שולחן ערוך מפוייט לרבי משה אבן צור……
על מנת להכיר את ספר שירתו, נציג פיוט אחד מתוך כל חלק של צלצלי שמע.
א. משבצות זהב
רני ופצחי _
חריזה: אא בבבא גגגא. משקל: שמונה הברות בצלעית.
כתובת: בקשה לנועם עורי מאירת אישוני, ע״ס אלפא ביתא בד׳ פנים, ושמי רמוז בבית האחרון, אני הצעיר משה בן צור.
רָנִי וּפִצְחִי רַנְנְי / ברכי נפשי את ה׳
רני אילת אהבים / צַהֲלי את קול עוגְבים
ברכי אל דר כּרובים / אֱ לוקי עולם ה׳
רני בשירה חמודה / צהלי בת גלים יחידה
ברכי במזמור תודח / בּ ועֲליך עושַיך ה׳
רני גַדְּלי בגדולה / צהלי גילי בגילה
ברכי גואל בקהלה / גּ דולים מעשי ה׳
רני דמתה לתמר / צהלי דברי שיר תאמר
ברכי דוד ברית שמר / דום והתחולל לה׳
ביאורים לשיר
אילת אהבים: כינוי לנשמה לפי שהיא אהובה בעיני ה׳, והלשון על פי מש׳ ה, יט.
צהלי… עוגבים: צהלי כמו ׳צהלי קולך בת גלים׳, ר״ל הרימי קולך.
עוגבים: חושקים כך פירש רד״ק ליח׳ לג, לב, ועניינו כאן שהנשמה תרים קולה בחשק כדי להלל את הי. דר כרובים: כינוי לקב״ה ע״ד הפסוק בתה׳ פ, ב, ׳יושב הכרובים׳.
אלוקי… ה׳: שהוא ברא את העולם ומשגיח עליו, והלשון על פי יש׳ מ, כח.
חמודה… יחידה: כינויים לנשמה.
צהלי… גלים: לומר לנשמה שתשמיע קול גדול בשמחה, לפי שהיא יחידה, והלשון על פי יש׳ י, ל. בועליך… ה׳: כיוון שה׳ ברא את הנשמה, לכן עליה להודות לו, והלשון על פי יש׳ נד, ה.
גדלי… בגילה: פנייה לנשמה בלשונות רבים של שירה..
ברכי… בקהלה: ושירה זו תאמר בתוך עם ועדה.
גדולים…. הי: לפי שמעשה ה׳ עשויים בחוכמה נפלאה, והלשון על פי תה׳ קיא, ב.
דמתה לתמר: על פי שה״ש ז, ח, במקורו כינוי לכנסת ישראל, וכאן כינוי לנשמה.
צהלי… שיר: על פי שופ׳ ה, יב.
ברכי… שמר: דוד כינוי לקב״ה ששומר בריתו לאדם, והלשון על פי שה״ש ה, י.
ברית שמר: ע״ד הפסוק בדב׳ ז, ט ׳שומר הברית והחסד׳.
דום… לה׳ : עמוד וקווה אל ה׳, ע״ד הפסוק בתה׳ לז, ז ׳דום לה׳ והתחולל לו׳, ושינה סדר המילים בפסוק בשל
רני הבת היקרה / צהלי הללי בשירה
ברכי האל הנורא / הוא האלהים ה׳
רני ושירי נדיבה / צהלי תם בנדבה
ברכי ותיק בחיבה / ומלא ברכת ה׳
רני זכה ונעימה / צהלי זמרה נעימה
ברכי זך דר שמימה / זה היום עשה ה׳
רני חיות כל איבָרֵי / צהלי חמדת זמירי
ברכי חושק בשירי / חן וכבוד יתן ה׳
רני טובעת במצולה / צהלי טוב טעם מלאה
ברכי טהור בחילה / טעמו וראו כי טוב ה׳
רני יחידה הדורה / צהלי יקרת תשורה
ברכי יחיד במורא / ידבר האל ה׳
ביאורים לשיר
הבת היקרה: כינוי לנשמה.
צהלי… בשירה: כפל לשון השיר.
ברכי… הנורא: ע־יד הפסוק בדבי י, יז ׳האל הגדול הגבור והנורא׳.
הוא… ה׳: שינה סדר המילים בפסוק בשל החרוז הקבוע ־ , על פי מל״א ח, ס.
נדיבה: כינוי לנשמה, וראה ראב״ע לויק׳ ב, א: ׳גם הנפש תקרא נדיבה׳.
ותיק: כינוי לקב״ה.
ומלא… ה׳: ופירש הרמב״ן בדב׳ לג, כג: ׳אבל במדרש של רבי נחוניה בן הקנה אמרו בכתוב הזה, אמר רבי אמורא מאי דכתיב ומלא ברכת ה׳ ים ודרום ירשה, כך אמר משה אם תלך בחקותי תירש העולם הבא׳. ר״ל אם תהללי את ה׳ ותעשי רצונו, תזכי לעולם הבא.
זכה ונעימה: כינויים לנשמה.
צהלי… נעימה: שתאמר שירה בקול נעים.
זך, דר שמימה: כינוים לקב״ה.
זה… הי: על פי ״.חי קיח, כד.
היות איברי: כינה הנשמה מקור חיי האיברים.
חושק: כינוי לקב״ה.
חן… ה׳: כיוון בהנשמה משבחת ומהללת את ה׳, הרי שהוא לא ימנע ממנה חן וכבוד, והלשון על פי תה׳ פד, יב.
טובעת במצולה: והיא הנשמה שנמצאת בגוף המשול למצולה, והלשון ע״ד הפסוק בתה׳ סט, ג ׳טבעתי ביון מצולה׳.
טיב טעם: אם האדם עושה רצונו של ה׳, הרי שנשמתו מלאת טעם המצוות ויכולה להלל את בוראה, כמו טוב טעם ודעת למדני׳ על פי תה׳ קיט, סו.
בחילה: ברעדה כמו ׳חיל כיולדה׳, על פי תה׳ מח, ז. טעמו: על פי תה׳ לד, ט.
יחידה הדורה: כינוי לנשמה, שהיא יחידה ומלאת הוד.
יחיד במורא: יחיד- כינוי לקב״ה, ופונה לנשמה שתעבוד אותו ביראה כנאמר בתה׳ ב, יא ׳עבדו את ה׳ ביראה׳.
כלולה ויפה: כינויים לנשמה, כמו ׳כלילת יופי׳ על פי איכה ב, טו
רָנִּי כלולה ויפה / צהלי כביר בשפה
ברכי כבוד נִשְׂקְפָה / כאשר צִוָה ה׳
רני לַבַּת אש מחייתי / צַהֲלִי לב בזמרתי
ברכי לאל בתקותי / לחזות בנועם ה׳
רני מתוקה כָּאוֹרָה / צהלי מליצת שירה
ברכי מַרְבֵה הַמִּשְׂרָה / מקוה ישראל ה׳
רני נשמת רוח חיים / צהלי ניב שפתיים
ברכי נא אֶרֶךְ אַפַיִם / נאום הַמֶלֶךְ ה׳
רני סמוכת גאוני / צהלי סודך הרניני
בךכי סִתְרִי מָגִינִי / סוֹלּוּ פַּנּוּ דרך ה׳
רני עניה סוֹעֶרֶת / צהלי עָשׂוֹר גְּבֶרֶת
ברכי עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת / עושה צדקות ה׳
רני פקידת מושיעי / צהלי פתחי קול שַׁוְעִי
בשפה: בשפתיים כמו ׳יפטירו בשפה׳ על פי תה׳ כב, ח, ר״ל שתפתח שפתיה יתהלל אל כביר. 23. נשקפה: כינוי לנשמה שהיא מביטה מסוף העולם ועד סופו, וראה יומא כ ע״ב.
כאשר…ה': על פי שמי יב, כח. 24.
לבת… מחייתי: ׳לבת אש׳ על פי שמי ג, ב, המשיל הנשמה ללהבת אש, וכשם שהלהבה מחיה את האש כך הנשמה מחיה את הגוף.
- לחזות… ה׳: על פי תה׳ כז, ד.
- ברכי… בתקוותי: אם הנשמה תשבח את ה׳, היא תזכה לחזות בנועם ה׳ שהוא העולם הבא, והלשון על פי תה׳ כז, ד.
- מתוקה כאורה: כינוי לנשמה, שהיא מאירה ומקיימת את הגוף.
מליצת שירה: מליצה עניינה משל, ר״ל שהשירה תהיה יפה ובעלת מליצות ומשלים. 27
מרבה המשרה: כינוי לקב״ה על פי יש׳ ט, ו.
מקוה… ה׳: על פי יר׳ יז, יג. 28
נשמת… חיים: לפי שהנשמה נותנת חיים לגוף, והלשון על פי בר׳ ז, כב.
ניב שפתיים: פירש ראב״ע זהו פרי השפתיים , וכאן כינוי לשירה, על פי יש׳ נז, יט.
29 ארן אפיים: כינוי לקב״ה על פי שמ' לד, ו.
נאום… הי: על פי יר׳ מו, יח.
30 סמוכת גאוני: גאוני- כינוי לקב״ה, סמוכת גאוני כינוי לנשמה שהיא נסמכת ונשענת על רחמי הקב״ה. 31
סתרי מגיני: כינויים לה׳ על פי תה׳ קיט, קיד.
סולו… ה׳: לפי שהשירה סוללת נתיב ומרימה מכשולים מדרך עבודת ה׳, והלשון על פי יש׳ נז, יד. 32. עניה סוערת: כינוי לנשמה שהיא בבחינת ענייה, בשל היותה טמונה בגוף שבמעשיו יכול להפוך אותה לענייה, והלשון על פי יש׳ נד, יא.
33 צהלי… גברת: גברת כינוי לנשמה שהיא הגבירה ביחס לגוף, עשור פירש רש״י: כינור של עשרה מיתרים, לומר לנשמה שתנגן בכלי נגינה מפואר, וראה ילק״ש רמז תש״כ: ׳וכינור של עולם הבא עשר, שנאמר עלי עשור׳.
עטרת תפארת: במקור מוסב לעס ישראל כנאמר ׳והיית עטרת תפארת ביד ה״, וכאן כינוי לנשמה, והלשון על פי יש׳ סב, ג.
עושה… הי: על פי תה׳ קג, ו.
34 פקידת מושיעי: כינוי לנשמה שמצפה לתשועת ה'
בַּרְכִי פּוֹדִי וְרוֹעִי / פְּנֵי הָאָדוֹן ה׳
רָנִּי צִיץ שׁוֹשַׁנַּת שָרוֹן / צַהֲלִי צַוָּאר וְגָרוֹן
ברָּכְיִ צַח אָדוֹם בְּרוֹן / צְדָקוֹת אָהֵב ה׳
רָנִּי קְרוֹבַת מְעוֹנָה / צַהֲלִי קוֹלֵךְ בִּנְגִינָה
בָּרְכִי קְחִי לְמָנָה / קְדוֹשׁ יִשְרָאֵל ה׳
רָנִּי רוֹאָה אֵינָהּ נִרְאֵית / צַהֲלִי רִנָּה וּמַשְׂאֵת
בָּרְכִי רָם יֶתֶר שְׂאֵת / רֵיַח נִיחוֹחַ לַה׳
רָנִּי שׁוֹמֶרֶת גֵּו נָעֹים / צַהֲלִי שִׁיר שַׁעֲשׁוּעִים
בָּרְכִי שׁוֹמְרֵךְ צִלֵּךְ עִם / שֶׁעוֹמְדִים בְּבֵית ה׳
רָנִּי תְּרוּמַת אוֹר חֶבִיוֹן / צַהֲלִי תֹאמְרִי שִׁגָּיוֹן
בָּרְכִי תָּמִים וְעֶלְיוֹן / תְּבָרֵךְ צַדִּיק ה׳
פודי ורועי: כינויים לקב״ה ע״ד הלשון בתה׳ כג, א.
פני… ה׳: על פי שמי כג, יז.
ציץ… שרון: כינה הנשמה בשני כינויים: ציץ ושושנת השרון. בשה״ש ב, א נאמר ׳אני חבצלת השרון שושנת העמקים׳, וצירף הפייטן שושנה לשרון. וראה ילק״ש רמז תתקפה: ׳שושנת העמקים כדרך שהשושנה הזו נאה כך ישראל נאים במעשיהם בין -אומות׳, וכאן הכוונה לנשמה שנאה במעשיה.
צהלי… וגרון: כמו ׳הרימי בכח קולך׳ , ביש׳ מ, ט, לומר לנשמה שתשמיע שירתה בקול חזק ובגאווה.. צח אדום:כינוי לקב״ה על פי שה״ש ה, י.
ברון: רון עניינו שירה וראה איוב לח, ז.
צדקות… ה׳: שיכל המילים, שכן בפסוק נאמר ׳ה׳ צדקות אהב׳, בשביל המילה ־חותמת בכל הסטרופות הי, והלשון על פי תה׳ יא, ז.
קרובת מעונה: כינוי לנשמה לפי שהיא נמצאת במעון, שהוא אחד משבעת הרקיעים לפני ירידתה לעולם הזה, וראה חגיגה יב ע״א..
קדוש…ה׳: פונה לנשמה שתיקח לה את ה׳ למנה – לחלק ותברך אותו, והלשון על פי יש׳ ל, טו.
רואה… נראית: כינוי לנשמה, וראה ברכות י ע״א ׳אף הנשמה רואה ואינה נראית׳.
רם: כינוי לקב״ה, ע״ד הפסוק ביש׳ נז, טו יכה אמר רם ונשא׳. ופונה לנשמה שתברך ביתר כח וחיל.
יתר שאת: על פי בר׳ מט, ג.
ריח… לה׳: בהשירה היא בבחינת ריח ניחוח כמו הקורבנות והתפילות, והלשון על פי ויק׳ א, ט.
שומרת גו: כינו לנשמה שהיא מקיימת הגו- הגוף.
שומרך צלך: ע״ד הפסוק בתה׳ קכא, ה ׳ה׳ שומרך ה׳ צלך׳ והם כינויים לקב״ה.
שעומדים… ה': שמא מכוון ללויים שעיקר עבודתם במקדש היא השירה, כך הנשמה ־.שורר אף היא כמותם, והלשון על פי תה׳ קלה, ב
תרומת … חביון: חביון- כינוי לקב״ה, כמו ׳חביון .;יזוז׳ על פי חבקוק ג, ד, ופירש רש״י: ׳שם נגלה עוזו שהיה חבוי למפרע בסתר עליון׳. כך הנשמה שהיא מוסתרת בשמים עד ירידתה לגוף האדם.
שגיון: שיר כמו ׳שגיון לדוד׳ על פי תה׳ ז, א.
תמים ועליון: כינויים לקב״ה, ׳האל תמים׳ על פי שמ״ב כב, לא, ׳וברוך אל עליון׳, על פי בר׳ יד, כ. תברך… ה׳: על פי תהילים ה, יג
רני מְאִירַת שְׁבִילָה / צַהֲלִי הוֹדֵךְ בִּתְהִילָה
בָּרְכִי נוֹרָא עֲלִילָה / צוּר הָעוֹלָמִים ה׳
קישוטים שיריים: הפייטן שיקע בפיוט זה אמצעים שיריים רבים. בראש ובראשונה שימוש במילות קבע כמו בשירת ספרד, בשלושה מקומות קבועים בכל סטרופה. כל סטרופה פותחת במילה רני, כל צלעית שנייה בטור הראשון פותחת במילה צהלי, כל טור שני פותח במילה ברכי, וכל צלעית שנייה בטור השני חותמת במילה ה׳. האקרוסטיכון על סדר א״ב, משובץ ארבע פעמים בכל סטרופה, במילה השנייה בשלוש צלעיות של כל סטרופה, ובמילה הראשונה של הצלעית החותמת אותה. את שמו הוא מזכיר ברמז בסטרופה האחרונה של הפיוט.
בכל סטרופה משבץ הפייטן כינוי אחד לנשמה וכינוי אחד לקב״ה. בשל כך הוא מכנה את הקב״ה בכינויים שונים כמו דר כרובים, גואל, דוד, האל הנורא, ותיק, דר שמימה, חושק, טהור, יחיד, מרבה המשרה, ארך אפים, מגעי, עושה צדקות, פודי, רועי, צח ואדום, קדוש ישראל, רם, תמים, עליון, נורא עלילה.
גם הנשמה זוכה לכינויים מגוונים כמו אילת אהבים, בת גלים, דמתה לתמר, הבת היקרה, נדיבה, זכה ונעימה, חיות איברי, טבעת במצולה, יחידה הדורה, כלולה ויפה, לבת אש, מחייתי, מתוקה כאורה, רוח חיים, סמוכת גאוני, עניה סוערת, שושנת השרון, קרובת מעונה, רואה ואינה נראית, שומרת גו, תרומת אור חביון, מאירת שבילה, כמו כן הוא משתמש במילים שונות להביע את השירה, כמו גילה, קול עוגבים, צהלה, נגינה, משאת, שגיון, תהילה, זמרה, תשורה, ניב שפתיים, רינה, עלי עשור, שיר שעשועים ועוד.
יש חריזה פנימית בין שלוש הצלעיות של כל סטרופה, וחרוז מבריח אחד בצלעית החותמת של כל סטרופה לאורך כל הפיוט.
מאירת שבילה: כינוי לנשמה לפי שהיא מאירה לאדם את דרכו.
נורא עלילה: כינוי לקב״ה על פי תה׳ סו, ה.
צור… ה׳: פירש רד״ק ליש׳ כו, ד: ׳צור העולמים חוזק הזמנים כולם׳, ולכן על הנשמה להללו בכל עת.
Quelques mots sur le culte des saints des Juifs maghrébins
Il etait une fois le Maroc
Temoignage du passe judeo-marocain
David Bensoussan
LE CULTE DES SAINTS
Quelques mots sur le culte des saints des Juifs maghrébins
Chaque centre citadin vénérait un saint homme dont la tombe se trouvait généralement à une certaine distance de la ville. On y allumait des bougies et priait pour la réalisation de certains vœux. Ceci donnait lieu à des pèlerinages printaniers mais aussi en toute occasion propice. Les Saints étaient invoqués en toute occasion. Beaucoup de Juifs se rendaient aux tombeaux des Saints pour émettre un vœu : guérison de maladie, arrêt de la stérilité, etc. Ces tombaux auraient appartenu à des personnes auxquelles on attribuait des miracles que ce soit de leur vivant ou que ce soit suite à un vœu exaucé suite à une imploration. Ainsi, on vénérait à Rabat Rabbi Éliezer Davila qui aurait fait retourner les vagues de l'océan lors du raz de marée de Lisbonne de 1755 en plantant son bâton dans la mer. De nombreuses guérisons miraculeuses étaient attribuées à Rabbi 'Amram Ben Diwane dans la région d'Ouezzane, à Rabbi Raphaël Enkaoua de Salé, à Rabbi Israël Abouhatsira dit Baba Salé d'Erfoud et bien d'autres encore. Les tombeaux des émissaires de Terre Sainte trouvés assassinés sur les routes devenaient aussi des lieux de pèlerinage.
D'où provient cette tradition ?
C'est peut-être une coutume berbère qui remonte au temps des tribus berbères judaïsées avant l'invasion arabe. C'est peut-être aussi une tradition locale qui est née pour « concurrencer » les marabouts musulmans auxquels la population musulmane attribuait parfois des puissances surnaturelles. Car cette coutume n'est pas propre au judaïsme, bien que le tombeau des Patriarches à Hébron, celui de Rachel à Bethlehem et celui du roi David à Jérusalem aient attiré des pèlerir_- durant les siècles d'exil. Les rabbins érudits mettaient souvent un freir aux excès que cette croyance engendrait, mais il n'en demeure pas moins qu'elle était ancrée dans les mœurs et les croyances juives, tout comme elle l'était en parallèle chez les Musulmans qui avaient aussi leurs marabouts
On dit que certains saints étaient vénérés par les Juifs et les Musulmans
Il est vrai. C'est là un signe de syncrétisme. Louis Voinot auteur de Pèlerinages juifs au Maroc a recensé en 1948 quatorze observations de saints musulmans révérés par les Juifs et cinquante cas confirmés : saints juifs invoqués par les Musulmans. Issachar Ben-Ami s'est penche sur cette question dans l'ouvrage Saint Vénération among the ]ews in Morocco. Par ailleurs, au cours des périodes de sécheresse, les musulmans attachaient beaucoup d'importance aux prières faites par les Juifs ifs et permettaient des prières conjointes
Norman Stillman L'EXPERIENCE JUDEO-MAROCAINE Un point de vue révisionniste
L'expérience historique
Quelles observations générales, si tant est qu'il y en ait, peuvent être formulées sur l'expérience judéo-marocaine? Bien que les juifs aient vécu au Maroc depuis l'Antiquité, c'est sous les successeurs des Almohades que nous voyons la vie juive du Maroc développer la plupart des caractéristiques qui la distingueront 
jusqu'au commencement du XXème siècle.
L'étendue et la sévérité de la persécution almohade des juifs est encore matière à discussion. Un fait certain: elle laissa le judaïsme maghrébien spirituellement et matériellement appauvri. C'était alors à travers le monde islamique une période de stagnation générale, économique, sociale et intellectuelle. Avec le déclin de la 'Renaissance de l'Islam', pour utiliser l'expression d'Adam Mez, Poikoumene musulmane commence à se replier sur elle-même tandis que la vie religieuse et intellectuelle devient plus institutionnalisée et obscurantist
Notes de l'auteur – David Corcos " donne une bibliographie détaillée sur cette question. Sa propre interprétation minimisant l'étendue des persécutions n'est pas très convaincante. " le ofi yahassim ha almuwwahidin lyuhudim "
Parmi les réfugiés juifs de l’empire almohade, il y avait beaucoup d'intellectuels. Maïmonide, le plus célèbre d'entre eux, a déploré à plusieurs reprises le déclin de l'érudition juive dans le Maghreb par suite des persécutions. Voir Hirschberg, Jews in North Africa, I, p. 100 (hébreu), p. 137 (traduction anglaise) et les sources citées. Tous les réfugiés n'appartenaient pas à l'élite sociale. Une lettre de la Geniza relate l'histoire d'un orfèvre aveugle de Ceuta, arrivé en Egypte, qui, pour subvenir à çes besoins, devait donner des cours à de jeunes enfants pour un salaire de quatre dirhams par semaine (TS 12.3). Voir S.D. Goiten, Jewish Education in Muslim Countries, Jérusalem 1962, pp. 116-117 (en hébreu)
La situation des ahl al-dhimma, membres de la communauté non- musulmane tolérée, devint encore plus précaire. Les dhimmîs, bien que sujets protégés, étaient d'abord et avant tout d'humbles tributaires.6 Durant le haut moyen-âge, quand la société musulmane était une société de laissez-faire économique et intellectuel, les implications extrêmes du statut de dhimmîs pouvaient être commodément ignorées. Mais lorsque la société musulmane se replia à l'intérieur de confréries religieuses (tarîqât) et de guildes commerciales (appelées hanâtî au Maroc), les minorités non-musulmanes devinrent de plus en plus marginales. Alors que l'Europe chrétienne prenait de plus en plus d'importance, le croyant pouvait au moins se réconforter à la pensée que dans le Dâr al-Islâm, l'incroyant occupait encore le rang qu'il méritait dans l'ordre naturel des choses, celui d'asfal al-sâfîlïn, le plus humble des humbles. En temps de décadence ou d'instabilité sociales généralisées il était nécessaire d'insister sur cette humilité.
Conformément à la prescription coranique sur la jizya (Sura IX: 29). Sur le statut légal d'ahl al-dhimma
Au Maroc, et en fait dans tout le Maghreb, le juif devint le dhimmî par excellence, car aucune population indigène chrétienne ne semble avoir survécu à la période almohade. Des communautés juives furent officiellement réétablies dans les principales villes, y compris Fès, Marrakesh, Sijilmasa, Taza et Ceuta. La nouvelle dynastie marinide avait de bonnes dispositions envers les juifs. Ses membres nomades berbères Zenata du sud-est (le nom est préservé aujourd'hui dans mouton mérinos) se sentaient eux-mêmes étrangers dans les cités du Maroc. Ce qui est mis en évidence par la fondation en 1276 du nouveau quartier administratif, al-madïna al-baydâ' (l'actuel Fès Jdid) à l'extérieur du vieux Fez bourgeois. Les marinides ne répugnaient pas à nommer des juifs à de hautes fonctions administratives. Le sultan Yusuf b. Ya'qûb (1286-1307) avait plusieurs courtisans juifs de la famille Waqqâsa (ou Ruqqâsa), l'un d'entre eux, Khalïfa aîné, était son majordome. Le cousin de ce dernier, Khalïfa le jeune, servit le sultan Abu '1-Rabi Sulaymân (1308-1310) dans plusieurs fonctions indéfinies. Le dernier sultan marinide, 'Abd al-Haqq b. Abî Sa'îd (1421-1465), fit du juif Hârûn b. Batash son vizir durant la dernière année de son règne
La présence de juifs dans de hautes fonctions ne doit pas être interprétée comme l'indication du pouvoir économique détenu par les juifs au Maroc à cette époque, ou comme une affinité particulière entre les berbères Zenatas et les juifs. Les merinides employaient les juifs à leur service à cause de leur extrême vulnérabilité qui les rendait sûrs et dignes de confiance. C'est pour la même raison que les souverains musulmans d'Orient se fièrent pendant des siècles à des gardes turcs, des esclaves noirs et des eunuques de toutes origines. Etant donné que les juifs étaient un élément très marginal de la société marocaine, ils n'avaient aucune base de pouvoir. Ils ne présentaient par conséquent aucun danger. Comme les étrangers et les esclaves qui étaient fréquemment employés dans les gouvernements et les armées musulmanes, les juifs étaient absolument dignes de confiance
אליעזר בשן – אומנים יהודים במרוקו במאות הי״ח־י״ט
אליעזר בשן
אומנים יהודים במרוקו במאות הי״ח־י״ט על־פי תיאורי נוסעים ומקורות יהודיים
פרופסור אליעזר בשן הי"ו
בדיוננו על האומנים היהודים עלינו להבחין בין שני סוגים: האחד — האומן בין שבטי הברברים. הוא יהודי הגר בין שבטי הברברים בכפרים בהרי האטלאס ובנאות־המדבר בסהרה, שם הוא בעל המקצוע, הנפח, הרצען, הצורף, הנגר והחייט, אשר מכין ומתקן כליו של הברבר לעבודתו, את הריתמות והפרסות לסוסיו, את כלי־נשקו, בגדלו ונעליו, כלי־הבית ותכשיטי־הנשים. מלאכה זו היא בלעדית ליהודים מדורי דורות, והדבר הקנה להם מעמד וחשיבות: הם אף זכו לכמה פריבילגיות שיהודי הערים לא זכו להן. בתחום זה היתה במידה רבה סטאטיות, ולא היתה כמעט תחרות של אומנים אחרים, והדברים לא נשתנו עד הזמן החדש.
הסוג השני הוא האומן העצמאי והשכיר המייצר בעיר, בביתו, בבית־מלאכה או בשדה לצריכה מקומית או ליצוא, כאשר לעתים היצרן הוא גם המשווק. באלה נדון ביתר פירוט.
מה הם המקצועות שיהודים עסקו בהם ?
(א) אלה האסורים על־ידי האיסלאם, כגון ייצור יין, הלוואה בריבית, ומכאן העיסוק במתכות עדינות ובמטבעות, על שלביו וענפיו השונים.
(ב) מקצועות הנחשבים בזויים על־ידי המוסלמים, כמעבדי עורות ואורגים. האחרונה היתה מקובלת בתור מלאכת־נשים.
(ג) כאלה שהמוסלמים לא היו בקיאים בהם מחוסר נסיון ויוזמה. אולם היו גם גורמים פנימיים שהביאו להתמחות במקצוע מסוים. הכוונה למסורת רבת־שנים עוד מהתקופה הטרום־איסלאמית, התמחות שעברה מאב לבן, כגון הטיפול במשי, אריגים וצביעתם.
בדיווחיהם של האירופים מופיעים פרטים על מקצועות שליהודים שליטה מוחלטת או כמעט מוחלטת עליהם. רוב המקצועות מוגדרים בתור מלאכות של ישיבה בבית, והנחתם היא כי היהודי מעדיף לעבוד בבית על פני עבודה בחוץ. מאידך גיסא, יש מלאכות, שלדבריהם, אין יהודים עוסקים בהם כלל. עלינו להתייחס בזהירות ובגישה ביקורתית לגבי כמה הנחות ופרטים אלה.
המקצועות הנשלטים על־ידי היהודים לפי המקורות הנ״ל, הם אלה הקשורים במתכות, ומעל הכול המטבעות והצורפות בזהב ובכסף, וכן עבודות המחט, סנדלרות, עיבוד עורות, נגרות, ומוזכרים גם מקצועות כמו קצבים ואופים.
למשל, וולטר בורטון האריס כותב כי החייטים, עושי־האוהלים, עובדי המתכת וצורפים במרוקו — כולם יהודים. אין לקבל את הדברים במובנם המילולי המוחלט: הכוונה היא כי במקצועות אלה היה ליהודים משקל ניכר.
לעומת זאת מלאכות שיהודים אינם עוסקים בהם: לדברי האי(Hay) היהודים במרוקו עובדים בכל המקצועות חוץ מחקלאות. הוא טעה או הוטעה, שהרי יהודים בארץ זו עסקו בחקלאות. כניגוד להאי קובע ליירד בשנות השבעים של המאה הי״ט שיהודים אינם עוסקים במלאכות אלה: בנאות, נפחות, קדרות, רצענות ובורסקאות. גם זו הנחה בלתי־נכונה.
בצורה מאוזנת יותר כותב פילים טרוטר, שמילא שליחות דיפלומאטית מטעם בריטניה בחצר הסולטאן במרוקו בשנת 1880; לדבריו, היהודים עולים על המאורים בעבודות צורפות לחרבות ונשק וכיוצא בזה בעבודות הבית. אבל רק לעתים רחוקות ראה יהודי העוסק בבניין או בגננות, ובמלאכות דומות מחוץ לבית.
החלוקה החדה בין המקצועות של יהודים לעומת אלה של מוסלמים אינה תואמת את האמת ברוב המקרים. דוגמה להנחה זו היא בדברי עלי באי. לדבריו רק היהודים במראכש הם הצורפים, הפחחים והחייטים, ואילו המוסלמים הם הסנדלרים, הנגרים, הנפחים ועושי החאייק (הלבוש האופייני לאזור זה). האמת היא, כי במקצועות המוזכרים כאילו רק מוסלמים עוסקים בהם, היה גם ליהודים חלק, וכן להיפך. אך אין כל ספק כי באומנויות מסוימות היתה ליהודים שליטה רבה.
למעשה לא היה כמעט מקצוע שיהודים נמנעו מלעסוק בו. אם כי היו יהודים רבים יותר שעסקו בצורפות ובכל הקשור לחוטים מאשר בבנאות. חלקם של היהודים במקצועות מסוימים. מתבטא לא רק בעובדה שמספרם היה רב, אלא שתרמו לרמת התוצר, לעיצובו ולשכלול שיטות הייצור והעיבוד. ידוע, כי מגורשי־ספרד שנפוצו בארצות הים־התיכון הביאו מנסיונם בשיטות הייצור של אריגים ומתכות, וממומחיות זו נהנו התורכים כמו המאורים במגרב. התמחות זו שבלטה במיוחד בדורות הראשונים אחרי גירוש ספרד, הלכה ופחתה בדורות הבאים, ובהשוואה לדינאמיות ולחידושים בתעשיה האירופית, היתה סטאטיות בעולם המוסלמי, ובכלל זה במרוקו. המקורות הנוצריים מעריכים את רמת האומנות כנמוכה מזו הקיימת באירופה. אך כאמור, רמתו של האומן היהודי במקצועות מסוימים כמו צורפות ותחרה, גבוהה מזו של חברו המוסלמי.
L’histoire oubliée des camps marocains-Le camp Sidi El Ayachi
L’histoire oubliée des camps marocains
http://rol-benzaken.centerblog.net/2758-le-camp-sidi-el-ayachi
Après la Seconde Guerre mondiale ça été un cauchemar pour les juifs d’Europe. Mais ce que l’on connaît moins, c’est que des centaines parmi eux ont été contraints de « chercher refuge » enAfrique du Nord, particulièrement au Maroc, dans l’espoir de transiter vers des pays d’accueil en Amérique du Nord ou au Canada
Cet ancien camp militaire, situé près d’Azemmour, au sud de Casablanca, à l’embouchure de l’Oum Rabi‘, fut transformé en camp régulier pour les réfugiés en transit, c’est-à-dire qu’il n’est pas à confondre avec les camps de travail. Il a reçu, à plusieurs reprises, la visite du consul américain à Casablanca dans le but d’y améliorer les conditions de séjour
Un rapport de la Croix-Rouge internationale, daté de Genève le 17 août 1942, nous apprend qu’il héberge à cette date 288 personnes (dont 138 hommes, 99 femmes et 51 enfants)
La plupart de ces réfugiés étaient espagnols (86 personnes), le reste composé de nationalités diverses. Ledit rapport constate que les conditions générales y étaient plutôt confortables ; mais il signale également que des marins belges et norvégiens qui y étaient internés en mai 1942 ont été transférés dans un camp à Oued-Zem après une tentative d’évasion
En l’absence d’un lieu de culte israélite sur place, les juifs de ce centre pouvaient se rendre à une synagogue à Azemmour
Parmi les « réfugiés » juifs qui ont séjourné à Sidi el Ayachi, mentionnons le cas du futur philosophe Stéphane Mosès, décédé à Paris en décembre 2007
C’est pendant l’été 1938, qu’il arriva en famille au Maroc venant de Hollande où ses parents s’étaient installés depuis qu’ils avaient quitté l’Allemagne en 1937
En 1939, la petite famille fut rejointe par les grands-parents en provenance de Berlin
Mais l’avènement de la guerre allait bientôt assombrir la joie des retrouvailles. Les uns furent internés comme « étrangers ennemis » (ex-Allemands) à la prison pour femmes de Casablanca, les autres incarcérés pour le même motif au pénitencier de Port-Lyautey (Kénitra)
Plus tard, en avril 1942, les autorités vichyssoises de Rabat procédèrent à l’internement de la famille Mosès, parce que juive, à Sidi El Ayachi qu’elle ne quittera qu’au lendemain du débarquement américain
AUTEUR Jamaâ Baïda
עיונים בגזירות סיביליה במלאת חמש מאות שנה לגירוש ספרד של שנת רנ"ב-אליהו רפאל מרציאנו
גירוש קנ"א – 1391
אליהו רפאל מרציאנו
עיונים בגזירות סיביליה במלאת חמש מאות שנה לגירוש ספרד של שנת רנ"ב
שני הגירושים של שנת קנ״א
מכון הרש״ם ירושלים, אירגן, בשנת תשנ״א, סדרת ערבי עיון לציון שש מאות שנה לבואם של ״מגורשי״ שנת קנ״א לארצות המגרב, כאשר אחת המטרות היתה הבלטת האומץ והתעוזה של קומץ אנשים, מבני עליה, הנוטשים ארץ מיושבת ומבוססת ומבקשים מקלט בארץ לא סדרים ועניה ברוח ובחומר. ההחלטה לעזוב את ספרד היתה מחאה חריפה נגד גזירת השמד האיומה והגסה של הנוצרים.
יהודים בעלי שאר רוח, ובראשם שנים מגדולי עמודי ההוראה שעליהם מתבסס מרן הבית יוסף רבותינו הריב״ש והרשב״ץ, העדיפו להמיר מולדתם בארץ לא ידועה ובלבד לא לבוא לידי נסיון ההמרה, עליהם רמז ושר דוד מלך ישראל:"… על כן לא נירא בהמיר ארץ ובמוט הרים בלב ימים … (תהילים, פרק מ״ו).
רבי יצחק בר ששת בֶּרְפֶת (1326 – 1408) – הריב"ש, מן הראשונים. מגדולי חכמי ספרד במאה ה-14, תלמידם של הר"ן, רבי חסדאי קרשקש (סבו של חסדאי קרשקש) ורבי פרץ הכהן. הריב"ש נודע בזכות תשובותיו ההלכתיות, שמהן נפסקו הלכות רבות בשולחן ערוך. הריב"ש הביע הסתייגות מלימוד חכמת הנסתר.
רבי שמעון בן צמח דוראן (הרשב"ץ; 1361 – 1444), היה מגדולי רבני אלג'יריה. מחבר שו"ת התשב"ץ וספרים נוספים. נולד בפלמה דה מיורקה, ספרד, בחודש אדר ה'קכ"א (1361), לרב צמח דוראן, ממשפחה נכבדה מפרובנס מצאצאי הרמב"ן, במיורקה נתוודע לרבי וידאל אפרים תלמידו של הר"ן, ולמד תורה מפיו. ממנו גם רכש ידיעות במדע ובחכמת התשבורת, פילוסופיה ותכונה עיקר השכלתו הייתה ברפואה שבה התמקצע. לדבריו "החכמה ההיא תחיה בעליה" – בספרד, אולם לימים באלג'יר לא יכול היה להתפרנס מהעיסוק בה.
השתדלנו להדגיש מעלתם ויחוסם של מגורשי שנת קנ״א 1391 לעומת מגורשי שנת רנ״ב- 1492, ונגענו בקצרה בשאלה מרכזית: האם היה גירוש בשנת קנ״א?
תעודות שפרסם פרופ' חיים ביינארט מתייחסות במפורש לדרישת אנשי הכמורה הספרדים לגירוש היהודים (עיין לקמן פרק גירוש שנת קנ״א). הרב שלמה אלעמי אשר ראה זוועות הרס הקהילות מתייחס הוא לגירושם הרוחני של יהודי ספרד וז״ל:… בקום עליך עכו״ם להדיחך מאחרי ה' לגרשך מהסתפח בנחלתו… לך לך אל הארץ אשר תמצא לשמור דתו…, הנה בשנת קנ״א מצאנו יהודים נתונים לשני גירושים: גירוש רוחני וגירוש גופני. ספרד נקראת, משום כך, במקורות, ארץ שעבוד הנפש, כי היא כופה על היהודים שעבוד נפשי הוא הגירוש הרוחני, הוא השמח הגירוש הרוחני של שנת קנ״א קדם במאה שנה לגירוש רנ״ב. הקדשנו פרק מיוחד לחרם יהודי על ספרד והבאנו צרור מקורות בנושא. מחשבה ורעיון על הכרזת חרם יהודי על ספרד מצויים במקורותינו, חכמי ספרד התייחסו לחרם על ספרד, אך לא מצאנו ואין בידנו נוסח של החרם.
כמו כן פענחנו מהות וענין ימי פורים קטן שצויינו בקהילות מרוקו, אלגייריא ותוניסיא וביסודם קשורים הם ליחסי יהודים וספרדים. עוז רוחם ומסירות נפשם של בני עליה משנת קנ״א שימשו ומשמשים לנו דוגמה למופת והערצה.
הרב שמעון בר צמח דוראן
ועל זה סמכנו לעשות מעשה בעצמינו ליטול פרס מהצבור להתמנות רב ודיין עליהם ולא נתגנו היתר בעצמינו אלא אחר שנשאנו ונתננו בזה כמו שכתבנו בקונטריס ארוך שיש לנו וראו אותו גדולי הדור הזקנים ואמרו ישר ויישר. וכן ראינו היתר זה נהוג אצל הגדולים אשר לפנינו חסידים ואנשי מעשה הגאונים ורבנים אשר צפרנם עבה מכרסינו וידוע הוא כי תכלית תשמישנו לפני החכמים לא היה כדי לישב בראש כי נכסים היו לנו ומלאכת הרפואה למדנו אשר החכמה ההיא תחיה בעליה דרך כבוד בארץ אדום. אבל בעון הדור נגזר שמד בכל אותן ארצות והיתה לנו נפשנו לשלל והנחנו כל נכסינו שם והניצול בידינו נתננו אותו לעכו״ם כדי שיעמוד טעמנו בידינו ולא נבא לידי אונס. ודי לנו בזה פתח היתר במה שנהגנו בו כדי שתהיה תורתינו אומנותינו ויום ולילה לא נשבות. ואלו היתה מלאכת הרפואה מספקת בארץ הזאת אשר נשתקענו בה לא באנו לידי מדה זו אבל היא גרועה מאד ולשוב לארץ אדום לא רצינו מפני בלבול אותן מקומות ובכל יום נתחדשו שם גזירות ושמד ומאן דנכית ליה חיויא חבלא מדחיל ליה כמו שהזכירו במדר׳ רות ובמדרש חזית.
(מגן אבות, להרשב״ץ, ניו-יורק תש׳׳ו)
הזמן טלטלנו טלטלה גבר מעבר אל עבר והתהלכנו מנוי אל גוי וממלכה אל עם אחר אומות מתחלפות הלשונות, ודתיהם שונות, ומקהילות ארץ אדום אשר בהם גדלנו בנעורנו פסקו הישיבות כי נדדו ואינם מפני חרבות ובקהלות ארצות ישמעאל אשר אליהם נסחפנו מפני עול הגלות ותקפה…
(הקדמת הר׳ הרשב׳׳ץ לספרו יבין שמועה, ליוורנו תק׳׳ד)
רבי שלמה אלעמי
להודיעך קשט אמרי אמת להשיב אמרי אמת לשולחיך, וכל הקורא באגרת הזאת אל ישים אשם נפשי בדברי… אבל כתבתי זה על המבוכה אשר הייתי נבוך זה כ״ד שנים כי כלתה אלינו הרעה בשנת הקנ״א לאמר מה זאת עשה אלהים לנו בכל דור ודור להכחידנו, לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו … אל תשמח ישראל אל גיל בעמים … ונגעה אלינו בדורנו התלאה, וקראת אותנו הרעה, באחרית הימים בגלילות קשטילייא לארכה ולרחבה ובמלכות קטלוניא בשנת הקנ״א אשר נשמדו כמה קהלות קטנות עם גדולות ואחרי כן בשתים ועשרים שנה, הנשארים בקשטיליא היו למשל ולשנינה…
(ר' שלמה אלעמי, אגרת מוסר, קושטא, של״ג לערך)
רבי שלמה אל עמי ז״ל מחכמי ספרד מבני גירוש ספרד דשנת קנ״א הלוך ונדוד נתיישב בתוגרמא ממנו יש ״אגרת המוסר״ תוכחה נמרצה בו מבאר סיבות הגירוש שבא מגיאות העשירים אינם מכבדים התורה חכמים, ומרבים מחלוקת וכו׳ ונדפס אגרת זה פעמים רבים.
בנדיגאמוס אל אלטיסימו – סוד הפמוט-צאצאי אנו.ספ- ופורט-בתיה כרמי
פיוט האנוסים
בבתי האנוסים באמסטרדאם, בלונדון ובניו־יורק, נוהגים לשיר בליל-שבת, לפני ברכת-המזון, את הפיוט ״בנדיגאטוס״.
מספרת מתילדה כהן סראנו: הפיוט שנכתב בספרדית מסתיים במלים העבריות –
הודו לה' כי טוב
כי לעולם חסדו
מה מקור הפיוט ?
במאמרו, ברבעון ־ ״אמריקן ספרדי׳׳ משנת 1969 מגלה פר׳ הרמן סלומון, את גילגוליו המעניינים של הפיוט.
הוא חובר במאה ה-20 בעיר בורדו שבצרפת, על-ידי האנוסים שברחו מספרד ומפורטוגל ושבו ליהדותם.
מבורדו, עבר הפיוט לפריס ומשם לקורסאו, שם הייתה קהילה יהודית נכבדה. מקורסאו, עבר הפיוט לקהילה הספרדית-פורטוגזית ״שארית-ישראל״ באמסטרדאם ובניו-יורק.
בשנת 1946 לימד ההיסטוריון ססיל רות את הפיוט, באוניברסיטת אוקספורד. הרב אריאל טואף, מרצה באוניברסיטת בר-אילן, שלמד בזמנו בניו-יורק, העביר את הפיוט לתלמידיו ברומא.
בשנת 1979 נערן בפיימונטה שבאיטליה, מחנה קיץ למשפחות יהודיות.
מתילדה כהן־סראנו, מוסיפה ומספרת – השתתפתי באותה שנה במחנה הקיץ ושם שמעתי ולמדתי את הפיוט והבאתי אותו לשידור ולכתבה בתכניות המדור ללאדינו ב״קול-ישראל״.
בראיון שערן משה שאול ב״קול ישראל׳׳ בשנת 1990 הוא ראיין את שלמה פררה, שהוא צאצא לאנוסים הספרדים, החיים בבלמונטה שבפורטוגל וחוזרים כיום ליהדות. שלמה פררה סיפר – שהפיוט הראשון, שקהילתו החזירה לעצמה אחרי שחזרה לחיק היהדות, היה ה׳׳בנדיגאמוס״.
מתוך אתר " דעת "
הדים מספרד העתיקה
בכל בתי הכנסת נשמע בשבת קול התפילה בניגונים ספרדיים ובנוסח ספרד שמלפני הגירוש והאינקוויזיציה. רוב מנהגי הקהילה דומים למנהגי מרוקו, אולם חלקם משקפים את מנהגי ספרד שלפני הגירוש. עד היום נהוג לקרוא בשבת חול המועד פסח את שיר השירים בלאדינו, וכן לקרוא את פרקי אבות בין פסח לשבועות בלאדינו כפי שהיה נהוג בספרד לפני הגירוש. אחד השירים שלעולם לא יפסחו עליו בשולחן שבת של משפחות יהודיות בגיברלטר הוא השיר הידוע בנדיגאמום (נברך).
שיר זה הוא תפילה הנאמרת לאחר הסעודה, ומהווה מעין תחליף לברכת המזון. האנוסים בספרד ובפורטוגל שרו שיר זה, שאין בו סממנים יהודיים, כדי לא לוותר על ברכת המזון, ובמקביל לא לגלות את יהדותם כלפי האורחים הנכנסים לבית. כיום שיר זה נאמר בנוסף לברכת המזון המקובלת בבתים רבים של יוצאי ספרד בעולם כולו. השיר נאמר בשפת הלאדינו. לצורך פרסום השיר במאמר זה, נעשה מאמץ מיוחד לתרגם שניים מבתי השיר בנדיגאמוס:
בנדיגאמוס אל אלטיסימו
אל סניור קואה נוס קריו
דמוסלה אגראדסימיאנטו
פור לוס ביינס קואה נוס דיו
(הבה נברך לא-ל עליון
לאדוננו בוראנו.
תודה ניתן לו,
על הטוב אשר גמלנו.)
אלבאדו סי סו סנטו נומברה
פורקה סיימפרה נוס אפייאדו
לואד אל סנור קואה אס בואנו
קואה פרה סיימפרה סו מרסד
(את שמו נהלל
על רחמיו עלינו.
הודו לה' כי טוב
כי לעולם חסדו)
את הפיוט השלם ניתן למצוא באינטרנט……
עשרת השבטים האבודים.סאלי וחכמיה-א.ח.אלנקוה
עשרת השבטים האבודים.
חכמים רבים ביקשו לתחקות אחר עקבותיהם של עשרת השבטים האבודים. כך העידו על תלמידו של הגר״א שניסה לחפשם.
אוהחה״ק שכל ימיו פעל לאקמא שכינתא מעפרא, נקט בפעולות שונות, ביניהן עלייתו לארץ ישראל עם קבוצה שמנתה 30 נפש. דבר זה נחשב לעליה חשובה, בעלת תרומה רוחנית אדירה. בין יתר פעולותיו, ביקש רבינו להפגש עם נציגי עשרת השבטים.
לאחר תעניות רבות, יחודים ותפילות, נסתייעה מילתא והוא קיבל רמז לאן ללכת. רבנו יצא את העיר והלך בדרך שהראו לו, עד שהגיע בערב שבת ליער גדול. בהכנסו ליער, ראה איש ענק חוטב עצים וקורא בקול גדול ״לכבוד שבת קודש״. כשהבחין באוהחה״ק, אמר לו, מנין אתה וכיצד נכנסת לכאן, למקום ששום אדם לא הגיע אלינו מאז שגלינו מארצנו. אמר לו רבינו, יהודי אני מא״י ונשלחתי משמיא להיפגש עם מנהיגיכם וללמוד על קורותיכם ואורחותיכם. לקחו הענק איתו ובדרכם סיפר לו כי, מאז הגלות, הם נמצאים במקום מסתור זה, בלא שיפריעו להם, ״אנו רבים ועצומים ואין אומה יכולה לנצח אותנו. בוא עימי כעת אל בית המדרש״.
בבית המדרש ההומה מאדם, פגש ענקים רבים ועל הבימה ישב נשיאם. הנשיא לא דבר עם רבינו ולא התייחס אליו כלל במהלך כל השבת. במוצאי שבת, הלך הנשיא לישון וחלם שאביו גוער בו על כי זלזל בגדול הדור, דבר שגרם לו להיענש בשמים ולרדת במדרגתו. אביו ציוה עליו לבקש מחילה מרבינו. הנשיא נגש למחרת אל רבינו וביקש ממנו סליחה ורבינו סלח לו, אך הנשיא נפטר למחרת. הבין רבינו שלא הגיעה השעה ואין לדחוק את הקץ וחזר לירושלים.
״ואומר לך בדמייך חיי״
בשנת התק״ב, כשבת המלך אוהחה״ק על כסאו בבית מדרשו בירושלים [ומאן מלכי – רבנן] הגיע לביתו השולטן הטורקי בבגדי עני. השולטן ראה, עפ״י הכוכבים, שיש אדם שנולד באותו יום, באותו חודש, באותה שנה ואף באותה שעה שהוא עצמו נולד. השולטן החליט לפגוש אדם זה. רבינו קבלו כמלך חשוב ולהערת השולטן על עניותו, השיב רבינו, אני שמח בחלקי ואין מי שיטרידני. אך אתה טרוד במלכותך וישנם המבקשים רעתך בעוד אתה מאמין להם.
השולטן המופתע מחכמת הרב התקשה להבין. רבינו הוציא מראה ואמר לשולטן, התבונן היטב במראה. השולטן התבונן וראה את עיר בירתו איסטנבול. בהשקפה שניה ראה את ארמונו ובהשקפה שלישית ראה את שני עבדיו, השרים הנאמנים, כשהם מתלחשים ביניהם ומבקשים להרגו ולקחת את מקומו. כעס השולטן תוך התפעלות מגדלות רבינו ושאלו מה לעשות, רבינו אמר לו לירות באקדחו בדמויות הנשקפות מן המראה. השולטן ירה ושני השרים הסוררים נפלו ומתו.
אמר רבינו, דע לך השולטן, יש במלכותך עוד שרים מושחתים המבקשים להעליל עלילה נתעבת על היהודים. שוב לארמונך ועשה עצמך כלא יודע וביום המשפט ערוך סעודה לכל שריך ואז אבוא לבקרך והאמת תיחשף ברבים.
כשחזר לארצו, הודיעו לו שריו, כי מצאו את שני השרים מתים קרוב לארמון ולאחר בדיקה ״התברר״ שיד היהודים היתה בדבר. הם ידעו שהדבר ילבה ויבעיר את השטנה כנגד היהודים. נכבדי היהודים נעצרו ופחד גדול נפל על היהודים בכל רחבי המעצמה הטורקית. האשמה היתה רצח. היהודים ״עשו״ זאת כדי לאגור דם גוים לצורך שפיכת דם עם יין ומים בסדר הגדת הפסח.
הדבר לא הפריע לשרים לשבת בסעודה הגדולה לכבוד שיבת השולטן לארמונו. בעוד הם חוגגים ואוכלים ושותים על הדם, נכנס אורח חשוב והדור פנים, השולטן יצא לקראתו והושיבו לצידו. במהלך הסעודה ביקש רבינו מהשולטן שירד עימו ועם כל שריו ומשרתיו למרתף היין, לבחור יין משובח וצונן. כשירדו כולם, לתדהמת השרים, נתפשט ריח איום ונורא במרתף. רבינו הצביע על מצבור חביות מסוים וביקש מהשולטן שיצווה על עבדיו להזיז אותן. חביות היין הוזזו ממקומן ולעיני כל, נתגלה קלונם של השרים, גוויותיהם של השרים ההרוגים נתגלו. לכל היה ברור שיד השרים היתה במעל. הם הוצאו להורג ולכל בני ישראל היה אור החיים במושבותם וזהו שנאמר:
״ואומר לך בדמייך חיי״
כח תורתו של רבינו ומסירות נפשו, הצילה יהודים רבים מגזירות המעצמה הטורקית הגדולה.
וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדם (לב, ד).
וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדם (לב, ד).
כתב רבי שלום הלוי זצ"ל רב באופרן, טהלה ובארץ ביבנה. בספרו נתיבות שלום, ויש להקשות דלמה היה צריך להשמיענו ששלח מלאכים "לפניו", בודאי שהשולח מלאכים הולכים לפניו ולא לאחריו. ועוד זה שאמר "אל עשו אחיו" וכי איננו יודעים שעשיו אחיו. ועוד אומרו "ארצה שעיר שדה אדום", מי אמר לו שהוא בארץ שעיר ושמא הלך למקום אחר, והיה ראוי לומר ששלח מלאכים סתם לכל מקום שימצאנו ואע"פ שכתוב "וישב עשיו בהר שעיר" שמא הלך אחר כך למקום אחר, מי יודע אם נשאר שם אם לאו. אמנם יובן כי הנה קודם ביאת האדם לזה העולם מזומנים לבוא עימו ב' מלאכים והם יצר הטוב והיצר הרע, יצר הטוב בימינו ויצר הרע בשמאלו כדכתיב "לב חכם בימינו ולב כסיל לשמאלו" )קהלת י, ב(, אבל היצר הרע הוא מקדים לבוא עם האדם לזה העולם וכצאתו
מרחם אימו הוא עימו, כדכתיב "לפתח חטאת רובץ" )בראשית ד, ז(. עוד אמרו רז"ל כי התורה שאדם לומד והמצוות שאדם עושה נבראים מהם מלאכים, וכמאמר התנא )אבות ד, יא(, עשה מצוה אחת קנה לו פרקליט אחד. וגם כן אמרו רז"ל כי
יעקב רמז ליצר הטוב ועשיו רומז אל היצר הרע, ויצר הטוב הוא מצד החסד שהוא לבן, ועשיו הוא מצד הגבורה שהיא אדומה, וכסף וזהב יוכיחו, ומצינו פסוק גם כן שאמר "הן עשיו אחי איש שעיר" )בראשית כז, יא(. ובזה נבוא אל הכתוב "וישלח יעקב" הוא יצר הטוב, "מלאכים" שנבראו מן התורה והמצוות שלו, "לפניו" רצונו לומר קודם בואו לעולם, כי הוא אינו בא עד אור לי"ד כלומר עד שנת הי"ד שהיא לאחר הבר מצווה. ולמי שלח אותם "אל עשיו אחיו" שהוא יצר
הרע שהיה אחיו כי שניהם מזומנים היו קודם בוא האדם לעולם הזה, והיכן ימצאו אותם המלאכים, לזה אמר "ארצה שעיר שדה אדום" רצונו לומר גוף האדם שבו מולך שעיר שהוא היצר הרע ומסעיר הגוף עד שעושהו כולו שדה אדום הרומז לדינים שהם מצד יצר הרע. ולפי שהוא מזומן להלחם עימו לכן שלח אליו. וזהו שסיים
"ויצו אותם לאמר כה תאמרון לאדוני לעשיו כה אמר עבדיך יעקב עם לבן גרתי ואחר עד עתה", ירצה כי ציוה את המלאכים ואמר להם בזה הלשון "תאמרו לעשיו" שהוא אדוני, כמו המלך שיושב בתוך הבית ועבדיו ומשרתיו סובבים אותו לפי שהוא קדם לגוף ומלך עליו ואני עכשיו כמו עבדיך, "עם לבן גרתי" רצונו לומר עם החסד שהוא מעולם העליון "גרתי", ואין לי רשות לבוא, ועל כן "ואחר עד עתה" שהוא אור לי"ד.
ויצו אותם לאמר כה תאמרון לאדני לעשו כה אמר עבדך עם לבן גרתי ואחר עד עתה (לב, ה). כתב הגאון רבי יהודה בן עטר זצ"ל בספרו מנחת יהודה, יעקב אבינו ע"ה, חשש פן מה יאמר עשו, כל מה שאומרים לי בשם יעקב הוא שוחד דברים ולא יקבל מהם, ויאמר בפני דוקא אומרים כן להחניף לי, ולא הוא אמרה. לכן אמר "כה תאמרון לאדוני לעשו", שיאמרו כה תאמרון. ולפי זה "כה אמר עבדך יעקב", – דבק עם "כה תאמרון", ולא עם לבן גרתי. ואמר "עם לבן גרתי" כלומר די לי –
עם מה שאמרתי שהיתי נושא ונותן בתחבולותיו שלא ירמה אותי, ולא השתדלתי בכבודך, ולכן "ואחר עד עתה".
ויצו אותם לאמר כה תאמרון לאדני לעשו כה אמר עבדך עם לבן גרתי ואחר עד עתה. ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה ואשלחה להגיד לאדני למצא חן בעיניך )לב, ה ו(. – כתב הגאון רבי רחמים יוסף מאמאן זצ"ל מחכמי צפרו, בספרו חיגרא דיומ"א, יש לדקדק למה מודיעו עם לבן גרתי, ומאי נפקא ליה מינה. ועוד היה לו לומר בחרן גרתי ועוד מה שאמר ואחר עד עתה, מה צריך להודיעו שנתאחר עד עתה, הרי ראה וידע שנתאחר, ועוד מאי משנה הדבר, ועוד מה שאמר ויהי לי שור וחמור וכו', גם הודעה זו מה טיבה. ונלע"ד לפרש בהקדם הידוע, והוא שהאויב מבקש שלום אויבו מג' סיבות. א. אם יראה אויבו בצער גדול. ב. כשיאריך הזמן הרבה אחר הרעה שעשה לו, אז שוקט כעסו ונח. ג. אם הוא עשיר מבקש שלומו, כי מבקש ממנו הנאה. וזהו שאמר "עם לבן גרתי", שהוא רשע ורמאי כי רמהו כמה פעמים, בנישואין ובצאן שהחליף את משכורתו עשרת מונים. וזה שאמר "עם לבן גרתי" ולא אמר בחרן גרתי, רצה לומר שהייתי דר עם נחש בכפיפה, ואם כן כל הימים בצער, לכן יכרמו רחמיך עלי ועוד "ואחר עד עתה" זה עשרים שנה, ובאורך זמן זה ינוח כעסך וישקוט. ועוד "ויהי לי שור וחמור" שאני עשיר ויהיה לך הנאה ממני. וזהו שסיים "ואשלחה להגיד לאדוני למצא חן בעיניך", כי כל השלשה סיבות הגורמים השלום נקבצו באו בי.
ויירא יעקב מאד ויצר לו ויחץ את העם אשר אתו ואת הצאן ואת הבקר והגמלים לשני מחנות (לב, ח). כתב הגאון הרב אברהם ברוך טולידאנו זצ"ל בספרו אמרי ברוך, צריך להבין מדוע הקב"ה לא הזהיר את עשו בחלום הלילה שלא יפגע ביעקב כמו שנתגלה ללבן בחלום והזהירו לבל יזיק את יעקב, ומדוע הביא את יעקב לפחד גדול כל כך. ואפשר לומר כי לגבי עשו שהיה אחיו של יעקב ידע הקב"ה שבהסברת פנים שיעשה לו תתעורר האחוה בלבו ולא יעשה
עמו רעה, ולכן לא היה צריך את הדרך הנס שה' יתגלה לו בחלום הלילה. אבל לבן שלא היתה לו קרבה ליעקב רק מאמו, אי לאו שמנעו ה' בחלום הלילה היה חשש שיזיק את יעקב.
וכתב הרב יוסף בן הרוש זצ"ל בספרו אהל יוסף, "ויחץ את העם". הפסוק קשה מאד, למה לו לחצות לחלק לשנים. אפשר לתרץ, כי יעקב אבינו ע"ה גלגול אדם הראשון והיה מצטער שמא עדיין לא תיקנו, כמו שכתוב (בבא מציעא פד.), "שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון". לזה אמר "ויירא יעקב מא"ד"
אותיות אד"ם, "ויצר לו" שמא לא תיקן פגמו. אז "ויחץ", קם בתיקון חצי הלילה הוא ובניו וכל העם אשר אתו, נדד משנתו. הע"ם ר"ת ה'יו ע'מו מ'לאכים שלו. שנבראו מפרי מעשיו הטובים. "והצאן" הם בניו שנקראו שה פזורה ישראל. "והבקר" היא אמו רבק"ה הם אותיות הבק"ר. "והגמלי"ם" הם גמילות חסדים – שהיה גומל, היא עמדה לו, לזה אמר מא"ד.
ברכת שלום שלום
הרב אברהם אסולין
a0527145147@gmail.comלתגובות
יחסו של עיתון הארץ לעלייתם של יהודי צפון אפריקה אבי פיקאר
- היחס המשלב והיחס המסתייג
יחסם של יהודים ממוצא אירופי ליהודי 
ארצות האסלאם נע בין שני הלכי רוח שהשפיעו על תודעתם של בני התקופה, ואשר משכו לכיוונים מנוגדים – הקולוניאליזם והלאומיות. הלך הרוח הקולוניאלי, או כפי שהוא נקרא לעתים 'אוריינטליזם', אינו ייחודי לחברה הישראלית. הוא ביטוי של יחסים לא- שוויוניים שהתקיימו בין בני אירופה וצאצאיהם לבין ילידי הארצות שעליהן השתלטו בני אירופה – 'ילידים' במינוח שרווח בתקופת השלטון הקולוניאלי. מבנה יחסים זה הוליד הלך מחשבה אשר חילק את האנושות באופן דיכוטומי ל'אירופים' (ולצורך העניין מדובר כמובן גם בלבנים באמריקה ובאוסטרליה) מחד גיסא ול'ילידים' (אינדיאנים, אפריקנים, אסייתים) מאידך גיסא. בעת שהתפתחה התנועה הציונות הייתה זו תפיסת עולם שגורה ומקובלת על אירופים רבים.
החשיבה הקולוניאלית טיפחה הבחנה משפטית, חברתית ותודעתית, כמו גם עליונות תרבותית (ובניסוחים מסוימים אף גנטית) של האירופים על ה'ילידים'. קו חיץ ברור זה חוזק על ידי סטראוטיפים שליליים.
המורשת הקולוניאלית והיחס הקולוניאלי הגדירו הבדלים בין אירופים לילידים כ'טבעיים' ועודדו את כינונו של סדר הייררכי מוגדר וברור.
בהקשר זה חשוב לציין שההייררכיה התקיימה לא רק בין אירופים ל'ילידים'. גם בתוך כל קבוצה התקיימה הייררכיה פנימית על בסיס אותו קריטריון – קירבה ושייכות לתרבות האירופית, ל'נאורות'. כך למשל אפשר לאתר בשיח המסתייג מיהודים באירופה את הטיעון שהיהודים הם 'אוריינטלים' ואינם שייכים לאירופה. השיח המסתייג של יהודי מרכז אירופה מיהודי מזרח אירופה התבסס על דימויים דומים. גם בקרב הנתינים הקולוניאלים, ה'ילידים', התקיימה הייררכיה. חלקים לא מבוטלים של ה'ילידים', בעיקר אלה שנחשפו לתרבות המערב, הפנימו את נחיתותה של ה'ילידות' ושאפו לעבור טרנספורמציה ל'נאורות'. לאחר שעברו או הניחו שעברו טרנספורמציה כזו, הם אימצו את דפוס היחסים ההייררכיים כלפי אחיהם שנותרו לדעתם במצב 'ילידי'. עם זאת, ההייררכיה בין אירופים ל'ילידים' הייתה קשיחה ועוגנה, בנוסף לדימויים, גם במציאות משפטית.
יחסם של יהודים אירופים לבני אסיה ואפריקה, גם אם מדובר באחיהם לאמונה, לא היה מנותק מן החשיבה הקולוניאלית ומהשפעת מורשתה. במקביל למורשת הקולוניאלית השפיע על תודעתם של בני התקופה האתוס הלאומי שהוביל ודחף לשוויון או לפחות לרטוריקה של שוויון. הכוונה איננה לשוויון אוניברסלי בגרסה הסוציאליסטית אלא לשוויון בין כל בני האומה. הלאומיות והלך החשיבה הלאומי מעמידים את השייכות לאומה כמרכיב זהות מרכזי לפני הגורמים המבחינים כמו אזור גאוגרפי, מעמד, שבט ובמקרים רבים גם דת.
לאומיות אתנית, ובמיוחד כזו המבוססת על תפיסה דמוקרטית, מתקשה להסכין רוחנית ורגשית עם הייררכיה פנימית מובנית. ברוב התנועות הלאומיות השפיעה המורשת הקולוניאלית על היחסים החיצוניים, ואילו האתוס הלאומי – על היחסים הפנימיים. התנועה הלאומית היהודית ייחודית בכך שהמורשת הקולוניאלית השפיעה גם על היחסים הפנימיים.
הציונות, כמו רובו של העם היהודי, הייתה תנועה אירופית. אולם כלאומיות של פזורה היא הגדירה את עצמה כמייצגת את כלל היהודים, ועל כן כללה בתוכה גם את יהודי אסיה ואפריקה. מבחינה זו הייתה הציונות התנועה הלאומית היחידה שאיחדה אירופים ו'ילידים'. האתוס הלאומי והרטוריקה הלאומית היו כמובן מרכזיים בשיח הציוני. אולם מערכת היחסים בין המרכז הלאומי, שהונהג ברובו על ידי יהודים אירופים, לבין התפוצות ה'ילידיות', לא יכלה שלא להיות מושפעת מהמורשת הקולוניאלית, מהתפיסות ומהסטראוטיפים שרווחו בין האירופים על 'ילידים'. במקורות רבים הוגדרו יהודי ארצות האסלאם כ'מיליון הנשכח'. לעתים קרובות היה יחסם של ציוני אירופה ליהודי אסיה ואפריקה יחס מזלזל ומתנשא.
תקנת רב יהודה גאון למיסוד האירוסין – משה עמאר
תקנת רב יהודה גאון למיסוד האירוסין
ואולם גם בקהילות בבל, צפון אפריקה ומקומות אחרים שקבעו טקסים וסדרים למתן קידושין, מי שעשה שלא כמנהג וקידש בנוכחות שני עדים, היו קידושיו תקפים. תופעה זו היתה שכיחה יותר במקומות שמעטים בהם בני תורה. פעמים עורר דבר זה מבוכה, טענות ומענות בין הצדדים בדבר תוקפם של הקידושין שהיו או שלא היו. רב יהודה גאון, סבו של רב שרירא גאון, נדרש לסוגיה זו מקהילת כורסן שבפרס במאי התשיעית. הוא תיקן להם שלא לקדש אשה אלא כפי הסדר הנהוג בבבל: בכתובה וחתימת עדים ובברכת אירוסין. נינו רב האי גאון כותב, בתשובה לאחת הקהילות, את הדברים האלה:
הוו יודעים כי הפסד גדול אצלכם בזה שיש לכם מנהג לקדש אשה שלא בשעת הכתובה או שטר אירוסין ואע״פ כי האשה מתקדשת אפי׳ בשוק בפני שנים אלא שיש במנהג זה הפסד. ומק׳ שנה לא נשמע בבבל כזאת, ואין יודעין כל עיקר קדושי אשה אלא בשעת כתובה. ובכוראסן היה מכמה שנים יותר מק׳ שנה מנהג לקדש בטבעת במושב משתה וכיוצא בזה. ורבו הטענות, טענות וכפירות קידושין, ויצא הדבר להפסד, ותיקן להן זקיננו מתא ורבנא יהודה גאון שלא יקדשו אלא כסדר בבל בכתובה וחתם ידי עדים וברכת אירוסין. וכל שאינו כסדר הזה תיקן להן שאין חוששין לו כדאמ׳ כל המקדש אדעתא דרבנן קמקדש ואפקעינהו רבנן לקידושי מיניה (קידושין ג ע״א). אף אתם ראויים לסלק מנהג כזה וכל המקדש שלא בכתובה ובשטר אירוסין קנסוהו עד שיתקן הדבר.
רב יהודה גאון חיזק חיזוק משפטי את מוסד האירוסין בהוסיפו למתן הקידושין גם את מתן הכתובה ואת ברכת האירוסין. אלה אינם עוד בגדר רשות אלא חובה, ובלעדיהם אין תוקף חוקי לקידושין.
בהצעתו של רב האי: ״אף אתם ראויים לסלק מנהג כזה וכל המקדש שלא בכתובה ובשטר אירוסין קנסוהו עד שיתקן הדבר״ מפרש שכתובה שקבע זקנו היא לאו דווקא, והוא הדין לשטר אירוסין, כי עיקר התיקון שהקידושין יהיו מלווין בכתב. בהצעה לפי הנוסח שלפנינו, לכאורה, נראית נסיגה מתקנת מר זקנו רב יהודה גאון. רב יהודה קבע בסנקציה הפקעת נישואין לכל מי שעובר על התקנה ומקדש אשה ללא כתובה וברכת אירוסין, ואילו רב האי מציע ״קנסוהו עד שיתקן הדבר״, קנס כספי או גופני עד שיתקן את הדבר ויקדש שנית בכתובה ובברכת אירוסין. כלומר, אין כאן הפקעת קידושין, ואם יסרב לקדש שנית, יש לחייבו במתן גט. אולם א״ח פריימן, מביא מכתב־יד נוסח אחר: ״ואף אתם ראוי לכם לתקן כזה ושיסתלק מביניכם מנהג כזה״. מנוסח זה ברור שהוא המליץ על אותו התיקון להפקעת הקידושין שהנהיג רב יהודה. נוסח זה נראה מקורי יותר, כי אין להעלות על הדעת שרב האי בא לגרוע מתקנת מר זקנו, בלי לציין זאת במפורש ובלי לנמק.
למרות הצעתו של רב האי לשואליו להנהיג גם אצלם את תקנת אבי זקנו, דומה כי תקנה זו לא פשטה לקהילות אחרות. וממקורות מהמאה הט״ז אנו יודעים, כי חידושו הנועז של רב יהודה גאון להפקיע קידושין שלא נעשו בהתאם לתקנה שהציע, נתקל בהתנגדות של אחד מגאוני דורו. זה טען שאין סמכות לחכמים שאחרי חתימת התלמוד להפקיע קידושין, זולת במקרים הזהים למקרים שהוזכרו בתלמוד שחכמים הפקיעו בהם קידושין.
על כל פנים, לא כל אחד ראה את הנולד, וכולם קידשו בקידושין רגילים ללא תנאים. בשל פרק הזמן הארוך שבין האירוסין לנישואין, התעוררו שאלות רבות בנוגע לקידושין שנעשו בהתאם לנוהג בבל — עם כתובה וברכת אירוסין או בלעדיהן, ולעתים הקירבה שנוצרה בין בני הזוג הביאה אותם לידי קיום יחסים.
לכן מתקופת הגאונים נטו חכמים במזרח ובמערב לצמצם ככל האפשר את פרק הזמן שבין האירוסין לנישואין עד שחיברום למעמד אחד, ונטייה זו הלכה וגברה בתקופת הראשונים. מתקופה זו ואילך אנו שומעים עוד ועוד על מקרים של איחוד האירוסין והנישואין לטקס אחד, את מקומם של האירוסין הלכו ותפסו השידוכין.
פרופסור אליעזר בשן – מידע חדש על קהילת אלקסר – אלכביר
המלאח:
גרמני שביקר בה ב-1830 כותב, כי ביקר ברובע היהודי של העיר, המוקף חומה גבוהה ולאחר שקיעת החמה אסור ליהודי לעזוב אותה.
אנגלי שביקר שם בשנות ה-70 של המאה ה-19 כתב, כי רובע היהודים מגעיל. כנראה שהתרשם מהלכלוך, דבר שתיירים אירופאים מציינים בדרך כלל על הרובעים היהודים בערי מרוקו.
מספד היהודים בעיר
הרופא John Buffa שביקר במרוקו בתחילת המאה ה-19 כתב כי חיים בה אלף חמש מאות משפחות ועוד 600 יהודים ששכונתם מנותקת מזו של המוסלמים. בראש העיר עומד קאיד הנתון למרותו של מושל לאראש.
בהרצאה שניתנה בחברה הגיאוגרפית המלכותית בבריטניה בשנת 1831 נאמר, כי באלקסר כ-8000 תושבים מהם כ-500 יהודים.
בדו״ח של ׳אגודת אחים' בשנת 1875 נאמר, כי מצויים במקום מעל לאלפיים יהודים. אנגלי שביקר שם בשנות ה-70 המאוחרות של המאה ה-19 כתב כי מספר התושבים לפי אומדנים של תיירים שקדמו לו הוא בין 5000 ל-30 אלף. יהודי אינטליגנטי היודע מעט צרפתית ונעזר בו כתורגמן, אמר לו כי האומדן שלו על מספר התושבים הוא 12 אלף כולל 1700 יהודים. אלה גרים במלאח שהוא מלוכלך.
Leard שביקר בה בשנות ה-70 של המאה ה-19 כותב, כי בעיר כתריסר מסגדים וכי מספר התושבים בין 5 ל-6 אלפים תושבים בניגוד לאומדן של 30 אלף של הגרמני .Rohlfs, p 25.
מספר היהודים הוא כ-600. אין בעיר רופא, אבל התושבים יודעים את התועלת בחיסון שלמדו מטנג׳יראולם יש גם אומדנים אחרים: כחמשת אלפים תושבים כולל מוסלמים ויהודים.
הצרפתי דה פוקו שעבר במרוקו בשנים 1884-1883 מחופש כיהודי ורשם את מספר התושבים בערים שונות כתב, כי בעיר בין 5 ל-6 אלפים תושבים מהם כאלף יהודים. אגודת המיסיונרים האנגליקנים שהייתה פעילה במרוקו, בעיקר החל בשנות ה-70 של המאה ה-19 דיווחה על אומדנים שונים של מספר היהודים בעיר ב-1874 וכן ב-1898 על אלפיים יהודים ואילו בשנת 1885 על 500 יהודים, שלהערכתם הם בורים וקנאים.
לפי דיווחי כי״ח בשנת 1880 חיו בעיר בין 1400 ל-1500 יהודים." גרמני שביקר במרוקו בשנות ה-80 המאוחרות של המאה ה-19 שרשם מספרם של היהודים ב-17 ערים במרוקו, ציין כי חיו בעיר 3000 יהודים. לפי מידע משנות ה-80 של המאה ה-19 חיו בה כ-5000 תושבים ביניהם יהודים.
עיתונאי בריטי ששהה במרוקו בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20 כתב כי מספרם בעיר גדול, ואין להם רובע נפרד. יש להם עשרים חנויות לממכר משקאות, וארבעה אטליזים. יש מהם העוסקים בסחר עם טנג׳יר.
החינוך
בית ספר של כי״ח נפתח בשנת:1879
בדיווח על החינוך שפורסם בשנת 1882 נמסרו הפרטים האלה: המנהל הוא מר אברהם פארינטה. מספר התלמידים הוא 94. חמישים ושבעה מהם לומדים צרפתית, ספרדית ומקצועות כלליים. מספרם של הלומדים לימודי קודש ועברית בלבד הוא 37. תקציב: ההכנסות מתשלומי התלמידים: 846 פרנקים. ותמיכתה של כי״ח מגיע ל-1740 פרנקים.
בית ספר לבנות נפתח בשנת 1911
פעילות המיסיון האנגליקני:
יהודי יליד רוסיה בשם גיימס גינצבורג, שהיגר לאנגליה בשנת 1846 הוטבל לנצרות ב- 1847 ולאחר שלמד לימודים תיאולוגיים במשך שלוש שנים, הצטרף לאגודה שנוסדה ב- 1809 בשם London Society for Promoting Christianity amongst the Jews ונשלח מטעמה לאלזאס, לאחר מכן לאלגייריה, ובשנת 1875 קבע מרכז קבוע לאגודה בעיר מוגדור עם מערכת חינוך ובריאות. מכאן שלח שליחים לערים שונות ברחבי מרוקו, כדי לשכנע יהודים לקבל את הנצרות. בעודו באלגייר היה מבקר במרוקו מספר פעמים. בביקורו השלישי בשנת 1873 ביקר באלקסאר.
מחליפו של גינצבורג כראש המשלחת המיסיונרית במרוקו היה תיאודור אלי זרביב החל בשנת 1886. בדיווח משנת 1899 הוא סיפר כי כאשר הפיץ את התנ״ך בדפוס של המיסיון, יחד עם הברית החדשה ביקר בין השאר באלקצאר. אשה יהודייה כעסה על בעלה שקנה ספר תנ״ך בהוצאת המיסיון, כאשר הכסף דרוש ללחם. ובעלה ענה לה כי ספר זה הוא הלחם של החיים, באשר אהבת הבורא מבטיחה חיי נצח.
אגודה בשם The Mildmay Mission to the Jews שנוסדה ב-1876 והחלה פעולתה בטנגייר בשנת 1888 שלחה רופאים, וביניהם רופאה ואלה פעלו ב-1896 באלקסאר. וכפי שדיווחו, טיפלו במשך חודש בעיר זו ב-631 חולים שלושה ימים בשבוע ביהודים. כשהביקור היומי היה בין 50 ל-80 יהודים ויהודיות, ויומיים בשבוע טיפלו בחולים מוסלמים.
לפי דיווח בסוף נובמבר 1899 ביקרו באלקסאר שני מיסיונרים מאגודה זו תושבי לונדון. הם כתבו ביומנם שבאו לחצרו של יהודי שהביא להם כסאות והטיפו בפני גברים, נשים וילדים.
ד"ר אלישבע שטרית מראכש ואגפיה – על הקשרים והיחסים שבין יהודי העיר ליהודי המחוז
קשרים בתחום המנהלי-חברתי
המושל המוסלמי(=הפשה) של המלאה במראכש היה ממונה, מבחינה אדמיניסטרטיבית, גם על המלאחים של מחוז הדרום. סמכותו הקיפה את הישובים שנמצאו בבלאד אל מחז'ן, כלומר את האזורים שסרו למרות הסולטן. פרוש הדבר שהמרכז וישובים שונים במחוז, כמו: זרקאטאן, אוריקא, אסני, מסופייה, אנטיפה, שישואה, אמיזמיז, דמנאת, תמללאת ואחרים היו כפופים לאותה מסגרת אדמיניסטרטיבית. לפיכך, היה הפשה של מלאח מראכש אחראי על מינוי המנהיג הלוקאלי: "שיח' אל יהוד" בכינויו הערבי או"נגיד" בכינויו העברי. במקומות קטנים כונה המנהיג "חזאן" הן בפי היהודים והן בפי המוסלמים. סביר להניח שמינוי השיח' במחוז לא היה שונה מהנוהג שהיה מקובל במראכש , כלומר: הקהילה המליצה על המינוי והפשה על פי רוב אישר אותו. הקהילה הייתה רשאית להסיר אותו מן הנגידות אם מעל בכספיה : "מעשה שהיה כך היה, שבאו קהל סוס והזמינו לדין לפנינו את …שהיה נגיד עליהם ותבעו אותו על סך מה שנתנו לידו ולא נכנס לדאר אל מחז'ן (לאוצר השלטון) והכל נשאר בידי הנגיד …שלא הסירו אותו מהבגידות עד שתבעו אותו במה שנכנס בידו ואמר (=הנגיד) שהוציאו אותו (=את הכסף) בשוחדות והוצאות דכשליה של הקהל".
תפקידי השיח' ביישובי המחוז אף הם לא היו שונים מתפקידיו במרכז: הוא קישר בין הקהילה והשלטונות ומילא אחר הוראותיהם. גבה את מס הגולגולת וכן תשלומים נוספים שהטילו השלטונות מעת לעת על קבוצות שונות (קצבים, ירקנים, בעלי מלאכה וכוי). מבחינה מנהלית הייתה, אם כך, אחידות בין המרכז לגלילות, מה שתרם לחיזוק הקשרים ביניהם. אמנם, הקהילה היהודית של מראכש לא מינתה את הנגידים ביישובי המחוז, אף על פי כן אין ספק שהייתה לה השפעה על המינויים. מדוע?
מינוי המנהיגות הלוקאלית הייתה , כאמור, באחריותו של הפאשה הממונה על המלאה היהודי במראכש, שמתוקף תפקידו עמד בקשרים עם מנהיגי הקהילה וראשיה. סביר להניח שהקרבה הזו העניקה ליהודי המרכז אפשרות להתערב אצלו בעניין. אירוע חריג שהתרחש בין יהודי אסני לפשה של מראכש יכול להאיר סוגייה זו.
בראשית המאה העשרים מונה יעקב ישועה לשיחי באסני (ישוב בן חמישים משפחות). השיח' היה איש נוקשה במיוחד, שניצל את תפקידו והשתרר בצורה קשה על אחיו. יהודי אסני פנו לפשה בבקשה להחליפו באדם נוח יותר. הבקשה נענתה אבל תחתיו הוא מינה מוסלמי לתפקיד שיחי- מינוי שככל הנראה לא הייתה דוגמתו במקומות אחרים ואשר עמד בניגוד מוחלט למסורת המקובלת במרוקו. עם כניסתו לתפקיד הטיל השיח' המוסלמי מסים גבוהים וחריגים על המלאה והעניש קשות את המסרבים לשלם. יהודי אסני נאלצו לפנות מחדש אל הפשה, אבל רק בהתערבות ראשי הקהילה של מראכש ונכבדיה החזיר הפשה את המצב לקדמותו: השיח' המוסלמי הודח ויעקב ישועה הושב על כנו.
קיום מערכת יחסים טובה ותקינה בין יהודי מראכש לפשה שלהם הייתה חשובה אף היא, משום שהיא הקרינה גם על המקומות הקטנים. לעתים קרובות הושג הדבר בעזרת "שוחדות" (תשלומי שוחד) כפי שזה עולה מהמקורות הפנימיים. האם גם יהודי המחוז נדרשו להשתתף עם המרכז באותם "שוחדות" ? אם כן, אזי, וודאי היה חשוב למרכז מי מתמנה לתפקיד.
קרוב לוודאי שמידת ההשפעה של המרכז במראכש על המינויים הלוקאליים הייתה גם פונקציה של המעמד שהיה לראש הקהילה בעיני הפשה של המלאה ובעיני ראשי השלטון האחרים שישבו בעיר. הדבר אמור במיוחד לאור העובדה, שבמחצית השנייה של המאה ה י״ט קבעו הסולטנים את מושבם בבירה הדרומית והאדמיניסטרציה של הממלכה ישבה למעשה במראכש. משנות השמונים של המאה ה י״ט ואילך (1880-1929) עמד בראש הקהילה של מראכש ישועה קורקום ( 1830- 1929). האיש נחשב למנהיג היהודי הבולט ביותר במרוקו בחילופי המאות. הוא היה סוכנם הכלכלי(תאגיר אל סולטן) של ראשי השלטון המוסלמי ובכללם סולטנים (החל במוחמד עבד אל רחמן וכלה במולאי חפיד ) וזירים, פאשות, קאידים, ראשי שבטים ברברים ושל עוד רבים אחרים. האיש גם שימש יועץ פוליטי בלתי רשמי לשליטים השונים ונשלח מטעמם לשליחויות שונות.
הקרבה של קורקוס לראשי השלטון הבכירים ביותר , עושרו, היוקרה לה זכה- כל אלה ועוד הפכו את נשיא הקהילה של מראכש למנהיג מוכר של היהודים בפריפריה. יהודי המחוז ממקומות שונים ביקשו את התערבותו בבעיות שונות שהיו להם עם השלטונות המקומיים. כמו למשל : בקשה להפחתת עול המסים, החלפת שיח', תלונות על נגישות השליט המוסלמי וכו'. יתרה מכך, לעתים נשלח ישועה קורקוס על פי בקשת הסולטן לתווך בין המושלים המוסלמיים ובין היהודים בקהילות אחרות. בשנת 1892 לדוגמא, הוא נשלח ע״י הסולטן מולאי חסאן לתווך בין יהודי דמנאת למושל שלהם ולהשכין ביניהם שלום. כלומר, קורקוס נתפס לא רק בעיני היהודים, אלא גם בעיני השלטון המוסלמי כמנהיגם של יהודי מחוז הדרום וזאת מבלי שיהיה לו מינוי רשמי לכך.
"כשהיה רוכב אל אחד הקאידים של מחוז הדרום והיה (=ישועה) פוגש בדרכו יהודים מהבאלד (=יהודים כפריים) ברגע שהבחינו בו, הם היו עוזבים מיד את עיסוקיהם וממהרים לנשק את ברכי בן דתם, בעל העושר וההשפעה שמכבר הפכו לאגדה".
מינוי סי מדאני אל גלאויי, הקאיד החזק והחשוב ביותר מבין הקאידים שהתיישבו במראכש, לוזיר הממלכה (1908) ומינוי בני משפחתו לתפקידים בכירים במראכש ובמקומות שונים בפריפריה הכניסו יהודים רבים תחת שליטתה של משפחה אחת בעלת אינטרסים משותפים. הדבר הגביר את חשיבותו המנהלית של המרכז ביחס למחוז, במיוחד לאור הקשרים האישיים שהיו בין מדאני אל גלאויי ונשיא הקהילה קורקוס. הוזיר העניק לקורקוס סמכויות מקבילות לאלו שהיו לפשה של המלאח והוא לא היה מוכן לדון עם מאן דהוא (אפילו לא עם סגן הקונסול הצרפתי) בכל נושא הקשור למלאח היהודי או לקהילות היהודיות של המחוז בהעדרו של קורקוס מן העיר. התפתחות זו חיזקה את התלות של בני המחוז במרכז בתחום הזה. התלות באה לידי גילוי, בין היתר, בריבוי המשלחות שהיו מתייצבות לפני נשיא הקהילה ובפיהן בקשות שיתערב למענן אצל הוזיר בכל הבעיות שהתעוררו במקומותיהם עם השלטונות.
כינון קונסוליות של המעצמות הזרות בעיר, ערב הכיבוש הצרפתי, פתח לפני המרכז ערוץ תקשורת נוסף כדי ללחוץ על השלטונות לשפר את מצבם של יהודי המחוז. יהודי מראכש אף השכילו לנצל את התחרות בין הנציגים האירופאים, במיוחד בין הגרמנים לצרפתים על מנת להשיג את מבוקשם. בשנת 1910, לדוגמא, הם הפנו את בקשותיהם של יהודי טרודנט ואסני בעת ובעונה אחת ל Neyer (קונסול גרמניה) ול Maigret (סגן קונסול צרפתי). במקרה אחד הם הצליחו לבטל את מסים חדשים שהוטלו עליהם (טרודנאט) ובמקרה האחר להפחית אותם (אסני )