הזכרת המדיניות המוטעית שלנו לגבי העלייה מצפון אפריקה בשנים שקדמו לעצמאות המדינית בה, עת מדיניות הסלקציה בעלייה משלה בכיפה. גם אז נשמעו אזהרות על העתיד המר הצפוי ליהודים בארצות המגרב העצמאיות. ואילו נעשה מאמץ גדול יותר, היינו ללא ספק גואלים עשרות אלפי יהודים מסבל ימי שיעבוד. אלה שטענו אז נגד עלייה המונית בלתי־סלקטיבית מטעמים כלכליים. אולי יודו היום בכך. שמדיניותם עולה בדמים, תרתי משמע. הדברים אינם נאמרים כדי להזכיר חטאים על הפרק עומדת גם שאלת יהודי אלג'יריה. אלה יכולים לעלות עתה באין מפריע. ישראל חייבת להיחלץ להעלאתם. ולאלה שטרם הבינו שם את הגורל הצפוי להם — עלינו החובה לפקוח את עיניהם.
Ygal Bin-nun-Samuel Daniel Levy- Une figure emblématique du Judaïsme marocain d'origine espagnole-Brit No 29
Samuel Daniel Levy
Une figure emblematique du Judaisme marocain d'origine espagnole – Ygal Bin-Nun
Une figure emblématique du Judaïsme marocain d'origine espagnole
Samuel Daniel Lévy naquit à Tétouan le 4 décembre 1874. Il était de nationalité britannique qu'avait reçue son père installé à Gibraltar. Il fit ses études dans sa ville natale et à l'âge de quinze ans les continua à Paris, à l'école Normale Israélite Orientale d'Auteuil.
En 1893, il fut nommé instituteur à Tunis où il enseigna pendant un an, à Sousse pendant deux ans, à Tanger trois ans, et quatre ans à Casablanca où il fut directeur d'école. Dans cette ville il fonda la première école de filles au Maroc.
En 1900, il créa l'Association des Anciens Élèves de l'Alliance. Deux ans après, il fut nommé directeur puis inspecteur de la colonie Mauricio, dans la province de Buenos-Aires, en Argentine où il dirigea les écoles agricoles fondées par le Baron de Hirsch (Jewish Colonization Association). Sa carrière sociale et culturelle commença au lendemain de la première Guerre Mondiale. De retour au Maroc en 1913, pendant quarante ans et parallèlement à une carrière d'homme d'affaires, il créa ou participa à la création d'un nombre considérable d'œuvres sociales : l'association « Aide Scolaire » qui fournissait des repas aux enfants de familles déshéritées, des cours du soir et une des cours d'apprentissage. À partir de 1936 il s'attela à la fondation de centres médicaux comme le Centre Anti-Tuberculose, le Préventorium de Ben-Ahmed ainsi que la Maternelle et la Garderie.
Entre 1914 et 1918 il siégea comme membre du comité de la communauté juive de Casablanca. En 1916 il participa avec Jonatan Thurz à la création du journal L'Avenir Illustré. Au printemps 1935, il entreprit un premier voyage en Palestine sous mandat britannique en compagnie de Raphaël Benazeraf et de Salomon Kagan. Il effectua un second voyage en Israël en 1951) à la veille de l'indépendance du Maroc. Samuel Daniel Lévy a aussi milité pour la consolidation d'un Foyer National Juif et fut pendant 35 ans le président du Keren Kayemeth Leisrael.
Dans le cadre de son activité sioniste, il assista aux assises du premier Congrès Juif Mondial en 1936 à Genève. En juillet 1944, il démissionna de la présidence de la Fédération Sioniste du Maroc et céda sa place à Paul Calamaro et Salomon Kagan. En novembre 1944, l'assemblée générale des associations juives marocaines nomma Samuel Daniel Levy comme chef de la délégation marocaine à la conférence du Congrès Juif Mondial qui s'est réunie à Atlantic City en décembre de la même année. A cette délégation prirent part Prosper Cohen, Menahem Murciano, Joseph Tolédano et Jacques Pinto. Les deux derniers étaient déjà des citoyens américains qui finançaient des œuvres de bienfaisances juives du Maroc. Lors de cette conférence Levy fut élu vice- président de la Commission Politique. C'est à cette époque que son idéal sioniste évolua en faveur de l'émigration vers Israël à laquelle il s'était opposé auparavant. Grâce aux contacts qu'il établit aux USA, il fonda en 1945 les écoles professionnelles de l'ORT et un an après les dispensaires médicaux de l'OSE. En 1952 il retourna aux USA pour une collecte de fonds destinés au fonctionnement de ces institutions.
Pour la diffusion de la langue hébraïque moderne, il créa en 1944 l'association Magen David, et au lendemain de la Seconde Guerre mondiale, en 1946, il fonda l'École Normale Hébraïque au quartier Oasis de Casablanca après que ses requêtes auprès de l'Agence Juive à Jérusalem restèrent sans effets. Cette école, sous la direction du rabbin Isaac Rouche à qui succéda Emil Sebban, forma de jeunes maîtres d'hébreu répandus au Maroc, en Europe et au Canada. A la mémoire de son professeur à l'école de Tétouan Abraham Ribbi, il créa un fond de Bourses pour étudiants. C'est aussi Levy qui créa la Fédération des Associations d'Anciens Élèves de l'A. I. U. au Maroc, le Centre Social du Mellah, l'Union des Association Juives de Casablanca et le Comité d'Études Juives.
Samuel Daniel Lévy mourut à Casablanca à l'âge de 97 ans, le 16 avril 1970. Un an après, à l'initiative du Président de la Communauté Israélite de Casablanca, l'ancien ministre Léon Benzaquen, l'institution « Home de Vieillards » prit le nom de S. D. Lévy. Avec ses prédécesseurs Moïse Nahon, Haïm Tolédano et Isaac Larédo, il reste une des figures les plus emblématiques du Judaïsme marocain du début du XXe siècle. À l'occasion de son 80e anniversaire, E Sikirdji publia une brochure éditée à Casablanca, sur l'essentiel de son œuvre : S. D. Lévy, Une belle figure du Judaïsme .marocain
Le 4 déc. 1885 a été inaugurée à Mogador une école de fille, où l'enseignement était en Anglais. Mme Stella Corcos dirigea cette école pendant plus de 40 ans. (Eliezer Bashan – Femmes de valeur juives au Maroc, pp 100) Stella Corcos et son école de filles ont été citées à plusieurs reprises dans Brit, surtout dans le numéro 25. (Ndlr)
Ygal Bin-nun-Samuel Daniel Levy- Une figure emblématique du Judaïsme marocain d'origine espagnole-Brit No 29-page 45-47
ברית מס' 28 בעריכת מר אשר כנפו-ד"ר יגאל בן-נון-הרצאה בכנס אזכרה לסם אביטל, אוניברסיטת תל אביב
ד"ר יגאל בן-נון
אוניברסיטת פריס 8
הרצאה בכנס אזכרה לסם אביטל, אוניברסיטת תל אביב.
בניין כס המשפט, אולם טרובוביץ. 30/08/08
שלוש דמויות מסמלות בעיני את ההנהגה היהודית במרוקו בתקופה המודרנית. נשאלתי לפני כמה שנים ע״י פרופסור משה בר אשר: מי היא להערכתי הדמות הדומיננטית ביותר ביהדות זו בעת החדשה. עניתי מה שעניתי, אך אם אני צריך לפרט יותר הייתי מציין שלושה אנשים: שמואל דניאל לוי (1957-1874) המכונה SD Levy , יליד תטואן. הוא יזם את הקמתם של רוב המוסדות הציבוריים היהודיים במרוקו עוד לפני המלחמה (גיוינט, אורט, אוזה, מגן דוד). השני הוא אלפוסו סבח, יליד 1917 מטנגייר. שייסד את חברת שרל נטר ואת תנועות הנוער היהודיות. את משבצת החלוץ העברי המגשים של דור המדינה תופסת ללא ספק דמותו הכאריזמאטית של סם אביטל יליד 1923.
כאשר מזכירים את הההגירה היהודית ממרוקו לישראל, רגילים להשתמש במונח "עלייה המונית" עם כל המטען הפגיורטיבי שאצור במושג זה. היו אכן שני גלי עלייה מסוג זה בשנים 55-56 ובשנים 62-63. סם אביטל לא עסק בעלייה המונית. הוא היה מנהיג נוער בקזבלנקה, רגיש כבר אז למצוקותיהם של בני עניים שגרו במלאה של קזבלנקה.
אני פותח סוגריים וקופץ לשנת 71. באביב, ארגן חברו לדרך של סם, שאול בן שמחון,כנס עולמי של יוצאי מרוקו בעולם. אלה היו ימי ההפגנות של הפנטרים השחורים בהם נטלתי חלק. בכנס זה פגשתי לראשונה את סם ודמויות נוספות: אלי מויאל, אלפונסו סבח, מקם לב ואחרים בהם, אני מודה, ראיתי את משתפי הפעולה עם הממסד, מפאי של אותם ימים. הייתי אז חמום מוח. הפגנתי נגדם ולא ידעתי נגד מי אני מפגין. לימים, התחלתי לעסוק במחקר היסטורי על יחסי ישראל עם מרוקו. נתקלתי באותן דמויות. מתוך תיקי הארכיונים המאובקים בירושלים ובפריס, דמויות אלה הפכו פתאום לפיסות היסטוריה. אלה האנשים שעשו את ההיסטוריה המודרנית של יהדות מרוקו בעת החדשה. אני לא יודע אם התביישתי במעשי, אבל עזה היתה תשוקתי לפגוש שוב את אותן דמויות ולגבות מהם עדויות על האירועים בהם נטלו חלק. לא הזכרתי לאף אחד את צעקותי נגדם. אבל תמיד הרגשתי במבטו של סם חיוך קל, סלחני, וחכם. זאת נקמת ההיסטוריה. ואת ההיסטריה של סם וחבריו יש לכתוב וללמד כי היא חשובה לנו, לחברה הישראלית.
אחזור לשנת 43 במרוקו. בעיצומה של המלחמה, בימי המצוקה, הצנע וקיצוב המזון, התעוררו צעירים יהודים בשכונות מבוססות יותר בקזבלנקה, וביקשו לעזור לבני גילם ברובע המלאה לצאת ממצוקתם. פרשת התגייסותם הוולונטארית של צעירים יהודיים לפתרון בעיות של מצוקה חברתית בתוך הקהילה היהודית הוא נושא שעדיין לא נחקר דיו. באותה שנה פנה Marsoin הוא סם אביטל על פי הטוטם שלו בצופים, וביקש את חסותה של חברת שרל נטר, בראשותו של אלפונסו סבח, לקבוצת צעירים שרצתה לפעול בתוככי המלאה כדי לארגן שם את הנוער לפעילות לימודית וחברתית. בקבוצה זו בשם "טרומפלדור" פעלו בין השאר ויקטור אביטבול, אח של סם, אלי אוחיון, מאיר בן יאיר המכונה אורסון, משה לסרי המכונה פינגוין, אליעזר אביטן, סלומון(זוזו) אזולאי, חיים בן־אסייג, עמרם בן איון ועוד. הקבוצה פעלה עד עלייתה ארצה בשנת 1947. מי ידע בשנת 1971 על פעילותו החברתית של סם למען ילדי המלאה בימי המלחמה. אני, לא ידעתי.
בחודשים ינואר־פברואר 1945, בעקבות בואו של ז'אק לזרוס המכונה קפיטן ז'אקל מאלגייר למרוקו, נערך סמינר למדריכים ליד קזבלנקה להכשרת מדריכים להגנה עצמית. השתתפו בקורס צעירים מכל קבוצות שרל נטר בהם דניאל לוי ואלי מויאל. מקבוצת טרומפלדור בראשותם של סם אביטל ואלי אוחיון, השתתפו רפי אביטבול, שאול בן־שמחון ומאיר בן־יאיר. שנתיים לאחר מכן, בפברואר 1947 נערך סמינר הגנה לכל ארצות צפון־אפריקה באלגייריה, בהשתתפות אביטל ואוחיון שמונו כאחראים לנושא במרוקו. אחרי קורס שלישי בצרפת בראשית ספטמבר בו השתתפו 16 צעירים ממרוקו, הצליח אפרים פרידמן מקיבוץ בית אורן בפברואר 1948, לגייס לצה״ל כ2500- מתנדבים יהודיים שנלחמו במלחמת העצמאות.
בשנת 1946, חזר סם אביטל למרוקו אחרי תקופת הכשרה ונרתם לארגן את העלייה לישראל דרך מחנה מעבר טנס שהוקם ליד אלג'יר. אחרי לחצים שהפעילו על נציגי הסוה״י ועל המוסד לעליה ב' הצליחו לקבל לידיהם ספינה ישנה שהגיעה לחופי אלגייריה במאי 1947. אפרים פרידמן, בסיועם של יעקב כרוז, אילן הדס וסם ארגנו את עליית היהודים לאנייה ששמה הוסב במהלך ההפלגה ל״יהודה הלוי". כשהגיעה האנייה ב31- במאי 1947 לחוף הארץ ישראלי, שבו אותה שתי אניות מלחמה בריטיות והובילו אותה לנמל חיפה. שלטונות המנדט העבירו את נוסעי האנייה למחנות מעצר בקפריסין שם קיבלו את פניהם מעפילי אניית "שיבת ציון" שהגיעה אף היא ממרוקו וגם לה היה גורל דומה. בתום כשנת מעצר בקפריסין שוחררו העולים ממרוקו אחרי יציאת הבריטים מישראל והעולים הספיקו להשתתף בקרבות מלחמת העצמאות. אנייה שלישית בשם "הפורצים" התגלתה על־ידי שלטונות צרפת בזמן שהעלתה לתוכה משפחות מהגרים. קברניט האנייה הפליג בחפזה לפני שהספיקו כל המשפחות לעלות ולמרבה ההפתעה נוסעיה היו היחידים שהצליחו להיכנס לארץ ישראל המנדטורית.
במסגרת מחקרי התוודעתי למציאות האמיתית של הקהילה היהודית במרוקו ערב עצמאותה. כאשר הקים איסר הראל את רשת "המסגרת" במרוקו, בשנת 1955, היה לו ממי וממה ללמוד. במסגרת מפעל ההעפלה והעלייה הבלתי ליגאלית לא פעלו שליחי ישראל בחלל ריק. לולא הרוח החלוצית התנדבותית של מאות צעירים יהודיים, מפעל העלייה לא היה יכול להתבצע בתנאי מחתרת. תפקידם של שליחי ישראל היה ללא ספק חשוב. אך להערכתי הפריזו בהערכתם על חשבון המתנדבים המקומיים מסוגו של סם. הגיע הזמן לעשות צדק עם תנועת התנדבות זו.
עלייתם ארצה של סם וחבריו לא נבעה ממצוקה כלכלית ואף לא מרדיפות נגד היהודים. אמנם באותם ימים היה חשש שעם קבלת העצמאות יפרצו במרוקו מהומות אנטי יהודיות. מרוקו קיבלה את עצמאותה ובניגוד לשאר מדינות ערב, מהומות נגד היהודים לא פרצו. לא מיותר יהיה לציין שמניעיהם של סם וחבריו נבעו מההנדבות אישית, מהתפעמות חלוצית, מן הרצון לבנות מדינה ומהערצת מפעל התחייה העברית בארץ. סם אביטל רשם את שמו בגאון במפעל החלוצי זה.
ברית מס' 28 בעריכת מר אשר כנפו-ד"ר יגאל בן-נון-הרצאה בכנס אזכרה לסם אביטל, אוניברסיטת תל אביב-עמ' 79-77
Amram Ben-Yishai-Exile and Redemption in the Kabbalist Doctrine of Rabbi Abraham Azulai in ChesedL'Avraham
Ben- Gurion University of the Negev
The Faculty of Humanities and Social Sciences Goldstein-Goren Department of Jewish Thought
Exile and Redemption in the Kabbalist Doctrine of Rabbi Abraham Azulai in ChesedL'Avraham
Thesis Submitted in Partial Fulfillment of the Requirements for the Master of Arts degree (M.A)
Amram Ben-Yishai
Under the Supervision of Professor Oded Israeli
November 2018
Ben- Gurion University of the Negev
The Faculty of Humanities and Social Sciences Goldstein-Goren Department of Jewish Thought
Exile and Redemption in the Kabbalist Doctrine of Rabbi Abraham Azulai in ChesedL'Avraham
Thesis Submitted in Partial Fulfillment of the Requirements for the Master of Arts degree (M.A)
Amram Ben-Yishai
Abstract
The subject of this research is the interpretation of the terms "Exile" and "Redemption" as they are expressed in the book ChesedL'Avraham by Rabbi Abraham Azulai (hereinafter R.A.A, 1643–1678) who lived in Fes, Morocco, and, according to researchers' assessment, migrated to Israel between the years 1604–1612. The research will examine influential sources on R.A.A.'s doctrine regarding exile, redemption and the land of Israel in light of the philosophy of the two pillars of the kabbalic world, Rabbi Moshe Cordovero and his disciple HaAri, as well as through the prism of the Moroccan sages' perception of these topics.
The preface will provide personal background regarding R.A.A., examine the factors which influenced his decision to leave Morocco and migrate to Israel, and describe his migration to Israel, and Hebron in particular, and his meeting with the Rabbis of Israel, as well as examine the sources of their influence on his Kabbalist writing. Furthermore, the preface will present a short review of the development of the terms Exile, Redemption and the Land of Israel in Judaism throughout the generations, from the bible to the Talmud and middle ages and up to the Kabbalah of HaAri, to allow the examination of R.A.A.'s perception of these issues from the historical context of the discussed terms.
The first chapter of the research will focus on the Kabbalistic doctrines of Rabbi Moshe Cordovero and HaAri. This chapter will feature a short review of their backgrounds, and Kabalistic methods regarding exile and redemption, the primal sin, Qlippot(shells), SheviratHaKeilim (the shattering of the vessels), Tikkun Shekhinah (repairing Shekhinah), redemption, the Messiah, the land of Israel, national redemption and redemption as reparation in the higher spheres.
The second chapter will discuss Moroccan sage's philosophy concerning matters of exile, redemption and the land of Israel, national redemption versus redemption as reparation in the higher spheres from the school of HaAri, and the amalgamation of the two concepts. This chapter will describe the socio-economical situation in Morocco to illuminate the factors which led R.A.A to migrate to Israel. Furthermore, I will discuss the ancient Moroccan Kabbalah, prior and subsequent to the external inspirations from the Sephardic and Safedi Kabbalah, the influence of Jews who were expelled from Spain and arrived in Morocco on kabbalah in community life, and the importance of the Zohar book in kabbalist works.
The third chapter will focus on inquiries of exile, redemption and the land of Israel in the Kabalistic doctrine of R.A.A. according to his book ChesedL'Avraham, and will demonstrate R.A.A.'s handling of kabbalist terms such as exile and its essence, national redemption and exile in the higher spheres, Shekhinah and Tikkun Shekhinah, the Tzadik and Tikkun Shekhinah, the notion of wandering as a form of Tikkun Shekhinah, the reasons for the exile of the Shekhinah, the soul as an aid to the Shekhinah, the collection of sparks, SheviratHaKeilim, the primal sin, uniting and mating with the Shekhinah and the significance of studying the Torah as part of the redemption process.
This chapter will emphasize the magnitude of the land of Israel in the R.A.A Kabbalah and will thoroughly discuss his perceptions of Israel in matters of Hashgacha (Divine Providence), Shells, prayers and the sanctity of the land, the importance of living in Israel, the influence of Rabbi Moshe Cordovero and HaAri on his writings on issues of exile and redemption and R.A.A.'s determination to combine the methods of his teachers.
Another issue which will be discussed in this chapter is the unpublished writings of Rabbi Hayyim Vital that reached the hands of R.A.A and their effect on his kabbalist writings. Since R.A.A. has written several books under the inspiration of these writings, I will examine whether these were written by Rabbi Hayyim Vital while he was the disciple of the Rabbi Moshe Cordovero or of HaAri.
In the closing chapter, I will summarize the conclusions which arise from the research of the writings, and answer the research questions.
Amram Ben-Yishai-Exile and Redemption in the Kabbalist Doctrine of Rabbi Abraham Azulai in ChesedL'Avraham
משה עובדיהלתולדות דמויות מערביות בירושלים: תולדותיו של' אבןעזרא יוחנן מבני המערבים – מוגרבים בירושליםמתוך ברית מספר 27 בעריכת מר אשר כנפו
יוחנן מטבעו אהב לעסוק בכל מיני תחומים. אחד התחומים היה הקולנוע וב-1914 הצטרף לקבוצה של יזמים ששם חברתם:'Cosmo Pictures Corporation' מקליפורניה, הם תכננו להפיק סרט הדן בתקומה של העם היהודי בארצו, באנגלית נקרא הסרט 'Judarael', אבל מעילה בחברת ההפקה קוסמו ב—1921 הביאה לקריסה של החברה והסרט לא ראה אור. מפרוספקט של חברת קוסמו נראים פרטים ביוגרפים נוספים אודות יוחנן. להלן דברים הנוגעים לתפקידו בחברה ובכישוריו:
Mr. John Ezra, late of France, is of great value to the Cosmo Pictures Corporation. He is a man of wide experience and has successfully handled many big financial enterprises. In producing of the first big picture, "Judarael," he will be of inestimable value, having been born in Jerusalem and knowing the customs and languages of the people. He possesses valuable properties n the Holy City and in the surrounding country. He speaks eight languages fluently and will be most important, In the first picture, as an interpreter and casting director. He has been prominent as an amusement manager n the Orient and is very close to the Jewish, Syrian, Arabic, Egyptian and Italian people that will participate in the production of "Judarael." His knowledge of Jerusalem, Egypt and Italy will be of tremendous worth to the company operating over here.
ב-1921 יוחנן ראה צורך בהספקת מים לתושבי ירושלים, לדעתו, מקורות המים בירושלים שבעיקרם סופקו מבורות מים וממעיינות היו דלים ועל כן יוחנן העלה יוזמה להפיק מים מעין פארה – ואדי קלט ובשנות ה-30 ממעיינות ראש העין לירושלים. הבריטים סרבו בתחילה ליישם את התוכנית עקב בעיות מימון, אך בסופו של דבר הם קבלו את התוכנית ויוחנן שמש מ-1926 כקבלן הראשי של הנחת קווי צינורות המים לירושלים.
משתי תעודות שיש בידי יעקב, נראה כי מעסיקי יוחנן בקו צינור המים היו מרוצים מעבודתו. למעשה זאת הייתה הפעם הראשונה בה ניסו להביא מים לירושלים באמצעות צינורות מים בתקופת המנדט הבריטי. פועליו של יוחנן היו ערביי הסביבה ויהודים – ביניהם יהודים מערבים־מוגרבים מירושלים כמו אפללו דוד (?) ואזולאי עקיבא (1984-1913), שלימים הפך למנהל עבודה אצל יוחנן ובשלב מאוחר יותר למפקח על קו צינור המים באזור לטרון, שער הגיא סריס – שואבה, מ-1969 עד 1978 שמש אזולאי כסגן ראש עיריית ירושלים ומ-1978 עד 1984 כנשיא ועד העדה המערבית בירושלים.
חברתו של יוחנן הניחה גם צינורות למערכת הביוב בירושלים, מכיוון שירושלים קלטה שפכים בתוך בורות ספיגה והיה צורך בהתקנת ביוב חדיש. בור השפכים של יוחנן היה בחדר קטן בנחלת ציון שמקומו הטופוגרפי היה בשלוחה המערבית של שכונת נחלת ציון, יוחנן הקים מערכת ניקוז לשפכים עם משאבה משוכללת ובכך הצליח לשמור על איכות הסביבה בביתו. לימים, בור הספיגה הפך לתיאטרון פרגוד הירושלמי.
לדברי יעקב, משפחתו נהגה להתפלל בבית הכנסת אהליאב בנחלת ציון. בית כנסת זה הוקם על ידי סבו שהיה מראשוני שכונת נחלת ציון. יוחנן היה גבאי בית הכנסת בו התפללו בצוותא מגוון עדות ישראל כמו חלבים, כורדים, ספרדים, מערבים ואשכנזי אחד, נוסח התפילה הספרדי – ירושלמי היה הדומיננטי בבית – הכנסת.
יוחנן שמש כראש ועד השכונות והיה מבין האנשים שעזרו להשכין שלום בין זוגות נשואים. בזכות קשריו עם השלטונות הבריטים – בשל היותו קבלן ידוע – עזר לתושבי השכונה בבקשות שונות מהשלטון.
הוואי שכונת נחלת ציון בתקופת המנדט נצבע במגוון האוכלוסייה היהודית שגרה בה ובמפגשים חברתיים שהתקיימו ביניהם. רות ספרה שאחד המפגשים החברתיים היה קשור ברכבו של יוחנן – למעשה חמורו המפורסם. בשיחה עם ירושלמים וותיקים נודע לי שאכן, חמורו של יוחנן היה מפורסם ביותר. להלן עדותה של רות ביחס לבהמת המשא של יוחנן:
החמור הלבן של יוחנן אבי היה גזעי והובא במיוחד עבורו ממצרים ע״י ידידו הטוב ד״ר קורקידי רופא ירושלמי. באותם זמנים היה נהוג לסרס את החמורים אך החמור לא סורס בגלל היותו גזעי, לימים ביקש החלבן התימני סירי משכונת נחלת ציון מאבי להרביע את אתונו ע״י החמור, אבי הסכים בתנאי שאם ייוולד עייר זכר את טכס הפדיון יעשה אבי. ואכן נולד עייר זכר לכבוד האירוע נערכה חגיגה מפוארת והיתולית מאוד בנחלת ציון ברחבה על יד בית הכנסת ספרדי לאירוע הגיעו המון רב מכל העדות, התימנים עם הפחים, הכורדים עם חלילים ותופים, האשכנזים עם הכינורות
ועדות אחרות ניגנו בעוד ומצלתיים את החמור האתון והעיר קישטו בזרי פרחים ובסרטים, כאשר הקהל רוקד מסביבם ומתפקע מצחוק. אירוע זה לא נשכח שנים רבות לאחר מכן.
יוחנן היה פעיל בוועד העדה המערבית בירושלים בהתנדבות ובשכר על עבודותיו המקצועיות. בדרך כלל, ביצע עבודות אינסטלציה עבור הנכסים של ועד העדה המערבית. ב-1947, העיד בפני ועד חקירה שהגיעה לא״י, באותה שנה נפטר ולא זכה לראות בהקמת מדינת ישראל.
יוחנן נקבר בסמוך לעץ חרוב בהר הזיתים בירושלים. יעקב סיפר שאביו רצה מקום קבורה הסמוך להר הבית וליד עץ, כדי שפוקדי קברו יוכלו לשבת בניחותא. לדבריו, אביו היה הנפטר האחרון שנקבר בהר הזיתים. בתקופת ירושלים החצויה בין ירדן לישראל (1948- 1967), יעקב כחייל השקיף באמצעות משקפת על קבר אביו, כאשר ב- 1967 לאחר שחרור ירושלים משפחתו של יעקב מצאה את מצבת אביהם ואת עץ החרוב שגדל. יוחנן ומשפחתו הם עדות לאחת המשפחות המערביות – מוגרביות הוותיקות בא״י בכלל ובירושלים בפרט, אליה השתוקק להגיע ולשכון בתוכה העם היהודי ובתוכו היהודים המערבים.
ישנם מבני עולי צפון אפריקה – שהגיעו בעלייה הגדולה של 1948 ובעליות המאוחרות יותר ואף עד ימינו – שלא ידעו והכירו את עולי המגרב שהגיעו לא״י בדורות קודמים ועל כן מאמרנו בא להוכיח ולהוסיף ידיעות היסטוריות על עולים אלה, השתרשותם בא״י ותרומתם ליישוב היהודי בא״י.
ביבליוגרפיה: תמונות ותעודות
אוסף עזרא יעקב: תמונת בית המלאכה של יוחנן עזרא ובניו, שתי תעודות מ – 1926 ו 1933 ופרוספקט חברת קוסמו מ – 1921.
ראיונות:
מראיין: עובדיה משה עזרא יעקב(זיאק): 22.10.06, נתניה. בהלול רות לבית עזרא, 10.6.07, טבריה.
הארכיון הציוני מרכזי בירושלים:
מפקד האוכלוסייה בירושלים תרצ״ט (ספטמבר 1939), מספר חטיבה ותיק 14/22.
ספרות:
בהלול רות, דיוקו אישי. שירים סיפורים וציורים. ללא מקום ותאריך.
בן יעקב מיכל, עלייתם והתיישבותם של היהודים המערביים (יהודי צפון – אפריקה) בארץ – ישראל במאה הי״ט, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית. ירושלים 2001.
ברנאי יעקב, "העדה המערבית בירושלים (1830 – 1918)". עבודת גמר לתואר מ.א. האוניברסיטה העברית. ירושלים תשל״א.
גאון משה דוד, יהודי המזרח. ב, ירושלים תרצ״ח, עמי 739 – 740.
עמאר משה, הרצאת פתיחה בכנס בינלאומי בנושא פאס אלף שנות יצירה. חוברת סקירה לאלף שנות עלייה ממרוקו לארץ – ישראל. אוניברסיטת בר – אילן, רמת – גן 2004. אתר באינטרנט:
משה עובדיה
לתולדות דמויות מערביות בירושלים: תולדותיו של' אבן
עזרא יוחנן מבני המערבים – מוגרבים בירושלים
מתוך ברית מספר 27 בעריכת מר אשר כנפו
עמ' 101-99
עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"
שלום אלי
נושא העבודה הוא גלות וגאולה בספר חסד לאברהם של רבי אברהם אזולאי
בעבודה אני מתייחס לתפיסת הגלות הגאולה וארץ ישראל בהגותם של של רבי משה קורדוברו והאר"י ולתפיסתם של חכמי מרוקו בעניין זה וכיצד השפיעה ההגות של חכמי מרוקו על הגותו של רבי אברהם אזולאי בנושא זה
בתודה
עמרם בן ישי
פרסום זה נעשה באדיבותו ובהסכמתו של מחברו של מר עמרם בן ישי.
גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"
חיבור זה מהווה חלק מהדרישות לקבלת התואר "מוסמך מדעי הרוח והחברה" M.A
עמרם בן ישי
בהנחיית פרופ' עודד ישראלי
כסלו תשע"ט, נובמבר 2018
תקציר
נושא המחקר הוא פירוש המושגים גלות וגאולה כפי שהם באים לידי ביטוי בספר "חסד לאברהם" של רבי אברהם אזולאי (להלן רא"א, 1578 – 1643 ), אשר חי בפאס שבמרוקו, ולפי הערכת החוקרים עלה לארץ ישראל בטווח השנים 1604 – 1612 . במחקר ייבדקו מקורות ההשפעה על הגותו של רא"א בנושאי גלות, גאולה וארץ ישראל לאור הגותם של שני עמודי יסוד בקבלה, רבי משה קורדוברו ותלמידו האר"י, וכן לאור תפיסתם של חכמי מרוקו בנושאים אלו.
במבוא יינתן הרקע לחיי רא"א בפאס וייבדק מה השפיע על החלטתו לעזוב את מרוקו ולעלות לארץ ישראל, וכן יתוארו עלייתו של רא"א לארץ ישראל ולחברון והמפגש עם רבני ארץ ישראל, וייבחנו מקורות ההשפעה שלהם על כתיבתו הקבלית. כמו כן תובא במבוא גם סקירה קצרה על התפתחות המושגים של גלות, גאולה וארץ ישראל ביהדות לאורך הדורות, מהמקרא דרך התלמוד וימי הביניים ועד לקבלת האר"י, כדי שיתאפשר לבחון את תפיסתו של רא"א בנושאים אלו מתוך ההקשר ההיסטורי של התפתחות המושגים הנידונים.
הפרק הראשון של המחקר יתמקד בתורת הקבלה של רבי משה קורדוברו ובתורת הקבלה של האר"י. יובאו בקצרה סקירות של הרקע שלהם ושל שיטותיהם בקבלה בנושאי גלות וגאולה, חטא אדם הראשון והקליפות, שבירת הכלים, תיקון השכינה, גאולה, משיח, ארץ ישראל, גאולה לאומית וגאולה כתיקון בעולמות העליונים.
הפרק השני יעסוק בהגות חכמי מרוקו בנושאי גלות, גאולה וארץ ישראל, גאולה לאומית מול גאולה כתיקון בעולמות העליונים מבית מדרשו של האר"י והשילוב בין שתי התפיסות. בחלק זה ייפרס המצב הכלכלי-חברתי במרוקו כדי להבין את האירועים שבגינם עלה רא"א לארץ ישראל.
בפרק זה יידונו גם הקבלה הקדומה במרוקו טרום ההשפעה החיצונית של קבלת ספרד וקבלת צפת, השפעת קבלת ספרד וקבלת צפת על הקבלה במרוקו, השפעת מגורשי ספרד שהגיעו למרוקו על חיי הקהילות בתחום הקבלה וחשיבות ספר הזוהר ביצירה הקבלית.
הפרק השלישי יתמקד בשאלות של גלות, גאולה וארץ ישראל במשנתו הקבלית של רא"א על פי הספר "חסד לאברהם", ויראה כיצד התמודד רא"א עם מושגים קבליים כמו הגלות ותכליתה, גאולה לאומית וגאולה בעולמות העליונים, השכינה ותיקון השכינה, הצדיק ותיקון השכינה, רעיון הנדודים כדרך לתיקון השכינה, הסיבות לגלות השכינה, הנשמה כסעד ועזר לשכינה, איסוף הניצוצות, שבירת הכלים, חטא אדם הראשון, ייחוד השכינה וזיווגה וחשיבות לימוד התורה בתהליך הגאולה.
בפרק זה יושם דגש על המרכזיות של ארץ ישראל בקבלת רא"א ותובא בפירוט תפיסתו את ארץ ישראל בענייני השגחה, קליפות, תפילות וקדושת הארץ, חשיבות המגורים בארץ ישראל, השפעות רבי משה קורדוברו והאר"י על כתיבתו בנושאי גלות וגאולה ורצונו של רא"א לשלב בין השיטות של רבותיו.
עוד נושא שייחקר בחלק זה הוא הכתבים הגנוזים של רבי חיים ויטאל שהגיעו לידי רא"א והשפעתם על כתיבתו הקבלית של רא"א. מאחר שרא"א כתב כמה ספרים בהשפעת כתבים אלו, ייבדק אם כתבים אלו נכתבו בידי רבי חיים ויטאל כשלמד אצל רבי משה קורדוברו או כשלמד אצל האר"י.
בפרק הסיכום יסוכמו המסקנות העולות מחקר הכתבים ויינתנו תשובות לשאלות המחקר.
מבוא
נושא המחקר
נושא המחקר הוא מושגי גלות, גאולה וארץ ישראל כפי שהם באים לידי ביטוי בספר "חסד לאברהם" לרבי אברהם אזולאי (להלן: רא"א).
כדי להבין מה היו מקורות ההשפעה על תורתו של רא"א בתחומים אלו, אידרש להגותם של שני המקובלים הגדולים, רבי יצחק בן שלמה לוריא, המכונה האר"י, ורבו, רבי משה קורדוברו, שהשפיעו השפעה מכרעת על עולם הקבלה בכלל ועל הגותו של רא"א בפרט. כמו כן תיבדק השפעתם של חכמי מרוקו על רא"א בעניינים הנידונים, היות שעלה לארץ ישראל ממרוקו בשנות הארבעים לחייו, לאחר עיצוב לימודו והגותו הקבלית והתורנית.
במחקר יובאו כנקודת ייחוס להשקפותיו של רא"א בהקשר של המושגים הנידונים גם דבריהם של הוגים בני מרוקו מאוחרים לו, בני המאה השבע עשרה עד המאה התשע עשרה, מאחר שבתקופה זו קיבלו נושאי גלות, גאולה וארץ ישראל מקום חשוב בהגותם של החכמים שם ובאו לידי ביטוי גם בכתבים שפורסמו. בהבאת דברי חכמי מרוקו בעניין גלות וגאולה לא תינקט ההבחנה הדיכוטומית המקובלת בספרות המחקר בין מקובל לפילוסוף לאיש הלכה ולדרשן, מאחר שבמרוקו איש ההלכה היה בדרך כלל גם מקובל ודרשן.
שאלות המחקר
1- האם וכיצד השפיעו תורותיהם של רבי משה קורדוברו ושל האר"י על משנתו הקבלית של רא"א בנושאי גלות, גאולה וארץ ישראל ? אם כן, מה חידש רא"א בנושאים אלו וכיצד השפיעו הכתבים הגנוזים של רבי חיים ויטאל על כתיבתו הקבלית של רא"א.
2 – האם השפיעה תורת הקבלה במרוקו בכלל ובפאס בפרט על הגותו של רא"א בנושאי גלות, גאולה וארץ ישראל?
עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"–
ברית מספר 25 בעריכת מר אשר כנפו- דר' וידאל הצרפתי-קהילת פאס ומשפחת הצרפתי –תשס"ו
דר' וידאל הצרפתי
קהילת פאס ומשפחת הצרפתי
תקציר ההיסטוריה של יהודים מרוקו וצפון אפריקה
אגדות מספרות שהעברים (משנים עשר השבטים) הגיעו לצפון אפריקה בימיו של שלמה המלך כדי להביא מתכות, בעיקר זהב, לבניית בית-המקדש. הם הגיעו כנראה עם הפיניקים כבר במאה ה-10 לפני הספירה ובזמן בניית קרטגו בשנת 814.
אחרי חורבן בית ראשון בשנת 581 לפנה״ס, יהודים עוזבים את ישראל ומגיעים לצפון אפריקה (בעיקר באזור לוב הנוכחית). בסביבות שנת 300 לפנה״ס, יורשו של אלכסנדר הגדול מביא חיילים לאזור הזה הנקרא "סירנאיקה" (חלק מלוב הנוכחית). בזמן מלחמות הפוניקים, יש עדויות על נוכחות יהודים באזור. השלטון הרומי בהתחלה נראה סבלני. יוספוס פלויוס מספר שאחרי שנת 70, אחרי חורבן בית שני, מגיעים עוד יהודים לאזור צפון אפריקה. בשנת 87 לספירה טיטוס מביא כמה אלפי יהודים לקרטגו. ובשנת 115 פורצות מהומות נגד הרומאים ב״סרנאיקה" עוד לפני המרד של בר-כוכבא בארץ ישראל. בתחילת המאה השלישית מתחילה התפתחות הנצרות בצפון אפריקה. בשנת 430, ה״ונדלים" וה״ויזיגוטים" מתפשטים באזור. בשנת 535 האימפריה ה״ביזנטית", הודפת את "הונדלים" שהיהודים היו בני בריתם. בשנת 642 הערבים מתחילים להשתלט על צפון אפריקה, אבל הם נתקלים בהתנגדות נמרצת מצד הברברים. שמם המקורי של הברברים הוא "אמזיגים" או אימזיגים (אנשים חופשיים). השם ברברים ניתן להם ע״י הרומאים והוא נובע מהמילה הלטינית barbarus שפירושו הוא "זר". מקורו של העם העתיק הזה אינו ידוע. הוא מתפשט באזורים רחבים ממצרים עד ה״סהרה". לאורך כל התקופה יש עדויות על יחסים טובים בין הברברים ליהודים. נכתב הרבה מאוד על השפעת היהודים על חלק מהשבטים הברברים, ואפילו יש דעות שחלקם התגייר. האגדה על המלכה ה״כהינא" בזמן פלישת הערבים היא דוגמא לכך אבל למרות שנמצאו עדויות על הגיור, צריך להיות זהירים בקביעת ההיקף שלו מפאת החוסר בהוכחות מדעיות.
השאלה היא, מהו היחס הכמותי בין ברברים שקבלו על עצמם את היהדות לבין יהודים שנטמעו בברברים? שמות המשפחה לא יכולים לתת לנו אינדיקציות מפני שהשימוש בהם הופיע מאוחר יותר בעולם היהודי, ולעיתים קרובות הם נקבעו בהתאם לסביבה. ("אמוזיג" שהוא שם נעוריה של אימי, מקורו ככל הנראה ברברי).
האסלאם, פאס ויהודיה
בשנת 683 מתחילה פלישה האסלאם אל מרוקו.
ב-789 מולאי אידריס הראשון מייסד את העיר פאס על גדות נהר פאס. אידריס השני מפתח אותה בשנת 809. היא בצומת דרכים, ובאזור עשיר במתכות החשובות לפיתוח העיר. כבר ב- 817 משפחות מוסלמיות שגורשו מ-״קורדובה" שבספרד וממצרים מגיעות לפאס. כנראה הגיעו איתם גם משפחות יהודיות. במאה ה-9, נוסדה מה שאפשר לקרוא האוניברסיטה הראשונה בעולם, עוד לפני ה״סורבון" בפריז ו״אוקספורד" באנגליה, המסגד-אוניברסיטה "אל קראיון". פאס הופכת להיות מרכז דתי חשוב במיוחד לאסלאם. היא גם הפכה להיות מרכז דתי ורוחני ליהדות.
ליהודים היתה שכונה שנקראה "פונדק אל יהודי". רבנים מפורסמים חיו בה: בינהם דוד בן אברהם אלפסי, שלמה בן אהודה, והמפורסם ביניהם רבי יצחק אלפסי(הריף). דונש בן לברת ויהודה חיוג' כתבו את ספרי הדקדוק העבריים הראשונים במאה ה-10. תחת ממלכות ה״אידרסים" וה״אלמורבידים" מצב ביהודים משתנה תלוי בשולטן(המלך). ב-987 היהודים גורשו. ב-1035 וב-1068 600 יהודים נרצחים.
ב-1125 השבט הברברי "האלמוחדים" תופס את השלטון. הם קנאים במיוחד, ורוצים להרחיב את השפעתם כשהם מתפזרים עד לוב ועד ספרד. היהודים (וגם הנוצרים) הוצאו להורג.
בספרד רבי מימון ובנו, רבי משה בן מימון(הרמב״ם) שנולד ב-30 במרס 1138, בורחים מקורדובה שנמצא תחת שלטונם של ה״אלמוחדים", ונודדים בין עיר לעיר. כשהם נזכרים שפאס היא מרכז תורני ורוחני, הם מחליטים להגיע לפאס, ומצפים לשלום ולמנוחה. הרמב״ם כבר כתב על "אריסטוטוס" וגם על הלוח העברי. בזמן שהוא נמצא בפאס, הוא מפתח את הידע שלו ברפואה, פילוסופיה ואסטרונומיה אצל הגדולים המוסלמים. זאת "תקופת זהב" בתרבות המוסלמית. באותה תקופה מופיע משיח מדומה בשם משה דרעי. האלמוחדים חוזרים לפאס ויהודים שוב מוצאים להורג. רבי מימון כותב "איגרת נחמה" בערבית בה הוא רוצה להביע עידוד ותקווה, וקובע שההתאסלמות היא לא עבודה זרה (לעומת הנצרות שהיא כן עבודה זרה), ובגלל זה אין חובת מיתה. מאוחר יותר הרמב״ם כותב "איגרת השמד" שבא הוא מתנגד לרב קיצוני, ומגן על האנוסים בתנאי שישמרו בסתר על המצוות כמה שניתן ולחזור ליהדות בהקדם האפשרי, אבל בסביבות 1165 האלמוחדים מכריחים את היהודים להתאסלם או למות. רב יהודה הכוהן אבן שושן, מנהיג ורב הקהילה , מסרב והוא נרצח מול קהל גדול ב-8 באפריל 1165. רבי מימון ומשפחתו מצליחים להגיע לעיר"סאוטה" ולהפליג לא״י ב-18 באפריל 1165.
בספרד ה״אלמוחדים" נוצחו, וה״מרידים" תופסים את השלטון. ב-1269 פאס חוזרת להיות עיר בירה "ופאס אל זאדידה" (פאם החדשה) נוסדה. אחרי גירוש ספרד הראשון ב-1391 משפחות יהודיות מגיעות לפאם ומצטרפות לקהילה.
ב-1438 ה״מלח" של פאס נוסד (שכונה יהודית). מספר הסברים ניתנו ל״מלח". למה שכונה כזאת? האם כדי להגן על היהודים או כדי להעניש אותם? האם כדי לאסור עליהם להכנם לעיר הקדושה למוסלמים ("פאס אל באלי, העיר העתיקה) בה נמצאים קברות המייסדים ולשמור על קדושתה? למילה "מלח" כמה הסברים: האם זה היה קודם אזור בו היה מלח, או מכיוון שהשולטנים הכריחו את היהודים להשליך את ראשם של האויבים שנוצחו ולתלות אותם על מקלות כדי להפחיד טוב יותר את האויב שהיה אולי מוכן להלחם עוד?
במשך כל התקופה הזאת היהודים זכו למעט מנוחה, אבל לא תמיד. לפוגרומים הצטרפו קנסות גבוהים, רעב, מחלות שרפות וכל מיני צרות. למלח היו חומות עם שערים כבדים שהיו נעולים בלילה, והיו קרובים לארמון השולטן.
לאחר 1492, הגירוש השני מספרד, משפחות רבות הגיעו למלח. הם נקראים "מגורשים". המקומיים נקראים "תושבים". במשך זמן רב היו חילוקי דעות רבים בין שתי הקבוצות בתחום פירושי ההלכה. הם לא דיברו אותה שפה, ורמת התרבות היתה שונה. במשך עשרות שנים השחיטה של קבוצה אחת לא היתה מקובלת על השניה. המגורשים קבען החלטות משלהם. ("תקנות יהודים מגורשי קסטיליה").
מאוחר יותר התקנות של המגורשים התקבלו על כל יהודי מרוקו. רבני פאס הופכים להיות הסמכות הדתית בכל מרוקו, והחלטותיהם מועברות לכל העם היהודי בעולם. בית הדין נקרא "בית הדין הגדול". עד לפני מספר שנים היה עדין קיים בפאס בית כנסת של התושבים (אצלא דלפאסיין או אצלא דלתושבים) אפילו עדין עם הסידור המקורי שלהם. לאחר מכן היו הממלכות "ווטיסידים" "וסעידים". מרקש חוזרים להיות עיר הבירה. ב-1659 ממלכות "אלאויים" עוברת לעיר מקכם וחוזר\ת לפאס ב-1720. במאה ה-18 הרעב והמצב הכלכלי הירוד גורמים שיהודים רבים עוזבים את פאס.
ב-1790 עד 1792 מולאי יזיד מחליט להרוס את המלח ואת בתי הכנסת ולגרש את תושביה. כמה מהיהודים מתאסלמים (עד עכשיו קיימות משפחות מוסלמיות בשם אלכהן, סקלי ועוד). ב-1843 המעשה של סוליקה הצדקת מזעזע את הקהילה. ב-30 במרס 1912 השלטון והחסות הצרפתי נחתם. ב-17 באפריל 1912 מתפרץ ה- "טריטל" (פוגרום) של המלח של פאס.
עובדה שנראת מנוגדת גורמת שלאחר 13 מאות, היהודים לא לגמרי"דחימים" ("מאוגנים") ומקבלים יותר חופש.
ב-1956, לאחר העצמאות של מרוקו, יתכן שהזיכרון הקולקטיבי הוא שדחף את היהודים לעזוב את מרוקו ולעלות לארץ ישראל(הרוב), לצרפת, או לקנדה.
ברית מספר 25 בעריכת מר אשר כנפו- דר' וידאל הצרפתי-קהילת פאס ומשפחת הצרפתי –תשס"ו-עמ' 63-61
אל עולם שאבד-יחיאל פרץ- אשת חייל-סיפרה: איזה אלבז (קרובת משפחה)
חלק שני
לקט שני של מעשיות וסיפורי עם
מפי רוחמה ודויד פרץ
חלק זה הוא לקט שני של אגדות ומעשיות ששמענו מפי סבתא רוחמה וסבא דויד ז"ל. הסיפורים נשמרו בארכיון לסיפור עממי בישראל (אסע"י) ומובאים לדפוס בחוברת זו כעשרים שנה אחרי הוצאת החלק הראשון . חלק זה מטבעו של דבר סופר בסגנון אחר , בשפת העברית של היום כדי לקרב את הסיפורים לדורות הצעירים, שירוצו בהם וייהנו מהם , ובתקווה שימשיכו את שלשלת ההעברה, ואף הם יספרו אותם לדורות הבאים וינצרו אותם מפני השכחה.
על מלאכת הוצאת הקובץ בצורתו שקדו רבים ממשפחתי, ילדים ונכדים, מי בעצה, מי בהדרכה ומי בעידוד ופירגון ועל כך יבואו כולם על הברכה. על עריכתו של חלק שקד הנכד , נתאי פרץ.
סייעה בהקלדה: הנינה , רתם פרץ וייסוידובסקי
והאיורים הם מעשי ידי הנינים : נופר פרץ וייסוידובסקי ואייל פרץ
קריאה מהנה
יחיא פרץ
אדר א' תשע"ט
פברואר 2019
אשת חייל
סיפרה: איזה אלבז (קרובת משפחה)
רשם: יחיאל פרץ.
באחד הימים ישבו שלשה חברים ושוחחו ביניהם על נושאים שונים, עד שהגיעו לשיחה על
משאלותיהם.
קם אחד ואמר: "מי ייתן והייתי עשיר גדול."
והשני אמר: "ואני רוצה להיות תלמיד חכם ויודע תורה."
ואילו השלישי אמר: "ואני רוצה אישה, אשת חייל."
אליהו הנביא שמע את דבריהם, נכנס לבית ואמר להם: "שמעתי את בקשותיכם. אתה שביקשת
עושר, אני נותן לך את המטבע השחוקה הזאת. אתה שביקשת תורה, שתה את כוס המים שאני
נותן לך, ואתה, חביבי, שביקשת אשת חייל , קח את הכתונת הזאת, האישה שתהיה במידותיה,
היא האישה שתישא לך לאישה. כשסיים את דבריו, יצא והלך לו.
לא עברו ימים רבים, והאיש שביקש להיות עשיר, היה לעשיר מופלג, והוא נודע בין כל הסוחרים
והמכובדים, חברו שביקש תורה היה לחכם גדול וכולם ביקשו לשמוע את דברי חכמתו ובאו
להתייעץ אתו, ורק השלישי נדד מעיר לעיר וביקש את אושרו.
יום אחד כשעבר ברחוב הומה אדם באחת הערים הגדולות, אמרה אחת הנשים לבתה: "בתי,
צאי ובקשי איש שיעזור לנו בעבודות הבית, כי אינה יכולה לעשות הכל לבד." יצאה הנערה,
פגשה את האיש ושאלה אותו, אם הוא היה רוצה לעזור לאמה במלאכת הבית. האיש שהיה
עייף מן הנדודים ומרעב קיבל את הצעתה בשמחה. האיש מצא חן בעיני האם, והיא ביקשה
ממנו להישאר עוד כמה ימים, וככל שנשאר יותר, כך מצא חן בעיניה, עד שיום אחד היא ביקשה
ממנו להישאר עמם בבית, לגור עמם ולעזור לה.
יום אחד נותר לבדו עם הנערה, הראה לה את הכתונת שקיבל מן הזקן. לבשה אותה הנערה,
והיא הייתה בדיוק על פי מידותיה, כאילו נתפרה במיוחד על פי מידותיה. ראה זאת הצעיר ונתן
לה את הכתונת במתנה.
מיום זה התאהבה הבת בצעיר, והיא ביקשה ממנו ללכת אל הוריה ולבקש את ידה. אך הצעיר
סירב בתוקף , כי הוא אמר: "אני רק משרת שלכם, והורייך בוודאי יסרבו לתת אותך לי לאישה."
אך היא המשיכה לבקש ממנו ללכת אל הוריה, והוא ככל שביקשה ממנו , כך גדל סירובו. עד
שיום אחד נמאס לה והלכה אל אמה ואמרה לה: "רוצה אני את האיש שמשרת אותנו לבעל."
ספקה האם כפיה בבהלה ואמרה: "מה, יצאת מדעתך, וכי חסרים צעירים בני טובים ועשירים
שאת בחרת דווקא בעני זה?" וגם האב ששמע זאת, סרב בתוקף ואמר לה שכזאת לא תהיה
ושתשכח מן הדבר. ולא הועילו לא בכיות ולא תחינות. לבסוף באה אל הצעיר ואמרה לו: "אין לנו
ברירה אלא לברוח מן הבית ולהינשא במקום רחוק מן העיר הזאת."
בלילה הם נמלטו מן הבית והלכו כל הלילה, עד שהגיעו אל ארץ שוממה וחרבה. עמדו והקימו
להם בית, ובעזרת האישה בנה לו בית לתפארת, ומסביב לבית נטע בוסתן גדול שלא היה כמוהו
ליופי, והוא הלך מהצלחה להצלחה, ושמו נודע למרחוק, ובעיקר היה ידוע כאיש מכניס אורחים
ומסייע לעניים. ובהיוולד לו בכורו ירד אליהו הנביא מן השמיים עם פמליה של מלאכים והיה
לשושבינו של הרך כשהכניס אותו בבריתו של אברהם אבינו.
והורי הבת בכו מצער על בתם שנעלמה. יצא האב לחפשה והלך מעיר לעיר וכפר לכפר ושאל
על בתו, אולי ימצא איש שיספר לו על מקומה של בתו, עד שהגיע לבית בתו במדבר. קבלו אותו
במאור פנים, רחצו אותו, האכילוהו, ואחר שאלו אותו למחוז חפצו. התחיל האיש בוכה.
אמר לו הצעיר: "ספר נא לנו, אולי נוכל לעזור לך."
סיפר להם על בתו שנחטפה ועל חיפושיו אחריה. שאל אותו הצעיר: "ואתה תוכל להכיר אותה?"
כן- ענה הזקן.
כיצד – שאל אותו הצעיר.
" כשהייתה ילדה קטנה, ראיתי שיש לה שומה אחת הייתה תחת בית השחי דומה לאשכול
ענבים."
אמרה הבת: "אכן, אתה אבי, יש לי שומה כזאת."
חיבקו זה את זו ובכו מרוב שמחה שעה ארוכה. סלח האב לצעיר וסלח לבתו על מה שעשו ואישר
את נישואיהם. ירדו אליהו הנביא ופמלייתו וכתבו כתובה של זהב.
ימים רבים עברו מאז, ויום אחד רצה אליהו הנביא לבחון את שלושת הצעירים. בא אל האיש אשר
ביקש אשת חיל, והוא כולו מאובק, קרוע בגדים, יחף ורעב. הזוג האכיל אותו, רחצו אותו והחליפו
את בגדיו.
התחיל הזקן לבכות.
שאל אותו האיש הצעיר: "מדוע אתה בוכה?"
– כי בת יש לי שהגיעה לפרקה, כל צעירי הכפר רוצים להתחתן אתה, אך אין לי נדוניה לתת לה.
– וכי על זה אתה בוכה? הרי לך נדוניה , תפסיק לבכות ולון אתנו הלילה, ומחר חזור לביתך וחתן
את בתך.
הודה להם האיש הזקן. בלילה קם ויצא והותיר את צרור הכסף שנתנו לו והוא אף הכפיל והשליש
אותו. ידעו בני הזוג , כי האיש הזקן היה אליהו הנביא.
בא אליהו אל האיש שביקש ממנו ללמוד תורה ולהיות חכם גדול. התחיל לבכות, וכשסיפר לו על
הבת ועל הנדוניה שאין לו לתת לה, אמר לו האיש: "בבקשה, הרחק דאגה מלבך, אכול ושתה,
הנה לך הנדוניה ונתן לו צרור של כסף.
בלילה קם אליהו, השאיר את הצרור , הכפיל את הסכום ואף השליש והלך לדרכו אל השלישי
שביקש להיות עשיר.
דפק על דלת ביתו של העשיר, סיפור לו על בתו ועל הנדוניה שחסרה לה.
צעק עליו האיש העשיר: "וכי מי אני, אב לאומללים, זה אשתו מתה עליו , וזה בתו חולה, וכולם
מבקשים עזרה, ועתה גם אתה בא אליי לבקש להשיא את בתך? לא אתן לך אפילו דבר" ודחף
אותו החוצה.
"אולי בכל זאת תיתן לי משהו, אפילו פרוטה שחוקה אחת, אם יש לך?" – התחנן הזקן.
"אשתי, הוציאי לזקן הזה את המטבע השחוקה שהשאיר לנו בזמנו אותו זקן ויסתלק מפה."
נתנה האישה את המטבע השחוקה.
ומיום זה הלך העשיר מדחי אל דחי, מצב הלך ונעשה רע , איבד את הונו והתרושש לגמרי. אפילו
את ביתו הוא מכר . ולבסוף נאלץ לצאת ולקבץ נדבות. ואילו שני החברים הנותרים הלכו מהצלחה
להצלחה ושמם התפרסם בעולם.
אל עולם שאבד-יחיאל פרץ- אשת חייל
סיפרה: איזה אלבז (קרובת משפחה)
שבחי הרמב"ם- יצחק אבישור- סיפורים על הרמב"ם בערבית יהודית.מארץ מצרים-תשנ"ח
9. תחרות ההרעלות בין הרמב״ם לרופא קראי
אחרי זמן היה אתו הרופא הקודם (של המלך), שמוצאו מהקראים. הלך אל המלך ואמר לו: אדוני, אני רוצה להאכיל את הרופא החדש סם, ואם ידע לרפא את עצמו, הוא יהיה הרופא; ואחרי כן יאכילני סם, ואני גם כן ארפא את עצמי. ואשר יאכל את הסם ויבריא הוא אשר יהיה רופא המלך. שלח המלך וקרא לרב משה והודיע לו את התנאים. אמר הרב משה: טוב. מיד הוציא הרופא הקראי חתיכת סם ואמר לו: קח ואכול.
ביקש הרב משה נאקה מעוברת, ואמר למלך: כשאוכל את הסם פיתחו את בטן הנאקה ושימו אותי בבטנה, ותפרו אחריי. הביאו את הנאקה, ואכל את הסם. פתחו את בטן הנאקה, שמו אותו בתוכה ותפרו אחריו. אחרי שעתיים נמס בשר הנאקה ויצא הרב משה מבטן הנאקה בריא ושלם, ואמר למלך: אדוני, (תן לי) שלושים יום עד שאבשל את הסם ואאכילנו כמו שהאכילני. מיד פנה הרב משה לדרכו. כעבור שלושים יום שלח המלך וקרא לרב משה ולרופא הקראי הקודם לבוא. אמר המלך לרב משה: עברו שלושים יום, הבא את הסם והאכילנו כמו שהאכילך. אמר הרב משה למלך: אדוני, בחסדך, תן לי ארכה נוספת של שלושה ימים, כי עדין לא הוכן הסם היטב. אמר המלך: אין דבר, בעוד שלושה ימים יהיה המועד. ואילו הרופא הקראי בכל הזמן הזה לא אכל ולא שתה ולא ישן מרוב חולשה ומחשבות, באמרו: איזה סם זה ששלושים יום לא נגמרה הכנתו וביקש שלושה ימים נוספים? וכל יום מת ברופא הקראי עורק.
כעבור שלושה ימים הביא הרב משה תיבה גדולה ארוזה היטב ומקושרת היטב לפני המלך. שלח המלך והביאו את הרופא הקראי. אמר הרב משה לרופא הקראי: פתח את התיבה הזאת. שאל המלך את הרב משה: מה יש בתוך התיבה? אמר לו: בתוך התיבה הזאת נמצא הסם אשר אני רוצה להאכילנו לקראי. התקדם הקראי, פחח את הקישורים ומצא בתוכה תיבה שנייה, ופתח את התיבה השנייה ומצא בתוכה תיבה נוספת, עד לתיבה השביעית. אחרי כן מצא קופסה ובתוך הקופסה קופסה נוספת, עד שבע קופסאות. פתח את השביעית, ומצא בתוכה צמר־גפן שעטוף בו דבר־מה. כשראה את הצמר־גפן נתעלף, יצאה נשמתו ומת.
מייד לקח הרב משה את הצמר־גפן, פתחו ואמר למלך: קח, אכול! אמר לו המלך בן־אדם, עד לכאן?! כל ימי חייו היה רופא ולא הספיק לאכול ממנו ומת, ואותי אתה רוצה להאכיל ממנו. התפלא המלך. מייד אכל ממנו הרב משה ואכל ממנו איש אחר, ולא קרה להם דבר. אחרי כן אכל המלך ממנו, ומצא שהיתה זו חתיכת סוכר מותך. אמר המלך לרב משה: מה העניין הזה? אמר לו: המלך, אילו הייתי מאכילו סם כמו שהאכילני והיה עושה כמו שעשיתי, לא היה קורה לו דבר. אני קבעתי אתו מועד לשלושים יום והשארתיו כל אותם שלושים הימים בחולשה רבה ובמחשבות רבות, וכל יום מת בו עורק, ולא הייתה לו תרופה. ואחרי שראה את התיבה הזאת נבהל ונמס לבו, והיה פותח את התיבה ולבו נמס מעט מעט עד אשר ראה את הצמר־גפן; אז נתעלף ויצאה נשמתו. התפלא המלך על תבונת הרב משה בן מימון, זיע״א, אמן כי״ר.
9
לבעד מודה צאר מעו אלחכים אלקדים וכאן אצלו מן אלקראיין פי טלע ללמלך וקאל להו יא סיידי נריד נטעם האדא אלחכים אלגדיד סום ואדא כאן יערף ידאווי נפסו יציר חכים ומן בעדו יטעמני סום ואנא כמאן נדאווי נפסי ואלדי יאכול אלסום ויטיב הוא אלדי יכון חכים אלצולטאן. פי ארסל אלמלך ונדה ללרב משה וע(ר)פו אל שריט. פי קאל אלרב משה לם פיה באס. פאלחין ואלסאעא טלע אלחכים אלקרא קטעית סום וקאל להו כוד כול פי אתערא אלרב משה וטלב נאקא עשארי וקאל ללמלך חין מא נאכול אלסום שוקו בטן אלנאקא וחטוני פי בטן אל נאקא וכייטו עלייא. פי גאבו אל נאקא ואכל אלסום ושקו בטן אל נאקא וחטוה וכייטו עליה. לבעד סאעתין דאב לחם אלנאקא וטלע אלרב משה מן בטן אלנאקא צאג׳ סלים. וקאל לל מלך יא סיידי לבעד תלתין יום לחין מא נטבוך אלסום ונטעמו חוכם מא טעמני פאל חאל אתווגה אלרב משה לחאלו. לבעד תלאתין יום ארסל אלמלך נדה אלרב משה ואל חכים אלקרא אלקדים. וקאל אל מלך ללרב משה מצייו אלתלתין יום האת אלסום ואטעמו מתל מא טעמך. פי קאל אלרב משה ללמלך יא סיידי מן פצלך אעטיני כמאן מיעאד תלת אייאם לאן לסע לם אתכרר אלסום טייב. פי קאל אלמלך לם פי באס כמאן תלת אייאם מיעאד. ואמא אלחכים אלקרא פיטול האדא אל מודה לא יאכול ולא ישרב ולא ינאם מן כותר אל וגד ואלפכר ויקול קדר איש יכון האדא אל סום אלדי פי תלאתין יום לם כולוץ וטלב איצאן תלת אייאם מיעאד. וכל יום ימות מן אלחכים אלקרא ערק. פי בעד אל תלת אייאם גאב אלרב משה סנדוק כביר ומלפוף בכיש ומרבט טייב קוצאד אלמלך וארסל אלמלך חצר אלחכים אלקרא. וקאל אלרב משה לל חכים אלקרא אפתח האדא אלסנדוק. פי סאל אלמלך מן אלרב משה איש פי קלב האדא אלסנדוק. פי קאל להו יא מלך מן צמן האדא אלצנדוק אלסום אלדי נאווי נטעמו ללקרא. פי אתקדם אלקרא פך אללפיה וגד מן צמנו סנדוק. פתח תאני סנדוק וגד מן צמנו צנדוק אלא סאבע סנדוק. מן בעדהום וגד עלביה ומן צמן אלעלביה עלביה אלא סאבע עלביה. פתח סאבע עלביה וגד פי קלבהא קוטניה מלפוף פיהא אשייה פי חין מא שאף אל קוטניה הפק טלעית רוחו ומאת. פאלחין אכד אלרב משה אל קוטניה ופתחהא וקאל ללמלך יא מלך צוד כול אנתה. פי קאל להו אלמלך יא רוגול אלי האדי טול עומרו חכים ולם לחק אנו יאכול מנהא ומאת. אנא תריד תטעמני מנהא. תעגב אלמלך. פי אלחין אכל מנהא אלרב משה וטעם מנהא ואחד ג׳ירו ולם גרא עליהום שי. בעדו אכל אלמלך מנהא וגדהא קטעית סוקר מכרר. פי קאל אלמלך ללרב משה כיף האדי אל דעווה. פי קאל להו יא מלך אדא כאן רח נטעמו סום מתל מא טעמני ויפעל מתל מא פעלת לם יגרא עליה שי. פי אנה עמלת מעו מיעאד תלאתין יום וכליתו טול אלתלתין יום פי וג׳ד עטים ופי פכר עטים וצאר כל יום ימות מנו ערק ולם להו דווה. ובעד חין מא שאף האדא אלסנדוק אנפזע ודאב קלבו וצאר יפתח אלסנדוק וקלבו בידוב קליל בקליל לחיץ מא שאף אלקוטנה הפק טלעית רוחו. פי אתעגב אלמלך עלא פצאחית אלרב משה ב״מ זיע״א אמן כי״ר.
הערה לסיפור
- תחרות ההרעלות בין הרמב״ם לרופא קראי
זהו הסיפור המפורסם ביותר על הרמב״ם כרופא. הסיפור הדומה בקווים כלליים לסיפורנו הוא זה המופיע לראשונה ב״שלשלת הקבלה״:
ושמעתי שרופאי המלך קנאו מאד בו וידברו אל המלך תועה ממנו עד כי באו בויכוח בחכמת הרפואה לפני המלך. ויקבלו הרופאים עליהם לשתות הסם שיסדר עליהם הרמב״ם לפני המלך אך שהיהודי יקח בראשונה הסם שהם יסדרו עליו וכן קבל הרמב״ם לעשות. ויהיה היום הנועד הרמב״ם הגיד הדבר לתלמידיו וירע בעיניהם מאד ויהתל בהם ויצו להם כל הסגולות והתרופות שיצטרכו אליו קודם השתייה ואחר כך. ותקנו הכל בהכנה גדולה ויפה. ויקומו התלמידים ויקראו צום ותפלה לה׳ בעד רבם וילך הרב לפני המלך והרופאים נתנו לו כוס התרעלה וימת. ותכף שב אל ביתו ויעשו לו תלמידיו כפי סדרו ויהי ה׳ אתו וירפא. ויהי ביום השלישי וילך גם הוא לפני המלך וסם המות בידו ויתמהו האנשים איך נצול היהודי והוצרכו על אפם לשתות גם הם וימותו עשרה מהם לפני המלך. ויפרוץ הרב מאד לכבוד ולתפארת בעיני המלך והשרים ונהפכו פני שנאיו כשולי קדרה (דף מג ע״ב).
הסיפור הועתק אצל רבים (ראה למשל עראקי תר״ב, מס׳ סד, וכן חוצין תרנ״ב, מס׳ סד), אך הוא גם פותח בווריאנטים שונים. ברגר ציין, שמפי השמועה נודע לו סיום אחר: ״שאחרי שוב הרמב״ם לאיתנו נתן לשונאיו מים והם בחשבם שזה רעל שתו אח״כ סם מסוכן כדי להחליש את פעולתו של הרעל המדומה ומתו״(ברגר 1936, עמי 722). אולם סיפור כזה נמצא לא רק במסורת שבעל־פה אלא גם בכתב־יד מכורדיסתן העיראקית שנכתב במאה השבע־עשרה (ראה אבידע 1954, עמי 105-103). אבידע הביא גם נוסח של סיפור כזה שנתפרסם בספר ״שמח לבי״ של הרב גאגין(ראה שם, עמי 105). הסיפור נמצא גם בערבית צפון־אפריקאית (ראה גייג׳ תרכ״ח, דף ט; וראה להלן). הרחבה מסוימת של הסיפור שנמצא ב״שלשלת הקבלה״ נמצאת גם אצל אבידני (אבידני תשל״ד, עמי רכא-רכב)
הסיפור נמצא גם בנוסחאות שונות בכתב בערבית יהודית (ראה להלן סיפורים 23, 30, 43, 49), וכן במסורת שבעל־פה מקרב יהודי עיראק בערבית יהודית (להלן סיפור 58). כן הוא נמצא בעברית במסורת בכתב ובמסורות שבעל־פה (ראה להלן סיפורים 83, 85, 110-109). לפי המיון הספרותי שייך סיפורנו לטיפוס יזע-א״ת 922*ד (יזון 1965).
בכל הנוסחאות של הסיפור סופר על תחרות בין רופאים גויים, או רופא גוי, לרמב״ם הרופא, ואילו סיפורנו הוא היחיד המספר על עימות שבין רופא קראי לרמב״ם הרופא, דבר שיש בו כדי לשקף את היחסים ששררו בין הקראים והיהודים הרבנים במצרים. ודוק: מוצא סיפורנו מקרב יהודי מצרים, ועל כן אין להתפלא שמא שהיה בקרב קהילות ישראל עימות בין גוי ליהודי נמצא בקרב יהודי מצרים כעימות מקומי, ולא עם דתות ולאומים אחרים. היחסים העכורים שבין היהודים הרבנים והקראים שבמצרים המשתקפים בסיפור זה, איזו תקופה הם משקפים? — תקופת הרמב״ם או תקופתו של מספר הסיפור? בדיקת יחסי הקראים והרבנים במצרים בתקופת הרמב״ם מראה, שלא שררו ביניהם יחסי אחווה (ראה לעיל פרק שני, סעיף 4).
ראוי אף לציין, שמבחינת הרקע ההיסטורי אכן היה רופא יהודי קראי בחצרו של צלאח אלדין מלך מצרים בזמן הסמוך לזמנו של הרמב״ם. אבן אבי אציבעה מספר: ״אבו אלביאן בן אלמנצור כונה אס־סדיר והיה יהודי קראי, בקי בחכמת הרפואה מיטיב להתמצא בה, ולו נסויים רבים ותצפיות מראש משובחות, ושרת את החליפים המצרים בסוף שושלתם, ואח״כ שרת את אלמלך אנ־נאצר צלאח אד־דין והיה משגיח עליו ושם לב לטפול בו״ (דינור 1972, עמי 211). בהמשך מספר אבי אציבעה, שהרופא פרש בסוף ימיו מרוב זקנה וחולשה, והמלך הקציב לו משכורתו במשך עשרים שנה, והוא מת בקהיר בשנת 580 להגירה 1184/85 (ראה שם, שם).
שבחי הרמב"ם- יצחק אבישור- סיפורים על הרמב"ם בערבית יהודית.מחזור מצרים-תשנ"ח-עמ' 73-70
"יכי"ן" רבי יוסף כנאפו זיע:א-הוצ' אות ברית קודש-ניסן תשס"ב
מטרת כתיבתו וייחודיותו
מטרת כתיבתו היא כפולה: האחת־ תיקון עצמו, תיקון פגמיו, שכן כל מי שזוכה לכתוב דברי תורה ולהפיצם, מובטח לו כי הוא מתקן את עצמו. השניה – תיקון הכלל, ״לתקן את בני עמנו קהל עדתנו״. ״ואמרתי אעלה בתמר אוחזה בסדר תקוני הברית בס״ד ללקטם כמלקט מרגליות, יקרות סגוליות, מפניני רז״ל הקדושים, וכונתי העיקרית לשם שמים, לתקן עצמי ובני אדם קטני הערך כמוני אשר עדיין עיניהם סגורות ממאורי אור תורה, להיות זוכה ומזכה אחרים, בעה״ו, ולא לחכמים הגדולים אשר הוראתם פשטה במקומם ומעיונתם יפוצו חוצה, במקומות אחרים, דכל רז לא אניס להו, אלא, להמוני מעלה אשר נכספה וגם כלתה נפשם לעשות תיקונם במידי דשמיא להיות כלי שרת בקדושת הברית.״ מעיון בספריו הרבים, בולט השימוש הרב שהוא עושה במקורות השונים של הספרות התורנית לדורותיה, שימוש זה במקורות משתנה ומגוון. הוא מרבה לצטט מחברים אחרים, בדרך כלל מהמקובלים שאחרי האר״י, מחבר אליו פירוש או מדרש של הקודמים להם, ולבסוף מוסיף משלו כדי לחזק את הרעיון או את החיבור שעשה.
סגנונו פשוט ומצטנע ולא טוען לפירושים מהפכניים או לחידושים גדולים. לכן הוא גם נמנע מלבקש ״הסכמות״ מחכמים אחרים. ״ענוותנותו הרבה של רבי יוסף כנאפו, וביקורתו העצמית הגבוהה, לא נתנו לו מנוח מלהסביר מדוע העז להיות בין מחברי הספרים שדבריו זוכים להיות מודפסים ומופצים בישראל. ואמנם מתשובותיו ניכר שלא הגאווה ח״ו הביאתו לכך, אלא ההכרח הפנימי שבער בקרבו ולא נתן לו מנוח עד אשר בא לידי ביטוי בכתב, בבחינת – ׳ה׳ א־לקים דבר מי לא ינבא ״ כל מטרתו היא להסביר ולפענח את הכתוב, ולקשור לו זרים של יחודיות. שכן, מציאת ראשי תיבות, סופי תיבות, גימטריאות וצורות חיבור שונות הן הוכחה לעליונותה של האמונה, של התורה, ושל המסורת הפרשנית על זרמיה השונים והמגוונים.
״קהל הקוראים״ הפוטנציאליים של ספריו מתחלק לשניים. האחד ־ ״המון בית ישראל״, ההמונים שאינם יורדים לעומק של קיום המצוות ואינם מבינים את הסיבות למעשים שהם מצווים עליהם; אלו העושים את מצוות דתם, המסורה להם מהוריהם, מבלי לדעת על מה ולמה. (יש לזכור כי באותם הימים אף אלו מפשוטי העם שידעו לקרוא, לא הבינו את המשמעות של הנקרא.) בהקדמה לספר ״יפה עינים״ הוא כותב״…שיש בני אדם המוני ישראל, ובפרט עמי ארצות שאינם יודעים חוקי הא-להים ומשפטיו,. ". להם הוא כותב בערבית מדוברת, את עיקרי הדברים הנראים לו חשובים, המפרשים ומצדיקים את המעשים הנדרשים. השני – המבין עברית על בוריה, יודע לעיין בתורה ובמפרשיה ומבין סוגיה בגמרא. לאלו הוא כותב בעברית צחה וברורה, הלכות, פרשנות, מדרש ודברי קבלה, לעיתים, בחרחים ובמשחקי מילים, תמיד בצורה ברורה ושנונה.
כאמור, רבי יוסף חוזר ומדגיש שהוא אינו מחדש או מפרש, הוא רק מנסה להעביר את עיקרי ההלכות והפירושים לעם. הוא מודה שמידי פעם הוא מוסיף ״איזה פרפרת״ או רעיון, אך גם הם מבוססים ושאולים מדברי חז״ל. הוא נותן שלושה נימוקים לכתיבת ה״קונטרס״ ״אות ברית קודש׳, בהקדמה: ו״… כי לא מחכמה עשיתי, אלא שלקטתי ואספתי, דברי רבותינו, אשר מאד נאמרו, אמרות טהורות, זכות וברות, וחלקתם לעשרה מאמרות, קלות וחמורות, והמה נקשרות, אחת באחת נצררות, נכבדות מדוברות.״: הוא "רק״ אוסף ומלקט מדברי הגאונים ומעביר אותם לידיעת הרבים, מאחר שהם חשובים ויקרים. 2. ״שהגם מה שחדשתי בעניותי ושפלותי…אינם בהחלט אלא בדרך האפשר ומי שעושה כך מאושר…״. הוא מוסיף משלו אך מעט. 3. ועוד נימוק מקורי: כל בן תורה שחשקה נפשו יש בית ומחובתו להאיר באור התורה, שכן "…אשרי מי שבא לעולם הבא ותלמודו בידו וברשותו׳. כלומר, אשריו שזכה להוציא ספר בענייני התורה.
בדרך כלל הוא כותב את המקור ההלכתי, לרוב מה״שלחן ערוך. לעיתים, הוא מציין מקורות קדמוניים יותר, כמו המשנה, התלמוד, הרמב״ם, מדרשים; מוסיף הסברים וסייגים מהאחרונים, מתבל במסורת הקבלית של הרשב״י מהזוהר, או של האר״י וגוריו, וחותם מדברי מחברים אחרים, אפילו מהדורות האחרונים ממש. את דעתו הוא מוסיף במילים של ענווה וצניעות: ״בדרך אפשר", ״בדרך הזה רמזתי בעוניי״, ״ובעניותי אמרתי״, ״ועוד נראה לעניות דעתי לומר״, ״ואני ההדיוט נמשכתי…״, ״ואני הדל', ״ואני העבד אתהלכה מתחת כפות רגליו…״, "אכן אני ההדיוט אומר לפי ערכי ומיעוט ידיעתי…״.
דרכו הפרשנית של רבי יוסף
למרות הצניעות והענווה המאפיינת את כתיבתו של רבי יוסף, אשר אף לא מצא לנכון לבקש הסכמות של גדולים על ספריו, התוכן של חיבוריו הוא מרשים ומוכיח רב־גוניות בשילוב הלכה, מוסר, מדרש, חסידות, ופרשנות מעמיקה. יש לו מסר להעביר והוא רואה בו שליחות ממשית. הוא רואה עצמו כמי שצריך לחנך את העם הפשוט ולהראות לו עד כמה יש חוכמה בתורה, יש שכר בקיום המצוות, יש משמעות לכל פעולה ואפילו מחשבה של האדם, ויש אל עליון רחום וחנון המבטיח לכל מאמין גאולה וישועה קרובה.
״ובעניותי אני הדל, אמרתי אם אפשר, שזהו רמז הכתוב הזה, אשר כבר גילו בו רז״ל כמה סודות, ורצונם לומר שעל ידי קדושת התורה לשם שמים בדחילו ורחימו, אשר היא מקדשת האדם – גוף ונשמה- אשר עלתה למקום שורשה העליון, אזי נעשו לומדיה כשביל העליון להיות נובעים השפע לישראל ולכל העולם…״
המיוחד בתוספת שלו הוא, בדרך כלל, ברעיון מקורי המוכח ומבוסס בטכניקות שונות: ניתוח רמזים מהתורה, חיבור מצווה מהתורה לפסוק מתהילים או מהתנ״ך, שימוש במבנה המילה לשם חיבור של הרעיון למושג, גימטרייה פשוטה או מורכבת, שימוש בראשי תיבות או בשינויי משמעות של מילה בצורת הקריאה או בהחלפת מיקום האותיות, ומציאת אסמכתא ע׳׳י זיהוי שמותיו השונים והרבים של הקב׳׳ה במילה או בפסוק. הכל, תוך כדי יצירת מחרחת אחת ארוכה לפי מיטב המסורת הרבנית הדרשנית, המדברת אל הקורא ומזרזת אותו לקיום המצוות, בקדושה, בהבנה של החשיבות, באמונה שלמה, ובהסכמה של השלמה והבנה עם המצב היומיומי, הקשה כשלעצמו.
"יכי"ן" רבי יוסף כנאפו זיע:א-הוצ' אות ברית קודש-ניסן תשס"ב- עמ' 45-42
ברית מס' 23 בעריכת אשר כנפו.משה עובדיה-מפאס לחבל התלייה בשער יפו בירושלים
משה עובדיה
מפאס לחבל התלייה בשער יפו בירושלים
(30.06.1916)
ההוצאה להורג בתלייה של שני יהודים תושבי ירושלים משה מלל הספרדי ויוסף אמוזיג המוגרבי בשער יפו על ידי העות׳מאנים באמצע מלחמת העולם הראשונה (1916), שמורה בזיכרון משפחות מוגרביות כמו משפחת חרוש, אמוזיג ואזולאי זה למעלה מ-87 שנים.
במאמר זה נבדוק את הספרות ואת העדויות שנכתבו או נמסרו על פרשה זאת. יש לציין שבתקופת מלחמת העולם הראשונה (41918-191) האימפריה העות׳מאנית התפוררה לחלוטין. העות׳מאנים היו זקוקים לחיילים, כדי להחזיק את צבאם. חיילים שערקו נתלו, בעיתון ״החרות״ יש סקירה מורחבת על מלחמת העולם הראשונה, בסקירה ניתן לקרוא על תליות רבות של עריקים.
הערות המחבר: ברצוני להודות למר אשר כנפו על רצון הטוב לאפשר לי לפרסם את מאמר בכתב העת ״ברית״ על הערותיו והארותיו. כן ברצוני להקדיש את המאמר לזכרה של סרפין טרוקמן – אמוזיג ז״ל מבנות עדת המערבים בירושלים, שהקדישה את חייה למעשי צדקה וחסד. שלמי תודה גם לאסתר אזולאי, מרגלית עובדיה,סולי שרביט ואהרון אמוזג. על העזרה והעידוד בכתיבת המאמר.
מוגרבים – מערבים. כך מכונים מהמאה ה – 13 ועד ימינו יהודים תושבי ירושלים ממוצא צפון אפריקאי, שהגיעו לארץ – ישראל לפני מאות שנים. העדה המערבית גובשה סופית כעדה נפרדת על – ידי רבי דויד בן שמעון ב- 1854, לאחר התנתקות המערבים מהכולל הספרדי.
״החרות״ – ניתן לעיין בכתבות של עיתון ״החרות״ ממלחמת העולם הראשונה ולראות מאמרים על הוצאות להורג. לתולדות עיתון החרות ראה: גאון דוד משה, חכמי ירושלים, ירושלים תשל״ו, עמ׳ 65 – 68.
לאחר שהתברר לי שתאריך פטירתו של יוסף אמוזיג היה ב-כ״ח סיוון תרע״ו – 29.06.1916 חיפשתי אסמכתא לתלייתו בעיתונות העברית, שפעלה בימי מלחמת העולם הראשונה. מצאתי בעיתון ״החרות״ מכ״ט סיוון תרע״ו ה – 30.6.1916, בעריכתו של חיים בן־עטר את התיאור של תליית יוסף אמוזיג יחד עם יהודי נוסף בשם משה מלל ושני נוצרים ומוסלמי. להלן הכתבה:
"משפט מות״ – ביום החמישי בשעה ארבע בעלות השחר הוצאו לתליה בעירנו חמשה צעירים: שני יהודים, שני נוצרים ומוסלמי אחד, שנאשמו בעוון בריחה מעבודת הצבא. על יד שער יפו העמידו שורת קורות – עץ ובראש כל קורה טבעת – ברזל אחוזה בחבל. לפני התליה באו שני חכמים יהודים ושני כמרים ושיך אחד למען יתוודו ההולכים =למות לפניהם אחרי הוידוי שאלו את פי הנאשמים מה חפצם ואם יש להם מה להגיד. יהודי אחד דרש שיביאו לו מעט מים לשתות, והשני בקש שינכו כספים מאנשים שחייבים לו בשביל אמו האלמנה והשכולה. זה האחרון לא הראה שום סמני פחד ובאומץ לב נגש למקום התליה ובקול נוגה שר ביהודית ספרדית שירה עצובה. –לדינו- הוא דרש שיוציאו את האגד ששמו בעיניו, אך חפצו זה לא נמלא מפני שזה הוא נגד החוק. בשעת התליה נכחו כבוד שר המשטרה ג׳לאל-אלדין ביי, כבוד שר הקומיסריה עזת ביי, פקידי צבא אחדים, שומרים ואנשי צבא מזוינים ואחדים מבאי כח העירייה הסקוטית. אחרי הטכס הדרוש משכו פקידים אחדים את החבלים שנקשרו לצווארי הנאשמים וגופותיהם הועלו ורחפו באוויר. גסיסתם ארכה רגעים אחדים. שני היהודים עלתה נשמתם אל על כששפתותיהם דובבות הפסוק " שמע ישראל"הגופות נשארו תלויות עד שעה תשע אירופית למען ייראו העם וייראו. על יד שער יפו עמד המון עם גדול מתושבי העיר להתבונן אל המחזה המעציב הזה. ואלה הם שמות הנתלים: משה מלל יהודי ספרדי, מי שהיה משרת במלון אמדורסקי ואח"כ עסק גם בעמילות, יוסף אמוזיג, יהודי מרוקני חייט מתושבי ירושלים. הנוצרים: אברהים אנדלפט ומוסא סוס מתושבי ירושלים; המוסלמי אחמד אלוצו מתושבי ירושלים טרם שהורידו את הגופות בא הצלם בליל ראד וצילם את המומתים יחד עם פקידי המשטרה והצבא בראשות שר הקומסרית … בשעה תשע הורידו אותם ממקום התליה והובילום
לקבורה". (החרות, גיליון רלה, 30.6.1916 "ירושלים-משפט מות" עמ' 1 .
יש לציין,שאין תאור מדויק של העיתונאי לגבי האמירה של יוסף אמוזיג לפני התלייה, מכיוון שבראיון עם אחייניתו אסתר אזולאי (1916) נאמר שהוא ביקש לפני מותו, שבעלים של אחיותיו ישמרו עליהן, כן קיבל את גזרת המלכות על פי אורח החיים היהודי ההלכתי באומרו לפני תלייתו: ״דינא דמלכותא דינא״. בספרו של מרדכי בן־ הלל הכהן "מלחמת העמים", ישנו תיאור של התלייה מכ״ט סיוון תרע׳׳ו ה – 30.6.1916. כן העיתונאי מרדכי ששון כתב על התלייה. במהלך חקירתו התברר לו שסבו היה התליין. להלן תוכן דבריו בעניין:"ומכיוון שידעתי כי סבי היה ז'נדארם בצבא הטורקי, ושמו מרדכי ששון, פניתי לדודי אברהם. ואכן, אברהם לא כיחד, יען כי הוא נוטר טינה ישנה לסבא עליו השלוםואישר בפני:
"אכן, סבא שלך היה התליין של משה מלל ויוסף אמוזיג".
משפחת אמוזיג ששורשיה בעיר פאס-מרוקו הגיעה ב-1895 לירושלים "כדי לחונן את עפרה מטעמים ציונים דתיים". אם המשפחה, חניניה-חנה (? 1943) אמוזיג לקחה את ילדיה, יוסף וזוהרה ־ פנינה לארץ־ישראל, לאחר גרושיה מאלעזר אמוזיג הקבור בפאס (? ־ 9151). בהגיעה לא״י נודע לה על הריונה ואכן נולדה לה בת בשם שרה – סוליקה. יוסף התפרנס מעבודת החייטות, היה לו בית מלאכה גדול בכותלי העיר העתיקה ב׳סוק סבאע׳ין׳ היום זה ׳סוק אל חוצור׳(שוק המחצלות). כשנהרג יוסף, רכושו נלקח על ידי הערבים. מספרים על יוסף, שהיה נגן עוד מעולה. בעת מלחמת העולם הראשונה, יוסף תפר מדים וחליפות לג׳מאל פחה וחייליו. מתוך מחקריו של החוקר שמעון רובינשטיין מיד יצחק בן ־צבי על פרשיות לא ידועות ושנויות במחלוקת ממלחמת העולם הראשונה ולאחריה וכתבתו של העיתונאי מרדכי ששון, ניתן להבחין שיוסף היה חייט בבאר־שבע, מפקדו שלח אותו לירושלים כדי לתפור לו חליפות מהודרות. המפקד הורה לו לא לספר לאף אחד על העניין. כן נתן לו אישור חופשה לשם כך. אסתר אזולאי סיפרה שיוסף הגיע לירושלים, הוא לא יצא מבית המלאכה, רק בצוהרי היום, כדי לאכול קמעא. יוסף נתפס על ־ ידי העות׳מאנים, הוא אמר להם, שהיה לו אישור חופשה, אך הם לא האמינו לו. יוסף ביקש מאמו חנינה להביא את האישור מהבית. האם זכרה, שהיא שמה את האישור באחד מספרי הקודש לדברי אסתר. סרפין(1916 – 2002). בתו של יוסף סברה, שהיא שמה את אישור החופשה במטחנה של פלפל ואילו בת הדודה של סרפין תמר ברס סברה, שחנינה מצאה את האישור בספרייה של אביה חכם מאיר חמו בעיר העתיקה בירושלים.
הערת המחבר: ״חכם מאיר חמו היה תלמיד חכם מוגרבי, שהתגורר ברובע המוסלמי בבית חאלד׳י הנמצא בסמוך לבית הכולל של המערבים. במלחמת העולם הראשונה גורש עם משפחתו למצרים לאחר המלחמה חזר לירושלים. הוא התגורר ברובע היהודי ברחוב שער השמים עד מלחמת השחרור, כאשר העיר העתיקה נכבשה על – ידי הירדנים והיהודים נאלצו לעזוב את בתיהם בחיפזון. מכתב עטו נשארה מגילה.
חכם חמו שהה באותה עת במצרים בשל גרושו מירושלים על ידי העות׳מאנים. לדעתי זה לא משנה איפה היה האישור, אבל עצם קיומו של האישור, ספרות שנכתבה על הנושא והנרטיב, שעבר מדור לדור בין בני משפחת אמוזיג הרחבה ממחיש בוודאות את חפותו של יוסף. לרוע מזלה של אמו, היא איחרה את המועד ולא הספיקה להביא את האישור לשלטונות העות׳מאנים לפני המועד שנקבע לתלייתו. החוקר רובינשטיין יצא נגד פרופסור יוסף נדבה, שטען כי יוסף אמוזיג ומשה מלל, אינם בקטגוריה של הרוגי מלכות ולכן לא היה מגיע להם ששמותיהם יוטבעו בבולים של הרוגי המלכות. רובינשטיין הוכיח, שהם הרוגי המלכות הראשונים במאה העשרים, הוא טען שגזר הדין היה תלוי על צווארם. לכן הם נחשבים להרוגי מלכות כי הם עברו הליך משפטי. מלבד זאת, מרדכי ששון בכתבתו ציין גרסאות של עדויות בעל פה של ירושלמים וותיקים. להלן תוכן דבריו: "לאגדה הירושלמית יש מספר גרסאות כמספר הירושלמים המספרים. בכל אגדה יש גרעין של אמת, אך ההשלמות מהלב כה רבות, עד שהמעשה הופך כמעט מופרך.
אציג שתי גרסאות על אגדת התלוי, אחת ששמעתי מאריה גיני, ואת השנייה קראתי בספר המתיימר לתת אמיתות היסטוריות. וכך סופר לי:
בזמן המלחמה היה בדמשק חייל יהודי, בחור צעיר, חייט במקצועו, שגם שירת כחייט. הבחור היה יפה תואר וחרוץ, כל מכריו אהבוהו, וגם מפקדו האיר לו פנים. יום אחד קרא לו המפקד ואמר לו, דע לך שאני מבסוט מעבודתך ושבע רצון מהתנהגותך, לכן הייתי רוצה לגמול לך. הגד, יש דבר שאוכל לעשות למענך ? ענה לו הבחור, ראה, אמי אלמנה, ואני בנה היחיד. הנה מתקרב חג – חג שלנו, היהודים – ואמי תעשה את החג לבדה, ועל כך אני מצטער. אילו יכולתי לעשות את החג איתה, הייתי גורם לה אושר רב. אמר המפקד,טוב, כמה ימים תצטרך? אמר לו,שלושה. אמר לו,טוב.
הוציא המפקד שטר מעבר לשלושה ימים, ושלח אותו לדרכו. יצא הבחור, נסע ברכבת לירושלים ובא לאמו האלמנה. למראה הבן שמחה האם שמחה גדולה. ישבו השניים ועשו את החג ביחד. הגיע המועד לחזור. יצא הבחור לרכבת כשאמו מלווה אותו. לא הלכו עשרה צעדים, ובאו הפחחים, תפסו אותו ושאלו, מה אתה עושה פה? אמר להם, אני בחופש, ויש לי תעודת מעבר, אמרו לו, איפה שטר המעבר? שם הבחור את היד בכיסו, וראה ששכח את השטר בבית. אמר להם, שכחתי את השטר, הוא בבית, הנה הבית פה, רגע אחד נלך לשם ואתן לכם אותו. אמרו לו, שכחת את השטר בבית, הה? טוב, בוא אתנו. ולקחו אותו. איך שהם תופסים אותו וסוחבים אותו, סובב את ראשו וקרא לאמו, תמצאי את השטר, הוא בבית, שכחתי אותו שם, ותביאי אותו לקישלה, אבל את מוכרחה למצוא את השטר אחרת אני אהיה בצרות גדולות. מיהרה האם לבית והתחילה לחפש. ראו מעשה שטן – דווקא כשצריך את הנייר ומהר, לא מוצאים אותו. חיפשה האם אחרי שטר המעבר, חיפשה וחיפשה, את כל הבית הפכה. המסמך איננו. ככל שהשעות עברו והיא הופכת בבית ומחפשת, הפכה יותר ויותר מבוהלת, וככל שהזמן עובר הפחד גובר, והיא מהפחד בוכה וצועקת, וכולה חיל ורעדה, וככה כל הלילה היא בית לבדה מחפשת ובוכה. כשהגיע הבוקר מצאה את השטר. פרצה בבכי של רווחה, וחשה אל הקישלה לפדות את בנה. הגיעה, נכנסה לקצין ואמרה לו, הנה ככה וככה, הנה שטר המעבר, השיבו לי את בני. לקח הקצין את הנייר, הציץ בו, ואמר לה, טוב. את יכולה לקחת את הגופה שלו. [לדעתי בניכוי ה"חייט" והסיומת של גרוס,זה הסיפור על משה מלל.
גירסה נוספת מצאתי בספרו של יעקב גרוס, "ירושלים תרע'ח 1917/8 – חורבן נס וגאולה״. לפי גרוס, היהודי שנתפס ונתלה לא היה אפילו פאראר, הוא רק עבד במתנה הצבאי בבאר שבע כחייט. מפקדו שלח אותו לירושלים לקנות כמה דברים לצורכי חייטות, אבל לא נתן לו תעודה, והוא נתפס. לא אפשרו לו לפתוח את פיו ולהסביר, ומיד דנו אותו למיתה. למחרת נתלה. כשנודע בלילה לוועד המאוחד כי יצא דינו להיתלות, התאספו כמה מהם וטיכסו עצה איך להצילו, אבל נוכחו כי אין אפשרות.
אמו האלמנה הלכה אל ארמון הפחה להתחנן על בנה יחידה, אך לא נתנו לה לגשת, וגם את מכתבה לא רצו לקבל [ ייתכן שהבן ביקש מכתב מהועד ולא שטר-מעבר. ע' י']. רק אחרי שתלו אותו מסרו לה את גווייתו, שנקברה על הר הזיתים". (עד כאן עדויות נוספות, שציין מרדכי ששון).
בדבר מלל משה אסתר סיפרה, שבאחד מהקונגרסים של הפדרציה הספרדית, היא נפגשה עם אנשים בעלי שם המשפחה מלל, היא שאלה אותם אם יש להם קשר למשה מלל, אך לא היה להם קשר. לעמת זאת היא מצאה את אחד האחיינים של משה מלל, שבא להתחקות אחר העבר של דודו. אסתר נתנה לו את התמונה המצמררת של התלייה. עקיבא אזולאי (1913 – 1984), ששימש בתפקיד נשיא העדה המערבית בירושלים (1978 – 1984), ניסה למצוא עדויות על התלייה. באמתחתו היה ספר באנגלית בו תמונת התלייה. מחבר הספר כתב, שכול הנתלים היו מוסלמים הוא למעשה טעה בזיהוי מחוסר ידע. עקיבא ואשתו התארחו אצל משפחת אל – עלמי, הם ספרו להם על התלייה, ראש משפחת אל – עלמי סבר שהוא רצה לתת את אחד מילדיו לשלטונות, כדי להציל את יוסף מחבל התלייה. לאחר האירוח אל – עלמי נתן להם את התמונה של ההוצאה להורג.
מלבד זאת במוזיאון של המושבה זיכרון יעקב המתאר את היישוב היהודי בתקופת מלחמת העולם הראשונה, ישנו אזכור של התלייה בו מוזכרים השמות של יוסף ומשה. האזכור מלווה בתמונה של אדם תלוי, התמונה מאותה תקופה, אבל היא לא קשורה להוצאה להורג של יוסף ומשה.
תמונתו של יוסף נמצאת בספר שנערך על – ידי סולי שרביט. בספר ישנו אזכור של חלק מהכתוב על המצבה בהר הזיתים:"טרוף טורף יוסף חיה רעה אכלתהו״
לתלייה היו השלכות רבות על משפחתו של יוסף. אמו חנינה הייתה בדיכאון עד יום פטירתה בשל האובדן הטראגי של בנה יחידה. היא הייתה לוקחת את נכדתה אסתר לשער יפו, שם גידפה את העות׳מאנים. מקומיים שהכירו אותה ניחמו אותה בערבית: אללה יסעדכּ יאוּם יוּסוּף(אלוקים יעזור לך אם יוסף).
פרטים נוספים על הפרשייה מפיה של אסתר: לטענתה התורכים באו לחפש עריקים אצל המוכתר היהודי של העיר העתיקה מכ׳לוף חזן. הוא פחד על בנו, לכן הוא שלח את החיילים העות׳מאנים למתפרה של יוסף. מרגלית בתה של אסתר טענה שהוא הלשין. לאחר התלייה של יוסף התאבד בנו של מכ׳לוף בבריכת הסולטן. גם אמו של משה מלל התאבדה וסוליקה אחותו של יוסף ניסתה להתאבד במצרים.
יוסף נשאר בזיכרון של בני משפחתו, חלק מבני המשפחה קרויים על שמו ביניהם נכדו הבן של סרפין הנושא את השם יוסף טרוקמן, הבן של אסתר הנושא את השם יוסף אזולאי, אסתר החליטה לקרוא לבנה על שמו, לאחר שבחלומה ראתה את דודה מהלך לבוש ג׳לביה לאורך הרובע הארמני, בנו של אחיינו חנניה חרוש הנושא את השם יוסף חרוש ובנה של אחותו שרה הנושא את השם יוסף חמו.
לקראת סוף כתיבת המאמר הזה, יצרו עמי קשר רפאל שלום אמוזיג ובתו לירון. לירון כתבה במסגרת עבודה סמינריונית באוניברסיטה העברית, עבודה על הפשעים של האימפריה העותומנית. חלק מהעבודה הוקדש לפרשת התלייה של יוסף. היא מצאה התייחסות לא נכונה לאירוע של ההיסטוריון יעקב גרוס. מלבד לירון יצר אתי קשר חובב וחוקר עתיקות בשם עודד ישראלי. הוא ראה את המצבות של חנינה אמו ויוסף.
הוא דיווח לי על שני איזכורים של תליית יוסף ומשה מלל: ב״מדריך כרטא להר הזתים״, עמי 72 שם נאמר שנתלו עמם שלושה ערבים, (למעשה נתלו שני יהודים, שני נוצרים וערבי כנזכר לעיל), וב״ספר המאה״, עמ׳ 75, של מרדכי נאור ישנו אזכור של התלייה, אך שמות הנתלים לא צוינו. לעודד ישראלי חבר בשם אהרון אמוזג החוקר את תולדות משפחת אמוזג. הוא הוציא לאור חוברת על המשפחה ובתוכה הסיפור על יוסף אמוזיג. הוא גם הגיע לקבר של יוסף. משפחת אמוזיג הירושלמית אומרת שהמצבות הוזזו ממקומן. אהרון הוסיף בעניין הזזת המצבות שכנראה בעקבות שליטה ירדנית באזור המזרחי של ירושלים עד 9671 אנשים פגעו בהן. הוא סיפר לי על התרגשותו בשעה, שעמד ליד הקבר ואמר פרקי תהילים לזכר הנתלים. ביום שישי ג׳ אלול התשס״ד 20.08.04 הלכתי לראות את הקבר. דרך אגב כיום יש גישה נוחה להגיע אל הקבר ולא כמו שסרפין, הייתה נוהגת ללכת לקבר מגת – שמנים דרומה עד למצבת יד-אבשלום. הדרך החדשה היא מצד מזרח של חומת הר הבית באזור שער הרחמים ישנה טיילת שנבנתה ע״י החברה לפיתוח ירושלים לפני מספר שנים. מהטיילת יש מדרגות המובילות עד לנחל קדרון. ממנו עולים צפונה עד יד-אבשלום. ממזרח ליד-אבשלום יש עץ אורן גדול. מתחתיו נמצאים הקברים של חנינה ויוסף. לדעתי המצבות נשארו במקומם לאורך כל השנים, למרות שאסתר אזולאי אמרה, שהם היו יותר קרובות לקברו של רבי חיים בן־עטר. הכתוב של המצבות חודש על ידי זוהרה אחותו של יוסף לאחר שפרנס, קבלן המצבות הירושלמי גילה את המצבה.
ברית מס' 23 בעריכת אשר כנפו.
משה עובדיה
מפאס לחבל התלייה בשער יפו בירושלים
24/02/19