עלית יהודי אטלס (מרוקו)-יהודה גרינקר-ברית יוצאי מרוקו- תשל"ג
קפיצה על פני אלף שנה.
יצחק קורן, " עשור למושבי העולים " עמודים 79 – 80
הוצאת תנועת מושבי העובדים בישראל – תשי"ט – 1959
" זכור לי מקרה אופייני מלפני שלוש שנים בעת שהחלו להגיע העולים מהרי האטלס שבצפון אפריקה. אלה היו אנשים פרימיטיביים, שלפחות מרחק של 100 שנה הפריד בינם לבין החברה היהודית בארץ. בבואם לחיפה הובאו ישר מן האוניה לחבל לכיש להתיישב שם. המחלקה להתיישבות של הסוכנות הכינה בשבילם מראש בתים יפים ומרווחים עם כל הנוחיות, מרוהטים במיטות, מזרונים, כיסאות, שולחנות, כלי מטבח וכיוצא מזה. הייתי בין מקבלי פניהם במקום החדש. ואכן, כל מי שהיה נוכח באותו מעמד נתמלא לבו שמחה וגאווה על ההתקדמות העצומה שחלה בדרך יישוב העולים מצד המוסדות המיישבים.
והנה עברו יומיים ואנשי התנועה והסוכנות נזעקו לראות בחזיון מבהיל : בחצרות שלפני הבתים היו מתגוללים מזרונים ומיטות שהושלכו מן החדרים, ולפני פתחו של כל בית ישב בחור צעיר, כנראה היה הבכור, וחסם את הדרך בפני הזרים שביקשו לבוא אל תוך הבית. כשנכנסו בכל זאת את פנים הבית נצטיירה לעיניהם תמושנה כזאת : החדרים היו ריקים מכל ריהוט, בני המשפחה ישבו משולבי רגלים על הרצפה, הקירות היו מלוכלכים והתקרה מפויחת מן העשן שעלה מהמדורה שבערה באחת מפינות החדר. נתברר, שאת הפתיליות והפרימוסים שניתנו להם מאת המחלקה להתיישבות השליכו, ובמקומם הביאו לחדרים ענפים וקוצים להכין בהם תבשילים. אנשים אלה, שבהרי האטלס גרו בכוכים ובמערות, ואשר מימיהם לא ראו כלי בישול מודרניים, אף מזרונים ומיטות לא ידעו, התמרדו נגד הציביליזציה שכפו עליהם ללא כל הכנה מוקדמת.
יצאו שבועות מספר ואותם אנשים סיגלו לעצמם מהר את גינוני הציביליזציה, יצאו לעבודה ואף השתדלו להצטיין בה. היום, אם תבואו למושבים החדשים בלכיש ובתענך ובמקומות אחרים, בהם יושבו אנשי האטלס, תמצאו סדרים בבית ובעבודה, ואף ניצנים ראשונים של ארגון עצמי. רואים בעין כי אנשים אלה יצאו ממש מאפלה לאור גדול והם מרגישים בחוש כי נפתחו לפניהם חיים חדשים.
אכן, הקפיצה מסוף האלף הראשון לסוף האלף השני לספירה אינה עניין קל, ולא בשנה, ואף לא בחמש שנים, ייתם תהליך שיזורם של אנשים אלה לתוך הרקמה החברתית הישראלית. אפס, אם לא לגביהם, הרי לבניהם, קיימים כל הסיכויים שבמשל פחות מדור יהוו חלק אורגני מהחברה הישראלית. צריך רק שהמדינה ומוסדותיה המרכזיים לחינוך ולתרבות יקדישו להם תשומת לב ראויה. ואם תהיה שקידה לחנכם והדריכם, יהוו הם עתודה רבת ברכה לתנועת המושבים והתיישבות העובדת בכללה "
״הגואל״
שבתאי טבת: דו״ח על צפון־אפריקה (טז)
״הארץ״ 11.3.55
אנשי האדון גרינקר
ביטון אליהו בן 40, או 41, מאו 45, או 50
(הכל לפי האומדן) היה אותו יום האחד שידע מי זה בן־גוריון.
״מי זה דוד בן־גוריון, ביטון ?״
״מלך״, הוא עונה.
הוא גם שמע על וייצמן. ״מה עשה ד״ר חיים וייצמן ?״
״עשה טוב״, עונה ביטון, שזקן־מידות שחור לו.
״ועתה ביטון, שמו של מי עוד בישראל ידוע לך ?״
״שמו של האדון יהודה גרינקר, ראיתיו במו עיני בכפר שלנו״, הוא אומר.
״יהודה גריגקר, גם הוא מלך?״
״לא, לא מלך. הוא ממייסדי קרן קיימת לישראל״.
אחריו בא ווזאנה דוד. הוא בן 60.
״שמעת על בן־גוריון, וואזנה ?״
״לא, לא שמעתי״, אומר הוא.
״שמעת על הרב ש. ז. שרגאי י״
״לא, לא שמעתי״.
״על מי שמעת, וואזנה ?״
״על האדון יהודה גרינקר. הוא ממייסדי קרן קיימת לישראל״.
יוסף פרץ, בן 45
גם הוא לא שמע אלא על האדון יהודה גרינקר, ממייסדי הקרן קיימת לישראל, וכמוהו עוד כ־
נפשות, מ-38 הכפרים היהודיים שבהרי האטלס התיכון שבמרוקו. 3.250
אגדה חיה ושמה יהודה גרינקר – מ. אחידורון.
" מעריב " – כ"ב סיון תשט"ו – 16.6.1956
" יפרח מאיר, יהודי כבן 53 לא ידע עוד לפני שנתיים על קיומה של מדינת ישראל, הוא לא ידע שקדמה לה פלסתינה – ארץ ישראל, הוא לא ידע עובדות אלמנטאריות אחרות הידועות לכל יהודי אחר. ארץ ישראל בשבילו מושג ערטילאי, אפוף רזין דרזין וקדושה, שנקרא בפיו "ארץ ירושלים". כל מה שידע על מצבה הנוכחי שחרבה היא ברובה, שתנים מהלכים בין הריסותיה ושקיימות בה שתי ערים : צפת וטבריה. לתומם סברו הוא ובני עדתו, כי מאז חורבן בית שני טרם חודש בה יישוב יהודי. הם עלולים היו לחיות בסברה בלתי מוצדקת זו עוד שנים רבות כי בכפר בו נולדו וחיו – אסמר באזור איית בולי אשר במעמקי הרי האטלס הוא אחד המקומות הנידחים ביותר בתבל.
יפרח מאיר אינו יודע מדוע וכיצד הגיעו אבות אבותיו לאותה פינה נידחת שבהרי האטלס, הרחק מכל יישוב ומכל קהילה יהודית. הוא מודה שאילמלא אותה אגדה חיה ששמה יהודה גרינקר, קרוב לוודאי, שהוא ובניו היו ממשיכים לשבת באותו כפרון רחוק ונחשל ולפזם בחג הפסח את הפסוק : "לשנה הבאה בירושלים" – מבלי לדעת שאם רצונם בכך, הם יכולים להגיע לירושלים – השתא.
יהודה גרינקר הולך להרים.
בפנקסו של יהודה גרינקר – שליח תנועת המושבים והסוכנות היהודית, יליד יסוד המעלה ומבוני נהלל – לא היה רשום של הכפר "אסמאר". רק בדרך מקרה נודע לו, שקיים מקום כזה ושיושב בו קומץ יהודים. הדבר אירע באחד ממסעותיו לאזורים הנידחים במרוקו בשבתו בבוקר ב "חאן" (מסעדה) של עיירה קטנה.
שבועות מספר לאחר ביקורו בכפר הסתדרו קומץ יהודים ממחוז איית בולי לצד שיירת פרדות הנושאות את כל מיטלטליהן ההכרחיים ואת הללו שאין בכוחם להגיע ברגל אל מקום המפגש עם המכוניות.
מדוכאים ואבלים התהלכו בני המחוז כשהם מעתירים שידולים אחרונים על היהודים לבל יעזבום, כי עם עקירתם של הללו נותר כל אותו אזור נידח ללא אומן ובעל מלאכה אחד. בדמעות ביקשו מחילה על פוגרום זוטא בערכו לפני כ-20 שנה, ובטפיחות אגרוף על לב הבטיחו הרים וגבעות, ובלבד שיחזרו בהם היהודים מהחלטתם. אולם קסם ההליכה אל ארץ ישראל אשר בפיהם היא "ארץ ירושלים" והתיאורים המופלאים והמפתיעים של "המשיח" גרינקר על אודות מדינה יהודית החיה וקיימת – עמדו מעבר לכל פיתוי ושידול. באחד בינואר 1955 נשקו יהודי אזור איית בולי את רציף נמלה של חיפה כשעיניהם דומעות, כמעט כולם הביאו עמם שעונים ואופניים. סוחרים ממולחים בקזבלנקה סיפרו להם שאין נותנים לשום אדם לעבור את שערי ארץ הקודש כל עוד אינו מצויד בחפצים אלמנטאריים אלה…..
קישון ותבור.
יהודים אלה ודומיהם מהווים כיום "שמנה וסלתה" של התיישבות חבל תענך שבעמק יזרעאל, למענם ולמען יהודים אחרים מצפון אפריקה בנתה הסוכנות היהודית בתי מגורים שאין דומה להם ביישובי העולים האחרים, למענם הקציבו המוסדות המיישבים חלקות אדמה נרחבות ומשובחות, כבישי גישה רחבי ידיים נסללו מכביש הסרגל (עפולה – ואדי ערה) אל עבר ששת יישובי התענך והניחו קו צינורות לספק השקאה בשפע. כל הסיכויים והנתונים מחייבים שחבל תענך יהיה בעתיד הקרוב לאחד האזורים הטובים אשר בהתיישבות העולים החדשה.
אחד "ממאושרי תענך" הוא יפרח מאיר, מי שהיה באסמאר שבהרי האטלס שוחט ומלמד וכיום הפך לחקלאי. פגשנו אותו בשדה עגבניות רחב ידיים שבירכתי המושב גדיש. לבוש היה ג'לביה בהירה, זקנו העבות מכוסה אגלי זיעה ומקלסתר פניו ניבטת אצילות הררית. כבר בראשית השיחה עמו מתברר לך, שבחירת אזור תענך כמקום יישובם של יהודים אלה, היה אחד הדברים המחוכמים שעשו מוסדות המיישבים אף כי קרוב לוודאי, שבחירה זו הייתה מקרית בלבד.
"זה כמו לשוב הביתה אחרי הרבה שנים של נדודים וגעגועים" – משיב יפרח מאיר על שאלותינו כיצד הוא מרגיש במקום החדש, "כל המקומות נראים כאן מסביב ידועים לי מן התורה ומהספרים הקדושים, הנה כאן הקישון ואחריו התבור….במקום בו עומדות רגלינו נלחמו דבורה וברק בן אבינועם בסיסרא, בפירוש כתוב : "בתענך על מי מגידו" הרי הגלבוע עליהם נפל שאול ויהונתן מידי הפלשתים….וכאן מגידו עצמה ואומרים שאפשר לראות בה את אורוות שלמה המלך. עוד לא הייתי שם כי זה מחוץ לתחום שבת, וביום חול אין פנאי, אבל אנו עוד נלך לבקר בכל המקומות האלה….."
יהודה גרינקר ושותפיו.
נוף קדומים אינו הדבר היחידי בעל ערך, שניתן כאן ביד רחבה לבאי צפון אפריקה. ליפרח מאיר, האיש אשר הוא ואבותיו ידעו רמת חיים נמוכה ביותר, אשר ההיגיינה, סאניטציה, רפואה מונעת וכיוצא באלה, היו דברים מעבר לתחום השגתם, ניתן בית נאה בן שני חדרים מרווחים, מטבח גדול ומקלחת. הברז שבבית מגיר מים בכל עת, ואין צורך לכתת הרגלים אל בור מי האגירה, יפרח מאיר מודה כי הבית המפואר ביותר באסמאר לא מגיע לקרסולי בית זה…..
יהודה גרניקר, המשיח, שחזר בינתיים ארצה, מתרוצץ כאן באותו המרץ הבלתי נדלה שאיפיין אותו במרוקו, שעה שהתרוצץ לחפש קהילות על פני שטחים רחבי ידיים, מוקפים אלפי דונמים של שדות וגני בעל, ואף על פי כן מוצאים את יהודה גרינקר בכל מקום כשהוא נחפז משולהב ונלהב, שופע דאגה וידידות, נותן שפע עצות, מלה טובה וטפיחה על השכם. במקום ההוא איינו נמצאים שותפיו ועוזריו, אף הם "יוקדים בחזות התענך", מתנדבים מבני נוער המושבים, נשים קשישות ממושבי עמק יזרעאל ומדריכים חקלאיים מטעם הסוכנות שעוד תמול שלשום היו אף בחזקת עולים חדשים ו "פרימיטיביים "……..
עלית יהודי אטלס (מרוקו)-יהודה גרינקר-ברית יוצאי מרוקו- תשל"ג- עמ' 121-117
ברית מס' 36 – אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״שניים אוחזין בדמנאת״
שליח העלייה יהודה גרינקר מגיע לדמנאת
יהודה גרינקר הגיע לקזבלנקה ב־23 באוגוסט 1954, והחל שם בפעילותו לרישום משפחות לעלייה. מקזבלנקה המשיך למאזאגאן ולרבאט-סאלי, בה פגש לראשונה ביהודים שבאו מדרום מרוקו שהעידו כי בין הרי האטלס שבדרום מרוקו קיימים כפרים שבהם חיים יהודים עובדי אדמה. ברם, איש מהיהודים שפגש לא ידע להצביע במדוייק על מיקומם של הכפרים הללו. גרינקר היה נלהב לנסות לאתר כפרים אלו מתוך מחשבה שיהודים שהעם עובדי אדמה יהיו אידיאליים לצורך התיישבות חקלאית.
הערת המחבר: יהודה גרינקר נולד ביסוד המעלה בי״ט מרחשון תרנ״ח, 14 בנובמבר 1897. היה ממקימי נהלל, שליח עלייה במרוקו מ־23 באוגוסט 1954 עד ל־2 בפברואר 1956. נפטר בנהלל בי״ז אב תשל״ג, 15 ביולי 1973.
בין ספטמבר לנובמבר 1955 ערך יהודה גרינקר סיורים בהרי האטלס ובשפלה שלמרגלותיו במטרה לאתר את אותם כפרים נידחים, שמעטים ידעו על קיומם, ולרשום את היהודים שחיו בהם לעלייה. במהלך סיוריו הגיע ל- 87 כפרים ועיירות, וביניהן גם דמנאת, ורשם לעלייה 2491 משפחות ובהן 13,553 נפש. בדמנאת רשם לעלייה גרעין של 54 משפחות שכלל 316 נפש. המועד המדוייק של הגעתו הראשונה לדמנאת אינו ידוע, אך ניתן לשער שהיה זה כנראה במהלך החודשים ספטמבר- אוקטובר 4 5.19
את היהודים שמצא בדמנאת ניסה יהודה גרינקר להלהיב לעלייה בהבטחה שייושבו כולם ביחד, כקהילה אחת, במקום ששמו דומה לדמנאת. גרינקר התלבט איזה שם עברי להצמיד לגרעין דמנאת. ביומנו רשם:
"״ובכן ברצוניי להמשיך עם הארגונים אחרי [?] יבוא ארגון יפה מדימנט. טרם בניתי אותו בשם אני חושב להשאיר אותו בשם דומנת במשקלו העברי״.
הערת המחבר: הדיווחים של גרינקר על גודל גרעין דמנאת מאפשרים לנו לשחזר את חלון הזמן שבו הגיע למלאח לראשונה. ביומנו רשם כי ב־9 בנובמבר 1954 תכנן לבקר בדמנאת ״…ולהפגש שם עם גרעין המתעתד להתיישבות בישראל והמונה, לעת עתה, 88 משפחות״. שם, עמ׳ 40. ברם, בעמוד 98, ציין כי רשם לעליה 54 משפחות מדמנאת. ניתן לשער כי נתון זה, של 54 משפחות, מייצג את היקף הרישום לעליה במועד ביקורו הראשון בדמנאת, שהתרחש או במהלך סיורו הראשון בכפרים (9 בספטמבר עד 1 באוקטובר) או במועד מאוחר יותר בחודש אוקטובר. בדפי היומן שלא נכללו בספרו רשם על ביקור נוסף בדמנאת שהתקיים ב־8 בדצמבר 1954 : ״…אתמול חזרתי מסיור יחד עם טל-מור מועדת המיון. בקרנו ובדקנו ארגון יפה בדמנט (סביבת מרקש) המונה 120 משפחות, והעברנו אותם לבדיקה רפואית״. אי״ה, A8-003, קבצים 59-58. נראה שהמספר 120 משפחות מתייחס לשילוב של שתי רשימות שמיות (ללא תאריך) שנמצאו ביומנו: רשימה של 85 משפחות מדמנאת ״שעברו בדיקה רפואית״ ועוד 41 משפחות שנרשמו תחת הכותרת ״אזורנה דימנה״. אי״ה, A8-002, קבצים 300-298.
על ההבטחה ליישב את קהילת דמנאת כמקשה אחת במקום ששמו דומה לדמנאת העידו דליה בן חיים וכן מרדכי זרד, שהיו בין העולים. שניהם טענו שהכוונה הייתה לעיירת הפיתוח דימונה. ראו: ראיון עם מרדכי זרד. חביב פרץ שעבד כמתורגמן של גרינקר בכפרים העיד שססימתו של גרינקר הייתה ״יהודי דמנאת – לדימונה״. נסים טוויזר שהיה פעיל עלייה בדמנאת העיד כי הייתה כוונה ליישב את הקהילה: ״במושב בשם דימנה על שם דמנאת״. האזינו: ראיון עם נסים טוויזר.
נראה שבהמשך העדיף גרינקר את השם ״הימנה״ שלו צליל קרוב יותר לשם המקורי. בעיני גרינקר, הגרעין של דמנאת בלט כגרעין איכותי יותר בהשוואה לגרעיני ההתיישבות האחרים שהקים. במכתב למשפחה הביע בפני רעייתו רבקה את התלהבותו מאיכות האנשים וביקש ממנה לפעול למען קליטתו של גרעין דמנאת בחבל לכיש:
״ועתה עוד ענין אשר דברתי רבות עם ציגל [מנהל מחלקת הקליטה בסוכנות] על כך ואני אכתוב לתנועה ואני רוצה שגם את תדעי מזה. יש לי ארגון שנקרא ארגון דימנה. זהוא ארגון פאר אני חושב שעוד לא יצא ארגון כזה ממרוקו וספק אם עוד יימצא ארגון כזה כאן. בחורים צעירים מלאי מרץ ורצון מאורגנים יפה יפה אשר יצאו מכאן אחרי ה־15 לח׳ מרץ ויגיעו לארץ בראשית אפריל אני רוצה שיבטיחו להם מקום בלכיש […] הם ראויים לכך ולתשומת לב מיוחדת. תכניסי גם את את הענין הזה. החומר האנושי הוא דומה לנוער שלנו החלוצי…״.29
במכתב עוקב למזכירות תנועת המושבים חזר על דברי השבח לארגון דמנאת ועל הבקשה להקדיש תשומת לב מיוחדת לשריון מקום ייעודי עבורם בחבל לכיש:
״יש להניח וזה קרוב מאד לודאי שאנשי ארגון דימנט יעזבו את מרוקו בחצי השני של מרץ כי הם נחשבים לחצי כפריים מין רחובות, נס ציונה. בזה הנני להסב את תשומת לבכם באופן מיוחד לארגון זה שהוא כפי הנראה ישאר פאר הארגונים. הוא מאורגן יפה אנשים צעירים בעלי מרץ ורצון וגם מעט כסף בידם. כמתי לכך לשמור להם מקום בלכיש גם על זה דברתי עם הח׳ ציגל והוא הסכים לי אולם עליכם לעמוד על המשמר כי יתכן ועליתם לא תבוצע בדיוק לפי התכנית ויגיעו לארץ אחרי ה־5 לאפריל. גם אז אני מעונין שהמקום בלכיש ישמר עבורם. בכל אופן אני מקוה שמצדכם יעשה הכל למען ארגון זה״.
הערת המחבר: מעניין היה לדעת אם הבחירה של גרינקר, איש נהלל, בשם ״דימנה״ נבעה מהכרת הפסוקים מספר יהושע שבהםמוזכר שם זה: ״לְמִשְׁפְּחוֹת בְּנֵי-מְרָרִי, הַלְוִיִּם הַנּוֹתָרִים–מֵאֵת מַטֵּה זְבוּלֻן, אֶת-יָקְנְעָם וְאֶת-מִגְרָשֶׁהָ; אֶת-קַרְתָּה, וְאֶת-מִגְרָשֶׁהָ. לה אֶת-דִּמְנָה, וְאֶת-מִגְרָשֶׁהָ, אֶת-נַהֲלָל, וְאֶת-מִגְרָשֶׁהָ: עָרִים, אַרְבַּע.יהושע, כ״א, ל״ד-ל״ה).
בדיקות רפואיות למועמדים לעלייה מדמנאת
כמתחייב מנוהלי העלייה, נדרשו משפחות המועמדים לעלייה לעבור בדיקות רפואיות כדי לבדוק את התאמתן לעלייה. הבדיקות בוצעו על־ידי נציגי משרד הבריאות ששהו במרוקו, בסיוע רופאים מקומיים. בראשית חודש פברואר 1955, חתם ד״ר אליעזר מתן, שהיה נציג משרד הבריאות במרוקו באותה תקופה, על אישור רפואי לעלייה של 16 משפחות ממרקש ומעיירות אחרות באזור דרום מרוקו. בין משפחות אלו נימנו גם שתי משפחות מדמנאת: משפחת יצחק אוחנה (ועימו זהרה, דוד, שלום, פיבי, מרדכי, מישל, מואיז, ארמנד, חביבה, סה״כ 10 נפשות) ומשפחת אהרן בוחבוט (ו־עימו סימי, טיטי, תמר, יעקב וחנה, סה״ב 6 נפשות).
לעיתים כללו האישורים הרפואיים לעלייה תאריך תפוגה, במקרה ובמשפחה הנבדקת נמצאה האשה בהריון. כך לדוגמה, ב־24 בפברואר 1955 חתם ד״ר סרג׳ לפידוס (Serge Lapidus) על מכתב שמוען לנסים טוויזר, נציג ארגון העלייה בדמנאת, ובו אישור רפואי לעלייתן של חמש משפחות מדמנאת: משפחת יעקב שמחון (ועימו מרי, טיטי, שרה, שמחה ופרחה, סה״כ 6 נפשות), משפחת יצחק אוקנין (ועימו אסתר ונסים, סה״כ 3 נפשות), ומשפחת יצחק הרוש (ועימו דיסיה, פרחה, טיטי, שלמה, מרי, וכן תמו אפללו, סה״כ 7 נפשות). המשפחה החמישית, משפחתו של שלום אביטבול (ועימו, מרי, דוד, מזל, איזה, חביבה, סה״כ 6 נפשות) אושרה לעלייה עם הגבלת תאריך עד סוף מרס, מאחר שמעבר לתאריך זה ״המשפחה תצטרך להמתין ללידה ולביקורת רפואית של הילוד״.
ב־1 במרס 1955 ניתן אישור רפואי לעלייתן של 53 משפחות נוספות מדמנאת. 47 משפחות אושרו ללא הגבלת תאריך עלייה, ואילו שש משפחות אושרו לעלייה עם הגבלת תאריך בשל הריונות: 5 משפחות אושרו לעלייה עד סוף מרס, ומשפחה אחת אושרה לעלייה עד סוף אפריל.
לא כל המשפחות שעברו את הבדיקה הרפואית אכן עלו באותה תקופה. חלקן ביטלו את השתתפותן בעלייה מסיבות משפחתיות או כלכליות. אחוז האנשים שעברו בדיקה רפואית אך דחו / ביטלו את עלייתם היה גבוה מ־11 אחוזים.
ברית מס' 36 – אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״שניים אוחזין בדמנאת״
עמ' 20-17
אליעזר בשן-היהודים במרוקו במאה ה-19 והמיסיון האנגליקני-1999 – צוות שפעל עם גינצבורג
השנה הראשונה לפעילותו
גינצבורג מדווח כי בהגיעו למוגדור התקבל בסבר פנים יפות על ידי סגן הקונסול הבריטי בעיר רוברט דרומונד האי( בנו של ג׳והן דרומונד האי, השגריר הבריטי במרוקו ). גינצבורג מסר לסגן הקונסול את תעודת מינויו מהאגודה, ודרכונו נרשם בקונסוליה. סגן הקונסול אמר לו שדרכונו תקין.
השלב הבא היה שכירת בית באוגוסט 1875 שישמש את פעולותיו.28 גינצבורג קראו בשם התנ״כי ״מצפה״, בהשפעת המקום בו שפט שמואל הנביא את העם ושם כעסם (שמואל א ז, 16 ; י, 17), וישעיה כא, 8-6 : ״כי כה אמר אלי ה' לך העמד המצפה אשר יראה יגיד. וראה רכב צמד פרשים רכב חמור רכב גמל והקשיב קשב רב קשב. ויקרא אריה על מצפה ה׳ אנכי עומד תמיד יומם ועל משמרתי אנכי ניצב כל הלילות״.
את הטכסים הדתיים בימי ראשון ניהל בשתי שפות: בבוקר באנגלית בשביל -אנגלים, ובערב בצרפתית. בשלב מאוחר יותר הם נוהלו בעברית ובערבית בשביל המתנצרים היהודים. בלילות שבת נקראו פרקים מהתנ״ך ומ״הברית החדשה״.
מראשית התבססותו במוגדור, שם גינצבורג דגש חזק על החינוך. הוא פתח כיתות לימוד לנערים ולנערות, שבהן למדו ילדי יהודים וגם ילדי נוצרים, לרבות קתולים. לדברי יוסף הלוי, שנשלח על ידי כי״ח למרוקו ב־1876, קיבלו המיסיונרים הפרוטסטנטים במוגדור רשות מהשלטונות לפתוח בית ספר, הודות לבקשת השגרירות של בריטניה.
הוא הוסיף שהרבנים התנגדו לכך שילדים יהודים ילמדו בו. (יש לציין, כי כי״ח, בסיוע כספי של יהודי אנגליה, פתחה בית ספר במוגדור כבר ב־1869, הודות להשתדלותו של הרב יוסף אלמאליח, שראה במוסד זה את ״הרע במיעוטו״ לעומת הסכנה בחינוך הנוצרי.) גינצבורג פתח בית ספר לימי ראשון, ומועדון תפירה לנשים בניהול אשתו. הוא ארגן מגורים לחסרי אמצעים, העניק להם הכשרה מקצועית בבית מלאכה לסנדלרות ולנגרות. כל זאת עשה מכספו הפרטי. כמעט כל הריהוט לכנסייה שבבניין נתרם על ידי מאמיניו האנגלים באלג׳יר, כאות תודה לרועה שלהם, על שבנה למענם כנסייה ודאג לבית קברות. גינצבורג גם יסד מרפאה ובה בית מרקחת. תרופות לעצות רפואיות ניתנו ללא תשלום לנוצרים, ליהודים ולמוסלמים.
בשבתות היה גינצבורג מבקר את היהודים בקסבה בלוויית רעייתו, ועוזרו הנאמן זרביב היה מבקר במלאח. גינצבורג כותב כי בשבתות היהודים נינוחים ומוכנים להאזין לדבריו, יותר מבימי החול, שבהם הם עמלים לפרנסתם.
לטענתו, הוא הצליח בהפצת ספרי המיסיון, כולל ״הברית החדשה״, דבר שהיה אחד הקריטריונים להישגים. אמנם היו יהודים שחששו, והתקרבותם למיסיון הייתה זהירה. הוא מספר כי קיבל מכתב מיהודי המבקש לשלוח לו עותק של ״הברית החדשה״, ולהשמיד את מכתבו לאחר קריאתו, לבל יוודע הדבר ליהודים.
גינצבורג סיכם את השנה הראשונה לפעילותו כמוצלחת מבחינת השגת המטרות שהציב לעצמו — הסביר ליהודים מהי האמונה הנוצרית, ומה מקומו של התנ״ך באמונה זו.טבעי שיהודים עניים וחסרי השכלה נטו ביתר קלות לקבל את בשורתו, באשר אלה גם נהנו משירותי החסד שלו. ואמנם כבר בשנה הראשונה התנצרו שני יהודים. אבל הדבר עורר תגובה שלילית בקרב ״החוגים השבעים״. הצד הסוציאלי בשליחותו בא לידי ביטוי בדו״ח שכתב במאי 1876, כעשרה חודשים לאחר בואו למוגדור. הוא מתח ביקורת על העשירים המתעלמים מצרת אחיהם העניים, ומגלים יזמה רק כאשר המיסיונרים משמשים להם דוגמה. גם עזרתו שלו מתקבלת לעתים בהסתייגות, ומלווה בנזיפה במקבל העזרה. כהוכחה מספר כי פגש חכם שחי בתת־תזונה ובתת־דיור, כמעט עירום, סובל מקור ונרטב מן המים הזורמים מן הגג על גופו. כיוון שגינצבורג עזר לו, נזפו היהודים במסכן וגם איימו עליו בחרם. יהודי אחד גילה נכונות לסייע לחכם, רק בתנאי שהנצרך יחזיר את הכסף שקיבל מהמיסיון.
גינצבורג חש כי למרות מעשי החסד שלו, החברה היהודית מגלה חשדנות כלפיו. הוא מספר על מקרים אלה: אם אישה מסתכסכת עם בעלה ובורחת עם ילדיה אל ה״מצפה״ לקבלת מקלט, עוד לפני שהיא נקלטת שם, מופצות שמועות המוציאות שם רע למקום. ילד מוכה שבורח מביתו לרחוב, מחפשים אחריו ב״מצפה״ בהנחה שמצא שם מקלט. גינצבורג מתנחם בכך שיום־יום פונים אליו יהודים מרצונם החופשי.
אירועים מקריים ושמועות שוא ליבו את העוינות והחשדנות כלפיו. גינצבורג תקף פעם נער יהודי, והפרשה נסתיימה רק הודות להתערבותו של סגן הקונסול ר׳ דרומונד האי שיישב את העניין עם אבי הנער, והודות לסכום כסף שנתן גינצבורג לאב. הופצה שמועה, שנער יהודי שנעלם ואישה שנטשה את בעלה פותו על ידי המיסיון, ומצאו ביתם ב״מצפה״. משהתבדו השמועות, חזרו הנער לביתו והאישה לבעלה, והרוחות נרגעו. לדברי גינצבורג, יהודים שירקו על ״מצפה״ באו להתנצל ולהודות בטעותם.
המפתח להצלחת שליחותו או לכישלונה היה בידי המנהיגות ובראשם הרבנים. גורם חיובי שזכה להערכה גם על ידי הרבנים הייתה המרפאה. רוב החולים והפונים אליה ואל בית המרקחת היו יהודים, אף כי שירותיה הוענקו גם למוסלמים ולנוצרים. לפי דו״ח מן השנה הראשונה לפעילותו, פנו למרפאה 610 יהודים, לעומת 155 מוסלמים ו־29 אירופים. הרב הראשי עצמו ביקר שם ולחץ את ידו של גינצבורג בחמימות ואיחל לו שה׳ יגמול לו ולצוות על מעשי החסד שלהם. מספרם הגדול של היהודים שפנו למרפאה מוסבר כנראה על רקע העובדה שעקב תנאי המגורים הצפופים במלאח, סבלו היהודים ממחלות וממגפות שפרצו שם מפעם לפעם, ורופאים יהודים לא היו בנמצא במוגדור בשנים אלה.
לדברי גינצבורג, ביקרו שני הרבנים הראשיים ב״מצפה״, והביעו הוקרה על השירות שהמוסד מעניק ליהודים. אם אמנם הדברים נכונים, הרבנים היו תמימים, ולא הבינו עדיין את המטרות האמיתיות של המיסיון. אחד הרבנים הראשיים, ששמו לא נזכר, הביע תקווה שלימוד התנ׳׳ך וחיי ישו יביא להתפייסות בין שתי הדתות. לדברי גינצבורג, שני רבנים אלה השתתפו בטכס אשכבה שנערך בכנסייה, כשמחצית המלווים היו יהודים.
צוות שפעל עם גינצבורג
בדין וחשבון שנמסר על שנת 1875 נכתב, כי צוותו של גינצבורג כלל את שלמה דרמון, ובעלי התפקידים האלה: מחסנאי, מפיץ ספרים, מנהל בית ספר, שלוש עוזרות, מורה ועוזר לבית ספר ערב למבוגרים — בסך הכול תשעה עובדים.
בדו״ח זה נזכר רק שם אחד. מתעודות ומדיווחים אחרים ידועים השמות הבאים: אשתו שרה גינצבורג, שהייתה לו לעזר וגילתה יזמה עצמאית עוד בהיותם באלג׳יריה. במוגדור הקימה מועדון תפירה לנשים שפעל בימי שישי, ומטרתו לעודד רווקות ונשואות ללמוד את אומנות התפירה וכן לספק ביגוד לנצרכים. בין המדריכות היו נשים אנגליות שביקרו בעיר.כמו כן עסקה שרה בחינוך בנות ונשים. היא ניהלה בית ספר בימי ראשון לילדי מתנצרים ולנשים, שרוב התלמידות בו היו יהודיות ומיעוטן מוסלמיות, וכן בית ספר יומי לבנות. הדריכה נשים באופן אישי, וניהלה טכסי תפילות לנשים בימי שישי וראשון. היא נהגה ללוות את בעלה או את עוזרו אלי זרביב בביקוריהם בשבתות בבתי היהודים. בעת הצורך טיפלה במרפאה בעיניהם של ילדים יהודים. בשנים 1880-1879 התמסרה למאבק למען הענקת חסות בריטית לבעלה והחזרתו למוגדור, לאחר שנאלץ לעזוב את העיר. הריצה מכתבים לשגריר בריטניה טנג׳יר ולמשרד החוץ הבריטי בנידון. בהיעדרו קיבלה על עצמה תפקידים נוספים בשליחות המיסיון.
העוזר החשוב ביותר של גינצבורג ואישיות מיסיונר בזכות עצמה, בהיעדרו של גינצבורג ממרוקו, היה תיאודור אלי זרביב. הוא נולד בקונסטנטין שבאלג׳יריה ב־1840, והיה בעל אזרחות צרפתית." התנצר סמוך ל־1860 על ידי גינצבורג. פעל לידו באלג׳יריה ולאחר מכן במוגדור. אשתו הראשונה נפטרה ביולי .1881
אשתו השנייה הייתה אנגלייה בשם-Emily Heathcote ב-1873נלווה לביקורו של גינצבורג במרוקו. החל מ־1875 כיהן בתור מנהל בית הספר של המיסיון במוגדור. מילא שליחויות מטעם האגודה הלונדונית בערי מרוקו ובאלג׳יריה בזמנו של גינצבורג וגם לאחר שהאחרון עזב את מרוקו. ידע עברית וערבית, והיה מתרגם לערבית את דרשותיו של גינצבורג, שנאמרו בעברית בטכסי התנצרות. נוסף לכך היה פעיל באגודה לביטול העבדות. גם אשתו השנייה כמו נשות מיסיונרים אחרים, הייתה פעילה בהדרכת נערות באופן אישי, וכן בהוראה בבית הספר לנערות.
שלמה דרמון המכונה ״צעיר המתנצרים״ היה דמות מיוחדת. נולד באלג׳יר ב־1850. בן ארבע התייתם מאביו, ואז עבר עם אמו לקונסטנטין. שם נוצר הקשר בין גינצבורג לבין האם ובנה. בגיל שבע החל שלמה ללמוד בבית הספר של המיסיון האנגליקני. בגיל עשר התלבט בין הנאמנות לתורה שבעל פה לבין התורה שבכתב, וחש שישו הוא המשיח הנזכר במקרא. אבל רק בגיל עשרים גילה את דבר אמונתו החדשה באוזני אחותו. כעבור שנתיים התנצר. בהשפעתו של גינצבורג, קיבל על עצמו להתמסר לפעילות מיסיונרית בקרב אחיו, ופעל בשליחות האגודה הלונדונית.
אליעזר בשן-היהודים במרוקו במאה ה-19 והמיסיון האנגליקני-1999 – צוות שפעל עם גינצבורג עמ' 54-49
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"
מאת כותב ומגיש התזה – דניאל ביטון בר אלי
שלום לחברים
הכנתי רשימה של חללי צהל שהעפילו בספינות לפלשתינה-א"י ונפלו במלחמת השחרור והם טמונים בבתי הקברות הצבאיים
יהודה הלוי:מאמן יעקב- הר הרצל
איטח שלמה – נתניה
שיבת ציון:אלקרייף גבריאל – נחלת יצחק
אלקריף יעקב – נחלת יצחק
זוהר שלמה- הר הרצל
פדידה יצחק – מגדיאל
לנגב: משה -מוזס- אוחיון – דגניה
כ"ט בנובמבר: אטל -אלוש- נסים- אנדריי – הר הרצל
פרג'ון שמואל – גזר
קדמה: טויטו מרדכי-פולי- הר הרצל
אנא התשדלו לפקוד את קבריהם שהשנה מלאו 70-71 שנים להעפלתם והם נשכחו מדפי ההיסטוריוגרפיה .
המשך התזה…
בתהליך החיפוש נמצאו שמות שהופיעו יותר מפעם אחת באותה רשימה. תופעה שהעידה על אי דיוק ברישום בידי מזכירויות המחנות ומחלקות העלייה של הסוכנות היהודית. למרות שהיה בידי הפקידים טופס רישום מפורט, לפני קום המדינה וגם לאחריה, הם לא הקפידו למלא את כל הפרטים הנחוצים לזיהוי המעפילים. במקביל כול מעפיל בקפריסין קיבל תעודת עולה אותה הציג לפני עלייתו לאוניית המעבר שהפליגה מקפריסין לפלשתינה א"י ולמדינת ישראל. יתכן שרישום כזה בא לחפות על –'בריחת' מעפילים מקפריסין. הסבר אפשרי נוסף הוא שהדבר נעשה כדי למנוע מהבריטים לעצור עליית מעפילים בגיל גיוס לפלשתינה א"י. בארכיון הציוני קיימת כרטסת עולים שאינה פתוחה לציבור -מסיבות השמורות עמו.
לגבי רשימות בהן הופיעו שמות משפחה זה אחר זה באמצעות הסימון " לא הושלמו הנתונים -למרות שהיה ברור שהם שייכים לאותה משפחה שנרשמה לפניהם. זאת אחת הסיבות לבניית תת-קבוצות במאגר: האחת מעפילים ללא ציון ארץ מוצא והשנייה מעפילים שלא צוינה ארץ מוצאם ולא שם ספינתם. כך יתכן שבני משפחה נרשמו בקבוצות שונות )פרק רביעי(. לעיתים היה קושי מסוים לקבוע את המגדר של המעפיל/ה. למשל 'סימון' הוא שם של אישה ושל איש. לפרקים הופיע שם משפחה עם מספר שמות פרטיים כמו פרוספר, מסעוד ואשר הראשון בצרפתית, השני בערבית מוגרבית –והאחרון בעברית. שם אחד בבליל שפות.
המאגר לא כולל שמות משפחה יהודים נפוצים בקהילות יהודיות ברחבי העולם, כמו 'כהן' ו'לוי'.בעלי שמות משפחה אלה נכללו במאגר רק אם שמם הפרטי היה מוגרבי טיפוסי; עזו, חסיבה, עיזה, מסעוד, עישה, עזיזה ופרוספר. שמלץ טען ש"יש קושי בהגדרת עדות בסקרים שנעשו בתקופת המנדט בפלשתינה א "י " ובעיקר ]…[ ב"הבחנות בין העדות ובתוך כול עדה 'ספרדית' בפני עצמה". הוא אימץ גישה של זיהוי שמות לפי ארץ לידה ומוצא. לכן, אם נרשמה שמה של ארץ מוצא מוגרבית ליד שמות משפחה 'לוי וכהן' הם נכללו במאגר. עם זאת, ההנחה הייתה שכול מי ששמו 'לוי' או 'כהן' והעפיל בספינות מחוף אלג'יר מוצאו מצפון אפריקה נכלל במאגר. ספר שמות המשפחה הצפון אפריקאיות של יוסף טולידנו סייע בזיהוי שמות משפחה שלגביהם הייתה התלבטות.
רישום שמות מעפילי צפון אפריקה, ככל הנראה, לא התבצע במחנות המעבר באלג'יר וגם לא בכניסה למחנות הגירוש בקפריסין. עם תפיסת הספינות בידי הבריטים הן הובלו לנמל חיפה ושם נלקחה טביעת אצבעות ותצלום שצורף לדף פרטים אישיים לכול מעפיל. חלק מרשימות אלה בארכיון המדינה לא היה נגיש במהלך המחקר. בעדותו של כלב קסטל, שליח לצפון אפריקה, נמסר שלקראת העלאת המעפילים למשאיות לנסיעה אל הספינה 'שיבת ציון' וכדי למנוע כאוס נרשמו שמות הערים מהן הגיעו המעפילים על ריצפת מחנה המעבר ולמרות זאת "מעטים ידעו מי עלה על כול משאית".
בעדותו של יוסי הראל, מפקד ספינות ה'פאנים פאן יורק ופאן קרשנט' שהפליגו מבולגריה, נמסר –שהרישום התבצע בעלייה לספינות ו"כול מעפיל הביא שש תמונות ואישור רפואי והייתה כרטיסיה עצומה וממוינת". לא נמצאו עדויות לרישום דומה בספינות אחרות. במקרים מסוימים קיבלו המעפילים שמות בדויים רשומים על פתק, כדי למנוע מהבריטים לזהות את ארץ מוצאם. הרישום התבצע על ידי ועדת העלייה של כול מחנה בקפריסין בסמוך לעלייה לאוניות המעבר שהפליגו מקפריסין לפלשתינה א"י ולישראל.
היציאה מקפריסין נקבעה לפי העיקרון 'ראשון נכנס ראשון יוצא' – מועד גירוש ספינת המעפילים –לקפריסין. עיקרון זה סייע בזיהוי מעפילים לפי ספינותיהם ואיפשר להעריך את זמן השהייה של כול מעפיל בקפריסין. הרישומים באוניות המעבר היו ערב רב של שמות מעפילים מספינות שונות ולכן לא – תמיד ניתן לאמת אם עיקרון זה נשמר. בזיכרון דברים של מזכירויות מחנות הקיץ והחורף נאמר שכול ספינת מעפילים תפעיל ועדת עלייה בת שלושה חברים שתכין רישום מדויק של מעפיליה עבור ועדת העלייה הראשית במחנות. כאמור, לכול עולה הונפקה 'תעודת זהות עולה' שהיה עליו להציגה לפני עלייתו לאוניית המעבר שתיקח אותו לפלשתינה א"י ולישראל. ניתן להניח, שהדיווח לא תמיד היה מדויק ברשימות אלה. היו מקרים שמעפילים, מקבוצת פרטיזנים חיילים חלוצים ]'פח"ח ["הצליחו לצאת מקפריסין לא בשמותיהם האמתיים". במקרה זה ביקשה המזכירות המשותפת של מחנות החורף מקבוצת 'פח"ח' להכין רשימות מעודכנות ולקחת בחשבון את החברים שעלו בצורה זו. כלומר, המעפילים חיפשו כול דרך להקדים עלייתם לפלשתינה א"י. ב'פח"ח' הניחו שכנראה מגיע לחבריהם לעקוף את העיקרון 'ראשון נכנס ראשון יוצא' מאחר והם נלחמו נגד הנאצים. ניתן לשער שמעפילים שנקטו בדפוס פעולה זה נרשמו בשמותיהם המקוריים ברדתם מאוניות ההעברה בחיפה שהפליגו תדיר בקו פמגוסטה חיפה .
מידע סטטיסטי שתועד באופן סדיר בקפריסין, איפשר להשוות נתונים בין אוכלוסיית המעפילים הכללית לזו של המעפילים המוגרבים. המידע התבסס על ספירת ראשים במחנות קפריסין שהייתה ככול הנראה הטכנולוגיה העיקרית לאיסוף נתונים. הספירה כללה נתונים על מספר מחנה, צריף או אוהל של המעפיל. הדיווחים לא היו תמיד מדויקים. הספירה נועדה בעיקר לצורך הכנת רשימות עלייה ודיווח ללשכות העלייה של הסוכנות היהודית. היו לה גם מטרות נוספות: קבלת מנות מזון, בגדים מהמחסן, חלוקת תרופות, איתור מועמדים לשורות המגנים ועדכון של מספר המעפילים בכול מחנה. התעבורה האנושית במחנות הייתה דינמית. מעפילים חדשים נוספו למחנות ומעפילים וותיקים עלו ארצה. רשימות מעפילים שעברו ממחנות קיץ למחנות חורף ובתוכם אפשרו להעריך את היקף הניידות של המעפילים במחנות.
היה נוהל החלפת רשימות שמיות בין הסוכנות היהודית לגו'ינט. לצד זה הגו'ינט ניהל רשימות מעפילים שקיבלו שירותים רפואיים, שנשפטו ונכלאו על ידי הבריטים ושקיבלו סיוע סוציאלי במחנות הגירוש בקפריסין. בארכיון תנועת העבודה ומכון לבון נמצאו מחזות שנכתבו בידי שלמה ביטון, מעפיל ב'יהודה הלוי' בהם השתתפו חבריו לספינה. באותו ארכיון נמצאה רשימת מעפילים מוגרבים שקיבלו חבילות דואר כבר בספטמבר 1946 אם כי תמוה שלא צוינה ארץ מוצאם.
במאגר נכללו שמות מעפילים שעלו עם מסמכים מזויפים עלייה ד'. היה זה אחד האמצעים לעקוף את מגבלות ה'ספר הלבן' הבריטי. עלייה ד' התבססה על זיוף מסמכים ותעודות שארגנה שולה ארלוזורוב, האחראית לכך במוסד לעלייה ב' , בצרפת. עם הפסקת ההעפלה הישירה מצפון אפריקה הוכשר במרסיי בחור צפון אפריקאי בזיוף תעודות ומסמכים באמצעותם העפילו מהמגרב לנמלי איטליה וצרפת ומשם לפלשתינה א". –
מעפילים מתנדבי ומגויסי חוץ לארץ ]מח"ל וגח"ל[ שנפלו במלחמת העצמאות ואותרו באתר' יזכור' של משרד הביטחון נכללו במאגר, מאחר שהם התאמנו במחנות אימונים של ההגנה בצרפת והעפילו בספינות של המוסד לעלייה ב'. חלקם הוגלה לקפריסין. במברק מהמוסד לעלייה ב' בפריז למטה בתל אביב נמסר ש – 300 עולים מצפון אפריקה צפויים לעלות עד 15.5.48 מועד הכרזת המדינה כחלק מהמאמץ להגדיל את מספר העולים הכשירים לשירות צבאי. מעפילים שעשויים היו להיכלל במאגר אילו הספיק המוסד לעלייה ב' להעלותם בספינות מעפילים.
במאגר נכללו גם יהודים מלוב שהעפילו אף הם מחופי אירופה. הכללתם במאגר השמות נעשתה למרות שהמחקר לא היה אמור לעסוק בקהילת יהודי לוב. שמותיהם הופיעו ברשימות מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית לצד שמותיהם של יהודי צפון אפריקה ולכן היה מקום לחרוג מגבולות המחקר – המגרב ולצרפם למאגר. הכרת התודה של יהודי לוב ליהודי תוניס על הסיוע שקיבלו לאחר מלחמת – העולם השנייה בהעפלה דרך תוניס העידה על הקשר בין שתי הקהילות. האחרונים "דאגו לביטחונם, לאכסונם ולתזונתם במשך שהותם בתוניס, והסדירו את מעברם בעיקר למרסיי בצרפת לידי המוסד לעלייה ב' ולהעלאתם ארצה".
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"
Meknes-portrait d'une communaute juive marocaine-Joseph Toledano-ed Ramtol 2017- Moshe Ben Attar, le champion de l'Angleterre
MOSHE BEN ATTAR, LE CHAMPION DE L'ANGLETERRE
Venue au Maroc avec la vague des expulsés d'Espagne, la famille Ben Attar s'était installée principalement à Fès, puis une partie de la famille fit souche également à Salé et Meknès. Au moment du règne de Moulay Ismaël, des liens proches existaient encore entre les trois branches et la mobilité était fréquente dans ce triangle constituant une seule entité culturelle fière de son appartenance séfarade, les mêmes personnages passant une partie de leur vie dans chacune de ces trois villes. Ainsi Shemtob, le père de Moshé Ben Attar par exemple, natif de Salé où il avait une maison de commerce internationale, en association avec son frère, rabbi Haïm Ben Attar dit le Vieux, pour le distinguer de son petit -fils, le célèbre rabbin du même nom. Les deux frères avaient des relations commerciales suivies avec leurs proches de la capitale et c'est à Meknès qu'il mourut en 1701.
Moshé serait né à Fès, mais passa son enfance et sa jeunesse à Salé. Mais sa renommée et ses premières relations avec la famille royale, il devait les acquérir à Taroudant, le fief de l'un des fils préféré de Moulay Ismaël, Moulay Zidane, que nous avons déjà rencontré comme grand ami d'Abraham Maimran et grand amateur de bon vin de France. Après la mort de ce prince, sa mère, Lala Aïcha, avait pris Moshé à son service et sous sa protection, en faisant le gérant de ses d'affaires et son fournisseur attitré en bijoux. Ayant entendu de son épouse les éloges de ce négociant, Moulay Ismaël l'appela à la Cour vers les années 1710 pour en faire son intendant de palais et homme d'affaires. Il accumula une fortune colossale que l’empereur, toujours à court d'argent, devait se charger de "neutraliser" en lui imposant de temps à autre des amendes exorbitantes qui devaient en fin de compte le ruiner.
Son ascension à la Cour en fit au départ un dangereux rival pour Abraham Maimran et on raconte que les deux hommes cherchèrent à s'éliminer mutuellement en proposant force cadeaux à Moulay Ismaël. Mais l’empereur qui avait besoin autant des talents du diplomate que de ceux du financier, se serait contenté d’empocher les sommes avant de les contraindre à se réconcilier – et à contracter mariage, Ben Attar épousant la fille d'Abraham Maimran. Moulay Ismaël, désespérant d'une possibilité d'alliance avec la France désormais liée à l'Espagne, sur le trône de laquelle Louis XIV avait imposé son petit fils, avait donc nous l'avons vu; changé de cap. Il lui confia la reprise des négociations d'un traité de paix avec l'Angleterre qui venait de se rapprocher géographiquement du Maroc en s’emparant en 1704 du promontoire stratégique de Gibraltar
A la Cour, alors que Maimran continuait la ligne profrançaise, Benattar se fit l'avocat du rapprochement avec l'Angleterre. Bien placé par ses vastes relations commerciales avec l'Angleterre, il avait installé un comptoir à Gibraltar tenu par ses agents juifs originaires de Tétouan. Pour contourner le blocus imposé par l'Espagne, la garnison anglaise de Gibraltar ne pouvait se fournir en produits frais et matériaux de construction que de l'autre côté du détroit, au Maroc.
Le contentieux entre les deux pays, débarrassé de la question de Tanger évacuée en 1684 par les Anglais sans combat après des années de confrontation, un premier accord de paix avait été signé en 1702.
Les négociations pour la signature d'un nouveau traité de paix s'étaient là aussi heurtées à l'épineuse question de l'échange de prisonniers. Un compromis semblait possible si l'Angleterre acceptait de fournir une certaine quantité de poudre à canon. Pour finaliser l'accord, Londres dépêcha en 1718 à Meknès le capitaine Conisby Norbury. De son côté, Moulay Ismaël chargea Shmouel Maimran et Moshé Benattar de le recevoir et de conclure rapidement la négociation. Mais l'intransigeance et les exigences exorbitantes de l'Anglais – il exigea la libération préalable, à ses conditions, de tous les prisonniers – firent capoter les négociations. Il faudra la persévérance de Moshé Benattar qui continua le dialogue direct avec Londres – il avait recueilli chez lui pendant près de deux ans 13 officiers anglais prisonniers jusqu'à leur libération – pour arriver enfin le 28 janvier 1721 à la signature à Meknès du traité de paix et de commerce entre les deux pays , qui servira de base à tous les traités postérieurs tout au long du 18ème siècle. Fait exceptionnel pour un dhimmi, Moche Benattar est cosignataire du traité aux côtés du pacha Ahmed Ben Ali ben Abdallah, en tant que "trésorier de son Altesse Impériale, le Juif Moshé Ben Attar."
Comme il était de coutume à l'époque, les Anglais à la suite de cet heureux événement distribuèrent des présents à ceux qui y avaient contribué, en premier lieu Moshé Benattar et son fidèle associé, Réouben Benkiki; son frère Abraham Ben Attar, sans oublier Abraham Maimran. A la prépondérance hollandaise, puis française, allait désormais succéder la prédominance commerciale anglaise.
Mais ce que le souverain donne d'une main, il peut le lendemain le reprendre de l'autre.
Les Chroniques de Fès rapportent qu'en 1717, l’empereur avait imposé à Moshé et à son associé Réouben Benkiki une lourde amende de 50.000 pièces d'argent qui les contraignit à tout vendre pour s'en acquitter, puis une nouvelle amende de 25.000 pièces d'or. Revenu en grâce, Moshé fut nommé Naguid de la communauté après l'assassinat d'Abraham Maimran.
Comme chef de la communauté, il a laissé le souvenir d'un Naguid énergique mais bienveillant qui malgré sa richesse et sa haute position à la Cour était resté très attaché à la tradition et à la religion, faisant honneur à son appartenance à une grande dynastie de rabbins et lettrés comme en témoigne un conte populaire rapporté par rabbi Yossef Messas que nous raconterons dans la seconde partie du livre
Mais l'année suivante, ce fut de nouveau la disgrâce. Arrêté, il fut condamné à mort. Mené au four à chaux pour être brûlé, supplice habituel de l'époque, il fut gracié à la dernière minute contre le versement d'une nouvelle amende colossale. Brisé par tant d'épreuves, il mourut ruiné l'année suivante en 1725. Cette biographie en dents de scie est à l'image de la communauté de Meknès dans les dernières années de l'interminable règne de Moulay Ismaël marquées par une pression fiscale devenue dévastatrice.
Meknes-portrait d'une communaute juive marocaine-Joseph Toledano-ed Ramtol 2017– MOSHE BEN ATTAR, LE CHAMPION DE L'ANGLETERRE
Page 64-66
הספרייה הפרטית של אלי פילו-הכינור ואני-אשר כנפו
הכינור ואני
אשר כנפו
בימת קדם- 2016
דברי מבוא
מאת יצחק גורמזאנו גורן
ערכתי בימי חלדי ספרים רבים, אך מעולם לא נהניתי כמו בעריכת הספר הזה, שמחברו מתלבט בין הסוגות הספרותיות, ומגיע בסופו של דבר למסקנה שהספר הזה הוא מסע.
ואכן, הספר מורכב מפסיפס של פכים קטנים מחיי המחבר, המצוירים בצניעות מעודנת, בכנות ובהומור דק ומפויס. ואם מסע, הרי שמדובר במסע אל נפשו של המחבר. ומה שגילה הקורא הנוכחי, ואני תקווה שיסכימו אתי כל האוחזים בספר זה – שלפנינו נפש גדולה ונדיבה.
התמקדות זו במחבר, אין בה כדי להמעיט מערכה הספרותי של היצירה, כי המחבר וגיבור העלילה חד הם.
המסע אל נפשו של אשר כנפו היה עבורי מסע תגליות. אמנם אנחנו ידידים ותיקים, ועם זאת, כאשר התלוויתי אליו במסעו זה, נזדמן לי להכיר לא אשר אחר, אלא דווקא "אשר יותר״ משהכרתי.
אל אשר התוודעתי לראשונה לפני כמעט עשרים שנה כאשר הגיע לידיי כתב היד של הרומן הראשון שלו ״התינוק מאופראן״. מה הופתעתי אז לשמוע, שרומן ביכורים יפה זה הוא פרי עטו של מי שהחל את דרכו הספרותית רק עם פרישתו אחרי גיל שישים. כעורך ומוציא לאור של הוצאת ״בימת קדם״ שהייתה אז בחיתוליה, גדולה הייתה שמחתי על שנפל לידיי כתב יד ספרותי שהצטיין בבשלות וברעננות כאחת. מאז זכיתי ללוות את הוצאתם של עוד ארבעה מספריו שנשקו לסוגות ספרותיות שונות, אבל בכולם מצאתי אותו שילוב מלבב של תבונה ושל רגש, של דרמה ושל הומור.
אם כן, עד למפגש שלי עם היצירה הנוכחית, התוודעתי אל אשר כנפו הסופר וחוקר התרבות, ואילו כאן ניתנה לי הזדמנות לגלות את אשר האדם ולא פחות מזה – המחנך.
ידוע לי, שברגע שנפלטת מפינו המילה הזאת "מחנך״, שעמום גדול עוטף אותנו וכל מאגרי הציניות מתחילים לבעבע בנו. אבל אם תמשיכו אחרי הקדמה זו לקרוא את הספר, תגלו שהגן של מחנך־מנהיג היה טבוע בו כבר בימי ילדותו במוגדור שבמרוקו, לאורך שנות נעוריו כשעלה ארצה במסגרת עליית הנוער ואחר כך – בשנים הרבות שבהן כיהן כמדריך ער לפרישתו במעמד של מפקח במסגרת מנהל הנוער במשרד החינוך.
באמצעות סיפורים ממהלך חייו, נוגע אשר כנפו בדרכו המיוחדת בנושאים שבחברה הישראלית הנם טעוני סטריאוטיפים – סאגת עלייתם של יהודי מרוקו; עליית הנוער לסוגיה; התנועות המפלגתיות השונות – חילוניות ודתיות – שקוששו בקרב בני הנוער העולים על מנת לעשות לעצמן נפשות; התנועה הקיבוצית וחיי הקיבוץ; היחס הטעון בדעות קדומות של הממסד ובני הארץ כלפי יהודי מרוקו; וכן – היחס אל חובשי הכיפות.
כאמור, הייחוד בספר זה הוא בכך, שכל הנושאים הללו באים לידי ביטוי כנובעים מאירועים יומיומיים שקרו בפועל בחיי המחבר, ולכן אינם מובאים כהטפה או כאידיאולוגיה. מצד אחר, העובדה שאשר נזהר מלהטיף, אין פירושה שכל אותם נושאים כבדים אינם נידונים באומץ ובנחרצות, אבל הם נטולים ציניות או להט משיחי. כאמור, אווירה של נועם ושל פיוס שוררת בספר ועם זאת, במקום שנדרשת ביקורת מצליפה כלפי אנשים, מוסדות ותופעות, היא מושמעת בישירות, אבל בלי תוקפנות ובלי צדקנות ולרוב בהומור וברוגע.
רווח נלווה לקורא בספר זה נובע מכך, שתוך עיסוק בביוגרפיה של המחבר, נפרשים לפנינו נופיה של העיר מוגדור שבקצה המערבי של מרוקו לחופי האוקיינוס האטלנטי על חיי הקהילה היהודית התוססים שלה. מבחינה זו, אפשר לראות ביהודי מוגדור מיקרוקוסמוס מייצג של יהדות מרוקו בפרט וצפון אפריקה בכלל. מוגדור, או בשמה הערבי אסווירה, גם אם אינה עיר ים תיכונית מבחינה גיאוגרפית, הריהי מזכירה את אלכסנדריה שבה גדלתי ועליה כתבתי. אני כשלעצמי, שמחתי לגלות שגם ב״חשכת הגלות״ הייתה עוד עיר מלאת אור על יד הים שבה חיו היהודים.
ואי אפשר לסיים סקירה זו מבלי להתייחס לאהבתו הגדולה של אשר כנפו למוסיקה בכלל ולנגינת כינור בפרט. לא בכדי נקרא החיבור הזה ״הכינור ואני״. מיתריו של הכינור בווריאציות שונות נמתחים לכל אורכו של הספר, ונגינתו, עליזה לעתים ונוגה לעתים, מלווה הן את ההצלחות והן את ההחמצות בחיי המחבר, ומשמשת כמין מוסיקת רקע המלווה את הקורא או הקוראת כמו בסרט קולנוע.
Une histoire de familles – Joseph Toledano-Les noms de famille juifs d'Afrique du Nord-Benazeraf-Benbaron-Ben-Bihi
BENAZERAF
Nom patronymique d’origine arabe, hispanisation du patronyme Assaraf, précédé de l'indice de filaition: le fils du changeur Son équivalent hébreu, Halfon-Halfan, est porté chez les sépharades d'Orient et dans les communautés achkénazes. Métier d'argent donc, métier juif par excellence dans l'ancien temps. La multiplicité des monnaies au Maghreb jusqu'au XIXème siècle fut un des obstacles majeurs au développement économique et il fallait être expert pour s'y retrouver entre les différentes monnaies ayant cours légal ־ et les changeurs juifs y étaient experts jouissant d’un monopole presque exclusif. Pour ne donner qu'un exemple jusqu'à la fin du siècle dernier au Maroc, avaient cours légal, outre la monnaie nationale, le real (pièces d'or émises par le sultan Moulay Hassam, de bonne teneur et très cotées et donc rares en vertu de la loi d'airain de l'économie qui veut que la mauvaise monnaie chasse la bonne, par thésaurisation), la peseta espagnole, la livre sterling, le Thaler autrichien de Marie-Louise et le franc-or. En Tunisie, la livre italienne était aussi courante que le dinar. En Algérie la France avait dû surmonter bien des résistances avant d'imposer le franc. Avec la colonisation et l'installation des banques, le métier de cjianguer a peu à peu disparu, sous cette forme, devenant un monopole des banques. Au XXème siècle, nom peu répandu, porté sous cette forme uniquement dans l'ancienne zone espagnole du Maroc (Tanger, Tétouan, El-Ksar, Larache, Chéchaouen, et par émigration à Casablanca).
SHEMOUEL: Un des premiers dirigeants communauté juive de Casablanca. Né à Tétouan en 1857, il s'installa à Casablanca à la fin du siècle dernier, alors petit port de pêche qui allait devenir avec le siècle la grande métropole économique du Maroc. Fondateur d'une prospère maison de commerce international, il fut à la tête de la colonie tétouanaise dont il encouragea l'immigration et qui devait former l'élite intellectuelle et économique de la ville. Mort en 1928. En 1955 son nom fut donné à l'oratoire de l'Ecole Normale Hébraïque de Casablanca.
ESTHER ETTEDGUI DE BENAZERAF: Epouse d'Abraham Benazeraf, le fils de Samuel, elle consacra sa vie aux oeuvres de bienfaisance, et fut l'animatrice et la présidente de l’Aide Scolaire, de la Maternelle et autres institutions sociales de la communauté de Casablanca.
JACOB RAPAHEL: Fils de Samuel, une des personnalités les plus marquantes du judaïsme marocain au XXème sièlce, bien qu'il n'ait jamais occupé de poste officiel. Né à Casablanca en 1896 dans une grande famille originaire de Tétouan, il accumula une immense fortune dans l'importation du thé, la boisson nationale des Marocains depuis le siècle dernier, prenant la tête de la plus grande maison d'importation de thé du pays. Militant sioniste, il fit partie dès le départ de l'équipe de jeunes journalistes qui participèrent à l'aventure de "L'Avenir Illustré", l'hebdomadaire juif par excellence entre les deux guerres. De tendance nationale et sioniste, le journal fut fondé par un négociant d'origine polonaise, 1924 qui s'installa à Casablanca et fut le représentant de l'Organisation Sioniste Mondiale au Maroc, jusqu'à son départ forcé pour l'Amérique en 1940, Jonathan Thurtz. Après la publication du dahir du 8 août 1941 étendant au Maroc le second statut des Juifs édicté par les autorités de Vichy, il s'adressa en tant que protégé américain au consul des Etats-Unis à Rabat pour demander l'aide de l'Amérique en faveur des Juifs du Maroc en tant que signataire de l'Acte d'Algésiras. A la demande d'Allouche, l'éphémère Inspecteur des Institutions Israélites, il accepta en 1941 d'entrer au Comité de la Communauté comme vice-président. Après le débarquement américain du 11 Novembre 1942, il rédigea pour les organisations juives américaines un réquisitoire très documenté sur la poursuite de la politique antisémite par les représentants de Vichy sous drapeau américain, détaillant les avatars de la population juive "punie" par les Français pour avoir montré trop d'enthousiasme aux troupes américaines et toujours soumise à un ravitaillement discriminatoire. Après la guerre, il fut des premiers militants du Congrès Juif Mondial au Maroc. Grand philanthrope, il contribua généreusement aux oeuvres sportives, culturelles et sociales de la communauté. Passionné d'histoire, il a fait don de sa collection complète de "L'Avenir Illustré" à la bibliothèque de l'Institut Ben Zvi à Jérusalem. Retiré à Paris après l'indépendance du Maroc, il continua à écrire pour la presse juive des articles sur le judaïsme marocain, Il publia en 1978 un recueil de proverbes en judéo-espagnol marocain, la Hakitia, "Refranero", bel ouvrage illustré par l'artiste marocain, Knafo. Mort à Paris où il s'était tardivement retiré, en 1989.
SAM: Economiste et homme d'affaires. Militant de l'indépendance du Maroc, il fut candidat au poste de premier ministre juif du Maroc indépendant. Sa candidature fut rejetée par l'Istiqlal car il appartenait au parti rival, le Parti Démocratique de l'Indépendance. A la place, il fut choisi comme chef de cabinet du leader de son parti, Abdelkader Benejelloun, ministre des Finances du premier gouvernement formé en décembre 1955 et chargé de négocier les accords d'indépendance avec la France.
DAVID: Président de la communauté de Casablanca en 1956, poste auquel il accéda, sans élection, après l'indépendance, comme représentant des militants nationalistes avec l'appui des autorités en remplacement de l'ancien Comité de la Communauté élu sous le Protectorat français. Dans son excès de zèle nationaliste, il voulut entraîner son Comité à se déclarer solidaire avec l'Egypte "victime de l'agression israélienne" au cours de la campagne de Suez, en octobre 1956. Désavoué, il démissionna de son poste. Après la nationalisation du commerce du thé, il fut le premier directeur de l'Office du Thé.
BARUJ: Médecin de réputation internationale. Prix Nobel de Physiologie en 1980. Descendant d’une famille tétouanaise immigrée au Vénézuéla à la fin du siècle dernier. Directeur du Département de Pathologie de l'école de médecine de l'Université de Harvard aux Etats-Unis. Président de l'Union Inernationale des Sociétés d'immunologie et éditeur de nombreuses revues scientifiques.
JOSE: Fils d'Abraham. Cinéaste français né à Casablanca, considéré dans les années soixante comme le roi du "film pornographique de qualité".
BENBARON
Nom patronymique d'origine hébraïco-latine, formé de l'indice de filiation Ben et du substantif latin varon, qui signifie mâle et qui a donné le titre de noblesse français bien connu baron. Autre explication bien plus originale avancée par Simon Seror dans son ouvrage sur les noms de famille juifs en France au Moyen Age: ce serait un sobriquet d'origine hébraïque pour désigner un homme trop orgueilleux qui se prendrait pour le fils (Bar) de Aaron, le grand Pontife ! Ce patronyme assez courant dans les communautés d'Italie et de l'ancien empire turc, sans l'indice de filiation: Baron ou Varon, a toujours été très rare au Maghreb. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté par une seule famille de descendants de Livoumais à Tunis, et en Algérie (Alger, Miliana).
- SHELOMO HAY: Rabbin de la communauté livoumaise de Tunis au XIXème siècle. Auteur d'un recueil de Responsa "Bet Yaacob", publié à Tunis en 1898.
R- DAVID (1885-1955): Pieux rabbin, né dans une famille de la communauté des Grana (Livoumais) de Tunis fortement assimilée. Contrairement à l'ambiance famililae, il fut attiré par les études sacrées et fut un des disciples préférés du plus grand enseignant de Tunisie au XXème siècle, rabbi Shélomo Dana, le fondateur de la yéchiba "Hébrat Hatalmud." Il succéda en 1947 à rabbi Haïm Bellaïch comme Grand RabbindeTunisie. L'année suivante il accéda au poste de Président du Tribunal Rabbinique, premier originaire de Livourne à accéder à ce poste, après la fusion des deux communautés Grana et Twansa, décrétée par les autorités en 1945. Il fut l'initiateur avec le Président de Comité de la Communauté de Tunis, Maître Charles Haddad, de la tenue, en mars 1954, à l'exemple du Maroc, du premier Congrès du Rabbinat tunisien qui réunit les Grands Rabbins et les rabbins des villes de l'intérieur, dans le but d'étudier les questions de culte et de faire " toute suggestion utile et arrêter les dispositions utiles pour éviter à nos coreligionnaires, notamment les jeunes, d'être entraînés par des courants d’idées étrangères, souvent destructices de notre vie spirituelle et morale".
BEN BIHI
Nom patronymique d'origine berbère, un des nombreux diminutifs berbères du prénom hébraïque Abraham, porté aussi bien par les Juifs que par les Musulmans. Autre forme: Benbaha Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté uniquement au sud du Maroc, en particulier à Safi, Mogador et Marrakech.
- ABRAHAM: Rabbin à Meknès au début du XVIIème siècle, contemporain de rabbi Yaacob Abensour.
MOUSSA: Favori du khalifa du sultan à Marrakech, Moulay Mimoun, le fils de l’empereur Sidi Mohammed Ben Abdallah. Accusé en 1767 de vente d'alcool aux Musulmans, grave infraction au Pacte d'Omar, régissant le statut de dhimmi, il ne fut pas inquiété grâce à !intervention du prince et de la reine mère, avec lesquels il était en relations d’amitié.
LEVY: Grand négociant à Mogador à la fin du XVIIIème siècle.
YAHYA: Notable de la communauté de Safi, un des douze signataires, avec son parent Shlomo Ben Baha de la Takana de 1764 commune aux descendants des Tochabim et Mégourachim de la ville portuaire.
Une histoire de familles – Joseph Toledano-Les noms de famille juifs d'Afrique du Nord-Benazeraf-Benbaron-Ben-Bihi
מרוקו-את שאהבה נפשי-דן אלבו-כי כן
מרוקו-את שאהבה נפשי
זכויות הצילומים
לדניאלה די-נור
רון טואג
בני פירסט
ישראל 2005
הקדמה
הספר הזה נועד לאוהבי מרוקו, בין שביקרו בה כתיירים בבין שנולדו בה. לתייר המטייל, מרוקו היא מאגר בלתי נדלה של אקזוטיקה ותרבות. נאות מדבר ופסגות הרים, ים ומדבריות, ערים הומות, שכיות חמדה וכפרים נידחים. לישראלים, יוצאי מרוקו, יש עניין נוסף בה.
במשך מאות שנים הייתה מרוקו בית מכניס אורחים ליהודיה ואף הייתה המדינה הערבית הראשונה שפתחה את שעריה לרווחה בפני התייר הישראלי.
יוצא׳ מרוקו, תושבי מדינת ישראל, חשים קירבה וחיבה רבה לארץ מוצאם ואינם שוכחים להזכיר את הכנסת האורחים שזכו לה אבותיהם במרוקו. ראשיתו של האלבום הזה באלפי תמונות של שלושה אוהבי צילום שטיילו במרוקו ועינם הייתה פקוחה למראה פניה האנושיות של מרוקו לא פחות מאשר לנופיה. בין מאות התמונות שהיו מונחות לפני נתגלתה משפחת האדם במרוקו במלוא תפארתה. פנים מרתקות של אנשים המגלים שמחה ודאגה, סקרנות ובושה, במרומי הרים ובסמטאות ערים, בשווקים ובפתחי בתים. לצד אלה נקלטו בעין המצלמה נופיה ואתריה המרתקים של מרוקו וגם בצילומים אלה ניכרים השמחה שבגילוי וההתפעמות מהמראה הקסום.
הבחירה הרעננה והאישית המתרחקת מן המכניות והשבלוני, היא ששבתה את לבי בצילומים האלה. ואכן, את הצילומים מלוות לעתים שורות מסורות של הצלמים, השופכות אור על התמונות ועל בחירתן. ייחודו של האלבום הוא לא רק במבחר הצילומים המרהיבים שבו אלא גם בקטעי הספרות והזכרונות המתלווים אליהם, פרי עטם וחוויותיהם של יוצא׳ מרוקו בישראל.
קיבצתיכאן מבחר דברי שירה, פרוזה וזכרונות שיש בהם תהיות, געגועים, מסעות של חיפוש עצמי ודברי מסתורין, מבחר מועט המחזיק את המרובה. יש ודברי שירה שימשו יסוד לבחירת התמונות ויש תמונות שהדריכו אותי בחיפוש אחר הכתוב. כמו כן פניתי למספר יוצאי מרוקו בארץ וביקשתי שיכתבו במיוחד עבור הספר הזה. דבריהם משובצים בין יתר התמונות והכתובים.
כל אחד מן הקוראים־המעלעלים בספר, יכול למצוא בו את מרוקו שלו, את הפנים המרתקות אותו ואת דברי הכיבושין או התהיות הקרובים ללבו. התמונות המנהלות דו־שיח עם רחשי לבם של יוצאי מרוקו יוצרות בספר זה אחדות הנובעת מן האהבה וההוקרה של כל השותפים ליצירת ספר זה.
דני הורוביץ, עורך, תל־אביב 2005
תכשיטים אצל נשות מרוקו-תערוכת מוזיאון ישראל 1973
מחרוזות ותליונים
נרכשו בתיזנית ; סוף המאה הי״ט או תחילת המאה הכ׳
מחרוזות־הפנינים היו אהובות מאוד על נשים יהודיות בשל האמונה בכוחן המיטיב
אגדי הפנינים והחרוזים מושחלים יחד עם נרתיקי־קמיע (״חרז״) — כעין קופסאות שטוחות, שמקורן כנראה בטימבוקטו — ועם תליון קטן בעל שלושה זיזים (׳׳כמאר׳׳), שסימל כנראה במקורו את השילוש הקדוש, ואילו כאן מן־הסתם בא במקום ה׳׳כמסה״
(א) פנינים וחרוזי אגרנט, המושחלים יחד עם תליוני־זהב
אורך המחרוזת: 58 ס״מ ; גובה ה״חרז״ : 2.8 ס׳׳מ
(ב) מחרוזת־פנינים עם מדאליון של ״קלנק׳׳ מתאפילאלת
(ראה הפרק על הלבוש, עט׳ 197, מס׳ 386) אורך המחרוזת : 41 ס״מ
(ג) ״חרז״ בודד זהב; עבודת־פיליגראן
הגובה : 5 ס״מ; הרוחב: 7 ס״מ
(ד) ”כמאר״
זהב ; עבודת־פיליגראן ואמייל צבעוני במשיחה
הגובה : 5 ס״מ ; הרוחב: 3.5 ס״מ מוזיאון ישראל
ראה : הרבר, עמי 5—10 ; בזאנסנו, תכשיטים, לוח 39, מס׳ 168—175 (441)
ענק — ”לבה״
טיפוס עירוני עתיק, אך נפוץ עדיין; היה בשימוש בעיקר אצל מוסלמיות
ציור מתוך: בזאנסנו, תכשיטים, לוח 8 (441 א)
תכשיטים אצל נשות מרוקו
תכשיטיהן של הנשים היהודיות במארוקו היו כמעט זהים לאלה של הנשים הערביות או הברבריות. למעשה, רק בדרך ענידתם היו הבדלים, וייחודה של דמות האישה היהודית היה בעיקר במעטה ראשה, כפי שתואר ביתר הרחבה בדיון בתלבושות.
בערים היו רוב התכשיטים עשויים זהב, ומשקל הזהב של התכשיטים שימש עדות לעושר המשפחות. העדיים העתיקים שהתהדרו בהם הנשים היהודיות והערביות בערים מקורם בספרד, בדומה לתלבושות.
הנשים היו עונדות לצווארן את ענק־השושניות (״תאזרה״), ולאוזניהן — עגילי־תליונים (״כראסעמארה״); כן היו עונדות עגילי־טבעת עם תליונים(״דוואה״) ותליון ארוך (״זוואג״). בעיצוב התכשיטים היה לכל עיר סגנון משלה. כך, למשל, אפשר למצוא במדאליונים עתיקים שושניות העשויות תשליבים ופיתולים, המזכירים את הסגנון הספרדי־המאורי. השושניות במדאליונים המאוחרים יותר משופעות באבנים טובות ובפנינים. ההשפעה הספרדית בולטת גם בשם שניתן לציץ הפרח של הרימון — ״ררנאטי״ — המופיע תדיר בהיותו משובץ אבני אזמרגד, אודם ואגרנט.
הערת המחבר: נוסע מן המאה הי׳׳ט, הודג׳קין, שליווה את סיר משה מונטיפיורי במסעו למארוקו, מציין, כי נשים יהודיות אהבו במיוחד אבני־אזמרגד, כפי שמעיד גם ריבוי האבנים האלו בתכשיטים שבידנו.
על זרוען של נשים יהודיות ראיתי לא אחת צמיד צלעוני מקסים של כסף וזהב לסירוגין, שניתן לו השם הציורי ״שמש וירח״. גם מצאתי את המוטיב הנדיר של הציפור, שעיטר בעבר את מיגוון הטבעות העירוניות העתיקות הקרויות ״טבעת הציפור״; את כל הצורות של כף־היד, ה״כמסה״ — שהיא סגולה לאושר ולמזל טוב — מסוגננת פחות או יותר; וכן צמידים רחבים ומקומרים, עתים מלאים ומשובצים באבנים עתים מעשה־קידוח כעין התחרה. לצמידים אלה מיתוספים לעתים קרובות שבעה חישוקי־זהב דקיקים, הקרויים ״סמאנה״ על שום מספרם, שהוא כמספר ימות השבוע (semaine). עוד ראוי לציין את החיבה המיוחדת שנודעה למחרוזות־הפנינים בשל סגולתן המבורכת בעיני הנשים היהודיות.
בשנות השלושים והחמישים עלה בידי לבדוק את תכשיטי־הזהב שהצטברו אצל הצורפים היהודים בערים. כל התכשיטים הם מעשי ריקוע, חיקוק וחירור, ועל־פי־רוב הם מעוטרים ביהלומים. הצורפים לא היו עוד נאמנים לטכניקות המסורתיות, אך עם זאת השכילו להוציא מתחת ידם את ה״תווייז׳״המפואר, הלוא היא העטרה העשויה לוחיות על צירים; את ה״פקרון׳ (צב), שהוא אבזם עדין של חגורה מלאכת־מחשבת; את ה״טאבּע״ (חותם), שהוא עדי־המצח המסורתי; ואת האחרונה שבסידרת העדיים החדישים, הבאה במקום ה״מצממה״ העתיקה, הלוא היא חגורת־הזהב העשירה, העשויה פרקים־פרקים של לוחיות־זהב מעשה חירור.
התכשיטים הכפריים משנים צורה בהתאם לאזורי הארץ. הם לעולם עשויים כסף; לכל תכשיט מיגוון עשיר של דוגמאות, בהתאם לטעמו של כל שבט.
באטלאס העילי ובמורדות המשתפלים לעבר הסאהארה אמנם אפשר למצוא לעתים מוטיבים עיטוריים המעידים על השפעות קדומות ביותר, אולם באיזור מול־האטלאס, שנשאר ערש הצורפות המעולה, רווחות בעיקר הצורות והטכניקות שהורישה אנדאלוסיה של ימי־הביניים. ואכן מצאתי במקום תכשיטים רבים המוכיחים את אמיתותה של סברה זאת, מה־גם שצורותיהם נלקחו מעדיים ספרדיים שזמנם חופף בדיוק את גלי חדירתן של המסורות היהודיות שהביאו מגורשי ספרד לאיזור זה, חדירה שעל עקבותיה גם עמדנו בתיאור תלבושות הנשים.
מרכז חשוב מאוד של צורפים יהודים היה בטהלה — כפר קטן בלב־לבו של מול־האטלאס, בקרב השבט הגדול של בני- אמלן. לפני שעזבו את המקום בשנות החמישים חיו בכפר זה כמה משפחות, שמסרו מאב לבן את סודות אומנותם. לא הרחק משם, במרומי ההר, בכפר טיזי אמושיון, היה מרכז האומנים הברברים, ומעניינת העובדה, שנעשו בו תכשיטים זהים בתכלית לאלה שנעשו במרכז היהודי שבטהלה.
במרכזים כפריים אחרים היה ניוון רב בשנים האחרונות. בעמק הזיז, למשל, החליפו לאחרונה את עדיי־החזה ואת העטרות בשרשראות שמושחלים בהן מטבעות־כסף וחרוזים צבעוניים.
ז׳אן בזאנסנו
אֲשׁוֹרֵר שִׁירָה חֲדָשָׁה פיוט יסדתי לשביעי של פסח, רבי דוד בן אהרן חסין, מבואר ומנוקד
אשורר שירה חדשה כולל ביאור השיר
96 – אֲשׁוֹרֵר שִׁירָה חֲדָשָׁה
לשביעי של פסח. לקדיש. שיר מעין אזור ובו מדריך בן טור אחד, המחולק לשלוש צלעות. הצלע השלישית משמשת כרפרין. בשיר שמונה מחרוזות, בכל מחרוזת שלושה טורים דו-צלעיים בחריזה סטרופית אחידה, והצלע האחרונה בחריזה מעין אזורית. בבית האחרון משתנה הרפרין.
חריזה: א/א/א ב/ג ב/ג ג/א ד/ה ד/ה ה/א ופו׳.
משקל: שמונה הברות בצלעית א, שבע הברות בצלעית ב.
כתובת: פיוט לז׳ של פסח. נועם ׳אני לדודי ובלבי׳. סימן: אני דוד חזק.
מקור: א- לה ע״ב; ק- לח ע״ב; נ״י 3097 – 23 ע״ב.
אֲשׁוֹרֵר שִׁירָה חֲדָשָׁה / לְאֵל נַעֲרָץ בִּקְדֻשָּׁה / הָפַךְ יָם לְיַבָּשָׁה
נָאוֹר אַדִּיר וּמְפֹאָר / הַגִּבּוֹר הַנּוֹרָא
אֵין לוֹ דְּמוּת וְלֹא תֹּאַר / גָּאַל אֻמָּה טְהוֹרָה
מִמְּצָרִים הָעֲכוּרָה מֵעֲבוֹדָה קָשָׁה
הָפַךְ יָם לְיַבָּשָׁה נָאוֹר אַדִּיר וּמְפֹאָר / הַגִּבּוֹר הַנּוֹרָא
5- יָעַץ תַּחְבּוּלוֹת בְּלִבּוֹ / פַּרְעֹה זָד יָהִיר לֵץ שְׁמוֹ
וַיֶאֱסֹר כָּל רִכְבּוֹ / וְאֶת עַמּוֹ לָקַח עִמּוֹ
וְיִרְדֹּף אַחֲרִימוֹ / בִּמְהֵרָה וּבִמְרוּצָה
הָפַךְ יָם לְיַבָּשָׁה נָאוֹר אַדִּיר וּמְפֹאָר / הַגִּבּוֹר הַנּוֹרָא
דָּבָר אֲשֶׁר בּוֹ הוּא זָדָה / שִׁלֵּם לוֹ צוּר נַעֲלָה
כִּי מִדָּה נֶגֶד מִדָּה / עוֹדָהּ לֹא נִתְבַּטְּלָה
-10 רָמָה וְהִשְׁלִיךְ תּוֹךְ נַחֲלָה / תִּינוֹקוֹת מֵעֲרִיסָה
הָפַךְ יָם לְיַבָּשָׁה נָאוֹר אַדִּיר וּמְפֹאָר / הַגִּבּוֹר הַנּוֹרָא
וּפַרְעֹה הִקְרִיב אֶת עַמּוֹ / לָקַח אוֹתָם בִּדְבָרִים
עַמִּי רָעַד אֶחְזְמוֹ / וְגַם רְתֵת וּשְׁבָרִים
חָלוּ פְּנֵי יוֹצֵר הָרִים / בְּתִפְלָה וּבַקָּשָׁה
הָפַךְ יָם לְיַבָּשָׁה נָאוֹר אַדִּיר וּמְפֹאָר / הַגִּבּוֹר הַנּוֹרָא
דִּבֵּר בֶּן עַמְרָם נֶחָמוֹת / עַל לִבָּם : אַל תִּפְחֲדוּ
-15 ה' יַעֲשֶׂה מִלְחָמוֹת / לָכֶם וְאַתֶּם עִמְדוּ
אַךְ בַּה' אֵל תִּמְרֹדוּ / בְּעֵת יֶשַׁע יָחִישָׁה
הָפַךְ יָם לְיַבָּשָׁה נָאוֹר אַדִּיר וּמְפֹאָר / הַגִּבּוֹר הַנּוֹרָא
חֵיל פַּרְעֹה וְכָל מֶרְכַּבְתּוֹ / בְּתוֹךְ יַם סוּף נִטְבָּעוֹ
הֱקִיאָם יָם עַל שְׂפָתוֹ / אָז הִכִּירוּ וְיָדְעוּ
עַם בַּה' נוֹשְׁעוּ / וּזְכוּת אָבוֹת שְׁלֹשָׁה
הָפַךְ יָם לְיַבָּשָׁה נָאוֹר אַדִּיר וּמְפֹאָר / הַגִּבּוֹר הַנּוֹרָא
20 – זָהָב וָכֶסֶף בָּזָזוּ / בִּזָּה רַבָּה וּגְדוֹלָה
שָׁמְעוּ עַמִּים וְרָגָזוּ / אֲחָזָתַם חַלְחָלָה
מִיִּשְׂרָאֵל עַם סְגֻלָּה / הֵמָּה, אֶבֶן הָרֹאשָׁה
הָפַךְ יָם לְיַבָּשָׁה נָאוֹר אַדִּיר וּמְפֹאָר / הַגִּבּוֹר הַנּוֹרָא
קוֹלִי רְצֵה, אֲדוֹן עוֹלָם / כְּעוֹלָם וְכִשְׁלָמִים
הַשָּׁב מִשְׁמָרוֹת עַל תִּלָּם / כְּיָמִים הַקְּדוּמִים
25 – יִתְגַּדַּל שִׁמְךָ בָּרָמִים / תּוֹךְ אֶרֶץ הַקְדוֹשָׁה / אֶל נַעֲרָץ בִּקְדֻשָּׁה
ביאור לשיר
- 1. אשורר… חדשה: על־פי ברכת הגאולה. לאל… בקדושה: על-פי תה׳ פט, ח. הפך… ליבשה: תה׳ סו, ו. קריעת ים סוף, שהיא עיקר עניינו של יום שביעי של פסח. 2. נאור… הנורא: כינויים לקב״ה, על-פי תה׳ עו, ה, י, יז. 3. אין… תואר: על-פי הפיוט ׳יגדל׳ הבנוי על י״ג העיקרים לרמב״ם. אומה טהורה: ישראל שנשארו טהורים. ויק״ר, לב, ה: ׳ולא מצא ביניהם אחד מהן פרוץ בערוה׳. 4. מצרים העכורה: על-פי הזוהר: ׳אומה זו של מצרים מזוהמת ומטונפת׳(זהר א, קיז). והשווה תנחומא לך לך ה: ׳מצרים שטופים בזנות הן׳ וראה רש״י לבראשית יב, יט. 5. פרעה… שמו: כינויים לפרעה, על-פי משי כא, כד. 6. ויאסור… עמו: שמי יד, ו. 7. וירדוף אחרימו: שמ׳ יד, ח. במהרה וכמרוצה: על-פי תה׳ קמז, טו. 8. דבר… זדה: על-פי שמ׳ יח, יא. דבר… נעלה: על־פי מכילתא בשלח פ״ו: ׳שבדבר שחשבו מצרים לאבד את ישראל בו בדבר נפרע מהם שנאמר: ׳כי בדבר אשר זדו עליהם׳, וראה רש״י בפירושו לשמ׳ יח, יא. 9. כי… נתבטלה: הכלל של ׳מידה כנגד מידה׳ קיים ועומד, ולכן שילם הקב״ה לפרעה במידה שבה נקט והטביעו בים סוף. על-פי המכילתא לפרשת בשלח מסכתא דשירתא פ״ד: ׳במידה שאדם מודד בה מודדין לו. במידה שמדדו בה מדדת להם׳. וכן במדרש במדב״ר פרשה י, ב. 10. רמה… מעריסה: על-פי שמ׳ א, כב. 11. ופרעה… עמו: על־פי שמ׳ יד, י. לקח… בדברים: פרעה שכנע את עמו על-פי מכילתא לשמות יד, ו: ׳… אמר להם דרך מלכים להיות מנהגין בסוף וחילותיהם מקדמין לפניהם. אבל אני אקדם לפניכם…׳. 12. עמי… שברים: בני ישראל נתקפו בפחד ורעדה. רעד אחזמו: על-פי שמי טו, טו. 13. חלו… ובקשה: על-פי שמו״ר א, ה: ׳ומה ופרעה הקריב? אלא שהקריב את ישראל לתשובה שעשו… תלו עיניהם למרום ועשו תשובה והתפללו…׳. 14. דבר… תפחדו: על-פי שמי יד, יד. בן עמרם: כינוי למשה. 15. ה׳… לכם: על־פי שמי יד, יד. עמדו: שם, שם, יג. 16. אך… תמרודו: כפי שמתואר בשמי יד׳ יא-יב. והלשון על-פי במי יד, ט. 17. חיל… נטבעו: על-פי שמ׳ טו, ד. 18. הקיאם… שפתו: על-פי פסחים קיח, ע״ב: ׳… מלמד שהמרו ישראל באותה שעה ואמרו: כשם שאנו עולים מצד אחד, כך מצרים עולים מצד אחר. אמר לו הקב״ה לשר של ים פלוט אותן ליבשה׳, והשווה רש״י לשמי יד, ל. אז הכירו וידעו: על־פי תפילת ׳עלינו לשבח׳. 19. עם… נושעו: ע ל-פי דב׳ לג, כט. וזכות אבות שלושה: על-פי שמו״ר כא, ח: ׳בזכות אברהם אני בוקע להם את הים… בזכות יעקב אני בוקע להם את הים…׳. 20. זהב… גדולה: על-פי מכילתא לשמות יד, ל: ׳… וכדי שיקחו ישראל את הביזה, שהיו המצרים טעונים כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות….׳. 21. שמעו… חלחלה: על-פי שמי טו, יד. 22. עם סגולה: כינוי לישראל על-פי שמי יט, ה. אבן הראשה: על־פי זכי ד, ז. 23־24. קולי… וכשלמים: המשורר מבקש שה׳ יקבל את תפילותיו במקום הקורבנות. השב… תלם: על דרך תפילת מוסף לשלשת הרגלים: ׳והשב כהנים לעבודתם ולויים לשירם ולזמרם׳. כימים הקדומים: על-פי מל׳ ג, ד. 25. יתגדל… ברמים: על-פי תה׳ עח, סט. והכוונה ששמו של הקב״ה יתגדל בבית המקדש ובארץ ישראל. תוך ארץ הקדושה: באמצע ארץ ישראל, בבית המקדש. על-פי תנחומא קדושים י.
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"
שאלת המחקר
המחקר התמקד בהעפלת יהודי צפון אפריקה ולוב בתקופה שבין ינואר 1947 למאי 1948 שהפליגו מחוף אלג'יר ומנמלי אירופה לפלשתינה א"י. המונח הגיאוגרפי צפון אפריקה מזוהה במחקר עם שלוש -ארצות המגרב: ממערב מרוקו וממזרח לה אלג'יריה ותוניס. במהלך המחקר התברר שאי אפשר להתעלם מקהילת יהודי לוב השוכנת ממזרח לתוניס, למרות שאינה חלק מהמגרב הקלאסי. ולאור הקשר בין הקהילה היהודית בלוב לבין הקהילה היהודית בתוניס שסייעה להעפלה מלוב והשהייה המשותפת בקפריסין.
המחקר ישווה את נתוני ההעפלה הרשמית לאלה שבספרות המחקרית אל מול נתוני המאגר. ויבדוק מיהו המעפיל הצפון אפריקאי? האם ההעפלה מצפון אפריקה הייתה בבחינת מס שפתיים של הסוכנות היהודית כלפי הקהילות היהודיות במגרב ? האם מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית הפלתה את הקהילות האלה? האם הוקצו משאבים מתאימים להכשרת חלוצים לפלשתינה א"י? מדוע – הפעילות הממוסדת של המוסד לעלייה ב' בצפון אפריקה הסתיימה ? המחקר יסקור את תרומת פעילי תנועות הנוער המקומיות לתהליך ההעפלה ו'הבריחה' מארצות המגרב. המחקר ישרטט פרופיל דמוגרפי של המעפילים המוגרבים ויערוך השוואה בין אלה שהעפילו ישירות בספינות מחופי אלג'יר למעפילים מחופי איטליה וצרפת. והצטרפו לספינות מעפילים שנועדו לשארית הפליטה מאירופה כמו: 'אקסודוס',בן הכט', 'לנגב', 'משמר העמק', 'המעפיל האלמוני', 'יחיעם', 'לקוממיות', 'כ"ט בנובמבר' ו'נחשון' – ואחרות. האם המוגרבים היו בחזקת 'נוכחים נפקדים' באתוס הציוני? זאת כדין להעניק להעפלה זו מקום ראוי כמו לפרשיות אחרות שליוו את מפעל ההעפלה.
מתודולוגית המחקר מאגר השמות של מעפילי צפון אפריקה ולוב –
בארכיונים שונים יש תיעוד אקלקטי של רשימות מעפילים מצפון אפריקה. עד כה לא נעשה ניסיון להציג רשימה שמית מרוכזת של מעפילי צפון אפריקה ולוב שתאפשר להכיר אותם ולהעלותם על דפי ההיסטוריה. כדי לדעת מי היו מעפילי צפון אפריקה נבנה מאגר שמות. הנחת הבסיס במחקר הייתה שכול מי שהעפיל בשלוש הספינות הראשונות שהפליגו מחוף אלג'יר הוא מוגרבי. הנחה נוספת הייתה לכלול במאגר רק מעפילים צפון אפריקאים שגורשו על ידי הבריטים למחנות בקפריסין מינואר 1947 עד להקמת המדינה במאי 1948 ושחרורם מהמחנות בחודש פברואר .1949 המאגר לא כלל עולים מצפון אפריקה שקיבלו רישיונות עלייה ]סרטיפיקטים[ לפלשתינה א"י בתקופה הנדונה.
בשלב הראשון זוהו שמותיהם של מעפילי שלוש הספינות מחוף אלג'יר: 'יהודה הלוי', 'שיבת ציון' ו'הפורצים'. לאחר מכן אותרו שמות מעפילים שהעפילו ב- 29 ספינות מנמלי אירופה. בתהליך בניית המאגר זוהו שתי קבוצות מעפילים נוספות: פליטים יהודים יוצאי אירופה שנמלטו לפני ובמהלך מלחמת העולם השנייה לארצות המגרב. חלקם העפיל בשתי הספינות הראשונות מצפון אפריקה וחלקם שהגדיר את מוצאו מצפון אפריקה העפיל מנמלי אירופה. גם הם גורשו לקפריסין.
מאגר השמות התבסס על מקורות ארכיונים ועל יומנים אישיים, ספרי זיכרונות וספרות מחקר. שמות מעפילים מוגרבים הופיעו בדיווחי שליחי הסוכנות היהודית, פעילי המוסד לעלייה ב', מפקדי ומלווי ספינות המעפילים שנמצאו בארכיון לתולדות ההגנה ובתיקי קפריסין של הארכיון הציוני המרכזי. מידע על מעפילים מוגרבים נמצא גם בארכיון הציונות הדתית ובארכיון הקיבוץ הדתי .
תיקי קפריסין בארכיון הג'וינט סיפקו מידע על שירותי בריאות ורווחה שניתנו לכלל מעפילים במחנות וגם למעפילים מוגרבים. בארכיון יד טבנקין נמצאו עדויות, דוחות והתכתבויות של שליחי התנועות הארץ ישראליות בצפון אפריקה ושל פעילי העפלה מקומיים במגרב. עדויות בעל פה של פעילים נמצאו במרכז לתיעוד של המכון ליהדות זמננו. כמו כן, נערכו מספר ראיונות אישיים עם מעפילים. רשימות שמיות נמצאו בתיקי העלייה מארצות צפון אפריקה בארכיון הציוני. בארכיון יד טבנקין נמצאה רשימה חלקית של מעפילי 'הפורצים', שפרצה את המצור הבריטי ב- 4.12.1947 . בספרו של מאיר שוורץ הופיעה רשימה חלקית של מעפילים מוגרבים שהיו על ה'אקסודוס' וגורשו לגרמניה עם שארית הפליטה ולא עלו לפלשתינה א"י דרך קפריסין. – רשימות העולים באוניות ההעברה שהפליגו מקפריסין במשך כ- 31 חודשים לפלשתינה א"י ולמדינת ישראל איפשרו להצליב בין רשימות שונות – ולאמת את פרטי המעפילים.
מקורות נוספים לאיתור שמות היו מכתבי מעפילים צפון אפריקאים למזכירויות מחנות הקיץ והחורף להקדמת עלייתם ארצה ובקשות למעבר בין ובתוך מחנות הקיץ והחורף בקפריסין. הבקשות נועדו להתגבר על התנאים הקשים במחנות הקיץ, לאפשר איחוד משפחות, השתלבות בגרעין של תנועה מסוימת והצטרפות לחבריהם שהעפילו באותה ספינה. שמות מעפילים צפון אפריקאים שהופנו מקפריסין על ידי הסוכנות היהודית לקיבוצים, מוסדות עליית הנוער ולבתי עולים הופיעו בדרישות לקבלת כרטיסי מזון עבור מעפילים שנקלטו אצלם. גם מתיקי עליית הנוער נדלה מידע. ברשימות הילדים ובני הנוער לא תמיד נרשמו שמות ההורים לצד שמם ורק רישום מוצאם איפשר לכלול אותם במאגר. לעומת זאת ברשימות העולים שבוטחו בקופת חולים נרשם רק שמו של ראש/ת המשפחה, האב/האם עם מספר הנלווים אליהם ללא שמות בני המשפחה האחרים. היו שמות מעפילים שנמצאו בפרסומי המדור לחיפוש קרובים בארץ והם הוצלבו עם רשימות אחרות. בנוסף, רשימות שנמחקו בהן שמות מעפילים שעלייתם מקפריסין ארצה נדחתה מסיבות שונות, אף הם שולבו במאגר מפני שעם שחרור המחנות בקפריסין עלו כולם ארצה.
כדי להימנע מכפילויות שמות במאגר ולצורך אימות פרטיו של כול מעפיל הוכנה טבלה שכללה את פרטיו האישיים; גיל ושנת לידה, שמות ההורים, עיר וארץ מוצא, משלח יד, השכלה, שם ספינת המעפילים, מספר מחנה בקפריסין, השתייכות תנועתית, ארץ מוצא, תאריך עלייה מקפריסין באוניית ההעברה מקפריסין לפלשתינה א"י ולמדינת ישראל. שמו של כול מעפיל ברשימה מסוימת הוצלב ונבדק -מול רשימות אחרות ונתוניו הושלמו לפיהן. היו מקרים של רישום כפול של מעפיל במספר ספינות. הצלבתם עם רשימה/ות אחרות שנמצאו בה פרטים מזהים נוספים שלו איפשרה לכלול אותו במאגר. לדוגמה, שמה של מעפילה הופיע בספינות 'לנגב', ו'שיבת ציון' וברשימה של מעפילים צפון אפריקאים שלא צוינה לידם שם הספינה.
שמות בעלי צליל צפון אפריקאי שובשו פונטית בתעתיק האנגלי ברשימות מעפילים מקפריסין – לפלשתינה א"י. שיבושים נפלו גם ברשימות בעברית שהוכנו בידי ועדות העלייה בקפריסין וברישום – הבאים מקפריסין בידי פקידי מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית. טעויות אלה אפשר שנבעו מקשיי הגיית אותיות גרוניות. אפשר להניח, שכאשר מעפיל מוגרבי ביטא את שמו בפני פקיד עלייה בעברית או צרפתית, שמו נכתב לפי הצליל שנקלט על ידי הרשם. לדוגמה, שמות כמו סאלאמון/ סולומון שלמה, – ריפקה רבקה, אזוט חזות, יסחק/איזק יצחק, אלווז אלבז, בוכבוזה בוקובזה, דאאן דהן, בונזגלו – בוזגלו, מרוכו מרוקו ואפריקנע אפריקה. – שמות משפחה ושמות פרטיים של מעפילים הודפסו באנגלית בידי השלטונות הבריטים ובעברית בידי פקידי הסוכנות היהודית. הרישום הכפול של הבריטים ושל וועדות העלייה נועד לוודא שלא תהיה סטייה ממכסת הרישיונות שאושרה עבור המעפילים הבאים מקפריסין – – מחצית מהמכסה הכללית של – 1,500 רישיונות כניסה לפלשתינה א"- – שאושרה על ידי ממשלת המנדט.
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"
מימונה במרקש 1936-דוד גדג'
מימונה במרקש 1936
גשמי אפריל השוטפים שהחלו לרדת בתחילת החודש פסקו פתאום כבמעשה קסמים. השמש הפציעה. ילדות קטנות בשמלותיהן החדשות התמסרו לקטיפת פרחים, בעיקר פרחי הדר. באותה שעה ערכו האימהות על שולחנות בחצרות הפנימיות של הבתים מינים רבים של עוגות. בשעה שש קושט הבית בלבוש מהודר ומשיב נפש והפך לבוסתן של ממש.
כך נפתח מכתבה של לילי אוחיון אל הוועד המרכזי של אליאנס בפריז, ובו תיעוד חגיגות המימונה שהתקיימו בעיר מרקש בשנת 1936. במשפטים למעלה קושרת אוחיון בין המימונה וחג הפסח לאביב, בין הפריחה בחוץ להתחדשות בתוך הבית ומעניקה מקום מרכזי לבנות ולנשים ולהכנותיהן לקראת ערב החג. המכתב, שנחשף כאן לראשונה, בולט בתוך התיעוד הקיים של חגיגות המימונה במרוקו הן משום שנכתב על ידי אישה צעירה ולא על ידי גבר, הן משום שהכותבת שייכת למרחב ולתרבות הים-תיכוניים ובה בעת נטועה בתרבות פרנקופונית. למכתב נודעת חשיבות גם הודות לפרשנויות החדשות שהיא מציעה למסורות המימונה.
לילי אוחיון נולדה ביולי 1914 בביירות, בת למשפחת ששון. היא למדה בבית הספר של אליאנס בעירהּ ובסיום לימודיה נשלחה ללמוד בסמינר למורות של אליאנס בוורסאי שבצרפת. באוקטובר 1934, בתום שלוש שנות הכשרה, נשלחה אוחיון ללמד בבית הספר של רשת החינוך בעיר מקנס שבמרוקו. בבית הספר הכירה את המורה דוד אוחיון, יליד העיר סאפי במרוקו, והם נישאו כעבור שנים אחדות של היכרות ועבודה משותפת.
אוחיון, ככל המורות והמורים ברשת החינוך של אליאנס, נדרשה לשלוח דיווחים על פעילותה החינוכית לוועד המרכזי בפריז. בדוחות שנתיים וחצי-שנתיים התבקשו המורים לכתוב סקירות על הקהילה שבה לימדו, על מוסדותיה ועל אישיה ולתאר את אורחות החיים בה, את המסורות העממיות ואת ההיסטוריה שלה. לאוחיון היה עניין רב בסקירות מסוג זה. במכתבים ששלחה לוועד המרכזי בפריז בולטים תיאורים אתנוגרפיים של אירועים שהשתתפה בהם, וביניהם מכתב הנושא את הכותרת "המימונה במרוקו". היא הייתה למעשה אתנוגרפית אוטודידקטית שכתבה את דוחותיה לאחר עבודת שדה כ"צופה משתתפת"; ליוותה את הקהילה, פיתחה מערכת יחסים אינטימית עם אנשיה, ולקחה חלק פעיל בתרבות שתיארה.
חוקרים נחלקים באשר למשמעות השם "מימונה", מקור החג ומנהגיו. על אף שאוחיון אינה מנסה לתת במכתבה תשובות לסוגיות אלה, היא קושרת בין המימונה לחג הפסח: "הערב האחרון של חג הפסח, ערב הפרידה, נקרא מימונה. הוא נחגג בשמחה בכל מקום, אך השמחה בולטת בייחוד במרקש". היא סבורה שיהודי מרוקו התקשו להיפרד מחג הפסח, חג החירות, ולחזור לשגרת חייהם: "נדמה שהיהודים מבינים כי אין ביכולתם למנוע את סיום החג ועל כן מתאמצים לאחוז בזיכרונות שאספה כל משפחה [בימי החג]". ערב המימונה ויום המחרת אפשרו להם להתפכח בהדרגה מאופוריית החג ומהשאיפה לגאולה ולחזור אט אט למציאות החיים בגולה, שלוותה לא אחת בקשיים כלכליים וביטחוניים. אם כך, ניתן לראות במימונה מעין "טקס מעבר", כהגדרתו של האתנוגרף הצרפתי ארנולד ואן ז'נפ, טקס שבו משנים המשתתפים בהדרגה את מעמדם ומקבלים את זהותם החדשה-ישנה תוך מודעות לזכויותיהם ולחובותיהם.
את הדיווח על חגיגות המימונה פותחת אוחיון בתיאור ההכנות, שכללו קישוט הבית בפרחים ועריכה של מיני עוגות על שולחנות החג. היא מציינת כי בצאת הפסח הכינו הנשים קוסקוס, אותו הגדירה כמאכל הלאומי של מרוקו, ומדגישה כי בערב זה לא עלו על השולחן לחם או מצות. אוחיון אינה מזכירה את המופלטה, שזכתה לפופולריות בחלק מהקהילות במרוקו ומזוהה עם חגיגות המימונה במדינת ישראל, ואף לא את סמלי השפע והמזל שנהוג להציג על שולחן החג.
חגיגות המימונה עצמן נפתחו רק לאחר טקס ההבדלה, שבו מציינת אוחיון את המנהג הייחודי ליהודי מרוקו, לפיו מברך אב הבית בבריאות את בני הבית הנמצאים והנעדרים. היא מתארת את חגיגות השמחה המלוות בשירה, בריקוד ובנגינה על ידי הרכבים מוזיקליים הכוללים כלי מיתר, חליל ותוף. בחגיגות במרקש היא נחשפה למנהג שלא הכירה ממקומות אחרים – צעירים וצעירות מחופשים. במקום שבו היא מתארת את מנהג התחפושות היא מציינת בסוגריים כי "מנהג זה קיים רק במרוקו; בכל מקום אחר: סוריה, פלסטין, פרס, מסופוטמיה, המסורת אינה כוללת תחפושות". הבלשן משה בר-אשר כתב לפני שנים אחדות כי בחבל תאפילאלת במרוקו נהגו ילדות להתחפש לנשים נשואות וגברים התחפשו לשליחים דרבנן ולדמויות נוספת. דומה שההתחפשות הייתה חלק מטקס המעבר ובו לבשו בני הקהילה ובנותיה זהויות אחרות, זמניות, בטרם חזרו לזהותם המקורית ולשגרת חייהם.
בחגיגות השתתפו, לפי דיווחה של אוחיון, קרובי משפחה, חברים ואורחים יהודים שביקרו בעיר והוזמנו לחגוג בבתי המקומיים. הסוציולוג הרווי גולדברג ציין במחקרו שגם מוסלמים לקחו חלק בחגיגות המימונה במרוקו; מחקרו של גולדברג ומקורות נוספים המתארים נוהג זה מקבלים משנה תוקף בשורות הבאות מהפיוט "אתם יוצאי מערב" לרבי דוד בוזגלו: "שָׁמָּה עִבְרִים וַעֲרָבִים, יַחְדָּו כֻּלָּם מְסֻבִּים / וְאֶת לִבָּם מְטִיבִים. עִם כְּלֵי שִׁיר וּנְגִינָה". החגיגות המשותפות ליהודים ולמוסלמים נעדרות מתיאוריה של אוחיון, אם משום שבחגיגות בהן התארחה לא השתתפו מוסלמים ואם משום שלא זיהתה את המוסלמים בין החוגגים או בין הרכבי הנגינה המעורבים, הקוסמים, הלוחשים לנחשים ומספרי הסיפורים, שהעידה כי הופיעו בערב המימונה בבתים שביקרה.
מקום מרכזי העניקה אוחיון בתיאוריה לצעירים וצעירות בני דמותה. "זהו [המימונה] אחד הרגעים המאושרים ביותר בחיי הצעירים, הממתינים בקוצר רוח לחגוג בו את אירוסיהם. שמחה מתוקה לכלות החדשות, הצעירות מדי והשמחות מדי. ברגעים אלה בחייהן הן חושבות רק על האושר ועל אלפי החלומות, מבלי לחשוש מהמשא, מהדאגות ומהצער של מסע החיים". הבלשן אהרן ממן טוען כי ערב המימונה היווה מועד להתקשרות בין משפחות וערב לסיכום "עסקאות" נישואין. לדידו, "לִילַת לְ-מִימוּנָה", הדרך שבה הוגים יהודי מרוקו את שם החג, משמעותו "הלילה של המימונה" ופירושו בעברית "הלילה של בת המזל", זו שמצאה את זיווגהּ.
בניגוד לשמחת האירוסין שמקבלת ביטוי במקורות שכתבו גברים, מציגה אוחיון את המימונה כהזדמנות האחרונה של הצעירים, ובעיקר של הצעירות, ליהנות מחיי החופש בטרם יקבלו על עצמם את עול מחויבות הנישואין ומלאכת החיים. מדבריה עולה הַקְבלה מעניינת בין סיום חג הפסח והרגעים האחרונים של חגיגות המימונה, רגע לפני החזרה לשגרת החיים, לסיום פרק הילדות של אותם צעירים והחגיגות אחרונות לפני נישואיהם. ייתכן שאוחיון כתבה דברים אלו מתוך כאב אישי על התבגרות מהירה, לימודים בפריז ועבודה בארץ זרה. עוד היא כותבת: "לא נחריב לצעירים את השמחה וניתן להם ליהנות מבלי לספר להם כי הקיום מאפשר לנו תקופה קצרה לחיבור סונטות באביב המתוק".
-
גני אגדל (Jardins de l'Agdal)
החגיגות נמשכו עד ארבע לפנות בוקר, ועם עלות השחר הלכו הגברים להתפלל שחרית. אוחיון מעירה כי התפילה לא התקיימה בבית הכנסת אלא בקברי צדיקים. עם חזרת הגברים מהתפילה צעדו המשפחות לפיקניק בגני אגדל (Jardins de l'Agdal), דרומית לשכונת היהודים במרקש. היו אלה גנים ובהם מטעים של עצי פרי הדר, תאנים, עצי זית ורימונים המושקים באמצעות מערכת של מספר בריכות ותעלות. בגני אגדל נהגו הנשים להכות שבע פעמים בידיים על המים בבריכות והגברים טבלו את רגליהם ושטפו את פניהם כסימן לברכה ושפע. מנהגים אלה תיאר חוקר הפולקלור יששכר בן-עמי.
כבת המרחב הים-תיכוני הטיבה אוחיון לתאר את חגיגות המימונה. במכתבה בולט סגנון אינטימי ואמפתי, נטול עמדה מתנשאת ואוריינטליסטית המוכרת מדיווחים של מבקרים אירופים. יתר על כן, היא משווה מספר פעמים בין חגיגות המימונה לחגיגות שמיני עצרת המוכרות לה מהמזרח התיכון, כור מחצבתה. ההיסטוריון זאב חיים הירשברג כתב על מנהגים מגוונים לחגיגות המימונה בקרב הקהילות היהודיות בצפון אפריקה, במזרח התיכון, באימפריה העות'מאנית ואף בכורדיסטן. ואכן אוחיון מדגישה כי המימונה נתפסת במרוקו כחג גדול ורב משמעות כפי שנתפס החג המקביל לו במזרח.
לצד התרבות הים-תיכונית מגיחה מבין השורות הכתובות בצרפתית התרבות הפרנקופונית שאימצה אוחיון בימי לימודיה בביירות ובפריז. במכתבה היא יוצרת הקבלה אנכרוניסטית בין האמנציפציה של יהודי צרפת לאחר המהפכה לאמנציפציה לכאורה של עם ישראל היוצא ממצרים לאחר שנות העבדות. היא מוסיפה ומזכירה פרקים מההיסטוריה היהודית שבהם ביקשו רודנים לדכא את היהודים ולמנוע מהם חירות, שוויון וצדק, באופן המהדהד את ערכי הרפובליקה הצרפתית – "חירות, שוויון ואחווה" (Liberté, Égalité, Fraternité) – שעל ברכיהם התחנכה ואף חינכה את תלמידותיה.
אוחיון מסיימת את מכתבה באמירה קהילתית ואישית: "הקהילה עושה מאמץ להעניק זוהר למימונה ולחגוג אותה בטקסים ובשמחה רבה. אני שומרת ואשמור את הזיכרונות הנפלאים מהמימונה שביליתי במרקש". זיכרונותיה ומחשבותיה של לילי אוחיון על חגיגות המימונה במרוקו, המובאים כאן כעבור למעלה משמונים שנה מאז נכתבו, מציעים, נוסף על עדויות אחרות המוכרות לנו, נקודת מבט רעננה –נקודת מבטה של אישה צעירה הנטועה במרחב הים-תיכוני-פרנקופוני.
מודעות חדשה לאנומליות וללשון-ניצניה של תנועת השכלה עברית במרוקו בסוף המאה הי"ט-מקדם ומים כרך ב'-יוסף שטרית
עם עשירי הקהילה, הגרים ברובע ״אלקסבא״ המרווח, הוא עורך לעתים חשבון נוקב, וזאת בגלל חוסר התעניינותם בגורל אחיהם, הנמקים בבתים רעועים וצפופים, ובגלל היותם הנהנים העיקריים ממוסדות החינוך הקהילתיים, ששוכנו ברובע שלהם, ועל רדיפתם אחרי הכבוד, ועל אי־שיתופם הממשי של תושבי המללאח בניהול ענייני הקהילה. רק לאחר מיזוג שני הסניפים של ״אגודת אחים״ בראשותו של ראש הקהילה, ראובן אלמאליח, ולאחר פעולתם היעילה של בעלי האמצעים בזמן השתוללות מגפת האבעבועות, הוא מוצא הזדמנות לומר עליהם כמה מלים טובות. ברם, כאיש המללאח הצפוף והעני, הוא מדגיש חזור והדגש את הריבוד החברתי, המחלק את קהילת מוגדור לשתי קהילות שונות כמעט, ריבוד המתבטא גם בחלוקה גיאוגראפית. משמעותה של חלוקה זאת, לדידו, היא רווחה חברתית ורווחה בדיור מכאן, וצפיפות ומועקה מכאן. ביקורתו החברתית מתחדדת אפוא לא רק בשל עמדותיו המשכיליות השוויוניות, אלא גם בשל תחושתו שעשירי הקהילה חוטאים לעתים לרגש הסולידריות היהודית, האמור לפעם בקרבם.
מלבד מעורבותו זו בענייני הקהילה, בוקעת מתוך כתיבתו של יצחק בן יעיש הלוי הזעקה המרה על מצבם המושפל והמופקר של יהודי מרוקו בשלהי המאה הי״ט, ובמיוחד באזורי הכפר, או תחת שלטונם העריץ של מושלים מקומיים צמאי דם וצמאי בצע. הוא מתעכב ארוכות על תחושות ההשפלה וחוסר האונים המדכא, שהיו מנת חלקם של היהודים, ומתאר בהרחבה את מנהגי ההשפלה, שהיו עדיין נהוגים בקהילות שונות. הוא מדווח בפרוטרוט על ההתעללויות, הפרעות ומקרי הרצח והעוולות שסבלו מהם יחידים וקהילות בתקופה זו, שבה לא הצליח השלטון המרכזי לכפות את מרותו על אזורים נרחבים במרוקו, והפקיר לחסדיהם של שליטים חסרי מצפון את האוכלוסיות המקומיות. אין הוא חדל להתריע ולהזעיק את יהדות אירופה באמצעות כתבותיו, והוא חוזר ופונה למוסדות היהודיים שיתערבו באופן נמרץ יותר למען יהדות מרוקו אצל המלך מולאי חאסאן, שנטה חסד עם יהודי מרוקו. סדרת כתבותיו על מעלליהם המרושעים של הקאיד וידא והאמין מוסטפא, שהשליטו משטר אימים על יהודי מראכש בין השנים 1892-1894, היכתה, כאמור, הדים בעיתונות העברית של אותן שנים. בכתבותיו אלה הוא משרטט למעשה מעין דיוקן של האנטישמיות המוסלמית במרוקו על פי הדגם האירופי המוצג בהרחבה בעיתונות העברית של סוף המאה הי״ט, שממנה הוא שואב את מירב השראתו. לגבי האמין מוסטפא והקאיד וידא, הידועים לשמצה, הוא אף משתמש במונח ״אנטיסמיטי״.
תחושת העוול וההשפלה, שהיתה מנת חלקה של יהדות מרוקו, וחוסר האונים המתסכל והמשתק, צרבו את יצחק הלוי עוד יותר לאחר הצו המלכותי, שניתן למשה מונטיפיורי ב־1864, המעניק – כך הוא האמין – שוויון זכויות מלא ליהודי מרוקו והאוסר מפורשות להציק להם. הוא חוזר ומזכיר בכתבותיו צ׳היר מלכותי זה, ואף מצטט אותו ככתבו וכלשונו מתוך עיתון המגיד של אותה שנה.
כתבותיו של יצחק בן יעיש הלוי, שהתפרסמו בעיתונות העברית בשנים 1891-1894, פותחות לנו אשנב מרגש ומעניין להכרת השקפת עולמו, שאיפותיו וסביבתו החברתית־תרבותית של משכיל עברי במרוקו בסוף המאה הי״ט.
הנחתנו היא שאת עיקר עמדותיו המשכיליות הוא סיגל לעצמו דרך קריאת העיתונות העברית והספרות העברית של דור ההשכלה הבשל והתוסס, שחי באירופה במחצית השנייה של המאה הי״ט, ושמקרבו צמחו כל אותם זרמים רעיוניים יהודיים, לאומיים, אידיאולוגיים וחברתיים־תרבותיים, שאפיינו את יהדות אירופה בסוף המאה הי״ט ובתחילת המאה הכ'. אולם יש להדגיש כאן היטב שאין יצחק בן יעיש הלוי מסתפק בחזרה מיכאנית על הססמאות ועל הרעיונות של המשכילים העבריים באירופה, כפי שהיינו אולי מצפים, אלא הוא מוכיח בעליל, דרך כתבותיו, שהוא אכן למד ושינן היטב את הלקח החברתי־תרבותי של ההשכלה העברית. אין הוא סתם מעביר ביקורת על התופעות ההתנהגותיות המאפיינות את יהדות מוגדור כדרכם של המשכילים באירופה, אלא מחיל את האידיאולוגיה המשכילית על המציאות שבה הוא חי, ומתרגם אותה תרגום של עיבוד במונחים, המתאימים למציאות היהודית במוגדור ובמרוקו בכלל. הוא נשאר מעוגן היטב בקהילתו, ואין הוא משאיר כל רושם של ניכור וניתוק מהסביבה שבה הוא חי, אלא ההפך מזה. התמורות החברתיות־תרבותיות והחברתיות־פוליטיות, שאותן היה רוצה לקדם, נוגעות לדעתו קודם כול לקהילתו, ועונות על צרכיה המיידיים. יש אף להתפלא על תרגום מקורי זה של תורת ההשכלה למקום ולזמן חדשים בידי ראשון המשכילים העבריים במרוקו, ששאב את השכלתו העברית וגיבש את עמדותיו ממקורות שמחוץ לקהילה שבה חי ופעל. כדאי גם להוסיף שלהוציא הציטטות המעטות מתוך כתבי משוררים משכילים, שאותן הוא מביא בעיקר כאסמכתא ספרותית, אין יצחק הלוי נוגע בתורה החברתית של ההשכלה אלא בעקיפין ושלא במפורש.
גם עמדותיו של יצחק הלוי כלפי ההשכלה האירופית הכללית, לפי נוסחה הצרפתי או נוסחה האנגלי, נגזרו מתוך הבנתו את רוח ההשכלה העברית, השואפת לפתיחות כלפי העולם הלא־יהודי שמסביב. אין הוא מקנא לעברית או לחינוך היהודי, ובניגוד למשכילים עבריים אחרים בצפוךאפריקה שחיו בזמנו, אין הוא סבור שבתי הספר האירופיים שנפתחו בקהילתו יעניקו השכלה על חשבון חינוכם היהודי של בני הקהילה. אין הוא חדל להעלות על נס בכתבותיו את פעלם המבורך והישר של מנהלי בית הספר של כי״ח ובתי הספר האנגליים־יהודיים שפעלו במוגדור.
מודעות חדשה לאנומליות וללשון-ניצניה של תנועת השכלה עברית במרוקו בסוף המאה הי"ט-מקדם ומים כרך ב'-יוסף שטרית- עמוד 138-136