ר׳ אברהם אבן עזרא(ספרד, המאה ה-י״ב):

א.         ספר צחות: ״ודע כי יש בדברי קדמונינו ז״ל פעלים אינם על דרך דקדוק המקרא והם יודו כן, שאמרו… לשון תלמוד לחוד. והנה אמרו מן תרומה תורמין. גם אמרו מדיח ומליח… וכן מי שהיה נשוי, כי האיש הוא הנושא וישאו להם נשים, וכן רכוב על החמור… שתוי אל יתפלל. והאמת כי היין הוא השתוי, רק לשון קדמונינו ז״ל דרך בפני עצמה ולא יזיק זה כי העיקר שיבין האדם״(עמי מד).

ב.         שפה ברורה: ״קמו פייטנים… ולא ידעו לדבר נכונה… ואומרים מגזרת תחילה- אתחיל, והם בורחים מדברי תורה״.

ג.          פירושו לשיה״ש ח, א: ״והעומד על זה החיבור אולי יתמה למה אומר כאן בלשון ישמעאל, בעבור קוצר דעתנו כי לא נדע מלשון הקודש כי אם הכתוב במקרא שהוצרכו הנביאים לדבר, ומה שלא הוצרכו לא נדע שמו. ובעבור היות לשון ישמעאל קרוב מאד ללשון הקודש כי בנייניו ואותיות יהוא והמשרתים ונפעל והתפעל והסמיכות דרך אחת לשתיהן וכן בחשבון. ויותר מחצי הלשון ימצא כמוהו בלשון הקודש, על כן מילה שלא נמצא לה חבר במקרא ויש דומה לה בלשון ישמעאל נאמר אולי פירוש כן, אע״פ שהדבר בספק״.

ר׳ משה אבן עזרא (ספרד, המאה ה־י״ב):

שירת ישראל: ״ולא נשאר לנו מן השפה העברית שום שריד ופליט לבד מעשרים וארבעה הספרים המקודשים שאינם כוללים מן הלשון אלא אותן המלים הדרושות לעניינים שהספרים האלו דנים בהם… מן הספרים האלה לקחה אומתנו את היסודות לחבר תפלות ובקשות… ואם נסתייע לפעמים בשפת המשנה יפה, משום שמלותיה עברית טהורה. אע״פ שלפעמים נמצאים שם מבטאים נגד חוקי הדקדוק. בכל זאת צריך לשים לב למסורת של חכמי המשנה, משום שהיו בזמן שהוא קרוב מאוד לתקופה שבה היתה עוד הלשון במלואה. ומאד יהיה רצוי להתאים בין חוקי הדקדוק ובין דברי המשנה היוצאים מן הכלל כמו שעשה אבו אלוליד בן גינאה ואחרים הבקיאים בחכמה זו, כל אחד כפי כשרונותיו״(מהדורת ב״צ הלפר, עמי 59).

הרמב״ם(ספרד ומצרים, המאה ה־י״ב):

פירושו למשנה: ״אומרם בכל המשנה תרם ותורם ויתרום, בעלי הלשון האחרונים מקשים על זה ואומרים כי השורש הרים ומרים וירים, וזו אינה קושיא אמיתית, כיון שעיקר כל לשון מן הלשונות הוא חוזר למה שמדברים בו בעלי אותו הלשון ומה שנשמע מהם. ואילו בעלי המשנה בלא ספק עברים היו במקומם, רוצה לומר בארץ הצבי, ונשמע מהם לשון תרם ובו נשתמשו. הנה זו ראיה שהוא מקובל בלשון, ושזו המילה לשון מלשונות העבריים. ועל זה הדרך תהיה תשובתך לכל מי שיאמר מן האחרונים, שלשון המשנה אינו צח או שהם נשתמשו במילות שאינן כראוי בלשון״(מסכת תרומות א, א).

הקדמת הרמב״ם לספר המצוות: ״וכן ראיתי שלא אחברהו בלשון ספרי הנבואה, לפי שהלשון ההוא קצר היום בידינו מהשלים עניני הדינים בו. וכן לא אחברהו בלשון התלמוד, לפי שלא יבינוהו מאנשי אומתנו היום כי אם יחידים, ומלות רבות ממנו זרות וקשות אפילו לבקיאים בתלמוד. אבל אחברהו בלשון המשנה כדי שיקל זה לרוב האנשים״.

יהודה אבן תיבון(המאה ה־י״ב):

הקדמה לתרגום חובות הלבבות (לרבנו בחיי): ״ואל יחטיאני מפני שערכתי לשון המקרא ולשון רבותינו במקומות, ושהבאתי לשון רבותינו במקום שהייתי מוצא לשון המקרא, כי אחזתי בלשון הקרוב וכפי שיזדמן לי בשעת ההעתקה״.

הקדמה לתרגום ״ספר הרקמה״: ״והספרים האלה חיברם בלשון ערבית כלשון העם אשר היה יושב בקרבם כי כן היו רוב חיבורי הגאונים והחכמים בכל מלכות ישמעאל, בעבור שהיא לשון רחבה וצחה ולא יחסר המדבר כל בה, ולשון הקודש אין בידינו ממנה כי אם הנמצא בספרי המקרא ואיננו מספיק לכל צורך המדבר ועוד שאין המון העם מבינים אותם כי אם היחידים וכל בני דורם היו מכירים בלשון ערבית. ועל כן בחרו לחבר את דבריהם בה… וכאשר הסכמתי לעשות רצונם נהגתי בהעתקה הזאת המנהג אשר נהגתי בהעתקת ספר ׳חובות הלבבות׳ והעתקת ספר ׳תיקון מידות הנפש׳ וזולתם מן ההעתקות אשר העתקתי. ולא נמנעתי מהשתמש בלשון רבותינו ז״ל ומבנות בבנייניהם במקומות אשר לא הייתי יכול בהם לנטות מעליהם… ובניתי גם כן במקומות מעטים בניינים שאינם נמצאים במקרא, אך אינם חוץ לדרך הסברא וההקשה. עשיתי זה בעבור הדחק המביא אליהם במליצה, כי קוצר הלשון הנמצא בידינו דוחק את המעתיק להרחיב מעט את גבולו… (עמי ד).

ההנהגה של הקהילה

הנגידים

לקהילות היהודיות במרוקו היתה הנהגה בהתאם לכללי האוטונומיה הפנימית שנתנו לה. בראש כל קהילה עמד נגיד (כעין יו״ר ועד הקהילה בתקופה מאוחרת יותר). ליד הנגיד פעלה הנהגה מורכבת ״מזקני העדה״ ו״מטובי העיר״. הנגיד היה מורם מעם וזכה למעמדו בזכות כשרונותיו ושרותיו הצבוריים והכלכליים לחצר המלכות או למושל המקומי. תפקידיו וסמכויותיו היו מגוונים. הוא היה אחראי לפני השלטונות לגבית מסים ממשלתיים, וכן להטלת מסים לצרכיה הפנימיים של הקהילה, כגון מסים של בשר ויין כשרים ועוד. בדעה אחת עם חברי ההנהגה בחרו וקבעו את המועמדים למשרת הרבנים והדיינים. הנגיד היה אחראי על נהולם ותפקודם התקין של עניני הקהילה. סמכותו של הנגיד היתה מוגבלת לתחומי השיפוט של עירו בלבד.

שבתאי צבי

לעומת נגידים מקומיים, היו נגידים שהצליחו לפרוץ את הגבולות המצומצמים של עירם הודות לכשרונותיהם ולשרותים שהעניקו לקהילות אחרות, סמכותם הוכרה בכל רחבי הממלכה. כאלה היו הנגידים ממשפחות אבן־עטר, טולידאנו, מאימראן, בן־יולי ועוד. נביא מספר דוגמאות: ר׳ משה אבן־עטר, חותנו של ר׳ חיים אבן־עטר (״אור החיים״), היה נגיד בסאלי אן נחשב לאיש ״נגיד בעמו, נדיב ושוע, והוא ואחיו אימתם היתה מוטלת על הבריות ואין מי שיתן להם כתף סוררת, כי נחשבו לראשי הדור ומנהיגיו.״ במסגרת המדיניות של מולאי איסמעיל להרחיב את קשריו עם מלכי אירופה שיגר לאנגליה את השר משה אבן־עטר שחתם בשמו עם חמלך ג׳ורג׳ הראשון על חוזה שלום וכן על הסכמי סחר בין בריטניה למרוקו.

ר׳ דניאל טולידאנו היה נגיד במקנס ונחשב ליועצו ואיש סודו של מולאי איסמעיל עוד לפני עלותו לשלטון. ר׳ יוסף מאימראן היה נגיד העדה במקנס ובד בבד מילא תפקיד של יועץ המלך. אחרי מותו נתמנה בנו מימון לנגיד וגם הוא מילא תפקידים בחצר המלך. בנו אברהם (בן־יוםף) מאימראן הצטיין במיוחד. הוא זכה להכרה של נגיד ראשי ומפקד על כל היהודים והיה יועץ המלך ואיש סודו. אנשי דורו קשרו לראשו כתרים רבים. הוא זכה לכינוים כגון: ״גדול ליהודים ודורש טוב לעמו,״ ״נגיד ומצווה לאומים״, ״שר צבא ישראל״. כך תיארו יהודי מרוקו את העיד המהולל הזה.

שרים ואנשי חצר

מלבד הנגידים שהגיעו לעמדת הנהגה מוכרת בקהילותיהם היו גם אחרים שהגיעו לעמדות השפעה בזכות כישוריהם הפיננסיים והדיפלומטיים ובזכות השרותים שהגישו למושלי המחוזות ולאנשי חצר המלך והצליחו לחדור לפני ולפנים. המעמד של אנשי החצר התפתח בעיקר מקרב הסוחרים שתפקידם היה לספק לחצר המלכות ולמושלי המחוזות מוצרים שונים, ואט אט הצליחו לבסס את מעמדם בבית המלוכה ולהגיע לעמדות השפעה. ביניהם היו יועצי המלך ורואי פניו. כישוריהם משכו את תשומת לבו של המלך והוא קרב אותם והפקיד בידיהם תפקידים כלכליים והטיל עליהם משרות דיפלומטיות וקונסולריות.

בין אנשי החצר שזבו להשפעה היו גם בניהם של נגידים שהמלך חפץ ביקרם, כגון ר׳ יוסף טולידאנו, בנו של ר׳ דניאל טולידאנו שהזכרנו לעיל. הוא היה אדם מוכשר ותשומת לבו של המלך מולאי איסמעיל הופנתה אליו, לבן נשאהו על יועצים רבים והפקיד בידיו תפקידי חוץ ופנים. מעמדו היה למעשה מעמד של שר. הוא היה יועץ ומשנה למלך. אחר־כך נתמנה לקונסול ברפובליקה ההולנדית ובשם המלך חתם וכרת ברית שלום בין הולנד ובין מרוקו. הוא נשלח על־ידי המלך לתפקידים דיפלומטיים נכבדים אחרים, ביניהם אצל מלך אעליה. בזמן מילוי שליחויותיו בחו״ל הופקדו תפקידיו בידי אחיו חיים טולידאנו.

יחם ההמונים המוסלמים אל אנשי החצר והשרים היהודים לא תמיד היה אוהד. היות ועסקו בעיקר בבעיות פיננסיות הם גם הופקדו על גבית המסים. ההמונים ראו בהם את באי כוחו של השלטון הנוגש מחד, ומאידך הם עוררו גם את קנאתם וזעמם של כוהני הדת המוסלמים שלא יכלו לסבול את ״החרפה״ שהיהודים שנואי האל ינהלו את עניני הממלכה ויעשו בה כבתוך שלהם, בניגוד לצוויי האיסלם.

במקרים מסוימים, כאשר סאת זעם ההמון וכהני הדת נתמלאה וכאשר המלך לא יכול לעמוד בפני לחציהם, היה המלך זורק את השר היהודי קרבן לעזאזל. כך נהג לדוגמא, מולאי איסמעיל עם השר־הנגיד ר׳ משה אבן־עטר שהזכרנו לעיל. למרות שרותיו הרבים לממלכה הוכרז כאישיות בלתי רצויה, כנראה בגלל קנאה, אינטריגות ולחצים שהופעלו על המלך ובגלל סכסוכים בין בעלי השררה, ביניהם גם יהודים. שנה לאחר־מכן (1724 – תפ״ד), היא שנת הרעב הגדול, החזיר את נשמתו לבוראו.

הוא הדין באיש החצר ר׳ שמואל בן־יולי שהיה ״איש עשיר ונכבד ועם זה עושה חסד ומיטיב ובמידותיו אלה רכש לו חיבת כל יהודי מרוקו.״ הנגיד המהולל הזה נידון למיתה על שהעז ליַסר מלשין ומוסר יהודי. ברגע האחרון נמלט וניצל ממות.

היו מקרים שהמוסלמים הקנאים עשו דין לעצמם וחיסלו את מתחריהם ולא חיכו למלך עד שיתעשת. הנגיד אברהם בן־יוסף מאימראן ״שר צבא ישראל״ שהזכרנו לעיל, הורעל על־ידי רופא ישמעאלי שמזג לו רעל בתוך סם מרפא, בשנת תפ״ג(23 17 )

בסייעתא דשמיא

קונטרס

״תורת אמך״

מנהגים לימי הצומות והתעניות בין המצרים, טי באב, אבלות.

אשר נהגו בק״ק מרוקו, אלגייר, לוב, תוניס

כל זאת מאת החונן לאדם דעת

הצב״י אברהם אסולין ס״ט

החונה כאן אלעד ת״ו

ונלווה אליו תוספת נאה סיפורים מעשיות והנהגות מחכמינו זיע״א בימים אלו מאת

הצב״י ברוך בן רי שלמה סבאג ס״ט

פתח תקווה ת״ו

כתובת להערות והארות: הרב אברהם אסולין שליט״א רח׳ בעלי התוס׳ 9/9 אלעד

מייל: a0527145147@gmail.com טלפון : 145147־0527

ניתן לצפות ולהוריד את החוברת וכן לשאר שיעורים ומנהגים

בתורת חכמי מרוקו באתר ״אור חדש״ בכתובת:

WWW.ORHADASH.NET

ניתן להשיג קונטרסים ״תורת אמך״ על מנהגי מרוקו לברית, בר־מצווה, חתונה, ברכות הנהנין, ואבילות

בטלפון : 145147־0527

גרפיקה עימוד ועריכה: ברוך סבאג נ״י

אבילות

המנהג מהפטירה עד הקבורה        

מה הנהגות בבית האבל    

נז אבילות בשבת השבעה  

סה מנהגי החודש והשנה  

עב הנהגות בבית העלמין   

ישתבח המפואר ויתרומם הנישא, אשר בחר בנו מכל אומה, ונתן לנו תורה תמימה, שלמה עמוקה וחתומה, ארוכה מארץ מידה ורחבה מיני ימה, שבעים פנים לתורה עץ חיים למחזיקים בה, מאירת עיניים ברה כחמה, תוציא לאור כל תעלומה. דיברות פיו הנחילנו, בהגלותו בסיני עלינו, ירדה תורה לעינינו, בזכות אבותינו הנחילנו, אשר בדרכם צועדים אנו, לא סרנו ולא זענו בדרכינו, מתורת אימותינו, זכותם תהיה מגן וצינה לנו ולבנינו, אכי״ר.

איתא במדרש שחמה ולבנה נבראו שווים ונתמעטה הלבנה על שקטרגה שאי אפשר לשני מלכים בכתר אחד ופרש רש״י (בראשית א, טז₎, ואע״פ שהייתה לה נפילה גדולה בימי העולם שאורה היה כה רב ממש כאור החמה ועתה היא קטנה וזעירה, בכל זאת ממשיכה היא להאיר מידי חודש בחודשו ולמלוך בממשלת הלילה.

מהיכן שואבת הלבנה עוצמה זו להתחיל כל חודש מחדש?? אלא הסוד הוא שלעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה. והנלמד הוא כדברי דוד המלך ע״ה שאמר בתהלים ״ועוד מעט ואין רשע והסתכלת על ממקומו ואיננו״ לזי, יי). להסתכל תמיד בטוב על כל אחד, ובכלל הברכה יקח אדם גם את עצמו לכף זכות.

בשבח והודאה לחי עולמים יתעלה שמו לעד, שזיכנו ברחמיו הרבים, להוציא את גיליונות ״תורת אמך״ על המועדים ופעמים רבות נאלצנו

לקצר או להשמיט הלכה ומנהג מחוסר מקום ועתה בס״ד זוכים

להוציא קונטרס ״תורת אמך השלם״ לימי התעניות, בין המצרים, תשעה באב, וצרפתי הלכות ומנהגי אבלות.

ואע״פ ששמעתי מבעלי דמיון שאין להתעסק בהלכות אלו, אך מאחר שראו ענינו פעמים רבות בבית האבלים שנוהגים הפך הלכה והמנהג, והיו פעמים שנשאלתי בעניינים אלו ולא ידעתי או שלא נמצא בספרי המנהגים ולכן העלתי הדברים על הכתב, למען תהיה משנה סדורה לנצרכים אחר אריכות ימים לכל עם ישראל. שהרי סוף האדם למיתה. וכתב בספר חסידים (סימן רס״א), אהוב לך את המצווה הדומה למת מצוה, שאין לה עוסקים, כגון שתראה מצוה בזויה, או תורה שאין עוסקין בה… ואם תראה שחוששים ללמוד גמרא מסכת מועד ופרק מי שמתו, אתה תלמדם ותקבל שכר גדול כנגד כולם, כי הם דוגמת מת מצוה, שאין לה קוברים. ואהוב אותן מסכתות ואותן הלכות שבני אדם אין רגילים בהם וכוי אלא כן יעשה הרוצה ללמוד אותה, יתפלל להקב״ה שלא יארע דבר רע עכ״ל הטהור. לכן אין לי ספק שאין בית מדרש ללא חידוש. ואע״ג דמנהגים אלו רבים הם, השתדלנו להביא זעיר פה זעיר שם ממה ששמענו מרבותינו שליט״א.

וזאת למודעי שלא באנו ח״ו לחלוק על שום פוסק או ת״ח, אלא ציווי שמירת המנהגים גרידא מונח לפנינו, כמצות הכתוב הוא, שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אימך, דהנה יש המערערים על מנהגינו ומבטלים אותם במחי יד, ללא שום חקירה או דרישה בנושא וכתבו הרבה מחכמי ישראל על נושא זה, כמובא בהקדמה לספר מגן אבות (בפתח דבר עמי ט״ז) בשם הגר״ח קנייבסקי שליט״א שכתב (בספר שרשי מנהגי אשכנז ח״א דף 18) וז״ל זו היא מכה המהלכת בימינו, שאנשים עוזבים את מנהגי אבותיהם, זו היא עוולה גדולה. עיי״ש באורך. וכן שמעתי בשם הגרי״ש אלישיב זצ״ל אודות מנהגי המערביים בארץ ישראל, דכל מנהג שנמצא קהילה של מנין אנשים יוצאי המערב הפנימי, עליהם לחזק ולקיים כל פרטי התפילה ומנהגיה כפי שעשו אבותיהם בלא שינוי כלל. וכן שמעתי מהגר״מ אליהו זצ״ל שציבור יוצאי מרוקו עליהם לברך על ההלל בר״ח אע״פ שמנהג א״י אינו כן. ולך נא ראה בספר חסידים (סיי קי״ד) שכתב וז״ל: המשנה מנהג ראשונים כגון פיוטים וכוי עובר משום אל תסיג גבול עולם אשר עשו אבותיך. לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים, עכ״ל. וכתב עוד מרן הרב שמש ומגן (ח״ב ריש סיי ל״ד) ואני בבואי לארץ ישראל לא שיניתי אפילו כל דהוא מהמנהגים שנהגתי במרוקו. ועוד כתב שם (ח״ג סיי פי) בשאלה שבא חכם ורצה לשנות מנהג מרוקו שלא יאמרו במה מדליקין לפני לכה דודי אלא אחרי, והשיבם הרב דאין לשנות המנהג ואין ראוי לזלזל במנהגי ישראל,ובפרט כיון שגם בבואם לא״י המשיכו במנהגם הקדמון, דודאי אין שום אחד רשאי לשנות מנהגם ואפילו יהיה נגד הקבלה, ע״כ.

ועוד ידוע חשיבות שמירת מסורת מנהגי אבותינו שהמה כמלאכים נידמו, כמובא בסידור ״קינות אבותינו״ לר׳ מאיר אלעזר עטיה הי״ו (עמוד 20 אם למסורת הערה 4) בשם רבינו הגדול כמוהר״ר ר׳ אליעזר די אבילה זצוק״ל בשו״ת באר מים חיים (דף ע״ט סוף עמודה די): והרבה מאלו המנהגים שיש להם על מה שיסמוכו, אע״ג דלית הלכתא הכי, ומכל שכן בדבר שלא נקבע להלכה בו, שיש לנו לילך אחר המנהג וכוי, דדוקא מנהג שיש לו על מה לסמוך הוא דאזלינן בתריה ״ובתלת זמנין נקבעיה הלכה על פי המעשה״ וכוי עיי״ש.

ובצאתי מן הקודש, אצרף ברכתי לחבריי וידידיי העוזרים והמסייעים עימי, בכללם יתברכו כל המאירים והמעירים על הנכתב ועל כולם

לומדי כולל ערב לבעלי בתים ״תפארת מיכאל אלעד״ וכן השעורים שאנו מוסרים בס״ד במספר בתי כניסות בעיר אלעד ת״ו, שעל ידם זכינו לברר שמעתתא אליבא דהלכתא. ופעמים רבות פנינו לתלמידי חכמים להכרעת הסוגיא.

מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ?  – דורון חכימי

למחרת הירצחו של עותמאן הכריז עלי אבן־אבו-טאלב על עצמו כחליף במדינה בהתעלמות גמורה מוועדת ׳אשורה׳ שמונתה בתקופת עומר לקביעת המועמד הראוי לחליפות.

עלי החל בפעילותו המדינית בראש וראשונה בהחלפת ראשי המחוזות שברובם היו משבט ׳אומיה׳ וממשפחת עותמאן שבתוקף סמכותם כראשי המחוזות עשקו באכזריות את דלי העם.

כל נציבי המחוזות שקיבלו הוראה להתפנות, נענו בחיוב לפנייתו של עלי, מלבד נציב המחוז הסורי מועאויה אבן-אבו-סופיאן, המצביא הצבאי המהולל ממכה אשר מיאן לפנות את מקומו בטענה שיש להסגיר ולהעניש בראש ובראשונה את רוצחי החליפה עותמאן הנהנים מעמדות מפתח במחנהו של עלי. הוא הכריז קבל עם ועדה שאם לא תתמלאנה דרישותיו להסגרת רוצחי עותמאן, הוא יסרב להתפנות ממשרת הנציב בסוריה.

מאידך, נתקל החליפה עלי אבן-טאלב בביקורת חריפה מצד מנהיגי שבטו אשר דרשו להשיב את כבודם ולמנותם לעמדות ראויות ומכובדות במחוזות ובהנהגה המדינית.

מרגע עלייתו של עלי למעמד החליפות נרקמה נגדו אופוזיציה שלדרישותיה לא היה לעלי היכולת להיענות בחיוב, בעיקר כתוצאה ממרקם היחסים שנרקמו בינו לבין מפקדי כוחותיו מהעיר כופה שהואשמו בחלקם ברצח עותמאן.

עקב חוסר היענותו לדרישות מנהיגי שבט קורייש, הפכו האיומים מהבית נגדו למוחשיים והתבטאו בהכרזה למרד. בין המורדים נמנו וותיקי ההנהגה המוסלמית כמו אל-זובייר אבן-אל-עזאם, חתנו של אבו־ בקר ואחד ממקורבי מוחמד ואף חבר בוועדת השישה, ה׳אשורה׳, טלחה אגן־עובידאללה, אחד מראשוני המוסלמים, מקורב למוחמד ואף הוא חבר בכיר בוועדת ה׳אשורה׳, וכן עיישה בנת אל-אבו־בקר, אלמנתו האהובה של מוחמד.

צבאותיהם של מחנות היריבים נפגשו פנים אל פנים בשלהי חודש דצמבר שנת 656 בקרבת בצרה ובמלחמה קשה שהתחוללה ביניהם, קרב ׳ג׳מל׳ היו ידיהן של כוחות עלי על העליונה ולאחר שמנהיגי המרד, טלחה וזובייר, נהרגו בקרב, נסוגו שארית הלוחמים משדה הקרב ואלמנתו של מוחמד, עיישה, נמלטה על נפשה על גב גמל משדה המערכה.

מלחמת האחים הראשונה באיסלאם, ה׳פיתנה׳, העמיקה את המחלוקות והמחישה את הפירוד העולה ומתממש אט-אט במחנה המוסלמים ולחליפה עלי לא נותרה ברירה אלא להמשיך ולהיאבק בכל מאודו על מעמדו כמצביא עליון של המחנה הערבי.

לחליפה עלי לא ניתנה האפשרות לטפל בענייני המדינה כראוי ומיום עלייתו לכס החליפות מולכדו כל מהלכי מדיניותו שהובילו אותו בעל כורחו למלחמות אחים בלתי נמנעות שתוצאותיהן היו הרות אסון לחליפה עלי עצמו ולאימפריה המוסלמית שבנו קודמיו.

כאמור, נציב סוריה מועאויה, המשיך בסירובו להתפנות מכיסאו ועמד על דרישתו המוסרית מחליפה עלי למסור לידיו את רוצחי החליפה עותמאן מכופה ובראשם את מאלק אל-אשתר ששירת את עלי בנאמנות עוד לפני עלייתו למעמד החליפות ונימנה על מיטב מצביאיו. נציב סוריה הרחיק לכת בהצהרותיו וטען שאינו מכיר בחליפותו של עלי כל עוד רוצחי עותמאן לא יוסגרו לידיו או לחילופין יוענשו כדין על ידי החליפה עלי עצמו.

מעמדו של עלי, כתוצאה מהצהרתו של מועאויה, הגיע לשפל המדרגה ולא נותרה לו ברירה אלא להשתמש בכוחו הצבאי העדיף כדי להכניע את נציב סוריה. בחודש מאי 657, יצא בראש כוחותיו ועלה לאורך נהר הפרת עד למבואות העיר ׳ציפין׳ ליד העיר ׳רקה׳ והורה לצבאו להתבצר מול כוחותיו של מועאויה, אולם לא הורה לתקוף מיד, בניגוד מוחלט לעצת מצביאי צבאו ובראשם מאלק אל-אשתר ששנא את מועאויה עוד מהימים שגורש בבושת פנים מסוריה על פי הוראתו.

החליפה עלי וצוות יועציו היססו תחילה להיכנס למלחמה כי חששו בעיקר מהשפעותיה השליליות של ה׳פיתנה׳ השנייה וניסו במשך שלושה חודשי המתנה להשפיע על מועאויה ועל יועציו בדרכים דיפלומטיות לציית להוראותיו של החליפה עלי ולהצהיר על נאמנותו, " ביעה " אולם מועאויה עמד בעיקשות על דרישותיו ולא נכנע להפצרותיו של עלי עד שלבסוף פרצה ביניהם המלחמה.

בחודש אוגוסט 657 פרצה בין שני המחנות מלחמה עקובה מדם שנפלו בה חללים רבים, בעיקר ממחנהו של מועאויה שלפני התבוסה העלו לוחמיו על חניתותיהם דפי קוראן וביקשו להפסיק את שפיכות הדמים בין האחים ולהסכים ללכת לבוררות שתכריע בין שני הצדדים. עלי נתן את הסכמתו והורה לכוחותיו שהיו על סף ניצחון מוחץ לסיים את הלוחמה, בניגוד לכל מה שציפו יועציו ומצביאי כוחותיו. הוראתו החפוזה לא נתקבלה ברוח טובה בקרב מרבית לוחמיו ובעיקר בקרב הלוחמים משבט ׳הקוראה׳.

יא. עירק (בבל)

ארץ ומדינת עירק המצויה ביבשת אסיה – בין הארצות איראן(ממזרחה), סוריה (ממערבה), ערב הסעודית (מדרומה) ותורכיה (מצפונה) – שימשה כערש ליצירה הרוחנית הגדולה ביותר של העם היהודי – התלמוד הבבלי. ואף לאחר חתימת התלמוד הבבלי במאה השישית לסה״נ, המשיכה ארץ בבל ומרכזיה הרוחניים עם חכמי הגאונים – להנהיג את העולם היהודי בכל תפוצותיו. אולם לאחר שההגמוניה עברה לספרד ולצפון אפריקה, המשיכה הקהילה היהודית בעירק להתקיים בשולי התפוצה היהודית, עד לדורות האחרונים, שבהם עלתה שוב עם גדולי חכמיה כדמויות מרכזיות בעולם התורה.

לפי המסורת היהודית המקראית, יצא אברהם אבינו מהעיר אור שבבבל, דרך סוריה לארץ ישראל. עם גלות יהויכין ובעיקר עם חורבן הבית הראשון, הפכה בבל למרכז הגלות המשמעותי הראשון. מבבל שבו היהודים להקים את הבית השני עם עזרא ונחמיה. מפורסמות הערים: נהרדעא, נציבין, מחוזא, סורא ופומבדיתא. אמוראי בבל, במשך ששה דורות, פעלו, הגדילו ופיתחו את התושב״ע עד לגיבושה בתלמוד הבבלי. לאחר שנחתם התלמוד ועד לסוף המאה הי״א – היא תקופת הגאונים – הנהיגו חכמי בבל את הפזורה היהודית. מאז ועד למאה הי״ח – נידלדלה יהדות עירק, ומעטים ידיעותינו עליה.

במאה הי״ח החלה קהילת בגדאד להתפתח כמרכז רוחני. בשנת 1849 מונה לראשונה ׳חכם באשי׳ לראש הקהילה בבגדאד. בתקופה זו פעלו הרבנים רבי עבדאללה סומך והרב יוסף חיים, שהטביעו את חותמם על יהודי עירק בדורם, וליצירתם ההלכתית פרשנית היתה השפעה רבה על כל היהדות הספרדית-מזרחית עד לימינו אלה.

המרכז היהודי הגדול שבבבל (עירק) נמצא בעיר בגדאד. במאה הי״ב ביקר בעיר התייר הגדול רבי בנימין מטודילה, שם מצא בתי כנסיות רבים וישיבות רבות. דממה תרבותית אפפה את העיר עד המאה הי״ח. גדול רבני בגדד הוא רבי צדקה חוצין, שהגיע לבבל מחאלב. במשך כשלשים שנה כיהן כראש ישיבת בגדאד וגרם להתעוררות לימוד התורה בעירק. מתלמידיו נודע רבי עבדאללה סומך שהקים ישיבה לאברכים מצטיינים. ישיבה זו היתה לאחד המרכזים החשובים ביותר במאה הי״ט. חכמי ישיבה זו השיבו תשובות בהלכה לכל ארצות המזרח(סינגאפור, כלכותה, בומבי, פרס, כורדיסטאן ועוד).

חכמי בבל לא הרבו לכתוב, ורק מקצת מן החכמים העלו את חידושיהם על הכתב, ועל כן מעטה היא המורשת הספרותית של יהודי עירק.

רבי יוסף חיים, מחבר הספר ׳בן איש חי׳, הוא המחבר הפורה ביותר בדורו. לא היה תחום אחד מחלקי התורה בו לא עסק וכתב: בהלכה, בפרשנות המקרא והתלמוד, בדרשנות, בקבלה, בפיוט ועוד. עוד מן החכמים המפורסמים של יהדות עירק, יש לציין את הרב יעקב חיים סופר, מחבר ספר ההלכה ׳כף החיים׳, הרב יצחק אברהם שלמה, חכם באשי(בשנים 1905-1893), הרב עבודי יחיא משה, הרב צדקה חוצין, הרב אלישע דנגור, הרב שמעון אגסי, הרב אליהו סלימאן מני(כיהן כרבה של חברון), המקובל רבי יהודה פתייה ועוד.

יב. כורדיסטאן

ארץ ומדינת כורדיסטאן נמצאת בצפון-מזרח עירק, ממערבה תורכיה וממזרחה פרס-איראן. יהודי כורדיסטאן יושבים ברובם בחלק הגובל עם עירק, מיעוטם בחלק הפרסי ורק חלק קטן בגבול הסמוך לתורכיה. מסורת עתיקה בפי יהודי כורדיסטאן שהם מצאצאי עשרת השבטים שהוגלו בגלות אשור. אולם ידיעות קיימות רק מן המאה השביעית על קהילה יהודית גדולה באזור העיר דביל. תנועות משיחיות באזור כורדיסטאן מעידות על רמז גדול של יהודים במאה הי״ב.

ידיעות נוספות ורחבות יותר ישנם מן המאה הט״ז, עת בה כיהנו כרבנים בכורדיסטאן ממשפחות ברזאני, מזרחי, חרירי ועוד.

במאה הי״ז נמצא בכורדיסטאן הרב עבדאללה בן סיבר שהשלים העתקת ׳מדרש׳ בכורדית על שירת הים ושיר השירים.

לקראת סוף המאה הי״ט מעיד הנוסע מרדכי אדלמן על יהודי כורדיסטאן: ״את חוקי אמונתנו, משפטיה ומנהגיה ינצרו כבבת עינם, ובכלל יהודים נאמנים הם בכל הליכותיהם, בשמרם דת קדשינו בכל פרטיה ודקדוקיה״.

כשהציק הרעב ליהודי כורדיסטאן (בסוף המאה הי״ט), רבים היגרו לבגדאד. כן כשגברו המהומות ברחו לבגדד, שם שימשו כמשרתים וטבחים בבתי העשירים.

המצב הבטחוני של יהודי כורדיסטאן היה בכי רע. רצח ושוד היו מעשים שבכל יום. רבני בגדאד עסקו רבות בפתרונם של בעיות עיגון של נרצחים שאבדו עקבותיהם.

המוסד הקהילתי בכורדיסטאן היה בית הכנסת, כאשר מסביבו התרכזו כל החיים הרוחניים. בראש הקהילה עמד ׳חכם׳ שהיה המוהל, השוחט והגבאי. בשאלות קשות פנו לחכמי בגדאד. מעטים גדולי תורה שיצאו מכורדיסטאן, ארץ שבה חיו היהודים תחת מצוקה ורדיפה מתמדת. במאה הט״ז נזכרים במקורות יהודים שעלו מכורדיסטאן לארץ ישראל והתיישבו בצפת. שדרי״ם רבים ביקרו בכורדיסטאן ונתקבלו בסבר פנים יפות. עובדה זו מעידה על אהבתם הגדולה לארץ ישראל. לדעת החוקרים היו יהודי כורדיסטאן הראשונים מעדות המזרח שהתיישבו בארץ ישראל במאתיים השנים האחרונות.

רבי אברהם אזולאי בן מרדכי – אנציקלופדיה ארזי הלבנון

ומדי לילה ולילה ומדי שבת בשבתו דבר בעתו הואלתי באר פי המדבר על אוזן שומעת בחכמה ובדעת חברים מקשיבים, ערבים עלי דברי דודים בדרושים חדשים מקרוב מתוקים מדבש ונופת צופים, ונפתולי אלה"ים נפתלתי גם יכלתי בהסכמת שני העיונים הקבלה והעיון, ונפתחו לפני חלוני שקופים ואביט מראות עיונים בתורה ונביאים, ובקרב שנים חזרתי והוספתי פנים שונים ואמרתי אל לבי זה הדרך ישכון אור להשיג התכלית:

ויהי כי הקיפו עלי הימים ראש ולענה מנת כוסם מלא מסך במים אדירים משברי הזמן ים זועף ואני בתוך ההפיכה אשר הפך ה' באפו ובחמתו עיר קברות אבותי ע"ה עיר פאס המהוללה אשר היתה למשל ולשנינה, ומרוב שיחי וכעסי ולחצי זה הדחק יצאתי ממחיצתי ודלתי ביתי נקי מנכסי וחמדותי, ונדרתי לבא להתגורר בארץ ישראל בשינוי מקום המבדיל בין קודש לחול.

 לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי מיום צאתי עד בואי אל המנוחה ואל הנחלה עיר קודש קרית ארבע היא חברון תוב"ב הלא מצער היא ותחי נפשי בחברת הדרת פינת יקרת שבטיה מחזיקי בדק ידי לומדי התורה ויודעיה, בנן של קדושים עמודי עולם עומדים בפרץ תמיד היו למחסה ולחומה על עיר הצבי תוב"ב, הוא החכם השלם העניו החסיד כמוהר"ר אליעזר ארחא נר"ו, ובעזרו עם העזר האלה"י זכיתי וחברתי חיבורי הגדול ספר קרית ארבע ת"ל, והוא ביאור על ספר הזוהר:

ויהי היום בשנת שע"ט שנת הגמול נהפך לאבל מחולינו כי יד ה' הויה בדבר גדול מאד ויהרוג מחמדי עין ואמלטה אני וביתי לעיר הקודש ירושלים תוב"ב, וגם שם היה חרון אף ה' ויגוף ה' בעמו ובפרט ביתר הפליטה הנמלט ממשברי ים התלאות שואות ומשואות צרה צרורה אשר נתלקטו בציון עיר הקודש מן אנשי סגולה תושבי העיר פאס וסביבותיה רובם ככלם באו בחדרי שערי מות וצלמות ולא סדרים, כי בערה בם אש ה' ואין מכבה, ואמלטה משם אני ובני ביתי וחזרתי אל סביבות עיר חברון תוב"ב ואני יושב משומם קצת ימים כי לא ידעתי לאן אפנה ולאן אנוסה כי היתה יד ה' נטויה בכל הארצות האל:

אז אמרתי אל לבי לב רגז לנדור נדר לה' כי מצוה לנדור בעת צרה, והיה אם יהיה ה' אלה"ים עמדי ושמרני מכל צרה ויעשה עמדי חסד לשוב אל ביתי אל חברון תוב"ב, והיה ה' לי לאלה"ים לחבר יחד שושני סנסני הדרושים אשר הם אחד הנה ואחד הנה אשר אספתי לי זה ימים בחמלת ה' עלי בשקידות העיון ובטרחה יתירה, וקצת מהם לקטתי מדברי הקדמונים ז"ל אשר היו מלפני, ועליהם הוספתי מדעתי הקלושה על אשר היו לפני ביראת ה' טהורה:

וישמע ה' בקולי ותעצר המגפה מעיר עזתה אשר ליהודה תוב"ב, ואמלטה שמה בי"ט לאב ומצאנו שם מעט רוחה, אז אמרתי עת לעשות לה' במועצות ודעת לבא אל (שתי) [שרשי] הענינים האמונים על חיק האמונה אשר טפחתי ורביתי באתי לחברם ולבררם, והיה כל החקירות היקרות והדרושים המיוסדים על מופתים הלמודיים והקדמות החיצוניות אותם הצגתי לבדנה.

ולא יתערב קודש בחול ואם הם הרוב, והדרושים היקרים המיוסדים על דברים המקובלים ז"ל ועל דברי הרשב"י זלה"ה ואם הם המעט לקחתי אותם בידי, וגם מאלו אשר בחרתי צרפתי והשמטתי מהם כל הראיות (מאנ"ך) [מתנ"ך] ומדרשי רז"ל שחדשתי לבאר הדרוש ההוא, ואם אין מדרש בלא חדוש כיד ה' הטובה עלי עם כל זה השמטתים.

 כי ראיתי כמה ספרים אחרונים ז"ל המספרים תהלות ה' ועזוזו ואין עוז אלא תורה והמה מושלכים לפני המעיינים בקצה הערימה ואין דורש ואין פותח אותם, והטעם כי כל איש מבין הוא רוצה (לדרוש) [לחדש] וכפי שכלו יהולל, לזה בחרתי לחבר הדרושים בלתי שום ראיה כלל (מאנ"ך) [מתנ"ך] ודרושי רז"ל וכל מעיין יוכל להביא ראיה אשר יבחר כפי שכלו, ובזה יקובל ממנו תועלת לכל המעיינים ולא ימוש מידם בעתות הפנאי. ורחמנא לבא בעי ואם אני מכיר ערכי בדלות שכלי וקוצר השגתי שבתי וראיתי כי רם ה' ושפל אנשים החפיצים לקרבה אליו כמוני עני אני ברצונו הטוב יראה יביט ממעון קדשו וחיתה נפשי, ואם איני כדאי ה' לי בעוזרי להריק לי ברכה עד בלי די:

וקראתי להצעה הזאת אבן השתיה שעליה הושתת הספר הזה, כי לא יכלול כי אם הקדמות והדרושים המקובלים המיוסדות על דברי הזוהר ושאר המקובלים ז"ל, ושמתי מגמתי לדבר בדברי הדרושים האמוניים (המכחישים הפילוספיא) [המוכחשים מהפילוסוף] ולזה סדרתי לך על אבן אחת שבעה עינים:

המעין הראשון קראתיו בשם עין כל ונמשכו ממנו כ"ח נהר ות, (לבאר אמונת התורה ואמונת דברי רז"ל), ומיני ההשגחה, ולהכריח שיש שכינה בתחתונים, ודביקותה בישראל, וסוד גלותה, וסוד התלבשותה וירידתה בגלות, ונלוה לזה סוד התלבשות המלאכים בירידתם בעולם השפל, וכיוצא בו:

המעין השני קראתיו עין הקורא ונמשכו ממנו ס"ט נהר ות, לבאר אמונת התורה ואמונת דברי רז"ל בתנועות הגלגלים ומדת הארץ, ולאמת דבריהם ולהשיג על דברי התוכניים, ולבאר מעלת התורה והמצוה והתפלה, ומעלת העוסק בתורה ובפלפולה, וסוד התורה שתתחדש לעתיד, וסוד עסק בתורה בלילה, ובחינת העוסקים, וקדושת המקום ע"י דברי תורה, והרבה דרושים הנלוים לתורה ולמצותיה:

המעין השלישי קראתיו עין הארץ ונמשכו ממנו כ"ה נהר ות, לבאר מעלת ארץ ישראל והדרים בתוכה:

המעין הרביעי קראתיו עין יעקב ונמשכו ממנו נ"ט נהר ות, לבאר מעלת האדם הישראלי והרכבת גופו ורוחו ונשמתו וצלמו, ומעלת האומה הישראלית, וסוד העבודה, וההתבודדות, וסוד הפגם, והתשובה, והוידוי, והיראה, וההכנעה, והסיגוף, ופגם סילוק הצדיקים וכיוצא בו:

המעין החמישי קראתיו עין משפט ונמשכו ממנו נ"ב נהר ות, לבאר השכר והעונש, וגן עדן וגיהנם, וסוד הגלגול בכלל ובפרט, וסוד המיתה והגלות וכיוצא בהם:

2

• ואיך יהיה שם אימא?
• כל האנשים יהיו כמוך, יהודים, איש לא יזרוק עליך אבנים.
• ואיזו שפה הם ידברו.
• הם ידברו עברית, לא העברית התנכית אלא העברית שאתה לומד אצל מוסיה כהן בימי שישי, עברית מדוברת, עברית של יומיום.
• והלימודים?
• גם הם יהיו בעברית, אתה תלמד מהר מאוד, תהיה תלמיד טוב כמו פה.
• מתי ניסע, לפני הבר-מצווה או אחרי,
• עוד מעט, אתה צריך להחליט אם אתה רוצה לעשות את הבר-מצווה לפני שאנחנו נוסעים או אחרי.
• לפני, עם כל החברים שלי, זו תהיה מסיבת פרדה, מכולם, אבל הם לא יודעים, זה הרי סוד, מסיבת פרדה סודית.
• טוב, כפי שתבחר, נדבר על זה עוד חודשיים.
• אימא, אני פוחד, אני פוחד לנסוע לשם.
• זו ארצנו, בני, זה יהיה קצת קשה אבל שם יהיה לך יותר טוב מכאן.

תטואן 1860

חכה, חכה רגע אל תלך, אמנם אני עייף, אבל מחר אולי כבר לא אהיה לא עייף וגם לא חי, אתה יודע, מימון, בגילי כבר אי-אפשר לדעת מתי תקום למחרת ומתי לא, אמנם אבי וסבי עברו את גיל מאה, וגם האם של סבתי, שסיפרה לי עוד לפני החורף שבו הגיעו הספרדים ב1860- איך היא מחכה ליום שנחזור לסביליה. הנה, היא אמרה, הנה המפתח שלקחנו מהבית שלנו, מהחודֶרִיָה של סביליה, באזור של היהודים, היא יכלה לתאר לי את גודל הבית, את זה אני כבר לא זוכר, בגלל זה אני אומר לך לרשום הכול, אתה חושב שתזכור אבל אתה לא זוכר בסופו של דבר את הדברים הכי חשובים. הנה אנחנו בתטואן, וזה המקום הקרוב ביותר לספרד שבו התיישבו היהודים, אלה כנראה היו היהודים הכי אופטימיים ממגורשי ספרד, מיד אחרי הגירוש, ב1492- הוקמה העיר הזאת, אנחנו בסך הכול נמצאים עשרים ק"מ מסאוטה, ושלושים מאלחסירס, ועוד כמה מאות מסביליה, זו העיר שלנו, והנה עכשיו אתה רואה מה קורה, אנחנו באמת חוזרים לספרד, הנה כל הבן זקן, ומשפחת אזולאי הם במלגה, ובוטבול נמצאים במדריד, וגם רוב החַדְשׂוּאֵל ובן עטר, אנחנו פשוט חוזרים לספרד, כי זו הארץ שלנו, אל תשכח, אל תשכח אף פעם, שם זורם דמנו, שם עורקינו אל הלב, האם של סבתי, סולטנה טולדנו, היא אמרה לי שכלל לא האמינו במשפחתה בשבתאי צבי, וכי לפני שיבוא המשיח, ולפני ירושלים עדיין נחזור לספרד, אבל היו אנשים בתטואן שכן האמינו במשיח השקר הזה, היא הייתה נביאה יותר גדולה מכל הרבנים והמקובלים. ואז בחורף של 1860 הגיעו הספרדים, ואנחנו כמובן דיברנו אתם בחקטיה, הם היו המומים, הנה עומדת שכונה שלמה, החודֶרִיָה המסוגרת של תטואן, ומדברת אתם בספרדית של לפני שלוש מאות שנה, ואנחנו הרי חיכינו להם, הם לא חיכו לנו, היו כאלה שרצו להעביר אותנו על דתנו, באמצעות כסף והבטחות והצליחו בכך, והיו כאלה שהיו אנטישמים מזיכרון, כי יהודים לא ראו מימיהם, אבל כל זה היה כאין וכאפס, כי, הם היו פשוט דומים לנו, הם היו דומים לנו פיסית, אני לא יכול שלא לזכור איך ראיתי בהם פשוט קרובי משפחה, פניהם, ואם יש דבר כזה אף יהודי, האף שלהם היה יהודי, ומאז אני אומר שכל הספרדים הם צאצאים של יהודים, בכולם, או בכמעט כולם זורם דם יהודי, ובמיוחד בעשירים שבהם, כי היהודים העשירים היו יותר קלים להתנצר כאשר הגיעה האינקוויזיציה, הם כבר היו מאוד קרובים לנוצרים ולאצולה, ובחורף הזה, בני, ירד שלג, על מה בכו השמים, ביום שבו נכנסו הספרדים לתטואן ירד שלג, איזה דבר מדהים, בכל חיי רק פעמיים ירד כאן השלג, ודווקא בשנה הזאת, ואני זוכר שישב לידי אחד החיילים במדרגות של ביתי, והיה נראה לי שהוא מדבר ספרדית מאוד מוזרה, אך יכולתי להבין כל מילה, והוא אמר לי שהוא מדבר אתי כי אני ילד, ורק לילד הוא יכול להגיד את הדברים האלה, כי איש לא יאמין לי, ומאז לא סיפרתי את זה לאיש, שמרתי את זה בתוכי, והוא אמר לי:

"אני יהודי, ההורים שלי תמיד אמרו לי שאנחנו יהודים ושלא נגיד את זה לאף אחד, סוף סוף אני יכול להגיד את זה למישהו, כל-כך רציתי להגיד את זה למישהו, אפילו אם זה ילד שבקושי מבין את שפתי, חוּדיו, אמר וחזר ואמר, חודיו, אמי מדליקה נרות כל יום שישי ואחר- כך מכבה אותם כדי שלא ילשינו עליה, אבל היא עושה את זה מול הילדים, היא בטוחה שכך הסוד יעבור מדור לדור, ובכפר שלנו יש לנו סימנים כדי שנתחתן בין משפחות מסוימות, אולי כולם יודעים הכול, ואולי איש לא יודע כלום, אך אלה הדברים שאסור לדבר עליהם."

ואז הוא חיבק אותי חזק חזק, כשפתיתי השלג נפלו בינינו, הייתי המום, וכלל לא הגבתי, וכמובן עם הקור באו המחלות, והיה חסר אוכל, אני יודע שזה נשמע לך מוזר, בני, אבל כל הזמן הזה היה חסר אוכל, היו שנים של רעב, ומדי פעם, בחוזקה זו או אחרת, היה מכה הכולרה, והתגייסו לעזור לנו קהילות יהודיות מאלגייר ואירופה, אבל מה שהפתיע את כולם אז היה שנוצרים מבורגוס גם הם התגייסו ושלחו לנו כסף ועזרה, וגם מערים אחרות בספרד, זה היה כמובן עניין של עזרה או של חמלה, קשה לדעת, אבל הם בטח היו קצת יהודים, או הרגישו קצת יהודים, או אולי היו כל-כך מופתעים שמדברים ספרדית, עניין של קשר דרך השפה, חבל, שאז הם נשארו כאן רק שנתיים, רק רצו שהשולטן יחזיר להם איזה חוב, וכשהוא החזיר הם חזרו לסאוטה, אבל בשנתיים האלה כבר היגרו כמה יהודים למלגה, למֶלִיָה, לסאוטה וגם לגיברלטר, חזרו לארצם, נרגעה נשמתם המיוסרת, עד שחזרו עם פְרַנְקוֹ לפני שלושים שנה ומאז הם כאן, אבל כשייצאו אנחנו כבר נצא אתם לספרד, לבית שלנו בסביליה, קח אותי לסביליה, לבית שלי, איפה הבית שלי, מניין אני גולה, מירושלים, מסביליה, מתטואן, איך אני יכול להיות גולה מספרד כשלא נולדתי שם, כשאבי לא נולד שם, כשסבי לא נולד שם, איך יכול להיות שאתה גולה, גולה בכל מקום, הבית שלי הוא הגלות, השנים לא הכניעו את הכאב, בני, אתה תראה, תהיה תמיד גולה, גולה מן הגלות, כי הרי גם בספרד היינו גולים, גם שם התגעגענו לירושלים, וגם כאן, על אף שעירנו נקראת כבר שנים ירושלים הקטנה, גם כאן אנחנו מלאים געגועים למקום כזה שיהיה גם סביליה וגם ירושלים וגם תטואן בבת אחת, אולי במקום הזה, גם בו, ירד שלג ויבוא חייל לומר לי שהוא חודיו, לומר לי שהוא קרוב משפחתי, גן עדן, גן העדן הזה, אולי אני מתקרב אליו, לפגוש שם את סולטנה טולדנו, היא תחבק אותי ותיתן לי את המפתח האמיתי לבית, לבית האמיתי, לבית שאין בו געגועים. אלך לי לישון עכשיו…

קישור לרכישת הספר

http://www.bookdepository.com/Tetouan-Trylogy-Mois-Benarroch/9781409208310?&a_aid=FREESHIPBOOK&a_bid=b7d3496f

מבוא

יהודי מרוקו בתום מלחמת־העולם השנייה

תקריות בלתי צפויות

מטר של כרוזים שירד ממטוסים בעיצומה של מלחמת־העולם השנייה בישר לתושבי קזבלנקה על נחיתתם של חיילים אמריקנים לא רחוק מעירם. היה זה חלק מ״מבצע לפיד״, שנערך בראשית נובמבר 1942, ושבמסגרתו נחתו כוחות של בעלות־הברית במספר נקודות בצפון אפריקה. היהודים צהלו למקרא הכרוזים, שדגל ארצות־הברית ותמונת רוזוולט עיטרו אותם. לא היה להם דבר להפסיד מן הפלישה החדשה. רק רווח, האמינו, היא צופנת להם בחובה. הצרפתים, שהיו שליטיה של הארץ מאז 1912, הפכו בשנות המלחמה את עורם וממגינים הפכו לרודפים. בסוף 1942, כשהתרחשה הפלישה האמריקנית, עדיין לא שיערו יהודי מרוקו את ממדי הזוועות שהתרגשו על אחיהם באירופה. ואולם גם במרוקו שתחת שלטון וישי חוקקו חוקים מפלים ברוח המטרופולין הצרפתית ואווירה אנטישמית שררה בקרב המתיישבים האירופים. היחס העוין ליהודים מצד חוגים צרפתיים קיצוניים בקזבלנקה, שהתלכדו סביב ״משמרות מסדר הליגיונרים״ (Service d'Ordre Légionnaire), הגיע לשיאו ערב הפלישה האמריקנית. בראשית אוקטובר 1942 פשטו שמועות על פוגרום צפוי ליהודי העיר שנקבע ל־15 בנובמבר. הפוגרום לא התרחש בסופו של דבר, אבל גם ציפיותיהם של היהודים לשקט ולביטחון בעקבות הנחיתה האמריקנית לא התממשו:

 " כאשר נכנסו החיילים האמריקנים לעיר, קיבלו אותם חוגים שונים באוכלוסייה כמשחררים, נישקו אותם והשליכו פרחים לעברם. היה זה רק טבעי שליהודים, שסבלו יותר מכל, היה קשה לבלום את שמחתם; והם הפגינו אותה בצורה בולטת ביותר. קבוצת ילדים, מוסלמים ויהודים, שהקיפה את החיילים, נגררה אחריהם והריעה להם בהתלהבות. זה היה אות מוסכם על סוכנים מסיתים של משמרות מסדר הליגיונרים ה־SOL הידועים לשמצה בגלל פעולתם האנטישמית) כדי להתחיל במהומות. בימים הראשונים, בכל פעם שהסתיימה תהלוכה, הם שילחו כמה ילידים [הכוונה למוסלמים מקומיים, י״צ] לעבר היהודים כדי להכותם מכות רצח. הדבר נהפך לתגרות המוניות ועקב כך היו מתנפלים ברובע הילידים על כל עובר אורח יהודי. הקהילה היהודית וכמה צרפתים גוליסטים התרגשו מכך, וביקשו מהשלטונות האמריקנים לשמור על הסדר. האמריקנים ענו, כנראה, שהדבר נוגע אך ורק לרשויות הצרפתיות המקומיות ואליהן בלבד יש לפנות, היות שהאמריקנים מטפלים רק בבעיות הצבאיות. הרשויות הצרפתיות, במקרה זה המשמר האזרחי והמשטרה, גילו אוזלת־יד וחוסר־ אונים שהתפרשו כאות עידוד למתפרעים.

לדידם של היהודים התגלתה אפוא הצהלה על נחיתת האמריקנים כשמחה מוקדמת מדי. מלחמת־העולם היתה עדיין בעיצומה והאמריקנים לא זו בלבד שלא רצו לקומם את השלטונות הצרפתיים בצפון אפריקה, אלא חתרו לגייסם עתה למחנה בעלות־הברית; על כן נזהרו שלא להיראות כמי שפוגעים במעמדם. זה פשר התגובה האמריקנית על בקשת היהודים והגוליסטים שישמרו על הסדר. המדיניות האמריקנית היתה להשאיר את שמירת הסדר בידי הצרפתים, כולל אלה שקופת שרצים וישיסטית היתה תלויה על גבם.

רדיפת יהודים אחרי ״מבצע לפיד״ נמשכה לא רק בקזבלנקה. התפתחות זו היתה פועל יוצא הן של התנאים המיוחדים שבהם התרחשה הפלישה והן של כמה מתנאי הקבע שתחת רישומם התנהלו חיי היהודים בימי השלטון הקולוניאלי. בתיאור הקצר שצוטט לעיל מופיעים נציגים של שלושת היסודות שהרכיבו את החברה המקומית בתקופה הצרפתית: המוסלמים, היהודים והצרפתים. בשנת 1942 היו בקזבלנקה כ־270,000 מוסלמים, כ־56,000 יהודים וכ־300,000 אירופים, ובארץ כולה היו למעלה משבעה מיליון מוסלמים, כ־ 200,000 יהודים וכ־300,000 אירופים. המוסלמים והיהודים הרכיבו את האוכלוסייה המקומית, הילידה(indigène), נחותת המעמד והזכויות, והצרפתים ניצבו בראש ההייררכיה החברתית והיו בעלי זכויות־יתר פוליטיות וכלכליות, כראוי לשליטים האירופים של הארץ. הייררכיה חברתית זו יכולה להסביר את העובדה שהפלישה האמריקנית התקבלה בדרך־כלל בשמחה גם על־ידי האוכלוסייה הערבית: לא רק ילדים יהודים אלא גם מוסלמים הקיפו את החיילים הזרים החדשים בצהלה. רוב המוסלמים לא ראו בצרפתים מגינים אלא כובשים בני דת מתחרה, זרים ומנצלים. הפלישה של זרים אחרים, שאינם בעלי תביעה על השלטון בארץ, עשויה היתה להוות לדידם נקודת מפנה בחתירתם לשחרור מן העול הזר. ואכן, ברטרוספקטיבה ניתן לתפוש כך את הפלישה האמריקנית. היא ציינה את תחילת ההיכרות ההדדית בין האוכלוסייה המקומית לבין המעצמה המערבית העולה, ארצות־הברית. במרוקו פעלה כבר באותה עת תנועת שחרור לאומית, שהיתה אז תנועה קטנה וחלשה. הלאומיים והסולטאן מחמד החמישי, שגם לו היה אינטרס להשיב לעצמו את סמכויותיו, תלו באמריקנים תקוות. האמריקנים שיגרו לעברם ולעבר הצרפתים מסרים סותרים: הם ליבו את תקוות המוסלמים וניסו להרגיע את חששות הצרפתים. ואולם בסופו של חשבון לא התבדו התקוות של המקומיים. הפלישה האמריקנית במסגרת ״מבצע לפיד״ בישרה את דחיקתה של צרפת משלטונה במרוקו ובצפון אפריקה כולה. עמדתה העקרונית של ארצות־הברית בזכות הדה־קולוניזציה והאינטרסים האימפריאליים שלה, עודדו מכאן ואילך את המאבק המרוקני לשחרור.

זה היה הרקע לקבלת־הפנים האוהדת שערכו לאמריקנים מוסלמים רבים. השמחה על הנחיתה היתה אפוא משותפת למוסלמים וליהודים. מדוע נמצאו מוסלמים שנפרדו לאחר מכן מן היהודים ויצאו להתקיפם?

אשירה לי"י כי גמל עלי:

אור חכמה ורוב עצמה ותורה באו בספר יפה תואר וצורה ראו כי הוא עץ יפה ענף ומצל היות שתול עלי מים ונהר מאד גבוה ורם [וייף] בגדלו ארזים לא עממוהו בגן אל זה עץ נטעהו חדל האישים ואם ישאל אחד שם עצו ופריו לכן ראו לא עץ מאכל הוא אכנהו בשם חסד לאברהם ירד פנימיות ים פנינים העלה חתר ותר בכל פירוש ופתרון זכות קדושים רוממי שד"י אשר קשר כתרים לדבריהם ובם נעלמה ואוצר צפונה וסתרה. ושרשיו מיוסדים עלי דרך ישרה. ורב נאות ואמרתי לפארה. הוציא פרי מאד מתוק כאורה. ולא דמה ליופיו עץ הזמורה. בעדן ניתנה לו הבכורה. ופריו לכל נבון וחכם תשורה. אם גפן ואם זית נהדרה. כי אם עץ חיים תורה ברה. ופריו הוא דבר שפה ברורה. יסודו סוד זה"ר מקורו הערה. כל טמון וכל סתום לא נעדרה. חלקם בחיים בזוהר האורה. שפתי יתר וגם שפרה. התנצלות המחבר:

אמר המחבר אברהם עד פה גברו עלי חסדי יתברך שמו, והוא ברחמיו וברוב חסדיו יחמול עלי בתוך עמו ישראל, ויגמור בעדי להצילני מחרון אפו הקשה, ויזכני להוליד בנים עוסקים בתורה ויראת י"י היא אוצרם, לא ימוש ספר התורה מפי זרעי וזרע זרעי יאמר י"י מעתה ועד עולם אמן. ואתה מעיין חכם אל יבהלוך רעיוניך בראותך בספר הנכבד הזה סוד פלוני וסוד פלוני אל ידמה בשכלך שהם סודות עמוקים ונפלאים הם ממך.

 כי לא חברתי לך בזה הספר שום סוד עמוק שיצטרך הקדמות כדי להבין אותם, אלא כל משכיל בנקל יוכל להבין מעצמו סוד זה הספר, וממה שאין ראוי שיעלים מן המעיין בזה הספר הוא כי הוא הרבה דברים נאמרים בו במקום אחד על כוונת מה ובמקום אחר על כוונה אחרת, כמו שעשה הרמב"ם ז"ל במקומות רבים מספר המורה.

בעבור זה ראוי שיזהר המעיין בעיונו [בדרושי] ספר איזה מחבר שלא יקפוץ להשיב על דבריו עד שידע אמיתת הענין, ויחשוב בו כי לפעמים ישמיט המחבר הקדמה אחת באיזה מקום לפי שהיא כמבוארת בעצמה או שנתבארה במקום אחר או בכוונה ממנו להסתיר הענין ויחשוב המעיין שזה טעות מן המחבר וימהר להשיב עליו ויחשוב אותו לפתי וסכל, אבל ישיב אל לבו כי המחבר ההוא לא היה מקלי הדעת שלא השיג בעומק עיונו מה שיעלה בלב המעיין בתחלת הדעת, ויותר ראוי לכל אדם לחשוד שכלו והבנתו וירבה להעמיק בדבריו, כי המחבר לרוב (השתוטט) [שטט] במחשבתו בדברים העיונים העמוקים, ולפעמים יקל [בהם] בעיניו להאריך בביאורו דבר מה ו

 בארץ הקודש.

אז הגיע רבינו אל המנוחה ואל הנחלה עיר הקודש ארע היא חברון…ותהי נפשי בחברת הדרת פינת יקרת שבטיה מחזיקי בדק ידי לומדי התורה ויודעיה. השלם העניו בחסיד כבוד הרב אליעזר ארחא. ובעזרו האלוהי זכיתי וחיברתי חיבורי הגדול ספר קרית ארבע.

אך גם כאן לא ארכה הטובה : ויהי היום בשנת שע"ט 1619- נהפך לאבל מחולנו…ואמלטה אני וביתי לעיר הקודש ירושלים. בירושלים התגוררו אז היהודים שעזבו את פאס ועלו לארץ ישראל אחר הצרות שעברו בפאס. אולם המגיפה הכתה קשות קהילה זו ורובם ככולם קיפחו חייהם בה.

על כן חזר רבינו לחברון לתקופה קצרה. אז נדר נדר, אם יעשה ה' עמו חסד ויחזירהו לחברון, יכתוב ספר מכל החידושים שאסף במשך השנים " בשקידות העיון ובטירחא יתירה ".

אז בגיעה הישועה ממקום אחר : " שמע ה' בקולי ותעצר המגיפה מעיר עזתה אשר ליהודה תוב"ב ואמלטה שמה בי"ט לאב ומצאנו שם מעט רווחה ", ושם בעזה, כתב ספריו " חסד לאברהם " ו " בעל ברית אברם ". לאור כל זאת מובנת היטב הסיבה שקרא רבינו לספרו " חסד לאברהם " – לזכור חסדי ה' אשר גמלני ומחרב מלטני ".

בתקופה זו הייתה בעיר עזה קהילה גדולה, בהיותה שוכנת על דרך המלך, המקשרת את סוריה וארץ ישראל עם מצרים, התיישבו בעיר סןחרים יהודים שניהלו עסקים פוריים. הגיעו גם פליטים מירושלים ומחברון בזמן רדיפות או מגיפות וחלקם נשארו לגור בה. ביניהן חכמים שנטעו בעזה את ידיעת התורה, יסדו ישיבהף וחיזקו את רוחו של היישוב הקיים.

נשאל הרדב"ז אם בני עזה חייבים להפריש תרומות ומעשרות, מפני שיש בה יהודים שיש להם קרקעות, והשיב שחייבים. ועיין שם שהאריך וסיים " שוב מצאתי לבעל כפתור ופרח, תלמידו של הרב ז"ל שכתב " שעזה בכלל ארץ ישראל היא ".

חכמי גיברלטר שחתמו על ספרו של רבי יעקב בן שבת " רוח יעקב " הם.

רבי אלעזר הלוי אבן טובו, רבי יצחק אבן ואליד כתב לו בגיברלטר בשנת 1858 " ויאמר יצחק ". בין חכמי מכנאס נמנה רבי משה טובי החתום בשנת 1804 אולי הוא ממשפחה זו.

רבי רפאל חיים משה בן נאיים – 1845 – 1920, יליד תיטואן עלה עם הוריו לארץ בגיל 6 חודשים לאחר שאלה נדרו נדר ליד קברו של רבי עמרם בן דיוואן שאם יוולד להם בן יעלו לארץ. השפחה גרה בחיפה ואביו ישעיה לימדו תורה.

כשביקר רבי דוד בן שמעון מיסד עדת המערבים בירושלים המכונה " צוף דבש " בחיפה, הוליכו לירושלים גכדי ללמוד בבית ספר יחד עם בניו, והוא פרנס אותו. בגיל 13 עבר ללמוד בטבריה, ובמהלך השנים נחשב בין חכמי העיר.

נשלח בשליחות ארץ ישראל למרוקו בשנת 1881, ובבואו לגיברלטר הוצעה לו כהונה רב ראשי בטבריה, אבל נשאר בגיברלטר כי אמר שיש הרבה חכמים בטבריה, וכאן הוא דרוש יותר. נבחר לרב הקהילה בשנת 1886, עד פטירתו בשנת 1920. כינויו " רחמ"ן ".חיבר את הספרים הבאים : " קול תחנה קול טחנה "על איסור טחינת חטים לפסח בריחים הפועלים בקיטור, כתשובה לשאלה מאלג'יר.

" פטר רחם " דרושים על התורה, ליקוטים על הש"ס, " רחמיפ פשוטים " . בהקמה לספר זה הוא כותב שמורו היה רבי שמואל חיים הכהן קויורטי, ומשבח את אנשי גיברלטר " אשר אנוכי יושב בקרבו " וביחוד את החכם שלמה בן שמואל לעסרי שסייע בידו. רבי אליהו בן גיגי שכיהן שדבדו, כתב את הספר " קול צעקת הרועים " , נגד מסקנתו של רבי רפאל חיים משה בספרו " קול תחנה קול טחנה ", ושהוציא לעז שאכלו חמץ.

בתמוז תרנ"ז – 1897, שאל רבי רפאל חיים את רבי שלמה אבן דנאן " אשר שלמה, לפי ידיעה בשנת 1897 קיבל הרב מפירמה בשם לוי ושות' כמות של בשר ולחם לחלקו בין עניי היהודים בגיברלטר, כשם הפירמה חילקה לעניי הקתולים והפרוטסטנטים במקום.

בשנת 1908 שאל רבי דוד צבאח 1869 – 1956 את רבי רפאל חיים משה בן נאיים גיברלטר, בהיותו השואל בפורטוגל, על מנהגים משונים שמצאתי פה, הראשן שמתפללים בבית האבל ללא טלית מפני כבוד האבל

בין תלמידיו נמנה יצחק בו דניאל הלוי יליד תיטואן 1871 – 1930, מורה ומנהל בית הספר תלמוד תורה במליליה עד שנת 1929, שחיבר את הספר " דבור אשור " ספר ללימוד דקדוק הלשון העברית.

רבי שלמה אלמאליח, כיהן לאחר פטירתו של רבי רפאל חיים משה בן נאיים. כשביקר רבי יוסף משאש בגיברלטר בחורף 1920 פגש את רבי שלמה שכיהן בתור הרב של המקום. נפטר בשנת 1926. מאז עד בחירתו של הרב י"ע פציפיצי לא כיהן רב בקהילה.

דו בנו של רבי רפאל חיים משה בן נאיים, היה חזן הקהילה, ושימש במקום רב. רבי יוסף משאש ממכנאס 1892 – 1974, נשאל בשנת 1921 מעיר גיברלטר מרבי דוד בן נאיים האם יש לו ידיעה ממשפחת רבי וידאל הצרפתי.

יצחק שקרון, היה בהנהלת הקהילה, אבל לא כיהן ברבנות. רבי שלמה אבן דנאן מפאס 1848 – 1929, נשאל בשנת 1920, שאלה מעיר תהלה גיברלטר מהחכם יצחק שקרון שתי שאלות.

רבי יוסף עמנואל פציפיצי מאיטליה, כיהן החל ב *1956 עד שנת 1969 ותרם רבות לחיי הדת והחינוך בקהילה.

רי שמעון חאליווה החל משנת 1970 עד 1982

רבי רוני חסיד, יליד עיראק שהתחנך באנגליה ובישראל מכהן בשנים אלה

חכמים שביקרו בגיברלטר

רבי אברהם רפאל בן יהודה קורייאט הראשון, 1717 – 1806 יליד תיטואן שפעל במוגדור עד שנת 177 הגיע לגיברלטר ב- 1792. בתשובותיו " זכות אבות ", הודפסו שאלות שנשאל שם בין השניפ 1794 – 1798.

בשנת 1793 דן בנושא כלכלי. בויכוח על זכות חזקה ב " מעצרה " שעוצרים בה שעוה. כמו כן " נשאלתי מאחי ידידי מדי עברי פה גיברלטר ", כך גם בסימן לו מדובר על נושא כלכלי, ונאמר בו שגיברלטר הייתה מסוגרת, והחייב כתב שיפרע חובו לכשתפתח ואחר שפתחו בשלום נתחדשה האיבה. גם בשנת 1794 דן על אדם שהניח הכל לאשתו בצוואה חוץ ממתנות, וכאשר האשה תמות יתחלק הרכוש בין שני בניו, גם בנושא יבום פסק, מכאן עבר לליוורנו בה נפטר.

רבי יוסף חיים בן סאמון, שחי במחצית השנייה שלהמאה ה-18 בפאס, בתיטואן, בליוורנו ובארץ ישראל. כתב בספרו " עדות ביהוסף " חלק ראשון חידושים על בבא מציעא. בחלק שני תשובות " נשאלתי פה עיר גיברלטר. יש להמיח שרק בא לביקור שם, אולי כדי לאסוף כספים לקראת עלייתו לארץ ישראל.

רבי דוד אבן חסין ורע שלמה חלואה, ביקרו בגיברלטר באותה תקופה, וכתבו על חכמיה והקהילה. רבי דוד כתב בהקדמה לשיריו בשם " קדמת אשור " שבבואי לגיברלטר ראה " אדום בנגינתם " בחכמת המוסיקה.

רבי יצחק אבן ואליד 1778 – 1870 יליד תיטואן, היו לו קשרים עם יהודי גיברלטר, כפי שהזכרנו לעיל. הוא כתב בספרו " ויאמר יצחק " " את זה כתבתי בהיותי במתא גיברלטר שנת 1824. השיב תשובה מגיברלטר בשנת 1839 " החתונה פה בגיברלטר.

החכם היה נערץ על ידי יהודי גיברלטר ותיטואן, וגם המוסלמים היו עולים לקברו ביום ההילולה המוקדש לזכרו.

רבי חביב בן אליעזר טולידאנו, יליד שנת 1800 במכנאס. בזמן הרעב בשנת 1825 ביקר בגיברלטר כדי להתרים את יהודיה ומשם יצא לתוניס ולאיטליה בה הדפיס ספריו " פה ישרים ", על ההגדה של פסח, " תרומת הקדש " ומשם עלה לארץ ישראל.

רבי יעקב בן יקותיאל בירדוגו, שלח לגביר יהושע בו עולייל בגיברלטר " שהוא אחד מיוחד מהמחזיקים הידי ", שיר חדש לאחר ששמע שנשא את בת דודו בשנת 1830 " הוא שיבח את נדיבותם של יחידי סגולה קהל גיברלטר כולם נחמדים…יקריבו את מנחתם.

קהילת אלג'יר – מרכז לאיסוף כספי ארץ ישראל בצפון אפריקה במאה הי"ז. מינה רוזן

השליח רבי יקותיאל עבר בכל רחבי " המערב " ואסף כספים והתחייבויות לשלוח כספים בכל הערים. לבסוף חזר ירושלימה, וכאן סיפר , שאת כל הכסף שגבה הניח בידי הרב בנימין דוראן באלג'יר. הרב בנימין דוראן נתן לו כתב המעיד שהניח בידיו את הכסף.

הרב שיגר לירושלים אגרת השואלת כיצד ישלח לשם את הכסף. האם ברצונם של הנמענים שישלח להם את הקרן, או שישקיענה למענם, וישלח להם את הפירות כל שנה ?

הנמענים ביקשו שישלח את הקרן, והוא עשה זאת ושלח את הכסף לידי אחד מתלמידי החכמים. הרב בנימין דוראן ביקש שיכתבו לו כיצד מתנהלת הישיבה וכיצד חולק הכסף. עתה קמו בעלי הבתים, וטענו שבמשך שנים ארוכות היה להם חלק ונחלה במעות הבאות מאלג'יר, ומלבד זה יש בידם שטר התחייבות מתלמידי החכמים, שהתחייבו בו – לאחר שנתפרסם דבר השליחות – לתת גם לבעלי הבתים חלק מן הכסף שיבוא למען הישיבה.

תלמידי החכמים טענו, שהכסף ניתן כדי לחלקו ליהודים יוצאי " המערב " בירושלים. ביחס לכסף שנאסף באלג'יר עצמה, טענו שעד כה ביקשו יהודי אלג'יר לשלוח כספם " על פי ליסטא ", ואילו עתה חשקה נפשם להקים ישיבה לבני " המערבים " בירושלים. רבי משה בן חביב ניסח פשרה בין שני הצדדים.

עובדות אלה מסתכמות כך : קהילת אלג'יר נהגה לשלוח לירושלים מדי שנה בשנת ממון על פי רשימה, ובה התרכזו כספים שנאספו בכל ארצות " המערב " לשם מטרות שונות בירושלים. רבי בנימין דוראן היה הממונה על כספים אלה, ובידיו היה כוח ההחלטה מה ייעשה בכספים שנאספו בעירו.

הוא היה גם בא כוחם של יהודי ירושלים באשר לשימוש שייעשה בכספים בארצות " המערב " עצמן, ואם ביקשו יהודי ירושלים להשקיע את הכסף בארצות " המערב ", ולשלוח רק את הפירות לארץ, הרי רבי בנימין דוראן היה האיש הנאמן עליהם לצורך זה.

על רבי בנימין דוראן אין לנו ידיעות רבות. הוא היה בן למשפחת דוראן הנודעת שמוצאה היה מפרובאנס, והתיישבה במיורקה אחרי הגירוש בשנת 1306, וחרי הגזרות בשנת 1391 עקרה לאלג'יר.

משפחה זו הוציאה מתוכה גדולי תורה נודעים כרשב"ש והרשב"ץ. בנימין דוראן היה ככל הנראה אביו של צמח בן בנימין דוראן, שנפטר בשנת 1727. הבן היה סמכות בענייני הלכה. עסק הקבה במסחר, והשאיר אחריו הון גדול.

אישור לאַמור כאן על קהילת אלג'יר מוצאים אנו בידיעות חדשות על מקומה באיסוף כספי ארץ ישראל, המצויות בשתי אגרות מערים שונות בצפון אפריקה אל קהילת ירושלים.

האגרות מצויות בסופו של כרך אגרות מסוגים שונים בכתבי יד אשר בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי באוניברסיטה העברית בירושלים, ומספרו 861. הכרך כולל בעיקר אגרות שד"רים, אך גם אגרות פרטיות. מכל האגרות הושמטו סימני זיהוי, כדי שתוכלנה לשמש דוגמה למי שירצה לכתוב על פיהן.

למרות השמטת סימני הזיהוי, אפשר לברר במה עוסקות האגרות. מן האגרת הראשונה מתברר כי שליח ארץ ישראל הגיע אל קהילה אלמונית. שם הקהילה הושמט בידי מעתיק האגרות. על יהודי אותה עיר הוטלו מסים כבדים והתרגשו עליהם צרות שונות שטיבן לא פורש. לפיכך שלחו אתץ השליח לעיר אוראן.

קהילת אלג'יר – מרכז לאיסוף כספי ארץ ישראל בצפון אפריקה במאה הי"ז. מינה רוזן

השליח הלך לאוראן ואסף בה חמישים ושלושה גרושוש. הוא חזר בדרך היבשה לקהילה האלמונית ואסף בה עוד שישים ושלושה גרושוש. לפי האגרת נראה כי הקהילה האלמונית משמשת לשיח בסיס במסעיו, והיא המכוונת את צעדיו.

נראה כי מדובר בקהילת אלג'יר. השליח ההולך ממזרח למערב, מתעכב באלג'יר, הולך לאוראן ומשם חוזר לאלג'יר. באגרת השנייה מספר הכותב האלמוני על רדיפות שהן מנת חלקה של קהילתו מעם " אלופי עשו בארץ אדום ", היינו שליטים נוצריים.

הכותב במצפה לנכסים שצריכים להגיע אליו בדרך הים מארץ אדום. המדובר אפוא בעיר נמל צפון אפריקנית הנמצאת תחת שלטון נוצרי. בתקופה האמורה היה החוף הצפוני מערבי של צפון אפריקה תחת שלטון ספרד, ונראה שמדובר בקהילת אוראן.

המוען כותב עוד שכאשר יגיעו לידיו הנכסים האמורים, ישלח אותם את הממונים על כספי ארץ ישראל בקהילת אלג'יר.

שוב נזכרת קהילת אלג'יר כמרכז לאיסוף כספי ארץ ישראל  באזור זה. קשה לשער זמנן של אגרות אלה. כתב היד כולל אגרות מן השנים שפ"ה עד ת"ל לערך. נראה ששתי האגרות נכתבו לפני שנת 1699, שאז גורשו יהודי אוראן. האגרת השנייה מציינת רדיפות שהן מנת חלקם של תושבי העיר, וייתכן אפוא שהמדובר ברדיפות שקדמו לגירוש יהודי העיר והזמן הוא סוף העשור השביעי למאה הי"ז.

האגרות הועתקו ככתבן וכלשונן יחד עם הסימנים שנילוו אליהן בכתב היד. הוספתי בהן סימני פיסוק, כדי להקל הבנתן. במקום הגרשיים מעל האותיות לציון הדגשה נתתי מטעמים טכניים אותיות שמנות

סוף הפרק

ערוב ימיו

 "אני במערב ולבי במזרח״, מליצה נאה זו, תאמה גם להלך רוחו של ר׳ יעקב. שכן, למרות שעקר למרוקו מחמת אותן סיבות המנויות לעיל, לבו היה קשור בעבותות אהבה לארץ ישראל, וכמה פעמים חזר וביקר בה.

בספר  דרשותיו ״פני שבת״ (כת״י), מספר על כך שביקר בארץ ישראל בחודש ניסן שנת תק״ד (1744), ובחודש ניסן שנת תק״ח (1748). בביקוריו שהה בעיקר בירושלים, ודרש בה במקהלות עם, כפי שמספר שם בדרוש לחג הפסח: ״את זה דרשתי בקהל רב, פה עיה״ק ירושלים תוב״ב, יום א׳ של פסח מהתק״ד״, ובדרוש לשבת החודש כותב: ״דרשתי פה עיה״ק ירושלים תוב״ב, שנת התק״ח״.

בערוב ימיו שב ר׳ יעקב לירושלים, והשתקע בה. במכתב ששיגר לבני משפחתו שנשארו במרוקו," מעלה ר׳ יעקב את התלבטויותיו, האם עליו לנהוג כמנהגי ארץ ישראל, או להמשיך במנהגי מרוקו שהיו קרובים ללבו. שוני רב יש בין מנהגי מרוקו העתיקה, למנהגי שאר עדות הספרדים. מנהגי מרוקו העתיקה היו קרובים למנהגי האשכנזים בדברים רבים, כגון: ברכת הדלקת נרות שבת, ובברכת לקרוא את ההלל. וכן אין אומרים במועדים שיר של יום הרגיל, אלא שיר המיוחד לאותו מועד. אכילת אורז בפסח, ועוד ועוד. לאחר התלבטויות קשות, החליט ר׳ יעקב להמשיך לנהוג כמנהגי מרוקו.

שנת פטירתו של ר׳ יעקב אינה ידועה לנו, אולם כפי העולה מתשובתו המובאת בשו״ת נר מערבי (סימן נ״ז), הרי שבשנת תקכ׳׳ד (1764) היה ר׳ יעקב עוד בין החיים, אך ככל הנראה נפטר כבר לפני שנת תקל״ג (1736).

לפי מסורת המשפחה, ר׳ יעקב נפטר בירושלים, ושם קבורתו.

ר' אברהם בן ר׳ יעקב פינטו

חמשה בנים נולדו לר׳ יעקב, כולם תלמידי חכמים גדולי תורה ויראה, שהאירו את עיני ישראל בחכמתם וצדקתם. לפי עדותו של רבינו משה אהרן פינטו זצ׳׳ל, בניו הגדולים של ר׳ יעקב עוד נולדו לו בארץ ישראל, וכשגלה למרוקו נטלם עמו. היות וסדר לידתם אינו ידוע לנו, לכן נמנה אותם לפי סדר א-ב.

הראשון, בנו הבכור, הגאון הנודע, ״אותו צדיק, הרב המובהק, נר המערבי, סבא דמשפטים, חק לישראל״,המקובל האלקי, רבינו אברהם פינטו, מחבר חידושי מסכת כתובות שנדפסו בספר חסד ואמת. גאון עצום היה, עמקן נדיר, ומחדש גדול בסברא ישרה, כפי שכינהו ר׳ יצחק סבע: ״אחד היה אברהם״.

בדרך לימודו היה עומד ר׳ אברהם על הנקודות העמומות בסוגיא, מבאר ומאיר לפי דרכו ותוך כדי כך מיישב קושיות רבות במהלך הסוגיא. כבוד הרב שליט״א מספר בצעירותו כשלמד בישיבה בסונדרלנד, ולמדו מסכת כתובות, שלח לו אביו הצדיק ר׳ משה אהרון פינטו זצ״ל, את ספרו של ר׳ אברהם (חסד ואמת) על מסכת זו.

באחד מים הקשה ראש הישיבה הגאון ר׳ חיים שמואל לופיאן זצ״ל, כמה קושיות בשם הגאון הנודע ר׳ עקיבא איגר זצ״ל, קושיות ברזל, אשר נשארו ללא מענה. קושיותיו של גאון זה, משולות בעולם הישיבות לחומות מבצר, וכל לוחם במלחמה של תורה מנסה למצוא את מקום התורפה בהן ניתן להבקיען ולו במעט, אולם בדרך כלל ללא הצלחה.

כמובן באותו יום, כאשר למד הרב עם החברותא שלו, (הוא היה ר׳ נסים רביבו זצ"ל,  שלימים גדל ונעשה ראב״ד פריז), חזרו ושיננו את אותם קושיות נפלאות. לאחר מכן , פנו לעיין בספר חסד ואמת כדרכם מפעם לפעם.

עודם מעיינים בספר, ומהפכים במהלך הסוגיא הלוך ושוב לפי דרכו, ניסו לשוב ולהקשות את קושיות ר׳ עקיבא איגר, אולם הפעם ללא הצלחה, הקושיות לא ניסו שנית, וגם הפעם הקושיות נעלמו כלא היו.

קם כבוד  הרב שליט״א, קם ר׳ נסים, ויחד פנו לפינתו של מורם ורבם, הגאון ר׳ חיים שמואל. נעמדו לפניו ביראה והכנעה, והחלו להרצות דרך חדשה בסוגיא, מבלי לומר מבטן מי יצאו הדברים. ר׳ חיים שמואל שמע והאזין, חשב וחשב, ולבסוף נענה, הרי לפי דבריכם מיושבות קושיות ר׳ עקיבא איגר, ואור חדש על הסוגיא האיר!

מששמעו כך, נענו ואמרו: האור אינו חדש, אלא אור הגנוז לצדיקים הוא, ומתורתו של אברהם פינטו בעל ״חסד ואמת״ נטלנוהו… ביקש מהם ר׳ חיים שמואל מהאור בעצמו, נטל את הספר לידיו, עיין בו לארכו ולרוחבו, ושש ושמח בו כמוצא שלל רב.