יהדות מרוקו-הווי ומסורת-החינוך היהודי המסורתי ב"חדר" א-סלא-רפאל בן שמחון- תשנ"ד
ר׳ אברהם טולדיאנו
מלמד נוסף ומוצלח, היה ר׳ אברהם טולידאנו זצ״ל. הוא היה יפה תואר ובעל הדרת פנים אצילה, זקנו ארוך ויורד על מידותיו.
ר׳ אברהם היה דקדקן עם תלמידיו. לכן הורים לילדים חריגים השתדלו בכל מאודם, וביקשו שבניהם ילמדו אצל מלמד זה, כי הוא ידע לטפל בתלמידים חריגים ובקשיי חינוך, שרעדו מפניו.
המבנה בו לימד ר׳ אברהם נמצא ב־דרב א-סלא זדידה ־ רחוב בית־הכנסת החדש. בית כנסת זה נבנה על ה־סלוקייא ־ מקום בו עבר פעם נהר שזרמו בו מים עכורים. בשנים עברו, רחוב זה היה נקרא דרב א־סללקייא – רחוב הנהר.
מול א-סלא (החדר) של ר׳ אברהם עמדה מזרקת המים או א־סקקאייא ובשנים האחרונות, מבוא זה היה נקרא גם דרב א־סקאייא ־ מבוא המזרקה. ה־סקקאייא שמשה את העגלונים והחמרים שהיו באים לכאן להשקות את בעירם וגם לשטוף את הירקות שמכרו בשוק הירקות – הלא הוא אל-כידדארין הנמצא בשכנות ליד ה-חדר של ר׳ אברהם.
גם הזקנות ״מגרשות השדים״ הזדקקו לסקקאייא ופקדו לילה לילה את המקום הזה שרחש שדים ומזיקים ושפכו בו שמנים, ומנחות.
שער הכניסה של סלאת ר׳ אברהם היה רוב היום נעול כדי שהתלמידים לא יסיחו דעתם מהלימודים וכך נמנע מהם התענוג להסתכל בעוברים ושבים הרבים שהיו באים למזרקת המים (א-סקקאייא) כל יום.
כאמור, ר׳ אברהם נהג בתלמידיו בקפדנות רבה. הם לא ראו אף פעם חיוך על פניו, בגלל הרצינות שבה נהג בלימודים. כמו כל המלמדים, גם ר׳ אברהם נהג להחזיק ביד אל-ערק – זהו גיד שור מיובש דקיק וארוך, שבו הוא הצליף על כפות הרגליים. הוא גם לא נשא פנים בעונש, בין אם התלמיד היה בנם של עשירים או של עניים, ועל כן אף אחד מתלמידיו לא נשא ולא שמר לו טינה עד היום.
ר׳ אברהם היה הראשון במכאנס, שהחדיר את לימודי הקודש לבנות.
מאחר והיתה דרישה רבה ללמוד אצל ר׳ אברהם, נאלץ לקחת לו עוזר, את אחיו ר׳ אליהו. ראה ברית מילה, עמי 37.
שיטת הלימודים במכנאט
שינון האלף־בית בלוח(למביזארא)
הפעוט התקבל ל־חדר בגיל שלוש לערך, וכאן הוא התחיל להכיר את צורת האותיות(לחרוף) ולבטא אותן(יביזארהום). ההורים ציידו את בנם הקטן בלוח עץ קטן (א-לוחא) בגודל של 25X15 ס״מ בערך, ועליו הודבק או הוחזק במסמרים דקים, קלף שנכתבו עליו בכתב אשורי, אותיות האלף־בית, שמאירות עיניים, ועל ידן התנועות (א-נקוט). ללוח העץ הזה, הייתה ידית קטנה עם חור, ודרכו השחילו חוט עבה שניתלה על צוואר בנם הקטן. התלמיד החדש הלך ברחוב, כשהלוח מתנדנד לו על חזהו. גם בהגיעו לביתו, ההורים לא הסירו אותו מעל צווארו, וכך שינן לו הילד היטב את האלף־בית ולמד אותה מהר.
השתלבות התלמיד בקריאה
הצעדים הראשונים של הפעוט ב-חדר(סלא), היו כאמור הכרת אותיות האלף־בית ולימודן בע״פ. אחרי שהילד קלט אותן היטב, הוא עבר לשלב הבא.
אבֶגֱדֶהו
המטרה בעצם הייתה ללמד את הילד להכיר את האותיות ולשלוט בקריאה למען יוכל לקרוא בסידור ולהשתתף בתפילה בציבור. הילד למד את קריאת המלים והיגויין, וה־רבבי צירף אותיות לפי סידרן, ובנה לו מלים ללא משמעות. כך נוצר פסוק שלם, שהילד היה צריך לדקלמו במנגינה מיוחדת:
אַבְגִדְהוּ זֶחֲטָיַ כָדְלְמָם נִן סָעַפָףָ צְץ קִרְשָת (מדהונין בזזית)
זהו גיבוב שלמילים חסרות משמעות, של כל אותיות האלף־בית. אך הילדים הוסיפו לו נופך משלהם, וסיימו את המשפט במילים ערביות.
מהאלף־בית בנה לו המלמד משפט שלם, והתלמידים המתקדמים והגדולים ב״חדר״ הוסיפו לו נופך משלהם, ניקדו אותו והמלה האחרונה קרשת נהפכה למלה ערבית שפירושה לחמניות. כן הוסיפו למלה ״קרשת״ עוד שתי מילים בערבית ״מדהונין בזזית״ (מרוחות בשמן), וכך יצא משפט משעשע שהילדים דיקלמו בפני ה-רבבי.
את־בש
אחרי אבגדהו, עבר הילד לשלב נוסף והוא א״ת-ב״ש. צירוף האות הראשונה לאות האחרונה, השנייה לזו שלפני האחרונה, וכך הלאה.
התנועות
כאשר הילד שלט בכל האותיות של האלף־בית, הוא עבר ללימוד התנועות, וכל עיר ושיטותיה. במכנאס למשל, סימני הניקוד נלמדו בנפרד, בשלב הראשון: סגול, צירה פתח, קמץ וכו': אחר כך עבר התלמיד להברות בודדות: א קמץ = א ב חיריק = בי.
מההכרות, עבר התלמיד לקריאה הגלובאלית של העיצור המנוקד בלי ההגייה הנפרדת של האות ושל התנועה אֶ בֵ גַ דָ….
א-זדייאן(צירוף ההברות)
לאחר שהתלמיד למד את התנועות ואת צירופן לאותיות, הוא נכנס לשלב חדש והוא א-זדייאן או א-זדילאמור, צירוף ההברות למילים. זהו בעצם המשך הלימוד של קריאת אותיות מנוקדות אך ללא הגיית הניקוד. זוהי ההזדמנות לאמן את הילד לקרוא את הברכות ואת הפסוקים, שהוא רגיל לאומרם יום־יום בע״פ כמו שמע ישראל, ברכת נטילת ידיים, מודה אני, תורה צוה לנו, ועוד, פסוקים שהילד למד עוד בביתו בקרב המשפחה, לפני שלמד את האלף־בית.
זעפרני, חינוך, עט׳ 130: פעולה זו נקראת בשמות שונים באזורים שונים, ולכל שם משמעות ברורה: תהני»(איות) אזז־ייאן או זדי שפירושה (עריכה זה לצד זה), מלקא (חיבור), קיאל (היגוי).
אזאככאר
השלב האחרון לפני העלייה לפרשה הוא אזאככאר (זכירה, להיזכר). בשלב זה הילד מתחיל לקרוא מילים קשות וארוכות. הוא פשוט מביט במלה, מצלם אותה בדמיונו ובמחשבתו, וקורא אותה בשטף ללא מאמץ. פעולה זו נקראה גם תכמים (חשיבה) ובמקומות אחרים למחרר (המשוחרר) או טלק (שחרור) .
סאכ׳ר (המתמיד)
במכנאס, התלמיד המחונן והמתמיד בלימודיו, נקרא סאכ'ר (מתמיד-מוצלח) ה ־רבבי היה רגיל לומר להוריו: ״בְנְכּוּם סאכ'ר! שבח לאל״ (בנכם מתמיד־מוצלח שבח לאל). לתלמידים הוא היה אומר: ״כל מי שמתמיד בלימודיו ומעמיק בהם, ״ראה יקבד אסאכ'אר דייאלו מענד שם יתברך״ (המתמיד יקבל את שכרו מאת השם יתברך). למלה ׳סאכ׳ר יש איפוא שני מובנים: מתמיד, סאכ׳ר = מצליח, או א־סאכ׳אר = שכר
הדבר שלא לימדו אותנו היה הדגשת ההטעמה מלעיל או מלרע, וזה מצער מאוד. אפשר עדיין להרגיש זאת אצל יוצאי הערים מכנאס, פאס וצפרו, שאינם מבחינים בין מלעיל למלרע, לא כן אצל יהודי הדרום היודעים לבטא היטב ובהטעמה.
זעפרני, חינוך, עמ׳ 130 הוא קיבל הסבר לא-כל כך מתאים ומשמעותי למלה אסכּאר והסתפק בהשערות שונות שקיבל מאינפורמנטים שונים¡; קהלת צפרו, ח״ג עמ׳ 207, מביא פירוש אחר לגמרי, שבשלב ב׳ הילד לומד להגות את האות עם התנועה, שלב הנקרא אסאקאר (י) סג'יר ולכביר (הקטן והגדול).
יהדות מרוקו-הווי ומסורת-החינוך היהודי המסורתי ב"חדר" א-סלא-רפאל בן שמחון- תשנ"ד-עמ'180-176
ממזרח וממערב כרך ו-אונ' בר-אילן 1995 – יוסף הלוי-פרעות במראות הספרות
החכם בעת הזאת. החטיבה השנייה בקינה(ז-י) מכוונת בעיקר לקהל השומעים, ועמם הדובר: על הכל לשאת הספד וקינה על הנתפסים על הדור; הכל צריכים לשאול, על שום מה נמסרו בני הגבירה בידי בני השפחה (ח, 3), להרג, לבוז ולאימה? מתוכנם של דברים עולה שהכל צריכים לבדוק אחרי מעשיהם מבחינה חברתית, דתית ולאומית, ולשאת קינה ותחינה:
וּלְמִקְרֵיהֶם לִבֵּנוּ נָשִׂמָה // וּבְקוֹל נֶהִי קוֹלֵנוּ נָרִימָה
וּבְתוּגָה וַאֲנִינָה כַּתַנִים נָהִימָה // אֵיכָה עָבַר בָּם חֶרֶב נְקָמָה.
ובא לציון גואל. הבית האחרון מהווה יחידה בפני עצמה. חסר בו הפזמון ״לבי לבי…״ וכולו רצוף תחינות, העוברות מדור לדור בסוג זה של יצירה. בראשונה מתכוון הדובר לעורר רחמי שמים על קהל הנרדפים: אחר כך הוא מתחנן לנקמת שמים על אויבי עמו, וחותם בתפילה לבניין המקדש ועמו גאולת ישראל ויסוד המלוכה.
רחום שור עלבוננו // ומהר נקם מאויבנו
ובנה לנו בית מקדשנו // ועינינו יראו וישמח לבנו.
בדברי תפילה ונחמה אלה יש כדי להפיס במשהו את דעתם של המקוננים על אחרית טובה השמורה להם.
בפרוע פרעות בישראל. בחג השבועות תש״א עשה המון מוסלמי מוסת פרעות ביהודי עיראק (בעיקר בעיר בגדר). בפרעות אלה שכונו ״פרהוד״, דהיינו שוד וביזה, נרצחו באכזריות כמאתיים יהודים (לרבות נעדרים); אלפים נפצעו, רכוש יהודי רב נשדד, בתי כנסת חוללו, והיו גם פגיעות בכבודן של נשים יהודיות. המאורעות פרצו על רקע שנאת ישראל מוסלמית, בימים של זעזועים פוליטיים־שלטוניים, ובעת שהנאצים, יחד עם המופתי הירושלמי, ליבו את אש השנאה ליהודים. פרעות חג השבועות תש״א משמשות ציון דרך חשוב בתולדות יהודי עיראק, והיו גורם מרכזי בהתעוררות הרגש הלאומי־הציוני ובהתארגנות הגנה עצמית. בעקבותיהן נתחברו יצירות ספרותיות לרוב על ידי יוצרים מבני העדה. נצרף לכאן את הפיוטים אשר תבניתם ורוחם כרוח הפרק הזה ״עת ספוד״.
- ראה ה׳ והביטה
מיד לאחר ה״פרהוד״ חוברה קינתו של ר׳ שלמה צאלח גבאי, ״אֶשְׁאַג שְׁאָגָה מָרָה כְּלָבִיא, אשר נמצאה ראויה לבוא בילקוט הקינות לט׳ באב שבסדר חמש תעניות כמנהג יהודי בבל. אין זה מקרה, שכן קינה זו עשויה מבחינת תבניתה, עולמה הפיוטי והפויאטי במתכונת הקינות שנתחברו בישראל בעקבות מאורעות כגון ה״פרהוד״. הקינה ״אשאג שאגה״ עומדת אף היא בצל השפעתה של הקינה האמורה לט׳ באב ״גרושים מבית תענוגיהם״ (ראה לעיל). רבים הם הצדדים השווים בין שתי הקינות. למשל, מבחינת התבנית לפרטיה השונים, שתיהן עשויות שש מחרוזות, אם כי מחרוזות ״גרושים״ בנות שלושה בתים (דלת וסוגר) כל אחת, להוציא המחרוזת הראשונה, הכוללת שני בתים בלבד, ואילו בכל מחרוזת ב״אשאג שאגה״ חמישה בתים (דלת וסוגר). בכל אחת מן הקינות קיים אקרוסטיכון, ב״גרושים״ — ״גיאת״ (לעיל הערה 11), ואילו ב״אשאג״ האקרוסטיכון ״אבל כבד״ (בראשית נ: יא) נמשך לאורך כל הקינות.
זוג הצלעות ״לבי לבי על חלליהם // מעי מעי על הרוגיהם״, השגור בפיוטי קינות, והלקוח מתפילת ״נחם״, משמש את שתי הקינות כבית החותם את המחרוזת הפותחת, וכפזמון של כל המחרוזות. כינוי הקניין הדבוק של נסתרים ונסתרות: — הם, — הן, בתיבה האחרונה של הסוגר ״הרוגיהם״, נקבע כחרוז מבריח בשתי הקינות (מעין תפארת הסיום). בשל כך ובשל עבותות המשקל אנוס היה מחבר הקינה ״אשאג״ להיזקק לשתי צורות לשוניות לא שכיחות — יפדהם (מחרוזת) , וכן ״תבנה בית מקדשיהם״ (במחרוזת האחרונה), במקום בית מקדשם. אגב, כל צלעית בשתי הקינות בת עשר תנועות, וזה טעם נוסף לצורות הנדירות שלעיל. לאורך כל הקינה — חריזה אחת לכל דלת וסוגר.
אם בפרטי התבנית מקבילות שתי הקינות, הרי מצד נושאי המחרוזות שונות הן. הקינה ״אשאג״ שומרת על התבנית המשולשת, שהיא מסימניה המובהקים של הקינה. ראשיתה של תבנית זו בספרד ומקור השפעתה בשירה הערבית. כקינה בעלת תבנית משולשת, בפתיחה מוצעת הסיבה לקינה, באשר ״יום חג תורתי נהפך לאבל״ (א, 2, לנושא זה מוקדשת המחרוזת הראשונה). לאחר מכן בא גוף הקינה: תיאור החורבן, ההרג, ההרס והשוד לפרטיהם (מחרוזות ב, ג, ד, ה, ו ושתי השורות הראשונות במחרוזת האחרונה). שתי השורות החותמות את הקינה נושאות אופי של תחינה לנחמה ולפיוס, לשבות ישראל לארצו ולבניין מקדשו. בקינה ״גרושים מבית תענוגיהם״ לעומת זאת, חסר החלק השלישי.
רוחה של מגילת ״איכה״ נסוכה על קינתו של ר׳ שלמה צאלח לא רק בשל חלקי פסוקים מן המגילה הפזורים לאורכה, אלא גם מחמת הטעם המרכזי שמאחורי אותה קינה קדומה, המהדהד גם ב״אשאג שאגה״, לאמור: תיאורי הפרעות לפרטיהן באו בעיקר לעורר רחמי שמים ולהמתיק את מידת הדין, וכך להביע את צידוק הדין, כפי שאנו מוצאים באיכה, ״זכור ה׳ מה היה לנו הביטה וראה את חרפתנו״ (ה:א). מכאן יובן מדוע אין המחבר בא בטרוניה עם אלוהי האומה על שלא הושיע את עמו, כמנהג משוררי הדור כפי שנמצא לנכון בהמשך. לכל היותר אנו שומעים ספק שאלה ספק תחינה, ואף זאת כמנהגם של פייטנים:
אתה ה׳ מתי תרחם // בנך בכוךך מתי תנחם
מתי תשלח בן דוד יפדהם // ומתי תבנה בית מקדשיהם.
כשליח ציבור הנאמן לשולחיו הוא דן לכף זכות אף מעמד שמשוררנו הלאומי היה דורש אותו לגנאי ולחרפה: ״ובני ישורון נסו לפניהם // עמם נשיהם וגם טפיהם״. אדרבה: חולשתם של עמך ישראל שבבגדד היא פתח לבקש עליהם רחמים, ואין כאן כל שמץ של חרפה וחרפות בגין התנהגות שכזו.
ממזרח וממערב כרך ו-אונ' בר-אילן 1995 – יוסף הלוי-פרעות במראות הספרות-עמ 169-167
כיסופי גאולה-אָנָּא בְכֹחַ גְּדֻלַּת דָּתֶךָ -תהלה לדוד-רבי דו בן אהרן חסין, פייטנה של מרוקו-כולל ביאור הפיוט
אָנָּא בְכֹחַ גְדֻלַּת דָּתֶךָ
בבקשת הגאולה. שיר שווה חרוז בן שישה טורים דו-צלעיים וברצף אקרוסטיכון ישר והפוך. חריזה: א/ב א/ב א/ב וכו׳. משקל: ברוב הצלעיות עשר הברות.
כתוגת: פיוט על אותיות א״ב ותשר״ק. נועם ׳יא לאיים לא תלומני׳. והוא נו׳נעם] ׳אהלל שם האל׳.
מקור: ק- יב ע״א
אָנָּא בְכֹחַ גְדֻלַּת דָּתֶךָ / הַקְשֵׁב וּשְׁמַע זַעֲקָתִי
חִישׁ טוּבְךָ יִגָּלֶה כְאִמְרָתֶךָ / לְעָבְדְךָ מְגַמָּתִי נִלְאֵתִי
סְבֹל עֹל פֶּרֶךְ צָרֶיךָ / קְשֹׁב רִנַּת שִׁיר תָּאַבְתִּי
תְּבַשֵּׂר שָׁלוֹם רָב קְרָאתִיךָ / צַוֵּה פְרֹס עַל סֻכָּתִי
5-נִין מִבֵּית לַחְמִי כָּבוֹד יִזַמֶּרְךָ / טוּב חֲסָדָיו זָכָרְתִי
וְגָרֵשׁ הָאָמָה דָרָה גְּבוּלְךָ / בְּעֻזֶּךָ אֱיָלוּתִי
ביאור לפיוט: 1. אנא בכוח: על-דרך התפילה הידועה ׳אנא בכח גדולת ימינך׳. 2. כאמרתך: כמו שאמרת והבטחת. לעובדך מגמתי: כל כוונתי לעבוד אותך. נלאיתי: נמשך אל הטור הבא, נלאיתי סבול עול. 3. פרך צריך: הצרים המשעבדים בי בפרך, על-פי שמי א, יד. קשוב… תאבתי: אני תאב וצמא שה׳ ישמע את שירתי ותפילתי לגאולה. קשוב רינת שיר: על־פי תה׳ יז, א. 4. תבשר שלום: על-פי יש׳ נב, ז. שלום רב: על-פי תה׳ קיט, קסד. קראתיך: קראתי אליך בתפילתי. צוה… סוכתי: צווה לפרוס עלינו סוכת-שלום. 5. נין מבית לחמי: כינוי למלך המשיח, על-פי שמ״א טז, א. כבוד יזמרך: על-פי תה׳ ל, יג, וכאן מציין את דרך הזמרה. 6. וגרש חאמח: על-פי בר׳ כא, י, כינוי לבני ישמעאל השוכנים בארץ ישראל. אילותי: כינוי לקב״ה, על-פי תה׳ כב, כ.
.מקדם ומים כרך ג'-יוסף שטרית-ההשכלה העברית בצפון אפריקה בסוף המאה ה"יט-1990
ג. דמויות ומרכזים בהשכלה העברית באלג׳יריה
כל המשכילים שפעלו בתוניסיה עד לסוף המאה הי״ט והפיצו את רעיונות ההשכלה העברית או הכללית בעברית או בערבית יהודית נולדו בקהילות התוניסאיות השונות וצמחו בקרבן ומתוכן. הם ראו עצמם דובריהן של מסורות הקהילות שלהם, וניהלו את מאבקיהם הציבוריים והעיתונאיים למען הגנתן כמו גם למען פתיחתן לרעיונות המודרניזציה. לא כן הדבר באלג׳יריה: שם מעטים בלבד היו המשכילים העבריים המיליטנטיים ילידי הארץ, בעוד שרבים נולדו מחוץ לאלגייריה וקיבלו את חינוכם היהודי־עברי בקהילות שונות בצפ״א או מחוצה לה. כמו כן, בתקופה זו של סוף המאה הי״ט, לאחר קבלתו והחלתו של חוק כרמיה, שהעניק את האזרחות הצרפתית לכל יהודי המדינה כמעט, הושלמה להלכה אם לא למעשה האמנציפציה של יהודי אלג'יריה (פרט לאזור גרדאיה), ואתה התפוררות המבנה המסורתי של הקהילות והתרופפותו, אם לא חיסולו כמעט של החינוך היהודי המסורתי. הבעיות שהמשכילים העבריים ניסו להתמודד אתן היו שונות מאלה שריתקו את מאמציהם והתגייסותם של עמיתיהם בתוניס. כאן המטרה המיידית הייתה קודם כול לחזק את שרידי החינוך היהודי או לחדשו, להמשיך ולהשפיע דרך הכתיבה בערבית יהודית על השכבות הרחבות — והמסורתיות עדיין — של הקהילות, ולנהל בתוך כך פעילות משכילית לאומית־עברית. מעצם טיבה התנהלה פעילות משכילית זאת בשולי התרבות הצרפתית בלבד ולא בעימות ישיר עמה, שכן מוקד הפעילות המשכילית לא היה חברתי־פוליטי ולא נגע לגורלן או להזדהותן הפוליטית של הקהילות, אלא היה חינוכי־תרבותי גרידא. ההסכמה של הקהילות היהודיות מרצון, מאונם או משתיקה עם הנוכחות הצרפתית ועם הסדרים החברתיים־פוליטיים הצרפתיים שנכפו עליהן לרוב לא הופרה כהוא זה בכתביהם של המשכילים העבריים. קבלת המציאות היהודית החדשה כמו שהיא, שבה ההנהגה הרוחנית והפוליטית הייתה עתה רובה ככולה ממוצא צרפתי־אלזאסי, הייתה מוסכמת גם על המשכילים העבריים, ולא השאירה מקום לפולמוס נגד המודרניות הצרפתית, גם אם רצונם של אלה לבלום את תוצאותיה ההרסניות של מודרניות זאת היה ברור. ולמעשה, פעילות זאת של המשכילים העבריים באלג׳יריה בסוף המאה הי״ט הייתה קרב המאסף של התרבות העברית המאורגנת בארץ זאת. בסוף המאה נפסקה כמעט לחלוטין הוצאתם של עיתונים ושל יצירות בערבית יהודית או בעברית, ופרט לפעילותו העברית האינטנסיבית אך האינדיבידואלית של יצחק מרעלי(-18671952 באלגייר, שידובר בה לקמן, לא נתקיימה באלג׳יריה במאה העשרים פעילות תרבותית עברית ראויה לשמה.
בסוף המאה הי״ט עדיין כללו דפוסי ההשכלה העברית באלג׳יריה פעילות משכילית אינדיבידואלית בערי־שדה שונות, פעילות קבוצתית או חוגית באלג׳יר ובתלמסן, וכן פעילות עיתונאית־ציבורית באוראן ובאלג'יר בעיקר. אולם, גם כאן עלינו להבחין בין שני דורות של משכילים עבריים. הראשון פעל בשנות השישים והשבעים של המאה, והשני בשנות השמונים והתשעים. בדור הראשון הייתה הפעילות המשכילית אינדיבידואלית בעיקרו של דבר, והתנהלה דרך הקריאה בעיתונים עבריים, ולפעמים גם דרך הכתיבה בהם. לתקופה זאת קשורים כמעט כל אותם שמות שהזכרנו עת סקרנו את הכתבים שפרסמו רשימות וכתבות בעיתונים העבריים של מזרח אירופה ומערבה. מתוך כל אלה, היחיד כמעט שהמשיך לפעול — וביתר שאת — גם בדור השני היה הרב חיים בלייח מתלמסן, שעליו ועל קהילתו גמר יעקב גולדמן את ההלל:
העיר הזאת [=תלמסן] השיבה לי ששון ישעי אשר עזב את נפשי זה ימים רבים, ותהי לי תנחומים מעצבי ורגזי ששבעה נפשי מאז בקרי תוניס ועריה ומדינת אלגיר ואגפיה. פה מצאתי לי חברים מקשיבים בקול העברית, יודעים משפטיה חקיה והליכותיה; פה מצאתי מכ״ע [=מכתבי עת] עברים, וגם האסיף החדש אשר לא ראיתיו עדנה כל ימי נודי מצאתי פה בבית שאהבה נפשי החכם הנכבד מהר״א [=מורנו הרב רבי אברהם] בן סאמון הי״ו, וראוי הוא האיש הזה — שהנהו סוחר ספרים — לתהלה על עמלו להרחיב השפה ולהאדירה עד מקום שידו מגעת.
שמחתי אלי גיל בראותי בע״ב [=בעלי בתים] בהתאספם יחד ידרשו על גזרה ובנין איזה מלה, על נקודה, על מקורה ועל שרשה, ראיתי ותהי נפשי. ראיתי כי גם אלה אשר לא חלק למו הי בבינה ושפת עבר מוזרה למו עושים אזנם כאפרכסת ומכונים להבין דברי חכמים, ובכל לב יאבו לדעת דבר ה׳, ולאט לאט ילמדו גם הם ויהיו בין המבינים ויוסיפו לקח. אשרי העיר שככה לה. […]
עד כמה גדלה כה השפה ללמד תועים בינה ראיתי ונוכחתי מיודעי לה״ק פה, כי כלם לא יאמינו בהנסים והנפלאות שמרבים לספר פה על צדיקי הדור רב יתר מאשר יספרו החסידים על רביהם, וגם בהצדיק התפיללאתי [!] אשר מלא כל אפריקא כבודו — […]גם בו ישימו תהלה, זרים ומוזרים למו הדרושים הבנוים על אדני גמטריאות ועמודי הסוד, ולא יאבו דעת מהם, ולעומת כן יחזיקו במעוז האמונה הצרופה בתום לב בכל נפש ובכל מאד.
שבתי ונתן את לבי לדרש לדעת מי ילד לעיר הזאת את אלה, ואיזה דרך עבר הרוח להעיר, ואמצא ״כי הכל הולך אחר הראש״; מצאתי כי די[י]ן העיר ה״ה הרב החכם המאוה״ג [־המאור הגדול] מוהר״ר [=מורנו הרב רבי] חיים בליח הי״ו הנהו חכם גדול בכל ענפי המדע, יודע ומבין כל דבר לאשורו, מדקדק נפלא ודרשן נאה לפי רוח הזמן, וכל המה תלמידיו. והוא רק הוא נהלם על מבועי החכמה ויפקח עיניהם וילמדם דרך הבינות, וכיום הזה מדי בקרי אותו אמצאהו יושב ומסביר פנים בלמוד ישר ובדקדוק השפה ובשמוש הלשון לשני ילדיו, ואליהם נסחפו כל צמא לדבר ה׳, וכל נבון דבר וילמדם — חנם אין כסף — תורה עם ד״א [=דרך ארץ] ולא יעברו ימים רבים והיו גם הצעירים האלה לנבוני מדע ולאבני חן בחומת בית ישראל בתלמסאן העיר. […] תולדות הרב הנאור מהר״ח [־מורנו הרב רבי חיים] הנז' ראוים להחקות בספר, ואם לא — אתנם באחד מספרי השנה החדשים, ואקוה כי הקוראים ישבעו רצון מהם.
התלהבותו של המבקר הירושלמי מקהילת תלמסן וממנהיגה הרוחני מובנת מאליה. בכל יתר הקהילות שבהן ביקר באלג׳יריה, הוא נתקל — לדבריו — בעזובה רוחנית ובאבדן דרך, בפריצות ובפריצת כל הגדרות הדתיות, באי־קיומו של חינוך יהודי מינימלי, ובהנהגה רבנית צרפתית חסרת השראה, שאינה קוראת את הסימן שעל הקיר. מצב זה לא שרר בערי־השדה בלבד, כגון ענאבה(בון) או גלמה, אלא גם בקהילות הגדולות, כגון קונסטנטין, אוראן, ובמיוחד אלג׳יר. מקהילה אחרונה זאת הוא אף שרטט את התמונה החמורה ביותר, אך גם הכיר בה משכילים עבריים שהיו לו לעזר רב .
כל עוד אוסיף ללכת הלאה, אוסיף ראות את אשר ראו חז״ל בימים מקדם כי עתידה תורה שתשתכח מישראל, והעתיד הזה כבר היה להוה, פג רוח התורה, והיהדות התמוטטה ואין לה כמעט כל מעמד במדינת אלגיר. […]
אין ת״ח [־תלמיד חכם] לבלות זמני עמו, דרשן אותה נפשי, למצער דרשן המעות הפסוקים והדורש תלי תלים לשיטתו על כל קוץ וקוץ, דרשן שבערי טוניס לא יכלתי נשא אותו, ופה היה לי למשיב נפש, אך לשוא אבקש כי אין איש! בערים הגדולות ימצאון משכילים אחדים אך רובם עזבו את ה', נאצו את התורה המסורה, וההשכלה היתה למו לסם של מות, וההמון — אוי לעינים שכך רואות! — גם להתפלל לא ידע. […]
ואחינו בני הדור הישן רואים ומחשים, כי לא ידעו במה לתקן ה[ק]לקלה, וגם אין כחם אתם, כי כל עניני הנהגת העדות נתנו בידי בני הדור החדש אשר לא ירגישו כי יש יהדות בעולם, לא ידעו כי בניהם אחריהם לא ידעו צור מחצבתם, וגם לנשק התפלין בבקר בבקר לא יאבו, וככה בלי משים תרד היהדות פלאים ואין דואג ואין משים לב.
ישנם פה אנשים החרדים על התורה והנם יראי שמים באמת בלי פניה צדדית, והם גולי מאראקקא או פליטי תוניס, אך התושבים יביטו עליהם כעל עצב נבזה ויכנום בשם ״גרים״ וגם בניהם הנולדים באלגיר ישאו חטאת אבותם ובשם גרים יקראו, והנם מורדפים מבני אלגיר המתגאים בארצם.
בין הגרים יתנוסס לשם ולתפארה הרה״ג [=הרב הגדול] דרשן נחמד וירא ה׳ מרבים, משכיל מהולל ויודע ובקי בספרות הישנה והחדשה מוהר״ר אברהם בן ישוי(!) הי״ו, ולפעמים לא רווקות נפגשהו על במת מכה״ע ובמיוחד בהמגיד משנה בהערות והארות נבונות וחותם א״ע [=את עצמו] בשם ״אבי״, והוא מגולי מאראקקא ויושב פה זה רבות בשנים ובני אלגיר הגאיונים יחשבוהו לגר, ויחשבו ממנו כבוד ויקר, ויש גם שירדו עמו לחייו. גם הרב החה״ש [=החכם השלם] מוהר״ר אברהם בו כובזא הסונסי גם הוא ידע ויכיר מגרעת בני הדור החי, ובהיותו סוחר ספרים יתאמץ כפעם בפעם להפיץ ספרי השכלה ומדע בין בני העיר, וכפי שהגיד לי יש בדעתו להו״ל [=להוציא לאור] פה מב״ע בשפת ערב ומטרתו להקיץ נרדמים, גם יאמר לפתוח ״בית מקרא״ ולאצור בבית כל מכה״ע העברים ויקבל עליו לבאר לאשר לא יבין קרוא.
הערות המחבר: המגיד לישראל, שנה שלישית(1894), גל' ה מיום כ״ה בשבט תרנ״ד, עט׳ 38 (בתוך כתבה ששלח יצחק מרעלי). בקהילות אחרות פעלו בתי־מדרש שונים שלימדו דרדקי לאחר שעות הלימוד בבתי־הספר הצרפתיים.
עד כה לא נעשה מחקר כולל על דרכי ההתנגדות — ודרכי ההתמודדות שהתלוו אליה — של החוגים המסורתיים בקהילות היהודיות של אלג׳יריה לתרבות הצרפתית החילונית ולשינוי סדרי הארגון הקהילתי והחינוך הקהילתי. התנגדות אכן הייתה, שכן עד תחילת המאה העשרים לפחות המשיכו רוב הקהילות את מסורותיהן הדתיות והתרבותיות, גם בתחום החינוך הקהילתי המסורתי, אולם ללא מנהיגות רוחנית מקומית בעלת שיעור קומה שיכלה להרים את דגל ההתנגדות וההתמודדות ולהתוות את דרכי המאבק. גם בתחום החברתי־פוליטי אין מחקרים עדכניים על דרכי התגובה של החוגים הילידים הנרחבים למדיניות ההתאזרחות הצרפתית שנוהלה ונתמכה במיוחד בידי מנהיגיה של יהדות צרפת, ובראשם אדולף כרמיה, ממייסדי כי׳יח.
יעקב גולדמן לא הגשים את תכניתו זו ולא הוסיף לכתוב על הקהילות שבהן ביקר ועל הדמויות שמהן התרשם לאחר שובו ליפו ממסעו בצפ״א.
השווה מה שהוא כותב מקונסטנטין: ״בהחמשים שנה שנאחזו הצרפתים פה היו כל התושבים לצרפתים כיהודים כמחמדים, ויקבלו מהם את הזנות והיין והתירוש, ואמונת ההבל וההזיות שהיו למו מקדם לא עזבו, ויהיו עם אין אמון בם. עוד נפגוש אמנם זעיר שם שרידי הדור הישן מוקירי התורה ושומרי פקודיה, אך כמר מדלי הם מול בני הדור החדש אשר לא ידעו את עמם תורתם ושפתם. מצאתי פה גם משכילים אחדים אשר אמנם למדו הרבה וקראו הרבה, אך במצאם רמונים אכלו גם תוכם גם קליפתם … ספרי השחר, החלוץ ובר הם הגיונם כל היום, וכל דבריהם קבועים בלבם כמסמרות נטועים״(הצפירה, שנה 17 [1890], גל׳ 20, עט׳ 84).
באוראן הוא מציין לטובה את נוכחותם הרבה של יהודים יוצאי מרוקו, כולל יוצאי תיטואן, השומרים עדיין על מסורתם היהודית בניגוד לילידי הקהילה.
שם, גל׳ 37, עמי 157. בכתבתו המקבילה שהוא שלח באותו הזמן להמליץ הוא מדבר על משכיל עברי נוסף באלג׳יר: ״בבית הרב הכלל פה מצאתי את החכם הנכבד ה׳ מרדכי צרור. האיש הזה נודע לקוראי המליץ ממאמריו והוא הנהו שו״ב [=שוחט ובודק] ומתלמידי הישיבה. לדבריו יתעסק בהערכת [=בעריכת] ספר המדבר על כל מנהגי אחינו פה ומי יתן ויקים דבריו וידע לתת לפני הקוראים דבר נאה ומתקבל, כי האומנם רבים הם מנהגים זרים ומוזרים שהחזיקו במו אחינו פה. גם בקונסטאנטינא הגיד לי הא׳ [־האדון] שלמה ג״ז כי כבר נכון בידו ספרו אשר יפיץ אור על מעמד ומצב החמרי והמוסרי של אחינו באפריקא הצרפתית, ביאתם והתישבם מאז עד היום אך האמת אגיד כי לא אאמין לדבריהם והזמן יראה לנו אם צדקתי במשפטי״(המליץ, שנה 30 [1890], גל׳ 40).
אברהם בוכובזא רכש בשנת 1886 בשיתוף עם המשכילים שלום בכ׳אש ומרדכי צרור בית־דפוס עברי שבו הדפיס שלום בכ׳אש חלק גדול מחיבוריו בערבית יהודית, ושפעל תחת שותפות זאת במשך שנתיים. לאחר מכן עבר הדפוס לרשותו הבלעדית של שלום בכ׳אש. בשנים תרנ״א-תרנ״ב הוציא זה האחרון את העיתון הערבי־יהודי בית ישראל, ללא שיתופו של אברהם בוכובזא, והדפיסו בדפוס פראנק וסולאל ולא בדפוסו הוא. את התכנית להוציא לאור עיתון בערבית־יהודית הגשים אם כך שלום בכ׳אש ולא אברהם בוכובזא. השווה: הטל, תשל״ו.
מקדם ומים כרך ג'-יוסף שטרית-ההשכלה העברית בצפון אפריקה בסוף המאה ה"יט-1990 –עמ'40-37
אלכסלסי שמעון-מפאס לירושלים- 2003-
רשימת מקצועות ופרנסות
השמות שהתקראו בהם יהודי צפון אפריקה משקפים את ריבוי העיסוקים המסורתיים שלהם במגזרים השונים של חיי הכלכלה.
אל סוכרי, עוסק (כמייצר או סוחר) בסוכר או במיני מתיקה: אל כאתב פקיד; אל טאביב, רופא; אל כייאט, החייט; אל חזן, חזן וכו', מושג מה על פרנסות היהודים במרוקו, שעליהן אין לנו כמעט שום ידיעות הנוגעות לתקופתנו, נקבל מתוך תיאורו של ליאון אפריקנוס, בן המאה השש עשרה, מוסלם מוגרבי יליד פאס שהתנצר וחי באיטליה; יש להניח שדבריו בנוגע לעיסוקי היהודים משפקים את המצב שהיה קיים גם מאות שנים לפני כן. וכן הוא מתאר בין היתר: ״בפאס נתנו השליטים ליהודים רשיון לעסוק בצורפות זהב וכסף״.
רוכלים וסוחרים
לפי החומר במקורותינו היה עיקר פרנסתם של היהודים המסחר על כל צורותיו. מקדמת דנא וכן בימי האיסלאם היה מעמד הסוחרים מכובד מאד. רוב העוסקים במסחר הקמעוני היו תגרים שישבו בחנויותיהם ורוכלים שהיו מסובבים בכפרים ובאהלים של הנוודים. בדרך כלל יש להניח כי כל אותם חלפנים, תגרי תבלינים ובשמים, מוכרי היין והשמן ובעלי ׳חנויות׳ מכולת היו רחוקים ממעמד בעלי בתים אמידים, והון המחזור שלהם היה דינרים מעטים.
מבחינת יחסי מסחר מאלפת ביותר היא חליפת המכתבים של הרב נהראי בן נסים, המכילה מאות מכתבים, שנתגלו בגניזה ושהיו שייכים כנראה לגנזך בית המסחר, שמצודתו היתה פרוסה במשך יובל שנים לפחות על הסחר היהודי באפריקה ואסיה.
במכתב שנשלח כפי הנראה לכל המאוחר בשנת 1503 מברך ישראל בן נתן, בן דודו של נהראי, את נהראי לנישואיו עם בת אחת המשפחות הכבודות ביותר בפוסטאט. עם זאת הוא מודיע שקיבל סכום כסף באמצעות אבו יעקוב יוסף הכוהן בן עלי מפאס.
מסע המייחדים שהגיע עד שערי מצרים, הכפייה הדתית וההגירה שבאה בעקבותיה, שינו את כל מערכת החיים הכלכליים ושיתקו אותם לגמרי במקצועות מסוימים.
הפליטים במקומות קליטתם החדשים המשיכו בעסקיהם הקודמים כפי שראינו לעי״ל, אחיו של הרמב״ם, ר׳ דוד שהמשיך בעיסוקיו באבנים יקרות בהיותו בפאס.
וכן ר׳ יוסף בן יהודה, תלמידו של הרמב״ם, פליט סבתה, רופא ופילוסוף, פנה לאחר שהתיישב בחלב, למסחר וערך מסעות לעיראק ולהודו.
בזה הלך בעקבות רבו הגדול, שגם הוא בבואו לקאהיר היה שותף לאחיו בעסקי מסחר עם הודו.
גלות ירושלים אשר בספרד
גלות ירושלים אשר בספרד כעדות הכתוב היתה מצאצאי מלכי בית דוד ומאצילי ירושלים ושריה. לפי מסורת זו הובאו אבותיהם של אחינו יושבי ספרד שמה עוד בימי חורבן בית ראשון ע״י נבוכדנצר מלך בבל. כאשר עלה נבוכדנצר על ירושלים באו הרבה מלכים לעזרתו, ובתוכם גם המלך אספיאן אשר על שמו נקראה ארץ ספרד בשם אספמיה.
כאשר נכבשה ירושלים בירת ממלכת יהודה, והמנצחים חלקו ביניהם שלל אדם שבויי המלחמה, עלו בחלקו של אספיאן יושבי רובע העיר שבו גרו אצילי יהודה וצאצאי מלכי בית דוד, וכלם עלו באניות לספרד והושבו בערים שונות, ובתוכן גם בעיר העתיקה קורדובה, אשר במחוז אנדלוסיה (דרום ספרד). קורדובה היתה במשך הזמן לתל-תלפיות של היהדות הספרדית. לשם הגיעו מפאס שלשת הבלשנים והמדקדקים: רבי דונש בן לבראט הלוי, רבי יהודה חיוג׳ ודוד בן אברהם הקראי אל פאסי.
מכל מקום הדיעה נותנת כי באותם הימים עברו יהודים רבים אל ספרד.
אט אט ירדה פאס מגדולתה בתחום היצירה היהודית ואת מקומה התחילה לתפוס הקהילה היהודית בספרד.
אך בראשית המאה השתים עשרה לספירה קמה תנועה דתית קנאית בקרב מאמיני האיסלם אשר במגרב שבאפריקה הצפונית, שהמיטה שואה על קהילות היהודים ולבסוף החריבה את ״גלות ירושלים אשר בספרד״ אשר היוותה את תור הזהב בתולדות עמנו.
רבנים בתקופת האלמוחדים ־ 1118־1249
בתודעת עם ישראל נשמר זכרה של שושלת המייחדים בצבעים של קנאות דתית חרבן ושמד. מייסד התנועה מוחמר בן תומרת משבט הברברי ״מצמודה״ ומכונה המהדי כלומר המונחה ע״י אללה, הכריז על עצמו בשנת 1118 שהוא משיח מוסלמי, וכשמת בשנת 1130 עברה הנהלת התנועה לתלמידו עבד-אל־מומין. הוא ניהל את המייחדים במלחמת כיבוש נגד המוראבטון. בשנות 1142־1146 התפשטו המייחדים על פאס ושאר ערי מרוקו ובשנת 1152 הגיעו למדינת בני חמאד וכבשוה. עבד-אל-מומין לא הסתפק בהטפה דתית בלבד, אלא השליט בכוחו את דעותיו. המלחמה נמשכה כשבע עשרה שנה 1147-1130 ולבסוף ניצחו האלמוחדים וממלכתם כללה את צפון אפריקה כולה עד גבולות מצרים, ואת ספרד הדרומית. הראשונים שהרגישו בידם הקשה של חסידי אבן תומרת היו יהודי עמק הדרעה, הנמצא בין הרי האטלס ממערב, שמהם נהרגו 17000.
ר׳ אברהם אבן דאוד (הראב״ד) ב״ספר הקבלה״ שכתבו עוד לפני 1161,
ור׳ אברהם אבן עזרא, מספרים ראשונה על מצב של אסון בחיי היהודים, שנתרחש ובא בימי חייהים כפי שנראה להלן.
בכל מקום באפריקה שנכבש ע״י צבאותיו של עבד אל-מומין, נאספו יהודי העיר והועמדו לפני הברירה: קבלת האיסלם, גירוש מן הארץ או מיתה. רבים ברחו לספרד ולאיטליה. היו גם שהסתתרו באיזורים ההרריים של המדינה. רבים אחרים קיבלו למראית עין את דת האיסלם. אלה הוכרחו לבוא מדי פעם למסגד וחוייבו ללבוש בגדים כהים מיוחדים לשם היכר.
רובם ככלם היו אנוסים ולא עשו מה שעשו אלא לפנים, למראית עין ומתוך אונס, וחיכו כאמור, לשעה רצויה לשוב לאמונתם בפרהסיא. לפיכך גם בהיותם מוסלמים כביכול, היתה עליהם החובה ללמוד את הקוראן ולדעת אותו, ולא חדלו מעסוק גם בתורה.
הראב״ד מתאר החורבן בצפון אפריקה כדלהלן: ״ואחר פטירת רב יוסף הלוי ז״ל (ר״י מיגאש) היו שני חירום ושמדות על ישראל ויצאו בגלות ממקומותם, אשר למות למות ואשר לחרב לחרב…
רבי אברהם אבן עזרא שחיבר קינה על החורבן שהמיטו המייחדים מקונן: ״על קהלת סגלמאסה עיר גאונים ונבונים״ ועל ״קהל תלמסאן… ועיר אגמאת״ .
על פאס הוא כותב: ״אוי אפס כל קהל פאס… עיר תורה והמקרא והמשנה והגמרה, עיר חכמים מחוכמים בסוגיא ובסברה, ותלמידים החרדים במצות אל ברה, ודרשנים המבינים בסוד ספרי וגם ספרא, ומדרשות מאי חשות ולא תמוש התורה״. ע״פ תעודה זו נהרגו אז בפאס מאה אלף איש.
אנו יודעים על נסיעותיו של הראב״ע בצפון אפריקה וכנראה ביקר במקומות אלה שהוא מזכיר בקינותיו. זכורים דבריו של רבי שלמה פרחון ב״מחברת הערוך על ביקורים של ר׳ יהודה הלוי ואברהם אבן עזרא
באפריקה. הוא אומר: ״וכשבאו ר׳ יהודה הלוי ז״ל ור׳ אברהם בן עזרא לאפריקי וראו, כל העולם קורין אשתים תמהו מזה״.
כגורל היהודים באפריקה הצפונית, היה גם גורל היהודים בדרום ספרד, באנדלוסיה המושלמית. בשנת 1148 פלשו צבאות עבד אל מומין ולאחר שנה כל אנדלוסיה נמצאה בידי האלמוחידים. כל בתי תפילה, בתי כנסיות ובתי מדרשות אשר בנו יהודי ספרד לגאון ולתפארת, נשמו והיו לחרבה. קהילות פורחות וידועות לשם ולתהלה בשל תורתם וחכמתם, עשרם וכבודם, כמו: קורדובא, גרנדה, אליסנה ושיביליה, חרבו ועברו מן העולם.
על חורבן קהילות אלה קונן המשורר רבי אברהם אבן עזרא את הקינה המתחילה: ״אהה ירד עלי ספרד רע מן השמים, וספוד רב עלי מערב״.
כאשר נפלה העיר קורדובה בידי חרב בן תמרת ונחרבה הקהילה היהודית החשובה, אשר משם יצאה תורה וחכמה לישראל, כתב הראב״ע את הקינה הבאה:
ובא יומא ונד עמה וגם היתה כאלמנה;
באין תורה ואין מקרא והמשנה נטמנה,
והתלמוד כמו גלמוד כי כל הודו פנה…
ואיך עזובה מאד קורטובה, ותהי כים שאיה.
ושם חכמים וגם עצומים, מתו ברעב וציה.
אלכסלסי שמעון-מפאס לירושלים- 2003– עמ' 56-51
מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני
שמואל בן יצחק אלבאז
מרבני פאם. נולד תנ"ח. הצטיין בבקיאותו בספרים ובשכלו החריף. יסד ישיבה ועמד בראשה והעמיד תלמידים הרבה. בן ל"ו נתמנה לחבר בד״צ, וחבריו היו ר׳ יעקב אבן צוד ור׳ שלום אדרעי. הראשון חבר קינה על מותו. רוב חבוריו נמצאים עדין בכ״י. נלב״ע בשנת תק״ט.
חיבוריו: א. עוז והדר, חידושים למסכת ע״ז. ב. הנער שמואל, חי׳ למסכת שבועות ג.לכמה מסכתות הש״ס. ד. שירים ופזמונים. ה שו״ת ופסקים ודרושים.
אברהם אלב׳ו
חתום עם הרבנים וראשי הקהל בירושלים, על אגרת שנשלחה לעיר פאם בשנת ש״צ, ונתפרסמה ע״י הרי״מ טולידאנו בספר השנה של Hebrew union College שנה ד. עמ. 46
יוסף אלב׳ו
תלמיד הרב חםדאי קרשקש. חוקר ומלומד. נודע כפילוסוף דתי, ולדעת ההיסטוריון צ. גרץ היה גם רופא. חי באמצע השני של המאה הי״ד בספרד. חבר ספר חקירה גדול בשם העיקרים. כתבו וגמרו בשוריאה בשנת 1425 כפי תעודת מלכות רשמית שמש במשרת רב בעיר דרוקה. ספרו החשוב כולל ג , פרקים גדולים: א. מציאות השם. ב. תורה מן השמים ג. שכר ועונש. הוא התכוין להציע מקור כללי ומוסכם לוכוח הדת. בקש לקבוע את תחומי דת ישראל ולהטעים בעיקרי האמונה הצדדים המבדילים את תורת ישראל מתורת הנוצרים והמושלימים. ספרו זה נדפס פעמים רבות. השתתף בוכוח הדתי שנערך מטעם האפיפיור בנדיקטום הי"ג בטורטושא וסאן מטיאו בשנת 1414 התוכח עם המומר ג׳ירונימו די סנטה . פ״י (יהושע הלורקי (נלב״ע בספרד בשנת 1440 אשכל ב. עמ . 396
דוד אלבוחר
רב ומחבר. כנראה שהיה מרבני קושטא. ובישיבת ״אחד״ שנוסדה ע״י הרב שבתי אקשוטי בירושלים, ראיתי כ״י אחד גדול בשם ״נחמתי בעניי״, והוא פירוש על התודה. נשלם ע״י המחבר בשנת תקצ״ט. ובסופו מסיים: ״המצר על גאולתנו כי לא תאחר, דוד אלבוחר״.
אברהם ב״ר משה חיים אלבצראוי
נולד בבצרה שנת תק״ן. היה מטובי עסקני העדה וראשיה. בתק״ץ עלה לארץ והתישב בצפת. כאן התעסק בממכר אבני חפץ, פנינים ומרגליות. היה מידידיו הנאמנים של הגביר דוד ששון מבומבאי. בימי הרעש בשנת תקצ״ז, שהביא כליון על בני ביתו ורכושו עבר לירושלים עם שארית הפליטה, וישא בה את בת אחיו של הרב התיר יעקב הלוי ספיר בע״ס אבן ספיר לאשה. ממנה נולדו לו ששה בנים. בהשתדלותו נבנה הבית בקבר רחל בשנת התרכ״ה, כמבואר בלוח התלוי שם. נלב״ע ט״ו חשון תר״ל.
נםים אברהם אלבצראוי
יליד ירושלים בשנת תרכ״ט. קבל חנוך תורני, ובן י״ח נסמך להוראה. שנים מספרהיה מנהל חדר בשכונת רחובות, ובה בעת שמש ש״ץ בביה״כ הגדול שבאהל משה ואח״כ בימין משה. בין השנים תרס״א — תרס״ג היה שד״ר של ק״ק חסידים בית אל לערי בוכרה וכעבור חמש שנים נסע שם שנית בשליחות עדת הספרדים בירושלים. בדרך נסיעתו השניה התעכב בבוכרה שנתים ימים ויהי שם למ״ץ, ובשובו, כהן זמן מה בתור מנהל ת״ת הספרדים
בירושלים. רוב שנות חייו עסק במסחר של אבנים טובות ומזה מצא פרנסתו בשופע. נלב״ע כ״ב כסלו תרע״ז.
שלמה אלבצראוי
אחיו של ר׳ נסים אברהם הנ״ל. נודע כפייטן ומחבר. ת״ח צנוע וחתנו של הרה״ג שלום משה חי גאגין. חבר פירוש על התורה לסדר בראשית בלבד. בהסכמות לחבורו זה שנדפס אחד מותו בשם ״דבר שלמה״ יכונה ע״י הרב ב״צ עוזיאל ״החכם הנכבד דעסיק באוריתא תדירא חסיד ועניו כש״ת וכו'״. והרב חזקיה שבתי יתארהו—״כאיש רצוי לכל, מוקיר רבנן ותלמידיהון שקדן בתורה ונהנה מיגיעו״. חבורו הנ״ל הוא אוסף של חדושי תורה מחז״ל ביניהם רש״י רמב״ם, הראב״ע, אברבנאל, ואחרים, ומצטיין בסגנונו העברי הצח. הספר נדפם בהדור בתל אביב בשנת תרצ״ב. אחדים משיריו כונסו לסוף ספרו הנ״ל מהם מוקדשים לכבוד הרבנים הראשיים יעקב מאיר, חיים נחום, חזקיה שבתי וכרו'. יתרם עודם בכ״י. נלב״ע בתל אביב ביום י״ג אדר תר״צ.
אברהם אלגאזי
נולד בקושטא בשנת 1570 לערך, ונפטר בכיאו שנת 1630 . נודע בשם הרב מברוםא. נזכר בס׳ ״אגרת שמואל״ להר״ש אוזידה במלים אלה: ״האלקים אנה לידי גבר בכולא חכם שלם בחכמה ובדעות אשר תפש אומנותו של אברהם אבינו להכניס אורחים וביתו בית ועד לחכמים הגביר הנודע בשערים איש חיל ורב פעלים״. השאיר אחריו חמשה בנים שהיו רבנים באזמיר והם ר׳ משה, ר׳ שלמה, ר׳ מנחם ר' יצחק ור׳ חיים.
חיים בן אברהם אלגאזי
רב ומפרש. תלמיד מהרימ״ט. חי בקושטא. חבר באור על חלק מס׳ מישרים וס', תולדות אדם וחוה לר׳ ירוחם בן משולם, שנדפס בקושטא בשנת רע״ו, וקראו בשם נתיבות משפט, וכן כתב שו״ת ודרושים.
חיים בן יצחק אלגאזי
חי בראשית המאה הי״ט בקושטא. אח״כ היה רב באזמיר. בסוף תקע״ג עלה לירושלים ונפטר בה בשנת תקע״ט. חבר ספרים שונים. ביניהם: א. דרך עץ החיים, חי' על הטור ורמב״ם ושו״ת ודרושים, שלוניקי תקס״ט. ב. עץ ימין, דרושים ושו״ת, שלוניקי תקפ״ב.
חיים ב״ר מנחם אלגאזי
יליד אזמיר, אח"כ רב ברודיס. בסוף ימיו חזר לאזמיר, ונפטר בה. היה תלמיד הר״ש אלגאזי הזקן. חבר ס' ״בני חיי״ דינים כסדר ד' הטורים, קושטא תע״ב, ונודע ממנו גם ס', קונטרס הגטין, שהובא בס' יד אהרן לר״א אלפנדארי.
מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני
Les veilleurs de l'aube-Victor Malka-2010-Piyoutim
Mon Dieu je te glorifierai (Elohaï aromimkha)
Mon Dieu, je te glorifierai Parce que ton fils, fruit de ta grâce Et qui a reçu ton sceau Tu l’as nommé Abraham !
Ses paroles sont rayons de miel,
Le peuple entier est derrière lui,
Il dit amen à tous ses ordres Le peuple du Dieu d’Abraham. Il
[1] est juste et juste est sa parole
Car le Tout-Puissant est à sa droite
Pour qu’il dirige jour après jour ses ouailles.
Père des peuples est Abraham !
Une étoile de justice (Kokhav tsedek)
Une étoile de justice pour les générations Sa lumière a brillé.
Abraham était unique parmi les hommes de son temps. Au printemps de ses jours, il connut l’Étemel Et vit dans son projet des illuminations.
C’était un sage sédentaire, non pas un militaire.
Et son nom n’était pas associé aux gens d’épée.
Son âme ne songeait qu’à réunir les foules Et à leur enseigner sa loi et ses leçons !
Voici donc Abraham – lion dans la forêt –
Célébré, entouré d’un petit groupe d’hommes
Montant à l’assaut, face à quatre monarques
Faisant taire leur épée par sa seule parole.
Dieu vivant et grandiose (El Haï ram)
Au Dieu glorieux et sublime, je veux chanter,
Je célébrerai à jamais son nom
Avec tambours et trompettes.
Oh, mon Dieu, réponds-moi
Tourne-toi vers moi et pardonne-moi.
Dieu de vie, libère-moi
Afin que je puisse te chanter !
Une pauvre éprouvée et malheureuse
Rejetée et prisonnière
Jusqu’à quand sera-t-elle méprisée ?
Dieu de vie et de grandeur !…
Vers toi mon Maître (Elekha koni)
Vers toi mon Maître qui habites les hauteurs
Je lève les yeux, à la façon d’un esclave vers son maître.
De grâce, viens à mon aide et tire-moi
De ces eaux meurtrières !
Libère un peuple pauvre
Des mains d’un ennemi cruel.
Car ta main est puissante…
Libère un peuple fidèle à sa promesse
Des mains de ses adversaires !
Et ramène le cœur des pères vers les fils […]
De grâce… (Anna Moni)
De grâce, mon oppresseur me domine.
Mon ennemi porte la main sur moi.
Il a fait de moi un errant.
Ramène-moi à ma demeure
Daigne me procurer de la joie
Que ta main me guide
Afin que je rejoigne ta maison sainte !
Un peuple étranger, dans sa cruauté,
A décidé de mon sort.
Il m’impose sa crainte,
Terrorise mon peuple et ma communauté.
Mon Dieu, écoute ma prière
De grâce, pardonne ma conduite
Car tu es mon rocher et mon sauveur.
C’est vers toi que toujours j’oriente mes prières
Vous gens du Maghreb (Atem Yotsé Maarav)
O vous, gens du Maroc, hommes de foi,
Soyez nombreux à glorifier Dieu, en ce jour de Mimouna.
C’est ainsi, au Maroc, depuis les temps anciens,
Que s’expriment les juifs, bénissant leurs amis :
Réussis donc, mon frère, sois heureux et prospère !
Les enfants du pays, selon leur tradition,
Jusqu’à nos jours encore, en terre marocaine,
Offrent aux juifs de beaux cadeaux.
Juifs et Arabes, tous réunis,
Chantent en chœur, l’âme réjouie.
Heure de joie (Sa’a haniya)
C’est une heure de joie, elle plaît à mon cœur !
Elle m’est très chère et à tout instant.
Le jour où le Maître des cieux a eu pitié de moi
Pour la première fois, m’a donné la Torah
Claire et pure, sans défaut ni oubli.
La Torah, je l’aime et je m’en prévaux,
Je la chéris toujours, elle est une richesse.
Et quand je la retrouve, mon cœur est apaisé.
En toute heure et en toute circonstance
Elle me fait oublier mes douleurs et mes peines…
Dodi yarad leganno (Mon amant est descendu à son jardin)
La séance des bakkachot commence régulièrement par ce chant-poème dont l’auteur est Haïm Cohen, un kabbaliste de Safed. Voici la traduction qu’en a faite le regretté Haïm Zafrani (extraits) :
Une voix appelle, mon amant frappe (à ma porte)
« Ouvre-moi, ma toute parfaite,
Les portes de Sion que j’ai tant aimée. »
Vers toi, mon amant, j’élève mon âme.
Pourquoi l’épouse de jeunesse est-elle répudiée ?
Naguère, en ton cœur, j’étais gravée, Et maintenant
C’est une prostituée que tu fais reine !
Ma fille, sois sans crainte, car je me souviendrai encore
[de toi,
Et d’une terre lointaine, je rassemblerai tes enfants
[dispersés.
Je te rebâtirai et tu seras restaurée dans ta beauté et ta
[splendeur.
Car tu es ma vraie sœur !
Ma douleur grandit chaque instant que je me souviens
[et me demande
« Comment l’esclave a pu ainsi prendre la place
[de la maîtresse,
Comment se déguise-t-elle (en épouse légitime)
Dans la joie de l’éternité, dans une végétation de délices ? »
Sache que je hâterai l’heure de la grâce,
Et tu puiseras dans l’eau vive de l’allégresse […]
Ah, mon Dieu ! Comme tu m’as humiliée !
Des cieux où j’étais, tu m’as jetée à terre
Par un jour de grand froid, c’est une parure (légère)
[qui me couvre
Alors que ma maison était tapissée de tenture de poudre
[…]
Tu es pur, tu n’es pas un Dieu qui aime l’iniquité
Qu’attends-tu donc pour être le juste et le sauveur ?
Quand me revêtiras-tu des vêtements de salut,
Du manteau de justice et de perles multiples ? […]
Priez, vous les vaillants et les forts, mes frères et toute
[ma nation,
Jour et nuit, à Dieu ne laissez pas de répit,
Jusqu’à ce qu’il reconstruise Sion et réunisse les exilés
[de mon peuple,
Des quatre coins du monde, dans la maison de mon délice
[•..]
Yedid Nefesh (Ami de l’âme)
Ce poème est un des plus importants de la veillée des bakkachot. Il est l’œuvre d’un kabbaliste de Safed, Elazar Azkari. (Trad. : Haïm Zafrani.)
Ami de l’âme, père miséricordieux,
Rapproche ton serviteur de ta volonté.
Ton serviteur courra comme un cerf,
Il se prosternera face à ta majesté.
Ton amour lui est plus doux que le miel vierge
Et plus agréable que tout autre délice.
Majestueuse et belle lumière du monde,
Mon âme est malade de ton amour.
Je t’en supplie, Seigneur, guéris-la,
En lui montrant les délices de ta splendeur.
Alors, elle sera plus robuste et plus saine
Et se réjouira d’une joie étemelle.
Forte et inébranlable et sûre, que ta miséricorde s’éveille,
Aie pitié du fils de ton bien-aimé !
Car il languit du désir
De voir la puissance de ta gloire.
Je t’en supplie, mon Dieu, délice de mon cœur,
Aie pitié et ne détourne pas ta face !
Révèle-toi, ô toi notre bien-aimé,
Et couvre-nous de la coupole de ta paix !
La Terre s’illuminera de ta gloire,
Nous exulterons et nous nous réjouirons en toi !
Ne tarde pas, ô bien-aimé, car le moment est venu
De nous accorder ta grâce, comme aux jours anciens.
Les veilleurs de l'aube-Victor Malka-2010-Piyoutim-128-138
06/05/19
תהלה לדוד-אפרים חזן ודו אליהו (אנדרה) אלבאז-אָבֹוא בֵיתְךָ אֵל בְּרֹב חַסְדֶּךָ.כולל ביאור
רבי דודו בן אהרן חסין – פיוטיו ברצף עם ביאורים.
1 – אָבֹוא בֵיתְךָ אֵל בְּרֹב חַסְדֶּךָ.
בקשה. שיר מעין אזור בן יז מחרוזות ומדריך דו-טורי. בכל מחרוזת ג טורים. הטור השלישי מתחלק לשתי צלעיות: צלעית א חורזת בסטרופה וצלעית ב מהווה חרוז אזור. הטור השני של המדריך משמש רפרין.
חריזה: אא בבב/א גגג/א דדד/א.
משקל: עשר הברות בטור. בטורי האזור אחת עשרה הברות. כתובת: בקשה. נועם ׳יוצר בחכמה׳. סימן: אני דוד בן חסין חזק נר״ו. מקור: ק- ה ע״א.
אָבֹוא בֵיתְךָ אֵל בְּרֹב חַסְדֶּךָ
אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ.
אָעִירָה שַּׁחַר אַפִּיל תְחִנָה
וּמְעַפְעַפַּי אֲנַדֵּד שֵׁנָה
5-שְׂפָתַי תַּבַּעְנָה / תְּהִלָתֶךָ
אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ.
נַפְשִׁי וְרוּחִי קִרְבָתְךָ דּוֹרְשִׁים
כָּל עַצְמוֹתַי תּאֹמַרְנָה רוֹחֲשִׁים
מֵאַהֲבַת נָשִׁים / נִפְלָאת אַהֲבָתֶךָ
אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ.
יוֹמָם וָלַיְלָה בְּךָ מַחֲשַבְתִי
10-כָּל מַעֲיָניַ בְּךָ שָׂמְתִּי
בְּשָׁכְבִי נִשְׁמָתִי / אַפְקִיד בְּיָדֶךָ
אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ.
אבוא… קודשך: תה׳ ה, ח. הפסוק משולב בפסוקי הכניסה לבית הכנסת ׳מה טובו׳ ורומז לייעוד הפיוט כמכין לתפילה. 3. אעירה שחר: תה׳ נז, ט, אשכים קום לפני עלות השחר. אפיל תחנה: כדי להביא תחינתי לפני ה׳. הלשון על-פי יר׳ לז, כ. 4. ומעפעפי אנדד שינה: על-פי בר׳ לא, מ: ׳ותדד שנתי מעיני׳, כלומר, אסלק מעיני שינה ואעורר עצמי. 5. שפתי תבענה תהילתך: על-פי תה׳ קיט, קעא: ׳תבענה שפתי תהלה׳. 6. נפשי… דורשים: על-פי החלוקה הידועה לנפש רוח נשמה, ור״ל שנפשו שואפת אל האל, ודורשת קרבתו, על דרך ׳ואני קרבת אלקים לי טוב׳ (תה׳ עג, כח). 7. כל עצמותי תאמרנה: על-פי תפילת ׳נשמת׳, והפסוק משובץ מתה׳ לה, י. רוחשים: נפשי ורוחי מכריזים תהילת ה׳. 8. מאהבת… אהבתך: על-פי שמ״ב א, כו: ׳נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים׳. 9. יומם… מחשבתי: על דרך ׳והגית בו יומם ולילה׳, יה׳ א, ח. 10. כל… שמתיך: כל מחשבותי ורעיונותי הוגים בך, על־פי תה׳ פז, ז. 11. בשכבי… בידך: על־פי תה׳ לא, ו, ׳בידך אפקיד רוחי׳, והלשון משולב בפיוט ׳אדון עולם׳. 12. דבקה לעפר נפשי: תה׳ קיט, כה, ועניינו הבעת צער רב.
דָּבְקָה לֶעָפָר נַפְשִׁי בְּזָכְרִי
אֶת אֲשֶׁר הָלַכְתִּי אַחֲרֵי יִצְרֵי
אֵיךְ אוּכַל יוֹצֵר, / לָבוֹא עָדֶיךָ
אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ.
15- וַאֲנִי הַיּוֹם אָנָה אֲנִי בָא
לֹא תּוֹרָה וְלֹא מִצְוָה וְלֹא מִדָּה טוֹבָה
אָכֵן קְרוֹבָה / יְשׁוּעָתְךָ
אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ.
דָּמִי בְּרֹאשִׁי, נַפְשִׁי בְּכַפַּי
אֵיךְ אוּכַל אֶשָּׂא עֲווֹנִי עַל פִּי
20-הִקְשֵׁיתִי עָרְפִי / מְאוֹד נֶגְדְּךָ
אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ.
בּוֹשְׁתִּי נִכְלַמְתִּי מִמָּוֶת לִי מַר
מָה נְדַבֵּר מָה נִצְטַדֵּק מָה נֶאֱמַר
בְּשָׂרִי סָמָר / מֵרַב פַּחְדְּךָ
אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ.
נָתוּן בִּי יִצְרִי מִיּוֹם נוֹצַרְתִּי
25-עִוֵּת דְּרָכַי הֶחֱטִיא אוֹתִי
אַךְ לֹא כִּוַּנְתִּי / לְהַכְעִיסְךָ
אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ.
חִשַּׁבְתִּי דְּרָכַי יוֹמִי וְלֵילַי
לָשׁוּב אֵלֶיךָ וּתְרַחֵם עָלַי
וַאֲשִׁיבָהּ רַגְלִי / אֶל עֵדֹתְךָ
אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ.
13 את… יצרי: שנטיתי אחר תאוות לבי ורצונותי. איך אוכל: אחרי כל זאת. לבוא עדיך: לשוב לפניך ולהתקרב אליך. 15. ואני… בא: על-פי בר׳ לז, ל. 16. לא… טובה: אין בידי מצוות ומעשים טובים ואף לא לימוד תורה. 17. אכן: למרות האמור קודם. קרובה ישועתך: על-פי יש׳ נו, א. הישועה קרובה, שכן אתה נענה לחוזרים בתשובה. 18. דמי… בכפי: אני הוא האשם בצרותי, על-פי יה׳ ב, יט: ׳דמו בראשו׳, ועל-פי שו׳ יב, ג: ׳נפשי בכפי׳. איך… פי: איך אוכל לספר חטאיי. הקשיתי ערפי: התעקשתי שלא ללכת בדרכיך, והלשון על־פי שמ׳ לב, ט. נגדך: כנגדך, כנגד מצוותיך. 21. בושתי נכלמתי: על־פי עז׳ ט, ו. ממות לי מר: עכשיו אני מתחרט ומר לי ממוות. 22. מה… נאמר: על-פי בר׳ מד, טז. 23. בשרי טמר: שיער בשרי נסתמר, והוא על-פי איוב ד, טו. 24. נתון… נוצרתי: שיצר הרע קבוע באדם מעת יצירתו, על-פי סנהדרין צא ע״ב. 25. עיות… אותי: קלקל את דרכי וגרם לי לחטוא. 26. אך… להכעיסך: יצר הרע הוא הגורם לי לחטוא, ואין לי בזה כל כוונה להכעיס או למרוד בה׳ אלא חולשת האדם הנכנע ליצר. 27. חשבתי… ולילי: עשיתי חשבון נפשי וחשבון חיי, על-פי מש׳ טז, ט: ׳לב אדם יחשב דרכו׳. 28. לשוב: והגעתי למסקנה כי עלי לשוב בתשובה.
30- סְלַח נָא אֲבַקֵּשׁ מִמֵּךְ, אָבִי
אֶל תֵּפֶן אֵל פִּשְׁעֵי, רִשְׁעֵי וְחוֹבִי
בְּמִשְׁפָּט אַל תָּבִיא / אוֹתִי עִמֶּךְ
אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ.
יָדַעְתִּי כִּי רַחֲמֶיךָ מְרֻבִּים
יְמִינְךָ פְּשׁוּטָה לְקַבֵּל שָׁבִים
35-שׁוּבוֹ שׁוֹבָבִים / תִּקְרָא בְּפִיךָ
אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ.
ה' בְּלִבִּי שִׂמְחָה נְתַתָּהּ
בְּשָׁלֹשׁ מִקְרָאוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתָּ
בָּהֶם לֹא מָטָּה / רַגְלֵי בְּדִינֶךָ
אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ.
נַמְתָּ הָרָעוֹת בָּרָאתָ יֵצֶר
40-גַּם תַּדְרִיךְ אָדָם בְּדַרְכֵי ישֶׁר
וּכְחֹמֶר בַּיָּד הַיוֹצֵר / אֲנִי בְּיָדְךָ
אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ.
חַזֵּק לְבָבִי כּוֹנֵן אֲשׁוּרַי
לַעֲבֹד אוֹתְךָ בִּשְׁנֵי יִצָרָי
לְמַעַן הוֹרַי / שָׁמְרוּ בְּרִיתֶךָ
אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ.
45- נֵר לְבֶן יִשַׁי תָּאִיר תַּזְרִיחַ
אָז נָשִׁיר מִזְמוֹר וְלִמְנַצֵּחַ
נִיחוֹחַ רֵיחַ / עַל מִזְבְּחֶךָ
אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ.
- 29. ואשיבה… עדותיך: תה׳ קיט, נט. 32. במשפט… עבדן: על-פי תה׳ קמג, ב. ימינך… שבים: על-פי פסוקי הסליחות (לך ה׳ הצדקה…), יד ימינך שלוחה ומושטת לקבל חוזרים בתשובה. 35. שובו שובבים: על-פי יר׳ ג, יד. 36. ה׳… נתת: על-פי תה׳ ד, ח. 37. בשלוש מקראות: הם הפסוקים שמהם משתמע שאדם חוטא בגלל יצר הרע שברא בו הקב״ה (ברכות לב ע״א; סוכה נב ע״ב), ׳שמעידין שיש ביד הקב״ה לתקן יצרנו ולהסיר יצר הרע ממנו׳ (רש״י, שם). 38. בהם: בזכותם. לא… בדינך: לא נענשתי ולא נפלתי. 39־40. נמת: אמרת, שבמאמרו של הקב״ה נברא העולם, ומאמר ה׳ הוא מעשה של בריאה ויצירה. נמת… אשר: אתה הוא שבראת את יצר הרע ואתה הוא שמידך באו הטוב והרע. ממך הרעות וממך דרכי אושר לאדם. 41. ובחומר… בידך: ואנו בידך כחומר ביד היוצר, על־פי יר׳ יח, ו. 42. כונן אשורי: כוון את רגלי ללכת בדרכיך. 43. בשני יצרי: על-פי ברכות נד ע״א ׳בכל לבבך – בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע׳. 44. למען: בזכות. הורי שמרו בריתך: האבות הראשונים אשר שמרו בריתך. 45. נר… תזריח: על-פי תה׳ קלב, יז. ועניינו לגלות את משיח בן דוד לפארו ולרוממו. 46. אז: בעת הגאולה. נשיר: נשיר לכבוד הגאולה. מזמור ולמנצח: כהתחלותיהם של מזמורי תהילים רבים (כגון תה׳ סו, א ועוד הרבה), וכאן כינויים למזמורים שונים.
רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן יִמְלֹךְ עָלֵינוּ
יָפְיוֹ, הֲדָרוֹ יִרְאוּ עֵינֵינוּ
50-יִשְׂמַח לִבְנוֹ / בִּישׁוּעָתְךָ
אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ.
וּמִקְדָּשׁ יִבָּנֶה יָדְךָ כּוֹנַנְתָּ
לַגֹרֶן אֲרַוְנָהּ תָּשִׁיב שֶׁכִינָה
וּפְקֹד אֶת כַּנָּה / נָטְעָה יְמִינְךָ
אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ.
- 48. ראשון לציון: יש׳ מא, כז, כאן במשמעות המלך המשיח שהוא הראש והראשון במלכות ישראל. 49. יופיו… עינינו: על-פי יש׳ לג, יז: ׳מלך ביופיו תחזינה עיניך׳. 51. מקדש… כוננה: ׳מקדש ה׳ כוננו ידיך׳(שמ׳ טו, יז). 52. גורן ארונה: כינוי לבית המקדש, על פי שמ״ב כד, טז. 53. כנה: כינוי לכנסת ישראל, על-פי תה׳ פ, טז: ׳וכנה אשר נטעה ימינך׳.
תהלה לדוד-אפרים חזן ודו אליהו (אנדרה) אלבאז-אָבֹוא בֵיתְךָ אֵל בְּרֹב חַסְדֶּךָ.
אלף פתגם ופתגם –משה(מוסא) בן חיים-2004-אהבה-אחוה-שנאה וקנאה
51 – ما بعد إلا بعد القلوب.
מא בֻעְד אלִא בעד(א)לקֻלוב.
אין ריחוק אלא ריחוק הללבות.
52 – كل شي عند العطار، إلآ حبني غصب.
כֻּל שי ענד(א)לעטאר, אלא חבני ע׳צב.
כל דבר אצל מוכר הבשמים, פרט לאהוב אותי על כורחך.
אהבה אינה מושגת ע״י אלימות או הכרח.
- . صار حبك في عبك
צאר חֻבכּ פי עֻבכּ.
אהבתך כבר בכיסך.
הגיע הזמן להיות רגוע, אחרי שהשגת את אשר צפית לו.
- الغيره بتعمي.
אלע׳ירֵה בִתעמי.
-קנאה מעוורת.
55.غيرة المره مغتاح طلاقها.
ע׳ירַת(א)למרה מֻפתאח טַלאקְהא.
הנאת האישה מפתח לגרושה.
״צה לאישה לא להבליבו קנאתה לבעלה.
56.غزاوي لا تآوي ويافاوي لا تصاحب.
ע'זאוי לַא תְאוי ויאפאוי לַא תְצאחַב.
אצל איש עזה, אל תתארח או תמצא מקלט ועם איש יפואל תתידד
איש עזה בהיותו מושחת ואיש יפו אינו נאמן
אלף פתגם ופתגם –משה(מוסא) בן חיים-2004-אהבה-אחוה-שנאה וקנאה
זוהאר תא טאח מן פמהא- زوهار تا يطيح من فومها-פיה מפיק מרגליות-יעל לזמי
- ״אילא חבּבּ אללאה
תרגום – אם ירצה השם.
הסבר ־ אומרים למי שמדבר ומדבר ומתכנן מגדלים באוויר.
- ״אילא חבּבּתי תסמע ח'באר ד-דאר תמסי ענד א-דרארי אצע'אר"
תרגום – אם תרצה לשמוע [את] סודות הבית לך אצל הילדים הקטנים.
הסבר – הילדים הקטנים אומרים את האמת. כמו המלך הוא ערום.
- ״אילא חבב אללאה י'ראני יתקבּ א-סקאף ויעטיני"
תרגום – אם ירצה האל להעשירני, [אפילו] ינקב [את] התקרה וייתן לי.
הסבר – אם לאדם יש מזל הוא יבוא אליו.
78 | יעל לוטי
ע
34- אילא חבּבּתי צ'רב אלכּלבּ, חסם פוזה מואליה
תרגום – אם רצית להרביץ לכלב, כבד [התבייש] בפני בעליו.
הסבר – הפתגם מסביר שאפשר לכבד את בעל הכלב גם דרך הכלב שלו.
35- אילא חבּבּתי תרא מולאת אלדאר- שוף בּבּאבּ אל-דדאר
תרגום – אם רצית לראות את בעלת הבית – הסתכל בכניסה לבית.
הסבר – פעם, אם רצו להתחתן עם מישהי, שתהיה בעתיד בעלת הבית, היו צריכים להכיר את האימא שלה. אם האם בסדר, מכבדת את בעלה והילדים ואם הבית נקי ומסודר, כן תהיה הבת. לעיתים יופיע הפתגם כן:
35- אילא חבּבּתי תרא מולאת אלדאר – שוף עלא גת אל-דאר
תרגום – אם רצית לראות את בעלת הבית – הסתכל על מִדרך [גת] הבית
הסבר – אם הבית משולה לסף הבית שהוא שטיח הכניסה לבית. המילה גת – היא מילה עברית ומקבילה למילה מדרך [גת שמנים, גת ענבים].
- 36– אילא חכּמת – תחון
תרגום – אם שלטת – תרחם
הסבר – גם אם השלטון בידיך תהיה רחום.
זוהאר תא טאח מן פמהא- زوهار تا يطيح من فومها-פיה מפיק מרגליות-יעל לזמי עמ' 78-77
Il était une fois le Maroc-David Bensoussan-2010- Les contacts entre le Maroc et les pays européens au XIXe siècle
Troisième partie
Les contacts entre le Maroc et les pays européens au XIXe siècle
LIMINAIRE
La conquête de l'Algérie au XIXe siècle marqua le début de l'ère coloniale. Pour empêcher le Maroc de venir en aide à son voisin algérien, la France intervint en dépêchant la marine française pour bombarder les villes de Tanger et de Mogador. Son armée stationnée en Algérie infligea une défaite cuisante à l'armée marocaine lors de la bataille d'Isly. Le pouvoir marocain prit alors conscience de sa faiblesse au plan militaire. Ne voulant pas demeurer en reste, l'Espagne se lança dans la guerre contre le Maroc en 1860. L'Angleterre mit en jeu sa politique traditionnelle d'équilibre des forces en se faisant accepter comme puissance de médiation. L'objectif premier de l'Angleterre était de continuer d'exercer son contrôle sur le de détroit de Gibraltar, relais qui, avec le canal de Suez, étaient les garants de l'accès à la perle de l'Empire : l'Inde. L'Allemagne intervint avec fracas pour exiger sa part de colonies, mais la France et l'Angleterre l'en empêchèrent.
Le Maroc était à l'image de l'Empire ottoman que l'on disait être l'homme malade de l'Europe. Il n'était plus la puissance militaire du passé. Sur la scène domestique, ses défaites militaires alimentèrent la dissidence. Les épidémies et les crises de disette accrurent le mécontentement général. L'insécurité régnait. Les Juifs tout comme le petit peuple en furent les premiers à en pâtir. De puissants contestataires du sultanat marocain allaient affaiblir encore plus le pays.
Au début du XXe siècle, la France troqua l'Égypte à l'Angleterre en échange d'une liberté d'action au Maroc, qu'elle partagea avec l'Espagne. Les dés en étaient donc jetés. Le long chapitre des ambitions et des rivalités enchevêtrées des puissances – commerciales et stratégiques pour la Grande-Bretagne, politiques et historiques de l'Espagne, territoriales et économiques de la France, économiques et impériales pour l'Allemagne – touchait à sa fin. L'institution du protectorat ne fut plus qu'une question de temps…
Le plan de cette troisième partie s'ouvre sur la description des rivalités coloniales européennes. La France occupe l'Algérie en 1830 et exerce des pressions sur le Maroc pour qu'il ne prête pas main-forte aux Algériens. Les batailles d'Isly contre l'armée française en 1844 puis contre l'Espagne en 1860 obligent les Marocains à admettre la supériorité militaire des Européens et à verser des indemnités considérables à l'Espagne. Les forces navales européennes ont mis fin à la piraterie d'antan. L'Angleterre joue un rôle diplomatique discret mais efficace et les représentants britanniques Drummond Hay père et fils bénéficieront de la confiance des souverains. L'Allemagne tente de faire son entrée avec fracas, mais elle est habilement écartée d'une mainmise sur le Maroc. Dans ce pays affaibli du XIXe siècle, les contestataires de l'autorité s'affirment au grand jour : banditisme de Raïssouli, contestation de la couronne par Bou Hmara, ostensible puissance du chérif d'Ouezzane et opposition religieuse d'Al-Kettani. Le sultan Abdelaziz est évincé par son frère Abdelhafid. Suite à l'assassinat d'une dizaine de Français, Casablanca est bombardée en 1907 et l'armée française en profite pour pénétrer plus avant au Maroc. Encerclé par des rebelles à Fès, le sultan Abdelhafid fait appel à l'armée française et se voit contraint de signer en 1912 un traité de Protectorat.
PRINCIPAUX TRAITÉS INTERNATIONAUX AVANT LE PROTECTORAT
Quelle fut l'attitude des sultans à l'endroit des Européens au XIXe siècle?
Au début du XIXe siècle, le sultan Moulay Slimane décourageait les contacts entre Musulmans et Européens. Moulay Slimane s'inquiétait de l'influence européenne sur les mœurs et les croyances des Musulmans, raison pour laquelle il chercha à séparer les Juifs des Musulmans en créant des quartiers juifs ou Mellahs, car les Juifs et notamment ceux de la côte, étaient plus imprégnés de coutumes européennes. Les souverains qui lui succédèrent ne purent se passer des contacts avec les Européens et durent composer avec eux bon gré mal gré. Le sultan Abderrahmane reconnaissait le bienfait des échanges commerciaux et les encourageait. Le sultan Mohamed IV avait désespérément besoin des échanges commerciaux pour liquider sa dette envers l'Espagne à la suite de la guerre hispano-marocaine de 1860. Cinq ans après son avènement, le sultan Hassan Ie se trouva aux prises avec la crise due à la sécheresse, à la famine et au choléra, crise particulièrement grave. Outre cela, il mena de nombreuses campagnes pour mater des rébellions remettant son autorité en cause. Bien que le commerce renflouait le trésor public qui se trouvait au plus bas, il se méfiait des influences qui accompagneraient les contacts avec les Européens, mais ne pouvait toutefois pas les ignorer.
Au XIXe siècle, la diplomatie anglaise joua un rôle prépondérant dans les affaires du Maroc, notamment parce que les représentants anglais Drummond Hay père et fils eurent la confiance du Palais. Dans l'ensemble, les traités ratifiés par les souverains marocains ont contribué à un affaiblissement progressif du pouvoir au Maroc, jusqu'à l'avènement du Protectorat en 1912. Qu'en fut-il dans les faits?
Le sultan Abderrahmane qui ne nourrissait aucune confiance envers les Français car il les considérait comme des Infidèles, des ennemis d'Allah, des ennemis de la religion, des polythéistes et des adorateurs d'idoles, ne put s’empêcher d'avoir un grand respect pour le sens d'organisation et la qualité du renseignement que les Français prodiguaient. Il les combattit, mais perdit la bataille d'Isly en août 1844, alors même que les navires français bombardèrent Tanger et Mogador. Le 10 septembre de la même année, il signa le Traité de Tanger mettant fin aux hostilités. Le Traité de Lalla Maghnia fut ratifié le 18 mars 1845. La supériorité des armes françaises plaça la France en position de force avec laquelle le Maroc dut faire avec. La bataille d'Isly consacra la conquête de l'Algérie car au terme de ce traité, la France officialisa la frontière entre le Maroc et l'Algérie en se basant essentiellement sur les limites qui existaient entre le Maroc et la Turquie, sans toutefois préciser la limite territoriale dans le Sahara. Par ailleurs, le Traité anglo-marocain du 9 novembre 1856 entérina la position des Chargés d'affaires britanniques et celle de leurs interprètes et domestiques, les exonérant de tout impôt de capitation. Ce traité garantissait la liberté de commerce, abolissait les monopoles et les prohibitions de marchandises importées et fixait un plafond sur les taxes d'importation et d'exportation. La France officialisa la protection consulaire en 1863 (convention de Béclard).
Sous Mohamed IV, la guerre hispano-marocaine perdue par le Maroc fut conclue par le Traité de Tétouan le 26 avril 1860. L'enclave de Ceuta fut agrandie, une nouvelle enclave – Ifni – fut concédée au Sud du littoral atlantique et une indemnité de guerre fut fixée à 20 millions de piastres, soit 85 millions de francs. Le Maroc riétait plus la puissance militaire qu'il avait été par le passé.
Il était une fois le Maroc-David Bensoussan-2010- Les contacts entre le Maroc et les pays européens au XIXe siècle-page 137-140
Colonialisme francais et colonialisme juif-Simon Schwazfuchs- 1980- judaisme d'Afrique du nord au XIXe-XXe siecles edite par Mchel Abitbol
Les ministres du culte, ou du moins certains d’entre eux, devraient être salariés par l’Etat, ce qui permettrait bien entendu de les choisir au mieux des intérêts de la colonisation. C’est la raison pour laquelle Altaras et Cohen souhaitaient que les rabbins fussent choisis parmi les élèves diplômés de l’Ecole Centrale Rabbinique de Metz!
L’influence française devait donc être assurée par des membres des Consistoires, des grands rabbins et des rabbins qui ne seraient pas choisis parmi les Juifs indigènes de l’Algérie, sans qu’ils fussent soumis ou rattachés organiquement au Consistoire Central à Paris: les nouveaux Consistoires seraient algériens, mais sans les Algériens!
Tel quel le rapport Altaras-Cohen répondait à nombre des accusations lancées par Bugeaud. Il tombait à point puisque le pouvoir central venait enfin de décider de s’opposer de plus en plus énergiquement aux manifestations du maréchal-proconsul. Il n’est donc guère étonnant que le Ministre de la Guerre, peu soucieux de ménager Bugeaud, aît jugé bon de retenir le rapport Altaras-Cohen et de le soumettre à la commission qu’il allait charger de préparer un réglement pour les Juifs d’Algérie. Les intérêts de ces derniers devaient etre défendus par trois membres du Consistoire Central, dont Adolphe Crémieux: son intérêt pour le judaïsme d’Algérie ne se démentait pas.
Le projet finalement retenu par la commission traitait aussi bien de la condition civile des Juifs qu’elle voulait en tout semblable à celle des non-musulmans sauf pour ce qui est du service dans la milice, que de la réorganisation de leurs communautés selon le modèle consistorial et de leurs écoles. Il consacrait la prééminence du Consistoire central auquel les consistoires algériens et leurs rabbins devaient être rattachés et soumis. Toutes les institutions traditionnelles de l’Algérie juive étaient supprimées et les Juifs devenaient justiciables des seuls tribunaux français. Quant aux rabbins,
"la commission a pensé qu’il serait utile qu’ils fussent, autant que possible, choisis en France, et fissent pénétrer avec les notions élevées de la religion, les idées françaises au sein de la population israélite de l’Algérie."
Le projet initial fut longtemps remanié, avant d’être finalement promulgué à la fin de 1845. Toute référence au Consistoire Central et aux droits civils des Juifs avait disparu. Les institutions traditionnelles du judaïsme algérien étaient supprimées d’un trait de plume. Un consistoire central algérien siégerait à Alger, et deux consistoires provinciaux qui lui seraient soumis, à Oran et à Constantine. Le Ministre de la Guerre recevait les fonctions de tutelle et de surveillance qui avaient été destinées à l’origine au Consistoire Central.
Le nouveau règlement résultait donc d’un compromis entre les positions extrémistes du gouverneur général qui niait l’utilité des Juifs pour l’effort de colonisation française en Algérie et la tentative d’Altaras et de Cohen qui tendait à transformer les Juifs d’Algérie en Européens de fait sinon de droit. Légalement ils devaient être considérés désormais comme des non-musulmans et se voir pourvus d’un statut spécial. Pour le Ministère, les Juifs d’Algérie pouvaient donc être considérés non comme des colonisateurs mais comme un élément d’appoint à l’élément européen: ils pourraient éventuellement être colonisés avec succès, francisés, comme ils en exprimaient le désir, du moins dans leurs classes dirigeantes, et s’agréger en fin de compte à l’elément colonisateur européen.
La voie de l’assimilation était donc ouverte. Le nouveau consistoire algérien fut nommé. Il devait être présidé par… Joseph Cohen, qui était assisté de deux juifs français, le grand rabbin Michel A. Weillet le négociant Guggenheim, ainsi que de deux juifs indigènes, Levi Bram et le docteur Migueres, qui était d’origine marocaine.26 Ils décidèrent de considérer que l’intention du gouvernement français était de faciliter et de promouvoir l’émancipation des Juifs d’Algérie et leur assimilation progressive aux Français, et s’employèrent en ce sens, certains que les Juifs de l’Algérie, en passe de devenir Français, seraient les soutiens les plus sûrs de la présence et de l’influence françaises en Afrique du Nord.
Cette prise de position aurait dû très logiquement les inciter à nouer des liens aussi étroits que possible avec le Consistoire Central. Or quand, en 1850, le ministre des cultes proposa le rattachement des consistoires algériens au Consistoire Central, ce sont précisément les membres du Consistoire d’Alger qui trouvèrent la mariée trop belle. Ils acceptaient bien le principe du rattachement, mais arguaient les différences de rites et d’organisation communautaire entre les Juifs de la métropole et ceux de l’Algérie pour demander ‘de circonscrire la suprématie du Consistoire Central dans le cercle des intérêts généraux du culte’. Les proconsuls juifs, à l’image de certains hauts fonctionnaires, se plaisaient à Alger et voulaient y être laissés en paix! Leur opposition fut longtemps couronnée de succès: la haute surveillance du culte en Algérie ne fut confiée au Consistoire Central que le 16 septembre 1867.27 L’intégration à la nation française était proche.
Colonialisme francais et colonialisme juif-Simon Schwazfuchs- 1980- judaisme d'Afrique du nord au XIXe-XXe siecles edite par Mchel Abitbol-page 46-48
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"-
במהלך המחקר נמצאו שמות אירופאים שהופיעו בסוגריים לצד שמם הצפון אפריקאי של המוגרבים. יתכן שמטרת רישום כזה נועדה להקשות על הבריטים לזהות את ארץ המוצא של מעפילים כדי למנוע מעקב אחרי פעילות המוסד לעלייה ב' באותה ארץ. הסבר אפשרי אחר הוא הצורך למזער את הסיכון שבהחזרת מעפילים לארץ מוצאם. וניה פומרנץ ]זאב הדרי, שכינויו 'יסעור ' [ ממטה המוסד לעלייה ב' בפריז, ציין, כי היה חשש שמעפילי 'שיבת ציון' יוחזרו לארץ מוצאם – אלג'יר כיוון שמסעה -חפף למסעה של 'יציאת אירופה אקסודוס' שהפכה ל'מקרה בוחן' במאבק בבריטים.
בנוסף למעפילים צפון אפריקאים זוהו שתי קבוצות מעפילים אחרות. האחת של פליטים יהודים אירופאים שהעפילו בספינות 'יהודה הלוי (5/47) ו'שיבת ציון' (7/47) השנייה של פליטים יהודים אירופאים שציינו שארץ מוצאם מהמגרב. ניתן להניח שהיו אלה פליטים שהגיעו לצפון אפריקה לפני ובמהלך מלחמת העולם השנייה. מידע זה לא הוצג במחקרים שעסקו בהעפלה מצפון אפריקה. שתי הקבוצות נכללו ברשימות נפרדות. בספינה 'כנסת ישראל' שהפליגה מיוגוסלביה היו מעפילים עם שמות צפון אפריקאים. שהיו ניצולי שואה מלוב.
ולבסוף, שמות של מעפילים שהוזכרו בספרי זיכרונות ויומנים אישיים של מעפילים. לאחר הצלבתם מול הרשימה במאגר הם נכללו בו. גם בספרות המחקרית נמצאו שמות שנכללו במאגר. היכרות אישית וראיונות עם מעפילים השלימו את בניית המאגר .
תיקוף ההעפלה מהמגרב.
לאחר מלחמת העולם השנייה מפעל ההעפלה של המוסד לעלייה ב' התנהל בשני מרכזים ראשיים במערב אירופה: באיטליה יהודה ארזי ועדה סרני ובצרפת שאול אביגור, שמריה צמרת ווניה–פומרנץ.
יצחק אבנרי זיהה שלוש תקופות בהתפתחות העלייה 'הבלתי לגאלית': הראשונה בין שתי מלחמות העולם ; (1939-1919) השנייה במהלך מלחמת העולם השנייה (1945-1939) השלישית מסיום מלחמת העולם השנייה עד קום המדינה (1948-1945) זאב הדרי הציע לחלק את ההעפלה לשלוש תקופות. הראשונה 1939-1934 עד התחלת מלחמת העולם השנייה; השנייה – 1945-1939 עם סיום מלחמת העולם השנייה; השלישית 1948-1945 עד הקמת המדינה. –ההבדל העיקרי בהצעות החוקרים הוא לגבי מועד התחלת העלייה הבלתי ליגאלית. בעוד שאבנרי ראה את תחילתה מיד אחרי מלחמת העולם הראשונה, הדרי ראה את תחילתה במלחמת העולם השנייה. רק התקופה השלישית זהה בשתי ההצעות אבל היא לא מזכירה במפורש את גירוש קפריסין.
מיון אחר המבוסס על מועדי ההעפלה מאיטליה הוצע על ידי 'המרכז לגולה' שזיהה שלוש תקופות העפלה מתוכן שתיים רלוונטיות למחקר זה: הראשונה מאוגוסט 1945 עד מאי 1948 במסגרת עלייה ב' השנייה מספטמבר 1947 עד ספטמבר 1948 במסגרת עליות ב' ו ד". – מיון זה תקף רק לגבי הספינות שהפליגו מנמלי איטליה. אפשר למיין את העפלת המוגרבים גם לפי נמל המוצא בשנים שלאחר המלחמה:14 ספינות מנמלי איטליה: 4 ספינות מנמלי מזרח אירופה הים השחור; ו 11- ספינות מנמלי צרפת ומערב אירופה. ההעפלה הישירה של שלוש ספינות מחוף אלג'יר משלימה את המיון הגיאוגרפי לפי נמל המוצא. במיון זה אין התייחסות למועדי ההעפלה ולגירוש קפריסין. הדגש כאן הוא על נמל ההעפלה. יש במיון זה הרחבה מעבר לנמלי אירופה, קרי העפלה מחופי אלג'יר.
חיים סעדון זיהה שני שלבים בהעפלה מצפון אפריקה: הראשון, משנת 1945 עד מאי 1947 – העפלה בלתי פורמלית באמצעות סרטיפיקטים ולא העפלה במסגרת עלייה ב'. השני, בין 12/1947-5/1947 העפלה מאורגנת על ידי המוסד לעלייה ב'. –אך העפלה בסרטיפיקטים המשיכה, אמנם במשורה, במלך ההעפלה המאורגנת)פרק שני(. את ההעפלה מצפון אפריקה ניתן לתחום גם לפי נכונותם של המוסד לעלייה ב' ושל גורמים אחרים כמו בח"ד והרוויזיוניסטים להתמיד בה. למשל, מעפילי 'בן הכט' ,'לנגב' ו'המעפיל האלמוני' מנמלי אירופה וההעפלה הישירה של שלש הספינות מחופי אלג'יר. משהופסקה בסוף שנת 1947 תמיכת המוסד לעלייה ב', החלה העפלה ספונטנית 'הבריחה' – מסוף שנת 1947 עד להקמת המדינה. 'הבריחה' מהמגרב לא קיבלה גיבוי רשמי של המוסד לעלייה ב' והתבצעה בסיוע פעילים מקומיים ושליחי תנועות פוליטיות ארץ ישראליות לנמלי צרפת ואיטליה. מיונים אלה לא מאפשרים לזהות את סיפר ההעפלה מהמגרב.
זאב צחור וזאב הדרי הציעו חלוקה ממוקדת להעפלה מתום מלחמת העולם השנייה: הראשונה מאוגוסט עד דצמבר 1945 זמן הגעת שמונה ספינות מאיטליה ויוון לחופי הארץ – ; השנייה מינואר עד יוני 1946 תפיסת אחת עשרה ספינות על ידי הבריטים שמעפיליהן נשלחו למחנה בעתלית ; השלישית מאוגוסט 1946 עד דצמבר 1947 גירוש – 35 ספינות מעפילים למחנות בקפריסין; הרביעית מדצמבר 1947 עד מאי 1948 ספינות שהגיעו לארץ במהלך מלחמת העצמאות ולאחריה. –שתי התקופות הראשונות הן עלייה בלתי לגאלית ישירה לפלשתינה א"י ושתי התקופות האחרונות הן העפלה בלתי -לגאלית שגורשה לקפריסין.
מיון הזה חופף את הצעתו של דוד שערי למיין את ההעפלה אחרי מלחמת העולם השנייה ל 4- תקופות לפי קריטריון אחד מועדי הגירוש למחנות בקפריסין: הראשונה, – (12/1946-8/1946) הגירוש למחנות הקיץ בקפריסין; השנייה, (12/1947-1/1947) הגירוש למחנות החורף בקפריסין; השלישית,
(5/1948-1/1948) העפלת 15,000 מעפילים ב'פאן יורק' ו'פאן קרשנט' מרומניה; והרביעית 2/1949)-(6/1948 בשבי בקפריסין. שתי ההצעות משיקות הן עם ההעפלה הישירה מצפון אפריקה והן עם הבריחה משם. ההצעות של הדרי וצחור ושל שערי מעניקות מקום לגירוש קפריסין.
מיון הזה חופף את הצעתו של דוד שערי למיין את ההעפלה אחרי מלחמת העולם השנייה ל 4-
תקופות לפי קריטריון אחד מועדי הגירוש למחנות בקפריסין: הראשונה, (12/1946-8/1946) הגירוש למחנות הקיץ בקפריסין; השנייה, (12/1947-1/1947) הגירוש למחנות החורף בקפריסין; השלישית,
( 5/1948-1/1948) העפלת 15,000 מעפילים ב'פאן יורק' ו'פאן קרשנט' מרומניה; והרביעית, (2/1949-6/1948) בשבי בקפריסין. שתי ההצעות משיקות הן עם ההעפלה הישירה מצפון אפריקה והן עם הבריחה' משם. ההצעות של הדרי וצחור ושל שערי מעניקות מקום לגירוש קפריסין.
המיון המוצע במחקר זה מבוסס על נמל מוצא ועל היקף ההעפלה ומספר ספינות שהעפילו מנמלי אירופה: א. במהלך שנת 1946 העפילו מאיטליה ומצרפת שני מעפילים מצפון אפריקה בשתי ספינות ואילו ממזרח אירופה העפילו 7 מוגרבים בספינה אחת; ב. בשנת 1947 העפילו תשע ספינות מאיטליה עם 86 צפון אפריקאים ומצרפת העפילו 295 בשש ספינות ובספינה אחת ממזרח אירופה היה מעפיל אחד בלבד מצפון אפריקה, ומנמלי אלג'יר במחצית השנייה של שנת – 1947 העפילו 934 בשלש ספינות; ג. מתחילת שנת 1948 עד הקמת המדינה 210 מוגרבים העפילו בארבע ספינות מאיטליה ובשלש ספינות מצרפת העפילו 220 מוגרבים, ובספינה אחת העפילו תשעה מוגרבים ממזרח אירופה. לגבי 762 מעפילים מוגרבים שהעפילו עד הקמת המדינה אין נתון על שם ספינתם)פרק רביעי(. מיון זה משלב הן את הלוח הזמנים של העפלת המוגרבים ואת נמלי ההעפלה והן את מספר המעפילים ומספר ספינות ההעפלה. יש בו התייחסות למעפילים מצפון אפריקה שהעפילו ב- 32 ספינות לפלשתינה א"י וגורשו לקפריסין – הרעיון להעלות את יהדות צפון אפריקה קרם עור וגידים עקב הנסיבות של מוראות השואה וצרכיה של התנועה הציונית לאחר מלחה"ע השנייה. דוד שאלתיאל, שליח הסוכנות היהודית לצפון אפריקה, זיהה את פוטנציאל העלייה משם לאחר ביקורו במרוקו בשנת 1944 ,
"אחד המקורות האחרונים של חומר לארץ ישראל. אם נצליח לשלוח לשם מספר מספיק של שליחים מוסמכים של החלוץ ושל גופים ציוניים אחרים, נוכל לקוות להגירה גדולה מצפון אפריקה. אם מאיזו סיבה לא נעשה זאת, יאבדו כל האנשים האלה עבור ארץ ישראל ונוסף לכך יסחפו לאסון שכל כוח לא יוכל לעצור בידם".
שאלתיאל ראה ביהדות צפון אפריקה 'חומר' שיאבד אם הסוכנות היהודית לא תנקוט בצעדים הנחוצים ותקצה 'מספיק שליחים ציוניים מוסמכים שיסייעו להעלותה ארצה. אחרת יהודי מרוקו 'יסחפו לאסון' שלא ברורה מהותו ולא ניתן למנוע אותו. אפשר להניח שלקח השואה עמד לנגד עיניו כשכתב דיווח זה. המלצותיו לא יושמו במלואן.
גם אפרים פרידמן בן חיים, השליח לצפון אפריקה, דיווח חצי שנה מאוחר יותר לקיבוץ המאוחד – ש"צפון אפריקה זה אחד ממרכזי היהדות ]…[ מרוכזים בה למעלה מ- 300,000 יהודים רזרוואר עצום נפתח לפנינו". 60 פרידמן כשאלתיאל ראה ביהדות צפון אפריקה רזרוואר מלאי של יהודים עבור א"י. –
יהדות המזרח וארצות האסלאם נתפסו כמאגר פוטנציאלי למלא את ארץ ישראל ביהודים. תפיסה שהייתה חיונית לתנועה הציונית למרות שלא היה לה קשר הדוק עם יהדות זו והיא לא עמדה בקריטריונים הציוניים של עלייה חלוצית נבחרת. אבל, אחרי השואה היה צורך דחוף להעלותם ארצה – כדי למלא את הארץ ביהודים ויהי מה.
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"–