מורשת יהדות מרוקו

 תולדות הקהילה הספרדית בבואנוס איירס בשנים 1930 – 1945 – מרגלית בז'רנו

לרוב הגדול כשמונים אחוז נקבע מס נמוך, פסו אחד עד שלושה פסוס לחודש, ואילו אחוז אחד מחברי הקהילה שילמו מס גבוה, 100 – 300 פסוס לחודש. המסים הגבוהים הם שאיפשרו למעשה את ביצוע הרפורמה.

יש להעיר כי משרד המשפטים הארגנטיני התנגד למיסוי בלתי אחיד, ולכן הוסיפה הקהילה לגבות מבחינה פורמלית מס של פסו אחד לחודש מכל חבר, והשאר נרשם בספרי החשבונות כ " תרומה " .

שיטת המיסוי בקהילה הספרדית של בואנס איירס – שלא הייתה מקובלת ביתר הארגונים היהודיים – מזכירה את שיטת ה " עריכה ", שהייתה נהוגה בארצות האימפריה העות'מנית. אולם יש לזכור, שבארגנטינה היו החברות בקהילה ותשלום המס וולונטריים, ובידי הקהילה לא היו אמצעים להשלטת סמכותה.

יש לראות את הנהגת שיטת המיסוי הזו על רקע הזהות היהודית הגוברת בתקופת השואה, ואת המוטיבציה לתשלום המס כחיובית ביסודה.

שיטת המיסוי החדשה הביאה למעשה לתמורה רצינית במקורות המימון של הקהילה הספרדית. השינוי לא היה רק כמותי, אלא גם באופי ההכנסות – במקום הכנסות מבתי הקברות ומבית הכנסת – הכנסות מדמי חבר.

לתופעה זו משמעות מיוחדת על רקע המקום המרכזי, שתפס בית הקברות במימון הפעולות של הארגונים היהודיים בארגנטינה. ובמיוחד בהשוואה לנעשה בקרב הקהילה האשכנזית. קהילה זו ניסתה במשך שנים להעלות את דמי החבר ורק בשנת 1945 הצליחה להעלות את המס החודשי מפסו אחד לשניים, מקור ההכנסה החשוב ביותר של הקהילה האשכנזית היה ועודנו בית הקברות.

" החברה קדישא אשכנזי " שהפכה ל " קהילה אשכנזית של בואנס איירס " – האמיה  AMIA , מחזיקה במונופול על שירותי הקבורה לאשכנזים, ואילו כל אחד משאר הארגונים הקהילתיים של הספרדים ובני עדות המזרח מחזיק במונופול על קבורת בני עדתו.

הקבורה היא התחום היחיד, שבו ניתן למנוע שירותים מיוחדים, המסרבים להשתתף במימון הפעילות הקהילתית, וכך, באמצעות הפעלת לחץ על חברים הנזקקים לשירותי קבורה, מממנת האמיה את מירב פעולותיה.

אחד המניעים לשינוי שיטת המיסוי בקרב דוברי הלדינו היה הרצון להתרחק מן הדוגמה האשכנזית ולא להפוך את בית הקברות למוקד החיים הקהילתיים.

בצד שינוי שיטת המיסוי וגיוס חברים חדשים פעל הארגון הקהילתי הספרדי להפסקת קיומם העצמאי של ארגוני צדקה קטנים ולסיפוחם לקהילת האם. ארגונים אלה, שהוקמו כלאנדסמאנשאפטים, התחרו ביניהם על החברים, מילאו פונקציות חופפות והביאו תועלת מועטה בלבד לציבור הנצרכים.

הקהילה הספרדית החליפה את שיטת המיסוי שנהגה עד אז, לפי גבה כל ארגון מחבריו באופן עצמאי דמי חבר חודשיים, במנגנון גבייה משותף לכל ארגוני הקהילה. על כל חבר בקהילה נוטל מס אחיד, שכלל את תשלומיו לכל הארגונים שאליהם השתייך.

בתמורה התחייב הארגון הקהילתי לתת קצבה חודשית קבועה לארגוני הסעד שהצטרפו אליו. בהדרגה איבדו הארגונים הקטנים את מעמדם העצמאי ונבלעו בתוך הארגון הקהילתי.

בעקבות הרפורמה גדלו תקציבי הסעד של הקהילה בצורה ניכרת : כמחצית מכלל ההוצאות של הקהילה בשנות הארבעים היו מיועדות לסעד. יש לציין כי לנשים היה תקפיד חשוב בארגון פעולות הסעד של הקהילה, והן שקיימו מגע אישי עם האוכלוסייה הנצרכת, דאגו לביקורים בבתי העניים, לבדיקת תנאי חייהם ולחלוקת לבוש חם ומזון טרי למשפחות.

חשיבות מיוחדת נודעה לשירותי הבריאות שפיתחה הקהילה על בסיס פעולותיו של הארגון לעזרה רפואית, שפעל ברובע ויז'ה קרספו עוד מאז שנת 1922. לאחר שהצטרפו לקהילה, הגישו רופאי הארגון דו"ח לוועד המנהל של הקהילה ובו תארו את המצב הסניטרי הירוד, שבו חי חלק מן האוכלוסייה הספרדית – בתתי דירות צפופים ללא חימום בחורף, ללא תזונה מספקת וחשופים למחלות ראומטיות ולשחפת.

דו"ח זה זעזע כמה מראשי הקהילה, שהחליטו ליזום הקמת מרפאה לקהילה הספרדית. התוכנית להקמת מרפאה הייתה בראשיתה צנועה למדי, אך היא השתלבה בתקופה של " קדחת בנייה ", שהקיפה את כל הארגונים היהודיים בבואנוס איירס, ובסופו של דבר נבנתה מרפאה מפוארת, שהושלמה בשנת 1952 בצמוד לבניין הקהילה שברחוב קמרגו.

הוועד המנהל של הקהילה יסד שירות הלוואות לחברים נצרכים, בתקווה להפוך אותו למוסד בנקאי של הקהילה. מטרת ההלוואות הייתה לעזור לנצרכי הסעד להסתדר בעבודה על ידי רכישת כלי עבודה או סחורה, אולם שירות זה לא זכה להיענות ציבורית, וזאת בניגוד בולט למצב בקהילה האשכנזית, שבה מצחו ארגוני אשראי כבר בשנות העשרים ומילאו תפקיד מרכזי בחיים הכלכליים של הציבור האשכנזי. אצל הספרדים התפתחו אגודות האשראי רק בתקופה מאוחרת – מאז שנות הששים.

הרפורמה בשירותי הסעד נבעה אמנם ממצבה הקשה של האוכלוסייה הנצרכת אך ניתן לראות בה גם תוצאה מההתפתחות הכלכלית בארגנטינה. לאחר המשבר של שנת 1930 חלה התפתחות רבה בתעשייה הארגנטינאית, שהביאה לשיפור המצב הכלכלי של המעמד הבינוני העירוני, ולפיתוח תעשיות הביגוד, שבהן עסקו ספרדים רבים.

ראשוני הנהנים מתהליך זה היו מיעוט בתוך הציבור הספרדי, אך הם שסיפקו לקהילה את מקורות המימון שלה, והפעילות הפילנתרופית הגוברת הייתה ביטוי לרווחה.

למרות שאיפותיהם של מנהיגי הקהילה לפתח שירותי סוציאליים מודרניים, הוסיפו שיטות הסעד להתבסס על התפיסה הפילנתרופית המסורתית, והסעיף העיקרי בתקציב הסעד היו הקצבות חודשיות לאלמנות ולנצרכים. הקהילה הספרדית לא הצליחה להתחרות בציבור האשכנזי בשירותי אשפוז, תעסוקה או מוסדות פיננסיים.

מלחמת ספרד בתיטואן

^{שליחותו של חיים פיצ׳יוטו}

^{מועצת הקרן הזאת שלחה את חיים פיצ׳יוטו, שמוצאו מסוריה ועבר להתגורר באנגליה, לסייע לפליטים לחזור לקהילותיהם, וביקשה ממנו להציע דרכים כיצד לחלץ את יהודי מרוקו מהמצוקה שהם שרויים בה, באמצעות הכסף שנשאר בקרן. לכן הוא יצא מלונדון ב־27 באוגוסט 1860 וביקר בגיברלטר. שם שיבח את המושל על שאיפשר לקלוט זמנית את הפליטים היהודים, ונפגש עם אלה שטיפלו בפליטים וסיפקו להם מגורים ומזון. ב־17 באוקטובר ביקר בספרד, ושם התברר לו שכל הפליטים כבר חזרו למרוקו. לדבריו, מספרם היה 407, ומהם חזרו 377 לטנג׳יר, 30 ללאראש או לאוראן. מספר השבים קטן יחסית ממספרם של הבורחים. אחר כן ביקר בטנג׳יר. אליה חזרו כל אלו שברחו ממנה – 377 בני אדם במספר. בעיר זו מתוך 4500 נפש 1200 מקבלים צדקה. הוא מתח ביקורת על העשירים המקומיים על שמתעלמים ממצוקת העניים. פיצ׳יוטו ביקר גם בערים קזבלנקה, מאזאגאן, סאפי ומוגדור. במוגדור ביקר בביתו של הרב יוסף אלמאליח, המכונה ׳הרב הראשי׳, ונועד עם עשרת ראשי הקהילה. הוא הוזהר לבל יבקר בערים פאס, מכנאס ומראכש בגלל הקנאות של המקומיים, ואם הוא בכל זאת מעוניין לבקר שם, יש לעשות זאת בלבוש מאורי בלבד.}

^{בדו״ח, שבו 72 עמודים, דן פיצ׳יוטו בתופעות האופייניות ליהודי מרוקו והציע להן פתרונות. לדעתו, המפתח לצאת מהמצוקה הוא החינוך, ואמנם בעקבות הביקור החלו להקים בתי ספר של כי״ח. במימון הקרן הזאת בטנגיר ובתיטואן ולאחר מכן גם בקהילות אחרות. באשר לכספי הקרן יאשר דרומונד האי את אופי השקעתם כדי שיישאו רווחים.}

^{באשר למצבם של יהודי מרוקו, פיצ׳יוטו מספר בדו״ח על ביקורו בתיטואן, ששם תחת הממשל הספרדי זכו לחופש. הוא הביע תקווה שהממשל המאורי לאחר התבססותו אחרי המלחמה ינהג עם היהודים בצדק, גם בשל העובדה שהם האומנים בחברה והגורם היצרני שלה. עוד הוא מספר שבטנג׳יר נאמר לו שבהתערבותו של דרומונד האי הוציא הסלטאן ׳ט׳היר׳, שהבטיח בו יחם חיובי בעתיד לכל אזרחיו היהודים. בשל כך החליט פיצ׳יוטו לפנות לממלא מקום הסלטאן, מולאי עבאס, ולוזיר לענייני חוץ אלכתיב, כדי להודות בשם המוסד ששלח אותו. אבל לאחר מכן בביקוריו בחוף המערבי [האוקיינוס] שמע תלונות שהמושלים המקומיים מדכאים את היהודים שם ולכן כששב לטנג׳יר, דיבר על העניין עם דרומונד האי ושלח לו מכתב בנידון. נוסף על זה הוא מדווח שב־15 בספטמבר 1860 ביקר אצל דרומונד האי כדי להודות לו על שירותיו הטובים למען יהודי מרוקו. הדיפלומט הבטיח לו בשיחה שהממשל נותן להם יחס נאות וחופש פעולה, כלומר לאלה שנשארו במרוקו ולאלה שעזבו אותה בעת המלחמה עם ספרד. בטנג׳יר שופר מצבם הן מבחינת יחס השלטונות והן מבחינת יחם האוכלוסין.}

^{פיצ׳יוטו עוד כותב בדו׳׳ח שב־1 באוגוסט כתב מכתב לסלטאן וביקש בו שינהג במתינות כלפי היהודים, לאחר שהספרדים עזבו. הוא ציין בדו״ח שעתה בעלי השפעה באירופה מתעניינים בגורל אחיהם במרוקו. כן הוא מדווח על מכתב שכתב לרוזן ראסל בנושא הזה. הוא עוד כותב שבשל הפעולות שלו הצהיר הסלטאן שכל יהודי האימפריה יקבלו יחס נאות ושוויון זכויות, וייסלח להם על שצידדו באויב במלחמה האחרונה. מסקנתו של פיצ׳יוטו היא שמצבם של יהודי מרוקו יהיה תלוי בהתערבותם של יהודי אירופה. הממשל המרוקאי פועל על פי דעת הקהל באירופה ועל פי מידת הרצון שלהם. לכן אם יוסיפו יהודי אנגליה ויהודי צרפת להראות במלוא המרץ עמדה חיובית כלפי אחיהם המדוכאים, יפחת הדיכוי, והמושלים יתנהגו אליהם בצדק.}

^{פיצ׳יוטו מסיים את הדו״ח כשהוא כותב על מכתב ששלח לו דרומונד האי ב־28 בנובמבר 1860. במכתב מודיע דרומונד שמסר לממלא מקום הסלטאן את תמצית המכתב שקיבל ב־27 בנובמבר מפיצ׳יוטו, בקשר להתנהגות השלילית של מושלים מקומיים כלפי היהודים. ממלא המקום הבטיח שימליץ לסלטאן להוציא הוראה לשפר את ההתנהגות כלפי היהודים כשיתייצב המצב. שניהם הסכימו שהימים לאחר המלחמה עם ספרד וכיבושה את תיטואן אינם מתאימים לתקן את העוולות שעשה הממשל המקומי.}

^{כמו שפורסם ב-JC ב־ 21 בדצמבר 1860, חזר פיצ׳יוטו במוצאי שבת ללונדון ומסר את הדו״ח על שליחותו. הדו״ח הזה היה הזרז לביקורו של מונטיפיורי במרוקו כארבע שנים לאחר מכן.}

מארוקו ויהודיה במאה התשע־עשרה-מיכאל אביטבול

מארוקו המוקפת חומת־מים ארוכה בעברה הצפוני ובעברה המערבי, נשארה עד ימינו ארץ יבשתית ביסודה. ואולם במחצית הראשונה של המאה התשע־עשרה התחילה מדינה זו להפנות את גבה לים ולהקטין את תלותה בשיירות היורדות מהרי האטלאס או העולות מהצחרה.

ערי־נמל עתיקות, כמו אל־עראיש, טאנג׳ר, קאזאבלאנקה (אנפה) וסאפי, שנדמו כמעט לחלוטין מאז גילוי אמריקה או מזמן שפסקה הפעילות האיברית במאה השש־עשרה — חזרו ופתחו את שעריהן לחיים חדשים, וערי־נמל אחרות כמו מוגאדור נבנו מחדש(1764/5).

שינוי חריף זה, שבדומה למקומות אחדים בעולם, עתיד היה להזיז את הארץ לכיוון החוף, לא נעשה מרצון. הוא בא כתוצאה מלחצן של ספינות המלחמה וספינות־הסחר של אירופה, אשר הכריחו את מארוקו לפתוח את שעריה למוצרים ולצרכים של התעשייה הצעירה של היבשת הישנה וכתוצאה מן האינטריגות של הקונסולים המערביים ושאיפות ההתפשטות של שולחיהם. מקומה של מארוקו בין אפריקה השחורה לאירופה וכן נכסיה הטבעיים(תבואה, עורות, צמר ועוד) הגבירו את ההתעניינות בארץ זו ככל שכוחה ירד: חלפו הזמנים שבהם הטילו ״הקורסרים הברברסקיים״ את אימתם על כלי־השיט הנוצריים. שינוי זה, אשר בסופו של דבר יגרום לשעבודה הפוליטי של המדינה, יטביע את חותמו גם על חיי יהודיה, מאחר שהוא טומן בחובו את התהפוכות והתמורות שיגיעו לכלל ביטוי תחת שלטץ הפרוטקטוראט.

הנה כי כן, כשהם נמשכים אחר זרמי־הסחר החדשים, הנוטים מעכשיו לכיוון הים, מתרוקנים היישובים הפנימיים מקצת אוכלוסייתם היהודית, בתוקף תהליך ממושך אשר הגיע לסיומו לפני זמן לא רב. הראשונים שעקרו היו מבין הנפגעים הראשונים של הקוניונקטורה החדשה, כלומר תושבי המרכזים הפזורים לאורך נתיבי השיירות. בשלב ראשון בחרו הללו להתרכז בערים ההיסטוריות שבפנים הארץ(מראכש, פאס, מכנס, צפרו ועוד), שם הכירו לראשונה, לרוב בתנאים קשים, את חיי הערים, ולאחר־מכן הם המשיכו בהגירתם גלים־גלים עד לערי החוף האטלאנטי. ואכן כבר באמצע המאה התשע־עשרה מהווים היהודים 25% ל־40% מכלל האוכלוסיה העירונית של נמלי טאנג׳ר, טיטואן, קאזאבלאנקה ומוגאדור, בעוד מספרם הכולל בקרב האוכלוסיה הכללית אינו עולה על יותר מ־7%.

קוֹנְיוּנְקְטוּרָה

^ל (נ') [מלטינית: coniungere (coniunctus) לאַחד, לחַבר] צֵרוּף הַגּוֹרְמִים וְהַמַּצָּבִים הַשּׁוֹנִים הַקַּיָּמִים בְּשָׁעָה מְסֻיֶּמֶת, מַעֲרֶכֶת הַנְּסִבּוֹת הַקּוֹבְעוֹת אֶת הַמַּצָּב בִּמְדִינָה אוֹ בְּאֵזוֹר מְסֻיָּם: "הַנִּמּוּק הַהֶגְיוֹנִי הַיְּחִידִי… הוּא קוֹנְיוּנְקְטוּרָה שֶׁל מִלְחָמָה" (ברש, ג 92). "הַקּוֹנְיוּנְקְטוּרָה הַמַּתְאִימָה לִפְעֻלָּה מַהְפְּכָנִית" (דינור, בימי 267). הַסּוֹחֵר נִצֵּל אֶת הַקּוֹנְיוּנְקְטוּרָה הַחֲדָשָׁה. קוּנְיוּנְקְטוּרָה נוֹחָה לְהַשְׁקָעַת כְּסָפִים בְּבִנְיָן.

לא מצוקת הדיור וגם לא התנאים הסאניטאריים הקשים, שמהם סבלו הרבעים היהודים בערים ה״החדשות״— שתי תוצאות־לוואי בלתי־נמנעות של כל עיור חפוז ובלתי־מתוכנן — עצרו את הנהירה. בעיני המהגרים החדשים ניצנץ תמיד החוף באורות העולם החדש, אם כי הדוחק והעוני היו מנת חלקם של רוב העקורים. אולם להם ישחק המזל, ואפשרויות לשינוי כלכלי אכן לא תחסרנה. ה״נועזים״ ביניהם יוכלו גם לרכוש השכלה מערבית בעזרת מורי ״כי״ח״, שהחלו בפעולתם בראשית שנות השישים, והפעלתנים ביותר יוכלו גם לקבל חסות אירופית מטעם הקונסולים, אשר במחי־יד ביטלה את רוב סממני הנחיתות המשפטית, שהיו מנת־חלקם של הד'מיים היהודים.

יחסו האוהד של היהודי כלפי האירופים וכלפי הרפורמות שהונהגו בלחצם: הכרתו העמוקה של הארץ ומנהגיה: כשרונותיו המסחריים והדינאמיים שגילה — תכונות המאושרות על־ידי כל צופה מבחוץ— כל אלה הפכו אותו לאלמנט קבוע בנוף הכלכלי החדש של מארוקו אם כסוכן מסחרי, ואם כשותף לעסק, אם כתורגמן או אפילו כפקיד פשוט. עד־מהרה הוא נעשה למתווך נחוץ ויחיד בין הקונסוליות והחברות המערביות, מצד אחד, לבין השלטונות והיצרנים המקומיים, מצד אחר. להוציא את תג׳אר אל־שולטאן, או ״סוחרי המלך״, שבהם נדון בהמשך הדברים, עתיד מרהיב נשקף לרבים מאנשי העסקים היהודים החדשים האלה: והללו לא רק שיתפסו מקום בולט בסחר הגדול, בבנקים ובתחבורה הימית, אלא רישומם יהיה ניכר גם בענפי התעשיה ובעיתונות.

הערת המחבר : [1] נציין בין היתר שמות כמו קורקוס ממראבש וממוגאדור באשר לסחר הגדול, בנוסף לאפריאט מהעירה הקדם־צחרית של אופראן וכן לסרי מרבאט; בתחום הבנקאות נזכיר את משה פאריינטה ומשה נהון מטנג׳ה, שייסדו את שני הבנקים הראשונים במארוקו. בתחום העיתונות יצוינו הנסיונות שנעשו בעיר זו למן שנות השבעים בעזרת ה״אליאנס״ ובעזרת השגרירות הצרפתית. אשר עודדה ב־1884 את הוצאתו־לאור של העיתון Le Réveil du Maroc על־ידי לוי כהן.

אמרה עממית יהודית קובעת בפסקנות ש ״ממשה עד משה לא קם כמשה״, ללמדך כי בתודעת עם ישראל משתווה שיעור קומתו של ר׳ משה בן מימון לזה של משה רבנו. ספר זה עוסק בדמותו של הרמב׳׳ם כפי שהצטיירה בעיני העם ביצירה העממית, וביתר דיוק בסיפור העממי.

רמב״ם היה איש נדודים בחייו: הוא נולד בספרד שבאירופה, נדד לאפריקה, לפס שבמרוקו ולקהיר שבמצרים, והובא למנוחת עולמים בטבריה שבארץ'ישראל, קרי באסיה. נמצא אפוא שנולד ביבשת אחת, חי בשנייה ונקבר בשלישית. רמב״ם היה איש אשכולות, חכם וראש הקהל, רופא ופילוסוף, ובכל אלה הגיע להישגים נעלים.

בסיפורים על הרמב׳׳ם קשר העם כתרים רבים לאישיותו והעלהו למדרגה עליונה, אם במסגרת הסיפור הבודד ואם במסגרת מחזורי סיפורים שבהם סופרו קורות חייו מלידתו ועד לקבורתו. בין דמותו ההיסטורית של הרמב׳׳ם ובין דמותו המצטיירת מן הסיפורים נוצר פער, והעם לא דק ולא דייק אלא ייחס לו דברים שלא היו, או שאף התנגד להם בחייו(כמו המגיה והקבלה). אהבת העם לרמב״ם והערצתו עולה מן הסיפורים שסופרו עליו בכל תפוצות ישראל. אולם יותר מכול סופרו עליו סיפורים במקומות שבהם חי ופעל, כלומר בתחומי קהילות ישראל שבצפון אפריקה ובמזרח התיכון.

בספר זה נאספו סיפורים מכתבי־יד, מדפוסים ישנים ומהקלטות ומרישומים מן המסורת שבעל־פה בקרב קהילות אלו. קראנו לספר שבחי הרמב״ם מפני שסברנו שזה השם היאה לסיפורים שסופרו עליו. מתוך העושר הרב של הסיפורים הנמצאים בכתבי־יד בדפוסים, ברישומים ובהקלטות, שמספרם מגיע ליותר משלוש מאות, הבאנו כמחציתם, שהם הטובים בסיפורים והמייצגים נאמנה את כל היתר.

הקדמנו לקובץ הסיפורים שני פרקי מבוא: באחד ביררנו את מהותו של הסיפור העממי על הרמב״ם, תוך בדיקת קורפוס הסיפורים והמחקר שנעשה בנושא זה עד עתה, ובשני ניסינו לעמת את קורות חייו של הרמב׳׳ם הידועות לנו כיום, בעיקר מתגליות הגניזה הקהירית, עם קורות חייו כפי שהן עולות מן הסיפורים, ולברר את רקעם ההיסטורי והספרותי של הפערים שביניהם. לסיפורים שהבאנו במקור בערבית יהודית ובתרגום עברי משלנו, הקדמנו הקדמות והעירונו לכל סיפור וסיפור לייחודו של הסיפור ולמיונו הספרותי.

 פרסומם של סיפורים בערבית היהודית החדשה משבע קהילות שונות בשבעה להגים שונים על נושא אחד פותח פתח למחקרים בנושאים שונים שיעלו את המשותף והנבדל ביניהם. לא ניסינו להאחיד את הכתיב של הערבית היהודית אלא השארנו את הטקסט ככתבו, אף אם היה ספק לשגיאה השארנו את הכתוב, ורק בהיותנו בטוחים לחלוטין ערכנו תיקונים קלים. את הסימנים הדיאקריטיים האחדנו כדלהלן: גֹ =ج : ג' = غ : דֹ =  ذ : כ' = خ : ת' =ث  ובטקסטים מקהילות אחדות לא הבחינו בין העיצורים ת/תֹ  ד/דֹ

תודות לכל המוסדות שסיפקו לי צילומים של כתבי־יד: לבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים, למכון בן־צבי בירושלים, לספרייה הלאומית בפריס, לספריית המוזאון הבריטי בלונדון, למכון הברמן בלוד, למשפחת ששון בירושלים, ולארכיון הסיפור העממי בישראל (אסע״י) על הרשות להביא מבחר מן הסיפורים על הרמב״ם שברשותם ובמיוחד למרכזת הארכיון הגב׳ עדנה היכל. כמו כן נתונה תודתי ליד יצחק בן־צבי ולמר יוסף אלגמל על הרשות להשתמש בתמונות מספר. תודות לדיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת חיפה, פרופ׳ אפרים דוד, לראש מנהל הפקולטה, גב׳ בלה טוקטלי, לדיקן הרשות למחקר, פרופ׳ אהרן בן־ זאב ולקרן עמו״ס של נשיא המדינה על תמיכתם בהוצאת הספר; תודה לכתבניות רשות המחקר, גב׳ שולמית חבר וגב׳ שנטל אשר.

תודה לקרן הלאומית למדע מיסודה של האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים שתמכה במחקרי על ״הסיפור העממי בעיראק״, שיותר מרבע הסיפורים הבאים בספר זה לקוחים מאותו מחקר.

תודות להרב יוסף קאפח ולפרום׳ יהודה רצהבי שנתנו את רשותם להשתמש ולהסתייע בתרגומם העברי למחזור סיפורים של יהודי תימן על הרמב״ם בערבית יהודית. כתב־היד שפרסמתי בספר זה שונה במקצת מכתב היד שהם תרגמו, וביסוד תרגומי נתתי את תרגומם.

תודות לד״ר הזה יזון, שעמה התייעצתי בכל ענייניו של הספר הזה, ובמיוחד בעניין המיון הספרותי של הסיפורים; לפרופ׳ יוסף שיטרית, שעבר על הסיפורים בערבית יהודית שמצפון אפריקה ותרגומם לעברית, והערותיו היו לי לעזר רב; תודה למסרנים שמפיהם הקלטתי סיפורים על הרמב״ם ואשר נכללו ברשימת המסרנים במפתוח שבסוף הספר. למר אברהם בן־אמתי, שהתקין את הספר לדפוס: להנהלת הוצאת מאגנס, על החלטתה לפרסם את הספר, ולמנהל ההוצאה מר דן בנוביץ ולעוזרו מר רם גולדברג, שטרחו רבות להוציאו מתוקן ונאה.

יצחק אבישרור

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

גירוש ילדים מישראל למרוקו.

פרשה זו היא העגומות והאפלות בהתנהגות הממשלה והסוכנות היהודית כלפי העלייה ממרוקו : מדינה, אשר קיבלה את " חוק השבות ", גירשה ילדים יהודים ללא שום הליך משפטי למדינות ערביות עוינות. לאחר הגירוש " מחלקת הנוער של הסוכנות נתמנתה לחקור את עצמה ", ומן הדין וחשבון עולים הפרטים הבאים.

שישה ילדים ילידי קזבלנקה, בני 13 – 15, עלו ארצה בדצמבר 1952 במסגרת עליית הנוער ; ארמנד דיין בן 13, ארמנד כהן בן 15, חיים עזרזר בן 14, סלומון רביבו בן 13, אלברט אמר בן 13 ויעקב סבח בן 13.

כל ששת הילדים יחד הואשמו בכעשרה מעשי כייסות וגניבות  – אין פירוט על הגניבות של הילדים, אך בין היתר מצוין שגנבו סיגריות וסדינים. כן הואשמו הילדים על ידי מחלקת הנוער של הסוכנות היהודית בבריחות  ממוסדות מחלקת הנוער. בגלל כל אלה הוחזרו ששת הילדים למרוקו בפברואר 1953, וכך נכתב בדין וחשבון :

כל הגורמים היו בדעה שיש להחזירם. הפניה הראשונה הופנתה את המנהל החינוכי של המחלקה – לעליית הנוער – שנתן ראשון את ההסכמה להחזרתם. לאחר בירורים נוספים ולאור העובדה שאין כל אפשרות של סידור בשבילם, במצבם המיוחד…הוחלט על החזרתם. מסמך 15003. דין וחשבון גירוש 6 ילדים למרוקו, מרץ 1953.

בדין וחשבון לא מפורט מי היו הגורמים שהיו בדעה שיש להחזירם, ומי החליט להחזירם. " הוחלט על החזרתם " – נכתב סתמית.

מהדין וחשבון עולה, כי " החניכים לא הוחזרו נגד רצונם. נמסרה להם הודעה על כך לפני זה, והם לא סירבו כלל "

בדיון ב " מוסד לתיאום " בנושא גירוש הילדים, שנערך ב-15 במרץ 1953, אמר ראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול, כי ששת הילדים הוחזרו בהסכמתם ובהסכמת הוריהם ; לא היה גירוש בכפייה, והייתה חליפת מכתבים עם ההורים;

בדרך כלל 5% מבין הנוער המגיע ממרוקו מופרעים מבחינה נפשית ; במשך חמישה שבועות נאספו במשטרת חיפה שישים תיקים ; לא ידענו מה לעשות, לא ניתן היה לרפא אותם מגזזת ומגרענת, כי הם לא רצו להיכנס למסגרת, וכל אחד אמר : כתבו להורים שייקחו אותם בחזרה. כתבו להוריהם, וכשהגיעה מהם תשובה, שלחנו אותם עם מדריך למרוקו ".

משה קול מצדיק, כמובן, את גירוש הילדים, אך מסלף את העובדות. הוא מציין שבמשך חמישה שבועות נפתחו שישים תיקים פליליים במשטרת חיפה – בעוד הדין וחשבון מציין רק כעשרה תיקים.

גם חליפת המכתבים עם הורי הילדים לא הוצגה בדין וחשבון ; אפילו אם הייתה חליפת מכתבים עם ההורים, ונאמר להם שהם מוחזרים למרוקו – האם יכלו להגיב : " לא, אל תשלחו אותם, אנחנו לא מוכנים לקבלם ? היש הורה שאינו מוכן לקבל את בנו חזרה ?

בדיון ב " מוסד לתיאום " אמר בן גוריון למשה קול :

" כתבתי לך, שאם יתברר שלפי החוק דבר זה אסור – לא ניתן לעשותו. הבעיה העיקרית היא : למה מביאים ילדים כאלה, זה אסון וחרפה. קשה לתפוס את הדבר למה אין בוררים בחורים אלה לפני עלייתם ? ".

הנה כי כן, לבן גוריון עדיין לא ברור, שגירוש שישה ילדים מארץ יהודית למדינה ערבית, ללא שום הליך משפטי – אינו חוקי. לאיזה בירור חוקי המתין בן גוריון ? והרי הוא לא מינה ועדה כלשהי שתבדוק את גירוש הילדים !

אך הוא מצא לנכון לנזוף במשה קול על שאין בוררים מספיק את עליית הנערים ממרוקו. ברור היה לבן גוריון שגירוש הילדים אינו חוקי, וכבר באותו יום, 15 במרץ 1953, כתב מכתב " קשה " לחברי ההנהלה המיונית :

" יש הסכם כידוע לכם, שחלק גדול של העלייה יתנהל על ידי ההנהלה הציונית בתנאים מסויימים שלא אעמוד עליהם עכשיו. אבל עלי להעיר שגירוש יהודים, ולו ילדים, מתנגד לחוקי הארץ ובשום אופן אינו בסמכות ההנהלה, ועלי לבקש ( הדגשת המחבר ) מכם בכל הכבוד, שלא ייעשה להבא דבר כזה בלי ידיעה ובלי הסכמה מוקדמת מצד הממשלה, וברור שהסכמה זו לא תינתן, אם יימצא שהדבר מתנגד לחוקי ישראל "

גם דבורה הכהן, שבספרה " עולים בסערה " מצדיקה את הסלקציה, מתייחסת לגירוש ששת הילדים, אך לא קראה את " הדין וחשבון " של מחלקת הנוער על גירוש הילדים – כך, לפחות, עולה מ " המראה מקום " בספרה.

היא מסתמכת על דברי משה קול בלבד בדיון " המוסד לתיאום ", ואף הגדילה לעשות בקובעה " עובדה " – כאילו היו ילדים אלה חולי נפש :

" שישה חניכים של עליית הנוער, שהתגלו כחולי נפש, היו מוקד סערה שהתלקחה בסוכנות : משפחותיהם והוריהם של הנערים נשארו במרוקו, ואותם שלחו ארצה, ומחלקת עליית הנוער, בצעד יוצא דופן, החליטה להחזיר נערים אלה לבתיהם ".

מובן שבשום מקום בדין וחשבון, אף לא בדיון במוסד לתיאום, לא נקבע שילדים אלה היו חולה נפש. הקריאה להקמת ועדת חקירה בעניין גירוש הילדים לא נענתה, וכך פורסם ביום 19 במרץ 1953 " גילוי דעת " מטעם ועדה של עולי מרוקו, ובו נכתב :

" נשארנו מוכי תימהון והשתוממות, שישה נערים ניצחו מדינה שלמה ומוסדותיה. שישה מרוקנים בני 12 – 13 ניתחו ( את ) מדינת ישראל אשר לא הוכנעה בפני שבע מדינות ערב…נשאלת השאלה : מאין נטלו לעצמם אלה שהחזירו את הסמכות להחזירם לחיי גלות.

כלומר, לטמיון ולאבדון…האם הוחזרו כל אותם העולים החולניים והפסיכופאטיים שעלו מארצות שונות מאז קום המדינה ? …האם שר החינוך והתרבות ידע מהחלטת הגזרה ונתן לה הסכמתו ? אנו תובעים שתוקם ועדת חקירה ציבורית שתחקור " בעניין החזרת הנערים " ותוציא מסקנותיה לאור. מסמך 15086, גילוי דעת – גירוש הילדים, 19 במרץ 1953.

למעשה עלה נושא הסתננות גנבים וזונות בקרב העולים לדיון בהנהלת הסוכנות כבר בנובמבר 1951. חבר הנהלת הסוכנות, ד"ר ניר, אמן אז :

אין אנו יכולים לגרש גנב יהודי מן הארץ, אבל הרשו בידנו שלא להכניס אותו. כל גנב יהודי בארץ, יש לו הזכות לשבת בבית הסוהר במולדתו ".

להחזרת ששת הנערים לא התנגד איש מקרב השרים וחברי הנהלת הסוכנות – אף שלכולם היה ברור, שהדבר נוגד את חוק השבות ואת מערכת המשפט בארץ.

אל עולם שאבד

לקט מאגדות מרוקו

רשם העיר והאיר :

יחיא – בן ה-17 בשנת 1964

זכותו של הנביא אליהו

שני אחים היו בעיר אחת, האחד עשיר מופלג, שלא ידע מה לעשות בעושרו, ואילו השני סבל מחסרון כיס, ולעתים לא מצא לבני ביתו אפילו פת לחם לאכול. האח העשיר ואטום הלב סירב לעזור לאחיו.

חג הפסח קרב, בכל הבתים שררה אוירת חג, קנו מצות, בגדים ליום טוב, סיידו את הבתים, קנו פמוטות ויין לקידוש, ואך ביתו של העני ריק ושומם, לא סוייד, בניו עוטים סמרטוטים, ואף מצות לא קנה.

לכבוד החג הלכה אשת העני לכבס סמרטוטי בניה בנהר. ובעודה מכבסת, והנה ניצב לפניה, איש בא בימים, גבוה כתמר, בגדיו לבנים כשלג, זקנו צח כחלב ופניו קורנות כחמה. שאל את האשה: ״בתי, את הבית סיידת לכבוד החג?״. בושה האשה לענות בשלילה ואמרה: ״כן, אבי״ אמר הזקן: ״כן יהי רצון.״

והמשיך לשאול: ״ואת המצות,ויין לקידוש ובגדים לילדים קנית.״ ענתה: ״ודאי אבי.״ הדהד קולו אחריה: ״כן יהי רצון״.

משנשאה עיניה לראותו שוב, לא היה במקום, כי נעלם. באה אל ביתה ונדהמה, הבית מסוייד ונקי והבנים לבשו בגדי חג, על השולחן היו מצות ופמוטות ויין לקידוש וכל מצרכי החג. ידעה שאליהו הנביא הוא שגרם לנס זה, וספרה לבעלה.

שמע זאת האח העשיר ואמר אל אשתו: ״לכי ושאלי את אשת אחי כיצד אירע הנס ועשי כמותה.״ באה אשת העשיר לבית העני, ואשת העני ספרה לה הכל בחפץ לב. לקחה אשת העשיר סמרטוטים וישבה על שפת הנהר וכבסה:

הופיע הזקן המהודר ושאלה: ״בתי מצות לחג קנית.״ ענתה: ״לא״. הוא אמר כן יהי רצון.״ ובגדים, ופמוטות ויין לקידוש קנית?״ ״לא״

״כן יהי רצון״ – הדהד קולו של הזקן. ״את הבית סיידת?״ ״לא״, כי עניים מרודים אנחנו, ענתה. ״כן יהי רצון״ – הוא אמר אחריה ונעלם.

מששבה לביתה, חשכו עיניה מתדהמה בניה ובעלה עטו סמרטוטים, והבית חשוך וחרב. ובלית ברירה הסיבו בליל הסדר עם האח השני, שנתעשר – אלא בניגוד לאחיו, לא היתה ידו קפוצה. ליבו רחב מאוד, על כן לא כבש רחמיו מאחיו והעניק לו מרכושו ועודדו בעוניו.

מרידות ומהומות.

בחודש אלול התחילה ערבובייא והאלמטיין מרדו במלך והדרכים נתקלקלו. יום ו' אחר התפילה שלהם עלה אלקאדי הזקן בן תשעים שנה לבית המלך ובירידתו לביתו הרגוהו האלמטיין. אחר מיתתו, שהיה אדם נכבד ואוהב היהודים, ואנו בעוונותינו הרבים הולכים ודלים כי נוטה המלך על ידי השר עלי אבן מוסא שכל ענייני המלכות נחתכין על ידו ובכל שבוע נוטל מן היהודים חוק קבוע תש ם ( 700 מתקאל ), ובכל יום מלחמות נהרסו מן לאשבאר ( כלומר מן הקרובים לסוללות העיר ) כמה מהבתים.

חיל הנגף והיו מתים עד יום ה' לתשרי יותר ממאה וחמישים מחשובי הקהל הידועים שנותני המס, ועניים יותר ממאתיים וקטנים מה' שנים ולמטה יותר משלוש מאות ולא נשארו כי אם ד' או ה' עשירים, והם המושלים בקהל ביד חזרה ומצילים ממונם בממון שאר העם האומללים. ועליהן נאמר : עשירים מלאו חמס, השם יתברך יוציאנה לאורה.

ובראש חודש ניסן – 1625, שעבר עשו שלום ערביים עם המלך והאלמטיין והאלנדלוס לא רצו, וגבול עשו ביניהם ( אנדלוס – יוצאי ספרד. ברגיל הייתה איסה נטושה ביניהם ובין הלמטה ) . והמלך אין לו מלוכה אלא על היהודים וישראל הולכים וכלים ואלו מצאו דרך לעבור לא היה נשאר שום אחד בכאן.

בשירות השריפים.

כדרכם מתעלמים אנשי פאס כמעט כליל ממה שנעשה בערים אחרות ובמיוחד במראכש, שהייתה, כאמור, תחת ידי זידאן 1603 – 1628. עלינו להחזיק אפוא טובה רבה למקורות חיצוניים במוסיפים קווים חשובים להשלמת התמונה, אף כי גם אלה לעצמם אינם משקפים את המצב לאמיתו.

הכוונה לארכיונים הממלכתיים ואלו של מוסדות ציבוריים בצרפת., הנידרלאנדים, אנגליה, ספרד ופורטוגל, שעמדו בקשרים דיפלומטיים ומסחריים עם מרוקו, ושנמצא בהם שפע של מסמכים על פעילותם של היהודים. אפשר לומר ללא הגזמה, שחלק גדול של התעודות נסב על מעשים ועניינים שיד יהודים הייתה בהם.

מקורות אלו, שבמקצתם השתמשנו כבר בפרק השביעי, מאפשרים לעקוב אחרי פעולותיהם של יחידים  ומשפחות שלמות, אבות, בנים ונכדים, שעמדו במשך דורות אחדים בשירות השירפים הסעדיים ( בנוגע לתעודות צרפת – גם של השריפים העלווים ), ולפעמים גם בשירות יריביהם.

הם היו סוכניהם בשליחויות דיפלומאטיות לחוץ לארץ, תורגמנים, מזכירים בלשכת המח'זן, חוכרי מסים וזכיונות מונופולין שונים. וכלאחד יד היו גם מבריחים נשק ותחמושת בשביל השריף השליט ; אמנם, אלה היו נופלים לפעמים ביד יריביו, ראשי השבטים החופשיים המתמרדים נגד המח'זן.

בתוקף תפקידם עוסקים הנציגים הדיפלומאטיים לפעמים גם בשוד ימים, החרמת ספינות של מדינות שהן במצב מלחמה עם מרוקו ותפיסת מלקוחון, פעולות חוקיות בהחלט, שכמותן עשו אז כל המדינות.

בתקופת שושלת בני סעד חל שינוי באופי הקשרים בין מרוקו לארצות אירופה. בימי בני וטאס הצטמצמו יחסיה של מרוקו לשכנותיה הקרובות, פורטוגל וספרד. אז בלטו מגמותיהן התוקפניות קולוניזאטרויות של שתי מדינות אלה ושליטי מרוקו נאלצו לנקוט בקו הגנה מתאים.

היהודים, ברובם ממגורשי ספרד ופורטוגל, אנוסים היו להתאים את פעילותם לעובדות אלה. מימי הסעדים עלתה חשיבותה של מרוקו, במיוחד לאחר קרב שלושת המלכים בשנת 1578. אנגליה, הנידרלנאנדים ( הולנדים )  וצרפת מעוניינות מעתה להדק קשריהן עם מדינות השריפים.

לצרפת ולאנגליה גם כוונות מדיניות ברורות ; למצוא בעלת ברית נגד ספרד, המעצמה האדירה, השלטת ביבשת אירופה וביבשת אמריקה. ספרד הטילה את אימתה על צרפת בשל קשריה ההדוקים עם הקיסרות הגרמנית ומשחקה הידידותי עם תורכיה העות'מאנית, ועל אנגליה בשל מושבותיה העשירות מעבר ליום, שחייבו ואפשרו לה להחזיק צי אדיר.

שתי המדינות ביקשו להשתמש במרוקו בתור חזית שנייה נגד ספרד. מובן, שגם שליטי מרוקו עמדו על כוונות אלה, שפתחו לפניהם אפשרויות תמרון נוחות, ובעזרת סוכניהם היהודים ניסו לנצל את הניגודים לטובת ענייניהם המדיניים.

לעומת זאת לא היו למדינת הנידרלאנדים הקטנה שאיפות ויוזמות כאלו, ולפיכך גם קשריה עם מרוקו אפשר היה להם שיתפתחו על רקע אמון הדדי, בלי לעורר חשדות בלב השריפים.

הייתה זו שאיפתו של הנסיך וילֶם הראשון, מאוראניה 1579 – 1584, לקשור קשרים עם ארצות ברבריה, אבל היא נתקיימה כעשרים שנה לאחר הירצחו, עם התחלת הסחר בין ארצות השפלה ובין מרוקו.

כמאז ומעולם היו גם באותם הימים אינטרסים מדיניים וכלכליים משולבים אלה באלה, וקשה לפעמים להפריד בין הדבקים, במיוחד בנוגע לחלקם של היהודים בעניינים אלה. סחר החוץ של מרוקו, הן בענפי היצוא, סוכר, חומרי גלם שונים, והן בנוגע לסחורות היבוא, נשק, תחמושת, חליפות בגדים, אריגים, נשען היה על המונופולין של השריפים ועל יחסיהם הדיפלומאטיים עם מדינות אירופה.

מראשית עלייתם של הסעדים מוצאים אנו בחצרותיהם יהודים בתפקידים שונים. לעבד אל מליך היה רופא יהודי, שהמשיך לשרת את אחמד אל מנצור אל ד'הבי, לפחות בראשית דרכו, בזמן משתאות היין של מולאי מוחמד אל שייך אל מאמוּן ( סוף המאה הט"ז – ראשית המאה הי"ז ) היה משעשע  אותו בנעימותיו הערביות מנגן יהודי, שצבר הון רב, לפי דברי מקור אנגלי.

על שריף זה ידוע עוד, כי בימי מלחמת האחים נגד אבו פארס זיידאן ביקש את עזרתם של יהודי ליוורנו ופיזה, ואין כל ספק, שהמקשרים במקרה זה היו יהודים. אולם במספר גדל והולך אנו רואים אותם בשירותים כלכליים.

זהו סיפורם של כ-200.000 העולים ממרוקו

רפאל ישראלי

בחזרה לשום מקום

יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים

היה חודש אוגוסט, חם כדרך העולם, אך בפאס באותו הבוקר יצאה החמה מנרתיקה, ולהטה גבר על להטי כששמתי פעמי למחוזות ילדותי שרציתי לפגוש ביחידות, פנים אל פנים, כפגוש נפש אהובה לאחר פרדה ממושכת, בלי שזרים או שחיצונים לסיפור האהבה הזה יציצו, ישאלו או יתמהו על ריגושי, או יחשפו ברבים את חולשותי. כאילו יצאתי למפות מחדש את ערש הווייתי, מלא חששות ממה שאמצא ופחד ממה שלא אמצא. משיכה־דחייה זו פעלה עלי כל היום ההוא בלי שאצליח להבהיר לעצמי את טיבה. נותר לי לחוש ולהתמודד עם המראות והתחושות ולצפות מה ילד יום. חייב הייתי לייבש מחדש את הפרק ההוא בחיי שזה מכבר הוצף מים ושקע ונעלם, ועתה אני להוט לחשוף ולגלותו גם במחיר מלאכת פרך וגם אם יקשה עלי כל הניסיון הזה וגם אם הכול יסתיים במפח נפש גמור. ראשית הייתי זקוק לזהות את רוחות השמים במאמץ לדלות מן הזיכרון מה היה חרות שם ולהוסיף עליו. המלון ניצב בעיבורה של העיר החדשה, החלק המודרני שבנו הצרפתים בשנות שלטונם ושהיה כמעט מחוץ לתחומם של יהודים מזה ומוסלמי־ הרוב מזה. היות ועיסוקו של אבי הביאו יום יום לאזור ההוא, ולעתים מזומנות נקראנו אחי ואני לסור אל החנות ולסייע בשירות הלקוחות הצרפתים, נהירים היו לנו שבילי המקום, או כך סברתי. שלטונות הכיבוש הצרפתיים, הם ושכבת הפקידים והסוחרים ששירתו אותם, הם שקנו להם באותם ימים זכות למגורים בבתי דירות נאים ובבתים מפולשים שגני פרחים וירק הקיפום מכל עבר. בהליכה ברגל אז, היינו חולפים על פני בתים אלה ומתפעלים מהם משל לא היו מן העולם הזה. רק לעתים נדירות ומעוררות קנאה ומסתורין הגיעו בעלי ממון או בעלי מקצועות יהודים כבודים למעלה זו, שנראתה למעלה מגבולות השגתנו. עתה, כמובן, רוב מניינו של ציבור בעלי הבתים הוא ערבי־מוסלמי. ובין משום שגדלנו וראינו עולמות אחרים ובין משום שהאוכלוסייה נתחלפה ולא הרי אלה כהרי אלה, הכול נראה עתה יותר קטן, יותר בלוי, פחות נוצץ ויותר שווה לכל נפש, כביכול באו עשירים חדשים ותפסו את מקום קודמיהם, אך לא הקפידו על טיפוח וגינון ולא נתנו עוד לבם לסביבותיהם שהיו להפקר.

בפתח היציאה מן העיר החדשה ניצב לו בא בימים, כקשיש המסתיר את קימוטיו, בית הקפה רנסאנס שידע ימים טובים כאשר האליטות שבעיר ראו בו בית מועד למפגשיהם. הרחבה שלפניו, שהייתה כיכר עיקרית של העיר, שבימים ההם פקדוה קומץ מכוניות מיושנות וגם כרכרות רתומות לשני סוסים שהיו כלי הנסיעה העיקרי, נראתה עתה צרה ודחוקה וקורסת תחת עומס מכוניותיה. סרו הדרה וחנה, כי הכיכר

מרופטת והבניינים שסביב לה נאנקים תחת פליטות העשן מכל עבר ונדמים כנשנקים מדלילות האוויר ומייחלים למשב רוח מרענן. גם הצבעים המרנינים שהיו, דהו עתה או התחלפו באחרים המשרים אווירה נכאה של עצב אפור. אך לא היה ספק: זה המקום. כרכרה שחלפה במקום לא יכלה שלא להעלות בזיכרון משובות נעורים, כשהיינו נתלים על הציר האחורי של המרכבה, ואנשים טובי לב הזעיקו את העגלון על נוסעי החינם שלו. העגלון, ברננה ובלהט, החל מצליף בשוטו הארוך לאחור, והילדים הבהולים נטשו את מאחזם שלא בטובתם, מי עם אות קין של השוט על פניו שלא במהרה נרפא, וכשנרפא הותיר צלקת, מי מפוחד מן החוויה, שהפחד קשה מתוצאתו, ומי שבחופזו למלט נפשו נחבט בכביש וריצץ עצמותיו, כולן או חלקן. הפחד לא התמצה אז, אלא גבר נוכח מה יאמרו ההורים שציפו לילדיהם השבים מבית הספר ונמצא שהם השתובבו במשחקים מסוכנים ושעגלונים ערבים ששו לשלחם לביתם עם מזכרות מאריכות ימים של נכות וכאב לבל יהינו לחזור על משובתם. ובקרבת מקום השוק הצרפתי המקורה, שעמי ערב רגילים בשווקים פתוחים, אך זה נשתמר על פי סדריו ומרכולתו לבד מן ״הדבר האחר״ שהיה בפי כול, פשוטו כמשמעו, בימי הצרפתים, והיום לא נשתייר ממנו דבר. וכמוהו השדרה הרחבה שהייתה לסמטה צרה במושגי זמננו. העיר נשתנתה כי העולם נשתנה, אך קווי המתאר נותרו כשהיו וכמו שנחרתו בתודעתנו, והם שהנחו אותנו אנה ואנה, כמין רובוטים מתוכנתים שהלכו והפסיקו מהלכם, נזדרזו או נתעכבו על פי תכנית טבועה בהם ומכוונת דרכם. שדרת הגנרל ליוטיי, כובש מרוקו ־מושלה הראשון בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, הייתה לשדרות חסן דשני, ללמדך על המלך ה״מתון״ וה״דמוקרט״ שמדינאינו שיחרו לפתחו ודיברו בשבחו כאילו המציא את הדמוקרטיה, בלי שים לב למשטר האוטוריטרי שלו, ש־ק הוא מתיר מידה של פולחן אישיות וקריאת רחובות, בניינים ומפעלים על שם השליט עוד בחייו. אך עצי התמר העתיקים והפרחים המקיפים אותם, המזרקה והדשאים, נותרו כולם על כנם כאילו יד הזמן לא פגעה בהם.

כיכר ליוטיי שגאלה את השדרה מאורכה החד־גוני הייתה לכיכר ירושלים, ללמדך שאותו חסן השני, המלך הטוב והמיטיב, שאירח ב־1969 את ועידת האסלאם הראשונה שהורתה ולידתה בשרפת מסגד אל־אקצה, היה לראש ועדת ירושלים של הוועידה. הוועידה ההיא נכונה, כמו המוסד הקבוע של הוועידה המתכנסת מדי שנה באחת מבירות האסלאם כדי לגאול את קודשי האסלאם מידי ישראל, שהואשמה בשילוח אש במסגד

ועל כן נדרשו הארצות החברות לעשות לפדותו מידי הציונים. והגישה הזו, שצוינה כעמדה מאוחדת בימי הוועידה תחת חסותו של חסן ובראשותו, לא נרשמה אצלנו כצעד עוין לישראל. אדרבה, המשיכו לדבר בשבחם של חסן ושל אביו מוחמד, שלא מנע מן הצרפתים בימי וישי להוציא צווים לגירוש יהודי מרוקו להשמדה, עד שבאה הנחיתה האמריקנית במרוקו באמצע המלחמה והפרה את עצתם.

שבחי הרמב"ם

סיפורים עממיים בערבית יהודית מהמזרח ומצפון אפריקה

יצחק אבישרור

ירושלים תשנ"ח

ספר זה עוסק בדמותו של הרמב״ם כפי שהצטיירה בעיני עם ישראל בסיפור העממי בעיקר במקומות שבהם חי הרמב׳ים ופעל, בקהילות ישראל שבצפון־אפריקה ובמזרח התיכון.

בסיפורים על הרמב״ם קשר העם כתרים רבים לאישיותו והעלהו למדרגה עליונה, אם במסגרת הסיפור הבודד ואם במסגרת מחזורי סיפורים שבהם סופרו קורות חייו מלידתו ועד מותו וקבורתו. בין דמותו ההיסטורית של הרמב״ם ובין דמותו המצטיירת מן הסיפורים נוצר פער, והעם ייחס לו אף דברים שהרמב׳׳ם התנגד להם בחייו. בספר זה נאספו סיפורים מכתבי־יד, מדפוסים ישנים ומהקלטות ומרישומים מן המסורת שבעל־פה בקרב הקהילות הנ״ל. מתוך שלוש מאות הסיפורים הנמצאים בכתבי־יד ובדפוסים, ברשימות ובהקלטות, הבאנו קצת יותר ממחציתם, שהם הטובים שבסיפורים. במבוא בוררה מהותו של הסיפור העממי על הרמב״ם, תוך בדיקת קורפוס הסיפורים והמחקר שנעשה בנושא זה עד עתה, ועומתו קורות חייו של הרמב״ם הידועות עם קורות חייו כפי שהן עולות מן הסיפורים. לסיפורים שהובאו במקור בערבית יהודית ובתרגום עברי ניתנו הקדמות והערות לייחודו של כל הסיפור ולמיונו הספרותי.

פרופסור יצחק אבישור, ראש החוג ללשון עברית באוניברסיטת חיפה והמנהל האקדמי של מרכז מורשת יהדות בבל, חיבר עשרות מחקרים בחקר המקרא, ספרותו, סגנונו ולשונו, בעיקר בזיקה לספרויות וללשונות השמיות של המזרח הקדמון. בין ספריו בנושאים אלה: כתובות פיניקיות והמקרא; עיונים בשירת המזמורים העברית והאוגריתית_; Stylistic Studies of Word Pairs in Biblical and Ancient Semitic Literature

המחבר פרסם מחקרים גם בתחום הלשון הערבית היהודית וספרותה. בין ספריו בנושאים אלה: שירת הנשים: שירי עם בערבית־יהודית של יהודי עיראק! החתונה היהודית בבגדאד ובבנותיה_; הסיפור העממי של יהודי עיראק_{ שירת הגברים: שירי עם בערבית־יהודית של יהודי עיראק_; התרגום הקדום לנביאים ראשונים בערבית־יהודית .