Ma mère, la bienfaitrice Fulgurances colorées-Joseph DADIA
Le passé se fond dans le présent, et il nous aide à vivre le futur. Au fond, ce passé ne se réfère pas à une chronologie en rapport avec l’histoire et la géographie. Tout est intimement lié. Parler au passé ou du passé, c’est mourir un peu. Si nous nous collons à notre passé et nous le retenons, c’est pour adoucir la séparation. Il ne sert à rien de se lamenter ou de se révolter. Nous ne faisons que réduire les distances et cela adoucit nos rêves.
A qui je vais me plaindre et pourra-t-on me comprendre ? A qui je vais raconter ma vie et saura-t-on me consoler ? Notre D…ieu a voulu cela et Lui seul pourra me réconforter. A D…ieu seul, je me confierai et Il me soutiendra.
Les souvenirs sont nombreux et nul ne peut les dénombrer. Les souvenirs ne sont pas une formule mathématique que l’on peut déchiffrer, analyser et formuler en théorèmes. Peut-on défeuiller nos souvenirs comme on effeuille les pétales des marguerites ? Ces chères marguerites, au parfum entêtant, trônaient les soirs de Pessah à Marrakech sur notre table bien dressée, éclairée par quatre majestueux candélabres en cuivre authentique, placés chacun à un coin de la table. Tout brillait ce soir-là. Tout sentait la fragrance de Pessah, dans les maisons, dans les rues, et dans les échoppes du mellah où l’on vendait l’huile Lesieur, huile que je ne voyais qu’à l’approche de Pessah. Pour moi, l’huile dans les bouteilles portant l’étiquette Lesieur annonçait la fête.
Inoubliables marguerites, toujours présentes dans ma mémoire, mais introuvables dans cette campagne morbihannaise où j’habite définitivement avec mon épouse Martine depuis août 2001. Notre chaumière achetée en 1980 était notre résidence secondaire pour les petites et grandes vacances scolaires. Cette chaumière bretonne a été bâtie en 1777, date indiquée sur les vielles poutres qui soutiennent la toiture, et sur le chambranle de l’entrée du côté sud, côté petit jardin.
Nous disposons sur le côté nord, et au-delà, d’un jardin de plus de 4000 mètres carrés, plantés de fleurs, d’arbres d’ornement de collection et d’arbres fruitiers, encadré par des chênes séculaires, dans une zone semi-climatique, au cœur de la campagne, à quelques kilomètres de la Ria d’Etel, et à 25 kilomètres de Carnac, l’une des plus plages sablonneuses de la Bretagne.
La soupe aux fèves fraîches n’avait le goût de paradis que les deux premiers soirs de Pessah. En dehors de ces deux soirs, la soupe aux fèves est toujours bonne à goûter, mais elle n’a plus le goût de paradis. Martine me fait cette soupe les deux premiers soirs de Pessah et j’y goûte le paradis.
Mon père, à Marrakech, présidait allègrement la cérémonie de Pessah. Il se levait et faisait tournoyer au-dessus de la tête de chacun de nous un vase rempli de marguerites, en chantonnant Bibhilo : « Cette année nous sommes ici, l’année prochaine à Jérusalem ». Bibhilo envahissait notre rue, notre maison, de partout montait Bibhilo. Tout le monde à table, assis ou debout, à l’étage, au rez-de-chaussée, Bibhilo.
« Jérusalem…Jérusalem…l’an prochain à Jérusalem ! ». C’est ça ou quelque chose de ce genre qu’enfant je scandais à tout rompre le premier jour de la fête de Pessah avec des voisins de mon âge, tous rassemblés en cercle au beau milieu de ce vaste patio de l’honorable demeure Dar Ben Sassi. Et nous récitions de mémoire de nombreux passages de la Haggada de Pessah.
Avec mon père, nous récitions le récit pascal, avec des passages en araméen et des passages en judéo-arabe. Le benjamin de la famille posait les quatre questions rituelles. Puis défilent les quatre enfants, chacun avec son tempérament, son caractère, et sa question à laquelle il fallait répondre tout de suite : – Le sage, – l’impie, – le candide et le balbutieur. Les quatre coupes de vin à boire, et la coupe à remplir en l’honneur du Prophète Elie, avec l’espoir de le voir arriver et nous annonçant l’arrivée du Messie.
Le chiffre quatre est dans nos têtes : quatre enfants, quatre coupes. Il symbolise les quatre matriarches : Sarah, Rivqa, Rachel et Léa. Ce chiffre quatre revient comme un leitmotiv au cours de la soirée. Il veut nous rappeler les quatre façons dont les Egyptiens ont asservi nos ancêtres. Il veut nous rappeler les quatre façons dont D.ieu nous a délivrées.
Maman servait à table avec joie et sourire, décontractée et heureuse. C’est sa récompense après tout un mois de veilles, de tâches accomplies pour préparer la fête : récurer, badigeonner, remettre à neuf la maison.
Ce soir-là, le prophète Elie nous rendait visite, comme à chaque année, sous les traits de l’oncle Mardochée Tuizer, l’un des frères de ma mère. Mais la coupe de vin remplie en l’honneur du Prophète restait toujours remplie.
Des années plus tard, mon fils aîné Olivier Ram chalita avait l’habitude de se lever tôt le matin pour voir la coupe du Prophète Elie. Une année, regardant de près la coupe de vin remplie en l’honneur du Prophète, il se mit à crier tout joyeux, avec l’enthousiasme innocent de l’enfance : « Le Prophète Elie est passé chez nous pendant que nous dormions ». Il est venu me tirer du lit, et je constatais que la coupe de vin n’était pas remplie complètement jusqu’au bord, d’une infime poignée de millimètres. Une année, ici à la campagne, pendant que je lisais la deuxième partie de la Hagada, j’entendis un bruit. Une fois terminé le récit pascal, je lève mes yeux et je vois que l’une des fenêtres de la salle à manger, qui donne sur le petit jardin, côté sud, était ouverte. Je me suis dit : Cette fenêtre est toujours fermée et elle n’a pas été ouverte depuis de nombreuses années, compte tenu des bibelots qui ornent son rebord. Pour moi, et j’y crois fermement, c’est le prophète Elie qui l’a ouverte.
Olivier Ram a tout oublié et il ne fête plus Pessah et ne remplit aucune coupe de vin en l’honneur du Prophète Elie. Il ne reconnaît plus cette fête comme du reste tout ce qui concerne le Judaïsme. Il a suivi pourtant le cycle normal des Etudes juives, tant à la maison qu’au Talmud Tora. Il a fait sa Bar-mitsva au Mur des Lamentations à Jérusalem en présence d’un rabbin cabaliste, cérémonie précédée la veille d’un Daroush, véritable acte de foi.
En cette année 2018, les 30 et 31 avril, Olivier-Ram est venu de Paris se joindre à nous pour célébrer le Seder de Pessah. Quelle joie de le voir participer et de parler longuement du prophète Elie. Je lui ai fait découvrir Babli Haguiga. Il est parti avec un exemplaire pour l’étudier chez lui.
La fête de Pessah, comme les autres fêtes juives, ont rythmé son enfance et son adolescence. Il suffit de le voir sur des photos ou sur un film sur Pessah réalisé à la demande de David Zrihen par l’Institut National de l’Audiovisuel. Son frère Samuel, après de belles années de pratique juive, a lui aussi tout rejeté. La fête de Pâque avait sa préférence. Il m’aidait à dresser la table, à sortir les livres illustrés de Pessah écrits en hébreu, en français, en anglais, et en judéo-arabe. Vivre dans un environnement non-juif fait que le juif, issu d’une famille traditionnaliste, finit à son corps défendant par céder à la sirène des Gentils, allant jusqu’à trouver la pratique de son culte surannée. Ce que mes deux garçons ont gardé intact en eux, c’est leur identité juive qu’ils défendront bec et ongles contre quiconque qui tente de la leur contester, comme ils se battront au besoin par les poings contre les antisémites et les anti-Israël de tous poils. C’est très important de le souligner. Ils restent fiers de leur judéité et de leurs ancêtres juifs. C’est important de le redire. Mais est-ce suffisant ? Le Judaïsme n’est pas seulement une idée, une philosophie, mais il est surtout une pratique, une voie à suivre. Des actes positifs à faire et des actes négatifs à ne pas faire. Au Mont Sinaï, nos ancêtres libérés de l’esclavage des Pharaons, ont déclaré à Moïse : « Nous ferons et nous écouterons ». A l’avance ils ont exprimé leur intention de faire, c’est-à-dire d’accomplir les commandements de la Tora, avant même d’entendre ce que Yahvé allait leur dire. Sublime d’apprendre qu’ils voyaient avec leurs yeux ce que leurs oreilles entendaient et qu’ils entendaient avec leurs yeux ce que leurs oreilles voyaient. La moindre des servantes a vu sur la Mer des Joncs dite Mer Rouge ce que le prophète Ezéchiel Ben Bouzi Hacohen n’a pas vu dans ses prophéties. Tout sentait bon dans le monde ce jour-là. Les malades, les infirmes et les aveugles ont guéri. Et la paix régnait sur tout. Plus de haine, plus de guerre.
En général, l’homme écoute d’abord avant de passer à l’action. Nos Sages nous enseignent que la pratique des commandements divins est primordiale par rapport à la théorie. Ce qu’il faut savoir et surtout retenir c’est que la Tora a été donnée à ceux qui sont convaincus de son enseignement et non pas pour convaincre ceux qui ne le sont pas.
אמי המחוננת
נדבנית ונדיבת-לב
חקרי מערב-משה בר-אשר-לשונות היהודים במזרח ובמערב ומסורות הלשון הניבטות מהן- 2017
צורות היחיד של השמות חַרְצֻבוֹת ומִגְבָּעוֹת
אעבור עכשיו לפן היוצר שבמרכיב העברי בלשונות היהודים וכתרומתו לעברית עצמה. כידוע, לא מעטים הם השמות במקורות שלנו שאין לנו נתונים שלמים על כל הפרדיגמה שלהם, ואפילו לא על צורת היחיד והמשקל שלהם. רק בתקופות מאוחרות יש עדויות בלשון הכתובה להשלמת הפרדיגמה. ואכן, לא מעט שמות באים במקרא רק בצורת הרבים, ואיננו יודעים מה הייתה צורת היחיד שלהם. רק בתקופות מאוחרות אנו מוצאים בטקסטים שנכתבו עברית בפרוזה או בשירה את צורת היחיד שנגזרה מצורת הרבים שבמקרא.
לעתים העדות על צורת היחיד אינה מצויה כלל בטקסט שנכתב עברית, אלא היא עולה מן המרכיב העברי שבאחת מלשונות היהודים. והלשון היהודית היא המוסיפה את הנתון החסר לפרדיגמה של השם. אין מניעה להניח שהצורה בלשון היהודית נוצרה בידי תלמיד חכם שהשתמש בה בדרוש שלו או בשיח אחר שלו. בזה מתגלה גם הפן היוצר של לשונות היהודים במרכיב העברי שבהן. אבוא עתה לפרש את דבריי בשתי דוגמות מבוררות ומפורשות. השמות חַרְצֻבּוֹת ומִגְבָּעוֹת – לא באה במקרא צורת היחיד שלהם, ורק בספרות מאוחרת הכתובה עברית ובאחת מלשונות היהודים יש תיעוד לצורות היחיד שנגזרו מכל אחת מצורות הרבים האלה.
השם חַרְצֻבּוֹת מצוי בשני פסוקי מקרא: ״פתח חרצבות רשע, התר אֲגֻדוֹת מוטה״ (ישעיהו נח 6; כאן השם נתפרש ׳קשרים׳, ׳כבלים'); ״כי אין חרצבות למותם ובריא אולם״(תהלים עג 4; בפסוק זה השם נתבאר ׳ייסורים׳). רק בספרות ימי הביניים יש תיעוד לצורת יחיד של השם, והיא חַרְצֹב שנגזרה מצורת הרבים. המילה מצויה בימי הביניים, כגון בספר הגלוי לרב סעדיה גאון: ״קומה ה׳ עזור את משפטיך, קשר למו חרצב וירבצו בחונימו״.
אבל ליד צורת היחיד חרצֹב, מוכרת לנו גם הצורה בחתימת הנקבה חַרְצֻבָּה.
במו אוזניי שמעתי כלפני חמישים שנה את המילה מפי אישה ירושלמית בדיבורה העברי במשמעות ׳דבר מכוער׳. כששאלתיה על אודות המילה הזאת, היא ענתה לי שהמילה הייתה משמשת בספרדית היהודית שהיא דיברה בבית הוריה, ומשם היא נטלה אותה ומשתמשת בה בכל פעם שהיא נתקלת בדבר מכוער(ולאו דווקא כיעור פיזי). היא עוד הוסיפה שהיא משתמשת בדיבורה העברי גם במילה פוסטמה (=פרונקל), שנטלה מלשון האם שלה. ואכן השם חרצבה מובא במילונו של דוד בוניס. הוא מביא שם שתי צורות: xarsuba ומציין שהשם משמש בשתי
הוראות: (א) ׳אוכל רע׳, על פי מאמר של מוסקונה על הספרדית היהודית בבולגריה; (ב) ׳כיעור׳, על פי ספרו של רוזנס, דברי ימי ישראל בתוגרמה, כרך ה. מותר לשער, שהצורה נתחדשה בידי תלמיד חכם בדרוש שדרש בספרדית־יהודית.
השם מִגְבָּעוֹת שעניינו ׳הכובעים שהכוהנים ההדיוטות חבשו׳, מצוי בתורה בארבע הופעות, כגון ״וחבשת להם מגבעות״(שמות כט 9). בימי הביניים גזרו מצורת הרבים הזאת שתי צורות יחיד – מִגְבָּע ומִגְבַּעַת, ובמאה התשע־עשרה נוספה גם הצורה מִגְבָּעָה. מאחר שדנתי בעניין זה בפירוט במקום אחר, אסתפק כאן אך בהדגמה קצרה. אחת העדויות לצורה מִגְבָּע מצויה אצל הפייטן אלעזר בן פינחס, איש המאה התשיעית: ״בחנוכה פצחו שיר כלולי המגבע״. עדות אחת לשם מִגְבַּעַת באה אצל שמואל ברבי הושענא: ״למלתו יתפסון כל תופשי מגבעת״. עדויות כתובות לצורה מִגְבָּעָה ידועות לנו לעת הזאת רק מן המאה התשע־עשרה. היא מצויה למשל בספר ״תולדות הטבע״ של מנדלי מוכר ספרים: הַמִּגְבָּעָה. ויש מי שקדמו למנדלי מעט שנים בשימוש בצורה הזאת.
מהצורה מִגְבָּעוֹת אכן אפשר היה לגזור את כל שלוש הצורות הנזכרות. מִגְבָּע כמו השם מִפְעָל שצורת הרבים שלו היא מִפְעָלוֹת; מִגְבַּעַת כמו מִשְׁלַחַת, שלה צורת רבים מִשְׁלָחוֹת; מִגְבָּעָה כמו מִשְׂפָּחָה, שצורת הריבוי שלה היא מִשְׁפָּחוֹת. כאמור, לפי מצב הידיעות שלנו כיום שתי הצורות מִגְבָּע ומִגְבַּעַת מתועדות בעברית הכתובה כבר בימי הביניים, והצורה מִגְבָּעָה מתועדת בכתב במאה התשע־עשרה. והנה הצורה הזאת תועדה במרכיב העברי בערבית היהודית של הקהילות באזור תאפילאלת ובאזור תודגה במרוקו. הרי משפט לדוגמה: דבליז כביתו פלמגבעה / (=הצמיד – הסתרתי אותו במגבעה). ושמעתי עדות לצורה מִגְבָּעָה גם מפי יהודי מגרדאיה שבאלג׳יריה בדיבורו הערבי.
כאמור, הצד השווה לאזורים תאפילאלת ותודגה במרוקו וגרדאיה באלג׳יריה שהם אזורי פריפריה, ועל יסוד היכרותי עם להגי היהודים בשלושת האזורים, לרבות יסודות מיוחדים להם במרכיב העברי, אני מעז לשער במידה רבה של סבירות שהמילה מגבעה שימשה שם מאות בשנים, הרבה לפני שתועדה במאה התשע־עשרה בטקסטים הכתובים עברית.
הגיית השווא הנע במרוקו
המילים העבריות והארמיות שבלשונות היהודים אינן מלמדות רק על עצמן. פעמים שקו לשוני בהגייה ובדקדוק, שנהג בעברית ונעקר ממנה בתקופה קדומה, ניבט אפילו ממילים אחדות בלבד ששוקעו בלשונות הדיבור של בני הקהילות. כבר בעבר העמדתי על האפשרות שבמסורתם של יהודי ארם צובה, היא חלב שבסוריה, הקמץ היה נהגה כתנועה אחורית (O) לפני מאות בשנים, היינו לפני השתרשות ההגייה הספרדית ההוגה אותו כתנועה קדמית – [a], כמו הפתח. לשון אחר, יש בידינו עדויות להגיית הקמץ בדרך קרובה למסורת טבריה. כיום, אחרי איסוף של נתונים נוספים אפשרות זו נראית בעיניי סבירה מאוד. אני מתכוון למילים שחדרו בימי הביניים לדיבורם הערבי של יהודי ארם צובה, כגון חכם, חמץ ומצה, שנהגו בערבית שלהם massu ,humis ,huxum. כדבר הזה משתקף בשם המשפחה שַׁמּוּשׁ שהגייתו היא ככל הנראה הגייה מקומית של השם שַׁמַּשׁ. המימוש של [0] כ־[U] משני, והוא תוצאה של השפעת הערבית שבפיהם. התנועה האחורית נהגית [u], ומימושה כ־0]1] מתרחש רק ליד הגה נחצי.
במבטא מלומד השם נהגה שַׁמּוֹשׁ, כפי שמקפיד הסופר אמנון שמוש להגות את שם משפחתו. ראה מה שכתבתי על ההגייה הזאת בחלב (בר־אשר, מוליצ״א, עמ׳ 221, §31; והערה 65 שם).
חקרי מערב-משה בר-אשר-לשונות היהודים במזרח ובמערב ומסורות הלשון הנבטות מהן- 2017 – עמ'
Meknes-portrait d'une communaute juive marocaine-Joseph Toledano-ed Ramtol 2017- LA FIN TRAGIQUE DE LA FAMILLE MAIMRAN
LA FIN TRAGIQUE DE LA FAMILLE MAIMRAN
En 1697, alors qu'Abraham était à Tanger pour conclure l'affaire hollandaise, il apprit l'assassinat par un des fils du sultan, de son frère qui représentait l'affaire familiale à Salé, dans d'horribles circonstances que rapporte le consul de France Estelle :
" Moulay Ahmed Edehbi vint chez Maymoran, le frère du chef des Juifs et le pria d'aller à un jardin avec lui. Ce Juif ne put lui refuser. Y étant, le prince voulut jouir de lui, ce qui surprit ce Juif qui ayant fait résistance, il le tua lui -même d'un coup de fusil. Ce Juif avait quatre coreligionnaires qui l'accompagnaient, lesquels il fit forcer par les Maures en sa présence – ce qu'il fallut qu'ils souffrent pour épargner leur misérable vie : cruauté et malice presque inouïes. Cette mort a causé bien des désordres. Ce Juif était l'homme le mieux fait qu'il y eut dans ce pays et de beaucoup d'esprit; fort ami du Roy de Maroc. Ce Juif était mon ami intime, le protecteur de notre nation, la France, et je puis dire que notre commerce perd là un bon patron …" L'affaire fit grand bruit et le sultan qui estimait et aimait sincèrement la victime, dut sévir avec sa sévérité habituelle, mais cette fois fort sélective. Il fit décapiter les quatre soldats qui accompagnaient le prince pour ne pas être intervenus pour éviter le crime. Quant à l'auteur lui -même, il était intouchable, car fils de la reine Aïcha, l'épouse préférée du sultan qui avait sur lui un ascendant presque magique. Abraham ne put de ce fait obtenir réparation, mais il garda sa place à la Cour. Son influence devait rester telle que le gouverneur de ville jaloux de sa position, soudoya son médecin pour l’empoisonner en 1723. Pour la communauté juive c'était une perte irréparable. Une fin aussi tragique comme celle de son père avant lui, frappa de stupeur toutes les communautés bien au -delà de Meknès.
Loin d'abuser de sa fonction de Naguid comme d'autres avant et après lui, il avait toujours usé de son immense influence en faveur de sa communauté. "Grand Chef des Juifs, uniquement préoccupé par le bien de son peuple". Le grand maître de Halakha de Fès qui le connaissait personnellement, rabbi Yaacob Abensour, lui consacra une élégie en hébreu restée célèbre. A preuve que grandeur matérielle n'est pas incompatible avec l'élévation spirituelle. Après sa mort, le sultan désigna pour lui succéder comme Naguid de la communauté un proche de la famille, Mimoun Maimran.
Sans jamais égaler sa renommée, d'autres membres de sa famille remplirent de hautes fonctions à la Cour et dans le commerce avec la France.
A propos de Meyer Maimran, les chroniqueurs juifs disent qu'il fut un "grand notable aux yeux de son peuple et du gouvernement, il usa de son influence pour améliorer le sort de ses malheureux coreligionnaires".
D'un autre membre de cette vénérable famille, rabbi Yaacob Abensour, écrit dans son livre Michpat outsédaka Béyaacob :
" Quant à ce qu'ont prétendu les rabbins de Meknès, qu'ils avaient vu dans leur génération un notable acquitter intégralement sa quotepart (des taxes et impôts), je l'ai effectivement connu : c'était Shmouel fils de Yaacob Maimran. S'il l'avait voulu, il n'aurait jamais eu à payer le moindre impôt comme l'ont toujours fait ses semblables et Naguidim proches du pouvoir et qui aurait pu alors le lui en faire reproche ? Mais lui dans sa générosité, ne lésinait pas dans sa contribution à la caisse publique. Sa notoriété était grande et l'étendue de ses relations commerciales avec les Chrétiens et les Juifs bien connue de tous. Il entretenait les meilleures relations avec les grands et les ministres à Meknès, Salé, Fès, Tétouan, Taza, Marrakech, les pays du Maghreb et d'Europe. Ses agents étaient présents dans toutes les villes, au point de susciter des convoitises et d'attirer sur lui le mauvais œil…"
Le fils d'Abraham Maimran, Itshak, fut à son tour assassiné par des brigands en 1728. Le sort s'était acharne sur cette famille qui pendant un demi siècle avait dominé la vie de la communauté de Meknès et après la mort de Moulay Ismaël, elle disparut du devant de la scène pour retomber dans l'obscurité de l'anonymat. Deux siècles plus tard; en 1931, le reporter du bimensuel de Casablanca; L'Avenir Illustré, Jacob Ohayon écrivait : "Je cherche à savoir quelles traces a laissées ce Maimran dans la tradition des Juifs de Meknès; personne ne connaît cette histoire; les quelques Maimran qui restent à Meknès vivent très obscurément."
Entre temps une autre famille devait également connaître son heure de gloire.
Meknes-portrait d'une communaute juive marocaine-Joseph Toledano-ed Ramtol 2017– LA FIN TRAGIQUE DE LA FAMILLE MAIMRAN-page63-64
Contes populaires racontes par les Juifs du Maroc-Dr Dov Noy-Jerusalem 1965
LA VERITE FINIT TOUJOURS PAR TRIOMPHER
Le sage Rabbin Salomon Tamsouth. que sa mémoire soit bénie, était aussi marchand de parfums. Un commerçant arabe était l’un de ses fidèles clients et ses commandes, il les payait parfois au comptant, mais la plupart du temps il achetait à crédit jusqu’à ce que sa dette atteignît une grosse somme. Voyant que le rabbin n’avait pas beaucoup de clients, l’Arabe lui dit: “Si tu as besoin d’argent, viens dans ma maison et je te paierai tout ce que je te dois.”
Le rabbin avait vraiment besoin d’argent et il se rendit chez l’Arabe. Celui-ci l’invita à entrer dans sa maison. Quand le Rabbin Salomon eut passé le seuil de la porte, l’Arabe se jeta sur lui et le tua. Il enterra le cadavre dans un domaine près de sa maison.
La mère et la femme du sage attendent son retour mais le Rabbin ne revient pas. Le lendemain, toute la famille attend son retour, mais en vain. Finalement, la mère du Rabbin éclate en sanglots et s’écrie: “Où te trouves-tu, Salomon, mon fils? Où te trouves-tu?” et elle est inconsolable dans sa douleur.
La nuit, dans son sommeil, elle voit en rêve le sage et celui-ci lui dit: “Le marchand arabe m’a tué et m’a enterré dans son domaine. Là, tu me trouveras dans ma tombe.”
Le lendemain, la mère du Rabbin Salomon se rendit avec des policiers dans la maison du marchand arabe et lui demanda: “Où est mon fils?”
“Je ne l’ai pas vu”, répondit l’Arabe.
La mère cria alors de toutes ses forces: “Salomon, mon fils, où es-tu?”
On entendit alors un faible soupir, mais on ne savait pas d’où venait la voix. Que fit la mère? Elle se mit à crier une deuxième fois de toutes ses forces: “Fais-moi signe Salomon, pour que je sache où tu te trouves.”
Que fit le sage, bénie soit sa mémoire? Il sortit sa main de la terre et les policiers et tous ceux qui se trouvaient là virent le signal. Ils se mirent à creuser la terre et finirent par trouver le corps de l'homme saint. Ils exhumèrent le mort et l’Arabe fut jeté en prison. Le roi condamna le malfaiteur à être emprisonné à perpétuité et ordonna par ailleurs que tout ce qui se trouvait dans sa maison, soit remis à la mère du sage.
Jusqu’à ce jour, de nombreux malades, surtout ceux qui souffrent de paludisme, visitent la tombe du Rabbin Salomon Tamsouth. Ils se prosternent sur la tombe, récitent des prières et guérissent, car même après sa mort, ce juste a encore un grand pouvoir sur les hommes.
LA CHAMBRE DE LA JUIVE DE MARRAKECH
En l’an 1557, le roi du Maroc dit à son Grand Vizir: “Trouve- moi dans la ville de Marrakech un endroit convenable pour la construction d’un nouveau quartier juif.”
Le Vizir lui dit: “Votre Majesté, près de Touznan el-Afiya, non loin du château du roi, il y a un endroit qui conviendrait à ce projet.”
Ainsi fut fait: les Juifs de Marrakech changèrent de quartier et le roi qui s’efforçait toujours d’être juste fit en sorte que les Juifs ne perdent pas au change. Ceux qui voulaient échanger leur maison contre une autre étaient autorisés à le faire et ceux qui préféraient recevoir de l’argent obtinrent la contre-valeur en espèces. Chacun était libre d’arranger les choses selon ses intérêts et sa volonté.
A cette époque vivait à Marrakech une veuve, qui ne voulait à aucun prix quitter sa maison et aller habiter dans un autre Mellah. “Jamais, dit-elle, je ne quitterai l’endroit où ont habité mes pères;
Le roi donna ordre d’amener la femme rebelle devant lui et il lui dit: “Femme, quitte l’endroit où tu habites et va t’installer dans le nouveau quartier.”
La femme répondit: “Votre Majesté, je ne quitterai jamais l’endroit où j’habite et où ont habité mes parents, mes grands-parents et mes arrières grands-parents, et si on m’évacue de force, le péché pèsera sur le roi.”
Le roi ordonna à ses soldats: “Laissez-là où elle est, mais le jour où cette femme mourra, faites-le moi savoir.”
Un jour, la vieille mourut et les Juifs l’enterrèrent au cimetière et les Musulmans allèrent chez le roi pour lui raconter ce qui s’était passé. Le roi donna alors cet ordre: “Que la chambre de cette Juive reste fermée et qu’on ne l’ouvre jamais.”
Et ainsi fut fait: la chambre fut fermée et sur la tombe on fit construire un mur qui s’y trouve encore aujourd’hui. Et aujourd’hui encore on appelle cet endroit: “La chambre de la Juive”.
LE HEROS EST CELUI QUI DOMINE SES INSTINCTS
Un jour, le roi convoqua chez lui les représentants des différentes religions — un Musulman, un Chrétien et un Juif. Aux dignitaires de chaque religion, il dit: “Désignez vos héros pour qu’ils participent aux compétitions et celui qui vaincra obtiendra un prix.” Le roi n’avait pas précisé de quel genre de compétition il s’agissait.
Dans les communautés musulmane et chrétienne de nombreux candidats se présentèrent, mais aucun Juif n’osa présenter sa candidature car aucun membre de la communauté ne se considérait comme un héros. Mais au dernier moment, un pauvre petit Juif, qui avait à peine la force de traîner son corps misérable, se présenta. Ce fut un éclat de rire général et on se moqua du malheureux. Mais celui-ci croyait en Dieu et il se fit, à lui-même, cette réflexion: “Ou bien j’obtiendrai le prix ou bien une fin sera mise à ma vie malheureuse. Dans les deux cas je serai récompensé de mes efforts.”
Le roi appela le Musulman et lui dit: “Mange ce cornichon épicé, mais sans dire: ‘akh!’.”
Le Musulman se mit à manger le cornichon qui était très épicé. Au début il se tut, mais après un certain temps il ne pouvait plus se retenir car le cornichon lui brûlait la langue et le palais et il cria: “akh!” Le roi le renvoya en se moquant de lui…
Le Chrétien subit le même sort que son prédécesseur.
Arriva le tour du Juif. En mangeant le cornichon, il avait l'impression que les épices brûlaient sa bouche et ses intestins. Mais il se mit à chanter en tirant en longueur la dernière syllabe de chaque vers: “Mon nom est Zemakh, et j’habite au Mellakh. Je suis connu au Mellakh car je m’appelle Zemakh…” Le roi s’aperçut que le Juif chantait et ne criait pas “akh” comme ses prédécesseurs et il lui donna de nombreux cadeaux. Il déclara également que le Juif avait fait preuve d’héroïsme en dominant ses instincts. Dans sa générosité, le roi n’accorda aucune attention au fait que le dernier mot de chaque vers que le Juif chantait se terminait par la syllabe “akh”.
Contes populaires racontes par les Juifs du Maroc-Dr Dov Noy-Jerusalem 1965-page 79-82
בנציון נתניהו-דון יצחק אברבנאל-מדינאי ןנוגה דעות-ספרד:ארץ הרדיפות-2005
היהודים מצדם לא ראו בגירוש מאנדלוסיה ובצווי הגירוש מאראגון, שהוצאו לאחר מכן (1486), שום אות לפורענות המתרגשת לבוא עליהם. היתה זו תוצאה לא רק מכשרונותיו של פרדיננד להעלים את כוונותיו ולהוליך שולל, אלא גם מנסיונם ההיסטורי של יהודי ימי־הביניים ומתפיסת מצבם והערכתו. במשך דורות על־גבי דורות ראו בכנסיה את אויבתם, ובמלך את מגינם, וכך הורגלו לראות בכפל־ תופעות זה סדר דברים שכמעט אינו ניתן לשינוי. נראה היה להם שאם פרדיננד פועל נגדם, הוא עושה זאת תחת לחץ האינקוויזיציה, ושלא ישמע לעצותיה אלא עד גבול מסוים בלבד. האפשרות שיסטה כליל ממדיניותם המסורתית של מלכי ספרד, ויבקש להביא על היהודים חורבן גמור, נראתה להם רחוקה ביותר מן השכל. אילו גילה פרדיננד איבה אישית ליהודים שפעלו בשירותו או בחצר המלוכה, היו בלי ספק נחרדים. אבל שנאה כזו לא גילה מעולם, על כן לא ייחסו לפעולותיו כל השפעה על קביעת יחסו אל הציבור היהודי.
ויש לציין גורם נוסף שפעל להפחתת חששותיהם של יהודי ספרד לגבי עתידם הקרוב. היתה זו העובדה שיהודים תפסו עמדות חשובות בחכירתן וגבייתן של הכנסות המלוכה, וכן שמאראנים תפסו כמה מן המשרות הגבוהות ביותר במחלקות ממשלתיות שונות ובחצר. שימוש בזה ביהודים ובמאראנים היה חלק מן המדיניות התועלתנית, שעליה הקפידו פרדיננד ואיזבלה כאחד. הודות לה יכלו לנצל כל כשרון שהיה מוכן לשרתם, ולהשריש בציבור את האמונה שעמדותיהם ננקטו תמיד לפי עקרונות הצדק ומתוך גישות חסרות פניות. לפיכך היו הרבה יהודים סבורים, שהמלכים לא היו מחזיקים יהודים במינהל הארץ "בשתי ידיים״ אילו נתכוונו להרחיקם ממעמדם. כל מסקנה אחרת לא היתה מתקבלת על הדעת. אולם למנהיגותו ולמדיניותו של פרדיננד, על דו־פרצופיותו הסבוכה ועל שיקוליו ארוכי הטווח, היה היגיון משלהן.
ולסוף: מה שעשה רושם על היהודים יותר מכל דבר אחר היה עמידתם התקיפה של מלכי ספרד על קיום חוק וסדר. בשום פנים לא היו מוכנים להשלים עם שלטון אספסוף או עם מעשי אלימות של ההמון. אם החליטו לפעול נגד קבוצה מסוימת, בוצעה החלטתם בצורה, במידה ובזמן שנראו להם חוקיים ונאותים. כל מעשה רדיפה שלא סמכו עליו את ידם – כלומר, שלא נעשה כחוק – נתקל בהתנגדותם התקיפה. עמידה נמרצת זו על שלטון החוק, יחד עם יסודות ההונאה שבמדיניותם וההעלמה המוצלחת של תוכנית הגירוש, תרמו להתפתחותה של אותה הרגשת ביטחון מוזרה ששררה בקרב יהודי ספרד.
אברבנאל היה שותף להרגשה זו. ב־1484, כשהוזמן לחצר המלוכה, ראה בכך הזדמנות שאין להחמיצה. הוא התרשם מן הרוח הידידותית שגילו השליטים כלפיו, אך לא ממאבקם להרחבת האינקוויזיציה. משמעותה החמורה של עובדה מרכזית זו, שנשאר רק זמן קצר לישיבתם של היהודים בספרד, לא נקלטה בהכרתו. אברבנאל, כשאר בני־דורו היהודיים, לא ראה את אותות הזמן. וכך היה אותו ריאיון בטֵרֵזונה באביב 1484 מעין פתיחה סמלית, מבשרת רעות, לפרשת פעילותו כאיש חצר בספרד.
- 3. קידום בחצר המלוכה
הואיל ובשעת כניסתו לשירותו של פרדיננד לא עמד על גורמי־היסוד במצבם של יהודי ספרד, אין ספק שהאמין כי ככל שתגדל השפעתו, יוכל לחזק את מעמדם. אולם במשטר המדיני ששרר אז בספרד יכלו יהודים להיכנס לשירות המלכות רק בתחום הפקידות הכספית, ובראש וראשונה בתחום גביית המיסים. לפי שעה, לפחות, חסומה היתה הדרך למשרות רמות, שלמחזיק בהן נודעה השפעה יתרה. גובה המיסים הראשי בין יהודי ספרד היה אברהם סניור, שהיה גם ״הרב של חצר המלוכה״ (Rab de la Corte) והמנהיג הרשמי של יהודי קסטיליה. מעמדו של סניור בחצר היה איתן. בפעילותו המקצועית גילה יכולת וכשרון, ונוסף על כך היה חביב על המלכה. איזבלה זכרה היטב את השירותים היחידים במינם שסיפק לה בשעות משבר. ברור שאברבנאל יכול היה לקבל רק משרה משנית לזו של סניור.
סניור, שהיה בכוחו לחסום את דרכו של אברבנאל, ודאי הבין שאין לו סיבה לחשוש מהתמנותו של זה האחרון לתפקידו. ודאי חש שאברבנאל יקיים כמוהו יחסי ידידות הוגנים ותקינים; ואפשר שגם מטעמים אחרים בירך על שיתוף הפעולה עם אברבנאל. סניור היה אז בן שבעים ושתיים ועמוס בבעיות קשות. בתוך לחצי המלחמה לא קל היה לו למלא את דרישותיהם הגוברות של פרדיננד ואיזבלה. עד מהרה ודאי הכיר בבקיאותו הגדולה של אברבנאל בכל מה שנגע לחכירת מיסים וגבייתם, ואין ספק שהתרשם מאוד מאישיותו של איש החצר המפורסם.
כך, איפוא, קיבל עליו אברבנאל חכירות מס במערכת הרחבה של סניור. העובדה שהיה ביכולתו לקבל עליו תפקידים כאלה מעידה, שהצליח להעביר מפורטוגל לקסטיליה לפחות חלק קטן מרכושו. באוגוסט 1484, כשנמלט חתנו יוסף מסכנת המאסר שבה אוּיָם על־ידי ז׳ואן והגיע לקסטיליה, הצליח, כנראה, להוציא עמו חלק ניכר מהונו – מה שאיפשר לו לחזק את מעמדו הכספי של אברבנאל במִלווֹת או בשותפות. כמי שהיה שר האוצר בדוכסות של וִיזֶאוֹ וכאחיינו של אברבנאל (הוא היה בנו של שמואל, אחיו של דון יצחק) היה יוסף, כמסתבר, אדם עשיר מאוד.
כושר התיכנון של עסקי כספים גדולים, שהיה מסגולותיו של אברבנאל, התעורר עכשיו ותבע פעולה. חכירת המיסים חייבה מאמצים מתמידים, זהירות מירבית ותשומת־לב רב צדדית, ואין ספק שאברבנאל עמל קשה לחדש את עושרה של משפחתו. מסֶגוּרָה עקר אל לב הארץ – אולי היישר לאלקאלה דה אֶנַארֶס, שלפי התעודות שהה בה מיוני 1485 ואילך. משם היה יכול, כמדומה, לנצח ולפקח היטב על מפעליו העסקיים השונים, ועם זה ליזום תוכניות כלכליות חדשות, שעשויות היו להתרחב. אפשר גם נשא עיניו לא רק ליתר עושר, אלא גם ליתר עצמאות. על כל פנים, ברור שלא הסתפק בכהונה המשנית שבה התחיל את דרכו בספרד. כשרונו בענייני כספים הוכח עד מהרה, והוא חתר להתקדם ולעשות חיל.
ב־6 ביוני 1485 חתם, איפוא, על הסכם עם החשמן האדיר מנדוסה, שלפיו קיבל עליו לחכור את הכנסותיו של זה האחרון בסיגְוֶנסה (Siguenza), בגוואדאלאחארה וביישובים אחרים לתקופה של שנתיים (1487-1486). היתה זו, בלי ספק, קיבולת כבדה, אולי כבדה מכל אלו שהעמיס על שכמו בספרד, שכן התחייב לשלם לחשמן (במועדים קבועים, ב־1488-1487) סכומי כסף עצומים שהגיעו לכדי שישה מיליון וארבע מאות אלף מאראוודים. אברבנאל עמד בהסכם לשביעות־רצונו המלאה של החשמן, שכן, כמו שעולה ממסמכים מאוחרים יותר, הוסיף לפעול בשירותו של זה האחרון עד תום ישיבתו בספרד. נוסף על כך נראה שלזכותה של אותה עסקה שעשה עם החשמן ב־1485 – וביתר דיוק, לזכות תוצאותיה המוצלחות – יש לזקוף את מעורבותו הגדולה לאחר זמן בענייני בית מנדוסה. במשך שנים אחדות – כנראה סביב 1490 – היה אברבנאל ה״קונטאדור מאיור״ של הדוכס של האינפאנטארו.
אִינִיגו לוֹפס דה מֶנדוֹסָה, הדוכס השני של האינפאנטאדו, עלה לשררה במות אביו, דיאֶגו אוּרטאדו דה מנדוסה, ב־1487. אציל זה הטיל את מרותו על למעלה משמונה מאות יישובים ותשעים אלף וסאלים שהעלו לו מס, והכנסתו השנתית היתה מן הגדולות ביותר שבית־אצולה בספרד יכול היה להתפאר בה. אך לא תמיד השתוו הכנסותיו להוצאותיו, כי אהב האיש הוד ותפארה; פמלייתו דמתה לפמליית המלוכה; והארמון שבנה לעצמו בגוואדאלאחארה היה מן המפוארים שבמעונות האצולה של ספרד בעת ההיא. דומה שהיה נדיב מטבעו, ומאחר שהיה נאמן למלכים ולארצו שהיתה נתונה במלחמה, גם השתתף בכוחות גדלים משנה לשנה במערכה הארוכה והיקרה על גרנדה. כתוצאה מכל אלה נמצא הדוכס שוב ושוב, למרות משאביו הגדולים, זקוק לכספים. כשמינה את אברבנאל לקונטאדור מאיור של אחוזותיו קיווה, כפי שמסתבר, שיגאל אותו מדאגות אלו, אולי על־ידי שימוש בשיטות כלכליות שתגדלנה את הכנסותיו. אברבנאל ודאי הבין את האתגר ונענה לו. הוא עקר לגוואדאלאחארה – בירת הדוכסות – וקיבל מאדוניה את המפתחות הכספיים של מדינה בתוך מדינה.
בנציון נתניהו-דון יצחק אברבנאל-מדינאי ןנוגה דעות-ספרד:ארץ הרדיפות-2005 עמ' 72-69
חלוצים בדמעה- אברהם מויאל האיש ופועלו-חנה רם עם עובד 1991
מותו של מויאל
הידיעה על מותו של מויאל הכתה בהלם את ״חובבי ציון״, מכריו ומוקיריו בארץ ובחוץ־לארץ, שראו במותו אבדה גדולה לעניין ישוב ארץ־ישראל. לגבי מזכירו אלעזר רוקח היתה זו גם אבדה אישית של ידיד ורע.
במכתב מיום כ״ג. טבת תרמ״ו (31 בדצמבר 1885) אל ועד המשנה על ״מזכרת משה״ בווארשה, מבכה מרה את ידידו, בדברים היוצאים מן הלב:
״כבוד אחינו היקרים אוהבי עמם וחובבי ציון וכו'… בטח שמעתם גם הקשיבו אזניכם במות עלינו השר הגביר ה״ר אברהם מויאל ז״ל, איש נעלה ומהולל. ואשר לא הניח דוגמתו פה ביפו ואף לא בארץ הקודש כלה… בהדעפעשה [מברק] אשר שלחתי לאחינו הראש, ד"ר ל׳ פינסקר נשיא ההנהגה, ואשר בטח הודיע לכבודכם מהאסון האיום הזה בעיתו ובזמנו. אדונים יקרים, עוד ראשי עלי כגלגל ורעיוני מבולבלים, אם כי כבר עברו י״ב ימים מיום שמת עלינו האיש החי הזה. עוד עיני יורדות מים וליבי חלל בקרבי על האבידה הגדולה והיקרה הזאת שאבדו חובבי ציון ברב פעלים זה. עוד לא אוכל למצוא תנחומים לנפשי, מה גם מדי אשליך מבט על דבר ׳התפתחות הישוב׳. אהה! מה אומר לכם אדונים יקרים, קרח נורא וקפאון איום יקפיא את כל עורקי ורגשי לבבי, ומבט עיני שטות ברצוא ושוב על פני המון רב, לראות ולחפש אולי אמצא על כל פנים לי ולנפשי עצה והכרה פנימית עם ביטחון ואמון באיש אחר המוכשר לעשות את אשר עשה המנוח ואת אשר חשב לעשות לטובת הישוב. אבל המבטים ישובו אלי מבוששים ודוקרים את מחי ומשם ירד המכאוב ונוקב עד חדרי לבבי. יען אדם כמהו באלף לא נמצא. כן, אדונים יקרים, שר וגדול נפל בישראל! גבור משכיל אשר בכוחו הי׳ לישר הידורים ולשום מעקשים רבים למישור. איש חי ורב פעלים איש מכובד בעיני כל מיודעיו ומכיריו, ואשר אחרי דבריו ואף גם אחרי רצונו לא שנו איש אשר ידע לנסות דבר והי׳ לו לשון למודים לדבר ולהתייצב לפני מלכים. איש שהי׳ לו רצון אדיר ומתמיד ועל כל אלה לב נלבב. אוהב עמו. ואיפוא נמצא תמורתו ? אויה לנו! וישוב ארץ הקודש תתיפח ותפרש כנפיה על גאולה ומנחמה ומחזיקה, כי מת בדמי ימיו בן ל״ה דנה. ומה נעשה ? !״ 06
צער וכאב רב גרם מותו של מויאל לביל׳׳ויים, בני־הסותו, שראו בו את משענתם היחידה, וכתב עליו חיסין, המתאר גם את מסע הלוויה, את הדברים הבאים:
… קשה למצוא בין יהודי הארץ כמוהו שיימסר מתוך התעוררות פנימית בעניינים החשובים של עמו… יקר לנו ביותר אברהם מויאל, היחיד בין היהודים הספרדים שהתרומם עד כדי הבין את נפשנו להקדיש את כל כוחו לטובת הישוב. בשעת הלוויתו היו כל בתי המסחר העבריים סגורים. כמעט כל יפו… סוחרים גדולים, קונסולים, באי כח הממשלה, בני המושבות – הלכו אחרי מטתו אלמנות ויתומים, שידעו את ידו הנדיבה… מובטלים ומדוכאים נמשכו אחרי התהלוכה הנוגה. מבלי משים עלה בזכרוננו מותו של קרל נטר. הנה מת גם האיש השני, אשר רצה ואשר יכול לעבוד לטובתנו…״
מויאל, שמת בחטף, לא השאיר צוואה מה ייעשה ביתומיו הקטנים. וכיצד יהיה אפשר להפריד בין כספו הפרטי ובין הכספים של ״חובבי ציון״, שהוצאו על־ידו למען המושבות, והאם נותרה יתרה בקופתו וכמה? ברגעי חייו האחרונים, בשכבו על ערש דווי, עוד הספיק מויאל למנות לאפוטרופוס על ילדיו את שמואל הירש, חברו לעבודתו וידידו בלב ובנפש. אולם מיד לאחר פטירת מויאל נחתמו פנקסיו וחשבונותיו על־ידי פקידי השלטון הממונים על עסקי ירושות. משנמסרו, כעבור זמן, לרשותו של הירש לא היה לאל־ידו, מפאת טרדותיו הרבים, לטפל בעניין והוא העבירם לרוקח. כשלושה חודשים חלפו עד הפרסום הרשמי של החשבונות. ובפרק זמן זה הריץ ויסוצקי מכתבים בהולים לחברי הנהלת ״מזכרת משה״, ובראשם לפינסקר, בתוך שהוא חוזר, כבעבר, להטיח במויאל, ועתה גם ביורשיו, האשמות של מעילה בכספי הציבור ובא גם בטענות כלפי חברי ההנהלה, בחינת-״ראו הזהרתיכם״.
להלן מכתב אחד מני רבים אל פינסקר, המשקף את יחסו התמוה של ויסוצקי אל מויאל גם אחרי פטירתו ואת התייחסותו השלילית של פינסקר לנאמר בו ובקודמיו:
״… בפעם הזאת נעתקו מפי מלין. ולא אדע איזה שפה אבהר לי שתהיה המליץ בינותינו, שנבין איש את שפת רעהו. זה כחצי שנה מיני אז שבתי ממסעי בארץ הקדושה לא פסק מירוץ אגרות תמידי בין שנינו. אך לדיאבון ליבי ראיתי כי עד היום לא הייתי מאושר שכבודו הרם ישעה אל דברי ויבין הגיגי, ועל כן אני מוצא תמיד במכתביו תשובות שלא כענין, אשר תביאנה לי רק מפח נפש ומכשול לב.-גם הפעם הזאת ראיתי במכתבו… שאלה אחת אשר הראני בעליל כי כבודו לא קרא כלל את מכתבי עד היום… כי שם עוררתי את כבודו שיאיץ בהמנוח ז״ל להראות… בפרטי פרטיות בהחשבון מסך 54,534 פראנק… עתה יבין כבודו כי כל דבר אשר התמלטו מפי עוז… על אודות התנהגות המנוח… וכבודו התפלא עלי… איך אני מרהיב עז בנפשי להוריד את ה׳ מויאל משאתו ומה גם לחשדו בעון מעילה… אבל כבודו לא שמע לעצתי, אף כי העידותי בו שלא ישלח לו את שלושים אלף הפראנקים עד אשר יקבל ממנו חשבון פרטי (גם חשבונות של הקולוניסטים)… באשר כתבתי אז לכבודו באר היטב, וכבודו לא שעה אל דברי… כי תכף כאשר ראיתי שעברו שני חודשים… ואין חשבון… לא ישר בעיני דרכו… אבל כבודו היה אץ במעשיו וישלח את הסך… ויצא לנו המכשול הזה!… כי תחת אשר לפי דעתי נשאר באוצר המנוח ז״ל רק מבספינו, עוד יאמרו כי כסף המנוח נמצא עוד באוצרנו!״
חלוצים בדמעה- אברהם מויאל האיש ופועלו-חנה רם עם עובד 1991–עמ' 98-96
אלף פתגם ופתגם –משה(מוסא) בן חיים-בערבית מדוברת ובתרגום עברי
36 – صديق الكل ما له صديق
צַדִיק אלְכֻּל מַא לַהוּ צַדִיק
החבר של כולם אין לו חבר
נאמר על אדם החושב שרבים הם חבריו، אך למעשה אין לו ידיד נאמן
37 – ضرب الحبب زيب وحجارته قطين
צַ'רְב אלְחַבִיב זְבִיב וחְגַ'ארתו קֻטֵין
מכל האוהב צימוקים ואבניו דבלות(תאנים יבשות)
נאמנים פצעי אוהב(משלי כז، ו)
המכות הבאות מאוהב הם למוסר ותוכחה
38 –قل:بتعرفه؟ قال:بعرفه.قال:جربته؟ قال لا. قال:اذن لا فيه ولا معرفتك
קאל: בְתִעְרַפוּ? קאל: בערפו: קאל: גַ'רַבתו? קאל: לא. קאל: אִזן לא פיה ולא פי מערפתכּ
אמר מביר אותו? אמר :כן.אמר: נסית אותו? אמר: לא.אמר: אם כן אינך מכיר אותו. אל תאמר אני מכירו, טרם תנסהו ותבחנהו
39- قد ما بسمن الكلب، لحمه ما بتاكل
קַד מא בִסְמַן אלכּלב, לַחְמו מא בִתַאכּל
כמה שהכלב ישמין, בשרו לא נאכל
נאמר על אדם, שקשה להתיידד עמו, וכל המאמצים להתקרב אליו לא יועילו
40 – شاف أحباب ونسي اصحابه
שַׁאפ אַחְבַאבַ ונִסִי אצְחַאבו
ראה את אוהביו ושכח את חבריו
אל תטוש אוהב ישן, כי חדש לא ידע ערכיך (משלי בן סירא ט' 10)
אלף פתגם ופתגם –משה(מוסא) בן חיים עמ' 34
הספרייה הפרטית של אלי פילו- CRÉPUSCULE GLORIEUX SUR UNE MARRAKECH JUIVE
L’auteur, Thérèse Zrihen-Dvir, née à
Marrakech au Maroc, est la petite-fille du président de la communauté juive de Marrakech, Rabbi Moshé Zrihen, Rabbin-juge. Après la guerre des Six Jours, elle quitte le Maroc et s’installe en Israël avec sa famille. Elle suit son époux au Canada en 1981 où elle réside jusqu’en 1985.
Ses œuvres relatent le mode de vie de la communauté juive au Maroc, ses luttes pour la survie, son isolement et surtout son héritage de traditions dont la richesse nous émerveille encore aujourd’hui.
CRÉPUSCULE GLORIEUX SUR UNE MARRAKECH
JUIVE
C’est en fait la suite de « Il était une fois… Marrakech la juive, ou la splendeur nacrée des jours d’automne ».
C’est un retour aux sources, un pèlerinage nostalgique illustré de photographies dans ce qui fut le berceau extraordinaire d’une brillante communauté juive. Marrakech et son Mellah, ses souks, ses saints, ses ruelles dissimulant son intimité et ses secrets. Marie est à la recherche de son passé, là où il a cessé d’exister. Là où, comme elle, nombreux sont ceux qui sont partis à l’aventure, ont dérivé vers d’autres continents sans jamais oublier le sable chaud des dunes de Mogador, les couchers de soleil flamboyants sur la Koutoubia et l’avenue Mohammed V, les grottes des Djinns… Mais aussi les saveurs, les affections, l’entente et la discorde…
Là où tout naît et meurt à la fois.
« L'odeur de la Mahiya ne soûle pas
Mes yeux cherchent les visages des cousins du soleil
Partis comme brûlure rouge sang.
Où êtes-vous Simon et Élias,
Où êtes-vous Sarah et Esther La musique de SamiAl Maghribi ne retentit plus, L'oud ne répand plus de notes mélancoliques Et le tintement des bracelets s'est tu.
Thérèse Zrihen-Dvir
הסלקציה וההפליה בעלייה ובקליטה של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה- ממשלת צרפת והסלקציה
דעת הקהל והעיתונות.
בשום פרסום רשמי לא מופיעה הידיעה על החלטת הנהלת הסוכנות להפסיק את הרישום לעלייה ממרוקו. הממשלה וסוכנות אף נמנעו מלקיים דיוני חירום במצבם של יהודי ממרוקו, וכך אמר יהודה ברגינסקי ביוני 1955 :
אני מפנה את תשומת לב החברים לכך, שזה שלושה חודשים שאנו עומדים בפני קשיים בעלייה מצפון אפריקה, וההנהלה עוד לא הגיעה לדיון בעניין זה.
באוגוסט 1955 דרש יהודה ברגינסקי להעלות את בעיית יהודי צפון אפריקה במושב הוועד הפועל הציוני, שאמור היה להתכנס באותו חודש. יושב ראש הנהלת הסוכנות, ברל לוקר, הגזבר וראש מחלקת הקליטה, גיורא יוספטל, וראש המחלקה לענייני החלוץ, אליהו דובקין, התנגדו לכך, והצעתו של ברגינסקי נדחתה. הנהלת הסוכנות לא רצתה לתת במה נוספת למצוקתם של יהודי צפון אפריקה , שכם משם עשוי המידע האמיתי להגיע לציבור הרחב.
כאמור, דיוני "המוסד לתיאום" והנהלת הסוכנות היו חסויים, ועל כן נמסרו לעיתונות רק הודעות רשמיות ומגמתיות, והמידע בציבור על מצבם האמיתי של יהודי מרוקו היה חלקי. לעומת זאת ידעו ארגונים של יוצאי צפון אפריקה בארץ את המצב לאשורו, והשתדלו בפני הממשלה והנהלת הסוכנות לפעול ביתר שאת להצלת אחיהם שבצפון אפריקה.
בדצמבר 1955 נשלח תזכיר מ "התאחדות עולי צפון אפריקה בישראל" לשרי הממשלה וחברי הנהלת הסוכנות. בינואר 1956 נשלח מכתב לראש הממשלה דוד בן גוריון מ "הארגון למען הגברת העלייה מצפון אפריקה"; בפברואר 1956 נשלח מכתב לראש הממשלה, לשרי הממשלה ולחברי הנהלת הסוכנות מ "הוועד הזמני להגברת העלייה מצפון אפריקה" ; וביוני 1956 נשלח מהתאחדות עולי צפון אפריקה בישראל "קול קורא" להצלת יהודי צפון אפריקה לנשיא המדינה, לראש הממשלה ושריה, לחבר הנהלת הסוכנות ולמערכות העיתונים.
גם אורגנו כמה הפגנות למען עליית יהודי צפון אפריקה – אך פעולותיהם אלה של הארגונים השונים למען יהדות צפון אפריקה לא היו אפקטיביות והן לא השפיעו על הממשלה והנהלת הסוכנות לשנות את מדיניות העלייה משם.
נראה שבשנת 1955 חסר גם לעיתונות המידע הנכון לגבי מצוקותיהם של יהודי מרוקו. לכן לא עסקה באופן מסיבי בבעיותיהם, אלא המשיכה בקו המסורתי שלה.
דבר, על המשמר, הצופה וחרות תמכו, כמקודם בהגברת העלייה מצפון אפריקה בכלל, וממרוקו בפרט ; ידיעות אחרונות ומעריב לא נקטו עמדה חד משמעית בעד או נגד הגברת העלייה. אלא הביאו דעות לכאן ולכאן ; הארץ המשיך בקו המסורתי של תמיכה בסלקציה ובמניעת עליית יהודי מרוקו לארץ, באוקטובר 1955 אף קרא העיתון ליהודי מרוקו, בפרט, לצפות בשקט לעתידם, שכן עתידם הוא במרוקו – ולא בארץ ישראל.
רק לאחר קבלת עצמאות מרוקו במרץ 1956 החלה העיתונות לעסוק במצוקת יהודי מרוקו בתדירות גבוהה יותר. רובם המוחלט של העיתונים תמכו בעליית הצלה של יהודי מרוקו, אך היה זה מאורח מדי.
ביוני 1956 הביא "חרות" כתבה על עולי מרוקו, המאשימים באופן ישיר את גיורא יוספטל באחריותו לניתוקן של משפחות רבות, שכן שבמשך זמן רב התנגד יוספטל להגדלת מכסת העלייה ממרוקו ; וביולי 1956 האשים העיתון את הממשלה והסוכנות היהודית בתוצאות מדיניות העלייה כלפי יהודי מרוקו.
ביוני 1956 תקף שר התחבורה, משה כרמל, בעיתון "למרחב" את ההנהגה הציונית : יש לתמוה על כך שמנהיגים ציוניים מדברים מעל במות כי הם מופתעים מההתרחשויות במרוקו. היה מי שחזה סכנה זו.
גם הצופה, דבר ומעריב תקפו את תוצאות מדיניות העלייה של הממשלה והסוכנות כלפי יהודי ממרוקו ; באוגוסט 1956 קרא הבוקר לנחום גולדמן לקבל על עצמו לנהל משא ומתן להצלת יהודי מרוקו. גולדמן אכן ענה בעיתונות, שהוא מקווה למצוא הסדר לעלייה מצפון אפריקה – אך כיודע התנגד גולדמן נמרצות לעליית יהודי צפון אפריקה בכלל, ויהדות מרוקו בפרט, וגם לאחר עצמאות מרוקו לא פעל לעליית היהודים משם.
המצוקה של יהודי מרוקו נדחקה הצידה באותה שנה גם בגלל אירועים מדיניים חשובים : בפברואר 1955 התפטר שר הביטחון פנחס לבון, ובן גוריון חזר לממשלה למלא תפקיד זה ; ביולי 1955 נערכו הבחירות לכנסת ; והמתיחות עם מצרים הלכה וגברה.
ההקלות בסלקציה.
בשנים 1955 – 1956 נעשו עוד כמה הקלות בסלקציה, אך היו בבחינת "לעג לרש" שכן מינואר 1955 הופסק רישום המועמדים לעלייה מצפון אפריקה בשל המכסות הנמוכות שהוקצו לעלייה.
ביוני 1955 אושרו ההקלות הבאות :
מבחינה סוציאלית.
1 – מספר הנשפות היכולות להתלוות למפרנס אחד, הן עד שבע – במקום עד חמש.
2 – הורי ראש המשפחה או הורי אשתו – גם הם ייחשבו מעתה מלווים.
3 – אם יש למשפחה יותר ממפרנס בגיל העבודה, יכולות להילוות אליה מספר נשפות בלתי מוגבל, אם קיימים ביניהם קשרי משפחה ישירים – עד כה רשאים היו להילוות חמישה בלבד, ללא שום קשר למספר המפרנסים במשפחה.
מבחינה רפואית.
1 – אם במשפחה, שבה מפרנס בריא, יש נלווה נכה, שאיננו זקוק לאשפוז במוסד – למשל, עיוור, גידם, קיטע – מאשרים משפחה זו לעלייה – עד כה לא אושרה משפחה כזו לעלייה, אלא אם כן הסכימה להיפרד מן הנכה.
2 – אם במשפחה, שבה המפרנס בריא, יש נלווה במחלה כרונית, אשר לא יזדקק לאשפוז בעתיד הקרוב – מאשרים משפחה כזו לעלייה – עד כה לא אושרה משפחה כזו לעלייה.
בשנת 1956 ניתנו ההקלות בסלקציה ליהדות תוניסיה בלבד, משום שהחל במרץ 1956 החל השלטון הערבי במרוקו, שקיבלה עצמאות, להגביל עד כדי הפסקה את פעולות המוסדות היהודיים והציוניים.
ואלה היו ההקלות בסלקציה ליהודי תוניסיה ביוני 1956.
1 – גיל המפרנס : 50 – 17 – במקום 45 – 18.
2 – משפחה, שבה שני מפרנסים בריאים, רשאית להעלות ילד מפגר.
3 – כפרים שמתחסלים מעלים אתם גם מקרים של שחפת פתוחה – בהודעה מוקדמת למשרד הבריאות.
בתקופה זו הייתה בעיית הסלקציה למשנית. הבעיה העיקרית של יהודי מרוקו הייתה הגדלת מכסות העלייה – אך לכך התנגדו בממשלה והנהלת הסוכנות. וכך, עם סגירת שערי מרוקו, בה רשומים לעלייה 100.000 יהודים, ומתוכם 50.000 לאחר הסלקציה.
הסלקציה וההפליה בעלייה ובקליטה של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה- ממשלת צרפת והסלקציה-עמ' 161-157
האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל-2012
פיצול ושגשוג: הממלכות הזעירות
שני הח׳ליפים האחרונים היו שונים זה מזה תכלית שינוי. חכם השני, כמו אביו, היה פוליטיקאי מנוסה ושליט שחונך לשלטון, משכיל אמיתי ואוהב ספר. עם מותו בשנת 976 עברה הממלכה החזקה ביותר באירופה לידי הישאם השני, נער בן שתים־עשרה שגדל להיות מנהיג צללים בלבד. כוח השלטון האמיתי היה נתון בידיו של הווזיר הראשי, אל־מנסור הידוע, שהנוצרים זוכרים אותו בתור אלמנסור המטיל אימה, שיצא למסעי שוד על ממלכות הנוצרים והיה בוזז את פעמוני כנסיותיהם בתור סמל להשפלתם. אל־מנסור היה מביא דוגמאות עפר ממערכותיו הצבאיות הרבות וציווה לטמון אותן בקברו אחרי מותו. כשמולאה צוואתו בשנת 1002 נקברה איתו גם הח׳ליפות כולה, אף על פי שהוא עצמו לא היה יכול לדעת זאת.
שבע שנים לאחר מכן מת בנו ויורשו של אל־מנסור בנסיבות מסתוריות, ובכך החלה תקופה ארוכה של תוהו ובוהו ומלחמות אזרחים. התברר שהח׳ליפות אינה מוסד יציב שכל נתיניו נאמנים לו, אלא פסיפס של קבוצות מרוכזות בעצמן ומעמדות עילית של גורמים אתניים, שהדבק שחיבר ביניהם היה עוצמתו האישית וכישרון שלטונו של הח׳ליף. ערבים, ברברים ו״סלאבים״ (מוסלמים בני אירופה) פתחו בעימות קטלני על ירושת הממלכה, שכולם יחד חברו להרוס. בתוך עשרים ושתיים שנה הוכתרו והודחו תשעה ח׳ליפים, ושלושה מהם שלטו יותר מפעם אחת. בינתיים נבזזה קורדובה, אזורי הכפר הידלדלו, בני אדם איבדו את פרנסתם ואת ביטחונם ובכל מקום נעשו מעשי זוועה: סיפור עצוב, שמזכיר לנו שהפוליטיקה וההיסטוריה הפוליטית חשובות יותר בקביעת היבטים אחרים של חיי האדם ממה שההיסטוריוגרפיה כיום מוכנה להודות.
הח׳ליפות, שהייתה מתה זה כבר, בוטלה רשמית ב־1031. אל־אנדלוס התפצלה לממלכות זעירות ששלטו בהן סיעות אתניות יריבות (ערבים אנדלוסים בסוויליה, ברברים בגרנדה, סלאבים בוולנסיה ואלמריה וכיוצא בזה). המדינות המוסלמיות הנפרדות איבדו את ההגמוניה האסטרטגית שלהן בחצי האי ועכשיו נאלצו להעלות מס לאחת הממלכות הנוצריות – היפוך תפקידים שציין את ראשית הרקונקיסטה, התהליך האטי של התפשטות שלטון הנצרות כלפי דרום, שהיה עתיד להימשך עוד כמאתיים שנה.
עם התפוררות הח׳ליפות התגבש סטטוס קוו חדש. הסדר החדש שקם בחצי האי אפשר לתרבות האנדלוסית, שעדיין לא נס לחה, להביא לידי ביטוי את כוחות היצירה שלה בתנאים החדשים שנוצרו. התברר שפיצול פוליטי ומידה של אלימות מורגלת, אקראית אבל מרוסנת – כמו באיטליה במאה החמש־עשרה – עולים בקנה אחד עם התאוששות הכלכלה ותסיסה מחודשת ופריחה בתחומי התרבות.
נושא התואר ח׳ליף נחשב לשליחו של הנביא, ולח׳ליפות הישנה אכן נודעה משמעות דתית, ששכנה תמיד מתחת לתרבותה הארצית. לשליטי המדינות הקיקיוניות לא הייתה שום יומרה דתית שכזאת וכל שאיפותיהם התמצו בעושר ובתהילה. רובם היו אנשי העולם הזה, ״שזיקתם הדתית לאסלאם שטחית… ועיקר עניינם נתון לשירה, לספרות ולאמנות בכללותה.״ התפוררות השלטון המרכזי עודדה את שגשוג האמנויות, מפני שהשליטים הקיקיוניים הרבים ניסו לחקות את פאר בית אומיה בחצרותיהם שלהם, וגם הגבירים היהודים הלכו בדרכם.
פסגה מתונה
המאה האחת־עשרה נחשבת בעיני רבים לשיאו הראשון של תור הזהב היהודי, אבל הדבר הזה נכון רק בתחום התרבות. התמונה בתחום הכלכלה אחידה פחות. קרקעותיהם ומסחרם של יהודים רבים נפגעו קשה בגלל המלחמות, ולראשונה הסתמנה הגירה ניכרת של יהודים אל ארצות הנוצרים שבצפון. מצד אחר היו השליטים הקיקיוניים נוחים יותר מח׳ליפי בית אומיה לקבל יהודים במשרות בכירות. שבעים שנה לפני כן לא יכול חסדאי אבן שפרוט להתמנות רשמית לשר האוצר בח׳ליפות קורדובה, ועתה היה היהודי אסמעיל אבן נע׳רילה – שהיהודים קראו לו שמואל הנגיד – הווזיר הגדול בממלכת גרנדה, ועוד יהודים שימשו במשרות רמות במקומות אחרים. יותר מבבל מקום אחר לפני העת החדשה נשפטו בני אדם בספרד של הימים ההם לפי תועלתם, לפעמים אפילו לפי כישוריהם, ולא לפי מוצאם ודתם דווקא. הסובלנות, אף על פי שלא נחשבה צו מוסרי, הייתה הנחת יסוד תועלתנית והלך רוח נפוץ וטבעי, ואולי זו הסיבה שהיא פעלה(פחות או יותר).
הממלכות הקיקיוניות תרמו רבות לתרבות הערבית, ועוד יותר מזה לתרבות היהודית. העברית הייתה לשפה השלטת בשירה היהודית; עלתה קרנם של לימודי התלמוד, ובה־בעת ניכרה התפתחות של ממש בפילוסופיה בקרב יהודי ספרד. שירים בעברית נכתבו בכל מקום, ובתוך כך הומצאו ביטויים, ניבים, נגזרות והטיות חדשים ורבים מספור, מקצתם מבריקים וגאוניים ומקצתם עציים במקצת (מפני שהיו חיקוי מכני של צורות ערביות). נושא מפתיע שעורר רגשות עזים היה הדקדוק העברי. דומה שהתחום היובשני הזה הועמד על בסיס שיטתי(בידי יהודה חַיוּג׳ ובייחוד יונה אִבּן גִ׳נאח); ויחד עם ההתקדמות בחקר הסמנטיקה העברית סייע הדבר למפרשי המקרא לבחון מחדש את הטקסטים המקראיים ולהתפלמס על נושא מכריע בחשיבותו – פירוש דברי האל. בשל כך גדלה חשיבותו של חקר הלשון בקרב היהודים כמו בקרב הערבים, ובכמה מובנים הטרימה את עבודתם של ההומניסטים האירופים במאה השש־עשרה. כשפרסם אבן ג׳נאח את ספריו עבי הכרס על הדקדוק העברי(הוא התבסס על חיוג׳, אבל גם מתח עליו ביקורת חריפה) הייתה המחלוקת עזה כל כך עד ששמואל הנגיד עצמו, היהודי הבכיר ביותר באותה מאה, ראה צורך להתערב בה. על הכף היו מוטלות סוגיות כבדות משקל כגון שורשים שילשיים יוצאים מן הכלל – לא סוגיה מסעירה כשהיא לעצמה, אבל חשובה לפירוש המקרא – וגם עתידם ושמם הטוב של המלומדים.
שמואל הנגיד החזיק במשרה הרמה ביותר מכל יהודי ספרד לדורותיהם, אבל היה גם מלומד בעל שם בדורו ואחד המשוררים העבריים החשובים ביותר בכל הדורות. בתור הווזיר הראשי של גרנדה היה מעמדו גבוה משל חסדאי אבן שפרוט, על כל פנים מבחינה רשמית, אבל בפועל הייתה סמכותו מוגבלת ומקומית הרבה יותר, מפני ששירת רק את מדינת גרנדה הקטנה, השקועה בתככים ובפוליטיקה מקומית. איש בעל יכולות מפליאות היה, אבל כישרונו החשוב ביותר היה יכולתו לעשות שימוש פוליטי הולם בכישוריו האחרים, כלומר לנצל אותם בתור מנופי כוח.
רשימת הקשרים, התככים והמלחמות האינסופיות שבהם היה שמואל הנגיד מעורב ארוכה מכדי לפרטה. פורה לא פחות היה מפעלו הספרותי: שלושה ספרי שירים, שרבים מהם עדיין מרתקים את הקורא בן ימינו, מילון מונחים מקראיים, חיבורים על דקדוק עברי וסוגיות תלמודיות (הוא היה גם הרב הראשי של יהודי גרנדה ותלמידו של רבי חנוך בן משה). יצירתו הנועזת ביותר היא ניתוח פולמוסי של הסתירות בקוראן, שעליו הגיב המלומד המוסלמי אבן חזם בחשיפת הסתירות בתנ״ך. ביסודו של דבר צדקו שניהם, ושניהם גם יחד – בלי כוונה תחילה – העמידו את הבסיס לביקורת הקנונית של המקרא והקוראן. מה שמייחד את הפולמוס הזה הוא עצם קיומו: לא זו בלבד שיהודי עומד בראש מדינה מוסלמית, אלא הוא אף מותח ביקורת גלויה על דתה – תופעה יוצאת דופן בסובלנותה אפילו לאותה תקופה. (השוו, לדוגמה, את התגובות החריפות של האסלאמיסטים בימינו על כל ביקורת קלה שבקלות על הקוראן.) לגל האסלאמי שעתיד היה לשטוף את ספרד במהרה היו כמה קובלנות ממשיות להזין בהן את קנאותו.
היסטוריונים יהודים הוקסמו מאישיותו המרתקת של שמואל הנגיד וראו בו את התגלמות תור הזהב של יהודי ספרד. אבל רום מעלתו הפוליטי היה בסופו של דבר מקרה יוצא דופן שהתבסס על אישיותו שלו ושל אחרים, והוא הסתיים בכי רע. אחרי מותו מונה בנו יהוסף לווזיר ולרב, אבל מאחר שלא ניחן בכישורי אביו נפל יהוסף קורבן לאויביו. הוא ניסה להימלט מן הארמון בבושת פנים, מחופש לאפריקאי שחור, אבל התגלה ונטבח במקום. אחרי מותו פרצו בשכונות היהודיות של גרנדה פרעות רצחניות, שניזונו גם מן השנאה כלפי שמואל הנגיד ובנו. האסון שבו מסתיימת הפרשה מאלף לא פחות מגדולתו לשעבר של שמואל הנגיד. רק אם נתבונן בשני הקצוות גם יחד, ובאופיים האישי, נוכל להבין את חשיבותה של פרשת שמואל הנגיד בימים ההפכפכים ההם, כל כמה שהיו תור זהב.
האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל-2012-עמ' 46-42
יהדות מרוקו-הווי ומסורת-החינוך היהודי המסורתי ב"חדר" א-סלא-רפאל בן שמחון- תשנ"ד
מיקום ישיבתם של התלמידים
מיקום ישיבתם של התלמידים לא היה אחיד והוא נקבע בהתאם למעמדות. התלמידים קרוב למאה במספר, חולקו לשלושה סוגים או קטגוריות: בני העשירים ששילמו ׳׳שרט״ (שכר שימור) ׳ ישבו קרוב למלמד או מולו. אחריהם באו היתומים בני אבות (המיוחסים), שישבו מאחורי גבו של ה-רבבי. אלה היו קרובים לליבו של המלמד בגלל יתמותם, והוא גם דאג להושיבם מאחוריו לבל יתקררו, וכדי להשגיח טוב יותר עליהם. הסוג השלישי והאחרון היה מורכב מבני עמך. אלה היו בני העניים שלא שילמו כלל, כי ועד הקהילה היה משלם עבורם הם גם לא זכו לייחס מיוחד כלשהו. כאמור החדר(א-סלא) הזה נקרא בפי־כול-סלא דל-עניים (החדר של העניים) והמלמד זכה לכינוי ר׳ ברוך דל-עניים (ר׳ ברוך של העניים).
תלמידים אלה ישבו בשולי בית-הספר, בכניסה למבנה, במקום שהזכרנו אותו בשם א-רווא, משום שהיו בשולי החברה.
כיכר לחם חקוקה על הקיר
בקרב היהודים תושבי ה״מללאח״ וגם בקרב התלמידים שוכני הבנין, התהלכה תמיד ״שמועת אמת״ כי בדורות קדומים, הייתה פעם שנת בצורת ואחריה בא רעב כבד בכל ערי המגרב. בעלי הבנין בו למדנו אנו, אולצו למכור את כל הנכס בכיכר לחם (ביבוא), וההוכחה לכך היא שבקיר בחצר הבית(אוזה א-דאר), הייתה חקוקה על הקיר למעלה, צורת כיכר לחם, כעין נקב קדוח. אנו הילדים היינו מזינים את עינינו מפעם לפעם בציור, התייחסנו ל״כיכר הלחם״ כדבר רציני ביותר. גם זקני העיר סיפרו על המקרה הזה.
שכר שימור״ – שכר שמשלמים למלמד תורה לבנים. על פי הדין אסור לאדם לקחת שכר לימוד תורה, כמו שאמרו- מה אני בחינם, אף אתם בחינם (נדרים לז ע׳׳א). והשכר שהמלמד מקבל הוא רק ״שכר שימור״, שהוא שומר על התינוקות ואינו מניחם לצאת ולעסוק בדברים בטלים (ראה רש״י, שם). וקוראים לזה גם ״שכר פיסוק טעמים״ (שם) לאמור-שכר לימוד פיסוק הטעמים״ וזה לא נכלל בלימוד תורה. שכר זה נקרא גם ״שכר מותנה״ (זעפרני, חינוך) וגם ״שכר בטלה״(ירושלמי, נדרים לח, ג׳ בסוף) שהמלמדים מבטלים את זמנם בלימוד התלמידים ואינם יכולים לעסוק בעבודה אחרת.
לפ׳לוס דלמא
בערי נמל כמו קאזבלנקה, רבאט ועוד, לא היו בארות מים לשתייה בבתים, ובכלל לא היו מים זורמים. המלמדים הצטרכו לקנות נאדות רבים של מים מה־גרראב (שואב המים), לשתייה ולנטילת ידיים, והטילו על הורי התלמידים תשלום שבועי לפלוט דלמא (דמי המים), שלא כולם שילמו.
א-רימא (האיצטבה)
בבית־ספר שלנו הייתה איצטבה גבוהה ורחבה ששימשה ספרייה למלמד ועליה היו מונחים גמרות ישנות, ספרי פוסקים ושו״ת. ה-רבבי עיין בהם מפעם לפעם במשך שעות היום. ספרי הגמרא היו גדולים עם כריכות עור עבה ושכבות של אבק עליהם. הגמרות שימשו את ה-רבבי למטרה נוספת: כאשר היה מתגלע סיכסוך בין יהודים או בין יהודי למוסלמי, בעלי הדין היו באים לפני ה-רבבי שישלים ביניהם. הלה היה פוסק על אחד הצדדים מתן שבועה על הגמרא ובשבילנו הייתה זו חווייה גדולה ובלתי־נשכחת. הילדים נכחו ב״טקס השבועה״ ולאחר שהיהודי נשבע ויצא לדרכו, כל התלמידים רצו אחריו במין קריאת בוז: ״חלאיף תאליף! ובוק שאריף לאמור: נשבע שוגה! ואביך זקן [טועה], אולי משום שהשבועה אסורה בכל מצב! ה- רימא (איצטבה) מילאה תפקיד נוסף ולא פחות חשוב: כל חפץ או צעצוע כגון כדור או מקלע לציד ציפורים שהיה מתגלה אצל תלמיד, הוחרם מיד ונזרק למעלה לאיצטבה. מאחר והיא הייתה גבוהה, אף תלמיד לא הגיע אליה וגם לא העז לנסות. ההחרמות נשארו שם למעלה עד ערב חג הפסח, כאשר ה-רבבי עשה ביעור חמץ. ביום זה הוא היה מרוקן ומנקה את האיצטבה, וכל ההחרמות של השנה הוחזרו לבעליהן החוקיים. כל תלמיד ניסה לאתר את רכושו וזכה בו מחדש. התלמידים חיכו ליום זה, יותר ממה שחיכו לחג עצמו.
אישיותו והשכלתו של המלמד
מהמלמד לא נדרשה השכלה מיוחדת כלשהי. כל תלמיד־חכם שמצבו הכלכלי היה ירוד ולא הצליח למצוא פרנסה אחרת, היה פונה להוראה שלא הייתה כפופה לבחינות, להכשרה פדגוגית מינימלית או לפיקוח כלשהו. הוא גם לא זכה להערכה ראוייה ומלמד אחד שלא היה כל כך מוצלח, זכה במכנאס לכינוי א-רבבי דזזאפון (ה-רבבי היפני או ה-רבבי מיפן) על כן עלינו להבין את מצבו של המלמד חסר ההכשרה המתאימה, אשר לעיתים קרובות הוא היה מבוגר מדי ומטפל בעת ובעונה אחת במספר רב של תלמידים (100-80) שהם מעל ליכולתו וברמות לימודים שונות.
״א-רבבי דזזאפון״: בשנות העשרים והשלושים של המאה הנוכחית, היפנים הציפו אז את שווקי העולם בסחורות זולות ובטיב ירוד. מרוקו הייתה אחת הארצות שהוצפה בסחורות אלה. כך שיצא אז, שם רע ליפן ולטובין שלה, וכאשר היו רוצים להעריך אדם לא מוצלח, היו משווים אותו ליפני או לסחורה יפנית, כך יצא שם רע הן ליפן והן לאיש ״המורה״ שלנו.
מצבו של המלמד היה כה קשה, עד שנהגו לומר כסיל למזארי, וואלא תקרייא דדרארי – מוטב ניקוי הביבין ולא לימוד דרדקי; ילדי המללאח, עמ' 68; זעפרני חינוך, עמי 128 ״זו מלאכת עוני״. לא פעם מחליף המורה את מקצועו משיש לו אפשרות לכך״: לסקר, מ׳ 171 ״מעמדו של המלמד היה רופף למדי, כי מעודו לא קיבל הכשרה פורמאלית, שכן הוא חי בעוני שאין דומה לו״(לאף מלמד לא היתה תעודת הסמכה כלשהי, וכל הבא ליטול ״שם המורה״ יבוא ויטול).
מצבו החומרי של המלמד
ה-שרט (שכר מותנה) שקיבל המלמד מהורי התלמידים, היה כה זעום שלא היה בו אלא כדי לחיות בדוחק רב ובעוני. מה גם שתלמידים רבים עזבו את החדר בגיל שתים־עשרה, ונעשו שוליות בבתי־מלאכה. מחבר קהלת צפרו מציין, כי השכר הזעום ששולם למלמד היה תלוי בנדיבותו וברוחב ליבו של האב שהתייחס לתשלום כאל נדבה או צדקה. והוא מוסיף שהיו הורים אחדים שעיכבו את התשלום במתכוון או שלא שילמו בכלל, ובזמן הפירעון, הם הוציאו את הבן בתואנה שהמורה לא עמד בקריטריון המקובל, שהרמה הייתה נמוכה ושהבן לא הפיק כל תועלת מלימודיו. וכך סבל התלמיד משני צדדים: מאביו שלא חינכו כדבעי, ומרבו שלא לימדו כיאות.
ה-רבבי חיפש לו איפוא דרכים נוספות, להגדיל את הכנסותיו ולהרבות את שכרו. הוא הגדיל את מספר התלמידים מעל למשוער, ונוצרה צפיפות איומה בחדרים (קהלת צפרו). תלמידים חדשים התקבלו יום־יום כי לא היה תקן לאיכלוס החדר, כמו שלא היו קיימים תאריכי הרשמה קבועים, לקבלת תלמידים חדשים. מאחר ומלאכת המלמד הייתה ״מלאכת עוני״(זעפרני, חינוך), הוא נאלץ למצוא לו עיסוקים נוספים ופרנסות מזדמנות, כדי להתמודד עם החיים הקשים. רובם היו שוחטים, מוהלים, ולפעמים גם שליחי ציבור. בין המלמדים היו גם מקשטי לולבים לפני חג הסוכות . היו גם מקומות שבהם המלמד היה הספק היחידי של צורכי כתיבה, וממנו חייב היה התלמיד לקנות את הנייר, הקולמוס מקנה־סוף והחומש. אחרים, כמו בעיר רבאט למשל, מלמד היה ספק סוכריות וממתקים לתלמידיו-תמורת תשלום.
בניגוד להורים שזילזלו במלמד, היו הורים ברובם תושבי הכפרים שבדרום, אשר התחשבו תמיד במצבו של המלמד, התייחסו אליו בהבנה ובכבוד ועזרו לו במתנות בהתאם למשלוח ידם. אם אבי הנער היה קצב, הוא נהג להביא למלמד מפעם לפעם פרוסות כבד, מעיים, רגל פרה או נתחי־בשר. גם הירקן הביא ירקות ופירות, וכן הלאה. נוסף לזה, נהגו אנשי הכפרים בדרום, להעניק למלמד ולשו״ב מתנות והטבות מיוחדות: כל בהמה שנשחטה, המלמד היה מקבל ממנה את מנת חלקו מן המובחר, וכל זה בנוסף למענקים האישיים שהיה מקבל מהורים שבנם ידע לקרוא בחומש, או שזכה לעלות למפטיר או שהגיע לבר-מצווה.
כוסכוס נגד חלומות רעים
כיבוד נוסף לו זכה המלמד מאת הורי התלמידים, הוא ה-כוסכוס. אמונה עממית חזקה רווחת בין נשי הדרום ואזורי האטלאס, והיא: אם האשה חולמת איזה חלום רע בלילה, למחרת היא מביאה ל״סלא, שתי קערות כוסכוס, אחת למלמד והשנייה לתלמידיו. הילדים מחסלים בו במקום את ה־כוסכוס ומברכים את האשה, ואילו ה-רבבי לוקח את הקערה לביתו, עושה ״מי שברך״ לאשה, ומבטל ממנה את החלומות הרעים. בזכות ברכה זו, בטלים ומבוטלים כל החלומות הרעים העתידיים.
רבי ברוך ב״ר אברהם טולידאנו
מול המלמדים הבינוניים, היו אחרים בעלי שיעור קומה כמו ה-רבבי שלנו ר׳ ברוך טולידאנו זצ״ל אשר ברבות השנים מונה לדיין בעיר וישב על כס הדיינות עשרות שנים, עד ליציאתו לגימלאות.
ה-רבכי שלנו, היה גם משורר נשגב ותלמודי עצום. זוכרני שביום היה נוהג לעיין בגמרות שהיו מונחות לידו, קורא, כותב וגם מעשן הרבה, ואנו תלמידיו, בחרדת קודש הבטנו תמיד עליו; ובפרט, כאשר הוא היה עוצם את עיניו בשעה שבירך ״שהכל נהיה בדברו״, בכל עת שרצה ללגום מהתה המונח לידו, או בשעת ״קריאת שמע״ במלה ״א-ח-ד״… בה היה מושך ומושך, ומכוון בשעת תפילת ערבית ב״חדר״. הוא אהב את תלמידיו והתעניין במצבם. כמו כן תלמיד שיחלה ובפרט אם הוא היה יתום, היה ה־רבבי מרבה לדרוש בשלומו ולהתעניין במצב משפחתו. וכשהתלמיד הבריא וחזר לאיתנו וללימודיו הוא זכה לייחס מיוחד, וה-רבבי נהג בו בחן ובחסד.
יהדות מרוקו-הווי ומסורת-החינוך היהודי המסורתי ב"חדר" א-סלא-רפאל בן שמחון- תשנ"ד-עמ'174-171
משפחת טולידאנו- יעקב טל טולידאנו אילנות יוחסין ותולדות בני המשפחה, מאמצע המאה השלוש עשרה ועד ימינו
משפחות טולידאנו
ההיסטוריה של משפחות טולידאנו
מוצאה של משפחת טולידאנו הוא מהעיר טולידו שהיתה באותה עת בירת ממלכת קסטיליה. אולם עוד לפני הגירוש 1492 אנו מוצאים את בניה מפוזרים על פני כל חצי האי האיברי. לא מצאנו בני משפחת טולידאנו שחיו, לפני הגירוש בארצות שמחוץ לחצי האי האיברי. מצאנו בני משפחה זו חיים בין השנים 1242 (לפני למעלה מ-765 שנה) ועד לגירוש של שנת 1492, בערים הבאות;
בממלכת קסטיליה; בערים טולידו, אווילה, פלסנסיה, סיודאד-ריאל, מקידה ונוביס. בממלכת אראגון; בערים דארוקה טרואל וטורטוסה. בממלכת נבארה; בעיר טודלה. בממלכת ואלנסיה; בערים סגונטו, סגורבה, מורא וקסטליון. בממלכת פורטוגל; בעיר ליסבון. בממלכת גרנדה; בעיר חא׳אין.
האגדה הרווחת בין צאצאי בניה של המשפחה על מקור השם, מספרת, כי בעת שיצאו בני המשפחה מהעיר טולידו בגירוש, אימצו את השם טולידא-נו(טולידא-לא, בספרדית), כדי לציין את הנדר אשר נדרו ואשר לפיו גזרו על עצמם ועל צאצאיהם לבלי שוב לעולם לעיר זו. לאמור, לעולם לא נשוב לעיר טולידו. אולם אנו יודעים כי זו רק אגדה, ויהודים נושאי שם ״טולידאנו״ נמצאו בספרד, שנים רבות לפני הגירוש. והאמת היא כי פירוש השם הוא ׳איש טולידו׳, בשפה הספרדית. והרב ברוך בן יהודה טולידאנו, יליד פקיעין אומר, כי פירוש השם הוא מ ׳טולידא אנו׳. כותבים את השם טולידאנו עם יוד ואלף המציינות, בלאדינו, תנועות צירה וקמץ. אנו, בני משפחות טולידאנו גאים מאד בשם משפחתנו, אבל אין אנו שוכחים כי הכבוד אינו נובע מהשם, או מהייחוס, אלא ממה שהאדם הינו.
ובסלוניקי, עוד לפני הגירוש של 1492, חיו יהודים מקסטיליה שהגיעו אליה בשנת 1391 כתוצאה של מה שנקרא במקורותינו ״הגירוש הקטן״. חסרים לנו 58 שנים (משנת הגירוש, 1492, ועד 1550, שהיא, לפי הערכה, שנת הולדתו בסלוניקי של יוסף, אבי דניאל ראש משפחתנו) כדי לדעת מאיזו עיר הגיעו אבותיו של יוסף. אין אנו יודעים פרטים אודות אבותיו של יוסף אולם ניתן לשחזר בצורה גסה ולא מחייבת את אבותיו וללכת אחורה עד לגירוש מספרד בשנת 1492 ;
יוסף הנדון, שהוא אביו של דניאל, הנו דור חמישי לגירוש מספרד.
דור רביעי לגירוש ־ הוא אביו של יוסף, נולד בסלוניקי בשנת 1530 בקירוב. שמו אולי דניאל או ברוך.
דור שלישי לגירוש – הוא סבו של יוסף, נולד בסלוניקי בשנת 1510 בקירוב. שמו אולי יוסף.
דור שני לגירוש – הוא סבא רבא (אב שילש) של יוסף, נולד בספרד בשנת 1490 בקירוב. בן שנתיים בגירוש. שמו אולי דניאל או ברוך.
דור ראשון לגירוש – אבי סבא רבא(אב ריבע) של יוסף, נולד בספרד בשנת 1470 בקירוב. שמו אולי יוסף.
לפיכך ניתן לקבוע כי סב סבו(אב ריבע) של יוסף הוא דור ראשון לגירוש. אבי סבו(סבא רבא) של יוסף הוא דור שני לגירוש. סבו של יוסף הוא דור שלישי לגירוש. אביו של יוסף הנו דור רביעי לגירוש ויוסף הוא דור חמישי לגירוש. וכך גם סומנו בני האילן של דניאל. שתי הספרות הראשונות במספר האישי שניתן לכל אחד מצאצאיו של דניאל, מציינות את הדור מגירוש ספרד.
מאחר ואנו יודעים, לפי הכתובות של בני המשפחה, כי התואר של דניאל הוא ״ראש חכמי קסטיליה״, אנו יכולים להניח כי אבותיו של דניאל הגיעו לסלוניקי מאחת הערים הבאות שבממלכת קסטיליה; טולידו, אווילה, פלסנסיה, סיודאד-ריאל, מקידה או נוביס.
והרב יעקב משה בן יהודה טולידאנו, יליד טבריה , מציין בספרו ההלכתי שו״ת ״הים הגדול״ (קהיר תרצ״א), כי אבותיו יצאו את ספרד בגירוש-קטן(1391). אנו לא מצאנו הוכחות לכך אם כי זו אפשרות.
בני משפחת טולידאנו פזורים כיום בכל קצווי תבל; בדרום ומרכז אמריקה, בארה״ב ובקנדה, באירופה: בעיקר בצרפת, אנגליה, ספרד, פורטוגל טורקיה וארצות הבלקאן. בצפון אפריקה: מרוקו בה נותרו עדיין מתי מעט שטרם עלו לישראל. מצאנו בני משפחה זו אף באיים הקריביים, בפיליפינים ובאמזונס של פרו. וכמובן בישראל בה מרוכז המספר הגדול ביותר של בניה.
מתי הגיעו בני המשפחה לספרד? אגדה אחת מספרת כי היהודים הגיעו לראשונה לחצי האי האיברי אחרי חורבן בית ראשון. גדליה בן אחיקם. מונה על ידי נבוכדנצאר מלך בבל, כנציב בארץ יהודה, לאחר חורבן בית ראשון. גדליה, שלא היה מבית-דוד, נרצח על ידי אנשים מזרע־המלוכה, כמו ישמעאל בן נתניה בן אלישמע ואנשיו שבאו מארץ עמון. אלה האחרונים נתקנאו בגדליהו. שנעשה ראש מדינה בלא שהיה ממשפחת-המלוכה, ורצחו אותו. ובספר ירמיה (פרק נב, פסוק ל) כתוב ״בשנת שלש ועשרים לנבוכדנצאר רעל־הגלה נבוזראדן רב-טבחים יהודים …" כלומר חמש שנים אחר החורבן (581 לפנה״ס), הוגלתה גלות שלישת מיהודה לבבל גלות זו היתה ענש של הבבלים על רציחת גדליהו והבבליים שהיו עמו. מכל מקום, קודם שהספיקו הבבלים להצע את העונש, ברחו חלק ניכר מתושבי ארץ יהודה, ובמיוחד מבני משפחות המלוכה, למצרים, ולקחו עמם למצרים גם את ירמיהו הנביא. כנראה שיהודים אלה המשיכו בבריחתם מערבה דרך צפון אפריקה או דרך הים, והגיעו עד חצי האי האיברי שפ התיישבו ובנו ערים. השם טולידה (או טוליטולה, כפי שנקראה אז) נגזר מהמילה העברית טלטלה או תולדות(דורות). העיר יושבה ע״י שבטים עבריים מיוחסים, בעיקר משבט יהודה, שכינו עצמם יכני גלות ירושלים אשר בספרד׳. ההוכחה לקשר של יהודי ספרד לשבט יהודה הן הערים הסובבות טולידו, כמו איסקלונה (Escalona), היא אשקלון. יפס (Yepes) היא יפו. מקידה (Maqueda) היא מקידה המקראית. אסקה (Aceca) היא עזקה (ירמיה לד, ז). ויהודי ספרד תמיד טענו, בפני רודפיהם הנוצרים, שאין להם קשר לצליבת ישו כי אבותיהם הגיעו לספרד זמן רב לפני תקופתו.
מקידה (Maqueda)-בפרובינצית טולידו. כחמישים קילומטר דרומית מערבית למדריד. העיר מוזכרת בספר יהושע(י׳ כוו), ״ואת מקדה לכד יהושע ביום ההוא ויכה לפי-חרב …" (מקידה המקראית נמצאה דרומית לקרית יערים, בפרוזדור ירושלים).
סברה אחרת, ובה תומכים רוב ההיסטוריונים, טוענת כי היהודים הוגלו לספרד ע״י הרומאים לאחר חורבן בית שני. והרומאים ששלטו בספרד באותה עת, הם שהגלו יהודים מארץ ישראל למקום המרוחק ביותר באגן הים התיכון ׳׳ לסוף העולם׳. ואפשר שהגולים שהובאו לחצי האי האיברי על ידי הרומאים, התווספו על אחיהם גולי נבוכדנצאר. כך או אחרת, כשהיהודים הגיעו לספרד הם מצאו בה עובדי אלילים. הנצרות תגיע לספרד מאות שנים מאוחר יותר.
מקורות ותעודות
התיעוד הרב ביותר והאמין ביותר שיש לנו על קורות משפחה זו הוא החומר שנאסף, ואשר שימש יסוד להכנת ספר זה והוא אודות צאצאיו של רבי דניאל בן יוסף טולידאנו. בכתבי־יד, ספרות תורנית, תעודות וספרים שנכתבו על ידי המשפחה ואחרים, בתקופה שבין אמצע המאה הי״ז ועד ימינו. יש גם תיעוד ארכיוני ספרדי אמין, מאמצע המאה הי"ג ועד לגירוש, המתייחס לאנשים בודדים נושאי שם ״טולידאנו״, שחיו בחצי האי האיברי, ועוד נדון בהם בפרוטרוט בהמשך.
בספר זה קובצו תולדות חייהם של נושאי השם טולידאנו מכל קצוות תבל. לא תמיד נמצא קשר דם ביניהם. לכן חולקו בני המשפחה באילנות נפרדים. כאשר כל אילן כולל בני משפחה שיש קשר דם בין משתתפיו. אין זאת אומרת כי אין קשר דם בין אנשי האילנות השונים. ורק אפשר לומר כי עדיין לא נמצא קשר זה. האילן הגדול ביותר הוא אילן מס1, האילן של הרב דניאל בן יוסף טולידאנו יליד סלוניקי. אשר מפאת גודלו הוא חולק לשבעה עשר מקטעים נפרדים אשר יש קשר דם בין אנשיהם.
זה כולל אילן מס. 1 ועוד 23 אילנות נוספים. אילנות א עד כג, שהם ענפים של האילן הראשי. ויש לראות את כל 24 האילנות כאילן אחד. אילנות מס. 20 ואילך הם אילנות של בני משפחה שעדין לא נמצא להם קשר לאילן הראשי, שהוא האילן של רבי דניאל טולידאנו. יש בספר בני משפחה בודדים וגם משפחות קטנות, פחות משלשה דורות, אשר להם לא הוכנו אילנות.
יסודותיו של האילן של רבי דניאל טולידאנו מתבססים על ׳סדר היחס׳ שכתב רבי חביב בן חיים טולידאנו בעיר מקנאס לפני שנת.1680 רבי חביב בן חיים טולידאנו היה רב ודיין. נולד בפאס בשנת 1657 ונפטר במקנאס ביום שבת, ו׳ חשוון תע״ו(2/11/1715), בן 58 במותו. אפשר לקבל את האילן הגנאלוגי שחיבר רבי חביב בן חיים טולידאנו כאמין ביותר מהסיבות הבאות;
- האילן נכתב בזמן אמת, הרב חביב חי באותו זמן ובאותו מקום.
- האילן אינו גדול, כך שאין אפשרות לטעויות.
־ רבי חביב בן חיים טולידאנו רשם את בני משפחתו הקרובים, ויש להניח כי את רובם הכיר אישית.
רבי חביב בן חיים טולידאנו היה דיין, וזה מוסיף לאמינותו.
להלן ״סדר היחס״ שכתב רבי חביב בן חיים, אותו העתיק, והוסיף עליו, רבי יהודה טולידאנו המכונה רבי הדוס, והוא אחד מצאצאיו של רבי חביב בן חיים;
״ זה הוא היחס שלנו משפחת טולידאנו. אנחנו משאלוניקי יע״א ובא החכם הכשר ראש ישיבת פאס יע"א ר׳ דניאל טולידאנו מעיר שאלוניקי לפאס והוליד את החכם הר' חיים והר, יוסף, והה״ר חיים ילד את הר' חביב החסיד ור' דניאל. והרי יוסף ילד את הרי דניאל והרי ברוך, והרי דניאל אחי הרי חביב החסיד ילד ילד אחד וקראו חיים, והר' דניאל. והר' יוסף ילד את הר' דניאל והר' ברוך,והר' דניאל אחי הר' חביב החסיד ילד ילד אחד וקראו חיים,והרי' חיים זה ילד את ר׳ דניאל ויוסף ומשה וברוך, והר' חביב ילד את אבא מארי החכם רבי חיים ור' יצחק, ואבא מארי ר׳ חיים
ילד את משה ואת חביב ואת יהודה, ור׳ יצחק אחיו ילד את חביב ואת משה ואת חיים. והר' דניאל אחי הר' ברוך ילד את יוסף ומשה ועייאד וחיים ואברהם ופנחס יהודה ונחמיה. והר' ברוך אחי הר' דניאל ילד את יוסף ומשה ופנחס וחיים ואברהם ויצחק. זוהי משפחתנו, אני הכותב זעירא דמן חברייא ע״ה-על החתום- חביב בהה״ר חיים טולידאנו נר״ו״.
והמעתיק סיים ״ע"כ"- עד כאן – מצאתי בכ״י ממש אנכי הקטן יהודה ס״ט בלא״א מאיר טולידאנו ס״ט בלא״צ-בן לאדוני איש צדיק- משה נ"ע בלא״צ אליעזר נ״ע. בלא״ז החה״ש יהודה טולידאנו ז״ל אחי הרב כותב היחס הנז׳(הנזכר) זלה״ה״.
מקורות נוספים הם הכתוּבּות של בני המשפחה אשר בהן נרשמו אבותיהם של החתן והכלה. ספרים שכתבו המשפחה ואחרים בנושאי גנאלוגיה. ספרו של י. אברהם לארידו (בצרפתית) "לה נום דה גיויף דה מרוק״.( les noms des Juifs du Maroc), ספרו של ד. יצחק לארידו(בספרדית) ״ממוריאס דה און וייגיו טנגירינו(de un Viejo Tangerino Memorias) ניתן למצוא בו פרטים הקשורים לבני המשפחה ילידי טנג׳יר. ספרו של חוזה מריה אביקסיס(בפורטוגזית ״גנאולוגיה הבראיקה״(Genealogía Hebraica, דן בעיקר בבני משפחה יוצאי טנג׳ר גיברלטר לונדון וליסבון. ומסתמך על מסמכים מלונדון(ביה״כ בוויס מרקס). ספרו של הרב יוסף משאש ׳אוצר המכתבים״ הוא מקור טוב לתולדות ; משפחות טולידאנו ממקנאס. ספר תקנות חכמי מקנאס. והחשוב מכולם הוא ספרו של הרב יעקב משה סולידי (רימ״ט),נר המערב.
אילן נוסף הוא האילן שכתב הרב חביב בן אליעזר טולידאנו(1870-1800) בשנת 1837 בהיותו בעיר ספאקס, עיר נמל בתוניסיה, כשהמתין לאוניה שתסיע אותו לליוורנו, איטליה. הרב חביב בן אליעזר טולידאנו נסע לליוורנו לצורך הדפסת ספרו ״פה ישרים״. בעיר ספאקס הוא פוגש את האחים אברהם ויונה טולידאנו, אשר עזרו לו במימון הדפסת ספרו ובתמורה כתב להם את סדר היחס ״וכתבתי מה שנשאר בזכרוני ומה שהיה כתוב בכתובת א״א [אדוני אבי]״.
למרות שמספר כתוּבּות של בני המשפחה התבססו על האילן של הרב חביב בן אליעזר. אנו העדפנו להתבסס על הכּתוּבּות, והן הרוב, שהתבססו על האילן שכתב הרב חביב בן חיים שהוא מקדים את האילן של חביב בן אליעזר ביותר ממאה וחמישים שנה, ונכתב בזמן אמת.
משפחת טולידאנו- יעקב טל טולידאנו
אילנות יוחסין ותולדות בני המשפחה, מאמצע המאה השלוש עשרה ועד ימינו
דברי משפטנים-הד'ימה-בת יאור 1986
- 15. בתי־כנסת וכנסיות
בתחילת המאה ה־14, לאחר שסגרו את מקומות עבודת־האלוהים של הד׳ימים, שאלו לדעתו של המשפטן אבן־תיימיה בנושא.
תַקִי אל־דין אחמד אבן תַיימִיה, מראשי האסכולה החַנְבַּלית (היותר מחמירה שבאסכולות המשפט המוסלמיות), 1328-1263.
מה דעתך (ישמור אללה חסדו לך) בדבר בתי־הכנסת בקאהיר ובשאר מקומות שנסגרו בצו השלטונות, בשים לב לכך שהיהודים והנוצרים טוענים כי עוול הוא זה והם מבקשים לשוב ולפתוח את הבניינים האלה, ולתכלית זו דרשו את התערבותו של השליט (ישמרהו אללה, ינצרהו ויגוננהו!)? כלום יש להיענות לבקשתם או לא, שכן לדבריהם בתי־הכנסת והכנסיות האלה עתיקים הם מאד וכבר היו קיימים בזמנו של אמיר־המאמינים, עומר בן ח׳טאב ואחרים? הם מבקשים להשאירם כמו שהיו בזמנו של עומר ושאר הח׳ליפים והם טוענים שסגירתם של בתי־הכנסת האלה מנוגדת לתנאים שהעמידו הח׳ליפים הצדיקים, ״אל־ח׳לפא אל־ראשדון״.(ארבעת החליפים הראשונים: אבו בכר, עומר, עות'מאן ועלי-661-632 )
חשובת אבן־תיימיה: באשר לטענתם שעוול עשו המוסלמים בסגירת כּנאיס [מקומות פולחן] אלה, הרי זה שקר המנוגד באמת לדעתם של כלל המוסלמים. אכן, כל המוסלמים והאמאמים מלשעבר, כדוגמת ספיאן אל־תַ׳וְרִי,- אבו עבדאללה ספיאן אל־ת׳ורי(מאה ח׳), חכם־דת וסגפן מהולל.אל־אוזאעי, – אבו־עמר אל־אוזאעי(מאה ח׳), מראשי נציגיה של אסכולה במשפט הדתי, שהתפתחה בראשית האסלאם בסוריה ונעלמה. אל־חאו־ת׳ אבן אסעד – אבו־עבדאללה חארת׳ בן אסעד אל־מֻחאסָבי (נפ׳ 857), איש־הלכה וחכם־דת מן האסכולה השאפעית- ואחרים, וכן חברי הנביא ותלמידיהם (יברכם אללה כל הימים!), פוסקים פה־אחד שאם יחפוץ האמאם להרוס את כל בתי־הכנסת והכנסיות בארצות המאמינים, למשל במצרים, בסודאן, בגלילות הפרת בסוריה ובארצות כדוגמתן, אם ירצה להחריבם כדעתם של הגורסים כך, לא עוול יהיה זה מצדו ולא עוד אלא חובה תהיה זו להישמע לו. כל אשר יקומו נגדו יעבור על אמנת אללה ויחטא חטא מתועב מאין כמוהו. יתר על כן, אם הם טוענים שבתי־הכנסת והכנסיות האלה קיימים מימי עומר אבן אל־ח׳טאב וכי ״הח׳ליפים הצדיקים״ השאירום בבעלותם, הרי גם זה שקר. המסורת מוכיחה שקאהיר נוסדה כשלוש־מאות שנה לאחר עומר אבן אל־ח׳טאב, לאחר בגדאד, בצרה, כופה וואסט. יתר על כן, מוסכם על המוסלמים שאסור ליהודים ולנוצרים לבנות בתי־כנסת וכנסיות בערים שנוסדו על־ידי המוסלמים.
אפילו כאשר הושג הכיבוש המוסלמי בכניעה ובחוזה־שלום ועקב כך הורשו היהודים והנוצרים להחזיק במקומות־פולחנם, בכל־זאת אפילו אז העמיד עומר תנאי שלא יבנו חדשים בשטחים הכבושים, ובוודאי לא בערים שיסדו המוסלמים. באשר לארצות שנכבשו בזרוע (כגון ארץ־הנהריים ומצרים, שבהן לא הוצעה כניעה למוסלמים), ואשר בהן בנו המוסלמים ערים, רשאים הם אפילו לסלק את בתי־הכנסת והכנסיות העומדים כבר על תלם לבל יישארו עוד בתי־כנסת וכנסיות, אלא אם כן נעשה חוזה שנתן רשות מעין זו. (עמ׳ 10-9)
אבן־תיימיה, אצל שריינר
16.מקומות־התפילה של הד׳ימים, מלבושיהם ומנהגם
אלה הסבורים כי תועבה היא להתפלל בכנסיה או בבית־כנסת מוסיפים ואומרים שאלה הם מקומות של כפירה ועבודה זרה. אכן נתעבים הם יותר מבתי־מרחץ, בתי־קברות או מזבלות, שהרי אלה מקומות של זעם־האלוהים. בדומה לזה אסר הנביא על התפילה בארץ־בבל לאמור: ״ארורה היא״. ועל סמך המארה הזאת הצדיק את ההימנעות מן התפילה שם. והנה הכנסיות הללו הן מקומות של מארה וזעם־אלוהים, ורוגז יירד על אשר בתוכן, כדברי אחד מחברי הנביא: ״התרחק מן היהודים והנוצרים בימי חגיהם כי זעם יירד עליהם בעת ההיא״. יתר על כן, הלא בתיהם של אויבי אללה הם אלה, ואין לסגוד לאללה בבתי אויביו. (עמ׳ 57-56)
אסור להם (לנוצרים) להשמיע במקושיהם אלא בחשאי במעמקי כנסיותיהם כי צליל המקושים הוא דגל הכפירה וגם סימנה החיצון […] אמר מאלךּ אבן־אנאס: ״בהישמע המקושים זעפו של הרחמן מתעורר, ואז מלאכים יורדים אל ארבע כנפות הארץ וחוזרים ואומרים: ׳אמרו כי אחד הוא/ עד אשר ישוב ריבון־העולמים מזעפו״.
(עמ׳ 61-59)
הסיבה להשמעתם בתוך הכנסיה היא שאפשר יהיה לאסור עליהם בסופו של דבר. שהרי ברגיל המקושים תלויים במרומי הכנסיה כדי שיישמע קולם למרחקים כאשר יצלצלו בהם. אם ייאלצו להקיש בכנסיה פנימה הרי לא ישמע איש את ההקשה ולא ישים לב אליה, ממילא יבוטל מכל־וכל ולפי שלא יצלח למטרתם […] אכן באמצעות האד׳אן [קריאת־התפילה המוסלמית] ביטל אללה ישתבח־ויתעלה את השמעת המקוש הנוצרי ושופר (־האיל) היהודי לפי שהאד׳אן הוא בבחינת קריאה לאללה ישתבח וייחודו ועבודתו … והוא פיאור האסלאם, גילוי הקריאה־לאמת, החנקת קריאת הכפירה, ובכך הומרו המקוש והטנבור… ממש כמו שהמיר את כתבי השטן בקוראן. (עמ׳ 62)
מלבושים מיוחדים
״השפלה וקלס יפלו בגורל הממרים את פי״. הד׳ימים הם הממרים ביותר את מצוותו והמפירים ביותר את דברו; לכן יאה להם שיושפלו על־ידי שיבדילום ממנהג המוסלמים שאותם רומם אללה מכוח ציותם לו ולנביאו יתר על אלה שהמרו את פיו ואת פי שליחו. את אלה השפיל, זילזל בהם ושם אותם לתועבה, למען יהיה אות־הבוז גלוי עליהם לעיני־כל ועל־פי מראיהם יבדילום. החובה לכפות עליהם סימן מובהק (ע׳יאר) הריהי ברורה מדברי הנביא: ״מי אשר ידמה להם (לד׳ימים) ייחשב אחד מהם״. […] חובה היא לאלץ את הכופר להישאר דומה לבני־עמו למען יוכלו המוסלמים לגלותו. הכי לא אמר הנביא: ״הרוכב יברך לשלום את ההולך רגלי, ההולך רגלי את היושב, היחיד את העצרת״ […] לכן אסור להקדים שלום ליהודי או לנוצרי. אם אותנו [המוסלמים] יברך אחד מהם לשלום וענינו: ״ועליך״. הואיל וכך מנהג אמירת־השלום, הרי יש לכפות על הד׳ימים מלבוש מיוחד כדי שאפשר יהיה לזהותם ולקיים כיאות את הדין בענין אמירת השלום ולמען יוכל המוסלמי לדעת מי הוא שבירכו לשלום: האם מוסלמי הוא, שראוי לברכו בשלום, אוד׳ימי הוא, שאינו ראוי? […] יתר על כן, המלבוש המיוחד יפה גם לצרכים אחרים. שעל־ידי כך יידע [המוסלמי] כי אל לו לצאת לקראתו, אל לו להושיבו במקום של כבוד, אל לו לנשק את ידו, אל לו לעמוד לפניו לשרתו, אל לו לפנות אליו בכינויים ״אחי״ או ״אדוני״ וכיוצא בזה, אל לו לאחל לו הצלחה או כבוד כנהוג ביחס למוסלמי, אל לו לתת לו מכספי ההקדשים והצדקה של המוסלמים. אל לו להזמינו להעיד, לא לקטיגוריה ולא לסניגוריה, אל לו למכור לו עבד מוסלמי ואל לו להניחו להחזיק ברשותו ספרי קוראן, וכיוצא באלה כללים הנוגעים למוסלמים. לפיכך, לולא האיסור הזה, היו נוהגים בו באורח השמור למוסלמים בלבד. (עמ׳ 81)
הצניף הוא כתרם של הערבים. […] צניפים אינם לבושם של בני־ישראל אלא של הערבים. אמר אבו־קאסם: ״אסור לד׳ימי לחבוש צניף, לפי שאינו זכאי לכבוד בארץ־האסלאם ולפיכך אין זה לבושו״. (עמ׳ 84)
אסור באיסור גמור לפנות אל ד׳ימי בלשון ״אדוני״ או ״רבי״, שנאמר בחדית׳: ״אל תקרא לצבוע ׳אדוני; כי אם אמנם ׳אדונך הוא הרי העלית עליך את כעסו של אדונך־שבשמיים״. אסור גם לכנותם ״תפארת הממלכה״, ״עמוד הממלכה״ וכו'… אם יש בהם מי שמתפנה בתארים אלה, אין מוסלמי צריך לכנותו בהם. אם נוצרי האיש, יקרא אליו: ״הוי, אתה הנוצרי״, ״הוי, אתה נושא הצלב״, ואם יהודי האיש, יפנה אליו במלים: ״הוי אתה הישראלי, היהודי״. (עמ׳ 115)
חובה על הד׳ימי לכבד את המוסלמים בעצרותיהם ולנהוג בהם כבוד והוקרה. לא יונֶה אותם, ולא יבוא במחיצתם בלי רשותם. לא יעשה מעשים של זילזול או חוסר־נימוס במעמדם. ברך יברכם בשלום כיאה להם. לא יפשוט רגליו ולא ירים קולו במעמדם. (עט׳ 118)
אם יוזנחו חוקיו אלה של עומר או אם יחליפום באחרים, הגם שחכמי־הדת מקבלים זאת, יש בזה משום התרשלות מצד האיש אשר אללה נתן את דברי האמת בלבו ועל לשונו, ונצחון הוא לאויבי אללה, שהרי בכך הוא מניח להם להפגין את כפירתם ולצאת מפחיתותם, ונמצא שהוא מוציא לעז על דת אללה, נביאו, ספרו ועל המוסלמים […] וההוכחות אשר הוספנו מאשרות כי הג׳האד חובה הוא עד אשר יהיה דבר אללה עליון על כל, ועד אשר יימנו הכל עם דת אללה [האסלאם], עד אשר תעוֹז דת אללה על כל הדתות ועד אשר ישלמו את מס־הגולגולת כיכולתם בהיותם מושפלים. (עמ׳ 237-236)
אבן קַאיֹם אל־ג׳אוזיה (נפ׳ 1350)
דברי משפטנים-הד'ימה-בת יאור 1986 – עמ' 168-165