מורשת יהדות מרוקו

הדרישה של הישיבות לקבל עוד ועוד תלמידים גרמה לכך שהרב עבו שלח תלמידים צעירים יותר משתכנן מלכתחילה: ״לא שלחתי צעירים בני חמשה עשרה גם שיש בהם בעלי כשרון גדול מסיבה זו שלא יסבול כבדו מהם אם יתחרטו כשיגיעו לאמריקא ויתגעגעו להוריהם כי לא מורגלים…״
מעדות אישית שלי-אל יפילו- לא נכון הדבר…את אבא שלי ז"ל ניסו לשכנע אותו לשלוח אותי, והייתי בקושי בן 13-14 שנה……

שנה לאחר מכן, ב־1950, כנראה בשל לחצם של הרבנים הליטאים ובגלל המחסור בתלמידים בוגרים ובקיאים, ביקש הרב עבו רשות לשלוח גם תלמידים מוכשרים בני 15 ו־.16

מדיניות הג׳ויינט היתה להשקיע משאבים בהקמת תשתית מקומית של מנהיגות קהילתית וחינוכית. מדיניות זו נתקלה בקשיים בשנים 1956-1954 כשהחלה היציאה ההמונית של יהודים ממרוקו, שערערה את היציבות הדרושה לבניית תשתיות קהילתיות ארוכות טווח. הנהלת הג׳ויינט התנגשה גם עם ההנהלה הרוחנית המרכזית (הרב קלמנוביץ) של ״אוצר התורה״ בניו־יורק. העברת תלמידים מוכשרים לישיבות גדולות מחוץ למרוקו, ללא כל כוונה להחזירם לארצם, היתה מנוגדת לתוכניות החינוכיות של הג׳ויינט – העמדת צוות מורים שעליו תיבנה התשתית החינוכית."

סטנלי אברמוביץ, שהיה הממונה מטעם הג׳ויינט על החינוך במרוקו בשנות החמישים והשישים, טוען שקשה להכשיר סגל מקומי ברמה טובה, כאשר הנער מתחיל את הכשרתו בגיל 13 או 14 במוסד מקומי שרמתו נמוכה, ולאחר 4-3 שנות לימוד הוא מחפש מקום בישיבות גבוהות מחוץ למרוקו. לדעתו, מעטים הם התלמידים שלמדו בישיבות מחוץ למרוקו וחזרו לשרת את מערכת החינוך המקומית. אמנם היו תלמידים שנשלחו בסיוע הג׳ויינט לישיבות בישראל וחזרו עם מיומנות טובה יותר להוראה, אך המוטיבציה של אותו תלמיד־מורה להישאר במרוקו ירדה לאחר שטעם את טעם החיים מחוצה לה. היוצאים מן הכלל הם אותם תלמידים שנסעו ללמוד בגייטסהד. תלמידים אלו, לאחר שחזרו, נשארו במרוקו שנים רבות יותר תוך גילויי רוח מסירות והקרבה למשימה, והונעו על ידי רוח דתית עמוקה.

אברמוביץ טוען שהרב קלמנוביץ הוא זה ש״העביר״ את התלמידים מהישיבה בטנגייר שבמרוקו על ידי הבטחות שונות. הוא גם מזכיר את ישיבת פובליענס של גרשון ליבמאן בצרפת, ואת הישיבות באנגליה שנוהגות כך:

אנו שרויים במעגל קסמים שבו מוסדות המסובסדים על ידנו לא יכולים להעלות את רמתם מכיוון שאין להם סגל מתאים. לאחר שנים רבות של עבודה יש לנו סטודנטים מתאימים בישיבת טנג׳יר שצריך להמשיך להכשיר והרב קלמנוביץ מושך אותם בהבטחות כפי שעושות גם פובלענס והישיבות האנגליות.

ממכתבי הרב קלמנוביץ אנו למדים על גישתו ושיטתו. הוא כותב לרב עבו ודורש: ״״.ולבד זאת עליו לודע כי רק המצוינים ביותר בעלי כשרון ודעת המה יכולים לבוא, ולא הפשוטים…״.

אותה שיטה היתה נהוגה גם אצל הרבנים האחרים. הרב וינגערטן, ראש ישיבת ״תורת חיים״ שליד לונדון, הודיע לרב עבו על נכונותו לקלוט כארבעים תלמידים, ושלח נציג שיבחר אותם במרוקו. גם הוא ביקש תלמידים ״מהוגנים״ ו״יותר טובים״.

גם הרב ליבמאן ביקש שיעבירו אליו רק תלמידים בעלי יכולת גבוהה, ובמכתביו הוא לא חסך מהם שבחים: ובעקר באחרונה התעלו כל כך עד שאני בעצמי מתפעל מהם ב״ה. למודם המוסרי הוגבה לאין שיעור, ועוד יותר עבודתם המוסרית ותפלתם הרגשית וכר, ובכלל השקפתם המקיפה בתורה והעולם מפליאה מאד.

הרב וולטנר סיפר שבנסיעתו הראשונה למרוקו בשנת 1950 בחר ארבעים תלמידים מרחבי מרוקו לישיבתו בסנדרלנד שבאנגליה, ומרבית התלמידים האלו נשארו באנגליה ולא חזרו למרוקו.

נשאלת אפוא השאלה, האם מייסדי ״אוצר התורה״ וההנהלה הראשית בניו־יורק היו מודעים לכך, שעל ידי הוצאת התלמידים מישיבותיהם הם כורתים את הענף עליו הם יושבים. בפועל מנעה הוצאת התלמידים את פיתוחו של החינוך המסורתי המקומי שלמטרתו הוקמה רשת ״אוצר התורה״. האם נעשה תיאום כוונות בין הרבנים שתפקדו בהנהגה הרוחנית, לבין ההנהלה הארגונית של ״אוצר התורה״ ?

המטרה הרשמית המוצהרת בהעברת תלמידים ללימודי חוץ בישיבות באירופה, בארצות־הברית ובישראל היתה ליצור צוות מורים שינהלו ויפעילו בעתיד את תוכנית הלימודים ומערכת החינוך במוסדות ״אוצר התורה״. מוסדות אלה שגדלו והתרחבו מאוד, סבלו באופן כרוני ממחסור במורים מיומנים. אולם אין ספק שלמגייסי התלמידים לישיבות מחוץ למרוקו היו גם כוונות אחרות. הרב קלמנוביץ הגדיר את המשימה כ״הצלה לתורה״. הרב ליבמאן הגדיר זאת כהצלת התלמידים מנזקי המודרניזציה: ״מעניין לי על מי נטשת הצאן במבוכה כזו? כי בשעה טרופה של חיות טורפות הסכנה גדולה״. ״החיות הטורפות״ במשפט זה ובהגותו של הרב ליבמאן ועמיתיו הם: ״אליאנס״, תנועות השמאל, הקיבוצים, עליית הנוער והחיים המודרניים. הרב ליבמאן מתאר את השפעת הגורמים הללו במונחים של ״כליון רוחני״, ״שמד״, ״אובדן״, ״הסתה״ ו״הדחה״.

האם ״ההצלה״, כפי שהתכוונו אליה הרבנים, היתה רק במובן של הצלת התלמידים מציפורני ״החיות הטורפות״, או שנחשפת כאן פעולה להצלת ״עולם התורה״ שחרב, שהדרך היחידה להצילו היא באמצעות הבאת אלפי ילדים ונערים בני תורה שימלאו את ישיבות אירופה מחדש.

מספר רבנים חשובים השקיעו את עצמם במשימה זו והם שחוללו את השינוי. היו אלה הרב קלמנוביץ, נשיא ישיבת מיר בארצות־הברית ומראשי ״ועד ההצלה״; הרב גרשון ליבמאן, ראש ישיבת ״אור יוסף״ ומוסדותיה בצרפת! הרב יצחק חייקין, ראש ישיבת ״חכמי צרפת״ באקס לה בן: הרב זושיה וולטנר, ראש ישיבת ״עץ חיים״ בטנג׳יר ומנכ״ל ״אוצר התורה״ במרוקו: הרב משה שניידר, ראש ישיבת ״תורת אמת״ בלונדון ולצידו הרב סמיאטיצקי, והרב רפאל עבו מארץ־ישראל, שליחם של הליטאים במרוקו וממקימי רשת ״אוצר התורה״ בה.

בפרספקטיבה היסטורית, מנקודת מבטם של החרדים, ניתן להגדיר את הוצאת אלפי התלמידים ממרוקו והעברתם לישיבות הליטאיות כמעשה של ״הצלה כפולה״. מחד גיסא ״הצלת״ התלמידים מציפורני המודרניזציה על ידי קליטתם בעולם התורה, ומאידך גיסא ״הצלת״ עולם התורה שהתמלא באלפי בני תורה ממרוקו. תלמידים אלו, שחלקם משמש כיום כרבנים מרכזיים ומהווה את עמוד השדרה של ״עולם התורה״ הספרדי/מזרחי, חוו את תהליכי החיברות שלהם בעולם הישיבות הליטאי, והשקפת עולמם עוצבה בדרך שונה ומנותקת ממורשת מרוקו ומבית הוריהם.

רבי משעון בר צמח דוראן – הרשב"ץ

שירתו וכתיבתו…..

ההדירה והוסיפה

אתי בן-סעדון

ספר זה מציג לראשונה את מכלול שיריו של הרשב"ץ, ר' שמעון בן צמח דוראן, שהיה מענקי הרוח של עם ישראל. הרשב"ץ נולד באי מיורקה שבספרד בסוף חודש אדר שנת קכ"א – 1361, ונפטר בשנת ר"ד – 1444 באלג'יריה.

בעקבות פרעו קנ"א – 1391 – הוא היגר לאלג'יריה, שם נתמנה בשנת 1407 לרב הראשי של העיר תלמסאן ונחשב עד מותו לאחד המנהיגים המרכזיים של יהדות צפון אפריקה.

הרשב"ץ, המכונה גם התשב"ץ על שם ספר השאלות ותשובות שלו, " תשובות משעון בן צמח " מוכר בתודעת הדורות בעיקר בזכות היותו אחד הפוסקים הראשיים במאה החמש-עשרה, אולם השכלתו הייתה רחבה בהרבה ; הוא התמחה ברפואה ועבד כרופא וכמנתח במיורקה, והיה פילוסוף וכתב כמה חיבורים שבהם ביטא את השקפותיו הפילוסופיות.

הספר מציג פן חדש בדמותו של הרשב"ץ – היותר משורר. מורשתו השירית, הנמצאת לעת עתה בידינו בכתבי יד ובדפוס, מסתכמת בשמונים וחמישה שירים. קורפוס השירים מציג את שירתו על סוגיה ועל סגולותיה ברמה ספרותית גבוהה, ומביא עמו את מיטב המסורת של שירת ספרד בלוויית אווירת התקופה. הרשב"ץ היה מצינורות השפע שהפיצו את תרבות יהודי ספרד בצפון אפריקה.

ד"ר אתי בן-סעדון,חוקרת השירה העברית בימי הביניים, מלמדת בחוג לספרות עברית במכללה ובמכון שכטר בירושלים.

הבוחרים יוצאי צפון־אפריקה

לאחר תיעוד ההפעלה של סימנים פוליטיים והשתנותם, הריני עובר לתיאור הרקע החברתי של הציבור שבו התרחשו התופעות, כדי לשאול מדוע עלו התופעות האלו. המעשים התרחשו במיוחד בציבור־בוחרים, שהיה מורכב מיוצאי ארצות האיסלאם. הללו באו בעיקר מקהילות יהודיות מסורתיות מותחמות, שבהן שלטה התרבות המסורתית וסמליה. ציבור־בוחרים זה הוא שיעור ניכר של כלל קהל־הבוחרים הישראלי, וכאשר פוליטיקאים מתחרים על קולות הבוחרים האלה, אחת מתחבולות התעמולה היא ההפעלה של סמלים דתיים. מבין הנושאים השנויים במחלוקת פוליטית נוגעים הנושאים הדתיים במיוחד לעניין הנדון.

הערת המחבר : מעניין לציין שמעשה־הסמלה זה היה של איש מקומי מן השורה, לא זר ולא תועמלן, תהליך ההפעלה וההסמלה של סימנים דתיים רחוק מלהיות רק עניין של תימרון מצד תועמלנים, אלא הוא מעוגן בתרבותם של קהל הבוחרים.

המפלגות הדתיות פעילות, עד כמה שכוחן מגיע, בעיקר בהבטחת מעמד חוקי לתביעות דתיות, בעוד המפלגות הגדולות אדישות במידה רבה לעניין זה, ואילו כמה מפלגות קטנות חילוניות מציגות תביעות חילוניות מנוגדות לאלו של המפלגות הדתיות. בוחרים, עולים חדשים, יוצאי מקומות כגון האזורים שמעבר לערי החוף הגדולות בצפון־אפריקה, אינם מבחינים ברורות בין המפלגות השונות, מטרותיהן ומניעיהן.

הערת  המחבר : האיפיון של סקטור זה של קהל־הבוחרים מבוסס על נסיוני האישי משנות השישים. הוא תואר בצורה ססגונית על־ידי צופים רבים, למשל בסרט ׳סלאח שבתי׳ לקישון. אך מחקר מסכם בעניין זה לא נעשה עדיין.

 על אף שהאנשים קרובים בדעותיהם למדיניות ולמטרות של המפלגות הדתיות, הרי התופעה הארגונית המוחשית של מפלגות אלו זרה היא להם ומתמיהה. זרות זו טמונה בגורמים חברתיים והיסטוריים. בצפון־אפריקה, ובמיוחד ביהדות מרוקו כפי שנראה להלן(בפרק שביעי), היתה סמכות דתית טמונה לעתים קרובות ביחידים מצטיינים בעלי קסם אישי, אשר מינויים נעשה פחות או יותר על דעת עצמם.

כן היתה הסמכות הדתית נתונה בידי צאצאי משפחות אצילות, שהוציאו מקרבם מנהיגים דתיים דור אחרי דור, בכוח ׳זכות אבות׳ ובכוח ׳שררה׳. בשני המקרים לא נשענה הסמכות הדתית על מינוי ציבורי בעל גוון דמוקראטי. ביהדות אשכנז, לעומת זאת, היתה הסמכות הדתית הרבה יותר עניין הנובע מהחלטה ציבורית. לפרנסי־הקהילות האוליגארכיים היה משקל רב יותר במינוייהם ואף בפיטוריהם של רבני הקהילות מכפי שהיה לנושאי התפקידים המקבילים להם בצפון־אפריקה.

למן סוף ימי־הביניים היו הקהילות ביהדות אשכנז מונעות על־ידי מודעות מפורשת לזהותן כגוף ציבורי. הן ניהלו את עצמן באמצעות ועדים, שפעלו לפי תקנות מקומיות רשמיות וקבועות. הניהול היה בידי פרנסים הדיוטות, שמעשיהם הוגבלו ונבדקו לאור התקנות. עם זאת היה בידי הפרנסים למנות את הרבנים המקומיים, ותפקיד הרבנים היה מוגדר בבירור, עד לפרטים, על־ידי תקנות קהילתיות וחוזים אישיים.

לצד הכבוד שרחש הציבור לרבנים, היו הללו כפופים לקהילה כגוף. בקהילות שלא ניזונו מן המסורת היהודית האשכנזית, לא היתה בדרך כלל הבחנה כה חותכת בין הנהגה דתית ובין סוגים אחרים של הנהגה ציבורית. לרבנים לא היה מעמד מוגבל רשמית לעומת המעמד של תקיפי קהילה אחרים. מבחינה ארגונית היו הרבנים בהרבה מקהילות המזרח בעלי שררה רבה יותר ותקיפים יותר מחבריהם ביהדות אשכנז המסורתית. למציאות זו אופייני הנוהל המרוקאי, לפיו מקובל כי ההכנסות הכספיות של בתי־כנסת מגיעות במישרין לידי הרבנים, בלא תיווכה של קופה ציבורית־קהילתית כלשהי. לעתים נראה, כי בתי־כנסת במרוקו הם רכושן הפרטי של משפחות רבניות והופעלו על־ידי הרבנים בהתאם לכך(ראה בנש, 1940 : 118-116). הסמכות הקהילתית בצפון אפריקה היתה תכופות ריכוזית ביותר. בנוסף על העדרה בדרך־כלל של מערכת תקנות מקומיות מפורטת להגבלת סמכות הפרט, היתה לעתים הסמכות הדתית והכללית מרוכזת בדמות יחידה. לעתים הקימו מתוכן משפחות מסויימות רבנים שהיו גם מנהיגי־קהילה כלליים במשך כמה דורות (פרקים שני ושלישי בספר זה: גולדברג, 1972 ; שוקד, 1971 ; גולווין, 101:1927 : זעפרני, 1972: 124). ולבסוף יש לזכור את הגוון המיוחד של התרבות המוסלמית בצפון־אפריקה, שבה מוענק תוקף לאישים דתיים (ראה למשל גירץ, 1968, וכן אוונס־פריטשרד, 1949). משהו מהלך־רוח זה מצוי גם ביהדות של אותו אזור, והתוצאה היא שהתפקיד של חכם מזרחי מסורתי רווי תקיפות רבה יותר מזו של רב אשכנזי מסורתי.

הערת המחבר : הכללות אלו על המנהיגות היהודית בצפוךאפריקה ובאירופה טעונות ביסוס היסטורי. אשר ליהדות אשכנז הדברים מאוששים בעובדות, המובאות אצל כ״ץ, תשי״ח, פרק יז, ובךששון תש״ך, פרקים יא, יב, ובייחוד נספח ב. אין מחקר מקביל על קהילות יהודי המזרח. טיעוני בקשר לצפוךאפריקה נשען במידה רבה על תיעוד בעל־פה שאספו חוקרי־שדה בארץ (ראה פרקים ב,ז בספר זה: וילנר, 302-253:1969: גולדברג, 45-9:1972; שוקד, 1971). פלאמאן, (1956 : בייחוד 235-218) ובנש (1949: בייחוד 136-116) מתארים מנהיגות קהילתית בלתי־מובחנת בקהילות דרום מרוקו בראשית שנות השלטון הצרפתי, מנהיגות שאיחדה תפקידים רבים בידי אנשים מעטים. במקורות פרטים על סדרים שונים, האופייניים למוסדות פוליטיים ודתיים בעלי רמת מובחנות פנימית מועטת. כך, למשל, היתה במרוקו השאלה לגבי פטור של רבנים ממסי קהילה שנויה במחלוקת(זעפרני, 1969: 140-138:1972:37), בעוד אשר באשכנז מסוף ימי־הביניים התקבל עקרון הפטור כדבר שביטא ייחוד לגבי מעמד הרבנות. ושוב, בניגוד לאשכנז, לרוב לא קיבלו רבני מרוקו משכורת קבועה מקהילותיהם (זעפרני, 1972: 122). מצטיירת אפוא תמונה כללית של מצב, שבו הקו המפריד בין הנהגה קהילתית כללית לבין הנהגה דתית לא היה חותך(במוסגר ייאמר, שבמידה ובידינו עדות על פטור של רבנים ממסים, הרי עדות זו באה מקהילות צפון מרוקו הגדולות. בקהילות הרי האטלס הקטנות לא היו, כנראה, המנהיגים פטורים ממסי הקהילה, וההבחנה שם ברורה עוד פחות מאשר בצפון). לתיעוד נוסף ראה גם בניהו, תשי״ג: 103-100.

רבי אברהם אלגראנאטי [השני]

מחכמי ורבני איזמיר. תלמידו של הגאון רבי חיים פאלג׳י ורבינו מזכירו בספרו ״נפש חיים״, מערכת השי, אות לד, דף ר״ה ע״א:

ובספרו ״הכתוב לחיים״ מזמור נ״ה דף עה ע״ב.

רבי אברהם אלזרע

איש חסיד וקדוש ופרוש מהבלי העולם. חי בסביבות שנת התק״ס.

מו״ץ בתאפילאלת, הוא חי במאת הששית כי יש כתבים ביד זרעו כה״ר יעקב אלזרע נר״ו וחתומים בהם אבא״ל מסב״ר ושמעתי משם מו״ה מסעוד אביחצירא זצ״ל שר״ת אבא״ל היא אברהם אלזרע ור״ת מסב״ר היא מסעוד בן רוואח ומהר״מ הנז׳ מצאנוהו חי במאה הששית.

מלכי רבנן בערכו

רני אברהם אלחדיף [הראשון]

 הראשון למשפחת אלחדיף בטבריה. נולד ברודוס ועלה מאיזמיר יחד עם רבי חיים אבולעפיה, מחדש הישוב בטבריה. היה השד״ר הראשון אשר יצא מטבריה, בשנת התק״א [1741], כדי לקבוע קופות צדקה למען הישוב החדש. בשנת התפ״ב הוא חתום בספר ׳משה ידבר׳ לרבי משה ישראל מרודוס. בשנת התק״ח [1748] עבר לירושלים וכיהן שם כדיין. בהתקמ״ז [1787] יצא כשד״ר ירושלים לטריפולי ובדרכו חזרה נפטר בארם צובא, בשנת התקנ״ט [1799] ונטמן שם.

ספר טבריה, עמוד 284

רבי אברהם אלחדיף [השני]

נולד בטבריה בשנת התקס״א [1801]. חתום על מסמכים רבים עם שאר חכמי טבריה, בשנים התקפ״א [1821], התר״ט [1849], ־תרי״ז [1867]. נפטר בח׳ באדר ב/ התר״ל [1870] בטבריה ונטמן שם. עליו נאמר [ב׳טובת מראה׳] ש״מעולם לא עבר עליו חצות״ בלא שיהא לומד תורה.

ספר טבריה, עמוד 284

רבי אברהם אליגרי

נולד בשנת ש״ל [1570] בערך בקושטא. נחשב לאחד מחשובי מרביצי התורה. היה מרבניה המפורסמים של העיר קושטא במאה הי"ז. גדולי דורו הרבו לבוא עמו במשא ומתן של הלכה, ותשובותיו שוקעו בספריהם, כמו בספרי הרב בעל ״פני משה״ להגאון רבי משה בנבנשתי, ״מגיד מראשית״ להגאון רבי חיים אלפנדרי הזקן, שאף ערך עמו ויכוח גדול בהלכה מסוימת [סימנים ד-ה]. במחלוקת המפורסמת לענין ״נפיחת הריאה״ שנחלקו בה חכמי העיר איזמיר, רבי עזריה יהושע עם רבי יוסף אישקפפה, ושנטלו בה חלק חכמי שלוניקי וקושטא, נטל בה רבי אברהם מקום מרכזי, ועמד לצידו של רע"י שהקיל וכפי שסברו רוב רבני שלוניקי, כשלעומתם סברו רוב רבני קושטא להחמיר כהרי״א.

ספרו המפורסם הוא א]. ״לב שמח״ על ספר המצוות להרמב״ם, שעיקרו יישוב השגותיו של הרמב״ן, ונדפס לראשונה בקושטא שנת תי"ב ב]. חמישים ושש מתשובותיו נדפסו בשם ״לב שמח״ ח״ב -שאלוניקי תקנ״ג]. מצויים עדיין בכתבי יד כמה וכמה מפסקיו דרשותיו. וכפי שמעיד הרב חיד״א, שראה גם את הגהותיו על ספרי הטור בכתב יד. מהר״א נפטר בשנת תי״ב [1652].

 הספר יצא לאור בשנת פטירתו על יד חתנו, ואלו דבריו: ״אמר לוי טילייו, חתנו של הרב המחבר. היתה עלי יד אדוני ומורי, אבי אבי רכב ישראל ופרשיו, ביום צוותו אל ביתו אבי השביעני לאמר: זה חסדך אשר תעשה עמדי להיות עיניך פקוחות על כל יגיע כפי אשר טפחתי ורביתי בתורה שבכתב, דרושים לכל חפציהם, ובתורה שבעל פה, בפסקים והלכות להוציאם החוצה לאור הדפוס, ובייחוד ספר זה לב שמח, ידך תהיה בו בראשונה תוך שנתי להדפיסו, שאליו נשאתי נפשי זה ארבעים שנה, ובכל כחי עברתי בארבעה עשר שרשיו, בינותי בעומק דבריו וטעמתי דבש אמדו, ולגלות סתריו שמתי לילות כימים, להסיר מעליו את תלונות המשיגים אשר הם

מלינים עליו, ועל ראשי לעטרת הוד ענדתיהו, סמכתיהו אף תמכתיהו בראיות ראויות מסוגיות התלמוד, אשר על כן לעשות רצוני חפצתי ונזדרזתי תכף ומיד להוציא לאור משפטו״.

גליון "פורה", -שד כה, אלול תשנ״ט

רבי אברהם אוריול [אוריור]

 צדיק נערץ זה אמנם קבור בעיר דאד, אלא שבהיותו שד״ר מארץ ישראל, הגיע כנראה גם לסאלי ושם שהה תקופת מה, לכן סופר כי החדר בו התגורר, הפך למקום מפורסם אליו הגיעו חולים והתרפאו בזכות הצדיק. מסיבה זו כנראה, אנו מוצאים שיהודי סאלי נסעו לקברו בעיר דאד.

הפעלות לשלמה, בערכו

רבי אברהם אוריזה

מרבני מצרים הזכירו הרב ליקוטי יוסף ז״ל צד קס״ב ומסידור המערכה נראה שהיה בדור הרבנים מהר״ר יהודה הכהן ז״ל ומהר״ר מנחם הכהן ומהר״ר יעקב בירב [האחרון], ומהר״ר נתן גוטה ז״ל וסיעתם שאלה היו רבנים מפורסמים במצרים כדמוכחי תשובותיהם, וכולם יתבארו הלאה איש איש על מקומו בעזרת ה׳ יתברך.

טוב מצדם, עמוד 94

רבי אברהם אליעזר הלוי

בן רבי צבי הלוי, נכדו של רבי נתנאל הלוי שהיה רב בפאדובה ובמודינה. בצעירותו עלה אביו לירושלים ונמנה עם חברי מדרש  כנסת ישראל. הבן שימש את החיד״א והיה מתלמידיו המובהקים. יצא בשליחות ירושלים לקהילות גרמניה ואיטליה. בשנת תקס״א הגיע לטריאסטי. חודשים אחדים לפני כן, בי״ב בטבת תק״ס נפטר רב הקהלה רבי רפאל נתן אשכנזי. מילא את מקומו רבי יצחק די קולוניא, אחיו של הגאון הקדוש רבי אברהם, עד שנבחר רבי אברהם אליעזר הלוי. הרביץ תורה ועם תלמידיו היה שד״ל וגדולה היתה זיקתו לרבו זה. עליו כתב שיהיה מתפלפל בעמקות ובחריפות. אבל גם בשכל ישר, ולא לשם פלפול סתם. אדיקותו היתה קפדנית ועם זה ישרה ותמימה. הוא סבל תכופות משגרון, וכדי לא לגרום לביטול תורה, היה מזמן אותנו לפעמים ללמוד בביתו. הוא היה שוכב ביסורים, ואנו היינו סובבים אותו עם ספרי הגמרא שלנו ומסמיכים אותם על המטה׳. הרב הציע לשד״ל להיות רב, אבל שד״ל לא קיבל את הצעתו. אף על פי כן הוא אומר עליו שהיה ׳אסיאתי׳ ורבי אברהם די קולוניה היה מחניף לו ולא העריצו גם לא ׳העריך כראוי את ישרותו גלוית הלב של הירושלמי חסר ההשכלה׳. גירונדי כותב עליו שבטריאסטי ׳תקן שם כמה תקנות טובות׳. לא נשתמר חיבור משלו אבל בספרי חכמי דורו נדפסו כמה מפסקיו. נפטר בי״א בכסליו תקפ״ו [1826].

הוא היה חביב על החרדים בקהילות האשכנזיות. חכמיהן הכירוהו בהיותו שם בשליחות והוסיף להחליף עמהן איגרות ושאלות ותשובות, והוקירוהו גם רבנים ומשכילים בני הדור החדש באיטליה. שיר לכבודו חיבר יוסף יעקב חי טיוולי והדפיסו בספרו דברי שיר. שנים מראשי המדברים בהנהגה הרוחנית של יהודי איטליה, שד״ל ויוסף אלמנצי נרעשו לשמע מותו וכתבו עליו שירי קינה. קינתו שלשד״ל: עד אן בעצמותי, עם תרגום איטלקי, נדפסה בטריאסטי תקפ״ו [באוסף בניהו]; של אלמנצי בבכורי העתים לשנת תקפ״ז. במלאות שלושים לפטירתו קונן עליו יצחק בן אברהם. בסוף השיר ראשי התיבות יג״ן מודגשים ובהם רמז לשמו. אם כן אין ספק שאינו אלא רבי יצחק גואיטה, מגדולי הרבנים בטריאסטי  מחבר שדה יצחק [ליווינו תו״ו] שגירונדי אמר עליו: ׳גדול בחכמת התלמוד ובעושר מופלג׳. השיר נדפס שם בדף בודד.

״אסופות״, ספר ראשון, תשמ״ז, עמודים שא-שב

 רבי אברהם אלכורדי

גאון וצדיק שהיה מגדולי רבני כורדיסטאן בכל הזמנים. נולד בשנת ת״ר [1840] לערך. למד בעיר ארביל עד שהתמנה לרב במקום ושימש שם כ-25 שנה. תלמיד חכם עצום וגדול היה שבקיאותו היתה לפלא בכל חלקי השו״ע בע״פ והגה בעסק התורה בכל רגע בשקיקה רבה. נודע גם כמקובל גדול ובהסתר גדול והיה בקי גם בקבלה מעשית. וכתיבת קמיעים. העמיד תלמידים למאות כשחלקם הוא הסמיך לרבנים ושוחטים וכן תלמידיו היו הגאונים הגדולים רבי יצחק נח ורבי יצחק בראזני זצ״ל.

נפטר בשנת תרע״ח [1918]. כשהוא בן שבעים וחמש בערך. בצוואתו המליץ שיכהן תחתיו רבי יצחק נח זצ״ל.

רבי אברהם אלמאליח

 מרבני מוגאדור שבמרוקו. נדפס ממנו שירים בודדים בספר ״שובע שמחות״.

מלכי רבנן, בערכו

רבי אברהם אלמושנינו

מחכמי ספרד בדור השלושה עשר. מנהיג קהילת אוסקה. נהרג על קידוש ה׳בשנת ה׳רמ״ט [10 בדצמבר 1489]. היה מעורב בחזרתו של המשומד חואן דה-סיודאד ליהדות. כ-20 שנה אחר-כך נשפט בשל כך לפני האינקוויזיציה והועלה על המוקד ואילו בני משפחתו עקרו לסלוניקי. הוליד שני בנים, רבי יוסף ורבי חיים. בתו נישאה לרבי אברהם קומבריאל, מרבני סלוניקי, שאביו רבי יצחק הועלה על המוקד יחד עם רבי אברהם אלמושנינו.

תור הזהב

רבי אברהם אלמושנינו

מרבני ירושלים בראשית המאה הששית ליצירה. הסכים בענין -עזבונות בכ״ח מרחשון תצ״ז, בימי נשיאותו של הרב הגאון רבי אליעזר נחום בעל ספר ״חזון נחום״. וחתומים עמו חבריו הרבנים הגדולים: ישראל מאיר מזרחי, יצחק ערוך, מיוחס בכר שמואל, יהודה בכר עמרם דיואן, יצחק זרחיא אזולאי, עובדיה משה גואקיל, דוד יקותיאל הכהן, מנחם חביב, נסים חייים משה מזרחי, תקנות ירושלים הוצאה א. עמוד כ״ח. ירושלים תר״ב.

יהודי המזרח בא״י, עמוד 78

רבי יחייא בר אברהם בן חמו, הוא יצא בסוף המאה השלישית או אולי בתחלת המאה הרביעית מפאס, ויעבור דרך עיר וורליגאן ( העיר הזאת נזכרה בספר הקדוש לראב"ד ובאבן עזרא כי הייתה ידועה בימיהם לעיר של קראים ) דרומית מזרחית למרוקו ומשם יצא וילך לו עד לעיר ויניציא ששם מצאנוהו אחרי כן מגיה את ספרו הטורים שנדפסו שם בשנת של"ד – 1574.

רבי שמואל בן רבי מימון אבן דנאן, הרב הזה בא גם הוא בעת הגירוש מספרד לפאס, אכן בכל זאת נתלוה אל התושבים ויחזיק בכל עוז נגד המגורשים במחלוקת הנפיחה, ובכל הענייני הקהלה נחשב הוא לאחד מראשי התושבים בתקנה של שנת ש"ה שבספר התקנות כתוב כי היא נמסרה לידי רב שמואל אבן דנאן זה להקריאה לפני התושבים.

כן גם בתקנה שאחריה שנתקנה בשנת ש"י חתום רבי שמואל אבן דנאן בראש חכמי התושבים, ועל פי זה יכולנו לשער כי בני משפחת אבן דנאן חיו בפאס זמן מה לפני גירוש ספרד, ומפני איזה מקרה – אולי מפני המאורע של שנת קצ"ח או רכ"ה בפאס – יצאו לספרד.

ובעת הגירוש חזרו לפאס וכאשר קרה כזאת גם לרבי חיים גאגין הרב הראשי של התושבים, להשערה זו יש עוד סמוכים כי רבי סעדיה אבן דנאן שחי בגראנטה עוד בדור שלפני זה, וששמו נודע כבר בספרות ישראל, ניכר הדבר לפי הוכחות נאמנות כי היה גם כן מוצאו מפאס.

ונכד רבי סעדיה אבן דנאן ההוא רבי שמואל בן דנאן זה, כי אביו של רבי שמואל רבי מימון, הוא בנו של רבי סעדיה, הור רבי מימון נהרג על קידוש השם, אכן לא נודע אם בספרד לאמר בעת הגירוש הומת או אחרי כן, אולי בא יחד עם בנו רבי שמואל לפאס, ושם נהרג, ובכל אופן אם גם נאמר שמת בפאס, ברור הדבר שמת לפני שנת רפ"ו.

בנו רבי שמואל הוא היה הראשון מבין התושבים שהשפעתו גדלה גם בקרב המגורשים בשנת ש"ה – אחרי שהתושבים והמגורשים השלימו ביניהם ויד המגורשים הייתה על העליונה – נמנה רבי שמואל אז עם רבני המגורשים ביסוד תקנותיהם, הוא מת בין שנות שי"א – שכ"ו זקן ושבע ימים, אך לא נודע אם השאיר אחריו איזה חיבורים.

אמנם כן, הרבנים שזכרנו עד כה מבני הדור הזה, המה היו גדולי וראשי הקהלות של המגורשים והתושבים בפאס, ואמנם זולת אלה חיו אז עוד רבנים וחכמי לב בפאס ובערי המדינה, מהם מהמגורשים ומהם מהתושבים אשר אף כי לא נמנו בין ראשי הקהלות היו בכל זאת גדולי תורה וידועי שם, ואלה שמותם :

רבי חיים בן רבי משה בן שם טוב בן חביב.

רבי וידאל הצרפתי בן רבי יצחק הצרפתי.

רבי אברהם אזולאי.

רבי משה בן צור הנקרא אברהם העברי.

רבי דניאל בן רבי יוסף טולידאנו ראש חכמי קאשטילייא

רבי יוסף הכהן.

רבי שלמה בן מלך.

רבי שמעון בן לביא.

כלם ישבו בפאס.

רבי אברהם בן זמרא בעיר אספי.

רבי יוסף בן רבי אברהם גיקטיליא.

ורבי חיים ביבאס.

רבי חיים בן רבי משה בן שם טוב בן חביב, מגולי פורטוגל. אביו רבי משה נודע בפירושו על הספר " בחינת עולם " ובנו זה חיבר בשנת רס"ה בפאס " ספר הבתים " שני חלקים, והם קבוצת כל שאלות ותשובות הרשב"א יותר משלשת אלפים, בסדר ישר כפי תוכנם וענייניהם.

הספר הזה נשאר בפאס בכתב יד עוד עד המאה החמישית ואז הובל לירושלים. בחתימת הספר חתם המחבר את שמו בזו הלשון " הברכים אשר לא כרעו לבעל והאש והעצים סביב, חיים בן לאדוני הרב משה בן חביב.

רבי וידאל הצרפתי בן רבי יצחק הצרפתי מגולי ספרד, הוא היה רב מפרסם והתייחס אל משפחת עתיקה שמוצאה מצרפת ואשר מסורת בידה כי הם מזרע רבנו תם נכד רש"י, אמנם כל פרסומו של הרב הזה בקרב רבני המערב לא נשאר זכר אם חיבר איזה ספרים.

רבי אברהם אזולאי מגולי ספרד גם הוא, והיה גדול בתורה אכן לא נודע אודותיו עד מה.

לזהבה דיין מבאר שבע היו כאבים באזור בטנה. ניגשה לבדיקה בבית החולים בעקבותיה אושפזה ונקבע לה תור לניתוח דחוף. בבוקרו של יום שני בשבוע, לאחר יומיים של אישפוז ובדיקות החלו ההכנות לניתוח. היה זה ניתוח לא פשוט עם סיכונים בצידו. כל אותו בוקר נערכו ההכנות לניתוח ובדיקות חוזרות ונשנות של מצבה. בזמן זה – שכנה של זהבה דיין במקום מגוריה חלמה חלום. בחלומה התגלה אליה הצדיק ואמר לה: ״גשי וקני את הנרות של הצדיק רבי דוד ומשה והדליקי אותם בבית הכנסת באופקים לרפואת זהבה דיין״. לפתע הופיעה בתה של זהבה דיין וסיפרה שהחליטו בסוף לא לנתחה כי אין צורך ־ האם היא החלימה כבדרך נס. לא היה לרופאים הסבר איך אירע השינוי המדהים והמפתיע במצבה של זהבה דיין. וגם במקרה שלה חסדיו של הצדיק הצילו אותה ומאז פקדה את בית הכנסת כל שבוע והדליקה נר לכבוד הצדיק.

לילה אחד בשעה 03:00 לפנות בוקר עמרם ביתן תושב אופקים חש לא בטוב. הוא התעורר משנתו עם כאבים עזים באזור הכליות. עמרם ביתן נאנק מכאבים, העיר את אשתו וביקש ממנה להזמין דחוף רופא לביתם. בקושי רב הצליח עמרם לקום ממיטתו והתיישב על הספה שהייתה בחדר. פתאום נעצמו עיניו. והנה, לפניו, בחלומו, הוא רואה על הספה השניה שהייתה מוצבת בחדר יושב רב, מטפל בו ואומר: "אני רבי דוד ומשה". החזיון ארך דקות ספורות. עמרם התעורר כחדש – ללא שום כאבים. כאילו לא סבל לפני זמן קצר סבל נורא הוא חש הקלה גמורה ונפלאה. זמן קצר לאחר מכן נרדם וישן שינה טובה ללא כאבים. עברו ימים, ושוב התדרדר מצבו הבריאותי של עמרם ביתן שסבל ממחלות נוספות. הפעם תקפו אותו כאבים באיזור הלב ונזקק לאישפוז ממושך בבית החולים. עמרם העיד שבמשך כל תקופת אשפוזו נזקק לחסדיו של הצדיק – יום יום ולילה לילה, קרא עמרם לזכות הצדיק ותמיד נענה בחיוב. הידיעה שהצדיק לצדו ועוזר לו נתנה לו את הכוח להתמודד עם מצבו הבריאותי הקשה. הטיפול שקיבל בבית החולים כלל תרופות ואף החלטה שבמידה והמצב לא ישתפר, ייאלצו לעשות לו ניתוח בלבו דבר שמאוד השתדלו להימנע ממנו עקב מצבו הכללי הירוד של עמרם ביתן.

לאחר מספר שבועות בהם שיתף ביתן את הצדיק במצב בריאותו החל שיפור מהיר במצבו עד כדי כך שלא עברו מספר ימים והרופאים מצאו שאין צורך לא רק בניתוח אלא גם בהמשך אשפוזו. הם ראו את השיפור ממש כנס שאין לרפואה הסבר. שמח וטוב לב חזר עמרם בריא ושלם לביתו. מאז נוהג עמרם לבקר בבית הכנסת פעם בשבוע בימי שישי, כשהוא מתבודד, מדליק נר ושוטח בפני הצדיק את כל בעיותיו. הוא אומר שמאז שהוא מספר לצדיק את בעיות בריאותו, מצב בריאותו השתפר לטובה.

תמונת הציון שהתגלתה לרב

בתחילת הקמתו של בית הכנסת באופקים, נצרכו המתפללים לשליח צבור וקורא בתורה, ופנו משפחת דנינו לרבי מאיר בן עזרא הי״ו. הרב שלמד באותה תקופה בכולל אצל הרה״ג בנימין בצרי הי״ו בבאר שבע, התלבט מאוד מכיוון שחשש שכשישמש בבית הכנסת בתור שליח ציבור וקורא בתורה, יבטל אותו הדבר מלימודו, ולכן הלך לרב בנימין בצרי בכדי להתייעץ איתו בנושא. הרב בנימין בצרי אמר לו שיילך ויהיה שליח צבור בלי להיות קורא בתורה. הרב שעדיין לא הספיק להודיע למשפחת דנינו על החלטתו להיות כשליח צבור בבית הכנסת, בא להתיישב בכיסאו בכדי ללמוד, ולהפתעתו מצא על הכיסא תמונה של ציון קברו של רבי דוד ומשה זיע״א. נדהם למראה עיניו הבין רבי מאיר בן עזרא הי״ו, שהתמונה מאשרת את מינויו על פי דבריו של הרב בנימין בצרי ־ עוד לפני שהודיע לבני משפחת דנינו. הרב עד היום לא יודע מהיכן הגיעה התמונה.

כולל"ישמח משה"

לפני כשנתיים וחצי נפתח בבית הכנסת באופקים כולל שנקרא: "ישמח משה״. בכולל זה, רואים עין בעין את שמירתו האישית של רבי דוד ומשה זיע״א. הכולל מונה כיום ששה- עשר אברכים. מספר רבי יעקב אוחיון הי״ו שיש לו שקית, וכל פעם שמגיע אדם שרוצה לתרום סכום כסף מסוים לכולל- מכניס את הכסף לשקית. בסוף כל חודש מוסר הרב את השקית לבנו, ראש הכולל, בכדי שישלם במעות המצויות בה את המשכורות לאברכים. לאחר שראש הכולל סופר את הכסף חודש בחודשו, הוא מוצא פעם אחר פעם סכום של 19.200₪ ־ בדיוק הסכום שצריך לשלם לאברכים. כך יוצא במשך שנתיים וחצי, חודש בחודשו.

והנה, בערבו של חודש אחד, התקשר ראש הכולל לאביו ודיווח לו שחסרים בשקית 1,200 ₪ ־ תשלום לאברך אחד. לא חלפו מספר דקות וגבאי בית הכנסת התקשר לרבי יעקב להודיע לו שהפקיד 1200 ₪ עבור הכולל.

אוצרו של העני

יום אחד הגיעו למוגאדור שליחים מארץ ישראל וגם שליחים ממראקש, כדי לאסוף כסף ותרומות עבור יתומים ותלמידי חכמים. גבאי העיר ופרנסיה היו אובדי־עצות. מחד גיסא, אי־אפשר להשיב ריקם את פניהם של המשולחים, ומאידך גיסא לא ידעו מה לעשות, למי יתנו- לאלה מארץ ישראל או לאלה ממראקש? ושלא לדבר על כך שאותה שנה היתה שנה קשה ביותר, שנת בצורת, וגם הם עצמם חיו בדוחק.

הלכו, איפוא, אל הרב חיים פינטו, כדי ליטול עצה ממנו.

אמר הרב פינטו לגבאים: ״לכו לבתיכם ובואו אלי מחר. ובינתיים, תנו לאורחים לחם לאכול ומקום לישון״.

הלכו הגבאים ועשו כדבריו של הרב. למחרת בבוקר שבו אליו.

שאל אותם הרב: ״האם עני פלוני הלך לעולמו?״

בדקו הגבאים אצל אנשי החברא קדישא ואלה השיבו להם: ״כן, העני הזה נטרד לבית עולמו״.

אמר רבי חיים פינטו לגבאים: ״לכו לביתו של העני וחפשו מתחת למיטתו, וכל מה שתמצאו תביאו אלי״.

תמהו הגבאים בינם לבין עצמם, שכן האיש שנפטר היה ערירי, עני מרוד, שלא היתה לו פרוטה לפורטה. אבל, מיהרו למלא את רצון הצדיק. נכנסו לביתו של העני, חיפשו מתחת למיטתו ומצאו שם אבנים טובות, מרגליות וכסף רב.

חזרו ובאו אל הרב פינטו וכל רכושו של העני בידיהם.

הרב לקח את כל הרכוש והכסף הרב הזה, חילקו בין משולחי ארץ ישראל ומשולחי מראקש, ועוד נשאר ממון רב כדי לחלקו לעניי העיר.

תציל ממוות

כלל היה נקוט בידי תלמידי הישיבה של הרב חיים פינטו: בעת הלימוד עם הרב אסור היה להעביר אליו שאלה, שלא עסקה בנושא הלימוד. רק מי שהשתתף בשיעור יכול היה להקשות ולשאול, ורק בנושא הלימוד. באחד השיעורים קם הרב פינטו ויצא מאולם הישיבה, מבלי להסביר על מה ולמה. תמוה היה הדבר בעיני התלמידים, שהניחו כי משהו קרה, אך לא שאלו לפשר העניין ולסיבתו. ראה השמש כי רבו יוצא, ופסע בעקבותיו. המשיך הרב, ולפתע עצר בדרכו וחיכה. השמש, שהלך מאחוריו, עצר והביט במתרחש.

והנה עבר לפני הרב יהודי, שהיה מעשירי הקהילה. עשיר היה האיש – אך גם קמצן גדול. הרב ביקש מהעשיר שיתרום מממונו, צדקה לעניים, והעשיר, כמובן, סירב, והמשיך בדרכו.

ראה הרב כי השמש ניצב לידו, ואמר לו: ״לך אחריו, כי ספורים רגעיו ובקרוב ימות. דאג שלא ייפטר מהעולם בלי שתיאמר עליו קריאת שמע״.

הלך השמש בעקבות העשיר, וכדברי הרב – כך היה: בהגיע האיש לפתח ביתו התמוטט ומת. בעת שיצאה נשמתו קרא עליו השמש קריאת שמע.

חזר השמש לישיבה, ומצא כי הרב מרביץ תורה בתלמידיו וממשיך במקום שבו הפסיק קודם שיצא. כשסיים את השיעור ניגש אליו השמש, ושמע ממנו: ״צפיתי ברוח הקודש, כי על העשיר נגזר דין מוות, שהיה יכול להתבטל אילו היה נותן כמה פרוטות לצדקה. משום כך ביקשתי זאת ממנו, כדי להצילו ממוות, כמו שנאמר ״וצדקה תציל ממוות״. אבל, גם את חבל ההצלה שהושטתי לו, כשביקשתי ממנו שיתרום לעניים, לא רצה הכילי לאחוז. הוא התעקש ונשאר בעוונו, ולא ניצל. ידעתי כי קיצו קרב, ומשום כך ביקשתי ממך שתעמוד לידו בעת יציאת נשמתו ותאמר עליו את שמע, כמקובל וכדין״.

לאחר שהתפרסם המעשה הכירו התלמידים ואנשי העיר בכוחה של הצדקה ונזהרו לקיים אותה. בכל בית יהודי בעיר נמצאה קופת צדקה, קופת רבי חיים פינטו זצוק״ל, ולפני שיצאו מביתם שילשלו לתוכה מעות לקיים את הנאמר ״והלך לפניך צדקך״, וכן ״וצדקה תציל ממוות״.

שם לו חוק

בזמנו של הרב חיים פינטו לא היו קיימים סדרי מימשל תקינים במדינה. לא היה ספר חוקים ממשלתי או קובץ אחר שעל פיו נקבעו הלכות המדינה. נקודת האור היחידה בנושא היו בתי הדין הרבניים. היו אף ערים שבהם היו קיימים מספר בתי דיו רבניים, שאליהם ניגשו היהודים בכל מקרה של מחלוקת או סיכסוך. הפונים לבתי דין אלה קיבלו מראש את הסכמתם לפסק הדין, שכן הרבנים־הדיינים היו מוכרים ומקובלים עליהם. גם לרב פינטו היה בית דין שכזה. מקום מושבו היה בבית הכנסת של הרב, והוא שימש למעשה כבית הדין הגדול של העיר.

בתקופת חייו של הרב פינטו החלה מערכת המשפט הממשלתית להתמסד, ונפתחו בתי דין ממשלתיים. אולם, בכך לא היה די: היה צורך בקובץ חוקים שטל פיהם ייקבעו פסקי הדין. תרומה נכבדה לקובץ חוקי המדינה קיבלו פקידי הממשלה בדמות פסקי הדין, שניתנו בכל בתי הדין הרבניים של קהילות היהודים. עלו על כולם פסקי הדין, שנאספו מבית הדין הגדול של הרב פינטו, ופסקים אלה שולבו בתוך מערכת המשפט הממשלתית ועל פיהם היו צריכים השופטים במוגאדור לפסוק את דינם באותה תקופה.

החוט המשולש

הרב רבי אברהם קורייאט היה מתלמידיו של הר״ח. הוא הגיע אל בית המדרש בעקבות הזמנה מיוחדת של הרב פינטו. היה זה באחד הימים שבהם עבר הר״ ח עם חברו, רבי דוד חזאן, באחד הרחובות במוגאדור, ושמעו קול נפלא בוקע מאחד הבתים. הלכו השניים בעקבות הקול ומצאו את רבי אברהם מנגן על כינור ושר בקולו הערב. ״קול ערב שכזה״, אמרו לו השניים, ״ראוי שיישמע לומד תורה. בוא איתנו ותלמד אצלנו תורה״.

הצטרף אליהם רבי אברהם, והחל שותה בצמא את דבריהם. לא היתה לו משפחה ואמצעי קיום, והר״ ח קיבלו כבן ממש, דאג לכל מחסורו ולימד אותו תורה, הלכה ואגדה.

ברבות הימים הפך רבי אברהם קורייאט לגדול בתורה, מקובל, פייטן ומשורר. הוא חיבר את הספר ״ברית אבות״. כשגדל בתורה צירפו הרב חיים פינטו לבית דינו, שבו כבר ישב רבי דוד חזאן, ויודעי ח״ן היו נותנים בהם סימנים: ״אחד״ – אברהם, חיים ודוד.

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

ועל חברי ההנהלה, הטוענים שדרוש זמן לחינוך ציוני בארצות צפון אפריקה על מנת להיכנס לעלייה – ובו בזמן מדברים שלעשות מאמצים גדולים להעלות יהודים מארצות המערב – אמר רפאל :

" כאילו זה יכול לבוא זה במקום זה. מה זאת אומרת ? במערב בכל זאת היה חינוך ציוני כל הזמן, חינוך שנמשך שלושים שנה, והנה הוא בכל זאת לא עמד במבחן, הציונים נשארו במדינום ההם, וגם מנהיגי הציונות.

עוד האשים רפאל את התנועה הציונית, המפירה את חוקי מדינת ישראל :

האמת היא שהתנועה הציונית הפכה לגורם המפר את חוקיה של מדינת ישראל. גאוותה של מדינת ישראל הוא על חוק השבות שבו נאמר : " אשרת כניסה תינתן לכל יהודי אשר ברצונו להעלות, אלא אם כן הוכח שפעל נגד העם היהודי או שהוא עלול לסכן את בריאות הציבור או את ביטחון המדינה. שום סייגים אחרים לא נקבעו.

אך קולו של רפאל היה כקול קורא במדבר, והצעתו להכריז על דרום תוניסיה ודרום מרוקו כארצות חיסול ולהעלות את היהודים משם ללא סלקציה סוציאלית – אלא רפואית בלבד – לא התקבלה. לבסוף החליטה מליאת הסוכנות היהודית להעביר את הנושא לוועדת בדיקה.

מדיונים אלה ברור, שרוב חברי ההנהלה הציונית החליטו לא להקל בסלקציה לא מנימוקים כלכליים או קשיי הקליטה בארץ – אלא מחשש שמה תיהפך מדינת ישראל למדינה לבנטינית נחשלת. כה חזק היה חשש זה, עד כי גבר על שיקולים אחרים, כגון הצלת יהודים בגולת צפון אפריקה ובניין הארץ.

דעות שליליות אלה על יהודי ארצות האסלאם בכלל, ועל יהודי מרוקו בפרט, אף נתמכו בדעת הקהל ובעיתונות.

דעת הקהל והעיתונות.

במאמריהם בסוגיית הסלקציה ייצגו העיתונים, כמובן, את עמדת המפלגות המזוהות עמם ואת קהל קוראיהם.

בראש התומכים בסלקציה היו העיתונים " הבוקר ", ובעיקר " הארץ " ושלושת כתביו – אריה גלבלום, שבתאי טבת ועמוס איילון.

בסדרת כתבות על האבטלה האשים שבתאי טבת את יוצאי ארצות האסלאם בארץ בקשירת הסכם חשאי עם מדינות ערב, שמהן באו, כנגד האשכנזים בארץ :

90% מהמובטלים הם עולים חדשים ו-90% מהם הם יוצאי עדות המזרח …יוצאי ארצות המזרח הם שומרים טינה ליוצאי אירופה –יש בכך הרמז הבולט הראשון לטינה שהם שומרים לאשכנזים האשמים, לדעתם, במצבם. זה ההסכם החשאי הראשון בין עולי ארצות האסלאם ומדינות ערב, לגבי יוצאי אירופה היהודיים. " הארץ 27 במארס.

עמוס איילון תקף את שליחי העלייה בצפון אפריקה, וביניהם את זאב חקלאי – מנהל מחלקת העלייה במרוקו – " על שהם מסיתים את היהודים לעלייה ".

כשהחליט משרד הבריאות, שבמסגרת עליית הנוער ייבדקו לא רק הנערים המועמדים לעייה – אלא אף משפחותיהם, שאולי יצטרפו אליהם בעתיד, הגי על כך " הארץ ".

החלטה זו מצעידה אותנו לקראת המטרה של הגשמת העיקרון של עלייה סלקטיבית במלוא מובנו…בריאות הציבור חשובה היא יותר מסטטיסטיקה.

תחת הכותרת " משבר העלייה " קורא " הארץ " ביוני 1953 לא לתקוף את הממשלה והנהלת הסוכנות על מדיניות העלייה הסלקטיבית, ומסכם את מאמרו : " כל החלטה שפירושה הקלה בסלקציה – מסוכנת היא ".

" הבוקר " עיתון " הציונים הכלליים ", תמך בעלייה הסלקטיבית, ובמאמרו במארס 1953 נכתב :

" הניסיון הוכיח כי השלטת הפקרות בשטח זה מסכנת לא רק את בריאות התושבים, אלא לעיתים את חיי האזרחים וילדיהם. אמצעי ביטחון נגד הפקרות זו, חשובים גם מבחינה חינוכית, ההווי המוסרי והחברתי בישראל אינו כיום משהו שצריך להיות. ריבוי השפעים והנטיות להפרת החוק והמוסר, יוצרים כאן אקלים מסוכן לחינוך הנוער "

עיתונים אחרים הביעו דעה הפוכה : העיתון " חרות ", שייצג את הרוויזיוניסטים האופוזיציונרים לממשלה, תקף את מדיניות העלייה הסלקטיבית של מפא"י ואמר : " חמורה היא ממדיניות המנדט  הבריטי ".

כך גם " על המשמר " עיתונה של מפ"ם. שעתו של העיתון " הצופה ", עיתונם של הדתיים, הייתה כדעת מנהל מחלקת העלייה, יצחק רפאל מ " הפועל המזרחי " – שאין להגביל את העלייה – ותקף את הממשלה והנהלת הסוכנות על מדיניות העלייה הסלקטיבית.

העיתון " דבר ", עיתונה של מפא"י, הביע דעות בעד הסלקציה ונגדה : אך במשבר העלייה בשנים 1952 – 1953 תמך בעלייה המונית מצפון אפריקה. במאמר המערכת במאי 1953 נכתב :

 "ליהדות צפון אפריקה סכנת השמדה, מצבם החומרי והחברתי קשה מאוד, הם נתונים לסבל והשפלות, אך הם חדורי אמונה במדינת ישראל הגואלת, רבים מהם כבר שלחו את ילדיהם לפניהם, ורבים מהם מוכנים לשלוח את ילדיהם  ובתנאי שתובטח עלייתם בעתיד, וזאת למרות שהפרידה מילדיהם קשה.

רבבות מיהודי צפון אפריקה כבר עלו ונקלטו בתוכנו – מהם 7.000 בני נוער ורובם המכריע נקלטו בחיים פרודוקטיביים. קיימים כבר עשרים כפרים של עולי צפון אפריקה, אך התרברבות ושחצנות וחוסר אחריות יכלו לגרום לריבוי דברי רכילות ושימצה כלפי אחינו אלה, ובעקבותיהם – להעמקת הזרות ביניהם, לבין חלקי היישוב האחרים, ואף לזרימה של חלק מהם חזרה לגולה "

למרות כל הקשיים, שבהם המדינה מצויה, קורא אפוא העיתון לממשלה, לסוכנות ולתנועה הציונית לעשות הכל להעלותם ארצה.

החשש מלבנטיניות של הארץ אף חצה אוקיינוסים. משה קול, ראש מחלקת הנוער והחלוץ, נשאל על ידי תורמים בכנס מגבית  " הדסה " באמריקה : " הלא אין כבר כיום " עקורים ", ואין מחנות ריכוז ; כיצד נקלטים הילדים של צפון אפריקה ? היש סיכוי שארץ ישראל לא תיהפך לארץ לבנטינית ?

למרות כל המאמרים בעד הסלקציה ונגדה, לא היה לעיתונות ולדעת הקהל משקל ממשי, העשוי להשפיע על מדיניות הסלקציה. דעותיהם המגובשות של חברי ההנהגה בממשלה ובסוכנות היהודית כלפי יהודי ארצות האסלאם בכלל,ויהודי מרוקו בפרט – הן שהובילו להמשך המדיניות הסלקטיבית כלפיהם.

תפילת החג

כמו בכל החגים, גם בחג הסוכות המו בתי־הכנסת במתפללים, זקנים כצעירים, איש לא נעדר מבית־הכנטת בחג. הזקנים והחכמים ראו בכך עבודת השם והדור הצעיר בא לבית־הכנסת מתוך הכרה או מתוך כיבוד ההורים. גם אלה שהתרחקו מהמסורת, ראו חובה לבוא בחג, במיוחד בחג הסוכות בגלל מצוות נטילת לולב, ההושענות ושמחת תורה.

נהגו לשיר ולפייס באמצע התפילה ודווקא לפני ״נשמת״ והרבנים לא מיחו בידם.

הערת המחבר : ״נוהג בחכמה״, עמי רלא/יט כותב: ״בענין הפיוטים ששרים הפייטנים בשבת בבתי־כנסת אס זה חתונה, או אבי הבן, או ברית מילה, יש שנוהגים לשיר ארבעה פעמים : א. קודם נשמת, ב. קודם ואלו פינו, ג. קודם שועת עניים, ד. קודם קדיש אחר ישתבח״. ראה עוד נוהג בחכמה, עמ' רכו המביא את החיד״א, ספר עין טוב, סי׳לה_; מועד לכל חי, סי׳ יג, אות יט שהאריך בזה, דכל אחד אין לזוז ממנהגו ואין בזה משום לא תתגודדו וכוי_; נהגו העם, ח. ד. עמי כ. סי׳יח.

ההושענות וההקפות

הוד מיוחד נודע לתפילת חג הסוכות בשעת ההושענות. אחרי קריאת ההלל, החזן והמתפללים מקיפים את הבמה עליה הונח ספר התורה. פעם היו עושים את ההושענות, אחרי תפילת מוסף: בכל יום מקיפים את התיבה פעם אחת והקפה זו באה במקומה של הקפת המזבח. נוהג זה קיבל את השם הושע־נא ביחיד או הושענות בריבוי. מנהג ההקפות בבתי־כנסת היום הוא מנהג עתיק יומין ואפשר שנתייסד בימי הגאונים, זכר למקדש שהיו מקיפין את המזבח בכל יום פעם אחת, וביום השביעי שבע פעמים.

נוסח ההושענות של קהילת מכנאס שונה במקצת מיתר ערי מרוקו. יש קבלה קדומה בידם של יהודי הקהילה, להוסיף להושענות כמה פסוקים נוספים לפסוקים שלפנינו :

״למענך אלהינו, למענך בוראנו, למענך גואלנו, למענך דורשנו״

ואילו קהילת מכנאס הוסיפה את הפסוקים הבאים, כלומר מהאות ה״א עד האות יו״ד ואלו הם:

״למענך הורנו, למענך ועדנו, למענך זכינו, למענך חיינו, למענך טהרינו, למענך ישר אורחותינו״.

יש עוד החלק השני של ״למענך״ שמתחיל מאלף ומסתיים באות למד.

למענך אדיר אדירים,

למענך בורא רוח ויוצר הרים,

 למענך גדול העצה משפיל ומרים,

 למענך דובר צדק ומגיד מישרים,

למענך היודע ועד אם יסתר איש במסתרים,

למענך והוא באחד ומי ישיבנו אמרים,

למענך זך ונקי, ומתברר עם ברים,

למענך חופש מצפון וחוקר כל חדרים,

למענך טפחה ימינו שמים, ועשה מאורים,

למענך יסד ארץ בצורות בקע יאורים,

למענך כביר כח מכובד באורים,

למענך לא יתמו שנותיו לדור דורים

(יהודי מכנאס מוסיפים עוד פסוק כהשלמה והוא: למענך צופה עתידות ומה יהיה בסוף דורים! (דורות)

אך הרב בגדי ישע ז״ל השלים את החסר שבהושענא הראשונה, מהאות כא״ף, עד האות ת״ו וכך יוצאת ההושענא מושלמת:

למענך כבדנו,

למענך מלטנו,

למענך נוצרנו,

למענך סעדינו,

למענך עוזרינו,

למענך פדינו,

למענך צהלינו,

 למענך קדשנו,

למענךרפאנו,

למענך שמחנו,

למענך תומכנו

פוגרום בפאס

הסכם החסות (הפרוטקטורט)

בהפרה בוטה של ההסכם שהתקבל בוועידת אלג׳זירס לא הסתפק הגנרל מואניה בהצלת האוכלוסייה האירופית מטבח בפאס, אלא יצא עד מהרה לשחרר את מכנאס – שבה לכד, בשם הסולטן, את מולאי אלזין לפני שהתקדם לכבוש את כל צפון מרוקו. הממשלה בברלין מחתה על כך בתוקף ושלחה את אניית המלחמה פנתר כדי להגן באופן רשמי על האינטרסים של גרמניה באזור סוס. כדי למנוע את העימות הצבאי בין צרפת לגרמניה ולפתור את הסכסוך הקולוניאלי נדרשה תמיכה דיפלומטית של אנגליה, ובנובמבר 1911 נחתם הסכם צרפתי־גרמני: צרפת העניקה לגרמניה פיצויים טריטוריאליים במרכז אפריקה, ובתמורה גרמניה ראתה במרוקו מדינת חסות של צרפת. כך הוסר המכשול האחרון בדרך של צרפת להפוך את מרוקו למדינת חסות שלה. ואולם, היעדר הסכם רשמי עם הסולטן מנע מצרפת לחזק את שליטתה בה.

סוף ׳הסיוט המרוקני׳ התקבל בשמחה עצומה ועורר תקווה גדולה בעיתונות היהודית דוברת הצרפתית: ׳כשההפקר שלט, המרוקנים בוודאי לא היו מחמיצים את ההזדמנות להתעלל ביהודים במעשי ביזה וטבח. ואילו היום, תחת החסות של צרפת, היהודים המסכנים הללו, שמתייחסים אליהם באיבה קשה, יוכלו להזדקף בחיק האומה הזאת, שבה איימו האינטרסים, חוסר הסובלנות והשנאה לסלק אותם׳.

עמדת ליאוטי הייתה שצרפת צריכה להשיב את הסדר על כנו ולמצוא דרך ליישב את הסכסוך עם השבטים מחרחרי הריב, שחיפשו דרך להיפטר מנטל השלטון הרודני. הוא היה משוכנע שכיבוש פאס, הבירה המלכותית, תביא לסופה של ׳האנרכייה המרוקנית׳, ועודד את הממשלה הצרפתית להיות מעורבת אפילו יותר, אם כי בכוחות קטנים ככל האפשר, כדי להשליט את החסות של צרפת במרוקו.

מלווה בגנרל מואניה, אוז׳ן רייניו  ציר צרפת בטנג׳יר ודיפלומט מוערך, הגיע לפאס ב־24 במרץ 1912 במטרה לכפות על הסולטן את הסכם החסות, שבו הועברה הסמכות הפוליטית לשלטונות צרפת. על זמן הגעתה של המשלחת הצרפתית הוא כתב: ׳הריעה לכבודנו האוכלוסייה היהודית בהתלהבות והתזמורות שלהם קיבלו את פנינו במנגינת השיר  La mere Michel [שיר ילדים צרפתי ידוע] שנחשבה אז במלאח להמנון הלאומי שלנו!׳

 בתום שבוע של מסע שכנועים מפרך, ב־30 במרץ 1912, השיג הציר הצרפתי רייניו את מטרתו וההסכם נחתם. בלחץ שהופעל בעזרת 5,000 חיילים צרפתים שחנו לרגלי חומות ארמונו של השייח׳ חתם מולאי אלחאפיד על ההסכם שהעניק באופן רשמי לממלכה העלווית חסות צרפתית, וכל הסמכויות     של צרפת בה הוענקו למפקד העליון הכללי Resident general commissaire

על פי ההסכם הלה ייצג את הממשלה הצרפתית מול השריף, יממש את במרוקו וישגיח על יישום ההסכם. עוד הוסכם כי צרפת תכבד את הדת המוסלמית ואת המעמד של שליטה השריף, ואילו הסולטן מצדו יכיר בזכותה של צרפת להחנות את צבאה בכל שטחי מרוקו. נוסף לכך, צרפת תהיה אחראית לביטחון האזרחים ולענייני המשטרה במרוקו – ביבשה ובים. הוסכם גם כי הסולטן, או כל אדם שתינתן לו הסמכות לכך, יפקוד על האזרחים פקודות הקשורות לניהול צורכי הציבור. הסולטן, שהיה מודע לאווירה הסוערת, דרש בתמורה לחתימתו שההסכם יישאר חשאי עד אחרי שיעזוב את פאס, למקלט ברבאט. ואולם, בעקבות הדלפות התפשטה הידיעה כמעט מיד, ואף הופיעה בעיתונות הצרפתית. על תגובת האוכלוסייה לידיעה על חתימת ההסכם נכתב:

הייתה זו תדהמה כללית. ההסכם למדינת חסות נתפס כשטר מכירה, וכל העיר, מהשורפא (המשפחות המיוחסות) וחכמי הדת ועד אחרון הבקאלים (מוכרי הירקות), גינתה את העסקה, שבה האימאם, מנהיג המאמינים, אשר רומם ארבע שנים קודם לכן לתפקיד סולטן הג׳יהאד, ׳מכר׳ לנוצרים חלק מדאר אלאסלאם. שקט כבד עטוי איומים עטף את העיר, אבל הסימנים המבשרים את הסערה טרם נחשפו לאירופים, פרט ליחידים שהכירו היטב את החיים הפנימיים בבירה.